רקע
נורית גוברין
התפתחות הביקורת על יצירתו הסיפורית של מיכה יוסף ברדיצ'בסקי
xמוגש ברשות פרסום [?]
vעיון

 

א

הפרדת הסיפורת העברית משאר תחומי יצירתו של מי“ב היא במידה רבה מעשה שרירותי וצידוקה בטעמי מיתודיקה וניתוח בלבד. ענפי יצירתו השונים: הגות, מחקר, סיפורת, ביקורת ואגדה, שלובים זה בזה ויונקים זה מזה. מבחינה רעיונית לא תיתכן כלל הפרדה בין מי”ב המספר להוגה־הדעות. השקפותיו ודעותיו, עם כל הניגודים והסתירות שבהן ועם כל השינויים שחלו בהן במהלך התפתחותו הרוחנית, צמודות לעולם רוחני אחד. כל סוגי יצירתו מסייעים זה לזה ומפרשים זה את זה, ואם עניים הם במקום אחד, הריהם עשירים במקום אחר; מה שהיה סתום ומעורפל בסיפור, התפרש והתבאר במאמר או במחקר, ולהיפך.

הצגת תחומי יצירתו הרבים והמגוּונים כחטיבה אחת חוזרת בדבריהם של מבקרים רבים מאוד, והיא אחת מהנחות־היסוד המקובלות על הביקורת. גם אלה הדנים בנפרד בתחום זה או אחר, מודים, שמדובר, למעשה, בעולם רוחני אחד [א' 66, 56]. 1

דברים אלה כוחם יפה הן לגבי התוכן והן לגבי הצורה. רבות מן היצירות הסיפוריות מכילות קטעים מסאיים שלמים, ובכמה מן המסות מצויים רמזי עלילה, ‘אני מדבר’ וסגולות שיריות; אולם בתחום זה של הצורה אפשרית ההפרדה בין התחומים השונים ואף הכרחית.

אם ההפרדה בין תחומי היצירה השונים אינה קלה, הרי ההפרדה בין דברי הביקורת על תחומים אלה קשה פי כמה. מאמרי ביקורת רבים מאוד עוסקים במכלול יצירתו של הסופר וכורכים יחד את סיפוריו ומאמריו, את השקפותיו ואישיותו. אורח־חייו הבלתי־שגרתי ויצירתו נידונים בהעלם אחד. בענין זה חלה התפתחות במהלכה של הביקורת. בתחילתה, בחיי הסופר ובשנים הראשונות לאחר מותו, גדול היה מספרם של מאמרי הביקורת שדנו ביצירתו ובאישיותו בבת־אחת, ומעט היה מספרם של אלו שהוקדשו לתחום אחד בלבד, ואילו משנות החמישים ואילך, במקביל למגמה הכללית המסתמנת ברבים מענפי המחקר, חלה הפרדה בין התחומים השונים, והולך וגדל מספרם של המאמרים והמחקרים, העוסקים בכל תחום בנפרד, אם גם אינם מוותרים על הסתייעות בתחומים האחרים.

 

ב

ענייננו כאן הוא יצירתו הסיפורית העברית של מי"ב וכוונתנו להאיר את תולדותיה של הביקורת על יצירה זו מראשיתה, לעקוב אחר השתלשלותה וגלגוליה, לברר אילו נושאים זכו בה לטיפול ולמחקר ואילו הוזנחו, מה הן מגמות־היסוד המתגלות בה ומה השינויים שחלו בה במשך השנים. החומר והבעיות, שהסקירה הנוכחית מבקשת להקיפם, מורכבים הם ומרובים ביותר. עניינים חשובים רבים לא יוכלו להיזכר כאן אלא במרומז.

ביקורת ברדיצ’בסקי הגיעה עתה לשנתה השמונים וחמש (תרמ“ח–תשל”ג), והיא מכילה שפע דברי הערכה, ביקורת ומחקר (למעלה משש מאות ערכים). הללו נכתבו לאורך שמונים וחמש שנים, בשיעורים שווים כמעט. אין עשור שבו התמעטה ההתעניינות בברדיצ’בסקי. בתקופות מסויימות הופנתה זו לכיוונים שונים, ויש הבדל במידת האינטנסיביות של הדיון והמחקר, אולם ביקורת יצירת ברדיצ’בסקי ומחקרה הם מן הנושאים הקבועים בספרות העברית. תאריכי זכרון והופעות שונות של הכתבים, שהסופר פירסם בחייו, וכן של חטיבות מעזבונו, עוררו את הביקורת לפעילות יתר (יורשי הסופר, ובראשם בנו, עמנואל בן־גריון, שקדו הרבה על כך), אך גם בלא קשר לתאריכים ולפרסומים נמשכה הפעילות הביקרתית ללא הפוגות. כל דור בביקורת ‘גילה’ את ברדיצ’בסקי מחדש, אך גם ירש את הענין בו מן הדורות הקודמים. כל תקופה היתה מיוחדת בנושאים שהעמידה במרכזה, בצורת הדיון בהם ובגילוי אמיתותיה, ועם זאת היתה כל תקופה נבנית על־גבי חברתה אם מתוך קבלת הנחותיה, הרחבתן וניסוחן מחדש, ואם מתוך התנגדות ודחיה.

למרות המשכיות זו ניתן לחלק את התפתחותה של הביקורת – לצורך ההבהרה והפישוט של הדיון בלבד – ל’תקופות': שתי תקופות עיקריות, שכל אחת מהן נחלקת לשתי תקופות משניות. התקופה הראשונה בביקורת מתחילה כמעט עם ראשית פרסומו הספרותי של ברדיצ’בסקי ונמשכת עד מותו. היא מקיפה, איפוא, כשלושים ושלוש שנים (1888־1921). חלוקתה המשנית מפצלת אותה לשתי חטיבות בלתי־שוות, שקו־החיץ ביניהן מסומן על־ידי השנים 1899־1900. עד 1899 נדפסו באורח פחות או יותר מקרי פרסומים שונים של ברדיצ’בסקי בכתבי־העת, ואף הביקורת עליהם לא היתה שיטתית. בתר“ס הופיעו בבת־אחת תשעה קבצים של ברדיצ’בסקי, הופעה, שניתן לראות בה מעין כינוס ראשון של כתביו. מעתה נדרשה הביקורת להערכות שיטתיות ומקיפות הרבה יותר. אמנם, הללו התמעטו בעשור השני של המאה, במשך השנים שבהן פרש ברדיצ’בסקי כמעט לחלוטין מן הספרות העברית. התקופה העיקרית השניה בביקורת (1921־1973) מתפצלת אף היא לשתי חטיבות: האחת בשנים 1921־1950, והשניה – בשנים 1951־1973. ב־1951 מתחילה להופיע המהדורה החדשה של כתבי ברדיצ’בסקי, שאזלו מן השוק זה כבר, ולהופעה חדשה זו התלוותה תנופה חדשה מצד הביקורת. מכאן ואילך נכתבת והולכת הביקורת ה”ישראלית" על ברדיצ’בסקי.

 

ג

ברדיצ’בסקי החל לפרסם דברי ספרות בשנת תרמ“ז. אמנם, עיקר פרסומיו בראשיתו – מאמרים, אולם כבר בתרמ”ח כתב רשימות, שהצד הבלטריסטי גבר בהן על הצד הפובליציסטי והעיוני. ערבוב התחומים של המאמר והסיפור הוא סימן־ההיכר של רבים ממאמריו המוקדמים, והוא אָפייני ליצירתו כולה. הביקורת נתנה את דעתה על פרסומי ביכורים אלה עוד בשנת תרמ"ח, והיתה מכוונת כלפי הדעות שהובעו במאמרים. עם זאת, נשמעו כבר אז הערות (בין בדברים שבדפוס ובין במכתבים) שנתכוונו לענייני סגנון ומבנה וליחס בין הצורה לתוכן. בהערות אלה מתרמזים, אם כי במגומגם, כמה ממהלכיה העיקריים של הביקורת להבא ואף מסתמנים כמה מסימניה הראשונים של המחלוקת, העתידה להתעורר בין שוללי הסגנון הברדיצ’בסקאי לאוהדיו. אכן, הפולמוס היה אָפייני ביותר לביקורת ברדיצ’בסקי מראשיתה. למעשה, היתה זו עתידה להתפתח (במשך חיי הסופר) מפולמוס לפולמוס.

מבין התגובות הראשונות, שרובן אינו ידוע ברבים, ראוי להבליט ביחוד את אלו, המתייחסות למאמר התיאורי “עולם האצילות. השקפה על ישיבת וואלאזין בחמישה פרקים”, שנתפרסם בחתימת יב“ם באלמַנַך “הכרם” שבעריכת אלעזר אטלס. כדוגמת כמה מעורכיו האחרים של ברדיצ’בסקי ראה אטלס צורך למתן את דברי סופרו ולהשמיט מהם כמה פרקים “נועזים” מדי. אף רשימתו “עולם ברור”2 באה לרכך את רושם מאמרו של ברדיצ’בסקי ולתווך בינו לבין הקורא. רשימה זו, שעיקרה תגובה על טענות המחבר ה”פלאי" כנגד הישיבה (אטלס מצא, שהמחבר “החל לספר בגנותה של הישיבה ומתוך גנותה בא לידי שבחה”), היא אולי הביקורת הראשונה, שעניינה כשרונו התיאורי של המחבר הצעיר, כפי שנתבלט בפרק החמישי במאמרו של ברדיצ’בסקי, שבו מתוארים טיפוסי תלמידי־ישיבה שונים. אטלס משבח מאוד פרק זה ומבליט את כוחו של המחבר בשרטוט הדמויות (אגב, שרטוט מהיר של דמויות ו“טיפוסים” היה אָפייני לברדיצ’בסקי לאורך כל דרכו). אומר המבקר: "בשלוש אלה ימשוך עליו הפרק החמישי את עין המבינים: א. בהתמונות היפות שנתן לנו הכותב מחיי בני־הישיבה והלקח אשר יצא מזה;

ב. לדורשי התיקונים; ג. להשוקטים על שמריהם גם יחד. למותר הוא לנו לדבר בשבח התמונות, כי סימן רע הוא לצייר אם מוכרח לכתוב מתחת ליצירי דמיונו – על מה ירמזון! התמונות בולטות ויפות הנה עד כי יכירן גם הקורא הפשוט [ – – ]".

הביקורת השניה על מאמר זה היא של מי"ב עצמו, שראה עצמו מחוייב להגיב על “עולם ברור” ברשימתו “תשובה להכורם”,3 ותגובתו מעידה על כך, שהיה מוּדע לבעיות של מבנה וסגנון. לטענתו לקה המבנה המחושב שלו בשל השמטות העורך, ואילו הסגנון נבחר על־ידיו במכוּון:

"ואנכי אבקר את מאמרי בעצמי ואומר, כי השקפתי על ישיבת וואלאזין שנדפסה ב’הכרם' פותחת בכד ומסיימת בחבית, לפי שתחילתה תולדה (געשיכטע) וסופה תמונות, ואמצעיתה תוכחה וזיווּגם יחד אינם עולה יפה. אבל כאן יכול הקורא בצדק לשאול: ‘[ – – ] אם אתה בעצמך מראשית כזאת ידעת למה הבאת מאמרך לבית הכרם?’ "

בתשובה על כך מפרסם מי"ב את מכתבו של אטלס אליו, “כי המכתב הזה יפיץ אור על הענין וסרה תמיהת בקורא וקושיָתו תתורץ”. ועל סגנונו הוא כותב:

“ולכן נתתי למאמרי סגנון מחקרי בדברי־הימים כדי שיהיה מאמרי לחומר ביד היוצר דברי־ימינו [ – – ]”.

בשנים תרמ“ז־תרמ”ח החל מי“ב לפרסם גם ב’המליץ' [ב' 33] וזכה שיל”ג, שהיה העורך באותה עת4 יהיה גם העורך של מאמריו ושל ראשוני סיפוריו. משני מכתביו של יל“ג למי”ב,5 שבהם הביע דעתו על צורת כתיבתו ועל סגנונו, מתברר שהמשורר, אף כי חש כבר בשלב מוקדם זה בחשיבותו של מי“ב והאמין בעתידו, הכיר בכמה מן המגרעות הצורניות והסגנוניות, שכנגדן היתה הביקורת עתידה להשמיע את טענותיה במשך תקופה ארוכה. הוא אף ניסה לתקנן, אם על־ידי תיקוני־עורך ואם על־ידי פניות אל המחבר. יל”ג מצא במאמרי ברדיצ’בסקי שפירסם6 “ערבוב פרשיות”, “סגנון בלתי מנופה”, אריכות יתר וחסרון “תבלין” (הומור?), העשוי “לחבבם על הקורא”. בסיפורו הראשון של מי“ב, “הציץ ונפגע” (לסיפור זה קדמו אמנם פיליטונים בעלי נימה סיפורית), שנדפס גם הוא ב’המליץ', מצא יל”ג “מגרעות אחדות שיסודן בחכמת היצירה”: הנפשות אינן ניתנות בו “בצביונן ובקומתן הטבעית” והן “צריכות כחל ושרק”. עם זאת החשיב יל“ג סיפור זה “כתמונה לקוחה מן המציאות”, וקבע בבטחון ביחס למחברו: “יש ברכה מרובה בך לספרות ישראל ולחכמתו”.7 אין ספק, שהבעת אמון זו מצד ‘הסמכות העליונה’ של הדור בסופר המתחיל חיזקה הרבה את בטחונו העצמי, כשם שהדפסת חיבוריו ב’המליץ' בחסות יל”ג ביססה את מעמדו בציבור.

בשנים תרמ“ט־תר”ן שהה מי“ב באודיסה והתוודע אל חוגי הסופרים והמשכילים שם. באותה תקופה החלו יחסיו עם ראשי המדברים בספרות להתפתח – לטוב ולרע, ואף החלו להתבלט הניגודים בינו לבין כמה מן הסופרים והפובליציסטים הראשיים, ובתוכם אחד־העם.8 המאמרים והסיפורים הרבים שנתפרסמו באותן שנים לא עוררו, מכל־מקום, תגובה מיוחדת. כך היה הדבר עד לפרסום מאמרו הגדול של ברדיצ’בסקי “רשות־היחיד בעד הרבים” (בחתימת ירובעל) בשנת תרנ”ב ב’אוצר הספרות‘. המאמר הפרובוקטיבי “הטיל סער גדול בעתונות העברית של הימים ההם וגרר אחריו שורה שלמה של מאמרי־ביקורת חריפים”, שעירבו התנפלות אישית על המחבר בדברי התנגדות חריפים לדעותיו. רק באחדים מהם הופנתה תשומת־הלב גם לבחינה הספרותית של המאמר. מבין אלה בולט פיליטון הביקורת הקטלני של שלום־עליכם ורבניצקי (במסגרת סדרת פיליטוני “אלדד ומידד” שלהם), הנושא את השם המאקאברי “קבורת סופרים”. בין שאר דברי הביקורת של הסופרים הידועים מופיעה גם הערה, המכוונת לטשטוש התחומים הז’אנרי האָפייני למאמר: “לנגד עינינו לא סיפור ולא חזיון, לא שיר ולא מליצה חידות, גם לא מאמר ולא ביקורת, כי אם מין כורך, תערובות של סיפור וחזיון ושיר ומליצה וחידות ומאמר ביקורת ושומין ובצלים ופלפולי חריפתא תוהו ובוהו, – תסיסה ואנדרלמוסיא, שאין דוגמתן בעולם הספרות!”[א’ 84]. ביקורת דומה באותו ענין עצמו השמיע בצורה מרוסנת יותר גם יהודה־לייב גמזו, שציין אמנם, לשבח, כביכול, את סגנונו של המאמר הכתוב “באופן השתפכות הנפש על דרך הביקורת, במליצות שפה יפה נמלצה ונמרצה ובדברי היתולים וחידודים עקודים ונקודים, בקפיצות־הדרך נפלאות מענין לענין”, אלא שסיים בכך, שתערובת זו מביאה לידי בלבול מוחלט: “הכל כאן ומאומה אין כאן” [א' 25].

אחר שוך הפולמוס סביב “רשות־היחיד בעד הרבים” (שהתנהל בעיקרו בתרנ"ג), פרש ברדיצ’בסקי לשנים אחדות מן הספרות העברית. פרישה זו כרוכה היתה ביציאתו ללימודים במערב־אירופה, אך ניכר שהיתה מלוּוה גם בהיסוסים מצד הסופר ביחס לכשרונו ולשליחותו הספרותית. בסוף שנת 1893, למשל, ביקש ברדיצ’בסקי מפרישמאן (שאליו התקרב באותה תקופה), שיחווה דעתו אם מוכשר הוא להיות מבקר. פרישמאן השיב, כי אינו בטוח, אם השואל אמנם הגיע לכלל בשלוּת ושכבר יש ביכלתו לעשות “איזה מעשה מיוחד ומצוין” בספרות. הוא גם מזכיר לברדיצ’בסקי את לשונו ה“מטורפת”, סגנונו ה“מבולבל מעט” וסטיותיו מדרכי הטיעון ההגיוני. עם זאת מגלה הוא בו כשרון ספרותי ומציין במיוחד את “סימני כשרון המספרים”.9 גם מכתביו של י. ל. פרץ אל ברדיצ’בסקי מאותן שנים מעידים על התלבטויותיו של הסופר הצעיר ומגלים את יחס האמון של הסופר הוותיק יותר, המכיר בחסרונותיו של מי"ב, וקובע עם זאת: “אדוני, לך כשרונות – אהוב את העתיד, את העם ואל תבוֹא לידי שממון ושעמום…” [ב 31].10

בתרנ“ז, אחר סיום לימודיו בברן, עבר ברדיצ’בסקי לברלין, חזר לפעולתו הספרותית ונעשה עוזר קבוע ב”השילוח" של אחד־העם, שנוסד באותה שנה. מיד פרץ הפולמוס הגדול בינו לבין עורכו של הירחון על דבר מגמותיה ואפשרויותיה של הספרות העברית; פולמוס, שהקיף עד מהרה את כל הציבוריות היהודית־העברית ופילגהּ לשני מחנות. אחת התוצאות המיידיות של הפולמוס, שנידון בפירוט בביקורת ובמחקר, היתה, שמי“ב הוכתר כמנהיגה של קבוצת הסופרים ‘הצעירים’ והמרדניים וכבר־פלוגתא עיקרי של אחד־העם. מכאן ואילך עוררו דבריו, בין אלה שנכתבו על דרך המאמר ובין אלה שנכתבו כסיפורים, תגובות ערות וקיצוניות – לכאן ולכאן. אחד־העם כשלעצמו הבחין בין התנגדותו לדעותיו של ברדיצ’בסקי לבין הסתייגותו מדרך התבטאותו, מסגנונו ה”רזי" של מאמריו. באלה ראה קלקלה גדולה וסכנה לטעמם הטוב של הקוראים ומכאן הצורך שראה לעצמו לתקן תיקוני עורך רבים בכל מה שהדפיס משל ברדיצ’בסקי. לפי מיטב הבנתו לא פגע בזה בתוכן הדברים, שהסתתר, כביכול, מתחת לסגנון המעורפל (“לפעמים רחוקות, כשמסתלקת ממך רוח־הקודש של רזין עילאין, אתה מדבר בלשון בני־אדם, ויש לך מה להגיד”, כתב לברדיצ’בסקי).11 ברור, מכל מקום, שבהתנגדותו לסגנונו נתגלה הניגוד בין אחד־העם ובין אישיותו הספרותית של ברדיצ’בסקי.12 אחרים חזרו ביתר תוקף על הטענות בדבר חוסר העקביות בדעות, הסגנון המשונה והמעורפל וחוסר הסדר שבכתבי ברדיצ’בסקי. מכאן ואילך נעשו טענות אלו קבועות בביקורת. המבקרים בדקו כל מה שיצא מתחת ידו של ברדיצ’בסקי ושאלו עצמם אם דבריו מעורפלים יותר מן הרגיל, אם סגנונו משונה יותר או פחות משהיה וכו'.

את המתיחות האופיינית לביקורת בשנים אלו ניתן להדגים לאו דוקא על־ידי הפולמוס הגדול כשלעצמו אלא על־ידי פולמוס זוטא, שהתפתח בצדו. ב־1897 פירסם ברדיצ’בסקי סיפור ‘חסידי’ בשם “ארבעה אבות (ציור)” ב’ספרי שעשועים‘, בעריכת יצחק פרנהוף. ש. מ. לַזַר, בסקירה ביקרתית של כתב־העת, הילל את המחבר ואת סיפורו וביחוד את הנושא שבחר לו. לדבריו, לא נזכרו החסידים ורביהם ולא נפקדו בכל ספרותנו החדשה, “כאילו לא היה להם כל ענין עם היהדות והמה הלא יותר ממחצית אחינו ברוסיה ופולין”. עכשיו “החל החסרון הזה להימנות”, בארבע התמונות “מהסופר המובהק ד”ר ברדיצ’בסקי. היודע את דרכי הרביים מדור העבר יתענג מאוד במצאו בתמונות האלה כבמראה מלוטש את החיים הטבעיים, הפשוטים, התמימים, הנעימים והטהורים של הרביים מועלים עלי ספר, והבלתי־יודעים את דרכיהם ישתוממו למצוא בעמנו תמונות אוריגינליות" – – וכו’ וכו‘.13 אולם מסתבר, כי לא הכל חשבו כמו ש. מ. לזר, וסיפור עורר סערה לא קטנה עד כי נאלץ עורך,ספרי שעשועים" לפרסם “גילוי־דעת” [א’ 88] לקוראים בני גליציה ולהסביר להם את טיבו ואפיוֹ. פרנהוף מרגיע את הקוראים, שמצאו ב“ארבעה אבות” דברי ליצנות על חשבון הצדיקים. הוא מסתייע בביקרתו של לזר וקובע, כי “בנימוס מוסרי וביראת־הכבוד נכתבו אלה הדברים” [של ברדיצ’בסקי]. הסופר רצה “לשפוך רוח חיים על הטיפוסים הישנים”, ואם לא הובן כהלכה, הרי לא בו ולא בעורך האשם: “הן מכירים אתם את האיש הזה למתרגש ביותר שאיננו יכול לשלוט בהגיונותיו, לסדרם ולצרפם כראוי, לכן הפכים נוראים אנו מוצאים בכל מאמריו, כי הוא מוסרם לדפוס, כפי שהוא שופכם על הנייר”. “גילוי־דעת” זה גרר תגובה נוספת מאת ד“ר נ. שארפשטיין מלונדון, שהכתיר את רשימתו בשם “סערה בצלוחית של מים” [א' 88]. משקם הרעש הגדול סביב “ארבעה אבות” שב ד”ר שארפשטיין וקרא בו. בפעם הראשונה קראוֹ ולא הבין בו מאומה, והנה הפעם נוכח “כי אמנם הכותב האומלל אינו יודע לצרף מלים אחדות בשפת עבר”. ד“ר שארפשטיין מניח שאמנם, כטענתו של פרנהוף, לא הבינו הקוראים את דברי המחבר, מבלי להצדיק זאת בנטייתו של ברדיצ’בסקי ל”התרגשות". הדיו של ויכוח זה נשמעו גם בסקירתו של י. קלוזנר ב’ספר השנה' [א' 68], בדבריו על “ספר חסידים”. בהערתו שם הוא מספר כי “החסידים הגליציים ראו, כמובן, בציור הזה רק לעג והיתול נגד החסידות ויחלו, כדרכם, לשרוף את ‘ספרי שעשועים’ ולרדוף את עורכם” ובגוף מאמרו הוא קובע: “אוי ואבוי לסופר, אשר קוראים משכילים ומבינים יכולים ללמוד מתוך כתביו ממש את ההיפך ממה שרצה להביע בהם!…”

בסופה של תקופה ראשונה זו, שלפני הופעתם המקובצת של כתביו, ניצב מי"ב כאחת הדמויות הבולטות של התקופה בעיקר בזכות מאמריו ועמדותיו בשאלות לאומיות וספרותיות. יש לו חסידים ומתנגדים, אך החלוקה ביניהם אינה דוקא זו שבין ‘צעירים’ ל’זקנים', כמקובל לחשוב. בין חסידי ברדיצ’בסקי היו כמה ‘זקנים’ וכמה ממתנגדיו הקיצוניים ביותר היו דוקא מן הצעירים, כגון מ. ז. פייארברג, שקבע במאמרו “מכתב גלוי למר ברדיצ’בסקי”: “הדור הצעיר הזה החולם כמותך [ – – ], אותו הדור בעצמו מוצא בך את אויבו היותר נורא, והוא יילחם אתך בכל כוחותיו ויכלתו”.14

בתקופה ראשונה זו מזדקרות לעין הביקורת בעיקר הזרויות הבולטות שבדרך כתיבתו של ברדיצ’בסקי. כוחו כמסַפר עדיין אינו ניכר ורק בעלי טביעת־עין מעטים מאמינים בו כבבעל כשרון־אמת, העתיד להתגלות.

 

ד

בשנת תר"ס הרעיש ברדיצ’בסקי את עולם הספרות העברית בהופעה מקובצת של 9 חוברות, שהתחלקו בשווה בין מאמריו וסיפוריו: 4 חוברות בלטריסטיות (“מבית ומחוץ”, “מחנַיִם”, “עורבא פרח”, “מעירי הקטנה”), 4 קבצי מאמרים וספר אחד (“ספר חסידים”), שיסודות המאמר והסיפור משמשים בו בערבוביה. הופעה ניכרת שכזו הניחה רישומה. מכאן, למעשה, מתחילה הביקורת המפורטת והעניינית על סיפוריו של המחבר, ובשלב זה מועלות הבעיות, ששוב לא ירדו מעל סדר־יומה של הביקורת העוסקת ביצירתו הסיפורית: בעיית היחסים בין המציאות ההיסטורית למציאות הבדויה בסיפורים; בעיית מקומו של היסוד האוטוביוגרפי בהם; דרכי העיצוב של דמויותיהם; מבני עלילתם; סגנונם; עולם האידיאות של גיבוריהם; צורת העיירה העולה מהם, וכו'.

במשך השנה עסקה הביקורת בברדיצ’בסקי באינטנסיביות יתירה, בלהט ובאוירה של קרב ספרותי בין ‘צעירים’ ל’זקנים'. הכוחות הפועלים בעד הסופר ונגדו שקולים, וכנגד כל מאמר אוהד מתפרסם גם מאמר של זלזול. עם זאת ניכר, שברדיצ’בסקי הולך וכובש לו את מקומו בספרות, ובתהליך זה גדולה השפעתה של החטיבה הבלטריסטית ביצירתו. זו קונה לה הכרה בראש ובראשונה מצידם של יוצרים בלטריסטיים אחרים, לרבות כאלה, המסתייגים הסתייגות מפורשת מעמדותיו הפובליציסטיות־האידיאיות, אָפיינית מבחינה זו היא תגובתו של ביאליק, שנקט עד עתה עמדה חד־משמעית לצדו של אחד־העם ונגד ברדיצ’בסקי וההולכים בעקבותיו. כשהגיע לידיו הקובץ “מעירי הקטנה” הופתע לטובה וכתב (לי. ח. רבניצקי): “נחמד ונעים! כשרון אמיתי! לולא ‘השפחות’ המשמשות אצלו יותר מדי. כמעט כל זָכָר שבציוריו חושק בשפחה, רחמנא ליצלן. ובכל־זאת כל ציור וציור, הנוצר מטיפת־דיו אחת, הנהו מעשה אמנות נפלאה. ברוך חילו. –”15 י. ל. פרץ התרשם מן הספרים התרשמות חיובית, אם כי סבר, שברדיצ’בסקי הקדים את דורו: “רבים הם הדברים שאינם לפי רוחי. אך כל הדברים כמו שהם, חדשים הם אצלנו ועושים רושם גדול. הנני מאמין שלא יימכרו מהם ספרים מרובים. עוד לא בא עליהם מועד הקריאה. לאחר מאה ועשרים שנה…”16 אגב, הנחה זו, שברדיצ’בסקי הופיע קודם זמנו, ושהדור לא היה מוכשר לקבל את יצירתו, קנתה לה מהלכים בביקורת, ביחוד בעשורים הראשונים אחרי מותו של הסופר – היינו, בשנות ה־20 וה־30. פרישמאן, שעד עתה חשׂך שבחיו מברדיצ’בסקי, חרג מהרגלו והגיב על הספרים החדשים במכתב שבח, שאמנם גם גנאי גנוז בו: “בכל אופן דע לך”, כתב למחבר, “כי רבו המרגליות הטובות אשר מצאתי בספריך. מעולם לא עלה על לבי כי באיזה קמט שבלבך עוד מתנמנמים כוחות כאלה. צר לי שאתה מאבד את כל אלה בידים. [ – – ]”.17 הסיפא מרמזת, כפי שהוברר בהמשך מהלך ההתכתבות, למה שנראה לפרישמאן כנטיה מוגזמת ביותר להתרשמות ולהתפעלות מצד המחבר" “שבכל יום ויום הוא מופעל ומושפע דוקא מאותו החזיון שפגע בו באותו יום”.18 עם זאת, לא שינה פרישמאן את דעתו החיובית על הסיפורים, ואף הסבירה ביתר פירוט. קסמו לו, לדבריו “המקומות היפים ההם, ששפוך בהם מעט חום טהור ומיטיב לנפש ומתוק ללב, שכמעט לא האמנתי למצוא עוד אצלך. [ – – ] וכן חדש היה לי בציוריך, שאתה מעביר לפנינו טיפוסים שונים, בשעה שטעות היתה לי ולא ידעתי כלל, וגם בעל־פה לא שמעתי מפיך, שיודע אתה המון יהודים כאלה. ידעתי כי ידען טוב אתה בנוגע לחיי החסידים, ואולם חדשה היתה לי ידיעתך את הטיפוסים האלה. וגם בדיחות־הדעת שמצאתי אצלך הפליאתני מעט, כי לא רגיל הייתי בה אצלך”. מעניינת ואוֹפיינית היא העובדה, שפרישמאן (כמוהו כביאליק) מתרשם בעיקר לא מן הפסיכולוגיזם, מן ההתעמקות בנפש הפרט, שניתן למצוא בנובילות “מחנַיִם” ו“עורבא פרח”, כי אם דוקא מן הריאליזם של קבצי הסיפורים הקצרים; מהתיאור הפאַנורמי הנרחב של דמויות העיירה ומניצוצות ההומור שבקבצים אלה. לעומת זאת, מביע את התפעלותו המלאה דוקא מן הפסיכולוגיזם של “מחנַיִם” – גם זה באורח אופייני ביותר – סופר צעיר, מתחיל, שעתיד היה לפתח את הסיפורת העברית דוקא במסלול זה שהותווה בנובילות האינדיבידואליסטיות, א. נ. גנסין. הוא מתפעל אפילו מן הערפוּל והמבוכה שבסגנונן, וכותב לידיד, שהתלונן על הערבוביה שבדברי ברדיצ’בסקי: “איזה כאוס אתה מוצא שם? [ב”מחנים“] שם – כלומר בגוף הספר, הכל ברור, הכל מובן, ואולי גם נקל להבין; אפס בנפשו של הגיבור מבוכה נוראה; אבל זוהי הנקודה הנפלאה, שמרתקת אותנו אל הספר באותן שלשלאות־הקסמים, שמרגישים אנחנו בנפשותינו מדי קראנו בו”. לאחר שגנסין מוסיף ומתאר את ה“קרע” בין שני המחנות שבסיפור, את ה“פזרון במידה ידועה, השורר בלבם של הצעירים העברים־האירופאיים”, הוא קובע: “ברדיצ’בסקי יתאר לנו את הקרע הזה בכל תקפו, [ – – ] ואיש, איש, אולי, מוצא שם את נפשו הוא…”19 הדברים מעידים, כמובן, על ההשפעה העצומה, שהיתה ליצירת ברדיצ’בסקי משלב זה ואילך על כמה מצעירי הסופרים, והם מבשרים, כמו־כן, מהלכים אָפייניים ביותר בהמשך התפתחותה של הביקורת.

הביקורת המקצועית עסקה בהרחבה בסיפורי ברדיצ’בסקי, אף־על־פי שלא תמיד דיברה בשבחם. ראשון שהגיב עליהם בפירוט היה, כמדומה, הסופר הוותיק ד. י. זילברבוש, במאמרו “ד”ר ברדיצ’בסקי בתור מספר" [א' 33]. המאמר מגיב רק על שנים מן הספרים הבלטריסטיים, “מבית ומחוץ” ו“מחנים”. אמנם, זילברבוש מקבל בברכה את עצם הופעתם של הספרים, עם זאת מסתייג הוא בפירוש מדרכו של המחבר כמספר. הוא מעלה נגדה כמה טענות: א. ברדיצ’בסקי קולט בקלות השפעות “זרות” מן הבחינה הלאומית־התרבותית (“דרכו לא נכונה היא בעיני ועל דעתי הוא מכניס זרות של עם זר בעזָרה אשר לישראל”). ב. יכלתו האמנותית פגומה ואין בידיו לממש את כוונותיו (“התמונה לא לפי חפצו עלתה בידו, כי תמונה אחרת היא”). הדברים מכוונים בעיקר כלפי “מחנים”, אשר, אמנם, המבקר מוצא בו גם “כשרון לא מצוי, גם שירה [ – – ] וגם חקר הנפש במידה לא זעומה”. ג. מיכאל, גיבור “מחנים”, הוא דמות שאין בה חידוש וכבר “דשו בה”. אמנם, אין המספר חייב להעלות דמויות חדשות. הוא רשאי להעלות דמות מוּכרת, אם “רק יתן לה [ – – ] פנים חדשות, ואם יגלה לפנינו מסתרים חדשים בחקר נפשה”, אבל גילוי כזה לא עלה בידי ברדיצ’בסקי משום דרכו באיפיוּן “לתת דבריו לשיעורין, הוא מגיד חצי דבר ומניח לקורא מקום להשערות”. זילברבוש קובע – בעזרת שפע דוגמאות – כי דרך זו מכוונת היא ומאחוריה “שיטה” שלמה בתורת־היופי, הנקוטה בידי הכותב. הוא מודה, כי לא בא לערער על השיטה כשלעצמה, כי אם “להעמידה על בוריה”. בין כה וכה נכנסת הביקורת במאמר זה לראשונה לאנאליזה מודגמת של דרך הסיפור הברדיצ’בסקאית.

בניתוח “מבית ומחוץ” מעלה זילברבוש הנחה (ברוח הביקורת בת־הזמן) בדבר קיומם של “שני ברדיצ’בסקי”, המספר היודע “לתאר את החיים בצבעים נאמנים וברורים”, ביחוד בשעה שהוא עוסק בציור “תמונות וציורים מבית” – כלומר, מן החיים היהודיים המסורתיים במזרח־אירופה – ולעומתו המתאר את “אשר מחוץ לתחום־המושב”.

