א. ליד בית־מדרשם של שם ועֵבר 🔗
מילדותי נתונה בלבבי אהבה לגשרים. בעירי הקטנה טלוסט היה גשר נטוי מעל לנהר. מפני שהכתיב של שם הנהר לא היה קבוע, או אולי מפני שהשם כולו, “טוּפּה”, היה בו דמיון למלה אחרת, שבלשון פולין יש בה צד של גיחוך, נפסל הנהר מלהיות נרשם בגיטין, וממילא לא היו מתגרשים בעירנו. לשם כך היו נוסעים לעיירה הסמוכה יאגלניצה, ובמקום לומר “הם נוסעים להתגרש”, היו אומרים “הם נוסעים ליאגלניצה”.
הנהר נפסל לגיטין, אבל לא נפסל לענייני הילדים. בזמן הפשרת השלגים היה גואה, נושא גושי־קרח גדולים, וכל ילדי החדרים עומדים ומסתכלים בפחד ובהנאה. ובייחוד היה אהוב הגשר שמעל לנהר. נהר וגשר עליו אוצר הם, מקום המזמן מראות ממראות שונים בכל ימות השנה. לעיר הגדולה לבוב לא יכולתי לסלוח, שכיסתה את נהר־פּלטב שלה ונטעה מעליו שדרה גדולה. כל עיר ועיר שבאתי בה – ראשית חיבובי אותה היתה בגשר שעל־פני הנהר, ואפילו בגשר שעל־פני בקעה בלבד, בין גשר לעוברי־אורח ובין גשר של רכבת.
כשבאתי לצפת בפעם הראשונה לאחר המלחמה, כלומר – לצפת השלימה, לרחוב אל"ף העגול, המקיף את המצודה כטבעת, וראיתי את הגשר – נתקשר לבי מיד למקום הזה, לאהבה אותו יותר ממקומות אחרים. מתחת לגשר הגבוה והמקומר מנשבת תמיד, ביום ובלילה, ביום קור וביום חום, רוח הבאה מצד העצמון, ודומה שהקמרון הזה מתחת לגשר הוא שער־הכניסה למזג אווירה הצונן של צפת.
ומה הוא הבניין הקטן הזה, עם הכיפה העגולה ועם התאנה הענפה שמעל לכיפה? זהו בית־המדרש של “שם ועבר”. תחילה היה שם מסגד, עכשיו התקינה את הבניין לבית־כנסת ולבית־מדרש וקראו לו כך.
והנה שפר חלקי ואני גר בקרבת הגשר ובית־הכנסת על־שם שם ועבר. ערב שבת, כשאני עולה עם בני־ביתי במדרגות הרעועות שליד הגשר בשביל המוליך אל המצודה, לראות את שבת המלכה יורדת על־פני העצמון בגלימתה התרוגה, אנו עוברים על־יד פתחו של בית־הכנסת הזה. כמניין יהודים של אחינו מעדת תימן, ובהם נערים אחדים, אומרים במקהלה את פסוקי שיר השירים, אמירה מהירה וקולנית ומלאה התלהבות. “הנך יפה, רעיתי, הנך יפה, עיניך יונים!”
ולקראתנו, במורד של שביל הטרשים, צועדת בזהירות ובכבדות אשה שכרסה בין שיניה. דומה, רבקה בת בתואל היא, ותאומים בבטנה, “ויתרוצצו הבנים בקרבה, ותאמר: אם כן, למה זה אנוכי? ותלך לדרוש את ה'”. אין לי כאן חומש עם פירוש רש“י, אבל אני מדפדף ברש”י שבלבבי. “ויתרוצצו הבנים בקרבה” – עברה לפני עבודה־זרה – היה עשו מפרכס לצאת, עברה לפני בית־מדרש – היה יעקב מפרכס לצאת. “ותלך לדרוש את ה'” – זה בית־מדרשם של שם ועבר.
ופתאום עוברת בי חרדה: ריבונו של עולם, עשה נא חסד, ואל יהיו הפעם תאומים. לא עוד תאומים!
ב. כנעניים 🔗
“קריית הציירים” שבצפת פונה לצד העצמון. משם הרוח הקרירה נושבת תמיד, ושם השקיעות מזכירות כל יום תמיד, כי “צייר גדול הוא אלוהיכם”. ומשער אני, שאין הציירים מסתכלים כל יום בשקיעת החמה; אילו הסתכלו – כיצד היתה קמה בהם הרוח לעמוד ולצייר ולהתחרות ב“צייר הגדול” ההוא.
מכל מקום, ישיבתם מול העצמון. ואף שני הסופרים הקבועים בצפת – ישיבתם כנגד השמשות השוקעות, ואם ימצא הקורא גודש־צבעים בתיאוריהם – יהא יודע מהיכן גודש זה בא.
