רקע
ישראל כהן
יוסף אהרונוביץ
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות

 

א

אהרונוביץ נגלה על בני הדור הציוני הצעיר, שבגרותו חלה בימי מלחמת העולם הקודמת, כמבקר, כמבקרו של אחד העם. תורת אחד העם היתה בעינינו כדיבור הסופי של המחשבה הלאומית המודרנית, כפוסק אחרון. הלכנו שבי אחרי ניתוחו, סגנונו וצלילותו. הוא נתן טעם לחזיונות ישראליים רבים בעבר ובהווה, שהיו מוטלים באוצר רוחני כדוממים. המסורת, הנבואה, אישי העם לדורותיהם הוארו לנו בזרקור, שהיה בו כדי לסנוור. הימים ימים שלאחר המלחמה. טבילת־האש והדמים נסתיימה. בני חמש עשרה ושש עשרה ושבע עשרה שבו מגלות צ’כיה ואוסטריה לקניהם החרבים, שבעי הרפתקאות ונסיונות כבני ארבעים. התעוררות גדולה הוטלה בכל עיר ועיירה. הנוער קם לתיקון חצות חייו הצעירים, שנתקפחו, שנזדהמו, שנתקרעו. מטען הרשמים והחוויות בנדודים ומראות־המלחמה ומוראותיה לא היו לפי כוח הקיבול של הנפשות הצעירות. היה צמאון לפורקן, למפלט, לשכחה. תנועת הנוער העברית היתה מפרכסת לצאת וגרפה עד־מהרה כל בחור. דור־ההורים לא היה לו מה לומר לבניהם ולבנותיהם. אדוקים רבים הביאו מארצות נדודיהם כפליטים סוד של תמורה, שנגנז בשולי קפוטותיהם. רצונם להחזיר את הגלגל “כלפני המלחמה” נופץ לסלע השינויים שהתהוו בינתיים בלבבות האנשים ובתנאים הסובבים אותם. הדור הצעיר ראה את הצהרת בלפור כדבר המכוון בעיקר אליו. הציונות וא"י היו אפיק טבעי להתעוררות, נכונה מזו: להתרגשות הלאומית, שהיתה אז מנת־חלקו של העולם כולו. דרך־מעשה ברורה לא היתה. והאידיאליזם של אחד־העם בהסברת עולמו של ישראל והתעודה הרוחנית שהטיל על הדור היהודי, נקלטו בלבבות שהיו מוכשרים לזרע כזה, אחרי תקופה של חמרנות והרס ודאגה להצלת הגוף. לא היה נפקא־מינה אימתי כתב אחד־העם מה שכתב ולרגל אילו מסיבות וטעמים; הם נלמדו ונשתנו מחדש כביום נתינתם, והיו באמת מאירים ושמחים.

והנה אינה המקרה, ופליט אוקראינה הביא עמו בין שאר ספריו כמה גליונות “הפועל הצעיר” וביניהם כאלה, שנדפס בהם בקורתו של יוסף אהרונוביץ על “כהן ונביא” ועל “חומר ורוח” לאחד־העם. פתאום קראנו שפה חדשה ודברים אחרים. שיטת־מרד שלמה כנגד המורה, שלא העזנו להרהר אחריו. אמנם פולמוס ברדיצ’בסקי ואחד־העם כבר היה ידוע לנו, אלא משום־מה נראה היה אותה שעה ברדיצ’בסקי כמתגרה ברבו, כמבקש תואנות, כמגמגם. הוא התקיף את הספר העברי הישן, את הערכים הישנים, על מנת לשנותם ולחבר ספר חדש. אולם סו"ס ספר הוא תמיד ספר. ודאי לא לזה בלבד נתכוון ברדיצ’בסקי; ואמנם אחר כך הבינונו אותו כחוליה בשרשרת המורדים בגלות, השואפים לחידוש חיינו. אלא שזה היה צדו הגלוי. נמשכנו אחרי המיתו, מבלי לדעת מה הוא מצווה עלינו. אך הנה הגיע אלינו קול עז, קול חיים חדשים, קול האדמה:

“אם יש עוד תקוה להעם העברי לקום לתחיה ולהיות עם בריא ככל העמים, הרי תבוא תחיתו זו לא מבית המדרש, כי אם מהשדה; וא”י תגאל לא ע“י המוח והספר, כי אם ע”י הלב והידים".

