¹

א    🔗

אשר ברש הוא מגדולי המספרים בספרות העברית החדשה. יצירותיו הן מאשיותיה. מפעלו הסיפורי, שהוא עיקר, הסתעף לשלוש חטיבות: א) חיי היהודים בגליציה; ב) הישוב העברי החדש בא"י; ג) פרשיות היסטוריות נבחרות.

בתחום הסיפור הלך במשעולו המיוחד. הוא תיאר את יהודי גליציה, המושרשים, הנתונים בעול פרנסה ודרך־ארץ, הבהולים והמוטרדים, ועם זה בעלי הנפש והעמידה המכובדת; יהודים, שהסתגלו לגויים שכניהם, שבין סערה לסערה היו יושבים שבת־אחים ועסקים בעניני מסחר וחליפין. יהודים עממיים, שעם היותם מסובלים בדאגות וביסורים, הרי הווייתם היהודית דשנה היתה ורווית אמונה ואור בין בששת ימי המעשה ובין בחג ובמועד.

בתיאור הוויה זו לא היה ראשון ולא יחיד. די להזכיר את ש"י עגנון, בן־גילו, שפרש יריעה רחבה של חיי אותו קיבוץ בגליציה. אולם לברש בקעה מיוחדת, כדרך שגם נושא תיאורו ואמצעיו מיוחדים הם. אין בסיפוריו מזהרורי האגדה והרומאנטיקה של עגנון. ברש חושף את הרקע הריאליסטי, וחותר לתיאור המציאות כפי שהיא נראית לו באספקלריה של נסיונו ועברו, אלא שלנסיונות אלה מצטרפת נבואת־הלב, המנחשת גורל גיבוריו והתנהגותם, מתוך דעת־הנפש שלו, לפני שהדברים מתחוללים.

יהודי גליציה, שחסו בצלוֹ של הקיסר פראנץ יוֹזף, היו שרויים בדרך כלל בחיי שלווה. בין היו סוחרים, או בעלי־אחוזה, או כלי־קודש, או רוכלים המחזרים בכפרים – הרגישו יציבות ובטחון. מהלכים היו לאורכה של ארצם ולרחבה, ואף מחוצה לה, באין מכלים דבר.

ב“פרקי רוּדוֹרפר” וב“סיפורי רודורפר”, הנראים יותר משאר הסיפורים כתווים ביוגראפיים, מתוארים סיורים רעננים במקומות שונים, מלאי הלך־נפש ומגלי סיטואציות וטיפוסי יהודים וגויים. רוּדוֹרפר צמא־הנדודים מטייל כאזרח שאנן, תוהה על כל מה שנזדמן לו בדרך, על מקרי־מזל וגם על פורעניות קטנות, ומשיח את אוֹפיים של גיבורי הסיפור. זהו אדם, השרוי במזל הליכה, החי תוך הילוכו ומגיע למחוז־חפצו תוך שינוי כיוון הילוכו. אין רודורפר מקלי־עולם, פורק־עול, אלא אדם שוחר פלאים ויופי, אוהב־חיים ומתבשם עמוקות מכל מה שנתקל בו אגב נדודיו. וחזיונות רבים ניקרים לו בדרך, ותוך הרגשה טובה יעיר רודורפר: “אין זאת כי מן השמיים מזמנים לי נפלאות”. אך לבסוף הוא קץ בחיים הללו סרי־הטעם ונטולי הבטחון ומחליט לעלות לא"י ולמצוא בה תיקון. על הסיפור הזה אומר ברש בעצמו: “ציירתי פרקים אחדים מחייו בארץ־מולדתו הקטנה, רבת חן־הטבע ואור־החיים – אף כי לא נודעה כן לרבים – כפי שניתן לי לבוא בתחומו ולהסתכל בו ובהליכותיו”.