החלון האחד הפתוח לנוף גדול שמצאתי בדירתי, והחלון השני שקרעתי, שניהם פונים לצד הר־כנען. הר־כנען קרוב ומיושב ואיננו רחוק ועצום כהר־עצמון. בתי־האבן מן הוואדי מטפסים ועולים בו, בחברתם הטובה של עצי־זית עתיקים, ומגיעים עד למעלה ממחצית מדרונו. ולמעלה – בתי־השיכון הלבנים החדשים כפולי־הקומה ואדומי־הגג, ניצבים על עמודיהם כעל רגליים דקות וקלות. הציירים טוענים שהבתים האלה, חדישי־הסיגנון, “מכערים את ההר והורסים את הכול”. ואני אינני יודע, במה הם מכערים? אדרבה, אם הבתים הישנים משולים לזקנים וזקנות כפופים, הנאנחים מן ההתאמצות שבעלייה ואף אל חצי־ההר לא הגיעו, הנה הבתים החדשים דומים לנערים ונערות צעירים ועליזים, קלי־רגל ודקי־גיזרה, המעפילים בבת־אחת ובקלות עד ראש ההר…
בערב חלונות הבתים שבכנען מתנוצצים באור החשמל והמראה גדול ומרהיב. ניצוצות פזורים, אוצרות מנצנצים. טוב לעמוד על־יד החלון ולהתבונן אל ההר. אם על העצמון יש מראות־אלוהים כל היום, הרי על הכנען יש מראות־אלוהים־ואדם גם יחד. טוב לראות ביום בני־אדם מתנועעים שם בשבילים כמיני ברואים צעצועיים, טוב לראות בלילה את אורו הנודד של כל־רכב, כמין גחלילית נודדת… ואנחנו, אני ובני ביתי ואנשים מבאי ביתי, אוהבים משום כך את הכנען. ואפילו מעדיפים את הכנען על פני העצמון.
ובמובן זה כולנו כנעניים נלהבים.
ג. בין טלוסט העיר וצפת העיר 🔗
תחילה הייתי סבור, שאני נוסע להכיר מקרוב עיר שהיא חדשה בשבילי, ואנשים שהם חדשים בשבילי. אך לאחר שהייה של כמה ימים הבהיקה לי פתאום מחשבה ברורה ובהירה כל־כך, שעמדתי נדהם ואמרתי לעצמי: שוטה, סבור היית, שאתה בא אל עיר חדשה? הרי אינך אלא חוזר אל טלוסט שלך!
מיד עלו לפני כל הצדדים השווים שביניהן. הבתים הישנים ומטים לנפול, שאין בהם שניים דומים זה לזה, ואף־על־פי־כן כולם יחד עולים לסיגנון אחד. האנשים הפשוטים והנלבבים, המדברים רובם ככולם יידיש. המשפחתיות שביחסי האנשים, שכל אשה יודעת מה מתבשל בקדירתה של חברתה וכל איש מגיד לחברו מה היה שיחו אתמול עם פלוני בחדרי חדרים… ועסקי אהבה ואהבים של כמה זוגות, שכל בני העיר משתתפים בהם השתתפות שברגש, מי בעין טובה ומי בעין רעה, אבל כולם יחד מתוך עניין רב. והקולנוע! ההליכה לקולנוע, לשאוב ממעיין־לא־אכזב זה של תרבות מן העולם הגדול… הכול, הכול משותף להן, לטלוסט הרחוקה שלי, הקהילה הקדושה שנחרבה ואיננה, ולצפת, הקרובה והקיימת, אחת מארבע ערי הקודש של ארץ־ישראל.
ורק לאחר שהשבעתי את נפשי בזיהוי־הפלאים הזה ומיציתי את כל הצדדים השווים שבו, נתגלה לפני בבת־אחת השוני שבין שתיהן, הצד שאינו שווה. טלוּסט שלי היתה ישוּבה לאורכו של הכביש, לשני צדדיה של דרך־המלך הארוכה־הארוכה, המוליכה מן המזרח אל המערב ומן המערב אל המזרח. היא עצמה ותחנת־הרכבת שבה ותחנת־האוטובוסים שבה לא היו אלא תחנת־ביניים קטנה בדרך הארוכה. ואילו צפת יושבת בעיגול, שהוא כטבעת בסופו של הכביש, והאוטובוס העובר בה סובב־הולך סביב־סביב וחוזר אל הדרך שבה בא. והבינותי, כי טלוסט לא היתה בכל זאת אלא תחנת־מעבר, ואילו צפת היא תחנה סופית.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.