רקע
עזריאל נתן פרנק
לָמָה נִקְרָא שְמוֹ יִשְׂרָאֵל?
mנחלת הכלל [?]
lפרוזה

לֵיל טֵבֵת הָיָה הַלַיְלָה הַהוּא, לֵיל אָרֹךְ מֹאד, לֵיל חֹשֶךְ וַאֲפֵלָה. נִתְּנָה הָרְשוּת לְמַלְאַךְ־הַחֲשֵכָה לִפְרֹשׂ אֶת מֶמְשַלְתּוֹ עַל הָאָרֶץ, וְהוּא בָא וַיְכַס בֶּעָבִים שְחוֹרִים אֶת פְּנֵי הָרָקִיעַ אֶת הַלְבָנָהּ וְאֶת הַכּוֹכָבִים.

הוֹלֵך הַלַילָה וְנִמְשָךְ; הוֹלְכִים הֶעָבִים וּמִתְפַשְטִים לְאֹרֶך וּלְרֹחַב בַּחֲלָלוֹ שֶל הָעוֹלָם, וּפְנֵי הַשָמַיִם הוֹלְכִים וְקוֹדְרִים.

נִתְקַנֵא מַלְאַךְ הָרוּחוֹת בְּמַלְאַךְ הַחֲשֵכָה וְהוֹצִיא מִפְּאַת מִזְרָח רוּחַ חָזָק, סוֹעֵר – וְצוֹרֵח,ַ סוֹעֵר – וּמֵרִיעַ, סוֹעֵר – וְעוֹקֵר גַגוֹת וַאֲרֻבּוֹת־עָשָן, סוֹעֵר – וּמְפָרֵק אִילָנוֹת, סוֹעֵר וּמְטַלְטֵל אֶת שְלָלוֹ לְמַעְרָב.

עַד מְהֵרָה יָצָא כְנֶגְדוֹ רוּחַ מִפְּאַת מַעֲרָב, וְגַם הוּא צוֹרֵחַ וּמֵרִיעַ, עוֹקֵר גַגוֹת וַאֲרֻבּוֹת עָשָן, מְשָרֵש אִילָנוֹת וְדוֹחֲפָם כְּלַפֵּי מִזְרָח.

מִתְפָרֵץ רוּחַ מִצַד דָרוֹם, בְּרַעַם וּבְרַעַש הוּא מִתְפָּרֵץ וְסוֹעֵר, עוֹקֵר, סוֹחֵב וְדוֹחֵף הַכֹּל לְצַד צָפוֹן. נִפְתְּחוּ שַעֲרֵי צָפוֹן, וְגַם מִשָם הִתְפָּרֵץ הָרוּחַ הַזוֹעֵם. הוּא פּוֹרֵשׂ כְּנָפָיו, מַשְלִיךְ קַרְחוֹ, סוֹעֵר וּמְיַלֵל, דוֹחֵף אֶת הַכֹּל כְּלַפֵּי דָרוֹם.

נֶעֶקְרוּ גַגוֹת וַאֲרֻבּוֹת־עָשָן, שֹרְשוּ אִילָנוֹת, וְכָל אֵלֶה עָטְפוּ לְבָנִים וּבַמָחוֹל יָצְאוּ יַחְדָו, בִּמְחוֹל־הָעִגוּל, עִגוּל בְּתוֹךְ עִגוּל, כִּמְחוֹל הַ“חֲסִידִים”. כִּי הָרוּחוֹת יָצְאוּ אֶלה מוּל אֵלֶה, וְהֵם רָקְדוּ זֶה כְּנֶגֶד זֶה, יָצְאוּ בְמָחוֹל לְקוֹל נְגִינַת הַסַעַר הַמִתְחוֹלֵל.

מָחוֹל־שֶל־מֵתִים מַמָש הָיָה אָז בָּעוֹלָם, – וְהַחַיִים נֶחְבָּאוּ. נֶחְבָּא הָאָדָם בְּדִירָתוֹ; נֶחְבְּאָה הַצִפּוֹר בְּקִנָהּ; הִסְתַּתְּרָה הַחַיָה בִמְאוּרָתָה; הִתְכַּוְצָה הַבְּהֵמָה בְרִפְתָּה; נִתְקַע הָעַכְבָּר בְּחוֹרוֹ.