גם ניסוח זה הוּגה בינתיים. אנו גורסים כיום התחדשות בכל ספירות החיים. גם המוח וגם הספר טעונים חידוש. ליכא מידי דלא בעי חידוש. אולם באותם הימים נתקעו הדברים האלה כשפודים מלובנים. הם המרידו. ידוע הוא בסוד חכמי תורת הנפש, כי לא מאמרים ומחקרים גדולים מחזירים את האדם בתשובה, אלא פעמים נגרם הדבר ע"י פסוק אחד, או מימרא, או אפילו תיבה רבת אסוציאציות. בפסוק טוב ומכוון אצורה תמצית של דברים רבים. ואהרונוביץ היה אמן־הפסוק, חכם־המימרא, אפילו אותם המאמרים, שסיבת כתיבתם חלפה וחומר־הוכחתם נשתנה, כשאתה מפרקם היום לפסוקיהם, עדיין כוחם רב וקסמם מרהיב. צרף אל מימרותיו את הטון החגיגי שלו, את חיתוך דיבורו המנוגן והאבהי, את קצב המשפטים ואת לטישותם – ותעמוד על גודל השפעתו של אהרונוביץ המדבר. אולם ביחוד נוטה הנוער להקשיב לדיבור קצוב ומפוסק, להכרה מבוטאת בחכמה ולקול עז וודאי. והנוער בגליציה הקשיב לו. משנתגלה – שוב לא מַשו מאהלו. דבר היותו בברודי שבגליציה לפני דור מצטייר בי עד היום כדמות של משולח מסתוריי, שהופיע, זרע זרעו, קרא קריאתו לייסוד “החלוץ” – ונסתלק. כבר עברו שנים לא־מועטות מאז נחקק בי הציור הזה, ובינתיים באה דמותו הממשית – אך זו האגדית בעינה עומדת. ואין זה ציור של יחיד בלבד.

אחד העם ויוסף אהרונוביץ הגיעו אלינו כאלו כרוכים. היו הבדלי גיל, הבדלי השכלה ותרבות וחילוקי דרך. אולם הם היו ניגודים המשלימים זה את זה, המקבילים זה לזה. אהרונוביץ פתח במקום שסיים אחד־העם. הוא היה תלמיד, הבקי בחדרי תורתו של רבו ועושה סדר בהם. הוא נתבשם מסגנונו ומדרך־ראייתו, לא הגיע עד מדרגת לשונו אך גם הפליג ועלה עליה. חסרון מכאן ויתרון מכאן. דוק ותמצא, שגם הפסוק המובא לעיל נבנה והורכב על־פי אחד־העם: “תשועת ישראל לא תבוא לא ע”י דיפלומטים, אלא ע“י נביאים”. אולם פסוקו של אהרונוביץ איננו פרי השפעה בלבד, הוא גם ממשי יותר, איתן יותר, מאחיז יותר בקסמו וגם מרומזת בו הוראת דרך.


 

ב

כך נשתזר אהרונוביץ באותו דור. במרוצת הימים נתגברה השפעתו, העמיקה והרחיבה היקפה. “הסתדרות” הפועל־הצעיר, גורדון ואהרונוביץ היו למין אחדות של שילוש. משנה שלמה התחילה מפציעה ויוצאת מהם. אור תורה ואור חיים חדשים. נתגלה המופת החי שבלעדיו אין החנוך אלא מעשה עקר. ארץ ישראל פלשה ונכנסה לתוך הגולה כחטיבה של ממש, כקול קורא חי. תנועת “החלוץ” הכתה שרשים וקבלה מעוף גדול, בת־קולה של העבודה ולבטיה עלתה באזנינו. אישיה ושליחיה של תנועת הפועלים עשו היכרות אתנו. החילונו מכשירים את עצמנו ואת אחרים לקול תורתו של אהרונוביץ וחבריו.

