א. אשרי אדם שככה לו
בתפוצות הגולה הראוּת לקויה. כוח ראייתו של אדם מישראל נחלש וכשרון־ההבחנה שלו מתמעט. ומה יש להבחין? בין ערפל לערפל, בין אפילה לאפילה. כיוון שבא לארץ־ישראל ועיניו נכווֹת משפע אורה של חמה, מיד הוא מרכיב משקפים צבעוניים. הרכיב כחולים, הכול נראה לו כחול, אדומים – רואה הכול אדום, שחורים – נדמה ו שכל מה שהוא רואה שחור הוא, רחמנא ליצלן.
ויש בעל־נפש שמתעקש: אפילו עיניו נכווֹת וממצמצות כל היום, אינו מרכיב משקפים־של־שמש ואינו רואה אלא ראייה אמיתית, בלי תוספת צבע וגוון, אלא הכול לפי ראות עיניו־הוא. אשרי אדם שככה לו!
ב. ניצוצין זעירים
מה בין ראייה טובה ובין ראייה פגומה? ראייה טובה היא זו, שבה רואים אף דברים קטנים, וראייה פגומה היא זו, המראה את הגדולות בלבד. ופעם אחת סח לי רבי: הנח להם לאחרים את הגדולות ואתה פנה אל הקטנות, כי מותר האדם מן האדם – עין רואה קטנות.
ביקשתי לקנות אשכוליות מאחד מאחינו יוצאי־תימן, ודרש מחיר כפול מן המקובל. אמרתי לו: “מפני מה אתה יקרן כל־כך?” אמר לי: “כך רצוני”. אמרתי לו: “אם כך, לא אוסיף לסור אליך”. התחיל מקלל: “הלוואי ולא אראה פניך כל ימי חייך!” ואני חייכתי. צרח: “מפני־מה אתה מחייך בארבע עיניך? (נתכוון למשקפים.) לך, ולא אראה את פרצופך המכוער!” צחקתי. כיוון שראה כך כבש כעסו ושאל: “מפני מה אתה מצחק?” אמרתי לו: “עד שאתה מקלל, אני מברך: הלוואי ואזכה לראות פניך היפים בכל יום ואשמע קללותיך החמודות, הנאמרות בעברית יפה כל־כך, עוד שבעים שנה…”
נשתאה בר־שיחי כמה רגעים, אחר־כך נתחייך גם הוא ובעיניו נראו ניצוצין זעירים…
ג. אין אחרי סוף ולא כלום
עברתי ברחוב בן־זכאי וראיתי תינוק של בית־רבן יושב על המדרכה ישיבה רחבה, ספרו מוטל בין שתי רגליו פתוח לרווחה והוא קורא בו. נכנסתי בשיחה עמו ושאלתי: “בן כמה אתה?” השיב: “בן שש וחצי”. “ומפני־מה אתה יושב על המדרכה?” “אני קורא”. “וכי זה מקום של קריאה?” נשא עיניו, הציץ בפני ואמר כמי שמתנצל: “זה ספר חדש, רק היום קיבלתי אותו”. אמרתי לו: “אף־על־פי כן אין זה מקום לקריאה. בוא אתי ונשב יחד על אותה גדר. לשמוע קריאתך אני רוצה”. ציית לי וישבנו שם. היה הולך וקורא ומבאר: “זה שי וזו רינה. שי ורינה עובדים בגינה”. וגומר. אותה שעה נשרו מתוך ספרו שלושה דפים קשים, שלא מגוף הספר, אלא תוספת לו, לגזירה. הרים אותם והניחם באמצע הספר. אמרתי לו: “נדמה לי, לא כאן מקומם, אלא בסוף הספר, בין הדף האחרון ובין הטבלה” אמר: “לא!” שאלתי: “משום מה לא?” נתן בי עיניו ורמז באצבעו ואמר בקול של מורה קפדן: “ראה, כאן (בעמוד האחרון) כתוב באותיות גדולות “סוף”, ואחרי סוף אין כלום!”
נפטרתי ממנו בשלום ובברכה ובלטיפה והרהרתי: כמה טוב לו לבן הדור הזה, שברור וידוע לו, כי סוף הוא באמת סוף, וכי אחרי סוף אין ולא כלום… ואילו אנחנו ידוע היה לנו, כי אחרי תם וחזק וסליק והדרן ותונשלב"ע – רק מתחיל העיקר, כמעט הכל…
“הסולל, תרצ”ד.
בננו הבכור, תחילה היינו סבורים שאין לו “שמיעה”. אמת שהיה אוהב לשמוע זמר חרישי קודם שנעצמו עיניו לשינה, כדרכם של הרבה תינוקות. אבל הוא עצמו לא היה פוצה פיו לשיר. בדיבורו היה קצת מן הניגון והשירה, והיינו אומרים זה לזו: חבל על קול ערב זה שלא נתלוותה עמו גם שמיעה טובה.
אבל משהתחיל הולך לגן ושמע תינוקות שכמותו שרים בציבור, התחיל גם הוא שר. והיה שר בנעימות ובדיוק. נעימות שאוזנו קלטה אותן בינקותו התחיל מנעים אותן עכשיו, כמוציא אותן מתוך קופסה סגורה שבזכרון. אף היה מביא מן הגן שירים חדשים. ושיר, כל זמן שהיה שולט בגן, נמשכה שליטתו בבית.
בהשכמה בהשכמה היה מזמר שיר שחרית שלו. מפני שהילדים דרכם להקדים בשחרית. בשעה שאני הייתי פוקח באונס את עיני הלאות לראות בשעון הקטן שעל כיסא סמוך למיטה – כבר היו עיניו הבהירות שלו פקוחות לרווחה. ולא בלבד משום שהקדימו להשכיבו וכבר ישן כל צורכו, אלא גם וּבעיקר משום שהוא שמע את צלצולו של השעון הגדול, שעונו של עולם, שהודיע לו על התחלת היום.
וכין שהחמה מצאה לה נתיב אל מיטתו, היה נותן קולו הרך בשיר:
הַשְּׁקֵדִיָּה פּוֹרַחַת
וְשֶׁמֶשׁ כְּבָר זוֹרַחַת
צִפֳרִים מֵרֹאשׁ כָּל גַּג
מְבַשְּׂרוֹת אֶת בּוֹא הֶחָג.
תחילה בלחש בלחש, שלא להעיר את הישנים, ואחר־כך, משהרגיש שכבר אוזנים מקשיבות לו ואין ממחים בידו, ולא עוד אלא שמתלווים אליו בפּזמון החוזר “טוּ בשבט הגיע, חג לאילנות”, היה מתחיל את הבית השני בתוספת ביטחון:
הָאָרֶץ מְשַׁוַּעַת,
הִגִּיעָה עֵת לָטַעַת.
ודאי שאותה שעה עדיין לא הבין יפה את פירוש המלים. אף על פי כן דומה היה שירד לתוכם של דברים, שהשיג בדרך ההרגשה את העיקר שבהם.
