רקע
ישראל כהן
סולמו של הלל צייטלין
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות

 

א. היכרות ראשונה


וקודם כל סיפור אישי קטן. רישום ראשון נתרשם בי הלל צייטלין בימי בחרותי, שנים מעטות לאחר מלחמת העולם הראשונה. אף־על־פי שנתחנכתי באווירה של הווי חסידי בביתי, ובילדותי אף הביאני אבא ז"ל לפני רבּו, הרבי מהוסיאטין, ר' ישראל פרידמן, נכד הרוז’נאי, וזכיתי בברכתו ובקמיע או “שמירה” ממנו, ובדרך עלייתי ארצה, בשנת 1925, אף ביקרתי אצלו בווינה; ואף־על־פי שבהיותי בן 16 קראתי את פרץ והורודצקי ושאר סופרי חסידות, שנתנו לי מושג חדש עליה – הרי אור גדול וחדש התחיל להתגלות לי על החסידות מהלל צייטלין, שאת פניו לא ראיתי מעולם, אבל שקדתי לראות כל תמונה שלו. רגיל הייתי, אמנם, לראות בסביבתי רביים וחסידים בעלי פרצופים מבהיקים בצלמם היהודי, אך הדרת־פניו של צייטלין, ראשו, שרעמת שערות הקיפתוּ, זקנו שהיה גם זקן־עבוֹת ופרוע קצת וגם זקן־אבות, זקן־ראשונים, וכן מצחו הצח ועיניו הזועפות וחמורות המבט, – כל אלה לקחו את לבי. בדיבור אחד: היה זה דיוקן על כל הסימנים שניתנו בתלמיד־חכם יהודי בסדר הדורות; דיוקן שאיננו משתכח גם לאחר שנים, בייחוד כשנצטרפו לרושמו מאמרים וספרים ווידויים וקולות־קוראים, שהיו נראים לי כאילו צמחו ממש מתוכו ונבלעו בדמי. אחדות כזאת בין האוֹמר והנאמר, בין ההופעה האישית הפאתטית ובין התורה המוטפת, היא יקרת־מציאות ויקרת־ערך.

ודאי, להוט הייתי בבחרותי לקרוא וללמוד מסכתות מדעיות על החסידות, כדי לדעת מקורה, מהותה וקירבתה למסתורין של עמים אחרים, שהרי היא עצמה, בהווייתה, עטפה אותי כטלית בבית־אבא. ולכן הייתי קורא בספרי ש“י הוֹרביץ, דוד כהנא והורודצקי, והם ריוו את צמאוני לדעת. אבל הלל צייטלין, כרך דעת באהבה וחשף את הרומאנטיקה שבחסידות, והתאמץ לעשות אותה ראויה לחיים החדשים. כל־כך נתבשמתי מבשוֹרת החסידות, שהיא הביאה אלי – שאפילו הכשרת עצמי לעליה לא”י וכל המהפכה הכרוכה בכך, לא החלישה, אלא הגדילה עניני בחסידות גם שנים לאחר מכן, בהיותי כבר פועל בארץ וחבר קבוצה.

ניתנה האמת להיאמר, שאותה שעה לא התעניינתי הרבה ברוב מאמריו הפובליציסטיים שהירבה לכתוב בעיתונים היומיים, “היינט” ו“מאמענט”. ראיתי בכך לא פעם בזבוז כוחות וטשטוש ייחודו. גם תעיותיו בשדות הציונות לא נחשבו בעיני. הטריטוריאליזם והפולקיזם והאוגאנדיזם, שבאו אצלו חליפות, נראו לי כחיבוטים של איש־רוח, וכניגוד גמור למהותו; הלל צייטלין – ואוגאנדה! ואמנם לא עברו אלא שנים מעטות וניער מעליו את הטפלים האלה, וחזר אל עצמו ולשרשיו1.

הספר הראשון של צייטלין שקראתי היה על “הטוב והרע”, עם מבואו של יעקב פיכמן. הספר עשה רושם עלי בלימודיותו, אבל לא נתפסתי למחבר. אחר כך היו עיקר בשבילי עיוניו בחסידות וב“זוהר”, שמהם חצב אבנים ללוחות חדשים, וכן דרך דיבורו והסברתו. אפילו בר־הכי כפרופ' ג. שלום, שבוודאי לא התפעל מגילוייו המדעיים אומר עליו בין השאר: “הלל צייטלין היה ידען גדול בחסידות”, ובהערה הוא ממשיך: “מסה זו על השכינה היא בכללה חלשה למדי ונוטה לרגשנות. אך זהו הדיון הראשון בבעיה הראויה לתשומת לב, והשאיר רושם לא רק עלי (לפני קרוב לששים שנה) כהארה ראשונה של הבנת הסמלים הקבליים” (פרקי יסוד בהבנת הקבלה וסמליה, עמ' 304). על אחת כמה וכמה הושפעו ממנו צעירים, ואני בתוכם. וכבר נודע, שיצחק שדה, ממייסדי הפלמ"ח ומפקדו, היה תלמידו של הלל צייטלין, והוא תיאר בספרו האבטוביוגראפי את השפעתו עליו ביריעה רחבה.

אני הרגשתי שהוא פותח לי שער לחסידות, ובעיקר לחב"דית, ונותן בידי מפתחות גם לספר “הזוהר”; דבר ששום איש לא עשה עד כה בשבילי בבהירות, בבקיאות ובהתלהבות כאלה. אכן, לא כל דעותיו הלמו את השקפתי ותפיסתי הציונית והחלוצית; חיפושי־האלוהים שלו ומסקנותיו המעשיות לא דיברו אל לבי. דרך החיים, שנקבעה בלבי, ושהגשמתיה אחרי עלותי ארצה, לא נזדווגה עם דרכו. הטפתו לתשובה ולדת לא תפסה אותי, וכבר ידעתי שדעתו על קדמות “הזוהר” ועל מחברו ר' שמעון בן־יוחאי אינה הלכה למשה מסיני. כבר סברתי אז כיש אומרים, שחיבורה נעשה בתקופה מאוחרת הרבה יותר. אבל דעתו הנחרצת היתה נעוצה בהכרתו הפנימית, שלפנינו מיסתורין עתיק יומין, המשקף בריאת העולם ומנהגו, ושגם אנחנו היום חיים וצריכים לחיות לפי יסודותיהם. “זוהר” מאוחר – ערכו נחוּת וקדושתו מפוקפקת ולכן איחורו לא יצוייר. בעצמו של דבר, הוא לא הוכיח זאת כהוכחה מדעית, אלא הביע תחושתו ואמונתו. הלל צייטלין נתן לפנינו לא רק את משנת “הזוהר” והחסידות בגירסתם המפורשת והברורה, אלא גם את שירתם, את נשמתם הפיוטית, את הלך־הרוח של מחבריהם ואת היסוד הנצחי של תוכנם. המיסתורין היה לו אוקיאנוס אלוהי, שממנו שאב מלוא חופניים אמונה ומחשבה. “הזוהר” לא היה בשבילו מקצוע לימודי, סעיף רגיל בחכמת ישראל, אלא משנת יצירה ותורת חיים. הוא הזדהה עמו. הוא שילב אותו ואת החסידות בתוך מאורעות ההווה והמשאלות לעתיד. זו הסיבה, שבבחרותי השפיע הוא גם על מושגיי כחלוץ, המתכונן לעלות לארץ ישראל. בזכותו ראיתי את דגניה בדמיוני כמין התגשמות של חיי חסידות בעמק־הירדן ושאפתי להצטרף אליה. ויודעני שהשפעה זו היתה ניכרת כמעט בכל עיר בפולין, על חלק מן הנוער המתעורר.


 

ב. עדות נאמנה

אין בכוונתי לעסוק בניתוח תפיסתו של הלל צייטלין בתחום הזוהר והקבלה, ולא במחלוקת־הפוסקים בינו ובין מתנגדיו, אף על פי שזוהי פרשה חשובה. עשו זאת ועוד יעשו מומחים לדבר. אך הרגשה היא בי, שדוקא הצד של אישיותו המיוחדת עדיין טעון חישוף. לפיכך אעסוק בעיקר בתיאור דמותו כמחנך ומורה־דרך ובהבלטת יעודו כמנהיג גואל, כפי שהדבר משתקף בווידוייו ובפעולתו הספרותית והציבורית. הוא עצמו הדגיש, שלימוד תורת הנגלה ותורת הנסתר, וכן ההגיון בספרי העמים, הם רק אמצעי למטרתו, אך המעיין יפה, ימצא ששאף בלא־יודעין גם לכתר של מלומד והיה מגן על אמיתותיו בחום ובעוז, אם כי לא תמיד בכוח שיכנוע מדעי2.