מן הנחבאים באהלם היה אהרונוביץ. רבים מאישי תנועת העבודה הכרנו בדרכנו ארצה, שהיתה כרגיל דרך ארוכה ועקיפה. אך אהרונוביץ לא היה מן היוצאים לחו“ל. ולא עוד אלא שגם בארץ עבר זמן רב עד שהעולים החדשים ראוהו. הוא החליף בינתיים את משמרתו הפּובליציסטית במשמרת כלכלית, ואף הופעותיו בציבור נתמעטו. שוב היתה דמותו מסתורית, רואה ואינה נראית. אמנם ידענו: אהרונוביץ אומר: אהרונוביץ בעד או נגד, אך אותו עצמו, אותו ממש לא שמענו. כמבעד לאספקלריה מעורפלת ראינוהו, מי בבנק ומי במקום אחר. אפילו בועידת העשרים של הפוה”צ, זו ועידת ההפגנה הרוחנית והצבורית, במקום שצפינו לראותו פועל ומפעיל – הופיע ונעלם. אולם השפעתו לא פסקה אף שעה אחת.

משהו שמרני גנוּז במושגינו ובדמיוננו, וכשאנו אומרים על אדם שהוא איש מלחמה, מיד מצטרף לאמירה זו גם תארים של בעל־גוף, אעפ“י שמאה פעמים ואחת כבר למדנו מפי הנסיון, שלמעשה אין הדבר כן. אך טבע הוא בנו להסתכל בגוף האדם כל זמן שהלה לא הסיח את דעתנו הימנו בדברי החכמה שלו, בנועם אימרותיו או באיזו קסם אחר. אהרונוביץ הדובר היה אישור חי לאותה הנחה. כך מבאר מורה הוראה, הבקיא בנושא דיונו, שרבות ראה ושמע, שבטוח באמיתו שלו, שנתן את עצמו על שמירת האמת שלו, מרגיש עצמו אחראי לכל דיבור ולכל איש־שיחו. בלי משים עלתה אז המחשבה, כי בו נתגלמו המידות המנויות ב”פרקי אבות“. מיד באו והתיצבו מאמרותיהם של חז”ל וכולם היו מתאימים לו. ובאמת: הוא היה טיפוס של תלמיד חכם יהודי, שתורת חייו רותחת בו. הוא היה בוחן את שומעו, תוהה בקנקנו, משלח חץ של דיבור־מתחיל או של מלת־התערבות באמצע השיחה, והרבה דברים שרצית לאומרם לא אמרת, אם מפני שבטלה חשיבותם ואם מפני שנתעלמו פתאום.

כתיבתו היתה מתוך נענועים־של־קודש, כדרך הלומדים גמרא. הוא אהב את הממש. גם פרוצס לידתו של מאמר היה אצלו ממשי. שלא כאחרים, שיושבים בשקט לשולחן וכותבים כשקולמוסם טופף על פני הניר, נוגע־ואינו־נוגע. קולמוסו התיז אותיות גדולות, ברכת שלום שלו על גבי פיתקה היתה גדולה, כיאות למלה חשובה. מה שכתב כתב בלב שלם, באותיות שלמות, בלא עצבנות ומבלי לגרום טירחה יתרה לקריינא דאגרתא. הוא הסביר פעם, שאינו אוהב מכתבים פרטיים בכתב מכונה. “הרוצה לכבדני במכתב יואל נא לעשות את מלאכת הכתיבה בידים”. הוא אהב את האדם ואת כתב־ידו ולא את המכונה.


 

