רקע
שמשון מלצר
חנוכה בטלוּסטֶה
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: תל אביב: הוצאת ספרית פועלים ויחדיו; תשל"ז 1976

שלג רב לבן ורך ירד מן השמים האפורים. הגגות, הדרכים והשדות – הכל מכוסה לובן מבהיק ומסנוור את העינים. העצים שעמדוּ משחירים בעריתם, ענפיהם כוסו שלג מצד אחד ודומים למחרוזות של פנינים. האשוחים והאורנים מלבינים מצד זה ומוריקים מצד זה, ואין לך זיווּג נאה מלובן וירק. כל אפור וכעור נעלם, הכל חדש ומחודש: העירה התעטפה בטלית של שלג מזהיר לכבוד חנוכה.

גם ב“חדר” רבה התכונה. אין לומדים בערבים וביום החורף הקצר נחפזים לגמור את פרשת “וישב”, ויוסף הצדיק נשאר בינתים יושב בבית־הסוהר, כמו שכתוב: “ולא־זכר שר־המשקים את יוסף וישכחהו”. ויש לשאול, מכלל שנאמר “ולא־זכר” איני יודע ששכח? אם־כן למה נאמר “וישכחהו”? אלא מלת “וישכחהו” רמז יש בה, נוטריקון היא: “וואוילי יינגליך שפילין כּוויטליך חנוכה, העסין ווערעניקיס”, פירוש: נערים הגונים משחקים קוויטליך בחנוכה ואוכלים לביבוֹת, ולשון טייטש היא. ומשיש להם לקוויטליך רמז בתורה – דבר שבקדושה הם וכל הידים עסוקות בעשייתם ובמשחקם.

הקוויטליך כמין קלפים הם, ויש ביניהם: שהללוּ, קדושים והללוּ טמאים; הקלפים מצוירים צורת מלך ומלכה, ויש אומרים אף צורת צלם עליהם, והקוויטליך, להבדיל, אין עליהם אלא אותיות י"ב הקדושות. ועוד, שקלפים כל המשחק בהם נעשה פסול לעדות וסופו יורש גיהנום, וקוויטליך המשחק בהם הנאה לו בעולם הזה ושכר טוב בעולם הבא.

אותה שעה הרבי מתעסק בהתקנת דפוס־עץ ליציקת סביבונים של עופרת בשביל התלמידים הקטנים, ובשעת מעשה הוא מספר על הנס שאירע לאבותינו בימי מתתיהוּ כהן גדול ובניו חשמונאים, שטיהרו את ההיכל, וכשבאוּ להעלות נרות המנורה לא מצאוּ אלא פך אחד של שמן טהור חתוּם בחותמת הכוהן הגדול, ולא היה בו אלא כדי להאיר יום אחד, והספיק לשמונה ימים… וזה מה שאנוּ חוקקים על ד' הצדדים של הסביבון: נ’ג’ה’ש'. אותיות אלה ראשי־תיבות הן: “נס גדול היה שם”.

וכן כל אדם מישראל מזדרז למצוה ומתקין את החנוכיה מבעוד־יום. גבירים שבעיר חנוכיה שלהם של כסף טהור, ובדמות מנורה היא עשויה, על כפתוריה ופרחיה וגביעיה, אלא שבת שמונה קנים היא, ומקום קבוע בה בשביל ה“שמש”. אמידים – חנוכיה שלהם נחושת, ודופן שלה רדוד ומקושט אריות. בעלי־בתים בינונים חנוכיות של פח יש להם, וכגון אלה הרתחה במי־אפר יפה להן, להעביר את החֵלב שדבק בהן בשנה שעברה. ועני שבישראל עושה לו חנוכיה של תפוחי אדמה. כיצד? נוטל תפוח אדמה וחותך ממנוּ למטה, כדי שישב, אחר־כך חותך למעלה ועושה בית־קיבוּל לשמן ופתילה. חן מיוחד לחנוכיה זוּ, שכן נרותיה הולכים ומוסיפים בכל יום, עד שמגיע בזאת־חנוכה לחנוכיה של שמונה נרוֹת. ואין לפני המקום בין חנוכיה זוּ לחנוכיה של גביר ולא כלום. אדרבה: העני נוטל שכר על עשיית החנוכיה לחוד ועל הדלקת הנרות לחוּד… ויש גם שמדליקים נרות של חלב על גזר־עץ פשוּט. בין אלה ובין אלה מעמידים אותם על סף־החלון לשם פרסום הנס, ואורם מנצנץ בזוהר קדוש ומלא־ענווה כלפי חוץ, שהרי בבית מדליקים עששית של נפט ואין נזקקים לאורם של נרות החנוכה, שהם קודש ואין לנוּ רשות להשתמש בהם אלא לראותם בלבד.