מדעת ושלא מדעת, היה צייטלין מורה ומחנך, במישרין ובעקיפין. מצד אחד זלזלה בו האורתודוקסיה ומצד שני – המתקדמים ראוהו כאחד המתמיהים שאין לסמוך עליו. הראשונים ראו סכנה במחקריו, בהשכלתו, בספיקותיו, בסערתו ובגילוייו, וחששו שמא תתקעקע ביצתם; והאחרונים חששו מפני וידוייו וביקורתו על המפלגות ועל הצביעות הציבורית, וחשדו בתמורות המתחוללות בו, ובייחוד בגילויי־לבו ובפרסומיו, שלא נרתעו מפני כל. והלא כך כתב על הגופים הציבוריים שהיו אז בפולין: “בראש כל האגודות עומדים אנשים לא רק ‘חפשיים בדעות’, כי אם חפשיים־קיצוניים־בפרהסיה, חברי מפלגות גם כמוהם. ואנה יבוא איש כמוני, אשר לו אמונה בלב ויחס חיובי גמור אל כל קדשי בני־ישראל? לבי כואב. לבי דואב. ד' יודע את האמת, עד כמה לבי דווי על חילול השם ועל חילול השבת, שאנו רואים עתה בכל אשר נפנה”.

ועוד:

“אבל סוף סוף אני שואל את נפשי: ואיה היא האורגאניזאציה האמיתית של ישראל? האמנם ‘אגודת ישראל’? אבל הלא קוצר־ראותם וקוצר־דעתם של אחדים ממנהיגיהם בצירוף מעשיהם הנפתלים של מנהיגיהם האחרים דוחים אותי בהכרח מאגודה זו. – – – וכיצד אפשר לה לאגודה זו לעשות את רצונך, אם עסוקה היא כל הימים בכל מיני ‘פוליטיקות’ וערמומיות ורדיפות וחרמות ועוזרת היא הרבה מאד, אם במתכוון ואם שלא במתכוון, להתגברות האסימילאציה?…”

“– – – מתחבר אני ל’עממיים' (‘פאלקיסטען’), לפי שיש להם יחס חיובי בהיר וברור על־דבר השגת זכויות לאומיות־אזרחיות פה בפולין, אבל האם אלוהיהם אלוהי ו’עמם' – עמי?”

“רואה אני שאלה הקוראים לעצמם ‘אורטודוקסים’, במעשיהם וריב מפלגותיהם אינם מוכשרים כלל לעמוד בפרץ. – – – האם מוכשרים הם, אנשים אלה, שאין להם כל הבנה ברורה ממהותם של העולם והחיים עתה, ואין להם אף מבוא צר וקטן אל לבותיהם של הצעירים עתה, לפעול על מי־שהוא ולעוררו באמת לאמונה וליראת־שמים, לתורה ולעבודה? – – – בכל מעשיהם שהם עושים עתה הם מרבים את הצביעות ואת השקר ולא את היראה והאמונה.”3

כינויים והגדרות אלה למפלגות ולראשי הציבור השונים חוזרים בשינויי גירסה מרובים בדבריו בעברית וביידיש, והם מסבירים לנו את מסכת היחסים בינו וביניהם. אולם מה שדחה אותם ממנו, הוא דווקא שמשך אליו רבים מן הנוער: הנונקונפורמיזם המפורש שלו, גם כשלא לכל דעותיו הסכים.

ועתה לעדות נאמנה על אישיותו, שהיא עדותו של יצחק שדה, ממייסדי הפלמ"ח ומפקדוֹ. יצחק שדה חונך ברוסלאבל, פלך סמולנסק, ובהיותו בן עשר הביאו לביתו “אברך יהודי חיוור וצנום, שזקנו צהוב, בלוריתו עבותה ועיניו גדולות. בא לביתנו וכבש את לבנו בלהט נשמתו, בתבונתו הרבה וכשרונו המופלא לחדור לנפש הילד. והאיש – הלל צייטלין! היה זה הגדול והחשוב במאורעות חיינו ברוסלאבל”.4

מכאן ואילך הולך יצחק שדה ומתאר את סמכותו החינוכית של צייטלין, את קסם אישיותו ואת גודל הישגיו. ואם לא נוכל להביא כאן את כל החומר המעניין והמאלף, נביא מקצתו.

“פעם בפעם היה המורה מושכנו אחריו, בלי משים, לרוץ אחריו אל עולמות רחוקים, שלא היתה למחשבתנו, מחשבת ילדים, אחיזה בהם. גם רוח הדת אפפתנו בכוחו, והיא כעין שאיפה בלתי פוסקת להעמיק את הידיעות ולחפש אחרי האמת” (עמ' 131).

“הלל צייטלין כמעט ולא לימד – הוא עודד ללימוד, לא כפה פתרון, אלא עודד לבקשו” (עמ' 132).

“לעתים היינו יוצאים משיעוריו של צייטלין ממש שיכורים” (עמ' 182).

“וכך זכינו למורה וידיד, שהרבה מחיי רוחנו וממידותינו מידיו באו לנו. לחידה היה בעינינו. – – – הוא לימדנו תנ”ך והירבה לספר אגדות, שעניינן באותם פרקים שלמדנו. וכך מפליגים היינו יחד עמו אל עולם המקרא והאגדה. בחברתנו נהפך הוא לילד גדול, ואנו, בחברתו, לפילוסופים קטנים" (עמ' 133).

צייטלין לימדם לא רק תנ"ך ואגדה, אלא גם הירצה לפניהם על י.ל. פרץ, טולסטוי, שופנהאור, פושקין, וקרא מיצירותיהם ואף הזכיר את הברית החדשה, והכל בהתעוררות ובהתלהבות, שרישומיהן לא נמחקו מלב התלמידים. להלן מספר יצחק שדה:

“את כל עתותיו הפנויות הקדיש מורנו ורבנו הלל צייטלין לקריאה. ומעולם לא היה זה דפדוף ורפרוף, או סתם ‘הצצה’ בספר. יש והספר היה מרגיזו, ואז היה זורקו, ולפעמים גם קורעו לגזרים, מקלל את המחבר, את המו”ל, ואפילו מי שנתן לו את הספר. אך יש ונשתכר מן הקריאה כמו היין הטוב – או־אז היה חוזר וקורא בו פעמים אין ספוֹר" (עמ' 199).

“והיה סופר אחד שצייטלין אהבו אהבה עזה, ואולי אהבה גדולה ביותר – אך עליו החריש מלדבר, עליו לא שמענו מפיו לא חוות דעת ולא אמירה כלשהי, גם כשהשאר היו מדיינים בו. הלא הוא דוסטוייבסקי! – – – מעולם לא קרא צייטלין את דוסטוייבסקי ‘אגב אורחא’, תוך כדי עבודה אחרת, או קריאה אחרת. – – – כי אכן מכיוון שהחל לקרוא בספרי דוסטוייבסקי, שוב לא היה מפסיק קריאתו, אלא מסיים ספר אחד, ומיד מתחיל בקריאת השני, ואחרי השני – השלישי, וכן הלאה, עד שנופל למשכב חולה והמום”. – – – (שם, 200).

צייטלין העמיק בהם את הכרת חשיבותם של האמצעים להגיע לאמת, את ערך הקרבן האישי, ובייחוד את גודל מעלתו של קידוש־השם, וכן נטע בהם רגישות לסבלות ישראל וחרדה לקיומו של העם. ב“גאלדענע קייט” (חוברת 5, 1950), מדגיש יצחק שדה, כי חינוכו ולימודו של צייטלין הם שהביאו אותו להשתתף ביצירת ‘הגנה עצמית’ בגולה, ואחר כך לפעילות בהגנה בארץ ולהקמת הפלמ"ח. הגרעינים הלאומיים, הרוחניים והמוסריים, שרבּו זרע בנפשו, צמחו ועשו פרי, עם כל הגלגולים שעברו עליו בינתיים, מזמן היותו תלמיד ועד להתבגרותו ולעצמאותו.