ג

כתבי יוסף אהרונוביץ, שכונסו בשני כרכים ושהעורכים קפלו בהם כל מה שראוי לדעתם להשתמר לדורות הבאים, – מציגים לפנינו את צורתו הרוחנית והצבורית של אהרונוביץ בכל קומתה וצביונה. כתבי סופר ולוחם לא תמיד משמשים בבואה נאמנה למחשבותיו, ולנפתוליו ולפועל־רוחו. לפעמים אין כוח־הבטוי מספיק כדי להביע את כל אלה, לפעמים אין הזמן מספיק, הואיל וה“נעשה” מרובה מה“נשמע”, יסוד הפעלתנות מיסוד העיון והדיון. לא כן באהרונוביץ. משעה שנקרא להיות עורכו של “הפועל הצעיר” והתיצב על המצפה של צבור הפועלים והישוב, היתה התאמה מופלאה בין דבריו־שבכתב ובין הגות־רוחו ופעלו. ודאי, לא את הכל אמר, כשם שלא ביצע כל מה שרצה לבצע, אך המבוטא על ידו חופף בשיעור מרובה את המורגש והנשאף על ידו. שתי תכונות־נפש סייעו לו בכך, שתי תכונות, שאינן מצויות ביותר. בגשתו לכתוב היה החומר מסודר יפה וידע מה רצונו להביע. הוא אחז את הנושא בקרניו והעניק לו אור וצל במידה ממוזגת, עד שהכל ראוהו בבליטותיו. והתכונה השניה היתה – הבהירות. כתלמידו של אחד־העם ירש ממנו את הבטוי הצלול, את ההבעה החריפה והמובהרת. בשעה שדיבר, אפשר היה לרשום את דבריו בצורה שיצאו מפיו, כי קבועים ושקולים היו משפטיו. וכן היו דבריו הכתובים. לא שהיה קל־כתיבה; להיפך, הוא היה קובל על חבלי־כתיבתו. הוא היה מאותם הסופרים, שמשיגים את מידת הפשטות לאחר נפתולים קשים עם החומר והצורה. אולם מה שיצא מתחת ידו היה מסויים ומוגמר גמר־צורה. כי חותם האחריות היה טבוע על הכל. מה שבדק וּמצאוֹ ראוי לטיפול, נהג בו כובד־ראש ושיקע בו הרבה מאמצים רוחניים.

וכשם שעמדתו לשאלות היתה ברורה, כך היתה הבעתו. אותו אומץ־לב הנשקף אלינו מעצם יחסו לדברים השנויים במחלוקת, נשקף גם מאופן־ביטויו, לא עיקם את הכתובים גם בשעה שעסק בחזיונות קשים ומקולקלים. תמיד חתר לראות את הדברים כהויתם, בכל מערומיהם, ללא צעיפים וכיסויים. לפיכך אנו מרגישים אותה הרמוניה מהודרת בינו לבין דבריו, בינו לבין מעשיו, המצויה רק באישיות גדולה, שהיא מעוגנת בקרקע־עולם של מוסר ואחריות.

אהרונוביץ היה מבשרן של אמיתות יסודיות בציונות ובתנועת הפועלים. ולא מבשרן בלבד היה, אלא גם סלל להן נתיבה בחיי הממש. שהרי ידוע, שדוקא דברים פשוטים נעלמים לא־פעם מן הראיה והם טעונים הסברה והבלטה. מאמריו של אהרונובוץ על כיבוש העבודה, על שאלת הפועלים, על ההתחדשות הלאומית, על הצורך בישוב עברי בריא, על חינוך מוסרי ואנושי, על יסוד כפרים והקמת מעמד אכרים עברים וכו', היו בשעתם גילוי אמיתות פשוטות כאלה, שהתנגדו להן ולא הודו בערכן הלאומי והציוני. ודרוש היה אורך־רוח, פתוס גדול ואמונה כבירה, ובעיקר הגיון חותך וכוח־שיכנוע1 רב, כדי להוציא את האמיתות האלה מפשטותן התמימה ולהעלותן לדרגת מכשירים ותנאים לקיומנו הלאומי ולהגשמת הציונות. מכשולים רבים התיצבו כשטן לדרך ההסברה הזאת. הקורס הרשמי בציונות לא הבין את צרכי הישוב הצעיר, הציונות נתיתמה ממנהיגה ולא היה מי שיטה אוזן לקולות הקוראים מתוך חיי הארץ ממש. ואחד־העם, שלכאורה היה באופוזיציה לקו הרשמי, אף הוא עשה פעם בפעם “סך־הכל” שלילי ולא האמין במה שהיה בשביל אהרונוביץ ותנועת הפועלים הצעירה, שהוא היה נושא דברה, עיקר־העיקרים. הוא לא סבר ולא קבל, כי העבודה מוכרחה ליעשות בידי יהודים, שכן הוסיף לראות גם ביהודי העולה ארצה איש “מפותח שכוחו במוחו ובהונו”. במאמרו “על הסך־הכל” הוא מדבר קשות עם אחד־העם: “בסך הכל זה רואים מעריציו, בצער של מנוצחים, טרגדיה של אדם גדול, שחוש המציאות שלו נצח מעט מעט את האידיאל שבו, הקטינוֹ והביאוֹ עד לאפס והריהו מתחיל לעת זקנתו להשלים עם חיי ההווה ולראות בהם את ההתגשמות השלמה”. בצער דיבר אך בלי משוא פנים, משום שבמאמר זה נפגעה תמצית השאיפה של אהרונוביץ.

