למזכרת הוקרה לשתי הנפשות הנאהבות והנעימות

לאמי מזל בת מרים ולאחותי אסתר בת מזל ז"ל

מאת המחבר

הפולקלור הספרדי והמזרחי    🔗

“שְׁאַל אָבִיךָ וְיַגֵדְךָ, זְקֵנֶיךָ וְיֹאמְרוּ לְךָ” דברים לב, ז.

המושג “פולקלור” הוא מחודש, בן הזמן החדש, אולם תכנו ישן נושן הוא, וימיו כימי היות אדם עלי אדמות.

ואכן למיום החל האדם להגות ולחשב מחשבות ולהביע את הגות רוחו בכלי זה שנתיחד לו לאדם לבד – בלשון – גדלה והלכה צורת־יצירה זו ששמה “פולקלור”. תחלתו בפרט, ביחיד, וממנו עבר אל המשפחה, ומהמשפחה אל השבט, ומהשבט אל הסביבה הקרובה והמצומצמה, וממנה אל סביבה רחבה יותר, וכן הלך ונרחב, הלך ונתפשט ממרכז למרכז ומארץ אל ארץ עד סוף כל הארצות.

ובעצם ימי נדודיו הבלתי פוסקים, הלך הפולקלור וקבל דפוסים שונים וצורות שונות של הבעה, הכל לפי המרכזים ולפי האקלימים ושנויי הטבע שהשפיעו על כח הדמיון של בני אדם. “הפולקלור” נשאר כל הזמן בבחינת “תורה שבעל פה”, שכן דרכו להיות נמסר מפה אל פה, מאב לבן, ומבן לבנו שלאחריו עד סוף כל הדורות…

בדורנו אנו, ורק בו, נהפכה “תורה שבעל פה” זו כביכול של הפולקלור, ליצירה שבכתב ולמקצוע מדעי מיוחד במינו, שכתות כתות של תלמידי חכמים מובהקים מכל הסוגים ומכל הארצות דורשות בו. אין לך ארץ שאין בה חברה מיוחדת לשמו של מקצוע זה, השוקדת על שמירתו ועל טפוחו, מנפה אותו ומשוה אותו אל אחרים ממינו, ומפיצה אותו בעם על ידי שבועונים וירחונים ומאספים.

השם המדעי “פולקלור” או המדע על המסורת של השכבות הבלתי תרבותיות שבתוך כל עם תרבותי, ניתן בפעם הראשונה על ידי החכם האנגלי המפורסם ו. י. טומס בשנת 1846, ונתקבל במשמעות זו בכל הלשונות המדוברות. ובעיקרו הוא דומה לשם הגרמני של אותו מקצוע מדעי עצמו המכונה בפיהם “פולקסקונדע”, אלא שהמושג הגרמני “פולקסקונדע” עיקר מובנו הצד המדעי שבדבר, הדן על המסורת של איזה עם שהוא, וכולל לא רק את הצד התרבותי והרוחני של העם, כי אם גם את כל ענפי האמנויות וההמצאות החרושתיות שלו. ואלו השם “פולקלור” מוסב בעיקר לידיעתה של המסורת עצמה של אותם העמים, וגם למדע המיוחד, המטפל בחקירת כל המנהגים וההזיות וכו' וכו' שיש בהם צד של דמיון בפחות או ביותר אצל שכבות העמים העומדים במדרגה ירודה של תרבות ביחס ליתר השכבות שבתוכן הן נמצאות, וביתר דיוק העמים הפראים וגם של בני הגזע הלבן הדומים אל הפראים למחצה ולשליש במנהגיהם ובהזיותיהם הפשוטים והמוזרים, שנתקיימו בידיהם מימים קדמונים.