ההווי המיוחד של גאליציה תואר בעיקר בסיפורים הגדולים “תמונות מבית מבשל־השכר”, “אהבה זרה”. בהם צייר ברש במכחול־אמן ובצבעים דשנים את כנסת ישראל בארץ זו על מאורה וצלליה, הדור הישן והחדש, בני־ברית ושאינם בני־ברית, יהודים מכל ימות השנה וכלי־קודש, חיי חולין וחיי חג, נשים וגברים וילדים. על “בית מבשל השכר” ידובר להלן לחוד. כאן נעמוד על אופיו של אותו הווי מתואר. הרושם הראשון הוא: ברש מתאר הווייה שוקטת עד כדי אידיליה. ואמנם העלילה נראית קצובה ומשולבת בחוליותיה, אין חיטוטים פסיכולוגיים יתרים, אין קפיצות ואין נסים. יהודים עושים עסקים משותפים עם גויים. פה ושם ישנה מתיחות בת־חלוף, אך הכל מתיישר לבסוף. אפילו “האהבה הזרה” בין פרץ סגל ובין פראניה הנוצריה, שהיא בחינת פירצה מסוכנת והיתה צריכה להרעיש עולמות, מסתיימת אמנם בקרע ביניהם, אלא שכל מהלך ההתרחשות חלק הוא לעומת חומרת המאורע. אדרבא, תוך כדי קריאה מתעוררת לא פעם חיבה לעוז אהבתה האמיתית של פראניה. ללמדך, שברש המספר אינו יוצא מגדרו אפילו בשעה שהוא מתאר את הקרע ואת הארס האנטישמי שחזר לחלחל בפראניה ובבני משפחתה. אפשר שמובלע בכך איזה לקח דק, הרגשה בלתי־הגויה, שיש כאן שני מזגי־נפש יסודיים, שלעולם לא יזדווגו זיווג של קיימא.

אף־על־פי־כן, יבחין המבחין מעבר למראית־העין האידילית תהומות ונפתולים, אם כי חופת־שלווה פרושה, כביכול, עליהם. ברוך וילדר, זה האיש הנטוע בתוך ערוגה של שקט, בהציצו לתוך ארחו ורבעו של הכומר ידידו – “נפלה עליו חרדה גדולה, כחרדה אשר לפפתו אז בעמדו עירוֹם ואובד בתוך מי הנהר הנעים”. ומצויה אף בכייה מרעישה, כגון זו של ברכה’לי, שלא תישכח; זוהי בכייה של בת ישראל מול פני חורבן בית־אבות, קן־מבטחים. אגב, בתוך אותה הווייה הנראית מבוצרת ואיתנה, ניתן חוש הניחוש של אימת העתיד בעיקר לצעירים, אם כי לא רק להם: ברכה’לי זו ב“בית המבשל” לבה הגיד לה והיא אף הזהירה מפני אותם שני יהודים בני־תורה ויראי־שמים, שהמיטו שואה על מרת אברדם ומפעלה: “הנער עדין־הפנים” בסיפור “יהודי מצרה נחלץ” אף הוא ניחן בנבואת הלב כלפי הרעה המתקרבת מרחוק. ליבקה, זה הילד הגיבן, ב“מן המגרש”, “מרגיש בעליל שהרעה ממשמשת ובאה”, ותנחת על ראש פאבלו, נערצו.

מכאן, שלא הכל בסיפוריו מישור ושלווה וזכיכוּת. אי־שם רובצת עלטה ומעל פני השמים הצחים יורדת פתאום עננה המקדירה את מזג־האויר. אלא שממעל לכל מקרי האסון והפגעים, בידי שמים ובידי אדם, מרחף איזה צידוק־דין עליון, חיוך סלחני.

שום יצר או משפט קדום לא האפיל על ראייתו של ברש. הוא לא קיפח את העולם הגויי, אלא תיארו על מעלותיו ומגרעותיו. בסיפרו הנאה “יהודי מצרה נחלץ” מראה ברש את תפארת ארמונו של הכומר, ובסיפורים אחרים צייר דיוקנאות של נוכרים ללא כל מגמה שלילית, אלא גוי כמו שהוא, שגם בצלליו אנושי הוא. בסיפור “מן המגרש” מתואר פאבלו סטאפּ, כגוי בעל מידות תרומיות, שבכל גלגולי הגורל מעניוּת לאמידות ומאמידות לשפל־המדרגה, לא נתקפחו חינו וחסדו. ואילו דווקא היהודי שלמה חיים נבנה מחורבנו. גם ב“מחיי ברוך וילדר” חלק ברש יפעה אנושית לכומר הפולני ויקטור מיינקינסקי, וכיוצא בהם.