הוא מעדיף במפורש את ברדיצ’בסקי “הראשון” על “השני”, ורואה את עיקר נצחונו בסיפור “מעבר לנהר”, “היפה בכל התמונות אשר בקובץ הזה”. בסיפורים “מנחם” ו“יהונתן” הוא רואה “בדיחות נפלאות, אשר כתב ברדיצ’בסקי הראשון על ברדיצ’בסקי השני ועל חלומותיו המוזרים בציורי ‘לבדד’ ו’בלעדיה'…” המבקר חש ביסוד הפרוֹדיה שבסיפורים ובנימה האירונית המפעמת בהם. אגב, הנחתו, שתיאור החיים היהודיים המסורתיים עלה בידי ברדיצ’בסקי יותר משעלו בידו ציורי הנכר, נתקבלה על־ידי המבקרים בני הדור והיא חוזרת ונשנית במאמריהם על הסיפורים ואפילו על המאמרים. זילברבוש סיים את מאמרו בהתקפה על כתיבתם של הסופרים “הדיקאדנטים”, שברדיצ’בסקי “השני” נמנה עמהם, ואומר: “‘גם ברדיצ’בסקי השני חולם!’ ועל דא ודאי לבי דוָי, כי – חלום זר הוא חולם לעמי”.

באותו כתב־עת, בו הדפיס זילברבוש את מאמרו, ‘המגיד’, נדפסה כעבור זמן לא רב רשימה לגלגנית בשם “המהפך החדש” מאת “סופר מערבי” [א' 49]. הרשימה, הכתובה ברוח הקטילה הפיליטוניסטית של “אלדד ומידד”, אם כי ללא החריפות והכשרון של שלום־עליכם ורבניצקי, מתייחסת לכל ספרי ברדיצ’בסקי, ובעיקר לקבצי המאמרים. מצויות בה רק הערות ספורות של ביטול לאיפיוּן הדמויות ב“מעירי הקטנה”. עיקר הדברים – התקפה על ה’צעירים' ועל ברדיצ’בסקי כנציגם: “הוא הקיא אל תוך המכרה את כל התהפוכות של שיכורי ההזיה אשר בספרה זרה, את מהתלות־האהבה של שטיינברג וסיעתו, ואת זרות־שינויי־הערכין של ניצשה, והוא עוד יתרה עשה, כי הריח את ילדי הנכרים בריח תהפוכותיו וילבישם צורה יהודית ויגייר אותם כדת וכמשפט, והוא הוסיף תחבולה, כי טבל אותם במקוה של ה’קבלה' וילט אותם באדרת ה’חסידות' – ויהיו הגרים האלה קשים לישראל”. ברוח דומה נכתבו גם כמה מאמרים אחרים, המכוונים בעיקרם לקבצים ההגותיים־הפובליציסטיים וסקירתם אינה ענין לכאן.20

תרומה חשובה לביקורת הסיפורים תרם בשלב זה יוסף קלוזנר בשני מאמריו שנתפרסמו ב’ספר השנה‘, תרס"א [א’ 67, 68]. הרשימה הראשונה מעמתת שני מספרים, שנחשבו באותה שעה לנציגים מובהקים של “המהלך החדש”, ברשדסקי וברדיצ’בסקי. השוואה זו בין השנים מקובלת היא ביותר על המבקרים בשנים הראשונות של המאה, וביחוד מקובלת ההשוואה בין “באין מטרה, (הופיע ב־1899) לבין “מחנים”. בדרך־כלל היתה ההתרשמות מכתיבתו של ברשדסקי חזקה יותר מזו של ברדיצ’בסקי, ואף קלוזנר קובע (אמנם, לא ברשימה הנדונה) כי “אין פה [בסיפורי ברדיצ’בסקי] אותו הדיוק ואותה הריאליות שבסיפוריו של ברשדסקי”.21 עם זאת מציין הוא (ברשימה הנדונה) את שני הסופרים כ”רבי־כשרון וכבירי־יצירה“. אמנם, הוא מסתייג הסתייגות מוחלטת מדעותיו ה”נוראות" של ברדיצ’בסקי, אך הסתייגות זו אינה מעכירה את הנאתו מ“רוח השירה [ – – ] וגם כשרון של צייר אמן”, שבכוחו הוא מתגבר על המגמות הפסולות, המנחות אותו. לעומת זאת, מטיל הוא ספק בכוחו כמסַפר מאפיין, שכן, לדעתו, חסרים לו גם השליטה “על הציור החיצוני” (תיאור פיסי דייקני) וגם השיטתיות של “חוקרי־הנפש החודרים אל הלך־רגשותיהם והשתלשלות הגיונותיהם של אנשים זרים ומוזרים להם בתכונתם”; היינו, אין ביכלתו לברוא נפשות, שאינן מתכונתו הוא ושאין בהן משום הבעה ישירה של עולמו הוא. “את הסתכלויותיו ואת כל שירתו העגומה הוא שואב מבפנים, מנפשו הוא, מהלך־רגשותיו ופנימיות הגיונו העצמי”. מכאן מגיע קלוזנר למסקנה, שסיפורי ברדיצ’בסקי “אינם סיפורים כלל” – היינו, אין בהם משום בריאה של מציאות בדויה ודמויות בדויות, אלא הם “רק הסתכלות עמוקה ופילוסופית הלב”. אותם סיפורים שיש בהם משום עלילה ואיפיוּן נשארים בגדר מקרה פרטי ואינם מתרוממים ל“הכללה אנושית, התרוממות עד להיצירה הגדולה, הסוקרת ממעוף־הצפור את כל מקרי הפרט”. הדברים אינם נאמרים בלשון של גנאי אלא על דרך ההבחנה העקרונית. תפיסה זו בברדיצ’בסקי בתורת מספר לירי־אוטוביוגרפי, שאינו מגיע לידי תפיסה אֶפית רחבה ואובייקטיבית של המציאות אלא מבטא בלא הרף רחשי־לב בלבד נעשתה מקובלת ביותר. מעניינת ההשוואה שעורך קלוזנר בין גיבור הסיפור “בדרך רחוקה”, שהספר ‘יוסיפון’ עורר אותו למחשבות על העבר המפואר של עמו בניגוד להווה העגום שלו, לבין טורי שירו של טשרניחובסקי “בליל חנוכה (פנטסיה)” 1896), שהוא רואה בהם המשך אחד.22

קלוזנר מודה, שלא תמיד ההרגשות שמעצב מי“ב מובנות כל צרכן לקורא, אולם, לדעתו, “כבר הגיעה השעה שלא נבטל כל דבר אשר אנו לא נבינהו ולא נרגישהו”. סיום מאמרו בהכרזה, כי איננו מפחד מפני “המהפכות” של מי”ב ומפני “לוחותיו החדשים” ואפילו לא מפני “הניצשיאניות” שבו, והספרות הצעירה, אין לה מה להתבייש כלל בסופרים כמוהו.

יש לציין, שזוהי ביקורת שקולה; הפגמים שמוצא קלוזנר בסיפורי ברדיצ’בסקי מוסברים בה ומודגמים. הערה זו באה כדי להעמיד על דיוקה את הדעה המקובלת על היחסים הבלתי־תקינים בין שני הסופרים.

שונה היא הרשימה השניה, הסוקרת את “ספרותנו היפה בשנת תר”ס [א' 68]“. היא מוצגת כהמשכה של הראשונה, אולם למעשה, נאמרים בה דברים בנימה חדשה:[ – – ] ואולם גם על חסרון עיקרי אחד הראיתי שם: למר ברדיצ’בסקי חסר כשרון היצירה – כלומר הכשרון לברוא יש מאין”. “אין לו [לברדיצ’בסקי] שום מעוף הדמיון, אין לו שום כוח וכשרון לתאר דברים שלא ראָם ומצבים שלא הרגישם”. המסקנה מקביעה זו היא, למשל, ש“מעבר לנהר” “אמנם מלא שירה במקומות רבים, אך בכללו הוא יותר אוטוביוגרפיה מאשר יצירה בלטריסטית. אין עוקץ בו, אין רעיון מבריח, אין נקודת־כובד וציר כללי, אשר עליו יסוב הסיפור כולו”.

הבחנה זו בדבר תקפו של היסוד הלירי־האוטוביוגרפי ביצירת ברדיצ’בסקי הנדרשת כאן לשלילה, יש להבינה על רקע התביעות והציפיות מן הספרות העברית באותה עת, וביחוד “הכמיהה אל הרומן החברתי המקיף”, והחשש, כי היסוד ‘הפרטי’ שבסיפורים הקצרים, עלול לצמצם את ספרות העברית [א' 48].

קלוזנר חוזר שוב ושוב על טענתו כי ברדיצ’בסקי אינו מסַפר אמיתי, אינו בעל־כשרון והוא “מספר במקרה”, בניגוד ל“מספר יוצר”. עם זאת הוא מבחין בכך, כי “ציוריו”, “שיש בהם רק פסיכולוגיה, עולים בידו הרבה יותר מאלה שיש בהם גם איזה תוכן סיפורי”, וגם דעה זו תמצא לה מהלכים בביקורת בשנים הבאות.

קלוזנר מצביע על הקשר ההדוק בין ‘רעיונותיו’ של ברדיצ’בסקי לסיפוריו, ומוכיח, כי “מחנים” הוא דוגמה ניצחת לכך שלשיטתו אין כל “ערך מעשי” ו“שום דבר לא היה יכול להרוס את כל ‘שיטתו’ [ – – ] כסיפורו זה עצמו”.

נוסח ביקרתו של י. קלוזנר, המצטיין בחילופי גנאי ושבח, מתגלה ביחוד בדבריו, על ‘ספר חסידים’, שהם מדברי הביקורת הראשונים על הפן החסידי ביצירת ברדיצ’בסקי. בצד דברי־הלל מופלגים (“ציור כזה [‘ריקודים’] הוא אחד מאלה, שאינם מצויים ביותר אפילו בספריות עשירות משלנו”) מצויים דברי קטרוג מובהקים: “איני מבין בשביל מה ולמה מסופרות ‘מעשיות’ כאלה [‘נר למאור’, ‘קפיצת הדרך’, ‘ארבעה אבות’ ועוד], מהו הגרעין הפסיכולוגי או הפיוטי שאפשר למצוא בהן”. אחת ממסקנותיו היא כי יש בספר ‘רעיונות יפים ומקוריים’ אולם “אם ‘רעיונות חסידותיים’ הם – דבר זה מוטל בספק גדול”.

ביקרתו של אברהם יעקב פאפירנא על “מבית ומחוץ” ועל “מחנים” מסיימת שלב זה של הביקורת בשנת 1900 [א' 51]. כידוע, חזר פאפירנא בן ה־60 באותה שנה אל הביקורת העברית עם פרסום שני מאמריו על שאול טשרניחובסקי, אולם, נראה, שרשימתו זו ב־8 המשכים על ברדיצ’בסקי, שקדמה לרשימתו השניה על טשרניחובסקי, אינה ידועה ברבים, שכן לא נכללה ב’כל כתביו' וכותבי תולדותיו אינם מזכירים אותה. תשומת־לבו של פאפירנא ליצירותיהם של ברדיצ’בסקי וטשרניחובסקי דוקא, הולמת יפה את משנתו הביקרתית. שמותיהם של שני יוצרים אלה, שכבר נזכרו בנשימה אחת במאמרו של י. קלוזנר, יש בהם הרבה מן המשותף בביקרתם על היהדות ההיסטורית ובדרישתם לחידוש החיים.

יש איפוא חשיבות לעובדה, שיצירתו הסיפורית של ברדיצ’בסקי, היא אשר עוררה מבקר כפאפירנא עליה, לאחר תקופה ממושכת של פרישה משדה־הביקורת העברית, עם כל הפגמים והחולשות שהוא מוצא בה.

פאפירנא רואה בקובץ “מבית ומחוץ” אחד הסימנים לכך, ש“ספרותנו היפה הולכת ומתקרבת ליעודה האמיתי, להיות ראי החיים עם כל שלל צבעיהם”, ובברדיצ’בסקי רואה הוא סופר, שחוג מבטו אינו רחב אלא הוא מצטמצם ב“קרן־זוית קטנה”, מפני שפינה זו קרובה ללבו והולמת את נטייתו ולא משום חוסר כשרון. יש בדברים אלה מעין תגובה עקיפה על ‘האשמותיו’ של י. קלוזנר על הצמצום וה’פרטיות' המתגלים בסיפורי ברדיצ’בסקי.

פאפירנא מגלה בסיפורי ברדיצ’בסקי מכנה משותף, חוקיות קבועה ומציג דגם אחיד החוזר כמעט בכולם: “ציור ניגוד של שתי הקולטורות: העברית והאירופאית”. כמבקרים אחרים לפניו מציין גם הכותב את העדרם של “פעולות ומעשים” בסיפורים, ומוסיף תג נוסף לאיפיוּן הגיבורים, ש“המה כולם אנשים שאינם מן הישוב”, ולכולם “קלסתר־פנים אחד”. פאפירנא מציין כי אין ברדיצ’בסקי יודע בכתיבתו “מידה ושיעור להצבעים שישתמש בהם, ותמונותיו לוקים בחסר ויתר”. הוא מסכים עם קלוזנר, הטוען שחסר לו כוח־הדמיון, אולם מתנגד לו בעיקר באמרו: “מר ברדיצ’בסקי הוא בלא ספק סופר בעל כשרון”. לדעתו, “המוח פועל בו יותר מן הלב” והדבר מורגש “בכל אשר הוא כותב”, להוציא סיפורים מעטים, כגון “מנחם” ו“יהונתן”, תמונות ש“אין להן ערך פיוטי”, כיון שהמחבר תיאר בהן רק את מחשבותיהם ולא את רגשותיהם של הגיבורים: “הוא מראה לנו רק מוחות ולא לבבות”.

בהערכת סגנונו של ברדיצ’בסקי שונה פאפירנא מכל מה שנכתב עד כה בנושא זה. נראה, שבפעם הראשונה אין מבקר ‘נבהל’ מסגנון הכתיבה, אלא אדרבא, הוא מוצא בו אפילו טעם לשבח: “סגנונו טוב ויפה ושפתו מדויקת. הוא אינו משתמש במליצות ספרי הקודש ושברי פסוקים כהמליצים הישנים ואיננו גם בורא שפה כסופרי המהלך החדש; אבל הוא ברא לו מליצה מיוחדת במינה הקרובה למליצת הדיקדנטים הסימבוליסטים”. פאפירנא מביא כדוגמאות צירופים, כגון: “ידים עצובות”, ומעין אוכסימורונים, כגון: “המיית השתיקה”. לעומת זאת הוא מותח ביקורת על החזרות המרובות, הגורמות לטשטוש ולערפול הכוונה.

בביקרתו על “מחנַים” ממשיך פאפירנא באותו קו ומגלה אותם ליקויים שנתגלו גם בסיפוריו האחרים אם כי באופן כללי, לדעתו, “הסיפור הזה עושה רושם יותר טוב”, כיון ש“בו הראה [ברדיצ’בסקי] כי יכול הוא לדבר ב’לשון בני־אדם' בשפה ברורה, בלא סודות ורמזים, ובדעת המידה והקצב להצבעים שמשתמש בהם”. גם סיפור זה שייך לאותו הדגם המשותף לסיפוריו של מי"ב, וגם הוא עוסק אך ורק בפינה אחת בחיים, אולם “תוכן הסיפור לקוח מן החיים ועושה עלינו רושם באמיתיותו המרה”.

בסיומו של פרק זה, שהוקדש לדיון האינטנסיבי ביצירת ברדיצ’בסקי בשנים תר“ס–תרס”א, ראוי להזכיר מאמר נוסף, שהופיע במהלכו של דיון זה, אף כי אין בו נגיעה ישירה ביצירה הסיפורית. המאמר, בשם “צער האומה וצער המשורר”, הופיע בהמשכים רבים ב’הצפירה‘.23 מחברו, חיים דב הורוויץ, עסק בעת כתיבתו בלימוד כלכלה מדינית, והוא דן במאמרי ברדיצ’בסקי מנקודת־מוצא סוציולוגית. הוא עורך נסיון ראשון לבסס ביסוס מדעי את תיאורו של ברדיצ’בסקי כמבַטאה הנאמן של תקופת המעבר, שבה שרוי עם ישראל, וכמי ש“יודע לתאר לנו בצבעים נאמנים את נכאי ישראל, את כל פצעי לבבנו ואת התסיסות העמוקות והמכאיבות המתרוצצות בתהום נשמתנו…” בפעם הראשונה מוצג ברדיצ’בסקי בביקורת כמבטאו של מצב היסטורי – היינו, כמי שיש לדבריו יניקה ממקורות אובייקטיביים ולא רק משום הרהורי לב המחבר. “בנפש ברדיצ’בסקי הננו רואים התרוצצות כוחות שונים וזרמים שונים, מלחמת רגשות אישיים עם רגשות ציבוריים, מלחמת רגשות לאומיים עם רגשות אזרחיים, מלחמת המזרח עם המערב, מלחמת נפשו בנפשו – היא־היא הטרגדיה אשר במידה פחות או יותר מרובה תעבור ותתחולל בלב כל יהודי בתקופתנו עתה, תקופת המעבר…” (גל' 152). אין צורך לומר, שגישה זו חדרה עד מהרה גם לביקורת היצירה הבלטריסטית ונעשתה בה יסוד קבוע. הדיון בברדיצ’בסקי כב“אישיות תרבותית היסטורית” [ב’ 28], כחותם תקופה ופותח תקופה, כמי שחי ברגישות יתר משבר היסטורי משותף לאומה כולה [א' 28, עמ' 406], עתיד היה לעמוד במרכז העיון הביקרתי בעיקר משנות ה־50 ואילך.

 

ה

שנות תר“ס–תרס”א בביקורת ברדיצ’בסקי תוארו כאן במידה של פירוט. מן הביקורת שנכתבה אחר־כך, עד לפרוץ מלחמת־העולם, יידונו כאן דוגמאות נבחרות אחדות. מאמרים, שאינם עוסקים בסיפורים במישרין, לא ייזכרו כלל. בתקופה זו המשיכה הביקורת לטפל בשקידה במאמרים ובסיפורים כאחד. נמשך הפולמוס בין המתנגדים לחסידים, ולא פעם גברו הקולות השוללים. נמשך גם הוויכוח בין חסידי תורתו של ברדיצ’בסקי ומתנגדיה – ובלהט רב. עילה לדיון באמנות הסיפור של ברדיצ’בסקי בכלל ובתוספות חדשות שניתוספו לה שימשה הופעת קבצי הסיפורים החדשים: “משני עולמות” (תרס"ב), “מהעבר הקרוב” (תרס"ט), ו“מעמק החיים” (תרע"ב). ההערכות הן ברובן אינטואיטיביות. הן מנוסחות על דרך ההתרשמות וההכללה יותר מאשר על דרך הניתוח וההדגמה. עם זאת, מקפלים בתוכם קצת מן המאמרים שנכתבו בשלב זה כמה מן ההבחנות היסודיות ביותר בביקורת ברדיצ’בסקי ותקפן לא פקע עד היום. אדרבא, דוקא בזמן האחרון נמצאים מבקרים הממשיכים ביודעים ובלא יודעים את קו המחשבה שהותחל בו.

מן הראוי, אולי, להזכיר תחילה – בתורת המשך לתיאור יחסו של ביאליק לברדיצ’בסקי המספר – את האינצידנט שאירע בשנת תרס“ד, כשנתמנה ביאליק לעורך ה”יופי" (הבלטריסטיקה) ב’השילוח‘. ברדיצ’בסקי שלח לביאליק את סיפורו “קיץ וחורף”. ביאליק סירב להדפיסו, אם כי הפליג בשבחו במכתבו למחבר: “כמעט שאין לו רשות לסופר יחיד להיטיב לכתוב כך. כך מספרת הביבליה, הומיר, עם כולו, הטבע בעצמו או – איכר פשוט אשר רוח אלוהים בו”.24 עם זאת, סבור היה ביאליק, לא התאים הסיפור על־פי תוכנו למסגרת ה“יהודית” של ‘השילוח’. פרשה זו, שזכתה לכמה תיאורים בביקורת, ותוארה כאילוסטרציה ל“תהום שבין שתי נשמות” של סופרים [ב’ 35, עמ' 10], מדגימה את המתיחות במעמדו של ברדיצ’בסקי כסופר השנוי במחלוקת. השבחים המופלגים מחד גיסא והדחיה של הסיפור מאידך גיסא מרכזים במקום אחד התרוצצות בין ניגודים האופיינית לביקורת בכללה.

העמדה המסתייגת כלפי אמנות הסיפור של ברדיצ’בסקי25 נמשכה לכל ארכה של התקופה הנידונה בפרק זה. תחילתה בדברי ביקורת הכתובים עדיין ברוח המאבק בין ה’זקנים' ל’צעירים' מסוף שנות התשעים ומשנות תר“ס–תרס”א. כזו היא, למשל, רשימתו של “בר־יתמא” (אברהם אבא סירוטקין26) על “משני עולמות” [א' 50]. באורח אופייני קושר “בר־יתמא”27 את הערותיו לדרך התיאור ולנושאי התיאור של ברדיצ’בסקי בקובץ זה בדברי התנגדות לכלל שיטת “שינוי־הערכין”. לדבריו, מביאה שיטה זו בסיפורת להעדפת “הקוים והשרטוטים הכהים, אשר בן־רגע יהיו ובן־רגע יאבדו, על־פני תמונה בהירה ונהדרה המאחדת את כל הקוים והשרטוטים הבודדים לציור אחד ומאוחד בכל חלקיו ופרטיו”. משהו מהדי טיעונו של קלוזנר בענין העדר האובייקטיביות האֶפית מסיפורי ברדיצ’בסקי– נשמע כאן. כמו־כן, חוזרת ונשמעת הדעה, כי בעולם של “היהודים הפשוטים” “נוכל תמיד למצוא גרעין יפה ובריא, אולם בעולם השני, שאין בו אלא ‘הוא’ ו’היא', שם הכל זר ומשומם, הכל כמו מבעד הערפל ידבר אלינו, הכל הבל”, שכבר השמיעה זילברבוש. בסופה של הרשימה משתדל המחבר לרסן את התנגדותו ל“צעירים” ולהיות “שקול” יותר בדבריו. הוא מוצא, בסיכום, בסיפורי ברדיצ’בסקי, “אמנות גדולה בצד הבל נידף ורעות־רוח, חשיפת מצפוני הנפש ונגיעת מיתריה ונימיה הדקים בצד להג הרבה ושיחות בטלות, מחשבה עמוקה ורעיון מבריק בצד התפלספות ריקה וחקירות נבערות”.

נימה חדשה במידת־מה הכניס לביקורת המסתייגת המבקר ח“י קצנלסון (הידוע בעיקר במאמריו בשפה הרוסית על הספרות העברית של ראשית המאה העשרים) בסקרו את יבול שנת תרס”ב בפרוזה העברית.28 קצנלסון מציג את חסרונותיו של ברדיצ’בסקי כתוצאה של מצב המעבר בהתפתחות הספרות, אשר “את היסודות הישנים כבר עזבה ועמודים חזקים אחרים תחתם עוד לא חצבה לה”. בין השאר, מאיר הוא על־פי הנחה זו גם מה שנראה לו ככשלונו של ברדיצ’בסקי בז’אנר של הסיפור החסידי, שנעשה פופולרי. י. ל. פרץ ויהודה שטיינברג הצליחו בז’אנר זה מפני שהשתמשו “באמצעים פחות או יותר פשוטים ורגילים, וזה האחרון [ברדיצ’בסקי] בוחר על־פי־רוב באמצעים פחות או יותר משונים וזרים, המרחיקים אותו, נגד רצונו, ממטרתו”.

לקראת סופה של התקופה הנידונה כאן (אחר הופעת “מעמק החיים” בתרע"ב) הגיעה שלילת סיפורי ברדיצ’בסקי לגיבוש ולחידוש במאמר של המספר א. א. קבק, שניצל את הופעת הקובץ לשם עשיית חשבון עם יצירתו האמנותית של ברדיצ’בסקי כולה. המאמר [א' 64] בא למדוד יצירה זו במידת “האמת האמנותית”. מחַברו מוצא, כי “המציאות והאגדה אינן מתמזגות בסיפוריו [של ברדיצ’בסקי], אלא הסיפור מתפורר ליסודותיו. לפיכך אנו מקשים על החלק הריאלי שביצירתו [ – – ] ובחלק האגדי אין אנו מאמינים”. טענה זו, שהיו לה המשכים בביקורת, מעידה, שהמחלוקת על סיפורי ברדיצ’בסקי הלכה ונעשתה עקרונית. שוב אין ויכוח על זיהוי ההרכב האמנותי של הסיפורים (הכל מסכימים שיש בהם תערובת של יסודות שונים), אלא על הצלחת ההרכב וּתקֵפוּתוֹ האמנותית. אותה תערובת של אגדה ומציאות, שקסמה למבקרים רבים, מותקפת בחריפות על־ידי קבק.

קבק חוזר על הטענה, שנשמעה עוד בביקורת המוקדמת יותר, בדבר חוסר הריחוק של המספר מן העולם שאותו הוא מתאר, הגורם לכך, שהוא רואה: “רק פרטים־פרטים, קוים־קוים, ואינו מרגיש בהיקפם, בנשמה הכוללת את הפרטים”. אולם לעתים, “מתרחק ברדיצ’בסקי מן העצם המתואר על־ידיו מרחק גדול מדי, ואז נראית לו רק איזו נקודה לא־ברורה במרחבית־העולם, בלי גוון, בלי צורה”.

קבק רואה בגיבוריו של מי"ב “אידיאה מופשטת” בלבד, אלא שתכונה זו, שנדרשת על־ידי אחרים לשבח (ראה להלן), נדרשת על־ידיו לגנאי, שכן הקורא אינו יכול לראות לפניו “אדם חי, אלא – צל, רעיון פובליציסטי, שלא נתבאר כל צרכו”. קבק ‘מוחה’ גם על התערבותו היתירה של המספר במהלך העלילה, שאינה כלל לפי רוחו וטוען שנוכחותו מורגשת יותר מדי, ובמקום שהקורא יקבל את הרושם הדרוש מעצמו “הוא מטריח את עצמו לעורר אותנו על הרושם, שאנו צריכים לקבל ממומנט זה או אחר”.

קבק, שאינו גורס את סגנונו הזר של מי“ב, מתווכח עם אלה שאינם חושבים כמותו. לדעתו, זהו סגנון של טיוטה ראשונה, “מטורף, מבולבל, לקוי בחסר ויתר, שלשונו אינה מלוטשת, והעיקר אינה מדויקת”. הוויכוח על סגנונו של ברדיצ’בסקי ימיו כימי הביקורת על יצירתו, וגם כאן מתפלגים הכותבים לשני מחנות מתנגדים, שאינם חולקים על עצם התופעה אלא על הערכתה. אחת הדעות, שכבשה לה מהלכים בנושא זה היא, שאמנם סגנונו פגום, אולם הוא הולם את תוֹכנה של יצירתו, עם זאת אסור לחקותו.29 יש לציין, כי למרות שהנושא לא ירד מעולם מעל סדר־יומה של הביקורת על מי”ב מראשיתה, טרם מצא ביטויו במחקר מקיף שיתאר את סגנונו וינסח את חוקיו.

מאמרו של קבק הוא במידה מרובה מעין תשובה על מאמרו של מ. מ. פייטלסון, “מסַפר לירי”, [א' 53], שנכתב כשלוש שנים קודם־לכן, עם הופעת “מן העבר הקרוב”, והוא ממאמרי היסוד בביקורת ברדיצ’בסקי. פייטלסון המשיך בקו שהחלו בו קודמיו (בעיקר קלוזנר) וטען, “שאין מי”ב מסַפר בהוראתה הפשוטה של מלה זו" ואילו לו “זר לגמרי” “סוד זה של הגבלת־עצמו”, והוא מרבה בפרטים שאינם שייכים לגוף הענין וכוחו תש מרוב התעסקות בפרטים בשעה שהוא מגיע אל הפרט החשוב בציור. פייטלסון מבליט בראשונה את הקווים השליליים בתכונתו הסיפורית של מי“ב ש”אינו לא צייר ז’אנריסט, [ – – ] ואף לא צייר־פסיכולוג [ – – ]“. הוא משווה בין דרכו לבין זו של מסַפרים אחרים ומסקנתו היא, “שאף בסיפורים, שיש בהם מקום לתיאור חיצוני או פסיכולוגי, נתונה תשומת־לבו של ברדיצ’בסקי למאורעות שבסיפורים – כלומר, לאותו צד שלהם, שניתן לספר ולא לתאר”. פייטלסון מפרט את כל תכונותיו ‘השליליות’ של ברדיצ’בסקי כמספר, אולם לאחר שהקורא השתכנע בחסרונותיו הרבים, הופך הוא את מאמרו על פיו, באמצעו, ומכריז, ש”כל החסרונות הללו יחדלו מלהיות חסרונות, אם נשים אל לבנו, כי ברדיצ’בסקי הוא לירי" ומכיון שכך, לא המתואר והמסופר באותם סיפורים חשוב, וגם לא אופן התיאור, אלא “אך ורק התרגשותו החזקה של המחבר מן המתואר והמסופר”. מכאן ואילך מפרט המאמר את חסרונותיו שנהפכו למעלות ואת השפעת הקריאה בסיפוריו על הקורא בהם. לאחר שמצא את המפתח לסוד כתיבתו המיוחד של מי“ב הוא חוזר ונותן בו סימנים נוספים: ברדיצ’בסקי הוא “צייר הכוחות האילמים והבלתי־נראים, המניעים את החיים”; כמה מגיבוריו הם “מחשבות בדמות בני־אדם”, ו”מפני שהוא יכול לראות רק את הצד הדומה והמתחזר שבבני סביבה אחת [– – ] עלה בידו לתת לנו השקפת חיים ועולם יהודית או גם אנושית שהיא כללית בתכלית הכלליות [ – – ]".

גם מאמר זה פותח פתח לביסוסן של כמה וכמה קביעות והבחנות בטיב סיפוריו של מי“ב ביחס לדרכי האיפיוּן שבסיפוריו, לדיאלוגים שבפי גיבוריו, למקומו של “האני המספר”, לחשיבותו של המאורע ולתמונת־העולם המתקבלת מהם. שאלות אלה נסתעפו והלכו ונעשו כל אחת ואחת נושא לעצמה וביחוד בביקורת מי”ב בשנים האחרונות, אולם, נראה, שנקודת ההתחלה נעוצה כבר במאמר זה ובהגדרתו המבריקה, שלפיה ברדיצ’בסקי הוא ‘מספור לירי’ עם כל מה שמשתמע ומתחייב מהגדרה זו.30

מאמרו של פייטלסון הוא הצומת החשוב ביותר של המעבר מן השלילה אל החיוב בביקורת הבלטריסטיקה של ברדיצ’בסקי. קו־החיוב ה“טהור” בביקורת זו קשור בעיקר בדמותו של י. ח. ברנר, שיחסו אל ברדיצ’בסקי עומד בסימן ההערצה שכבר גילינו בדברי חברו, גנסין. היחסים המיוחדים בין ברנר לברדיצ’בסקי החלו להתרקם בשנת תרס“ה. בשנה זו הזכיר ברנר את יצירת מי”ב לחיוב בנשימה אחת עם יצירותיהם של ש. בן־ציון, טשרניחובסקי ואחרים [כתבים, כרך ב‘, עמ’ 221, 229 ועוד], אולם מכאן ואילך הולך ומתבצר לברדיצ’בסקי מקום מיוחד בהערכותיו הביקרתיות של ברנר. ביקרתו הראשונה עליו בדפוס התפרסמה בשנת תרס“ו ב’המעורר', ומשנה זו החלה אף חליפת המכתבים בין שני הסופרים. משנת תרס”ח החל ברנר לעקוב אחרי כל מה שיצא מתחת עטו של ברדיצ’בסקי ולהעיר עליו ברבים, בין ברשימות מיוחדות ובין בניתוחים של תופעות כלליות בתחום הספרות והתרבות העברית. בכל הזדמנות מוצגת יצירת ברדיצ’בסקי כדוגמה למופת.

ברנר, הזהיר כל־כך בדבריו ונמנע, כרגיל, מכל הפרזה והגזמה, חורג מגדרו כשהוא מדבר ביצירתו של מי“ב: “קראתי ברביעית או בחמישית את כל סיפוריך ושיריך, וחזיתי עוד פעם פני גודל השגה ועומק השגה בנוגע ליהודי ‘מחנים’, ‘עורבא פרח’ ו’מדרך אל דרך' וחייתי עוד פעם את אותו העצב ואת אותו הצער – –” [מכתבו הראשון אל מי”ב מיום 26.11.1906].

על מיכאל, גיבור “מחנים”: “ולגבי נפש עמוקה־קרועה זו, שכמוה לא נדע ליופי ולאצילות, ושכל מה שאמור אצל מיכה יוסף ברדיצ’בסקי עליה בסיפורו ‘מחנים’ וביתר סיפוריו מדהים אותנו בעוז־ההבעה ובגדלות התיאור [ – – ]. נפשי! נפשי! שירת הישראלי ושירת החמדה של הישראלי הצעיר, שירה אשר לא אדע דוגמתה, אני שומע כאן… שירה נוקבת לתהום־התהומות של הנפש. אין מלה בלשון” [כרך ב‘, עמ’ 242–243, תרס“ח–תרס”ט].

וכשרוצה ברנר לשבח את סיפורו של ש“י עגנון “עגונות” אינו מוצא לו שבח נאה מן ההשוואה עם “מיטב אגדותיו של מיכה יוסף ברדיצ’בסקי, מעין 'אגדת המתה” ועוד” [שם, עמ' 262. תרס"ט].

ברנר, שחליפת המכתבים עם מי“ב קירבה אותו קירבת נפש למי”ב, כואב את כאב בדידותו והתרחקותו מן הציבור העברי, ודבריו על כך עתידים לחזור עשרות פעמים במאמרי־ההערכה שנכתבו עליו בחייו ובמותו: “[ – – ] יושב לו משורר יהודי־עולמי גדול, ומיכה יוסף ברדיצ’בסקי שמו, בעיר קטנה שבגרמניה, בדד ונשכח בהחלט, גלמוד במחשבותיו על גוי ועל אדם, ואין דורש לו ואין מבקש לו” [שם, עמ' 278, תרס"ח].

