הסיפור “אויבי” נתפרסם לראשונה בשנת 1909 בעיתונו של דוד פרישמן ‘הבוקר’, שיצא בוורשה במשך ששה חדשים. לאחר מכן נכלל בקובץ הסיפורים ‘מעמק החיים’ (תרע"ב) וחזר ונכלל בכינוס של כתבי ברדיצ’בסקי בשני כרכים. הסיפור מצוי גם באנתולוגיות ובמבחרים שונים של סיפורי מי"ב. סיפור זה נכתב בשעה שברדיצ’בסקי היה בעיר ברסלאו בגרמניה, שבה ישב בתקופות שונות של חייו ובה נכתבו רבים מסיפוריו וממחקריו.

הסיפור נכלל במדור: ‘מאורעות ומעשים’ בפרק: ‘סיפורי זכרון’, ולכאורה, לפנינו אחד מאותם סיפורי מאורעות מתקופת הילדות, שהמספר המבוגר חוזר ומעלה אותם בזכרונו, ויש בהם מן האוטוביוגראפיה של הכותב. המסגרת, שבה נתון הסיפור, מנסה ליצור רושם של סיפור זכרון מהימן. אולם לא כן הדבר: כבר עם סיום הקריאה הראשונה מתברר, כי הוא חורג הרבה מעבר למתכונת המקובלת של סיפורי־זכרון מעולם הילדות, ולאחר עיון חוזר בו מקבלים המושגים המקובלים של ‘מאורעות’, ‘מעשים’, ‘זכרון’, משמעות חדשה ומיוחדת במינה. באמצעות סיפור זה ניתן להציץ לעולמו המורכב והעשיר של ברדיצ’בסקי ולגלות אחת הפנים החשובות בכתיבתו ובתפיסת עולמו.

 

נקודת הראות    🔗

שם הסיפור הוא שם־עצם בנטיה בגוף ראשון, ביחס השייכות, המכוון את תשומת לבו של הקורא שאיזה ‘אני’ אומר שם זה ומכין אותו לכך, שהסיפור יסופר בגוף ראשון, והמספר יתאר בו את אויבו ומתנגדו.

ואמנם, עם הקריאה וגם לאחר סיומה, אפשר לומר, שהציפיות שעוררה הכותרת אצל הקורא, נתמלאו והסיפור אכן מתאר את אויבו של המסַפר. אולם הרגשה היא בנו, שיש כאן הרבה יותר מזה. ובאמת, תוך קריאה שניה ושלישית מתברר, כי מתואר כאן ‘האויב’ בה"א הידיעה, היינו, האויב המובהק ביותר של האדם בכלל: השטן, הרע.

כיצד נוצרת הרגשה זו, שההתמודדות בסיפור חורגת מגבולות מקרה פרטי חד־פעמי ויש לה תוקף נצחי ומתמיד?

בדיקה מדוקדקת בצורת הסיפור עשויה לענות על שאלה זו. בדיקת אספקטים נוספים בסיפור זה, תשלים את התשובה.

המסַפר על עצמו בגוף ראשון הוא ילד. בפתיחת הסיפור הוא כבן ארבע שנים, ובסיומו הוא כבן שתים־עשרה. ההבחנה בין סיפורו של ילד לסיפורו של מבוגר, דומה שכבר נעשתה לשגרה, והיא מן המוסכמות. העובדה שהמספר הוא ילד, מעידה הרבה על אופן הראייה שלו ועל מידת המהימנות שתהיה לתיאוריו בעיני הקורא.

יש לזכור, כמובן, כי ילד בן שתים־עשרה בעיירה היהודית במזרח־אירופה הריהו מבוגר יותר מכפי גילו, והמחשבות והבעיות המטרידות אותו שונות מאלה המעסיקות ילד בן־גילו בתנאי המציאות היום. ילד כזה תוהה על כבשונו של עולם, על מהות האלוהים, על גורל עם ישראל, על גורל האדם בכלל; אף־על־פי־כן, ראייתו היא ביסודה ראייה של ילד.

סימנה המובהק ביותר של ראייה ילדותית זו הוא: ממדיה המיוחדים. ממדי המאורע המתואר כאן הם כפי שמשווה להם הילד, ואין ספק שאילו היה מבוגר מספר אותו סיפור, היו ממדים אלה שונים וקטנים יותר, והמאורע כולו היה נהפך לאפיזודה בלתי־חשובה, השכיחה בתקופת הילדות לרוב; ייתכן שכל הסיפור היה מאבד את ממדיו ואת חשיבותו, ולא היה בו יותר מאשר ריב בין שני ילדים, שהאחד נמשך אל חברו, ואילו זה דוחה אותו וגורם לוֹ בכך לגלות את משיכתו אליו על דרך האלימות וההתגרות. וכן היה מתברר, שאליפלט לא היה בעל כוונות זדוניות מלכתחילה, אלה היו, במידה רבה, פרי דמיונו של טוביה, שלא פעם הרים הראשון את האבן, והוא שדחה את כל נסיונותיו של חברו להתקרב אליו. טוביה הוא היחסן, היפה, הדוחה את הנער המכוער, המגושם, הפשוט, הנמשך אליו, והלה, משנידחה, ואין לו אפשרות ליצור מגע עם האידיאל שלו בדרכי שלום, הריהו יוצר אותו בדרכי אלימות.