עם כל רצוני לקצר בפרק זה, אי אפשר שלא להביא כאן את נאומו של צייטלין – ודאי מן הראשונים – באסיפה ציונית שנתית, שהיתה נתונה להשפעתם של נכבדי העיר, שהיו עשירים בהון ועניים ברוח. הם לא חיבבו את צייטלין, המסתגר והמתמיה, אבל היה להם יחס של דרך־ארץ אליו. לאסיפה זו החליט ללכת ונטל עמו גם את תלמידיו. האסיפה היתה בדרגה נמוכה. בתוך כך עלה העשיר המופלג, “הידוע כבּוּר ועם־הארץ ואיש נוכל”, ונאם שיר מזמור לממון, ובין השאר היתה לו מימרת־זהב כזאת: “מי שיש לו, סימן שצריך להיות לו, מי שאין לו, סימן שאינו ראוי לכך. אמנם יש ליתן לו, כדי שלא תפרח נשמתו, אך ליתן מעט, ולא חלילה להתהלך עמו”, כלומר: לא “סיציליזם”…

“פתאום קם צייטלין בקפיצה. רגע נעצר תחתיו, כמהסס – – – אחר כך פרצה צעקה מפיו: ‘בראשית ברא אלוהים! אלוהים ברא את השמים ואת הארץ, ולא הכסף! מנוולים! את האלוהים החלפתם בממון!’ – ובריצה ירד, בלי להביט ימינה ושמאלה ושם פניו אל הדלת”.

על דרך זו הצליח יצחק שדה לצייר לנו לא רק את צייטלין רבו הצעיר, שלימדוֹ תורה עד שנת השש־עשרה בערך, אלא גם את צייטלין שלאחר שנים, את צייטלין ההוגה, המביט מעל מצפה גבוה, העושה חשבון נפשה של האומה, הקורא לחידוש האמונה ולחזרה בתשובה. והעיקר, זכרונותיו היקרים של יצחק שדה לא על מחברם בלבד הם באים ללמד, אלא על קבוצות נוער ומשכילים, שהיו מפוזרות על פני יהדות פולין כולה.


 

ב. בקיא וחריף

השכלתו של צייטלין ובקיאותו בספרות ישראל לתקופותיה ולרבדיה, וכן בספרות המחשבה האירופית – היו מפליאות. הוא היה אקלקטיקן והיה בורר לו את הנכון והנבון בעיניו ומשזרו בעיון־עולמו. צמאונו לקריאה ולדעת היה גדול מאד, כמעט ללא רווייה. הוא היה קורא כל מה שנראה לו למועיל. אבל אם בימי נעוריו לא היתה הבחנתו חדה, הרי לאחר שרוחו נחה מזעפם של גלגולים ותעיות, והוא חזר לאמונה ולדת, נעשו דרכי עיונו בספרי הגות של העמים מבוֹררות יותר, ומה שקרא היתה לו זיקה ישרה או עקיפה להשקפותיו, לנקודת־החיוּת שלו, ואם אנו חשים לא־פעם, תוך עיסוקו בפילוסוף מסויים, שדעותיו מנוגדות לשלו, הרי זה מחמת נטייתו להשלים עם סתירות, עניין שעוד ידובר בוֹ.

כך הגה בשפינוזה, קאנט, שופנהאור, ברגסון, שסטוב ואחרים, כדרך שהתרשם מסופרי העמים כפושקין, דוסטוייבסקי, טולסטוי, ניטשה ואחרים. היה להוט אחרי יסודות רוחניים אוניברסאליים – עד כדי הפלאָה. הוא התיר לעצמו להביא ציטאטות מן ה“ברית החדשה”, האסורה בהצצה על יהודי דתי. מאמרו “מתהומות הספק והיאוש”, שנתפרסם ב“התקופה” כ’־כ"א, נפתח בהאי לישנא:


רעדאקציע

“אידישעס טאגעבּלאט”

ווארשא

הלארנע 8.

טעלעפֿאן 3421


לברנר ולגנסין! מתפלא אנכי על שאינו מקבל שום מענה מכם על המכתב ששלחתי לברנר תכף לאחר שקבלתי מכתבו ובקשתיו מאד שישלח לי בשביל? מכתבו מלונדון שאפשר היה להדפיסם לעתים תכופות והיה עושה טוב לו ולאחרים.

את המאמר על שסטוב אגמור בקרוב ואשלח לכם. שרוי אני? בפזור הנפש ואי אפשי לי לכתוב כלום. עבודתי הראשונה תהיה לשלוח לכם את סוף המאמר ואת ה“חלומות” של ראזענבלום. הנני נוסע עתה לאחד מנאות הקיץ שסביב לורשא. מכתבים תשלחו לי על פי כתובת הרעדאקציה כמקדם.

מחכה אני לתשובתכם התכופה שלכם

בשביל שמסופק אני אם מקבלים אתם את הגליונות של?? כסדרם, הנני שולח לכם את גליון? שבועות?,

? תכונתו של צייטלין שיודע הוא את?? תרגום השבועיים.


“כשקרא יוחנן המטביל את בני האדם לתשובה, הפחיד אותם בדברים: ‘כבר הושם הגרזן על שורש העצים, וכל עץ אשר איננו עושה פרי טוב ייגדע ויושלך באש’”. (וחבל שבנו, אהרן צייטלין, שכינס חלק מכתביו, השמיט בהם מובאה זו ושם אוֹמרה, וציטט חלק ממנה בלי לציין מקורו. נראה, שביקש “להכשיר” אותו, ולא הרגיש, שמקפח הוא את דמות אביו לאמיתה). גם במדור “תפילות”, כלול פרק בשם “נכסף נכספתי”, שהוא לקוח מווידויו של אוגוסטינוס, “בקיצורים, בשינויים ובהסרת המקומות אשר לא לפי רוח ישראל הם”. (“על גבול שני עולמות”, עמ' 235). גם התפילה “דבקות” היא מתוך שירתו של שמעון התיאולוג, המובאת בספרו של מרטין בובר Ekstatische Konfessionen ושוב: “בשינויים ובקיצורים ובהשמט כל המקומות אשר בדוגמאטיקה הנוצרית יסודם”. (שם, עמ' 236).

ולא בטקסטים לועזיים בלבד השתמש, אלא גם במוסיקה. באותו ספר “על גבול שני עולמות” (עמ' 183), מספר צייטלין על חלום־חזיון־לילה, שבו הלך על פני האויר: “נעתקתי ממקום למקום וכל זה בלי משך של זמן. משוט באויר התרוממתי ואָחל לעוף מעלה מעלה. עליתי ועליתי הפעם לא בכוח איזה פסוק או תפילה, כי אם בכוח מילודיה אחת מתוך הסימפוניה התשיעית לביטהובן, שניגן בני לפני”.

ואין אלה אלא דוגמאות מעטות מני רבות.

שימוש רב כזה במקורות שאינם־יהודיים איננו מקרה, אלא נבע מעצם תכונתו ורצונו להסתייע בכל מה שעשוי לסייע לו בחיזוק השקפותיו ואמונתו.


 

ד. שתי רשויות

צייטלין הוכשר להיות הוגה־דעות וחוקר, ונועד להיות משורר. בין שהוא מתייחד עם נושא מחקרי, בין שהוא משתפך בתפילה ובשירה – אנו הולכים אחריו; כי האיש מתגלה לנו בייחודו ובגדולתו, אחת היא אם אנו מסכימים לו אם לאו. רוח יוצרת מדברת אלינו ותופסת את לבנו.

כעין שתי רשויות היו בו, אחת שהיא חולין: הוא היה פתוח לאתגרים ציבוריים, והפתח היה רחב מדי, ורוחות פרצים היו חודרות בו מכל עבר. כמעט שאין נושא או בעייה או אפיזודה שלא עוררו אותו לתגובה. אלפי מאמרים בני־חלוף כתב ביידיש ובעברית והריצם לעתונות, שבהם עסק בזוטות של יום־יום ובהתלהבות הראויה לענינים גבוהים יותר. הוא טיפל במריבות של מפלגות בענייני קהילה ושחיטה, בעסקי ישיבות ומסים, בזכויות אזרחיות ובזכויות מדיניות, בענייני רוכלות ומעות־חיטים, במצבו של הפרט בישראל ובשערוריות ציבוריות, ואף הירבה לכתוב רצנזיות על ספרים לא נחשבים – ובכל אלה השקיע כוחות עצומים, זמן יקר, התמכרות. על דרך זו נתפרט וניטשטש העיקר שבו, שכן נעשה איש־ריב ומדון, ופולמוסן המשיב בתכיפות לתוקפיו, מהם שלא היו ראויים להיות נושאי־כליו.

והרשות השניה – כולה קודש לתורה, להשתקעות בעולמות עליונים, לניסוח רעיונות, לימוד, לדאגת־ישראל ולכתיבה בעלת מדרגה. בהשפעתה היה מרכז אנשים, מעורר לבבות ומוחות, מחנך ומדריך, מיישב ומפייס, וממתיק את הדינים.

