רקע
ישראל כהן
מורשת הזז
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות

 

א

סופר עברי מובהק שיצר כל ימי חייו, עד שנתו השבעים וחמש, יצירה סיפורית כבירה כזאת, ושכבר עברו שמונה שנים לפטירתו, מן הדין שבני דורו, שנשמו עמוקות את אווירת יצירתו ונהנו ממנה כמה וכמה קבים של יופי, רגש, מחשבה ושאר ערכים־של־מעלה, ישאלו עצמם מה זימן הגורל לו ולנו ומה היה מענקו הכולל והמבורך. ודאי, קל לשאול שאלה זו אבל קשה להשיב עליה, אף־על־פי־כן, אין להימלט ממנה מחמת הקושי. אין להעלות על הדעת אפשרות למיצוי החשבון ולסיכום אחרון. נכסים רבים הניח לנו הזז, נכסי ספרות יפה ונכסי מחשבה ודעת, והבודק את מורשתו חייב לסייר בכל נכסיו ובכל חדרי יצירתו, כשם שהוא חייב להתקין בידו קנה־מידה להערכת פרטי יצירה וכללי יצירה, ולנחש מה קבע בהם ומה ארעי, מה נצחי ומה בן־חלוף. ברצוני איפוא לציין שלוש חטיבות־מורשת לשם סיכום ראשון, שאחריו יבוא המשך ושיכלול, ולא רק על ידי, אלא גם על ידי אחרים. ולפי שלא הנחתי כמעט דבר מדברי הזז שלא קראתי, ואף רואה את עצמי מצוייד באהבת הנושא, שהוא תנאי לעיסוק מסוג זה, הריני ניגש לנסיון נועז זה.


 

ב

ההישג הראשון במעלה של יצירת הזז ואישיותו הוא בתפיסת האחדות שלו. אחדות האומה, אחדות הווייתה, אחדות גורלה, אחדות ההתרחשות, אחדות הזמן, אחדות העבר ואחדות השאיפה לעתיד. בין שלושת הסופרים העברים הגדולים, שזכאים לכינוי בעלי־אחדות, מנדלי, עגנון והזז, היה הזז המצויין שבהם, המובהק שבהם והשלם שבהם. מפני שהשכיל להגשים שאיפה זו שבלב ולהמחישה ביצירה משוכללת רבת־פנים. והריבוי הוא ריבוי שבאחדות. דרך זו לא היתה פרי תכנית מלכתחילה, אלא השגה רוחנית דמבראשית, תמונה חקוקה בנפש היוצר, שהצייר שבו ציירה כל ימי חייו קו לקו, תג לתג, פרק לפרק, חטיבה לחטיבה, עד תומה. זאת היתה מעין הגשמה עצמית, שנתחייבה על ידי כורח פנימי, כמאמרו בעצרת עולי תימן: “ביקשתי אתכם ומצאתי את עצמי. וזה היה הפלא”. יש להניח, שבשעה שחיבר הזז “ישוב של יער”, לא שיער כל עיקר עד היכן תשתרע יצירתו הסיפורית ושהיא עתידה להגיע עד יהודי תימן. אולם ההשגחה הפרטית שלו, טיפחה זיקה נסתרת זו לעולם היהודי המפוזר והוליכה אותו בדרכי עקיפין ופיתויים סמויים לתחומי מושב רחוקים ומופלגים של שבטי יהודים עלומים ונשכחים, שלא שזפתם עין מספר עברי. מ“ישוב־של־יער” אוקראיני ומפרקי מהפכה של עיירה יהודית מתפוררת דרך תיאור חיי יהודים טיפוסיים של דורות ראשונים, עבר הזז לסיפורים מחיי חלוצים בקושטא ולחיים המתחדשים בארץ־ישראל לפני קום המדינה ולאחר קומה – ואל המחזה “בקץ הימים”, שחומרו שאוב מן התסיסה המשיחית בימי שבתי צבי; ומכל אלה אל יהודים יוצאי תימן, פרס ועיראק (“יעיש”, “היושבת בגנים”, “אבנים רותחות” ועוד). מ“חתן דמים” שהוא מוטיב תנ"כי קדום אל “בקולר אחד”, שהוא סיפור המאבק עם הממשלה המנדאטורית לפני קום המדינה ותיאור שעותיהם האחרונות של לוחמי מחתרת שנדונו למיתה כחבושים בכלא הבריטי. וממנו אל “אופק נטוי”, שעניינו החיים החדשים המתהווים במדינת ישראל בחבל לכיש.