אולם לא כזה הוא הסיפור שלפנינו. בסיפור “אויבי” נקודת הראות של טוביה, הילד המסַפר, היא הקובעת, ובהתאם לכך חורגים היחסים שבין שני הילדים מגדר יריבות ילדותית ונעשים מאורע בעל חשיבות נרחבים, מאורע שהוא דגם להוויתו של האדם בעולם בכלל. משמעות זו מתקבלת, כאמור, בזכות הצורה המיוחדת שבה מסופר הסיפור, היינו, בשל הגדלת ממדיו של המאורע. הגדלה זו מתאפשרת בגלל נקודת־הראות של המסַפר־הילד. רק בעיניו יש הצדקה להגדלה כזו.

לאורך כל הסיפור נעשה מאמץ גדול לשמור על דרכי הראייה הילדותית, היינו, לתאר את הדברים לא בעיני מבוגר, הנזכר במאורע שקרה לו בילדותו, אלא בעיני ילד החי את הדברים בשעה שהם מתרחשים. ורק פה ושם, וביחוד בפתיחה ובסיום, מיתוספת גם ראייתו של המבוגר.

 

אופן ראיית העולם בסיפור    🔗

עולם הילדות בסיפור זה הוא העיקר. אין הוא רק תחנה אחת בתחנות חייו של האדם, או של הגיבור הספרותי, שידיעתו מסייעת לו להבין את מצבו של הגיבור המבוגר בהוֹוה, כפי שהדבר נעשה בכמה מסיפוריו האחרים של ברדיצ’בסקי. כאן הילדות היא במרכז, והמאורע שהתרחש בה הוא היסוד לכל המאורעות העתידים לקרות אחרי־כן בחיי הגיבור. מה שקורה בילדות הוא הדגם, הטופס הראשוני של כל מה שעתיד להתרחש בהמשך. המאורעות בילדות משפיעים על כל מהלך חייו של האדם בבגרותו.¹ יתר־על־כן, הילדות היא עולם עצמאי, המשוחרר מן החוקיות השלטת בעולם המבוגרים והכפוף לחוקיות אוטונומית משלו. שולטת כאן ראיית עולם מיתית, תפיסת העולם כפרוז וכפרוץ לכוחות מסתוריים, עליונים, הנלחמים אלה באלה, והאדם הוא רק כלי משחק בידם.²

נאמן לתפיסתו ולהשקפתו על ההיסטוריה היהודית, התפתחותה והסתלפותה במהלך הדורות, חיפש ברדיצ’בסקי בהווי העיירה ובקרב אנשיה את הכוחות הנעלמים והמסתוריים, את הכוחות הדימוניים, המשפיעים על מהלך החיים וקובעים אותו. והוא ביכר כוחות אלה על־פני הראציונאליים הגלויים.

בדיקת סיפורים רבים שלו במדוקדק תגלה את שאיפתו להוכיח מחזוריות מיוחדת במינה בהווייה האנושית, מחזוריות אנטי־היסטורית מובהקת, השואבת את השראתה מכל מה שהוא רחוק מן המדע ומן ההיסטוריה כאחד. שרשיה נעוצים אי־שם בעבר הרחוק, וכוחות הטבע הם השולטים בו.³

לכאורה, גוף המעשה הוא ענין שבכל יום, מציאותי, טבעי ומתקבל על הדעת, אולם, למעשה, לא החיים הגלויים הם העיקר, אלא סימני פעולתו של אותו כוח מיסתורי קדמון, שנחנק בידי התרבות והקידמה, ואף־על־פי־כן הוא חי וקיים ופועל במעמקי הנפש. גיבורים רבים חדלים להיות עבדים למצווֹת ולחוקים, שהחברה מכתיבה להם, והם נשמעים לקול יצרם בלבד. לפי תפיסה זו החיים במסגרת חברה הם קללה, וחיי הפרט הם, למעשה, מאבק עם קללת החיים.

