בשם “חסידים” נקראו לפנים היהודים, אשר שאפו להתקדש ולהטהר, להתרחק מכל חמודות העולם הזה, להסיר מלבם את כל התאוות הרעות, להתהלך בתום וביושר ולהדבק בכל מיני מדות טובות, לעשות רק מעשים טובים בלי העלות על לבם כלל וכלל, שיקבלו איזה שכר על מעשיהם ולהיות נכונים בכל רגע ורגע למסור את נפשם על קיום מצות הבורא ועל טובתו של עם ישראל, להיות שמחים תמיד בחלקם, אפילו בשעה שאין להם בעולמם כלום, מלבד האמונה באל אחד ובתורתו. היהודי שכבר הצליח להתרומם מעל השפלות של העולם הזה ותאותיו, להתרחק מן המדות הרעות, המצויות בין בני האדם, ולהדבק בטוב, סמן הוא, שנשמתו נעלה מאד על נשמותיהם של שאר בני האדם והיא חביבה על הקדוש־ברוך־הוא ונכבדה לפני מלאכי עליון, עד שהם ממהרים תמיד לעשות רצונה ולהגן עליה מפני השטן והכת שלו, האורבים לה תמיד לתפשה ולהפילה למדחפות, באשר הם יראים פן יצלח בידה חפצה ללמד תועים בינה ולהדריך את כל בני העולם בארחות־יושר, ואז תכלה הרעה מן הארץ ואתה יחדו יכלו גם הם, המזיקים.

האיש, אשר החסידים מאמינים בו, שנשמה כזאת לו, נקרא בפיהם בשם “צדיק” ואותו הם מקדישים ומעריצים.

וה“צדיק”, לפי אמונת החסידים, הוא עליון לא רק על כל בני האדם, אבל גם על המלאכים. לפניו אין רום ואין עומק, אין מרחב ואין מרחק. הוא צופה ורואה כל אשר על האדמה ותחתיה ואשר בכל הרקיעים וממעל להם. כשהוא רוצה, הריהו מהלך ברגע אחד רבבות פרסאות (להליכה כזו קוראים החסידים בשם “קפיצת הדרך”), או גם מעתיק ממרחק של רבבות פרסאות בנינים גדולים ומביא אותם אליו. הוא מביט ללב כל אדם ואדם ואין נסתר מנגד עיניו, וגם את העתידות לבא על עמים ועל אנשים עד סוף כל הדורות הוא חוזה. נשמתו הולכת ומזדככת ועולה למרומי שחקים, משביעה את “השרים” הממונים על כל דבר ודבר: על המים ועל האש, על גדול עשבים ואילנות, דגן ופרות, על הגשמים והשלגים, על החמה והלבנה, על הבהמות, החיות והעופות, על לדת בני האדם, בריאותם, רפואתם ופרנסתם, אשרם ואסונותיהם, ובכח ה“השבעה” הזאת, מוריד הצדיק את “השרים” האלה ממרום ומצוה אותם לעשות רצונו. באופן זה עושה הצדיק נפלאות גדולות, נסים, “מופתים”.

על אדות הנפלאות האלה, אשר עשו “הצדיקים” הקדמונים שגורות בפי החסידים אגדות רבות מאד. בשעה שהם, החסידים, נקבצים ומדברים בשבחה של החסידות, מספרים הגדולים או הזקנים שביניהם את דבר “המופתים” והנסים הגדולים, אשר עשו לפנים הצדיקים הגדולים, שעלו והגיעו למדרגה עליונה, או עליונה שבעליונה, שאין שום “צדיק” בזמן הזה זוכה לה; מספרים כפי ששמעו בעצמם מפי צדיקים, בניהם ובני בניהם של אותם הצדיקים הגדולים עושי הנפלאות, או מקרביהם.

החסידים מספרים ורבים מהם יודעים למשוך בספוריהם לבות זקנים וצעירים, לקשר את שומעי ספוריהם אליהם כבעבותות, להלהיב את רוחם ולהעלות את נשמותיהם לעולמות שאין בהם חקות קבועים של הטבע וסדריו, אלא יש פלאות, פלאי פלאות, טובות לטובים וראוים להן וגם לרעים, השבים בתשובה, או שיש בהם איזה צד זכות, שאז מתקן הצדיק את נשמותיהם. האַגדות שנדפסו זה כבר בספרים שונים, אינן נחשבות בעיני החסידים לכלום. צנומות הן ויש בהן דברים המבישים את אומריהם. ומלבד זאת אין שום גדול וצדיק – אומרים טובי החסידים – חתום עליהן. לא כך האגדות שבעל פה, שהן מסורות מפה לפה, מפי צדיקים וחסידים לבניהם ובני בניהם ולאנשי שלומם הידועים ומפורסמים, ואיש מאלה הגדולים אינו מעלה אותן על ספר. הם הגדולים, כותבים את דברי התורה שלהם או של רבותיהם, אבל אין כותבים “מעשיות”, כי גדלתם של הצדיקים מתגלה בדברי תורה שלהם, ולא ב“מעשיות”, שבכל אופן אינן, אלא דברי אגדה בלבד.

והחסידים היודעים לספר – רובם הם אמנים על פי דרכם. הדברים שהם מספרים נצבים לפני שׁומעיהם כמו חיים. הם אינם מכחישים לגמרי את “המעשיות” הנדפסות, אלא מקצרים ומאריכים בהן. מסירים מהן את הדברים התפלים וחסרי הטעם, מקשטים אותן בכמה וכמה קשוטים ומוסיפים עליהן לוית חן והוד.

והנה מן האגדות האלה, המסופרות בפי החסידים, בחר המאסף את היפות והמשבחות שבהן, כתב אותן על פי הספורים, אשר שמע בימי ילדותו מפי טובי החסידים, האמנים שבין המרבים לספר בשבחם של הצדיקים הקדמונים וגדולתם ו“מופתיהם”, וקבע אותן בספר זה, ספר “מבחר אגדות החסידים”, בלשון קלה ומובנת ככל האפשר לכל מי שלמד עברית, ואפילו לנערים, ובסגנון נוח למקרא. והנני מקוה, שגם בשעה שהן נדפסות תהיינה מושכות את לב קוראיהן ומרוממות את נפשם, כשם שהיו מושכות את הלבבות ומרוממות את הנפשות בשעה שהיו מסופרות בפה.

המאסף והמסדר.