בגירסאות שונות ומתחדשות תדיר חזר והסביר את רעיון כיבוש העבודה והתחיה הלאומית וטעמה של הציונות. ובכל פעם נתווסף לדבריו כוח־הוכחה וכוח־כובד חדש. בעסקו בכך לא התעלם מן הקשיים, אלא הביט בפני המציאות. הוא ראה את האכרים כמות שהם, ואת הפועל העברי הנוח להתיאש והקשה להסתגל, ואת הציונים קלי־הדעת ונמהרי ההחלטה. במאמרו על “כיבוש העבודה או כיבוש הקרקע” הוא נותן הסבר מאיר עינים לסיבות היאוש והתסיסה שתקפו אותה שעה (בשנת תרס"ח) את הפועלים הותיקים והחדשים. הרבה מדבריו אפשר לתתם ענין גם לימינו. ההיקף נשתנה אך היסוד הפסיכולוגי, המונח באותו הסבר, לא נשתנה. ולא במצבי־רוח בלבד נלחם, אלא גם באותם ספיחי־הרעיון והדוגמאות, ששימשו כסות־עינים למצבי־רוח אלה. במאמרים מיוחדים ובשולי מאמרים שונים העביר תחת שבט בקרתו הנחות אידיאולוגיות שאולות, שהיו רווחות בימים ההם בקרב צבור הפועלים. שאלת הקפיטל, שאלת מלחמת המעמדות, שאלת התיאוריות המרכסיסטיות שהועתקו מארצות המוצא לכאן, העסיקוהו תמיד ואת פרי מחשבותיו פרסם. ובכל מקום שרגליו דורכות על אדמתם של חיי נסיון, שם הוא משמיע לנו נמוקים חותכים כנגד כל אלה, שביקשו לטעת נטעים זרים ומושגים זרים בהויה המקורית של א“י. בדברו על השביתה במושבה אמר: “אם אקח את המקצוע החשוב ביותר, המעסיק אלפי ידים עובדות – את עבודת האדמה – נראה, שכל עמלנו להשתמש בשביתות כדי להיטיב את מצבנו יעלה בתוהו, פשוט מפני שחסרים אנו את התנאי העיקרי –כוח העבודה. על כל אחד מאתנו ישנם אלפי פועלים זרים, שצרכיהם קטנים, והשפעתנו עליהם היא לעת עתה בלתי אפשרית. ולוא גם היתה אפשרית, הרי אין היא ראויה לנו, מפני שהדבר הזה אינו מתאים למטרתנו העיקרית”. הגדרה פשוטה, ששום התחכמות בדבר “פועל ערבי קבוע” לא יכלה לטשטש אותה, אם כי היא נכתבה עוד בשנת תרס”ח.

אהרונוביץ נלחם עם בעלי ההשקפה החמרנית כשם שנלחם עם בעלי ההשקפה הרוחנית הצרופה. כת ראשונה ראתה את הציונות כפרי הרדיפות, הגדלה תחת השוט המכה, והשניה ראתה בה תנועה, שתפקידה לשחרר את העם היהודי מן הצרה המוסרית, הואיל ואת הצרה החמרית אין הציונות יכולה בין כך ובין כך להעביר מן העולם. בפסוקים נוקבים וחריפים לעג אהרונוביץ לקרע זה שקורעים את חיינו לשנים. אין רוח לחוד וחומר לחוד. שניהם הם כשני צדדים של מטבע אחד. במאמרו “הרוח והחומר בציונות” הוא אומר: “בתנועת התחיה של העם העברי הננו רואים קודם כל שאיפה לשנויי הערכין של החיים. אנחנו רוצים לשנות את החיים לא לשם איזו מטרה מחוצה להם, כי אם לשמם – לשם החיים עצמם – תנועת התחיה היא מרידה בחיי הגלות, בריחה מהישיבה, הישנה והמודרנית כאחת, ומחיי האויר, ושיבה אל השדה ואל חיי הטבע. וכל מי שמטה אותנו מדרך זו, הרי הוא נביא הגלות ולא נביא התחיה”.