אחר־כך התחיל מביא גם מזמרת הרחוב. אפילו היה מחליף את סדר הבתים בשיר או סדר השורות בבתים – בנעימה לא היה טועה. סייעו בידו להשלים את המלים, עד שהיה השיר שלם בפיו ונעשה שולט בבית. לא בהשכמה בלבד, אלא בכל שעות היום; לא בבית בלבד, אלא בכל מקום ובכל מעשה.
לפני זמן מועט שמע ילדים שרים את שירת “התקווה” ונתחבבה עליו ביותר, עד שנעשתה שירת שחרית שלו. כיוון שעלתה החמה וצלצל שעונו של עולם – מיד הוא פוקח את עיניו ויורד בחשאי מעל מיטתו, שלא לעורר את הישנים, נועל נעלי־הבית שלו ויוצא למרפסת, להסתכל בעולם הנאה. המרפסת פונה למערב, אבל ניתנה חכמה בלבו של האדריכל, שיעשה בה קרן־זווית אחת בולטת, שהעומד בה יוכל להסתכל גם לצד מזרח. ובאותה פנה הוא עומד, משׂביע עיניו באור הגדול ונותן את קוו בנעימה:
כָּל עוֹד בַּלֵבָב פְּנִימָה
נֶפֶשׁ יְהוּדִי הוֹמִיָּה
וּלְפַאֲתֵי מִזְרָח קָדִימָה
עַיִן לְצִיוֹן צוֹפִיָּה.
מעולם לא היה לבי מניחני לשיר את ההימנון בפה מלא. בשעה שהיו שרים את “התקווה” הייתי מכוון לשתף את לבי עם השׁרים, אבל לא הייתי יכול לשתף את פי עם השׁרים. אפשר משום שתקווה זו היתה אצלי בחינת דבר שאין הלב מגלה לפה, ואפשר מטעם אחר. בייחוד לא יכולתי להרגיל אוזני לנוסח המתוקן שבארץ־ישראל. היתה מתעוררת בלבי ההשוואה לאותו צלצל שהיה במקדש ונפגם, ושלחו חכמים והביאו אוּמנים ותיקנוהו – ולא היה קולו ערב כמות שהיה.
וראה זה פלא. עם צאת החמה, כשהוא עומד באותה קרן־זווית הפונה למזרח, והוא משמיע קולו הרך בשלוות השחרית, אין אני יכול שלא לשתף עצמי בשירתו. ולא את הלב בלבד, אלא גם את הפה – לשיר ממש. ואותה שעה נראה לי ששירה זו בזמנה היא ובמקומה היא, ולא ביחידות אנו שרים אלא בציבור, בציבור גדול מאוד, של אלפים, ושמא של רבבות, של מיליונים, והכל שרים אתנו יחד ומסייעים לנו בפזמון החוזר, ודוקא־דוקא בנוסח המתוקן:
עוֹד לֹא אָבְדָה תִּקְוָתֵנוּ,
הַתִּקְוָה בַּת שְׁנוֹת אַלְפַּיִם,
לִהְיוֹת עַם חָפְשִׁי בְּאַרְצֵנוּ
אֶרֶץ צִיּוֹן וִירוּשָׁלַיִם.
די להסתכל בקופים. מכוערים הם. אומרים שמוצאנו מהם, שהם דרגת־המעבר מחיה לאדם. כמה זה מכוער ורחוק מלהתקבל על הלב! מוטב שנראה מוצאנו ישר מן הדובים הללו. או מן הברדלסים שכניך. ואין צריך לומר ממך, מלך החיות, סמל יהודה!
משום כך אני מרבה לבוא אליך ולעמוד לפניך. והנה באתי גם עכשיו, ערב שבת עם שקיעת החמה. ואני עומד ומציץ בעיניך, מתחנן לידידותך – אך אתה אינך נותן דעתך עלי. אתה מסיע את מבטך מעלי – מבלי לנגוע בי – אל עבר הקיר התפל.
ומה פלא. אתה בסוגר ואני בחוץ, מוטות ברזל חזקים בינותינו. וגדר ברזל מסביב לסוגר, במרחק אמה וחצי, סייג לסייג. גזירה שמא תשלח את כפתך פתאום לאדם לא זהיר, לילד.
גזירה שמא! אף על פי שלאמיתו של דבר אין זה עולה, כנראה, על דעתך המלכוּתית. אין אתה חושב כלל לקום מעל הדרגש. אף תמר אחותך־כלה אינה מושכת את לבך. אתה מיסב עיניך הימנה, שלא לראות בקלקלתה, היאך היא מלקקת את מוטות הסוגר. כאילו אינך יודע שאף היא בצער עמך, כאילו אינך רואה את מבטיה תחנונים, כאילו אינך מבין את נסיונותיה לשעשע לבך בגרמים המתגלגלים. אפּאתיה גמוּרה ירדה עליך. גם עליך.
וחבל. הרי לפנים היינו שנינו, אני ואתה, ערים יותר. אני אדם יותר, אתה חיה יותר. מלך החיות. ופגישות נאות היו בינינו.
פעם נפגשנו לא הרחק מפה, בשפלה. אתה (תעית? או גם אותך משך כוח נסתר אל השפלה הזאת?) באת מגאון־הירדן. צעיר, שואג. ספק גור, ספק כפיר. כהיום הזה. אף שמך כעתה כן אז: גיבור. ושמי ביום ההוא כשמי היום: שמשון. בשרירי גאה הדם. הלכתי אז אליה, אל האשה, ואם פלשתית! והזרועות שורגו לחבוק אותה – שיסעו אותך.
היש עוד בלבד עלי? הן מלחמה גלויה נלחמנו. וכפשע בין נצחוני ונצחונך. נלחמת בכבוד. כפתורך היכה כהלמות על גבי. אך שרירי זרועותי הם גברו עליך. מות כבוד מַתּ. ושמך לשמי צירפתי לזכרון: שמשון הגיבור.
ופעם נפגשנו ברומי. בזירה. לא מרצוננו. אותך הביאו קלגסים מלוּב, אותי מירושלים. בינינו ובין היושבים מסביב היו גם אז מוטות ברזל. גזירה שמא! אבל ביני ובינך לא היתה מחיצה. נלחמנו כיאות. מלתעות מוּל חרב, כמתוֹאר. שרירים מול שרירים. אתה ניצחתני. בלועך שאג הרעב. הם הרעיבוך, כמסוּפר. ואין בלבי עליך ולא כלוּם. עליך לא.
ופעם הייתי איש צדיק שומר שבת. נשארתי באחד המדבריות ואתה שמרת עלי כל השבת. ועם צאת הכוכבים הרכנת ראשך לפני: עלה על גבי, אחוז ברעמתי ורכב… והבאתני אל השיירה…
מה דעתך על הסילוף הזה? הן סוף הסיפור בדוי! מי טפל עליך שקר? אתה תמיד אריה היית. גם אז עילעת את דמי ושיברת עצמותי, והשיירה הרחיקה מאוד בדרך החול! ואין בלבי עליך ולא כלוּם. יהודי נודד הייתי, מיותר בשיירה…
והנה נפגשנו שוּב. וכמה אני מצטער שאין אתה מציץ בי הצצה אחת, שאין אתה שואג לקראתי. עייף אתה. אף אתה עייף.
