רקע
ישראל כהן
האקולוגיה בתחום הביקורת
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות

 

א

לפני כמה חדשים היינו עדים לחזיון מעניין וחשוב: סוגיית הביקורת בספרותנו הועלתה בכתבי־העת שלנו לעיון ולדיון נרחבים ומקיפים. סופרים מכל תחומי היצירה, מספרים, משוררים, מבקרים מבוקרים וקוראים לקחו חלק בשקלא־וטריא זו, איש איש לפי עיסוקו, כשרונו וסברתו. הם הסתייעו כמעט בכל צורת־ההבעה וסגנוני הכתיבה והחיבור: במסה, בשירה, בסיפור, בפילטון, בסאטירה, בפארודיה, בהומור ובאירוניה. מיגוון זה של דברי הסבר ופולמוס על הפרשנות, הביקורת והמחקר, שנתפרסם בכל הבמות, הביא לידי ביטוי דעות והערכות שונות מן הקצה אל הקצה. הללו חייבו את הביקורת והבליטו את ערכה הרבה והללו מיעטו את דמותה וגילו את מגרעותיה וניזקה. ואף המבקר נידון, כמובן, אם כיוצר נחשב או כאיש־ביניים מיותר שלא־אחת הוא גורם רעה ליצירה. ואף־על־פי שנושא הביקורת אינו יורד מעל הפרק לא בספרות העולם ולא בספרותנו, ומזמן לזמן דנים אותה לשבט או לחסד, לא זכור לי מזמן בירור מרוכז ורב־צדדי כזה אצלנו על כל חילוקי הדעות והטעם. אמנם, חידושים גדולים לא נתקבלו בפולמוס מובהק זה על ביקורת־הספרות ועל מדע הספרות, אבל עצם הביטוי של הדעות המתהלכות כשהן חוזרות ונשמעות בחללה של מציאות ספרותנו, ומסתייעות בזיקתן ליצירות וליוצרים עבריים, ונבחנות בקני־מידה שונים–ברכה רבה בכך. בדרך זו מזרזים את עירוּת הסופר והקורא ומצחצחים את ההתעניינות ביצירה, כשם שמוזגים חיוּת במקורות היניקה של המבקר ובעקרונות הערכתו וכתיבתו. ולפי שהדבר אירע לפני זמן לא רב לעיני הקהל הרחב ולאזניו, אין צורך לחזור ולהביא את פירוט הדעות ובעליהן, וניתן להסתפק בהזכרת תמציתו של אותו בירור חשוב.

 

ב

ברם, דווקא משום שסוגיית הביקורת נדונה כל על הסתעפויותיה וסוגיה, בלטה בהיעדרה הגמור ההתעלמות מבחינה עיקרית אחת במהותה של הביקורת, אף־על־פי שבחינה זו נוגעת לכל הסופרים ולכל המבקרים, יהיו דעותיהם על הביקורת מה שיהיו. כוונתי לבחינת ה“איך”. כבכל יצירה חשובים גם בביקורת לא רק ה“מה”, הנושא והתוכן, אלא באותה מידה חשובים גם ה“איך”, הצורה והנוסח, הלשון, ובייחוד–אורח־ההבעה ותרבות הדיון והביטוי. הביקורת מפרשת את היצירה, מבחינה בין האמיתי והכוזב, אך מגלה את דעתה על מעשה הסופר ואופיו, כלומר, היא נוגעת בבשר החי של היוצר ויצירתו ועוסקת בדיני נפשות ממש. זוהי שליחות נעלה ומלאכה אחראית, ואינה יכולה ליעשות בין מנחה למעריב, בלא יראת־כבוד בפני הנושא, כוונה פדגוגית וצלילות דעת ולשון. ובמידה שהמבקר נחשב בעיני עצמו ובעיני אחרים כמומחה וכמוסמך לעסוק בביקורת הספרות, וברשותו הכלים והכלים לכך, בה־במידה עליו להחמיר עמו באופן השימוש בבקיאותו ובכלי־מלאכתו ולהקפיד שיהיו נקיים מפגם אסתטי ומעקמומיות לשונית. שכן כתיבת ביקורת מגושמת, משובצת כינויים מעליבים והגדרות פוגעניות, היא ביקורת שיצאה לתרבות רעה. מבקר משכיל ובעל שאר־רוח, שנהירין לו שבילי הספרות והסופר, ונכסף לרדת לעומקה של המשמעות, חייב לומר את האמת לאמיתה על המבוקר, אבל באותה מידה הוא חייב בכבודו. לשון חז"ל נוכל לומר: דרך ארץ קדמה לביקורת. ודאי רצויה חריפות בתפיסה ובניסוח, אלא שאין להמירה בחירופים. המבקר צריך להאיר פניו אל המבוקר ולהאיר את עיניו של הקורא, אך חלילה לו להראות פנים חשכות ועליונות נצחית. פגישת המבקר עם היצירה המבוקרת ויוצרה צריכה להיות רעננה. הקורא רוצה לחוש את חדוות־הגילוי של המבקר וסיפוקו מכל ערך חיובי שמבצבץ ועולה לפניו מן היצירה הנדונה, כדרך שאינו רוצה להרגיש מצד המבקר שמחה־לאידו של המבוקר, שנכשל בטעויות או ברפיון או בשיבושי כתיבה אחרים. אסור לו לחפות עליהם, אך באותה מידה, אסור לו להתעלל במחבר.

