רקע
ישראל כהן
עיון באוטופיה "אטלאנטיס החדשה"
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות

1

 

א

ספר “המדינה” לאפלטון הוא, כידוע, ראש וראשון לחזון המדינה הטובה ביותר, המתוקנת בשלטונה ובסדריה החברתיים והכלליים. ודאי, חלומות וכיסופים כל מדינה אידיאלית היו נחלת האנושות בכל הדורות ובכל העמים. אולם אלפטון היווני הוא שהעמיק חשוב בציורי־הדמיון האלה, הלבישם לבוש מוחשי ועשאם תורת מדינה סדורה וברורה. כל מה שבא אחר כך נתבשם מספר־מופת זה.

וכשם שהורתה ולידתה של ספרות חזון המדינה היתה ביוון, כך היתה התפתחותה של זו החדשה באנגליה. כאלף ושמונה מאות שנה עברו מהופעת “המדינה” לאפלטון ועד לספרו של תומאס מורוס “אוטופיה” (1516) באנגליה. ולא עוד אלא ששמו הפרטי של ספר זה נעשה שם קיבוצי ונתייחד לכל אותו סוג ספרותי, העוסק בתיאור המדינה המשובחת ביותר, שאליה נושא אדם את נפשו. על אדמתן של צרפת, גרמניה, איטליה או ספרד לא צמחה יצירה אוטופית ראויה לשמה לפני אותה תקופה, אלא רק זמן לא־מועט לאחריה. ואין זה מקרה, שגם המשך היצירה האוטופית חל באנגליה עם חיבור “אטלאנטיס החדשה” של פראנסיס בייקון, שכן בעיות המדינה והחברה העסיקו את אנגליה עד מאד, ותסיסה חברתית רבה היתה בה.

תחילת חיי בייקון וסופם היו בתקופת המלכה אליזאבת וג’יימס הראשון. בכללה היתה זאת תקופה של שקט חברתי יחסי ושגשוג חמרי. אליזאבת עלתה לשלטון שנתיים לפני הולדת בייקון ומצאה לפניה מלכות עלובה ומזועזעת, שהניחה לה אותה המלכה מרי “העקובה מדם”. היא הרגיעה את הארץ, צמצמה עד מאד את השנאה ודיכאה את הסכסוכים בין הפרוטסטאנטים והקאתולים. תיקנה מאזן התשלומים, השליטה הרגשת יציבות בתוך המדינה ושלום בין אנגליה ומדינות אחרות. אנגליה התאחדה תחת שלטונה של אליזאבת, ועם הריסת הארמאדה עלתה גם קרנה הצבאית וחלפה סכנתה של פלישה מבחוץ מצב זה הביא עמו תוצאות מופלגות. באה התפתחות תעשייתית ומסחרית עצומה. הומצאו שיטות יעילות יותר לעבודת האדמה, ויבולה גדל בכמות והשביח באיכות. אניות אנגליות הגיעו לכל חלקי תבל, שהוציאו תוצרת־בית והכניסו זהב, סוכר וטאבק מן האולם החדש, כותנה מהודו, ומשי ותבלינים מן המזרח הרחוק. תחת לייצא צמר לשם עיבודו בהולאנד, המריצה זו אורגים הולנדיים לכונן את מכונות האריגה שלהם בגבולותיה, ובדרך זו פיתחה את התעשיה בבית. אף־על־פי שהעוני לא נתבער מן הארץ, גדל מספר הנהנים מן העושר הרב שנמשך אליה, והחיים נעשו נוחים ומרווחים לאזרחים רבים. הדפוס הושיט אמצעי לימוד והשכלה נרחבים להמוני העם. הלהט לקידמה רוחנית ותרבותית נתלווה לפריחה הכלכלית ולשמחת החיים הכללית. אמצאות גדולות נעשו במדע. דינים וחשבונות מופלאים החלו מגיעים מפי חוקרים שחזרו מארצות מרחוקות ומוזרות. כל אלה הלהיבו את הדמיון ועוררו תקוות וגירו חלומות על מין “אטלאנטיס חדשה”, שבה ינחל המדע נצחון מהיר על כוחות הטבע וסודותיו. היתה זאת תקופת תחייה לאנגליה,מעין התחייה שקדמה לה באיטליה, שזו הושפעה ממנה ביותר. זה היה תור־הזהב של הספרות האנגלית, שזכתה לחסד היצירה של בעלי שם כסידני, ספנסר, מארלו, בן־ג’ונסון, שקספיר ובייקון. אנשי־רוח אלה ורבים אחרים תהו על ההיסטוריה מליאת־הדמים של אנגליה, על הסבל והעוני ועל הגורל האנושי בכללו. ההפוגה הניכרת בסכסוכי־הדמים הדתיים ובתחום מדיניות־ החוץ נתנה שעת־כושר לרוח האדם לשאול,לפקפק, להעז ולחלום על הוויה חברתית חדשה, שבה לא יהיה עוד מקום לעוני ולדיכוי, לעריצות ולרדיפות, לחמס ולשחיתות, למלחמות ולשפיכות־דמים, אלא בה ישכנו אחווה ושלום ואושר נצחיים.

באיזו מידה היה הדמיון האוטופי היוצר תוסס ומתסיס, דבר זה אנו למדים מכך, שלא רק בייקון, אלא אף שקספיר עסק, אם כי בנעימת־מה של ביקורת ושנינה, באוטופיה, במחזה “הסופה”. וראויה לעיון מיוחד המערכה השנייה, בשיחה שבין גונזאנו, סבסטיאן ואנטוניו.2 האי, שבו שליט פרוספרו הוא מעין מדינה אידיאלית, שחזה אפלטון, ובה פורחת האהבה הנעלסת, ונשמעות מנגינות יפות. גם הייווד (Heywood) בן־זמנו של שקספיר, כתב בשנת 1611 מחזה בשם “תור הזהב”, ואחר כך הוסיף עליו עוד שלושה מחזות בשם “תור הכסף”, “תור הברונזה” ו“תור הברזל”.

כמאה שנה אחרי תומאס מורוס כתב פראנסיס בייקון את האוטופיה שלא נשלמה “אטלאנטיס החדשה”. וכשם ש“הסופה” היא יצירתו האחרונה של שקספיר, כך “אטלאנטיס החדשה” היא יצירתו האחרונה של בייקון. זה וזה היפנו את מחשבתם ליצירת מדינת־אושר מושלמת, שהיתה קיימת ב“תור הזהב”, אם כי כל אחד עשה זאת על־פי דרכו. שקספיר כתב את “הסופה”, לפי המקובל, בשנת 1610 או 1612 (מת בשנת 1616), ואף בייקון כתב את “אטלאנטיס החדשה” בשנת 1623 (מת בשנת 1626). שניהם היו בחייהם הפרטיים בין מחייבי הקיים וקידשו את סדר המלכות, ורק בסוף ימיהם, לאחר ששבעו עמל ותלאות, התחילו תוהים על חיי עצמם ועל הקלקלות שבסביבתם ושינו את נעימת יצירתם. על כן רואים החוקים והמבקרים ב“הסופה” מעין חזרה בתשובה ובקשת כיפורים.

