שני בעלי הריב / הגב' מזל טרבולוס: ספרדיה מירושלם    🔗

ויהי היום ושני אנשים היו הולכים בדרך אל כפר אחד, וימצאו בדרכם שלשה כיסי־דינרים, ותפול מריבה ביניהם. האחד אמר: אני ראיתי את הכיסים תחלה ועל כן שנים לי ואחד לך; והשני אמר: לא! כי אני ראיתים תחלה, והשנים יהיו לי והאחד לך.

ויגיע דבר ריבם עד שער המלך, ויספרו שני האנשים אל המלך את הקורות אותם עם הכיסים, ויאמר להם המלך: אשאלה מכם שאלה והאיש אשר תשובתו תמצא חן בעיני, לו יהיו שני הכיסים.

ויענו האנשים ויאמרו: אדוננו המלך לעולם יחיה! ישאל אדוננו המלך, ישאל!

וישאל המלך לאמר: מה המהיר בעולם, מה השמן בעולם, ומה המתוק בעולם?

וימהר האחד ויען: אין מהיר כצפור, ואין שמן כחזיר, ואין מתוק מסוכר.

אבל השני שתק, כי לא מצא מענה, ויצר לו מאד, ויבקש מאת המלך לתת לו זמן שני ימים, למען יתן תשובתו. ויאות לו המלך.

וילך האיש אל ביתו סר וזעף מאד, ותראהו בתו היחידה ותשאלהו: מה לך, אבי, כי כה קדרו פניך וכה נפל רוחך עליך? מעודי לא ראיתיך כראותי אותך היום!

ויהי כי מאן האיש לענות, ותפצר הנערה בו מאד עד כי גילה לה את הדבר.

ותאמר הנערה: אין מהירות מעינים, ואין שמנה מאדמה, ואין מתוקה מנפש האדם.

וכדברה הוסיפה לאמר: אבל, אדוני אבי, כי ישאל המלך לאמר: ממי התשובות האלה לך? – ושמרת מוצא שפתיך, אל תגד דבר על אודותי. ויבטיח לה האב למלא את בקשתה.

ויהי ביום השני ויבוא האיש אל שער המלך, ויבא לפניו תשובתו, ותגדל שמחת המלך מאד. ויאמר המלך אל האיש לאמר: אכן מצאו תשובותיך חן בעיני מאד, ולך יהיו שני הכיסים.

אבל – הוסיף המלך לאמר: – הגידה נא ואל תכחד, מי הוא זה אשר מצא את התשובות, האתה הוא זה אם אחר?

ויבהל האיש לדברי המלך ופניו חורו מאד, ויחל לגמגם בדבורו, ויבן המלך, כי לא לו הן התשובות.

ויוסף המלך לאמר: אבל השמר לך ושמור נפשך מאד פן תשקר לי, כי מרה תהיה אחריתך.

ויפחד האיש מאד, ויודה למלך על האמת, ויתפלא המלך מאד, ויאמר: אם כן, איפוא, מהרה הביתה והבא את בתך אלי, כי חפץ אני להכירה. ורק ככה תביאנה אלי: רעבה ולא רעבה, לבושה ולא לבושה, רכובה ולא רכובה.

וישב האיש אל ביתו, ויספר לבתו את הקורות אתו עם המלך. ויצר לנערה מאד על מעשה אביה, אבל עם זה הבטיחה אותו לאמר: הלוך אלך עמך, אבי!

ויהי ביום השני ותענה הנערה בצום נפשה כל היום, ורק לפנות ערב טעמה זרעוני־דלעת אחדים וגרגירי תורמוס אחדים, ותהי רעבה ולא רעבה כדבר המלך, ואחר לבשה רק שמלת משי דקה מן הדקה על בשרה, ותהי לבושה ולא לבושה, ובלכתה אל המלך רכבה על אחד הכבשים, שרגלה האחת על גבי הכבש ורגלה השניה מדדה על הקרקע, ותבוא ותעמוד לפני המלך, והיא רכובה ולא רכובה.

ויהי כראות אותה המלך וכשמעו את אשר עשתה למלא את פקודותיו, ויתמה המלך מאד על בינת הנערה ועל חכמת לבה, ויאמר: אכן זאת היא האשה, אשר הוכיח ה' לי.

ובפנותו אל הנערה קרא לאמר: מלכתי תהיי מעתה, וכתר מלכות אשים בראשך, כי מצאת חן בעיני מאד, אבל אחת אשאלה ממך אותה אדרש, שלא תתערבי לעולם בעניני המלוכה ובעניני הפרטיים אני.

ויקח המלך את הנערה לו לאשה ויאהבנה.

ויהי היום ויתהלכו שני כפריים בדרכם מן הכפר אל העיר. לאחד היתה עגלה, אשר גררה אחריו בידיו, ולשני אתון הרה, אשר הוליכה לפניו. ויהי בדרך ויאמר בעל העגלה לבעל האתון, השאילני נא אתונך ורתמתיה בעגלתי עד אשר נבוא העירה, כי למה איגע, ושנינו הלא בדרך אחת אנחנו הולכים, ואתונך אין עליה כל משא?

ויאות בעל האתון לדברי חברו, וירתום את אתונו בעגלה.

הם הרחיקו ללכת והנה כרעה האתון על ברכיה ותלד עייר מת.

ותפרוץ מריבה בין שני הכפריים. בעל האתון טען: בגללך ילדה אתוני עייר מת, כי הטרדת אותה בעגלתך יותר מדי, ועליך איפוא לשלם לי דמי עיירי; ובעל העגלה טען: לא! כי מלאו ימי אתונך ללדת ותלד עייר מת, ולא עווני הוא.

ויבואו שניהם עד שער המלך, ויספרו את דבר ריבם למלך. ויחרוץ המלך משפט: בעל העגלה אשם ועליו לשלם דמי העייר.

ויצר לבעל העגלה מאד, כי עני הוא ואין ידו משגת לשלם.

ויהי ביום הששי לשבוע, בשעת הצהרים, וילך המלך אל המסגד להתפלל כדרך המושלמים בכל יום ששי. ויסר בעל העגלה אל ארמון המלך ויתאונן באזני המלכה מאד על משפט המלך, כי קשה הוא, וגם התחנן מלפניה לדבר עליו טובות אל המלך להקל ענשו עליו, כי עני הוא.

ותאמר לו המלכה: שמע בקולי איעצך. לך אל הנהר אשר על יד המסגד, שם מתפלל המלך, השלך חכה במקום אשר המים מועטים בו, והיה כאשר יעבור המלך דרך שם בשובו מבית התפלה ושאלך לאמר: איככה זה תצוד דגים במקום אין מים בו? וענית ואמרת לו: איככה זה מחייבים בעל עגלה לשלם מחיר עייר?!

ויעש האיש כאשר יעצה לו המלכה, וגם ענה למלך בעברו ככל אשר הגידה לו המלכה.

ויבן המלך, כי יד המלכה בדבר, וייחר לו מאד, כי ראה, כי אין המלכה נשמעת לו, והוא הלא דרש ממנה לפני בואו עמה בברית הנשואים לבל תתערב בעניני המלוכה ובעניניו הפרטיים. וכבואו הביתה קרא למלכה בכעס עצור לאמר:

מלכתי! הלא מראש הגדתי לך לבל תתערבי בעניני, ואת עושה אחרת מאשר אמרתי, ולכן אחת אמרתי להפרד ממך כיום, אבל ככל אשר התחתנו מתוך סעודה של שמחה כן אני רוצה להפרד ממך מתוך סעודה של שמחה; עשה אעשה משתה כיד המלך, ואכלנו ושתינו והיטבנו את לבנו, ואחרי הסעודה קחי לך מכל היקר בארמוני כחפץ לבך ושובי ביתה אביך.

ויהי בשעת הסעודה, ותרב האשה להשקות את המלך יין ישן עד אשר השתכר וירדם, ותרדמתו כבדה עליו מאד. אז צותה המלכה ויובילו מרכבה כבודה וירכיבו בה את המלך והוא שקוע בתרדמתו, ותובילהו ביתה אביה.

ויהי בבוקר כאשר פג יינו מעליו, וירא המלך והנה הוא בבית חותנו, וישאל את המלכה לאמר: מה זאת?

ותען המלכה ותאמר: הלא אמרת לי, אדוני המלך, שהרשות בידי לקחת מארמון המלוכה את כל היקר בעיני, ואני חפשתי ולא מצאתי חפץ יקר ממך – ואקחך.

ויצחק המלך למענה המלכה וישב אל ארמונו בשמחה, וישב גם את אשתו עמו וגם הבטיח אותה לאמר: מעתה לא אעשה דבר בטרם אשאל בעצתך, כי ראיתי, אשה חכמה את, וחכמינו אמרו: שומע לעצה חכם.

 

שכר ועונש / הגב' מזל טרבולוס: ספרדיה מירושלם    🔗

איש היה בארץ ושמו ח’ם אברם¹, והיה האיש ההוא מאושר בחייו, הון ועושר בביתו, ואשה יפת תואר ויפת מראה וטובת לב מאין כמוה לו, וגם בת, ושמה רחל, יחידה לו מאשתו האהובה עליו, נערה מצוינה במדותיה ובנועם הליכותיה ומדברותיה, וכל רואיה אהבוה מאד.

ולח’ם אברהם שכנה, אלמנה מאישה אשר מת עליה חדשים מספר אחרי חתונתה, והיא צעירה לימים מאד כבת שתים ועשרים שנה. ותקנא האשה מאד בשכנתה המאושרת, באשת ח' אברהם, ותשם עינה בה לרעה, ותאמר לגזול ממנה את בעלה וגם את אשרה, ותשם אל הערמה פניה. מה עשתה? – התקרבה אל רחל בת ח' אברם ותזמן אותה אל ביתה פעם בפעם, ובחלקלקות לשונה החניפה לה לאמר: בתי! יפה את ועדינה וטובת לב מאין כמוך. אבל מה יכאב לבי בקרבי, מדי ראותי אותך עובדת קשה בעבודות הבית, המפרכות את גופך הרך והענוג, ואת אכזריות אמך, אשר כל מעייניה אך ורק בה בעצמה, בשמלותיה היפות, ובקשוטיה ובתכשיטיה המפוארים והנהדרים, ולא באישה, הוא אביך הטוב, ובך את בתה היחידה, כאשר עושה כל אשה מסורה לבעלה וכל אם קשורה לבתה.

כה דברה האשה יום יום על לב הנערה הרכה עד כי מעט מעט נכנסו דבריה ללבה ואמונה באמה רפה.

ותרא השכנה וישמח לבה, ותמשך למסוך את ארסה, ומדי דברה עם הנערה הוסיפה לאמר: מי יתן והייתי אני לאשה לאביך, כי אז גדלה אהבתי אליך יותר מאהבת אמך, והייתי מוסרת את נפשי לטובתך ולאשרך. – גם בתי היחידה שנשארה לי מאישי, עליו השלום, היתה לך לאחות נאמנה לשעשעך ולהסיח דעתך, להרחיק ממך את שממון בדידותך, ולהקל מעליך את עבודת הבית הקשה, אשר תחת עולה את כורעת כל הימים, כאשר עיני רואות.

ויהי היום ותרחק האשה לכת בדבריה וגם הרהיבה עוז בנפשה לדבר על לב רחל להתנקש בנפש אמה, למען הפטר ממנה פעם ולא תוסיף.

ותשמע רחל את דבריה ותזדעזע, וגם העמידה פנים של ספקנית, כאומרת: היתכן?

וכראות השכנה את מבוכת נפש הנערה הרכה והרגישה, מהרה ותוסף: אבל אין הדבר כה קשה כאשר תדמי בנפשך. הנה יש לאמך תיבת ברזל גדולה מלאה שמלות ותכשיטים, והיא הלא פותחת אותה יום יום למען התקשט, ועתה עשי זאת בתי והצלחת, כאשר תראי אותה מכניסה ראשה אל התיבה להוציא ממנה את מבוקשה, מהרי והפילי את מכסה התיבה על ראשה כאילו מבלי משים, והחנקת אותה ונצלת מאכזריותה עד עולם.

בראשונה נבהלה הנערה לדברי שכנתה, אבל מעט מעט רוח אחרת היתה עמה, ויפת לבה הקטן לדברי הפתויים, וכראותה את אמה מכניסה ראשה בתוך תיבתה כדרכה, מהרה אליה ותמלא את עצת השכנה.

ותרב הצעקה בבית ח' אברם על מות אשת נעוריו, וירבו כולם תאניה ואניה. אבל איש מהם לא ידע סבת מותה, ויאמרו אך מקרה הוא, אסון מאת ה‘. וימאן ח’ אברם להתנחם על אשתו אהובתו כי איננה.

ויהי כעבור חדשים מספר ותשב השכנה ותדבר על לב הנערה להשפיע על אביה לקחתה לו לאשה תחת אשתו המתה, וגם הוסיפה לאמר: הלא את נערה צעירה לימים, וקשה לך לנהל את הבית לבדך, ובלי תפונה מלא ימלא אביך את בקשתך, הלא בת יחידה את לו והוא יאהבך ויחפוץ באשרך ובמנוחתך.

ותעש רחל כדברי השכנה וגם פצרה באביה למהר למלא את דבריה, וגם התאוננה באזניו על מלאכת הבית הקשה והכבדה המוטלת עליה יום יום ולא כחה, ויעתר אביה להפצרותיה וישא לו את השכנה לאשה.

בימים הראשונים לנשואיה הסבירה השכנה פניה אל רחל בתה־חורגתה וגם התנהגה עמה ברחמים רבים, וגם פנקה אותה מאד, אבל לאט לאט החלה להראות לה פנים חמוצים, פני אם חורגת, וגם הטילה עליה עבודות בית קשות, וכאשר נסתה רחל לסרב לפקודותיה ולהזכירה את הבטחותיה הטובות אליה לפני נשואיה, ותרגז האשה מאד ותביא את דבתה רעה באזני אישה לאמר: נרפית היא רחל בתך, נרפית, וכל מעייניה אך באכילה, בשתיה ובתענוגים, ואל משק הבית לא תשים לבה.

ויכעס האב על בתו מאד, ובעצת אשתו המרשעת הרחיקה גם מביתו, וישם משכנה במרתף החשוך אשר בבית למען הרעימה, וכנגד זה קרב מאד את בת־אשתו, וכל אשר שאלה לא אצל ממנה.

ויצר לרחל מאד על מעשי אמה־חורגתה, וגם נפקחו עיניה להבין את הרעה הגדולה אשר עוללה לאמה בהמשכה אחרי עצת שכנתה חורגתה, ותבך במסתרים נפשה בכי תמרורים מאין הפוגות.

ויהי היום ויעבירו קול בעיר לאמר: היום יעבור הנסיך ברחובות קריה להראות לעיני התושבים בהודו ובהדרו, ועל כל בנות העיר הקטנות והגדולות לצאת אל הרחובות והרחבות אשר ממול בתיהן, לכבדן ולנקותן מכל חלאה לכבוד בן־המלך, אשה אשה מול ביתה.

אז מיהרה אשת ח' אברם ותפקוד על רחל בתה חורגתה למהר לצאת אל הרחוב ככל שאר בנות העיר למען נקותו, ואת בתה היא לא שלחה, ותחזיקנה שמורה בביתה.

ויחר לרחל מאד ותזלנה עיניה דמעות חמות, אך נבצרה ממנה להמרות את פי אם חורגתה, מדעתה, כי מרה תהיה אחריתה גם מאת החורגת האכזריה וגם מאת אביה אשר נהפך לבו עליה לרעה בעצת אשתו.

ויהי בצאתה אל הרחוב, ותרא והנה שער החצר אשר ממול ביתה פתוח לרוחה, ותאמר בלבה: הבה נא אסורה אל החצר ההיא עד ירגע לבי הסוער, ועד אשר יעלה בידי לעצור בעד דמעותי המחניקות גרוני ואחר – אצאה אל הרחוב לטאטאו ולנקותו. היא במבוא החצר והנה קול עלה באזנה מתוך אחד החדרים הקטנים אשר בירכתי החצר, והקול חלש כקול אשה חולה המתהפכת בחבליה, ותמהר ותגש אל החדר ותדחף את הדלת לפניה, ותרא, והנה זקנה כחושת בשר וחוורון מות על פניה שוכבת בקצה החדר וכל עוד נפשה בה, והיא קוראת ומתחננת לאמר: מים! מים תנו לי וחייתי! כי עיפה נפשי מהחום הבוער בקרבי!!

ותמהר הנערה ותבא לחולה מים ותשקנה ותרחץ את ידיה ואת פניה, וגם הפכה לה מטתה וגם הביאה סדרים בחדר להחיות נפש הזקנה.

ותרם הזקנה את עיניה העייפות אל הנערה ותקרא: החייתיני, בתי, החייתיני! וברוכה תהיי לד'. יואל אלוה והשיב לך גמולך בראשך על כל הטובה אשר עשית עמדי לסעדני ולעודדני, ומעתה פיך יפיק מרגליות בדברך, ורגליך תשארנה אחריהן לשונות זהב וכסף בכל אשר תלכנה: לשון אחת זהב, ולשון אחרת כסף. ויהי כן כאשר אמרה הזקנה: דברה הנערה – ומרגליות נשרו מפיה, הלכה הנערה – ולשונות זהב וכסף נשתרבבו מאחרי פסיעות רגליה היפות בצעדה.

זכרה הנערה את הרחוב ואת אשר עליה לעשות שם, ותמהר ותצא לעבודתה אחרי דרשה בשלום הזקנה. ויראוה העוברים ויתמהו כולם מהקסם הנפלא אשר היה שפוך על פניה, מהמרגליות היקרות אשר נשרו מפיה בדברה, ומלשונות הכסף והזהב אשר השאירה אחריה בכל אשר הלכה.

ויקראו כולם ויאמרו: אכן נערה מיוחדת במינה היא נערה זאת, חזון בלתי נפרץ!

בין כה וכה ובן המלך עבר ברחוב רוכב על סוס דוהר, והוא בחור כארזים וכולו מחמדים, ובהביטו כה וכה ראה והנה באחת מפנות הרחוב המון בני אדם נאספים צפופים מסביב לאיזה דבר, ולא ידע מה, וכולם שקועים עמוק עמוק באשר לפניהם עד אשר שכחו כולם כי בן המלך עובר. וישתומם מאד למראה, ויט סוסו הצדה לראות מה שם – ומה גדלה תמיהתו גם הוא, כאשר נפל מבטו על הנערה הנפלאה אשר בתווך בין המון העומדים, וילך גם לבו שבי אחריה, נקסום נקסם בן המלך ביפיה המקסים ובכל תנועות גופה המלאות חן, ואף כי בנועם מדברותיה המפיקות מרגליות ממש, ובלשונות הכסף והזהב אשר השאירה אחריה בהליכתה. ויפן הנסיך אל הנערה וישאל אותה לאמר: הגידי נא לי, ריבה יפה, בת מי את? ואיזהו מקום מגורך? וכאשר ענתה הנערה על שאלותיו, מהר הנסיך וירשום תשובותיה בספר, ובאמרו לה “שלום” בחיוך קל ומביע רצון, פנה וילך לו לדרכו.

ויהי כאשר שבה הנערה אל ביתה, ותתפלא האם החורגת לראות את אשר ראתה. ותקרא לאמר: רחל! מאין כל אלה לך? ותספר לה רחל את כל הקורות אותה עם הזקנה החולה אשר ממול ביתם. ויצר לחורגת מאד מאד, ובקנאתה ברחל על אשרה הפתאומי, מהרה ותלבש את בתה היא מחלצות ותשלחנה אל הזקנה וגם צותה עליה להתנהג עם הזקנה ככל אשר התנהגה רחל, למען תמצא חן בעיניה ותברך נפשה ככל אשר ברכה את רחל.

ויהי כבוא הנערה, בית הזקנה, ותבהל מאד למראה פני הזקנה הכחושים והחוורים ולמבטי עיניה השקועות עמוק עמוק בחוריהן, ובאמרה להגיש לה ספל מים לשתיה, רעדו ידיה מפחד, וישמט הספל מבין אצבעותיה, ויפול על המטה אשר הזקנה שכבה עליה. וישפכו המים על המטה וירטיבו את הזקנה ואת המצעים והשמיכות, ותכעס הזקנה מאד על כשלון הנערה ותקרא בקול מיואש לאמר: הוי! החרדתיני, נערה קלת־דעת, החרדתיני! יואל אלוה והחרידך גם את, ויהי רצון, כי כאשר הרטבת אותי מכף רגל ועד ראש כן ירטיב ה' אותך מעתה ועד עולם, מדי דברך יזל פיך ריר, ומדי לכתך תשארנה רגליך אחריהן גומות של חלאה ובוץ מרגיזות עינים – – –

ויהי כן כאשר אמרה הזקנה…

ויהי כשוב הנערה לבית אמה ותחשכנה עיני האם מראות את אשר ראתה בבתה, וגם כל באי הבית, השכנים והשכנות, ראו כן תמהו, וגם שחקו למשבתי האם החורגת, כי ידעו את כל אשר עוללה באכזריותה לנפש רחל האומללה והיתומה מאמה.

ותחביא האשה את בתה בחדרי חדרים, ולמן היום ההוא לא נתנה לה להראות החוצה ולבה נשבר בקרבה מאד.

בין כה וכה ורץ שלוח מבית המלוכה בא אל ח' אברם אבי רחל ויאמר: ח' אברם! מטעם הנסיך שולחתי אליך לאמר: מהרה ובואה אל ארמון המלך, מהרה, אל תאחר!

ותצא נפש ח' אברם מפחד, כי לא ידע מה לנסיך ולו כי קראהו.

ויהי כבואו הארמונה וישתומם לשמוע את הנסיך מדבר אליו רכות לאמר: ח' אברם! ח' אברם! לפני ימים שנים עברתי ברחוב היהודים, וארא את בתך רחל אשר מצאה חן בעיני מאד, ואני רוצה ליעדנה לי לאשה, ולכן חושה והודיע זאת לנערה והכינות אותה לקראת החתונה אשר תהיה בעוד ימים מועטים, חושה, על תעמוד!

ולא יכול ח' אברם להאמין למשמע אזניו, ויהפך פחדו הגדול לשמחה בלי מצרים, ובהרימו עיניו השמימה מבלי משים קרא לאמר: אכן, אין כמוך באלהים ה' ואין כמעשיך!

ובכרעו לפני הנסיך אמר: השתחויתי, אדוני הנסיך! כי מה אני ומי אני להיות חותן למלך, ומה בתי כי תזכה להיות אשה לבן המלך?!

ויצו הנסיך ויכינו לח' אברם מתנות רבות יקרות־ערך, כיד המלך. וגם מלבושי הוד והדר נתן לו ולבתו רחל, היא ארוסתו. וישב ח' אברם אל ביתו בעגלת־הזהב אשר הוכנה למענו, והמון רב משרי המלוכה לווהו עד ביתו.

ויהי כספר ח' אברם את כל הקורות אותו לרחל בתו ולאשתו, ותשמח רחל מאד, אבל אשתו בכתה מרוב צער ויגון, ולקנאתה ברחל ובאשרה לא היה קץ.

ויהי כהגיע יום החתונה, ותרב התכונה בארמון המלך, ויחכו כל באי שער החצר בכליון עינים לקראת בוא כלת הנסיך היפה־פיה, כי הרבו לדבר עליה בכל תפוצות העיר, וגם ספרו בשבחה רבות לאמר: נערה נפלאה היא כלת הנסיך ואין דומה לה בכל בנות גילה.

ויהי ביום החתונה ותסבר אשת ח' אברם פניה אל רחל, ותלבש אותה בידיה מחלצות כלולותיה, וגם הרבתה לקשטה וליפותה בכל מיני קשוטים ותמרוקים, ותשכור לה בעצמה מרכבה נהדרה להובילה הארמונה אל הנסיך חתנה, והיא ובתה ישבו עמה במרכבה ללוותה בדרכה.

ויהי בחצי הדרך ותרמוז אשת ח' אברם לעגלון, לנטות הצדה מהרחוב, ואיש לא הרגיש בזה מרוב הדחק, ויהי בהרחיקן לכת ויגיעו עד מקום שמם מאדם, ותרמוז אשת ח' אברם לעגלון לעמוד, והיא הלכה לה עם רחל ועם בתה תחת העצים העבותים כאומרות לנוח, ותתנפל על רחל באכזריות נוראה, ותך אותה מכות נאמנות וגם… עוורה לה את עיניה, ותפשט את שמלותיה מעליה, ותציגה ערומה כביום הולדה, ותלבש את בתה היא את שמלות רחל היפות, ותקשטנה בקשוטיה ככלה, ותצו לעגלון למהר לשוב בדרך אשר באו בה, ולהוביל אותה ואת בתה עד שער המלך, וימלא העגלון אחרי רמזיה.

ויהי כבואן הארמונה וישתוממו כל באי בית המלך לראות את כלת הנסיך כי כעורה היא מאין כמוה, וגם שאלו זה את זה בלחש לאמר: הזאת היא “כלילת־היופי” אשר בחר בה הנסיך לאשה? – לא יאמן כי יסופר!! –

בין כה וכה וגנן המלך עבר במקרה דרך המקום, אשר שם עזבה אשת ח' אברם את רחל האומללה, וכראותו את הנערה היפה־פיה והיא עורת, ערומה ועזובה לנפשה במקום שמם, נכמרו רחמיו עליה ויגש אליה וישאלנה: מה לך? – ותען הנערה ותספר לו את כל הקורות אותה עם אמה חורגתה. וגם בקשה אותו לחוס עליה ולאספה אל ביתו, אולי ירחם ה' עליה ויגיע הדבר לאזני אביה והחזירה לביתו.

ויעש הגנן כדברי הנערה, ויקחנה עמו אל ביתו בגן־המלך ויאמר לה: הרגעי נא נערה יקרה ואל יפול רוחך בקרבך. כי לבת תהיי לי מעתה, כי חשוך־בנים אני, וה' הקרה אותך בדרכי.

ויהי בלילה ויחלום הגנן חלום, ובחלומו והנה מלאך־ה' נצב עליו ויאמר אליו: הטיבות עשות לאסוף את הנערה היפה והאומללה אל ביתך, וה' הטוב ישלם לך כגמולך ונתן לך בנים מאשתך, ועתה בקומך בבקר ממשכבך ומהרת אל אילן־הסרק אשר בקצה גנך במקום פלוני אלמוני, ולקחת ממנו עלים אחדים ובשלת אותם במים, והכינות מהם אספלנית ונתת אותה על עיני הנערה, ונרפאה הנערה מעוורונה, ושבה לראות כבראשונה.

ויהי בבוקר ויעש הגנן ככל אשר ראה בחלומו, ותרפא הנערה מעוורונה, ותשב לראות. ולשמחתה, ולשמחת הגנן ואשתו לא היה קץ.

ויהי כי ראה הנסיך את כלתו בת אשת ח' אברם, וישתומם גם הוא על המראה המכוער, וגם התעצב מאד אל לבו, כי לא ידע מה קרה לה? – ומרוב רוגזו וכעסו יצא אל הגן לטיל מעט למען הפיג צערו, ובהתהלכו הגיע עד בית־הגנן. וישתומם לפגש שם את כלתו את רחל אשר הכירה כרגע, ויפן אל הגנן וישאלהו פשר־דבר, וימהר הגנן לספר לנסיך את כל הקורות עם רחל, ואת אשר מצאה בשדה במקום שמם, והיא עוורת בשתי עיניה, וגם את חלומו הוא ואת פתרונו לא הסתיר ממנו.

וישמח הנסיך מאד ויחבק לרחל וינשק לה, וייחר לו על האם החורגת ועל בתה ועל אשר עשו שתיהן לרמותו, ויאמר אל הגנן: שים עיניך לטובה על רחל, כי כלתי היא, בחירת לבי. ועוד מעט שוב אשוב אליך לקחתה, ומשכרתך תהיה שלמה מעמדי, וישתחו הגנן לפני הנסיך.

ויהי כשוב הנסיך אל ארמונו, ויאסף אליו את כל בני משפחתו, ואת כל השרים והקרואים אשר באו ליום כלולותיו, ואחר קרא את אשת ח' אברם חותנו ואת בתה, ויאמרו כל הקרואים: אהה! כי קרא הנסיך לקדש את הנערה המכוערה, וכן לא יעשה, ויצטערו מאד ויפלו פניהם.

אבל מה השתוממו כלם בשמעם את הנסיך שואל את אשת ח' אברם לעיני כל הנאספים לאמר: הגידי נא גברת, כדת מה לעשות באדם אשר חפץ לרמות את בית־המלוכה ואת הנסיך?

ותען אשת ח' אברם מבלי הרבות חשוב ותאמר: אמצא חן בעיניך הנסיך: האדם אשר חפץ לרמות את בית־המלוכה ואת הנסיך, אחת דתו להתלות על העץ.

ויצו הנסיך ויתלו את אשת ח' אברם ואת בתה על העץ על כל־הרעה אשר עשו לו ולרחל כלתו היפה־פיה, ואחר חגג את חג־חתונתו עם רחל בשמחה, ויעש משתה שבעה ימים לכל שריו ועבדיו, את משתה רחל, ויתן משאות מאת פניו לכל הקרואים, ולשמחת כלם לא היה קץ.

ויהי לתקופת הימים, ויפקד ה' את אשת הגנן הטוב אשר הציל את רחל מרעה, ותלד לו בן יפה להלל.

וישלם ה' לעושי הרעה כרעתם, ולעושי הטובה כטובתם, כי לה' החסד, והרבה עמו פדות.

 

הכל תלוי במזל / הגב' מזל טרבולוס: ספרדיה מירושלם    🔗

ויהי היום ואחד המלכים יצא לשוח בשדה לרוח הערב הקריר, ויקח עמו את אצטגנינו אשר בארמונו ללוותו בדרכו. הם מתהלכים והנה הרים המלך את עיניו השמימה וירא כוכב גדול בהלו. ובהראותו באצבעו עליו שאל את האיצטגנין לאמר: כוכב מאיר זה כוכבו של מי הוא? – ויען האיצטגנין ויאמר: אדוני ומלכי! כוכבו של פלוני אלמוני מוכר־הירקות הוא, הוא “בר מזל” ועלה יעלה לגדולה! – ויתפלא המלך לדברי האיצטגנין ויעמיד פנים של ספקן כאומר: אין אני בטוח בדבריך! וגם צוה לאיצטגנין להביא לפניו ביום המחרת את מוכר הירקות למען הכירו פנים אל פנים, ויען האיצטגנין ויאמר: השתחויתי, אדוני ומלכי, פקודתך תשמור רוחי!

ויהי ממחרת ויבוא ציר שלוח מחצר המלך אל מוכר הירקות ויאמר אליו: בן אדם! בפקודת מלכנו ואדוננו שולחתי אליך לאמר: מהרה, סורה אל הארמון, כי דבר למלך אליך! – וישמע מוכר הירקות ויפג לבו מפחד באמרו, מה למלך ולי כי שלח לקרוא לי, ואנכי חדל אישים, ודבר לא היה לי עם גדולים מעודי, ואף כי עם המלך! אויה לי כי אבדתי!

וימהר האיש אל הארמון כולו רועד מפחד, וכאשר הציגוהו לפני המלך שאלהו המלך לאמר: “מי אתה? ומה מלאכתך?” – וישתחו האיש לפני המלך ויאמר: אדוני ומלכי! עבד נכנע להוד מלכותך אני, ומלאכתי – מוכר־ירקות, אני מתפרנס מיגיע כפי ודבר אין לי עם אדם מיום היותי עד היום הזה, אשר יש לי הכבוד והאושר לעמוד לפניך לשרתך!

אז יקרא המלך בזעם־פנים מעושה ויאמר: מעתה לא מכירת ירקות תהיה מלאכתך כי רופא־חולים תהיה! כי אמר המלך להכשיל את האיש בהטילו עליו מלאכה חדשה, אשר לא חונך בה ולא למדה למען יתבדו דברי האיצטגנין.

וירעד האיש בשמעו את דברי המלך ויקרא בשפה רפה ובדמעות על עיניו ויאמר: אבל… אדוני ומלכי… איככה אוכל והייתי לרופא ואנכי מוכר ירקות פשוט ואיש שפל־ערך ועם הארץ גמור בעניני רפואה, היתכן? אל נא אדוני ומלכי! כי מה עשיתי ומה חטאתי לך, כי אתה גוזר עלי גזירה כה קשה ואנכי נקי כפים ובר לבב…

ויכעס המלך לדבריו ויקרא שנית לאמור: הס! כי לא להוסיף! ופקודתי תשמור רוחך, אחרת, מרה תהיה אחריתך!

ויקוד האיש וישתחו לפני המלך ויצא מלפניו בפיק ברכים ודאבון לבב, כי אמר מי יודע, אם לא עלילות דברים שמו עלי בני בליעל לפני המלך למען יתגולל עלי ולמען יתנפל עלי להמיתני מבלי עון אשר חטאתי!

אבל היכול האיש להתנגד לפקודת מלכו?!

וימהר וישכיר את חנותו לאחר, ואת הירקות אשר בה מכר לשוכר, ובמעט הכסף אשר לקח קנה לו מלבושים חדשים ויפים תחת המלבושים הבלים הצואים אשר היו לו, וגם החליף את דירתו הדלה באחרת רחבה ונאה במרכז העיר, ויפץ מודעות ברחובות קריה לאמר: רופא גדול בא לעיר, וכל איש חולה ותשוש כח אל יחמיץ את השעה, ימהר אליו אל מקום פלוני אלמוני ותחי נפשו!

וימהרו חולי העיר להקות להקות אל הרופא החדש, אשר הכירם כולם, אך הם לא הכירוהו בהחליפו בגדיו ודירתו, ויתן לאיש איש מהם רפואות שוא – מים וסוכר, סוכר ומים, צרי ולוט, בטנים ושקדים כתושים ומעורבים בשמן מעט… אבל ראו זה פלא, כל הרפואות היו צרי־מרפא לחולים. ויבריאו כולם בימים מועטים, ויצא שם הרופא החדש לתהלה בכל העיר והסביבה. לאמר: אכן, רופא פלאים הוא, אין כמוהו ברופאים, ויהי “כוכבו” עולה מיום ליום, ויעשר האיש עושר רב, כאשר חזה האיצטגנין.

ויהי היום ויסר אליו חולה אשר בועת שומן גדולה לו בחזהו מול לבו, ויספר אליו לאמר: אדוני הרופא! בועה זו אשר עיניך רואות צמחה לי רק לפני זמן קצר, היא מטרידה את מנוחתי מאד, היא כופפה אותי מרוב כאב, וכמעט שעל ידה נהפכתי לגבן, וזאת עוד, גם את מלאכתי, מלאכת הדיגות אשר היתה מקור פרנסתי ופרנסת בני ביתי, היה עלי לעזוב בסבת בועתי. ואנכי בכל רע, פניתי אל כל הרופאים אשר בעיר, ולא הועילו לי, וכל רפואותיהם מאפע, ועתה שמעתי עליך אומרים כי מפליא לעשות הנך, ואמהר אליך כאשר עיניך רואות, והנני מפיל תחנתי לפניך כי תחוס עלי ותרפאני גם אני כאשר עשית עם רבים אחרים. הרבה עלי שכרך ואתנה, כי את הכל אני מוכן להקריב למען בריאותי ואף אם יהיה עלי ללוות כסף מאחרים אעשה!