שירתו על האמונה, ספרו על שפינוזה, מחקריו על החסידות והקבלה, שיחותיו על חב"ד, המונוגראפיה על ר' נחמן מברסלאב, מאמריו על תורת ישראל וחרדת קיומו, מסותיו על הטוב והרע, על התעוררותו המשיחית, על סופרים וספרות, סיפוריו על פגישות וכו', שחלקם כלול בשני ספרים חשובים שיצאו לאור5 ויתרם עתיד להופיע בקרוב – אוצרים בתוכם דברי מחשבה ורגש, ערכי יופי ודעת, ביקורת וגירויים רוחניים חשובים ביותר. הם מזכים אותו במקום כבוד הן בקהל הסופרים העברים, והן בין טובי החוזים של האנושות; שכן לא על עם ישראל לבדו נשא את דברו, אלא הגיד גם “דבר לעמים”, וחזה חזון על גויים וממלכות; זו הייתה הרגשת השליחות שלו, שלפעמים גנז אותה או רק רמז עליה, ולפעמים פירש ולא סתם: “כי אותו הדבר אשר בשמו אני מדבר את דברי לעמים – – שלוח הוא אלי מגוֹבהי מרומים” (“דבר לעמים”, עמ' 1).


 

ה. רחשי משיח

הלל צייטלין לא זו בלבד שנשא בלבו חלום ביאת המשיח בזמן הקרוב, אלא הכשיר את נפשו עשרות שנים למלא באיזה אופן שהוא בעצמו שליחות משיחית. שליחות זו נתלבשה בדמיונו ובכתיבתו בסגנונות שונים בתקופות שונות, אך תמיד היתנה ניצבת לנגד עיניו ולבו. הוא היה משׂיח עמה בהקיץ ובשינה, בחלומות ובעליל. לעתים היה מצניע שליחות זו, והיה מבטא אותה בעקיפין ובהבלעה, בדימויים וברמזי התנהגות, אבל הואיל וזו היתה מחלחלת בו וחיה חיי מחתרת, אין פלא שהגיעה לידי ביטוי, אם גם עקיף ומוסווה. אנו מוצאים בדבריו מעין חרוז־חוזר: “נותן אני בזה חזון לגויים וגם תורה לגויים, והחזון אשר אני נושא הוא חזון עם ישראל אשר חזה על עצמו ועל עמים רבים ושונים מן העולם העתיק ומן העולם החדש” (“דבר לעמים”, עמ' 2).

מה שאמר הוא על ר' נחמן מברסלב כוחו יפה גם לחפץ נפשו. וכך אמר בפרק “החוויה החסידית”:

“כי רבי נחמן לא הסתפק במעשים עראיים ובהשפעה עראית, אלא חשב להשפיע על כל בני הגולה (ובמחבוא הלב: גם על עמים אחרים)”. (“על גבול שני עולמות”, עמ' 325).

ובספרו האחרון, “דממה וקול”, שנתפרסם בשנת תרצ"ד (1936), זה ספר סיכום עצוב וחשבון־נפש קודר, הוא אומר בפרק “שיחה ביני לבין עצמי”, לשאלת עצמו:

“אני שואף בכל ימי חיי לזה. אני מטפס על הר גבוה זה. אני עולה ונופל, נופל ועולה. אפשר שאגיע עוד בימי חיי למרום פסגת תעודתי” (עמ' 93).

ובאותו ספר (עמודים 15־12), בפרק “מי אנוכי?” הוא שואל ומשיב:

"– מי אתה? נביא, צופה, חוזה?

– מי אתה? רבי, צדיק?

– הלא כולנו יודעים אותך. הלא כמוך כמונו. הלא יש לך כל אותן התאוות וכל אותן ההשגות אשר לכולנו. ומה לך כי נזעקת?

– ומי שמך לחוזה ומוכיח לנו!

אשיב אליהם כהלכותכולזרוקפרידמן עושים מה שהם רוציםםיים שסטוב ואחרים, כדרך שהתרשם מסופרי העמים כפושקין, דוסטוייבסקי, טולסטוי, ניטשה ואחרים. ך עיסו גוברין יהודאין, בשאלה על שאלה:

– ומה לכם לדעת מי ומה אנוכי? שימו לב למה שאני אומר ולא לאוֹמר. – – – כלום מדבר אני אליכם, בכתבים, כגון אלה שאני כותב עתה לפניכם היום, כמדינאי, כמנהיגה של מפלגה, כסתם סופר, כדברן, כמגיד, כדרשן? כלום אין דמי צועק אליכם מכל שורה ושורה שאני כותב עתה? – – –

אמת הדבר שאינני טוב מכולכם, ובוודאי שאינני חכם מכולכם, אבל עוד בימי ילדותי שרר בלבי כאב עולמי לא ידעתי שחרו. – – – היה בזה מעין הרגשה מוקדמת ממה שאדע וארגיש אחרי כן בהיותי לאיש, והיה בזה גם מעין רגש טמיר של אחריות, כאילו אני, הילד החלש והעלוב, באיזו עיירה קטנה ברוסיה הלבנה, מחוייב להושיע את המעוּנים, להציל את הנרדפים, להאכיל רעבים ולהשיב את החוטאים בתשובה וללמד תועים בינה".

כדאי להקביל לכך את דברי צייטלין על ר' נחמן מברסלב: “השאיפה להיות צדיק ומנהיג הדור ליוותה את ר' נחמן מימי ילדותו. עודנו ילד בן שש וכבר חלם על מדרגות גבוהות ונעלות בעבודת השם” (“על גבול שני עולמות”, עמ' 321).

עוד בשנת תרפ"ט הוציא חוברת ביידיש, ששמה “דברי ישעיהו בן אמוץ, מה אמר בשעתו ומה היה אומר היום”. והוּבן בקהל, שרק מתוך ענווה או כוונת־סתר תלה את דברי נבואתו של היום בישעיהו בן־אמוץ, בעוד שאליבא דאמת אָמרם הוא בשם ישעיהו בן־אמוץ… בחוברת זו עורר את העם ללמוד מזעזועי המלחמה הנוראים, שהביאו לעם היהודי ולאנושות חורבן והרס ושקיעת התרבות, ולראות בכך חבלי־משיח ויום הדין. והעם היהודי כעם־סגולה (“ישראל הוא משיח הגויים”) חייב להיות מוכן להתקנת עצמו ועמים אחרים להבאת המשיח על ידי תשובה, טהרה, התקדשות, התעלות, מעשים טובים, אורח־חיים דתי והתאחדות, ולהשיג שלום־עולמים, כדברי נביאינו.

וגם את האכזבה שנחל מן העם, שלא שעה לדבריו, ייחס למנהגו של עולם, שאין נשמעים למוכיחים ולנביאי־זעם אפלו כשחרב חדה כבר מונחת על הצואר.

הלל צייטלין ראה את עצמו בּבוּאָתו של ר' נחמן מברסלב. תורתו האירה את נפשו ב“אור של משיח”. היא היתה טבועה בלבו ושגורה על פיו. מימרותיו של ר' נחמן נתנו לא פעם ביטוי למחשבת עצמו הכמוסה. ולכן נכון יהיה לומר עליו מה שאמר הוא, צייטלין, על ר' נחמן, או מה שציטט מתורתו:

“הוא הוא בעל־התפילה, כלומר, בעל־התפילה היותר גדול, הגואל האחרון” (“על גבול שני עולמות”, עמ' 362).

ועוד: “ר' נחמן היה, לפי אמונתו של ר' נתן, האחרון למיישרי דרך לפני המלך המשיח. אחריו לא יהיה עוד מיישר דרך עד בוא הגואל האחרון” (שם, עמ' 226).

ויש שתוך דיבורו הלוהט הגה שמה של דמות משיחית, המשמשת לו מופת. תא ושמע!

“אם אי־מנוחה פנימית, אי־מנוחה, המגרשת אותך מתוך מקום מולדתך – – – אי־מנוחה הנושאת אותך בחזקת־היד, אף בדרך בלתי נודעה לעצמך אל מלכות ישראל האמיתית, אשר בוא תבוא, אם תמהר ואם תאחר, אל מלכות ישראל, אשר לא מדינאים וכלכלאים יעמדו בראשה, כי אם ‘קדישין עילאין’ כר' שלמה מולכו – אחי אתה!” (“דממה וקול”, עמ' 35).

ואין זה רמז יחיד.

