רקע
ישראל כהן
ריבוי אלוהים בשירתנו החדשה
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות

 

א

תוך כדי עיון בשירתנו החדשה, שנתחברה בשנים האחרונות, נזדקרה לעיני מידה אחת שבה: יותר מיד אלוהים מצוי בה, אם כי לא כל המשוררים הצעירים עושים שימוש במלה “אלוהים” באותו שיעור, יש מרבה ויש ממעיט. וזאת לדעת: קנה־המידה שלי לקביעת אותו שימוש מופלג באלוהים, היה בררני עד מאוד. לא כל משורר ולא כל שיר נידונו דין הפלגה. משוררים דתיים באמת, או בעלי נימה דתית, כגון יוסף צבי רימון, או אורי צבי גרינברג, או אברהם קריב ודומיהם, היו מחוץ לתחומה של בדיקה זו. וכן היו שירי השוֹאָה או שירי כפירה, – או – להבדיל – שירי אירוניה, או שירים שנושאם מצריך שימוש באלוהים מצדדים אחרים. זהו שימוש מחוייב־המציאות והוא אמין גם לגבי משורר שאיננו רליגיוזי. הדעת ניתנה בעיקר למשוררים ולשירים, שהמלה אלוהים, בריבויה או במיעוטה, אינה שייכת לענין, מפני שאיננה פרי חווייה, או כורח תימאטי, ואף לא כארכיטיפוס הנותן חיוּת לשירה. כך נצטברה בידי אסוּפה גדולה של דוגמאות מכתבי־עת שונים. ולכן עוול יהיה לשלוף ציטוט משיר פלוני ואלמוני בלבד. בשירים רבים ננעץ “אלוהים” דרך־אגב, ובקלות־דעת, אם כתקשיט מלאכותי, או מחמת תפיסת־בוסר, שבאמצעותו יוכל המשורר לשוות לשירו צביון נשגב יותר.

נראה לי, שצורך הוא להפנות תשומת־לב לחזיון בלתי־חיובי זה, הגורם רעה לשירה ולמחבריה. כידוע, חותמו של הקדוש־ברוך־הוא אמת, וכל מי שמשתמש בחותם זה שלא כהלכה, עלול לזייף את השירה. סכנה זו אורבת לדתי ולחילוני כאחד, וביותר למשורר החילוני, העושה לו מין אלוהים־של־חול. וכבר התריע בשעתו ש"י עגנון על “אותם הפייטנים החדשים, שמזכירים שם־שמים בשיריהם, אף־על־פי שהם וקוראי שיריהם אין יודעים את השם ואינם רוצים לדעת את השם” (“תמול שלשום”. עמ' 176).


 

ב

כאמור, מרובות הדוגמאות לשימוש תפל זה במלה “אלוהים” ויש בהן כדי למלא ספר. ואולי באמת כדאי לפרסמן למען יראו את הפגם הקשה ויירתעו מן המעשה הזה. אבל פטור בלא כלום אי־אפשר, ולכן אביא כאן כמה דוגמאות בלבד. האחת באה להוכיח בהיתר השימוש באלוהים, אף־על־פי שהמשורר רחוק מן האמונה התמימה. אדרבא, הוא מתריס כנגדו ומתקומם לו ואף מגיע לכפירה. ראש וראשון לכך הוא שירו הידוע של ביאליק “על השחיטה”, שיש בו חרוזי־חימה אלה:

וְאִם יֵשׁ צֶדֶק – יוֹפַע מִיָּד!

אַךְ אִם אַחֲרֵי הִשָּׁמְדִי מִתַּחַת רָקִיעַ

הַצֶּדֶק יוֹפִיעַ –

יְמֻגַּר נָא כִסְאוֹ לָעַד!

שיר אחר של משוררת בת ימינו, אמירה, ממשיך את הקו הזה, וראוי להקבילו כאן, אף על פי שאין הכוונה, כמובן, להשוותו מבחינת איכותו לשירו של ביאליק. וזה נוסח השיר של אמירה:1

נָבָל אַתָּה, אֱלֹהִים.

אֵיךְ הֵעַזְתָּ לָקַחַת חַיִּים

מֵאֱנוֹשׁ שֶׁבְּךָ הֶאֱמִין?

לְרַע תִּגְמֹל טוֹב.

לְטוֹב תִּגְרֹם רַק מַכְאוֹב.

וְתִצְחַק עַד אֵין סוֹף

אֲנִי רַק בֶּן־אָדָם,

בּוֹא נַעֲמֹד לְמִשְׁפַּט עוֹלָם

וְאִם תִּצְדַּק – תִּמְחֶה דְמוּת.

וְאִם אֶצְדַּק מוֹת תָּמוּת!

ודאי, ניתנה רשות לומר, שהתרסה קשה זו היא סימן לאמונה באלוהים שקדמה לה, ולאכזבה ממנה שבאה אחריה. ולא עוד אלא שבשני השירים האלה באה המרידה באלוהים על תנאי. כלומר אם הצדק ישנו ויופיע מיד, מוכן המורד לחזור לאמוּנתו. וכן בשירה של אמירה: אם משפט־העולם יצדיק את מינהגו של אלוהים, היא מוכנה לבוא על עונשה ולהיעלם מן העולם. ולכן קובעת אָמת־המידה שלי, ששימוש זה באלוהים הוא כּשר למהדרין בשירה. ואולם יורשה־נא לי להביא בהרגשה קשה וביד רועדת מובאה אחרת, להבדילה מקודמותיה, מתוך ספר־השירים של המשורר אהרן שבתאי, הקרוי “חרא מוות” וזו לשונו:

נְקֻדַּת הַכֹּבֶד

עוֹבֶרֶת לְפִי

הַטַּבַּעַת

כְּ“הָאֵבֶר הָאוּנִיבֶרְסָלִי”

אֱלֹהִים

הוּא הַנֶּקֶב

הֲלֹא.