ואולי לזכר הפגישה ההיא, הראשונה, לא הרחק מפה בשפלה, נקום שנינו, ואם אתה מעבר הסוגר מזה ואני מעבר הגדר מזה, ונשאג יחד שאגה אחת, לפחות שאגה אחת – למחאה!
הכניסה – בחורשה צעירה. עדיין אין כבישים. אך יש מעין רחוב בין שתי שורות הצריפים.
באמצע הרחוב – שני אלונים עתיקים, ענפים. וביניהם כמין שער ירוק אומר: ברוכים הבאים. הצריפים עדיין אינם עומדים במקומם הקבוע. קצתם כבר הועברו – על גבי גלגלים. לפי התכנית יהיו האלונים בחצרו של אחד מחברי המושב. אשרי פרותיו, שיהיה להן מלכתחילה צל.
כשהשמש שוקעת רואים אותה בשקיעתה. האופק גלוי לעין מסביב. כשהשמש הולכת לישון – הולכת גם רות לישון. ורות שמה – מפני שנולדה בשבועות, לפני שנה ושבועיים. ואיך משכיבים את רות לישון? משכיבים אותה במיטה, מרימים את הסולם וסוגרים את הדלת. וזה הכול. כי אבא איננו, הלך להביא שתילים. ואמא הולכת לחלוב את הפרה.
לעת עתה, עד שתשלם הרפת החדשה של בטון עם דלת של ברזל, עומדת הפרה ברפת של חבר. הפרה היתה משפעת חלב הרבה, עכשיו היא נותנת רק שישה ליטרים בחליבה אחת, ובקרוב תתן עוד פחות, עד שלא תתן לא כלום – ותמליט.
לארוחת הערב אוכלים לחם ושמנת. כמובן, מפרתנו. ומלפפונים ירוקים וכבושים ועגבניות. כמובן מגינתנו. וביצים. כמובן, מתרנגולותינו.
כל הערב הזרקורים מטאטאים את האופק מסביב־מסביב, אך בכל זאת נשארים השמים זרועים כוכבים. בפינה אחת עולה עשן ולהבה אדומה. הפעמון מצלצל. המכבים והנוטרים ממהרים אל מקום הדליקה. אמהות שתינוקותיהן ישנים עומדות על פתחי הצריפים ועיניהן לבהרת האדומה. היא שוקעת ויורדת ונעלמת. המכבים חוזרים: הוצת הקש בשדות היישוב הגרמני הסמוך. הנוטרים נשארו עוד להגן על השכנים העוסקים בכיבוי.
בלילה מבהיל קצת האור הבהיר ביותר של כוכבי השמים. גחלילית מתעופפת בטיסות מפתיעות. הצרצר מנסר. באר מצפצפת. כנף ארוכה של זרקור מתאמצת לנגב את הסוד מעל השדות הטלולים.
כשעולה השמש מתעוררים הצריפים. הפרות ברפתים מתגעגעות וגועות. אבות בבגדי עבודה ממהרים למכונית המשא ויוצאים לעבודת חוץ. אימהות מזדרזות לרפתים לחלוב את הפרות. התינוקות נשארים במיטות. אחד מהם בוכה. שמא רות הקטנה היא הבוכה?
לא. שקטה היא יושבת במיטה. יחידה היא בצריף – ואתה רק שלוש הבובות. אך אינה מתנגדת גם לטיול של שחרית – אתי, ואני נוטלה על זרועי השמאלית, סמוך ללב.
רואה את, רות הקטנטונת, פה עץ. ושם פרה. ושם למעלה שמים. ופה למטה שדה. ומסביב הרבה שדות. וזהו העמק. עמק יזרעאל. מבינה, רות?
ארבעה נכנסו לכרם: אחד משורר־עגלון ואחת משוררת־תופרת, והם המארחים; ואחד אורח ותיק ואחד שבא להזין עיניו. היתה השמש מהלכת בנחת ברקיע והם מהלכים בנחת בין שורות הגפנים. מפני שאותן הגפנים לא היו ממין הגפן הרגלית, השולחת את שריגיה לצדדין ואשכולותיה מוטלים על גבי הקרקע כמלפפונות או אבטיחים, אלא ממין הגפן המוּדלית, המטפסת על כלונסאות ועל חוטי הברזל שביניהם והיא עולה ועולה ומגביהה עצמה כלפי השמש, וכיון שהיא קרובה יותר לשמש היא נוטלת לעצמה יותר אור ויותר חום ויותר מתיקות והיא מקדמת להבשיל פירותיה.
עכשיו ודאי בוצרים את הענבים באותו כרם, ואילו נזדמנו לשם הארבעה, היו ממלאים פיהם ענבים וטועמים מטובה של הארץ בחוש הטעם, שהוא המפתה ביותר. אולם אותה שעה עדיין לא היו הענבים בשלים, ולא לאכול באו אלא לראותם בלבד.
אמר האורח הוותיק: המהלך בין שורות הגפנים, דומה עליו שהוא מהלך בין חומות חיות, ירוקות ורעננות.
אמר המשורר: בואו ואראכם יפה מזו.
הוליך את ההולכים אל השדרה הראשית שבכרם. וזו היתה כמין מנהרה ארוכה, גפנים מימין וגפנים משמאל ושלוחות גפן מלמעלה, ועל גבי הקרקע רשת של אורות וצללים.
וזה שבא להזין את עיניו ראה כמה וכמה אשכולות שהם עטופים כיסים של נייר, כאותם שעוטפים בהם מיני מכולת בחנות, ופיות הכיסים סגורים וקשורים מסביב לשורשי האשכולות במין גמי.
ראתה המשוררת המארחת את השאלה שעל שפתיו והסבירה לו: כיסים אלו מכסים בהם את האשכולות היפים ביותר, לשמור עליהם מפני החרקים המזיקים. זאת היא אחת העבודות הקלות שבכרם, וקוראים לה “כּיוּס”.
היה זה שבא לראות שומע ומהרהר בלבו: ראה מה גדול כוחה של קרקע להצמיח גם גידולי לשון. שהרי כמה וכמה חידושים שחידשו חכמים ומלומדים בלשון לא נקלטו, ונהדפו כמוץ מפני רוח, ואילו פועל זה, שאין לו זכר לא בתורה ולא בנביאים ולא בכתובים ולא בשלאחריהם – מובטח לו שהוא בן־קיום, מפני שהוא יונק מאותם השורשים עצמם שמהם יונקות הגפנים. וכל זמן שבעמק יזרעאל יהיו כרמים עבריים, וחרקים מזיקים המתאווים לטעום מטובי הענבים, וידים נאמנות המעטפות את האשכולות כיסים – ודאי שלא יחדלו מלהשתמש במלה “כּיוּס”. ולא עוד, אלא “בניין כבד” זה עתיד להיות הולך ומתבנה לכל הצורות, שהמכייס יהא קרוי “כייס”. והגפן שאשכולותיה כבר עוטפו כיסים יהיו אומרים עליה שהיא “מכויסת”. והמורה שיבוא ללמד את תלמידיו בנין פיעל ופוּעל לא יזדקק אל “שיברתי–שוברתי”, אלא יהא יכול להביא להם דוגמה “כייסתי–כויסתי”.