ויבדוק הרופא את החולה ויאמר לו: אכן חולה אתה מאד, אבל יש מזור למחלתך ואנכי ארפאך.

ויתן לו רפואה: תערובת סוכר מקנדיה לשתיה ושמן־כופר למריחה, ובהושיטו אותה לו אמר: מהרפואה תשתה חמש פעמים ביום, ואת שמן־הכופר תחמם בלילה בלילה ומרחת בו את בועתך וגם תשפשפנה יפה יפה, עד אשר תזיע, ואחר כסה גופך בשמיכות חמות ושכבת עד אור הבוקר ונזהרת מאד לבל תתקרר כי סכנה גדולה כרוכה בהתקררותך, כה עשה יום יום ולילה לילה שלשים יום, ואחר תשוב אלי.

ויעש האיש כאשר פקד עליו הרופא וגם ראה ברכה רבה בהוראות הרופא, כי כעבור שלשים הימים נמס השומן מעל חזהו, והבועה כלא היתה. ויבריא האיש וישב ללכת קוממיות כאשר בראשונה, ותגדל שמחתו מאד ועיני כל בני ביתו ומכיריו רואות ומשתוממות. ושם הרופא המהולל נשא בפי כולם לברכה כרופא מפליא לעשות.

ויהי ביום השלשים אשר בו אמר האיש ללכת אל הרופא כאשר צוהו, ויעבור דרך חוף הים וחכתו בידו כי אמר: אולי יעלה בידי להעלות בחכתי דג גדול, יפה וטרי והגשתיהו לרופא מושיעי ומצילי למתנה, לאות תודתי העמוקה אליו, על כל הטובה אשר עשה עמדי לחלצני ממחלתי.

ויהי בהשליכו חכתו הימה, וימן לו ה' דג גדול ממין משובח וישאהו בשמחה רבה ויביאהו אל הרופא. בראשונה מאן הרופא לקבל אותו כי אמר: די לי שכרי, ורק אחרי הפצרות רבות לקחהו מידו וגם שמח מאד על תוצאות רפויו את החולה.

ויהי כראות הרופא את הדג והנה הוא מצוין במינו, ויזכור את המלך ואת פקודתו אליו להיות לרופא אחרי היותו מוכר־ירקות עני, ויאמר בלבו: הבה ואביא גם אני את הדג הזה למתנה למלך על כל הטוב והחסד אשר עשה עמדי להעשירני כיום הזה. והיה זה לו לאות על הכרת תודתי אליו למען אמצא חן בעיניו.

ויאמר ויעש, ויהי בבואו אל שער הארמון וישאל לראות את המלך, ויגידו לו לאמר: חולה המלך מאד כי עצם חדה נתקעה לו בגרונו באכלו היום ארוחתו והיא לא לבלוע ולא להקיא. מצבו מסוכן ואסור לאיש זר אשר לא רופא הוא לבוא אליו. אז הודיע האיש, כי גם הוא רופא מומחה, ויתנו לו לבוא.

ויהי כראות אותו המלך ויכירהו כרגע, ואף כי היה מצבו קשה מאד לא יכול להתאפק ויתפרץ בצחוק גדול אשר גרר אחריו שעול חזק, ומרוב השעול נפלטה העצם מגרונו, וינצל המלך ממות בטוח אחרי אשר כל הרופאים אמרו נואש לחייו.

אז קרא המלך את האיש לגשת אליו, ובידיו הרועדות לטפהו, ויאמר: האח ידידי! בגללך אתה נצלתי ממות אכזרי, ואכן עתה נוכחתי לדעת, כי צדק האיצטגנין באמרו, כי “הכוכב המאיר” אשר ראיתי בליל המעשה בלכתי לטייל בחברתו, כוכבך הוא, וכי “הכל תלוי במזל”, ואין דבר העומד לפניו, ואשרי אדם אשר נולד ב“מזל טוב” ואוי לו למי שנולד ב“מזל רע”. – העיקר הוא המזל!

אז יתן המלך לרופא “מוכר־הירקות” מתנות רבות ויקרות, וישלחהו לביתו בשלום, ולמן היום ההוא העלהו גם למעלה גדולה וישם אותו בין רואי פניו ויועציו. ולאושר האיש לא היה קץ.

 

שלשה סוחרים ואכסנאי / הגב' מזל טרבולוס: ספרדיה מירושלם    🔗

“על דאטפת אטפוך, וסוף מטיפיך יטופון”

ויהי היום ושלשה סוחרים נכבדים מסוחרי ירושלם עשו ביניהם שותפות וגם החליטו לנסוע יחד למדינות־הים לקנות סחורה. ויתן כל אחד מהשותפים חלקו בקרן השותפות, אלף זהובים לאחד, ויסעו.

ויהי בהגיעם אל עיר ב. ויסורו שלשתם אל אחד מבתי־המלון ויתאכסנו בו, ואחרי אשר רחצו את ידיהם ופניהם והחליפו את בגדי הדרך, סעדו לבם, ויצאו אל הרחוב לקנות סחורותיהם.

ובצאתם לא לקחו עמם את צרור כספם כי כבד הוא, וגם יראו להסתובב עם הכסף בעיר זרה. ויפקידו את הצרור ביד בעל־המלון אשר אישר את קבלתו מידם, וגם התנו עמו לאמר: רק במעמד שלשתנו יחד תשיב לנו את צרור כספנו.

ויסבו הסוחרים ברחובות־העיר וילכו מחנות אל חנות, ובכל מקום בואם בחרו בסחורות אשר בחרו ויגידו למוכרים לאמר: אחרי הצהרים נחזור ונשלם את מחיר הסחורות ונקחן.

בשעת הצהרים שבו הסוחרים אל המלון ויסעדו לבם, ובגמרם לאכול פנו שני הסוחרים הזקנים אל השלישי הצעיר מהם ויגידו לו לאמר, אחינו! עלה נא אתה אל בעל המלון אשר בקומה העליונה, ושאל ממנו צרור־כספנו כי עיפים אנחנו מאד ולא נוכל לעלות עמך יחד אליו, ואם ימאן האיש למלא אחרי דבריך ויאמר, כי רק ביד שלשתנו ימסר כספנו כאשר התנינו עמו, וקראת אותנו מעל הגזוזטרה, ואמרנו לו, כי בפקודתנו עלית.

ויהי כן כאשר אמרו הסוחרים.

ויהי כי מאן בעל־המלון למסור את הכסף בידי־שואלו באמרו, כי הוא יחידי ואין חבריו עמו, ויקרא האיש את חבריו מעל הגזוזטרה, ויאמרו החברים: כן אחינו הצעיר דובר, תנה לו הכסף כי אנחנו שלחנוהו.

ובמלון שני שערים, ראשי וצדדי.

לקח הסוחר את צרור־הכסף, ויערים ויתגנב דרך השער הצדדי ויעלם, ואיש לא הרגיש בצאתו,

וכראות שני הסוחרים הזקנים כי בושש חברם הצעיר לבוא, ויעלו אל בעל־המלון וישאלוהו על אודותיו, ויען בעל־המלון ויאמר: מסרתי את כספכם ביד חברכם כאשר אמרתם וילך. ואין אני יודע איהו.

ויהי כי ראו הסוחרים כי אחיהם הערים ויגנב כספם ויעלם, וירימו קול־צעקה אל בעל־המלון לאמר: הרעות באשר עשית למסור כספנו ביד אחד מאתנו, ואנחנו הלא התנינו עמך לאמר: במעמד שלשתנו יחד תשיב לנו צרור־כספנו.

ויתמה בעל־המלון ויקרא: אבל מה לכם ולי כי באתם להתגולל עלי ולהתנפל עלי, ואנכי הלא שאלתי את פיכם וגם אתם הגדתם לי לאמר: תנה את הכסף בידו?! – אבל הסוחרים אך באחת, חטאת! ואל השופט נגיש משפטנו! עליך היה למלא אחרי התנאי!

ויביאו הסוחרים את דבר־ריבם עם בעל המלון לפני שופט־העיר, ויחרץ השופט משפט לאמר, חטא בעל־המלון בתתו הכסף ביד אחד, והתובעים התרו בו לאמר: רק במעמד שלשתנו תתן כספנו.

ובדברו פנה אל השוטרים העומדים לפניו ויאמר אליהם: חכו לאיש שלשה ימים, ואם לא ישלם, והורדתם את מלונו ואת רהיטיו השוקה ומכרתם אותם ומסרתם את הכסף לסוחרים.

ויצא בעל־המלון מלפני השופט בפחי־נפש וישב אל מלונו קודר וזעף מאד.

ויהי בהגיעו אל ביתו וימצא אורח חדש רך־בשנים, יפה־עינים וטוב־ראי, וכלו אומר כבוד והדר. וישאל מי הוא ומה עבודתו, ומאין הוא בא? – ויגידו לו האורחים אשר במלון לאמר: כה אמר האיש אלינו בשיחתו עמנו: עורך־דין אני, ומהעיר הקרובה נ. באתי הלום לרגלי עסקי.

ואכן עורך־דין מפורסם היה האיש, וגם עשיר ובעל־נכסים לרוב, ובראותו את בת בעל־המלון בבואו, והנה היא יפת־תאר ויפת־מראה מאין כמוה, וילך לבו שבי אחריה.

אבל כאשר נסה להתקרב אל הנערה ולתנות אהבים עמה, ותסב הנערה פניה ממנו וגם אטמה אזניה משמוע אל דבריו.

ויבן הצעיר כי עצובת־רוח היא ויאמר בלבו: הלא דבר הוא, וישב לדבר עמה, וגם נסה לגלות את אשר בלבה, וגם הבטיח את הנערה לאמר: עשה אעשה את כל אשר ביכלתי למען בוא לעזרתך.

אז תספר הנערה לצעיר את כל הקורות עם אביה האומלל, את גזר־הדין הקשה אשר חרץ עליו שופט־העיר על לא עול בכפו, ואת הרעה הרבה הצפויה לו לצאת נקי מכל נכסיו בעוד יום או יומים.

ויצר לצעיר מאד וגם השתומם על פסק־הדין המוזר אשר פסק השופט, ויאמר אל הנערה: מהרי אל אביך והגידי לו לאמר: כה אמר האורח הצעיר אשר במלון, סורה נא אלי ואני אצילך, כי עורך־דין אני!

ותרץ הנערה בשמחה ותגד את הדבר לאביה, וישמע בעל־המלון לדברי־בתו ותאורנה עיניו, וימהר אל הצעיר ויספר לו את כל הקורות אותו עם האורחים ועם השופט ויאמר: אויה לי כי אבדתי ואנכי חף מכל פשע!

ויאמר לו הצעיר: אנכי אצילך! אבל רק בזאת אאות לך בהבטיחך אותי לתת לי את בתך היפה לאשה, כי חשקה נפשי בה, וה' ברכני בכל־טוב.

ויאמר האיש: כה אעשה כאשר דברת. אבל רק ברצון בתי אעשה זאת, ועתה נקרא לנערה ונשאלה את פיה.

ויקראו לנערה, וישאלה אביה לאמר: התלכי אחרי האיש הזה להיות לו לאשה?

ותען הנערה ותאמר: אלך! רק יהי ה' עמו להצילך – אבי – מכל הרעה אשר באה עליך, ואתה נקי־כפים ובר־לבב.

אז מהר הצעיר ויפן אל בית־המשפט לערעורים אשר בעיר. ויערער לפני השופטים הגבוהים על פסק־הדין אשר נתן כנגד בעל־המלון, וגם טען לפניהם לאמר: נאמן הוא בעל־המלון אשר אני בא־כחו לשלם את כל אשר יושת עליו מטעם השופט באם יביאו הסוחרים אליו את חברם השלישי, כי הלא כן התנו עמו, במסרם בידו את צרור־כספם: רק במעמד שלשתנו תמסור לנו את כספנו בשובנו לקחתו, והתנאי עיקר על פי דבריהם!

ויקראו השופטים ויאמרו: אכן צדק הטוען בדבריו, ובפנותם אל הסוחרים התובעים הוסיפו לאמר: לכו והביאו את שותפכם השלישי הצעיר מכם, ככל אשר התניתם עם בעל־המלון, תנאי עיקר!

והפעם שבו הסוחרים מלפני־השופטים בפחי־נפש, ולבעל המלון ולכל בני ביתו היתה אורה ושמחה וששון וחג־כלולות, כי ביום ההוא חגגו את חג כלולות בתו היחידה והיפה עם בחיר־לבה, עם עורך־הדין העשיר והמפורסם, ולשמחת כלם לא היה קץ.

 

סניור² יצחק ובתו / הגב' מזל טרבולוס: ספרדיה מירושלם    🔗

ויהי היום וסניור יצחק הסוחר יצא למסעיו אל הכפרים אשר בסביבות עיר מגוריו לערב מערבו. ויהי בדרך ויצמא האיש למים, ויפן כה וכה וירא במרחק חצי מיל בערך כעין בריכה. וימהר אליה, והנה היא אחת הבריכות בחומות החצרות אשר בערי המזרח, מהן ישתו העוברים והשבים וגם ישקו את בהמותיהם וביחוד בעונת הקיץ³.

ויתן סניור יצחק פיו אל הברז אשר מעל לבריכה בקיר החומה וישת מן המים לרויה. ויהי כאמרו להניח את הברז מתוך פיו וישתומם לראות כי שפתיו דבקו אל הברז ולא יכול להזיזן משם. ויחרד האיש חרדה גדולה עד מאד ויפג לבו. וינס לחלץ שפתיו מן הברז ולא הצליח, ויהי כמתיאש.

הוא חושב כה וכה והנה קול עולה באזניו מאחורי חומת הברזל לאמור: הלך! הלך! אם נתון תתן לי את בתך היפה לאשה אשחררך וגם אאשרך אושר רב.

ויבהל האיש מאד לשמע הקול, ויפקפק בראשונה לענות. אבל אחרי כן קרא בלב נרעש לאמר: כה אעשה כאשר דברת! ואחרי אשר קבעו את זמן החתונה כעבור שלשה חדשים בלי שיראו איש את פני רעהו יצא סניור יצחק לחפשי ויאחז דרכו הלאה.

כאשר כלה סניור יצחק את עסקיו בכפרים, שב אל ביתו ויספר לאשתו את כל הקורות אותו עם הברז, ותבהל האשה למשמע אזניה. ותקרא בקול רגש לאמר: אויה לי אישי מה עשית?!! מי יודע מי הוא הנעלם אשר יעדת אליו את רבקה בתנו לאשה? – אהה לבתי היקרה כי אבדה! – ובדברה נשאה קולה ותבך בכי תמרורים.

ויעברו שלשה ירחים, ויהי היום ורוח־סערה חזק מאד התחולל בעיר מגורי סניור יצחק אשר לא היה כמוהו לפניו. ויבהלו התושבים מאד, כי אמרו: כולנו מתים, אבל לעת ערב נח הרוח מזעפו, ותשב רוח התושבים אליהם וגם בני בית סניור יצחק בתוכם.

הם יושבים ומשוחחים על מאורע היום, והנה נפתחה פתאום דלת ביתם, ודוב גדול נראה לעיניהם בהכנסו. ויבהל סניור יצחק וכל בני ביתו עמו מפני הדוב, ויצא לבם, ויקראו כולם בחרדה לאמר: אויה לנו כי אבדנו!

אבל מה גדל תמהונם בשמעם את הדוב מדבר אליהם בלשון בני אדם לאמר: אישי סניור יצחק! הגיע זמן חתונתי. ורוח היום נשאתני עד הלום ואבוא לקחת את בתך רבקה היפה – היא כלתי – לאשה, כאשר הבטחתני ביום שתותך מן הברז.

ויצא לב סניור יצחק ולב כל בני ביתו למשמע אזנם, ויביטו איש בפני רעהו כנדהמים, וגם נשאו קולם ויבכו. ואשת סניור יצחק הגדילה. ובפנותה אל אישה קראה בקול פחדים: אישי היקר! הלא הגדתי לך מראש, כי הרעות רעה גדולה ליעד את בתנו יחידתנו לאשה לקול מסתתר, אשר קרא אליך ממקום מחבואו, ואתה לא ידעת את הקורא, אוי ואבוי לנו, ואללי לבתנו! אתה את נפשך הצלת, ועל נפש בתנו הבאת אסון.

אבל הדוב שב ויקרא בקול רועש ומצוה לאמר: ענו מהרה ואמרו אמן כהבטחתכם. ולא, אויה לכם מחרון אפי, כי כלה אכלה אתכם כרגע!

ויהי כי ראתה רבקה את הסכנה הגדולה המרחפת על פני הוריה האומללים ואת סערת רוחם הנוראה ותקפץ ממקומה ותקרא לדוב לאמר: אל נא באפך, אדוני הדוב, הנח את הורי לנפשם ואל תגע ידך בהם לרעה, ואני אמלא אחרי הבטחת אבי והייתי לך לאשה.

ובדברה מהרה אל הדוב ותמשכהו אחריה אל אחד החדרים ותסגור הדלת בעדם.

ולב סניור יצחק וכל בני ביתו נמוגו מפחד, ויהיו כולם כמתעלפים, וגם שנתם נדדה מעיניהם כל אותו הלילה.

כעבור רגעים אחדים אחרי כניסתם לחדר, ראתה רבקה והנה התנער הדוב בחזקה, ובהפילו עורו־פרותו מעליו נגלה לעיניה בחור יפה עינים וטוב־ראי מאין כמוהו, ויתקרב אל רבקה ויקרא לאמר: אל תיראי, ריבה נאה! לא דוב אנכי כאשר חשבתם. בן אדם אנכי כמוכם, ומעתה היה תהיי לי לאשה ואהבך, אבל אחת אשאלה ממך אותה אבקש, שמרי בלבך את אשר ראית, ואל תגלי דבר באזני מי שהוא ואף כי באזני הוריך, כי בזאת חפצתי, ואל תרבי לשאל שאלות!

ויהי בבוקר ויקם הבחור משנתו וישב ויתעטף באדרתו, אדרת שער־הדוב אשר לו, ויצא השדה, ויתהלך באשר התהלך מבלי אשר ירגיש איש בצאתו.

ורבקה גם היא יצאה מחדרה אחרי רגעים מספר, וכראות אותה הוריה וכל בני ביתה מהרו אליה בשמחה גלויה ויקראו: אכן החייתינו רבקה, החייתינו! כל הלילה נדדה שנה מעינינו מרוב פחד ודאגה, כי אמרנו מי יודע מה קרה לך? ועתה ספרי נא לנו – יקירתנו – את כל המוצאות אותך בליל־עברות לכולנו!

אבל רבקה שמה לפיה מחסום ולא גלתה דבר וחצי דבר מכל אשר אתה, בהבטיחה את אישה־הדוב לאמר: לא אדבר! ורק זאת הגידה להוריה, כי לבה שקט מכל פחד.

וישתוממו הורי רבקה ובני ביתה למשמע אזנם, כי לא ידעו מה אתה.

ויהי בערב, ויראה הדוב שנית כאשר ביום אתמול, וגם רבקה מהרה אחריו אל החדר אשר סגרה אותו אחריהם כבראשונה.

ולא יכלה אם רבקה להתאפק ותקם ותגש על ראשי אצבעות רגליה אל פתח חדר בתה, ותצץ מחרכי הדלתות לראות מה שם? ומה השתוממה לראות, כי בחור כארזים מאין כמוהו יצא מתוך פרות־שער הדוב, והוא גם יפה־תואר ויפה־מראה מאד, ותשמח לקראת המראה ותספר הדבר לאישה. וישמח גם הוא מאד, ובכל זאת התכוץ לב שניהם בקרבם מכעס עצור על בתם יחידתם, אשר הסתירה הדבר בלבה ולהם לא הגידה מאומה מכל אשר אתה.

ויהי בבוקר ויביטו ההורים על בתם בפנים זועמים על שלא הגידה להם דבר מכל אשר אתה, ובצאת הדוב אל השדה כדרכו קראה האם אל רבקה בכעס עצור לאמר: אי לך בתנו היקרה! הזה תגמולך להוריך אשר אהבוך וגם חבבוך, וגם טפחוך ורבוך ברחמים גדולים, כי תסתירי מהם דבר מה קרה לך? או התדמי בנפשך, כי לך לבדך יאה לשמוח ולנו רק בושת הפנים ומגנת־הלב. הכן נאה וכן יאה?!

ויצר לב רבקה מאד למשמע דברי הוריה, ובלב רועד מפחד גילתה להם את כל האמת, כי אמרה: טוב טוב לי לסכן את נפשי אני, מאשר להדאיב את נפש הורי היקרים ויבוא עלי מה שיבוא!

ויהי לפנות ערב כשוב בעלה הביתה, ותמהר רבקה ותודיע לו את אשר עשתה לגלות להוריה את כל האמת הערומה למרות הבטחתה אליו. וייחר לבעל מאד, ויאמר לה: הרעות רבקה באשר עשית לגלות את הסוד אשר אמרתי לך אל תגליהו. ועתה לא אוכל עוד לשבת אתך לחיות עמך מחוסר בטחון בך. ובבוקר אלכה לי באשר אלך ולא תוסיפי לראות את פני עד עולם. אחת אמרתי ולא אשנה. ורק זאת אעשה, את אחת ממחלפות ראשך אקח עמי בטרם אפרד מעמך להיות לי לזכרון.

ובדברו לקח מספרים ויקצץ אחת ממחלפות רבקה היפות וישימה בחיקו, ובבוקר בעוד רבקה וכל בני הבית שוכבים הוזים, יצא הבחור את הבית בהתעטפו בפרות־הדוב כדרכו, ואיש לא הרגיש בצאתו.

ויהי כהקיצה ותרא רבקה והנה אין בעלה בבית ותבן כי רעה נגד פניה, וכי הקם יקים הבעל את דברו לבלתי שוב לראותה עוד עד עולם, ויצר לה מאד, ותבך בכי תמרורים, כי אהב אהבה רבקה את בעלה מאד למרות זרות דרכיו.

ויהי כי ראו ההורים את רבקה בצאתה, והנה עיניה אדומות מבכי. וישאלו לאמר: מה לך? – ותספר להם רבקה את כל הרעה אשר מצאתה בעזוב אותה בעלה אהוב לבה לבלתי שוב אליה עוד. וגם את הסבה אשר הביאה לזאת לא הסתירה מהם. ויצר להורים מאד, ויתמלא לבם צער עמוק תחת השמחה אשר שמחו אתמול, וצערם גדל שבעתים בשמעם, כי אחת החליטה רבקה בתם ולא תשנה, לעזוב גם היא את הבית ללכת לחפש את בעלה היפה אשר נפשה נקשרה בנפשו.

ותאמר ותעש, ואחרי אכלה את ארוחת הבוקר בלוית הוריה, שבה אל חדרה ותעש את ההכנות לנסיעתה. ואחר נפרדה מעם הוריה אשר בכו על צוארה מאד וגם היא בכתה על צוארם ותצא לדרכה.

כעבור ימים הגיעה רבקה לעיר הגדולה ב. ותסר אל אחד מבתי המלון אשר שם ואחרי נוחה מעט מעמל דרכה, התחפשה בבגדי גבר⁴ ותשם פניה אל אחת מהמקהוות (בתי הקהוה־הקפה) ותקבל שם עבודה כמשרת, כי אמרה בלבה: הנה המקהוה היא מקום מיועד להמון עוברים ושבים מדי יום ביומו, אולי יסור אליו גם בעלי במקרה ואכירהו, או כי שאל אשאל את פי מבקרי המקהוה על אודותיו והגידו לי מקומו איהו.

כעבור ימים אחדים שמעה רבקה, והנה כרוז קורא בחיל ברחוב המקהוה לאמר: מי החפץ לקנות בית־מרחץ גדול ויפה במקום פלוני אלמוני במחיר זול יסור ויקנה.

ותמהר רבקה אל המקום ותקן את בית־המרחץ בכסף אשר לקחה עמה מביתה בטרם צאתה לדרכה, ואחר קראה לכרוז אשר על ידו קנתה את בית־המרחץ ותאמר לו: למחר תכריז בכל רחובות העיר לאמר: כל אשר יחפץ להתרחץ חנם וגם לקבל שקל כסף למתנה אחרי הרחיצה יסור אל בית מרחצי, אך רק בזאת אאות לעשות כן, בספר לי כל מתרחץ את קורות ימי חייו בקצרה בטרם יצא את בית המרחץ, והיה זה שכרי. וישמעו בני העיר וימהרו המונים המונים אל בית המרחץ ויתרחצו יום יום.

ובעיר ההיא גרה זקנה עניה אשר התפרנסה מיגיע כפיה, ממלאכת הכביסה והגהיצה, ולזקנה נכדה צעירה חכמה וחרוצה. ויהי היום, ותאמר הנכדה לזקנה: זקנתי! הלא שמעת את שמע בית המרחץ החדש, בו יבואו בני האדם להתרחץ חנם אין כסף וגם יקבלו אחרי הרחיצה שקל לגלגולת. ועתה הנה גם את וגם אנכי זקוקות לרחיצה, כי כבר עבר זמן רב שלא התרחצנו. וזאת עוד: הנה את גם חולה היום ואין בכחך לצאת לעבודתך כנהוג. והיו לנו שני השקלים אשר נקבל אחר הרחיצה להוצאות יומנו זה ולא נמות מרעב.

ותאות הזקנה לדברי נכדתה, ותאמר: הבה אעוג לנו עוגה מהקמח המעט אשר נשאר לנו בבית, ואת תלכי אל האופה ואפית אותה ואכלנוה בטרם נלך להתרחץ⁵.

ותעג הזקנה את העוגה כאשר אמרה, ותתן אותה ביד נכדתה אשר לקחה אותה אל התנור וגם חכתה שם עד האפותה.

ויהי כאמרה לרדות את העוגה מן התנור ולשוב הביתה עם עוגתה, ויתנפל עליה כלב אחד אשר רבץ על יד שער התנור ויטרוף את העוגה מידה וימלט.

ותרץ הנערה אחרי הכלב למען הציל עוגתה מבין שניו ולא יכלה, כי הכלב רץ במהירות גדולה וגם יצא את שער העיר וגם הרחיק לכת בין השדות.

ויהי כאמור הנערה לשוב אל עקבותיה מרוב יאוש ומרוב עיפות, ותרא מרחוק והנה בא הכלב אל חצר אחת בודדה אשר על אם הדרך במקום שמם מאדם, ותחזור מדעתה, ותתאמץ ותלך עד אותה החצר, ומה השתוממה לראות כי שקט ודממה מסביב, וכי החדרים הרבים אשר בחצר פתוחים כולם לרוחה, וכולם ריקים מאדם. ובאחד האולמות הרחבים והארוכים מצאה שולחנות מלאים כל טוב, מאכלי תאוה ומעדני מלכים, וכולם ערוכים בטוב טעם כמוכנים ומוזמנים לקבלת פני אורחים חשובים, ובהיות הנערה רעבה מאד לרגלי מרוצתה, ותגש אל אחד השולחנות ותאכל לשובע נפשה, וגם מן המשקאות המבוסמים שתתה לרויה. ואחר השתרעה על אחת הספות באחד החדרים אשר ממול חדר האוכל לנוח, אך לבה הלם בקרבה כהולם פעם מרוב פחד ובהלה, כי לא ידעה פשר דבר החצר. בין כה וכה תקפתה השנה ותרדם, ותרדמתה חזקה עליה מאד ולא התעוררה רק אחרי אשר רד היום, והחושך פרש כנפיו על פני תבל. ויצא לבה מפחד כי אמרה מה אעשה הלילה לבדי במקום שמם זה, ומי יודע אם לא נלכדתי בפח?!

בעוד היא חושבת כה וכה, והנה קול משק חזק כקול דובים רעבים הגיע לאזניה. ומה נבהלה הנערה בהפנותה עיניה אל מול שער החצר ותרא והנה להקת דובים לקראתה, ועוד מעט והתפרצו כולם אל תוך החצר פנימה, ויצא לבה מפחד, ותמהר ותצנח אל מתחת לספה אשר שכבה עליה ותסתתר שם מעיני הדובים.

אחרי רגעים מספר ראתה הנערה, והנה התנערו הדובים בחזקה, ויטילו כולם יחד את עורם־פרותם מעליהם, ויהפכו לבחורים נאים ומלבבים, ואחד מהם קרא בקול לאמר: אהה! מי יתן והקרה ה' לפנינו את מלאכו הטוב אשר ישרוף פעם אחת את פרוות הדובים אשר לפנינו והצילנו מרעתנו!

ותאמר הנערה בלבה, אכן פלא הוא! ואם זכה אזכה להמלט חיים מזה ולשוב הביתה, ומהרתי עם זקנתי אל בית המרחץ, וספרתי לבעלת בית המרחץ את כל אשר ראו עיני במקום הזה למצוא חן בעיניה, כי הלא אוהבת היא לשמוע את קורות חיי המתרחצים בבית מרחצה.

ויהי אחרי אכול הבחורים מהמעדנים אשר על השולחנות ואחרי שתותם, ויתפזרו איש איש אל חדרו ואל משכבו. ואל החדר אשר ממול חדר הנערה נכנס צעיר יפה־תואר ויפה־מראה מאין כמוהו, ובהביטה דרך הדלת הפתוחה למחצה ראתה והנה הצעיר אחרי השתקעו על משכבו הוציא מתחת לכרו צמת שערות יפה, ובהגישו אותה למו פיו נשק אותה נשיקות מאליפות בחבה גלויה, וברטנו מלים אחדות בלחש, הורידו עיניו דמעות, ואחר הפך פניו אל הקיר ויישן.

ותתפלא הנערה מאד על המעשה, כי לא הבינה פשר דבר. ובבוקר בטרם יעורו הבחורים משנתם מיהרה ותמלט מהחצר אחרי קחתה עמה צידה לדרכה מכל טוב השולחנות אשר נשאר אחרי אשר הבחורים סעדו את לבם בערב בבואם, ותמהר אל ביתה ואל זקנתה.

וכראות הזקנה את נכדתה קראה לאמר: מה לך נכדתי, כי כה אחרו פעמיך לבוא? ואיפה בלית כל יום אתמול וכל הלילה ולא דרכך?!

ותספר הנערה לזקנתה את כל הקורות אותה עם הכלב, וגם את דבר החצר השמם וכל אשר ראתה שם ספרה לה, לא הסתירה ממנה דבר.

ויהי כי נחה הנערה מעמל דרכה ותאמר לזקנתה: הבה נא נלך אל בית־המרחץ כאשר החלטנו למען הנקות, ואף כי אחרי שובי מן הדרך הארוכה והמאובקה אשר בה הלכתי, ותעתר הזקנה לדברי הנכדה ותלכנה.

ויהי אחרי הרחיצה ותגשנה שתיהן אל בעלת המרחץ ותספר לה הנערה את קורות חייה וחיי זקנתה כאשר יעשו כל המתרחצים, וגם את כל הקורות אותה אתמול בחצר ועל הבחורים והבחור “בעל הצמה” בתוכם ספרה לה.

כשמוע בעלת המרחץ את דברי הנערה, ותתפלא מאד ולבה פג בקרבה בחשבה: מי יודע אם לא באתי הפעם עד מבוקשי למצוא את אישי מחמד נפשי?!

ותפצר בנערה מאד להובילה עד החצר וגם הבטיחה אותה להעניקה הענקת כסף הגונה אם כדבריה כן הוא.

ותאות הנערה לדברי בעלת המרחץ, וגם הוליכה אותה אל החצר כבקשתה.

ויהי כבואן, ותתחבאנה שתיהן מתחת לספה בחדר אשר שכבה הנערה, וכעבור שעות מספר ראו שתיהן את כל המחזה מהחל ועד כלה, לא חסר דבר.

ומה גדלה שמחת בעלת המרחץ בנפול עיניה על הבחור “בעל הצמה” ותכירהו, כי אישה אהובה, מחמד לבה הוא, וכי הצמה אשר הגיש למו פיו וינשקה, צמתה היא! ויסער לבה מאד, ותאמר לקפוץ ממקומה ולגשת אליו, אבל אחרי רגע שבה ותבליג על סערת רוחה ולא זזה ממקומה עד האשמורת השלישית, ורק אז כאשר הרגישה, כי כל בני הבית הוזים ושקועים בשנה, קמה ותבוא בלאט אל אולם האוכל, שם הורידו הבחורים מעליהם את פרוות־הדובים אשר כסום בבואם, ותאספן ותוציא אותן הרחק אל מחוץ לחצר, ותשרפן עד אחת, כי שמוע שמעה גם היא את הבחורים באמרם: מי יתן והקרה ה' לפנינו את מלאכו הטוב אשר ישרוף פעם את פרוות הדובים אשר לפנינו והצילנו מרעתנו!

ויהי בבוקר כהקיץ הבחורים משנתם ויחפשו את העורות ולא מצאום, ותגדל השמחה במחנה, וגם הביטו איש בפני רעהו בהשתוממות באמרם, מה זה קרה לנו הלילה ואנחנו לא ידענו. וגם הוסיפו: אכן, הצל הצילנו יה מרעתנו וגם מלא את משאת נפשנו וברוכים יהיו העושים!

אז מהרה רבקה אל בעלה ממקום מחבואה ותפול על צואריו ותשקהו. וגם הוא אשר הכירה כרגע העתיר לה נשיקותיו, ומתוך סקרנות קרא לאמר: מה זאת?!!

ותספר רבקה לאישה את כל פרשת הדרך, ובהציגה לפניו את חברתה בת לויתה הוסיפה לאמר:

אמנם חטאתי, אישי הטוב, באשר עשיתי להפר הבטחתי, ולגלות סודך לאחרים, אבל אל נא תשכח ש“האחרים” האלה הורי הם. הורי היקרים, שנפשי קשורה בנפשם ככל אשר נפשם הם קשורה בנפשי אני, ואיככה יכולתי לראות ברעה אשר מצאתם ולשים מחסום למו פי, וה' הלא צוונו בתורתו לאמר: “כבד את אביך ואת אמך למען יאריכון ימיך”?! – ואל נא תשכח גם את דברי חכמינו באמרם: אלו דברים שאדם אוכל פירותיהם בעולם הזה והקרן קיימת לו לעולם הבא. ואלה הם: כבוד אב ואם, וגמילות חסדים ותלמוד תורה. – ועתה הלא עיניך הרואות, כי את פרי המצוה אשר עשיתי לכבד את הורי בסכני את נפשי, אנחנו שנינו אוכלים ברגע הזה, הוא רגע אשרנו הגדול, בהפגשנו אחרי הפרדנו. בדרך נס נזדווגנו, ובדרך נס הצלתיך עתה, ומעתה היה נהיה מאושרים בארץ בחברת הורינו כל הימים.

וישמח הבחור לדברי אשתו, אשר אהבה מאד ופניו לא היו לו עוד, ואף הצדיק את אשתו באשר עשתה לגלות את סודה להוריה באמרו: הטיבות באשר עשית, אשתי הטובה, וה' הטוב שלם לך כגמולך, וגם אותי הציל למענך, כאשר אמרת. וישובו שניהם לבית ההורים בשלום, וההורים שמחו בהם מאד.