 

ג

לביקורת העברית החדשה מסורת מעורבת של אורות וצללים. אם נראה את אברהם אורי קובנר ואת אברהם פאפירנה כחלוצי ביקורת זו על כרחנו נודה, שעם כל חשיבותם כמבקרים ראשונים בעלי השכלה אירופית, שיצרו נוסח חדש בביקורת, הם–וביחוד קובנר–גם הישרו צללים על ביקורת זו, שליוו ומלווים את הבאים אחריהם עד היום הזה. הם לא הקפידו בלשונם ולא נהגו בנימוס כלפי מבוקריהם, אלא השתמשו לא־פעם בדברי גנאי והתכבדו בקלון חבריהם המבוקרים. וארשה לי להדגים דברי רק בציטאטה אחת (ולא מן החריפות ביותר) מים הגידופים של קובנר על שד"ל:

“שד”ל הירבה ספריו ומאמריו להראות כשרונותיו, וכל פעולותיו לא נחשבו למאום– – –ובצינור של שופכין ' המגיד' הירבה לעג ולהג כמים בדרשותיו ובחקירותיו הנשחתות והנפסדות" (כל כתבי אברהם אורי קובנר, הוצאת מחברות לספרות, תל־אביב. תש"ז, עמ' 176).

גידופים כאלה רבים הם מאוד בספרו זה. מובן מאליו, שגם נתקפיו לא החרישו, והשבועון “המגיד” בגליון 24 משנת 1866, כינה אותו “נער נעור וריק, כסיל ובער…” קובנר אף חיבר בספרו “צרור פרחים” מילון לגידופים ספרותיים לפי א“ב, שמבקריו השתמשו בהם כלפיו, והוא עצמו השתמש ברבים מן הגידופים, שייחסו לו, כלפי יריביו. על כל פנים, אין ספר שהוא נתן את הטון בביקורת של ימיו, שהתנחל גם לדור הבא. ואמנם, גם הסופרים העבריים שבאו אחריו, כגון דוד פרישמן, המבקר האירופי האמיתי, לא הדירו את עטם מדברי גנאי ומפגיעות, אם כי שיבצו אותם שיבוץ נוח ו”תרבותי" יותר. לצערנו, לא פסק השימוש בסממנים נפסדים ודוחים אלה בביקורת עד היום הזהה (עיין, למשל, בוויכוח של שלונסקי עם ביאליק ב“כתובים” על השיר “ראיתיכם שוב בקצור ידכם”, מאמר ראשון נתפרסם ב“כתובים” מיום 4 בנובמבר 1931 ומאמר שני מיום 26 בנובמבר 1931, וכן במוספים הספרותיים של ימינו ממש). ולשם המחשה לא אפליג למרחקי שנים, אלא אביא כמה דוגמאות מן העבר הקרוב ואפילו מן השנה האחרונה, שנת הוויכוח על מהות הביקורת, כגון:

  1. “ליקויי־טעם המתגלים במוקיוניות ובכוונים (הוו קמוצה) פיליטוניים שלא במקומם”.1

  2. “דמות נעמי שלו היא דמות סמרטוטית באשר היא מעוצבת מסמרטוטים…”

  3. “קובץ שנעשה בור שופכין.”

  4. “הציונות בולטת כאן בשל צבעיה הצעקניים.”

  5. “כך חושב– – – על גיבורו, שהוא למעשה פטפטן וסנוב עלוב, המחליף טיח תרבותי־ליוואנטיני באוניברסאליות.”

  6. “הפעם חייב היה לגייס בין טיעוניו גם שקר גלוי.”