תהיתי על החזיון המתמיה הזה, שדווקא שלמה מולכו, בן־אנוסים מפורטוגאל, שחזר ונתגייר ואין כל צד־שיתוף בין תולדות חייו לתולדתו חיי צייטלין, שבה את דמיונו. אולם במאמרו “על הכמוס והנעלם”, שבו משיב צייטלין למבקר חזיונות לילותיו ב“על גבול שני עולמות”, שנתפרסם ב“התקופה” כרך י"א (עמ' 480־472) – מצאתי הסבר לזיקתו המיוחדת לשלמה מולכו, וזו לשונו:

"נמנו וגמרו בסוד הראציונאליזם, שכל המשיחים שקמו להם לישראל אך ‘משיחי שקר’ היו. אבל האם גם רבי שלמה מולכו היה רק ‘משיח שקר’? הן אדם קדוש וטהור היה, אדם שהקדיש כל רגע ורגע משנות חייו לגאולת עמו, אדם שספג לתוכו את כל הדמעות של עמו וכאב את כאב כל הדורות, אדם רב־התבונה ורב־הכוח, שבימי עליתו שרה עם חשמנים ואפיפיורים ועם אבירי עולם ויוּכל להם, וכאשר נגזרה עליו גזירה – עלה על המוקד וקידש את השם בשמחה רבה.

“רבים סיפרו על מאורעות חיי האיש הנפלא ההוא, אבל עוד לא הושם לב כראוי לעובדה הידועה לכל, שהוא, מולכו, ראה בחזיונו גם את השנה וגם את היום שבו ישטוף הנהר את רומי – והחזיון בא כתומו. – – – וגם גרץ שלנו, השונא הגמור והמוחלט לכל דבר שיש בו שמץ של מיסתורין, מוכרח היה להביא דבר זה לא בתור אגדה, כי אם בתור מעשה שהיה”.

ניתן לחוש כאן – צייטלין ומולכו חד הם…


 

ו. העמקת השקפתו וביסוסה

ככל שצייטלין הזדהה עם שליחותו והקדיש לה את חייו, כן טרח ועמל בהרחבת מצעו הרוחני ובגיבוש תפיסת עולמו. מוחו, פיו ועטו לא נלאו לבסס את יסודות היהדות, להוציא מן הטמון ערכי־רוח ולהראות את עושרה של היהדות וחיוניותה. במאות מחקרים ומאמרים ומסות וספרים וקולות־קוראים ומגילות־עפות, הבליט את תורת ישראל. ביחוד שיקע עצמו ללא שיוּר בחקר המיסתורין היהודי, הזוהר והחסידות, תוך עיצוב דיוקנאותיהם של אישים ורביים, שתפסו מקום ראשי בתחומים אלה. הוא היה ער מאד לתגובות ולהשׂגות תפיסתו, והן היו מרובות, הן מצד החרדים והן מצד חוקרים ואנשי־מדע. ראויה לציון טענתו העקרונית נגד חוקרי הקבלה והחסידות, התומכים יתדותיהם בתעודות, בהוכחות מדעיות ובדקדוקי השואות. יותר משהשתדל להפריך את דעותיהם ומסקנותיהם, הוא הפריך את עצם יכולתם והכשרתם לתפוס את הזוהר ואת החסידות בכלי תפיסתם המקובלים. ולשם כך הסתייע באַנרי ברגסון, שאף־על־פי שיהודי הוא, היה רחוק מן היהדות ומתורת הנגלה והנסתר שלה גם יחד.

“בעת האחרונה” – אומר צייטלין – “קם פילוסוף מובהק, אַנרי ברגסון, והורה, שכל המבוכות הרבות של המיתאפיסיקה, כל העמל הרב ליישב את הסתירות הגלויות של היוֹת ואי־היוֹת, המנוחה והתנועה, וכדומה, וכל הספקות מזה וכל הכפירה באפשרותה של המיתאפיסיקה מזה, הכל יצא מתוך שהשתמשו בשאלת המתאפיסיקה באותה המיתודה הסינתטית או באותה מיתודה האנאליטית, שבהן אנו משתמשים בבואנו להבין ולהשיג את התופעות של הטבע (בתור מדע חיובי), או את לימודי חכמת השיעור וכו'. המיתודות האמורות בו אינן משיגות את התוֹך של הדברים. משיגות הן רק ציורם של דברים, תרגומם של דברים, משלם של דברים, אבל לא את הדברים עצמם, לא פנימיות טבעם, לא מהותם. – – – אבל בשעה שיודעים אנו את הדברים עצמם ידיעה אינטואיטיבית, הסתירות מתיישבות ממילא. – – – ואם המיתאפיסיקה יש לה המיתודה המיוחדת שלה, השונה תכלית שינוי מן כל המיתודות השונות של המדעים הלימודיים והטבעיים גם יחד, על אחת כמה וכמה שיש לה למיסטיקה המיתודה שלה, השונה תכלית שינוי לא רק מאלה של המדעים החיוביים והלימודיים, אלא גם מזו של המיתאפיסיקה. האינטואיציה הנכונה, המספיקה למטאפיסיקה, אינה מספיקה למיסטיקה כלל וכלל – – – המיסטיקה דורשת הסתכלות פנימית עמוקה בתוך המקור הראשון של ההוויה. מבחינת המיסטיקה צריך אני להסתכל במה שבורא ויוצא תמיד אל החיים הללו. – – – לימוד המיסתורין דורש מוחין מיוחדים; – – – הוא דורש מוסריות נשגבה, נזירות ופרישות וקדושת חיים מיוחדת”.

יובן, שנוכח טענה זו – הס כל מחקר וכל מדע וכל חידוש! אולם צייטלין אַזד לטעמו, ובעקביות קיצונית. לא שהדיר עצמו מן החקירה והמדע ומן התיעוד; אדרבא, הוא הרבה להשתמש במקורות שונים, יהודיים ושאינם־יהודיים, אפילו לתורת ‘הבודהא’ והמהאטמה הגיע כדי לבסס את מישנתו, וכפי שראינו, שימשה לו הפילוסופיה של ברגסון אסמכתא עיקרית להנחתו הראשית בויכוח עם מתנגדיו. אבל הוא מתיר לעצמו לנהוג חירות בעיכול המקורות ויש שהוא משלים עם סתירה בולטת ואינו מקפיד. ואילו אנו, הקוראים, מרגישים לכל הפחות הפרזה מתוך התלהבות. מופרזת נראית לי, למשל, השוואת שסטוב לר' נתן, תלמידו של ר' נחמן מברסלב. בעוד שלאמיתו של דבר, היו אלה, גם לפי תיאוריו שלו, אנשים שבאו לא רק מאקלימים רוחניים שונים, אלא שהדמיון בשפתם או בתפיסתם, מוטל בספק גדול.

אולם צייטלין משוּל לדבורה חרוצה, האוספת את מיץ דבשה מכל פרח שהיא נחה עליו. על דרך זו נמשך אחרי כל הוגה־דעות רציני והיה מביא ממנו לאוצר מחשבתו כל טיף וכל רסיס, שנראו לו מתאימים לרוחו. הוא היה אמן הצירופים וההרכבות, גם בעיני מי שאינו מודה בכוונתו העיונית ובתכליתו המעשית כאיש האמונה המשיחית. כדי לשכלל את מישנתו החסידית ואת חתירתו כמיישר דרך לגאולה, הביט באותות הזמן והתבונן במאורעות עולם. חזונו האפוקאליפטי חידד את חושיו והיה שוקד להבחין בברקים וברעמים, במלחמות עמים ומדינות, בנצחונות ובמפלות, במשברים ובמהפכות, בגלגולים ובשידוד מערכות־עולם, בממדי ההרס וההשמדה, ובהם ראה עיקבתא דמשיחא, חבלי־לידה ותנאים לאתחלתא דגאולה. ולאחר שנתן להם פּשר של קץ־הימין, הזעיק את העם בקול גדול, הראה לו את התהום הנפערת לרגליו ואת סכנת הכליון המתרגשת לבוא, וציווה עליו להיכון למיצעד־היגון של הגואל.


 

ז. דמויות־אב

כשם ששלמה מולכו היה לצייטלין דמות־אב של משיח־אמת בחתירתו להגשמת שליחות טראגית עקובה מדם, כך ראה ברבי נחמן מברסלב דמות־מופת לעולמו הרוחני, לאמונתו בכוחות עצמו ולעיצוב מעמדו המשיחי. הזדהותו עמו היתה עד כדי כך גדולה, שלא פעם אנו חשים בעליל, שתכונות המיוחסות לר' נחמן, מקצתן משמשות לו אידיאל ומקצתן בבוּאָה הן של אותן תכונות שהוא נכסף אליהן כל הימים. אימרותיו של ר' נחמן, נעשו תשתית למחשבתו על החסידות, ויותר מזה – לארחות־הנהגתו בחיי יום יום, כבעל יעוד. “לפי שורש נשמתי מהרהר אני פעם בפעם על הבעש”ט, על רבי נחמן מברסלב, על הרב מלאדי" (“על גבול שני עולמות”, עמ' 190). – כותב צייטלין: וודאי הרהר גם ב“ראשי חסידות אחרים”, אולם עיקר הגותו היה בר' נחמן מברסלב שהקדיש לו ספר ומאמרים והיה חוזר אליו תדיר, כי “לפי שורש נשמתו” היה קרוב אליו ביותר.