ויעברו ימים ותנסה רבקה לא פעם ולא שתים להציל דבר מפי בעלה על אדות מעשהו המוזר עם חבריו, עטופי עורות הדובים כמוהו, וגם בקשתו לגלות לה את כל מצפוני לבו, אבל הוא אך באחת: אל תרבי לשאול שאלות, כי לא אוכל דבר וסודי ימות עמדי.

גם בת לוית רבקה מצאה חן בעיני אחד הבחורים־הדובים, אשר התאהב בה וישאנה לו לאשה. ויהיו כולם מאושרים עד יומם האחרון.

 

אורח לא קרוא / רבקה לוי ספרדיה מירושלים    🔗

לפני שנים רבות גר בעיר קורדובה אשר בספרד יהודי ושמו יצחק די לה רוזה, עשיר מופלג אין כמוהו לעושר בין כל בני העיר, אבל כגודל עשרו כן גדלה כילותו, ועל כן היה שמו לשמצה בפי כל ויכנוהו בשם “עשיר חשוך” כי כך דרכו של עשיר זה, לכסות בלילה בלילה את חלונות ביתו הפונים אל הרחוב בוילאות עבים לבל יהנו העוברים לאורו הדל אשר הדליק בביתו להאיר מחשכיו.

ויהי היום ויחג אחד מבחורי הקהלה את חג כלולותיו, ויבואו כל רעיו ומכריו לקחת חלק בשמחתו. ויהי כי עבר טכס הקדושין ויתפזרו המזומנים בכל פנות הבית להקות להקות לרקוד ולהשתעשע. ולהקה אחת, עשרים בחורים במספר, התכנסה בגן מחוץ לבית, ותשב לה תחת אחד העצים, ויהי הם משוחחים, ויתגלגלו הדברים על ה“עשיר החשוך” ויספר איש איש מהם את כל אשר ידע ואת כל אשר שמע על צרות עינו ועל כילותו של האיש.

והדברים הרגיזו את השומעים, ורגשי שנאה עמוקה מהולים במחשבות נקם כנגד העשיר התעוררו בלב כולם.

אז יקרא אחד המסובים ויאמר: אבל אחי! עד אשר נתרגז ונתמרמר על האיש הזה הבה נטכס עצה, כדת מה לעשות למען הסר חרפתו מעל קהלתנו הנכבדה, ולמען העביר כלמתו מעל כל היהדות הספרדית המצטיינת מאז ומעולם באצילותה ובשמה הטוב. אולי גם “ירחם ה'” ויעלה בידינו להשפיע עליו לטובה בדרך מוסר ונועם, למען ישנה דרכו הרעה, והיה זה שכרנו, הלא אחינו בשרנו הוא, יהודי הוא, מבני בניו של אברהם אבינו, אשר היה למופת לכל באצילות הנפש ובנדיבות הרוח, אשר הנחיל את הסגולות הנעלות ההן לבניו אחריו למורשת עולמים.

וישמעו האנשים, ויאותו לדבריו, ויקראו: אכן צדקת מאד בדבריך, ועל זה יאמר: “קרינא דאגרתא, איהו להוי פרונקא” (הקורא את המכתב הוא יהיה גם הנותן באורו) לאמר: יפה דרשת, וברוך אומר ועושה.

ויען האיש: אם לעצתי תשמעו נשית את הדבר על אברהם קלדירון היושב אתנו פה במסבתנו – ובדברו הראה באצבעו עליו – כי חכם האיש ונבון, ובעל תחבולות, והוא ימצא את דרכו להגיע עד “די לה רוזה” ועשה את אשר יש לעשות לשבט או לחסד. – נשליך עליו יהבנו, כי יש תקוה.

ויפנו השומעים אל אברהם, וישאלוהו אם יש עם רצונו לעשות את הדבר.

ויאמר אברהם: חברי! אמנם הקשיתם לשאל, אבל אחרי ששמתם עיניכם בי, אקבל עלי את הדבר, ועשה אעשה, ואני מקוה, שגם יכול אוכל. אבל הלא כולכם יודעים, כי “אגוז זה קשה לפצחו”, ועל כן עזרתכם אתם, עזרת משנה, בחומר וברוח תהיה נחוצה לי. האיש הלא רע מעללים ורחם לא ידע. ואם אפול בידו חלילה, מי יצילני? ומי ידאג לבני אחרי, ואנכי איש עני ואביון ומאומה אין בידי. ועל כן אם תבטיחוני מעתה שכר עמלי ביד נדיבה וגם תעמדו על ידי למלא פעם בפעם אחרי מועצותי והלכתי.

ויאותו האנשים לדבריו ויקבעו לו מאה דינרי זהב שכר טרחתו, ויפקד כל אחד מהם חלקו בכסף ביד איש נאמן לשני הצדדים וגם קמו כולם כאיש אחד וילכו אחרי אברהם.

והיום יום ערב שבת, והשעה מאוחרת מאד, שעה לפני “הדלקת נרות” וימהרו כולם אל הרחוב אשר שם בית הכילי, אברהם הולך ראשונה, ואחריו במרחק מועט, הולכים כל חבריו.

ויהי כהגיעם קרוב לבית, ויאמר אברהם לחבריו, אתם התהלכו פה מסביב, והייתם נכונים לקריאתי, ואנכי אגש עד הבית ואת אשר אעשה אודיע לכם דרך החלון.

ובדברו מהר אל שער הבית וידפוק בחזקה בדלת, ויקרא: פתחו! פתחו! פתחו! כי דבר נחוץ לי אל מר יצחקי די לה רוזה אדוני־הבית.

ויהי כי נשקף אחד מבני הבית בעד החלון ויקרא בכעס עצור לאמר: מי הדופק ומה לך פה, ומי לך פה, בשעה כה מאוחרת בערב שבת?

ויען אברהם קלדירון ויאמר: היא הנותנת! ועל כן אני דופק בחזקה למען תמהרו לפתוח, כי דבר נחוץ ותכוף לי אל “בעל הבית”, ולעצתו אני מיחל!

וירגז מאד המשקיף בעד החלון ויקרא בחימה גלויה לאמר: הלעת כזאת בערב שבת בין־השמשות באים לדרוש בעצות?! או העלה על דעתך, כי ענה יענה לך מר די לא רוצה, והוא הרי זאת דרכו מאז לנעול דלתותיו בפני כל דופק בכל הימים ומה גם בערב שבת! סור לך מזה, נבזה! כי כל חזותך מעידה בך, כי אכן חצוף ונבזה אתה, ואם אין מרה תהיה אחריתך!

ויוסף אברהם לדפוק ביתר שאת בשלישית ולקרוא: פתחו! פתחו! כי לא אזוז מזה עד אשר תשמעו לי, כי בנפשי הוא, ולבי סמוך ובטוח, כי לו באו דברי ודפיקותי עד מר די לה רוזה, כי אז היה פותח לפני דלתותיו לרוחה. ידעתי כי טוב לב הוא ולא ימנע טובו ממני!

ויהי כשמוע די לה רוזה את קול דבריו האחרונים אשר נאמרו ברגש מלא רוך ותחנונים, ויתן צו לפתוח את השער, וגם עמד בכבודו ובעצמו על מפתן פתח ביתו אשר בקומה השלישית ופניו מול המדרגות אשר עם שער הכניסה ויחכה לאיש לשמוע מה בפיו, כי מאד מאד גדלה תמיהתו לשמוע דברים כאלה, והוא לא הסכין להם מתמול שלשום.

ויבוא קלדירון אל החצר ויערים לעשות עצמו כחולה, ויתהלך אט עקב בצד אגודל ובטפסו לעלות על המדרגות הרבות אשר לפניו שלב אחר שלב, אחז בשתי ידיו הרועדות בשני צדי המעקה בכל כחו והוא מתאנח וגונח עם כל צעד, ומקלל את יומו ואת רוע מזלו על אשר יסרהו אלהים בשבט עברתו להחלותו ולהחלישו.

ובעל הבית מחריש ומשתאה לדעת מה לאיש נגוע חולי ומוכה אלהים ולו! – ותוך כדי דבור עלו בלבו מחשבות נוגות וספקות מחרידים לאמר: מי יודע? אולי מרמה בפי האיש ולא לבקש ממני עצה הוא בא, אלא לבו לכיסי ועיניו אל ממוני, וכמעט שאמר לפנות ולשוב אל חדרו ולהעלם בטרם יגיע אברהם עדיו, אבל אברהם כאלו הבין את הנעשה בלבו, ויקרא בקול תחנונים: אל נא אדוני הטוב! חכה נא לי רגע ואבואה, חוסה נא עלי ואל תבישני משברי! כי בך שמתי מבטחי, רק עצה אני מבקש, ואני בטוח, כי עצתך תנחני בדרך אשרי, ומה יבצר ממך, אם יהודי כמוני יהנה וממך לא יחסר מאומה? הנה איש טוב אתה, וה' מיטיב לטובים בלבותם! ובדברו התאמץ להאיץ צעדיו תחתיו בעלותו והנה מעדו רגליו הרועדות והחלשות ויפל תחתיו, אז ירים קולו בבכי מר מעושה לאמר: אוי לי כי עוניתי! יסור יסרני יה על רוב פשעי, וכולי מכאובים ויסורים… למה לי חיים!

וישמע די לה רוזה ולבו חלל בקרבו…

אחרי התאמצות רבה הצליח אברהם להגיע סוף סוף עד השלב העליון, והנה… בו ברגע שמעו אזניו את קול הקורא – קול שמש הקהלה – מכריז ואומר: שבת! שבת! שבת היום לה', מהרו! הדליקו נרות ואל תאחרו! כי כבר הגיעה השעה!

אז יפן די לה רוזה בזעף פנים אל אברהם ויקרא: הרואה אתה “אורח בלתי קרוא” שכבר אחרת המועד? או השומע אתה את בת קולו של הכרוז, כי כבר הגיעה השבת? ובכן חושה והגידה את אשר אתה חפץ ואל תביאני לידי חלול היום הקדוש… ולולא חסתי עליך בראותי אותך חלוש וידוע חולי, כי אז… כי מי אתה ומה אתה, כי נועזת לבוא עדי, ואנכי אינני מכירך, וגם פניך לא ראיתי בלתי היום?! הגד איפוא את אשר אתה חפץ!

השתחויתי, אדוני הנכבד – קרא אברהם בקול מלא חלחלה ויאמר: אכן הריעותי באשר עשיתי לבוא עדיך בשעה כה מאוחרת וכה קדושה להטרידך, ועמך הסליחה. אמנם אתה אינך מכיר אותי וגם לא שמעת שמעי עד היום הזה. כי מי אני ומה אני כדבריך? – איש מן העם… אבל אני מכיר אותך יפה, וגם שמוע שמעתי את שמעך הטוב, וגם ידוע ידעתי, כי סוחר מרגליות ואבני חן אתה, לכן באתי עדיך להודיעך, כי שמועה עברה במחנה קהלתנו היום, שהאלהים הטוב ראה בעניי ויאנה לידי מרגלית אחת מצוינה במינה ליופי ולגודל, כי יפה היא עד מאד וגם גדולה כביצה, ועל כן רבו הקופצים עליה לקנותה ממני, וכל אחד מהם מציע לי מחיר שאין אני יודע להעריכו, כי הרי מעודי לא עסקתי בכמו אלה, במסחר של מרגליות ואבנים טובות, ואומר בלבי, אסורה נא אליך, אדוני, בטרם אעשה כל מעשה ואשאלה את פיך וכל אשר תאמר אלי אעשה, כי ידעתי כי רחמן ונאמן אתה. כל אשרי במרגליתי, והיא תקות עתידי, ראה בקשתיך!

ויהי כשמוע די לה רוזה את קול אברהם בדברו, ותאורנה עיניו רגע, כי אמר: הנה הקרה ה' לפני עסק טוב, ומי יודע, אם לא אעשה על ידה ריוח גדול, הן כל חזותו של בעל המרגלית מעידה בו כי בטלן הוא ורחוק מהויות המסחר, ועל כן קרא אל אברהם עוד הפעם לאמר: מהרה והראה לי את מרגליתך, כי אץ אנכי לבית הכנסת ל“קבלת השבת”.

ובדברו התאמץ להראות לאברהם פנים זועמים במקצת לבל יראה ללבו, כדרך הסוחרים הנוהגים לדבר אחת בפה ואחת בלב…

אז יקרא אברהם גם הוא בקול מלא צער מעושה לאמר: רואה אנכי, אדוני, כי אץ אתה לדרכך לבית הכנסת. ובאמת השעה מאוחרת וחלילה לי להטרידך עוד ולהביא אותך – חלילה לידי “חלול שבת”. חשבתי כי אגיע עדיך במוקדם, וטעיתי, כי מה אעשה ורגלי הכואבות והחלשות היו בעוכרי לעכבני עד כה, ועמך אדוני הטוב הסליחה. צר מאד כי הלאיתיך, מזלי הרע גרם לי אחורי, ואחרי שכבר נכנסה השבת אשובה לי לדרכי, אחכה עד אשר תעבור ואשובה!…

ובדברו פנה ערפו לכילי כאומר ללכת.

וירא הכילי וירעד לבו, פן ילך האיש ויוליך את אשרו, ואת הריוח הגדול אשר חשב לעשות, ומכר את המרגלית לאחד הקופצים עליה כדבריו, ועל כן מהר אליו ויאחזנו בידו כמנסה לעצור אותו מלכת, ובקול רך ונעים קרא הפעם ויאמר: אל ידידי! אל תלך, אחרי הגיעך עד הלום, אנכי רואה כי עיף אתה מאד, אחרי עשותך דרך ארוכה ויקשה ממך לשוב ריקם, לכן הנני מזמינך לבלות את השבת עמנו, ובמוצאי שבת אחרי “ההבדלה” אמלא אחרי בקשתך להודיעך מחיר המרגליות, והלכת לדרכך בשלום.

ובדברו הובילהו החדרה, וגם פקד על בני ביתו להכין למענו מים חמים לרחוץ ידיו ופניו וגם בגד יפה מבגדיו הכין לו באמרו: הנה עוד מעט והלכת יחד עמי לבית הכנסת להתפלל ולקבל את “היום הקדוש”, לבש נא את הבגד אשר לפניך לכבוד היום, ולמחר תחזירנו לי כצאתך לדרכך.

ויודה אברהם לעשיר, וירחץ פניו וידיו וגם התהדר במלבושי ההוד אשר נתן לו העשיר, וישימו פניהם לבית הכנסת כשהם מתהלכים זה על יד זה לאט לאט לרגלי עיפותו וחולשתו של אברהם.

ויהי כראות חברי אברהם אותו מרחוק בלכתו עם הכילי, וישמחו מאד, וגם הסבירו לו פנים מרחוק כמביעים שביעת רצונם אליו, וברמזו להם ללכת אחריו נשמעו לו ויבואו כולם לבית התפלה.

אחרי התפלה נגשו כל ה“יחידים” (בשם “יחידים” מכנים הספרדים את באי ביהכ"נ הקבועים) אל אברהם אשר עמד ע"י העשיר ויברכוהו בתור אורח, וגם הוא השיב ברכה לכולם ואת חבריו הציג אחד אחד לפני העשיר כרעיו וידידיו מנוער, וגם לחש לאחד מהם באוזן להגיד לחברים, כי ישובו להסתובב ברחוב בית יצחק שעה קלה, וכי יבואו להתפלל גם תפלת שחרית למחרת הבוקר באותו בית הכנסת.

ויעשו החברים כדבר אברהם, וכבוא אברהם אל חדר האוכל אחרי מארחו, ראה והנה השולחן ערוך בטוב טעם, וכולו אומר כבוד. ויקדש יצחק על היין לכבוד השבת, ואחר הסבו אל השולחן לסעוד, והנה קם אברהם ונגש מהר אל החלון הפונה אל הרחוב, ויעבר את הוילון העבה מעליו בהתנצלו בפני “בעל הבית” והמסובים לאמר: סלחו נא לי בטובכם, מארחים נכבדים, על העיזי לפתוח את החלון ואת פיכם לא שאלתי, כי הנה עיניכם הרואות, איש נגוע־חולי אני, והרופאים פקדו עלי להשאיר תמיד את חלונות ביתי פתוחים לרוחה ביום ובלילה, למען אשאף אויר צח ונקי.

ובדברו הסב אל השולחן כשהחלונות פתוחים לכל ארכם ורחבם, וכשהאור, אור שבעת הנרות, לכבוד השבת פרץ החוצה אל הרחוב בפעם הראשונה בחיי הבית, וחבריו אשר ברחוב היו הראשונים לראות וליהנות ממנו כשהם צוחקים ומתפלאים על הצלחתו המהירה של אברהם.

בשעת האוכל השליך אברהם דרך החלון הקרוב למקום מושבו את כל עצמות הדג והבשר אשר הושיטו לו לאכול. כאשר שאל אותו “בעל הבית”, מדוע הוא טורח להשליך את העצמות, והוא הלא יכול להניחן בקערתו מן הצד – ענה אברהם: השתחוויתי, אדוני המארח! כן מנהגי תמיד בשעת אכלי, לשרת את עצמי אפילו בבית, למען הקל את העבודה מעל בני הבית, ואף כי בבית זרים. ויצחקו כל המסובים לדבריו, ולא ידעו המסובים, כי בצדיה עשה אברהם את אשר עשה למען הראות לחבריו אשר ברחוב, שהנה עלה בידו גם לאכול מסעודתו של הכילי כאות נפשו.

והחברים הבינו למעשה אברהם ויתענגו מאד על הצלחתו. כעבור רגעים מספר נשקף אברהם דרך החלון החוצה כאומר לשאוף רוח צח, וכראות אותו חבריו, צחקו לו ברצון ונפרדו ממנו בתנועות יד מתוך שמחה על נצחונותיו.

ויהי בבוקר וימהר אברהם לקום מעל מטתו, ואחרי התרחצו והתלבשו, שתה כוס חמין שהביאו לו מה“חמינירו” (בני המזרח קוראים בשם “חמינירו” את הכירה העשויה חמר, בה מחממים את המים, הקפה, ויתר המאכלים של השבת, והיא נגזרת מהמלה העברית “חם” “חמין” בתוספת “רו” מלשון ספרדית), נלוה אל “בעל הבית” בדרכו לבית הכנסת לתפלת שחרית, וכבואו שם מצא את כל חבריו אשר הקדימו לבוא ממנו, ותגדל שמחת כולם מאד.

וכראות גבאי בית הכנסת את אברהם נלוה אל מר די לה רוזה גם לתפלת שחרית, הבין, שהוא אורחו של די לה רוזה, ויתן לו מקום של כבוד על ידו על ה“תיבה”⁶, וכהגיע שעת “קריאת התורה” הכריז השמש על מכירת “המצוות”⁷“, ויקן העשיר – את “פתיחת ההיכל” לכבד בה את אברהם אורחו, ואת “הנחת הרמונים”⁸ ו”העליות" “סמוך” ו“משלים” ו“מפטיר” לאחדים מרעיו וחבריו אשר הציגם אברהם לפניו בליל השבת. וכל ה“מצוות” עלו לו ביוקר גדול, כי בראות באי שער בית הכנסת כי ה“עשיר הכילי והחשוך” קונה הפעם מצוות בנדיבות רוח רבה, שלא עשה מימיו, התחרו בו בכונה בקניה, ויעלו את מחיר כל מצוה למעלה ראש, והעשיר ראה והבין, וישוך בשרו בשניו, בקוותו שעל ידי קניותיו ו“כבודיו” יעלה בידו למשוך אליו את אהדת אברהם אורחו למכור לו את מרגליתו המצוינה במחיר זול כצאת השבת.

אחרי התפלה, שב די לה רוזה עם אורחו לבית, וגם ידידי אברהם באו לבקרו לשעה קלה למען השיב לו חלק מהכבוד אשר חלק להם בבית הכנסת ע"י המצוות אשר קנה למענם וגם הרבה במחירן, ובלכתם, בלה אברהם את יתר היום הקדוש בלוית מארחיו ויתר בני ביתו במנוחה ובתענוגים כאשר לא הסכין בהם מעודו.

סעודת הבוקר היתה – כנהוג – סעודה קלה, מר די לה רוזה פתח ב“קדוש” על כוס קטנה של שכר וכל בני הבית טעמו ממנו, וכולם סיימו באכילות ה“פסטיל” או ה“פסטידה” וה“סלאטה” – המלוחים – העשויה על פי רוב עגבניות קצוצות עם עלי פטריזיליה, והמתובלות במלח ופלפלים ומיץ לימון, ביצים קשות ומבוצלות⁹, ואחר קראו את ספר התהלים בנעימה המיוחדת הנהוגה, ואחרי מנוחת שעה קלה שבלו אותה כל בני הבית בשיחות קלות הגיעה שעת “סעודת הצהרים” היא הסעודה השמנה והגדולה של היום הקדוש.

גם שנת השבת המסורתית והמענגת (כי הרי שנה בשבת תענוג – שבת בר"ת) אחרי הסעודה השניה, לא חסרה, ואחרי תפלת המנחה וקיום מצות אכילת סעודה שלישית, יצא די לה רוזה לטיול עם אורחו אל רחוב העיר, שנמשך כנהוג עד שעת “המעריב”, אז שרו יחד עם משוררי בית הכנסת גדולים וקטנים את השירים הנהוגים והמזמורים הרגילים לפני התפלה. וכתום התפלה מהר מר די לה רוזה אל ביתו בלוית אורחו וכולו מלא תקוה לגמר “העסק הטוב” שאליו ערגה נפשו כל הימים, ואחרי “ברכת ההבדלה” עם כל המנהגים הקשורים בה, הזמין מר די לה רוזה את האורח אל חדר־כתיבתו המיוחד, ובפנותו אליו בסבר פנים מעושה שאלהו להראות לו את המרגלית אשר אתו להעריכה כהבטחתו.

ומה השתומם לשמוע מפי האורח שהוא אינו רגיל לפתוח בשום עסק במוצאי שבת קודש בטרם יסעד גם את “הסעודה הרביעית” היא סעודת “מלוה מלכה” בכדי לקיים את מצות ההוספה “מחול על הקודש”. וימהר די לה רוזה ויתן צו לערוך לאורח “סעודה רביעית” כבקשתו בהוסיפו לאורח, שהוא – די לה רוזה – אינו רגיל בסעודה רביעית מעודו, ושצר לו צר שאינו יכול הערב ביחוד, להתעכב יותר מדי בביתו, בהיותו קרוא לעסק חשוב ונחוץ אצל אחד מידידיו, הגר במקום רחוק.

ויהי כי גמר האורח את סעודתו הרביעית ולא שעה לדברי מארחו שהיה אץ לדרכו, ברך את “ברכת המזון” בקול רם ובנעימה מיוחדת, וגם הוסיף את “ברכת האורחים” הנהוגה במועל־כפים ובמצמוץ־עינים הבא מתוך “כונה”, ואחרי התענגו בבזיך הקפה של “מוצאי שבת” שיש בו משום תענוג מיוחד, ויעשן הסיגריה הראשונה, רמז למארחו, שחכה לו, ויאמר לו בקידה ובהשתחויה מנומסת ורגילה בהנחת היד הימנית על החזה: השתחויתי אדוני הנכבד, ואין לי די מלים בפי להביע לך את תודתי העמוקה על כל אותות הכבוד שהואלת להראות לעבדך הצעיר והדל באלפי ישראל בטוב לבך ובנדיבות רוחך יחד עם כל בני ביתך הנכבדים, ואת סליחת כולם אני מבקש על הטרדה הרבה שגרמתי לכם במשך יום שלם – יום שבת קודש ולא אשכח טובתכם וחסדכם עמי עד עולם.

ועתה – הוסיף אברהם שנית בהשתחוותו לפני מארחו – הנני מוכן ומזומן לגשת אל העסק בהבטחה גמורה שלא אזוז כמלא־נימה מן הדרך אשר תתוה לי, וכל אשר תיעצני אמלא, והנני מגיש לך את תודתי העמוקה למפרע.

וישמע די לה רוזה את כל הפרשה הארוכה של התודות והברכות אשר חלק לו אורחו בחלקלקות לשון ובאותות הכנעה, וייחר לו מאד, ובכל זאת התאמץ והתאפק מלהתנפל עליו בחימה אשר מלאה את כל לבו, ובקול רווי תלונה חרישית וכבושה קרא לאמר: יישר כחך, אדוני, על דבריך הנעימים ועל תודותיך אשר אני ובני ביתי מעריכים מאד, ועתה הוציאה נא את מרגליתך אלי ואראנה, כי אץ אנכי לדרכי מאד כאשר הודעתיך.

אז יקרא אברהם ויאמר: הלוא הגדתי לך אדוני, ששמועה עברה בקרב מחנה בני קהלתנו, שה' הטוב אנה לידי מרגלית יקרה וגדולה כביצה בימים האלה, ועל כן קפצו הקונים עליה, ואני מרוב טרדתי ואי־נסיוני בסחורות כאלו, יראתי פן אכשל בהערכת המחיר, ואבוא אליך לשאול בעצתך ובהערכתך אתה את המרגלית, הלא מומחה אתה.

אבל אדוני – קרא הפעם די לה רוזה כמתרעם – רק מעתיר דברים על המרגלית, ואת המרגלית עצמה אינני רואה, ובכן הוציאה נא אותה אלי ואראנה ואעריכנה…

ויקרא אברהם בקול רך מלא תחנונים כמתחטא לפני מארחו ויאמר: אבל אדוני, אין בידי כל מרגלית של ממש, אלא מרגלית של תקוה… הגדתי, והנני חוזר ומגיד, שרק שמועה נפוצה בקרב מחננו שה' הטוב אנה לידי מרגלית כביצה, אבל לעת עתה אין ממש בדבריהם, אולם לבי מלא תקוה, שהשמועה הטובה תתגשם בקרב הימים לטובתי ולטובת בני ביתי ולהנאתנו כולנו, כי הרי איש עני ואביון הנני עד כה, וכנראה שתפלותי ובקשותי לפני אבינו שבשמים התחילו להתקבל, ואם הקהל שמע שיש מרגלית, בודאי שיש על מה לסמוך, והמרגלית בוא תבוא ולא תאחר, ומפחדי פן יחיש אלהי מרום לזכותני באבן היקרה ואנכי בלתי מוכן להערכתה, אמרתי: אסורה נא אליך ואשאלה את פיך ואדעה מחירה בשעה שתהיה בידי, ככל אשר אני מקוה, כיהודי מאמין ובוטח בה‘, כי היפלא מה’ דבר?!

אז פקעה סבלנותו של די לה רוזה ויתר ממקומו כנשוך נחש, ופיו הזה קצף מרוב כעס וחימה גלויה ויקרא בהתרגזות רבה ויאמר: מה אתה סח?! הלהתל בי באת, נבזה וחדל אישים?! האכלת וגם שתית, וגם לבשת וגם רמית?! אכן לבי נבא לי מראש, כי איש מרמה ותחבולה אתה, ולכן בקשתי להעלם לבלי לראות פניך, ואתה בערמתך ובנכלותך עצרת בעדי מלכת והצלחת. ועתה מהרה איפוא, חושה ופשוט בגדיך־בגדי מעליך, וצא לך מזה כלעומת שבאת בטרם אגרשך בעצמי בחרפה!

ויעמוד אברהם ועיניו תקועות בכילי בדברו, והוא כמשתומם מכל אשר שמעו אזניו, מהחרופים ומהגדופים אשר כאלו לא היה מוכן להם, ויקרא: אבל אל נא באפך, אדוני הנכבד! השקט על מעונך ואל תרב להתלהב, כי לא לאיש כמוך נאה לעשות את אשר אתה עושה. אני מבטיחך, שאין אני נבזה וחדל אישים כאשר תחשוב, אלא איש ירא אלהים ובוטח בה' אני, וכולי מלא תקוה באלהי מרום, שלא ישכחני ויושיט ידו להושיעני ולאשרני. הנה דוד מלכנו ונעים זמירותינו אמר בספרו הקדוש – ספר התהלים – שיחד קראנוהו עוד היום: “השלך על ה' יהבך והוא יכלכלך” – ואני השלכתי על ה' יהבי והוא יכלכלני, וגם ימציא לי את המרגלית הטובה והגדולה אשר אליה אני מיחל ועיניך אתה תראינה זאת מקרוב… והאמת אגיד לך, אדוני – הוסיף אברהם לאמר בקול מלא רוך ותחנונים – כי צר לי מאד לראות אותך משולל תקוה, ומחוסר אמונת אומן באלהיך, אל אדוני! כי אם יש עונש חמור אשר בידו לענות את האדם בן התמותה ענויים קשים ומרים, הרי זה אבדן־התקוה בעתיד מלא כל טוב, ואשרי אדם מקוה תמיד, ואוי לו למי שנכרתה תקותו מלבו! איש כזה הוא אומלל ביום ואומלל בלילה, ביום הרהורים מרגיזים יבהלוהו, ובלילה חלומות רעים יבעתוהו ואין נחת… ראה הזהרתיך, אדוני הטוב!

ובדברו, מהר אל החדר אשר לן בו בליל שבת, ויורד עדיו־בגדו, בגד העשיר, מעליו, וילבש את בגדיו הפשוטים, ובשובו אל די לה רוזה, הושיט לו את המלבושים ויאמר לו שלום חטוף ויצא לדרכו כמבויש.

ויהי בבוקר ויבוא אברהם על שכרו מאת חבריו אשר שמחו מאד לשמוע את כל הקורות אותו עם הכילי וגם פתח לו עסק קטן בכסף אשר קבל מהם, ויברך ה' חילו, ויעל לאט לאט ויהי למאושר, וישמח הוא בחלקו, וישמח גם אחרים בהעניקו אותם מאשר ברכהו ה'.

אשר לא כן די לה רוזה “העשיר החשוך”, כי מאז נפרד אברהם מעליו לא מצא עוד מנוחה לנפשו, כי דברי אברהם אליו על אבדן תקותו לימים טובים החרידוהו מנוחה, ויבואו בלבו כמדקרות חרב. רוח נכאה אפפתהו כל היום, ובלילה נדדה שנת מעיניו. בהתנמנמו בעתוהו פעם בפעם חלומות רעים ונוראים, ויתהלך קדורנית כל הימים.

לילה אחד גדלה מצוקת לבו של די לה רוזה למעלה ראש, ובהתנמנמו אחרי שעות רבות של נדודי־שנה, ראה והנה שניהם, אברהם אורחו והוא – עומדים לפני כס־יה למשפט, ושני מלאכים ממלאכי־מרום עומדים על ידיהם לשמור עליהם: המלאך האחד, מלאכו של אברהם, כולו לבן, והשני אשר על ימינו הוא, כולו שחור משחור. פני הראשון היו מסבירים ועליזים, ופני השני עצובים וקודרים. הראשון האיר פניו לאברהם, והשני הרעים פניו אליו, וכעבור רגעים מספר שמע די לה רוזה קול קורא בחיל כקול שדי בדברו, ובהראותו באצבעו על אברהם קרא: זה עתיד לרשת גן־עדן גם אחרי מותו ככל אשר הוא נהנה בגן־עדן־חייו מתוך רחב־לבו ונדיבות רוחו. וזה – הוסיף הקול בהראותו עליו, עתיד לרשת גיהנום במותו, ככל אשר הוא חי בתוך גיהנום מתוך כילותו וצרות לבו…

לא לתוהו בראתי עולמי היפה – הוסיף הקול לקרוא באזני די לה רוזה – לשבת יצרתיו! להנות בו כל אדם בעצמו, ולהנות גם את אחרים מכל אשר חננו אלהים, ואשרי אדם אשר רוח נדיבה תסמכהו, ואוי לו לאדם אשר עיניו אל בצעו תמיד, ומעיניו רק טובת עצמו. הראשון כל ימיו חגים, והשני כל ימיו מכאובים…

 

צדקה תציל ממות / הא' אפרים טאג’יר ספרדי מירושלים    🔗

היה היה בעיר מדריד אשר בספרד בימים עברו סוחר נכבד ונודע בשערים ושמו סיניור וידאל בן-ארויה. וכשם שהיה מפורסם בגודל עשרו כן היה מפורסם בגודל צדקותיו לעניים בכלל ולעניי עמו בפרט. ויהי האיש אהוב ומכובד בעיני כל, וכל בני עירו וסביבתו הרבו תמיד לספר בשבחו, וגם תנו צדקותיו ויברכוהו על לבו הטוב ועל ידו הפתוחה.

ובין העניים הרבים אשר דפקו על דלתותיו, יום יום, היה זקן אחד כבן ששים, אשר משך את תשומת-לבו המיוחדת של סיניור בן-ארויה, ברשמי פניו האצילים ובהבעתו, אשר כמו העידה עליו, כי לא עני פשוט ורגיל הוא כי אם נצר ממשפחה כבודה וחשובה. ושם האיש ח’ם¹⁰) אליהו חביב, ועל כן ציין אותו מכל יתר העניים בנדבתו, אף כי בקרהו האיש יום יום. ונדבתו לו, מלבד מה שהיתה עולה על נדבת כולם בכמותה הצטיינה גם באיכותה – בסבר הפנים המיוחד, שסיניור וידאל הראה לאיש מדי בואו אליו.

אבל, אהה! יד הזמן האכזרי פגעה בסיניור וידאל לפתע פתאום ותפילהו מ“אגרא רמה לבירא עמיקתא”, בהביאה אותו לידי פשיטת-רגל. והוא האסון אשר קרה לו: רוב החובות שהיה סיניור וידאל חייב לנושיו עמדו על שלשה סכומים הגונים אצל שלשה סוחרים גדולים קשי-הלב, אשר לא אבו שמוע לכל ההצעות שהציע להם להקל עליו תשלומיהם ולדחות אותם לזמנים פחות או יותר ארוכים. הם אך באחת: לא נאבה ולא נשמע! שלם תשלם את אשר אתה חייב לנו בבת אחת ובזמנים הקבועים. אם לא אחת דתך כפושט רגל ונגלה את הדבר ברבים.

כראות סיניור וידאל ביום שחל בו אחד הפרעונות את אכזריותם של בעלי חובותיו כנגדו, ומבלי התחשב עם עברו המזהיר ולמרות כל בקשותיו והפצרותיו אליהם לבלי חלל שמו ברבים עד שירחם ה', החליט בלבו לגלות בערב אותו היום את סוד מצבו הירוד לאשתו ולבני ביתו, ולהמלט על נפשו מהעיר בסתר בכדי לשים קץ לחייו במרחקים, לבל תראינה עיניו במפלתו ובהשפלתו.

ויאמר ויעש. ובאותו לילה עצמו גלה לאשתו ולכל בני ביתו את כל האמת על מצבו הרע וגם אמר להם, שהוא מתעתד לעזוב את העיר וללכת באשר יתהלך וחפש לו מקום אחר לפרנסתו. ההודעה הפתאומית והמעציבה הזאת באה באזני אשתו של סיניור וידאל ובניו כרעם בגלגל ויחרדו כלם, וינסו לדבר על לבו דברי-כבושין להרגיעו, באמרם שאסור לו, לכל אדם בכלל וליהודי בפרט, להתיאש בשעת אסון כמוג-לב, ועליו החובה להשליך על ה' יהבו עד יעבור זעם, כי הרבה דרכים למקום להושיע לכל אשר ישים מבטחו בו. אבל כל דבריהם נשארו מעל, ובאשמורה השלישית של אותו לילה עזב סיניור וידאל את ביתו, אחרי השאירו למשפחתו מכתב פרידה, שבו חזר על הדברים שאמר להם בעל פה, וגם הוסיף שאם חלילה וחס לא ישיג מבוקשו, ישים קץ לחייו.