ואין אלה אלא דגמים קלים משפע הפגיעות והנזיפות ודברי־הגנאי, הבולטים בביקורת העוסקת בספרות, באמנות ובאסתטיקה. זוהי קלקלה קשה, שתיקונה קודם לכל עיסוק בצדדים אחרים שלה ביקורת. ואף־על־פי־כן התעלמו ממנה המתווכחים החשובים לחלוטין, כאילו לא היתה ולא נבראה. על ידי כך ניטל, לדעתי, עיקר גדול מאותו דיון נרחב ורב־חשיבות.

 

ד

מרובים כלליה, פרטיה ודקדוקיה של הביקורת, וכל דור של סופרים וחוקרים דן בהם בכתב ובעל־פה, מחדש אותם, מוסיף או גורע. מגמתי הפעם היא בדיקת מעמדה של הביקורת בספרות העברית הלכה למעשה וגילוי צלליה וסכנותיה.

לפי דעתי, הביקורת הספרותית הראויה לשמה היא סוג של יצירה. ולפי שהיא עוסקת ביצירה של סופר אחד וחותרת לחשיפת טיבה וסודה לקורא, ולפעמים גם למחבר עצמו–חייב המבקר להקפיד בכללי כתיבה והתנהגות מיוחדים. פגימה בכללים אלה היא פגימה בספירת הביקורת עצמה עד כדי שלילת יסודה המוסרי. המבקר הוא גם מורה־הוראה מדעת ושלא מדעת, וחלות עליו חובותיו של אמוֹן פדגוג. הוא צריך להיות גם ירא־הוראה. סוד חיותה של יצירה ביקוֹרתית והשפעתה גנוז באקלים המקיף אותה. הביקורת משכנת את הקורא בה באיזור־מגורים נפשי ופותחת נוף־מראות לעיניו. לפיכך יש הקפיד בשמירת תנאי הנקיון, שכל זיהום פוגע בנשימה החפשית של השרוי בתוכם. ומצוות הנקיון חלה על מעשי המבקר, המחשבה והביצוע: טהרת הכוונה, דיון צח, ריסון וזהירות, שאתה מסכים להם בכל לב ובין שאתה חולק עליהם או שוללם. אכן, נקיון־כתיבה הוא אח לנקיון־דעת.

לגודל הצער משופעת הביקורת שלנו בדברי קינטור וגינוי ועילוב, שמבקרים טובים ובינוניים ‘מכבדים’ בהם את המבוקרים על ידיהם. ניתנה רשות לומר, שמועט הוא מספר המבקרים שניצלו מן הקלקלה הזאת, וכדי לחזק אמירה זו במופתים ובהוכחות היינו צריכים להקדיש לכך מקום נרחב וזמן רב. הואיל והדברים ידועים והמפורסמות אינן צריכות ראיה, אפשר להסתפק בציטטין מעטים לדוגמה, וללמוד מן הפרט על הכלל. מפני שלימוד הלקח הוא כורח חינוכי וספרותי, כדי להציל ארבע נפשות: נפש היוצר, נפש היצירה, נפש המבקר ונפש הקורא הלומד…

 

ה

לצורך העמקת הבירור יורשה לי להסתייע במונח, הלקוח ממקצוע אחר, שלדעתי עשוי הוא לתרום להבנת החזיון הזה ותקנתו. כוונתי לענף בביולוגיה, המכוּנה בשם אקולוגיה. זו מושגת, כידוע ביחסי־הגומלין בין האורגאניזמים לבין סביבתם הדוממת והחיה (אקלים, קרקע, מידבר, בעלי־חיים, צמחים, נוף, ים, יערות, קור, חום, ביצות, ניסויים גרעיניים, תיעוש, מלחמות, מחלות וכו'). במרחב־מחיה מעורטל זה נולדים ומתגדלים האדם ובעלי־החיים. האקולוגיה חותרת להביא ככל האפשר לידי איזון בין התנאים והגורמים העויינים השונים של הטבע הדומם, הצומח והחי, מפני שבלעדיו יהיו נדונים לכליון, לבצורת, לרעב, למגיפות, לדלדול ולמרעין בישין אחרים. איזון זה מחייב תכנון הסביבה הטבעית על־ידי עקירת הגורמים השליליים, כגון גירוש חיות־טרף, ייבוש ביצות, טיהור האוויר, הרחקת תנאי זיהום, עבודת הבראה מתמדת, השבחת תנאי הקיום והגידול וכיוצא בזה.