גם הציונים הפוליטיים הצרופים, ששמוּ כל מעיניהם בהצלחות דיפלומטיות, נראו לו כבר אז כמזיקים: “אף רבים מאלה המעמידים את הציונות רק על דיפלומטיה, אינם בעצם אלא אנשי רוח והם מושכים את הציונות לצד הרוח. – עלינו להגן בחרף־נפש על היסוד העיקרי של הציונות: קרקע ועובדים”. בחוש טבעי עמוק מצא תמיד את המזיגה בין חומר ורוח, בין עבודה מעשית ועבודה פוליטית. לשאלה המפורסמת: “תנאים או מעשים”, היה עונה בפשטות: שניהם כאחד. כל מעשה הוא תנאי למעשה שני, ואין תנאים ערטילאיים.

מאמרו “היכל התרבות העברית” מעיד, עד מה היתה עינו פקוחה ומוחו ער לצד הרוחני של חיינו. בסקירה תמציתית הוא מעביר לפנינו את מצבו הרוחני והחינוכי של הישוב, ומסיק מסקנות למעשה. הוא הפשיט את המעיל המיתפיסי שהלבישו “הרוחניים” בציונות לשאלת דמותה התרבותית של החברה המתהווה בא“י והעמיד אותה כהויתה: “שאלת התרבות בא”י אינה באה להוסיף על שאלת הישוב ולא לגרוע ממנה, אלא היא היא עצם שאלת הישוב בצורה החריפה ביותר”. וכדי לפתור אותה בדק את הדברים בשרשם והציע הצעות שונות. אולם התנאי לכל הצלחה בשטח הפעולה הרוחנית ראה בחיי עמלים בריאים וטבעיים, הניזונים מן הקרקע והמפרנסים את כל היצירה הלאומית.

אלה אינם אלא ראשי פרקים, אין לך שאלה משאלות חיינו במשך למעלה משלושים וחמש שנה, שאהרונוביץ לא עסק בה. יתר על כן: הוא שהעלה שאלות והעמידן על הפרק. מפקידה לפקידה בחן אותן לאור הנסיון והמציאות והכניס בניסוחיו הגהות. הגהה כזאת חלה, למשל, ביחסו לשאלת כיבוש העבודה וכיבוש הקרקע, שאלה, שעוררה פולמוס חריף בינו ובין ויתקין. אולם תמיד היה נאמן לעצמו ולא נשמע אלא לקולו הפנימי ולנסיונו העצמי. ולא בשאלות גדולות בלבד טיפל, אלא גם בפרטים קטנים, אם רק נראו לו כפרטים מכלל גדול. משהרגיש שאיזה מוסד ציוני אינו כתיקונו לא חס עליו ולא נרתע מלומר לו את אמיתו בפניו. הוא ידע והזהיר תמיד מפני האפשרות, שרעיון גדול יהא מתחלל בדרך התגשמותו. הפגמים שמצא במעשים ובדרכי הגשמה שונים היו מזעיקים אותו להודיע על הסכנה. ואמנם הקשיבו לדבריו גם בשעה שהחמיר. הכל הרגישו את יחסו האבהי, את זכותו המוסרית להטיף ולייסר, והכל הודו ביושר הגיונו.

כתבי יוסף אהרונוביץ הם ראשית תבואתה של הפובליציסטיקה העברית בתנועת העבודה הארץ־ישראלית. היא רעננה כביום נתינתה. היא משמשת אבן־פינה לבנין הרוחני שלנו. היא היוצר והיצור של חיינו. שרשיה נעוצים בתחילת העליה השניה וענפיה מתפשטים ויתפשטו על פני מרחבי העתיד.