ויהי בבוקר כאשר קמו בני הבית משנתם ויראו כי סיניור וידאל איננו, וגם קראו את מכתבו אליהם אשר השאיר אחריו, ויתמוגגו בבכי. ואשתו האומללה גם התעלפה מרוב צער ויגון על בעלה הטוב ואציל הנפש כי איננו.

ויהי כי שמעו השכנים אשר מסביב לארמונו של סיניור וידאל את בכי בני ביתו, אשר הגיע עדיהם למרות כל אמצעי הזהירות אשר אחזו בהם בני הבית בסגרם את החלונות והדלתות לבל יודע הדבר לאיש, ויבינו כי אסון קרה פתאום, וימהרו וירוצו בבהלה אל הארמון להתחקות על שורש דבר. ומה גדלה מבוכתם בהגלות להם הסוד המר והנמהר, ובראותם את אשת סיניור וידאל האצילה והעדינה במצב של התעלפות קשה וכמעט בלי הכרה, ויצר להם מאד. אך בין כה וכה והרופאים אשר הבהילו אותם בני הבית על ימין ועל שמאל לטפל באמם החולה, באו, ורק אחרי עמל רב הצליחו להשיב רוחה אליה…

אז ינודו כל הבאים לאסונה הגדול של המשפחה, וגם נסו לעודד את אשת סיניור וידאל בדברי התאוששות, אבל ללא הועיל, האשה אך באחת: מות ימות בעלי הטוב ועיני לא תשובנה עוד לראותו! סר צלו מעל כלנו! יתומים היינו ואין אב, וה' הטוב עזבנו לנצח אחרי הסבירו פנים אלינו… אוי נא לנו כי חטאנו!… ומדי דברה שבה והתעלפה פעם אחר פעם, עד שהרופאים פקדו על הנצבים לעזוב את הבית ולתת לחולה את מנוחתה, כי רק על ידי המנוחה השלמה אפשר לה, שתתגבר על יגונה ותתעודד לאט לאט.

בלכת סיניור וידאל, שם את פניו אל מחוץ לעיר רחוק רחוק, וגם החיש צעדיו תחתיו כאיש אשר ירדפוהו, מבלי דעת לאן פניו מועדות. ויהי כאשר רד היום וירגיש כי כוחותיו עזבוהו וכל עוד נפשו בו, ויעמוד מלכת, וירא והנה הוא במקום שמם מאדם, אין בו נפש חיה, “לא גבר קורא ולא כלב נובח”¹¹), ואף עץ לא נמצא שם בכל הסביבה לחסות בצלו לנוח. ויתחלחל האיש מאד, ורעדה אחזתו בבדידותו, ויהי אובד עצות. ללכת הלאה לא יכול, כי רגליו לא נענו לו מרוב עיפות, ולהשאר במקום היותו ולעבור שם את הלילה מבלי כל מחסה ומסתור לא חפץ, כי אמר: אמנם גמרתי אומר בנפשי לשים קץ לחיי, אבל הייתי רוצה למצער לבוא אלי קבר כבן אדם, ולא להיות לטרף לחיה רעה ולהקבר קבורת חמור… עודנו חושב כה וכה כדת מה לעשות, והנה נשא עיניו למולו הרחק הרחק וירא והנה תמונת אדם מתנועעת לנגד עיניו באופק, והיא כמתקרבת אליו בצעדים מהירים. ויגדל פחדו מאד, כי אמר: בודאי “פרא למוד מדבר” הוא זה אשר עוד מעט יתנפל עליו ויהרגהו, וכמו מבלי משים גם שמח מתוך פחדו ויגונו, כי אמר: ובכל זאת ילוד אשה הוא הבא לקראתי, ואף אם ימיתני, יקברני למצער אחרי מותי… ומה גדל תמהונו בהתקרב האיש אליו ובראותו כי לא פרא למוד מדבר הוא ולא שודד מיער, כי אם ח’ם אליהו חביב הוא, אותו העני החביב שהיה נפגש בו יום יום בביתו או בבית מסחרו, והיה מעניק לו ממה שחננהו ה' בשמחה רבה, לעודדו ולתמוך בימינו, הוא ולא אחר, וכולו טבול בזעה מרוב עיפות. ויפן אליו ויקרא: ח’ם אליהו! ח’ם אליהו! מה לך פה? ומי לך פה? מי שלחך עד הלום במקום השמם הזה? ומי הורה לך את הדרך תלך בה להגיע עדי בשעה כזו? לא יאמן כי יסוּפר! וימהר ח’ם אליהו ויאמר אל סיניור וידאל בחבקו את שתי ידיו בחבה גלויה: השתחויתי מיטיבי ואיש חסדי, איש לא שלחני, וכל מורה דרך לא הנחני אליך, אלא מן השמים סייעו בידי לבוא עדיך, וברוך ה' אשר לא עזב חסדו ואמתו מעמך ומעמדי אני להנחותני בדרך אשר הלכתי עליה, ולהגיעני עד הלום בשעה הרצויה וברגע הנכון!

ומעשה שהיה כך היה: – זה זמן לא מעט שלא ראיתיך כאשר ידעת, וזה מפני סבות שונות. ורק אתמול נזדמן לי המקרה לעבור דרך בית מסחרך, ואסור לראותך ולבקרך ולדעת שלומך, כי נפשי ערגה לך מאד. ומה השתוממתי למצוא את בית מסחרך סגור על מסגר ושוטרים עומדים על דלתותיו לשמרו. ובשאלי את שכניך הסוחרים על סבת הדבר, אמרו לי, כי זה יומים שבית מסחרך סגור ואסון קרה לך, אסון גדול מאד, ואזדעזע לשמועה, וארוץ הביתה אשר שם הייתי רגיל לבקרך פעם בפעם, להתחקות על שורש הדבר, ומה חרדה נפשי בהודע לי האמת כולה מפי משרת הבית אשר ידעני מאתמול שלשום. ובשאלי אותו דרך זו הלכת בה, הואיל להראותני את הדרך וגם את דבר החלטתך הנוראה לשים קץ לחייך מרוב יאוש הודיעני. ולמרות שהבשורה המעציבה דכאתני עד עפר, לא חסתי על עצמי ועל כוחותי, ואמהר לאחוז בדרך אשר הורני ללכת בה, וארוץ בלי הרף ובלי מנוחת-רגע כל היום למן הבוקר, עד אשר פגשתיך.

כן יקירי – קרא סיניור וידאל בהתרגשות – אני חשבתי שבעוד רגעים מספר אלך “לאותו מקום אשר שם ינוחו יגיעי כח” כמוני, כי אכן מה הם החיים למרי נפש? הלא אך למשא ולמעמסה!! וכלום יש ערך לחיי אנוש עלי חלד שאין בהם מצוות ומעשים טובים, ושאין בהם יכולת לאדם להיות לתועלת ולעזרה לעצמו, לביתו, ולאחרים?! ח’ם אליהו לא נתן לסיניור וידאל להמשיך את דבריו בראותו אותו מתמוגג בדמעות ומתיפּח וגונח גניחות המשברות את הלב, ויען ויאמר: ידעתי! אדוני הנכבד והיקר, ידעתי את כל האמת עליך כאשר תאמר, כי מנפשי ומבשרי חזיתי זאת. ובכל זאת חלילה לך להתיאש ולקוץ בחייך, כי הרי אתה יודע כמוני שאחרי הלילה האפל תשוב השמש להאיר, וגם ליל-אפלת החיים לא לעולם הוא, וגם לוּ יבוא הקץ, ושבה השמש להאיר אליך בכל זיוה והדרה… העיקר שצריך לחיות, ובמקום שיש חיים יש תקוה, ואחרי התקוה האורה…

ועתה, קומה נא אדוני ובואה נא עמי ושבנו יחד הביתה – אל ביתי אני, ושם נדבר יחד ונטכס עצה יחד כדת מה לעשות? כי יש תקוה…

סיניור וידאל לא האמין למשמע אזניו, כי אמר בלבו: הרי האיש הוא עני מדולדל, פושט יד ממש מזה זמן, ההוא יושיעני?!

ובכל זאת לא יכול לעמוד בפני הפצרותיו הרבות של ח’ם אליהו אשר הבטיחהו לאמר: לא אזוז מזה עד שתעתר לי, לבוא עמי.

אז יקום סיניור וידאל ויאמר… הנח לי ח’ם אליהו, הנח! כי למה אלך? וטוב מותי מחיי! אך ח’ם אליהו באחת: בוא תבוא עמדי ותקותי חזקה שלא תבישני משברי… ושגם אתה לא תתחרט על מעשך…

המלים האחרונות יצאו מפי של ח’ם אליהו בחביבות רבה עד שהשפיעו על סיניור וידאל בהאירם את לבו בזיק של תקוה לרגע ויחליט ללכת עמו.

אז יקח ח’ם אליהו את שק צידתו הקטן אשר הביא עמו בבואו, ויוציא מתוכו פרוסות לחם וחמאה ופרות, ובהושיטו אותם לסיניור וידאל אמר: אכול אדוני אכול, מאשר הבאתי עמי, כי הדרך רחוקה לפנינו, ובודאי שהיום לא בא אוכל אל פיך ומבלי אכילה הרי לא תוכל לצאת לדרך. ובקחתו את האוכל בידו, זכר סיניור וידאל כי רעב הוא וכי לא בא כל אוכל אל פיו מאז עזב את ביתו, ויבלע את פרוסות הלחם והפירות כבכורה בטרם קיץ, ואחר אחזו שניהם את דרכם אל הארמון. וכעבור שתי שעות של הליכה בדרך קשה ומלאה חתחתים ואבני נגף, הגיעו אל דרך המלך, ומשם אל גבעה רמה ויפה זרועה ארמנות וטירות יפים להלל, אשר ממנה נשקפה העיר כולה באופק במרחק שעה בערך. וישתאה סיניור וידאל למראה עיניו באמרו, שלא ראה גבעה כזו מימיו ליופי ולגנות נהדרות, וגם לא ידע אותה מכבר, וגם שאל את ח’ם אליהו על אודותה. ויספר לו ח’ם אליהו שזוהי שכונה חדשה מקרוב נוסדה, ושהוא יחד עם עוד אנשים מספר בעלי טעם ובעלי רכוש כוננו אותה, וגם בנו את הארמונות וההיכלים היפים, וגם נטעו גנים מלאים עצי פרי ועצי-נוי מיוחדים במינם על יד כל ארמון, וגם קראו את השכונה בשם “יפה-נוף”. ובין כה וכה הגיעו שניהם לארמון גדול ורחב ידים, המוקף כולו גן גדול ונהדר – גן עדן ממש – שאליו הזמינהו ח’ם אליהו להכנס. ובהכנסם נעלם ח’ם אליהו רגע מעיני סיניור וידאל בבקשו ממנו סליחתו על השאירו אותו לבדו בגן מול הכניסה אל הארמון. ויהי הדבר לחידה בעיני סיניור וידאל, כי אמר בלבו: מה לעני הזה ולארמון גדול ויפה כארמון אשר לפניו? לא עברו רגעים מספר, והנה שני אנשים חסונים כאלונים ושניהם לבושים שחורים ומגוהצים, וחזותם חזות ההוד והדר כולה, נגשו אליו, ובהשתחוותם לפניו בהדרת הכבוד, הזמינו אותו ללכת אחריהם אל תוך הארמון בהוסיפם שעל פי מצות אדוני הארמון הם מזמינים אותו… וכי שומרי הארמון הם.

ויגדל תמהון סיניור וידאל מאד למשמע אזניו, אך בראותו את היחס של כבוד שהאנשים התיחסו אליו, נמשך אחריהם, ואחרי הביא האנשים אותו אל חדר גדול ורחב ידים אשר רצפתו שיש, ורהיטיו הבנים וחזותו חזות “חדר-מלכים” ממש, בקשוהו לקחת לו מקום על אחת הספּות, הרפודות אטון-מצרים, והמרוקמות רקמות זהב וכסף מעשה ידי אמן, ויעזבוהו לנפשו ויצאו, בהוסיפם לפני צאתם, שבעוד רגעים מספר יצא “בעל הבית” לקראתו.

בין כה וכה נפתחה דלת צדדית, ובעל הבית הופיע בכל הודו והדרו כשהוא מעוטף כולו בפרוה יקרת ערך מאד, וימהר אל סיניור וידאל, ויושט לו יד בחבה גלויה, וישאל לשלומו כאילו הוא מכירו מאז…

ומה גדל תמהונו של סיניור וידאל בראותו שאך ח’ם אליהו הוא שוב, הוא ולא אחר, אותו ח’ם אליהו אשר עזבהו לפני רגע, הוא ח’ם אליהו העני בלבוש עשיר… ובאיצטלה מיוחדת במינה. ויהי כי לא יכול עוד להתאפק מרוב התפעלות, ויקרא בקול בפנותו אל ח’ם אליהו לאמר: מה זאת? הבחלום או בהקיץ אני רואה את אשר אני רואה?! ובדברו צנח אחורנית לרגע וישקע בספתו הרכה כמו מבלי משים ויוסף לקרוא: דבר ח’ם אליהו! דבר ידידי ומציל נפשי!! והגד נא לי ה“ילוד אשה” אתה או “מלאך אלהים”?! הגד ואל תאחר!

ויחייך ח’ם אליהו לדברי סיניור וידאל ולהתפעלותו והתרגשותו הגדולה, ואחר אמר: לא מלאך מן השמים אני!! אלא “ילוד אשה” כמוך. אני, אותו ח’ם אליהו אשר הכרתני מאז ומקדם, ואותו העני אשר היה מבקר אצלך יום יום ופנה אליך לעזרה, ואתה בטובך הגדול עשית את אשר עשית להחיותני ולעודדני אני וביתי בסבר פניך היפות והנעימות. אני הוא ולא אחר!

ובטרם אספר לך את אשר קרה עמי בשנים האחרונות אשר לא ראיתני ולא ראיתיך, רוצה אני שתגש אל שולחני לשתות משקה חם, ולאכול מהמגדנות אשר הכינו, ואחר נשוחח. אתה תספר לי ראשונה את כל הרעה אשר מצאתך מיום עזבי אותך, ואני אספר לך אחרי כן את כל הקורות אותי לטובה עד אשר הגעתי עד הלום לארמון הזה אשר עיניך רואות, ולכל אשר בו… אחרי הסעודה הקלה והנעימה, חזר סיניור וידאל בלוית מארחו הטוב אל הטרקלין להאזין אל השיחה אשר אליה יצאה נפשו למען דעת את הסוד המפליא והמגרה של כל פרשת יומו המיוחד במינו מיום הולדו. ויהי כי עמד ח’ם אליהו על דעתו לשמוע את כל הקורות את סיניור וידאל תחילה בטרם יבוא על ספורו הוא, ויספר סיניור וידרל את כל פרשת צרותיו הפתאומיות, וגם את דבר שלשת הסוחרים הגדולים אשר התאכזרו עמו וגם הביאוהו להחלטתו האחרונה לשים קץ לחייו הרחק מעיר מושבו ומבני ביתו, ספר לו כשעיניו מלאות דמעות.

אז אמר ח’ם אליהו לסיניור וידאל כי מכיר הוא את הסוחרים, וכי הוא רוצה לבקרם בלוית סיניור וידאל באותו יום בהיות עוד השעה מספקת לכך. ויצו ח’ם אליהו ויכינו לו כרכרה יפה, ובעלותו אליה יחד עם סיניור וידאל מהרו שניהם אל הסוחר הראשון, ובהכנסם אליו נתקבל ח’ם אליהו מאת הסוחר בכבוד גדול, וגם נשק הסוחר את ידו בחבה. ואחרי הציג ח’ם אליהו לפני הסוחר את סיניור וידאל, אשר הודה כי מכיר הוא אותו מאתמול שלשום, וכי הוא אחד מנושיו הגדולים אשר הגיש משפט כנגדו בימים האחרונים לרגלי סרובו לשלם חובו בעתו כנהוג, שאלהו ח’ם אליהו על אודות סכום החוב אשר הוא תובע ממנו, ובהודיע הסוחר לו לאמר, שהסכום הוא של חמישים אלף פראנקים זהב, צוה ח’ם אליהו להעבירם על חשבונו הוא ולשחרר את סיניור וידאל מחובו. וגם להודיע תיכף לבית המשפט, שכבר גבה את חובו ממנו ושאין עוד כל תביעה עליו ולא על חנותו וסחורתו לעקלן.

כך עשה ח’ם אליהו עם הסוחר השני והשלישי, אשר שניהם קבלוהו גם הם בכבוד הראוי ובהשתחוויה של ענות חן וסבר פנים מיוחד וגם בנשיקת יד חמה. ואחרי הציגו גם לפניהם את סיניור וידאל, ואחרי שקבל על אחריותו ועל חשבונו את הסכומים ההגונים אשר סיניור וידאל היה חייב לכל אחד מהם, יצא בשלום מאתם אחרי הבטיחם אותו שיפנו תיכף ומיד אל בית המשפט להסיר את עקולם מעל חנותו של סיניור וידאל ולשחררו מתביעתם. וסיניור וידאל בראותו את כל הכבוד הגדול שחלקו הסוחרים לח’ם אליהו, ואת נדבת לב הגדולה של ח’ם אליהו ביחס אליו, הלך תמהונו הלוך וגדול עד שלא יכול להוציא מלה מפיו ולשאול את פשר כל הענין הסתום והחתום ממנו, ויהי בדרכו כשכור אשר עברו יין ישן. ורק בשובו הארמונה שב לשאול, שח’ם אליהו יבאר לו כל מה שעשה לטובתו, ואיך הגיע לידי עשרו ואשרו הגדול כאשר עיניו רואות ותוהות.

אז יענה ח’ם אליהו שנית ויאמר לו: חדל לך סיניור וידאל מלהפציר בי לגלות לך סודי תיכף ומיד, כי לא זה הרגע ולא זו השעה למלא אחרי שאלתך, כי עוד מעט ישובו בני מבית מסחרם הביתה, לבקרני ולבלות עמי שעה קלה, כדרכם בכל ערב, ורק ממחרת הבוקר אספר לך הכל ואעמיד אותך על כל האמת.

אחרי שעה קלה הופיעו שלשה צעירים חסונים ויפים הארמונה, דרשו בשלום בעל הבית ואשתו בשמחה גלויה ובחבה מצוינת במינה.

ובהסתכל סיניור וידאל בפניהם ראה והנה… הם אותם שלשת הסוחרים שאליהם הלך בלוית ח’ם אליהו לפנות ערב ושהם נושיו ולוחציו הידועים, ואז כמו הבין את סבת קבלת הפנים היפה אשר קבלו בה את ח’ם אליהו אביהם ואותו בהפגשם בם לפנות ערב היום ההוא. וימלא לבו רגשות מהולים בשמחה ותוגה כאחת, רגשות הכרת טובה ועלבון עמוק. שמח על שהוא היה הראשון לבוא לעזרת אביהם, ובעקיפין גם לעזרתם הם בימי ענים ומרודם, והתעצב על אשר בהתהפך עליו הגלגל פתאום בימים האחרונים, נזקק הוא להם, לח’ם אליהו במישרים, ולבניו בעקיפין. ובזכרו במרירות נפש את כל העלבון שעשו לו הבנים בהכריזם עליו כפושט רגל ובסגרם מבלי רחם את בית מסחרו על אף כל הפצרותיו אליהם לחכות לו על תשלומיו, קבלו כל הרגשות הללו צער עמוק, כעס ורוגזה בולטים יותר מדי, שלא היתה נעימה כלל לח’ם אליהו ולבניו אשר כמו הרגישו בהם. אז פנה ח’ם אליהו אל סיניור וידאל בחיוך קל מלא צער ויאמר: אכן צודק אתה מאד, אישי סיניור וידאל, על היחס הבלתי הוגן שהתיחסו בני אליך בשעת ירידתך מתוך אי-ידיעה בערכך ובאצילות נפשך, והם ראויים לנזיפה קשה. אבל אנא ידידי, סלח נא לעונם כגודל חסדך, כי לא מתוך רוע לב וכונה בלתי רצויה עשו את אשר עשו, אלא מתוך חסרון נסיון בחיים, ואף כי החיים המסחריים אשר זה דרכם להקשות את לב האוחזים בה. ורק יוצאים מן הכלל הם אלה אשר יחד עם אהבת המסחר לא עממה בקרבם גם אהבת האדם בשעת צרתו. ועל זה אני כשלעצמי מצטער מאד מאד, ואני בטוח שגם הם, בני, מתחרטים על אשר עשו, ועל אחת כמה וכמה בשעה שישמעו ממני את כל אשר רוחש לבבי אני אליך ואת כל גודל טובתך עלי. ראה! הנה שלשתם עומדים לפניך כעת ככלי מלא בושה וכלימה על מה שעשו, והם מבקשים סליחתך בעד העלבון והצער אשר גרמו לך בהתעקשותם שאיננה הולמת אותם כלל כבני אני. סלח! וה' הטוב והסלח ישלם לך כגמולך.

ובדברו רמז לשלשת בניו לגשת אליו ולבקש מלפניו סליחתו. וימהרו הבנים לעשות כדבר אביהם, וגם סיניור וידאל קרא ויאמר: סלחתי כדבריכם, למלא את דבר אביכם, הוא ידידי הטוב, הוא מיטיבי ואיש חסדי כיום. ואחר נפרדו מבית הוריהם בהבטיחם להשיב לסיניור וידאל את כל האמון שהיה להם בו, וגם לעזור לו בכל לב לשוב אל כבודו הראשון כסוחר נכבד. ובהיותו עיף ויגע מאד מעמל כל הקורות אותו באותו יום ומהתרגשות הרוח אשר עלתה למעלה ראש, עלה סיניור וידאל על מטתו הרפודה והרכה אשר הוצעה לו בחדר המיוחד והיפה אשר יחדו לו, ויישן וירדם, ותרדמתו נעמה עליו עד הבוקר. אז בא ח’ם אליהו בעצמו וידפוק על דלת חדרו ויקראהו ללכת עמו לבית הכנסת אשר בשכונה לשאת רנה ותפלה יחד עמו להודות לה' על חסדיו עם שניהם.

אחרי התפלה וסעודת השחרית, פנה ח’ם אליהו לסיניור וידאל ויאמר: כעת בואה נא עמי ואגלה לך סוד עשרי ואשרי כהבטחתי, ובהזמינו אותו ללכת אחריו, הובילהו אל חדר מיוחד אשר בקצה הגן אשר שם היה רגיל להתיחד יום יום שעה או שתים מבלי לתת לאיש אף מבני ביתו להפריעו.

ובהתבודדם פתח ח’ם אליהו פיהו ויאמר לסיניור וידאל בהראותו לו באצבע את החדר ואת כל אשר בתוכו.

הרואה אתה ידידי סיניור וידאל את החדר הזה ואת אשר בו?

החדר הזה אשר אתה רואה נקרא בפי בשם “חדר העוני”, וכל בלויי הסחבות והסמרטוטים הממלאים אותו יעידו ויגידו, כי אכן שמו ראוי לו, כי חדר עני הוא. ומטרתי בו היא לשוות לנגד עיני תמיד את ימי עניי ומרודי, הימים אשר הייתי בהם פושט יד לקבל עזרה מאחרים וממך אתה בראשם, למען אדע על ידי זה להושיט עזרה לאחרים בימי עשרי ואשרי. יום יום אני מבלה שעה קלה בחדר הזה, ולובש מבלויי הסחבות אשר בו שעה קלה לחדש את זכרוני ולחזקהו. החדר הזה, והזכרון הזה – אני מודה – יקרים בעיני שבעתים מכל ארמנות התפארה אשר בניתי לי כמו רמים, ומכל הזכרונות הנעימים המתחדשים עמי חדשים לבקרים לרגל עשרי יקרו לי אלה. ודע לך כי משפחה הגונה היתה לי, משפחה צנועה וחשובה, ומאלו המשפחות שאהבו את התורה ולומדיה, וגם הרבו לעשות צדקה וחסד כל הימים, אלא שפתאום נהפך הגלגל עליה לרעה, כי באחד הלילות כשהיינו כולנו ישנים הוזים, ירדה אש מן השמים ותאכל כל אשר לנו, ונשאר עירומים ומחוסרי כל. גם אבי ז"ל נאחז בלהבות האש וישרף בהיותו זקן וחלש, למען הציל את נפשו. וגם אנכי – נכויתי כויות קשות בידי וברגלי, אשר עשאוני לבעל מום ולא היה בידי לעזור לעצמי ולעבוד איזו עבודה גופנית שהיא, להחיות המשפחה שנשארה כולה עלי אחרי מות אבי. ומרוב לחצי ודחקותי, הייתי נאלץ לפנות רק אל שני אנשים נכבדים וחשובים בעלי לב ונפש אשר הקרה ה' לפני, אליך אדוני, ואל עוד אחד שחפץ בעלום שמו. ודע לך, אדוני, שלמרות מצבי הקשה ודחקותי הגדולה לא שכחתי אף יום למלא את חובת קוני, חובת העזרה והצדקה לאחרים, ונתתי חומש מכל מה שהכנסתי בצמצום גדול, לקיים בזה את מדת החומש שהטילו חכמינו על כל אדם מישראל לתת ממה שיש לו, בהיותי בטוח שה' הטוב הבוחן כליות ולב, לא יטשני לאורך ימים, ויחזירני בקרוב יחד עם כל משפחתי למצבי ולמעמדי אשר בימינו הטובים. ואכן שמע ה' בקול תפלתי. וזה כחמש שנים בערך שזכני ה' בגורל גדול ועצום אשר הביאני עד הלום, אל זה הארמון ואל זה העושר שאתה רואה. ומאז – כמובן – חדלתי לבקרך בביתך או בבית מסחרך כאשר הסכנתי.

ומעתה מאליך תבין, אדוני – הוסיף ח’ם אליהו בסיימו – שזכרך אתה מיטיבי ואיש חסדי לא מש מלבי ולא ימוש מזכרוני אף לרגע, והנני מתכבד להודיעך שאני מוכן ומזומן בכל עת ובכל שעה למלא את חובתי אליך, למען השיב לך אחת מני אלף מכל אשר עשית עמדי ועם בני ביתי בכל פעם אשר פניתי אליך, ולבי לא יפון שלא תצטרך אלי, וכי האלהים הטוב ישלם גם לך טובה תחת הרעה אשר מצאתך לרגע לקיים בזה את הכתוב: “כי את אשר יאהב ה' יוכיח”. ועינים הרואות שתוכחת ה' לא ארכה ולא תארך, ועוד ביום מחר תשוב בשלום ובשמחה למעונך ולמסחרך, ועלית שוב מעלה מעלה יותר מאשר היית, כי הרי גם אתה אוהב צדקה וחסד היית מעודך. ובערב אותו היום הלך ח’ם אליהו לביתו של סיניור וידאל, ויבא לבני ביתו את הבשורה המשמחת על סיניור וידאל שהוא חי וקיים, ושהוא נמצא בביתו הוא בריא ושלם ומלא מרץ ותקוה חדשה, ושהוא ישוב לעבודתו ולמסחרו ביום המחרת, לשמחת כולם, וגם הזמין את כולם ללכת יחד עמו אל ביתו להפגש עם סיניור וידאל המחכה להם בכליון עינים, לבלות יחד עמם את אותו הערב בשמחה ובטוב לבב, ולהודות לה' על התשועה אשר עשה לכולם בחסדו הגדול. ולא יכלו בני ביתו של סיניור וידאל להאמין למשמע אזנם, ובכל זאת לא סרבו להצעתו של ח’ם אליהו אשר הציע להם בחביבות רבה ובסבר פנים מיוחד לסור אליו אל ביתו, ומה גדלה שמחתם בהפגשם בסיניור וידאל והוא עליז ושמח ומלא תקוות טובות לעתידו, לטובתו ולטובת כל בני ביתו.

ואכן ממחרת אותו הערב שב סיניור וידאל לבית מסחרו, ויחל בעבודתו כבראשונה, וגם ההצלחה לא אחרה להאיר לו פניה. ויעל מעלה מעלה, וישב לח’ם אליהו את כל הטובה אשר עשה לו בעת צרתו, וגם את כל הלואותיו הגדולות השיב לו עד הפרוטה האחרונה, וגם השתתפו שניהם מאז בעסקיהם הגדולים והמסונפים וגם בעבודתם לטובת כל אחיהם ולטובת האנושיות בכלל.

 

סיניור מיגואל עתיר נכסין / הא' אפרים טאג’יר ספרדי מירושלים    🔗

א.    🔗

היה היה בטולידו אשר בספרד בשנים חלפו יהודי עשיר מופלג הנודע בעשרו בכל המדינה. ויקראוהו בני העיר בשם “עתיר נכסין” בגלל נכסיו הרבים ותועפות הכסף והזהב אשר בידו. אך שמו האמיתי היה סיניור מיגואל די לה רוזה. כנוי משפחתו – “עתיר נכסין” (“עשיר נכסים”) ירש סיניור מיגואל מאבותיו ואבותיו מאבות אבותיו מדורי דורות. מעל לשער ארמונו תלוי היה שלט מופלא בתכנו, ואף הוא עבר אליו בירושה מדורות ראשונים, ועל השלט כתוב היה באותיות זהב גדולות ובולטות “אין לך אדם העומד בפני כח-הממון ואפילו המלכים”. ולסיניור מיגואל בן ושמו אלברטו, אשר אהבת נפש אהבו, כי יחיד הוא לו, והוא יפה תואר ויפה מראה, איש האשכולות: בעל חנוך מצוין ובעל ידיעות רחבות ועמוקות בתורה ובחכמות חיצוניות, וגם הצטיין במידותיו התרומיות ובלבו הרגש והרחמן. וכגודל עשרו של סיניור מיגואל כן גדלה נדיבות רוחו ואצילותו. הוא היה מכניס אורחים רבים, ומכבדם מכל אשר לו. האכיל אותם לשובע, השקה אותם לרויה, וכצאתם את הארמון העניק לכל אחד מהם הענקת-כסף הגונה. בקיצור “כל מי שנכנס בוכה אל ארמונו של סיניור מיגואל יצא צוחק”¹²), וגם הרבה לספר בשבחו של המארח ובשבח היכלו הנהדר וכל תכונתו הרבה. ולא היה אדם במרחבי המדינה שלא בקש להיות בין אורחי סיניור מיגואל ובני ביתו למצער פעמים בשנה, ליהנות מטובו ומעשרו, וביחוד מחביבותו ומסבר פניו. ויהי שמו של סיניור מיגואל ובני ביתו נשא בפי כל, בפי בני ברית ובפי שלא מבני ישראל.

ויגיע שמע צדקותיו של סיניור מיגואל וגודל עשרו והדרת ארמונו עד אזני המלך ושרי המלוכה מרואי-פניו, ויגמר המלך אומר לבקר פעם בלוית וזירו בארמון היהודי העשיר, לראות בעיניו את יפעת הארמון והדרו וגדולת עשרו של האיש ואצילות-רוחו הנדיבה והמפורסמת לתהלה.

ב. הבקור ותוצאותיו    🔗

ולא אחר המלך למלא אחר דברו, ובאחד הלילות קרא את משנהו סיניור “די אל-גראנאטי” ויגל לו את רצונו לבקר בבית סיניור מיגואל, וגם פקד עליו ללוות אותו בדרכו לארמון היהודי, כשהם שניהם מתחפשים כאורחים רגילים ופשוטים, לבל יכירם איש בבואם, למען יהיו יותר חפשים להתחקות על כל דרכיו של סיניור מיגואל עם אורחיו, ולדעת את האמת על כל השמועות המופלאות המופצות עליו ועל נדיבותו.

ויהי אך צעדו רגליהם אל תוך הארמון, ויעמדו שניהם, המלך והמשנה, כנדהמים למראה עיניהם אשר לא ראו כמוהו גם בארמנות המלכים עצמם.

קסם מיוחד היה שפוך על פני כל. כל החדרים המרובים אשר בארמון היו מוארים ומזהירים באלפי אורות מרובי-הצבעים השופעים מתוך מנורות הזהב והכסף שהשתלשלו וירדו מהתקרה. הרהיטים כלם היו מיוחדים במינם ובאמנות מלאכתם, – מלאכת מחשבת, – אשר הפליאו את רואיהם, ואף את עיני המלך והמשנה… חדרי האוכל ביחוד הצטיינו ברחבם ובגדלם, ובסדר שולחנותיהם המפוארים ובכל כליהם העשויים כסף וזהב מעשי ידי טובי אמני הצורפים להלל, למן הקערות, הכפות והמזלגות ועד אגנות-הפרחים, בקבוקי המים ואשישות המשקאות המבוסמים, אין דבר אשר לא שבה את לב הרואה בטיב וביפי מלאכתו. גם המשקאות החריפים והנוחים אשר שמשו לשתיה, היו כלם מהמינים היותר משובחים, למען ספק את רצונם של האורחים איש איש לפי טעמו ורוחו, כי השתיה כדת אין אונס.

ומנגנים ומשוררים ידועים לתהלה לוו להקות להקות את האורחים לחדריהם המרובים, עם כלי הזמר היותר מצוינים בטיב צלצוליהם בידיהם, ונעימות שיריהם בגרונם, להנעים את האוכלים בשעת הסעודה.

ואחרי אכלם לשבעה ושתותם לרויה והזינם את כל חושיהם בתענוגים שונים יחד עם כל המון האורחים, יצאו המלך ומשנהו את ארמון סיניור מיגואל לשוב אל היכליהם, בקבלם גם הם הענקות הגונות של כסף במזומנים כמנהג יתר האורחים, ובעברם את שער הארמון ובראותם את השלט התלוי מעל לשער ואת הכתוב עליו באותיות זהב גדולות ובולטות, פנה המלך אל וזירו – אל סיניור אל גראנאטי – ויביע לו בפה מלא את השתוממותו הגדולה מכל אשר ראו עיניו שעלה על כל מה ששמעו אזניו, ויחד עם זה לא כחד תחת לשונו את התמרמרותו העמוקה כנגד היהודי בעל הארמון על גאותו ורום-לבו להעמיד לראוה שלט כה מחוצף מעל לשער ארמונו המכריז באותיות גדולות ובולטות לעין: “אין לך אדם העומד בפני כח הממון ואפילו המלכים”.

ג. המשפט    🔗

ואכן ביום המחרת הזמין המלך את כל יועצי המלוכה וחכמיו ויספר להם את כבוד עשרו ואשרו ופרשת גדולתו של סיניור מיגואל היהודי, אשר ראה בעיניו יחד עם משנהו, וגם את דבר השלט המעליב והמחפיר ספר להם. וגם דרש מהם למהר ולהעמיד את האיש למשפט, ולחייבו בכל חומר הדין על הרהיבו עוז בנפשו להעליב קשה את המלך ואת כתרו ברבים. וימהרו היועצים וחכמי הדת למלא אחרי פקודת-מלכם, ויזמין את סיניור מיגואל לעמוד לפניהם לדין ממחרת אותו היום בלי כל איחור.

