רקע
שמשון מלצר
אדם ואריה בגן־החיות
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: תל אביב: הוצאת ספרית פועלים ויחדיו; תשל"ז 1976

די להסתכל בקופים. מכוערים הם. אומרים שמוצאנו מהם, שהם דרגת־המעבר מחיה לאדם. כמה זה מכוער ורחוק מלהתקבל על הלב! מוטב שנראה מוצאנו ישר מן הדובים הללו. או מן הברדלסים שכניך. ואין צריך לומר ממך, מל החיות, סמל יהודה!

משום כך אני מרבה לבוא אליך ולעמוד לפניך. והנה באתי גם עכשיו, ערב שבת עם שקיעת החמה. ואני עומד ומציץ בעיניך, מתחנן לידידותך – אך אתה אינך נותן דעתך עלי. אתה מסיע את מבטך מעלי – מבלי לנגוע בי – אל עבר הקיר התפל.

ומה פלא. אתה בסוגר ואני בחוץ, מוטות ברזל חזקים בינותינו. וגדר ברזל מסביב לסוגר, במרחק אמה וחצי, סייג לסייג. גזירה שמא תשלח את כפתך פתאום לאדם לא זהיר, לילד.

גזירה שמא! אף על פי שלאמיתו של דבר אין זה עולה, כנראה, על דעתך המלכוּתית. אין אתה חושב כלל לקום מעל הדרגש. אף תמר אחותך־כלה אינה מושכת את לבך. אתה מיסב עיניך הימנה, שלא לראות בקלקלתה, היאך היא מלקקת את מוטות הסוגר. כאילו אינך יודע שאף היא בצער עמך, כאילו אינך רואה את מבטיה תחנונים, כאילו אינך מבין את נסיונותיה לשעשע לבך בגרמים המתגלגלים. אפּאתיה גמוּרה ירדה עליך. גם עליך.

וחבל. הרי לפנים היינו שנינו, אני ואתה, ערים יותר. אני אדם יותר, אתה חיה יותר. מלך החיות. ופגישות נאות היו בינינו.

פעם נפגשנו לא הרחק מפה, בשפלה. אתה (תעית? או גם אותך משך כוח נסתר אל השפלה הזאת?) באת מגאון־הירדן. צעיר, שואג. ספק גור, ספק כפיר. כהיום הזה. אף שמך כעתה כן אז: גיבור. ושמי ביום ההוא כשמי היום: שמשון. בשרירי גאה הדם. הלכתי אז אליה, אל האשה, ואם פלשתית! והזרועות שורגו לחבוק אותה – שיסעו אותך.

היש עוד בלבד עלי? הן מלחמה גלויה נלחמנו. וכפשע בין נצחוני ונצחונך. נלחמת בכבוד. כפתורך היכה כהלמות על גבי. אך שרירי זרועותי הם גברו עליך. מות כבוד מַתּ. ושמך לשמי צירפתי לזכרון: שמשון הגיבור.

ופעם נפגשנו ברומי. בזירה. לא מרצוננו. אותך הביאו קלגסים מלוּב, אותי מירושלים. בינינו ובין היושבים מסביב היו גם אז מוטות ברזל. גזירה שמא! אבל ביני ובינך לא היתה מחיצה. נלחמנו כיאות. מלתעות מוּל חרב, כמתוֹאר. שרירים מול שרירים. אתה ניצחתני. בלועך שאג הרעב. הם הרעיבוך, כמסוּפר. ואין בלבי עליך ולא כלוּם. עליך לא.

ופעם הייתי איש צדיק שומר שבת. נשארתי באחד המדבריות ואתה שמרת עלי כל השבת. ועם צאת הכוכבים הרכנת ראשך לפני: עלה על גבי, אחוז ברעמתי ורכב… והבאתני אל השיירה…

מה דעתך על הסילוף הזה? הן סוף הסיפור בדוי! מי טפל עליך שקר? אתה תמיד אריה היית. גם אז עילעת את דמי ושיברת עצמותי, והשיירה הרחיקה מאוד בדרך החול! ואין בלבי עליך ולא כלוּם. יהודי נודד הייתי, מיותר בשיירה…

והנה נפגשנו שוּב. וכמה אני מצטער שאין אתה מציץ בי הצצה אחת, שאין אתה שואג לקראתי. עייף אתה. אף אתה עייף.

ואולי לזכר הפגישה ההיא, הראשונה, לא הרחק מפה בשפלה, נקום שנינו, ואם אתה מעבר הסוגר מזה ואני מעבר הגדר מזה, ונשאג יחד שאגה אחת, לפחות שאגה אחת – למחאה!


המלצות קוראים
תגיות