בעברי לתחום הביקורת, שהוא נושא דיוננו, ברצוני להדגיש דגש חזק, שגם מצבה של הביקורת מחייבנו לאקולוגיה, כלומר, ליצירת סביבה בריאה ונטולת משחיתים. שכן ביקורת הספרות והאמנות עוסקת ביצירה חיה וביוצרים חיים ורגישים; היא משמשת להם בית־גידול כדרך שהיא מטפחת את כלי קיבולם ועיכולם של קהל הקוראים והמשכילים ואת רמת התרבות של האומה. לפיכך היא צריכה להיות משוכנת בסביבה מתאימה. המבקר יוצר את אקלימה של סביבה זו ואחראי להם: נקיון לשונו או סגנונו הפוגעני, יחס הכבוד לנושא המבוקר או יומרת הזלזול, עין טובה או רעה, אהדה או שמחה־לאיד, קנאה או סיפוק מן ההישג, גישה חפשית או משוחדת, כוונות טהורות או נפתלות, שיפוט כן או עקמומי, תרבות הביטוי או נטייה ללשון הרע או לעוקצין, חשבונות קטנוניים או תפיסה עניינית תכליתית, רצון לגלות את האור הגנוז בכל יוצר ויצירתו או תאווה לרכילות ולמציאת מומין, כל אלה וכיוצא בהם מהווים את האווירה האופפת את הביקורת, המשמשת לה סם־חיים או ארס. הפיגועים באווירה זו מרובים הם במישרים ובעקיפין. דרך משל: מבקר, המקדים לביקורתו דברי פגיעה ועלבון למבוקר, ועובר אחר כך, באמצעות המלה “אבל”, לנעימה אחרת, חיובית יותר, כבר יצר אקלים עויין לסופר או לנושא המבוקר, שגם השבחים שלאחר כך לא יטהרו אותו מן הזיהום. והצרה היא, שזוהי פתיחה צולפנית, או שילוב ביניים, שמבקרים מסויימים רגילים בהם. הריח הרע והטעם המריר כבר עשו את שלהם ושוב אין בכוחו של ה“אבל” לשנותם לטובה.

ביקורת ללא מידת דרך ארץ, השופעת פגיעות במעמדו של המבוקר ועקיצות באופיו ובאישיותו, משחירה את פני הסופר ומוציאה שם רע על יצירתו, לא זו בלבד שהיא פוגמת בספירה האסתטית ומעלה הרגשת סלידה בלב הקורא, אלא, יתירה מזו: היא משיגה תוצאה הפוכה. הקורא או השומע מתחיל לרחוש רגש של חמלה לנתקף, מצטער בצערו ורואה אותו כקרבן־חינם של המבקר. ולא זו בלבד אלא שהוא רוגז בסתר או בגלוי על המבקר המלומד, התוקפן, חסר־הנימוסים וגס־הרוח. המבקר יוצר שממה סביבו ומופיע כמי שרוצה להתכבד בקלונו של חברו ולהפגין חריפות, בקיאות ועליונות על המבוקר. כל משימתו מסתלפת לעיני הרבים, ומה שמשתייר מן הביקורת, הרי זה טעם רע ותרבות רעה. בדרך זו של ביקורת זעפנית וגדפנית אין לומדים ואין מלמדים אלא מגבירים את ההתנכרות ההדדית והקהל יוצר לו יחס עויין לביקורת ולמבקר ופוסלם להיות מורי־הוראה שלו. אי־לכך, לא רק מהבחינה המוסרית אסור להשתמש בביקורת המבזה את המבוקר, אלא גם מבחינה מעשית, מפני שהיא הרת־אסון לספרות ולקהל הקוראים. וחבל שישנם מבקרים שאינם נותנים את דעתם על צדדים אלה של הביקורת.

על כן, נראה לי פיתוח האקולוגיה בתחום הביקורת כנושא דחוף הטעון לימוד, החדרה והפצה, כדי להקרין לפני המבקרים את הצורך החיוני בשינוי ערכים ובשידוד מערכות ההתנהגות כלפי המבוקר בין לשבט ובין לחסד.

סבורני, שכאן המקום להעתיק אגדה קטנה בשם “שלוש רקיקות”, מאת המשורר הרוסי הסימבוליסטן פ. סולוגוב, שאברהם שלונסקי מביאה בספרו “פרקי יומן” (ספריית פועלים, הוצאת הקיבוץ הארצי השומר הצעיר תשמ"א עמודים 83־82 ), וזו לשונה:

"הלך אדם ורקק שלוש פעמים.

חלף־הלך לו, והרקיקות נשארו.

ותאמר האחת:

אנו כאן, והוא איננו.

ותאמר השנייה:

הוא הלך ואיננו עוד.

והשלישית: הוא לא בא אלא כדי לרקקנו. אנו תכלית חייו, הוא חלף־הלך לו, ואנו נשארנו.

יש לי הרושם, מסיים שלונסקי, שהמשורר נתכוון למבקרים רקקנים והשארת הנפש שלהם".