חיי צייטלין שזורים צער ויאוש, יאוש מדעת ויאוש שלא מדעת. כבר העירותי, שצייטלין תיאר את עצמו כבעל יסורים וצער־העולם מילדותו. כל עוול וכל קיפוח גרמו לו כאב ועוררו אותו למחשבת הצלה.

“מנעורי גידלני כאב”, אומר הוא. הצער הוא מעין תעודת־הכשר לעסוק בעניינים נעלים. מדושן־עונג ומרוּצה־מעצמו פסול לכך. “קו איוֹבי זה” – אומר צייטלין – “נתן לי גם הרשות וגם הכוח והזכות לכתוב לכם את ‘מכתבי’ ו’תפילותי' ו’שירותי' במשך עשרות שנים והוא הוא הנותן לי הכוח והזכות לצעוק לפניכם את צעקתי” (“דממה וקול”, עמ' 15). ור' נחמן מברסלב, שראה את האדם ככלי מלא יסורים אמר: “יש שיש לו יסורים מעצמו, ויש שיש לו יסורים משכניו, ויש שיש לו יסורים ממשפחתו, ויש שיש לו יסורים מכל העולם” (“חיי מוהר”ן“, מובא ב”על גבול שני עולמות", עמ' 295). גם ההדגשה החזקה של המלים “צעקה” ו“תפילה”, והמשקלות הכבדים והסגולות המיוחדות, שהוא תולה בהן ובכוח ישועתן, השפעתו של ר' נחמן ניכרת בהן. הן ליווהו כמלאכי־שרת עד יום מותו. ואמנם, בתפילה לאלוהיו ובצעקה לנקמה יצאה נשמתו. “צריך כל אדם לצעוק בכל עת להשם יתברך” – אמר הברסלבי – “יש כמה מיני צעקות: יש צעקה בקול רם, ויש צעקה מן הלב, ויש צעקה מן המוֹח, ויש צעקה גדולה שאינה נשמעת, אפילו כבוד ד' צועק מכל הדברים”. ודאי טעם ר' נחמן ב“צעקה” טעמים רבים: תחנונים, אכסטאזה, וידוי, חרטה, התבטלות־היש וכיוצא בזה. וכך הדבר בתפיסתו של צייטלין.

ויש מידה אחת של ר' נחמן, שצייטלין ירש ונבלעה בו ואף הוסיף לה נופך משלו. הלא היא מציאותה של הסתירה במחשבתו ובדעותיו. הוא מוּדע לה ומשלים עמה, ולא מתוך צידוק־הדין בלבד, אלא לפעמים בפסוקי דזימרא. זוהי סוגיה חשובה בחייו הרוחניים, שחזר אליה פעמים אין ספור, וראוי לעיין בה. צייטלין כותב:

”סתירה? – בוודאי. הנני איש מלא סתירות. כל איש שאינו מצטמק ואיננו מכווץ עצמו לתוך נקודה בודדת אחת, אלא חי הוא חיים אישיים וחברתיים מלאים ושלמים, אי אפשר לו, שכל מחשבותיו ומעשיו יהיו תמיד מותאמים, מקושרים ומהודקים מבלי כל סדק של סתירה ביניהם.

ההבדל ביני ובין האחרים ה’תמידיים' וה’עקביים' הוא רק בזה, שהם אינם רואים את הסתירות שבכל המחשבות שהם חושבים ובכל המעשים שהם עושים, וממילא אין הם מתקנים אותם, אינם מיישבים אותם ואינם מעלים אותם, בשעה שאני היודע את הסתירות שבתוכי, עמל בכל כוחי להשוות ביניהן, ולא בפשרות גרידא וב’טיח תפל על קיר נפל', כי אם בהשוואה עליונה, בנקודה אחת עמוקה, המאחדת הפכים מתוך שהיא מראה ומוכיחה, שכל הטוב והיפה בעצם יוצא מן האחד ושב אל האחד" (“דממה וקול”, עמ' 33).

סתירה ראשונה, שנבלטת מאד מאד בתורות ר' נחמן ובשיחותיו, היא הטפתו לשמחה וגינויו את העצבות: “על ידי עצבות באה שריפה”; “עצבות סימן לאיזו חולאת שממשמשת לבוא”; “עצבות היא מסיטרא אחרא והקב”ה שונא אותה“; “מרה שחורה מביאה לידי כפירה” (שיחות הר"ן). ואילו לאמיתו של דבר, היה ר' נחמן בעל יסורין ומכאובות. איש התוגה. ר' נחמן הסביר שעצבותו ירושה היא מזקנו הבעש”ט, כלומר, אינה מידה מקרית, שאפשר לשנותה, “והבעש”ט הוא ממשפחת דוד המלך עליו השלום, שצעק תמיד לה' מלב נשבר ונידכה." ור' נחמן חש יפה בסתירה זו ואמר פעם לתלמידיו: “מהניגלה שלי אין אתם צריכים ללמוד. אף־על־פי שאני על־פי־רוב בעצבות, אין אתם צריכים ללמוד מזה” (חיי מוהר“ן, ח”ב, אות ו'). אף צייטלין חי בסתירה זו ולא כיסה עליה, שכן היה איש העצבות העמוקה, המכרסמת את הלב, ועם זה הטיף לחסידות של שמחה וחיוב החיים.

הוא הדין בספיקות: “כמה אני מתקנא בבני אדם המאושרים האלה – שאין הם יודעים בצערו של המסופק תמיד, המבקש תמיד וחושד תמיד את עצמו: שמא טעיתי…” (“מחשבה ושירה”, חלק שני עמ' 96). צייטלין מודה בספיקותיו ובקושיותיו ובתשובות־תיקו שלו. ומה רב העניין בפיסקה אחת של ר' נחמן, שהקושיא והספק מעורבים בה: “בהכרח שיהיו עליו יתברך קושיות, כי כך נאה ויפה להבורא יתברך, שיהיה מרומם ונישא מדעתנו”. כלומר, לא זו בלבד שהספיקות, המביאים לידי קושיות, מוּתרים, אולם הם מידה נאה, שכן הם מעצם טבעו של האדם החושב מחשבה גבוהה. האדם צריך לבקש תמיד, לבדוק תמיד ולהיות מוכן להגיה את טעותו. לצייטלין, שראה את זוועות מלחמת העולם הראשונה והפרעות ביהודים, הציקה השאלה “צדיק ורע לו רשע וטוב לו”. מדי פעם חילחל בו הספק בצדק האלוהי, והוא הביע אותו בדברים אלה: “אמת, שהצדק האלוהי שונה לגמרי מן הצדק שלנו, והאלוהים בצידקו מעביר דורות ומקריב דורות בשביל אושרם, טובתם, עלייתם ואורם של הדורות הבאים. אבל לבנו, לב אדם, גם הוא דורש את שלו. יש לו הצדק שלו ויש לו התביעות שלו. הצדק שלנו, של בני האדם, עומד וטוען בכל תוקף: הדם הזה של מיליוני בני־אדם, ביניהם ילדים וקטנים, למה ובשביל־מה הוא נשפך? – – – אבל מה להם, לכל הנהרגים והנטבחים בעצם עלומיהם, בעוד אשר כל עורק ועורק בהם דרש חיים, חיים פרטיים, אישיים, עצמיים – מה להם ולהארמוניה שתופיע אחרי דורות רחוקים או קרובים” (“על גבול שני עולמות”, עמ' 191).

תשובתו של צייטלין היא כתשובתם של הפילוסופים הדתיים – האמונה. הפרפורים של צייטלין, כפרפוריו של ר' נחמן, מניחים את שניהם בפסימיותם ובעצבותם, כשם ששניהם מוצאים פתרון בכיסופים לנשׂגב ובצידוק הדין.