ומה נבהל סיניור מיגואל בקבלו את ההזמנה לבוא אל ארמון המלך למשפט, ובהכירו לדעת את הסבה שבעבורה הוזמן, ויצא לבו מפחד, ובהאנחו מר קרא לאמר: אויה לי כי אבדתי! בלי תפונה כי ידי בוגדים ומקנאים בדבר, ומרה תהיה אחריתי. אבדנו כלנו אבדנו, אני וביתי, ואלברטו בני יחידי!

ממחרת היום ההוא מהר סיניור מיגואל להתיצב לפני בית-משפט המלך מבלי שיעלה על לבו אף לרגע, שהמלך בעצמו הוא “בעל דינו” והוא הוא התובע אותו למשפט, כי לא ידע שהיה אורחו בביתו בלילה שלפניו יחד עם משנהו והם כמתחפשים. ומה גדלה מבוכתו בהודיע לו השופטים את חטאתו אשר חטא בזדון כלפי המלכים בכלל, וכלפי מלכו וכתר המלוכה בפרט, על ידי השלט שמעל לשער ארמונו ותכנו! – אז ינסה סיניור מיגואל להצטדק לפני השופטים במעמד המלך באמרו: כי השלט נפל לו בירושה מאבותיו, וכי לא הוא ממציאו, וכי כוונתם של אבותיו היתה טהורה ותמימה, ודוקא לטובת כל האזרחים עשוה, למען עורר אותם לעבודה מאומצת, וגם הדגיש על פי מה ששמע מאבותיו, שהכסף הוא בבחינת אויר לנשימתה של כל מדינה ושל כל ממשלה, ושמבלעדיו אין המדינה עשויה להתקיים, ואין הממשלה ממשלה של יכולת, ואין האזרחים עלולים לכבדן בכבוד הראוי להיות יראתן על פניהם. השופטים אך באחת, חטאָת מיגואל! וחטאתך כבדה מנשוא, בהעליבך את המלך ואת כתרו ברבים, וגם נזפו בו באמרם: הס! כי לא להזכיר. אין עושים תעמולה בכבוד מלכים ובכתרם, אף אם הכונה טהורה. כי מעשה עלבון הבולט לעין לחוד, וכונה טובה ומסותרת לחוד, כי בוחן לבות רק אללה ולא בני תמותה… וכי יראתו של המלך – הדגישו השופטים – מחויבת על פני כל האזרחים מקטנם ועד גדולם. כי אלמלא מורא – הרשות על פניהם, אז איש את רעהו חיים בלעו. ולא אבו שמוע לכל דברי סיניור מיגואל ולא הטו אוזן אליהם.

אז יפן המלך בעצמו בהתרגזות גלויה אל סיניור מיגואל ויוסף גם הוא: כן! חטאת מיגואל ואין כפרה לחטאתך! בצדיה עשית את אשר עשית להעליבני, ולהבליט כחך וכח עשרך התכוונת, ועונש קשה צפון לך ולכל משפחתך, אם לא יעלה בידך להוכיח בעליל, כי אתה אמת, ותוכן שלטך אמת, כי הממון כל יוכל וכי לפניו יכרעו וישתחוו גם המלכים… וזמן של שלשה חדשים אני נותן לך להוכיח צדקתך בפני בית הדין. אחרת תלה תתלה אתה ובנך יחידך עמך וכל משפחתך מעל לשער ארמונך, באותו מקום ששלטך עומד עליו מבלי רחם. אחת אמרתי ולא אשנה!

וכשמוע סיניור מיגואל את דברי השופטים ואת משפטו החרוץ של המלך כי קשה הוא, ויצא לבו מפחד. וכשובו הביתה נפלו פניו מאד, וגם התפרץ בבכי מר בשאול אותו אשתו ובני ביתו על תוצאות המשפט, וגם הוסיף לאמר: אבדנו! כלנו אבדנו, אני וביתי וכל משפחתי. אוי נא לנו כי חטאנו, וכי בא קצנו. אהה! לשואה אשר באה כחתף עלינו מבלי שנדע מאין מוצאה ומי הוא הגורם לה! בלי תפונה יד מסותרת ונעלמה רקמה את מזמות הדבה כנגדנו… לא יאבה אללה סלוח לה!

ד. עצת אם    🔗

ולסיניור מיגואל אֵם באה בימים ידועה בחכמתה ומפורסמת באצילותה ובעשרה הרב בייחד לה בעלה, הוא אביו של סיניור מיגואל, אחרי מותו ירושה גדולה מאד לעשות בה כרצונה, חוץ מכל אשר הוריש לבניו אחריו, לסיניור מיגואל ולאחיו אשר מעבר לים. ותהי גם היא כבנה מיגואל סמל הנדיבות והפזרנות, וביתה מפלט ומעוז לכל איש צר ומצוק, שיד הזמן הויה בו לרעה. וגם היה הבית בית ועד לחכמים וליודעי בינה פעם בפעם, כי אהב אהבה מרת מיגואל גם את החכמה ואת המדע, וגם הושיטה עזרתה לכל העוסקים בהם לעודדם ולתמוך בימינם. ויש אשר שמש הבית בית ועד לנשים כבודות מנשי רמי המעלה מכל הסוגים ומכל הגזעים, לדון על עניני עזרה בחומר ורוח לכל אדם. ועל כן היה שם מרת מיגואל האם גם הוא מפורסם ונשא לתהלה בפי כל, ועד ארמנות הנסיכים והשרים ונשיהם הגיע.

ובין המבקרות בבית הועד של מרת מיגואל היתה גם עלמה כבודה ומצוינה מאד בשם אליזבט, מורה לשירה, לזמרה ולציור לבת-המלך עצמו ונצר לבית רוזאניס, אחד מרואי פניו של המלך, והיא אהובה וחביבה מאד על בת המלך.

ובת המלך יפה כלבנה, ברה כחמה, אין כמוה ליופי בכל רוחב במלוכה, והיא צעירה לימים, בת שמונה עשרה, ויחידה למלך אביה.

ויאהב המלך את בתו אהבה בלי מצרים, ומיראתו פן יכבש את לבה בחור נאה מבני המעלה ולא רוחו, שמר עליה מכל משמר, וגם בנה לה על יד ארמונו הוא ארמון מיוחד בהודו ובהדרו למען שום עינו עליה מקרוב תמיד. ויבחר רק במורות ללמדה כל דבר חכמה ומדע, אמנות וכל מלאכת מחשבת כיאות לבת מלך. ואף על יתר צרכי בתו, צרכי הכלכלה והבריאות, השרות והשעשועים הפקיד המלך רק נשים לשרתה ולטפל בה. כי רק הוא בעצמו רצה להשיא אותה בבוא לה עת דודים לבן-זוג, שהוא יבחר בו ולא אחר. בתו היחידה היתה בעיניו האוצר היקר לו בחיים ועליו הוטל לשמרו מכל משמר לבל תשלוט בו עין רעה חלילה…

ואחת המורות החשובות והמקובלות בעיני הנסיכה היתה אליזבט, היא המורה לשירה ולנגינה, והיא גם היא היתה בת יחידה לאחד משריו ורואי פניו היותר מקובלים על המלך, ובה ביחוד שם המלך את כל מבטחו לשמור על בתו מסח. והמורה עדינה מאד ואצילת-רוח מאד, וגם ידיה רב לה בכל מלאכת מחשבת מלבד השירה והזמרה, לשעשע בהן את בת המלך אשר שבתה את לבה לאהבה אותה אהבה בלי מצרים, וגם לקחה אותה לאשת-סודה לפתוח לפניה את סגור לבה, ולגלות לפניה את כל תעלומותיה. ואכן לא עבר יום לבת המלך מבלי הראותה עם אליזבט, ומבלי התיעץ עמה בכל ענין קטן או גדול, גלוי או סתום.

כשמוע מרת מיגואל האֵם את כל אשר קרה לבנה אהובה עם המלך, ויצר לה מאד, ותזדעזע למשמע הגזרה הנוראה, אשר גזר המלך עליו ועל בנו ועל כל משפחתו, ותקרא לבנה בדברי עדוד לאמר: אבל, בני חביבי! אמנם המצב קשה מאד ומסוכן מאד, ובכל זאת אל יאוש, ואל פחד, כי ה' עמנו והוא יושיענו. כי טוב ה' לטובים ולישרים בלבותם. ואתה הלא טוב וישר היית כל ימיך, וחונן דל ואביון מעודך בלכתך בדרכי אבותיך הטובים והאצילים אשר היו לפניך. ועתה הבה נשליך על ה' יהבנו והוא יושיענו, כי אל חנון ורחום הוא, והרבה דרכים למקום…

ועתה לוא לעצתי תשמע, לך אכול בשמחה לחמך ועלה בטוב לב על מטתך, וישנת במנוחה עד הבוקר, ואז נשוב להתראות, לדבר ולטכס עצה כדת מה לעשות למען הנצל, ו“העצה תמצא”!! ואת שתי המלים הללו אמרה בעוז ובבטחה.

ויאות סיניור מיגואל לדברי אמו באהבתו אותה ובכבדו אותה מאד, וגם נתן אמון בדבריה אליו, בהכירו את ערכה ואת חכמת לבה, כי רבה היא. ואחרי סעדו את לבו בסעודה קלה עלה על מטתו לישון, וגם תקפה עליו שנתו.

ה. הלילה מלאך העצה    🔗

סיניור מיגואל שכב לנוח, אבל לבה של מרת מיגואל האם נסער מאד מכל אשר שמעו אזניה, ולא יכלה לתת שינה לעיניה, ותשקע במחשבות רבות למען מצוא עצה להחיש עזרה לבנה חביבה וגאון משפחתה בטרם יאיר הבוקר.

חשבה ומצאה, וכמו מבלי משים הופיעה לנגד עיניה תמונתה של אליזבט לבית רוזאניס מכירתה מאז, ומורתה של בת המלך, ומרוב התרגשותה קראה בינה לבין עצמה לאמר: “אודך ה' כי אנפת בי, ישוב אפך ותנחמני.”

“הנה אל ישועתי אבטח ולא אפחד, כי עזי וזמרת יה ה' ויהי לי לישועה”!

ובדברה קמה ותלבש מלבושי ההוד אשר לה, ותצוה להכין לה את כרכרתה היפה, ותמהר אל בית אליזבט מכירתה מאז, אשר נבהלה לראותה באה אליה בשעה מאוחרת בלילה, ולא כדרכה. אך בספרה לה את כל הקורות את בנה ואת הגזרה הנוראה אשר גזר המלך עליו ועל כל בני ביתו לתלותם על העץ כעבור זמן קט, הבינה את מבוכתה, וגם הרגיעה אותה בהבטיחה אותה לעשות את כל אשר יהיה ביכלתה להעביר מעליה ומעל כל בני ביתה את גזרת המלך הרעה. ותהי ראשית עצתה של אליזבט למרת מיגואל למהר ולהכין מיד על פי תכנית מחושבת מראש אריה גדול ויפה מעשה זהב כלו, זהב פרוים, ועינים לו גדולות ועשויות שתי פנינים גדולות ומזהירות, פנינה לאחת פנינה לאחת, שעל ידי תחבולת-סוד ידועה תשמשנה חלונות-ראוה אשר דרכן יוכל הדייר אשר בבטן האריה לראות את כל הנעשה מחוצה לו, בעוד העומדים מבחוץ לא יראו אותו ולא ירגישו בו על נקלה. ובטן לו – לאריה – גדולה בדמות חדר קטן, אשר דלת נעלמה לו מתחתיה, ומפתח לדלת לסגרה ולפתחה כחפץ לב הדייר, אשר יהיה עליו לדור בתוכה לזמן קצר, בנשמו אויר דרך חורי הנחירים והאזנים של האריה, וגם מקום מיוחד קטן אמרה להקציע בתוך בבטן לאצור בו את הצידה הדרושה לדייר כל זמן שיהיה עליו לשהות בתוך הבטן. וכל זה יהיה עשוי בחכמה מיוחדת ובמלאכה מחושבת יוצאת מן הכלל על ידי צורף אמן ובקי במלאכתו.

וככלותה את דבריה הוסיפה אליזבט למרת מיגואל לאמר: האריה הזה ישמש מדור ארעי לאלברטו נכדך החביב והאהוב, להיות לנו לעזר מצדו להחשת מפעל ההצלה אשר אני חושבת עליה, וגם הודיעה לה את הדרך תבחר בה לבצע את הדבר, ואת שם הצורף האמן ואת בית מגורו.

אז תודה מרת מיגואל לאליזבט בעד טובה וחסדה עמה ובעד עצתה המחוכמה אליה, וגם הבטיחה שעד יומה האחרון לא תמוש טובתה מזכרונה. ותמהר ותשב לארמונה, ולבה הוקל מעט מסבל יגונה אשר הכביד עליה, וגם עלתה על מטתה לישון שנתה. אבל שנתה היתה שינה חטופה ותצפה בסערת לב לעמוד השחר בעלותו. ויהי אך האיר השחר, ותמהר ותקפץ מעל מטתה ותאחז דרכה ישר לחדר-שנתו של בנה חביבה סיניור מיגואל. ובדפקה בדלת דפיקה קלה ועמומה מהר סיניור מיגואל לקראתה באמרו, שגם הוא השכים קום באותו לילה לפני השעה הרגילה שהיה נוהג להתעורר בה, למען הפגש עמה בהקדם לשמוע מה בפיה כהבטחתה בתחלת הלילה.

אז תספר לו מרת מיגואל את כל הקורות אותה בלילה, ואת המעשה אשר עשתה להתראות עם אליזבט מורתה של בת המלך, ואת העצה אשר נתנה לה אליזבט על דבר האריה ספרה לו, וגם הוסיפה בבת צחוק קל ומעודד, כי הדייר בבטן האריה יהיה אלברטו היקר, וכי אליזבט תעזור בחכמתה להכניסו והוא בבטן האריה – אך תוך ארמונה של בת המלך למען יוכל לשפוך שיחו בעצמו לפניה על גזרת המלך הקשה כנגד המשפחה, ולבקש עזרתה לבטול הגזירה בתחבולה אשר תכין אליזבט למטרה זו. ובסיימה קראה לאמר: את האריה אכין אנכי על חשבוני מהכסף אשר ייחד אביך למעני לפני מותו, ויש לי די כסף לזאת כאשר ידעת… ועל כן – הוסיפה בדברים מלאים עדוד של אם רחמניה – יהיה איפוא לבך, בני, סמוך ובטוח כלבי אני, שכל רעה לא תבעתנו כאשר חשבת מראש. כי היד ה' תקצר? לא תקצר!! כי אל רחום וחנון הוא, אל ארך אפים ורב חסד, ושומע אל תפלת עבדיו הנאמנים בבריתו כמונו, וכל תחבולותיו של מי שיהיה כנגדנו עוד תהפכנה לטובתנו ברצות ה' דרכנו, כי“ברצות ה' דרכי איש גם אויביו ישלים אתו” – אומר הפתגם.

ו. הבקור בחצר המלך    🔗

כתום השיחה מהרה הזקנה לצוות על ראש משרתי הארמון למהר ולהבהיל אליה את פלוני אלמוני גדול הצורפים אשר בעיר, אשר עליו המליצה אליזבט. ולא עברה שעה קלה ותכנית האריה על פי המדות והתכניות אשר הוחלט עליהן עם אליזבט מראש, נמסרה לצורף, אשר הסכים לעשותו והבטיח למלא אחרי התכנית על כל פרטיה, ולכלות את מלאכתה בגבולות הזמן אשר קבעה לו הזקנה. ותמסור הזקנה בידו את מכסת-הכסף העצומה, אשר דרש, וגם הוסיפה לאמר: עשה אדוני! ושכרך אתה יהיה שלם מעמדי ככל אשר תשית עלי, כי ידי רב לי לשלם…

ואכן בהגיע הזמן המיועד הביא הצורף את האריה כשהוא סגור בתוך תבת-הבנים יפה וגם הציגו לפני הזקנה, ויתמהו סיניור מיגואל ואלברטו לכל המראה אשר ראו.

אז יעשו את כל ההכנות הדרושות להובלת האריה את ארמון המלוכה אחרי הכניסם לתוך בטן האריה את אלברטו.

כתום כל ההכנות פרשה הזקנה לחדרה לרגע ותלבש את בגדי-החמודות אשר לה, אשר הכינה במיוחד לבקורה בארמון המלוכה, וגם התקשטה בכל מיני קשוטים ותכשיטים יקרי ערך מיוחדים, ותשם פניה אל ארמון המלך בלוית הצורף האמן ויתר האנשים שעזרו על ידו במלאכה. ובבואם עד שער הארמון, בקשה משומרי השער להודיע למלך, כי אשה חשובה מנשי האזרחים מבקשת לראות את המלך ולהנות מזיו פניו ולבקש מלפניו דבר נחוץ מאד…

ולא איחר המלך למלא אחר בקשת הזקנה, ויתאב לדעת מי היא אשה זו, המבקשת לראותו ולדבר אתו בענין נחוץ מאד?!

ויהי כעמוד מרת מיגואל לפני הוד מעלתו, ויתפעל המלך מאד מהדרת פני הזקנה ומהופעתה האומרת כבוד ואצילות רבה וישאל אותה לחפצה.

ותשתחו האשה בענות-חן לפני המלך ותקרא בקול מלא רוך ונעימות לאמר: השתחויתי, אדוני ומלכי! דע לך, כי אלמנה עשירה מאד אני ומשפחתי אצילה בישראל. ובמות עלי בעלי לפני זמן קצר השאיר לי אוצר גדול ויקר ערך מאד שעלי לשמרו מכל משמר. ואכן כן עשיתי עד היום. אבל הנה בשבוע הזה קבלתי מכתב תכוף מבני הבכור היושב רחוק ממני בדרום אפריקה ובו הוא מזמינני לבוא אליו לזמן בלתי מוגבל, ברבות געגועיו עלי ככל אשר גם נפשי אני יוצאת לראותו אחרי שנים רבות שלא נפגשנו. דאגתי הראשונה היא על האוצר הגדול אשר אתי לבל יאבד חלילה בענין רע אחרי לכתי, ואני רוצה להבטיחו בטרם אלך, והנה אמרתי אמסור אותו בידים אמונות עד שובי. ואחרי מחשבות רבות גמרתי אומר בלבי שלא אמצא ידים אמונות יותר מידיך אתה, אדוני המלך. ועל כן הרהבתי עוז בנפשי לבוא עדיך ואוצרי בידי להפקידהו אצלך, בהיותי בטוחה, שבטובך הגדול תואיל למלא אחר בקשתי הנועזה. והיה אם אזכה ושבתי אחרי לכתי, אקדיש את מחצית אוצרי לטובת הממלכה. ואם חלילה לא אזכה וקדמני המות, יהיה כל אוצרי אשר בידך קודש לעשות בו כטוב בעיניך לטובת העם והמדינה, שנפשי קשורה אל שניהם בעבותות אהבה, למען עשות לי יד ושם בארצי זו אשר בה נולדתי, ובה חייתי מאושרה כל ימי חיי.

וישמע המלך וישאל: ואיה אוצרך ואראהו?!

ותען הזקנה ותאמר: אוצרי קרוב אליך מאד, והוא מחכה לפקודתך בשער ארמונך זה. צוה ויובא!

ויתן המלך צו להעלותו, וכעבור רגעים מספר העלה ראש הצורפים וחבר מלויו את האוצר, הוא האריה, בתוך התבה הגדולה והיפה אשר היה סגור בה. ויצו המלך לפתוח את התיבה. ובהתבוננו ראה והנה בתבה אריה נהדר עשוי כולו כסף וזהב ומרגליות טובות, ומלאכתו מחשבת מיוחדת במינה, וימצא האריה חן בעיניו מאד. ויבטיח לזקנה לקבלו ולשמור עליו מכל משמר עד שובה מנסיעתה, וגם פנה לאליזבט אשר באה אל המלך בלוית בתו, היא תלמידתה, למען תת לו דין וחשבון על הצלחתה בשירה ובנגינה ככל אשר הסכינה לעשות מדי פעם בפעם, והוא כשואל את שתיהן את בתו ואת אליזבט, אם טוב בעיניהן להכניס את האריה אל ארמון בתו, ויכול הוא להיות בטוח על שמירתו יותר מאשר במקום אחר. ותבט בת המלך רגע בעיני אליזבט מורתה חביבתה כשואלת גם היא בעצתה. ואליזבט לא אחרה לתת את הסכמתה להצעה וגם הוסיפה, שלפי דעתה היה יהיה האריה גם לשעשוע לנסיכה בת המלך פעם בפעם.

ויצו המלך ויכניסו את האריה לחדר הקרוב לחדר השירה והנגינה של בתו למען תוכל גם אליזבט להנות מזיוו פעם בפעם אחרי שעות העבודה.

אז הושיטה הזקנה מיגואל למלך מחרוזת פנינים יפות ונהדרות ותבקש את המלך, שיואיל לקבלה מידה לאות תודתה העמוקה אליו בעד החסד והטובה אשר עשה עמה באוצרה. ובהשתחוותה בענות חן בקשה שוב מאת המלך להרשותה להודות במו פיה גם לבתו הנסיכה היפה על אשר הואילה להכניס את אוצרה לארמונה. ובהודותה גם לה, הוסיפה לאמר: אני מקוה, שאוצרי זה יהיה לך גם לשעשועים להסיח דעתך משממון, ולהנעים לך את רגעי מנוחתך בהביטך בפרי מלאכת המחשבת של עושהו, ככל אשר היה עמי אשר בהביטי בו פעם בפעם התנדפו כל דאגותי אשר כמו אמרו להעיב לרגע את שמי מנוחתי.

ז. הפגישה המוזרה    🔗

ואכן בת המלך לא איחרה להוכח מצדקת דברי הזקנה מרת מיגואל בו בערב עצמו.

וזה הדבר:

בשעה מאוחרת בלילה, אחרי גמרה לנגן בפסנתר כדרכה ממנגינותיהם של גדולי הנגינה בלוותה אותן בצללי קולה המתוק והמלבב, נגשה אל האריה להתענג על מראהו בטרם תעלה על משכבה לישון. ובהסתכלה בעיניו – פנינים המזהירות והמאירות כזוהר הרקיע, הרגישה פתאום כמו תמונה חיה מתנועעת לעיניה, תמונת אדם צעיר לימים, והיא כמשמיעה קול ענות חלושה כקול מפתח קטנטן בסובבו בתוך מנעול בשעת פתיחתו. ותזדעזע מאד לדבר ותאמר להתפרץ בצעקה לקרוא לעזרה. אבל בטרם הספיקה להרים קולה נפתחה דלת קטנה מתחת לבטן האריה ובחור יפה להלל, חסון כאלון, וכלו מחמדים, הופיע פתאום לנגד עיניה בגורו מגוף האריה כשאצבע יד ימינו על פיו והוא כמזהירה, לשים מחסום לפיה לרגע, כי דבר לו אליה ובקול דממה דקה הרגיע אותה לאמר:

אל גברתי! אל שרתי בנסיכות! אל תיראי, ולבבך אל יחת בראותך אותי הנה, כי אדם אני ולא מלאך משחית חלילה. ומאת ה' יצא הדבר, במנותו אותך שלא מדעתך למלאך מושיע איש אומלל כמוני, אשר אני וכל משפחתי נדונו כולנו למות בידי אביך על לא עול בכפנו, וזה בודאי באשמת מקנאים רעים וחטאים, אשר הביאו דבתם רעה אליו עלינו ונלכד בפח זה טמנו לנו להשמידנו מארץ החיים. ועתה נפשי בשאלתי – בת מלכי ואדוני – כי יכמרו רחומיך עלינו להצילנו מרשת זו טמנו לנו שונאינו.

וכראות בת המלך את הצעיר כורע על ברכיו והוא כמתחנן וכמבקש על נפשו ועל משפחתו מלפניה, התפעלה מאד ממראהו החסון ומתואר פניו היפים אשר היו כפני בן-מלך ממש, והוא כלו מביע טוב-לב ואצילות-נפש מיוחדים במינם, הלך לבה כמו מאליו שבי אחריו, ובהבליגה על פחדה, קראה אליו בקול מהול רוך ופחד כאחד ותאמר:

דבר, בחור יפה, דבר! וספר לי את ספור המעשה אשר בעבורו הרהבת עוז בנפשך לבוא עדי בדרך כה מוזרה, ואני מבטיחה אותך מראש, כי עשה אעשה כל מה שביכלתי לבוא לעזרתך ולעזרת משפחתך להצילכם, כי מצאת חן בעיני מאד.

אז יספר אלברטו לנסיכה את כל הקורות את אביו עם המלך, ואת הגזרה הרעה אשר גזר המלך על כל ביתו לתלותם על עץ כעבור זמן קט, אם לא יעלה ביד האב להצדיק את מעשהו בדבר השלט ותכנו, ולהסיר מעליו עונו הכבד על עלבון כתר המלוכה כדבר השופטים. ויכמרו רחמי בת המלך לדברי הצעיר ותקרא לאמר:

השקט והרגע בחור נחמד! אל נא תירא ולבבך אל ירך! כי קרובה ישועתך וישועת כל משפחתך לבוא ואני אצילכם, כי רואה אני כי מאת ה' יצא הדבר לעשות אותי לשליח נאמן, למען הציל משפחה שלמה ועלובה מרדת שחת, ואני מקבלת עלי ברצון גמור את שליחותי, כי לבי גם אני אומר לי, כי ממעשה קנאים וצרי-עין בדבר…

ואתה – הוסיפה הנסיכה – אורחי תהיה במשך הימים אשר תהיה בארמוני, עד צאתך ממנו בהסתר, כי הרי מאליך תבין, כי אם תפול עליך עין רואה ונגלה עון התגנבותך המוזרה בארמוני, מרה תהיה אחריתך. ועד אותו היום הקרוב, מפתי תאכל ומימי תשתה. ביום תסתר במקום מחבואך אשר יצאת משם, ובלילה תנוח לך בחדר המיוחד אשר אקציע לך לא רחוק מחדרי אני, ואתאמץ שתהיה בטוח מכל עין רואה ואוזן שומעת, ויחד נבלה את עתותינו בתורה, בחכמה ובשעשועים, כי רואה אני מתוך הבעת פניך האצילים, ומתוך דברי פיך המלבבים, כי איש חיל אתה, ולבי לא יפון כי גם רצונך טוב עמך להתקדם בלמודים כמוני. יחד נלמד, ואני ארצה לפניך יום יום את כל אשר אשמע מפי מורותי המצוינות בכל ענף מענפי החכמה השונים אשר אנכי לומדת לטוב גם לך ולעתידותיך, כאשר כן אקוה כי גם לך יהיה עתיד מזהיר… חיה תחיה אתה וכל אשר לך! אנכי מגן לכם…

אז יתנפל הבחור לרגלי הנסיכה בענות-חן, ויודה לה מקרב לבו על דבריה המעודדים בנשקו את שולי אדרת הארגמן היפה אשר התעטפה בה, וגם הוסיף בשמחה גלויה, כי מאד ישמח לבו להטות אוזן לשמוע בלמודים ככל אשר תורהו פעם בפעם, כי גם נפשו הוא ערגה כל הימים לכל חכמה ומדע וגם העביר לפניה בקצרה את כל המקצועות אשר התעניין בהם מעודו, וגם ישאר להוט אחריהם תמיד, למן חכמת הפילוסופיה ועד הספרות, השירה והנגינה, הציור הפסול ועוד כהנה…

ככה עברו על שניהם – על הנסיכה ועל אלברטו – ימים אחדים נעימים ומתוקים, ימי למוד ושעשועים, ימי שיחות נאות ומשחקי-נועם להנעים חייהם מבלי שירגיש איש זר בהם.

ח. העיקר נשכח    🔗

בימים הראשונים לפגישתה עם אלברטו היתה הנסיכה “שכורה ולא מיין” למראהו החיצוני החסון כאלון, הנהדר והמקסים כאחד, ולמשמע דבריו הנחמדים בכל ענפי המדעים אשר ירדו כשמן בעצמותיה, ולא זכרה כלל למה הוא בא עדיה בדרך כה מוזרה וכה מסוכנה, וגם שכחה כליל את הבטחתה להחיש לעזרתו ולהצילו עם כל משפחתו מרשת זו טמנו להם אנשי בליעל בקנאתם בם ובאשרם. אך כעבור הימים האלה החלו חושיה להתפכח משכרונה ולהשתחרר מכבליהם במקצת, ויעל על לבה זכר הסכנה הגדולה שאלברטו וכל בני ביתו היו שרויים בה, ודבר הצורך הנמרץ למהר לעזרתם. ובהסתבכה במחשבותיה על דרכי ההצלה, כאילו נצבה לנגד עיניה תמונתה החביבה והמעודדת של מורתה, של אליזבט הטובה, ששמשה לה מדריכה ומיעצת נאמנה בכל מקרה קשה ומסובך, ותחליט בלבה לדבר עמה באותו היום ולשאול אותה כדת מה לעשות והצלת משפחה שלמה – משפחתו של אלברטו – ממות בטוח וקרוב.

אמרה ועשתה, – וכבוא אליזבט לתת לה את לקחה, מהרה לגלות לה את סוד פגישתה המוזרה עם אלברטו ואת רצונה הכביר לעזור לו בכל יכלתה, אלא – הוסיפה ואמרה – אני מודה, שאינני מוצאת את הדרך לזה, ועל כן עזרתה היא נחוצה לה מאד.

אז ענתה אליזבט, והיא כמתנכרת לכל אשר היה ידוע לה מכבר ותאמר לנסיכה: אמנם מקרה מוזר הוא זה, וגם קשה למצוא לו פתרון על רגל אחת בהיותו כרוך בזהירות מרובה למען הצליח. ועל כן בקשה אותה לחכות לה עד יום המחרת למען העמיק חשוב למצוא פתרון רצוי.

ויהי ממחרת ותאמר אליזבט לנסיכה: שמעתי אומרים, שמצב אביך המלך בימים האחרונים קשה מאד באשמת אנשי רשע ומרמה שברצונם הרע מתכוננים לחולל מהפכה בארץ, וכבר התחילו לפעול את פעולת ההרס בכל קצות המדינה מסביב, ועל כן יהיה על אביך למהר לדכא את המהפכה המתחוללת בראשיתה. ועצתי היא, שאת כבת נאמנה ומסורה לאביך בכל לב ונפש, תבואי בדברים עמו ותשתדלי לגלות תעלומות סודו, אשר הסתירהו בצדיה ממך לבלי הרגיז מנוחתך, ולהציע לו שיתן לך רשות לחפש עצה להציל את המצב על ידי זה שתבואי בדברים עמי, לחפש את הדרך להחיש לעזרתו בכסף הדרוש לו לדכוי המרד. את יכולה להבטיחו, שאני כאזרחית נאמנה, וכצעירה שיש לה מהלכים רבים בבתי ידידים עשירים מכל הגזעים, לא יקשה לי למצוא מוצא לכסף הדרוש לו בשעת דחקו זו. ותוכלי גם להוסיף, שהכל יעשה במנוחה ובסוד ומבלי כל חשש רעה ושאון, ואז… הלא מאליך תביני, שהדרך תפתח לפנינו על נקלה למצוא גם את מפתח ההצלה הבטוחה לכל משפחת אלברטו כחפצך גם את. עשי! ואללה יהיה בעזרתך ובעזרתי אני.

שמעה בת המלך את דברי אליזבט מורתה, ומבלי העמיק שאלה על פרטי תוכן הדברים אשר היו לה כספר החתום, הבטיחה את אליזבט למהר ולעשות כהצעתה בסמכה על בינתה העמוקה והישרה.

כעבור שעה קלה הלכה לראות את אביה, וגם חקרה וגם דרשה וגם הצליחה להוציא מפיו תעלומות לבו ולהשיג את הרשיון הדרוש להחיש לפעולות תכופות על פי עצתה של אליזבט אליה.

כשמוע אליזבט את דברי הנסיכה בשובה מהרה לאמר: עתה באה העת לשחרר בחכמה ובהקדם את אלברטו ממאסרו בארמונך ולשלחו בחשאי לבית אביו אחרי קבלנו את הבטחתו להמציא את הכסף הדרוש לאביך בשעת דחקו מבלי שיודע הדבר לאיש זולתי לו ולמשפחתו ולנו שתינו, וכסף יש למשפחת סיניור מיגואל די והותר כידוע לך, ועל ידי זה – כבר נמצאה הדרך להצלת משפחתו, ובמדה שאבי אלברטו ימהר למלא את חובתו להביא ישע והצלה למדינה ולממלכה מהסכנה הגדולה הצפויה לשתיהן, באותה מדה תהיה הצלתו בטוחה.

ובאותו ערב עצמו אחרי הודיע אלברטו לאביו ולזקנתו את כל מה שקרה לו בארמון המלך ובתו בעצת אליזבט מורתה, מהרה זקנתו את בית אליזבט מכירתה מאז ותקות חיי-משפחתה כעת, ותמסור בידה סכום כסף למטרתה, בהבטיחה אותה שעוד תוסיף לתת בשעת הצורך כפי דרישתה עד תום הנצחון.

וממחרת היום השכימה אליזבט ותמהר אל הנסיכה להודיע לה את בשורת הסכום הראשון ואת הבטחת מרת מיגואל בנוגע לעתיד הקרוב. והנסיכה לא אחרה להעביר את הכסף לאביה המלך, בהוסיפה, כי איש נכבד ועשיר, ואזרח נאמן ומסור החפץ בעלום שמו גם מהמלך עצמו שלח אותו, וגם הודיע שהוא מוכן להוסיף כהנה וכהנה עד הסוף, ותגדל שמחת המלך מאד ויחי לבו.

ואכן נצחון המלך היה שלם עמו בזמן קצר מאד, ותבוסת יריביו ומשנאיו היתה שלמה. המה כרעו ונפלו, ולא הוסיפו קום והוא קם ויתעודד…

ט. הסוף טוב הכל טוב    🔗

בין כה וכה והמועד שנקבע מטעם המלך לסיניור מיגואל להתיצב למשפט להוכיח צדקת פעלו בשלט ובתכנו בא. ואכן לא איחר סיניור מיגואל להתיצב לפני השופטים, וגם הפעם חזר האיש לפני השופטים על דבריו בפעם הראשונה, שבכונה טהורה עשו אבותיו את אשר עשו בשלט אשר תלו מעל לפתח ארמונו למען יראה העם ויתעורר בהמוניו לעבודה בחריצות ובשקידה לעשות חיל לטובתם הם ולטובת המדינה כלה. וכי כל גלגלי המלוכה אינם מתנועעים אלא במשחת הכסף והזהב, וכי רק הכסף והזהב הם אויר לנשמתה, ומבלעדיו אין המדינה כדאית לשמה, ואין האזרחים עלולים לכבד אותה ואת מלכה בכבוד הראוי, למען תהיה יראתם על פניהם, הכל כאשר לכל כאשר בעמדו לפניהם בפעם הראשונה.