ברנר רואה את הפרוזה העברית הצעירה נעוצה בראשיתה בכתבי ברדיצ’בסקי, וסימנה “ספרות ההתרשמות של הבודד העברי” [שם, עמ' 304. תרע“ב] ורואה בברדיצ’בסקי מי שנתן דחיפה לספרותנו והוציאה למרחב, [כרך ג‘, עמ’ 47–48. תרע”ג]. (ראה להלן).

אחת מרשימותיו החשובות ביותר של ברנר על ברדיצ’בסקי התפרסמה עם הופעת “מהעבר הקרוב” [א' 16]. בניגוד לדעה, שבספר זה התרחק המחבר מהתחלותיו בסיפורת לעבר הפשטות העממית (הושמעה מפי פיכמן, שהגיב על “מהעבר הקרוב” במאמרו הראשון על ברדיצ’בסקי [א' 54]. פיכמן קבע: "כמה רחוק הוא ברדיצ’בסקי שקט ואֶפי זה, שהתחיל כותב בסגנון ביבלאי תמים ויפה, מאותו הפייטן הסוער מדוכדך הלב והנפש, שכתב בסגנון לירי שבור ומעורבב את ‘מעבר לנהר’ ו’מחנים' ו’עורבא פרח' ".) – רואה בו ברנר המשך של עולם אחד, המשתרע על־פני כל הסיפורת של ברדיצ’בסקי, וכולו “שירת התגשמות של הרבה מצדדי החיים ורפרופי החיים”. המבקר מפנה את תשומת־הלב לרוח המונוטוניות השרויה על־פני כל סיפורי הספר, לכפל־הדברים האופייני לסיפורים ולחזרות הנהוגות בהם. הוא רואה באלה סימן לאחדות ולאורגניות של העולם הסיפורי הברדיצ’בסקאי. קבק ראה בחזרות אלה רק הדגשות של “מילות בנליות”. השימוש המרובה באמצעי זה של החזרה וכפל־הדברים עתיד מכאן ולהבא להיות אחד ממוקדי הוויכוח בביקורת ברדיצ’בסקי. עד היום דנים בו, דורשים אותו לשבח ורואים בו נטייה לסגנון נוסחאי, שהיא עדות לאחדות רוחנית של מכלול היצירה הסיפורית [ראה, למשל, מאמרו של אלמגור א' 3]. אחרים רואים בו אות לדלות היכולת של היוצר, סימן לצמצום מאונס וכו' (מלבד קבק גם קלוזנר ואחרים).

כאחרים לפניו טוען ברנר, כי הדמויות שמתאר ברדיצ’בסקי אינן “אנשים מעולם־המציאות ממש”, אלא “צללים ורוחות אשר קרמו בשר” ובכך מצטרף הוא אל אלה שראו את עיקר כוחו של מי"ב במסירת “סכום־הנפש וחביון־הצער”. הניגוד בין ברנר לקבק בענין זה, כבעניינים אחרים, חריף ביותר. ניכרת ברשימתו של ברנר השפעת מאמרו של פייטלסון בכך, שברנר מבליט את יסוד ההכללה שבסיפורי “מהעבר הקרוב” הנוטים “להגשים לפנינו צורות־חיים במיצוי היסורים שבהם”; זאת, מבעד לריבוי הפרטים ועל אף יסוד האניקדוטה שבהם. ברנר מבשר את התעניינותה של הביקורת המאוחרת בדבריו על חיבתו של המספר אל “מנודיה ובודדיה של העיירה” (על כך הרחיבו דבריהם רבים. בין השאר: לחובר, פנואלי, שאנן), בציון תפקיד המספר ועמדתו בסיפורים (יוסף אבן ואחרים) וכן במקומו של המאורע הקטן הקובע גורל אנוש (פנואלי, מירון, שקד ועוד).

בשנת תרע“ג הגיעה הביקורת הנכתבת בתקופה הנידונה כאן לשיאה ולסיומה. נכתבו דברים רבים על אישיותו של ברדיצ’בסקי ועל השפעתו על הדור, וביחוד על הצעירים שעלו לארץ־ישראל.31 סוכמו סיכומים ראשונים על חייו של הסופר ועל התפתחות יצירתו. ביחוד בולטים שני מאמרים, שעדיין ניתן לראות בהם סיכומי־יסוד בביקורת ברדיצ’בסקי. אפילו התוספות החשובות שנוספו לביקורת בשנים האחרונות אינן אלא הרחבה, ביסוס ואישור ממרחק הזמנים של הדברים הנאמרים בהם. אחד מהם הוא מסתו המקיפה של ברנר: “מיכה יוסף ברדיצ’בסקי – דברים אחדים על אישיותו הספרותית” [כרך ג‘, עמ’ 35־54]. ברנר דן כאן בכל תחומי יצירתו של הסופר, מעריך אותם ומסכם סיכום כולל את התופעות, שעליהן עמד כבר ביחידות. זוהי, ללא ספק, מן המסות החשובות ביותר שנכתבו על ברדיצ’בסקי, אולם רק חלקה האחרון מוקדש במישרין לסיפורים. בברדיצ’בסקי המספר רואה ברנר “בן־חורין”, הלוקח לעצמו חירות גמורה “לבלי התחשב כלל איך שנהוג ומקובל לספר”, ומונה בו אותם “סימנים גלויים, שעל־פיהם אפשר להכיר את ידו”. הוא רואה במי”ב “בעל־אגדה, שמצד אחד הוא יודע לראות סמל בכל דבר, ובפשטות – לגלות את הלמעלה מן הפשוט, ומצד שני חיה בו אותה החדוה העילאה, שכשעושים שלום עם הכל ‘וליל־מנוחת־החורף כי יבוא’ לכסות על כובד־הצער וסבל־התמהון לכל מה שנעשה בין אדם לחברו ובין אדם למקומו – –”. ברנר מבחין ביסוד ההומור בסיפוריו וביחס האהבה המפעם בו אל גיבוריו. מבחינת ההתפתחות קובע ברנר, כי "כשרונו של ברדיצ’בסקי לא קפא, לא נשתעבד, אבל גם לא גדל, לא עלה – אל השלמות שלו הגיע כבר ב’מבית ומחוץ' “. יש לזכור, כי הדברים נכתבו בשנת תרע”ג – היינו, בסוף התקופה השניה ביצירתו, לפי המקובל במחקר, ולפני שהיתה ליצירתו תקופת פריחה חדשה בשנות חייו האחרונות אחר מלחמת־העולם הראשונה, כשכתב את הרומנים הקצרים שלו.32

ייחודה של מסה זו לא רק בהבחנותיה בטיבה של יצירתו של מי"ב, אלא בעיקר בנימת ההערצה שבכתיבתו ובחרדת־הקודש של ברנר בעמד לפני החזיון של נפש גדולה, שהוא, כדבריו, חייב לה הרבה.

מאמר הסיכום השני נכתב על־ידי מבקר, שהיה בעת כתיבתו (בשוליו רשום: תמוז תרע"ב) בראשית דרכו בספרות, וערך כאן אחד מנסיונותיו הראשונים בהתמודדות עם נושא מקיף – פ. לחובר. זיקתו העמוקה – האישית והספרותית – של לחובר לברדיצ’בסקי נמשכה כל ימי חייו.33 המאמר [א' 41] פורסם בקובץ ‘נתיבות’, שנחשב לבטאונם של הצעירים, הנמנים עם “המהלך החדש”,34 ושבו השתתף גם ברדיצ’בסקי עצמו. הוא סוקר בצורה אובייקטיבית ושקולה, אם כי מתוך יחס של אהדה, את עיקרי הניגוד בין תורתו של מי“ב לאחד־העם, את תולדותיו של מי”ב בתורת “איש־הספר”, מפרט ומפרש את עיקרי רעיונותיו והרקע שמהם צמחו ומתווה את סימני־היכר של סיפוריו, שגם הם מקורם בשני היסודות המנוגדים המאפיינים את מי"ב: השירה והמחשבה. שני יסודות אלה הם המטביעים את חותמם על כל מה שיצא מתחת עטו בכלל ועל סיפוריו בפרט. אולי לראשונה, נקבעה כאן ההבחנה בדבר יסוד המיתוס המצוי ביצירתו הסיפורית וביחוד באלה שהראיה האגדית שולטת בהם. יסוד המחשבה שבו הוא שגרם לכך, שבסיפוריו יש “אבסטרקציה נפשית”35 והעיקר בשבילו “לא צורת הדבר, הצורה החיצונית, הנגלית”, כי אם “נשמתו הרוחנית ועצם מהותו”. דבר זה בא לידי ביטוי באיפיוּן הגיבורים ובהלך־הרוח המיוחד השפוך על יצירתו. האשה שהוא מתאר, למשל, “אינה ריאלית אלא היא תמיד אידיאלית”.

לדעת לחובר, נטייתו של מי“ב לאבסולוטיות ולהפשטה גרמה לכך, שנעשה למספר האגדה, וסיפוריו אפילו אלה שאינם אגדיים על־פי צורתם, הם אגדות על־פי תוֹכנם, והם מבקשים לא את החיים עצמם אלא את הכוחות הנסתרים הפועלים בקרבם. תכונה זו היא שסייעה למי”ב להיטיב לתאר את סיפורי־החסידים שלו, העולים על אלה של פרץ.36

במאמר זה חוזרים ונשמעים הדי הוויכוח הנושן על דרכו של מי“ב באיפיוּן דמויות גיבוריו, בו נמשך קו־המחשבה, שביסס פייטלסון בקביעת סימני־ההיכר המיוחדים של סיפורי מי”ב, מובעת בו התנגדות למאמרו של קבק על יסוד האגדה שלא התמזג כראוי בסיפורים אלה,37 וניכרת בו הסכמה גמורה לדברים שכתב ברנר על חשיבות המקרה, ועל הסיפור “נידויה של מתה” שקשה מאוד למצוא דוגמתו אף בספרויות יותר עשירות משלנו. שלא כברנר, רואה לחובר קו התפתחות ביצירתו: “אולם אם שירתו של ברדיצ’בסקי דרכה היה בכל־זאת בתחילה מן הנסתר אל הגלוי – דרכה עתה להיפך, מן הגלוי אל הסתר”. בקובץ “מעמק החיים” מתגלה עולם עמוק ונסתר הרבה יותר מזה המעוצב בקודמו “מהעבר הקרוב”. אם בקובץ המוקדם מתגלים טיפוסים שונים, “שברובם כאילו היתה בהם איזו יד נסתרה”, הרי בקובץ המאוחר יותר “נפגשים באנשים שיש להם כמעט כולם איזה מגע עם עולמות אחרים אי־רציונליים. כולם נושאים איזה סוד בחוּבם [ – – ]”.38

בסיומו של פרק זה מן הראוי להזכיר מעין ז’אנר ביקרתי מיוחד, שהחל להתפתח בביקורת ברדיצ’בסקי בתקופה הנידונה כאן, הוא ז’אנר הקלסתר או הפרופיל שעניינו לא ניתוח ביקרתי של הסיפורים או ויכוח על הערכתם, אלא שרטוט “פרצופו” הרוחני של המספר בכללותו. אחר מותו של ברדיצ’בסקי נעשה ז’אנר זה רוֹוח ביותר בביקורת. הדוגמה הראשונה של השימוש בו ביחס לברדיצ’בסקי ניתנה, מכל־מקום, כבר בשנת תרס"ד במאמר של א. י. אלישיב (הוא המבקר היידי הידוע “בעל־מחשבות”), החותם בכינוי “גר־צדק”, שנדפס ב’הדור' של פרישמאן [ב' 5]. אלישיב מעלה בשרטוט פרצופו של ברדיצ’בסקי כמה וכמה תארים, שאמנם נשמעו כבר קודם־לכן, אך עתה ניתנו במרוכז, ומכאן ואילך עתידים הם ללוות את ברדיצ’בסקי ולהישנות בעשרות מסות ומאמרים: “אפיקורוס מן הימים שעברו”; “זר לנו ועם זה טבעי לו”; “ענוה של גאוה נפרזת”; “בודד”; “מיסטיקי”; “בעל קרע שבלב” ועוד.

הדבר המגרה בדמותו ובאישיותו הספרותית של מי“ב הוא דבר היותו “איש הניגודים” כביטויו המאוחר של ישורון קשת, שהקדיש פרק מיוחד לכך [ג, 3, עמ' 185־200], מכאן פתח למסאים ולמבקרים לנסות להתחקות אחרי היסודות המרכיבים את אישיותו, לבדוק כיצד הם מתנגשים זה בזה, ואיך הם דרים יחד בכפיפה אחת. אישיותו ויצירתו של מי”ב היו כחידה שאיש־איש ניסה לפתור אותה ולהסבירה בדרכו שלו. וכך נוצרה ספרות עשירה בנושא זה, התוהה על סוד ההרכבה והמזיגה של ההפכים בחייו, באָפיוֹ וביצירתו, עד כדי הפיכתה לסוג ספרותי כמעט עצמאי, לענף מיוחד בתוך ביקורת ברדיצ’בסקי, שתחילתו, כנראה, במַסתו זו של “גר־צדק” והוא מצוי לאורך כל השנים, ובכלל זה השנים האחרונות, בשינוי ניסוח ומינוח בהתאם לטעם הכותב ותקופתו.39 כך, למשל, רואה “גר־צדק” את מי"ב כבעל “נשמה מאוחרת”, כמי שקדם לזמנו או אֵיחר אותו, כמי שחי בכל הזמנים יחד ומכחיש את כולם ולפיכך הציטטות שלו הן כמין הזכרת זכרונות והוא מבליע בכתיבתו צורות עתיקות ואנַכרוניסטיות שלגבי נשמתו הקדמוניה הן בגדר חידוש.

מאותו טעם עצמו הוא יכול לכתוב על מאורע אקטואלי שאירע בהווה, והקורא יקרא אותו כקרוא דברי איזה מחבר קדמוני, ירא וחרד. כששים שנה לאחר־מכן כתב גרשון שקד על עירוב הרשויות שבין האוירה של סיפורי ברדיצ’בסקי, הקרובה לעולם האַ־ריאלי של הרומן הגותי, לבין ההוַי המעוצב, שהוא זה של יהדות מזרח־אירופה. עירוב זה של רבדים היסטוריים שונים, המתגלה בכמה וכמה פנים, מוצא את ביטויו גם בלשון, שבה נעשה שימוש מרובה בארכאיזמים מרבדיה השונים של הלשון, והיא טבועה בחותם סגנוני ארכאי מובהק [א' 86]. אלה הם שני הקצוות, הסוגרים את מעגלה של ביקורת ברדיצ’בסקי. ראשונים ואחרונים תוהים על פשר חידתו ומנסים לפתור את הניגודים והסתירות המתגלים לעיניהם איש־איש לפי דרכו וסדר העדיפויות שלו, וּבהתאם ליחסו הצונן או הנלהב אליו.

 

ו

בשנות מלחמת־העולם הראשונה, הוזכר מי“ב רק מעט בכתבי־העת הספורים שהופיעו,40 אולם כבר באחד המאספים הראשונים, שראו אור עם תום המלחמה, – מאסף ‘ארץ’, שיצא באודיסה בתרע”ט וסביבו נאספו סופרים ומבקרים צעירים ונועזים, התפרסמה רשימה בפרוזה שירית ובלשון גבוהה, שהיא שיר־הלל גדול למי"ב, מאת אביגדור המאירי.41 זאת היא עדות לנוכחות מתמדת ומתחדשת של היוצר בקרב המשמרת החדשה של הקוראים והסופרים.

שלוש השנים שעברו מאז תום מלחמת־העולם הראשונה ועד למותו של מי“ב, אם כי היו שנות פריחה מחודשת ליצירתו, ובהן נכתבו כמה ממיטב יצירותיו, הרי מבחינתה של הביקורת אין הן מצטיינות בשום ייחוד. מספר הרשימות שנכתבו עליו בשנים אלו הוא מועט, ונדמה, שהביקורת לא הספיקה לעקוב אחרי יצירותיו שהתפרסמו בעיקר ב’התקופה' וב’מקלט'. מותו ללא עת גרם לביקורת לחזור ולהתבונן בו מתוך קירבה ומרחק כאחד ולחזור ולבדוק מחדש את ההבחנות הקודמות, לשנותן ולהוסיף עליהן, ביחוד לאחר שכתביו המקובצים שהופיעו בהוצאת “שטיבל” בשנים תרפ”א–תרפ"ח, היו מונחים לפניה.

מן הדברים הראויים לציון בתקופה של שלוש שנים אלו, הם רשימתו של ברנר “בבואתם של עולי ציון בספרותנו” [א' 19] וזו של מ. ריבולוב על החלק הראשון של “מרים” [א' 78].

ברשימתו של ברנר תופס הסיפור “לארץ אבות”, הידוע יותר בשמו “היציאה”, מקום מרכזי בצד סיפוריהם של סמולנסקין, מנדלי, דבורה בארון, ברשדסקי ואחרים, המשמשים כהדגמה לתיאור דמותם ומניעיהם של אלה שהחליטו לעלות לארץ־ישראל עוד לפני תקופת חיבת־ציון. ברנר רואה ביהושע־נתן, גיבור סיפורו של ברדיצ’בסקי, בא־כוח הקיבוץ ולא ‘עולה פרטי’, ובתיאורו ­­– “פרי כשרון ממדרגה ראשונה”.

ריבולוב, שהוא מחסידיו של מי“ב, מגלה ב”מרים" תכונות שראו קודמיו ביצירותיו האחרות של מי“ב ומציג אותן כמעלות. סבך המאורעות שאינם קשורים זה בזה מעיד על תפיסת־העולם העומדת מאחוריהם, שלפיה “כך הוא מנהגו של עולם”. הגיבורים המרכזיים אינם תופסים מקום בראש כמו שנהוג, משום ש”כל החיים כולם – הם רומן אחד, וכולנו ­­– גיבוריו“. האינדיבידואליות החסרה לדמויות, גורמת לכך, ש”שרטוטים גשמיים בודדים יצטרפו לתמונה רוחנית שלמה“, ו”הרוחניות היתירה הזאת" מצידה מביאה עמה “מליצות ביבליות”. גם “האכסוטיות המוזרה קצת והמיוחדת במינה” וכן “ההקדמות וההוספות הגחמניות מצד המחבר – הלא גם הן אחוזות ודבוקות בעצם הסיפור ואינן עושות רושם של התגנדרות וסלסול ספרותי”, ויש הצדקה אמנותית גם לכל אותם הדברים המסופרים, שלכאורה, אינם צריכים לסיפור ואינם לגופו של ענין, והם תורמים למצב־הנפש המיוחד שמַשרה היצירה על הקורא.

זו, כמדומה, הביקורת הראשונה על “מרים”, שנכתבה עוד בשעה שלנגד עיני הקורא היה רק חלקה הראשון, ובכך נפתח הוויכוח על יצירה אחרונה זו של מי“ב. תכונות שמנה בה ריבולוב, חזרו ונמנו גם על־ידי אחרים, וכדרך שאירע לכלל יצירתו הסיפורית של מי”ב אירע גם כאן. הוויכוח ניטש לא על עצם התופעות, שבהן הודו הכל, אלא על הערכתן. אותן תכונות עצמן שאחדים ראו בהן פגם, ראו בהן אחרים טעם לשבח, אם כי היא נחשבה בעני הכל כיצירה מיוחדת במינה [א' 48, 75, 39א].

 

ז

סקירה כללית של הביקורת, שנכתבה מפטירתו של ברדיצ’בסקי עד ראשית שנות החמישים, מגלה, כי בשנים אלו נערכו התמודדויות מעטות בין הביקורת לבין היצירה. אין לדבר על שכחת ברדיצ’בסקי או על התעלמות ממנו בתקופה זו. נוכחותו נשארת קבועה ומתמדת, אבל מידת האינטנסיביות של העיסוק בו פוחתת. המאמרים עליו נצמדים בדרך־כלל לתאריכי זכרון, ובעוד שבשנים הסמוכות, יחסית, לפטירתו הם מרובים למדי, הריהם מתמעטים והולכים ככל שגדל מרחק הזמנים. לקראת סוף התקפה חלה, אמנם, התעוררות־מה עם הופעתם של שני מבחרי כתבים של ברדיצ’בסקי42 ועם מלאות עשרים וחמש שנים לפטירתו (בהתעוררות זו, וכמוה באחרות, יש חלק רב למשפחת הסופר, וביחוד לבנו, עמנואל בן־גריון), אבל ההתעוררות אינה מניחה רישום עמוק בביקורת. בדרך־כלל ניתן לומר, כי הביקורת בתקופה זו לא הוסיפה חידושים הרבה למה שכבר נכתב על יצירתו הסיפורית של ברדיצ’בסקי, וכי היא מדגימה ברובה אותה בינוניות כללית, האופיינית לכל הפעילות הביקרתית בספרות העברית בתקופה שבין שתי מלחמות־העולם.43 יוצאים מכלל זה כמה מאמרים חשובים, שיש לראותם כהמשך לדיון הפורה והמעמיק שציין את הביקורת בתקופה הקודמת. הם מזדקרים ובולטים מעל לשפע ההערכות שאינן מעלות ואינן מורידות, ובהם, בעיקר, יתרכז הדיון המפורט, שיבוא אחר סקירה כללית יותר להלן.

אחת התכונות המרכזיות של הביקורת על מי"ב בין שנות העשרים והחמישים היא חוסר ההפרדה בין התחומים השונים של יצירתו מחד גיסא, ובין אישיותו ויצירתו – מאידך גיסא. ברבים מן המאמרים חוזרת הדעה, כי אצלו היצירה והחיים, “הם תמיד שזורים ודבוקים עד בלי הפרד”.44 תולדות חייו, שאך זה החלו להיכתב (פישמן),45 משולבות בתיאור אישיותו וסקירת תחומי יצירתו הכתובים בלשון גבוהה ומתוך יחס של הערצה אל המוזר, הבודד והיוצא־דופן שבאורח־חייו. דיונים הנשנים עד לעייפה, המלוּוים הכללות שהשיגרה שלטת בהן, שבים ומנסחים את הניגודים, שמהם מורכבת אישיותו החד־פעמית והמיוחדת במינה ומביעים ביותר משמץ מליצה את ההערכה הגבוהה, שרוחשים הכותבים ליצירתו הסיפורית ולהשקפותיו (שטרייט, גליקסון, מקסימון, פיכמן, צמח, ביסטריצקי, בס ורבים אחרים). כל רשימה יש בה ענין לעצמה ולעתים היא אף מוסיפה איזה תג על ההבנה הכוללת של אישיותו וסוד הרכבה, אולם ריבוין של רשימות מסוג זה, גורם בהכרח לשימוש בצורות נוסחאיות, כביכול, כל כותב מתאמץ לעלות על קודמו בקשירת כתרים ובמתן הכללות קיצוניות ונועזות יותר. רבים הם הכותבים דברי זכרונות אם על המקומות שבהם התגורר (ד. כשדאי, י. רויטברג, יעקב מדרשי, נ. הוברמן), אם על תקופה קצרה ששהו במחיצתו (בריינין, טשרנוביץ, טהון, סוקולוב), ואם על יחסי ידידות הדוקים וקרובים שזכו לקיים עמו (הורודצקי, לחובר). לתחום זה שייכות גם חליפות האיגרות שהתפרסמו בינו לבין סופרי דורו, שהוספו להם הערות המביא־לבית־הדפוס (פרץ, פרישמאן, ברנר, ביאליק ואחרים).

בצד מאמרים לעשרות, המתארים “קווים לאישיותו” והיוצרים ז’אנר ספרותי מיוחד בתוך ביקורת ברדיצ’בסקי, מצויים אחרים המתארים את השפעת אישיותו ודעותיו עליהם ועל דורם, וגם אלה מהווים כמעט סוג לעצמו בתוך הביקורת. ברובם ניכרים דברי אמת, אולם מספרם הרב, והלשון הגבוהה הנקוטה ברבים מהם, גורמים אף הם, לעתים, לרושם של הפרזה ושל מימיוּת, גם אם בחלקם נכתבו על־ידי כמה מן הדמויות הבולטות של התקופה (י. אהרונוביץ, א. ד. גורדון, ר' בנימין, מ. גליקסון, יעקב רבינוביץ, יום־טוב הלמן, נתן גורן, יצחק גרינבוים, א. שטיינמן ורבים אחרים).

עוד בחייו של מי"ב נשמעה נימה של טרוניה בדברי כמה מן הכותבים (ברנר) על הדור שבתוכו יושב סופר חשוב זה שאינו מכיר בו כערכו, אינו מכבדו די הצורך ואינו יודע את ספריו. הערות בודדות אלו רבו ונתעצמו לאחר מותו ונתלוו לרשימות רבות שנכתבו ביחוד בימי־זכרון. המחברים דיברו ‘משפטים’ עם הדור הזונח את גדוליו ואינו הוגה בכתביו (“חבר” ב’התקופה' תרפ"ב, אביגדור המאירי, י. ה. ייבין, אשכולי, י. למדן ועוד).

רבות מן הרשימות הדנות ביצירתו הספרותית, כורכות יחד את תולדות חייו ואישיותו עם השקפותיו ודרך כתיבתו, אחדות מוסיפות הארה חדשה לדמותו וליצירתו ואחרות חוזרות על דברים שנאמרו, וההכללות המוצגות בהן הן בעלות תוקף מועט (מקסימון, חיים טשרנוביץ, הורודצקי, למדן, ייבין, רבידוביץ ועוד). פעמים אין־ספור מועלית ההשוואה בין מי“ב לניצשה, שרבים מן הכותבים רואים בה ‘האשמה’ ופגיעה ב’כבודו' של הראשון, ודוחים אותה בלהט רב בלי להוסיף הוכחות חדשות לדעותיהם ובלי להיכנס בעבי הקורה ולבדוק ביסודיות את סימני ההשפעות שספג מי”ב מניצשה והתגלותן העמוקה או השטחית בכתביו (יעקב רבינוביץ, מ. גליקסון, א. ד. גורדון, למדן, י. ה. ייבין ועוד). חוזר ונזכר גם הוויכוח עם אחד־העם (ייבין, פיכמן, נ. מייזל, צ. קרול). הערות על סגנונו פזורות לא אחת ברשימות הביקורת, אך אינן מגיעות לדיון מגובש ומעמיק בנושא חשוב זה, וברובן אין חידוש בהשוואה לביקורת של התקופה הקודמת (נומברג, אשכולי, פיכמן ועוד). הוא הדין ביחס למקומו בספרות העברית (נומברג, למדן, שטיינמן) או למהלכה של יצירתו והתפתחותה (נומברג, רבידוביץ, “אוח”, ע. בן־גריון).

כמה מן הרשימות הן רצנזיות קצרות על ספרים וקבצים (הורודצקי, מיכלי, מ. קליינמן, יוסף שה־לבן, ע. בן גריון, ד. ויינברג, ג. אלקושי, י. זמורה). בתקופה זו נדם כמעט לחלוטין קולם של אלה, שאינם מאוהדי יצירתו של מי“ב, להוציא כמה הערות שהן יותר בגדר קוריוז מאשר דיון רציני46 ולהוציא נציגים בודדים של פלג זה, השייכים יותר לתקופה הקודמת מאשר לזו החדשה, כגון: יעקב קלצקין47 (אף הוא שקל למיטרפסו מידי קבוצת אוהדי מי"ב ומעריציו) וכגון משה קליינמן, הממשיך ויכוח ישן עם מי”ב.48

בחודש ניסן תרפ“ד פירסם יעקב קלצקין – כנראה, בתגובה על רשימתו של ברדיצ’בסקי “חושב העט” שכוונה כנגדו49 – בשני מקומות בעת ובעונה אחת רשימה זהה בשתי כותרות שונות: “צער נְפָלים” ו”רשם שקדן" הכתובה בנימה עוֹינת [א' 72], וענינה לא רק ביצירתו הסיפורית של ברדיצ’בסקי בלבד אלא ב“חזיון הספרותי כולו”.50 קלצקין רואה בו “בעל מלאכות הרבה” ה“מזלזל בצורה מחוסר הריון שבנפש” וכקליטתו כן פליטתו. בכלל חושד קלצקין בבעלי־השפע, שאין להם צער־יצירה ומכאן הסתייגותו מסופרים, שכתיבתם באה להם בקלות. לדעתו, “שקדנות־עט זו של סופר מעידה על עצלות־נשמה”, אין ב“נשמה זו ממידת הצניעות” ולכן היא יולדת “נפלים”. סופר כזה הוא בבחינת “יסוד נוקבא” בספרותנו וגדולה סכנתו, ביחוד משום שהוא וכמותו (ברנר) העמידו אסכולה שלמה של מחקים. שתי התגובות החריפות של י. לביא ושל צבי ויסלבסקי [א' 72], באות להגן על כבודו של מי“ב, יוצאות נגד סילוף דמותו ונגד המגמה המסתמנת לדעת אחד הכותבים (י. לביא), “לגנוז את ברדיצ’בסקי”. ויסלבסקי, הרואה במאמר זה פגיעה קשה בהרגשה המוסרית של הקורא, משום שהכותב מנה במבוקרו רשימת־חטאים ארוכה ולא הוכיח את מציאתו אף של אחד מהם, שואל בסוף דבריו את השאלה: מי היה באמת מי”ב? ובכך פתח לעצמו פתח להמשך התעניינותו באישיותו של מי"ב ויצירתו [א' 29].

ערעור זה על מי"ב ועל אֶמֶת־יצירתו הוא יוצא־דופן לא רק בתקופה זו של הביקורת אלא גם בתקופה שלפניה. אם היו ויכוחים על חשיבותן וערכן הספרותי של תכונות אלה או אחרות ביצירתו, הרי על מקומו ב’כותל המזרח' של הספרות העברית לא היו עוררין.

רשימתו של משה קליינמן, שנכתבה במלאות כ“ה שנים למותו, וכותרת־המשנה שלה: “נסיון של ציור דמות”, היא אולי היחידה בתקופה זו, שנשמעים בה הדיו של הוויכוח בן התקופה הקודמת על מהות כשרונו הסיפורי היוצר של מי”ב, ועל דרכו בעיצוב דמויות ומאורעות. למרות יחס הכבוד וההערצה, הרי הוא ממשיכם של אלה, שהרחיבו את הדיבור על מגרעותיו של מי“ב כמספר. קליינמן רואה בסיפוריו “כרוניקות אוטוביוגרפיות”, “כל הנפשות המוצגות הן רק גילויים שונים של נפש אחת – הנפש שלו”, ולדעתו, אין כוח־הדמיון של מי”ב מרובה, שכן אין הוא יכול לתאר אלא מה שראו עיניו והתרחש בסביבתו הקרובה. לנגד עיניו של מי"ב לא ריחפה תמונה של האדם העברי אשר אליו נשא את נפשו; גם לא היתה לו תכנית ברורה, “איך להשיב את היהדות מדרכיה [ – – ] אל הדרך הנכונה”.

רובו של המאמר דן בהשקפותיו של הסופר, כפי שהן באות לידי ביטוי במאמריו, על רקע התקופה בה חי, וגם בתחום זה מבקר הכותב את העמדה הרוחנית שתפס מי“ב כלפי דורו, ורואה בה הגזמה בולטת לעין, ומשהו מן ההזיה של ה’משכיל' העיירתי. אולם במסקנתו, כי “אין לדון את ברדיצ’בסקי לפי תורותיו ולימודיו”, מפני ש”באלה לא היה כוחו גדול", שכן היה “קודם־כל משורר וחוזה”, המביע את הסער הנפשי שבתוכו, מהדהדים דבריו של פייטלסון על “המשורר הלירי”, והם שקובעים בסופו של דבר את הרושם שעושה המאמר על הקורא לא פחות מאשר הפולמוס על דעותיו וגילוי הפגמים שביצירתו הסיפורית.

מתקופה זו יש להזכיר גם אותם מאמרים מעטים המטפלים בבעיה מסויימת או בנושא מסויים מתוך יצירתו של מי“ב, כמו תחום הביקורת ביצירתו (למדן, פיכמן, ורסס), דרכו בתיאור העיירה (למדן, ייבין), מוטיבים דתיים וחסידיים ביצירתו (א. ליפשיץ); וכן את אלה המשלבים את הדיון ביצירתו בבעיה כללית ומקיפה יותר שהם עוסקים בה, כגון מאמרו של י. כרמל בנושא “אנשי־הרוח בתור מעמד” (‘מאזנים’, שבט תרצ"ב), או של אברהם פרנס על הקשר שבין ‘המתמיד’ של ביאליק לבין מאמריו של מי”ב על ווֹלוֹז’ין [א' 62] או של יעקב בקר, שנושאו “השקפות־עולם אמנותיות בספרותנו” [א' 20] והוא דן באלו של פרישמאן, ברדיצ’בסקי וביאליק וקרוב בסוגו לאותם המטפלים בחלקת הביקורת של מי"ב.

מבין המאמרים, המוקדשים בשלמותם אך ורק לאמנות הסיפור של מי“ב בתקופה זו, שיש בהם התמודדות יסודית ומעמיקה עם נושא זה ואף חידוש ומקוריות, ראוי להזכיר את מאמריהם של א. אפשטיין [תרצ”ח, א' 6], מ. ריבולוב [תרצ“ח–ט‘, א’ 80], רחל כצנלסון־שזר [תש”א, א' 40] ומשה גיל [תש"ז, א' 23].

במאמרו של אברהם אפשטיין כלולות בצורה תמציתית ומגובשת כל אותן סגולות שרבים מנו ביצירתו ובאישיותו, וחשיבותו היא בעיקר במתן ביטוי מרוכז לאלה, מתוך מרחק הזמנים ומתוך התבוננות בכל יצירתו הסיפורית, ובכללה זו של שנותיו האחרונות. נקודת־מוצאו היא, שמי“ב הוא משורר, הנותן ביטוי לדורו, הנקלע בין שני עולמות. גם הוא עומד על מציאותם של כמה עולמות בעת ובעונה אחת ביצירתו: עולם האגדה, עולם המקרא, עולם האלילות, ועולם ההווה של העיירה היהודית. אפשטיין שייך לאלה, הרואים במי”ב, מבחינה ספרותית “דוגמה של רומנטיות מובהקה, המבקשת מפלט מפני מציאות חדלת־ישע בצלן של דמויות מופלגות, לא־שכיחות”. חוזרת בדבריו ההשוואה בין טשרניחובסקי למי“ב, שכבר ראינוה בראשיתה של הביקורת (קלוזנר), והוא כקודמיו רואה בכל יצירתו “נקודת־מרכז”, שהתחומים השונים שבה סובבים סביבה בהתמדה ובריבוי פנים וצורות. אפשטיין מצטרף לדעתם של אלה, שראו ב”מרים" “צירופים של סיפורים בודדים המתאחדים בדרך חיצונית”, ואת עיקר כוחו ביצירת אטמוספרה כללית בסיפור ולא במבנה ארכיטקטוני מוצק.