המספר המפרש את המציאות מבחינת המיתוס, מעלה ראיית־עולם כוללת, שמקנה לקורא את ההרגשה, כי בעולם, כמו בנפש הגיבורים, פועלים כוחות על־אנושיים, השולטים בגורל האנושי. מאחורי מעשי הגיבורים מצויה מערכה שלמה של כוחות עליוניים, מסתוריים, הנלחמים זה בזה, והיחס בין כוחות אלה לבין עצמם הוא הקובע את חייהם של בני־אדם. הללו נשלטים מכוחות שרירותיים, שאין להם מושג עליהם ואין להסביר את מניעי פעולתם במונחים אנושיים, כגון מוסר, שכר ועונש, סיבה ותוצאה או בכל הגיון אנושי אחר.

זהו פירוש, הקרוב לאמונה הדוּאליסטית במציאותם של שני כוחות עליונים עיקריים: האלוהים והשטן, המתנצחים זה עם זה, והאדם נקרע ונשׁחָק בין שני כוחות אלה. בסיפוריו השייכים לסוג זה, אין ברדיצ’בסקי בא לשנות את העולם עצמו, אלא הוא משנה את השגת הקורא; הוא מצביע על אפשרות קיום של עולם אחר בצד עולם העשייה.

דרכו של ברדיצ’בסקי בסוג זה של סיפורים היא לפרש את העולם מנקודת ראות מיתית באמצעות סמלים, השאובים ממקורות מקראיים, וביחוד מאלה, שלפי תפיסתו המיוחדת עדיין שרידי המיתוס חבויים בהם. הגיבורים מועברים מתחום הזמן ההיסטורי המסויים אל תחומים שמעבר לכל הזמנים, וכך נהפך ההוֹוה לגלגולו של העבר.

ראייה חדשה זו של המציאות נוצרת מכוחה של אוירה פולחנית פוליתיאיסטית, המכניסה לתחום העולם היהודי, ללב המסורת היהודית, יסודות עתיקים, נסתרים. המיתוס, המונח ביסודה של מציאות זו, אינו מיתוס זר, אלא באורח פאראדוכסאלי הוא חלק מן הזכרונות ההיסטוריים של הגיבורים, היוצר והקוראים.

 

מבנה הסיפור    🔗

כיצד מאַמת סיפור זה, את תפיסת העולם שהוצגה כאן על דרך ההפשטה וההכללה?

בסיפור מצויים שני מישורי התרחשות: הגלוי, המציאותי, לעומת הנסתר, הדימוני. במישור הגלוי מסופר על מריבה בין שני ילדים, המתוארים כשני טיפוסים מנוגדים. הילד הראשון, מוצאו מבית רבנים ונגידים, ייחוסו מרובה, הוא רך ועדין, איסטניס. לעומתו הילד השני, מוצאו נחות יותר, אביו חצי־סוחר וחצי־מוזג, מגושם בגופו, לא יפה, ובעל כוח גופני רב. הפרט הגופני הבולט ביותר הוא הצבע האדום, המציין נער זה:,“וארא נער אדמוני ולו עינים אדומות יושב מולי”.⁴

שני גיבורים אלה הם, למעשה, גלגולים של שני הגיבורים הקבועים החוזרים ביצירתו הסיפורית של ברדיצ’בסקי כולה, כשהם בגילים שונים ובנסיבות חיים שונות. גם שמות הגיבורים מעידים על הניגוד והקירבה שביניהם: טוביה לעומת אליפלט. בשניהם יש מרכיב תיאופורי בשמם: ‘יה’ מול ‘אל’. טוביה, האני המסַפר, הוא הכוח הטוב, ולעומתו נציג השטן, הרע, הוא אליפלט⁵.

כל העלילה מתרחשת על רקע פגישותיהם ופרידותיהם החוזרות ונשנות של שני ילדים אלה במשך כמה וכמה שנים, ולמעשה לאורך כל ימי ילדותם. כל פרט ופרט הוא מציאותי ומסתבר, כביכול, מתוך תנאי הסביבה והמציאות, אולם ההישנות המתמדת של הפגישות בין השניים, למרות המאמצים שעושה האחד להיפרד מחברו, היא היוצרת את ההרגשה, שמסכת יחסים זו כולה, אין להבינה לפי ענינה הגלוי ההגיוני, אלא היא נעוצה בעולם אחר, שבו שולטים כוחות אחרים. לאחר כל פרידה הולך וגדל הקושי לפגישה חדשה, ואף־על־פי־כן, באיזה אורח פלא חוזרת הפגישה ומתארעת.

יש הרגשה, שכל הפרטים חוֹברים יחדיו, כאילו איזה כוח עליון מסדר אותם כך, שתפוּנה הדרך לפגישה חוזרת של הגיבורים, כאילו איזו יד מסתורית מחוללת דראמה זו ביניהם.