והוא הדין–ובית שאת–ב“אטלאנטיס” של בייקון. בצדק אומר גוסטאוו לנדאואר, שכל אוטופיה היא מעין גלות, שאליה יוצא מחברה, לאחר שמולדתו הציקה לו והוא שוחר מרגוע. “הסופה” הוא במידה מסוימת מקלט־המרגוע של שקספיר הסוער והמסעיר, שבכל יצירתו הדרמאטית היו מגולמים הכוחות והיצרים חסרי־הרסן, האכזריים והפראיים, שאין מנוס מפניהם. במחזה זה שׂם שקספיר חח באַפם של הכוחות הארציים השפלים וקורא דרור לכוחות הרוח והנפש. יש כאן מעין חזרה לחיים אנושיים פשוטים וטבעיים, פרי החלום והמאוויים. “הננו מין ארג, אומר פרוספרו, שממנו עשויים החלומות”.

על דרך זו היתה “אטלאנטיס החדשה” אי־האושר־והשלום, שבייקון טרוף־האכזבות־והמכאובים יצר לעצמו באחרית ימיו, מעין מענק ריצוי ופיוסין לנפשו ולעולם כולו. זהו סך־הכך של השקפת עולמו, חכמת חייו ודוגמה להתגשמותן, אילו שיחק לו מזלו והיו יוצאות מן הכוח אל הפועל.

בייקון הלך בעקבות אפלטון, ששימש לו מופת, אף־על־פי שהוא מתווכח אתו בתוך ה“אטלאנטיס החדשה” עצמה, כפי שנראה להלן. לצערנו, הניח בעזבונו יצירה זו שלא נשלמה, ואין אנו יכולים לצייר לנו תמונה מלאה של המשטר החברתי והמדיני, שאותו פילוסוף גדול ביקש להעלות מנבכי חזונו ונסיונו. אולם גם ממה שנמסר לנו נבלטת מחשבתו היסודית, העולה בקנה אחד עם מה שהגתה רוחו הגדולה כל הימים: אושרו של היחיד והכלל יושג על יסוד השתלמות מדעית וכיבוש הטבע. בדרך זו נגיע לכושר־שלטון מלא של הצמרת ולסדר־חיים חברתי מוסרי של ההמונים.

 

ב

אולם קודם שניכנס בעוביה של אוטופיה זו לשם בירור יסודותיה, דין הוא ליתן כאן את תמצית העלילה, כדי להקל את מהלך הדיון. “אטלאנטיס החדשה” קרויה כך, כדי להבדילה מ“אטלאנטיס הגדולה”, המזוהה עם יבשת אמריקה. שמה של האוטופיה וגם כמה שרטוטים לציורה לקוחים מן המיתוס של אפלטון, הנזכר ב“תימיאוס” וב“קריטיאס”. מסופר בהם, כי לפני שנים הרבה היה אי אחד ב“איזור גאדס”, שהיה גדול מכל אסיה, ובו פרחה תרבות עשירה, והאנשים חיו בה חיי אושר. אולם זוועין ורעש אדמה, שהתרגשו ובאו עליו, הטביעו את האי בים, והוא שקע עם כל אוצרות התרבות והקניינים, ועקבותיו נמחו. האוטופיה “אטלאטיס החדשה” באה איפוא להחזיר למין האנושי אותה ארץ אגדית, השרויה בזיו האושר, השפע והצדק.

וזה סיפור המעשה:

אנייה ובה חמישים ואחד נוסעים, הפליגה מפּרוּ ליפּן ולים הדרומי. סערה עזה נתחוללה בדך וטלטלה אותה צפונה. מנות־האוכל נצטמצמו צמצום אחרי צמצום, ומחלות פרצו בין המלחים, וכבר השלימו עם המוות המתקרב. והנה לפתע בצבץ לפניהם אי יפה באופק, משהתקרבה אנייתם לחוף, לא אנשים פראים ראו עיניהם, כפי ששיערו, אלא אנשים נבונים, שלבושם נאה ונקי. לאי הזה קורין בנשׂאַלם, ויושב בו עם חכם וסובלני, ומשטר חייו מתוקן ביותר. השאלה הראשונה שנשאלו מטורפי הסערה היתה, אם נוצרים הם. ורק לאחר שהשיבו תשובת־הן והבטיחו בשבועה, שאינם שודדי־ים, נתקבלו בספר־פנים יפות ב“בית הזרים”, שבו סופקו להם כל צרכיהם על חשבון המדינה, נרפאו חוליהם, ואף ניתן להם פרי הדומה לתפוז לחיסונם בפני מחלות, והם הורשו לשהות באי ששה שבועות.

בעלי מידות נאות הם תושבי בנשׂאַלם, וכשביקשו האורחים האנגלים להעניק לפקיד מתנת־כסף, סירב הלה לקבלה, באמרו, שאין איש רוצה אצלם לקבל שכר כפול, אחד מידי השלטונות ואחד מידי הפרט. לא עוד אלא שהכינוי “בעל שכר כפול”: כינוי של גנאי הוא. האורחים השתוקקו לדעת איך קיבלו מארחיהם את הנצרות, ושמעו מפיהם על נס שהתרחש עשרים שנה אחרי עליית ישו הנוצרי. אז הופיעה תיבה מתוך עמוד אש וצפה לאורך החוף לעיני כל תושבי העיר רנפוזה. בתיבה היתה איגרת מאת השליח בר־תלמי וסדרה שלמה של התנ"ך והברית –החדשה, וביניהם גם ספרים, שאותה שעה טרם נודעו. באורח־פלאים הם הוכשרו לקורא בספרי הקודש, כאילו נכתבו בשפתם. תוך כדי סיפור נודעים לנו קצת פרטים על המדינה: קיים חוק־הגירה; תנועת האניות לפני שלושת אלפי שנה היתה גדולה משל עכשיו; מצויים יהודים, והמספר הכיר לדעת אחד מהם ואף דיבר בשבחו, מפני שאין בו חשבון המדינה, לכבוד כל מי שזכה לראות שלושים נפש מיוצאי חלציו חיים יחדיו, וכולם למעלה מבני שלוש שנים.

האי מייצר כל מה שנחוץ לו לצריכה והוא צורך מה שהוא מייצר. העקרון של אספקה עצמית הוא השליט, כדי שלא יהיה תלוי בשום גורם חיצוני.