גם ריבולוב רואה במי"ב בראש ובראשונה משורר בפרוזה, שהיסוד האוטוביוגרפי והנימה האינטימית שליטים בסיפוריו, ואילו סיפור־המעשה והעלילה אינם עיקר בהם. גם הדחף לכתיבת סיפורי־הזכרון וסיפורי העיירה מקורו אוטוביוגרפי, שכן לאחר שנתרחק מארצות ילדותו נתגברו בו הגעגועים אליהם, וכסופר רומנטי, “אהב את הדברים הרחוקים, רחוקים במקום ורחוקים בזמן”.

ריבולוב מנתח במפורט את תמונת העיירה, המתוארת בסיפורי ברדיצ’בסקי, ובכך עיקר חשיבותו של מאמרו. אין זו “עיירה פשוטה, של ההוי היהודי [ – – ] כי אם עיירה סמלית, שאינה אלא בית־כלא לאנשים אסורים בנחושתי־ברזל, שרבים מהם צועדים לקראת האבדון”. בעיירה זו מתגלים “שני הצדדים של מטבע־החיים”, “האור והאש” שבנפש האדם. ריבולוב מצביע על הבסיס הפרוידיאני (לפני פרויד) בתיאוריהם של רבים מן הגיבורים, שכן “דרכם של יוצרים להקדים את החכמים וליצור שלא־מדעת טיפוסים וגיבורים, מצבי־נפש והרגשות־סתר הנעשים אחר־כך נושא־חקירה לאנשי מחקר ומדע”. ברדיצ’בסקי ראה את האנשים “לא כפי שהם עתה, בחברת ימינו המסודרת [ – – ] כי אם במהותם הקדמונית הראשונית, מלפני תקופות רבות”. גם ריבולוב מצטרף לאלה ההופכים את מגרעותיו של מי"ב למעלות, שכן, לדעתו, “סגנון הנפש גדול מסגנון הלשון והריתמוס הפנימי גובר על ‘אי־הריתמוס’ החיצוני”. הוא מדגים את כוחם של החטא והגורל בסיפורי ברדיצ’בסקי, רגשות היופי והאהבה המפעילים את גיבוריו ולעתים מוליכים לאבדנם. היסוד הלירי בסיפוריו הוא היוצר הרגשת מהימנוּת בלב הקורא למרות כל הפגימות והחספוסים בדרך כתיבתו.

במאמרה של רחל כצנלסון־שזר יש לראות את מבשרה של התקופה החדשה בביקורת מי"ב, שאחד מסימניה הוא הבלטת מוקדי־הסתכלות חדשים ביצירתו הסיפורית, וניסוח עקרונות חדשים או מחודשים של מיון וסיווג התופעות, הנושאים והמוטיבים ביצירתו והדגמתם השיטתית והמפורטת.

הכותבת רואה ב“תנועה” כתופעה שירית – היינו, ב“מאורע הנפשי” – את הכוח הראשוני ביצירתו של מי"ב, ואת התגלותו במאות הדמויות הפזורות בספריו, אשר החדגוניות שבהן רק מסייעת להבליט את השינוי שבקבע. נטייתו של המספר “למאורע ולאפקט השירי רומזת לנו על נטיותיו הפילוסופיות של המשורר, ועל תפיסתו את העולם. וכשם שביסוד שירתו מונח חוש התנועה והתמורה, כך מונח ביסודה גם חוש הזמן המיוחד לו. ערך הרגע עולה אצלו על ערך השנים”.51 בפרק על הסגנון, נמצא אולי לראשונה נסיון לסמן במדוייק את תכונותיו של סגנונו, שעד כה דובר עליו רק בהכללות ובתארים כוללים, מעורפלים ואינטואיטיביים. הכותבת מונה את סוג המשפטים השכיחים בסיפוריו, את הרכבם ואת היסודות הבונים אותם, מסבירה את הרקע הנפשי לצורת־כתיבה זו ואת הקשר ההדוק עם התוכן המבוטא בה. היא מצביעה על העדרו הכמעט מוחלט של הדיאלוג בסיפוריו, בניגוד לתיאורים השופעים של הופעתו החיצונית של האדם.

ההבחנות בדבר מקומם של “החטא וגמולו”, “הגורל” ו“החיים הקדומים” בסיפוריו, אם כי כבר נשמעו על־ידי מבקרים קודמים, יש בהן מן החידוש שבהארת הדברים, בהצגתם, בניסוחם ובהדגמתם, ובהוכחת זיקתם לסיפורים מתחומים אחרים. הניסוח: “האדם חוטא כבן־אלים ונענש על טהרת היהדות” אין כמותו למיצוי יסוד השניוּת בתפיסתו של מי“ב המתגלה בכל סיפוריו. וכמוהו רבים. לנושא “מלחמת היחיד והעדה” הוענק, כמדומה, לראשונה מקום מרכזי במכלול יצירתו של מי”ב ולא רק בסיפוריו האוטוביוגרפיים הראשונים, כפי שהיה מקובל תחילה, וגם הוא נתפס כבעל־תוקף אנושי כללי, החורג מן התחום הלוקאלי וההיסטורי המצומצם: “אגדת המנוצח בקרב עם הציבור”.

על כוחם של האינסטינקטים בגיבוריו, כבר הצביעו אחרים, אולם הכותבת בוחנת אותם מקרוב, כפי שהם מתגלים בהתפרקותם ליחידות קטנות ומסויימות: כמו אינסטינקט האיבה או הפחד, הקיימים בלב היחיד והציבור וגלגולם בחטא ובגמול. הוא הדין בהתבוננות המעמיקה במקומם של היופי – וביחוד יפי האשה – של האושר, של התורשה, של האהבה והזיווג בסיפוריו. כל אלה מאורים מתוארים מתוך יכולת חדירה עמוקה לעולמו הסיפורי המיוחד של מי“ב, ומקרבים את הקורא אליו. ההערות על “מרים” חותמות מסה חשובה זו, ומגלות את הזיקה שבינה לכלל יצירתו, הבאה לידי ביטוי בתיאור מקומו של החטא בחיי־הנפש, ואת החידוש בה, המתבטא בפרשה של מרים, ש”היא כולה תוספת דברים וגילוי חדש".

ממאמר זה, המאיר צומת נושאים, בעיות ומוטיבים בסיפורי ברדיצ’בסקי, משתלשלים כמה וכמה ממאמרי הביקורת והמחקר של השנים האחרונות.

מאמרו של משה גיל, למרות שהוא מאמר טוב בסוגו, אינו מחדש הרבה לאחר מאמרה המצויין של רחל כצנלסון־שזר, אולם יש לזכור, כי נכתב כשש שנים אחריו ובשביל הקורא היה בו ענין רב. ההדגשה בו, בעקבות מאמרו של למדן [א' 45], היא בעיקר במקוריות תוכנם של סיפורי מי“ב, בקושי לחקותם ובחשיבות השיבה ליצירתו. הנושא המרכזי שלו הוא – המיוחד שבתפיסת העיירה בסיפורי מי”ב בהשוואה למספרים שקדמו לו. גיל מבליט את מקומה של “הפרנסה” בסיפורים אלה, את הצורות המעוותות שקיבלה הדת, שנעשתה “איזה פולחן מוזר לכבודו של אל אכזר”, ואת כוחו של היצר הפועל בנפש היהודי מבעד ל“חולות הנודדים”, שכיסו אותו במדבר החיים. המבקר נוגע גם בשאלת היחס שבין המציאות והספרות, שכן הוא מודה, ש“הרבה מחוסר ההגיון והתפלוּת והחילוניות שמצא בעיירה ודאי שהיו בה” ואולם: “אך כלום היתה באמת כולה כזאת? כלום לא היו בה ערכים של ממש בריאים ונאים?” לדעתו, הרוחות הרעות שנשבו בה באו מבחוץ, ויש לשים לב לכך, שמצויים בין סיפורי מי"ב גם כאלה, “שדוק של ערפל ותמימות ורוך ופשטות פרוש עליהם” ומן הראוי לזכות אותם ביותר תשומת־לב משניתנה להם עד כה. יש כאן המשך לוויכוח שניהל א. קריב עם הספרות העברית, בתחילת שנות הארבעים, שלדעתו הדגישה את הפגום והעקום שבעם והעלימה את התום שבנפשו.

 

ח

משנות החמישים ואילך מסתמן תהליך מתמיד ורצוף של התגברות ההתעניינות ביצירת ברדיצ’בסקי וביחוד מצד הדור החדש, במקביל לגידול הפעילות הספרותית, הביקרתית והמחקרית במדינת ישראל ועם הופעתם המחודשת של סיפוריו ומאמריו המקובצים בשני כרכים. להרצאותיו של שמעון הלקין באוניברסיטה העברית בירושלים, היה חלק נכבד במפנה זה. הדור התחיל ‘מגלה’ לפתע סופר זה וחוויית הקריאה בספריו היתה חזקה, רעננה וראשונית, שכן בתכנית־הלימודים של בית הספר לא נכללו הסיפורים ורבים נתוודעו אליהם לראשונה רק בבגרותם. בסוף שנות החמישים, עם הופעת המונוגרפיה של ישורון קשת על מי"ב, קיבלה הביקורת תנופה נוספת. המאמרים והמחקרים מתנתקים והולכים מימי זכרון ויובל ונכתבים ללא היצמדות לתאריך כל־שהוא, וללא צורך ב’הצדקה' חיצונית, אלא כתוצאה מעיון ומחקר מתמידים ורצופים ביצירתו.

בגלל ריבוי הכותבים והנושאים אי־אפשר אלא להצביע באופן כללי ביותר על המגמות המסתמנות בביקורת מי"ב בתקופה זו ולרמוז על הדרכים והשבילים שבהם הלכה.

שנות השפל של הביקורת בתקופה הקודמת גרמו לכך, כי לדור שקם בשנות המדינה הראשונות נדמה היה, שהוא ‘מגלה’ נצורות, שלא היו לפניו ומתקן עוול למספר נשכח וזנוח. בעוד שלמעשה המשיך בדרכו שלו את הבחנותיה וקביעותיה של הביקורת מן השנים תר“ס־תרע”ג, ואת אלו של הבודדים המעולים בתקופה שלפניו, בין ביודעין ובין בלא יודעין.

כותרות אופייניות בנוסח “יש לגלות את ברדיצ’בסקי מחדש”,52 “תמורה בהערכתו דמותו של מי”ב“,53 או “ברדיצ’בסקי באספקלריה של דור חדש”,54 ומשפטים כגון: “קם דור אשר לא ידע את ברדיצ’בסקי”; “מי”ב עולה ומתגלה שוב” – שכיחים ביותר בעשרות רצנזיות שנכתבו עליו. גם שנת המאה להולדת מי"ב (1965) ושנת ה־50 לפטירתו 1971) היו מועד מתאים לחשבון־נפש, לסיכומים ולהערכות מחודשים, שנכתבו ברמות שונות.

בעצרת־זכרון שנערכה לרגל תאריך זה, דיברו שלושה דורות בספרות העברית – דויד זכאי, צבי ארד ועמוס עוז,55 ודברי האחרון, שיש בהם חידוש סובייקטיבי בלבד, שכן דברים דומים כבר נאמרו לא אחת על־ידי המבקרים במשך כל התקופות, יש בהם ביטוי למעמד המרכזי שתופסת יצירתו בתודעתם של בני הדור ולדרך שבה הם רואים את סיפוריו: “מי”ב נתן ביטוי לכוחות־מעמקים שביקשו להם ערוץ. גיבוריו הם שליחי האל המביא אותם למעשי הרס. סיפוריו אינם בנויים אלא צומחים כעץ־זית מסוקס, שענפיו הם גידולי־פרא. כוחו של מי“ב להצמיח סיפור ולא לבנותו, שעל כן מכריע בהם כוח־האיתנים של האמת העירומה ללא כחל ושרק. מי”ב הוא מעצב דמויות של מרוחקים, התובעים את עלבונם מן הדת ומן החברה. זעקתם מפוצצת את הקרום הדק שעליו היו מושתתות תבניות חיים מיושנות".

הרצון לחבב בכל מחיר את מי“ב על הדור הצעיר הביא גם לידי הגזמות והכללות מופלגות: “מודרניסט”, “אכסיסטנציאליסט” [א' 38], “הראשון שכתב שורט־סטורי”, “הראשון שתיאר אדם באשר הוא אדם”, וכיוצא בזה (ש. אבינרי). אופוזיציונרים פוליטיים שונים מצאו במי”ב אילן גדול להיתלות בו, ובאמצעותו לנגח את ה’מימסד' הספרותי הקיים בטענה שמי“ב הוא נידח, נשכח, נדחף הצדה, הקדים את דורו וכו'. אין צורך לומר, שטענות אלו אינן מדוייקוֹת, שכן מי”ב מעולם לא נשכח, תמיד היו לו חסידים נלהבים ומתנגדים, כמו לכל אישיות גדולה השנויה במחלוקת. ולא אחת נאחזו חסידיו באותן תכונות שלא היו בו כלל או שלא היו מיוחדות דוקא לו.

דוגמה טיפוסית לסוג זה של הביקורת, שכותבה ממשיך בלי־דעת את הוויכוח על ברדיצ’בסקי בספרות העברית, ביחוד בסעיף “הסגנון”, ויוצא להגן עליו אולם בלי שיהיו לו מתנגדים ראויים לשמם אלא קול ענות חלושה בלבד, היא רשימתו של פ. עשהאל [פנחס שדה] במלאות מאה שנים להולדתו.56

לדעת הכותב, “הרי סגנונו של מי”ב הוא מוסיקה צרופה, ומשפט אחד מתוך סיפוריו מכריע 90 קילו של הספרות הישראלית העכשוית". לדעתו, “בדמותו של ברדיצ’בסקי לפנינו, גילוי רוחני נהדר – יוצר שסגנונו חצוב מתוך המעמקים האמיתיים של השפה, שסיפוריו לא ליטרטורה הם אלא ביטוי למגע ישיר עם החיים [ – – ] שהוא התגלמות [– –] של אבטיפוס היוצר: כלומר, מצד אחד הוא אדם בודד, זר ומיוחד ומצד שני הריהו גילוי הגניוס של הגזע, יורש המורשת הקדומה והמנחיל אותה לבאים אחריו”. לדעתו, כשאין מבינים גילוי יצירה כזה, הרי “זהו סימפטום לחָליה, או לניוונה של רוח החברה”.

בין הסיכומים לשנת המאה, מן הראוי להביא את זה של א. ב. יפה [א' 37], הסוקר את מחנה מתנגדיו ואוהדיו של ברדיצ’בסקי לדורותיהם וחוזר ומציג את השאלות שהביקורת כבר העמידה לא אחת: “מה היה בעצם מיכה יוסף ברדיצ’בסקי? מה עיקר ומה טפל ביצירתו? האם היה ביסודו של דבר מספר או פובליציסט, חוקר או מבקר, הוגה או פולמוסן?” וחוזר ועונה על שאלות אלה כפי שענו קודמיו: בכל אחד מן התחומים הוא חסר מעט ויחד עם זה הוא הרבה יותר מאשר סתם מספר, פובליציסטן, חוקר וכדומה. הוא מתעלה על כל המגבלות שמנו באישיותו וביצירתו “משום שהוא קודם כל משורר [– –]”.

בתקופה זו גדל והולך מספרם של מאמרי הביקורת החשובים בתוך כלל המאמרים הנכתבים, מתמעט מספרם של אלה הדנים בנשימה אחת באישיותו של ברדיצ’בסקי, בחייו, במאמריו ובסיפוריו, וגדל מספרם של המאמרים והמחקרים המבודדים אספקט מסויים ביצירתו ומעמיקים בו, בצד אלה המביאים אינטרפרטציה כוללת של יצירה אחת. מסתמנת מגמה בולטת של מיון, הכללה, סיווג והפרדה ביסודותיה השונים של יצירתו הסיפורית, שהשפע הגדול שבה וריבוי הדמויות והמאורעות מעמידים אתגר לחוקרים. כל יצירתו של ברדיצ’בסקי מונחת לפני כותבי הביקורת, לרבות ספריו ההולכים ומתפרסמים מן העזבון, והם מכירים גם כמה וכמה ממאמרי הביקורת שנכתבו על מי“ב בין השנים תר”ס–תרע"ג ומסתייעים בהבחנותיהם האינטואיטיביות כנקודת־מוצא למחקריהם.

במשך שנים אלה נכתבו כמה וכמה מחקרים שיטתיים ומקיפים על נושאים שהביקורת נגעה בהם בתקופות הקודמות, ומחקרים אלה ממלאים תפקיד מכריע של מיצוי הבעיה, סיכומה ופתיחת פתח חדש ומבוסס להמשך הדיון בה. כאלה הם, למשל, המחקר של ע. קלוזנר־אשכול על ‘השפעת ניצשה ושופנהאואֶר על מי. י. בן־גריון’ [ג' 2] או הדיון בפולמוס עם אחד־העם, שעסק בו א. א. ריבלין בשני ספריו: “אחד־העם ומתנגדיו והשקפותיהם על הספרות העברית בדורם”57 ו“פולמוס בשירה. הוויכוח הספרותי והשתקפותו בשירת התחיה”.58 פרקים מקיפים ויסודיים הוקדשו למי“ב בספרי תולדות הספרות כמו אלה של פ. לחובר [א' 42], א. בן־אור [א' 8], א. שאנן [א' 81]. אחד מציוני הדרך החשובים ביותר במהלכה של ביקורת מי”ב בתקופה זו היא המונוגרפיה של ישורון קשת על האיש ויצירתו [ג' 3], הפורשת בפעם הראשונה את היריעה הכוללת של מי“ב ואָפיוֹ המורכב על רקע התקופה, מפרטת את תחנות־חייו השונות ואת מגעיו עם אישי דורו ודנה במפורט בדמותו הרוחנית ובמעגליה השונים של יצירתו הסיפורית. לנגד עיניו של הביוגרף עמדו מקורות שלא היו גלויים ברבים עד אותו זמן, אם כי גם לפניו טרם נפתחו כל אוצרות ארכיונו של מי”ב. מטרתה של מונוגרפיה זו, כפי שמציין ישורון קשת בהקדמתו, היתה משולשת: “א. לגולל את תולדות חייו של סופר עברי גדול זה, שיד הזמן ונסיבות חייו כבדו עליו להפריע לא־מעט את מהלך יצירתו, ועם זה גם להפרותה. ב. לגולל את תולדות יצירתו ואת צביונו כסופר – כמספר־משורר, כמבקר הוגה־דנות, כחוקר, כבעל־אגדה [ – – ]. ג. לציין את מקומו ואת תפקידו של ברדיצ’בסקי בספרות העברית בפרק המיפנה המכריע שלה על סף המאה העשרים ובתחילתה עד לאחר מלחמת־העולם הראשונה”.

הספר זכה לתגובות רבות מאוד עם הופעתו,59 וחזר ועורר מחדש את הדיון בכמה וכמה תחומים ביצירתו. טענתה המרכזית של הביקורת כנגדו היתה, שהכותב “מצרף ביוגרפיה של מי”ב על־פי סיפוריו“,60 וכי “נזקק במידה מופרזת לסיפוריו האוטוביוגרפיים של מי”ב והתיחס אליהם כאל חומר מהימן שאין חולקים עליו” [ורסס, ב' 18]. דרכו של י. קשת ודעת החולקים על גישתו יש בה המשך לוויכוח על תקפו ומקומו של היסוד האוטוביוגרפי בסיפורי ברדיצ’בסקי, ועל היחס בין יצירת הספרות למציאות החיים.

בתקופה זו נצטרפו כמה וכמה מבקרים וחוקרים חדשים שטיפלו ומטפלים במשך שנים ארוכות בבעיות שונות ביצירתו הסיפורית (ש"י פנואלי, ישעיה רבינוביץ, א. שאנן, ד. מירון, ג. שקד, י. אלשטיין, י. אבן, ד. אלמגור, צ. כגן, ואחרים) שקצתם הגיעו בהשפעתו של מורם שמעון הלקין להתעניינות פעילה ביצירתו. אחרים החלו את ראשית כתיבתם על מי"ב עוד בתקופה הקודמת, אך עיקר תרומתם נעשתה בשנים אלו (ש. ורסס, ג. אלקושי, ב. י. מיכלי).

כמה מן הכותבים, שעיסוקם ביצירתו היה חד־פעמי או נדיר, תרמו אף לגילוי פינות חדשות בה (ר. גורפיין, מ. מגד, ד. בן־נחום, א. ברזל, א. ב. יפה, ז. גלעד ואחרים).

ימי זכרון ויובל למי"ב צוינו כמעט בדרך קבע על־ידי רשימותיהם של עמנואל בן־גריון, י. אונגרפלד, ב. קרוא, ואחרים, שסקרו פינה זו או אחרת ביצירתו ובעזבונו (ע. בן־גריון), העירו על היחסים בינו לבין סופרים בני־דורו (אונגרפלד), או תיארו על דרך ההכללה את אישיותו בזיקתה ליצירתו.

יש לראות את יעקב פיכמן כמבקר המקשר בין שתי התקופות, זו שתחילתה בראשית שנות העשרים וסיומה בראשית שנות החמישים וזו שלאחריה. כזכור, כתב פיכמן את רשימתו הראשונה על מי“ב עוד בשנת תרס”ט. כשיצאה מהדורה חדשה של סיפוריו בשנת תשי“א, נמסרה לידיו כתיבת המבוא לספר. קטעים מן המבוא פורסמו בהמשכים ב’דבר' במדורו הקבוע של י. פיכמן, “קטעי שירה ופרוזה”, בשנים תש”י־תשי"ב. עם רשימות אלו ועם הופעתם של הסיפורים והמבוא בשלמותו, חזרה והופנתה מחדש תשומת־הלב של הביקורת ליצירתו.

בין המבקרים הבולטים, שהצטרפו למעגל הביקורת בראשית שנות החמישים ודנו בכמה וכמה נושאים ביצירתו הסיפורית, יש להזכיר את ש"י פנואלי ואת ישעיה רבינוביץ.

פנואלי עומד על ייחודו של מי“ב כמספר בכך, שהטיל את גורם היחסיות בסיפוריו: “הריבוי צומצם באחד והאחד הורחב בריבוי ונפשו של אדם היתה לנפשות רבות [ – – ]” וגם “מן הזמן שלל ברדיצ’בסקי את החלטיותו”, שכן זמן עבר נמשך בהווה [א' 57]. “הווה ועתיד ועבר פועלים בסיפורו בתנועה אחת [ – – ]” [א' 58]. פנואלי דן גם בזיקה שבין תורת השירה של מי”ב לסיפוריו, וביחוד כפי שהיא באה לידי ביטוי ביחס אל “המאורע הפתאומי”, שהוא אחד מיסודות הפואֶטיקה שלו והוא הכוח המניע ברבים מסיפוריו – היינו, יסוד העלילה שבהם: “העלילה המכוונת והמסבבת את המעשים, הקוראת לגורל שיביא את המאורע הפתאומי – היא־היא שבונה יחד עם המעשים את עלילת סיפורו של ברדיצ’בסקי. עלילה זאת היא הגיונו של הסיפור. הגיון זה נקרא בפי ברדיצ’בסקי גם במסותיו וגם בסיפוריו בשם חזון” [א' 61].

הערות ההשוואה של פנואלי בין סיפורי עגנון ומי“ב, בין סיפורי ברנר ומי”ב [א' 58, 60], בין סיפורי החסידות שלו ושל אחרים ואלה המפוזרות במסותיו על סופרים אחרים, חשובות ורבות ענין61 ומצטרפות לקבוצה שלמה של מאמרים, שגם בהם נערכות השוואות כאלה (מ. מגד, א. באנד, מ. טוכנר, ר. קרטון־בלום, ועוד).

מאמרו של ישעיה רבינוביץ [א' 76], שהכלל בספרו ‘הסיפורת העברית מחפשת גיבור’, לאחר שעבר כמה גלגולים החל משנת תשי“ב, מעמיד את מי”ב כאחד מעמודי־התווך של הספרות העברית, או ככוכב מרכזי, שרבים אחרים (פייארברג, גנסין, ברנר, הלל צייטלין) משמשים כעין “גלגל מזלות” מסביב לדמותו. רבינוביץ חוזר ויורד לסוף משמעותו של המושג “אחר”, שהדביקה הביקורת למי“ב, ורואה ביחס אליו לא רק דחיה ובעיטה אלא גם אהדה וקירבה. הוא בודק מחדש את “הפלוגתא הגדולה” שהיתה למי”ב עם אחד־העם ואת הקירבה לתורת הפסימיות של שופנהאוּאֶר. את יצירתו הסיפורית הוא מעמיד על רקע המגמות שהסתמנו בספרות הכללית בסוף המאה ה־19 ובראשית ה־20 ורואה בה כמה וכמה דרכים אָפייניות לסיפורת החדישה באירופה בתקופה זו יחד עם מורשת התרבות הישראלית ומאבקו בה, ונראה, שבפרישׂת רקע זו ובמינוח המודרני שנתן ליסודות המרכיבים את סיפוריו של מי“ב והשתלבותם זה בזה, עיקר תרומתו למחקר מי”ב.

רשימה מאלפת ברוח הביקורת המארכסיסטית בארץ בשנות החמישים, כתבה רבקה גורפיין [א' 22], הרואה בביוגרפיה של הסופר את המפתח ליצירתו, כמו למשל, עובדת מותה של אמו הצעירה בלא עת; ייתכן שהיא מסבירה את הערך היחיד והבלתי־מעורער הקבוע בעולמו של מי“ב: יוֹפיה של האשה. למסקנה דומה, אם כי מנקודת־מוצא אחרת, מגיע גם דן אלמגור בעבודת המחקר שלו על סיפוריו של מי”ב [א' 1]. ניכר בכותבת, כי היא מתנגדת להשקפותיו היסודיות של ברדיצ’בסקי כפי שהן באות לידי ביטוי במאמריו ובסיפוריו ועם זאת רוחשת יחס עמוק של הערצה ליצירתו הסיפורית.

להרצאותיו של שמעון הלקין באוניברסיטה העברית בירושלים בשנת תשי“ב, נודעת חשיבות כפולה: בבחינת מחודשת ומעמיקה של מקומו של מי”ב בספרות העברית על רקע תקופתו ובחינוך דורות של תלמידים להתעניינות מחודשת ביצירתו ולהערכתה הגבוהה [א' 28]. השפעתו של הלקין ניכרת הרבה במחקריהם של שומעי לקחוֹ, שנעשו לימים חוקרים מובהקים בזכות עצמם. לדעתו של הלקין,62 “אין כמעט מספר עברי בן־דורו של מי”ב, וממילא רבים ממשיכים אחרי מותו, שמי“ב כמספר לא השפיע על אמנותו הסיפורית, – מברנר ודרך שופמן, שטיינמן ועד עגנון. בהשפעה זו מסתמנים ארבעה סעיפים הנמצאים כולם בברדיצ’בסקי”. א. היאחזות בעבר הישראלי המסורתי־עממי. היאחזות זו רבה מבחינה כמותית יותר מאשר בכל מספר אחר. “היאחזות זו אומרת: היוצר העברי, החש ומרגיש שהעולם היהודי־היהדותי הזה אין לו קיום, נאחז כתינוק ממש בזכרון התמוניי – באותם הדברים היקרים לו ההולכים ומשתמטים מתחת לאצבעותיו”. הוא מתאר “תערוכות שלמות” “של כל מיני יהודים בעלי שרשים עמוקים באותו קרקע היסטורי ישראלי עממי” ובו בזמן “הוא גם למעשה הראשון אחרי פייארברג, שנתן פה לדמות היהודי הצעיר” המתגלה בצורת גלריות שלמות של טיפוסים שונים של “תלושים”. ב. היסוד האוטוביוגרפי שבברדיצ’בסקי חזק כל כך, שיצירתו נעשית ממילא מעין מפתח אישי־עמוק מאוד להבנת המשבר בחיי הרוח של העם". “כל האהבות הגדולות ליהודי שבספרות ההשכלה, וכל השנאות הגדולות, ויש להוסיף: כל הקנאות הגדולות – כולן מרוכזות בברדיצ’בסקי הרבה יותר משמוצאים אצל איזה מספר אחר”. “היסוד האישי שבו צבר את כל אלה והפך אותם למשהו אישי בתכלית. ג. ברדיצ’בסקי הוא היחיד, שבשבילו רציפות הבעיות המרות וצוררות את היהודי בן־ימינו היא רציפות היונקת מראשיתה של אומה זו”. “הבעיות ההיסטוריות הישראליות, בשביל ברדיצ’בסקי אינן מתחדשות כיום – הן רק מחריפות כיום, אך הן מתחילות עם ראשיתה של אומה זו”. “ברדיצ’בסקי הוא היחידי [ – – ] שעמד על כך כיצד אותו אדם, שלכאורה הוא מתלבט בכל האומללות שלו כבן־הדור, הוא אותו אדם מישראל מראשית דורותיו”. ד. סימן נוסף בברדיצ’בסקי, המשפיע על ספרותנו העברית, הוא “תפיסתו ברציפות ההיסטורית הישראלית, לא מבחינה מופשטת, כי אם מבחינת תפיסת המאבק האנושי שביהודי, שאינו מתחיל בזמן החדש, אלא הוא נעוץ בכל תולדות האומה מראשיתה”. “גדולתו של העם היא במאבק [ – – ] אותו מאבק שבין הטוב ובין הרע, בשביל ברדיצ’בסקי, מתלבש בדמויות חיות”.

מהלקין הרואה בברדיצ’בסקי את “הגדול מכל אצלנו”63 משתלשלת, למעשה, רובה של הביקורת הצעירה של השנים האחרונות, שקיבלה ממנו את עמדתו העקרונית בענין ההערכה הגבוהה של מי"ב ומקומו כפותח את תקופת ספרות התחיה, ופיתחה כמה מהבחנותיו בטיב סיפוריו (דמויות “התלושים”, למשל)64 ובדרכי כתיבתו המיודים (אינטרוספקטיביזם, זכרון “תמוניי” ועוד).

אחד האספקטים הבולטים, שהיה מוזנח כמעט לחלוטין בתחנות הביקורת הקודמות, והמתחיל להתפתח בתקופת הביקורת האחרונה, הוא האינטרפרטציה המפורטת של סיפורים בודדים, אם מתוך הצטמצמות בתחומי הסיפור המסויים בלבד (ר. קולודני [א' 65], ח. בר־עד [א' 13], י. אורן (“אויבי”), ח. שוהם (“מעבר לנהר”), ג. שקד [א' 86] ואחרים) ואם מתוך זיקה רחבה לכלל יצירתו ההגותית והסיפורית של מי"ב (ג. שקד [א' 87], ד. מירון [א' 48], י. אלשטיין [א' 5], ש. ורסס [א' 32א] ועוד.

יש לשער, כי תחום זה של אינטרפרטציה של סיפור מסויים, שכבר נעשו בו התחלות ראשונות חשובות, עתיד להתרחב ולהסתעף ולהגדיל את ההתעמקות בפרט ובכלל בסיפוריו. אחת הדוגמאות המוצלחות לאפשרות הרבות הטמונות בו, משמשים מחקריה של צפורה כגן [א' 39, 39א], שמטרתם “לגלות קשרים תכניים וצורניים בין ספרות־האגדה היהודית לבין הספרות העברית החדשה על־פי הנובילה ‘בעמק’ למי”ב“; ולתאר את “שילובה של האגדה ב’מרים' למי”ב”.

מן הנושאים, שגם עליהם נכתבו כמה מאמרים ומחקרים, שיש בהם פתח להמשך הדיון באותו תחום, ראוי לציין את זיקתו של מי“ב לחסידות, במאמריו ובסיפוריו, נושא, שכבר נגעו בו לא אחת בתקופות קודמות, אם כי גם עתה טרם נעשה בו מחקר מפורט ומקיף (ש. בן־שמואל, ש"י פנואלי, ש. ורסס). ר. רבינוביץ דן בנושא “היציאה והשיבה” בסיפורים,65 נעמי פודלס תוהה על מושג “האלוהות ביצירת ברדיצ’בסקי” [א' 52] וא. ברזל בוחן את עבודת הדוקטור של מי”ב66 על רקע “השאלות הגדולות” של דורו ובזיקתה לכלל יצירתו.

מתרבים והולכים המחקרים, המייחדים לעצמם אספקט אחד ביצירתו הסיפורית של מי"ב, דנים בו, ומדגימים אותו באמצעות כלל יצירתו הסיפורית לתקופותיה השונות, כמו מאמרו של יוסף אבן [א' 1], הדן במקומו של “האני המספר” בסיפוריו, בהופעותיו השונות ובתפקידים שהוא ממלא בהם, וכמו מאמרו של ש. ורסס [א' 32], הדן בתפיסת־הזמן המיוחדת בסיפוריו, שבהם ניתן ביטוי סגולי למסורת “הזמנים היהודיים” שהיתה רוֹוַחת בספרות שקדמה לו.

דיון מקיף, שמרובה בו חומר ההדגמה וההוכחה, נעשה בעבודת־הדוקטור של דן אלמגור [ג' 1]. במחקר זה סוקר הכותב את פעילותו הספרותית של מי“ב לתקופותיה השונות, דן בכל תקופה ותקופה בנפרד, משווה בין מאמרי הפואֶטיקה שלו לבין סיפוריו ונותן סימנים בגיבורים האבטיפוסיים בסיפוריו לפרטיהם השונים. מקום מיוחד מוקדש למוטיבים לסמלים ולאֶפיטטים החוזרים בסיפוריו. נקודת־המוצא של הכותב היא כי “עולמו הרוחני הוא עולם אורגני אחד [ – – ], ואחדות אורגנית זו היא הגורמת גם לחזרות ולדמיון רב בין יצירות שונות, גם אם מפריד ביניהן לעתים מרחק של שנים”. הכותב מעוניין לעקוב אחרי התפתחות אמנותו של היוצר; “ההתמודדות החוזרת ונשנית בעקשנות עם נושאים ומוטיבים ודמויות מוּכרות” משמשת דגם מאין כמוהו למחקר כזה (עמ' 22–23). הכותב שואל את השאלה אם “אין באחדות זו משום סכימטיות ומונוטוניות, המצמצמת את ערכה האמנותי של יצירתו הסיפורית של מי”ב במקום להעשירה? האם הופעתם התכופה של המוטיבים הללו מעידה על חוסר יכלתו של הסופר לחרוג מתוכם, או על רצונו המוּדע של אמן לחשוף את ‘הוילון מעל התהום’ תוך מאבק עקשני עם גילוייו הנבחרים של אותו ‘וילון’?”. נראה, שעיקר ערכה של עבודה יסודית ורבת־היקף זו הוא בשפע החומר שהיא מביאה להדגמת היקפה של הבעיה ומרכזיותה בסיפוריו, ופחות במתן תשובה על שאלת היכולת והערך האמנותי.