ב    🔗

לאחר שעלה ברש ארצה, התהלך בה והקשיב לקצב הבנייה ולרחשי ההתרקמות וההתחדשות, חרש כמספר בחלקה החדשה של הישוב העברי הצעיר בארץ. בשלושה סיפורים גדולים (“גננים”, “איש וביתו נמחו”, “כעיר נצורה”) ובט“ז סיפורים קטנים רקם את ההווי המתהווה בתל־אביב ובמקומות אחרים. ב”כעיר נצורה" נעשה הנסיון, כפי שכתוב במודעת המחבר לספר זה, “לצייר תמונה כוללת של הפרבר תל־אביב והרוח המתהלך בו בפרק הזמן, שתחילתו עם הפלגת האניה האחרונה מנמל יפו, כשהים סגר כבריח על הישוב, וסופו לאחר גירוש כלל תושביו בגזירת השלטון התורכי”. סיפור זה מאוכלס אנשים רבים ולכל אחד מהם חתך ברש לא רק פרצוף־פנים משלו, אלא אף צד בהם כל העווייה וכל קו אופי. השליטים התורכים והמגורשים, יחסי העדות ואנשי הקונסוליות הזרות, חלוקת התמיכה והמחלוקת, אימת הגזירות ותחבולות הנמלטים מן הפרבר – כל אלה שורטטו ביד אמן בבליטות יתרה, בצבעים עזים ובהומור, המחפה על העצב הנסתר הניבט מן הסיטואציה רבת המתח.

בסיפור “גננים” מתוארים שני אחים, מנשה ואפרים, שעקרו מגליציה ומסביבתם המסורתית ונעשו גננים בארץ. הניגוד בין האח הרך והרוחני והאח הגשמי לא עיכב, והם השתרשו בתל־אביב והתפרנסו ממשק חקלאי נאה. תחילה עלו יפה נישואי האח הבכור מנשה, עם מירה מגרודנה ואף נולדה להם בת, אלא שלבסוף התמרדה אשת מנשה וסירבה להמשיך בחיי אכר זעיר. יחסים אינטימיים התפתחו בינה לבין צעיר ממשפחה אוסטראלית אמידה. קסמו לה נימוסיו ומושגיו, ונלכדה בחלום על חיי כרך נעימים, ולאחר נפתולים קשים עם עצמה נפרדה מבעלה ומבתה הקטנה והלכה אחרי אוהבה לאוסטרליה. אך מזלה לא שיחק לה שם ובעבור שש שנים חזרה לבדה לא“י כשכל עולמה חרב, והיא איבדה את עצמה לדעת ע”י טביעה בים. בסיפור זה, שלכאורה עלילתו רגילה, מצויה התפתחות מפתיעה. פתיחתו ואמצעו שרויים במעין אידיליה ואילו אחריתו נושמת טראגדיה של אשה, שלא הורגלה לחיים של עמל, וקול דמה הוליך אותה בדרך מדוחים.

גם ב“איש וביתו נמחו” עוברים לפנינו אנשים שונים מתקופת “תל־אביב הקטנה” הם ואורחם ורבעם. הגיבור, שעלה מסביבת אודיסה, הוא איש הניגודים הצבעוניים המתרככים ומתחדדים חליפות; הוא פזיז ושקול, טוב לבב ואכזר, ממולח בעסקיו ומגיע לידי פשיטת רגל, לוכד נשים בקסמיו ומרומה על ידן, אופטימי – ומתאבד. הוא כילה בהתנהגותו האכזרית את שתי נשיו ונשא שלישית. הוא עולה כל פעם לשיא, כדי ליפול ממנו לתהום. הגורל משביעו תחילה מנעמים למען ישביעו אחר כך ממרורים. לבסוף תשו כוחותיו ואיבד את עצמו לדעת באורח רומאי, שמשום־מה היה נוסח זה מרצד לא פעם לנגד עיניו: “ע”י חיתוך ורידי הידים". משהו מוזר וסמלי יש באותו דו־שיח בינו לבין הקוף הנראה לו ממולו בחוץ, שהיה כעין הכנה להתאבדותו. הוא נקבר ליד חומת הגדר של בית העלמין, ועל קברו נמצאה אחר כך גם אשתו השלישית במצב אנוש.

ג    🔗

חטיבה מיוחדת במינה, שבה באים לידי גילוי צדדים חדשים בכשרונו הסיפורי של ברש, מגולמת בסיפוריו ההיסטוריים, שכונסו בספר “שיח העתים”. פרקי זמן שונים משמשים בהם נושאים: מפלת שאול במערכה עם הפלשתים (“שאול והאתונות”), ירידת ירושלים לאחר שנכבשה בידי צבאות רומי (“עד היסוד”), עקירת הישוב היהודי בספרד (“הנשאר בטולידו”), גירוש יהודי רגנסבורג במאה הט“ז (“בפונדק אחד”), חורבן קהילות ישראל ע”י ההאידאמקים במאה הי"ח (“מול שער השמים”), הרס ההווייה היהודית בגליציה במלחמת העולם הראשונה (“עצמות ר' שמשון שפירא”), ואימי השואה הנאצית של יהדות גרמניה (“במארבורג”). חתך ניכר לאורך ההיסטוריה היהודית ולעומקה.