ואל תאמר שאין זה מדרך הטבע, שתהא הגפן מדברת ומעידה על עצמה: “כויסתי”, או שתהא מתגרה בחברתה ואומרת לה: “ראי שלא כויסת”, או שתהא נדה לחברתה מימין ואומרת לחברתה משמאל: “ראי עלובה זו שלא כויסה” – שכן מצינו גפן מדברת בעדה, ומקרא מלא הוא: “ותאמר להם הגפן”.
יוצאת המכונית מבין החומות ונכנסת לבין השדות המוריקים והפּרדסים הטעוּנים פּירות של זהב – מיד נמוגים כל החששות לסכנת הדרכים ומתנדפים כערפל הבוקר. אפילו המחסוֹם בדרך, העשוּי לעכב את הנוסעים לשם בדיקה, ואפילוּ השוטר הבודק את תעוּדת־הזהוּת ואת תעוּדות־המסע מתוך כובד־ראש, אין בכוחם לחסום את הדרך בפני האור והתכלת שלא יהיוּ מטפטפים לתוך העינים, ואינם יכולים להעיב את זיווה של האדמה, שהתעטפה בו כבטלית. המכונית מסובבת גלגליה במהירוּת גדולה והעינים מקפּלות פּסים פּסים מאותה טלית נאה ומניחות אותם כמין סרטים של צילוּם בתוך מרתפה של הנפש. לימים, כשתהיה הנפש רעבה, תוציא אותם הסרטים ותקרין אותם, להזין בהם את העין הפנימית.
גם בשעה שנתעכבה המכונית בדרך מחמת קלקוּל קל לא נצטערתי. אדרבה, שמח הייתי לצאת מתוך המכונית ולעמוד כל זמן שהנהג מתעסק בתיקוּנים, ולהסתכל בכל ארבע רוּחות הרקיע והאדמה. שכן אינו דומה מי שרואה את העולם בנוֹיוֹ מתוך נסיעה בישיבה כפוּפה למי שרואה את העולם בנוֹיוֹ מתוך עמידה בקומה זקוּפה. כיוון שהגבהתי ראשי ראיתי מרחוק את יערה של חדרה. מיד נזכרתי במי שכתב ובמה שכתב על יער זה, ונזכרתי שאַף עכשיו אילן גדול יש בחדרה ששורשיו עמוּקים וצלו מרוּבה. אילו רצה הנהג לעשות שם חניה, ודאי שטוב היה לפוּש שעה קלה בצלוֹ של אותו אילן. אבל דרכם של נהגי המכוניות הקטנות, שאינם עושים חניה בשוּם מקום עד שבאים לחיפה.
אם אין סכּנה צפוּיה מצד הים שבמערב, שמא היא צופה מצד הרי הכרמל שבמזרח. ראיה לדבר מכוניות הצבא העוברות כאן בזמזוּם רעשני, מכונות הירייה קבוּעות בהן באמצעיתן וקניהן מוּפנים כלפּי מעלה. וראיה גדולה מזו – אותו בית ירוק על ההר בקצה עתלית, שמתוכו נתפּסוּ קצין יהודי ובני ביתו. ומשום חשש סכּנה, ואפשר בשביל להשלים את כמה הרגעים שהפסיד בתיקוּן המכונית, מגדיל הנהג את מהירוּת הנסיעה, עד שהמחוג מדלג בין שישים וחמישה ובין שבעים. לא עברוּ שתי שעות מזמן יציאַתנוּ עד שנמצאנו עומדים סמוּך לתחנת־הרכבת המרכזית בחיפה.
*
שלושה אבטובוּסים הוּזמנוּ בשביל העתידים לנסוע לחג הנטיעות בחירבּת־צמח, ושלושתם עמדוּ ממתינים סמוּך לתחנת הרכבת, מוּכנים לקבל את המוּזמנים. איני יודע אם משום המאורעות בארץ והשיחות שבלונדון או משום המאורעות שבעולם והדיהם שבלונדון – לא נתמלא אלא אבטובוּס אחד, ואף זה לא היה מלא. עלינוּ אל הדר־הכרמל ונצטרפו עוד כמה נוסעים, ועדיין לא היה מלא. הייתי מצטער, שאפילו כמניין אבטובוּס אחד לא נצטרפוּ לנסיעה לחירבּת־צמח. עד שהגענו לנהריה. כיוון שהגענוּ לנהריה מצאנו רבים שהקדימוּנו ובאוּ לשם, והם כמניין כמה אבטובוּסים. מקצתם אנשי עיר ורוּבם אנשי קיבוּצים, ומהם לבוּשים מדים של נוטרים ושל שוטרים, עברית רהוּטה בפיהם ורוביהם מלוכסנים על כתפיהם.
בא המשוּריין מחירבּת־צמח, זה שנטוּי עליו גג של בד ירוק. וזה של חניתה, שאין עליו גג כלל, מכבר היה ממתין. התכוננוּ לנסוע. מי שנכנס למשוּריין של חירבּת־צמח נכנס בפתח גבוה ונסע בראש השיירה, מי שנכנס למשוּריין של חניתה נכנס בפתח נמוּך, כדרך שנכנסים לתוך מערה, ונסע בסוף השיירה, מי שלא נכנס לתוך זה ולא לתוך זה – טיפס ועלה על מכונית־המשא הגדולה ונסע באמצע השיירה. הצד השווה שבהם שבכוּלם נוסעים קוממיות בעמידה ורואים את הים בתכלתו ואת הרי הגליל בירקותם ואת מקום פגישתם בראש־הנקרה המלבין.
רואים את ראש־הנקרה אך אין מגיעים אליו. מפני שהשיירה מניחה את הדרך הישרה ומפנה עצמה לצד מזרח בכביש הצבאי.
– הנה כאן מתחילה הגדר – מראה לי שכני לעמידה במשוּריין. בשעה שקראתי על הגדר קראתי גם על ממדיה. אף על פי כן נשאר בי הרושם שהיא גבוהה ביותר, כעין חומה של תיל. עכשיו שראיתיה בעיניים נראתה לי עלוּבה. אמרתי לו.
– לא גובהה של הגדר עיקר, אלא דרך עשייתה – הסבּיר לי. אין שום ברייה חיה יכולה לעבור על הגדר מלמעלה ואין שום ברייה חיה יכולה לעבור מתחתיה, מחמת החוּטים המתוּחים למטה על הקרקע ממש.