האקולוגיה היא תורה שהגיעה היום למרום התפתחותה, וכבר הסתעף ממנה המושג אקולוגיה חברתית ואנושית, ולדעתי ניתנה הרשות לשתול אותה גם בשדה הביקורת הספרותית, ולכנותה בשם: אקולוגיה בתחום הספרות והביקורת.

 

ו

כדי למנוע מסקנה מוטעית או אי־הבנה כלשהי, ברצוני לומר מפורשות: אני מתנגד לביקורת מתוקה, הרואה חובה לעצמה לשבח את הסופר או את יצירתו ולדון אותם תמיד לכף זכות. ולא חשוב בעיני מה גורם לביקורת זו, חיבה אישית או גינוני נימוס, סלחנות או חנופה, רכרוכיות או מורך־לב, או סתם רצון להיטיב עם הבריות ולהתחבב עליהם. כל ביקורת צריכה לעמוד על שלושה עקרונות:

א) אמת־מידה ספרותית־אסתטית;

ב) אמירת האמת ואפילו היא קשה;

ג) יחס של דרך ארץ לסופר המבוקר וליצירתו, בין שההערכה היא חיובית או שלילית.

המבקר צריך להיות בעל עין טובה ופנים מסבירות, אבל דינו חייב להיות מבוסס על עיון מעמיק בנושא המבוקר ועל שיפוט מצפוני. היצירה הטובה ראויה לכל שבח והמלצה, ואילו הגרועה או המזוייפת–מחויבת לגילוי חסרונותיה ומומיה, אורותיה וצלליה, תוך ניתוח החומר, ובדיקת טיבו בכובד־ראש. ודאי, מידה אנושית היא במבקר לשבח את הטוב והמהנה מתוך שמחה והנאה, ולציין בצער את פגמיה, אבל את שני התפקידים יש למלא בתום ויושר, בנקיון דעת ולשון, בסגנון בהיר ומעודן ואף מבושם בהומור. החריפות אף היא מידה טובה בתפיסה ובביטוי, אבל חלילה לו להחליף אותה בגידופים, כפי שנוהגים. הביקורת היא יצירה ואמנות, והטיפול בה צריך להיות באמצעים ייחודיים, בהתאם למהות זו, תוך כיבוש יצר ובנפש חפצה.

והעיקר, המבקר צריך להיות בעל העזה. בין שמגלה גדולות שהכל מודים בהן ובין שמוצא ריקות במקום שאחרים רואים מליאות, הוא חייב ללבוש עזות־דקדושה ולעמוד על אמיתו. ולא לחשוש מפני מערערים ובעלי איפכא מסתברא, העתידים לבטל את גילוייו ולמעט בערכם. רק בחסותה של מידת העזה מוכשר המבקר לחדש משהו או לסלול איזה מסלול משלו. חששנות יתירה, מתישה את היוזמה החלוצית ובולמת את המעוף החיוני, הדרוש למבקר. קיצורו של דבר, תכונתו הנכספת של המבקר איננה בהחמרת דינו ולא בהמתקתו, אלא בהוצאת משפט לאמיתו מתוך הבחנה עירנית של העניינים ומתוך הקשבה חדה לבת־קול היוצאת מהם. השגת מדרגה זו היא גולת הכותרת של שאיפת המבקר.

 

ז

באותו בירור ספרותי מקיף התעורר ויכוח קולני, ארכני וטרדני: “אם הדיבורים על צורות בספרות ועל קבוצות ועל זרמים ועל אסכולות, הם אמצאות של חוקרי הספרות ולא תכונות של הספרות.” שאלה זו, שניסרה ומנסרת בלי הרף, היא כולה תמיהה. לדידי, כפירה בקיומם של דורות וחבורות וזרמים בספרות הריהי ככפירה בעצם קיומם של דורות בכלל. שכן, כשם שיש אבות לסופרים כבני אדם, כך יש אבות ליצירתם. וכשיש אבות, יש בנים ונכדים ויש דורות ואסכולות2. אמנם, האדם נולד יחידי, אבל ביחידותו הרוחנית מובלעת נחלת־אבות. הוא צירוף של גלגולי השפעה ומשקעים מדורי־דורות. כל אדם הוא בחינת קיבוץ בזעיר אנפין של יחידים, אם כי בבואות של דמויות הרבה מציצות מתוך נפשו ובשום אופן אין היא כולה שלו. חוויות קדומים, חזיונות, מיתוסים, חלומות ואידיאות, דימויים וזכרונות גזעיים, הקרויים במשנת יונג ארכיטיפוסים, משוקעים בבלתי־מודע הקיבוצי שלו ומחלחלים בנפש האדם כמרכיבי־תמיד וכמקורות־קבע של נפש האדם. הבנתם משמשת מפתח לנפש היוצר, המשתנה ככל אדם מחברו–כמאמר חז"ל–בקול, במראה ובדעת. לפיכך עולה מיצירתו בת־קול צלולה של אבותיו לדורותיהם. כך נמצאנו למדים, שדורו שותף לו, מפני שהוא יונק חיותו ממנו ומן הסובב אותו; שרבו שותף לו, מפני שתורתו ואורח־מחשבתו הומים בתוך מעיו; שמאורעות הזמן ומאבקיו זורמים בו ומעצבים את אישיותו היוצרת בסוד הצירופין והעיכול העצמי. ואין כאן כל פגיעה במסתורין של נפש היחיד או במקוריותו של היוצר. אדרבא; תיאור מעשה המרכבה של הנפש ורשת נתיבותיה ותגובותיה רק מוסיף עומק לכבשונה ומרומם שבעתיים את הודה, יסודה ותפארת התרקמותה של מזיגת הדורות ומיגוון הזרמים.