החברות המאורגנות להפצת הפולקלור כמקצוע מדעי הולכות ומתרבות. הראשונה שבהן נוסדה בלונדון בשנת 1878, וחברות דומות מצויות כעת בארצות הברית, בצרפת, באיטליה, בשויצריה, וביחוד בגרמניה ובאוסטריה. דוגמאות של ספורים פולקלוריים אשר עקבותיהם נודעו ראשונה מתקופה קדומה מאד, והגיעו לידנו אנו כיום, יכולים לשמש הספורים של המצרים, שתחלתם נעוצה עוד במאה העשרים ושמונה לפני ספירת הנוצרים, והפואימות היוניות של הומירוס, הכוללות בקרבן מאורעות רבים של טפוס פולקלורי. ההודים גם הם הנחילו לנו את “היאטאקאס” ואת “הפאנשאטיטרה”, והערביים את “ספורי אלף לילה” הידועים והמלבבים. גם “משלי אזוב” משמשים דוגמה של חומר פולקלורי. גם האמונות והמנהגים המוזרים העתיקים משכו את תשומת לבנו אנו בדורות האחרונים, כי גם הם נחשבים כחלק בלתי נפרד של הפולקלור. בין המאספים הקדומים ביותר של אלה האחרונים נחשבים: א) ספרו של י. ב. טירס הצרפתי שחי בשנות 1703–1606, הוא המאסף הנקרא “ספר ההזיות” של שנת 1676, וכן ספר “שונות” של “אוברס” משנת 1686, וספרו של ח. בורנס בשנת 1733–1696 הוא ספר “העתיקות ההמוניות” משנת 1725. אלא שכל המאספים האלה שייכים באמת לתקופה הקדומה, היינו לתקופה שלפני יסוד המדע הפולקלורי. אבל כ“חלוצי הפולקלור” המדעי של ימינו אלה יכולים להחשב האחים “גרים” בספריהם הידועים בשם: א( אגדות לילדים ולבית, משנות 1815–1812. ב) המיתולוגיה הגרמנית משנת 1835. – האחים הנ"ל היו הראשונים שהציגו לעינינו את ספורי העם בצורה גאונית מיוחדת במינה, ויחד עמם י. ו. ואלף. – וו. רושהולץ ואחרים. – בשנת 1878 נוסדה החברה הראשונה באנגליה לשם תלמוד המדע הפולקלורי כאמור, והיא נחשבה כפותחת תקופה חדשה במקצוע, ואחריה החרו החזיקו שני מוסדות המדע הפילולוגי והאנטרופולוגי שם, המשמשים עדות חיה לכח היצירה במקצוע, בחבוריהם של אנדרי לאנג, ודר י. ג. פראצר, והפרופסור רוברטסון סמית.

העיון והחקירה במנהגי ההמונים ואמונותיהם הטפלות מצד אחד, ומצד שני ביחס למנהגיהם הדתיים להלכה ולמעשה של בני השכבות הירודות בתרבותן שהלכו ורחבו בארצות אירופה, הוכיחו, שאין קו מבדיל בין שנים אלה, ושכל צד מפיץ אור על הצד השני. ההזיות של בני אירופה נובעות ישר מאותו מקור גופו של ההזיות הפראיות הנפוצות בכל העולם בתרבותם של העמים הפרימיטיביים.

ואשר לפולקלור היהודי העצמי. אמנם ישנם כופרים בעיקר, וסוברים שהיהדות לא ידעה פולקלור משלה ולא יכלה לדעת אותו משום שרוחה, רוח אהבת האמת הטהורה, שבה הצטיינה מטבעה, מנעה אותה מלתת אמון לדברי־הזיה, ועל ידי כך גם מלטפל במקצוע הפולקלור שרובו ככלו הזיה ואמונה טפלה. אבל מבלי הכנס בוכוח על עצם השקפתם של אלה עד כמה היא נכונה, נגיד שגם אלה מודים שאם אין ליהדות פולקלור עצמי משלה, – לפי דעתם – יש לה בכל זאת פולקלור של אחרים במדה גדושה, משל אותם העמים השונים שהגלות המרה דחפה אותם בתוכם, ושהם נחשבים לנושאי הפולקלור של העמים הללו, והם טלטלו והעבירו אותו ממקום למקום עם נדודיהם והיו משמשים מתווכים לכך, כשם שהם נחשבים למתווכים נאמנים ברשות המסחר, ובבחינה ידועה גם ברשות המדע בכל הארצות אשר הלכו לשם. ולא עוד אלא שהיהודים הטביעו גם את חותמם הם בפולקלור של אותם העמים; כי אין דרכו של היהודי ליהנות משל אחרים מבלי ברכה משלו, היינו, מבלי שיהנה הוא את האחרים משלו. ועל כן – אומרים החכמים הנ“ל – קשה מאד לחוקר כיום להבדיל בין הפולקלור האוריגינלי הבא מן החוץ, ובין זה של היהודי הנספח אל הראשון. ואם לא היו עד כה חברות מיוחדות ומאורגנות לפולקלור אצל היהודים שבתפוצות הגולה, הרי הם לקחו חלק הגון בעבודות החברות הבלתי יהודיות, שנוסדו לשם מקצוע זה בכל מקום שהוא, ואף העשירו את המקצוע במאספיהם ובעתוניהם של האחרים. אבל אם בארצות הגולה לא זכינו עד כה לחברות מאורגנות ומיוחדות לאחינו היהודים במקצוע הפולקלור, הנה בארצנו אנו כבר נעשתה התחלה חשובה לכך בזמן האחרון בדמות החברה החדשה והחשובה היא “החברה להסטוריה ולאתנוגרפיה”, אשר אחת מטרותיה גם הפולקלור היהודי. אמנם חברה זו עודנה בחתוליה ביחוד ביחס לפולקלור, אבל יש תקוה, שגם היא תתפתח מהר ותהיה ראויה לשמה. אכן יש מקום רחב לפעולה לחברה זו בארצנו המשמשת מרכז ל”קבוץ גלויות" ולכנוס נפוצות ישראל לכל עדותיו.