סתירה חריפה לא פחות נעוצה ביחסו של ר' נחמן להשכלה. תמיד נלחם בחקירה ובפילוסופיה, ואין שיחה משיחותיו או תורה מתורותיו, שלא יהיו מכוּונות נגדן. הוא ראה בהן סרסורי־כפירה, שכל מאמין באמונה שלמה יתרחק מהן; אולם צייטלין מוכיח – וההוכחה אינה קשה – שר' נחמן עסק בלימודי חול, ובלשונו: “כי היה רבי נחמן עוסק בספרי מחקר – על כך יעידו תלמידיו במפורש, אלא שהם אומרים: לו נאה ולא יאה!… הצדיק, שהוא בבחינת משה־משיח – הם אומרים – צריך לעיין דווקא באלו החכמות, כדי שיוציא את הנשמות הנבוכות משם – – – והעיון לא היה עיון לפרקים, כי אם עיון תמידי, הגייה תמידית, לימוד תמידי” (“על גבול שני עולמות”, עמ' 297).

הלל צייטלין סבל משניוּת זו. הוא נפתל נפתולים קשים עם המדע ואנשי המדע, ואפילו נטל מהם את ההכשרה הנפשית לרדת לסוף משמעותם של ה“זוהר” והקבלה; ועם זה היה בקיא בחדריהם של מדעים שונים, והגה בפילוסופיה העתיקה והמודרנית, אף שלף מהם לבנים לבנין עולמו הרוחני. הוא העז לראות בר' נחמן דוסטוייבסקי יהודי ומצא קירבה רוחנית בינו לבין שסטוב. גם הערצתו את י.ח. ברנר “הכופר” אומרת דרשני. לא היה איכפת לו, שסתירה מתחבאת במקבילותיו ובהשוואותיו, כי היתה לו נפש שאינה יודעת נופש, צמאון שאינו יודע רווייה, והסתירות היו מוטבעות במרוּצת מחשבתו, שהיתה בחינת “רצוֹא ושוֹב במראה הבזק”, כי הוא לא הסתפק בהגיון הקר, אלא היה איש השטף והתסיסה. אבל נטייה זו לא קיפחה בו תכונת ההצטללות. הקוּבּעת שקעה, ואיך־שהוא התיישבו הסתירות בנקודת־העיקר, שהיתה מכונה בפיו “נקודת ההפלאה”.


 

ח. בעל חלומות ומחשב־קיצין

לא הבאנו אלא גיצים מעטים ממה שהתיזו שני הפטישים החזקים, ר' נחמן וצייטילין. אולם גם אלה יש בהם כדי להעיד על קירבת־רוח ועל הזדהותו של צייטלין עם ר' נחמן, בעל החזון המשיחי והמורה־דרך לגאולה.

צייטלין חזה חזיונות וראה מראות־אלוהים. הוא שמע מתוכם את “קול הנצח המדבר אליו”. חלומות רבים חלם וסיפר עליהם בפרטות יתירה. בחלומו באו אליו דמויות של רביים ושל גדולי היהדות, שמעולם לא הכירם, והם הגידו לו את הצפון בתוך המתרחש. “היו בחלומות ההם מעין אזהרה ומעין ראייה מראש, (שם, עמ' 207). הם נטעו בו את ההכרה, ש”רצון עליון הטיל עליו את החוב" להיות מוכיח ומייסר, מיישר ומבשר. הוא שאב עוז ונחמה בעובדה, “שגם עיקר כוחם של הנביאים, שבמראה דיבר אליהם האלוהים, חזון הירבה להם, ודימו צורה ליוצרה” (“על גבול שני עולמות”, עמ' 308).

אחד האלמנטים החוזרים בחלומותיו בתבניות שונות, הוא העפיפה. העלילה בחלום, דרך עפיפה מתרחשת. הסולם, שבו עולה צייטלין ויורד, ושוב עוֹלה ושוב יורד, הוא כמין סולם מעופף. הוא עף למעלה ולמטה, ולפעמים אף תלוי ועומד באוויר מחמת מכשול ללא ניע. אביא כמה מחלומות אלה:

“בחלומי, והנני שט על פני האוויר. לא. הולך באוויר. נדמה לי שאפשר ללכת ולדרוך על פני שכבת־האוויר התחתונה כמו שהולכים ודורכים על פני האדמה. מתפלא אני אז: מדוע אין בני־אדם הולכים כמוני? – – – ואולם יש אשר מתרומם אני ללכת באוויר ונכשל ונופל…” (“על גבול שני עולמות”, עמ' 175).

“כל הלילה שעבר חלמתי חלומות שונים ומשונים וכולם סבבו על קוטב הציונות ושאר עניינים ציבוריים. לא אזכור כבר. זכור אזכור רק זאת, שבתחילת הלילה נישנה אלי חזון העפיפה. התרוממתי על פני האוויר, אבל היה לי צער מרובה מזה, שחפצתי לעוף מעל לתקרה והתקרה דחקה אותי בכובדה ולא יכולתי לנצחה או להתרומם ממעל לה” (שם, עמ' 206). וכך נשאר מרחף באמצע העפיפה.

והנה חלום על קידוש השם, נושא המחלחל בצביון מיוחד בחייו ובכתביו, והוא גם מוטיב ראשי בתורת ר' נחמן. אולם חלומותיו מזעזעים אותנו, מפני שאינם לקוחים מן המציאות הרגילה בימיו, אלא מן המציאות האיומה העתידה להיות בימי השוֹאה, שבה ניספה:

”ראיתי פעם בחזון והנה נישא אני באניית־קיטור גדולה מלאה יהודים. האנייה עולה ויורדת. נישאת היא עד לגשר גדול. הגשר מעל לאנייה והאנייה עוברת מתחת לגשר. האנייה מתקרבת עד לבית קטן. מציץ אני בעד חלון הבית והנה רואה אני לפני יהודי יושב ומתפלל ומברך ברכות בקול רם. האנייה חותרת בכל עוז לבוא אל החוף, אבל הרוח דוחפה אחור, הסערה מהפכת את האנייה והרבה יהודים טובעים בנהר. באותו רגע נשמע מן המים הד קול היהודי בעל־הברכות: “ברוך אתה ד' אשר קידשנו במצוותיו וציוונו על קידוש השם” (שם, עמ' 210).

והנה חלום של חזות שחורה, המרעישה אותנו באימתה:

“חזיתי פעם בחלום באופן בהיר וריאלי, מבורר וצלול, ממש כמו שרואים בהקיץ. יהודים אצים־רצים אל רכבת, ברכיהם כושלות והם רצים, ראשיהם כפופים, פניהם חשכו משחור, הנשים בוכות בקול, הצעירים בוכים בחשאי, הכל נושאים חבילות־משא וארגזי־מסע, הכל נחפזים אל הרכבת, המיועדת להסיע מכאן את הצעירים. מיספד גדול וצער צורב מאין כמוהו” (שם, עמ' 210).

אי אפשר לקרוא שורות אלו בלי לזכור את מחזות־האימים בשילוח הרכבות למחנות ההשמדה.

הלל צייטלין הגן בחום ובתוקף על החלומות והחזיונות שראה וייחס להם ערך ניחושי, ולפעמים נבואי, והם היו חלק מהווייתו הנפשית וכוכב מדריך בחייו. הוא השיב למבטלי החלומות כהאי לישנא:

“רואה אני בחלום אנשים טהורים, צדיקים, ספרים, צירופי שמות וכו'. אינני צריך ללעגם ולספקנותם של אחרים. גם אני רבה בי הספקנות, ולפעמים – גם הלעג. אבל אני שראיתי והרגשתי את החזיונות ההם, אי־אפשר לי, בכל ספקנותי, לכחש, כי יש בחזיונות (יחד עם הערבוב החלומי, לפי שאין חלום בלא דברים בטלים) גם הרבה מן האמת. ואולם אז, באותה שעה, שעליה אני מדבר הפעם, נרדמתי ואחזה חזיון אֶסטראַלי, ודווקא שלא מסיטרא דקדושה”. (“על גבול שני עולמות”, עמ' 693).6

צייטלין לא נמנע גם מלהימנות עם מחשבי־הקיצין, שהאמין באותותיהם של הגדולים שבהם. ונביא ממנו חישוב־קץ אחד בסגנונו:

“הדבר היה כך: הקיצותי פעם אחת בבוקר ומבלי כל הקדמה ומחשבה עלתה במחשבתי פיסקא זו: זמן הגאולה, אף אם יאחר, לא יאחר בכל אופן מסוף שנת תש”ל או תחילת שנת תשל“א, ועל זה בא הרמז במאמר חכמינו: ‘מתי תרום קרן ישראל? בכי תשׂא’. 'כי תשא, – בגימטריא תשל”א. רחצתי את ידי, לבשתי את בגדי. והנה לפני ספר ‘קדושת לוי’, ותיכף בפתחי הספר הופיע לפני מקום אחד, שמדוברים בו אותם הדברים עצמם שניגלו לי זה עתה – בשם האר“י” (שם, עמ' 211).