מצד שני, התהייה המתמדת על פליאות אלו והתשוקה הלוהטת לחשוף סתרי הוויתו של האדם, מעידות על מדרגתו העילית ועל עירנותו למען דעת עצמנו. ודאי, הפיענוח הוא קשה, אבל השאיפה למיצוי האמת היא מתת־אלוה, מפני שהיא מסייעת להגיע לדעת־עצמנו ומעשירה את חיי האדם ותכליתם. לפיכך אשרי הסופר ברוך־האינטואיציה המגלגל מנה קטנה או גדולה של נסתרות אלו לתוך יצירתו, שהיא ממיטב עצמותו, ואשרי המבקר המשכיל, המסייע ליוצר לרדת לעומק השיטין ולהצביע על מקור הישגיו ומהותם. ולא ישובח מי שמתבצר ביחידותו, בסתימותו וברזיותיו ורואה בהן לא רק רשות אשיית אלא גם בעלות פרטית, וגוזר ניתוק המבקר והקורא ממעיינות יצירתו הפיוטית ומכל זיקה לזמן, למאורעותיו, אף לא למאבקי ההווה וחזון העתיד, הבוערים בלב בני דורו וצמאים לביטויים הספרותי ולגילויים בעזרת הפרשן והמבקר. כפיון־טובה יש כאן, ואפילו רשמות, לראות בכל בוחן מעמיק־ראות ומעריך חריף מעין בלש או הולך־רכיל, המתערב ברשות אחרים. אליבא דאמת, זוהי סקרנות טהורה וקדושה לדעת את סודות הבריאה והנברא, שלשם השגתה של דעת סגולית זו ראוי לו לאדם להקדיש את חייו ולשעבד את כל החושים והכוחות הגלויים והסמויים. כל סדק־הצצה הנפתח בסגור־הנפש של היוצר ויצירתו, הוא הישג אנושי רוחני לתפארת.

הלהיטות אחרי כותרת פסקנית: “סיפור אינו…”, אינה מעלה את הסיפור אלא מנמיכה אותו, אינה מרחיבה את הדעת אלא מצמצמת אותה. צורה החלטית כזו של כותרת יש בה יאוש מנסיון לדעת וכפירה בהעפלת האדם לדעת גנזי נפשו ונפש הזולת מתוך היצירה. הוויתרון מראש על העפלה זו הוא חולשה אנושית, שאסור להודיע עליה בתופים ובמחולות כעל בשורה גדולה ליחיד, לאומה ולחברה, שנתבשר המחבר על ידי “מגיד” בחלום חזיון לילה. האמת היא, שהשיר והסיפור והרומאן הראויים לשם זה הם חטיבות־יצירה אמנותיות ואסתטיות לעצמן וגם חטיבות חיים שנחצבו מן הנפש, הזמן והדור, שנתגעשו במוחותיהם וברוחם היוצרת של אנשי־סגולה ובני־עלייה מועטים. הם נושאים בתוכם ועמהם בשׂוֹרה לאומה ולאנושות, המוכאבות והנכספות יפה, לטוב, לנעלה ולמתוקן.ומבקרים ופרשנים שנתברכו ברוח יוצרת, בדמיון יוצר, בכוח המשיג ובהבנת המושג, בטביעת ואוזן וגם בחוכמת ההבעה, רואים שליחות גדולה בהוצאת אותה בשורה לאור ובפרישתה לפני הלומד והקורא על ידי ניתוח היצירה ותיאורה בצורה מושכת ומצלחת. מלאכה זו של דרישה במופלא, אולי נכון יותר לומר: מלאכוּת זו, מחייבת לא רק חוכמות לימודיות ותחושת־יעוד, אלא היא ניזונה גם מהשראה, מאינטואיציה, מאיזו מחוייבות סמויה, שלידתה וגידולה במסתורי הנפש. מי שרואה בביקורת מפענחת כזו מעשה־שרירות או יומרה יהירה, או מיומנות טכנית, טועה ומטעה בטיעוני־סרק.