ועדות אלו רבות הן מספור, וכלן הביאו עמן מן הארצות אשר יצאו משם אוצרות גדולים ועשירים של פולקלור יהודי לפי הצורה שהן טבעו בו. וצריך רק לטפל בו במרץ ובשקידה, לכנס אותו ולהכניס אותו לקיום ספרותי. בעוד שהפולקלור של העדות המערביות שעלו ארצה ישנם דואגים לאסופו ולכנוסו, הנה הפולקלור של העדות המזרחיות כמעט כלן, עומד בסכנה גדולה שבעוד איזה זמן יהיה ב“בל יראה ובבל ימצא”. וחבל מאד, משום שגם להן לעדות האלה, ואפשר שרק להן, אוצר חשוב ומלא ערך של פולקלור, ורק הזקנים והזקנות שבהן בקיאים בו, מה שאין כן הצעירים, שהם רחוקים תכלית רחוק מ“דברים בטלים” אלה, המכונים בפיהם בשם “מעשיות הבל, וספורי־בדים, רומנסות עתיקות ובלות, ושירי עם ומשלי עם חסרי טעם וכו' וכו'”. ועל כן באותה מדה שהזקנים והזקנות משרידי הדור החולף ילכו ויעלמו מאתנו, ילך גם הפולקלור הלוך והעלם, הלוך והשכח, ועל כגון דא יש להצטער באמת, כי זהו בבחינת “אבדה שאינה חוזרת”.

ומשום כך נתתי אני את לבי בשנים האחרונות כספרדי־מזרחי היודע ומכיר פחות או יותר את בני העדות הספרדיות־המזרחיות הרבות ואת שפות רובן, לחקר ולדרש, לכנס ולאסף מן האוצר הפולקלורי העשיר והנחמד – כמה שאפשר עוד, ולהכניסו לקיום ספרותי בטרם יעלם ואיננו. לעת עתה צמצמתי עצמי בשני ענפים מהיותר חשובים שבאותו מקצוע הלא הם: “המעשיות העממיות, והמשלים ההמוניים” ואיחד עבודתי בשניהם. ואני משתדל לתת להם מהלכים בקהל הקוראים בעתונים העברים השונים בארץ ובחוץ לארץ, ואף בעתונות לעז של ישראל. כי למעשה רוב הספורים שהופיעו עד כה בעתונות העברית תורגמו לגרמנית וגם הופיעו בעתון הגרמני: “איזרליטישעס פאמיליענבלאט” של עורכו הנכבד מר ד“ר עזריאל קרלבך הידוע גם לקהל הקוראים העברים במאמריו המצוינים פעם בפעם ב”הארץ" ובעתונים אחרים בארצנו. – הוא היה גם המתרגם של ספורי.