 

ד

אהרונוביץ היה מבעלי הראשוֹנוּת. הללו כל מה שהם אומרים וכותבים בשעתם ולשעתם יש לו ערך קיים. זכיה מיוחדת היא. שכן כמה דברים טובים ונכונים נכתבים אחרי הראשונים ואף על פי כן אין להם אותה חשיבות. זהו השכר שההשגחה משלמת לחלוצים, לנועזים, למסתכנים. כל מה שהללו עושים ומטיפים, מזומן לחיי עולם הבא. גם בדברי אהרונוביץ טבוע חותם הראשוֹנוּת, ההעזה, ההסתכנות. הוא חצב את סמכותו וחוסנו מתוך נפשו בלבד, שהרי מה היה הכוח שעליו נשען ומה היה כושר השמיעה לדבריו: קומץ קטן בתוך ים מתנגדים ומתנכרים לסוגיהם, למן אחד העם ועד בעל־הכרם בראשון־לציון. אולם רעיונותיו ומעשיו של קומץ זה כבשו את הלבבות ואת המוחות. נמוקיו וחין־דבריו נסתפגו לאט לאט בתוך הכרת הישוב והציונות. גרמה לכך במידה לא מעטה אישיותו של אהרונוביץ, שהיתה אישיות מוסרית, ישרת קוים, משכנעת באמונתה ובתוכחתה. לא רב היה המטען הרעיוני שאהרונוביץ הטיל אותו בישוב, אולם כבד היה. בשנים שלושת הרעיונות נתקפלו ונתגבשו הרגשת הדור ושאיפתו, מעשיותו ורוחניותו. המושגים “כיבוש העבודה”, או “כיבוש הקרקע”, או “התחדשות לאומית” הזהירו באור מיוחד, פתו ואיימו כאחד. כמה להט, כמה כוח־הסברה, תרבות ונפשיות שיקע אהרונוביץ, כדי לעשות את הערכים האלה נחלתו של הכלל. הכל כאילו היה נגדו: המציאות האיי“ת, הציונות המדינית והרוחנית, גדולי העם וקטניו, ואעפי”כ לא נסוג אחור. עמו היו בעצה ובמעשה עוד אנשים, שהיוו מעין כת, אך לא כת של נזירים ויפי־רוח, אלא כת של מתנגדים לנזירות וליפי־רוח ערטילאי, כת של אנשי מעשה ואנשי מחשבה, כת העוסקת בישובה של הארץ על פי קנה מידה מודרני. אהרונוביץ היה מטיף לידיעת המציאות ולימודה. הוא לא רצה להודות בערך התכונות שאחד־העם ייחס אותן לנביא, “המצמצם את דעתו ולבו באידיאל שלו” מבלי להתחשב עם המציאות. הוא אמר: “מכירים את המציאות ומתכוונים למרוד בה – כאלה היו השואפים הגדולים מימות עולם”. כמובן גם עודף של ריאליזם הוא תקלה גדולה: “אוי לו לאידיאל, אם חוש המציאות של נושאיו מפותח בהם יתר על המדה הדרושה”. אך העם היהודי לא יירפא על ידי כך, שמוריו יוליכוהו מחשכת הגלות החמרית אל הרקיע השביעי של הרוחניות הצרופה. עלינו “להלחם באותה הציונות הבונה את עליותיה בשמים”, אלא יש צורך “להגן בחרף נפש על היסוד העיקרי של הציונות – קרקע ועובדים”. זה היה קנה־המידה שלו, אשר לא נשמט מידו עד הרגע האחרון. ריבוי נכסי העם, עבודה והתישבות, הכשרת הלבבות, חינוך הדור הצעיר באחריות של יצירה ומלחמה – בהם תמך יתדותיו. לשם הגשמת הדברים האלה קם דור חדש, אשר ידע את יוסף ואשר עתיד ללמדו ולהוקירו שבעתיים.

ת"ש



  1. במקור הופיע: “וכוח־שיכונע”. צריך להיות: “וכוח־שיכנוע” – הערת פרוייקט בן יהודה.  ↩

המלצות קוראים
תגיות