אמור מעתה: כשם שיש שלשלת יוחסין ליוצר כאדם, כך יש זיקת־יוחסין ליצירתו, לרומאן, לשיר ולסיפור. אין הם נופלים כפתק מן השמים. הם מתרקמים בנפשו של הסופר היחיד, אבל במזגם, בצורתם ובתוכנם קלוטים ומובלעים רישומי ראשונים, אבותיהם ורבותיהם. לידתם היא בשפיר ושיליה של הזמן והחברה, הם ילידי התקופה כשם שהסופר עצמו הוא יליד התקופה. לפיכך חשיפת מקורות היצירה הספרותית, מעקב אחרי צינורות השפע העלומים, הסברה בדרך ההיקש, ההקבלה וההשוואה, בדיקת האקלים של הדור האופף אותה, ונסיון לגלות בה מגמה חברתית רמוזה או מפורשת–הם מן העניין והבניין של הביקורת. ולא עוד אלא היוצר האמיתי (כפי שנראה להלן) מוקיר את המבקר היודע לחשוף בשבילו טפח מסוד יצירתו, מודה לו ואינו רואה בו פולש זר או שיחות של יושבי קרנות. וצר מאוד, שכל ההיבט החשוב הזה של גילויי הביקורת עומעם בתוך הבירור ההוא והוחמץ, פשוטו כמשמעו.

 

ח

נעשה איפוא אוזנינו כאפרכסת לדברי ביאליק בשנת תרצ“ג בהרצאתו על יצירתו הגדולה “מגילת האש”, לפני הסתדרות המורים בתל־אביב, במסגרת “יוצרים על יצירותיהם”. תחילה, אמר ביאליק, ידיעי ש”מגילת האש" תהיה “סיפור, נובילה נקיה, אבל כשבאתי לכתוב נפלתי לתוך טון אחר לגמרי. אין אני יודע אם היתה איזו סיבה פנימית שגרמה לכך. ואולי סיבה חיצונית. הימים היו אז ימי סערה גדולה באודיסה, ימי מרד “פוטיומקין”. והאויר היה מחושמל מאד. הרוחות היו סוערות ומדרגת־החום היתה גבוהה, ואולי גם זה גרם להוציאני מן השקט. לכאורה, דבר מקרי, אין לו שום שייכות לעניין, אבל אני זוכר, מתוך איזו סערה פנימית ומתוך איזה חימום פנימי ניגשתי לכתיבת הדבר הזה. הייתי כולי נסער ליריות התותחים, לשמועות המנסרות בחלל כל היום. מובן, כי השתתפתי עם כל הקהל בסערה זו. אי אפשר היה לשבת אז בשלווה. ועם זאת מצאתי לי שעה פנויה בתוך מהומה זו להימצא בחדרי ולעסוק בכתיבה. אבל המהומה, הסערה שהיתה בחוץ, סחפה, כמובן, אותי יחד עם כל הקהל, לתוך הקהל­–זה גרם להוציא אותי מן השלווה ולהביא אותי לאוקטאווה גבוהה יותר. אני אומר: היה זה אולי לא הגורם העיקרי, אבל גם זה גרם, והדבר העביר, הכניס אותי למסלול, לאיזור של סערה, ורוח סערה זו, סערת הנפש, היתה ניכרת. היא, כמדומני, הניחה חותמה על כתיבת הדבר–ויצא מה שיצא.” (‘דברים שבעל־פה’, כך שני, עמ' כו).

קטע זה של אותה פנינת־וידוי של ביאליק בכוחו להעיד יותר משני כרכים על הגורם החברתי הברור ועל התכולה החברתית המובהקת של יצירה ספרותית.