ופה מקום אתי להודיע לקהל בשמחה רבה, שהמניע העיקרי – חוץ משאיפתי אני בעצמי – שהניע אותי לגשת במרץ למלאכה זו של אוסף החומר הפולקלורי בין העדות הספרדיות והמזרחיות בארצנו היה המנוח הגדול משוררנו ח. נ. ביאליק ז"ל.

בחורף שנת תרפ"ז הוזמן המשורר המנוח למועדון “חלוצי המזרח” שבירושלים אז להרצות הרצאה על הספרדים בעבר, באותה “תקופת הזהב” שלהם בהסטוריה, והיה גם לי הכבוד להיות נוכח באותה הרצאה, ואז שמעתי מפי המשורר קריאה טפוסית זו לאמר: “שובו אל הספרדיות” ומתוך התלהבות קדושה הגיע המשורר לידי הצעה מתמיהה, שצריך ליסד בארצנו בתי־ספר מיוחדים לספרדים; ואפילו ספרי קריאה מלאי תוכן ספרותי חנוכי ספרדי צריך ליחד להם, וכל כך למה? בכדי שעל ידי כך “נחזיר עטרה ליושנה” ונביא את הספרדים שבימי תחיתנו אלה ללכת בעקבותיהם של אבותיהם הגדולים שבספרד, של אותה “תקופת הזהב” המיוחדת במינה לתועלתם ולתפארתם.

וטעמו ונמוקו של המשורר ז"ל בקריאתו עמו. הוא יצא מנקודת ראות של “שבטיות” היינו של חלוקת עם ישראל לשבטים מאז ומקדם. ולפי דעתו יש יתרון גדול בזה, כי לכל שבט יש צבע מיוחד משלו המטביע בו חותמו, ועל ידי זה גם תכונות מיוחדות שכדאי לעמד בהן. אמנם כן, כך הוא הדבר גם באומות העולם: כל עם מתחלק לשבטיו ולמחוזותיו, וכל שבט מצטיין לא רק בצבע מיוחד ובתכונות והשקפות מיוחדת¹, אלא גם באופן הבעה מיוחד, ואם אפשר לומר גם בלשון מיוחדת משלו. כך היא המציאות בגרמניה, בצרפת, באנגליה ובכל יתר הארצות. בכל אחד מחלקי התבל, תושבי הדרום אינם דומים לתושבי הצפון, ותושבי המזרח שונים הם מתושבי המערב; ובין כל “רוח” מארבע הרוחות ישנה “שושנת רוח” שלמה המתפצלת והמתפרדת לכמה וכמה כוונים. גם היהודים תושבי ארץ ישראל בימי קדם היו שונים זה מזה ביניהם, תושבי הגליל – למשל – לא היו דומים בהרבה לאחיהם שביהודה, והיו ביניהם גם הבדלים בולטים מאד אפילו במבטאם ובאופן הבעתם כידוע.

בזה צדק – כמובן – משוררנו ז“ל בקריאתו. אלא שהלכה אחת כאילו נעלמה באותה שעה מבית מדרשו, והיא זו: שכל ההבדלים הנמצאים אצל כל עם, מתוך העם עצמו הם יוצאים, ופרי ארצם, ארץ מולדתם הם. כולם יונקים מתוך מקור אחד, ולשד אחד מחיה את כולם, לשד גזעם הם, אותו הגזע המכה שרשים עמוקים במשך הדורות בארץ המולדת, שרשים שמתפשטים לרוחב ולעומק לאילנות־נוי ועצי פרי גדולים וענפים בעלי תכונה שונה במקצת מהגזע הראשון, שממנו הם מתפצלים. הכל לפי התנאים השונים והגורמים של אקלים ושל כל שאר מסיבות. התהליך הזה נתבלט גם אצל עם ישראל בימי קדם, כל שבטיו השונים מגזע אחד יצאו, מגזעם של אברהם, יצחק ויעקב. ובעיקרם הם היו דומים זה לזה. יחד ירדו השבטים מצרימה, ויחד עבדו שם את עבודתם, עבודת הפרך, שהטילו עליהם מלכי מצרים, ויחד נשתחררו בשעת שחרור, ובמדה שוה הם נתחנכו במדבר על ידי “רועה נאמן” אחד, ו”תורה אחת" ומשותפת קבלו כלם. אלא שבבואם לארץ ההבטחה ויכו בה שרשים, נתגלו במשך הדורות אותם הנגודים הטבעיים שהבדילו אותם זה מזה וציינו אותם הצטיינות טבעית כמו אצל כל העמים הטבעיים והבריאים.