והרי שתי דוגמאות מתוך השפע המצוי בסיפור: א) שני הנערים מתייתמים, זה מאמו וזה מאביו, ושניהם נפגשים דוקא בתשעה באב ודוקא בבית־הקברות בשעת אמירת קדיש. ב) מחלה מידבקת מתהלכת בעיר. רבים מתו בה, גם אחד הנערים ממכריו של טוביה מת בה. גם אליפלט חלה במחלה זו, אולם לא מת. הכל בא להצביע על כך, שהדברים כאן אינם כדרך הטבע, אלא יש פעילות מכוּונת מאחוריהם. אליפלט לא מת ממחלה זו, אלא דוקא מנשיכתו של כלב, ומחלתו באה לידי ביטוי דוקא בליל יום הכיפורים בבית־הכנסת, בעצם המעמד הנרגש ביותר של התפילה.

ההדגשה בסיפור היא במחזוריות הפגישות ובקביעותן. והדבר מבליט את העובדה, שכל מקום אשר אליו יימלט טוביה לשם יגיע גם אליפלט, ולכל מצב שאליו ייקלע, יהיה אליפלט שותף לו, אם בעלילות ואם בחלום.

הסיפור כולו מגלה, כאמור, מיבנה קבוע של מחזוריות הפגישות והפרידות, והריתמוס המיוחד שלו נוצר כתוצרה ממיבנה זה. כל פגישה מקדמת את הגיבורים יותר ויותר לקראת ההתנגשות הבאה ביניהם, אף־על־פי שכל פעם הולך וגדל הקושי לפגישה נוספת. גורם החזרה והמחזוריות הוא אחד הסימנים המובהקים להוכחת קיומה של חוקיות מכל סוג שהוא, ובמקרה זה: החוקיות שבהתמודדות הקבועה בין הטוב והרע.

בנוסף על מחזוריות זו שבגוף הסיפור קיימת מחזוריות גדולה מחוץ לסיפור. שהמאורע בסיפור הוא רק חלק ממנה. מחזוריות גדולה זו נרמזת בפתיחתו של הסיפור ובסיומו.

בפתיחת הסיפור מעיר המספר, שהסיפור שהוא עומד לספר, כבר סופר קודם לכן, בספר אחר, וכי הוא מעלה אותו שנית רק משום שהמאורע אמנם חזר ואירע לו. הערה זו כמה מטרות לה: היא באה להעניק תוספת של מהימנות לסיפור, אולם בעיקר מטרתה להסב את תשומת לבו של הקורא לכך, שאותו מאורע אינו בגדר חידוש, ואין הוא חד־פעמי, אלא הוא חוזר בחייהם של אנשים שונים ומעיד על כך, שהוא הווייה קבועה ואינה בת־חלוף.

דבר זה נאמר במפורש בסופו של קטע הפתיחה: “סדנא דארעא חד הוא”, היינו, מנהגי בני האדם דומים הם בכל מקום, אין כל חדש תחת השמש. ומהו הדבר הדומה והמשותף לכל? – “כל חי תחת השמש – השטן עומד לנגדו…”.

זהו, למעשה, המוטו של הסיפור, ההכללה, שעליה בנוי הסיפור כולו, והסיפור עצמו אינו אלא דוגמא פרטית, החוזרת ומאשרת עקרון זה. כל המסופר משועבד לתפיסת יסוד זו.

כך גם סיומו של הסיפור. גם בו נזכרת ההווייה הקבועה של מאורע זה, שאינו אלא סיטואציה החוזרת על עצמה תמיד, בצורות שונות. אליפלט אמנם מת, אולם מציאות זו אינה תלויה בקיומו של אדם פרטי זה או אחר. אם האויב הפרטי המסויים מת, יבוא אחר במקומו: “אל תאמרו: נגאלתי. במקום איש־חֶרמי זה באו אחרים לענותני רבות בחיי – עוד זה הולך והנה שטן חדש בא”.

כאן יש להעיר, כי דברי המספר בפתיחה על כך שקרא על מאורע זה, שהוא עומד לחזור ולספרו “ברומן גדול מאת אחד המספרים הידועים”, אינם רק אמצעי ספרותי; קרוב לוודאי שהכוונה היא לספרו של הסופר השוויצרי גוטפריד קלר ולספרו האוטוביוגראפי המפורסם “היינריך הירוק”⁶.

בספר זה מתוארת איבה קשה בין שני נערים, המוחרפת על־ידי רקע סוציאלי ואופי מנוגדים, והמסתיימת לבסוף במותו של “האויב” ומטילה צילה על מאורעות חייו של הגיבור. גם כאן מתואר “האויב” כניגודו של הגיבור תוך הדגשת היריבוּת ביניהם, המתבטאת במאבק גופני ממש ובדרכי ערמה.⁷

התמונה הכוללת, העולה מן התיאור לעיל, היא איפוא מחזוריות כפולה: מחזוריות פנימית, בתחומי הסיפור, הבאה לידי ביטוי בחזרה על פגישות ופרידות לכל אורכו (4 פגישות ו־3 פרידות); מחזוריות מחוץ לסיפור, שקטעי הפתיחות והסיום מרמזים עליה, ופירושה – שהמאורע בסיפור הוא רק אחת הדוגמאות למאורעות דומים שקרו בעבר ועתידים לקרות בעתיד למספר רב של אנשים, בחינת חוליה בשלשלת, ששני קצותיה הם מחוץ לסיפור.