אולם כל הסיפור הזה אינו אלא מעין מסגרת לתיאור בית־האוצר־למדעים, שבנה שלמה, זה המחוקק, שחי לפני תשע־עשרה מאות שנים במלכות האי הזה. בבית זה, המכונה “בית שלמה”, נחקרים כל הדברים הקיימים: החי, הצומח והדומם, ונקנית הכרת הסיבות של כל הנמצאים. בית מופלא זה מכיל מוסדות ומכונים רבים, מדורי־מעלה ומדורי־מטה, שבהם נעשית עבודה מדעית מרעישה בתהליכיה ומפתיעה בתוצאותיה. הכל משמש נושא למחקר, מקרני ראם ועד ביצי כינים, מיכרות מתכת וחלל השמים, הים והיבשה, עופות וחרקים למיניהם. ואפיל מין מגדל־עופל כבר מצוי שם, שגבהו כחצי מייל אנגלי, ושממנו נשקף מרחב ראייה נפלא. וכן קיימים מכונים ומעבדות רבים למחקרים מיקרוסקופיים, לחקר הדם, הקול, הריח וכיוצא בזה. קיצורו של דבר, כאן מגלים כבשונו של הטבע. גם תפקידיהם של חברי המכונים האלה מתוארים בדרך מעניינת. איש איש וחוג פעילותו ומשימתו המדעית. כל מה שראוי לדעת נאגר ומובא מכל ארצות תבל אל המרכז המדעי הזה. לשם כך נמצאים תמיד שנים־עשר פקידים בחוף לארץ, המכונים בשם “סוחרי אור”, והם שוקדים על צבירת הדעת והידע, המפוזרים בעולם. הללו מגישים דין –וחשבון ממה שראו ולמדו לראשי בית־שלמה. אנשים אחרים ממונים על מיון החומר הזה, עיבודו וסיכומו ומיצוי מסקנותיו. הכל חייבים לשמור סוד ולא לגלות דבר על כל האמצאות, התגליות והמימצאים, הצבורים בבית־שלמה. תושביה של קהילייה מאושרת זו מוקירים את הממציאים ובעלי התגליות, וכאות־הוקרה מקימים הם לכל ממציא או מגלה מצבת־זכרון ומעניקים להם פרסים מתאימים. פיתוחם של כוחות הייצור והיצירה מרבה את נכסי המדינה וקנייניה ונותן לכל התושבים חיי רווחה ואושר. הישגי המדע מאריכים את ימיהם ומפשטים את קמטי זיקנתם.

 

ג

השאלה הראשונה שראוי להשיב עליה היא: מה מידת מקוריותו של בייקון באטלאנטיס החדשה? מה הם הצדדים השווים בינו לבין אלה שקדמו לו או שחיו בדורו וכתבו אוטופיות?

ודאי השופע בייקון מ“המדינה” לאפלטון ומ“אוטופיה” לתומאס מורוס. הלא הן שימשו לו דוגמה, עצם השם “אטלאנטיס” לקוח מספרי אפלאטון; רעיון־השתייה של אפלטון, שבמדינה מתוקנת צריכים השליטים להיות פילוסופים ונשי־הגות, שתול גם באוטופיה של בייקון; שכן גם בה שליטים חוקרים ואנשי־מדע, ואין בה מקום לפוליטיקאים סתם. ולפי שאצל בייקון אנשי מדע הם פילוסופים, אין הבדל של ממש בכוונת שניהם. אגב, בהיות בייקון בשיא השלטון הרהר באפלטון וראה את עצמו מעין התגשמות חלומו על מלך פילוסוף. שכן עלייתו בסולם ההשפעה המדינית נתלוותה לה עלייה כבירה למרומי הפילוסופיה. ועד כמה הירבה להגות בכך מוכח ממה שאמר ב“התקדמות המדעים”: “אף על פי שאפשר לחשוד במשוא־פנים מקצועי את מי שאמר, כי ‘מדינות יהיו מאושרות רק בשעה שמלכים יהיו פילוסופים או פילוסופים יהיו מלכים’. הרי כבר לימדנו הנסיון, שהזמנים הטובים ביותר היו תחת שלטונם של נסיכים חכמי ומלומדים”, וכן אמר: “כמעט שאין לך ממשלה, שלא הצליחה בידי מושלים־מלומדים”. ואגב כך הוא מזכיר את סנקה, אנטוניוס פיוס ואורליוס, ולשמותיהם ביקש במסתרי לבו לצרף גם את שמו.

עם תומאס מורוס מתווכח בייקון, ולוּא בעקיפין, בתוך “אטלאנטיס” עצמה, בשעה שהוא מדבר על הנישואים ומתנגד לסדר החיים של נשים וגברים הנהוג ב“אוטופיה” של מורוס.

ברם, אף־על־פי שבייקון אכל את שתי המגילות הגדולות האלה ועיכל אותן, יצר בעצמו משהו שונה בתכלית, כשם ששונות היו תקופתו, דיעותיו ומטרותיו. ולא עוד אלא שאפילו ביחס לבן־דורו האיטלקי, תומאסו קאמפאנלה, שפירסם את ספרו “קריית השמש”, כארבע שנים לפני שכתב בייקון את “אטלאנטיס”, ויש בו כמה נקודות דומות, אין כל הוכחה שהושפע מספר זה. אדרבא, עניין טיפוח המדע במרכז מיוחד,ש בו יוצבו אנדרטאות ומצבות־זכרון לממציאים בשדה־המדע, הנזכר גם בספרו של קאמפנלה, משמש ראייה לסתור, שכן בייקון שרטט שנים אחדות קודם לכן תכנית להקמת מוסד מדעי גדול, המקושט באנדרטאות של ממציאים ומגלים. והחשוב מכל: בכל כתביו אין בייקון מזכיר את שמו של קאמפנלה, אף־על־פי שגם הוא דן בנושאים הנדונים על־ידו. לכל היותר יש כאן דמיון מקרי, שהוא פרי רוחה תקופה והבעיות המנסרות בה.

“אטלאנטיס החדשה” היא בעיקרה חטיבה מקורית, שתוכנת מעוגן במשנתו של בייקון, בהשקפת־עולמו ובמשאת נפשו החברתית והמדעית. אוטופיה זו היא גולת־הכותרת לתשוקת ההגשמה ולצורת ההגשמה של חלום־חייו; היא יצירת־האחרית שלו, לאחר שהוכשר להשקיף מעל פיסגת ימיו על פני אלוהים, עולם ואדם, לעשות חשבון נפשו ונפש האנושות ולדמות ברוחו מסגרת גיאוגראפית וחברתית כזאת, שבה אפשר יהיה ליצור חיים חדשים, המושתתים על דעת הטבע וכיבושה ועל צדק ואושר.