הבדלים אלה, הבדלי מקור אחד ומוצא אחד, קובעים ברכה בפני עצמם, והלמוד וההתעסקות בהם מביאים לפעמים לידי תוצאות חשובות. ולא כן ההבדלים המצויים בנו כעת בתור "בני גלויות" שונות, הבדלים אלה לא מגזע אחד יצאו ולא ארץ מולדת אחת הולידתם, ומשם כך אין קשר טבעי ונפשי ביניהם, ואין כדאי – לפי דעתי – להאחז בהם ולהמשיך קיומם הלאה בשובנו לחיות בארצנו כעם אחד, אשר שפה אחת ודברים אחדים לכלנו. כל מה שאנחנו יכולים וגם צריכים לעשות הוא, להשתדל ולהכניס לקיום כל מה שהבאנו עמנו מתכונותינו השאולות ומהשקפות עולמנו המיוחדות מארצות גלותנו השונות. וכל זה בא לא כדי להמשיך חלילה את קיומנו בארצנו על היסודות האלה שהם בבחינת “זמורת זר” בתוכנו, ושהגורל המר הטיל אותם עלינו “בכח הזרוע” של הסביבה הגלותית, אלא דוקא בשביל הערך ההסטורי שבהם. – ההסטוריה צריכה וגם מחויבת לדעת את הכל ולשמר את הכל.

מתוך השקפה זו בארתי לי אני את קריאתו של המשורר ז"ל אלינו הספרדים והמזרחיים לאמר: “שובו של הספרדיות”! ועל כן השתדלתי מצדי, ועוד אוסיף להשתדל להוציא מקריאה זו את כל התועלת הרצויה, ומשום כך בחרתי לי אני, שמוצאי גם כן מספרד, חלק ממקצוע הפולקלור הספרדי והמזרחי, לטפל בו ולהכניסו לקיום, הוא חלק ספורי העם והמשלים ההמוניים כאמור.

ובאמרי ספרדי ומזרחי אני מתכוון לכל אלה מבני העדות המתפללים בנוסח ספרד, למעט את “החסידים” האשכנזים שגם הם מתפללים בנוסח זה, אלא שלהם ישנם ב"ה כוחות חשובים משלהם שיעסקו בכל הנוגע להם, ואין להם כל צורך בבני עדות אחרות ובכחות אחרים.

שנים אלה – ספורי העם ומשלי העם – הם לכאורה פשוטים בתכלית הפשטות, ולפעמים אף ילדותיים בתכנם, הרי פרי רוחו ודמיונו של ההמון הם, וההמון ברובו תמים הוא כילד, אבל למי שמעמיק חקור בהם ומסתכל לתוך תוכם, הוא נוכח לדעת ששניהם – הספורים והמשלים – הם בבחינת “תורה שלמה” שללמד אותה אנחנו צריכים. – כל האמת הערומה משתקפת מתוך הספורים והמשלים הנ"ל ביחס לעם שהם שייכים לו ושהם פרי רוחו. מתוך ספור קצר אחד, או משל קצר אחד, אתה מגלה על פי רוב נפלאות בענין אפיו ותכונתו של העם, מדרגת שכלו ואפילו מצב תרבותו והתפתחותו הרוחנית. מתכוון אני בזה לשכל העם הפשוט ולתרבות העם בכללותו, כי פרטים בעלי שכל ובעלי תרבות נמצאים אפילו אצל העמים הפרימיטיביים ביותר, אבל אי אפשר להביא מהם ראיה על הכלל. הספורים של העם והמשלים של העם, הם הם “אבן הבוחן” האמתית של התקדמותו הכללית ושל תכונותיו הנפשיות הכלליות של העם.

ולפני סיימי מן הראוי להוסיף מלים אחדות על שטתי אני בעבודתי בפולקלור בחלק שיחדתי לי לעת עתה מקום בו.