ואם אחרי כל אלה – הוסיף סיניור מיגואל בקול נמרץ לפני המלך והשופטים – תעמדו על גזרתכם לעשות בנו כאשר חרצתם ולתלות אותנו כלנו מעל לשער ארמוננו כגמול בעד כונתנו הטובה והרצויה להוד מעלתו של המלך ולממלכתו – ממלכתנו, אנו מוכנים ומזומנים לקבל עלינו באהבה את גזר-דינכם כי לא אורך החיים בעולם הזה עיקר לאדם, אלא התועלת שהוא מביא בחייו, לו לעצמו ולקרובים אליו וביחוד למלכו, לארצו ולעמו. ואת חובתנו זאת מלאה משפחת מיגואל מזה עידן ועידנים באמונה וביושר לבב עד יומנו זה אשר אנחנו עומדים לפני כס משפטו של הוד מעלתו מלכנו האדיר, ולפניכם שופטים נעלים ונכבדים. רק זאת תפלתנו מלפני אבינו שבשמים, שהלואי שלא תתחרטו על גזר דינכם הקשה עלינו בשעה שלא תועיל לכם החרטה…

אז תקום בת המלך אשר באה גם היא לראות בתוצאות המשפט, ואחרי השתחוותה בענות-חן לפני אביה המלך והשופטים, קראה לאמר:

אדוני אבי ושופטים נכבדים! לפי הרגשתי אני – צדק מאד היהודי החשוב הזה אשר לפנינו בכל דבריו, והוא איננו ראוי לתליה ואבדון כאשר תחשבו, כי אם – להיפך – לתהלה ולתפארת מאת כלנו עד אחרון האזרחים, ובראש וראשונה מאת אבי המלך ירום הודו, ומאתכם שופטים נעלים ושרי מלוכה נכבדים. כי הוא הוא האיש אשר בממונו, בטוב לבו ובמסירותו המופתית לארצו ולמלכו הציל אותנו כלנו, את המדינה, ואת מלכה ואת כל אזרחיה מרשת זו טמנו לנו אויבינו בנפש בזמן האחרון. ואלמלא הוא ועזרתו החמרית התכופה אשר הושיט ביד נדיבה ובעלום שם – לי נודע הדבר אך במקרה –, כי אז מי יודע אם לא היינו כלנו מגיעים כיום לידי כליה חלילה… ועל אמתת דברי – הוסיפה הנסיכה לאמר בהתלהבות וברגש – תוכל להעיד גם מורתי אליזבט היקרה אשר אתנו פה במקרה גם היא, כי גם היא יודעת דבר מה ביחס אליו.

אז תקום אליזבט גם היא, ואחרי שאלה רשות הדבור מאת המלך, הסירה את הלוט מעל פני כל תעלומות דברי הנסיכה, וגם הודיעה בפרטות על כל הסתום והחתום במעשי סיניור מיגואל ומשפחתו להצלת המלוכה בשעה הקשה של הימים האחרונים, וגם רמזה על הסכומים הגדולים אשר נתן ביד נדיבה ובנפש חפצה ובעלום שמו, המצדיקים לגמרי את השלט ואת תכנו שמעל לשער ארמונו. ואכן – הוסיפה גם היא לאמר בהדגשה – “אין לך אדם העומד בפני כח הממון ואפילו המלכים”!!!

וישתומם המלך וכל קהל השופטים ויתר הנצבים בשעת המשפט למשמע דברי הנסיכה ואליזבט מורתה, ויענו כלם ויאמרו: אכן עתה נוכחנו לדעת שסיניור מיגואל אמת, ודברי שלטו אמת, וכי הוא ראוי לתהלה ולתפארת!…

אז ירמוז המלך בפנים מאירים ובבת צחוק קלה מביעה שביעת רצון אל סיניור מיגואל ואל אלברטו בנו לגשת אליו, וגם לחץ את ידי שניהם בחבה גלויה, וגם הודה להם במו פיו בשמו הוא ובשם כל אזרחי הממלכה בעד המעשה הגדול והמצוין שעשו שניהם להצלת כבוד המדינה וכבודו הוא, וגם הביע להם את צערו העמוק בעד העינויים הגדולים שגרם להם בגזרתו הקשה… ומאז קרב את סיניור מיגואל היהודי ובנו וגם כבדם כבוד גדול, בתתו את האב לשר-אוצר המלוכה, ואת אלברטו בנו ליועצו הפרטי ולוָזירו הראשי בהכירו לדעת את גודל רוחו ואת מרבית חכמתו ותבונתו להנהלת עניני המלוכה.

וכעבור זמן קט כראות המלך למעשה את חריצותו ותבונתו הרבה של אלברטו בהנהלת הענינים, ואת הצלחתו המרובה בכל מעשי ידיו לקדמת המדינה. וימצא שאין בן-זוג טוב מאלברטו לבתו יחידתו אהובת לבו, ויגמור בלבו לבחור בו לחתן לבתו, והבת נאותה לדבריו. וימהר להודיע את החלטתו לכל האזרחים אשר בכל מדינות מלכותו, וגם עשה משתה גדול שבעה ימים לכל שריו ועבדיו, ולכל האזרחים הנאמנים את משתה בתו, ולעניים נתן מתנות רבות כיד המלך, ולשמחתו של המלך והעם לא היה קץ.

 

ברוך איל פישקאדור / חזקיה שבתי ספרדי מסופיה    🔗

בסלוניקה אשר בטורקיה חי לפני שנים רבות יהודי אחד ושמו ברוך איל פישקאדור¹³). אמנם שם משפחתו היה ״מיטראני״, אבל קרוא קראו לו פישקאדור, על שם מלאכתו, מלאכת ציד הדגים אשר עסק בה מעודו.

וכך דרכו של ברוך לקום בקר בקר בטרם עלה השחר, ואחרי רחצו ידיו ופניו למען העביר מעליהם את ״הסטרא אחרא״ של הלילה, התפלל תפלה קצרה של שלש פרשיות: אלהי נשמה שנתת בי טהורה היא וכו‘. — שמע ישראל וכו’, — ועלינו לשבח לאדון הכל וכו‘. — ואחרי גמעו בתענוג מיוחד את הכוס הקטנה של הקפה השחור אשר הכינה לו שרה־ג׳י¹⁴) אשתו בעודנו מתפלל, הפשיל את רשתו על כתפו, ובקחתו בידו את סלו, המיועד לקנית צרכי יום יום לביתו, נשק את ״המזוזה״ ויברך את אשתו בברכת ״בואינוס דיאס״¹⁵) הנהוגה, והיא גם היא ענתה לו ״בואינוס סאלוד אי ב׳ידה״ אי ״הצלחה קי טינגה״, וימהר אל הים, ויתר את דוגתו ממקומה בחוף, ויחד עם יתר חבריו באומנות הרחיק כחצי שעה מהחוף ושם פרש את רשתו, ובהיותו מעודו ״בר־מזל״ העלה אותה תמיד כשהיא מלאה דגים חיים, טריים, וישב העירה שמח וטוב לב, ואחרי שמכר את ״סחורתו״ המשובחה במשך שעות מספר ברוחים הגונים קנה את כל צרכי ביתו, לחם ובשר וירקות, פרות ויין שרף וכו’. וימלא סלו מהם וימהר הביתה בשמחה כשתים שלש שעות לפני הצהרים, למען תספיק אשתו להכין את ארוחת הצהרים לבני המשפחה, כי משפחה גדולה היתה לו ל״ברוך״, משפחה של ששה ילדים, שלשה בנים ושלש בנות, ויחי ״ברוך״ חיים ברוכים ומאושרים ולא ידע מחסור.

ויהי היום ויתהפך הגלגל על ברוך, ולמרות השכימו קום והחישו הימה כדרכו והטרידו את עצמו בכל כחו לדוג דיוגו, הפך לו ״המלאך הטוב״ הממונה על הדיוג עורף. ריקם פרש את רשתו, וריקם שבה אליו למגנת לבו, ולא רק יום או יומים או שלשה ימים היה כן, כי אם שבועות וגם חדשים שלמים ורצו­פים, ויהי בכל רע. ומדי ראותו את רשתו חוזרת אליו ריקם כלעומת שפרש אותה, התמלא לב ברוך כעס וחימה ויאוש מר, כי לא ידע מה לעשות למען הביא לחם לבני ביתו הצפויים לחרפת רעב ואומנות אחרת מלבד הדיוג לא ידע.

ויהי כי ראה גבריאל בנו בכורו של ברוך בצרת אביו, והוא בן שבע עשרה ויצר לו מאד, ויגש אל אביו ויאמר אליו: אבי! אנכי רואה אותך כמיואש ולבי חם בקרבי מאד, ולכן אבקשך נא להרשותני לעזוב את למודי בבית הספר לזמן מה, ולהלוות אליך הימה בוקר בוקר, למען נסות את מזלי אני בדיוג, אולי יתעשת האלהים הטוב לנו ולא נאבד.

ויאות האב להצעת בנו בכאב לב, כי לא חפץ לבטל את גבריאל מלמוד התורה. ויהי בבוקר ויצאו שניהם — האב והבן — אל הים, ורשתם עמם כדרכם. הם בלב הים, ויושט הבן את ידו ויקח את הרשת מידי אביו ויטילנה בכל כחו, כח עלומים, הימה, וכעבור רגעים מספר משך אותה להעלותה, והנה… כבדה הרשת מאד, ובראותו כי לא יעצר כח להעלותה לבדו, קרא גבריאל את אביו, אשר ישב בקצה הדוגה בשמחה גלויה, לבוא ולחוש לעזרתו באמרו: מהרה אבי, כי ה' עזרנו! ויתפלא האב לדברי בנו, וגם שמח בשיתו ידו עמו למשוך את רשתו, ובהעלותם אותה, ראו והנה דג גדול ושמן עלה הפעם בחלקם, דג מיוחד במינו ליופי ולשבח, ראוי רק לשולחן מלכים ושרים, ומחירו רב הוא, ובהושיט ברוך עיניו המלאות דמעות שמחה וגיל אל מול פני החוף, ראה והנה משרת פחת העיר, מכרו ולקוחו מאז, עובר ברחוב, ופניו אל שוק הדגים הקרוב כדרכו יום יום, ובחבקו את בנו מרוב התפעלות על הצלחתו היוצאת מן הכלל, אמר לו: בני, הבה נא ונמהר אל החוף ועמדת אתה בסירה לשמור על הדג, ואנכי ארוצה אל האיש ההוא, אשר ממולנו, כי הוא יקנהו ממנו במחיר הגון…

ויאמר ברוך ויעש, ובהגיעם אל החוף במהירות גדולה, ישב לו העלם גבריאל על יד הדג, אשר לא חדל לפרפר בכח, וברוך מהר אל האיש, ואחרי ברכו אותו בשלום בשמחה גלויה, קרא בחיוך קל על שפתיו ויאמר: בואה נא אדוני אתי עד חוף הים, בואה! כי בר־מזל גדול הנך כיום, כי אללה הטוב הקרה לפני הבוקר דג גדול, שמן ומיוחד במינו ובטעמו, אשר לא היה לנו כמוהו זה יותר משנה, ולכן מהרתי עדיך בראותי אותך מרחוק ואנכי בלב ים, למען הציע את ״מציאתי״ לפניך לקניה בטרם יקדמך אחר ויקחנה. דג כזה, מיועד רק לשולחן פחות וסגנים, כאדונך — אדוננו הפחה ירום הודו.

ויאות האיש להצעת ברוך, כי הכר הכיר את ברוך מכבר כדיג חרוץ ונאמן רוח. ויהי בבואם, וישאל ברוך את בנו להושיט לו את הדג והנה… אהה! — כי קרא קרא גבריאל בנו לברוך ועיניו מלאות דמעות, פניו חורים כסיד, וכל גופו רועד מפחד לאמר: הדג איננו, כי קפץ פתאום הימה ויעלם — ומעשה שהיה כך היה:

בהרחיקך אבי לכת מעלי לקראת האיש הנכבד הזה, אשר ממולנו, מבית הפחה, פרפר הדג פתאום פרפור נורא וחזק אשר לא ראיתי כמוהו מעודי בין הדגים היותר גדולים, שהעלית אתה ברשתך לא פעם ולא שתים, ואחר הזדקף במלוא קומתו לנגד עיני, עיניו מלאות רוך ותחנונים, פיו פעור והוא כשואל ממני חנינה בטרם ימות ואיננו. ואנכי, אגיד ולא אכחד, כי התמלא לבי רחמים לדג האומלל, ואומר: הבה אשאב מים מהים בדלי אשר עמנו בסירתנו ואשפוך עליו, אולי ישקט, אולי ירוח לו עד שובך ועשית אתה בו כרצונך. ויהי אך הגשתי את הדלי המלא אל פי הדג, ויבא ראשו אל תוך הדלי, ובשפשפו אותו במים רגע קט, שב ויוציאו החוצה, ובהביטו בי שנית בעינים מביעות תודה, פרפר שנית בחזקה יותר מאשר בתחלה, ויקפץ הימה בכל כוחו, ובין רגע נעלם מעיני ואיננו, למגנת לבי אני ולצערי הגדול על צערך אתה בשובך. ועתה, סלח נא לי, אבי, בגדל חסדך. אמנם חטאתי וחטאתי כבדה מנשוא בשעות קשות כאלה לך, אבל מה אעשה?… ולבי הרך השיאני ואפת.

ואכן גדל יאושו ועצבון רוחו של ברוך הפישקאדור, כשמעו את דברי בנו לאמר: הדג איננו! ולא הועילה לגבריאל כל פרשת המאורע, אשר ספר לאביו למען הרגיעו, ומרוב שיחו וכעסו הגדול על רוע מזלו גם הפעם, אחרי אשר אורו עיניו רגע מרוב תקוה, התנפל על בנו אשר עמד כמאובן למראה פני אביו, ויכהו מכות נאמנות וגם סטר אותו על לחיו, סטירה חזקה, אשר הפכתהו ארצה על פניו ועוד רגע והתעלף הנער מרוב כאב, ועיניו כמו יצאו מחוריהן.

אז יפן ברוך אל משרת הפחה, ובעינים מביעות רגז תמרורים על המקרה המשונה אשר קרה לו, בקש את סליחתו על הטרידו אותו לבוא על חנם עד החוף, וגם אמר לו שלום. אחר הסב את פניו אל בנו אשר שבה רוחו אליו לרגע, ויקרא שנית בחריקת שנים ויאמר: בוז לך, בן משולל כל נסיון ורך הלבב! וכלימה תכסה פניך במעשיך! ועתה הרחק לך מעלי ולך באשר תתהלך ואל תעיז לשוב אלי הביתה, כי אין נפשי עוד אליך. עיני הרואות, כי נער ״לא יצלח״ תהיה כל ימיך, כי אם ראשיתך כה מצערה אחריתך מי ישורנה.

ובדברו עזב את בנו האומלל לנפשו ויפן לשוב אל ביתו, והוא חג ונע על ימינו ועל שמאלו בהתהלכו כשכור אשר עברו יין.

בהגיעו הביתה ספר ברוך לאשתו ולבניו בעינים דומעות את אשר קרה לו עם הדג באשמת גבריאל בנו בכורו וגם את דבר המכות אשר הכהו ואשר גרשהו מעל פניו לבלתי שוב אליו עוד אל ביתו לא כחד מהם, וישאו כלם את קולם ויבכו מרה. הם בכו על הדג תקות יומם, ובכו על הבן היקיר על אשר גורש בחרפה מעל פני אביו, וכונתו הרי היתה רצויה מאד.

ויהי כעבור רגע קט ויפג צערם, ויהפך לבב כלם לחומלה על העלם הנחמד, ואף כי לבו של ברוך, אשר הרגיש, כי חטא חטא לנער בהכותו אותו בלי רחמים, וימהרו כולם אל החוף לפייס את הנער, לעודדו ולהשיבו אל אביו לביתו, אבל אהה! מה גדל צערם בראותם, כי הנער איננו ועקבותיו נעלמו מעיני כל באי שער החוף, אשר כלם כאחד ענו ואמרו לשואליהם: אמנם ראה ראינו את גבריאל בלכתו, אבל לא ידענו לאן נועדו פניו, כי לא הודיע דבר לאיש מאתנו. ואחרי חפושים רבים על ימין ועל שמאל במשך כל היום שבו כולם הביתה כלעומת שיצאו, והם יגעים רעבים וצמאים, ולבם שבור בקרבם.

כשוב רוח גבריאל אליו אחרי הרחק אביו מעליו, התאמץ בכל כוחותיו לגשת עד ברז המים הצבורי אשר ברחוב הקרוב, וירחץ ידיו ופניו במימיו הקרים אשר נפחו בקרבו רוח חיים, ובפרוטות האחדות אשר נמצאו בכיסו משיורי החסכון אשר עשה בימים הטובים אשר היו לאביו, קנה לו פת לחם ופרוסת גבינה לשבר בה רעבונו, וישא רגליו מחוץ לעיר, ויאחז דרכו הלאה מבלי דעת לאן פניו מועדות וגם הרחיק לכת מאד.

ויהי כי רד היום ועוד מעט ונעלמה השמש מאחורי האופק ויגיע עד פרשת דרכים עמד הצעיר מלכת, נבוך ושואל את עצמו, באיזו דרך יהיה עליו לאחז… הוא מביט כה וכה והנה דמות אדם צעיר נגלתה לעיניו מרחוק מימינו והוא הולך אט, הלוך וגשת, הלוך וקרב אליו. וישמח גבריאל מאד, כי כמלאך אלהים שלוח אליו מאת ההשגחה העליונה בשעת צרתו נדמה ההלך בעיניו. ויעמוד דומם על מקומו עד בואו, ומה גדלה פליאתו בגשת אליו ההלך מקרוב ובראותו את פרצוף פניו והנה הוא דומה בכל פרטיו לפרצופו הוא, אין קו קל נעדר. וכאילו מבטן אחת יצאו שניהם, ואם אחת ילדתם, ובהפגש מבטם קרא גבריאל אל ההלך לאמר: שלום לך, אדוני הנכבד! הנני רואה על פי מהלכך, כי בן המקום אתה וכי שביליו נהירים לך, ועל כן הואילה נא להודיעני דרך זו אבחרה ללכת בה, למען אספיק להגיע בעוד מועד למקום־ישוב ללון בו הלילה.

ויהי כי שאלהו בן פגישתו על מטרת נסיעתו ומקום מגמתו, ויספר לו גבריאל את כל האמת מכל אשר קרה לו ביום ההוא עם אביו וגם את דבר גרשו אותו מביתו ספר לו, לא העלים דבר.

ובשמע הצעיר את דבריו נד לו מאד וגם התמלא רחמים עליו, ובבת־צחוק קלה על שפתיו הוסיף לאמר: אבל חביבי, ראה נא זה פלא, כי כמקרך אתה עם אביך כן קרה גם לי היום עם אבי אני וגורל אחד לשנינו, כי גם אני גורשתי היום מביתי בפקודת אבי על חטא שחטאתי שלא בצדיה, וגם אנכי יצאתי כמוך לחפש לי מגמה ועבודה, ועתה הבה נלוה לחברה בדרכנו ונלכה יחד שנינו באשר נתהלכה, אולי יתעשת האלהים לנו ומצאנו את מבוקשנו.

ובדברו ספר גם הוא לגבריאל כדברים האלה לאמר:

מתושבי כפר ב. הקרוב לסלוניקה אני, ומלאכת אבי קצב, ולו צאן ובקר לרוב, כי אמיד הוא בהאיר ההשגחה לו פניה. ובעוד אבי עוסק יום יום במכירת בשר באיטליז הגדול והמפואר אשר לו ברחוב היהודים אשר בכפר, הטיל עלי להיות רועה צאנו ובקרו בשדות המרעה במרחק מה מהכפר, ואת תפקידי זה מלאתי תמיד באמונה וביושר לבב, זולתי היום, אשר בבוא אבי אל השדה לפקוד את הצאן אשר בידי מצאני — במקרה — ישן בצל אחד העצים, כי בהיות החום גדול, תקפתני עיפות גדולה ואישנה ושנתי כבדה עלי, ותפוצינה הצאן אנה ואנה ללא עין צופיה. וייחר אף אבי בי מאד, ובהעירו אותי משנתי הביט בי בעינים מלאות זעם ועברה, וגם הראה לי בידו את העדרים המפוזרים לכל רוח רחוק רחוק כאומר: הביטה וראה את הנבלה אשר עשית לעזוב את הצאן לבדן, ויסטר אותי שתי סטירות לחי חזקות אשר הדהימוני ויבהילוני מבלי דעת מה לענות לו, ואחר גרשני מעל פניו בחרפה באמרו:

סור מעלי, בן סורר ומורה וחסר כל אחריות, כי לא בבן כמוך חפצתי, ולכה לך באשר תתהלך, ואל ביתי אני לא תשוב עוד, כי נפשי געלה בך.

ועתה — הוסיף הצעיר לאמר — אנכי קורא מעל פניך, כי רעב אתה, ועל כן הבה נשבה תחת האילן הזה אשר ממולנו ואכלנו יחד מאשר הבאתי עמי מהעיר בטרם עזבי אותה, לחם ונקניק ופרות, ואחר נמשיך את דרכנו הלאה משמאל, כי זאת היא הדרך לעיר ג. הקרובה אלינו ביותר ובעוד שעתים ומחצה נגיע אליה, שם נלון, ושם נחשב יחד, כדת מה לעשות לעתידנו, כי אכן עצה ותחבולה עמי בבחירת הדרך נאחז בה להרויח לחמנו בכבוד, ואחרי שנזדמנו יחד כאחים לצרה, יחד נלכה כאחים בדרכנו זאת, וגם בדרך עתידנו ועבודתנו, כי ״טובים השנים״ יאמרו קדמונינו, וה' הטוב יהיה בעזרנו.

ויהי אחרי אכלם ויאחזו שני הצעירים את דרכם הלאה עד בואם אל העיר ג. הקרובה. הם בשער העיר והנה ראו חורבה עזובה, ויבואו אליה וינוחו בה וגם לנו שם בלילה ההוא, בפרש כל אחד מהם את מעילו אשר עליו להיות למצע תחתיו, ובהיותם עיפים מעמל הדרך וממאורעות היום, ישנו להם שנת מנוחה עד הבקר, ובקומם נודעו איש לרעהו בשמם, ויברכו זה את זה בסבר פנים בברכת ״בוקר טוב״, ובהטיל כל אחד מהם את מעילו על שכמו יצאו שניהם אל הרחוב לקנות להם דבר לפרנסתם.

הם בדרך, ויפן ״עזריאל״ בן הקצב אל חברו אל גבריאל בן הדיג, ויאמר אליו: הידעת אחי את אשר עלה בלבי לעשות? הבה ואגידה לך, ואנכי בטוח כי גם נעשה וגם נצליח.

בן קצב אנכי כאשר הודעתיך, ובמלאכת־אבי אני אומר לעסוק במקומנו החדש הזה, חמשה דינרי זהב שלמים ישנם לי בכיסי מאשר נתן לי אבי פעם בפעם לאות רצונו על שרותי, וזה מספיק לפתיחת העסק, בכסף הזה אגש למלאכת הקצבות הידועה לי, ויש ברכה בה, ויש תקוה גדולה, כי ימצא לה גם שוק הגון פה וכי במהרה נבנה. ובהיות שמלאכה זו זקוקה גם לעוזר, אני בטוח כי אתה תואיל למלא את התפקיד הזה עד אשר תמצא לך גם אתה עבודה לפי דרכך ונטית רוחך, ועד אשר נחלק את הרווח אשר נעשה בין שנינו, ובכל שעה אשר תרצה להפרד מעלי נפרדה.

ויאות גבריאל להצעת עזריאל וגם החליטו לשכור את החורבה אשר לנו בה בלילה ולהכשירה לאטליז באמרם: בלי תפונה כי שכירותה מצערה, ובהרחיב ה' את גבולנו — כאשר נקוה — נחליפנה באחרת טובה ממנה.

ויאמרו ויעשו, וגם מצאו את ״בעל החורבה״ וישכרוה ממנו בסכום קטן לחדשים מספר, בהתנותם עמו להתקינה ביום יומים למטרתם, ובכסף אשר בידו קנה עזריאל ב״שוק הבהמות״ ממחרת היום, כבשה רכה ושמנה אשר שחטה וגם מכרה על נקלה ברווח הגון במשך שעות מספר. ויקחו הצעירים חלק מהרווח לכלכלתם ואת הנותר הוסיפו על הקרן אשר לעזריאל, ובמשך ימים מספר עלה בידם לקנות שתי כבשות ליום, ומהרווח של השתים קנו שלש, ארבע, חמש, שש, ועוד… כי עד מהרה יצא שם האיטליז לתהלה בכל העיר. כי מלבד אשר ידע עזריאל לבחור לשחיטתו כל כבשה שמנה ורכה, הצטיין אטליזו גם בנקיונו הגדול ובזריזות הבעלים — שני הצעירים הנחמדים והיפים להלל — למלא את ספוקם של כל הלקוחות בחביבות ובהסברת־פנים צודה כל לב, וכעבור שנה נהפך האיטליז הקטן והדל אשר בקצה העיר לאיטליז גדול ונהדר, בן שלש חנויות סמוכות וקשורות זו לזו במרכז העיר, לשמחת כל מכיריהם ומוקיריהם, אשר באו עמהם בקשרים, וכאלה היו רבים בכל תפוצות העיר.

ויהי היום בהביאם בחשבון את הרווחים ההגונים אשר עשו, ויאמר עזריאל לגבריאל, הנך רואה אחי, שהיה ה' עמנו ויברך חילנו יותר, ועתה הנני חושב להרחיב את גבולות עסקנו ולהוסיף עליו ענף חדש אחר — ענף הפרקמטיה — ועל כן אנכי מציע לך להיות אתה הפותח בענף הזה, בלכתך קושטאה לעשות שם קניה הגונה ולשוב.

ויהי כי טען גבריאל, כי הוא חסר־נסיון בקנית בדים וסחורות משי וכי יבצר ממנו לקבל עליו אחריו בדבר שלא נוסה בו מימיו, ויאמר לו עזריאל: צדקת ידידי באשר אמרת, וזה לי האות כי חבר הגון והולך מישרים אתה ולא פזיז ורודף חדשות ומהפכות בחיים, ועל כן עלי להוסיף, שאני כבר דאגתי מראש לזאת, וכי לא עלתה בלבי המחשבה לשלוח אותך להוציא את רעיוני לפועל בטרם מצאי אדם נכבד מאד ממכרינו, ״בר־סמכא״ בעסקו, ואליו תספח הפעם בנסיעתך, הוא מר יצחקי. האיש — כידוע לך — הוא מלקוחותינו החשובים מזה זמן, ומעשהו סוחר־רוכל ומתוך, הנוסע לעתים קרובות למסעיו בשם שולחיו, הוא יראה לך את הדרך תלך בה ואת הסחורות המשובחות אשר תקנה, להצלחתנו אנו ולהצלחתו גם הוא, כי הבטח הבטחתיו להקציע גם לו אחוז הגון מהרוחים אשר נעשה, ועתה הכון והכן לך לנסיעתך, כי בעוד חמשה, ששה ימים תפליג האניה לדרכה, עלה והצלח.

ותגדל שמחת גבריאל מאד למשמע אזניו, כי קוה קוה להראות הפעם חריצות יותר בעוד שכל האושר אשר עשה עד אז בא בכחו ובחריצותו של עזריאל חברו הטוב, והוא לא היה אלא כעוזר. ואכן כעבור ששה ימים שם גבריאל לדרך פעמיו יחד עם מר יצחקי, אשר בידו מסר עזריאל מכסת כסף הגונה — חמש מאות זהובים — לקנית הסחורות.

ויהי כהגיע האניה לקושטא והנה אהה! שני ״בני הלויה״ נפרדו איש מעל אחיו על פי מקרה מוזר, כי בהיות מר יצחקי ידוע לסוחרים בקושטא, שלח איש איש מהם לקראתו את בא כחו למשוך אותו אל חנותו. ויהי אך ירוד ירד אל החוף, והנה אפפוהו באי־כח בתי־המסחר מכל עבר, והוא גם הוא התעסק עמם, ומרוב ההמון נעלם האיש פתאום מעיני גבריאל, והוא גם הוא בחשבו, שגבריאל הולך בעקבותיו לא דאג לו, כי אם כעבור זמן. חפשו ולא מצאו, ובהכירו לדעת, כי זר גבריאל במקום, וכי המקום זר לו, הצטער מאד ויהי כאובד עצות. ואכן גבריאל היה כמיואש בהשארו לבדו מבלי בן לויה ומבלי פרוטה בכיסו, כי עזריאל חברו מסר את כל הכסף בידי מר יצחקי. ויהיו שניהם במצב רוח קשה, ומצבו של גבריאל הכביד.

מר יצחקי אמנם נסה לחפש אחרי גבריאל יום יום במשך כל הימים אשר עשה בקושטא, אבל כראותו, כי לא עלה חפצו בידו שב למקומו ולשולחיו. ויהי כבואו מהר אל עזריאל מכרו ויודיע לו בצער עמוק על דבר המקרה המוזר, אשר קרה לו עם גבריאל, ולא עונו, וגם מסר לידו את מכסת הכסף אשר קבל ממנו במזומנים בנסעו.

וישמע עזריאל ויהי אובד עצות. קשה היה לו לעזוב את עסקו לזמן בלתי מוגבל ללכת לחפש אחרי חברו וידידו הנאמן, וקשה היה לו להעלים עיניו ממנו ולהשאירו לנפשו, כי אהוב אהב עזריאל את גבריאל אהבה עזה ונפשו נקשרה בנפשו למיום הפגשו עמו, וגם חשבהו לאח נאמן ומסור.

אבל פקפוקו לא ארך, כי כעבור שעות אחדות הודיע עזריאל לכל באי שער חנותו, למן משרתיו ופקידיו עושי רצונו ועד לקוחותיו ומכריו הנאמנים אליו לאמר: אני סוגר את חנותי לזמן מה, בהיותי פתאום נאלץ לנסוע מהעיר לדבר נחוץ מאד, אבל אני מקוה לשוב אל מקומי בקרוב.

ויאמר ויעש, וממחרת היום שם לדרך פעמיו קושטאה, ואחרי יומים הגיע אליה, ותכף לבואו החל בחפושיו, וגם הודיע בעתונות המקומית לאמר: כל אשר יביא לי ידיעה על אודות גבריאל הצעיר, אשר קלסתר פניו דומה בכל לקלסתר פני אני החתום מטה, אודה לו מקרב לבי וגם שכרו יהיה שלם מעמדי — מאתים זהובים עוברים לסוחר. וגם הוסיף לתת לכל שומעיו ולקוראי העתונים את מענו ואת שם המלון אשר התארח בו.

ויהי כקרוא תושבי העיר את המודעה בעתונים ותגדל התענינותם במאד מאד. התענינו להכיר את קלסתר פני עזריאל אשר על פי דבריו דומה הוא בכל לקלסתר פני האיש אשר מחפשים אחריו, והתענינו ביחוד בזכות סכום הכסף ההגון אשר הובטח לאשר ימצאנו, ועל כן היתה העיר כמרקחה למקרא המודעה, ויום יום נהרו אל עזריאל אל מלונו להקות להקות של בני אדם, אנשים ונשים, בחורים ובחורות ואף ילדים וילדות, ומה גדלה התפעלות כלם למראה פני עזריאל אשר אורו כפניו של ״יוסף הצדיק״ בשעתו.

ובין הבאים היה גם סבל אחד אשר בראותו את עזריאל קרא בהתפעלות ויאמר: האח! אני הזוכה! ומה מאושר אני!

ובדברו נגש אל עזריאל ויאמר אליו: לפני ימים אחדים ראיתי צעיר הדומה לך בכל כדבריך, אין קו קל חסר, וכן היה הדבר:

מתהלך הייתי בדרכי ושק אורז על שכמי בהיותי סבל מעודי, אנכי לא רחוק מארמון השולטן, והנה נגש אלי צעיר יפה להלל, ובעצרו אותי מלכת שאלני בהושיטו ידו מול שער הארמון לאמר: מה הראשים הרכים הצעירים והיפים האלה, אשר אנכי רואה תלויים זה על יד זה לאורך כל הארמון אשר לפני? ואנכי — הוסיף הסבל — אשר ידעתי פשר דבר, עניתי ואמרתי לו: הראשים התלויים האלה, אשר עיניך רואות — ראשי צעירים נחמדים ויפים להלל הם, ומבני המשפחות היותר אצילות והיותר מיוחסות אשר בעיר ובסביבה, והם נלכדו בפחזותם ברשת זו טמנה להם בת־מלכנו — ירום הודו — אשר הוציאה קול בכל ארץ ממלכת אביה המלך לאמר: מי אשר יחפץ להנשא אלי מבין הצעירים יסור הארמונה ואראנו, ואם לא ימצא חן בעיני אחת דתו להתלות, והאנשים האלה אשר עיניך רואות, ראשי הצעירים אשר לא מצאו חן בעיני בת המלך הם, ומספרם עד כה תשע מאות תשעים ותשעה, ועוד ידה נטויה לתלות כהנה וכהנה, ולכן — הוספתי ואמרתי לשואלי — אתה צעיר רודם, לוא לעצתי תשמע, השמר לך ושמור נפשך מאד לבל ילך לבך גם אתה אחרי דמיון כוזב זה להיות חתן המלך, ולא תלכד בפח כמוהם, כי עודך רך בשנים, רענן ויפה מאין כמוך ועתידך לפניך… אבל מי יודע אם חברך הטה אוזן קשבת לדברי, ואם לא נמצא גם הוא כעת בין התלויים בחזית הארמון, ולכן בואה נא עמי והלכנו יחד אל רחוב הארמון אולי תמצאנו שם בין המתים, או חי בין החיים והוא מאושר ומכובד על פני כל, כיאות לחתן מלך…

ויפג לב עזריאל בשמעו את דברי־הסבל ובהושיטו לו את חצי מכסת־הכסף אשר הבטיח לתת, הלך עמו לרחוב־הארמון בהבטיחו אותו, כי שלם ישלם לו שם גם את המחצית השניה אם יצליח למצוא את אחיו חי או אפילו מת…

ובהגיעם אל הרחוב נגש עזריאל עד שער הארמון, וימצא שם את ״התלין״ הממונה על תלית־הצעירים בצאתם מלפני בת־המלך. ויגש אליו וישתחוה לפניו וישאלהו על אודות גבריאל וגם הושיט לידו צרור דינרים…

התלין בהביטו בהשתוממות בקלסתר פניו של עזריאל קרא ויאמר: אמנם כן, צעיר אחד הדומה לך בכל בקלסתר פניו סר אל הארמון לפני ימים מספר וגם בקש להתיצב לפני בת־המלך ככל הצעירים, ובצאתו גם הוא בדימוס מלפניה חס המלך על יפיו אשר לא ראה כמוהו, ויתן צו לבלי תלות אותו כיתר חבריו הרבים אשר עיניך רואות לפניך, וגם החליף את גזר־דינו ממיתת־תליה למאסר־עולם, והנה הוא נמצא כיום בבית הסוהר עם יתר אסירי המלך, אשר אחת דתם לבלות שם את כל ימי חייהם.

אז שלם עזריאל את מותר־הכסף לסבל כאשר הבטיח, וגם הודה לו מאד על הצלחתו לגלות לו את עקבות־אחיו, ובלכת הסבל לדרכו שמח וטוב־לב, שב עזריאל אל התלין ויבקשהו מאד ללמד עליו זכות לפני שר בית־הסהר להראות לו מרחוק את הצעיר החבוש אשר הוא מבקש, מבלי שהצעיר ירגיש בו, למען הוכח נאמנה אם גבריאל הוא…

וימלא התלין את דברו, ובראותו את הצעיר מרחוק מתוך הפנה החבויה אשר יעד לו שר בית הסוהר, הכיר מיד את גבריאל, וכגדל שמחתו כן גדל צערו בראותו אותו והנה פניו כחושים ומצומקים מעצר רעה ויגון, ויצר לו מאד, ויחפש דרכים להצילו מבור־כלאו.