הבה נראה איך ביקש לעשות זאת.

צורת המימשל בבנשׂאַלם היא מונארכיסטית. עתיקת־יומין היא. כשלושת אלפים שנה נמשך קיומה, ואין איש חושב לשנות סדרה. לפני 1900 שנה חקק המלך הראשון, סולאמונה שמו, חוקי־יסוד שכוחם יפה עד היום הזה. ושתי מטרות להם: לשמור את מצב השגשוג וחיי הצדק שהיו קיימים בימי המחוקק, ולקדם את האושר, הבריאות, ההשכלה, הכוח והחקר המדעי. המטרה הראשונה מושגת על־ידי חוקי ההגירה, האוסרים כניסת זרים. חוקים אלה הם אנושיים מאד ונוהגים בזרים, הנקרים לכאן, ביושר וביד רכה, וכן ניתנת רשות לסוכני בית־שלמה לצאת לחוץ לארץ ולאגור ידיעות.

שלא כמו אצל אפלטון, מורוס וקאמפאנלה, אין החברה בבנשׂאַלם מיוסדת על בסיס קומוניסטי, שכן מצויים בה קניין פרטי והבדלי מעמדות. ישנם עניים ועשירים, בעלי־מזל ומקופחי־גורל, וממילא יש צורך ברגשי חמלה, במעשי צדקה וחסד. וכן יש נשואי־פנים ופשוטי־העם, מיוחסים ונחותי דרגה. בבית־שלמה מצוי חבר גדול של שמשים, העומדים לשרת את המדענים הצעירים. הכסף ממלא בבנשׂאַלם תפקיד ניכר. הוא משמש לא רק אמצעי חליפין במקח וממכר, אלא גם פרס למצטיינים באמצאות ובתגליות. אף האורחים מחוץ־לארץ נהנים ממענק כספי. כל ראש־משפחה, טירזאנוס שמו, שזכה לראות בחייו שלושים נפש יוצאי חלציו חיים יחדיו, וכולם למעלה מבני שלוש שנים, מקבל מיד המלך מתנות ו“הכנסה” וזכויות אחרות. אבות בית־שלמה מהווים מעין אצולה.

קדושת המשפחה היא חוק ולא יעבור. בניגוד לאפלטון ולקאמפאנלה, הממליצים על שיתוף בנשים, קיימים חוקים מפורטים וחמורים בענייני אישיות. “הנישואים, אומר בייקון, נועדו לשמש תריס בפני תאוות אסורות”. בפרק זה באה רמיזה פולמוסית לצד תומאס מורוס, בזו הלשון: “קראתי באחד מספרי המחברים שלכם על דבר קהילייה מדומה, שבה מותר לזוגות העומדים להינשא לראות זה את זו ערומים לפני החתונה. כאן סולדים ממנהג זה, מפני שהם רואים חרפה בדחיית הצעת נישואים לאחר היכרות קרובה כל כך”. בבנשׂאַלם מנהג אחר: בקרבת כל עיר מצויות שתי בריכות, המכונות בשם “בריכות אדם וחווה”, ובהן מותר לאחד מידידי הגבר או לאחת מידידות האשה לראות אותם עירומים בנפרד כשהם מתרחצים.

שלא כבאוטופיות אחרות, מצויים בבנשׂאַלם גילויי מצוקה ופשעים; אולם עזרה מהירה ויעילה מושטת לנתון במצוקה, ותריס כנגד הפשעים משמשים הנזיפה והגינוי מטעם מועצות המשפחה והמדינה. שכן היצר הטוב, הזולתיות, הוא ממהותם הנפשית של תושבי בנשׂאַלם.

טוהר־מידות ישנו בבנשׂאַלם. אין שחיתות לא מצד הפקידים ולא מצד שאר התושבים.אין לך שם־גנאי כמי שמכונה “בעל שכר כפול”, כלומר, פקיד המקבל תוספת או מענק מידי אזרח שהוא משמשו. פכחון, אדיבות, סדר ויחס־כבוד הם מסימני ההיכר בחיי האי. משטר הצנע והפשטות, הקיים באוטופיה של מורוס, איננו מורגש ב“אטלאנטיס החדשה”. להיפך, מצויים בה טקסי־פאר, מיפגני־ראווה וחגיגות־משפחה ברוב הדר. בעוד שהפקידים הבכירים באוטופיה של מורוס לבושים בגד צמר טבעי, זוהרים פקידי בנשׂאַלם ב“גלימה רחבת־שוליים עשויה מאריג־שער־גמלים, שעינו כעין תכלת השמים לטוהר”; נעליהם נעלי משי בצבע ורוד, וכסיותיהם משובצות אבני־חן. הבריות הורגלו לרחוש חיבה ולצפות לאירועים מבריקים ולהצגות ססגוניות. ואמנם, לרגל הזדמנויות שונות באים תושבי בנשׂאַלם על סיפוקם בתחום זה מטעם המדינה.

הנצרות השלטת כאן, לא הובאה בדרך הטבעית. היא הופיעה עוד בתקופת האפוסטולים, ומאותה שעה ואילך היא יסוד מוסד בחיי בנשׂאַלם. בייקון, שכל ימיו טיהר את המדע מן התיאולוגיה, ששקד לחקור את חוקי הטבע ולהשליטם על הכל, לא ראה כל פגם בכך, שתיאר כדבר המובן מאליו את נס ההתגלות של הדת הנוצרית בבנשׂאַלם:

תיבה קטנה, שבר־תלמי, שליח ישו, נצטווה להפקיד ברשות גלי הים נתגלגלה לחוף האי הזה, והכילה בתוכה את כל כתבי־הקודש המוסמכים של הברית־הישנה והחדשה, כך נעשתה הנצרות דת־מדינה. אולם ישנם גם יהודים, שומרי דת משה ושיראל, והם בני חורין לקיים אותה כרצונם ואין מביטים עליהם בעין רעה. בייקון נותן טעם לסובלנות זו, הנראה לנו מוזר. יואבין, “יהודי ומהול”, הוא אחד מכמה משפחות יהודיות, הגרים בבנשאלם. והתושבים מניחים להם לנהוג לפי מנהג דתם, “משום שתכונותיהם שונות בתכלית מתכונות היהודים בשאר חלקי תבל”. ובמה השינוי? “בעוד שאותם יהודים שונאים את השם ישו הנוצרי ואיבה מוטבעת בהם לעם, שבקרבו הם חיים, הרי שלא כמוהם, מייחסים היהודים האלה כמה סגולות נעלות למושיע שלנו ואוהבים את העם של בנשאלם אהבה עצומה”. יתירה מזו: “אותו אדם מודה באמת, שישו נולד לבתולה וכי הוא יותר מבן־אדם”…