לא אפרט כאן את כל סיפוריו השונים ואת כל תחנותיו של הזז עד ל“פרקי מהפכה”, שיצאו עכשיו בנוסחם החדש, ואסתפק בציונים אלה, שאף הם דיים להעיד על הקשת הגדולה והמרהיבה הפרוסה בשמי יצירתו של הזז.

מופלאה היא האינטואיציה של הזז, שתפס את ריבוי־האנפין שבעדות השונות כאילו בכולן נולד וחי. את התימנים, למשל, תיאר בשלבי חיים שונים בתימן ובארץ: בימי מלחמת העולם השניה, יחוד הווייתם ושאיפתם לגאולה בתימן, סבלם וציפייתם למשיח, וכן גלגולי עלייתם והתאקלמותם בארץ. סופר אשכנזי זה הרגיל את עיניו המחודדות לראות את כל הדקויות, את העוויות המרומזות בהבעת פניהם של יהודים רחוקים ואף מוזרים אלה שנתקרבו, את חיתוך דיבורם, פתגמיהם, צבע קולם וצלילי לשונם ותגובתם. בעט־אמונים ובעומק השגה תיאר את שיחותיהם והרהוריהם, חיי האישות שלהם, אהבתם וקנאתם, חלומותיהם והזיותיהם, מלבושיהם ונימוסיהם. בחריפות, בהומור, בהיתול ובשנינה העלה לפנינו תהומות חייהם, זיוום וגם צלליהם, כאילו הוא אחד מהם. נפש נפש ודמות דיוקנה, איש ושפתו וניגונו. ואין רשות של אקלים אחד נוגעת בחברתה ובייחודה. אופייני הדבר, שהשם אוזלי, זה שמו הספרותי הבדוי של הזז, היה לפי סברת רבים, מחבר תימני מלידה. גלגולו של הזז לתוך נשמותיהם של אלה הוא סוד מסודות אישיותו ואמנותו, והזז הוא מבחינה זו אחד ואין שני לו.


 

ג

נאמר לעיל, שזינוקו של הזז המספר לתפוצות לא־נודעות של האומה לא היה פרי תכנית מוקדמת ומחושבת, אלא פרי התפתחות והסתכלות עצמית מאוחרות ולאחר שהשתחרר מן התחומים הצרים, שתחמו מנדלי ואחרים לחלל עולמם והיקף פיזורם של היהודים. בנידון זה יש לנו עדות חשובה ביותר של הזז עצמו בראיון עם גליה ירדני־אגמון ז"ל. על שאלת המראיינת: “מה הביאך לתאר את התימנים?” השיב:

"בשעתו היתה לי תפיסה נאיבית מאוד של דברי־הימים שלנו. סבור הייתי, שעם ישראל, היהדות, זה בית ישראל ברוסיה – ליטא־פולין. אמנם ידעתי שישנם יהודים גם ברומניה, בצרפת, אך “זה לא היה זה”.

“הם היו בעיני כעין אבר מדולדל, שאין לו חלק בתהליכים ההיסטוריים של העם היהודי. העם היהודי – על שאיפותיו ועל האידיאות והאידיאלים שהתסיסו בו תנועות רבות והצמיחו ספרות עברית ואידית – העם הזה היה ברוסיה הגדולה. לא בשום מקום אחר. ואז באה פגישתי עם יהודים ספרדים בקונסטנטינופול והפכה את הקערה על פיה. נפקחו עיני לראות, שהעם היהודי הוא גדול יותר ומגוון יותר ממה שסברתי תחילה. יהודים אלה שבעיראק, בסוריה, בסאלוניקי, בתימן – ארץ ארץ ויהודיה! ואז נתעוררה בי הסקרנות להכיר את העם הזה – את עמי. ב”עשיר ורש נפגשו" תיארתי בפעם הראשונה פגישה בין אשכנזי וספרדי. אחר כך, כשנתיישבתי בארץ־ישראל, שוב האירו את עיני הגוונים הרבים של המאור הגדול – היהדות. אז באתי וקבעתי את דירתי בבית משפחה כורדית. הכורדים הם שבט מיוחד במינו, פשוט מאוד, סימפאטי מאוד, שונה לחלוטין מן התימנים.