הלך ויחפש חלקת־אדמה פנויה בקרבת ארמון המלך, ובמצאו את מבוקשו מהר לקנות את החלקה בכסף מלא, וגם הקים עליה ״מקהוה״ אין כמוה לגודל, ליפי ולתבונה רבה, ובקבעו על שער הכניסה שלט גדול ויפה כתב עליו לאמר:

״מקהוה״ לשרים ולרוזנים, טעם הקפה בה טעם מאכלי־עדנים, כל השותה ממנו פעם יהיה תמיד בין שותיו הנאמנים. יבוסם לבאים אם ישלמו מחירו ואם יהיו ממאנים, לאללה המלוכה והוא אדון האדונים״.

ויהי כעבור הויזירים ויתר השרים והרוזנים ללכת לארמון המלוכה כדרכם יום יום, ויקראו את כל הכתוב על השלט, ויתמהו מאד לדבר, ויסר איש איש מהם למקהוה למען הוכח, ובטעמם מהקפה מלאו כולם פיהם תהלתו: ״אכן אין כמוהו בין המשקאות היותר משובחים, טעמו טעם מאכלי עדנים וריחו ריח גני עדנים״ ומאז נקשרו כלם אל המקהוה בעבותות אהבה, וגם הפכו אותה למקום מועד להם יום יום.

ויהי היום בסור ראש הוזירים אל הארמון לבוא לפני מלכו כדרכו יום יום, ויביאו לפניו משרתי־הארמון את כוס־הקפה הרגילה אשר בה פתחו תמיד המלך והויזיר את שיחתם, ויספר הויזיר למלך את דבר המקהוה החדשה אשר בקר, וגם גמר עליה את ההלל על בזיך־הקפה אשר שתה שם ואשר לא טעם כמוהו מימיו, ולמען הוכיח למלך את צדקת דבריו, בקשהו לתת פקודה להביא לו קפה מהמקהוה החדשה, בהוסיפו כי סמוך לבו בטוח שהוד מלכותו לא יחשב לו עון על העיזו למנוע אותו מלשתות מקפה הארמון, ויודנו על העונג, אשר יגרם לו הקפה החדש. ויאות המלך לדברי ויזירו, ובבת־צחוק קלה על שפתיו הבהיל את סריסו למלא אחרי דברו. וכטעם המלך מהקפה קרא גם הוא ויאמר: אכן צדקת משני, כי אין כקפה החדש הזה לטעם ולריח, וגם פקד על הסריס שלא יכינו לו עוד קפה בבית, כי למן היום ההוא ישתה רק מקפה המקהוה החדשה.

ויהי כי שמעו טבחי־הארמון את פקודת המלך החדשה לבל יוסיפו להכין לו קפה כדרכם מבלי דעת על מה ולמה ויתמהו מאד. וימהרו אל בת המלך להודיע את הדבר, בהוסיפם כי לא קרה כזאת מעולם, שהמלך לא שתה את קפה־יומו, ומי יודע, אם לא פקודת־הרופא היא אליו לאמר: אל תשתה קפה, כי חולה אתה!

ותתחלחל בת־המלך מאד לשמועה, ותבהיל את רופא־המלך, וכשמעה מפיו שאין רגלים לדבר, וכי כל פקודת־אסור לא יצאה מלפניו, ותצוה לאמר: ובכן, מהרה אל אבי והתחקה על שרש דבר־הפקודה והודיעני דבר.

ויהי כהודע לבת־המלך מפי הרופא סבת מאון המלך לשתית קפה־הבית, וכי לא רק למענו לבד נתנה הפקודה, כי אם גם למענה היא, ותשמח מאד, ותמהר גם היא לשלוח את שפחתה אל המקהוה החדשה, ובידה דינר שלם לשלם לבעל הקפה. וישמח עזריאל מאד לשמוע את פקודת המלך וגם מהר להכין לבת־המלך קפה משובח, ובמסרו את הקפה ביד השפחה, החזיר לה את הדינר אשר הביאה עמה להיות לה למתנה, בהבטיחו אותה לעשות זאת יום־יום.

ואכן כאשר הבטיח עזריאל לשפחה כן עשה, ותקשר נפש־השפחה בבעל־המקהוה היפה, הנחמד ונדיב־הלב.

ויהי היום ויאמר עזריאל לשפחה: בקשה קטנה לי אליך. ותקרא המשרתת ותאמר: שאל, אדוני, שאל! כי מוכנה ומזומנה אני למלא את כל פקודותיך, כי טוב אתה בעיני מאד, וגם כבד אכבדך על טיב־לבך ונדיבות רוחך.

ויאמר עזריאל אל השפחה: שאלתי ובקשתי, כי תשאלי היום את גברתך בת־המלך, מדוע היא בוששת להנשא לאיש, הלא תוכל לבחור לה בעל כרצונה, כי בת־מלך היא, ואף־כי — לפי מה שאני שומע אומרים — — יפת־תאר ויפת — מראה היא מאד וגם חכמת־לב מאין כמוה, ומי עלם בעלמים משרי המלוכה ומרוזניה לא ירצה להיות בן־זוגה וחתן־המלך?

ותרעם השפחה פניה רגע למשמע שאלת־עזריאל, אבל כעבור רגע התאוששה והתעודדה וגם ענתה בבת צחוק על שפתיה: השתחויתי אדוני! ומלא אמלא את בקשתך ויהי מה!

ויהי כהגישה לבת־המלך את הקפה אשר הביאה כדרכה, ותשתחו לפניה בהדרת־הכבוד, ותשאל את שאלתה ממנה כדבר עזריאל.

ומה נבהלה השפחה בראותה את פני גברתה והנה קדרו מאד פתאום, וגם קראה בקול־מצוה מלא רגז לאמור: מה לך ולשאלה הנועזה אשר שאלת מעמדי, ומי הרשה זאת לך בת נעות־המרדות?! היודעת את, כי בנפשך היא וכי מרה תהיה אחריתך? — ועתה לולא חסתי עליך ועל שרותך אותי כל הימים באמון — כי אז הייתי מסירה את ראשך מעליך!

ובדברה הבהילה את שר בית־הסוהר ותפקד עליו לשים במשמר את השפחה החצופה, ולהספיק לה רק לחם צר ומים לחץ. ויעש השר ככל אשר פקדה עליו בת־המלך, ויורד את השפחה לבור, ואת מקומה נתנה בת המלך לאחרת הטובה ממנה, וגם פקדה עליה להביא לה את הקפה מהמקהוה יום יום ככל אשר עשתה חברתה.

וכראות עזריאל את השפחה החדשה באה אליו ממחרת, ויבן כי מקרה לא טהור קרה לראשונה האומללה בגללו, ויצר לו מאד, אבל עשה את עצמו כאינו יודע, וימהר להכין את הקפה לבת־המלך, אבל הפעם לא שמר לעשות את הקפה כמתכנתו יום יום בטעמו הטוב ובריחו הנעים. ולא רק יום אחד, כי אם ימים אחדים עשה כן, ואכן הרגישה בת המלך בשנוי הרע שבקפה, אך תחת חשדה בבעל־המקהוה חשדה בשפחתה היא, כי נתנה ידה בו להשחיתו, ועל כן מהרה בת־המלך ותצו לשר בית־הסוהר לשחרר את שפחתה הראשונה ממאסרה אשר בו רצתה את עוונה, ובהחזירה אותה למקומה כבראשונה, הזהירה אותה לשמור מעתה את מוצא שפתיה מכל משמר.

ויהי בשובה אל המקהוה ותספר לעזריאל את כל הקורות אותה עם בת־המלך בגללו. ויביע לה עזריאל את צערו על המקרה ועל הסכנה הגדולה שהיתה צפויה לה באשמתו, ויעניק את המשרתת הענקת כסף גדולה לכפר על צערה, וגם את מכסת הכסף אשר קבל מבת המלך בימי העדרה נתן לה; ויספר לה את אשר עשה בצדיה לקפה למען תרגיש בת־המלך, וישב להכין את הקפה כבראשונה, ולשמחת בת המלך לא היה קץ.

כעבור שבועות אחדים שב עזריאל ויבקש מאת השפחה לשוב ולשאול את בת־המלך, מדוע היא בוששת להנשא, ומה גדלה השתוממותה של השפחה על בקשתו, אחרי אשר ידע היטב את כל הקורות אותה בפעם הראשונה, ותקרא בהשתוממות לאמר: מה אתה מדבר? היתכן?! או הלהתל בי אתה אומר, יקירי, ואתה, הרי יודע אתה, כי הייתי צפויה למות, ושרק בדרך־נס נצלתי, ומה־לך איפוא כי תשנאני בהעמידך פנים של אוהב? מה עשיתי לך ומה הלאיתיך?!

ויען עזריאל בבת צחוק על שפתיו ויאמר: חלילה לי מחשוב עליך רעה; מי כמוני יודע נאמנה, כי לב טוב ברא לך אלהים וכי אשה טובה ומיטיבה את? לא להביא עליך רעה אני שואל את שאלתי, אני בטוח נאמנה, שקרה לך מה שקרה, יען נבצרה ממך להביא את שאלתי בפני בת־המלך בדברים נכוחים, ואם תעשי הפעם ככל אשר איעצך, יהי לבך סמוך ובטוח שלא רק שלא יקרה לך כל רע, אלא עוד תגדל אהבתה אליך, וגם יעלה ערכך בעיניה.

וזאת עצתי היעוצה לך:

בטרם תביאי לבת־המלך את הקפה כדרכך, קחי בצלים אחדים והריחי אותן כדרך המבשלות, ובנזול דמעותיך לעיניך מהרי והכניסי את הקפה לבת המלך, והיה כי תשאלך לאמר: למה תבכי? וענית ואמרת לה כדברים האלה לאמר:

גברתי הנכבדה! ראה ראיתי היום בדרכי אשר הלכתי עליה אל המקהוה והנה בת המשנה־למלך ובת ״שיך אל אשלאם״ מתהלכות שתיהן בלוית ילדיהן היפים והמלבבים ומשרתותיהן־אומנותיהן עמם. והן מלאות שמחה ועליזות למראה הילדים ולשמע פטפוטיהם ושיחותיהם ואשמח גם אני מאד למראה, אבל את האמת אגיד לך ולא אכחד, כי כגדל שמחתי גדלו גם תוגת־לבי ומצוקת נפשי, בהעלותי על לבבי, שלא כן אנכי עמדי, שלא היה גם לי אושר להשתעשע כמוהן בחברת ילדים יפים וחביבים מילדי־גברתי בת־מלכי ועטרת־ראשי, והנני מודה ולא אבוש, שנפשי עורגת מאד ליום המאושר אשר בו אזכה גם אנכי לשאת בזרועותי את צאצאיך — ילדי שעשועיך — ואז — רק אז — אחשב בין מבורכות־המזל, כי הנה אני בעצמי אין לי כל רצון להיות לאיש וללדת ילדים, כי לבי אך ורק אליך — בת מלכי ואדוני — ונפשי קשורה בנפשך את, להיות לך לשפחת־עולם מסורה ונאמנה עד יומי האחרון… ואם כה תעשי כאשר יעצתיך — הוסיף עזריאל לאמר — היי בטוחה, שבת־המלך תגלה לך את סוד בדידותה, ואת סבת מאונה להיות לאיש עד כה…

ותעש השפחה כאשר יעץ אותה עזריאל וגם הצליחה, כי כראות בת־המלך עד כמה גדלה אהבת־שפחתה אליה, נכמרו רחמיה עליה, ותקרא לאמר: צר לי עליך, שפחתי הטובה והנאמנה, ועתה אל נא תעצבי, ואל נא תבכי, כי יום כלולותי בוא יבוא אף אם יאחר… שמעי נא, אני אומרת לגלות לך סוד כמוס עמדי, ואת השמרי לך פן תגליהו לאחרים, כי בנפשך הוא, דעי לך כי אני לא אוכל להנשא כל עוד לא אמצא את ״בחיר לבי״ אשר בחרתיהו מימות־צעירותי בהיותי עוד בת חמש עשרה. אז נפגשתי בו במקרה, ומאז נקשרה נפשי בנפשו וגם נפשו בנפשי, ונשבע בינינו שבועת־אמונים להשאר נאמנים זה לזה ולהנשא זה לזה, וגם אות נאמן ומיוחד קבענו בין שנינו אשר קראנו בשם ״סמל האריה״, כי את סמל האריה לקחנו לנו להיות לעדה, כי ככח האריה כן יהיה כח שבועתנו הנאמנה. ולמן היום ההוא לא יספתי עוד לראות את מחמד־לבי, ואין אתי יודעת עד מה לאן נעלם ואיננו, ומתי אזכה לשוב לראותו, ורק בהגיע היום המאושר, אשר אליו תערג נפשי כל הימים, אשר בו ינתן לי האות בידי צעיר יפה ונלבב מאין כמוהו, רק לו אנשא, כי בחיר־לבי הוא, ורק עמו אבוא בברית ואקים שבועת־האמונים אשר בינינו, ועד היום ההוא אדון בתליה את כל הצעירים אשר יעיזו לבקש ידי מבלי תת לי האות אשר אנכי קשורה בו, כי ידעתי כי לא בי הם רוצים וכל מטרתם רק טובת־עצמם וכבודם, להיות חתני־המלך, ולא מתוך אהבתם אלי.

ויפג לב המשרתת לשמוע דברי בת־המלך החסודה, ותכרע על ברכיה על השטיח הפרוש לרגלי גברתה, ותשא קולה בתפלה מעומק לבה, כי אללה הטוב יחיש את היום, בו תוכל בת־המלך להקים את השבועה אשר נשבעה.

וממחרת היום ההוא ספרה לעזריאל את כל אשר קרה לה הפעם עם בת־המלך על פי עצתו. וגם את דבר־הסוד על תנאי־נשואיה ספרה לו בהזהירה אותו לשמור מוצא־שפתיו, לבל יודע הדבר לאיש זולתו, כי בנפשה הוא. ויבטיח לה עזריאל למלא אחרי הזהרתה וגם נתן לה מתת־כסף הגונה וישלחנה. ולמחרת היום הלך עזריאל ויקן חלקת אדמה שניה גדולה ורחבה, לא רחוק מארמון המלך גם היא, ויקם עליה בית־מרחץ גדול ויפה, אשר לא היה כמוהו ליופי בכל עיר־הבירה וגם עליו תלה שלט גדול ויחרת עליו כדברים האלה לאמר:

״מרחץ ״סמל האריה״ כל המתרחץ בו חיה יחיה. אם ישלם בעד ״רחיצתו, ואם ימאן, ברוך ומבורך יהיה. לפני הצהרים פתוח ״לגברים, ואחר הצהרים לגברות, אללה, אלהי הצבאות יגן על ״כלם, מבני העם ועד בני מלך רם״.

גם במרחץ פנימה כתב אותם הדברים בחדר־הזכוכית המיוחד, אשר קבע להתרחץ בו גדולי המלכות ושריה וכל הנלוים אליהם.

ויהי כראות העוברים והשבים את בית המרחץ כלול בהדרו וינהרו אליו המתרחצים כזרם מים כבירים, וימלאו אותו יום יום ושעה שעה, וגם שלמו במיטב כספם בעד תענוגם, וגם הוציאו קול בכל העיר לאמר: אכן ״סמל האריה״ בית־מרחץ שלא היה כמוהו, והוא עולה גם על מרחץ חצר־המלכות. ותשמענה גם בנות הויזירים ושרי המלוכה ותמהרנה גם הן אליו, וגם דברו על לב בת־המלך לצאת בראשן לבקור־המרחץ, ותאות בת־המלך לבקשתן, ותלוה גם היא אל ההולכות, ובהגיען עד השער, ובת־המלך הרימה את עיניה ותרא מעל השלט היפה את השם ״סמל האריה״ ויפג לבה משמחה ומהתרגשות מסותרת, ותעמד על יד הכניסה כמתאוננת בקראה לנפשה לאמר: ״האח! מי יודע אם בעל ״סמל האריה״ הזה אינו ״בחיר לבי״ אני, שאליו עורגת נפשי כל הימים, ואל בואו אני מחכה בכליון־עינים? — ותתן צו לעגלונה למהר להשיבה הביתה, באמרה כי חשה פתאום בכל גופה וראשה עליה סחרחר. לא הועילו כל דברי הפתויים וההפצרות אשר העתירו עליה חברותיה ומכרותיה בנות־לויתה לנסות לבוא אל־המרחץ בטרם שובה הארמונה, ולהתרחץ במימיו אשר — לפי דברי האומרים — הם מועילים לרפא כל מחלה קשה וישנה, ואף כי מחלה קלה, חדשה — בת המלדך אך באחת, לא! ולא!! וכראותן, כי איננה מטה אזן קשבת להפצרותיהן, השתחוו לפניה בהדרת הכבוד ונפרדו מעליה מתוך צער עמוק על המקרה הבלתי טהור אשר קרה לה, אשר שלל מאתן את האושר ואת הכבוד לבלות בחברתה שעות אחדות נעימות במקום כה יפה וכה נעים. ותשב בת המלך הארמונה והן נכנסו לבית המרחץ להתרחץ, ומה גדלה התפעלותן מכל אשר ראו עיניהן מהתכונה הרבה, ומהתענוגים השונים למיניהם, ותקראנה כלן ותאמרנה: אכן הפעם ״טוב מראה־עינים משמיעת אזנים״, ואכן ״סמל האריה״״ עולה בטיבו וכל אשר בו אלף מונים על כל אשר שמענו על אודותיו.

ובת־המלך בהגיעה הארמונה מהרה לשלוח רץ מיוחד אל בעל־המרחץ לאמר: היום אחר־הצהרים אסורה אל בית־מרחצך להתרחץ בו, ואתה סגר דלתותיו בפני כל דופקת תהיה מי שתהיה, כי רק אני לבדי אתרחץ בו….

וישמח עזריאל מאד לפקודת בת־המלך, ויתן צו לכל משרתות המרחץ ובלנותיו להכון לקבלת פני בת־המלך כיאות לה, וגם הוא לבש חמודות לקראתה, ובשעה המיועדת באה הנסיכה במרכבת־הכבוד אשר לה, ובבואה אל המרחץ פנימה, ותרא את עזריאל הצעיר, היפה והמלבב מאין כמוהו, וילך לבה שבי אחריו, ותשאלהו כמו בקול מצוה מעושה לאמר: מה פשר דבר השם המוזר ״סמל האריה״ אשר קבעת לבית־מרחצך? הגד נא!

ויתאדם עזריאל לקול בת־המלך ויען מבויש ונבוך לאמר: השתחויתי, שרתי במדינה ובת־מלך אדיר, שם זה הוא סוד כמוס עמדי וטרם גליתיו לכל שואל… אבל…. אם מנויה וגמורה היא מלפניך כי גלה אגלנו לך, ועשיתי, כי הנה בת־מלך את… ויש בידך… לחיבני…

״אבל אל נא תאריך בדברים — שבה בת־המלך לקרוא, זהו רצוני, ועליך להכנע כרגע!״

אז יספר עזריאל לבת־המלך לאמר:

סוד שם בית מרחצי הוא סוד אהבתי!

לפני שנים רבות ואני עוד בן שבע־עשרה, נפגשתי בבת־מלך ואהבנה, והיא גם היא השיבה אהבה אל חיקי, ובהפרדי ממנה ללכת ללמד למודי אשר ארכו שנים, נשבענו שנינו שבועת־אמונים לבוא בברית הנשואים, וגם אות ומופת אשר בשם ״סמל האריה״ כנינו אותו קבענו לנו לאות ולמופת, שנשמר על שבועתנו הקדושה לקימה, ולא נבגד בה עד עולם.

ובדברו — הוציא עזריאל מחיקו דגל קטן עשוי משי טהור, והוא מרוקם ומקושט באבנים יקרות, ובהציגו אותו לעיני בת־המלך קרא ויאמר: והא לך שרתי במדינה ״סמל האריה״ אשר עשיתי לי מיום שבועתי להיות לי למזכרת אהבה ולמשמרת־אמונים לשבועה אשר נשבעתי, ומאז אינני נפרד ממנו אף רגע, והוא שמור בחיקי כל הימים, כ״שריד קדש קדשים״ להיות לי ״למזכרת־עולמים״ ל״בחירת־לבי״, שנפשי קשורה בנפשה, כי אהבה עזה כמות אהבתיה, אשר רשפיה רשפי אש שלהבת־יה… ובדברו זלגו דמעות חמות מעיניו, ופניו הפכו אדם חכלילי מרהיב נפש….

אז לא עצרה בת־המלך כח להתאפק, ובנפלה על צוארי עזריאל מלאו עיניה גם היא דמעות… ובחבקה אותו בכל כח־עלומיה קראה לאמר: האח! מה גדול אשרי ברגע קדוש זה אשר בו אנכי נפגשת — מבלי אשר הייתי מוכנה לזאת— עם ״בחיר־לבי ומחמד נפשי״ אשר אליו נשאתי את נפשי כל־הימים וכל הלילות, כי גם בלילות נדדה שנתי מעיני בגללך, ולבי נכסף לאהבתך!

בתחלה עמד עזריאל רגע מזועזע כלו בזרועות הנסיכה, והדבר אין בפיו, אבל כרגע קט, כמו חרגה לשונו ממסגרותיה ויקרא בהתפעלות לאמר: אבל האפשר? האם את ״חמדת לבי״ רואות עיני, וזרועותיה היא חבקוני, ושפתיה היא נשקוני?

האמן יקירי! — קראה הנסיכה שנית ברגש, — בהושיטה גם היא לעיני עזריאל את דגלה היא, דגל ״סמל האריה״ שגם היא רקמתהו בחוטי־צבעונים של זהב ומשי, וגם קשטתהו באבני ספיר ויהלומים, ותוסף לאמר: העודך מפקפק, חביבי, כי לך אני, וכי גם אתה לי, ועיניך רואות את דגלי? אל נא תתמהמה רגע, סורה אל אבי הארמונה, ושאל ממנו ידי — סורה אל תאחר!

אבל — קרא עזריאל לאמר: הירצה השולטן לתת את בתו יחידתו, שרתי בגבירות, ויפתי בעלמות, לצעיר כמוני, אשר לא ראני ולא ידעני מתמול שלשום? לבי רועד בקרבי פן יחשבני למתעתע וירצחני נפש על העיזי לשאל ממנו את היותר יקר בעיניו, אותך, בתו יחידתו, כי מי אני, ומה אני בעיניו?

אל נא תירא, ולבבך אל ירך, חביבי — שבה הנערה לקרוא — הנה אנכי מוסרת לך את טבעתי אשר נתן לי אבי במתנה לפני ימים מספר, להיות לך לעדה, כי מצאת חן בעיני, ושמח לבו גם הוא, כי גם הוא משתוקק לראותני נשואה למי שאהבה נפשי, ועל כן מהרה אפוא אליו, חושה ואל תאחר.

ויאות עזריאל לדברי הנסיכה, ובנשקו ידה במו פיו בהתרגשות רבה, נפרד מעליה ויצו להבהיל למענו מרכבה כבודה, וישם פניו אל הארמון וישאל לראות את הוד מלכותו, באמרו: כי דבר נחוץ לו אליו, ובהנתן לו הרשיון, התיצב לפני השולטן וישתחו לרגליו ביראת־הכבוד, וגם הודיע חפצו כי גם הוא רוצה כיתר הבחורים להראות עם בתו הנסיכה ולנסות דבר אליה למצוא חן בעיניה.

וכראות המלך את הצעיר והנה הוא יפה להלל, וכי רך בשנים הוא וכולו מחמדים, התמלא לבו רחמים עליו, וינסה רגע להשיבו מדעתו, פן יהיה גם הוא לקרבן והיה גורלו כיתר הבחורים, אבל בראותו את העלם והוא עומד על דעתו, ואת הטבעת, אשר מסרה לו בתו הנסיכה להיות לו לעדה, נתן המלך פקודה לשר החצר להביא את הצעיר לחדר־בתו.

לא ארכו הרגעים ובת המלך בכבודה ובעצמה מהרה לצאת אל השר וגם הודיעה לו בשמחה, כי הפעם מצאה את שאהבה נפשה, ותבקשהו למהר ולהביא את הבשורה לאביה המלך.

וישמע המלך ויצא לבו משמחה, וגם פקד להפיץ את הבשורה בעיר־הבירה על ידי אחת ועשרים יריות תותח מעל מבצר הארמון, ותגדל השמחה במחנה האזרחים, וימהרו כולם להאיר את העיר, למן ארמונות השרים והרוזנים ועד בתי־העניים, כי שמחת המלך היתה שמחת כל הנתינים, וכלם יחד קראו ויאמרו: יחי השלטן מלכנו, ותחי בתו הנסיכה, ויחי חתנה אהוב לבה!

ויהי כי שאל המלך את חתנו, את עזריאל, לקבוע את יום חתונתו ולהודיע לו מה בקשתו ותנתן לו? — ויען עזריאל בענות־חן ויאמר: השתחויתי, חותני ומלכי, שאלתי ובקשתי, כי תקבע את יום החתונה כעבור שלשים יום, וכי נתון תתן חנינה לכל אסירי המלך אשר בבור כלאם, למען תהיה שמחתי שלמה. ויאות המלך לבקשות־חתנו אשר אליהן נלותה גם בתו הנסיכה, ותנתן פקודה לכל באי חצר המלכות להכון לחתונה לעשותה כיד־המלך, וגם את כל אסירי־המלך צוה להוציא לחפשי.

ויהי כצאת עזריאל מהארמון לשוב לבית־מלונו, ויט הצדה אל בית־הסוהר אשר גבריאל אסור שם, ויבקש מאת שר בית הסהר, להרשותו לעמוד על יד בית־הכלא לראות בצאת האסירים לחפשי, וימלא השר את בקשת־עזריאל. כראות עזריאל את גבריאל מרחוק, ועינו האחת צוחקת על שחרורו ועינו השניה בוכה על עניו, וירמז לו לגשת אליו. ויהי בגשתו, ויפג לבו משמחת־פתאום, כי לא האמין למראה־עיניו, ולא הבין, איככה קרה הדבר לראות את עזריאל והוא כבר נואש ממנו, ויתנפל על צוארי עזריאל, ויחבקהו, וישקהו, וילחצהו אל לבו בכל כחו, כמתירא פן חלילה ימלט לנפשו ויעזבהו, ככל אשר קרה לו עם הסוחר־הרוכל אשר בא בלויתו לקושטה, וגם בכה והדבר אין בפיו, וכאילו נאלם פתאום מרוב התרגשות.

וירא עזריאל ויבך גם הוא על צוארי גבריאל בנשקו אותו גם הוא בחבה גלויה.

ויהי כנוח גבריאל מעט מהמית־לבו, ויתקע את עיניו בעזריאל והוא כשואל: מה קרה פתאום? — ויספר לו עזריאל מעט מכל הקורות אתו למיום הפרדו מעליו עד אשר הצליח להגיע עדיו בחסדו של שר בית הסוהר, וגם הוסיף לאמר: אבל, גבריאל יקירי, מעתה יהיה לבך סמוך ובטוח, כי לא תוסיף לדאבה עוד, וכי גם הגע תגיע למטרתך, והשג תשיג מגמתך, לא יחסר דבר.

ויהי כי השתאה גבריאל ויוסף כי דברי עזריאל האחרונים, הם כספר־החתום ולא יבין, אל מה ירמזון, ויען עזריאל ויאמר: לאט לך גבריאל! עוד חזון למועד ועוד אשוב לבאר לך פשר דבר, ולעת עתה בואה נא עמי אל מלוני, שם נתאכסן יחד, ושם תנוח שבועות מספר מעמלך ומרוגזך הרב אשר סבלת עד כה. פניך הרזים והחורים מעידים על רוב תלאותיך, ורק אחרי אשר ייטב לך כליל ושבת לאיתנך, והיית כאשר היית ככל אשר אקוה, אז נשוב לשוחח יחד ואז אגלה לך את סוד דברי הסתומים והחתומים לך כיום, ושמח לבך גם אתה ככל אשר ישמח לבי אני ברגע זה.

וימהר עזריאל ויבא את גבריאל אל מלונו היפה במלונות קושטה, ויבהיל גם את המצוין ברופאי־העיר לבדוק את גבריאל, ולטפל ברזונו ובחולשת־גופו להבריאו ולהחלימו, וגם נתן פקודה לבעל־המלון להשמע לכל אשר יצוה הרופא. ואכן כעבור שני שבועות שב גבריאל לאיתנו. ופניו החלו להיות דומים לפני עזריאל ביפים וברעננותם, עד שלא היה אפשר כלל להבדיל בין שניהם.

אז יקרא עזריאל אל גבריאל באחד הימים לבוא אל חדרו אחרי גמרם את ארוחת הצהרים ויאמר אליו: גבריאל יקירי! אמרתי לך בהפגשנו בפעם הראשונה לפני שבועים, כי שוב נשוב לשוחח אחרי החלימך, והנה כבר הגיעה השעה המאושרת אשר בה אנכי אומר לבאר לך פשר דברי הסתומים ביום ההוא.

ובראותו כי עשה עשה גבריאל את אזנו כאפרכסת לשמע את אשר יגיד, קרא עזריאל ויאמר:

גבריאל! ספרתי לך את מעט מכל הקורות אותי, עד אשר עלה בידי לגלות את מאסרך, ועתה הנני מאושר להוסיף, כי מאתי היתה הסבה להוציאך מבית האסורים ולהצילך מסכנת־המות אשר היית שרוי בה ולהשיבך לחיי חופש ודרור, ורק כ״חתן המלך״ ובחיר־לב בתו היחידה היא הנסיכה עשיתי את אשר עשיתי.

וישמע גבריאל ויתפלא מאד, אחרי כל מה שקרה לו בעצמו עם בת־המלך והוא הלא דמה לעזריאל בכל. ובכל זאת התאפק ולא הפסיק את עזריאל מספור המעשה המפליא אשר ספר באזניו, ורק כשמעו מפורש יוצא מפי עזריאל, שבעוד שבעה ימים תהיה החתונה וכי התכונה רבה בארמון־המלוכה לקראת המאורע הגדול, נוכח לדעת, כי אך אמת בפיו, ביחוד אחרי אשר הכירהו מאז לאיש נאמן בכל דבריו.

אבל עוד הפעם שב אמונו להתערער בקרבו בהוסיף עזריאל לאמר בבת־צחוק קלה על שפתיו כי ״חתן המלך״ ובחיר לבה של בת־המלך יהיה מעתה גבריאל עצמו ולא אחר! — הפעם לא יכול עוד להתאפק ויקרא בקול מביע אי־אמון והתמרמרות גלויה לאמר: חדל עזריאל! חדל! כי מה לך היום? הלהתל בי אתה אומר, ומאז לא כן דרכך עמדי!!

אבל עזריאל חזר על דבריו, שכל מגמתו הפעם להכין את גבריאל ליום הקרוב והגדול, שבו יגיע לשיא־אשרו, אשר קוה לו מראש, ואשר תקותו היתה ממנו והלאה וכמעט הפילה אותו למשואות…

וכרגע גלה עזריאל לגבריאל גם את כל פרשת סוד דגל ״סמל האריה״ ואיככה הגיע עדיו בעזרתה של שפחת בת־המלך, וגם הוסיף שהוא מותר על אשרו לטובת גבריאל רעהו הנאמן, אשר בהדמותו אליו בקלסתר־פניו יוכל למלא את מקומו כ״חתן המלך״ בבטחון גמור ביום החתונה, וגם מסר לו את הדגל ואת טבעת בת־המלך אשר נתנה לעזריאל, להיות לגבריאל לאות ולמופת על רצונה בו, וגם למדהו את דרכי התנהגותו עם בת־המלך כאשר יפגש עמה, הן הדרכים אשר הספיק הוא ללמוד במשך הימים האחדים אשר חי בחברתה, ורק זאת שאל מעמו, שגבריאל יואיל להתראות עמו ממחרת יום חתונתו בבית־מלונו לשעות מספר, בהוסיפו, כי עוד דבר אחד אחרון ונחוץ מאד לו אליו.

ויהי כי ניסה גבריאל להתנגד לדברי עזריאל באמרו: כי קטן הוא מכל החסדים ומכל האמת אשר אומר עזריאל לעשות עמו עד כדי הקריב את אשרו, טובו וכבודו למענו, ויגער בו עזריאל בחבה גלויה לאמר: הס! כי לא להזכיר! אחת אמרתי ולא אשנה!

ואמנם כן היה. ביום המיועד בא גבריאל בברית הנשואים עם בת־המלך, והיא לא ידעה ולא הרגישה מאומה, כי עזריאל נשאר סגור ומסוגר בבית־מלונו ביום החתונה מבלי הראותו החוצה, ולאושר גבריאל לא היה קץ.

ויהי ממחרת וימלא גבריאל אחרי־הבטחתו לעזריאל. וכבואו אל המלון קבלהו עזריאל בזרועות פתוחות, ויקרא לאמר: האח! מה גדול אשרי באשרך אתה, ומה כבירה שמחתי בשמחתך! — אנכי קראתיך הלום, למען הודיעך בפעם האחרונה, כי רוצה אני לתת לך חלקך ברוחים הגדולים אשר עשינו בעבדנו יחד, וגם את חלקי אני ברוחים המשותפים, ובאלה אשר עשיתי לבדי אחרי הפרדך מעלי ועד היום הזה, את הכל אני מעביר אליך כי יקרת לי ונכבדת, והרווחים מגיעים להון גדול ועצום וכבר הגיעה השעה שנפרד איש מעל רעהו לעולם, כי אני אומר לשוב היום למקומי ולמעשי.

ויהי כי נבוך גבריאל וידהם ויקרא עזריאל ויאמר: דע לך גבריאל, כי לא יליד אשה אני כאשר חשבת עד כה, וכי ״שרו של ים״ אני — מלאך ה׳ צבאות — אשר שלחני אליך להחיש עזרתך בצרתה לך בהגרשך מבית אביך ומעיר מולדתך, ככל אשר עשית אתה לדג אשר אספת ברשתך ביום המעשה, הוא היום אשר יצאת בלוית אביך לדוג דיוגך. ראה ראה אלהי מרום את דמעך בהכות אותך אביך על כל הטובה אשר עשית לדג האומלל בטוב לבך, וגם שמע את תפלתך בדרך אשר הלכת בה לחפש לך מקור לפרנסתך, וישלחני לקראתך בדמות־אדם לשלם לך כגמולך הטוב גם לאביך וגם לדג, כי מצאת חן בעיני מאד, בטוב־לבך ובאצילות־רוחך, כי ״טוב ה׳ לטובים, ולישרים בלבותם״ ו״עושה טובה יאכל פריה״.