כמה מדרשי פליאה כאן. אם כן, מה נשתנה אי אוטופי זה מכל המדינות שבעולם? מה מידת סובלנות היא זאת, כשבן דת אחרת צריך לקנות את זכותו לקיים דרך חירות את מצוות דתו במחיר הודאה באמיתתה שלה דת האחרת? הלא מנהג זה היה רווח בכל הזמנים ובכל המקומות. כלום אין בכך גביית הודאה כפויה, הנאמרת בלב ולב? שהרי לא יצויר, שיהודי יהא אוהב את ישו ומאמין שהוא נולד לבתולה ומייחס לו תכונות אלהיות! יהודי המודה ב“ברית־החדשה”, מה נשתייר אצלו מן “הברית הישנה?” אכן, מבחינת יחסו של בייקון ליהודים בשאר חלקי תבל ניכר, שנטוע בו עדיין אותו משפט קדום, המשפיע בדרך כלל על כל הנוצרים בעולם, התולים בהם בוקי סריקי ורואים אותם באספקלריה עקומה. אולם הלא רגלינו עומדות על אדמת אוטופיה, כלומר, במדינה, שאינה גורסת דיעות קדומות ולא יחסים מעוותים בין עמים ואנשים, אלא מושתתת על האמת המדעית הצרופה; מה מקום יש כאן לצידוק היחס הליבראלי ליהודי על־ידי מחווה של בטול עצמו מצדו, המופיע כבעל אמונת־כלאיים, שיש בה מקום גם לאהבת ישו? אילו בדק בייקון יפה, כשם שבדק עניינים ונושאים אחרים, היה מתברר לו, שכל התפיסה הזאת בנויה על אדני תוהו, ויהודי כזה לא היה ולא נברא. יהודי, ככל אדם אחר, יכול שהיה סובלני כלפי דת אחרת, על אף אי־הודאתו באמת שבה; אולם היכן מצוי יהודי אמיתי, המודה במקצת בישו כבר־אלהין? מידת ההגינות נשתנתה בבנשׂאַלם, אך לא מידת ההגיון, וההגיון אינו סובל יהודי כזה בשום מקום.

ושמא תאמר, שגם בייקון כנוצרי מודה במקצת באמונתו של היהודי, ונמצאו המאזניים מעוינות? לא מיניה ולא מקצתיה. כשבייקון מספר הל היהודי יואבין, המאמין, כי משה נתן את חוקי בנשׂאַלם וכי המשיח עתיד לבוא ולשבת על כסא בירושלים, ואז יבוא מלך בנשׂאַלם ויישב לרגליו, בעוד שמלכים אחרים לא יורשו לגשת אליו–מייד הוא מוסיף: “אפילו נתעלם מחלומות יהודיים אלה, הרי היה האיש נבון ומלומד”…

אפשר אולי ללמד קצת זכות על בייקון בכך, שלא הוא ולא שקספיר לא הכירו מנסיונם יהודים של ממש. לאחר גירוש היהודים מאנגליה בשנת 1290 נכנסו קצת פליטים אנוסי ספרד ופורטוגל במאה השש־עשרה, ורשות כניסה רשמית לא ניתנה ליהודים אלא בשנת 1664, כלומר, 38 שנה אחרי מותו. וכשם שטעה בכמה עניינים מדעיים, שלא היו ידועים בזמנו, כך טעה בענייני יהודים ויהדות, שמהותם היתה עלומה ממנו להלכה ולמעשה. ולכן הווייתו הרוחנית של היהודי בבנשאלם היא כזמורת־זר ומשביתה את ההרמוניה הקיימת שם. וראוי להעיר, שלא מצאתי אפילו מבקר אחד מבין מבקריו הרבים בזמנים שונים, שראה פגם בתיאור משונה זה של היהודי באוטופיה. אף־על־פי־כן, השבח לפראנסיס בייקון, שראה בכלל צורך להכניס יהודים ממש אל האי שלו, שכן מחברים אחרים, שקדמו לו ושבאו אחריו, לא זכרו ולא פקדו את היהודים, ונוח היה להם לשבת במדינותיהם המושלמות בלעדיהם… אולם כמה שונה המשטר באוטופיה של מורוס, שבו קיימת סובלנות מוחלטת כלפי בני־אמונה אחרים וכל לחץ או דיכוי אסורים לפי החוק.

בייקון מניח לדת מקום רחב־ידיים להתגדר בו. והוא החזיק בדת לא רק משום שראה בה תועלת, אלא זו היתה מעוגנת בתפיסה רחבה ועמוקה יותר. במסה “על הכפירה” כתב:“טוב לי להאמין בכל סיפורי האגדה, התלמוד והקוראן,מאשר להאמין, שכל היקום הזה הוא בלא רוח ובינה. לפיכך לא עשה אלוהים נסים כדי לשכנע את הכפירה, כי מעשי־ידיו הרגילים משכנעים אותה. אכן, מעט פילוסופיה מטה את רוח האדם לצד הכפירה; ואילו ההתעמקות בפילוסופיה מחזירה את רוח האדם אל הדת. שבשעה שרוח האדם מתבוננת בסיבות־המשנה כשהן מפוזרות, פעמים שזו נצמדת אליהן ואינה מתקדמת מהן והלאה; ואולם כשהיא רואה את שרשרת הסיבות במחובר ובמאוחד, מן הדין שתהא מגביהה עוף אל ההשגחה ואל האלוהות”.