 

דרכי התיאור    🔗

אחד האמצעים הסגנוניים, השכיח בסיפורי ברדיצ’בסקי, הוא ניסוח משמעותו של הסיפור ומגמתו על דרך ההכללה. כביכול, אין הוא בוטח בקורא, שיידע להסיק את המסקנות הנכונות מן הפרטים המתוארים, ולכן הוא מזדרז ומגיש לו סיכומו של המסופר. באמצעות הכללות אלה, החוזרות במקומות־מפתח בסיפור, מביע המספר באוזני קוראו את פירושו שלו למאורעות המסופרים.

עוד לפני הפגישה הראשונה בין טוביה בן הארבע לבין אליפלט בן־גילו מקדים המספר הכללה, שתפקידה להכין את הקורא לקראת מהותה האמיתית של פגישה זו: “בארבע שנים ושלושה חדשים נפגשתי בחזון עם השטן, עם שטני בעולם. – – –”.

וכן גם בפגישות הבאות מתואר אליפלט כשטן או כשד: בבית־הקברות הוא נגלה לעיניו כשהוא זוחל מעבר לאחד הקברים, “פניו עבו ומלאים אבעבועות. כשד משחת נגלה פתאום”.

בתקופה שטוביה עקר לעיר אחרת, לעיר מגורי זקנו, דמתה הארץ כגן־עדן לפניו, שכן בטוח היה שהפעם הצליח להימלט מאויבו לעולם, אולם על תקופת גן־עדן זו הקיץ הקץ, והפרק הבא פותח במלים המכינות את הקורא לפגישה נוספת: “ויגרש את האדם”. גם אליפלט מגיע לאותה עיר והפגישה נערכת בבית־הכנסת באשמורה השניה, בשעת אמירת הסליחות, כששני הנערים הם כבני עשר: “ובנשאי את עיני וארא פתאום את אויבי אליפלט עומד ממולי. עיניו אדומות ופניו הפעם כפני השטן ממש.” טוביה מחליט לחזור לעיר מולדתו, והרגשתו היא כשל יציאה מעבדות לחירות, כביכול הוא עצמו יוצא כפי שיצא עַמו משיעבוד מצרים, אולם גם הפעם מַשׂיגו אויבו, וההכללה היא: “אם מלאך רודף אחרי איש אל יאמר להימלט”.

טוביה תוהה על מהות יחסיו עם אליפלט ומוצא בספר את הניסוח ההולם אותם: “הרע ישנא את הטוב”, והוא יודע כי התפילה לאלוהים לא תועיל הפעם: “ואמרתי כי אין אלהים שומע ואין עונה לא בחלומות ולא באורים”.

לימים נוּשךְ אליפלט על־ידי כלב שוטה. הדבר נתגלה בליל “כל נדרי”. לפתע נשמע בבית־הכנסת “קול כקול כלב נובח”. ליד עמוד הבימה נראה אליפלט “ורירו יוצא מפיו ועיניו בולטות”. בגלל מחלתו איבד את צלמו האנושי והגיע להתבהמות מוחלטת, ובכך כאילו חזר לגלגול העממי המקובל, שהשטן נראה בו בדמות כלב. אולם, כאמור, עם מותו לא באה הגאולה, שכן “עוד זה הולך והנה שטון חדש בא”.

אמצעי נוסף המצוי אף הוא הרבה בסיפורי ברדיצ’בסקי: ההקבלות בין מעשיהם של הגיבורים לבין אלה של גיבורים קדמונים, בעיקר גיבורי המקרא. בדרך זו נעשות הדמויות הלקוחות מן העיירה היהודית של מזרח־אירופה, למרות סימני ההיכר האישים שלהם, כדמויות ארכיטיפיות, ומשמעות מעשיהם חורגת מן ההווייה המקומית החד־פעמית. הם בעצם גלגול של מצבים אנושים יסודיים, שכבר קרו בעבר ויימשכו בעתיד.