אם כן, מה טעם לגערה שגוערים קצת מן הסופרים במבקרים, הבודקים את שיריהם וסיפוריהם של משוררים ומספרים ואף מנתחים אותם כדי לחשוף גורמי כתיבתם, אווירתם האינטימית ומרכיביהם הטמירים. הלא זהו יעודם ואדיר חפצם, ועלינו לאחל להם הצלחה ולשמוח על כל בדל־הצלחה וגרגיר־הישג, מפני שבכך הם מסירים טפח את הלוט מעל אפילת המסתורין ומעניקים לנו שמץ דעת על שבילי היצירה העלומים מאיתנו. ושוב נביא ראיה מביאליק, שאמר בהרצאתו הנ"ל, שאין הסופר יכול לתאר כמו את מהלך הדברים מראשית העבודה שלו עד סופה. ואולם:

“אני צריך להודות לפניכם, שנמצא איש טוב אחד,3 שנסה לפרש את שירי [– – –] וכתב פירושים לשירי והביא אותם כבר לדפוס. והביא לפני מקצת הפירושים הללו. הם היו בעיקר פירושים פילולוגיים־פדגוגיים ויחד עם זה גם פסיכולוגיים. כמו השתדל למצוא את שורשי המילים והפירושים וצירופי המילים גם בספרות ובזכרונות ובזכרי־הלשון [– – –] גם במקורות הקדמונים וגם בציורי המחשבה המקובלים, המסורתיים, הקבועים ועומדים בתוך העם. והנה גילה האיש חריפות ודקות גדולה, ותמהתי, השתוממתי לפעמים לראות עד כמה כיוון האיש הזה אל האמת, עד כמה עמד על אותם המקורות הגנוזים מאחורי הפרגוד של היצירה. אבל השתוממתי עוד יותר למצוא דברים, שהוא גילה לי לעצמי, כלומר, היתה לי הרגשה של איזו בת־קול רחוקה, מתוך איזה עולם או מדור ידוע בספרות, או באגדה, באוצר היצירה של העם, בפולקלור, למשל, והדבר לא בא אצלי לידי הכרה. הוא גילה לי את המקורות ואני ראיתי בחוש שהדין עימו, כי בשעה שיצא הציור הזה, נדמה לי, שמאחריו יש איזו בת־קול ידועה לי, והנה הוא מצא מאין באה הבת־קול. אבל היו גם מקרים שאני בעצמי פיקפקתי, אם באמת הוא־הוא המקור האמיתי או לא – – – אבל הוא היה בטוח באמיתותה ותמיד היה אומר לי:”אין אתה הפוסק בענין זה, אין אני מאמין לך, אני מאמין לי יותר מאשר לך." אני צריך לומר לכם, אולי באמת הדין עימו, אולי באמת יש מקורות מכוסים כאלה, יש איזה סרסור סמוי מן העין, שהוא מוציא מן המקור הנעלם ומביא אותו לתחום של הסופר, מבלי שהסופר עצמו ידע מאין הוא בא." (‘דברים שבעל־פה’, ספר שני, עמ' כ"ג).

גם סופרי העולם הביעו דעה זו בצורות שונות, וברצוני להביא לפחות דעתו של הסופר הרמן הסה. במסתו על “האחים קרמזוב” אומר הסה את הדברים האלה: “שום חוזה או סופר גדול אינו מסוגל לפרש את חזיונות עצמם עד לסופם!” (‘קסמו של ספר’, תירגם ד' בצלאל וכסלר, הוצאת שוקן, ירושלים ותל־אביב, תשמ"ב).

ובמסה אחרת, “אחרית־דבר לזאב הערבה”, כתב: “סופרים רבים מצאו קוראים אשר ספרם היה נהיר להם יותר מאשר לסופרים עצמם. יתר על כן, אי־הבנה יכולה להיות פורה לעתים.”

הבטחון בחוסר ערכם של דברי המבקרים, המגלים מסתרי היצירה לקוראים ואף למחברים עצמם, לא היה נחלתם של סופרים גדולי עולם, ובספרייתי מצויות עדויות רבות ומכריעות. מן הראוי שבעלי בטחון אלה יחזרו בהם, לפחות יבדקו מחדש את דעתם ויראו את משוגתם.

כללו של דבר: סוגיית הביקורת היא עניין גדול ונכבד וצריך לדון בה בכובד ראש ובאחריות ולא בסיסמאות ובכותרות קלילות. חומרה אקולוגית עשויה לסייע לכך.

י“ד בניסן תשמ”ד, 16 באפריל 1984



  1. כדי לא לפגוע בכבוד המבקרים לא צויינו שמותיהם.  ↩

  2. וכבר אמר מ. י. ברדיצ'בסקי:“עולמו של המשורר הוא של כל הדורות, של כל הזמנים” (“מאמרים”, עמ' שם, הוצאת “דביר” תש"ך).  ↩

  3. הכוונה לדוד יוסף בורנשטיין, שכתב באכסניות שונות על שירת ביאליק, ואחר כך כינס אתה דברים בספר בשם “מדרש שירה”.  ↩

המלצות קוראים
תגיות