וכשם שראה בדת באנגליה של ימיו ערך חינוכי רב, כך השתית עליה את המשטר גם בבנשאַלם. ולא עוד אלא שלפי דבריו, אבדו תושבי אטלאנטיס הקדומה מחמת גאוותם וחטאתם לאלוהים. אולם באוקינוס השקט נשאר בחיים עם שומר חוקים ומשפטים צדיקים ונבונים, והוא, היושב באטלנאטיס החדשה, מצליח בדרכו ומבקש את האמת לטובת האדם ולרווחתו. על כן לא ייפלא הדבר, שהשאלה הראשונה, שנשאלים האורחים, ניצולי סערת הים, היא, אם נוצרים הם. תשובתם החיובית מעניקה להם מיד אמון ואשראי. ולא עוד שבייקון החוקר, שעצם כינונו של בית־שלמה לא בא אלא להכיר את הסיבות והתנועות הנסתרות של כל הדברים, מספר סיפור תיאולוגי שגור על מתן תורת ישו בבנשאַלם, הרצוף כולו נסים ונפלאות על התגלות הצלב וכתבי־הקודש. סדרי החיים רוויים דת, ואפילו חגיגות משפחתיות, שיסודן חילוני, רוח דתית שורה עליהן. אב־בית־שלמה מברך את הנוכחים בהוד ובהדר, כדרך שכוהני־דת מברכים, ובעצמו של דבר, כל חבר המדענים בבית־שלמה הוא מעין ממלכת־כוהנים מדעית, היודעת לשמור סודות אומנותם ולטפח את ייחודה ויתרונה. אין כאן כל רמז לאיזה תיקון בדת, אלא הנצרות כמות שהיא שלטת במדינה. בייקון לא היה יכול לצאת מטבעו השמרני ולא האמין בתיקון הדת ולא בשינוי יסודי במבנה החברה,3 אבל עינו, עין החוזה, צפתה מראש את המהפיכה, שמדעי הטבע עתידים לחולל בחיי האנושות. למהפיכה זו, שראשיתה המיצערה התחילה להסתמן בימיו, נתן את דעתו ואת מיטב חזונו. אולם גם סדרי הפעילות המדעית בבית־שלמה, היו מבוססים לא רק על חלוקת עבודה, שהיא טבעית וחיונית במוסד כזה, אלא גם על היירארכיה. על סולם־מעלות ועל דירוגי חשיבות לכאורה, מה מקום יש לדת במרכז מדעי מובהר כמו בית־שלמה? הלא כאן חוקרים את הסיבות הנסתרות של הדברים וצינת הביקורת והתבונה הצרופה שליטות שלטון בלי מצרים. אכן, מורגש שלא התלהבות ולא הרגשת מליאות ושפע שבלב מביאות את הפילוסוף בייקון לידי אמונה, אלא טעמים חברתיים ושיקול שבתועלת הפרט והכלל. אדרבא, בדברו על המדע והטכניקה–כל עצמותיו תאמרנה. נראה, שאפילו תחת שמי בנשאַלם לא עזבתו התפיסה החברתית השגורה, שביסודה צידוק דינא דמלכותא. עם זה לא משה מנגד עיניו התמונה העגומה של חיי ההמונים באנגליה מבחינת תנאי הבריאות, הרפואה וחוורון החיים, ולא זלזל בפכים קטנים בבנשאַלם, כדי לגוון את החיים ולהצהילם.

בייקון מדהים אותנו בחזונו המדעי. הוא צופה מראש אמצאות, שיצאו מן הכוח אל הפועל שנים אחר כך, כגון הפונוגראף, המיקרופון, האווירון, הצוללת, הדיאגנוזה המיקרוסקופית, תכשירים ומכונות מורכבים, יצירת דשנים, הרחקת אברים חשובים מן הגוף, מי־בושם סינתטיים, חמרים עזי־נפץ, יהלומים מלאכותיים, תחזיות מזג־האוויר וכיוצא באלה. קצתם הם פרי חזון האפשרויות הגנוזות בטבע, קצתם ניחושים מוצלחים של מכונות ומכשירים ומוצרים שבוצעו רק במאה ה־19, קצתם דברים שלא נתגשמו עדיין עד היום, וקצתם דברים שלא יתגשמו לעולם, כי הם נובעים מתפיסה מוטעית של חוקי הטבע, שבייקון ובני דורו האמינו בה. דוגמה לכך תשמש אמצאת תנועת־עד (פרפטואום מובילה), או גידול צמחים בלא זרע, או רביית בעלי־חיים באוויר או מתוך רקבוביות. בית־שלמה איננו רק מעבדה ענקית לניסויים שונים ומשונים, שאין להם אח בכל העולם, אלא גם מערכת־ייצור ענקית מסועפת ורבת־ממדים לזכוכית, ניצול מפלי־מים, תעשיית נשק ותחמושת, בית חרושת לאבק־שריפה, פיתוח דייג ושייט, מכון להשבחת החקלאות ולגידול בהמות. וכל אלה נעשים בתנופת אדירים ובדמיון יוצר, תוך חלוקת־עבודה דקה מן הדקה, שבה נועד לכל אחד מן המדענים ומשמשיהם תפקיד של יצרן או של סדרן. שכן אנשים מיוחדים עוסקים במיון החומר והניסויים ובמיצוי המסקנות, ברישומן בפנקסים ובעריכתם בטבלאות ובלוחות. וכל אותם הישגי־טכניקה וכיבושי־מדע ושפעת נכסים וקניינים, האצורים והאגורים בבית־שלמה הם בחינת מונופולין, שבעלות המדינה עליהם ואין לשום יחיד חלק בהם. וכל היודעים והבקיאים בחדרי בית־שלמה קיבלו עליהם בנדר ובשבועה שלא לגלות דבר או חצי דבר, ורק מוסמכי המדינה רשאים להחליט מה להביא לידיעת זרים ומה להצניע. והעובר לא יינקה. אי אפשר שלא לחוש “פגם אסתטי” בנוהג זה, שלפיו יוצאות משלחות מבנשאַלם לארצות שונות כדי לאסוף ידיעות על המדעים, האמנויות, המלאכות והאמצאות של כל העולם כולו ולצרפן לאוצר של בית־שלמה, ואילו לאנשי בית־שלמה אסור לגלות דבר לאיש זר. ולא עוד אלא שידיעות אלו נאספות בערמה ובשלמונים, על־ידי אנשים השמים להם סתר פנים ואינם מגידים לא את תכלית בואם ולא את מוצאם ומולדתם. הכלל המאקיאוולי “המטרה מקדשת את האמצעים” חוגג כאן נצחונו בלי כל נקיפת לב, כאילו זהו המוסר האנושי הצרוף.

בייקון ראה את הטבע מלא כוחות נסתרים ושופע אפשרויות לאין שיעור. ואת העולם ראה מלא פלאים. מקופלים הם בתוכם כדרך שהאש גנוזה בסלע. האדם היה בעיניו יוצר־לכשירצה. אם רק ישליך מעליו את אלילי הטעות, שברשותם הוא נלכד ולאמיתם המדומה הוא סוגד, ויפעיל את מוחו המתכנן וישחיז את שכלו לגילוי הדברים וסיבותיהם–או־אז יפליאו ידיו לעשות. בדרך של צירופי חומר וחיבורי יסודות חדשים ומעודנים יתרבו מעשי היצירה, והעולם יתמלא תשמישי חיים ורווחה, שישפיעו אושר ונעימות על האדם, והארץ תהיה כגן־עדן. תור־הזהב האגדי יחזור לזיווֹ, אך הוא יהיה מציאות חיה וממללת.