פִּתְאֹם נָס הַחֹשֶךְ, וְאוֹר גָדוֹל זָרַח בָּעוֹלָם. אוֹר בַּחוּץ, אוֹר בַּבַּיִת, בַּקֵן, בַּמְאוּרָה, בַּדִיר וּבַחוֹר – אוֹר בַּכֹּל. כָּל הָעוֹלָם כֻּלוֹ נִתְמַלֵא אוֹרָה, אוֹרָה וְשִירָה, שִירָה רוֹמֵמָה, אֲשֶר כָּמוֹהָ לֹא שָמְעָה אֹזֶן מֵעוֹלָם. הֶמְיַת הָרוּחוֹת וְיִלְלָתָם נֶהֶפְכוּ לְקוֹלוֹת שֶל חֲצוֹצְרוֹת. הַתַּרְנְגוֹלִים קָרְאוּ בְקוֹל עוּגָב; הַבְּהֵמוֹת גָעוּ בְּקול כִּנוֹר; הָעוֹרְבִים צָרְחוּ בְקוֹל מְצִילְתָּיִם; הָעַכְבָּרִים צִפְצְפוּ בְקוֹל זִמְרָה; וְהַצִפֳּרִים הָיוּ הַמְנַצְחִים עַל כָּל אֵלֶה. וְכַעֲבֹר רֶגַע שָב הַכֹּל לְקַדְמוּתוֹ. מְצִיצִים הַכּוֹכָבִים וּמַזְהִירִים, וְהַקוֹר גָדוֹל, קוֹר שֶל טֵבֵת. מִלְחָמָה בָאָרֶץ וּמִלְחָמָה בַשָמָיִם.

קוֹל רַעַש גָדוֹל וְנוֹרָא נִשְמַע פִּתְאֹם, וְעַד הַפַּמַלְיָא שֶל מַעְלָה הִגִיעַ. טס מַלְאַךְ הַמָוֶת וְחַרְבּוֹ שְלוּפָה בְיָדוֹ. רִבּוֹא רִבְבוֹת עֵינָיו לְטוּשוֹת אֶל הַבַּיִת הַקָטָן, הַנָמוּךְ וְהָרָעוּעַ, אֲשֶר בִּקְצֵה עִיר אַחַת בְּוָלוֹחִיָה, אֶל בֵּיתוֹ שֶל רַבִּי אֱלִיעֶזֶר.

חָרְדָה כָל הַפַּמַלְיָא שֶל מַעְלָה וְהֶחֱרִידָה אֶת רְפָאֵל מִמְקוֹמוֹ. וּבִטיסָה אַחַת הִגִיעַ הַמַלְאָךְ רְפָאֵל עַד מַלְאַךְ הַמָוֶת וְאָחַז בְּחַרְבּוֹ.

נֶאֱבַק מַלְאַךְ הַמָוֶת עִם רְפָאֵל, פָּרַשׂ אֶת מְעִילוֹ וְהִקְדִיר אֶת הַמְאוֹרוֹת – זוֹ הַחֲשֵכָה אֲשֶר הָיְתָה בָעוֹלָם; פִּרְפֵּר בְּכָל אֵבָרָיו – אֵלוּ הָרוּחוֹת אֲשֶר שָלְטוּ בָעוֹלָם.

נִטְפַּל גַבְרִיאֵל לִרְפָאֵל וּשְנֵיהֶם הֶחֱזִיקוּ בְמַלְאַךְ הַמָוֶת וְלֹא הִרְפּוּ מִמֶנוּ.

הַנִיחוּ לִי: – צָרַח מַלְאַךְ הַמָוֶת – הַנִיחוּ! מְצֻוָה וְעוֹמֵד אָנִי! – לֹא אַנִיחֶךָ! – צָעַק רְפָאֵל – לֹא!