אמנם חישוב־הקץ שלו נתבדה, ואנחנו שרויים כבר בשנת תשל“ט ועדיין קץ הגאולה לא בא; אולם ידוע, שיש בית־עלמין גדול, שבו שוכנים כבוד מחשבי הקיצין עם חישוביהם, ואין לבוא בטרוניה דווקא על צייטלין… בשבילנו חשוב לציין שגם זכות זו נטל הוא לעצמו באורח טבעי כאחד מ”מיישבי הדרך" לביאת המשיח. (גם דיבורו על הקץ אסמכתא לו בדברי ר' נחמן מברסלב, וכה אמר: “הנה אנחנו עתה אצל הקצה והסוף של ישראל, במקום שגבול ישראל כּלה, כי לכל דבר יש קץ וסוף” – חיי מוה“רן, ח”ב, נסיעתו לאומין, סימן י"א).

אולם דברים אלה פרסם בשנת תרצ“ה (1934) והיה יכול עדיין לעסוק בגימטריות ובנוטריקונים ולנעוץ את הקץ בשנת תשל”א (1971), אלא שבינתיים באה מלחמת־העולם השניה ועמה ראשית השואה, ואז ראה במו עיניו את הקץ המתקרב, ולפי עדות־שמיעה של שמחה בונם אורבאך, קרא חדשיים לפני פרוץ המלחמה לחבורה של עשרה אנשים, ביניהם מקובלים וחסידי ברסלב, ובקול של חוזה אמר:

“ידידי, הנני רואה לפני קאטאסטרופה גדולה, המתקרבת ובאה אל שערי מדינת פולין; הולך ומתקרב האויב הנאצי אשר יעשה כּלה ח”ו בכל המרכז היהודי שעל גדות הויסלה. הוא ילך מעיר לעיר, מעיירה לעיירה, מקהילה לקהילה וישחט את כולנו, ימחוץ את ראשי הזקנים, ינפץ את גולגלות הילדים ויכלה אותנו כולנו, ללא השאיר שריד" (“תולדות נשמה אחת”, עמ' 170).

בעקבות “הזוהר” הבחין צייטלין תמיד בין שני מיני קיצים: “קץ הימין” – מסיטרא דימינא, ו“קץ כל בשר” – מסיטרא דשמאלא. זוכים בני האדם – מתקרבים אל “קץ הימין”, אינם זוכים – “קיצם קץ כל בשר”. הפעם ראה לפניו צייטלין “קץ כל בשר”, פשוטו כמשמעו.


 

ט. ראשית ואחרית נשקו.

דמות דיוקנו של הלל צייטלין ומהותו היו שנויות במחלוקת, ככל אישיות גדולה ומורכבת. בספרים ובעיתונים שנתפרסמו בעודו בחיים, מצויים דברי הערכה שיש להם פנים לכאן ולכאן. אולם אנחנו חייבים, 36 שנה לאחר מותו, לראות את צייטלין באור הנכון ככל האפשר. וראייה זו, שעדיין אינה יכולה להיות שלמה, ושניסינו לתארה ראשית־תיאור, מביאה אותנו לידי מסקנה, שצייטלין התקין את עצמו מצעירותו, ביודעין ובלא־יודעין, לתפקיד של יעוד משיחי. עפיפותיו וצניחותיו, תעיותיו ותמורותיו, הסתירות והניגודים, כל אותו סולם של טיפוסים וירידות – אין בהם כדי לשנות אותה מסקנה. אדרבא, הם מסייעים לחיזוקה. אין לצפות לכך שעולמה של אישיות כזאת יהיו דומה עלינו כמישור. השׂאוֹר שבו היה מטלטל אותו בין לספק לוודאי, בין אמונה ליאוש, בין עמדה לעמדה. לפעמים הציץ ונפגע וחזר והציץ, ולבסוף יצא בנסיון גדול, אף־על־פי שמעולם לא נסתלקה ממנו עצבותו. לפיכך התקשה להיות שליח־ציבור, שבפיו צריכות להיות הלכות־מאוששות ודעות ברורות, השוות לנפשות רבות. והללו היו רחוקות ממנו הן כעובדה והן כשאיפה.7

ש.ב. אורבאך בספרו הנזכר, אומר בסוגריים: (“אין אני רוצה לכנות חס ושלום אותו בשם נביא, צייטלין עצמו היה נרתע מזה…”). הסוגריים וריבוי הנקודות ותיבת־הסיווג “חס ושלום”, אופיניים מאד. והמלים: “כמו נביאי ישראל, שהתקוממו נגד כל המוסדות הרשמיים” ו“כמו הנביאים נלחם בקנאות קיצונית” – באות לכסות על איזה תואר מסוג זה, שהיה מפרכס לצאת גם מעטו של אורבאך.

אין לשחק במחבואים. צייטלין היה חזיון משיחי אחרון ביהדות המעטירה, יהדות פולין. וחוש לוחש לי: אילו היה חי באחד הדורות הקודמים היה מקיים שליחות משיחית בפוֹעל ולא רק במחשבה, כשלמה מולכו בשעתו, ואולי אף היה מצטייר בדמיוננו כמין משיח בן־יוסף, שמיתתו מבשרת את ביאת המשיח האמיתי. והנה באה אחריתו הנוראה והשלימה את קווי דמותו. מצוות קידוש־השם, שהטיף לה בלי הפסק, נתקיימה בו. הוא קיים אותה בשם ובמלכות.

ואמנם אהרן צייטלין, בנו, כתב במכתבו לשמחה בונם אורבאך: “– – – מה שאני יודע על השנים אחרונות – לא הרבה, לצערי הרב. התאריך הידוע לי הוא זה, שמסר ד”ר הלל זיידמן: אבי זצ“ל קידש את השם בטלית ובתפילין ובספר הזוהר ביד – בערב ראש־השנה (ספטמבר 1940). הדבר אירע באוּמשלאָגפלאָץ (כיכר השילוּח) בדרך לטרבלינקה”.

וגירסה אחרת מוסרת: בימי השואה, בצאתו לדרכו האחרונה, היה עטוף בטלית ומעוטר בתפילין בבית החולים. ולפני מותו קרא אל אָחיו היהודים: “יהודים, אל תלכו כצאן לטבח יוּבל. אני זקן הנני וחלש ואין בכוחי להילחם, על כן אנוס אני למות מיתת־חנק. אבל אתם – התגוננו, הילחמו, ואל יחוּלל צלם אלוהים בידי טמאים… תמות נפשי עם פלשתים”.

ראשית ואחרית נשקו.

תשל"ט 1979



  1. צייטלין היה ציר הקונגרס החמישי, ובתרע“ט, בסוף מלחמת העולם הראשונה, אף פירסם ב”מאָמענט“ הוורשאי פרקים של אוּטופיה ציונית ושמה: ”המדינה הישראלית בשנת אלפיים".  ↩

  2. במכתבו לצ.ז. ויינברג (תרצ"ג) הוא תובע את עלבונו של “המפתח לספר הזוהר”. שלא העריכו אותו כראוי, ואומר: “זה ספר שהוא משמש מהפכה גמורה במהלך הדעות על הזוהר – – – ספר שנשאר, גם לאחר שמר ג. שלום השתמש בו, כולו חדש גם עתה”.  ↩

  3. “על גבול שני עולמות”, עמ' 204.  ↩

  4. “הפנקס פתוח” מאת יצחק שדה, הוצאת הקיבוץ המאוחד, תשי"ב.  ↩

  5. א) “בפרדס החסידות והקבלה”; ב) “על גבול שני עולמות”; שניהם בהוצאת “יבנה”, 1965.  ↩

  6. כוונתו לחלומו “על חתול אדום, חתול של אש, ברייה, שכמוה לא ראיתי בימי חיי. הברייה ריחפה לנגד עיני ורעדה אחזתני… הקיצותי בבהלה, נחליתי אז, אבל בחסדי ד' הגדולים עלי ניצלתי מכל רע” (שם, שם).  ↩

  7. מטעם זה גם הבמות והאגודות, שהקים לו כמכשירי ביצוע, לא פעלו ולא הועילו לו והיו קיקיוניים. וראוי לציין מקצת משמות הבמות, כגון “דער סנה”, “הלל צייטלין בלעטלעך”, “התיבה” ועוד; ושמות החבורות, כגון “יבנה”, “בונים”, “בני היכלא”, “בני הרז”, “יחידים”, “מכוונים”, “מושיעים”, ועוד.  ↩

המלצות קוראים
תגיות