התחלות ראשונות וחשובות נעשו בתקופה זו, וביחוד משנות הששים שלה, במחקר היסטורי־התפתחותי של אמנות הסיפור של מי“ב: מחקרו של דן מירון [א' 47] עוסק בראשיתו כמספר, תוך מעקב אחרי ההתחלות התיאוריות המצויות במאמריו הראשונים וניתוח מפורט של אחד מסיפוריו הראשונים “גרשיים”, אשר הכותב רואה בו את החוליה החשובה הראשונה בשלשלת סיפוריו האוטוביוגרפיים הגדולים. מחקרו של גרשון שקד על הסיפור “בסתר רעם” [א' 87], עומד בעיקר על שני דברים: תיאור ההתפתחות, שחלה ביצירה הסיפורית של ברדיצ’בסקי מן התיאור החברתי אל הופעתם של מוטיבים מיתיים ותימטיקה מיטפיסית (המשך הבחנתו של לחובר, שנעשתה לנחלת הרבים) וסימון תרומתו החשובה של המספר לסיפורת העברית בניתוקה מ”עבותות ההוי“, בפריצת תחומי “הסיפור החברתי” (ה“נובל”) ובחדירה אל תחום הסיפור הדמיוני (ה“רומנס”). שקד בודק גם את גלגוליו של הסיפור מתחילתו הרודימנטרית בשנת תר”ס. בכל התחומים שהוא נוגע בהם יש מקום נרחב להמשך בירור מצד הביקורת והמחקר.

שטח אחר, שגם הוא מצפה עדיין לגאולתו, זהו חקר ההשפעות של מי“ב על הספרות העברית שלאחריו וביחוד על זו החדשה. התחלה ראשונה בכיוון זה יש לראות במאמרו של ב. מ. מיכלי,67 הבודק את הדעה המקובלת בדבר השפעתו של מי”ב על עמוס עוז ומגיע למסקנה, כי השונה עולה על הדומה, וכי הדומה הוא בתחום התימטי בעיקר, ואילו השוני מקורו בהבדל המהותי שבין שתי נקודות המוצא של מסַפרים אלה: “חפץ־חיים אדיר שוכן בגיבורי ברדיצ’בסקי, מפעים את נפשותיהם ומניע את מעשיהם. היפוכו מתגלה אצל עוז [ – – ], חתירה שאינה פוסקת, אם בגלוי אם בסתר, לקראת כליון, כליון עצמי”.

למרות מספר המאמרים והמחקרים הגדול, שנכתב על יצירתו של מי"ב במשך כל השנים וההולך ומתרבה בשנים האחרונות, עדיין נשארו ביצירתו תחומים לא־מעטים, שבהם טרם נעשה מחקר שיטתי ומקיף, כמו סגנונו, דרכי יצירת האירוניה והסאטירה בסיפוריו, זיקתו לספרות שקדמה לו ולספרות שבאה אחריו, הקשרים בין תחום האגדה לתחום הסיפורת ולתחומי־יצירתו האחרים, דיון ביצירה הבודדת ובזיקתה לכלל, היחסים בין יצירתו הסיפורית בגרמנית וביידיש לבין העברית, דרכו בעיבוד סיפוריו, נושאים אלה ואחרים מחכים להארתה של הביקורת ולמסקנותיו של המחקר שיהיה בהם כדי לקרב יותר את סיפוריו אל הקורא בן‏‏־הדור.


נספחות

  1. מבחר מאמרים על יצירתו

1. אבן, יוסף. " ‘מחברם הבדוי’ של סיפורי ברדיצ’בסקי“, ‘מאזנים’, כרך כ”א,

(אלול תשכ“ה–תשרי תשכ”ו), חוב' ד’–ה'', עמ' 376־380. 2. אלדד ומידד. [ראה: שלום עליכם וי. ח. רבניצקי.]

3. אלמגור, דן. “דמויות־אב וסיטואציות מפתח בסיפורי ברדיצ’בסקי”, תקציר של ארבעה פרקים מתוך עבודת הדוקטור “אספקטים באמנות הסיפור של מ”י ברדיצ’בסקי", שנכתבה בהדרכת פרופ' א' באנד (אוניברסיטת קליפורניה, לוס־אנג’לס, 1968. בשכפול. 480 עמ'). [ראה ג' 1].

4. אלשטיין, יואב א. “המתח בין ישראל ו’אדום' על פי יצירותיו המאוחרות של מיכה יוסף ברדיצ’בסקי”, ‘בצרון’, ניו־יורק, כרך כ"ח (מרץ 1967), גל' ד‘, עמ’ 212–217.

5. – – –. “סמלים וסמלים סוריאליסטיים ביצירת ברדיצ’בסקי. גילגולו של מיתוס: עיון בסיפור ‘פרה אדומה’ “. פרקים שביעי ושמיני בספר ‘עיגולים ויושר. על הצורה המחזורית בסיפור’, הוצ' אל”ף, ת”א תש"ל, עמ' 131–147; 148–169. הפרק “סמלים וסמלים” נדפס לראשונה ב’אגוז, כתב־עת לספרות ולעיון‘, חוב’ 2 (תשכ"ט), עמ' 123–136.

6. אפשטיין, אברהם. “על דרך הסיפור של ברדיצ’בסקי”, ‘מקרוב ומרחוק. פרקי מסה וביקורת’, הוצ' אוהל. ניו־יורק תש“ד, עמ' 119–125. נדפס לראשונה ב’ספר השנה ליהודי אמריקה', ניו־יורק, תרצ”ח, עמ' 326–330. תגובה על מאמר זה: יבי"א. “על ברדיצ’בסקי המספר”, ‘גליונות’, כרך ז' חוב' ג' (סיון תרצ"ח), עמ' 245–246.

7. ביאליק, ח. נ. ‘אגרות חיים נחמן ביאליק’ בחמישה כרכים, הוצ' דביר, ת“א תרצ”ח–תרצ“ט. על “מעירי הקטנה” (כרך א‘, מס’ ס“ג, עמ' קל”ה); “קיץ וחורף” (שם, מס' ק“ב עמ' רי”א–רי"ב); “אגדת המתה” כרך ב' מס' רי”ב עמ' ל"ט); “הזר” (שם, מס' רי“ח עמ' מ”ג). ועוד שם, לפי מפתח השמות.

8. בן־אור, אהרן [אורינובסקי]. “האינדיבידואליזם העברי בתקופת התחיה, ד”ר מיכה יוסף ברדיצ’בסקי“, ‘תולדות הספרות העברית החדשה’, כרך שני, הוצ' יזרעאל, ת”א, תשי"ט, עמ' 177–205. כולל רשימה ביבליוגראפית חלקית.

9. בן־גריון, עמנואל. “נחלת מי”ב“, ‘הפועל הצעיר’, שנה 38, כרך ט”ז (ו' תמוז תש"ה), גל' 34–35, עמ' 15–16.

10. – – –. שלוש מידות בסיפורי ברדיצ’בסקי“, ‘בצרון’, שנה ח', חרך ט”ו–ט"ז (חשון תש"ז), חוב' ב‘, עמ’ 130–131.

11. " ‘מרים’: שיא יצירתו של מי“ב ותכליתה”, ‘על־המשמר, דף לספרות ולאמנות’ י“ז חשון תשל”ב 5.11.1971).

12. בן־שמואל, שלמה. " ‘הצדיק’ של ברדיצ’בסקי“, ‘חרות, מוסף לספרות’, י”ז חשון תשי“ב (16.11.1951). [השוואה בין תיאור דמות הצדיק בסיפורי החסידות של י. ל. פרץ ושל מי”ב.]

13. בר־עד, חיים. " ‘ההפסקה’ למ. י. ברדיצ’בסקי", ‘קטיף. ילקוט לדברי ספרות, הגות ואמנות’, כרך ג' (תשכ"ה), עמ' 138–142.

14. ברנר, י. ח. ברנר הירבה לכתוב על ברדיצ’בסקי ודבריו חזרו ונדפסו בכרכים ב' וג' של ‘כל כתביו’. קל למצוא אותם באמצעות מפתח השמות בסוף כרך ג'. כאן נרשמו כמה מדבריו על סיפורי מי"ב.

15. – – –. “מהרהורי סופר”, ‘כתבים’ כרך ב‘, עמ’ 241–246. נדפס לראשונה ב’רביבים‘, קובץ ב’ סוף אלול תרס“ה–תרס”ט. [על “מחניים”].

16. – – –. “מצרור כתבים ישנים (הרהורי קורא)”, ‘כתבים’, עמ' 251–253. נדפס לראשונה ב’הפועל הצעיר‘, כרך ד’ (תרע"א), גל' 16, עמ' 7–9. [על “מהעבר הקרוב”.]

17. – – –. “מיכה יוסף ברדיצ’בסקי. דברים אחדים על אישיותו הספרותית”, ‘כתבים’, כרך ג‘, עמ’ 35–54. נדפס לראשונה ב’הפועל הצעיר‘, כרך ו’ (תרע"ג), גל' 1–9.

18. – – –. “נתיבות, במה חפשית לעניני החיים והספרות”. ספר ראשון, וארשה, תרע“ג, הוצ' חברת ‘אחיספר’, וארשה–ברלין”. ‘כתבים’, כרך ב‘, עמ’ 394–395. נדפס לראשונה ב’האחדות' תרע“ד. [על המאמר: “בקיעי הספרות”; הסיפורים: “בתחומה של עיר” ועל רשימתו של פ. לחובר על מי”ב.]

19. – – –. “בבואתם של עולי־ציון בספרותנו”, ‘כתבים’, כרך ב' עמ' 366–373. נדפס לראשונה ב’הפועל הצעיר‘, כרך י"ב (תרע"ט), גל’ 1, עמ' 10–11. [על “לארץ אבות”. נקרא לאחר מכן: “היציאה”.]

20. בקר, יעקב. ‘השקפות עולם אמנותיות בספרותנו (ד. פרישמן, מ. י. ברדיצ’בסקי וח. נ. ביאליק)", ‘גזית’, כרך ה’ (תמוז־אב תש"ג), חוב' י“א–י”ב, עמ' 3–8.

21. גורן, נתן [גרינבלאט]. “מיכה יוסף ברדיצ’בסקי”, ‘דמויות בספרותנו. שירטוטים ורשמים’, הוצ' טברסקי, ת“א, תשי”ג עמ' 32–36. נדפס לראשונה ב’העולם‘, כרך כ"ט (תש"א), עמ’ 31 תחת הכותרת: “דמות היגון”.

22. גורפיין, רבקה. “המורד באות המסורה. קווים לדמותו של מ. י. ברדיצ’בסקי”, ‘אורלוגין, במה לדברי ספרות בעריכת א. שלונסקי’, חוברת 5 (מארס 1952), עמ' 211–223.

23. גיל, משה. “מיכה יוסף ברדיצ’בסקי המספר. כ”ה שנה לפטירתו“, ‘כתבים נבחרים’, עריכה, מבוא וביבליוגרפיה מוערה על־ידי גדליה אלקושי, הוצ' אגודת שלם, ע”י הוצ' ראובן מס, ירושלים, תש"ל, עמ' 29–35. נדפס לראשונה ב’גליונות‘, כרך כ’ (כסלו–טבת תש"ז), חוב' ח‘, עמ’ 58–62. [תגובה על מאמר זה: יצחק למדן (חתום: – דן) באותה חוברת עמ' 100.]

24. גלעד, זרובבל. “וידויו של משורר. (על ‘מרים’ למיכה יוסף ברדיצ’בסקי)”, ‘מבפנים’, כרך י"ח (חשון תשט"ז), חוב' ב’–ג‘, עמ’ 395–403.

25. גמזו, יהודה ליב. “תשובה כהלכה. (לביקורת ה' ירובעל ב’אוצר הספרות' שנה רביעית)”, ‘תלפיות (מאסף ספרותי)’, העורכים: יהודה הלוי לעוויק ודובעריש ירוחמזאן, ברדיטשוב, תרנ“ה. במדור: חזות הכל, עמ' 26–36. [תגובה על התוכן והצורה של מאמרו של מי”ב "רשות היחיד בעד הרבים.]

26. גנסין, אורי ניסן. “אגרת לא. ש. ניבילוב” מוארשה, שנת 1900 ט"ז יולי [קטע], ‘כתבי אורי ניסן גנסין’, כרך ג' הוצ' ספרית פועלים, מרחביה, 1946, עמ' 17–18. [על ‘מחניים’.]

27. הלפרין, יחיאל. “מאבק יהודי עם כפירה ויאוש. מ. י. ברדיצ’בסקי”, ‘המהפכה היהודית, מאבקים רוחניים בעת החדשה’, הוצ' עם עובד, ת“א, 1961, כרך ב‘, עמ’ 381–401. [על: הרקע הללי, מאמריו של מי”ב, השפעת ניצשה, שופנהאואר והסיפורים: “מחיצה”, “היציאה” ועוד.]

28. הלקין, שמעון. ‘מבוא לסיפורת העברית’, רשימות לפי הרצאותיו של פרופ' ש. הלקין בשנת תשי“ב, הוצ' מפעל השכפול, ירושלים תשי”ח עמ' 379–407. ועוד שם. [המרצה אינו אחראי לתוכן הרשימות או לניסוחן.] [על “מחניים”, דמות ‘התלוש’, מקומו של ברדיצ’בסקי בספרות העברית.]

29. וויסלבסקי, צבי. “מיכה יוסף ברדיצ’בסקי”, ‘יחידים ברשות הרבים. מסות על אישים’, הוצ' קרית־ספר, ירושלים, 1956, עמ' 22–38. נדפס קודם במהדורה הראשונה של ספר זה, הוצ' “ספרים”, ניו־יורק, 1943, עמ' 18–42. נאספו כאן 2 מאמרים שנדפסו לראשונה ב’העולם‘: א) “בית־היוצר”, ‘העולם’, שנה י"ג (י“א תמוז תרפ”ה), גל’ כ“ז, עמ' 518–519. ב) “מיכה יוסף ברדיצ’בסקי. (במלאת עשר שנים למותו)”, ‘העולם’, שנה י”ט [4 המשכים], גל' מ“ו, מ”ח, מ"ט, נ' (כסלו–טבת תרצ"ב). [ראה גם מס' 72.]

30. ורסס, שמואל [וילנאי]. “בעיות הספרות במשנתו של מ. י. ברדיצ’בסקי. (שמונים שנה להולדתו)”, ‘גליונות’, כרך י"ח (אב–אלול תש"ה), חוב' ח‘, עמ’ 76–79.

31. – – –. “החסידות בעולמו של ברדיצ’בסקי”, ‘סיפור ושורשו’, הוצ' אגודת הסופרים ליד הוצ' מסדה, רמת־גן, 1971, עמ' 104–118. נדפס לראשונה ב’מולד‘, כרך א’ (שבט–אדר תשכ"ח), חוב' 4, עמ' 465–475.

32. – – –. “על תפיסת הזמן בסיפורי מי”ב“, ‘מאזנים’, כרך ל”ד (ניסן–אייר תשל"ב), חוב' 5–6, עמ' 355–361. 32א. – – –. “הספור ‘מעבר לנהר’ של מ”י ברדיצ’בסקי – עיוּן במקורותיו ונוסחאותיו“, ‘מחקרי ספרות מוגשים לשמעון הלקין’ הוצ' מאגנס והאוניברסיטה העברית, תשל”ג, עמ' 35–60.

33. זילברבוש, דוד ישעיהו. “ד”ר ברדיצ’בסקי בתור מספר“, ‘המגיד’, שנה ט' [5 המשכים]. א) גל' ו‘, ט’ אדר תר”ס (8.2.1900), עמ' 69–70. ב) גל' ז‘, ט“ז אדר תר”ס (15.2.1900). ג) גל’ ח‘, כ“ג אדר תר”ס (22.2.1900), עמ’ 95. ד) גל' ט‘, א’ דר“ח אד”ב תר"ס (1.3.1900), עמ' 107־108. ה) גל' י‘, ז’ אדר ב' (8.3.1900), עמ' 118–119.

34. טוכנר, משולם. “יצירתו של ש”י עגנון“, ‘פשר עגנון’, הוצ' אגודת הסופרים ליד מסדה, תשכ”ח, עמ' 235–284. [השוואה בין הווית הילדות ביצירותיהם של פייארברג, ברדיצ’בסקי, ש. בן ציון, ברנר ואחרים לבין זו שביצירתו של עגנון].

35. ייבין, ה. “ברדיצ’בסקי (למלאות שנתיים לפטירתו)”, ‘העולם’, שנה י“א (כ“ב כסלו תרפ”ד), גל' מ”ה, עמ' 836.

36. – – –. “ברדיצ’בסקי (למלאות חמש שנים למותו)”, ‘העולם’, שנה ט“ו (י“ד אדר ב' תרפ”ז), גל' י”א, עמ' 218–219.

37. יפה, א. ב. “השואל לנתיבות־עולם”, ‘מאזנים’, כרך כ"א (אלול תשכ“ה – תשרי תשכ”ו), חוב' ד’–ה‘, עמ’ 372–376.

38. כגן, צפורה. “השואל הגדול”, ‘ידיעות אחרונות’, י“ז חשון תשל”ב (5.11.1971).

39. – – –. "מאגדה לנובלה: מטאמורפוזה ספרותית ביצירתו של מ. י. ברדיצ’בסקי, ‘הספרות’, כרך ג' (נובמבר 1971), מס' 2, עמ' 242–254. 39א. – – –. “דרכי שילובה של האגדה ב’מרים' למיכה יוסף ברדיצ’בסקי (בן־גריון)”, ‘הספרות’, כרך ד (יולי 1973), מס' 3, עמ' 519–545.

40. כצנלסון־שזר, רחל. “מיכה יוסף ברדיצ’בסקי”, (תרצ"ח) ‘על אדמת העברית. פרקי סופרים. דפים מן הפנקס’, הוצ' עם עובד, ת“א תשכ”ו, עמ' 11–57. נדפס קודם ב’מסות ורשימות‘, תש"ו, עמ’ 73–83. נדפס לראשונה ב’בכּוּר. מאסף בן־זמנו‘, ת“א, תש”א, עמ’ 251–280.

41. לחובר, פ. “מיכה יוסף ברדיצ’בסקי, מאמר א'. (תמוז, תרע"ב)”. “מאמר ב' (תרפ"ג)”, ‘ראשונים ואחרונים. מסות ומאמרים’, ספר שני, הוצ' דביר, ת“א, תרצ”ה, עמ' 31–52; 53–69. “מאמר ראשון” נדפס במלואו לראשונה ב’נתיבות. בימה חפשית לענייני החיים והספרות‘, ספר ראשון, וארשה, תרע"ג עמ’ 138–161. “מאמר שני” נדפס לראשונה במלואו ב’התקופה' [3 המשכים] ללא סיום. א) כרך י“ד–ט”ו (טבת–סיון תרפ"ב), עמ' 607–616. ב) כרך ט“ז (תמוז–אלול תרפ"ב), עמ' 426–432. ג) כרך י”ח (טבת–אדר תרפ"ג), עמ' 432–438.

42. – – –. “מיכה יוסף ברדיצ’בסקי”, ‘תולדות הספרות העברית החדשה’, ספר שלישי, חלק ראשון, הוצ' דביר ת“א, מהדורה ראשונה תרצ”א, עמ' 71–139. ביבליוגראפיה, עמ' 217–219.

43. ליכטנבום, יוסף. “מ. י. ברדיצ’בסקי”, ‘סופרי ישראל. מסות’, הוצ' ניב, ת“א, תשי”ט, עמ' 63–69.

44. ליפשיץ, איתמר. “מוטיבים דתיים וחסידיים ביצירותיו של מיכה יוסף ברדיצ’בסקי”, ‘בצרון’, שנה ח‘, כרך ט"ו (שבט תש"ז), חוב’ ד‘, עמ’ 314–320.

45. למדן, יצחק. “מיכה יוסף ברדיצ’בסקי. (ציונים אחדים לדמותו במלאות שבעים שנה להולדתו)”, ‘גליונות’, כרך ג' (אב–אלול תרצ"ה), חוב' ד‘, עמ’ 291–299. [הערה למאמר זה באותה חוברת עמ' 355.] [ראה גם מס' 23.]

46. מייזל, נ. “י. ל. פרץ ומ. י. ברדיצ’בסקי”, ‘י. ל. פרץ וסופרי דורו’, תרגם מיידיש מרדכי חלמיש, הוצ' ספרית פועלים בשיתוף קרן ויפר־מורגנשטרן, מרחביה, 1960, עמ' 379–386. [עוד שם לפי מפתח השמות.] [מבחר מדברי הביקורת על היחס לחסידות ועל סיפורי החסידות של סופרים אלה.]

47. מירון, דן. “ראשיתו של ברדיצ’בסקי המספר”, ‘מאזנים’, כרך י"ט (אב–אלול תשכ"ד), חוב' ג–ד, עמ' 248–258.

48. – – –. “מבוא ל’מרים. רומן מחיי שתי עיירות'. א. השאיפה אל הרומן ביצירת ברדיצ’בסקי. ב. מחוץ לתחום הרומן”. בפתח ‘מרים’, הוצ' יחדיו ואגודת הסופרים, כסלו תשל“ב, עמ' 7–93. ביבליוגראפיה נבחרת על ברדיצ’בסקי המספר ועל “מרים” בעמ' 296–289. הפרק הראשון נדפס לראשונה בשני המשכים ב’משא' (30.9.1970) ובגליון ערב חג הסוכות תשל”א.

49. סופר מערבי. “המהפך החדש”, ‘המגיד’ [החדש], שנה 9 [2 המשכים]. א) גל' י“ט–כ', י”ח אייר תר“ס (17.5.1900), עמ' 221–223. ב) גל' כ”ה, כ“ד סיון תר”ס (21.6.1900), עמ' 292–293. [על ארבעת ספריו בהוצאת “צעירים” ועל “מעירי הקטנה”.]

50. סירוטקין, אברהם אבא. [חתום: בר־יתמא]. “בינה בספרים. משני עולמות. סיפורים וציורים מאת מ. י. ברדיצ’בסקי. וארשה, תרס”ב“, ‘המליץ’, שנה 42 [2 המשכים]. א) גל' 266, כ”ט תשרי תרס“ג (30.10.1902), עמ' 3–4. ב) גל' 227, ל' תשרי תרס”ג (31.10.1902), עמ' 3–4.

51. פאפירנא, אברהם יעקב. “הספרות והחיים. מבית ומחוץ. תמונות וציורים מאת מ. י. ברדיצ’בסקי”, ‘הצפירה’, שנה 27 [8 המשכים]. א) גל' 224, חשון תרס“א (11.10.1900), עמ' 904. ב) גל' 225, ב' חשון תרס”א (12.10.1900), עמ'

  1. ג) גל' 226, ג' חשון תרס“א (13.10.1900), עמ' 912. ד) גל' 227, ה' חשון תרס”א (15.10.1900), עמ' 916. ה) גל' 228, ו' חשון תרס“א (16.10.1900), עמ' 920. ו) גל' 229, ז' חשון תרס”א (17.10.1900), עמ' 924–925. ז) גל' 232, י' חשון תרס“א (20.19.1900), עמ' 936. ח) גל' 233, י”ב חשון תרס"א (22.10.1900) עמ' 940.

52. פודלס, נעמי. “האלוהות ביצירת ברדיצ’בסקי”, ‘ניב־הקבוצה’, כרך ה' (חשון תשי"ז), חוב' ד‘, עמ’ 715–723.

53. פייטלזון, מ. מ. “מיכה יוסף ברדיצ’בסקי. מספר לירי”, ‘בחינות והערכות. מבחר כתבים’, הוצ' אגודת הסופרים ליד מסדה, ת“א 1970, עמ' 117–128. נדפס לראשונה ב’השילוח', כרך כ”א (תרס"ט), עמ' 363–370. [על ‘מהעבר הקרוב’. עוד באותו ספר על ברדיצ’בסקי עמ' 200; 212–213; 225–226.]

54. פיכמן יעקב. “שרטוטים. (ב). מיכה יוסף ברדיצ’בסקי. (קוים אחדים)”, ‘העולם’, שנה ג‘, (ג' תמוז תרס"ט), גל’ כ“ב, עמ' 8–9. [המאמר הראשון של י. פיכמן על מי”ב. לא נכלל ב’רוחות מנגנות'.]

55. – – –. “שרטוטים. ו. ברדיצ’בסקי המבקר. (א. בערב. טפוסים ספרותיים. – ב. בשירה ובלשון. – ג. פרי ספר. עניני בקורת. – ‘ביבליותיקה גדולה’)”, ‘העולם, שנה 6 [2 המשכים]. א. גל’ י“ב, י”ח ניסן תרע"ב (6.4.1912), עמ' 16–17 (וילנה).

56. – – –. “מיכה יוסף ברדיצ’בסקי”, ‘רוחות מנגנות. סופרי פולין’, הוצ' מוסד ביאליק, ירושלים, תשי“ג, עמ' 177–276. [המסה מצורפת ממספר פרקים שנתפרסמו קודם בהזדמנויות שונות ובמקומות שונים.] הפרק: “ברדיצ’בסקי כמספר” (עמ' 177–225) נדפס לראשונה בפתח ‘כתבי מיכה יוסף בן־גריון (ברדיצ’בסקי), סיפורים’, הוצ' עם עובד תשי”א, עמ' 13–28 בשינויים קלים.

57. פנואלי, ש“י. “ברדיצ’בסקי מספר”, ‘חוליות בספרות העברית החדשה’, הוצ' דביר, ת”א, תשי“ג, עמ' 103–112. נדפס לראשונה בשינויים קלים ב’גליונות', כרך כ”ה (אדר ב' תשי"א), חוב' ט‘, עמ’ 139–143.

58. – – –. ‘יצירתו של ש"י עגנון. מסת מחקר’, הוצ' תרבות וחינוך, ת"א 1960, 194 עמ'. לפי מפתח השמות. [הערות־השוואה בין סיפורי ברדיצ’בסקי ועגנון.]

59.– – –. “בראשית. על יצירתו של מיכה יוסף ברדיצ’בסקי”. ‘ספרות כפשוטה’, הוצ' אגודת הסופרים ליד דביר ת“א, תשכ”ג, עמ' 265–270. [עוד באותו ספר ביקורת על המונוגרפיה של י. קשת, עמ' 352–362]

60. – – –. ‘ברנר וגנסין בסיפורי העברי של ראשית המאה העשרים’, הוצ' אוניברסיטת ת“א, מפעל השכפול של הסתדרות הסטודנטים, ת”א, תשכ"ה, 206 עמ'. לפי מפתח השמות. [הערות־השוואה בין סיפורי ברנר וברדיצ’בסקי.]

61. – – –. “העלילה שבסיפורי ברדיצ’בסקי”, ‘כרמלית. שנתון ספרותי’, כרך י“א–י”ב, חיפה, תשכ"ו עמ' 34–45.

62. פרנס, אברהם. " ‘המתמיד’ של ח. נ. ביאליק, מ. י. ברדיצ’בסקי לפני שינוי ערכין' “, ‘מבין למערכות. עיונים בדברי שירה ומחשבה’, הוצ' מחברות לספרות, ת”א, תשי"א, עמ' 9–34. נדפס לראשונה ב’כנסת‘, ב’ (תרצ"ו), עמ' 121–147. [על מאמריו של ברדיצ’בסקי על ישיבת וולוז’ין והשפעתם על חיי ח. נ. ביאליק ועל שירתו.]

63. צמח, שלמה, “מיכה יוסף ברדיצ’בסקי. (למותו)”, ‘בארצות נוד’, תרפ"ה, עמ' 32–34.

64. קבק, א. א. “ברדיצ’בסקי המספר (רשימה של ביקורת)”, ‘השילוח’, כרך כ"ט (תרע"ג), עמ' 75–84. [על “מעמק החיים”.]

65. קולודני, רות. “מסיפורי ברדיצ’בסקי”, ‘הוראת יצירות שונות מן הספרות העברית’, חוב' ג‘, הוצ’ ביה“ס לחינוך, האוניברסיטה העברית בירושלים (סטנסיל), תשכ”ב, עמ' 86–99. [הסיפורים: “ההפסקה”; “הקדיש או שני רחוקים”; “הנסתר”; “הבן האובד”; “מחניים”; “הזר” ומאמרים.]

66. קורצווייל, ברוך. ‘ספרותנו החדשה – המשך או מהפכה?’, הוצ' שוקן ירושלים ת“א, תשכ”ה, ביחוד בעמ' 241–250. ועוד שם.

67. קלוזנר, יוסף. “ספורים חדשים. (מעין ביקורת)”, ‘ספר השנה. ספר מוקדש לתורה ולחכמה, למחקר ולביקורת, לעניני הדת ולעניני העם, להליכות עולם ולנימוס החברה’, בעריכת נחום סוקולוב, שנה שניה, ורשה, תרס"א, עמ' 114–121; 126–127. [על “מבית ומחוץ”.]

68. – – –. “ספרותנו היפה בשנת תר”ס. (סקירה ביקורתית)", שם, עמ' 240–256. [על “מעבר לנהר”; “מעירי הקטנה”; “מחניים”; “עורבא פרח”; “ספר חסידים”.]

69. – – – “ספרותנו. י.”, ‘השילוח’, כרך ט' (אדר–ניסן תרס"ב), עמ' 246–249; 250–251. [על מאמרו “דור דור” ב’לוח אחיאסף' ועל סיפורו: “שתי שנים ומחצה”.]

70. – – –. “יער־בציר. (ביקורת)”, ‘השילוח’, כרך כ“ד (שבט–תמוז תרע"א), עמ' 269–370. [על הסיפור “איבת־עולם” בקובץ ‘שלכת’ בעריכתו של ג. שופמן, לבוב, תרע”א.]

71. קליינמן, משה. “מיכה יוסף ברדיצ’בסקי. (נסוי של ציור דמות)”, ‘גזית’, כרך 10 [4 המשכים]. א) שנה 16, חוב' א’–ב' (תשרי–חשון תש"ח), עמ' 8–12, ב) שנה 17, חוב' ג’–ד' (כסלו–טבת תש"ח), עמ' 8–12. ג) שנה 17, חוב' ה’–ו' (שבט אדר תש"ח), עמ' 14–17. ד) שנה 17, חוב' ז’–ח' (ניסן–אייר תש"ח), עמ' 21–23.

72. קלצקין, יעקב. “צער נפלים” (תרפ"א), ‘תחומים. מאמרים’, הוצ' דביר ירושלים–ברלין, תרפ“ה, עמ' רכ”ה–רל“א. נדפס לראשונה בעת ובעונה אחת בשני מקומות: ב’העולם', שנה י”ב (כ' ניסן תרפ"ד) גל' 17, עמ' 336–337 תחת הכותרת “רשם שקדן, (קטע)”. תגובה על מאמר זה: צבי וויסלבסקי, “טיפולוגיה שלא הצליחה”, ‘העולם’, שנה י“ב (ב' תמוז תרפ"ד), גל' כ”ז, עמ' 537–539. נדפס גם ב’הארץ‘, גל’ חג הפסח, י“ד ניסן תרפ”ד (18.4.1924) עמ' 2. תחת הכותרת: “צער נפלים”. תגובה על מאמר זה: י. לביא, " ‘קצף’ “, ‘הפעל הצעיר’, כרך י”ז (ד' אייר תרפ"ד), גל' 28, עמ' 13.

73. רבידוביץ, שמעון. “לנפשו. (רמזי־דברים)”, ‘העולם’, שנה י“א (כ“ב כסלו תרפ”ד), גל' מ”ה, עמ' 836–838.

74. רבינוביץ, יעקב. “מיכה יוסף ברדיצ’בסקי”, ‘מסלולי ספרות’, כרך א' הוצ' מ. ניומן ואגודת הסופרים, ירושלים 1971, עמ' 198–215. נדפס לראשונה ב’התקופה‘, כרך י"ג (תשרי–כסלו תרפ"ב), עמ’ 429–445. קטעים ממאמר זה נדפסו בגליון־ברדיצ’בסקי של ‘הפועל הצעיר’, כרך ט"ו (כ“ב כסלו תרפ”ב), גל' ז‘, עמ’ 9–10. תחת הכותרת: “ליחיד”.

75. – – –. " ‘מרים’ ", ‘הדים. חוברות לספרות’, כרך א' (סיון תרפ"ב), חוב' ב', עמ. 56. במדור: “הערות וציונים”. חתום: רף־רף.

76. רבינוביץ, ישעיה. “על פתחו של גנוז: מ. י. ברדיצ’בסקי”. ‘יצר ויצירה’, הוצ' מוסד ביאליק, ירושלים, תשי"ב, עמ' 223–242. חזר ונדפס בשינויים תחת הכותרת: “מיכה יוסף ברדיצ’בסקי – על שפתה של תהום”, ב’הסיפורת העברית מחפשת גיבור. כיוונים בהתפתחות האמנותית ש הסיפורת העברית המודרנית‘, הוצ’ אגודת הסופרים ליד מסדה, רמת־גן, 1967, עמ' 101–115.

77. – – –. “בנפתולי הלכה ואגדה”, ‘שרשים ומגמות. לבחינת מקורותיה של הביקורת החדשה ועיונים בדרכה של הספרות העברית’, הוצ' מוסד ביאליק, ירושלים, תשכ“ז, עמ' 219–226. [ביקורתו של מי”ב על ‘מגילת האש’ לביאליק, כמפתח להבנת דרכו באגדה ובסיפוריו.]

77. א. רבינזון, מ. “מה אנו יוצרים. ד”ר מיכה יוסף ברדיצ’בסקי“, ‘הד הזמן’, שנה ב', גליון 285, ט”ז טבת תרס“ט (9.1.1909), עמ' 2–3. תגובה על מאמר זה: שופמן, ג. [חתום: ה. סנפיר], “מה אנו יוצרים”?, ‘הבוקר’ (עתון יומי) בעריכת דוד פרישמן, וארשה, שנה א‘, גל’ 98, כ”א אייר תרס"ט (29.4.1909), עמ' 1.

78. ריבולוב, מנחם. “רשימות ביבליוגרפיות”, ‘התקופה’, ספר עשירי, טבת–אדר תרפ"א, ‘התורן’, שנה ח' (אלול תרפ"א), חוב' 4, עמ' 49–52. [על החלק הראשון של “מרים”.]

79. – – –. “ברדיצ’בסקי המספר”, ‘כתבים ומגילות’, הוצ' עוגן, ניו־יורק, 1942, עמ' 138–164. נדפס לראשונה ב’מאזנים‘. כרך ז’ (ניסן–אלול תרצ"ח), עמ' 487–495. וב’מאזנים' כרך ט' (אייר תרצ“ט–חשון ת”ש), 324–331.