בייקון האמין בכוחם הכל־יכול של הדעת והמחקר המדעי. כיבוש הטבע על־ידי האדם, לימוד חוקיו וציות להם–באלה ראה את העיקר; כלומר, הם היו בשבילו אמצעי ותכלית החיים כאחד. בבית־שלמה אשר בנשאַלם ראה התגשמות שאיפותיו. משאת נפשו היתה מדינה, שרובה בעלי חלוקא דרבנן, היושבים בחדרי מלאכתם או במעבדותיהם או עורכים תצפיות בנוף השמים והארץ ונהנים מזיוום של מסקנות עיוניות והישגים טכנולוגיים. כיבוש מדעי הוא תפיסת סוד מסודות הטבע והתקרבות אל האמת. האמצאות והתגליות, כך היה סבור, יביאו אושר למין האנושי, בספקם את צרכים ובסלקם את גורמי סבלו. בזכות המדע השימושי עתידים אמצעי המחיה והכלכלה להתרבות בשיעור עצום, וחיי הרווחה יהיו מנת־חלקם של הכל. בדרך זו העלה בייקון את ההתקדמות המדעית והטכנולוגית למדרגת ערך גבוה, בעל אופי משיחי.

ולא הרגיש ההוגה הגדול והחולם הנעלה, שהישגים טכנולוגיים, יהיו היקפם ותנופתם מה שיהיו, ותהיה חשיבותם האובייקטיבית מה שתהיה, אינם כשלעצמם אלא גלמים בידי אדם; ברצותו יפיק מהם טובה, וברצותו ישתמש בהם לרעה ויהפוך אותם לכלי־משחית בידו. אותו בית־שלמה, שכל כך הרבה חכמה ודעת צבורות בו, והוא מלא מזן אל זן מכונים ומכונות, גידולי קרקע ובעלי חיים, מוצרי מתכת ועץ, מאכלים ומשקאות מעודנים, כסף וזהב ואבנים טובות, מכשירי ייצור וכלי נשק, שירה ונגינה–עלול להתמוטט ברוב שפעתו ואף לעלות בעשן. זדון לב האדם יעשה זאת. ולא עוד אלא שאין כל ערובה לכך, שאותו משטר חמור של חלוקת עבודה, העושה נפלאות, ימצא זמן רב חן בעיני המדענים, קל וחומר בעיני הדור הצעיר הגדל והולך. לא הכל גאונים וממציאים, שיש להם סיפוק גדול ממאמצי מוחם ומפרי יזמתם; רטט התעוזה הראשונה מתקהה, שמחת ההישגים הראשונים מתעמעמת, הנפש מגיעה לנקודת־שובע, בית־שלמה עלול להיתקף על־ידי האויב האמיתי של הרוח האנושית–השיגרה והסרך; ברכת העושר והאפשרויות יכולה ליהפך לקללה.

אולם אליבא דאמת סבוכה הבעיה הרבה יותר,וטעותו של בייקון נעוצה גם בכך, שמצד אחד שאף להתקדמות בלתי פוסקת לניצול הדינאמיקה שבחקירה מתמדת, ואילו מצד שני ראה מין שבתון בחברה. והלא המדע והטכניקה הם בחינת סמבטיון, שלעולם אינם שובתים ולא עומדים, אלא תמיד מתפתחים וצועדים קדימה, ואם כן, גם מבנה החברה,ש בתוכה מתחולל פיתוחם וקידמום,נדון לשינוי גדול. ואולם על כך אין בייקון רומז רמיזה כלשהי ונמצא מניח שני מצבים הפוכים: מדע וטכניקה מתקדמים–מכאן, וחברה ומדינה קופאות על שמרי הדת והמסורת–מכאן. שניות הגיונית כזאת של חכם־מחשבה כזה, מפליאה באמת.

הדעת והידע הם כוח, אך כוח ערטילאי, ורק המוסר ואהבת הבריות עשויים להלבישם ולרסנם ולהדריכם במעגלי יושר וליטול מהם את ריבונותם ואת יהירותם.

כיוון שנשתכר מחלומותיו המדעיים לא נתן את דעתו כלל על כך, שאותו בית־שלמה, שיש בו ששת־ימי־המעשה, והנקרא באמת בשם “מועצת מפעלות ששת הימים”, חסרה בו נשמה יתירה. שהרי אי אפשר לראות בחגיגות־ראווה המוניות תחליף לחיי רוח, למערכת חינוך, לטיפוח דמויות־מופת, לסדר־מעלות מוסרי. בהם קימץ בייקון קימוץ רב, ולא במקרה. על בנשאַלם חופף חזון מדעי גדול, אך נעדר ממנו חזון חברתי ומוסרי, שיהיה בו משום משקל־שכנגד לסכנות שביהירות המדעית ושבערטילאיות הטכנולוגית. המדע הוא בחינת מידת־דין, וכידוע, אין מידת הדין יכולה להתקיים בלי מידת הרחמים והחסד. ומידה זו לא מן המדע החמור והקפדן תצמח, אלא מערכי רוח ומוסר. חסרה ספירת האצילות ב“אטלאנטיס החדשה”. אין אנו מרגישים בקיומה של מנורת־המאור בבית בנשאַלם, שתאיר ותחמם, שהרי ברור, שהדת הנוצרית השלטת לא תחזיק מעמד במקום שמצוי בית־שלמה כזה, שבו שואלים לכבשונו של הטבע. שום חוקי מלכות לא יועילו לשמרה. הסתירה בין דת שמרנית ובין חופש הביקוש והחיקור והביטוי–אי אפשר שלא תכרסם אותם במוקדם ובמאוחר. מה ישמש איפוא תריס כנגד יצר ההרס והחורבן השוכן בכל אדם, וביחוד בתנאים של רווחה ושובע ושפע? על כרחך אתה בא לידי מסקנה, שבייקון ראה בחזונו עניין גדול, אבל חד־צדדי, מקוטע, ולפיכך אנו מתהלכים בהיכל זה ברגש, אך גם בחרדה: מה יחסן את רוחנו בחברה הטכנולוגית הזאת? מי יקדם את פני סכנת התועלתנות הצפויה במוסד כזה? מי יכוון את התוצאות המופלאות של המדע לאפיקי חיים ויצירה, ומי ישמור מפני השתלטות של מעטים בעלי כוח מרוכז? לכך דרושה סמכות פנימית, מוסרית, אנושית, וזו טעונה חינוך וטיפוח נמרצים דווקא במקום שהאמצאות והמכונות ממלאות את חלל החיים. אף־על־פי שבמסותיו ואף במחקריו באו לידי גילוי בקיאות ואף ניסוחין חריפים בפסיכולוגיה, אין “אטלאנטיס החדשה” נהנית ממתת זו של בייקון, ונמצא הצד הפסיכולוגי מקופח ביותר.