הסיפור “מול שער השמים” מזדקר כאן ביחודו הסגולי. כשפרצו הקוזאקים של אבא גונטא לעיירה טטייב, תפסו את שמש בית הכנסת והכוחו באכזריות חימה על שהגן יחידי על בית־האלוהים, “לבל יבואו טמאי הגויים לטנף אותו” ולחלל את הספרים הקדושים. ובשעה שזורבילו בעל־הגוף ניצב על השמש החלוש והצנום והלקה אותו בלי הרף, נתעייף הגוי המכה עד מוות ולא היהודי המוכה. השמש, שראה אותו בליאותו הרגיע אותו: “עייפת, בני, נוחה, נוחה רגע, נוחה…” ניצח דוד את גלית, החומר נסוג מפני הרוח. שכן מן השמש ניטלה בכלל תחושת המכאוב, והוא הרגיש כאילו “נושאים אותו למעלה, למעלה, אל מול שער השמים, אל שלוות הנצח והאור הגנוז”.

עלילה נפלאה נרקמה גם “בפונדק אחד”. שני בחורי ישיבה מסכנים את נפשם כדי להחזיר מרגנסבורג העתקות של ספרים קדושים, שהפקיד ראש הישיבה, ביום גירוש הקהילה לפני עשר שנים, בידי נוצרי חסיד אומות העולם. בשעה שהעבירו את הגוילים בתוך חביות של עטרן, נפלו ביער בידי שני בריונים. כשראו הללו את החביות, היו בטוחים שיש בהם חפצי־ערך וניפצו אותן. וכשנתגלה להם, כי מגילות מצויות בתוכן, הביאון לפונדק, שבו נזדמנו שני המלומדים הנוצרים, דזידריוס אֶראָזמוס וויליבאלד פירקהיימר, כדי שהללו יבדקו אם אין שני היהודים האלה עוסקים בריגול או בהשמצת הנצרות. ענין רב בפגישת שני היהודים עם שני המלומדים ומרהיבה שיחתם על היהדות והנצרות.

בסיפורים אלה ובאחרים, אם כי התיאור הריאליסטי דיוֹ לעצמו, הרי הוא והדמויות וההתרחשויות עולים לכדי סמל להווייתה של כנסת־ישראל בגולה.

ד    🔗

ברש התחיל לכתוב את “תמונות מבית מבשל השכר” סמוך לעליתו ארצה, בעודנו נתון בין הישן והחדש. חוויות הנעורים הלכו הלוך והצטלל ורשמי א"י הצעירה התחילו להסתער עליו בעוז חידושם. זוהי גולת־הכותרת ביצירת ברש.

ב“בית המבשל” מסופר על משפחה יהודית פאטריארכאלית – ושמא מוטב לומר: מאטריארכאלית. זו מושרשת ומבוצרת במפעל כלכלי, שבו הומים חיי עסק חילוניים, אך הוא שרוי גם במסגרת של מסורת ואצילות יהודית. במרכז הסיפור מרת חנה אברדם, שהיא אשת חיל, מן האמהות שבמקרא, ועם זה גם בת זמנה. דחפיה היצריים מתאזנים ע“י כוחותיה המוסריים, ועניניה החמריים שרויים בזיווה של עלית־נשמה. חוש־המידה אינו מתקהה בה לא בימי גדולתה ולא בימי ירידתה. משהו מלכותי הוצק בה. בעלה הראשון ר' שלומקי, שכל תשוקתו נתונה ללימוד התורה הקדושה, נאלץ בעצת שני גיסיה ואביה לעסוק במסחר שלא בטובתו. משגברה תביעתם, הציע להם, שיסע להונגריה לקנות שוורים לפיטום. תחילה חששו למסור כסף ל”בטלן" זה מחשש שמא ירמוהו או ילסטמוהו בדרך, אך לבסוף הסכימו להצעתו. באורח פלא גמר קנייה זו בסימן טוב וחזר בשלום הביתה. אולם לאחר עסק מוצלח זה הסתגר בבית והתחיל לדעוך עד שנפח נפשו.