התימנים הם שבט מוכשר, שאפתני במקצת, אולי אפילו יותר ממקצת. תחילה סברתי: קבלה, מקובלים המבקשים להביא את הגאולה – כל זה דברי הימים, לא הווה חי. והנה, אצל התימנים מצאתי מקובלים, העוסקים בחישובי הקץ ומנסים לקרבו, אצלם זה הווי חי ותוסס. לנגד עיני ביצבצו ויצאו בכל בית, בכל אדם, גוונים עזים, חריפים, כריח תבליניהם. בעולמנו הפושר היה כל זה בשבילי חידוש גדול – – –

“יש בינינו כל כך הרבה מן המשותף. המולדת התרבותית היא אחת: אותו רש”י, אותו רמב“ם, אותו שולחן ערוך, גם אותה גמרא, אם כי התימנים אינם מרבים ללמוד גמרא, לרבות שירתם שהיא מעין ואריאציה לשירת ספרד. בעיקרו של דבר, המשותף מרובה על השונה. המשותף הוא בשורש. השונה רק בפולקלור, משום כך יכולתי לקלוט מאווירם של התימנים יותר, למשל, משל הכורדים, שהם כמו שאמרתי, שבט פשטני ופחות למדני”.

(“זכרון לגליה ירדני־אגמון” עמודים 108־107)

מובאה זו, שאריכותה היתה הכרחית, מדברת בעדה. היא מסבירה לנו תהליך חשוב במיפנה שחל ביצירתו הספרותית של הזז. הוא היה בספרותנו בבחינת קולומבוס, שגילה מושבי יהודים בארצות רחוקות ונידחות, שלא היו בחוג ראייתם של מספרים עברים קלאסיים, אף על פי שתיירים יהודים וחוקרים בודדים היו מבקרים לעתים בקצת מהם. על ידי כך העניק לנו הזז לא רק עולם ססגוני של טיפוסים יהודים ונוסחי־הווי שונים ומופלאים, המרחיבים את דעת־עצמנו וגורמים לנו הנאה אסתטית גדולה; יתרה מזו: בהרחיבו את שדה־הראייה ואת טווח־התיאור שלו, השלים הזז את כדור־העולם היהודי שהיה חסר ופגום, נתן בלבנו יקום יהודי שלם ויצר הרגשת אחדות באומה; אחדות של יהודי פולין וגליציה, רוסיה ותורכיה, יהודי גרמניה וליטא, יהודי בבל, תימן, עיראק וכורדיסטאן. הזז קיפל ביצירתו את האומה בשלימותה על כל אבריה וחטיבותיה באשר הם שם. גיבורי סיפוריו של הזז חיים ותוססים בתוך מרחבים ומעמקים וגבהים אלה. זהו נס ספרותי והיסטורי גדול, התגלות מופלאה לדורנו, שהתרחשו לנו בזכות הזז. כדברי הזז עצמו בעצרת־עם של יוצאי תימן לכבוד יובל השבעים שלו: “משנים־עשר ספרי ששה הם משלכם. זה מיזוג־גלויות עד שלא עלה מיזוג־גלויות במחשבה. בדבר זה כבדברים רבים אחרים, שהם הם עיקר חיינו, קדמה הספרות העברית למחשבה הציבורית ולעסקנות הציבורית. זה כוחה של הספרות העברית”.

הזז היה הצופה לבית ישראל בהא הידיעה, מבשר של קיבוץ גלויות בעודן בתפוצות, לפני הגאולה, ושופרו של קיבוץ גלויות לאחר העליה לארץ ישראל. לפיכך נאה ההגדרה שהזז הוא מספרה של כנסת־ישראל בזמננו. זהו אגף ראשי בהיכל מורשתו של הזז.


 

ד

עוד נכס יקר הוריש לנו הזז ביצירתו הלא הוא הרכבו המופלא של אוצר לשונו העברית. יפה כאן להביא תחילה מדבריו על מהות הלשון וערכה ביצירה, כדי להבין משום מה סגד הזז כל ימיו ללשון העברית, טיפח אותה באמנות־אומן, התרפק עליה, פינק אותה בכינויי חיבה ובהתמכרות אבהית ואימהית עד ימיו האחרונים.

“ספרות – אמר – משמע אמנות הלשון. הלשון קודמת לכל, וקודמת לעלילה, קודמת לדמות, קודמת לבנין, לתיאור הנוף – – – הסגנון איננו, כמקובל, דרכי לשון בלבד, זה יחודו של הסופר, שבו הוא שונה מחבריו, בדעת, בנסיון־חיים, בהשקפת־עולם וגם בצורות־לשון המיוחדות לו, הנוף הוא נוף כפשוטו, מה שהעין רואה, ואין דומה ראייה לראייה, ויותר מזה – ביטוי לעולמנו הפנימי, ולרוחו של האמן. הריתמוס והמלודיקה זה הרכב מילונו של הסופר, היחס הפנימי שבין מלה לחברתה, ובין משפט לחברו, התחביר, האפקטים הפונטיים וקשרי האסוציאציות האמוציונאליות”.1

תפיסה זו מונחת ביסוד יחסו ללשון היצירה בכלל וללשון העברית בפרט.