בייקון, שהמלה “מדע” היתה לו מפתח־קסמים לשערי היקום וראה בו חזות־הכל, נמנע ממנו, מחמת מצב התקופה ומחשבת הזמן, להפשיל את הווילון הפרוש על בימת־החיים האנושיים מעבר למדע ולפעילות הטכנולוגית. אילו עשה כך, היה הופך את האוטופיה שלו לאנטי־אוטופיה, או לדיסטופיה, כלומר, היה סותר את כל בניין עולמו. זאת עשו במאה שלנו זאמיאטין הרוסי ואורוול והכסלי האנגלים, שכבר ראו עין בעין את התגשמות חלומו המדעי של בייקון בצורה נוראה בברית־המועצות, בגרמניה ובמדינות אחרות.

כאמור, אין “אטלאנטיס החדשה” כולה חידוש. אדרבא, כמה וכמה רעיונות והצעות שבה לא היו חדשים, וכבר נשמעו ואף נעשו בצורה זו או זו על־ידי אחרים, אולם צירופם והצגתם היו מקוריים ביותר.המחשבה על “מוסד ממלכתי” לחקר מדעי עלתה במוחם של מלומדים שונים, אולם בייקון נתן לה מעוף כביר. בהקימו את בית־שלמה שיווה למוסד זה הוד־קדומים בלי להתנכר לצרכי הזמן והמקום; ובהשכינו את בית־שלמה באי אידיאלי הקיף אותו אקלים חלומי ומציאותי כאחד. על־ידי זה הדליק את דמיון דורו והדורות הבאים ועשאם תלמידים מקשיבים וקוראים נלהבים. הכל, הדיוטות ואנשי־מדע, שפוטי־עם ומשכילים, נהרו להסתופף בצל בנשאַלם ולראות את גנזי האפשרויות בתחום החקר השיתופי, המדע השימושי ותיקון סדרי־החיים. בייקון היה ראש וראשון לאלה, שהוכיחו, כי אוטופיזם אינו אסקייפיזם, כלומר, שחזון החברה החדשה איננו בא לשמש מיפלט בית־מנוס לתשושי־כוח ולרפופי רצון־החיים. גדולה מזו: האוטופיה שלו עודדה יזמה מדעית והביאה לידי הקמת “החברה המלכותית” המפורסמת בשנת 1662. היוזמים הזכירו במפורש, שבייקון שימש להם דוגמה, וספרו “התקדמות המדעים” היה להם לעיניים, ו“בית־שלמה” היתה תכנית נבואית לחברה המלכותית.

האידיאל הכפול שלו, כינוס שפע הידיעות המצויות כבר בקרב האנושות וביסוס קפדני של השיטה הדרושה להשגת ידיעות והכרות חדשות, נתגשם על ידי גדולי־הרוח של אנשי ההשכלה הצרפתית בגולת־הכותרת של יצירתם: האנציקלופדיה. ואמנם כאות להכרת־טובה הקדישו את מפעלם לזכרו של האנציקלופדיסט הראשון בעת החדשה, לפראנסיס בייקון. אין לך סיום נאה מדברי־ההקדמה שכתב בשעתו העורך הראשי של ה“אנציקלופדיה”:

“אם הצליח מפעלנו בידנו, הרינו חבים על כך חובת תודה בעיקר לצ’אנסלור בייקון, שהציע את התכנית למילון אוניברסאלי של המדעים והאמנויות, בזמן שעדיין לא היו קיימים, אם ניתנה רשות לומר כך, לא אמנויות ולא מדעים. בשעה שאי אפשר היה לכתוב היסטוריה של הדעת שכבר ידועה, כתב אותו גאון מופלא את ההיסטוריה של מה שטעון עדיין לימוד למען דעת”.

ואף דרך־מיתתו איננה עניין של מה בכך והיא ראויה לציון: ביום קר בירח מארס 1626 עצר את רכבו בשלג בדרכו להאַיגייט, מפני שעלתה מחשבה במוחו לנסות את ערכה האנטי־ספטי של ההקפאה, ובאיזו מידה היא משמרת מפני הרקבון. נכנס לבית איכר וקנה עוף, שחטו ומילא אותו שלג. תוך כדי ניסוי לקה בהצטננות קשה ולא יכול היה לחזור העירה וביקש שישאוהו לביתו של הלורד ארונדל, שהיה בקרבת מקום. כוחותיו עזבוהו, ולא עברו אלא ימים מועטים והוא מת ב־ 9 באפריל 1626, אלא שלפני מותו עוד הספיק לשמוח בהצלחת הניסוי.

תש"ל


  1. תרגומי העברי לאוטופיה זו, יצא לאור בהוצאת הקיבוץ המאוחד תשמ"ו.  ↩

  2. ראוי להעיר, שאלדוֹס האכסלי נטל ממחזה זה את השם בשביל האוטופיה שלו: Brave New World. מיראנדה, בת פרוספרו, התמה והעדינה, רואה את הכל כשהוא מלא אור וזיו, ואומרת:

    הוֹ פְּלָאִים! כַּמָּה בְּרִיוֹת יְפוֹת־מַרְאֶה יֶשְׁנָן פֹּה! מַה נָּאוֶה הַמִּין הָאֱנוֹשִׁי! הֶאָח, עוֹלָם חָדָשׁ הָדוּר,שֶׁבּוֹ בְּנֵי־אָדָם כָּאֵלֶּה! (תרגום אפרים ברוידא)  ↩

  3. ראוי להביא כאן את דברי הרמב"ם על ימות־המשיח, שבהם נתנסחה ניסוח קלאסי אוטופיה דתית שמרנית. וזו לשונו:

    "אל יעלה על הלב, שבימות המשיח, יבטל דבר ממנהגו של עולם, או יהיה שם חידוש במעשה־בראשית, אלא עולם כמנהגו נוהג.– – –

    לא נתאוו החכמים והנביאים ימות המשיח, לא כדי שישלטו על כל העולם, ולא כדי שירדו בגויים, ולא כדי שינשאו אותם העמים, ולא כדי לאכול ולשתות ולשמוח–אלא כדי שיהיו פנויין בתורה ובחכמתה, ולא יהיה להם נוגש ומבטל– – – ובואתו זמן לא יהיה שם לא רעב ולא מלחמה ולא קנאה ותחרות, שהטובה תהיה משופעת הרבה וכל המעדנים מצויין כעפר. ולא יהיה עסק כל העולם אלא לדעת את ה‘ בלבד. ולפיכך יהיו ישראל חכמים גדולים ויודעים דברים הסתומים וישיגו דעת בוראם כפי כוח האדם, שנאמר: כי מלאה הארץ דעה את ה’ כמים לים מכסים“. הלכות מלכים, פרק י”ב)  ↩

המלצות קוראים
תגיות