נָהַם מַלְאַךְ הַמָוֶת נְהִימָה אֲרֻכָּה, שֶקוֹלָהּ נִשְמַע מִסוֹף הָעוֹלָם וְעַד סוֹפוֹ, וּמִיַד בָּאוּ מֵאַרְבַּע הָרוּחוֹת מַלְאֲכֵי חַבָּלָה וְסִפְרָם שֶל הַחַיִים וְהַמֵתִים בְּכַנְפֵיהַם. הֵנִיחוּ אֶת הַסֵפֶר לִפְנֵי מִיכָאֵל וְגַבְרִיאֵל, יָשְבוּ בְכַנְפֵיהֶם, וְהַסֵפֶר נִפְתַּח, וּמַלְאַךְ הַמָוֶת שָלַח אֶת יָדוֹ וְנָגַע בַּמְגִלָה.

– ראוּ מַה שֶכָּתוּב בָּזֶה! – צָרַח מַלְאַךְ הַמָוֶת.

“חַנָה בַּת רְאוּבֵן עֲתִידָה לִחְיוֹת שִבְעִים שָנָה, שִבְעִים יָמִים, שִבְעִים שָעוֹת וְשִבְעִים רְגָעִים”. – קָרְאוּ מַלְאֲכֵי־הַחַבָּלָה. – וְעַכְשָו הִגִיעַ הָרֶגַע! – צָרַח מַלְאַךְ־הַמָוֶת – הַנִיחוּנִי לְמַלֵא אֶת פְּקֻדַת יוֹצְרִי!

וְאַף־עַל־פִּי־כֵן לֹא הִנִיחוּהוּ. – רְפָאֵל הֶחֱזִיק בְּחַרְבּוֹ וְגַבְרִיאֵל תָּקַף בִּכְנָפָיו.

נֶאֶבַק עִמָהֶם מַלְאַךְ הַמָוֶת, פִּרְפֵּר בְּכָל אֵבָרָיו, צָרַח בְּקוֹל נוֹרָא, הִצִיעַ אֶת טַעֲנוֹתָיו, וְכַאֲשֶר רָאוּ שְנֵי הַמַלְאָכִים, כִּי עוֹד מְעַט יְנַצַח אוֹתָם, תָּבְעוּ אוֹתוֹ לָלֶכֶת וְלַעֲמֹד לִפְנֵי בֵּית־דִין שֶל מָעְלָה.

עָמְדוּ רְפָאֵל וְגַבְרִיאֵל וְטָעָנוּ:

– זֶה עַתָּה נוֹלַד הַבַּעַל־שֵם־טוֹב, זֶה שֶעָתִיד לִהְיוֹת לִמְאוֹר הַגוֹלָה, וְהַלָה בָא וְאוֹמֵר לִגְזֹל אֶת אִמוֹ.

– הִגִיעָה הַשָעָה, הִגִיעַ הָרָגַע! – צָרַח מַלְאַךְ־הַמָוֶת.

– צַדִיק זֶה עָתִיד לְהָבִיא אוֹרָה וְחַיִים לָעוֹלָם – הִמְלִיצוּ שְנֵי הַמַלְאָכִים – וְאֵיךְ תָּמוּת אִמוֹ, בָּשָעה שֶהוּא נוֹלָד?

– גְזֵרָה הִיא וְאֵין לְהַרְהֵר אַחֲרֶיהָ! – הוֹסִיף מַלְאַךְ הַמָוֶת לִצְרֹחַ.

טָעֲנוּ שְנֵי הַמַלְאָכִים, טָעֲנוּ וְהוֹכִיחוּ, כִּי עוֹללֵ זָקוּק לְאֵם, אֲשֶר תֵּנִיקֵהוּ וּתְטַפְּחֵהוּ, וְאִם לֹא – חַיָיו אֵינָם חַיִים, וְאֵין מִן הַדִין, כִּי יִתְיַתֵּם אוֹתוֹ תִינוֹק, שֶעָתִיד לָצֵאת מִמֶנוּ אוֹר־עוֹלָם. וּמַלְאֵךְ הַמָוֶת עוֹמֵד עַל דַעְתּוֹ:

– גְזֵרָה הִיא!