80. רפופורט, יוסף. “מיכה יוסף בן־גריון (ברדיצ’בסקי)”, ‘מספרים עברים. ילקוט סיפורים ונובילות’, הוצ' ניומן, ת“א תשט”ז, עמ' 54–58. [על דרכו בסיפוריו, הרקע, דמות התלוש, והסיפורים: “אהבת נעורים”; “מדרך אל דרך”; “ההפסקה”.]

81. שאנן, אברהם. “פולחן היחיד ופולחן הכלל (פרק ט"ו). הסעיפים: דרכו של ברדיצ’בסקי; מרד היחיד ביהדות ההיסטורית; ‘יבנה’ או ‘ירושלים’?; המיתוס והאלילות; היסוד ה’דיוניסי' בסיפורי ברדיצ’בסקי; ‘מחוץ לתחום’; היסוד המסתורי כממשות החיים; הכוח הבודד והאנטי־אלהי; מקורות הפסימיות של ברדיצ’בסקי”, ‘הספרות העברית החדשה לזרמיה’, כרך שלישי: ‘הספר והחיים’, הוצ' מסדה, ת"א, 1962, עמ' 74–109.

82. שוהם, חיים. “החיפוש אחר ה’אני'. עיון בסיפור ‘מעבר לנהר’ “, ‘הבוקר, טורי ספרות’, כ”ב אב תשכ”ה (20.8.1865), עמ' 5.

83. שמואלי, [ש.]. “רשימות ביקורת. מרים. רומן למיכה יוסף בן גריון (ברדיצ’בסקי), מערכה ב‘, חלק ג’, הוצ' שטיבל”. ‘הפועל הצעיר’, שנה י"ז (כ“ז טבת תרפ”ד), גל' 12–13, עמ' 12–13.

84. שלום עליכם וי. ח. רבניצקי [חתום: אלדד ומידד]. “קבורת סופרים. פוליטון”. ‘המליץ’ [3 המשכים]. א) גל' 22, כ“א שבט תרנ”ג 26.1.1893), עמ' 2–3. ב) גל' 25, כ“ד שבט תרנ”ג (29.1.1893), עמ' 2–3. ג) גל' 27, כ“ז שבט תרנ”ג (1.2.1893), עמ' 2–3. [על “רשות היחיד בעד הרבים”, פארודיה על דעותיו ועל דרך כתיבתו.]

85. שקד, גרשון. “עולם בפני עצמו. 40 שנה למותו של מיכה יוסף ברדיצ’בסקי. (הערות לרומן הקצר ‘בסתר רעם’ מאת מ. י. ב.)”, ‘משא, לספרות, אמנות וביקורת’, שנה 11, (ב' בכסלו תשכ"ב), גל' 44, עמ' א’–ב'.

86. – – – –. “תהום־התהומות (על ‘קלונימוס ונעמי’ מאת מ. י. ברדיצ’בסקי”, ‘ללא מוצא’, הוצ' הקיבוץ המאוחד, תשל“ג, עמ' 15–32. נדפס לראשונה בשינויים ב’על ארבעה סיפורים. פרקים ביסודות הסיפור‘, הוצ’ הסוכנות היהודית, המחלקה לעליית ילדים ונוער, סידרת עיונים חוב' ל”ג, ירושלים תשכ"ג, עמ' סו–צז.

87. – – –. “האלה הכרותה (על ‘בסתר רעם’ מאת מ. י. ברדיצ’בסקי)”, שם, עמ' 33–53. נדפס לראשונה בשינויים ב’מאסף' לדברי ספרות ביקורת והגות‘, כרך ז’ (תשכ"ז), יו“ל ע”י אגודת הסופרים, הוצ' תרבות וחינוך, עמ' 329–340.

88. שרפשטיין, נ. “סערה בצלוחית של מים”, ‘המגיד’, שנה ו' (ט“ו תמוז תרנ”ז), גל' 28, עמ' 228–229. [על הסיפור “ארבעה אבות” בחוברת ג' של ‘ספרי שעשועים’ בעריכת א. פרנהוף.] עוד על סיפור זה: א. פרנהוף, “גילוי דעת”, שם, (כ“ד סיון תרנ”ז), גל' כ“ה, עמ' 206. וכן: י. קלוזנר, שם (כ“ג חשון תרנ”ח), גל' מ”ה, עמ' 364.


  1. על חייו ואישיותו (מבחר)
  1. אונגרפלד, מ. [המלביה“ד]. “ממכתבי מי”ב לד. פרישמן”, ‘דבר’ 27.8.1965. [4 מכתבים מהתקופה בה ישב מי"ב בברלין והכיר את אחד העם שהכין את הכרך הראשון של ‘השילוח’.]

2. – – –. “בין מיכה יוסף ברדיצ’בסקי לבין דוד פרישמן. (צרור אגרות)”, ‘מאסף, לדברי ספרות, ביקורת והגות’, כרך ה’–ו‘, תשכ“ה–תשכ”ו, עמ’ 612–636 [30 אגרות של מי"ב לדוד פרישמן בשנים 1894–1908.] [ראה גם מס' 30.]

3. – – –. " ‘הזקנים שלנו שימשו כל צרכם’. ברדיצ’בסקי והוצאת ‘תחייה’ “. ‘ידיעות אחרונות’, י”ז בחשון תשל"ב (5.11.1971).

4. – – –. “בין ברדיצ’בסקי לביאליק”, ‘משא’, י“ז חשון תשל”ב (5.11.1971).

5. אלישיב, ישראל [בעל מחשבות. חתום: גר־צדק]. “נשמות. מיכה יוסף ברדיצ’בסקי”, ‘הדור’, כרך א‘, גל’ ח' (תרס"ד), עמ' 1–5.

6. אשכל. “ברדיצ’בסקי וז’ולבסקי”, ‘כתובים’, גל' כ“א, י”א שבט תרפ“ז (4.1.1927), עמ' 4. [על ידידותם של מי”ב והסופר הפולני ירז’י ז’ולבסקי בשוויצריה, בשעה שהאחרון כתב את מחזהו על שבתי צבי. תרנ"ד (1893/4).]

7. בן־גריון, עמנואל. “לאור הנר (ימי חייו האחרונים של מיכה יוסף בן־גריון. למלאות כ"ה למותו)”, ‘שנתון דבר’ (תש"ה), עמ' 166–176. בהערה: מתוך ספר אשר אתי בכ"י: רשות היחיד. דרך מ. י. ב. בחיים ובספרות'.

8. – – –. “ביום זכרון (ליום הולדתו ה־90)”, ‘ניב־הקבוצה’, כרך ד‘, חוב’ ד' (16), (אלול תשט"ו), עמ' 766–767. למאמר זה נוספו: “אגרות אל חבר ללימודים” משנת 1894. [7 אגרות של מי"ב בחתימת יוסי הגלילי], עמ' 768–771.

9. בן־דוד (דוידוביץ'), י. ל. [קטע ממכתבו לראובן בריינין על ברדיצ’בסקי באודיסה“] [המכתב ללא תאריך, כנראה בתרמ”ט (1889)], ‘כתבים נבחרים’, של ראובן בריינין, הוצ' ספרית פועלים, בשיתוף עם קרן ויפר־מורגנשטרן, מרחביה, תשכ"ה, עמ' 501.

10. בס, שמואל. “מיכה יוסף ברדיצ’בסקי (ט"ו שנה למותו)” ‘גליונות’, כרך ד' חוב' י“א–י”ב, (תשרי–כסלו תרצ"ז), עמ' 321–322.

11. ברוידס, אברהם. “ימיו האחרונים של מי”ב“, ‘משא’, י”ז בחשון תשל"ב (5.11.1971.).

12. בריינין, ראובן. “בני־דורי (מפנקסי)”, ‘התורן’, שנה 10, חוב' א' (ניסן תרפ"ג), עמ' 63–80. [זכרונות על פרישמן וברדיצ’בסקי ועל יחסיהם בברלין בשנת 1898.]

13. – – –. “מיכה יוסף ברדיצ’בסקי, מרינבד, 22 ביוני 1907 (מתוך היומן)”, ‘כל כתבי בריינין’, כרך שלישי: ‘רשימות וזכרונות’, הוצ' הועד להוצאת כתבי בריינין, ניו־יורק, ת"ש, עמ' 123–125. חזר ונדפס ב’כתבים נבחרים‘, עמ’ 132–134. [ראה מס' 9.]

14. גינצבורג, חיים. “הד”ר טהון על ברדיצ’בסקי“, ‘העולם’, שנה 19, גל' 50 (י“ב טבת תרצ”ב), עמ' 1002. [זכרונות שסיפר ד”ר י. טהון על מי"ב בברלין, בשנת 1894/5].

15. הוברמן, נ. “הבודד. (שרטוטים להולדתו של מ. י. ב.)”, ‘העולם’, שנה 12, גל' 43 (כ“ו תשרי תרפ”ה), עמ' 862–863. [על חייו בעיר ברשד בשנים 1886–1887.]

16. הורודצקי, שמואל אבא. “לצורתו הרוחנית של מ. י. בן־גריון”, ‘זכרונות’, הוצ' דביר, ת“א, 1957, עמ' 171–198. נדפס לראשונה ב’התקופה', כרך י”ג (תשרי–כסלו תרפ"ב), עמ' 458–475. הדברים חזרו ונתפרסמו בשינויים גם ב’שנתון דבר' (תשי"ב), עמ' 294–303. ב’מאזנים' (שבועון), שנה ג' גל' כ“ה, (י“ח חשון תרצ”ב), עמ' 2–3. ב’זכרונות‘, הוצ’ דביר לעם, ת”א, תשי"ז, עמ' 171–198.

17. וורבה, ז. “לזכר מיכה יוסף בן־גריון (ברדיצ’בסקי) בשנה העשירית לפטירתו”, ‘העולם’, שנה 19, גל' 47 (כ“א כסלו תרצ”ב), עמ' 938–939. [דברי שמעון רבידוביץ וצבי וויסלבסקי על מי"ב, בחגיגת זכרון לזכרו מטעם חבורת הסופרים בברלין].

18. ורסס, שמואל. “קשת, ישורון. מ. י. ברדיצ’בסקי; חייו ופעלו”, ‘קרית־ספר’ כרך ל"ד חוב' ב' (אדר ב' תשי"ט), עמ' 154–158. [הערות מילואים למונוגראפיה.]

19. טשרנוביץ, חיים [רב צעיר]. “מיכה יוסף ברדיצ’בסקי. מאמר ראשון: האדם באהל. מאמר שני: הפורץ. על הקבר הפתוח”, ‘מסכת זכרונות. פרצופים והערכות’, הוצ' ועד היובל, ניו־יורק תש"ה, עמ' 217–229.

20. כשדאי, צבי. “קטעי־זכרונות”, ‘רשומות. מאסף לדברי זכרונות, לאתנוגרפיה ולפולקלור בישראל’, כרך ד' (תרפ"ו), עמ' 216–230. נדפס לראשונה תחת הכותרת: “זכרונות על מ. י. ברדיצ’בסקי (במלאות עשר שנים למותו)”, ב’הארץ' שנה י“ד, כ”ו חשון תרצ“ב (6.11.1931), עמ' 5. [זכרונות על דובובה עיירת מולדתם של הכותב ושל מי”ב, על אווירת החסידות והמחלוקות שבה ועל יחסי החיבה שנהפכו ליחסי איבה עם מי“ב בילדותו. רקע לכמה מסיפורי החסידות של מי”ב.]

21. לחובר, פ. “ימי ברדיצ’בסקי האחרונים”, ‘ראשונים ואחרונים. מסות ומאמרים’ (תר"ץ), ספר שני, הוצ' דביר, ת“א, תרצ”ה, עמ' 70–77. נדפס לראשונה ב’מאזנים' (שבועון), כרך א' גל' ל"א (י“ב חשון תר”ץ), עמ' 1–3.

22. – – –. “מיכה יוסף ברדיצ’בסקי. פרקי זכרונות” (ת"ש), ‘שירה ומחשבה. מסות ומאמרים’, הוצ' דביר, ת“א תשי”ג, עמ' 94–100. [כולל זכרונות על “מרים”.]

23. מדרשי, יעקב. “בעקבותיו של מיכה יוסף ברדיצ’בסקי”, ‘הפועל הצעיר’, שנת 48, כרך כ"ו גל' 10, (י“ב כסלו תשט”ו), עמ' 13–14. [זכרונות בן העיר ברשד, מתקופת שהותו של מ. י. ב. בעיר זו.]

24. מירון, דן. “מ. י. ברדיצ’בסקי וי. ח. ברנר באגרותיהם”, ‘הארץ, תרבות וספרות’, 30.3.1962, עמ' 18; 23. [עם הופעת ‘מ. י. ב. – י. ח. ברנר, חליפת אגרות’, הוצ' הקיבוץ המאוחד, ת“א תשכ”ב.]

25. מלאכי, א. ר. “ברדיצ’בסקי וחובבי ציון באמריקה. (פרק מעבודה ‘ברדיצ’בסקי והעתונות העברית באמריקה’)”, ‘בצרון’, ניו־יורק [2 המשכים]. 1) פברואר 1966, עמ' 106–113. 2) מרץ 1966, עמ' 185–189. [על רצונו של מ. י. ב. לנסוע לאמריקה בשנת 1892 ועל התגובות בעתונות אמריקה על מאמרו: “רשות היחיד בעד הרבים”].

26. – – –. “הרב קוק וחבריו בישיבת ווֹלוֹז’ין”, ‘מאסף, לדברי ביקורת והגות’, כרך ב' (תשכ"א), עמ' 617–620. [על מי"ב בישיבת וולוז’ין, על יחסיו עם הרב קוק ועל מאמריו מאותה תקופה (תרמ"ז).]

27. מקסימון, ש. ב. “בעד הערפל. (לדמות־דיוקנו של מ. י. ברדיצ’בסקי) (דייטון, טבת תרפ"ב), ‘גוילים. קובץ מאמרים’, הוצ' אביגדור ש. ליברמן, ניו־יורק, תרפ”ה, עמ' נ“ד–ס”ד. נדפס לראשונה ב’התקופה‘, כרך י"ג (תשרי–כסלו תרפ"ב), עמ’ 446–452.

28. נומברג, ה. ד. “מיכה יוסף ברדיצ’בסקי. (מספר הפיליטונים של ה. ד. נומברג)”, ‘דבר, מוסף לספרות’, גל' י"ח (תרפ"ח), עמ' 2–3. תרגם: מ. ז. ו. [מ. ז. ולפובסקי].

29. פיכמן, יעקב. “ברדיצ’בסקי”, ‘סופרים בחייהם. ספר הפגישות’, ספריית רמון, הוצ' מסדה בסיוע מוסד ביאליק, ת“א, סיון תש”ב, עמ' 161–170. חזר ונדפס ב’רוחות מנגנות. סופרי פולין‘, הוצ’ מוסד ביאליק, ירושלים, תשי"ג, עמ' 269–276, תחת הכותרת: “יום אחד עם ברדיצ’בסקי”. [ראה גם מס' 30; 31].

30. פרישמן, דוד. “מכתבים למיכה יוסף ברדיצ’בסקי”, ‘מאזנים’ כרך ז' (ניסן–אלול תרצ"ח), עמ' 231–239; 322–331; 469–478; 554–561. [51 מכתבים מן השנים 1893–1901. למכתבים נוספו הערותיו של י. פיכמן, עמ' 228–231.] [ראה גם מס' 1; 2.]

31. פרץ, י. ל. “מכתבים למיכה יוסף ברדיצ’בסקי”, ‘מאזנים’, כרך ח' חוב' א' (תשרי–חשון תרצ"ט), עמ' 93–95. [3 מכתבים ללא תאריך, כנראה, משנת תרנ"ד. למכתבים נוספו הערותיו של י. פיכמן, עמ' 96–97.]

32. סוקולוב, נחום. “מאלבומי הארץ־ישראלי”, ‘במראות הקשת’, הוצ' הספריה הציונית, ירושלים, תש“ך, עמ' 318–319. נדפס לראשונה ב’העולם‘, שנה 14, גל’ 46 (כ“ח חשון תרפ”ז), עמ' 855–856. [על שיחה בין סוקולוב למי”ב בענין תמונתו של האחרון ואביו הרב.]

33. ציטרון, ש. ל. “רשימות לתולדות העיתונות העברית. פרק 4. ‘המליץ’ (המשך)”, ‘העולם’, שנה ח' גל' 18 (כ“ה אייר תרע”ד), עמ' 10–12. [על ראשיתו של מי"ב ב’המליץ' בשנת 1888.]

34. צייטלין, הלל. “ממכתבי אחד הצעירים”, ‘הדור’, שנה א' גל' 33 (ז' אלול תרס"א), עמ' 12–14. [סידרת רשימות ב’הדור' גל' 24, 32, 33. וויכוח עם מי"ב תוך הבעת הערצה גדולה אליו.]

35. צמח, שלמה, “אדם עם אחרים. זימון שלא נצטרף”, ‘אדם עם אחרים’, הוצ' ניומן, ת“א, תשי”ד, עמ' 8–14. [על יחסי ביאליק וברדיצ’בסקי כפי שהם מצטיירים מאגרות ביאליק.]

36. רויטברג, י. “מ. י. ברדיצ’בסקי (זכרונות – למלאות שלש שנים למותו)”, ‘הדואר’, שנה ד‘, גל’ ג' (כ“ד חשון תרפ”ה), עמ' 4–5. [על שנת תרמ“ט בשדה־לבן, עיר מולדתו של הכותב, בה שהה מי”ב 3 שבועות. כמה מן הדמויות מעיר זו נכללו בסיפורי מי"ב.]

37. שופמן, ג. “פגישתי עם מ. י. ברדיצ’בסקי. לצאת סיפוריו בכרך אחד ב’עם עובד' “שפינוזה וברדיצ’בסקי”, ‘כל כתבי ג. שופמן’, כרך רביעי, הוצ' עם עובד, ת”א, תשי"ב, עמ' 182–183; 223. נדפס לראשונה ב’דבר' 14.11.1947; וב’ידיעות אחרונות' 1.12.1950.

38. – – –. “מ. י. ברדיצ’בסקי ושלמה מימון”; “מופאסאן ומי”ב“, שם, כרך ה‘, הוצ’ דביר ועם עובד, תש”ך, עמ' 98; 197. נדפס לראשונה ב’ידיעות אחרונות, 17.10.1952, 8.2.1957.

39. שזר, זלמן. “מול מיכה יוסף ברדיצ’בסקי. (התוודעות אילמת)” (כסלו תש"י), ‘אור אישים, דברי מסה וזכרון על פגישות שתמו’, הוצ' עם עובד, ת“א, תשט”ו, עמ' 165–171. [על “הזר”. זכרונות מברלין משנת 1915]. במהדורה החדשה בהוצ' הספריה הציונית, ירושלים, תשכ“ד, עמ' 163–167. נדפס לראשונה ב’ספר ארגנטינה. קובץ מוקדש לעניני הישוב היהודי הארצי, דברי ביקורת וספרות יפה‘, הוצ’ קבוצת עובדים ליד “דרום” בואנוס איירס, תשט”ו, עמ' 218–220.

40 שטיינמן, אליעזר. “מיכה יוסף ברדיצ’בסקי. (עשרים וחמש שנים לפטירתו)”, ‘דבר’, י“ד חשון תש”ו (8.11.1946).

41 שטרייט, שלום. “מיכה יוסף ברדיצ’בסקי. קוים אחדים לדמות דיוקנו”, ‘פני הספרות. מסות’, כרך ב‘, הוצ’ דביר, ת“א תרצ”ט, עמ' 9–14. נדפס לראשונה ב’התקופה‘, כרך י"ג (תשרי–כסלו תרפ"ב), עמ’ 453–457.


  1. ספרים על ברדיצ’בסקי

1. אלמגור, דן. ‘אספקטים באמנות הסיפור של ברדיצ’בסקי [עבודת דוקטור]. שני חלקים, 472 עמ’, עם ביבליוגראפיה. אוניברסיטת קליפורניה, לוס אנג’לס,

  1. (במכונת כתיבה). [ראה א' 3].

2. קלוזנר־אשכול, עליזה. ‘השפעת ניצשה ושופנהאור על מ. י. בן־גריון (ברדיצ’בסקי)’, בצירוף הקדמה מאת יוסף קלוזנר, הוצ' דביר, ת"א, 1954, 149 עמ'.

3. קשת, ישורון. ‘מ. י. ברדיצ’בסקי (בן־גריון) חייו ופעלו’, הוצ' מאגנס, ירושלים, תשי"ח. 304 עמ'. כולל רשימה ביבליוגראפית נבחרת.


עיונים בסיפור “אויבי”

הסיפור “אויבי” נתפרסם לראשונה בשנת 1909 בעיתונו של דוד פרישמן ‘הבוקר’, שיצא בוורשה במשך ששה חדשים. לאחר מכן נכלל בקובץ הסיפורים ‘מעמק החיים’ (תרע"ב) וחזר ונכלל בכינוס של כתבי ברדיצ’בסקי בשני כרכים. הסיפור מצוי גם באנתולוגיות ובמבחרים שונים של סיפורי מי"ב. סיפור זה נכתב בשעה שברדיצ’בסקי היה בעיר ברסלאו בגרמניה, שבה ישב בתקופות שונות של חייו ובה נכתבו רבים מסיפוריו וממחקריו.

הסיפור נכלל במדור: ‘מאורעות ומעשים’ בפרק: ‘סיפורי זכרון’, ולכאורה, לפנינו אחד מאותם סיפורי מאורעות מתקופת הילדות, שהמספר המבוגר חוזר ומעלה אותם בזכרונו, ויש בהם מן האוטוביוגראפיה של הכותב. המסגרת, שבה נתון הסיפור, מנסה ליצור רושם של סיפור זכרון מהימן. אולם לא כן הדבר: כבר עם סיום הקריאה הראשונה מתברר, כי הוא חורג הרבה מעבר למתכונת המקובלת של סיפורי־זכרון מעולם הילדות, ולאחר עיון חוזר בו מקבלים המושגים המקובלים של ‘מאורעות’, ‘מעשים’, ‘זכרון’, משמעות חדשה ומיוחדת במינה. באמצעות סיפור זה ניתן להציץ לעולמו המורכב והעשיר של ברדיצ’בסקי ולגלות אחת הפנים החשובות בכתיבתו ובתפיסת עולמו.

נקודת הראות

שם הסיפור הוא שם־עצם בנטיה בגוף ראשון, ביחס השייכות, המכוון את תשומת לבו של הקורא שאיזה ‘אני’ אומר שם זה ומכין אותו לכך, שהסיפור יסופר בגוף ראשון, והמספר יתאר בו את אויבו ומתנגדו.

ואמנם, עם הקריאה וגם לאחר סיומה, אפשר לומר, שהציפיות שעוררה הכותרת אצל הקורא, נתמלאו והסיפור אכן מתאר את אויבו של המסַפר. אולם הרגשה היא בנו, שיש כאן הרבה יותר מזה. ובאמת, תוך קריאה שניה ושלישית מתברר, כי מתואר כאן ‘האויב’ בה"א הידיעה, היינו, האויב המובהק ביותר של האדם בכלל: השטן, הרע.

כיצד נוצרת הרגשה זו, שההתמודדות בסיפור חורגת מגבולות מקרה פרטי חד־פעמי ויש לה תוקף נצחי ומתמיד?

בדיקה מדוקדקת בצורת הסיפור עשויה לענות על שאלה זו. בדיקת אספקטים נוספים בסיפור זה, תשלים את התשובה.

המסַפר על עצמו בגוף ראשון הוא ילד. בפתיחת הסיפור הוא כבן ארבע שנים, ובסיומו הוא כבן שתים־עשרה. ההבחנה בין סיפורו של ילד לסיפורו של מבוגר, דומה שכבר נעשתה לשגרה, והיא מן המוסכמות. העובדה שהמספר הוא ילד, מעידה הרבה על אופן הראייה שלו ועל מידת המהימנות שתהיה לתיאוריו בעיני הקורא.

יש לזכור, כמובן, כי ילד בן שתים־עשרה בעיירה היהודית במזרח־אירופה הריהו מבוגר יותר מכפי גילו, והמחשבות והבעיות המטרידות אותו שונות מאלה המעסיקות ילד בן־גילו בתנאי המציאות היום. ילד כזה תוהה על כבשונו של עולם, על מהות האלוהים, על גורל עם ישראל, על גורל האדם בכלל; אף־על־פי־כן, ראייתו היא ביסודה ראייה של ילד.

סימנה המובהק ביותר של ראייה ילדותית זו הוא: ממדיה המיוחדים. ממדי המאורע המתואר כאן הם כפי שמשווה להם הילד, ואין ספק שאילו היה מבוגר מספר אותו סיפור, היו ממדים אלה שונים וקטנים יותר, והמאורע כולו היה נהפך לאפיזודה בלתי־חשובה, השכיחה בתקופת הילדות לרוב; ייתכן שכל הסיפור היה מאבד את ממדיו ואת חשיבותו, ולא היה בו יותר מאשר ריב בין שני ילדים, שהאחד נמשך אל חברו, ואילו זה דוחה אותו וגורם לוֹ בכך לגלות את משיכתו אליו על דרך האלימות וההתגרות. וכן היה מתברר, שאליפלט לא היה בעל כוונות זדוניות מלכתחילה, אלה היו, במידה רבה, פרי דמיונו של טוביה, שלא פעם הרים הראשון את האבן, והוא שדחה את כל נסיונותיו של חברו להתקרב אליו. טוביה הוא היחסן, היפה, הדוחה את הנער המכוער, המגושם, הפשוט, הנמשך אליו, והלה, משנידחה, ואין לו אפשרות ליצור מגע עם האידיאל שלו בדרכי שלום, הריהו יוצר אותו בדרכי אלימות.

אולם לא כזה הוא הסיפור שלפנינו. בסיפור “אויבי” נקודת הראות של טוביה, הילד המסַפר, היא הקובעת, ובהתאם לכך חורגים היחסים שבין שני הילדים מגדר יריבות ילדותית ונעשים מאורע בעל חשיבות נרחבים, מאורע שהוא דגם להוויתו של האדם בעולם בכלל. משמעות זו מתקבלת, כאמור, בזכות הצורה המיוחדת שבה מסופר הסיפור, היינו, בשל הגדלת ממדיו של המאורע. הגדלה זו מתאפשרת בגלל נקודת־הראות של המסַפר־הילד. רק בעיניו יש הצדקה להגדלה כזו.

לאורך כל הסיפור נעשה מאמץ גדול לשמור על דרכי הראייה הילדותית, היינו, לתאר את הדברים לא בעיני מבוגר, הנזכר במאורע שקרה לו בילדותו, אלא בעיני ילד החי את הדברים בשעה שהם מתרחשים. ורק פה ושם, וביחוד בפתיחה ובסיום, מיתוספת גם ראייתו של המבוגר.

אופן ראיית העולם בסיפור

עולם הילדות בסיפור זה הוא העיקר. אין הוא רק תחנה אחת בתחנות חייו של האדם, או של הגיבור הספרותי, שידיעתו מסייעת לו להבין את מצבו של הגיבור המבוגר בהוֹוה, כפי שהדבר נעשה בכמה מסיפוריו האחרים של ברדיצ’בסקי. כאן הילדות היא במרכז, והמאורע שהתרחש בה הוא היסוד לכל המאורעות העתידים לקרות אחרי־כן בחיי הגיבור. מה שקורה בילדות הוא הדגם, הטופס הראשוני של כל מה שעתיד להתרחש בהמשך. המאורעות בילדות משפיעים על כל מהלך חייו של האדם בבגרותו.68 יתר־על־כן, הילדות היא עולם עצמאי, המשוחרר מן החוקיות השלטת בעולם המבוגרים והכפוף לחוקיות אוטונומית משלו. שולטת כאן ראיית עולם מיתית, תפיסת העולם כפרוז וכפרוץ לכוחות מסתוריים, עליונים, הנלחמים אלה באלה, והאדם הוא רק כלי משחק בידם.69

נאמן לתפיסתו ולהשקפתו על ההיסטוריה היהודית, התפתחותה והסתלפותה במהלך הדורות, חיפש ברדיצ’בסקי בהווי העיירה ובקרב אנשיה את הכוחות הנעלמים והמסתוריים, את הכוחות הדימוניים, המשפיעים על מהלך החיים וקובעים אותו. והוא ביכר כוחות אלה על־פני הראציונאליים הגלויים.

בדיקת סיפורים רבים שלו במדוקדק תגלה את שאיפתו להוכיח מחזוריות מיוחדת במינה בהווייה האנושית, מחזוריות אנטי־היסטורית מובהקת, השואבת את השראתה מכל מה שהוא רחוק מן המדע ומן ההיסטוריה כאחד. שרשיה נעוצים אי־שם בעבר הרחוק, וכוחות הטבע הם השולטים בו.70

לכאורה, גוף המעשה הוא ענין שבכל יום, מציאותי, טבעי ומתקבל על הדעת, אולם, למעשה, לא החיים הגלויים הם העיקר, אלא סימני פעולתו של אותו כוח מיסתורי קדמון, שנחנק בידי התרבות והקידמה, ואף־על־פי־כן הוא חי וקיים ופועל במעמקי הנפש. גיבורים רבים חדלים להיות עבדים למצווֹת ולחוקים, שהחברה מכתיבה להם, והם נשמעים לקול יצרם בלבד. לפי תפיסה זו החיים במסגרת חברה הם קללה, וחיי הפרט הם, למעשה, מאבק עם קללת החיים.

המספר המפרש את המציאות מבחינת המיתוס, מעלה ראיית־עולם כוללת, שמקנה לקורא את ההרגשה, כי בעולם, כמו בנפש הגיבורים, פועלים כוחות על־אנושיים, השולטים בגורל האנושי. מאחורי מעשי הגיבורים מצויה מערכה שלמה של כוחות עליוניים, מסתוריים, הנלחמים זה בזה, והיחס בין כוחות אלה לבין עצמם הוא הקובע את חייהם של בני־אדם. הללו נשלטים מכוחות שרירותיים, שאין להם מושג עליהם ואין להסביר את מניעי פעולתם במונחים אנושיים, כגון מוסר, שכר ועונש, סיבה ותוצאה או בכל הגיון אנושי אחר.

זהו פירוש, הקרוב לאמונה הדוּאליסטית במציאותם של שני כוחות עליונים עיקריים: האלוהים והשטן, המתנצחים זה עם זה, והאדם נקרע ונשׁחָק בין שני כוחות אלה. בסיפוריו השייכים לסוג זה, אין ברדיצ’בסקי בא לשנות את העולם עצמו, אלא הוא משנה את השגת הקורא; הוא מצביע על אפשרות קיום של עולם אחר בצד עולם העשייה.

דרכו של ברדיצ’בסקי בסוג זה של סיפורים היא לפרש את העולם מנקודת ראות מיתית באמצעות סמלים, השאובים ממקורות מקראיים, וביחוד מאלה, שלפי תפיסתו המיוחדת עדיין שרידי המיתוס חבויים בהם. הגיבורים מועברים מתחום הזמן ההיסטורי המסויים אל תחומים שמעבר לכל הזמנים, וכך נהפך ההוֹוה לגלגולו של העבר.

ראייה חדשה זו של המציאות נוצרת מכוחה של אוירה פולחנית פוליתיאיסטית, המכניסה לתחום העולם היהודי, ללב המסורת היהודית, יסודות עתיקים, נסתרים. המיתוס, המונח ביסודה של מציאות זו, אינו מיתוס זר, אלא באורח פאראדוכסאלי הוא חלק מן הזכרונות ההיסטוריים של הגיבורים, היוצר והקוראים.

מבנה הסיפור

כיצד מאַמת סיפור זה, את תפיסת העולם שהוצגה כאן על דרך ההפשטה וההכללה?

בסיפור מצויים שני מישורי התרחשות: הגלוי, המציאותי, לעומת הנסתר, הדימוני. במישור הגלוי מסופר על מריבה בין שני ילדים, המתוארים כשני טיפוסים מנוגדים. הילד הראשון, מוצאו מבית רבנים ונגידים, ייחוסו מרובה, הוא רך ועדין, איסטניס. לעומתו הילד השני, מוצאו נחות יותר, אביו חצי־סוחר וחצי־מוזג, מגושם בגופו, לא יפה, ובעל כוח גופני רב. הפרט הגופני הבולט ביותר הוא הצבע האדום, המציין נער זה:,“וארא נער אדמוני ולו עינים אדומות יושב מולי”.71

שני גיבורים אלה הם, למעשה, גלגולים של שני הגיבורים הקבועים החוזרים ביצירתו הסיפורית של ברדיצ’בסקי כולה, כשהם בגילים שונים ובנסיבות חיים שונות. גם שמות הגיבורים מעידים על הניגוד והקירבה שביניהם: טוביה לעומת אליפלט. בשניהם יש מרכיב תיאופורי בשמם: ‘יה’ מול ‘אל’. טוביה, האני המסַפר, הוא הכוח הטוב, ולעומתו נציג השטן, הרע, הוא אליפלט72.

כל העלילה מתרחשת על רקע פגישותיהם ופרידותיהם החוזרות ונשנות של שני ילדים אלה במשך כמה וכמה שנים, ולמעשה לאורך כל ימי ילדותם. כל פרט ופרט הוא מציאותי ומסתבר, כביכול, מתוך תנאי הסביבה והמציאות, אולם ההישנות המתמדת של הפגישות בין השניים, למרות המאמצים שעושה האחד להיפרד מחברו, היא היוצרת את ההרגשה, שמסכת יחסים זו כולה, אין להבינה לפי ענינה הגלוי ההגיוני, אלא היא נעוצה בעולם אחר, שבו שולטים כוחות אחרים. לאחר כל פרידה הולך וגדל הקושי לפגישה חדשה, ואף־על־פי־כן, באיזה אורח פלא חוזרת הפגישה ומתארעת.

יש הרגשה, שכל הפרטים חוֹברים יחדיו, כאילו איזה כוח עליון מסדר אותם כך, שתפוּנה הדרך לפגישה חוזרת של הגיבורים, כאילו איזו יד מסתורית מחוללת דראמה זו ביניהם.

והרי שתי דוגמאות מתוך השפע המצוי בסיפור: א) שני הנערים מתייתמים, זה מאמו וזה מאביו, ושניהם נפגשים דוקא בתשעה באב ודוקא בבית־הקברות בשעת אמירת קדיש. ב) מחלה מידבקת מתהלכת בעיר. רבים מתו בה, גם אחד הנערים ממכריו של טוביה מת בה. גם אליפלט חלה במחלה זו, אולם לא מת. הכל בא להצביע על כך, שהדברים כאן אינם כדרך הטבע, אלא יש פעילות מכוּונת מאחוריהם. אליפלט לא מת ממחלה זו, אלא דוקא מנשיכתו של כלב, ומחלתו באה לידי ביטוי דוקא בליל יום הכיפורים בבית־הכנסת, בעצם המעמד הנרגש ביותר של התפילה.

