הכניסה – בחורשה צעירה. עדיין אין כבישים. אך יש מעין רחוב בין שתי שורות הצריפים.

באמצע הרחוב – שני אלונים עתיקים, ענפים. וביניהם כמין שער ירוק אומר: ברוכים הבאים. הצריפים עדיין אינם עומדים במקומם הקבוע. קצתם כבר הועברו – על גבי גלגלים. לפי התכנית יהיו האלונים בחצרו של אחד מחברי המושב. אשרי פרותיו, שיהיה להן מלכתחילה צל.

כשהשמש שוקעת רואים אותה בשקיעתה. האופק גלוי לעין מסביב. כשהשמש הולכת לישון – הולכת גם רות לישון. ורות שמה – מפני שנולדה בשבועות, לפני שנה ושבועיים. ואיך משכיבים את רות לישון? משכיבים אותה במיטה, מרימים את הסולם וסוגרים את הדלת. וזה הכול. כי אבא איננו, הלך להביא שתילים. ואמא הולכת לחלוב את הפרה.

לעת עתה, עד שתשלם הרפת החדשה של בטון עם דלת של ברזל, עומדת הפרה ברפת של חבר. הפרה היתה משפעת חלב הרבה, עכשיו היא נותנת רק שישה ליטרים בחליבה אחת, ובקרוב תתן עוד פחות, עד שלא תתן לא כלום – ותמליט.

לארוחת הערב אוכלים לחם ושמנת. כמובן, מפרתנו. ומלפפונים ירוקים וכבושים ועגבניות. כמובן מגינתנו. וביצים. כמובן, מתרנגולותינו.

כל הערב הזרקורים מטאטאים את האופק מסביב־מסביב, אך בכל זאת נשארים השמים זרועים כוכבים. בפינה אחת עולה עשן ולהבה אדומה. הפעמון מצלצל. המכבים והנוטרים ממהרים אל מקום הדליקה. אמהות שתינוקותיהן ישנים עומדות על פתחי הצריפים ועיניהן לבהרת האדומה. היא שוקעת ויורדת ונעלמת. המכבים חוזרים: הוצת הקש בשדות היישוב הגרמני הסמוך. הנוטרים נשארו עוד להגן על השכנים העוסקים בכיבוי.

בלילה מבהיל קצת האור הבהיר ביותר של כוכבי השמים. גחלילית מתעופפת בטיסות מפתיעות. הצרצר מנסר. באר מצפצפת. כנף ארוכה של זרקור מתאמצת לנגב את הסוד מעל השדות הטלולים.

כשעולה השמש מתעוררים הצריפים. הפרות ברפתים מתגעגעות וגועות. אבות בבגדי עבודה ממהרים למכונית המשא ויוצאים לעבודת חוץ. אימהות מזדרזות לרפתים לחלוב את הפרות. התינוקות נשארים במיטות. אחד מהם בוכה. שמא רות הקטנה היא הבוכה?

לא. שקטה היא יושבת במיטה. יחידה היא בצריף – ואתה רק שלוש הבובות. אך אינה מתנגדת גם לטיול של שחרית – אתי, ואני נוטלה על זרועי השמאלית, סמוך ללב.

רואה את, רות הקטנטונת, פה עץ. ושם פרה. ושם למעלה שמים. ופה למטה שדה. ומסביב הרבה שדות. וזהו העמק. עמק יזרעאל. מבינה, רות?