בצידה של הטכניקה האנלוגית, שבה מתוארים הגיבורים, מצויה הבלטה מכוּונת של הרקע, שעליו מתרחשים המאורעות המסוּפרים. כמעט כל הפגישות בין טוביה ואליפלט נעשות בתוך־תוכה של המסורת היהודית בביטויה המובהק והתמציתי ביותר, היינו, על רקע חגי ישראל ומועדיו. זהו רקע של מצבים טקסיים ופולחניים מגובשים: יום כיפור, ערב פסח, תשעה באב, ערב שבת, ואפילו התחלת הלימוד בחדר נושאת אופי דומה. בכך מושגות שלוש מטרות כאחת: תיאור ההתנגשות בין שני הגיבורים, שהוא ביטוי לכוחות המסתוריים הפועלים בעולם, בניגוד לתפיסה המקובלת, מובלט דוקא על הרקע המנוגד – רקע החיים היהודיים המסורתיים בהתגלמותם המובהקת ביותר. הפגישות נעשות, כביכול, בלב הקדושה היהודית. אולם מצד שני, דרכי התיאור של ההכנות לחג היהודי ותיאור החג עצמו נעשים באופן כזה, שהם עצמם מופיעים כטקסים פולחניים, המשמשים מעין ביטוי לעבודת כוחות עליוניים, עד כדי גילויים של עבודת אלילים, ששרשיה נעוצים עמוק בעברו של האדם, עוד לפני מתן תורה.

זאת ועוד: פגישת שני גיבורים על רקע של חגים ומצבים טקסיים, יש בה כדי להטעים את העובדה, כי כשם שהחג מגלם את התמצית הסמלית של חיי העם, כך מגלמת הפגישה בין שני הגיבורים את התמצית של חיי האדם בעולם. נביא כאן כמה דוגמאות בלבד.

 

תיאור ארכיטיפי של הגיבור    🔗

ההיסטוריה של טוביה מבליטה את ההשקפה, כי כל יחיד בישראל עובר בדרך חייו הפרטיים אותה התפתחות עצמה שעברה על העם כולו במהלך ההיסטוריה שלו. גם בשלבי חייו של ילד זה נמצאת תקופת המיתוס שלו, תקופת החיים הפרימיטיביים המאושרים, הקרובים לטבע, תקופת התפיסה האינטואיטיבית של העולם, ולאחר מכן בא הגירוש מגן־העדן, ושעת מתן תורה, כפייה החוקים והספרים, החוצצים בינו לבין החיים האמיתיים.

כבר לפני שנברא הנער נוצרו הניגודים, העתידים לשכון בו ולגרום לחוסר המנוחה בנפשו, כתוצאה משני יסודות שלא התמזגו: “מן הצד האחד ככובד האבן ומן הצד השני רחבי נאות דשא – והנשמה מתחלקת לכאן ולכאן ואבד לה מנוח…”

תקופת המיתוס של הילד חלה לפני שהתחיל ללכת אל החדר, והיא מיוצגת על־ידי אופן־התבוננותו הראשוני בעולם ובתופעות הטבע. מודגש בתיאור, כי הוא נעשה באספקלריה של ילד, שאין לפניו אלא מה שעיניו רואות: ללא התערבות המדע, התרבות, ההיסטוריה ונסיון החיים. הגשם הוא מבול המאיים להחריב את העולם, והעננים השחורים הם כחיה גדולה הבולעת את התכלת, וקיים הפחד המיתולוגי מפני חזרת העולם לתוהו ובוהו, וראיית איתני הטבע ככוחות טובים ורעים הנאבקים ביניהם: “במוחו הרך של בן ארבע לא קיננה עוד ההבטחה כי מאפלה נצא לאור גדול; וגם את השבועה שנשבע אלהים, לבלתי הביא עוד מבול על הארץ לשחתה לא ידעתי. וארא והנה ענן עולה בירכתי הרקיע והוא הולך הלוך וגדול ומשתרע על ראשי והנה השחור בולע את התכלת [ – – – ] והגשם יבוא בזעם ובסער [ – – – ] ויהפוך את עדן האדמה לנחל. והמים באים ועוברים את ספי הדלתות וחודרים אל הבתים”.

השלב השני בהתפתחותו של הנער מנוסח במפורש בידי המספר עצמו: "מן הטבע אל ממלכת האלים”. ממלכת־אלים זו מתוארת תוך פירוט ההכנות לערב־שבת. הכנות אלה מקבלות פירוש אלילי, בהיותן כמין פולחן לאיזה כוח נסתר, המצווה לעבוד למענו בלי הרף. זהו פולחן בלתי מובן לילד, הרואה רק את המעשים ואינו יודע תכליתם, אינו יודע מה מסתתר מאחורי כל הפעילות הקדחתנית והמעייפת, המתרחשת בבית. הוא מרגיש, שמאחורי פעילות אינטנסיבית זו קיים איזה עולם, שאינו מובן לו, ודבר זה ממלא אותו רגשות מנוגדים, משיכה אפלולית וכאב עמום: “המיַת פלאים ועקת פלאים”.