חזקה על המסביר שדבריו אמת, הוא עבד בגדר והוא מתח את החוּטים ההם למטה על הקרקע ממש. אבל אני לא ראיתי אותם. ומה ראיתי על הקרקע ממש מתחת לגדר? פּרחים! שטיחים ארוּכים ארוּכים פּורחים. בחלקם אדוּמים מכּלניות (וכלניות שבגליל גדולות מאלה שביהודה), ובחלקם זהובים מסביונים (וסביונים שבגליל גדולים מאלה שביהודה), ובחלקם סגוּלים בכמה גוני סגול, מפּרחים שאיני יודע מה שמם. ואף על פי שכל השטח שלאורך הגדר מכוּסה פּרחים הרבה, הקרקע שמתחת לגדר מכוּסה פּרחים הרבה יותר. או משום שהמקום שמוּר ומוּגן בפני כל חיה ועוף ואינו שמוּר ומוּגן בפני האור והגשם, או משוּם שבשעת עשיית הגדר נעשה שם ממילא עידוּר כלשהו.
השיירה ממהרת בכביש והגדר ממהרת אחריה לצד הכביש, פּרקים מתרחקת, פּרקים מתקרבת. ובשלושה מקומות היא מתעכבת, לעשות שער ליישוב שמחוּצה לה. שער אחד לכפר באסה, ולהבדיל אחד לחניתה ואחד לחירבּת־צמח. לפני שער כפר באסה הגדר מתעכבת – השיירה אינה מתעכבת; לפני שער חניתה אף השיירה מתעכבת. עושים חניה קטנה וכמה נוטרים יורדים מלמעלה מן ההר ועולים על מכונית המשא. לפני שער חירבּת־צמח הכול יורדים מהמכוניות ועולים במעלה ההר ומראים לחייל שבשער את התעודות.
*
בודקים לכניסה אבל אין בודקים למזונות. מעבר לשער עומדים שניים ואוחזים סל גדול באוזניו והוא מלא כריכים של לחם, שתיים שתיים פּרוּסות וירקות ביניהן. וכל הרוצה ליטול בא ונוטל ואוכל בלא נטילת ידיים, מפני שהלחם מעוּטף בנייר.
עליתי במעלה הגבעה ועיני שמחוּ לקראת המון החוגגים שכבר נמצאוּ למעלה. מהם מבהיקים מרחוק בחוּלצותיהם הלבנות, מהם מרעננים את העין בחוּלצותיהם הכחוּלות. איני יודע משום מה נתעוררוּ בי אותה שעה פסוּקים כגון עומדות היו רגלינו או קוּמוּ ונעלה, והרי אלה לא נאמרוּ אלא בירושלים.
ולא הגעתי לחצי ההר עד שבא לקראתי זוּג יקר שיש לי בחירבּת־צמח, בנימין ושרה.
אמרוּ לי: כמה אַנוּ שמחים שעשית לנוּ אַפתעה זו ובאת, בוא לחדרנוּ לפוּש קצת. אמרתי להם: כמה אני שמח שיכולתי לבוא אצלכם, ולא לפוּש באתי אלא לראות. אף על פּי כן נכנסנוּ לחדר, בשביל שאפשוט את הבגדים החמימים. ראיתי את הקן שזוּג יונים זה מהמה בו. חדר קטן של דל“ת על דל”ת בצריף, אבל נאה מאוד. אין בו רהיטים, מלבד שתי מיטות של ברזל ושוּלחן קטן וארגז אחד, ולא קישוּטים, מלבד תמוּנתו של המשורר הגדול הקבוּעה במסגרת על הקיר. ובאמצעיתו של החדר עמדה דממה גדולה וזוהרת. ואיני יודע אם שפעה דרך החלון מהרי הגליל, או שפעה עם החיוּך מתוך עיניו הממוּצמצות של זה שבמסגרת על הקיר.
הנחתי את המעיל ויצאנוּ ומארחי היוּ לי לעיניים. אין לך פּינה שלא פּניתי לשם, אין לך מראה שלא ראיתי באותה שעה מועטת. מה אספּר ומה לא אספּר. אספּר על התערוּכה של פּרחים וירקות וּשׂעוֹרה, שכבר הספּיקוּ לגדלם בחלקות המסוּקלוֹת וערכוּם יפה על השוּלחן בחדר האוכל, מה לא אספר על תערוּכת התצלוּמים, שעיטרה את קירות חדר־האוכל ובהם אתה קורא את תולדות היישוּב הזה; אספר על המגדל, שהיה תחילה בחניתה והוּבא אחר כך בטראקטור לכאן, מה לא אספּר על הזרקור שבראשו, שניתנה בו דעה לעשות שירוּת טוב אפילו ביום, בשעה שאינו עומד בתפקידו, שפעמים הוא מגביה עינו כלפיּי מעלה והכול יודעים מה הוא מרמז; אספּר על השבילים החדשים, שהוּכנוּ ליום חג וסוּמנוּ טוּרים־טוּרים של אבנים לבנות וחדשות, ועל המקהלה הנאָה ששרה בכמה קולות לפני הנטיעות ולאחריהן, ומה לא אספּר על הסלעים הגדולים שנוּפצוּ ועל ה“מדרגות” שנבנוּ מן האבנים האלה, ועל כלי העבודה, המוֹטוֹת והכּילפים והקרדוּמות והפּטישים שעמדוּ חבוּיים בפּינה, ועל שירתם שהיא ודאי גדולה יותר וקלותיהם שהם ודאי מרוּבים יותר. אלא אספּר על דבר אחד:
כשעברנו מן החצר למקום הנטיעה שמענו פתאום קול נפץ גדול וחזק מאוד. עד שלא היתה שהות להתבהל מן הקול בא המראה: עננה כבדה ואפילה התנשאה בגובה גדול ואבנים ואבק־אבנים היו מתעופפים ומתאבכים עד לב השמיים. חס ושלום שהתגנבו אויבים והניחו פצצה גדולה? אלא אפתעה היא שהכינו לכבוד האורחים. נקבו חורים בסלעים ומילאום דינאמיט וחיברום בחוטים של חשמל ופוצצום יחד, להגדיל את הרושם. ולמה בחשמל ולא בפתילה כנהוג? אחת, בשביל שהפיצוץ יהיה בבת אחת, ולא בזה אחר זה; ושתים, בשביל שאפשר יהיה להדליק מרחוק, שכן כל העומד בהיקף של קו"ף מטר מסביב סכּנה צפויה לו. אני ראיתי אותו חוט חשמל ורגלי דרכה על אותם האבנים המפוּצצות, שהבהיקו בחידושן. שטח של כמה וכמה מטרים מרובעים, שהיה נטוע סלעים גדולים, נעשה שטח זרוע אבנים קטנות.
– אבנים קטנות אלה – מסביר לי בנימין – אף הן טעונות לפרקים כמה זוגות ידיים וכלים בשביל לעקור אותן ממקומן. עכשיו ראה אותן טיראסות, שהן זקופות כחומות גבוהות, וחשוב כמה אבנים יש בהן, כמה עבודה השקיעו בהן. אמרתי לו: מתגאה אתה בכך? השיב לי: הן. אותה שעה למדתי, שלא תמיד הגאווה מידה מגונה היא. פעמים היא נובעת ממקור השמחה והיצירה, ואז אין לך מידה נאָה הימנה.