כְּרֶגַע בָּא גַם הַשָׂטָן וְקִטְרֵג: – גְזֵרָה הִיא, גְזֵרַת הַבּוֹרֵא וְאֵין לְהַרְהֵר אַחֲרֶיהָ. בְּיַד חַנָה בַּת רְאוּבֵן הִפְקִיד הַבּוֹרֵא אֶת הַנְשָמָה הָאֲצוּלָה מִמָרוֹם, וְכֵיוָן שֶהִגִיעַ הַזְמָן, עָלֶיהָ לְהָשִיב אֶת הַפִּקָדוֹן. נָפוֹצוּ מַלְאֲכֵי־יֹשֶר לְעוֹרֵר רַחֲמִים, נִכְנְסוּ לְגַן־הָעֵדֶן וְעוֹרְרוּ אֶת כָּל הַצַדִיקִים, כִּי יְבַקְשוּ תַחְבּוּלוֹת לְהַצִיל מִמָוֶת אֶת אִמוֹ שֶל הַבַּעַל־שֵם־טוֹב. נִטְפְלוּ לָהֶם הָאָבוֹת אַבְרָהָם, יִצְחָק וְיַעֲקֹב, וּבָאוּ כֻלָם אֶל בֵּית־דִין שֶל מָעְלָה. – כְּדָאי וְרָאוּי הוּא הַבַּעַל־שֵם־טוֹב, שֶיוֹסִיפוּ יָמִים עַל יָמֶיהָ שַל אִמוֹ! – קָרְאוּ רְפָאֵל וְגַבְרִיאֵל. וְהַשָׂטָן קִטְרֵג: – כְּבָר נַעֲשָׂה לָה נֵס גָדוֹל: יְמֵי חַיֶיהָ שִבְעִים שָנָה, שִבְעִים יָמִים, שִבְעִים שָעוֹת וְשִבְעִים רְגָעִים – וְהִיא יוֹלֶדֶת בֵּן! נֵס זֶה כְּבָר אָכַל אֶת כָּל זְכֻיוֹתֶיהָ.

נִגַש יַעֲקֹב אָבִינוּ אֶל בֵּית־הַדִין וְאָמָר:

– אָבִי חַי מֵאָה וּשְמוֹנִים שָנָה, וַאֲנִי – יְמֵי חַיַי הָיוּ אַךְ שֶבַע שָנִים וְאַרְבָּעִים וּמְאַת שָנָה.

– כַּךְ נִגְזָר! – צָעַק הַשָׂטָן.

– נִגְזַר עַל יַעֲקֹב וְלֹא עַל יִשְׂרָאֵל! – עָנָה יַעֲקֹב אָבִינו ּ– אָבִי חַי מֵאָה וּשְמוֹנִים שָנָה, וְלָמָה נִכּוּ שְלֹשִים וְשָלֹש שָנָה מִשְנֵי חַיָי? הַשָׂטָן הַמְקַטְרֵג הוֹסִיף וְקִטְרֵג, אַךְ יַעֲקֹב אָבִינוּ עָמַד וְהִכְרִיז:

– שָלֹש שָנִים שֶלִי אֲנִי נוֹתֵן בְּמַתָּנָה גְמוּרָה לְחַנָה בַת רְאוּבֵן, אִמוֹ שֶל הַבַּעַל־שֵם־טוֹב, אֲשֶר יִהְיֶה נִקְרָא עַל שְמִי: יִשְׂרָאֵל.

מִיַד נִסְתַּתְּמוּ כָּל טַעֲנוֹתָיו שֶל הַשָׂטָן וּמַלְאַךְ הַמָוֶת נֶעְלָם. וְכָל הַמַלְאָכִים הַטוֹבִים, מַלִאֲכֵי־יֹשֶר, הִקִיפוּ אֶת יַעֲקֹב אָבִינוּ וּבְקוֹל שִירָה וְזִמְרָה לִווּ אוֹתוֹ אֶל גַן־הָעֵדֶן.


המלצות קוראים
תגיות