על שיר כזה וכדומה לו באותו ספר כבר הגיבו חרוזיו של ביאליק:

אֲפָפוּנִי מִלִים תּוֹפֵפוֹת, כַּעֲדַת קְדֵשׁוֹת כִּתְּרוּנִי,

נוֹצְצוֹת בַּעֲדָיֵי שָׁוְא וּמִתְיַפְיְפוֹת בְּחן רְמִיָה,

חַכְלִילוֹת הַפּוּךְ בְּעֵינֵיהֶן וּרְקַב הַזִּמָה בְּעַצְמוֹתָן.


 

ג

כל מלה בשירת־אמת היא יחידת־יצירה קטנה. היא תשתית. עומדת ברשות עצמה, ועם זה משמשת חוליית־חיבור למלים אחרות, למיכלול היצירה. המלים אינן, כפי שגורסת התפיסה השגורה, רק לבושים לתוכן השירה, לאחר שזו כבר הבשילה בלב המשורר ומצפה לכתונת־פסים כדי לכסות על עירומה; המלים הן חלק ממארג השירה. הן מובלעות בה והיא מובלעת בהן. הן מתגלות ומתגלמות במחובר, ואין מוקדם ומאוחר בהתרקמותן. אין רגע של שירה הפנוי ממלים. רגע כזה הוא תוהו. פעפועי־צלילים ומתיחות שלפני הבריאה. אווירה מחושמלת של חוויה והשראה. בהופיע ההברה או המלה הראשונה “יהי” – בא פורקן לנפש, זורחת הבראשית, מתהווה היצירה.

מכאן יראת־הכבוד מפני כל תיבה שבשיר, הן מצד המשורר ההורה וההוגה אותה, והן מצד הקורא, הקולטה וחי את חווייתה הפיוטית. אין בשיר מלים גבוהות ומלים נמוכות. מלים פשוטות ויומיומיות, המוצבות ארצה ואינן מעוררות בחיי המעשה תשומת־לב יתירה, עשויות באווירה שירית להגיע השמימה, ולהיפך: מלים, שהן כהררי־אל, עשויות במשבצת שירית, שאינה כתיקנה, לרדת מגדולתן וליעשות אסימונים שחוקים. תוכנן של המלים ומדרגתן הם מעשה־ידיה של בת־השירה. בהיותה במלוא כוחה היא מעלה אל־על ערכן של מלים ושגב הבעתן, כשם שברפיונה היא מטילה בהן פיחות ואף גורמת לשקיעתן. המלים הן כלי־חמדה בידי היוצר ועולם מופלא בידי הקורא. וגדולה אחריותם של המביאים אותן לעולם.


 

ד

דווקא משורר חילוני, שאינו דבק באיסורי הדת, ואינו חושש להגות את השם המפורש על כל אותיותיו, ואינו רואה צורך להחליף ה“א בקו”ף, חייב להקפיד על השימוש בתיבה “אלוהים”. ולא למען הקורא אנין־הדעת, אלא למען עצמו, למען שירתו, שלא תהא נראית כבת־בּליעל, כפסולה לעבור את הסף של היכל השירה. בניגוד למלים מקראיות אחרות, לא חל כל שינוי במשמעותה של המלה אלוהים ולא בהסתעפויותיה של משמעות זו. השימוש הדתי, “התיאולוגי”, שורשיו נעוצים ב“בראשית ברא אלוהים”, והוא מחובר לקרקע צמיחתו גם בימינו. אלוהים הוא בשביל איש־הדת מלת־מפתח, קן־כיסופיו, מקור תקווה וישועה. יש לו נפתולי־אלוהים. המשורר החילוני רשאי, כמובן, לעשותו סמל, דימוי, ככל שירצה, אבל לא “פקק” לסתום בו חסרונו של דימוי אחר, קל־וחומר לשם נרדף לאברים של מטה. אני חש בכך מעין שכינתא בגלותא. אסור להשתמש באלוהים מתוך שיעמום, או כמישחק־מלים תפל, המסכן את אמינות שירתו של המשורר. ברור, איפוא, שלא את עלבונו של אלוהים אני תובע, אלא את עלבונה של השירה. כל־אימת שאני נתקל בשיר, ששם אלוהים מתנוסס בו, מיד אני בודקו, שמא תחליף הוא, סורוגאט, כדי שלא לומר: זיוף. ולגודל הצער, לא רק נמושות נכשלים בכך, אלא אף משוררים טובים ומחוננים. כך דרכה של מלה גבוהה, הנהפכת לאביזר אופנתי, שאפילו נקיי־דעת ונקיי־שירה אינם בני־חורין הימנו. ולכן כל העושה כך, יהיה מי שיהיה, חייב להתוודות: על חטא שחטאתי בריבוי אלוהים… והעיקר: לגזור על עצמו להקדים שבע בדיקות לפני שיזמין את אלוהים להתארח בבתי־שיריו.



  1. השיר נלקח ממאמרו של אשר ידלין “חיים בכלא”, שנדפס במוסף “ידיעות אחרונות” (10.10.80). לצערי, לא יכולתי למצוא את ספר־השירים עצמו.  ↩

המלצות קוראים
תגיות