תקופת המיתוס על שני שלביה, עולם הטבע ועולם האלים, נסתיימה, ובא השלב השלישי, תקופת מתן הספר המיוצגת על־ידי ההליכה לחדר. יחסו של המספר לתקופה זו הוא חד משמעי – “התחלה שאין לה סוף”. והילד הקטן, כמו העם כולו, הוא “קרבן הספר”. הוא חסר־ישע כנגד כבלי הספר: “מושיבים את החי הקטן בראש” ומפתים אותו ברקיקים שצורת אותיות להם. וטבעי הוא, שהפגישה הראשונה עם השטן נעשית דוקא ברגע זה.

השלב הרביעי הוא ההתוודעות להיסטוריה של העם. אולם אין זו התוודעות פאסיבית בלבד, אלא הגיבור חי אותה מחדש, כגלגול ממשי של הגיבורים. יש הזדהות מלאה בינו לבין גיבורים אלה, ומה שקרה להם חוזר וקורה גם לו. ובאותו סדר: הניגוד בין קין להבל וחוזר שוב, “לפתח חטאת רובץ”, הרי זה אליפלט הסמוך אליו. המאבק בין קין והבל הוא המאבק בין טוביה לאליפלט, המקבל גם לבוש פיסי ממשי בסיפור – העוזר הראשי המוביל את הילדים לחדר, קושר אותם יחד אל גופו באבנט “ובין ארבעת הנערים קין והבל – אליפלט ואני יחדיו. – – –”.

לאחר מכן מתקדמת ההיסטוריה. המאורעות נשנים, אולם השמות מתחלפים: יצחק וישמעאל, יעקב ועשו. ולא לחינם אליפלט מתואר כאדמוני, שכן הוא גלגולו של עשׂו הקדמון וכל צאצאיו אחריו.

בשלבים מסויימים של מאבקו מנסה טוביה לשתף את עולם המבוגרים, כדי שיעמוד לימינו במאבקו עם אליפלט. הוא פונה אל העוזר, אל הרבי, אל אביו שלו, אל אביו של אליפלט, אל הנערים, ואל האנשים הסובבים אותם, אולם אלה אינם מתערבים. אמנם כל אי־התערבות כזו הֶסברה בצידה, אולם החזרה על חוסר התערבות זו יוצרת את הרושם, שהמאבק בין הטוב והרע כאילו מתרחש בזירה פתוחה, ללא התערבות מבחוץ, במקרה זה – עולם המבוגרים. זהו עולם של שממה, כאילו איזה כוח מסתורי רוצה, שדראמה זו אכן תתנהל, והוא עושה הכל כדי לפנות את הדרך לשני הגיבורים, שיתמודדו זה עם זה.

"ואם קָבלתי עליו לפני ה’עוזר' והרבי, אז הוסיף עוד לענותני. סיפרתי הדבר לאבי ולא הבין לקשי־רוחי. חגרתי עוז ברוחי וקיטרגתי עליו לפני אביו, והשיב לי: 'אם מתגרה הוא בך, התגרה גם אתה בו; שניכם הנכם ‘שקצים’ ".

“התחננתי לפני אבי כי יתנני ל’חדר' אחר והוא ענה: לא אקפח את פרנסתו של מלמדך חינם”. ובמקום אחר: אחת הפגישות ביניהם נעשית בתשעה־באב בבית הקברות כשהמקום מלא אנשים ונשים מתפללים. אולם משנגלה אליפלט לעיני טוביה, מתרוקן המקום לחלוטין כאילו באורח מיסתורי: “כשד משחת נגלה פתאום. הנשים כבר נעו משורה לשורה –”.

דוגמה נוספת לתיאור אלילי של החג היהודי הוא תיאור מנהגי תשעה באב תוך מתן גוון אלילי פולחני להם: בני הנעורים המחכים לפתיחת השמיִם ולהבעת משאלה; הביקור בבית־הקברות הדומה לדרישה אל המתים; וביחוד בכייתן של הנשים “הן הבריות החורגות בעיני האב שבשמים [ – – – ] להן הקבר הוא חי שומע… הן עוד נושאות בלבן תום האלילות של הימים הקדמונים – דבר, אשר בארץ־אבות ובמקום קברי ארץ־אבות עוד יש ממנו איזו שארית עד היום…”

וכך מתואר גם ערב יום כיפור, שלמרות “עמל הנביאים והחכמים, לעקור שורש האלילות מקרב לב העם”, עדיין נשארוּ הקרבת הקרבן והזבח האמצעי המרכזי לבטא את קרבת האדם לאלהים, ומנהג הכפרות מתואר כפולחן אלילי ממש: “חרדת הלבבות במקדשי־האל”.

