רקע
שמשון מלצר
תמונות קטנות בתל־אביב
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: תל אביב: הוצאת ספרית פועלים ויחדיו; תשל"ז 1976

 

א. אשרי אדם שככה לו

בתפוצות הגולה הראוּת לקויה. כוח ראייתו של אדם מישראל נחלש וכשרון־ההבחנה שלו מתמעט. ומה יש להבחין? בין ערפל לערפל, בין אפילה לאפילה. כיוון שבא לארץ־ישראל ועיניו נכווֹת משפע אורה של חמה, מיד הוא מרכיב משקפים צבעוניים. הרכיב כחולים, הכול נראה לו כחול, אדומים – רואה הכול אדום, שחורים – נדמה ו שכל מה שהוא רואה שחור הוא, רחמנא ליצלן.

ויש בעל־נפש שמתעקש: אפילו עיניו נכווֹת וממצמצות כל היום, אינו מרכיב משקפים־של־שמש ואינו רואה אלא ראייה אמיתית, בלי תוספת צבע וגוון, אלא הכול לפי ראות עיניו־הוא. אשרי אדם שככה לו!


 

ב. ניצוצין זעירים

מה בין ראייה טובה ובין ראייה פגומה? ראייה טובה היא זו, שבה רואים אף דברים קטנים, וראייה פגומה היא זו, המראה את הגדולות בלבד. ופעם אחת סח לי רבי: הנח להם לאחרים את הגדולות ואתה פנה אל הקטנות, כי מותר האדם מן האדם – עין רואה קטנות.

ביקשתי לקנות אשכוליות מאחד מאחינו יוצאי־תימן, ודרש מחיר כפול מן המקובל. אמרתי לו: “מפני מה אתה יקרן כל־כך?” אמר לי: “כך רצוני”. אמרתי לו: “אם כך, לא אוסיף לסור אליך”. התחיל מקלל: “הלוואי ולא אראה פניך כל ימי חייך!” ואני חייכתי. צרח: “מפני־מה אתה מחייך בארבע עיניך? (נתכוון למשקפים.) לך, ולא אראה את פרצופך המכוער!” צחקתי. כיוון שראה כך כבש כעסו ושאל: “מפני מה אתה מצחק?” אמרתי לו: “עד שאתה מקלל, אני מברך: הלוואי ואזכה לראות פניך היפים בכל יום ואשמע קללותיך החמודות, הנאמרות בעברית יפה כל־כך, עוד שבעים שנה…”

נשתאה בר־שיחי כמה רגעים, אחר־כך נתחייך גם הוא ובעיניו נראו ניצוצין זעירים…


 

ג. אין אחרי סוף ולא כלום

עברתי ברחוב בן־זכאי וראיתי תינוק של בית־רבן יושב על המדרכה ישיבה רחבה, ספרו מוטל בין שתי רגליו פתוח לרווחה והוא קורא בו. נכנסתי בשיחה עמו ושאלתי: “בן כמה אתה?” השיב: “בן שש וחצי”. “ומפני־מה אתה יושב על המדרכה?” “אני קורא”. “וכי זה מקום של קריאה?” נשא עיניו, הציץ בפני ואמר כמי שמתנצל: “זה ספר חדש, רק היום קיבלתי אותו”. אמרתי לו: “אף־על־פי כן אין זה מקום לקריאה. בוא אתי ונשב יחד על אותה גדר. לשמוע קריאתך אני רוצה”. ציית לי וישבנו שם. היה הולך וקורא ומבאר: “זה שי וזו רינה. שי ורינה עובדים בגינה”. וגומר. אותה שעה נשרו מתוך ספרו שלושה דפים קשים, שלא מגוף הספר, אלא תוספת לו, לגזירה. הרים אותם והניחם באמצע הספר. אמרתי לו: “נדמה לי, לא כאן מקומם, אלא בסוף הספר, בין הדף האחרון ובין הטבלה” אמר: “לא!” שאלתי: “משום מה לא?” נתן בי עיניו ורמז באצבעו ואמר בקול של מורה קפדן: “ראה, כאן (בעמוד האחרון) כתוב באותיות גדולות “סוף”, ואחרי סוף אין כלום!”

נפטרתי ממנו בשלום ובברכה ובלטיפה והרהרתי: כמה טוב לו לבן הדור הזה, שברור וידוע לו, כי סוף הוא באמת סוף, וכי אחרי סוף אין ולא כלום… ואילו אנחנו ידוע היה לנו, כי אחרי תם וחזק וסליק והדרן ותונשלב"ע – רק מתחיל העיקר, כמעט הכל…


“הסולל, תרצ”ד.


המלצות קוראים
תגיות