חזרנו לחצר ומצאנו שולחנות ארוּכּים ערוּכים בצורת חי“ת ועליהם פּרחים ופירות ומגדנות וכל טוּב. רגל ימנית וראשה של החי”ת – כל מי שיושב במקומו יושב; רגל שמאלית אין יושבים בה אלא החיילים האנגלים השכנים. היוּ מיטיבים לבם במה שהוגש להם, וכל פעם ששומעים את השם לונדון יוצא מפּי אחד הנואמים – מפנים ראשם להסתכל בו. עד שאחד מהנואמים פּנה אליהם בלשונם ואמר להם מה שאמר, וסיים בברכה שיחזרו בקרוב לאמותיהם ולנשותיהם ולבניהם ולארצם. כיוון ששמעו כך, היכו כף אל כף בהתרגשות גדולה. אילמלא חששתי שיאמרו צבאות הוד מלכותו משוּלים לנשים, הייתי אומר שראיתי דמעות בעיני אחדים מהם.
*
הגיע הזמן לנסוע. ירדנו לכביש. בדרך קטפו מארחי קצת רקפות מבין הסלעים ונתנו לי. לבנות היו, צנוּעות היו, משפילות פניהן למטה וכותרותיהן מתרוממות למעלה, כעטרות נאות. שמרתי עליהן בשעה שנכנסתי למשוּריין של חירבּת־צמח, זה שנסע עכשיו בסוף. זזה השיירה, קראנו זה לזה שלום. התרחקה השיירה, ברכוני בתנופת זרועות ובהנעת פיסת היד. התרחקה עוד יותר – פנו לחזור. ראיתי אותם עולים חבוקים וכפופים עד שנעלמו מן העין.
הייתי סבור שהם הולכים כך משום שהם עולים בהר, שכן דרכו של העולה בהר שהוא מתכופף. אבל משנעלמו השהיתי עיני על צרור הרקפות שבידי. ראיתי שאף הן מתכופפות ומשפּילות פּניהן למטה, אבל על ידי כך הכתר שעל ראשן מתגבה ומתנשא למעלה.
א. ליד בית־מדרשם של שם ועֵבר
מילדותי נתונה בלבבי אהבה לגשרים. בעירי הקטנה טלוסט היה גשר נטוי מעל לנהר. מפני שהכתיב של שם הנהר לא היה קבוע, או אולי מפני שהשם כולו, “טוּפּה”, היה בו דמיון למלה אחרת, שבלשון פולין יש בה צד של גיחוך, נפסל הנהר מלהיות נרשם בגיטין, וממילא לא היו מתגרשים בעירנו. לשם כך היו נוסעים לעיירה הסמוכה יאגלניצה, ובמקום לומר “הם נוסעים להתגרש”, היו אומרים “הם נוסעים ליאגלניצה”.
הנהר נפסל לגיטין, אבל לא נפסל לענייני הילדים. בזמן הפשרת השלגים היה גואה, נושא גושי־קרח גדולים, וכל ילדי החדרים עומדים ומסתכלים בפחד ובהנאה. ובייחוד היה אהוב הגשר שמעל לנהר. נהר וגשר עליו אוצר הם, מקום המזמן מראות ממראות שונים בכל ימות השנה. לעיר הגדולה לבוב לא יכולתי לסלוח, שכיסתה את נהר־פּלטב שלה ונטעה מעליו שדרה גדולה. כל עיר ועיר שבאתי בה – ראשית חיבובי אותה היתה בגשר שעל־פני הנהר, ואפילו בגשר שעל־פני בקעה בלבד, בין גשר לעוברי־אורח ובין גשר של רכבת.
כשבאתי לצפת בפעם הראשונה לאחר המלחמה, כלומר – לצפת השלימה, לרחוב אל"ף העגול, המקיף את המצודה כטבעת, וראיתי את הגשר – נתקשר לבי מיד למקום הזה, לאהבה אותו יותר ממקומות אחרים. מתחת לגשר הגבוה והמקומר מנשבת תמיד, ביום ובלילה, ביום קור וביום חום, רוח הבאה מצד העצמון, ודומה שהקמרון הזה מתחת לגשר הוא שער־הכניסה למזג אווירה הצונן של צפת.
ומה הוא הבניין הקטן הזה, עם הכיפה העגולה ועם התאנה הענפה שמעל לכיפה? זהו בית־המדרש של “שם ועבר”. תחילה היה שם מסגד, עכשיו התקינה את הבניין לבית־כנסת ולבית־מדרש וקראו לו כך.
והנה שפר חלקי ואני גר בקרבת הגשר ובית־הכנסת על־שם שם ועבר. ערב שבת, כשאני עולה עם בני־ביתי במדרגות הרעועות שליד הגשר בשביל המוליך אל המצודה, לראות את שבת המלכה יורדת על־פני העצמון בגלימתה התרוגה, אנו עוברים על־יד פתחו של בית־הכנסת הזה. כמניין יהודים של אחינו מעדת תימן, ובהם נערים אחדים, אומרים במקהלה את פסוקי שיר השירים, אמירה מהירה וקולנית ומלאה התלהבות. “הנך יפה, רעיתי, הנך יפה, עיניך יונים!”
ולקראתנו, במורד של שביל הטרשים, צועדת בזהירות ובכבדות אשה שכרסה בין שיניה. דומה, רבקה בת בתואל היא, ותאומים בבטנה, “ויתרוצצו הבנים בקרבה, ותאמר: אם כן, למה זה אנוכי? ותלך לדרוש את ה'”. אין לי כאן חומש עם פירוש רש“י, אבל אני מדפדף ברש”י שבלבבי. “ויתרוצצו הבנים בקרבה” – עברה לפני עבודה־זרה – היה עשו מפרכס לצאת, עברה לפני בית־מדרש – היה יעקב מפרכס לצאת. “ותלך לדרוש את ה'” – זה בית־מדרשם של שם ועבר.
ופתאום עוברת בי חרדה: ריבונו של עולם, עשה נא חסד, ואל יהיו הפעם תאומים. לא עוד תאומים!
ב. כנעניים
“קריית הציירים” שבצפת פונה לצד העצמון. משם הרוח הקרירה נושבת תמיד, ושם השקיעות מזכירות כל יום תמיד, כי “צייר גדול הוא אלוהיכם”. ומשער אני, שאין הציירים מסתכלים כל יום בשקיעת החמה; אילו הסתכלו – כיצד היתה קמה בהם הרוח לעמוד ולצייר ולהתחרות ב“צייר הגדול” ההוא.
מכל מקום, ישיבתם מול העצמון. ואף שני הסופרים הקבועים בצפת – ישיבתם כנגד השמשות השוקעות, ואם ימצא הקורא גודש־צבעים בתיאוריהם – יהא יודע מהיכן גודש זה בא.