טרם כל אני חוקר ודורש בכל העדות בירושלים ומחוצה לה בארץ למצא את האנשים הבקיאים בספורי מעשיות ומשלים. ואני חוזר עליהם, ומחפש את מקומות מגוריהם, ואפילו בסמטאות הרחוקות העניות והחשוכות ביותר אני הולך, ודולה מהם – בחנם או אפילו בכסף מלא – את מעשיותיהם ומשליהם – פניניהם ממקור ראשון ממש, מפיהם עצמם ובלשונם של המספרים והמספרות. ועל אותם היסודות אני קובע אחרי כן בעצמי את הצורה הסגנונית העברית, אני קורא תחלה את כל מה שאני כותב ומעבד מהספורים והמשלים באזני תלמידי “בית הספר העירוני לבנים” שבהנהלתי בטרם הוציאי אותו לדפוס, וכשאני רואה את הילדים מתפעלים – והתפעלות זו כמעט תדיר היא באה – אני משתדל להניע אותם לעשות הם בעצמם את אשר אני עושה, לפנות אל זקניהם וזקנותיהם, דודיהם ודודותיהם וכו' ולשמוע מפיהם ספורים ומשלים ולהביא אותם אלי כתובים עברית משלהם ובסגנון שלהם, ואחר אני עובר על מה שהם מביאים לי, וקובע בהם צורה סגנונית נוחה משלי. על ידי כך נמצאתי מרויח ריוח כפול, אני משיג חומר נפלא של פולקלור על ידי הילדים, ואני מרגיל גם אותם להתענין בו, באסופו ובכנוסו. ואכן הצלחתי עד כה לאסף חומר מגוון למכביר מכל העדות השונות שברובו הוא נמצא אצלי בכתובים עד שתבוא שעת פרסומו, ואת המעט בערך שכבר הספקתי לפרסם בעתונים השונים – שמונה ועשרים מעשיות – בארץ ומחוצה לה בעברית ובגרמנית, יכול לשמש עדות נאמנה עד כמה חומר זה חשוב ומלא ענין וערך, ועד כמה הוא כולו ספוג יהדות טהורה. – מחומר המשלים כמעט שטרם נתתי דבר, לצערי הגדול, והוא עודנו כלו בכתובים עד שתגיע השעה.

ממילא מובן, שמקצוע מסונף זה של הפולקלור הספרדי והמזרחי הכולל בתוכו ענפים שונים רבים ומענינים, אינו ענין רק לאדם אחד להפך בו. אלא לקבוצה שלמה של בני אדם ולכל ימי חייהם, ואפילו הכי לא יבואו עד סופו, והוא זקוק ל“המשך ממושך” לשנים רבות, אבל “המשחק כדאי לנר” אומר הפתגם האנגלי. וארץ־ישראל הוא המקום המסוגל ביותר לאסופו ולטפולו, כי רק פה ישנה לנו, לאשרנו, תערוכה שלמה של עדות שונות מכל תפוצות הגולה כאמור. על יסוד זה גם אני מצטרף לקריאתו של משוררנו הגדול המנוח ז“ל, וכמוהו גם אני קורא מעומק לבי אל כל אחי הספרדים והמזרחים ואומר: שובו אל הספרדיות, אבל רק על עברה של הספרדיות, אל אותו העבר הגדול שכבר קבע לו דף של זהב מזהיר בהסטוריה שלנו, ודף זה צריך להשלימו ולהוסיף בו את כל ה”מלואים" שיש עוד להוסיף. יאסף נא איש איש מאתנו הספרדים והמזרחיים כל מה שיוכל באיזה ענף שהוא מהענפים המרובים של מקצוע חשוב, מענין ומדעי זה כגון: הרומנסות, שירי העם, מנהגי החיים היום יומיים, מנהגי החגים. אמונות טפלות שונות, הזיות ועוד. כי זרם החיים העברים החדשים ההולכים ומתרקמים במהירות הבזק לעינינו בארצנו, לאשרנו ולשמחתנו, עלול לשטף בכחו כי עז את כל צורות החיים הישנות והגלותיות העומדות על דרכו ולהשכיחן ממנו, וכדאי – כאמור – שצורות אלו תשארנה לזכרון עולם בספרי ההסטוריה של היהדות והיהודים. “ההסטוריה צריכה לדעת את הכל ולשמר את הכל”.