ודאי קדמו לו מנדלי ועגנון בסגנון הפרוזה העברית, שמהם למד ונתבשם והישגיהם הנפלאים שימשו לו בסיס לכיבושי לשון משלו. אף על פי כן, הוא בנין־אב לעצמו. בית־מדרש לשוני לעצמו. הוא חזיון־בראשית. הוא שתה מבארות־קדומים כמותם, ואותם מעיינות תרבות וחכמת ישראל שהם דלו מתוכם דלה אף הוא, וצינורות השפע הרוחני של האומה היניקו גם את רוחו. שכן ברור היה לנו תמיד, שהסופר הזה הוא תלמיד חכם אמיתי, שספג תורה ולשון מכל המקורות, מן התנ“ך והאפוקריפין, מן התלמוד והמדרש, מן הרמב”ם והפוסקים והשולחן ערוך, משירת ימי הביניים ומן הכוזרי, מן החסידות ומספרי יראים, מן ההשכלה וראשוני הסופרים העברים, מעגות השבטים ומפי הצברים. הוא איש־אשכולות, דכולא בו. אבל מעבדה פנימית שוכנת בנפשו, שבה נטמעו ונתעכלו כל היסודות והרישומים והמישקעים ונתגבשו בנפשו ללשון מיוחדת, חדשה, לשון הזז. אמנם הוא בא אחרי מנדלי והתחיל ליצור אחרי עגנון, אבל מיד להופעתו הוסיף על הראשונים. וראוי לסמוך על מה שאמר: “אני איני ממשיך, גם לא את מנדלי. אני הולך בדרכי”. (ראיון עם יצחק בצלאל). ולא עוד אלא שהיה לש את חמרי הלשון לישה מיוחדת וגילף מהם צורות הבעה חדשות וצירופים חדשים, נוסחי שיחה וויכוח חדשים. באופן כזה תוכיח כל בדיקה שזהו מופע לשוני חדש. בפיתויים בא הזז אל גברת הלשון ובבת־שחוק רעננה. והיא נענתה לו והעניקה לו ממכמניה ומגנזי יופיה וחסדה. לפיכך אנו מרגישים בחידושיו, שיש בהם טבעיות, גמישות והפתעה. צירופיו יוצאים מתחת ידו עליזים ושמחים, כבני־זוג שהמתינו הרבה, היוצאים מחופתם לאחר זימון גורלי זה. כתי־כיתין של מלים ומיבטאים ופתגמים, שהיו נחבאים דורות ומאובקים, רוחצו והולבשו כתונת־פסים ונעשו בני־זמננו, בני־היכלא ובני־רחוב. שמות עצם ופעלים, אמירות ומשלים, שכבר נשתכח הענין שבאו להגדירו בדורות הראשונים, חזרו והוכשרו לשמש פתחון־פה לדורנו, כאילו זה־עתה נולדו ויצאו לאוויר העולם. תחייה יש כאן, התחדשות נשמת־הלשון. לכשיבוא החוקר הראוי לכך, יגלה אוצרות עשירים ומבריקים מבית־היוצר של הזז, שניתנה לנו רשות לומר עליו, שהיה שר־הלשון לא רק להלכה, אלא היה גם אמן־השימוש בלשון העברית. שכן הוא שם בפי כל גיבור וגיבור, הפועל בסיפוריו, לשון ההולמת אותו וצורת שיחה ותגובה הנובעת מאופיו והמתאימה למעמדו. הן כך העיד על עצמו הזז בראיון עם רפאל בשן: על שאלתו אם סגנון־הכתיבה שלו אחיד בכל הסיפורים, השיב הזז בחד־משמעיות: “כל סיפור וסיפור מחייב את סגנונו וצורתו. אין זאת אומרת שאין אצלי סגנון אחד, הכולל בתוכו את כל הסגנונות”. לזה קראתי במקום אחר ריבוי שבאחדות. סגנונו של הזז הוא אחד היוצא לכמה סגנונות, לפי הצורך היצירי. אמור מעתה: מורשתו של הזז בתחום הלשון גדולה ועשירה ורבת־הפתעות מכל נקודת־תצפית שהיא. היא עתידה להפרות את כל שדות החיים והיצירה שלנו ולהשרות את ברכתה על הכלל ועל הפרט לדורות.