החלון האחד הפתוח לנוף גדול שמצאתי בדירתי, והחלון השני שקרעתי, שניהם פונים לצד הר־כנען. הר־כנען קרוב ומיושב ואיננו רחוק ועצום כהר־עצמון. בתי־האבן מן הוואדי מטפסים ועולים בו, בחברתם הטובה של עצי־זית עתיקים, ומגיעים עד למעלה ממחצית מדרונו. ולמעלה – בתי־השיכון הלבנים החדשים כפולי־הקומה ואדומי־הגג, ניצבים על עמודיהם כעל רגליים דקות וקלות. הציירים טוענים שהבתים האלה, חדישי־הסיגנון, “מכערים את ההר והורסים את הכול”. ואני אינני יודע, במה הם מכערים? אדרבה, אם הבתים הישנים משולים לזקנים וזקנות כפופים, הנאנחים מן ההתאמצות שבעלייה ואף אל חצי־ההר לא הגיעו, הנה הבתים החדשים דומים לנערים ונערות צעירים ועליזים, קלי־רגל ודקי־גיזרה, המעפילים בבת־אחת ובקלות עד ראש ההר…
בערב חלונות הבתים שבכנען מתנוצצים באור החשמל והמראה גדול ומרהיב. ניצוצות פזורים, אוצרות מנצנצים. טוב לעמוד על־יד החלון ולהתבונן אל ההר. אם על העצמון יש מראות־אלוהים כל היום, הרי על הכנען יש מראות־אלוהים־ואדם גם יחד. טוב לראות ביום בני־אדם מתנועעים שם בשבילים כמיני ברואים צעצועיים, טוב לראות בלילה את אורו הנודד של כל־רכב, כמין גחלילית נודדת… ואנחנו, אני ובני ביתי ואנשים מבאי ביתי, אוהבים משום כך את הכנען. ואפילו מעדיפים את הכנען על פני העצמון.
ובמובן זה כולנו כנעניים נלהבים.
ג. בין טלוסט העיר וצפת העיר
תחילה הייתי סבור, שאני נוסע להכיר מקרוב עיר שהיא חדשה בשבילי, ואנשים שהם חדשים בשבילי. אך לאחר שהייה של כמה ימים הבהיקה לי פתאום מחשבה ברורה ובהירה כל־כך, שעמדתי נדהם ואמרתי לעצמי: שוטה, סבור היית, שאתה בא אל עיר חדשה? הרי אינך אלא חוזר אל טלוסט שלך!
מיד עלו לפני כל הצדדים השווים שביניהן. הבתים הישנים ומטים לנפול, שאין בהם שניים דומים זה לזה, ואף־על־פי־כן כולם יחד עולים לסיגנון אחד. האנשים הפשוטים והנלבבים, המדברים רובם ככולם יידיש. המשפחתיות שביחסי האנשים, שכל אשה יודעת מה מתבשל בקדירתה של חברתה וכל איש מגיד לחברו מה היה שיחו אתמול עם פלוני בחדרי חדרים… ועסקי אהבה ואהבים של כמה זוגות, שכל בני העיר משתתפים בהם השתתפות שברגש, מי בעין טובה ומי בעין רעה, אבל כולם יחד מתוך עניין רב. והקולנוע! ההליכה לקולנוע, לשאוב ממעיין־לא־אכזב זה של תרבות מן העולם הגדול… הכול, הכול משותף להן, לטלוסט הרחוקה שלי, הקהילה הקדושה שנחרבה ואיננה, ולצפת, הקרובה והקיימת, אחת מארבע ערי הקודש של ארץ־ישראל.
ורק לאחר שהשבעתי את נפשי בזיהוי־הפלאים הזה ומיציתי את כל הצדדים השווים שבו, נתגלה לפני בבת־אחת השוני שבין שתיהן, הצד שאינו שווה. טלוּסט שלי היתה ישוּבה לאורכו של הכביש, לשני צדדיה של דרך־המלך הארוכה־הארוכה, המוליכה מן המזרח אל המערב ומן המערב אל המזרח. היא עצמה ותחנת־הרכבת שבה ותחנת־האוטובוסים שבה לא היו אלא תחנת־ביניים קטנה בדרך הארוכה. ואילו צפת יושבת בעיגול, שהוא כטבעת בסופו של הכביש, והאוטובוס העובר בה סובב־הולך סביב־סביב וחוזר אל הדרך שבה בא. והבינותי, כי טלוסט לא היתה בכל זאת אלא תחנת־מעבר, ואילו צפת היא תחנה סופית.
שלג רב לבן ורך ירד מן השמים האפורים. הגגות, הדרכים והשדות – הכל מכוסה לובן מבהיק ומסנוור את העינים. העצים שעמדוּ משחירים בעריתם, ענפיהם כוסו שלג מצד אחד ודומים למחרוזות של פנינים. האשוחים והאורנים מלבינים מצד זה ומוריקים מצד זה, ואין לך זיווּג נאה מלובן וירק. כל אפור וכעור נעלם, הכל חדש ומחודש: העירה התעטפה בטלית של שלג מזהיר לכבוד חנוכה.
גם ב“חדר” רבה התכונה. אין לומדים בערבים וביום החורף הקצר נחפזים לגמור את פרשת “וישב”, ויוסף הצדיק נשאר בינתים יושב בבית־הסוהר, כמו שכתוב: “ולא־זכר שר־המשקים את יוסף וישכחהו”. ויש לשאול, מכלל שנאמר “ולא־זכר” איני יודע ששכח? אם־כן למה נאמר “וישכחהו”? אלא מלת “וישכחהו” רמז יש בה, נוטריקון היא: “וואוילי יינגליך שפילין כּוויטליך חנוכה, העסין ווערעניקיס”, פירוש: נערים הגונים משחקים קוויטליך בחנוכה ואוכלים לביבוֹת, ולשון טייטש היא. ומשיש להם לקוויטליך רמז בתורה – דבר שבקדושה הם וכל הידים עסוקות בעשייתם ובמשחקם.
הקוויטליך כמין קלפים הם, ויש ביניהם: שהללוּ, קדושים והללוּ טמאים; הקלפים מצוירים צורת מלך ומלכה, ויש אומרים אף צורת צלם עליהם, והקוויטליך, להבדיל, אין עליהם אלא אותיות י"ב הקדושות. ועוד, שקלפים כל המשחק בהם נעשה פסול לעדות וסופו יורש גיהנום, וקוויטליך המשחק בהם הנאה לו בעולם הזה ושכר טוב בעולם הבא.
אותה שעה הרבי מתעסק בהתקנת דפוס־עץ ליציקת סביבונים של עופרת בשביל התלמידים הקטנים, ובשעת מעשה הוא מספר על הנס שאירע לאבותינו בימי מתתיהוּ כהן גדול ובניו חשמונאים, שטיהרו את ההיכל, וכשבאוּ להעלות נרות המנורה לא מצאוּ אלא פך אחד של שמן טהור חתוּם בחותמת הכוהן הגדול, ולא היה בו אלא כדי להאיר יום אחד, והספיק לשמונה ימים… וזה מה שאנוּ חוקקים על ד' הצדדים של הסביבון: נ’ג’ה’ש'. אותיות אלה ראשי־תיבות הן: “נס גדול היה שם”.