ה“שמש” להדלקת הנרות של שעוה הוא, מעשה ידיו של חיים שמש, יהודי נוח וטוב שלא כדרך כל השמשים שקפדנים הם. בכ“ד כסלו הוא נכנס לבית דרך הרחבה, ואינו נכנס ממש, אלא עומד על מפתן הפתח; הקור מתפרץ אל הבית והחום נבהל לצאת החוּצה, כמראה קיטור, אך חיים־שמש אינו בהול, הוא מברך בקול, מוסר את ה”שמש" ומברך שנית בקוֹל, ולאט לאט הוא יוצא וסוגר את הדלת. העניים, שגם בלאו־הכי אין החום גדול בדירתם, אינם מקפידים על כך, אך אלה שביתם מוסק יפה חוששים לאיבוד החוֹם ומזרזים אותו… ובליל א' שאחרי שבת חנוכה הוא עובר שנית מבית לבית של בעלי־הבתים המתפללים בקלויז דטשורטקוּב, מקלוֹ בידוֹ האחת ובשניה פנס גדול המטיל צללים כחולים על השלג. הוא הולך לקבץ מעות חנוכה…

אף הילדים עיקר שמחתם במעות של חנוכה, שהגדולים נותנים להם. ארבע מידות בנותני מעות־חנוכה. יש מזדרזים ובאים ונותנים מיד ביום א' דחנוכה באהבה ובשמחה, זוֹ מידה יפה. ויש נתבעים ברמיזה ובשתיקה ונותנים בסבר פנים יפות, אף זוֹ מידה נאה. ויש שהולכים אליהם, וכשהם רואים שבאו הקטנים מבינים למה באוּ ונותנים – זוֹ מידת בינונים. ויש שאינם נותנים עד שתובעים בפה – זוֹ מידה מגוּנה. אך יש שנתבעים בכל לשון של תביעה ובקשה, ואינם נותנים – זוֹ אינה מידה כלל…

דוד כזה ישאל אותך: למה לך כסף? ומה תעשה בכסף הזה? ולאחר שמצאת סוף כל סוף מטרה בשביל הכסף שהיא כשרה וישרה גם בעיניו, יהא דוחה אותך בלך־ושוב ויאמר לך שעדיין יש לו שהוּת, שיש לנוּ ב"ה שמונה ימי חנוכה. ובשמיני של חנוכה – אפילו תחפש בנרות לא תמצא את הדוד הזה, לא בביתו ולא ברחוב ולא בשום מקום – פשוּט, הלך ואיננוּ. ולמחרת היום שוּב אין חיוּב של מעות חנוכה… לא, הוא לא יתן! מוטב שתתייאשו ממנוּ לכתחילה ולא תבטלו את זמנכם לריק. קחוּ את המזחלות ולכוּ למורד ההר לחפש את דרך־הגררה!

הקור דוקר באף, הנשימה דומה לעשן היוצא מהארובות של הגגות הנמוכים, וניצוצות לבנים־מכסיפים מתעופפים באויר. אשרי מי שיש לו פרווה של עור כבשים, מצנפת של קטיפה רבודה מוך, ושתי כנפים יורדות ממנה על האוזנים, בתי־יד שאין בהם מדור מיוחד אלא לבוֹהן בלבד, מגפים משוחים בשמן שאין השלג נאחז בהם כל־עיקר ופרסותיהם מטביעות צורתן בשלג – ונוסף לכל זה מזחלה מפורזלת! פרזלי המזחלה, אפילוּ העלו חלודה הרבה, כיון שהחלקת שתים ושלוש פעמים במורד ההר – מיד מבהיקים ככסף ממש. ובפרט שאין מסתפקים בשתים־שלוש עמים, אלא מחליקים פעמים הרבה, עד שהרגלים מתאנות בתוך המגפים וקצות האצבעות בתוך בתי־היד כעין מחטים רבים דוקרים בהן… ואין סגולה טובה לחימום כל האברים מסגולה בדוקה זו: קופצים כמה קפיצות למעלה ובשעת כל קפיצה חובטים בשתי הזרועות סביב לגוף, זרוע־ימים לצד שמאל וזרוע־שמאל לצד ימין, כמי שחובק ומחבק את עצמו חיבוּק חזק…

ויש להיזהר שלא תבוא כנגדך פתאום עגלת־חורף רתומה לשני סוסים דוהרים ומהבילים בשעה שאתה יורד במעוף הבזק במורד ההר, ושלא תפול, חלילה, תחת רגליהם. לא כל הסוסים יש להם זוגות בצואריהם!

ואולם אלה שיש להם – קול צלצולם בא ממרחק בעליצות ובחדווה, כזמר נפלא. צלצול נעים זה כל עוד הוא והדוֹ והד־הדוֹ נשמעים, אתה עומד כמקושר למקומך ומקשיב: דזין… דזין… דזין…


הדר־הכרמל, תרצ"ה.

המלצות קוראים
תגיות