ההדגשה בסיפור היא במחזוריות הפגישות ובקביעותן. והדבר מבליט את העובדה, שכל מקום אשר אליו יימלט טוביה לשם יגיע גם אליפלט, ולכל מצב שאליו ייקלע, יהיה אליפלט שותף לו, אם בעלילות ואם בחלום.

הסיפור כולו מגלה, כאמור, מיבנה קבוע של מחזוריות הפגישות והפרידות, והריתמוס המיוחד שלו נוצר כתוצרה ממיבנה זה. כל פגישה מקדמת את הגיבורים יותר ויותר לקראת ההתנגשות הבאה ביניהם, אף־על־פי שכל פעם הולך וגדל הקושי לפגישה נוספת. גורם החזרה והמחזוריות הוא אחד הסימנים המובהקים להוכחת קיומה של חוקיות מכל סוג שהוא, ובמקרה זה: החוקיות שבהתמודדות הקבועה בין הטוב והרע.

בנוסף על מחזוריות זו שבגוף הסיפור קיימת מחזוריות גדולה מחוץ לסיפור. שהמאורע בסיפור הוא רק חלק ממנה. מחזוריות גדולה זו נרמזת בפתיחתו של הסיפור ובסיומו.

בפתיחת הסיפור מעיר המספר, שהסיפור שהוא עומד לספר, כבר סופר קודם לכן, בספר אחר, וכי הוא מעלה אותו שנית רק משום שהמאורע אמנם חזר ואירע לו. הערה זו כמה מטרות לה: היא באה להעניק תוספת של מהימנות לסיפור, אולם בעיקר מטרתה להסב את תשומת לבו של הקורא לכך, שאותו מאורע אינו בגדר חידוש, ואין הוא חד־פעמי, אלא הוא חוזר בחייהם של אנשים שונים ומעיד על כך, שהוא הווייה קבועה ואינה בת־חלוף.

דבר זה נאמר במפורש בסופו של קטע הפתיחה: “סדנא דארעא חד הוא”, היינו, מנהגי בני האדם דומים הם בכל מקום, אין כל חדש תחת השמש. ומהו הדבר הדומה והמשותף לכל? – “כל חי תחת השמש – השטן עומד לנגדו…”.

זהו, למעשה, המוטו של הסיפור, ההכללה, שעליה בנוי הסיפור כולו, והסיפור עצמו אינו אלא דוגמא פרטית, החוזרת ומאשרת עקרון זה. כל המסופר משועבד לתפיסת יסוד זו.

כך גם סיומו של הסיפור. גם בו נזכרת ההווייה הקבועה של מאורע זה, שאינו אלא סיטואציה החוזרת על עצמה תמיד, בצורות שונות. אליפלט אמנם מת, אולם מציאות זו אינה תלויה בקיומו של אדם פרטי זה או אחר. אם האויב הפרטי המסויים מת, יבוא אחר במקומו: “אל תאמרו: נגאלתי. במקום איש־חֶרמי זה באו אחרים לענותני רבות בחיי – עוד זה הולך והנה שטן חדש בא”.

כאן יש להעיר, כי דברי המספר בפתיחה על כך שקרא על מאורע זה, שהוא עומד לחזור ולספרו “ברומן גדול מאת אחד המספרים הידועים”, אינם רק אמצעי ספרותי; קרוב לוודאי שהכוונה היא לספרו של הסופר השוויצרי גוטפריד קלר ולספרו האוטוביוגראפי המפורסם “היינריך הירוק”73.

בספר זה מתוארת איבה קשה בין שני נערים, המוחרפת על־ידי רקע סוציאלי ואופי מנוגדים, והמסתיימת לבסוף במותו של “האויב” ומטילה צילה על מאורעות חייו של הגיבור. גם כאן מתואר “האויב” כניגודו של הגיבור תוך הדגשת היריבוּת ביניהם, המתבטאת במאבק גופני ממש ובדרכי ערמה.74

התמונה הכוללת, העולה מן התיאור לעיל, היא איפוא מחזוריות כפולה: מחזוריות פנימית, בתחומי הסיפור, הבאה לידי ביטוי בחזרה על פגישות ופרידות לכל אורכו (4 פגישות ו־3 פרידות); מחזוריות מחוץ לסיפור, שקטעי הפתיחות והסיום מרמזים עליה, ופירושה – שהמאורע בסיפור הוא רק אחת הדוגמאות למאורעות דומים שקרו בעבר ועתידים לקרות בעתיד למספר רב של אנשים, בחינת חוליה בשלשלת, ששני קצותיה הם מחוץ לסיפור.

דרכי התיאור

אחד האמצעים הסגנוניים, השכיח בסיפורי ברדיצ’בסקי, הוא ניסוח משמעותו של הסיפור ומגמתו על דרך ההכללה. כביכול, אין הוא בוטח בקורא, שיידע להסיק את המסקנות הנכונות מן הפרטים המתוארים, ולכן הוא מזדרז ומגיש לו סיכומו של המסופר. באמצעות הכללות אלה, החוזרות במקומות־מפתח בסיפור, מביע המספר באוזני קוראו את פירושו שלו למאורעות המסופרים.

עוד לפני הפגישה הראשונה בין טוביה בן הארבע לבין אליפלט בן־גילו מקדים המספר הכללה, שתפקידה להכין את הקורא לקראת מהותה האמיתית של פגישה זו: “בארבע שנים ושלושה חדשים נפגשתי בחזון עם השטן, עם שטני בעולם. – – –”.

וכן גם בפגישות הבאות מתואר אליפלט כשטן או כשד: בבית־הקברות הוא נגלה לעיניו כשהוא זוחל מעבר לאחד הקברים, “פניו עבו ומלאים אבעבועות. כשד משחת נגלה פתאום”.

בתקופה שטוביה עקר לעיר אחרת, לעיר מגורי זקנו, דמתה הארץ כגן־עדן לפניו, שכן בטוח היה שהפעם הצליח להימלט מאויבו לעולם, אולם על תקופת גן־עדן זו הקיץ הקץ, והפרק הבא פותח במלים המכינות את הקורא לפגישה נוספת: “ויגרש את האדם”. גם אליפלט מגיע לאותה עיר והפגישה נערכת בבית־הכנסת באשמורה השניה, בשעת אמירת הסליחות, כששני הנערים הם כבני עשר: “ובנשאי את עיני וארא פתאום את אויבי אליפלט עומד ממולי. עיניו אדומות ופניו הפעם כפני השטן ממש.” טוביה מחליט לחזור לעיר מולדתו, והרגשתו היא כשל יציאה מעבדות לחירות, כביכול הוא עצמו יוצא כפי שיצא עַמו משיעבוד מצרים, אולם גם הפעם מַשׂיגו אויבו, וההכללה היא: “אם מלאך רודף אחרי איש אל יאמר להימלט”.

טוביה תוהה על מהות יחסיו עם אליפלט ומוצא בספר את הניסוח ההולם אותם: “הרע ישנא את הטוב”, והוא יודע כי התפילה לאלוהים לא תועיל הפעם: “ואמרתי כי אין אלהים שומע ואין עונה לא בחלומות ולא באורים”.

לימים נוּשךְ אליפלט על־ידי כלב שוטה. הדבר נתגלה בליל “כל נדרי”. לפתע נשמע בבית־הכנסת “קול כקול כלב נובח”. ליד עמוד הבימה נראה אליפלט “ורירו יוצא מפיו ועיניו בולטות”. בגלל מחלתו איבד את צלמו האנושי והגיע להתבהמות מוחלטת, ובכך כאילו חזר לגלגול העממי המקובל, שהשטן נראה בו בדמות כלב. אולם, כאמור, עם מותו לא באה הגאולה, שכן “עוד זה הולך והנה שטון חדש בא”.

אמצעי נוסף המצוי אף הוא הרבה בסיפורי ברדיצ’בסקי: ההקבלות בין מעשיהם של הגיבורים לבין אלה של גיבורים קדמונים, בעיקר גיבורי המקרא. בדרך זו נעשות הדמויות הלקוחות מן העיירה היהודית של מזרח־אירופה, למרות סימני ההיכר האישים שלהם, כדמויות ארכיטיפיות, ומשמעות מעשיהם חורגת מן ההווייה המקומית החד־פעמית. הם בעצם גלגול של מצבים אנושים יסודיים, שכבר קרו בעבר ויימשכו בעתיד.

בצידה של הטכניקה האנלוגית, שבה מתוארים הגיבורים, מצויה הבלטה מכוּונת של הרקע, שעליו מתרחשים המאורעות המסוּפרים. כמעט כל הפגישות בין טוביה ואליפלט נעשות בתוך־תוכה של המסורת היהודית בביטויה המובהק והתמציתי ביותר, היינו, על רקע חגי ישראל ומועדיו. זהו רקע של מצבים טקסיים ופולחניים מגובשים: יום כיפור, ערב פסח, תשעה באב, ערב שבת, ואפילו התחלת הלימוד בחדר נושאת אופי דומה. בכך מושגות שלוש מטרות כאחת: תיאור ההתנגשות בין שני הגיבורים, שהוא ביטוי לכוחות המסתוריים הפועלים בעולם, בניגוד לתפיסה המקובלת, מובלט דוקא על הרקע המנוגד – רקע החיים היהודיים המסורתיים בהתגלמותם המובהקת ביותר. הפגישות נעשות, כביכול, בלב הקדושה היהודית. אולם מצד שני, דרכי התיאור של ההכנות לחג היהודי ותיאור החג עצמו נעשים באופן כזה, שהם עצמם מופיעים כטקסים פולחניים, המשמשים מעין ביטוי לעבודת כוחות עליוניים, עד כדי גילויים של עבודת אלילים, ששרשיה נעוצים עמוק בעברו של האדם, עוד לפני מתן תורה.

זאת ועוד: פגישת שני גיבורים על רקע של חגים ומצבים טקסיים, יש בה כדי להטעים את העובדה, כי כשם שהחג מגלם את התמצית הסמלית של חיי העם, כך מגלמת הפגישה בין שני הגיבורים את התמצית של חיי האדם בעולם. נביא כאן כמה דוגמאות בלבד.

תיאור ארכיטיפי של הגיבור

ההיסטוריה של טוביה מבליטה את ההשקפה, כי כל יחיד בישראל עובר בדרך חייו הפרטיים אותה התפתחות עצמה שעברה על העם כולו במהלך ההיסטוריה שלו. גם בשלבי חייו של ילד זה נמצאת תקופת המיתוס שלו, תקופת החיים הפרימיטיביים המאושרים, הקרובים לטבע, תקופת התפיסה האינטואיטיבית של העולם, ולאחר מכן בא הגירוש מגן־העדן, ושעת מתן תורה, כפייה החוקים והספרים, החוצצים בינו לבין החיים האמיתיים.

כבר לפני שנברא הנער נוצרו הניגודים, העתידים לשכון בו ולגרום לחוסר המנוחה בנפשו, כתוצאה משני יסודות שלא התמזגו: “מן הצד האחד ככובד האבן ומן הצד השני רחבי נאות דשא – והנשמה מתחלקת לכאן ולכאן ואבד לה מנוח…”

תקופת המיתוס של הילד חלה לפני שהתחיל ללכת אל החדר, והיא מיוצגת על־ידי אופן־התבוננותו הראשוני בעולם ובתופעות הטבע. מודגש בתיאור, כי הוא נעשה באספקלריה של ילד, שאין לפניו אלא מה שעיניו רואות: ללא התערבות המדע, התרבות, ההיסטוריה ונסיון החיים. הגשם הוא מבול המאיים להחריב את העולם, והעננים השחורים הם כחיה גדולה הבולעת את התכלת, וקיים הפחד המיתולוגי מפני חזרת העולם לתוהו ובוהו, וראיית איתני הטבע ככוחות טובים ורעים הנאבקים ביניהם: “במוחו הרך של בן ארבע לא קיננה עוד ההבטחה כי מאפלה נצא לאור גדול; וגם את השבועה שנשבע אלהים, לבלתי הביא עוד מבול על הארץ לשחתה לא ידעתי. וארא והנה ענן עולה בירכתי הרקיע והוא הולך הלוך וגדול ומשתרע על ראשי והנה השחור בולע את התכלת [ – – – ] והגשם יבוא בזעם ובסער [ – – – ] ויהפוך את עדן האדמה לנחל. והמים באים ועוברים את ספי הדלתות וחודרים אל הבתים”.

השלב השני בהתפתחותו של הנער מנוסח במפורש בידי המספר עצמו: "מן הטבע אל ממלכת האלים”. ממלכת־אלים זו מתוארת תוך פירוט ההכנות לערב־שבת. הכנות אלה מקבלות פירוש אלילי, בהיותן כמין פולחן לאיזה כוח נסתר, המצווה לעבוד למענו בלי הרף. זהו פולחן בלתי מובן לילד, הרואה רק את המעשים ואינו יודע תכליתם, אינו יודע מה מסתתר מאחורי כל הפעילות הקדחתנית והמעייפת, המתרחשת בבית. הוא מרגיש, שמאחורי פעילות אינטנסיבית זו קיים איזה עולם, שאינו מובן לו, ודבר זה ממלא אותו רגשות מנוגדים, משיכה אפלולית וכאב עמום: “המיַת פלאים ועקת פלאים”.

תקופת המיתוס על שני שלביה, עולם הטבע ועולם האלים, נסתיימה, ובא השלב השלישי, תקופת מתן הספר המיוצגת על־ידי ההליכה לחדר. יחסו של המספר לתקופה זו הוא חד משמעי – “התחלה שאין לה סוף”. והילד הקטן, כמו העם כולו, הוא “קרבן הספר”. הוא חסר־ישע כנגד כבלי הספר: “מושיבים את החי הקטן בראש” ומפתים אותו ברקיקים שצורת אותיות להם. וטבעי הוא, שהפגישה הראשונה עם השטן נעשית דוקא ברגע זה.

השלב הרביעי הוא ההתוודעות להיסטוריה של העם. אולם אין זו התוודעות פאסיבית בלבד, אלא הגיבור חי אותה מחדש, כגלגול ממשי של הגיבורים. יש הזדהות מלאה בינו לבין גיבורים אלה, ומה שקרה להם חוזר וקורה גם לו. ובאותו סדר: הניגוד בין קין להבל וחוזר שוב, “לפתח חטאת רובץ”, הרי זה אליפלט הסמוך אליו. המאבק בין קין והבל הוא המאבק בין טוביה לאליפלט, המקבל גם לבוש פיסי ממשי בסיפור – העוזר הראשי המוביל את הילדים לחדר, קושר אותם יחד אל גופו באבנט “ובין ארבעת הנערים קין והבל – אליפלט ואני יחדיו. – – –”.

לאחר מכן מתקדמת ההיסטוריה. המאורעות נשנים, אולם השמות מתחלפים: יצחק וישמעאל, יעקב ועשו. ולא לחינם אליפלט מתואר כאדמוני, שכן הוא גלגולו של עשׂו הקדמון וכל צאצאיו אחריו.

בשלבים מסויימים של מאבקו מנסה טוביה לשתף את עולם המבוגרים, כדי שיעמוד לימינו במאבקו עם אליפלט. הוא פונה אל העוזר, אל הרבי, אל אביו שלו, אל אביו של אליפלט, אל הנערים, ואל האנשים הסובבים אותם, אולם אלה אינם מתערבים. אמנם כל אי־התערבות כזו הֶסברה בצידה, אולם החזרה על חוסר התערבות זו יוצרת את הרושם, שהמאבק בין הטוב והרע כאילו מתרחש בזירה פתוחה, ללא התערבות מבחוץ, במקרה זה – עולם המבוגרים. זהו עולם של שממה, כאילו איזה כוח מסתורי רוצה, שדראמה זו אכן תתנהל, והוא עושה הכל כדי לפנות את הדרך לשני הגיבורים, שיתמודדו זה עם זה.

"ואם קָבלתי עליו לפני ה’עוזר' והרבי, אז הוסיף עוד לענותני. סיפרתי הדבר לאבי ולא הבין לקשי־רוחי. חגרתי עוז ברוחי וקיטרגתי עליו לפני אביו, והשיב לי: 'אם מתגרה הוא בך, התגרה גם אתה בו; שניכם הנכם ‘שקצים’ ".

“התחננתי לפני אבי כי יתנני ל’חדר' אחר והוא ענה: לא אקפח את פרנסתו של מלמדך חינם”. ובמקום אחר: אחת הפגישות ביניהם נעשית בתשעה־באב בבית הקברות כשהמקום מלא אנשים ונשים מתפללים. אולם משנגלה אליפלט לעיני טוביה, מתרוקן המקום לחלוטין כאילו באורח מיסתורי: “כשד משחת נגלה פתאום. הנשים כבר נעו משורה לשורה –”.

דוגמה נוספת לתיאור אלילי של החג היהודי הוא תיאור מנהגי תשעה באב תוך מתן גוון אלילי פולחני להם: בני הנעורים המחכים לפתיחת השמיִם ולהבעת משאלה; הביקור בבית־הקברות הדומה לדרישה אל המתים; וביחוד בכייתן של הנשים “הן הבריות החורגות בעיני האב שבשמים [ – – – ] להן הקבר הוא חי שומע… הן עוד נושאות בלבן תום האלילות של הימים הקדמונים – דבר, אשר בארץ־אבות ובמקום קברי ארץ־אבות עוד יש ממנו איזו שארית עד היום…”

וכך מתואר גם ערב יום כיפור, שלמרות “עמל הנביאים והחכמים, לעקור שורש האלילות מקרב לב העם”, עדיין נשארוּ הקרבת הקרבן והזבח האמצעי המרכזי לבטא את קרבת האדם לאלהים, ומנהג הכפרות מתואר כפולחן אלילי ממש: “חרדת הלבבות במקדשי־האל”.

הפירושים השונים של הסיפור

חוקרים ומבקרים שונים נתנו דעתם על סיפור חשוב זה והגיעו לידי אינטרפרטציות שונות. ישורון קשת75 רואה בסיפור זה תמונה נאמנה של חיי הרגש של ברדיצ’בסקי האיש והד ליחסו למציאות הסובבת אותו. הוא רואה בו מיסמך אוטוביוגראפי מובהק, המעיד על ראשית ההתנגשות בין הציווּי הפנימי־המוסרי לבין ההכרח היצרי במיכה יוסף ברדיצ’בסקי. לדעתו, ברדיצ’בסקי “סובייקטיבי הוא מטבעו. אפילו רגש הרחמים הטבוע באופיו, ודקות ההרגשה בשטח ההסתכלות, אל עמדו לו לגשר על התהום המפרדת בינו וּבין הנבדל ממנו” (עמ' 22). ישורון קשת רואה איפוא בסיפור זה דגם יסודי להבנת יחסיו של ברדיצ’בסקי האיש אל העולם הסובב אותו. הוא אוהב מה שקרוב לו, אבל מה ששונה ונבדל ממנו – זר לו, וממילא הוא מקור שינאה. מסיפור זה משתקפת, לדעתו, אהבה עצמית הנוטה להפלָיה בין ערכו העצמי לבין ערכו של חברו הפחוּת ממנו. הסיפור מעיד על ההתנגשות של ברדיצ’בסקי עם העולם, ויש בו משום הסבר מדוע היה אינדיבידואליסט מושבע ומדוע היה כל כך מסוּייג ונזהר ביחסיו עם הזולת.

רחל כצנלסון־שזר76 רואה סיפור זה כבעל משמעות לאומית: “כי לא אויב סתם אליפלט, כי אם אויב לילד עברי הנושא על שכמו את עול היהדות”. טוביה מייצג את עם ישראל החלש, הנרדף והמפחד תמיד, ואילו אליפלט המפחידו מנבא “את בוא אליפלט הנאצי…”

אברהם באנד77 משווה את סופו של יצחק קומר, גיבורו של עגנון ב’תמול שלשום' שמת מנשיכת כלב, לשלושה סיפורים נוספים, שיש להם, לדעתו, קירבה מסויימת למקרה שקרה ליצחק קומר: “אויבי” למי"ב, יחזקאל חפץ גיבורו של ברנר ב’שכול וכשלון' והרשל הורוביץ גיבורו של עגנון מ’סיפור פשוט'. המשותף לדוגמאות אלה וליצחק קומר הוא בכך, שבכולם סופו של הגיבור הוא משונה ושלא כדרך הטבע: נשיכת כלב הגורמת מוות או שגעון.

לדעתו של באנד, “ב’אויבי' נזכר המספר המבוגר, ששמו טוביה, באויב ילדותו אליפלט. האויב, כמובן, איננו אלא גיבוש אישי של רגשי האשמה של הילד טוביה. והוא מופיע דוקא באותם הרגעים שמתנגש היצר הטבעי של הילד ברצון החברה היהודית ובמוסכמותיה. לגבי ברדיצ’בסקי, המאבק בין הגיבור ו’אויבו' אינו אלא מהות האדם רב־הניגודים, ומיתתו של ‘אויבי’ מנשיכת כלב שוטה” אינה באה כעונש על חטא, כי אם מתוך הבנה פסיכולוגית מעמיקה; כלומר, איומה היא הסכנה האורבת לנו, בני אדם שסועים, בעמקי הנפש, בגלל המתח בין היצר הטבעי למוסכמות החברה, ועל כן יש טעם פסיכולוגי במיתתו של אליפלט". לאליפלט אין קיום עצמאי, ותמיד יופיע רק עם טוביה. אליפלט הוא “השלכתו” של טוביה, הוא חלק מנפשו, החלק הרע, השטני שבנפשו, שמת בכלבת. ולפנינו מאבק הנערך בתוך הנפש פנימה, מאבק, המקבל ביטוי מוחשי, כשכל צד בנפש, הטוב והרע, מגולם באמצעות דמות מוחשית.

למותר לומר, שכל הפירושים הללו אינם עומדים בסתירה זה לזה, אלא, אדרבא, הם רק מוכיחים שמדובר בסיפור עמוק, רב־רבדים, המגלה יותר ממערכת־התרחשות אחת.

נמצא, שהסיפור מקיים עצמו בארבעה מישורים בעת ובעונה אחת:

  1. המישור האישי – דגם לחיי ברדיצ’בסקי עצמו ויחסו לעולם הסובב אותו (קשת);

  2. המישור הלאומי – דגם למצבו ההיסטורי של העם היהודי, שבכל דור ודור קם לו אויב אחר (כצנלסון־שזר);

  3. המישור הפסיכולוגי – דגם למציאות בנפשו של האדם פנימה, למאבק בין יצריו, למאבק שבין יצרו הטבעי לבין מוסכמות החברה וחוקיה (באנד).

  4. המישור המיתי – דגם להווייתו של האדם בעולם, האדם שכל חייו מלווה אותו שטנו הפרטי. כל אדם ואויבו (גוברין).


מקורות הסיפור “ההפסקה” ודרכי עיבודם

סיפורו של מיכה יוסף ברדיצ’בסקי “ההפסקה” עניינו מעשה בעיירה יהודית, שהפסיקה לעסוק במשך שבוע ימים בפרנסה ופרשה לעולם של חופש מכבלי התנהגות ומוסר לרגל בואם של שני רביים אליה. משחזרו אלה ויצאו אותה, חזרה העיירה לחייה הקודמים.

מאורע זה מקבל בסיפור ממדים מוגדלים. הוא חורג מגדר מאורע מקומי חד־פעמי ומשמש עדות לכך, שהיהודי מסוגל עדיין להתעוררות יצרית, וכי כוחות החיים מצויים עדיין בקרבו. יצרים ורגשות אלו לא מתו, אף לא נעלמו במרוצת הדורות, אלא הם רדומים, נחבאים וממתינים לשעת הכושר, כדי להופיע ולהיגלות. בכך יש משום הוכחה, כי עם ישראל מסוגל לחזור ולחיות חיים שלמים כמקדם, לחזור ולבנות את עצמו, אם יתפתחו התנאים המתאימים לכך.78

כדי להוכיח את מציאותם של כוחות החיים, היינו היצרים, התאווֹת והאינסטינקטים בעם ישראל, בוחר המספר לגלותם בקרב אנשי עיירה קטנה אחת. ככל שהעיירה דלה ומרודה יותר; ככל שתושביה שקועים יותר בדאגות הפרנסה, שתאפשר להם קיום מינימאלי; ככל שהעיירה סטאטית יותר, מצומצמת ומדולדלת, ותושביה בינוניים שבבינוניים ורחוקים מכל שמץ של שאר־רוח ושאר־נפש – כן נראית גדולה יותר הרבוּתא שבמציאותם של כוחות יצריים בתוכה, התגלותם והתפרצותם. אם אצל עלובים ומדולדלים שכאלה, המסתפקים במועט ושמחים בחלקם, נמצאת עתרת כזאת של סערת רגשות ופרץ יצרים, על אחת כמה וכמה שהם מצויים אצל אחרים, שחייהם אינם נתונים בעילוב כזה ובצימצום כזה של אופקים.

כדי להשיג אֶפקט זה מתוארת בחלקו הראשון של הסיפור עיירה יהודית, שחיי תושביה שרויים אך ורק בתחום הדאגה הכלכלית, ואין בה כל שמץ של רוחניות. אדרבא, אפילו אותם מוסדות, מנהגים ומעשים, שכרגיל היסוד הרוחני שבהם הוא עיקר, או לפחות מתלווה להם, הרי בתיאור עיירה זאת נשלל מהם יסוד זה לחלוטין, ואין הוא ממלא כל תפקיד רוחני. לא השבת, לא בית הכנסת, לא התפילה, לא הנסיעה אל הרבי וכיוצא באלה, אין מיתוסף להם כל נופך רוחני, אלא הכל נעשה מתוך שיגרה והרגל, מטעמים מעשיים ותועלתיים גרידא.

תיאור זה של העיירה איננו תיאור ריאליסטי, אלא דמיוני, שיש בו מן הדימוֹניוּת ומן הגרוטסקה, תיאור, המבליט תכונות מסויימות ומחַסר תכונות אחרות. על ידי כך נוצר פרצוף קולקטיבי של עיירה עלובה ומדולדלת. הדגשת־יתר זו של בינוניוּת החיים, שאין בהם כל צביון רוחני, מתקבלת מתוך עיון בפיסקאות הבונות את חלקו הראשון של הסיפור. על יסוד רשמי הקריאה המצטברים בונה לו הקורא משמעות זו, שנוסחה לעיל. אולם, למעשה, מתכוון הסיפור להשרות על הקורא, מיד עם פתיחתו, רושם זה, שעושה העיירה על המתבונן בה. כל הפרטים הבאים לאחר משפטי הפתיחה אינם חלקים נפרדים מהתמונה, שיש לקבצם יחד, לשבצם ולהרכיבם עם המשך הקריאה לתמונה שלמה אחת, אלא תפקידם לאמת ולאַשר, להוכיח ולהדגים, את ההנחה הראשונה, שנקבעה כבר במשפט הפותח את הסיפור בדבר דמותה היסודית של אותה עיירה. קביעה זו לא נאמרה במישרין ובצורה מפורשת, אלא על רקע של הקבלה ועימות בין משפט הפתיחה בסיפור לבין מדרש חז"ל. ההשוואה ביניהם מעמידה את הקורא על הניגוד שבין המקור לבין המשפט הפותח את הסיפור, ועל־ידי זה הוא עומד על השינוי שחל באחרון, המעיד על המשמעות החדשה שנוצרה כאן.

קוראי הסיפור, בני דורו של הכותב, בודאי נרמזו מייד על אותו מקור שבפתיחה ויצרו להם את ההשוואה המבוקשת במחשבתם, והמשמעות המבוקשת נקבעה בהם כרושם ראשון, ואילו בן הדור הזה, שחינוכו ועולם האסוציאציות שלו שונים, ספק אם מתקבל אצלו הרושם המבוקש מאליו, עם קריאה ראשונה, וקרוב לודאי שהוא זקוק להסבר בדבר עובדת מציאותו של מקור ראשוני זה. אין ספק שגם לאחר מאמצי תיווך אלה, מפסיד הקורא חלק ניכר מן הנימה שבה כתוב הסיפור, שכן הרושם הראשון, שהוא כמַפתח לכל המתואר בהמשך, אינו נוצר, אלא רשמים מצטברים בהמשך הקריאה בלבד.

המשפט הפותח את הסיפור “ההפסקה” הוא זה: “זה עידן ועידנים שנפסקו מעינות־הפרנסה בעיר טורנובה ונתדלדל שם עם ישראל: העשירים נעשו לבעלי־בתים ובעלי־הבתים – לעניים. ואלה העומדים באמצע שקועים בחנויותיהם ובעבודתם להביא הא לחמא עניא לנשיא ולטפליא, התלויים על צוארם”.

פתיחה זו מעידה על תהליך ההידלדלות העובר על אנשי העיירה, אולם רק ידיעת מקבילתו הקדומה במקורות, יש בה כדי לסמן טיבה של הידלדלות זו ועומקה. משפט פתיחה זה בנוי על משקל מאמר חז"ל: “ר' אליעזר הגדול אומר: מיום שחרב בית־חמדתנו התחילו חכמים להיות כסופרים, וסופרים כחזנים, וחזנים כתלמידים, ותלמידים כעמי־הארץ, ועמי־הארץ הולכים ומדלדלים, אין דורש ואין מבקש. על מי יש לנו להישען? על אבינו שבשמים”.79

ברור, כי הצד השווה בין שני המשפטים הוא בתהליך ההידלדלות המתואר בהם, אולם בעוד שבמאמר חז"ל התהליך הוא תהליך רוחני, הרי בסיפור זה הוא תהליך כלכלי חומר מובהק. שוני זה שבין שני המשפטים מציין כבר בפתיחת הסיפור את טיבה של עיירה זו, שהיא נטולת חיים רוחניים כלשהם, ועומדת כולה בסימן הדאגה הכלכלית. מכאן ואילך, כל המתואר בחלק הראשון של הסיפור ימחיש ויוכיח קביעה ראשונה זו, שכאמור, אין להבינה כהלכה בלא ידיעת מקורה ומקבילתה.

על דרך זו יש גם להבין רמזי מקורות נוספים המשוקעים בסיפור זה. כך, למשל, באותה דוגמה שהוזכרה לעיל, מציין המספר, שמטרתם של אשי העיירה היא להביא "הא לחמא עניא וגו' ", משפט המובא גם הוא על דרך הניגוד למקורו המפורסם מן ההגדה של פסח, ששם כוונתו להבליט את הניגוד בין לחם העוני שנאכל במצרים לבין ההוֹוה, שבו חוגגים את חג הפסח ומזמינים כל רעב לָשבת ולהתכבד בסעודה. בסיפור עדיין הגאולה לא באה, ולחם ־העוני לא רק שהוא בגדר מציאות, אלא אפילו קיום־פורתא זה אינו תמיד מצוי ויש לעבוד עבודת פרך כדי להשיגו.

שימוש אחר במקורות, לצורך יצירת אפקט אירוני עוקצני ולעיתים גם פארודי, הוא על־ידי ההשוואה המיתממת של אנשי טורנובה למלאכי השרת. מלאכי השרת עצמם מתוארים כישישים וזקנים לימים, וזקן לבן יורד להם על מדיהם“. תיאור זה נסמך על ההשוואה הנאיבית של אנשי העיירה לאברהם אבינו, שלגבי אנשי העיירה הוא ‘שיא הקדושה’, ואילו מלאכי השרת “המה קדושים עוד מאברהם אבינו”. תיאור פטריארכאלי נאיבי זה רואה את מלאכי השרת, כמין בטלנים זקנים, “שאין להם מה לעשות”, ולכן הטיל עליהם הקב”ה ללווֹת את השבת. המשותף בין אנשי העיירה ומלאכי השרת הוא בעובדה, שלשניהם אין יצר־הרע. תפיסה זו של מלאכי השרת כמחוסרי יצר־הרע, מקורה, כידוע, בדברי חז“ל, שלפיהם תבעו מלאכי השרת מהקב”ה לקבל את התורה, ומשה השיב להם: “קנאה יש ביניהם? יצר־הרע יש ביניהם?”80.

יצר הרע ממלא אצל בני־העיירה תפקיד מצומצם למדי, בפתיחתו של הסיפור, ולמעשה אינם זקוקים לו ביותר: “את היצר־הרע לא הרגו, מפני שצריך ביצה לחולה ויולדת”. וגם ביסודו של תיאור זה מונחת השוואה מיתממת של המספר למקורות חז"ל, בהם מסופר, כיצד עמד העולם לחזור לתוהו ובוהו, כשתפסו בני־האדם את יצר הרע וביקשו להורגו, ובינתיים כלאוהו במשך שלושה ימים: “[– – – ] חבשוהו אצלם שלושה ימים. נתבקשה ביצה בת־יומה לחולה בכל־ארץ־ישראל ולא נמצאה. אמרו: מה נעשה? נהרגהו – יחרב כל העולם. – – – כחלו את עיניו והניחוהו, והועיל הדבר להתש כוחו.”81

זוהי דרך של שימוש פארודי במקורות, שימוש מלעיג, שבו גיבורי הסיפור מביים את סיפורי המדרש כפשוטם ופועלים על פיהם, ואילו המספר והקורא מגלים את המגוחך בתפיסה זו.

על דרך זו מתוארים גם ענייני כשרות וטריפה, כגון מציאת קורט דם בביצה ודינו, שכל מטרתם אינה אלא לספק לרב העיר פרנסה.

מקור ספרותי אחר, המונח אף הוא בתשתיתו של סיפור זה, וממנו הוא שואב חלק גדול מאמצעי התיאור שלו, הם סיפוריו של מנדלי מו"ס, וביחוד דרכו בתיאור הקרתנות והבינוניות של יושבי העיירה,82 והגדלת חשיבותו של המימד הכלכלי בחייהם. מובן, שמטרותיהם של שני סופרים אלה שונות זו מזו, ובשביל ברדיצ’בסקי משמשות הקרתנות ודאגת הפרנסה המוגזמת רק כקרש־קפיצה להבלטת ההתפתחות האחרת שבגיבוריו, היינו, הבלטת מציאותם של יצרים ותאווֹת בקרב ציבור פרובינציאלי, השקוע בדאגות כלכליות בלבד. אולם בטכניקה של תיאור מצב פרובינציאלי זה ניכרים היטב סימני השפעתו המובהקים של מנדלי.

כך, למשל, נמדד הזמן אצל גיבורי טורנובה לפי לוח־זמנים פרטי ומיוחד של אנשי המקום, ובעקבותיו של מנדלי המאורע המרכזי הוא “השריפה הגדולה”: “להם אין חליפות ותמורות בעולמם כלל, מימי השריפה הגדולה” (השווה: “הנשרפים” של מנדלי).