 

ה

גדולתו וסגוליותו של חיים הזז באו לידי ביטוי בשאיפתו לשלמות יצירית ובחתירתו הבלתי־נלאית, ההירואית, להשיגה. והכתוב מדבר לא בשאיפה עיונית, בתשוקה חבויה, המקננת בלב כל סופר ויוצר, אלא בדחף ראשוני, שאינו נח ואינו שוקט עד שמתגשם במשימה, ביעד של ממש. לצמאונו ליצירה נתלווה תמיד רצון עז לשלמות. מן המעט שאנו יודעים על הביוגראפיה הרוחנית שלו עולה בבירור, שרצונו זה לעיבוד ולשיכלול נתבלט עוד באחד מספריו הראשונים – ב“ישוב של יער”. כידוע, סיפר הזז לא־אחת, שהוצאת־הספר התירה לעצמה, בלא נטילת רשותו, לחלק ספר זה לשני כרכים, ואף נדפסו כשהם מלאים שיבושי־דפוס קשים. לפיכך אסר על הפצת הספר ובדעתו היה לכתבו שנית, אלא שמסיבות שונות לא ביצע מחשבתו זו והספר נשאר ביתמותו ולא הכניסו תחת כנפי “כל כתביו”.

נמצאנו למדים, שהרעיון לתקן את ספריו שכבר יצאו לאור ונעשו נכסי ציבור, ליווה אותו מיד עם הופעתו של כל ספר מספריו. הזז ידע, כמובן, שענין זה שרוי במחלוקת גדולה, וכשהשיב לשאלות מראיינים על תיקון ספרו הביא במנין את הדעה־שכנגד. וכך אמר: “אמת, בעבודה זו (של תיקון וחידוש) טמונה סכנה לא־מעטה. עלול אתה לשנות מן המטבע שנטבעה בראשונה, מן האקלים המיוחד, מן הריח, מן הטעם, ואמנות רבה היא לשמור על הראשונות”. אולם הזז מסיים “אין בין מהדורה ראשונה ובין מהדורה שניה אלא בגרות יתרה, מן העיקר לא שיניתי”. (“זכרון לגליה”, עמ' 106).

היתה להזז תפיסה שונה ביסודה על ענין זה. הוא דגל ב“עולם התיקון”. המהדורה החדשה, בת י“ב הכרכים “היו בעיני חומר ללוש בו”. וכשנשאל “מה טיבה של לישה זו?” השיב: “גרעתי הרבה, גם השלמתי, כתבתי עמודים רבים מחדש. הכוונה היא לא לגרוע ולא להוסיף, אלא להביא לידי שלמות. אדם משתדל להביא את עבודתו לידי שלמות – כלום אין זה דבר טבעי? הואיל ולשלמות אין סוף – אין קץ גם לתיקונים”. בצד סופרים שלא הסכימו עקרונית לתקן ספריהם ולהניחם בנוסחם הראשון, כדי שלא להפיג מהם ריח ראשונותם ואקלים לידתם, מנה הזז רבים אחרים. “מה היה מנדלי שלנו אילולא תיקן את ספריו ממהדורה למהדורה? אילולא תיקן את ספריו היה נשאר אברמוביץ. ואצל סופרי העמים, גדולי הגדולים תיקנו, שינו, ניסחו מחדש. מונטיין אמר פעם, שאילו מצא וירגיליוס שעה פנויה, בוודאי היה מתקן כמה מקומות ב”איניאס” (שם). “גם ברקוביץ תיקן דבריו וגם עגנון תיקן”. זוהי תופעה רווחת בספרות. כך עשו גם גיתה והיינה ופול ואלרי ושארל פגי ועוד רבים.