שנתיים אחרי מות בעלה נישאה בשנית לר' נפתלי צבי אברדם, חנווני מכובד, אף על פי שר' שלומקי היה ממלא עדיין את חלל נפשה ועולמה. לאחר כמה נסיונות בלתי מוצלחים בעסקי מסחר, קמה באחד הימים, מכרה את החנות ואת תכשיטיה וחכרה את בית־מבשל־השכר, שהיה נתון בידי סוכן־הסוכנים פאן גראבינסקי. מובן, שמרת אברדם היתה צופיה הליכות בית המבשל ועל פיה ישק כל דבר. ואמנם תבונתה, נימוסיה, מידותיה התרומיות, חריצותה, וכשרון המעשה סייעו לה וההצלחה האירה לה פנים. היא היתה משכילה, דיברה פולנית מתוקנת, ידעה פרק בחשבון וזכרון מופלא היה לה. היא לא רק שקדה על עניני בית־המבשל, אלא היתה בעלת צדקה ומכנסת אורחים והיתה משרה אוירה יהודית בכל פינה. ולה בת ושמה ברכה’לי, שהיתה “היפוכה הגמור של אמה: רכת גו, ביישנית ועצובת־רוח”. נישאה לבנו של הרב מראדיחוב, אך רק לאחר ששהתה עם בעלה 15 שנות עקרות מכאיבה, ילדה לו תאומות ובן שהיה דומה לה בנפשו המורכבת. אבל שנות עקרותה הרבות המיתו בה את סגולות האם, שנתהבהבו רק מזמן לזמן. היא היתה היחידה שלא שכנה בקן־האושר. פורצת היתה בבכי, ובכיה הביא לא רק לידי פורקן נפשה, אלא אף היה בו ביטוי להרגשה קדומה ביחס לאסון המתרגש ובא על כל בית אברדם.

וברש מתאר והולך את הליכות המפעל הכלכלי הזה, הזן ומפרנס כמעט כל יהודי הסביבה, ואת חכמת אברדם, שבנתה בית־מבטחים זה, בהעבירו לפנינו טיפוסים שונים של יהודים וגויים, ילדים וזקנים, שכל אחד מהם מעוצב ביד אמן, עד שמגיעה שעת שקיעתו של בית אברדם. שקיעה זו נגרמת לכאורה בידי בני אדם, בעטים של שני יהודים נוכלים ובעטיה של תאוות־הבצע של סוכן־הפריץ החדש; אף על פי כן, הרגשה היא בנו, שההתמוטטות זו היא פרי הצטברות של תמורות. התנאים נשתנו. בית־המבשל חייב יזמה חדשה והשגחה אחרת. נתפקעו לא רק חוליות המשפחה, אלא אף חוליות המפעל. כל מה שהיה נראה תחילה כקבוע במקומו, כביכול, מששת ימי בראשית, חרג ממסגרותיו. יד־סתרים כתבה על קירות בית־המבשל: שעת האחרית הגיעה! הנוכלים וכל שאר הסרסורים לא היו אלא כשבט־זעמו של הגורל.

הסיפור “בית המבשל” עשוי תמונות תמונות, אפיזודות אפיזודות, שלכאורה אין בהן יציקה אחת; אך זה רק לכאורה. הן נעשות חטיבה אחת, שמתוכה משתלשלת ויוצאת בהדרגה, מתון מתון, הווייה יהודית רבת חליפות ורבת מתיחות. מתינות זו, כיבוש זה של המסופר, הוא סוד ייחודו של ברש. כשם שברש לא ביקש מעולם לתאר גדולי־עולם, ולא מאורי־העם, אלא עינו לכדה ברשתה את האדם הבינוני, את הגיבור הקטן, כך לא ניסה לתאר מצבי־שיא, מאורעות־עולם מרעישים. אולם בידו נהפכת גם הנפש הבינונית הפועלת בבית־המבשל וגם הסיטואציה הרגילה, כביכול, לשם־דבר, לדמות מחותכת ובולטת ולמצבים מסעירים. הווייה רגילה זו, שאין בה הרים ותהומות, אפופה אד חם, אנושי, נוגע עד הנפש. אנו חשים מתוכה את “העבר הלז”, את המיסתורין. בית המבשל הוא דוגמה נאה לכך.

סגנונו של ברש נאה, מדוייק, ללא שפת־יתר וללא סרח־מליצה, אך גם מלא לחלוחית לירית. הלבוש הלשוני מהודק יפה לדמויות ולמאורעות. יש בו ריתמוס פנימי. המשורר שבו נותן חלקו גם בפרוזה הסיפורית.

1971