גם לאנשי טורנובה, כלגיבורי מנדלי, יש מיתוס גרוטסקי על ראשיתה של העיירה: “טורנובה גופא עומדת מימות עולם. כשביקש אֵל שדי לצבור עפר ולברוא ממנו אדם הראשון, הלך לו כביכול לבית פלוני ופלוני וגרד מן הגבשושית הגבוהה אשר שם איזו חתיכות וצרר אותן במטפחתו” (השווה: “מסעות בנימין השלישי”).

הפיסקה הפותחת את “ההפסקה” מונה את ההבדלים בין ימות השבוע על־פי המאכלים הנאכלים בהם, ואלה נבדלים זה מזה על פי קרבתם ליום השבת. זוהי דרך מעודנת יותר להציג את מה שנזכר אצל מנדלי (“מסעות בנימין השלישי”), שאצלו כל יום ויום נבדל מחברו לפי שאֵריות האוכל הצפות במי השופכין של העיירה83.

לאנשי טורנובה יש לא רק מיתוס פרטי ולוח זמנים פרטי, אלא גם היסטוריה פרטית המקבילה להיסטוריה הכללית בכך, שגם בה יש שושלות, אולם לא של מלכים ושליטים אלא של רבנים, וגם היא מתיימרת לספר משהו ראוי לציון על יוצריה של שושלת זו, אולם כל מה שהם יכולים להזכיר אינו אלא העובדה שאישים אלה מתו… מה שאין זוכרים, משמע שאינו קיים, משמע שלא היה דבר לפניו. המאורעות ההיסטוריים של העולם הגדול מוטלים בספק ומתוארים בלשון של השערה בגדר “יש אומרים”. וכך מונים אנשי טורנובה את תולדותיהם המגיעות כדי שלושה דורות אחורנית: “הרב בטורנובה84 הוא השלישי אשר נודע בשם. הקודם לו מת, והקודם להקודם גם כן מת. מכאן ולאחור אין עוד עין צופיה בדורות. אומרים כי אז היתה עוד מלכות ניקולאי.”

אמצעי נוסף לבטא את הקרתנות של אנשי העיר הוא בהרגשת הקירבה האינטימית כאל בן משפחה שהם מרגישים אל הקיסר: “והימים האלה, שבהם קרה ‘סיפור המעשה’ שלי, היה באמצע ימי מלכות אלכסנדר השלישי; בטורנובה נקרא הקיסר סתם”.


לא פחות מהשפעת הטכניקה של מנדלי בתיאורי הקרתנות היהודית, ניכרת בסיפור גם השפעת סיפוריו החסידיים של פרץ, שברדיצ’בסקי ביקר אותם קשות, ולא האמין בּאמת שבהם.85

גם כאן, כמו בדוגמה הקודמת, שונה היא מטרתו של ברדיצ’בסקי מזו של פרץ. אין הוא רוצה להראות את ‘המאור שבחסידות’, אלא החסידות משמשת לו רק אמתלה, בבחינת קרש־קפיצה, כדי לעורר את היצרים הרדוּמים. מה שחשוב לו הוא להראות שיצרים אלה קיימים, ואת העילה להתפרצותם ולהתגלותם הוא מוצא בביקורם של שני הרביים בעיר. זו בודאי גם הסיבה לכך, שברדיצ’בסקי לא הסתפק ברבי אחד שבא לעיירה, אלא בחר לתאר שני רביים, כדי לסלק כל שמץ של רוחניות. כל ההתרגשות של אנשי העיירה נולדה כתוצאה של התחרות בין שתי קבוצות בעיירה, שכל אחת מאמינה ברבי אחר וכל אחת רוצה לעלות על חברתה בפאר ובעושר שבו תקבל את הרבי שלה: “רבי בא לעיר, שני רביים!” ולמעשה בחלקו האמצעי של הסיפור, אותו חלק, המתאר את ההתפרצות הרגשית של אנשי העיירה עד להופעה של כעין אורגיה בזעיר אנפין, נשכחה כאילו העובדה, שהמדובר הוא בשני רביים, ומדברים עלים בנשימה אחת, בתחילה בלשון רבים, ולאחר מכן בלשון יחיד.

דרשתו של הרבי בסעודה השלישית, שיש לה תפקיד ראשון במעלה בסיפוריו של פרץ, מתוארת כאן כִבְלִיל של מילים ללא קשר ביניהן, כהזכרת רשימה של פסוקים שאינם יוצרים כל משמעות. דרשה זו אינה גורמת להתעלות רוחנית כל שהיא אלא, אדרבא, להצתת “אש התאוה אשר נמקה בעפר הדורות”.

גם הריקוד והניגון אינם גורמים רוחניים, אלא הם גורמים מסייעים להסרת המחיצות והכבלים להדגשת העירבוביה שבאה על אנשי העיר, לביטול “שלי שלי ושלך שלך”, להתגלות יצר המין וחמדת האשה, ולביטוי הפקרות חברתית ומינית: “חסיד אחד נכנס אל בית־המבשלות, רואה את העסקניות וחומד בלבו…” האנשים מגלים לפתע את גופם ואת דרישותיו, ועם גילוי זה גדל כוחם לממדים ענקיים: “עמך ישראל פושט את בגדיו העליונים ומרקד. הנשמה פתחה את לועה. – לאיש איש עתה כוחות שבעתיים מאשר היו לו עד כה. כל אדם מהם הוא בחזקת איזו חיוּת.”

השינוי שחל באנשים הבינוניים הללו מתבטא בדרך שבו משתנים סדרי אכילתם, שתייתם והתנהגותם. לאורך כל הסיפור מתפתחים כמה מוטיבים המציגים שינוי זה: מוטיב האכילה והשתיה, וביחוד שתיית היין, ומוטיב תחיבת הידיים לתוך האבנט. התהליך הוא מן המועט, המצומצם וההכרחי, אל הכמויות הענקיות המקבלות ממדים עצומים. כך, למשל, מדגישה פתיחת הסיפור את דרך שתיית היי“ש, הנעשית לפעמים, בכוס קטנה שאינה מלאה, לשם העיכול, וכדי לחמם את בני־המעיים. שתיה מתוך נימוקים מעשיים שאין בצידה הנאה כלל. וכך הדבר גם ביחס לאכילה, לסוגי האוכל (לחם שחור, דייסה, תפוחי־אדמה ושיריים מאיזה דג מלוח). ואילו בשעת התפרצות היצרים השתייה נעשית בכוסות מלאות, לאחר מכן שותים ישר מן הבקבוק, ובסופו של דבר שותים ללא מידה “נהרות של יין”. בדרך דומה מתפתח המוטיב של האכילה מ”איזו השארת־נפש של בשר־עוף" בהתחלה, ל“עופות” ולאכילת מגדנות בהמשך.

גם התנועה של תחיבת הידיים באבנט, תנועה המסמנת אדם המכונס בתוך עצמו, מרוצה מעצמו ושומר על תחומו שלו, חלה בה התפתחות קיצונית: “איש איש נותן ידו בצלחת רעהו לשם צחוק”; לאחר מכן: “אדם מחזיק בידי חברו ואחר מחזיק באבנט זולתו”; צעד נוסף – כבר אין יודעים בדיוק היכן נמצאות הידיים: “אנשים באים ותוחבים את ידיהם לכאן ולכאן”, ולבסוף כל חלקי הגוף של כל הקהל מעורבבים אלה באלה כגוש אחד: “הלבבות רועשים, הרגלים מדלגות הגופים מתפרקים. הפקר! הפקר!”

סיוּמוֹ של הסיפור, ההתפכחות לאחר סערת היצרים, מתוארת אף היא באותה תנועה של תחיבת־הידיים, ואף אותו פועל חוזר בה: ‘תחב’, אולם הפעם תנועה זו היא של הנשים, שהן הראשונות, לחזור אל חיי השיגרה האפורים, שבהם אין מקום ליצרים ולהתרגשות: “אבל בצאת השבת [– – – ] בשעה שהנשים תוחבות את המפתחות בסינוריהן ותחילינה להסתכל בבעליהן בעיניים תובעות לאמר: פתח את החנות! צא אל יום השוק!”

דוגמאות אלה המדגימות את השימוש שעושה ברדיצ’בסקי במקורות הספרותיים הקדומים וביצירתם הספרותית של קודמיו, מגלות עד כמה היה בו מן ההמשך לקודמיו, עד כמה נשענה יצירתו על אלה שלפניו. אולם לא פחות מזה מתגלה עד כמה מקורי היה בתפיסתו, ובמשמעות החדשה שנתן לחומר הגלם שלָש אותו מחדש ושיעבד אותו למגמותיו המיוחדות והמקוריות.



  1. האות מציינת את הנספח המצוי בסוף המאמר, והמספר – את מקומו של המאמר בתוכו.  ↩

  2. הכורם [אלעזר אטלס], “עולם ברור”, ‘הכרם, ספר שנתי לחקר תולדות ישראל וספרותו’, וארשה תרמ“ח, עמ' 77־82. על יחסי אטלס ומי”ב, ראה [ב' 18].  ↩

  3. מיכה יוסף בארדיטשאווסקי, “תשובה להכורם”, ‘המליץ’, גל‘ 17, 21.1.1888, עמ’ 169־170. סביב מאמר זה וביקרתו של אטלס עליו נתפרסמה ספרות שלמה המלמדת על קבלת הפנים שלה זכה מי“ב בראשית דרכו כפובליציסט. משה ריינעס, ”אכסניות של תורה“, ‘אוצר הספרות’, שנה שלישית, קראקא, תרמ”ט־תר“ן, עמ' 10, 13. רשימה ללא חתימה בשם ”שיחה בעולם הספרות“, ‘הצפירה’, טבת תרמ”ח גל‘ 280, 281. וכן א“י פינס, ”להירא ורך הלבב", ’הצפירה‘, גל’ כ“ג תרמ”ח, שבה מערב הכותב את אישיותו ומוצאו של מי"ב עם דעותיו, ועוד.  ↩

  4. יל“ג פרש מעריכת ‘המליץ’ בשנת תרמ”ח.  ↩

  5. י. ל. גורדון. “שתי איגרות (כ“ה שנים למותו של מי”ב)”, המלביה"ד: ע. ב. ג. ‘הפועל הצעיר’, שנת 40, גל‘ 15, 1947, עמ’ 7־8.  ↩

  6. ראה מכתבו של יל“ג מכ”ה ניסן תרמ“ח, שם. יל”ג הגיב גם על “עולם האצילות” במאמרו “מחי קבל”, ‘המליץ’, שנה 28, גל' 11, שבט תרמ"ח. בין השאר טען כאן נגד קיטוע המאמר.  ↩

  7. במכתב הנ"ל.  ↩

  8. תיאור רב־ענין של אפיוֹ ומעמדו הספרותי של ברדיצ‘בסקי באותה תקופה נשתמר במכתב של י. ל. בן־דויד (דוידוביץ), מראשוני הסוציאליסטים העברים, שהיה עתונאי (נודע בכינויו ‘קיבריק’) וסופר עברי באודיסה. המכתב צוטט על־ידי ר. בריינין [ב’ 9]. ברדיצ‘בסקי מתואר כאן כמי שמתעתד, כאחד־העם, להיות ’רבי' ספרותי; אמנם, רבי, שאינו מבקש לו חסידים עיורים אלא, להיפך, אנשי־ניגודים. בן־דויד מתייחס בהערכה לסופר הצעיר, שחציו בן־ישיבה, אך הוא מלא “חומר־נפץ רוחני ובעל־דמיון גדול”. “לכאלה אנו זקוקים”, קובע הוא.  ↩

  9. ראה מכתבו של פרישמאן מ־4.11.1893 בחליפת המכתבים שבין שני הסופרים [ב‘ 30]. על יחסי פרישמאן – ברדיצ’בסקי נכתבו דברים אחדים ומשום כך אין הם נזכרים כאן אלא ברמז.  ↩

  10. יחסי פרץ–ברדיצ‘בסקי נידונים במונוגרפיה של קשת, עמ’ 90־92, במאמר של א. ר. מלאכי, “פרץ וברדיצ'בסקי (להולדת המאה של י. ל. פרץ)”, ‘הדואר’, שנה 30, גל‘ כ“ה, ניו־יורק תשי”א (20.4.1951), עמ’ 479־480 וגל‘ כ"ו ח’ אייר תשי“א (11.5.1951) עמ' 532. ראה גם נ. מייזל, ”י. ל. פרץ וסופרי דורו“, הוצאת ספרית פועלים, 1960, עמ‘ 379־386. ראה ש. ורסס [ב’ 18], סעיף י”א ועוד.  ↩

  11. ראה המכתב מן ה־3 בפברואר 1898. ‘איגרות אחד־העם’, כרך א‘, עמ’ 180־181.  ↩

  12. אמנם, בשנים האחרונות הולכת וגוברת הנטיה (שנסתמנה עוד קודם־לכן) להבליט את ההערכה ההדדית ואת השפעת־הגומלין של שני הסופרים וכן את הצד השווה בין דעותיהם ותפיסתם.  ↩

  13. שמעון מנחם לזר, “משפט ספר. ספרי שעשועים, חוב‘ ג’ ”, ‘המגיד’, שנה 6, גל‘ י“ח–י”ט, י“א אייר תרנ”ז (13.5.1897), עמ’ 147.  ↩

  14. מ.ז. פייערבערג, “מכתב גלוי למר ברדיצ'בסקי”, ‘אחיאסף, לוח ספרותי ושימושי לשנת תר"ס’, שנה ז‘, וארשה, תרנ"ט, עמ’ 99־103.  ↩

  15. מכתבו של ביאליק לרבניצקי מכ“ז אדר תר”ס. ‘איגרות ביאליק’, כרך א‘, מס’ ס“ג, עמ' קל”ה.  ↩

  16. [ב‘ 31] מכתב ג’, עמ‘ 95. המכתב ללא תאריך ולפי השערתי הוא מ־1900. ראה גם חליפת המכתבים בין ברדיצ’בסקי לפרישמאן ב‘מאסף’ ה‘–ו’, מכתב כ"ה מיום 17.5.1900, בו מספר הכותב על יחסו הטוב של פרץ אליו.  ↩

  17. ראה המכתב מ־10.5.1900 [ב‘ 30], מכתב מ"ט, עמ’ 558.  ↩

  18. ראה המכתב מ־15.5.1900 [ב‘ 30], נ’ עמ' 558־559.  ↩

  19. ראה מכתבו של גנסין מט“ז ביולי 1900 לא. ש. ניביליוב [א‘ 26]. גנסין הביע את יחסו לברדיצ’בסקי גם בסיפורו ”ג'ניה“. הגיבורה, המתוַדעת לספרות העברית, אמנם ”לא סבלה את קפיצותיו הפילוסופיות־פייטניות של המחבר, אולם חביבות היו עליה, מפני שמתוך עב הערפל דיברו הקפיצות האלה לנפשה הרבה, הרבה… היא סלחה לו את הכל. אצלו, – אמרה לי, – אני מקשיבה את מַשק אותם החיים החדשים, הרחבים…" ([א‘ 26], כרך א’, עמ' 20־22)  ↩

  20. ראה המאמר “הצרצרים בחיים ובספרה. ברדיצ'בסקי ואחד־העם” מאת “אריאל” ב‘המגיד’, שנה 9, גל‘ ל“ב, י”ד אב תר"ס, עמ’ 379־381. כמו־כן ראה דברי הזלזול מחוסרי־הרסן של לילינבלום במאמרו “על התהפוכות”, בלוח ‘אחיאסף’ תרס“א, שנה 8 [ללא מספרי עמודים]. ראה גם את הפיליטונים ”המהלך החדש שבחדש“ ‘המגיד’, שנה 9, גל' כ”ב, ג‘ סיון תר"ס, עמ’ 258 ו“פיליטון. הסופר העברי”, שם, גל‘ ל“ב, י”ד אב תר"ס, עמ’ 381־382.  ↩

  21. י. קלוזנר: “ספרותנו”, ‘השילוח’, כרך ט‘, חוב’ אדר־ניסן תרס"ב, עמ' 250־251.  ↩

  22. תפיסה זו של ברדיצ'בסקי וטשרניחובסקי כחוליות בשלשלת אחת, נעשתה מקובלת ורוֹוַחת, ונתפרסמה בכמה וכמה מאמרים. ראה למשל, ברנר, “קצת על טשרניחובסקי” (כרך ג‘, עמ’ 97, תרע"ב).  ↩

  23. חיים דב הורוויץ, “צער האומה וצער המשורר”, ‘הצפירה’, שנה 27, תמוז תר"ס, גל' 144־147; 149־155.  ↩

  24. ראה מכתבו של ביאליק לברדיצ‘בסקי מיום כ“ו שבט תרס”ד, ’איגרות ביאליק‘ א’, מס‘ ק"ב, עמ’ רי“א, ועוד. בהמשך הזמן חלה התדרדרות נוספת ביחסים בין ביאליק העורך לברדיצ'בסקי. בתרס”ז קיבל ביאליק את “אגדת המתה” לדפוס, אך הסתייג ממנה בפירוש במכתבו אל הסופר (מיום ט‘ שבט תרס"ז, ’איגרות‘, ב’, מס' רי"ג): “אני רואה קצת אריכות יתירה ויבשה בראש האגדה וקצת נטיה לצדדין בסופה. הסגנון לקוי קצת אפילו לדידך. מחכה אני לדברים טובים ושפירים מזה”. לעומת דעה זו, ואולי בצורה מכוונת כנגדה, חזר ברנר כמה וכמה פעמים ושיבח דוקא סיפור זה [א' 16].  ↩

  25. הערות ביקרתיות על סיפורים בודדים נתפרסמו במכתבים פרטיים רבים ולא נסקרו כאן אלא במקרים מיוחדים. כך, למשל, הביע אחד־העם כמה פעמים את דעתו על סיפורים שפסלם ולא באו ב‘השילוח’ (“ההפסקה”, “הכיור” ועוד) או אף על אלה שהדפיסם ללא כל התלהבות (“מדרך אל דרך”. ראה ‘איגרות אחד־העם’, כרך ב‘, עמ’ 228, 248, 261 ועוד. ראה גם דברי דויד צמח על לוח ‘אחיאסף’ לשנת תרס“ב בו התפרסם ”מדרך אל דרך“ (‘המגיד’, שנה 10, גל‘ מ“ג, כ”ד כסלו תרס"ב, עמ’ 489־490). כן ראה הערותיו של י. קלוזנר על הסיפור ”שתי שנים ומחצה“ בדבר חוסר החידוש בעיצוב דמות הגיבור ומצב־הנפש בו הוא שרוי ב‘השילוח’, כרך ט', אדר־ניסן תרס”ב, עמ' 250־251.  ↩

  26. סירוטקין היה סופר ומורה מראשוני עסקני “חובבי ציון” במינסק. בשנת תרל"ח מתח ביקורת חריפה ביותר ב‘השחר’ על ישיבת ווֹלוז‘ין וסדריה. הושפע מן הספרות הרוסית הרדיקלית ומן הזרם הסוציאליסטי. כתב מאמרים וסקירות ספרותיות ב’המגיד‘ וב’המליץ' (ש. ל. ציטרון: ‘לקסיקון ציוני’, וארשה, תרפ"ד).  ↩

  27. במקור המודפס חסרות המרכאות הסוגרות – הערת פב"י  ↩

  28. ח“י קאצענעלסאהן, ”הספרות העברית בשנת תרס“ב”, ‘ספר השנה’ בעריכת נ. סוקולוב, שנה ד‘, וארשה תרס"ג, עמ’ 258־263.  ↩

  29. ישראל כהן, “סגנון הדורות וסגנון הדור”, ‘מאזנים’ כרך י“ג, חוב‘ א’, סיון תשכ”א עמ' 15.  ↩

  30. עקבותיה של הגדרה זו ניכרים הרבה בביקורת על מי“ב. כך למשל, יעקב רבינוביץ: ”שירתו היתה רכה, עדינה, לירית; וסגולות אלה שחיבבו על הקוראים כמה וכמה מציוריו [ – – ] (‘השילוח’, כרך כ“א, טבת תר”ע, עמ' 500־520), ועוד הרבה.  ↩

  31. למשל, יוסף אהרונוביץ, “על ימין ועל שמאל”, ‘הפועל הצעיר’, שנה 6, גל‘ 12־13. ט’ טבת תרע“ג, עמ' 16־19. וכן עמנואל בן־גוריון, ”מי“ב ו‘הפועל הצעיר’ ”, ‘ארבעים שנה, קובץ למלאות ארבעים שנה להופעת ’הפועל הצעיר‘ ’, תל־אביב תש"ז, עמ' 226־228.  ↩

  32. לעומת זאת ראה דברי ברנר על סיפורי ברדיצ‘בסקי ב’נתיבות', שבהם הוא רומז, כי בסיפורי הסדרה “מעמק רפאים”, “החדש יתן קולו בהרבה” (כרך ב‘, עמ’ 395, תרע"ד).  ↩

  33. על זיקתו של לחובר ליצירתו של מי“ב, ראה, במאמרו של ש. הלקין, ”פ. לחובר“, [תש”ז] ‘דרכים וצדי־דרכים בספרות’, כרך ב‘, הוצאת אקדמון, תש"ל, עמ’ 299־312. וכן באיגרותיו של לחובר למי“ב שנתפרסמו ב‘גליונות’, כרך כ”א, גל‘ ה’־ו‘, שבט־אדר א’ תש“ח, עמ‘ 248־251, משנת 1913. בזכרונותיה של רחל בן־גריון ב’דבר‘ 28.3.1947 ועוד. וראה גם בנספח א’ 41, 42 ובנספח ב‘ 21, 22, ובחוברת ’מאזנים‘, כרך ל’, חוב' 4, אדר תשל”ב, המוקדשת ל־25 שנים לפטירתו של לחובר.  ↩

  34. ראה, למשל, דברי התקפתו של ש. רוזנפלד “בספרות ובחיים”, ‘העולם’, שנה 7, גל‘ 29, ד’ אב תרע“ג, עמ' 2־6 על קובץ זה, המסתיימים במלים: ”ועל ‘הנתיבות’ ייאמר: כל שומר נפשו ירחק מהם!"  ↩

  35. המובאות על־פי נוסח ‘נתיבות’.  ↩

  36. השוָאת סיפורי החסידות של מי"ב למספרים אחרים, וביחוד לאלה של פרץ, חוזרת הרבה בדברי המבקרים, והיא ענין למחקר מיוחד.  ↩

  37. בחלק הדן במחשבתו של מי“ב נשמעים הדי ויכוח נוספים, ותשובותיו של לחובר לענינים שנידונו בכמה ממאמרי הביקורת. כך, למשל, הוא רומז לאלה, הרואים בשאלותיו של מי”ב “מין סופיסטיקה” למאמרו של י. קלוזנר, “הסופיסטים העתיקים והחדשים”, ‘השילוח’, כרך י“ט, אב תרס”ח – טבת תרס"ט, עמ' 305.  ↩

  38. ראה תגובתו של ברנר על ‘נתיבות’ בכלל ועל מאמרו של לחובר בפרט [א' 18].  ↩

  39. מספר המאמרים מסוג זה הוא רב כל־כך, עד שאין אפשרות במסגרת זו להדגימם, ושמא מן הראוי לאספם בקובץ מיוחד.  ↩

  40. ראה, למשל, דברי ברנר, ברשימתו על ביאליק “הנאמן”, בתרע"ו (כרך ג‘, עמ’ 89).  ↩

  41. אביגדור המאירי, “למיכה יוסף ברדיצ'בסקי”, ‘ארץ’, מאסף, אודיסה, תרע“ט, עמ‘ 72. חזר ונדפס ב’לב חדש‘, תל־אביב, גל’ ד', 2 בדצמבר תרפ”ב, עמ‘ 2­־3, וב’ספר השירים‘, הוצאת עם־הספר, תל־אביב, תרצ"ב, עמ’ 269.  ↩

  42. “מיכה יוסף בן־גריון” – לקט ומבוא מאת י. ארליך, הוצאת עם עובד, תל־אביב, תש“ו; ”מעשים שהיו“, סיפורים בעריכת ע. בן־גריון, תל־אביב, תש”ו.  ↩

  43. אגב, בולטת העובדה, שכמה מן המבקרים החשובים ביותר, שפעלו במשך שנות השלושים והארבעים – כגון דב סדן, א. קריב וב. קורצווייל – לא הקדישו באותה תקופה תשומת־לב מיוחדת לברדיצ'בסקי, אם במקרה ואם מטעמים עקרוניים.  ↩

  44. נחמן מייזל, “מיכה יוסף ברדיצ'בסקי (בן־גריון)”, ‘במעלה’, כ“א חשון תש”ז.  ↩

  45. מראי־מקומות מפורטים לשמות המובאים בסוגרים, נמצאים בנספחים בסוף מאמר זה, ובדרך־כלל לא הוזכרו כאן, כדי לא להכביד על הקורא.  ↩

  46. שני “מבקרים”, ‘כתובים’, גל‘ ח’, ז‘ תשרי תרפ"ז, עמ’ 4. תגובה על דבריו [היכן? נ.ג.] של יוסף ריידר מסינסינטי, על החטא שחטאה הספרות העברית החדשה “בתאַותנות, באֶרוטיות ואי־המוסר”. בין הסופרים שהוא מונה: מי“ב, גנסין, ברנר, שופמן, עגנון, שטיינמן ואחרים. תגובה על התקפה על סגנונו של מי”ב וערך השקפותיו, נזכרת בהערתו של זה החותם בכינוי “עין רואה” ב‘מאזנים’, כרך ד‘, גל’ א‘, כ“ז סיון תרצ”ב, עמ’ 15, כנגד דברים שפירסם ד“ר א. קורלניק ב”צוקונפט" (ניו־יורק) חוברת אפריל  ↩

    1. קול נוסף בקבוצה זו הוא קולו של ל. חריף, “מורדים ובעלי־תשובה”, ‘העולם’ שנה 24, גל‘ ה’, י“ג שבט תרצ”ו, עמ‘ 75־76, שלדעתו הסערה שהטילה דרישתו של מי"ב לשינוי ערכין בספרותנו היתה ’סערה בצלוחית של מים' ולא היה לה כל יסוד בחיינו אלא הובאה מן החוץ.
  47. מן התאריך תרפ“א הרשום בשולי מאמרו של קלצקין, יש לשער שנכתב עוד בחייו של מי”ב, אלא שהיה צריך לראות אור אחר מותו וייתכן שנגנז על־ידי הכותב או נדחה על־ידי אחד העורכים.  ↩

  48. ראה הערתו ב‘גזית’, כרך 10, שנה 17, חוב‘ ג’־ד‘, כסלו־טבת תש"ח, עמ’ 11.  ↩

  49. ‘התקופה’, כרך ט‘, תרפ"א, עמ’ 503. חזר ונדפס ב‘כל מאמרי מי"ב’, עמ' רע"ז.  ↩

  50. המובאות מתוך ‘תחומים’.  ↩

  51. המובאות לפי הנוסח הראשון של המאמר ב‘בּכּוּר, מאסף בן־זמנו’, תש"א.  ↩

  52. שלמה אבינרי, “יש לגלות את ברדיצ'בסקי מחדש”, ‘אשמורת, בטאון הדור הצעיר’, גל‘ 29, כ“ט תמוז תשי”א, עמ’ 10–15.  ↩

  53. אפרים שמואלי, “תמורה בהערכת דמותו של מי”ב“, ‘הדואר’ שנת 38, גל' ל”ז, כ“ב אלול תשי”ט עמ' 696־697.  ↩

  54. ראובן ל. כץ, “ברדיצ'בסקי באספקלריה של דור חדש”, שם, שם, גל‘ כ“ט, י”ג סיון תשי"ט, עמ’ 536.  ↩

  55. ‘דבר’ 3.12.1965.  ↩

  56. ‘ידיעות אחרונות’, י“ג אלול תשכ”ה 10.9.1965). הכותב מגיב על מאמרו של ברוך קרוא, “בא להרוס, עזר לבנין”, ב‘מעריב’ 27.8.1965, שבו נאמר: “ברדיצ'בסקי היה, כאמור, גם מסַפר”, והעיר על סלידתו של הקהל, שהורגל לסגנונם של מנדלי, ביאליק, ש. בן־ציון ואחרים, “מן הסגנון הבלתי־מהוקצע והצורה שאינה מופתית”  ↩

  57. הוצאת דביר, תל־אביב תשי"ד.  ↩

  58. הוצאת אלף, תל־אביב תשכ"ו.  ↩

  59. מספר המאמרים המגיבים עליו במישרין או בעקיפין מגיע לעשרות. ראה כאן, למשל, א‘ 59; ב’ 18.  ↩

  60. יוסף אורן, “סיפור וביוגרפיה”, ‘משא’, י“ג אלול תשכ”ה.  ↩

  61. בעזבונו של פנואלי נשארו רשימותיו על מי"ב.  ↩

  62. מובאות וסיכומים אלה הם על־פי סדרת הרצאותיו, כפי שנתפרסמה ברבים. מראה־מקום: [א‘ 28], בעיקר עמ’ 400־407.  ↩

  63. ש. הלקין, “יעקב רבינוביץ בירמות” (תש“ה–תשכ”ב). ‘מעבר יבוק. שירים’, הוצאת עם עובד, עמ' 136.  ↩

  64. מתי מגד, “אימת המשכיל שנתלש. על דמויות ‘המשוגעים’ בספרות העברית החדשה”, ‘אורלוגין’, חוב‘ 5, מארס 1952, עמ’ 211–223.  ↩

  65. ר. רבינוביץ, “על נושא היציאה והשיבה בסיפורי מי”ב“, ‘מעלות’ ד', תשכ”ו, עמ' 56–63.  ↩

  66. אלכסנדר ברזל, “בקשת השילוב של הטוב עם היפה. על עבודת הדוקטור של מי”ב: ‘על הקשר בין אתיקה ואסתיטיקה’ ", ‘עכשיו’, חורף־אביב, 1967, עמ' 33–47.  ↩

  67. ב. י. מיכלי, “שתי פנים לסיפורי עמוס עוז”, ‘מאזנים’, כרך ל“ד, חוברת 3, שבט תשל”ב, עמ' 158־160.  ↩

  68. כך תיארה גם דבורה בארון ברבים מסיפוריה את עולם הילדות. ראה: “היום הראשון”, “תרמית” ועוד.  ↩

  69. מיתוס במובן – הווייה אנושית מתמדת וחוזרת לעולם. הזמן המיתי הוא זמן ללא עבר וללא הוֹוה, ואין הוא כפוף לחוקי ההיסטוריה. מיתוס במובן – כל סיפור על התרחשות חושנית ממשית, הרואה אותה כהתרחשות אלוהית. הרחבת תחום המיתוס, כחל לא רק על הפגישה עם האל בלבד, אלא גם על הפגישה עם הרע – הן זה שבנפש האדם פנימה והן זה שבעולם (בעקבות הגדרות רבות, העוסקות במיתוס ובאפיוּנו).  ↩

  70. ראה גישה דומה במאמריהם של לחובר, אפשטיין, רחל כצנלסון־שזר, וביחוד – גרשון שקד ואחרים, בקובץ: ‘מיכה ברדיצ’בסקי, מבחר מאמרים על יצירתו הסיפורית', הוצאת עם־עובד, 1973.  ↩

  71. ראה דבריו של דן אלמגור על הגיבור ה“אדום” בסיפורי ברדיצ‘בסקי. בקובץ הנ"ל, עמ’ 239 ועוד.  ↩

  72. לשם זה אין, אמנם, אסוציאציות שליליות מובהקות, כדרך שיש לשם ‘טוביה’ אסוציאציות חיוביות חד־משמעיות, אולם אפשר גם לפרשו בדוחק, כי פירוש השם הוא: האל פלט אותו, האל הקיא אותו.  ↩

  73. יצא בהוצאת “ספריה לעם” של עם־עובד, 1969 בתרגומו של מרדכי טמקין. ראה במיוחד פרק י“ד. הזיקה בין ספר זה ל”אויבי“ נזכרה בכמה ממאמרי הביקורת, שנתפרסמו עם הופעת התרגום העברי של ספר זה. כגון: יוחנן ארנון, ”היינריך הירוק", ‘היום’ 7.3.69.  ↩

  74. זיקה מעניינת ביותר קיימת גם בין סיפור זה לבין יצירתו של הרמן הסה “דמיאן, תולדות נעוריו של אמיל סינקלר”. הספר תורגם לעברית בידי רנה קלינוב ויצא בהוצאת ליינמן ת“א, תש”ב. גם כאן מתואר ‘אויבו’ של הגיבור המספר, שהוא מכוער וגס מראה, רודף אחריו ומשתלט עליו. אף כאן מצוי עולם נסתר שבו מתנצחים אלוהים ושטן, ובני־אדם מושפעים ומיטלטלים על ידיהם.

    דוגמאות אלה ואחרות רק מחזקות את מגמתו של ברדיצ'בסקי, המדגיש את גורם הקבע והחזרה המתמדת של חיי אדם העומד מול אויבו־שטנוֹ.  ↩

  75. במונוגראפיה שלו ‘מ. י. ברדיצ’בסקי חייו ופעלו‘, ירושלים תשי"ח, עמ’ 20 ואילך.  ↩

  76. קובץ ברדיצ‘בסקי הנ"ל, עמ’ 141–142. [תש"א].  ↩

  77. “החטא ועונשו בתמול שלשום”, ‘מולד’, חוברת 1 (211), אייר–סיון תשכ"ז.  ↩

  78. בעיה זו, שהצגתיה כאן בקיצור נמרץ, היא ענין נכבד במשנתו של ברדיצ'בסקי כביצירתו הסיפורית, אלא שבמסגרת זו אי אפשר להרחיבה.  ↩

  79. סוטה מ“ט ע”א; ‘ספר האגדה’ של ביאליק ורבניצקי, הוצ‘ דביר ת“א תש”ך, עמ’ קנא.  ↩

  80. שבת פ"ט; ספר האגדה, עמ' סב־סג.  ↩

  81. יומא סט; ספר האגדה, עמ' תכה, ועוד שם.  ↩

  82. ראה בספרו של גרשון שקד, ‘בין שחוק לדמע’, הוצ' אגודת הסופרים ליד מסדה, 1965, את דרכו של מנדלי בתיאור הקרתנות.  ↩

  83. יתכן שברדיצ'בסקי, שאיסטניס היה, לא רצה להפעיל רמה זו של יצירת הקומי.  ↩

  84. במקור המודפס: “טורבונה” – הערת פב"י  ↩

  85. ‘כל מאמרי מי"ב’, עמ' רנז־רנח.  ↩

המלצות קוראים
תגיות