והזז הלך ונתחזק בדעתו, שחייב סופר לשקוד על יצירתו כל הימים, לתקנה, לשפרה, ואף להתך אותה מחדש ולהביאה אל השלמות האפשרית. הכתיבה אינה מעשה חד־פעמי. ואמנם יש ספרים שכתבם בכמה נוסחים לפני שטבע להם מטבע אחרון. אין היא פרי רוח הקודש בלבד. היא עבודה רבה, הטעונה בחינה מתמדת בעזרת החושים והשכל והאינטואיציה. התיקון נלחש על ידיהם באוזן המחבר, השואף לשלמות. המחיקה והשינוי, הגריעה והתוספת הם שליחי שלמות זו ומכשיריה. ולשם כך הקדיש את כל־עצמו, מפני שראה בהתקנת מהדורה חדשה ומשופרת לא ענין טפל, שסופר עושה אותו לכשייפנה, אלא שליחות יצירית, מעין יצירת־בראשית, כאילו זוהי התחלה חדשה ולא עיבוד צורה. וכך אמר הזז על ספריו המתוקנים: “הספרים האלה, אף על פי שהם עומדים בעינם, יש להם פנים חדשות. מי שקרא את ספרי הראשונים, ולא יקראם במהדורה החדשה, לא יכיר אותי. הוא פשוט אינו מכיר את עבודתי” – – – “דבר אחד אני יודע. הספרים שלי שלמים עכשיו יותר במובן האמנותי. הם שלמים יותר מבחינת האמת ההיסטורית, אם יש בכלל בספר מימד כזה”. (בראיון עם רפאל בשן).

נראה לי, שיראת־כבוד כזאת בפני התקנת מהדורה חדשה, חרדת־קודש כזאת לקראת שיכלול יצירה, שהמחבר, ובייחוד הקוראים, כבר ראו אותו כמסויימת ובמעלת השלמות, העתידה להימסר לדורות הבאים בצביונה הראשון – היא חידוש גדול בספרותנו. זוהי התגלות למחבר, לספרות ולקורא.

מכאן ואילך נתחדשו הלכה ומסורת בחיי היצירה הספרותית שלנו: חייב סופר לבחון נוסח ראשון שנתפרסם ולראותו כבלתי גמור, כיצירה שטעונה השלמה ושיכלול, שינוי והשבחה, ולתת אותה לעולם נתינה חדשה. אחריותו של היוצר ליצירתו אינה פוסקת עם פרסומה במהדורה ראשונה, אלא נמשכת והולכת ומחייבת שיכלול בתר שיכלול עד כדי מולד חדש2. וסוף סוף הכל נמדד לפי התוצאה, והרי עובדה היא שמהדורה בתרא של הזז משובחת ממהדורה ראשונה שבח גדול. כי יש זיקה חיה בין עולם התיקון ועולם היצירה. על דרך זו השכיל הזז להנחיל לנו מורשת עתירת נכסים כשם שמסר לנו באמצעותה סוד ההתחדשות וההתנערות התמידית!

ברם, ודאות היא בי, שהדור והדורות הבאים עתידים לטפל באהבה גדולה בשינויי־גירסה של הזז, בהשמטותיו ובתוספותיו, בעקירותיו ובהנחותיו. ולא לשם הנאה בלבד ינהגו כך. כל הנשורת והגרודת, שנחשבו בעיניו, מטעמים גלויים וסמויים, כפסולי־כהונה, ילוקטו ביד־אמונה ובהשכל ודעת. הם יועלו מבירא עמיקתא לאיגרא רמה, ימורקו ויצוחצחו ויוכשרו לשימוש מיוחס. אכן, מפסולתן של לוחות הזז עתידים אנו להתעשר. כי כל מה שנולד על אובני הזז לא לבטלה נולד. חיי־נצחים מזומנים לו.

1981



  1. “הד החינוך”, כרך מ“ב, חוברת ל”ב, תשכ"ח, עמ' 7־6.  ↩

  2. דב סדן במאמרו המעניין “גרם המעלות” מביא על כך אמירה בשם אשר ברש: “כתיבה כלידה דומה, ואין לידת־משנה, כגון שתהא האם מניחה לו לבר־בטנה שיגדל בחור ויבשיל אברך. ומשגדל ונתגלו לה בו מום או פחת, תנסה לדוחקו לרחמה ולילד אותו לידה חדשה”. זהו משל יפה, אך חוששני, שאפילו כשיבוא המשיח לא יהיה המשל הזה דומה לנמשל. יש גבול לדמיוּת, ואין סיפור דומה לבר־בטן חי, כשם שאין תיקון או עיבוד, או אפילו שיכתוב דומים ללידת משנה ברחם האם. והטעם פשוט: זה בגדר האפשר וזה מן הנמנע. נראה לי, שדימוי אמיתי יותר יהיה בהשוואת המהדורות השונות למתן תורה, שאף זו ניתנה למשה מסיני וחזרה וניתנה בימי עזרא וכו'.  ↩

המלצות קוראים
תגיות