וכן כל אדם מישראל מזדרז למצוה ומתקין את החנוכיה מבעוד־יום. גבירים שבעיר חנוכיה שלהם של כסף טהור, ובדמות מנורה היא עשויה, על כפתוריה ופרחיה וגביעיה, אלא שבת שמונה קנים היא, ומקום קבוע בה בשביל ה“שמש”. אמידים – חנוכיה שלהם נחושת, ודופן שלה רדוד ומקושט אריות. בעלי־בתים בינונים חנוכיות של פח יש להם, וכגון אלה הרתחה במי־אפר יפה להן, להעביר את החֵלב שדבק בהן בשנה שעברה. ועני שבישראל עושה לו חנוכיה של תפוחי אדמה. כיצד? נוטל תפוח אדמה וחותך ממנוּ למטה, כדי שישב, אחר־כך חותך למעלה ועושה בית־קיבוּל לשמן ופתילה. חן מיוחד לחנוכיה זוּ, שכן נרותיה הולכים ומוסיפים בכל יום, עד שמגיע בזאת־חנוכה לחנוכיה של שמונה נרוֹת. ואין לפני המקום בין חנוכיה זוּ לחנוכיה של גביר ולא כלום. אדרבה: העני נוטל שכר על עשיית החנוכיה לחוד ועל הדלקת הנרות לחוּד… ויש גם שמדליקים נרות של חלב על גזר־עץ פשוּט. בין אלה ובין אלה מעמידים אותם על סף־החלון לשם פרסום הנס, ואורם מנצנץ בזוהר קדוש ומלא־ענווה כלפי חוץ, שהרי בבית מדליקים עששית של נפט ואין נזקקים לאורם של נרות החנוכה, שהם קודש ואין לנוּ רשות להשתמש בהם אלא לראותם בלבד.
ה“שמש” להדלקת הנרות של שעוה הוא, מעשה ידיו של חיים שמש, יהודי נוח וטוב שלא כדרך כל השמשים שקפדנים הם. בכ“ד כסלו הוא נכנס לבית דרך הרחבה, ואינו נכנס ממש, אלא עומד על מפתן הפתח; הקור מתפרץ אל הבית והחום נבהל לצאת החוּצה, כמראה קיטור, אך חיים־שמש אינו בהול, הוא מברך בקול, מוסר את ה”שמש" ומברך שנית בקוֹל, ולאט לאט הוא יוצא וסוגר את הדלת. העניים, שגם בלאו־הכי אין החום גדול בדירתם, אינם מקפידים על כך, אך אלה שביתם מוסק יפה חוששים לאיבוד החוֹם ומזרזים אותו… ובליל א' שאחרי שבת חנוכה הוא עובר שנית מבית לבית של בעלי־הבתים המתפללים בקלויז דטשורטקוּב, מקלוֹ בידוֹ האחת ובשניה פנס גדול המטיל צללים כחולים על השלג. הוא הולך לקבץ מעות חנוכה…
אף הילדים עיקר שמחתם במעות של חנוכה, שהגדולים נותנים להם. ארבע מידות בנותני מעות־חנוכה. יש מזדרזים ובאים ונותנים מיד ביום א' דחנוכה באהבה ובשמחה, זוֹ מידה יפה. ויש נתבעים ברמיזה ובשתיקה ונותנים בסבר פנים יפות, אף זוֹ מידה נאה. ויש שהולכים אליהם, וכשהם רואים שבאו הקטנים מבינים למה באוּ ונותנים – זוֹ מידת בינונים. ויש שאינם נותנים עד שתובעים בפה – זוֹ מידה מגוּנה. אך יש שנתבעים בכל לשון של תביעה ובקשה, ואינם נותנים – זוֹ אינה מידה כלל…
דוד כזה ישאל אותך: למה לך כסף? ומה תעשה בכסף הזה? ולאחר שמצאת סוף כל סוף מטרה בשביל הכסף שהיא כשרה וישרה גם בעיניו, יהא דוחה אותך בלך־ושוב ויאמר לך שעדיין יש לו שהוּת, שיש לנוּ ב"ה שמונה ימי חנוכה. ובשמיני של חנוכה – אפילו תחפש בנרות לא תמצא את הדוד הזה, לא בביתו ולא ברחוב ולא בשום מקום – פשוּט, הלך ואיננוּ. ולמחרת היום שוּב אין חיוּב של מעות חנוכה… לא, הוא לא יתן! מוטב שתתייאשו ממנוּ לכתחילה ולא תבטלו את זמנכם לריק. קחוּ את המזחלות ולכוּ למורד ההר לחפש את דרך־הגררה!
הקור דוקר באף, הנשימה דומה לעשן היוצא מהארובות של הגגות הנמוכים, וניצוצות לבנים־מכסיפים מתעופפים באויר. אשרי מי שיש לו פרווה של עור כבשים, מצנפת של קטיפה רבודה מוך, ושתי כנפים יורדות ממנה על האוזנים, בתי־יד שאין בהם מדור מיוחד אלא לבוֹהן בלבד, מגפים משוחים בשמן שאין השלג נאחז בהם כל־עיקר ופרסותיהם מטביעות צורתן בשלג – ונוסף לכל זה מזחלה מפורזלת! פרזלי המזחלה, אפילוּ העלו חלודה הרבה, כיון שהחלקת שתים ושלוש פעמים במורד ההר – מיד מבהיקים ככסף ממש. ובפרט שאין מסתפקים בשתים־שלוש עמים, אלא מחליקים פעמים הרבה, עד שהרגלים מתאנות בתוך המגפים וקצות האצבעות בתוך בתי־היד כעין מחטים רבים דוקרים בהן… ואין סגולה טובה לחימום כל האברים מסגולה בדוקה זו: קופצים כמה קפיצות למעלה ובשעת כל קפיצה חובטים בשתי הזרועות סביב לגוף, זרוע־ימים לצד שמאל וזרוע־שמאל לצד ימין, כמי שחובק ומחבק את עצמו חיבוּק חזק…
ויש להיזהר שלא תבוא כנגדך פתאום עגלת־חורף רתומה לשני סוסים דוהרים ומהבילים בשעה שאתה יורד במעוף הבזק במורד ההר, ושלא תפול, חלילה, תחת רגליהם. לא כל הסוסים יש להם זוגות בצואריהם!
ואולם אלה שיש להם – קול צלצולם בא ממרחק בעליצות ובחדווה, כזמר נפלא. צלצול נעים זה כל עוד הוא והדוֹ והד־הדוֹ נשמעים, אתה עומד כמקושר למקומך ומקשיב: דזין… דזין… דזין…
הדר־הכרמל, תרצ"ה.
על יצירה זו טרם נכתבו המלצות. נשמח אם תהיו הראשונים לכתוב המלצה.