 

הפירושים השונים של הסיפור    🔗

חוקרים ומבקרים שונים נתנו דעתם על סיפור חשוב זה והגיעו לידי אינטרפרטציות שונות. ישורון קשת⁸ רואה בסיפור זה תמונה נאמנה של חיי הרגש של ברדיצ’בסקי האיש והד ליחסו למציאות הסובבת אותו. הוא רואה בו מיסמך אוטוביוגראפי מובהק, המעיד על ראשית ההתנגשות בין הציווּי הפנימי־המוסרי לבין ההכרח היצרי במיכה יוסף ברדיצ’בסקי. לדעתו, ברדיצ’בסקי “סובייקטיבי הוא מטבעו. אפילו רגש הרחמים הטבוע באופיו, ודקות ההרגשה בשטח ההסתכלות, אל עמדו לו לגשר על התהום המפרדת בינו וּבין הנבדל ממנו” (עמ' 22). ישורון קשת רואה איפוא בסיפור זה דגם יסודי להבנת יחסיו של ברדיצ’בסקי האיש אל העולם הסובב אותו. הוא אוהב מה שקרוב לו, אבל מה ששונה ונבדל ממנו – זר לו, וממילא הוא מקור שינאה. מסיפור זה משתקפת, לדעתו, אהבה עצמית הנוטה להפלָיה בין ערכו העצמי לבין ערכו של חברו הפחוּת ממנו. הסיפור מעיד על ההתנגשות של ברדיצ’בסקי עם העולם, ויש בו משום הסבר מדוע היה אינדיבידואליסט מושבע ומדוע היה כל כך מסוּייג ונזהר ביחסיו עם הזולת.

רחל כצנלסון־שזר⁹ רואה סיפור זה כבעל משמעות לאומית: “כי לא אויב סתם אליפלט, כי אם אויב לילד עברי הנושא על שכמו את עול היהדות”. טוביה מייצג את עם ישראל החלש, הנרדף והמפחד תמיד, ואילו אליפלט המפחידו מנבא “את בוא אליפלט הנאצי…”

אברהם באנד¹⁰ משווה את סופו של יצחק קומר, גיבורו של עגנון ב’תמול שלשום' שמת מנשיכת כלב, לשלושה סיפורים נוספים, שיש להם, לדעתו, קירבה מסויימת למקרה שקרה ליצחק קומר: “אויבי” למי"ב, יחזקאל חפץ גיבורו של ברנר ב’שכול וכשלון' והרשל הורוביץ גיבורו של עגנון מ’סיפור פשוט'. המשותף לדוגמאות אלה וליצחק קומר הוא בכך, שבכולם סופו של הגיבור הוא משונה ושלא כדרך הטבע: נשיכת כלב הגורמת מוות או שגעון.

לדעתו של באנד, “ב’אויבי' נזכר המספר המבוגר, ששמו טוביה, באויב ילדותו אליפלט. האויב, כמובן, איננו אלא גיבוש אישי של רגשי האשמה של הילד טוביה. והוא מופיע דוקא באותם הרגעים שמתנגש היצר הטבעי של הילד ברצון החברה היהודית ובמוסכמותיה. לגבי ברדיצ’בסקי, המאבק בין הגיבור ו’אויבו' אינו אלא מהות האדם רב־הניגודים, ומיתתו של ‘אויבי’ מנשיכת כלב שוטה” אינה באה כעונש על חטא, כי אם מתוך הבנה פסיכולוגית מעמיקה; כלומר, איומה היא הסכנה האורבת לנו, בני אדם שסועים, בעמקי הנפש, בגלל המתח בין היצר הטבעי למוסכמות החברה, ועל כן יש טעם פסיכולוגי במיתתו של אליפלט". לאליפלט אין קיום עצמאי, ותמיד יופיע רק עם טוביה. אליפלט הוא “השלכתו” של טוביה, הוא חלק מנפשו, החלק הרע, השטני שבנפשו, שמת בכלבת. ולפנינו מאבק הנערך בתוך הנפש פנימה, מאבק, המקבל ביטוי מוחשי, כשכל צד בנפש, הטוב והרע, מגולם באמצעות דמות מוחשית.

למותר לומר, שכל הפירושים הללו אינם עומדים בסתירה זה לזה, אלא, אדרבא, הם רק מוכיחים שמדובר בסיפור עמוק, רב־רבדים, המגלה יותר ממערכת־התרחשות אחת.

נמצא, שהסיפור מקיים עצמו בארבעה מישורים בעת ובעונה אחת:

1. המישור האישי – דגם לחיי ברדיצ’בסקי עצמו ויחסו לעולם הסובב אותו (קשת);

2. המישור הלאומי – דגם למצבו ההיסטורי של העם היהודי, שבכל דור ודור קם לו אויב אחר (כצנלסון־שזר);

3. המישור הפסיכולוגי – דגם למציאות בנפשו של האדם פנימה, למאבק בין יצריו, למאבק שבין יצרו הטבעי לבין מוסכמות החברה וחוקיה (באנד).

4. המישור המיתי – דגם להווייתו של האדם בעולם, האדם שכל חייו מלווה אותו שטנו הפרטי. כל אדם ואויבו (גוברין).