אז יזכר גבריאל את אביו האומלל וישכח את הרעה אשר עשה לו מתוך צער עמוק וכעס תמרורים, גם את כל בני־ביתו אשר אהבת־נפש אהבם זכר, וימהר לכתב להם ולהודיעם מכל הקורות אותו מיום עזבו אותם, ומכל החסד, הרחמים והטובה אשר חננו ה׳, וישא משאות רבות ויקרות מאת פניו אליהם, וגם כסף רב שלח להם, למען ימהרו לבוא אליו, לאור באורו ולהנות מזיוו והדרו. ויהי כבואם ויביאם גבריאל אל הארמון היפה ורחב הידים, אשר בנה למענם על יד ארמונו. ותגדל שמחת כלם למראה גבריאל המאושר וכל אשר הגיע אליו, ויקראו במועל כפים אל אל בשמים לאמר: אכן גבריאל יקירנו, ראה פניך לא פללנו, והנה הראה אותנו אלהים גם הודך והדרך וכל כבודך, ויפלו כולם על צוארי גבריאל ויבכו בדמעות של שמחה וגיל עד ברוך הגדיל.

ולמן היום ההוא הרבה גבריאל לעשות אך טוב וחסד לקרובים ולרחוקים, ולאשרו הוא ולאשר כל בני ביתו לא היה קץ.

 

ג׳יליבי משה פינצי וחג׳י בדרוז/ חזקיה שבתי ספרדי מסופיה    🔗

ספר יספרו אבותינו לאמר: בבית הנבחרים אשר לסולטן סלים בקושטא נבחר פעם לחבר יהודי אחד בשם "גיליבי¹⁶) משה פינצי״, והיה האיש ההוא חכם לבב ונבון דבר, ובעל נסיון רב בעניני החיים, ועל כן אהבהו הסולטן וגם כבדהו מאד, וגם קרבהו אליו יותר מאחרים, ובכל הענינים החשובים התיעץ עמו כי ידע המלך: עצתו של ג׳יליבי משה קולעת תמיד אל המטרה.

ואף גם זאת לג׳יליבי משה, לחבבו בעיני מלכו, כי בצעירותו היה תלמיד־חבר וידיד טוב לסולטן ס. בבית הספר של הממשלה, כי הסולטן מ., אבי הסולטן ס., הכניס את בנו לבית הספר הכללי של הממשלה, למען הרגיל אותו מקטנותו לבוא ולצאת בין בני האזרחים, להבין אותם יותר כאשר יגדל, ולהוציא את כל התועלת מבית הספר, מתוך ״גירסא דינקותא״.

ויחד עם ג׳יליבי משה היה בבית הנבחרים ארמני אחד בשם ״חג׳י בדרוז״, גם אותו קרב הסולטן אליו, בהכירו גם אותו לאיש חכם ונבון, אבל חבתו לג׳יליבי משה היתה יותר גדולה, ועל כן שנא חג׳י בדרוז את ג׳יליבי משה בלבו מקנאתו בו, וחכה באי־סבלנות ליום, אשר בו יוכל למצוא עילה ותחבולה להכשיל את ג׳יליבי משה ולהפיל חנו בעיני מלכו.

וכך דרכו של הסולטן ס. להזמין אליו חליפות בכל יום ששי בשבוע אחר הצהרים, אחרי גמרו את תפלתו בצבור ב״ג׳אמע״¹⁷) הגדול אשר בעיר בירתו, — פעם את ג׳יליבי משה, היהודי, ופעם את חג׳י בדרוז הארמני, ולשוחח אתם על עניני השבוע במדינה, וגם להתיעץ אתם בכל הענינים החשובים ביותר, אשר עמדו על הפרק. ויהי זה דרכו של ג׳יליבי משה כבואו אל מלכו, ללבוש חגיגית רשמית ולהתעטף בגלימה הכבודה העשויה משי־ארגמן, אשר נתן לו הסולטן במתנה לאות חבתו אליו.

ויהי היום, כשבת חג׳י בדרוז לפני מלכו ביום הששי, נתגלגלה השיחה על הבנינים המפוארים אשר בעיר הבירה, ועל כולם על תפארת בנין ארמון המלוכה אשר לא היה כמוהו ליופי.

אז יקרא חג׳י בדרוז באזני מלכו לאמר: מלכי ואדוני! אמנם אין כארמון הוד מלכותך ליופי בכל מדינות מלכותך, ואף כי במדינות רבות אחרות, אבל דבר אחד חסר בו, ועליו הייתי שואל רשות מהוד מלכותך להעיר תשומת לבך, בהיות לבי סמוך ובטוח, כי לא רק שלא יחרה אפך בעבדך, כי עוד תסכים, וגם פקד תפקד למלא את החסר לשכלול הארמון, כי הנה מי כהוד מלכותך יודע, עד כמה כונתי רצויה בכל הנוגע לכבוד מלכי ולכל אשר לו?

ויקרא הסולטן לאמר: אמור בדרוז, אמור ככל העולה על רוחך, כי אזני קשובה לדבריך!

ויאמר חג׳י בדרוז: מרחץ יפה ומיוחד בשכלולו חסר בארמונך, אשר ישוה לבית המרחץ אשר היה לסולטן ״שולימאן בן דאוד״ (שלמה בן־דוד) עליו התפלה והשלום בשעתו, אשר לפי דברי המסורה, היה עשוי חציו לקיץ וחציו לחורף מראשית השנה ועד אחריתה. ועל כן היה שמו נודע לתהלה בכל ארצות תבל, והוא גם ״בית מרפא״ בדוק ומנוסה לכל אשר התרחץ בו, עד כי גם ״בולקיש״, מלכת שבא, העשירה במלכים עלתה ארצה ישראל ותקח רשות מהמלך שולימאן לתת גם לה לרחוץ את בשרה פעם במימי בית מרחצו למען הרפא ממחלת השגרת¹⁸) אשר נוגעה בה, וגם רחצה וגם נרפאה, וגם נלקחה אחר כבוד בארמון המלוכה להיות לפלגש לשולימאן.

וישמע הסולטן ותמצא העצה חן בעיניו וגם שאל את חג׳י בדרוז לאמר: אבל היש במדינות מלכותי איש אשר ישכיל לעשות את אשר אתה מיעץ?

ויען חג׳י בדרוז ויאמר: יש ויש אדוני ומלכי, גם הוא קרוב אליך מאד. יהודי הוא! וג׳יליבי משה פינצי שמו!

ויתמה הסולטן לדברי חג׳י בדרוז ויקרא: אמנם אנכי מכיר את ג׳יליבי משה יפה יפה, אבל מעודי לא שמעתי שכוחו יפה גם בהקמת בנינים, ואף כי בנין כזה אשר אתה מדבר על אדותיו.

וישב חג׳י בדרוז וידגיש באזני מלכו את אשר אמר, וגם הוסיף: נסה נא, אדוני ומלכי, וראית, כי אמת בפי, וכי אין דבר קטן או גדול אשר יבצר מג׳יליבי משה לעשות, בעצם ידיו הוא, או כי ימצא מבין אחיו היהודים את האיש אשר יכשר למלאכה, ויאות הסולטן לדבריו, ויתן צו, להבהיל את ג׳יליבי משה אליו.

ויצא חג׳י בדרוז מלפני מלכו ולבו מלא שמחה, על אשר עלה בידו להפיל את ג׳יליבי משה שנוא נפשו ברשת זו טמן לו פעם אחת ולא יוסיף קום.

ויהי כשמוע ג׳יליבי משה את אשר דרש מלכו ממנו בעצתו של חג׳י בדרוז, וגם קבע לו ששים ואחד יום לגמר מלאכתו, ויבהל מאד בהכירו לדעת את מחשבתו הרעה אשר חשב חג׳י בדרוז עליו לאבדו. ועל כן לא נסה גם להתנצל בפני הסולטן, ולהעמידו על האמת בנוגע לחג׳י בדרוז ולמחשבת הפגול אשר בלבו מקנאתו בו, וינענע לסולטן בראשו לאות הסכמה, וגם יצא מלפניו בלב שבור וברוח נכאה, אבל בפנים מסבירים, לבל ירגיש הסולטן במבוכתו.

ויבוא ג׳יליבי משה אל ביתו והוא סר וזעף ואובד עצות מאין כמוהו. ויהי כי ראתה אמו הזקנה, ופניו אינם כתמול שלשום שמחים ועליזים כשובו מארמון המלוכה, ותגש אליו ותשאלהו לאמר: בני יקירי! הנני רואה אותך היום והנה פניך קודרים מאד, כאשר לא ראיתיך מעודי, ועל כן הודיעני נא ואדעה מה לך ולמה נפלו פניך? ואתה יודע את דברי מלכנו החכם מכל האדם: דאגה בלב איש ישחנה, וישיחנה לאחרים!

ויקרא ג׳יליבי משה בשבר לב ויאמר: אבל אמי היקרה, הרפי נא ואל תפצרי בי לגלות לך את אשר בלבי כי מה אגיד, ואנכי יודע מראש כי תקצר ידך מהושיעני, ומה בצע אפוא כי תתעצבי גם את, וכי אוריד חלילה את שיבתך ביגון שאולה, וחטאתי לאלהים?!

אבל האם, אשר נדהמה מאד לדברי בנה, מאנה להשמע לו, וגם עמדה בכל תוקף על בקשתה אליו להודיעה את פשר דבר דאגתו ועצבון רוחו.

אז גלה ג׳יליבי משה לאמו את סודו הנורא, ואת אשר הטיל עליו הסולטן בעצת חג׳י בדרוז שונא נפשו, למלא במשך ששים ואחד יום ולא יאוחר.

וכשמוע אמו את הדבר, אמרה אל ג׳יליבי משה כמתאפקת וכמבליגה על יגון לבה: אכן, בני! הקשה הסולטן הפעם לשאול, ובכל זאת אל נא תבהל ואל יפול רוחך עליך. כי אלהי ישראל היושב בשמים — אלהים אדירים הוא, והוא יצילך מכל רע, ומרשת זו טמן לך חג׳י בדרוז איש הבליעל, ולו ישלם כגמולו, כי אל גמולות ה' לשלם לאיש כמעשהו.

ועתה שמע בקולי, איעצך ויהי אלהים עמך!

הלא ידעת בני, כי אבי — הוא סבך — עליו השלום היה מהנדס־בונה מפורסם, וכי רובהטירות והארמונות ויתר הבנינים המפוארים אשר בעיר־בירתנו זו ואפילו בסביבה, מעשי ידיו להלל המה, וכי לא נעשתה בכלל גדולה או קטנה בעניני בנין בשנותיו האחרונות לבלי להתיעץ עמו ולשמוע חוות דעתו, ואני — זוכרת אני — כי כשנה לפני מותו היתה אצלו פעם קבוצת מהנדסים לבקרו, ובמקרה קלטה אזני בדבר אבי אל אורחיו לאמר:

הידעתם, כי עלתה מחשבה בלבי לגשת בקרוב לבנין ארמון מיוחד במינו, אשר יעלה בתכניתו, ביפיו ובהדרו על כל הארמונות אשר כוננו ידי עד כה? — אנכי מתכוון לארמון שיהיה דומה בכל לארמונו של ״שולימאן בן דאוד״, המלך החכם בשעתו, על כל פרטיו ודקדוקיו, ואת הדברים האלה — הוסיפה אם ג׳יליבי משה כמעלה זכרון מיוחד בקדושתו מתהום הנשיה — זוכרת אני בדיוק ברגע זה, ובהזדמנות זו אשר לך עם הסולטן, כאשר ביום שמעי אותם מפי אבי המנוח, אשר קדמהו המות בטרם יבצע מחשבתו. ואבי — הלא אתה יודע — לא היה איש מגבב אמרים, או אוהב להתגנדר ולהתפאר ברעיונות שוא ובדמיונות כוזבים, ואין צריך לאמר, שהוא גם ידע מסורה לא פחות, אבל יותר מאשר יודע חג׳י בדרוז אויבך בנפש, ואם אמר, הרי ידע את אשר אמר — ואני זוכרת עוד בבטחה — שאחרי זאת גם נגש להכנת תכניות שונות, אשר בלעו ממנו את מיטב שעות מנוחתו בלילות, — כי בימים — אתה יודע — היה תמיד עסוק בעבודותיו יום יום ולא אפונה, כי הכניס בתכניותיו גם את ״בית המרחץ״, אשר עליו ודבר הסולטן על פי עצתו של חג׳י בדרוז. ועל כן שמע בקולי ועלה נא רגע אל הלשכה הקטנה אשר מעל לספון ביתנו, אשר שם גנזתי כשריד־קודש את כל אשר השאיר אבי המנוח אחריו מתכניותיו וממעשי ידיו להיות לי למזכרת־עולמים, ואתה הפוך בהם והפוך בהם, ובלי תפונה תמצא את מבוקשך, ואז לבי סמוך ובטוח, כי לא רק שחג׳י בדרוז לא יצליח במחשבתו הרעה אשר חשב עליך, כי אם עוד עלה תעלה בעיני מלכך, והוא — חג׳י בדרוז — כמקרהו של ״המן הרשע״ יקרה לו, ושבה אליו מחשבתו הרעה אשר חשב עליך, והפילתהו למדחפות, כי ״כורה שוחה בה יפל״ אומר אותו שלמה מלכנו החכם מכל האדם.

דברי אמו אלה, אשר נאמרו לג׳יליבי משה ברוך ומתיקות המיוחדים לכל אם לבניה ביחוד בעת צרתם, כמו נפחו בקרב ג׳יליבי משה נשמת רוח חיים חדשה, ויעודדוהו, ובגשתו אל אמו, אחז בה בידו וישקנה במו פיו ב״דבקות״ מיוחדת, וגם לחץ אותה אל לבו כ״חפץ קדוש״, שיפעת קודש מיוחדת חופפת עליו.

ואחר מהר אל הלשכה אשר על ספון הבית, ויורד משם חבילה גדולה אשר נשאה עליה ציון ״חבילת תכניות״, ובפתחו אותה בידים רועדות משמחה פנימית וברגש של תקוה, התחיל לעיין בה עד… אשר נפלו עיניו על תכנית נהדרה, שעליה בלטו באותיות גדולות ויפות, המלים ״בית המרחץ אשר לארמון שלמה המלך״.

דמעות גיל התפרצו כרגע מעיני ג׳יליבי משה, וכאיש אשר עברו פתאום רוח קודש, רוח גבורה עליונה, מהר אל אמו והתכנית המפורטת של בנין ״המרחץ״ בידו לבשר לה את בשורת המציאה, ככל אשר נבאה לו מראש, ולשמחת שניהם לא היה קץ.

אז קרא ג׳יליבי משה את ״מוסיו״ גבריאל, המהנדס־הבונה, אשר השתתף עם זקנו המנוח בעבודותיו, ובהציגו לפניו את התכנית, גלה לו את סודו על דרישת הסולטן ממנו, וגם שאלהו, האם כמחשבת אמו כן הוא, שתכנית זקנו כשרה ומתאימה לדרישת מלכו. ומה גדלה שמחתו כשמעו מפורש יוצא מפיו כעבור שעה קלה, שזוהי התכנית המדויקת והמתאימה למטרה, ושמה' יצא הדבר להציל את ג׳יליבי משה מחרב רעה, וגם להרים כבוד ישראל בעיני הסולטן על אחת שבע, וכי הוא בעצמו מוכן ומזומן לקבל עליו להוציא את הבנין לפועל בששים ואחד יום, כדבר הסולטן.

אז ימהר ג׳יליבי משה אל הסולטן ויבקשהו לתת לו מאוצרו את מכסת הכסף הדרושה לבנין. וכעבור ששים ואחד יום הביא לסולטן את הבשורה לאמר: בנין המרחץ הגיע לקצו, כפקודת מלכי, ועל כן הואילה נא לשלוח משלחת של מומחים למען תבקר את מלאכת הבנין ותוציא משפט עליה.

ויהי כן כאשר אמר ג׳יליבי משה, וכשוב המשלחת מהבקור מלאה פיה תהלת הבנין, וגם הוסיפה כי עולה הוא המרחץ ביפיו ובשכלולו על ההצעה לג׳יליבי משה, ורק חג׳י בדרוז, שהיה גם הוא חבר המשלחת, קרא ואמר: אכן מרחץ מיוחד במינו ובהדרו הקים ג׳יליבי משה כרצון המלך, אבל עוד דבר קטן חסר בו לשכלולו המלא. והוא זה: שג׳יליבי משה יצבע את המרחץ בששר הנכון והמתאים לבנין מפואר ונהדר כמוהו.

אז יקרא ג׳יליבי משה באזני מלכו ויאמר: אמנם צדק חג׳י בדרוז בדבריו, אבל אני כבן למשפחת־מהנדסים בונים, בניתי את הבנין, אך אודה ולא אבוש, בפני אדוני ומלכי, שחג׳י בדרוז שהוא בן לצבעים מצוינים, כאשר יעיד זאת בעצמו, ואשר רק על ידי הצטינותו באומנותו עשה עושר וגם הגיע עד בית הנבחרים, הוא ראוי וכשר ממני למלאכת הצביעה, ובלי תפונה שהוא יקבל ברצון לעשותה ככל אשר קבלתי אני ברצון את הקמת הבנין, ואיש איש ומלאכתו, איש איש ואומנותו, — אומר הפתגם ההמוני — ואין מלאך אחד עושה שתי שליחויות ועוסק בשתי מלאכות בבת אחת, אומרים חכמי ישראל.

וישמע הסולטן ויחייך, ובפנותו אל חג׳י בדרוז, אשר עמד כמאובן וכאלם לא יפתח פיו, נתן לו פקודה למלא את מלאכת הצביעה בשלשים יום ולא יאוחר, ויצא האיש מלפני מלכו אבל וחפוי ראש.

וכבואו לביתו, ותשאלהו אשתו לאמר: מה לך היום כי כה נפלו פניך? ויספר לה חג׳י בדרוז בדמעות בעיניו, את כל אשר קרה לו עם ג׳יליבי משה בארמון הסולטן ובמעמד הסולטן.

ותגד לו אשתו: אמנם הריעות באשר עשית להתנקש בנפשו של ג׳יליבי משה היהודי, אשר את חכמתו ואת תבונת לבו ידעת מראש, וגם אהבת מלכנו המיוחדת אליו לא נכחדה ממך, ובכל זאת אל יכך לבך לחשוב, כי נפול תפול לפניו. לנסות אתה צריך, אולי תהיה גם אתה בר מזל בג׳יליבי משה, ותצליח, ויעלה גם כבודך בעיני מלכנו כחפצך.

ואכן, חג׳י בדרוז הטה אוזן קשבת לדברי אשתו, ויגש אל המלאכה, אבל… כעבור עשרים וחמשה ימים של נסיון ללא הועיל ושל אבוד ממון רב, שב חג׳י בדרוז ויספר לאשתו את תוצאות נסיונו המר, וגם בכה לפניה בדמעות שליש בהדגישו, כי כעבור חמשה ימים ״מות ימות״ בחרב מלכו, אשר לא ידע רחם, וכי השאר ישאירנה אחריו עם חמשת ילדיו הקטנים בעירום ובחוסר כל, כי את כל אשר היה לו כבר הוציא לחנם לצבע־המרחץ, מבלי שתעשינה ידיו תושיה…

אז תקרא אשת חג׳י בדרוז אל אישה לאמר: לוא לעצתי תשמע, מהרה אל ג׳יליבי משה בעצמו ושאל בעצתו, כדת מה לעשות, ואני בטוחה, שאף כי גדול כעסו עליך על אשר עשית לו, לא ימנע עצתו הטובה ממך להצילך מחרב רעה. כי יודעת אני, שהיהודים כך דרכם תמיד להיות סלחנים ועוברים על מדותיהם.

ויכאב לב חג׳י בדרוז מאד לעצת אשתו, ובכל זאת לא הרהיב עוז בנפשו לסרב לה, כי הרגש הרגיש בכל לב בצדקת דבריה, וימהר אל ג׳יליבי משה ויודיע לו את אסונו וגם בקש עצה מפיו, מה לעשות להנצל מחרב מלכו.

אז יאמר לו ג׳יליבי משה, והוא כמרגיש בצערו לאמר: אכן, אדוני, לא בצבע תושע. כי החום אשר במרחץ לא יתן לצבע להקלט, ולכן רק דרך אחת לפניך להצלחתך, והיא זאת: לך כנוס את כל הצורפים אשר בעיר, ובקשת אותם להכין לך יריעות דקות מן הדקות של זהב טהור, וצפית את המרחץ בהן והצלחת, כי דרך אחרת אין לפניך, והשעה דחוקה כאשר תדע, כי רק חמשה ימים לפניך לגמר מלאכתך הגדולה, — ואני בטוח, — הוסיף ג׳יליבי משה למען עודד את חג׳י בדרוז — שמלכנו — ירום הודו, לא ישגיח אל מכסת הכסף אשר תוציא ויחזירנו לך ברצון, כי לבו אל יפי המרחץ ואל שכלולו, ולא אל הכסף הנחשב בעיניו למאומה.

ויתעודד חג׳י בדרוז לדברי ג׳יליבי משה, אשר לא קוה להם, ובהודותו בלבו לאשתו על העצה הטובה אשר נתנה לו, ובהתנפלו בחבה מעושה על צוארי ג׳יליבי משה נשק לו נשיקה חטופה, וימהר לעשות מלאכתו אחרי הודיעו לאשתו את תוצאות בקורו המוצלחות אצל ג׳יליבי משה כפי עצתה.

ואכן עשה חג׳י בדרוז והצליח, וביום השלשים המיועד, מהר אל הסולטן ובפנים מסבירים ומאירים משמחה הודיעהו, שמלאכת צביעת המרחץ כבר הגיעה לקצה, כפי פקודתו ורצונו, וישמע המלך וישמח, וגם שלם לחג׳י בדרוז על אחת שבע מאשר הוציא, וגם הביע לו את שביעת רצונו, בתתו לו ציון מיוחד של כבוד. ותגדל שמחת חג׳י בדרוז לדבר, אך כגודל שמחתו להצלחתו בעצת ג׳יליבי משה, כן גדלה שנאתו הכבושה אליו, אשר למרות הצילו אותו מרדת שחת בעת צרתו, כמו נשכח חסדו עמו בעת שמחתו, וכמובן מתוך רגש הכרת־טובתו הדוחה וחובת־תודתו המחויבת אל שנוא נפשו, ויוסף לטכס עצה בנפשו, איככה יפיל אותו שנית למשואות כדי להפטר ממנו, ולשכוח אותו ואת זכרו.

ויהי כאשר פנה הסולטן גם אל ג׳יליבי משה ויאמר לשלם גם לו כגמולו וכיד עשרו ונדיבות רוחו הטובה עליו, ככל אשר עשה עם חג׳י בדרוז, ויקרא ג׳יליבי משה באזני מלכו לאמר: יחי מלכי לעולם! לעולם יחי מלכי! לא למען הרבות לי כסף וזהב עשיתי את אשר עשיתי למלא את רצון הוד מלכותך היקר לי מכל, כי די לי אשרך בהשיגך את מבוקשך, לאשרני גם אני, ורק בקשה אחת לי אליך ואני רוצה לקוות שתמלא אותה, כי בה תלויה טובת מלכי ירום הודו ותנשא מלכותו, אשר היא תמיד לנגד עיני עבדו הנאמן.

ויהי כי שאלהו הסולטן: מה בקשתך ותעשה לך?!

ויען ג׳יליבי משה ויאמר: שאלתי ובקשתי, כי יצא דבר מלכות מלפניך, למנות לויזיר המלך ומשנהו, את האיש אשר אני אבקש למנותו לטובת מלכי וממלכתו, הוא היהודי אשר בשם סניור אברהם מלאך יקרא, כי אין כמוהו לחכמה, לתבונה ולדעת בדרכי החיים והנהלת הענינים, כי אחרי מותו של המשנה, השר ״מוחמד מחמוד״ הישר באדם — אללה ירחמהו — לפני כחודש ימים אין אני רואה אחר, שיהיה ראוי למלא מקומו ותפקידו האחראי, זולתי האיש אשר אנכי מרשה לעצמי להציעו.

וישמע הסולטן, ויתפלא מאד לדברי ג׳יליבי משה ועל אצילות רוחו ומסירותו הנאמנה למלכו, בהראותו גם הפעם בעליל, כי לא טובת עצמו וכיסו ואהבת כבודו לנגד עיניו, כי לבו רק לטובת הסולטן והמדינה, אחרי אשר ותר על מכסת הכסף הגדולה אשר אמר לתת לו כתגמול על בנין המרחץ, וגם בשאלו את משרת הויזירות שאל אותה ליהודי אחר ולא לו, ועל כן גדל ערכו בעיניו על אחת אלף מאשר היה, וגם מהר להענות לבקשתו, וימנה לויזיר את האיש אשר הציע לו, אחרי אשר הזמינהו אליו, וגם בחנהו בעצמו, וגם מצאהו חרוץ וחכם, ויועץ־מישרים כיוסף הצדיק בשעתו, בעמדו לפני פרעה מלך מצרים.

וסיניור אברהם מלאך היה שכנו היותר קרוב של ג׳יליבי משה, והוא מקרוב בא לקושטא מאחת מערי השדה למען חנך את בניו הקטנים בבתי הספר של הממשלה, ובהודע ג׳ילבי משה אליו מצא אותו מושלם, עמקן וידען מאין כמוהו בתורה, בחכמה ובדעת העולם, ויתענג מאד בחכמתו, ועל כן ראה חובה לעצמו להציעו לפני מלכו כמשנה ראוי והגון למשרתו לטובת המדינה, וגם לכבוד עמו, עם ישראל, אחרי מותו של המשנה השר מוחמד מחמוד כאמור.

ואכן לא התחרט ג׳יליבי משה על הצעתו לסולטן, וגם הסולטן ידע להכיר טובה לג׳יליבי משה על עצתו הטובה אליו, כי מאז עלה סיניור אברהם על כסא הויזירה, לא עבר עליו יום אשר לא הצטיין באיזו פעולה נכבדה לטובת המדינה. ועל כן לא יפלא אפוא, אם גם המעשה הזה של מנוי סיניור אברהם מלאך על ידי ג׳ילבי משה עורר יותר ויותר את קנאתו של חג׳י בדרוז ואת שנאתו לג׳ילבי משה, וגם השבית את מנוחתו יומם ולילה, וגם דחפהו לחפש דרך חדשה למען הפיל את ג׳ילבי משה במהמורה חדשה אשר לא יוכל לצאת ממנה בשלום. ולא זכר חג׳י בדרוז — כאמור — את כל הטובה הגדולה אשר עשה לו ג׳יליבי משה להצילו ממות בטוח וישכחהו.

ואכן חג׳י בדרוז חשב ומצא.

באחד הימים ראה ראה חג׳י בדרוז את ג׳יליבי משה מזמין אליו את אחד הסנדלרים לביתו, כבואו לבקרו למען יכין לו זוג נעלים חדשות. מה עשה? הלך אל הסנדלר, אשר את שמו שמע בצוות ג׳יליבי משה למשרתי ביתו להזמינו, ויציע לו לכתוב את שם הסולטן על רצועת עור קטנה ולצרפה בעקב הנעל החדשה אשר יכין לג׳יליבי משה. וכתגמול לזאת נתן לו מכסת כסף גדולה למתנה, בהבטיחו אותו שלא יקרה לו כל רע, וימלא הסנדלר אחרי הצעת חג׳י בדרוז, וג׳יליבי משה — כמובן — לא ידע דבר.

ויהי ביום ששי אחד, וחג׳י בדרוז יושב לפני מלכו ומשוחח עמו כדרכו תמיד, ותתגלגל השיחה על ג׳יליבי משה ועל אמון רוחו ומסירותו למלך ולממלכה, וירב הסולטן לספר בשבחו של ג׳יליבי משה באזני חג׳י בדרוז, וגם השתמש כאות ומופת לדבריו בסרובו של ג׳יליבי משה לקבל כל הענקה מיוחדת מידו בעד הבנין המפואר של בית מרחצו, ובהצעתו המצוינה אליו למנות את סיניור אברהם מלאך החכם, הנבון והחרוץ להנהלת עניני המלוכה.

וישמע חג׳י בדרוז ויצר לו מאד, צר לו על דברי השבח והתהלה אשר פזר הסולטן לג׳יליבי משה, וצר לו ביחוד על הרמז הבולט אשר רמז הסולטן על ההענקה המיוחדת בעד המרחץ, אשר הוא — חג׳י בדרוז — קבל אותה מיד הסולטן, וג׳ילבי משה מאן לקחתה.

אז יקרא חג׳י בדרוז באזני מלכו בתחבולות רשע וערמה לאמר: אכן, למעשה מעלות רבות וחשובות לג׳יליבי משה היהודי, הראויות למשוך אליו את אהבת הוד מלכותך ואת חבתך המיוחדת אליו, אבל — כשאני לעצמי — הוסיף חג׳י בדרוז בהנמיכו את קולו, כאומר לגלות סוד כמוס עמדו למרות רצונו — צר לי מאד להודיעך, כי בכל זאת יש להתיחס בזהירות מרובה אל ג׳יליבי משה ואל כוונת מעשיו, ולחקור לדעת, אם גם כוונתו רצויה, כי שמעתי אומרים, כי ג׳יליבי משה מכבד את מלכו אך ורק בלשונו, ובקרבו הוא בז לו.

ויהי כי ראה חג׳י בדרוז, כי קדרו פני הסולטן מאד למשמע דבריו, ויוסף תוך כדי דבור לאמר: מובן, שאי אפשר לתת אמון לשמועות נפוצות בלי לחקור ולדרוש באמתותן, ועתה אם יש את נפשך, אדוני ומלכי, צוה נא ויבדקו את נעלי ג׳ילבי משה בבואו אליך, לבקרך כדרכו, אולי יגלה חלק מהאמת אשר בדברי החושדים בו… ואשר דבריהם הגיעו לאזני בימים האלה… ורק זאת בקשתי מלפני הוד מלכותך לבלי העניש את האומרים, כי כוונתם בודאי רצויה, וכבוד מלכנו יקר בעיניהם… ועוד זאת, כי אנכי הבטחתים כי לא יאונה להם כל רע, וכי הוד מלכותך לא תשאל גם על שמם… אחרת לא היו גלויי לב עמי לטובתך, אדוני ומלכי…

ויאות הסולטן לדברי חג׳י בדרוז, אשר הפליאוהו מאד… וכבוא ג׳יליבי משה ביום הששי שלאחריו בדרכו, צוה לו לתת את נעליו לבדיקה… ופקודתו זאת, הביאה את ג׳ילבי משה במבוכה רבה, בהרגישו בלבו, כי עלילה חדשה ונבזה העלילו עליו שונאיו בחצר המלוכה, ושמו של חג׳י בדרוז היה הראשון לעלות על לבו…

ויהי כן כאשר חשב ג׳יליבי משה, וכראותו את רצועת העור שהובאה לפני הסולטן מתוך עקב נעלו החדשה, אשר שם מלכו כתוב עליה באותיות גדולות ובולטות, נהפכו פניו לירקון, בשאול אותו מלכו בזעם פניו, לאמר: מה זאת?!!

ויהי כי עמד ג׳ילבי משה לפני המלך כאלם לא יפתח פיו מרוב בהלה, ויקרא המלך בכעס עצור לאמר: אכן נגלה הדבר, ומאד מאד צדק חג׳י בדרוז בהטילו ספק באמון רוחך, כי הנה הרצועה הזאת נאמנה עלי כמאה עדים שכוונתך בלתי רצויה, ושלבך הוגה בוז למלכך, בעוד פיך מלא תמיד תהלות ותשבחות עלי מתוך חנופה בזויה ומזויפה!

וכרגע נתן הסולטן צו להשליך את ג׳יליבי משה הימה ולא יוסיף לראות את פניו.

אבל לאשרו של ג׳ילבי משה עבר סיניור אברהם מלאך, המשנה, בהוביל השוטרים אותו להטביעו בים, ללכת לארמון המלוכה כדרכו יום יום, וכראות סיניור אברהם את ידידו ואיש חסדו מאז בידי השוטרים נבהל מאד, ויתאפק וימהר לגשת אל השוטרים, וישאלם פשר דבר.

ויענו השוטרים ויאמרו לו, פקודת מלכנו היא להשליך את ג׳ילבי משה הבוגד אל הים על עוונו הגדול אשר נתפס בו, לזלזל בכבוד הוד מלכותו בגסות מנוולת, שקשה להעלותה על דל שפתים.

ויהי כי האיץ המשנה בשוטרים להגיד לו את כל האמת ויגלו השוטרים את דבר הרצועה ואת אשר כתוב עליה, וידהם המשנה למשמע אזניו, כי לא יכול להאמין לאשר סופר לו בהיותו בטוח, כי רק עלילות דברים שמו על ג׳יליבי משה שונאיו בנפש המקנאים בו, ועל כן הערים ויאמר לשוטרים: אכן נבלה מיוחדת במינה עשה האיש, ואכן אין בוגד כמוהו במלכו, אשר הרבה להיטיב עמו, וראוי הוא לעונש אשר הוטל עליו, אבל מיראתי פן ידע זה משה הבליעל את מלאכת השחיה, ושב לעלות מהים ולהנצל, לכן זאת עצתי אליכם, סורו נא עמי רגע אל ארמוני, ושם אתן פקודה לשחוט אותו כפר, ולנתוח אותו לנתחיו, ואחר נשליכנו הימה, לבל ישוב עוד לראות באור החיים עד עולם.

וישתחוו השוטרים לפני המשנה, וגם הובילו את ג׳יליבי משה אל ארמונו, וכעבור שעה קלה פקד עליהם להוביל את העגלה, אשר בתוכה שם, כביכול, את השחוט, כשגופתו המרוסקה לנתחיה, בתוך שק אשר בשוליו נתן אבן כבדה, למען ישקע במצולת ים. ויעשו השוטרים כאשר צוו, ולא עלה על לבם, כי ערום הערים המשנה להביא הימה עגל שחוט ומרוסק, אשר המשנה בעצמו שחטו ורסקו בסתר באחת מרפתותיו, ואיש לא ראה ולא ידע, ואת ג׳יליבי משה ידידו הציל ממות ויסתירהו בארמונו עדי רגע.

ואכן רק עדי רגע הסתיר סיניור אברהם את מיטיבו ואיש חסדו, את ג׳יליבי משה, כי בשובו מלוות את העגל השחוט אל הים אחרי השוטרים, מהר והעביר את ג׳יליבי משה אל אחד מארמנותיו אשר על יד ארמונו הוא, למען שית עינו עליו לטובה, ואחרי הודעו מפיו את כל האמת, הודה לה' על חסדו עמו באנותו לידו להפגש בשוטרים בדרכם הימה, למען הציל את ידידו ממות בטוח, וגם הבטיח את ג׳ילבי משה, כי מעתה לא יאונה לו כל רע, וכי כל מחסוריו עליו עד שירחם ד'.

ויתנפל ג׳ילבי משה על צוארי סיניור אברהם מלאך וישקהו, וילחצהו אל לבו בחזקה, בקראו: אכן ״מלאך״ שמך, וכשמך כן היית לי בעת צרתי, מלאך פודה ומציל, וה' הטוב ישלם לך כגמולך, ונתן לך רחמים ורחמך סלה…

ויהי זה דרך ג׳ילבי משה מאז לשמור את ביתו ביום, ורק בלילה בלילה, ורק בחצי האחרון של החודש שאין בו אור ירח, היה יוצא דרך שער הסתרים הקטן והצדדי אשר בארמון לטייל שעה קלה בחוף הים, והוא מתחפש לבל יכירוהו, ויהי לחמו נתן ומימיו נאמנים מארמונו של סיניור אברהם, לא חסר דבר, ורק הדג, שהיה רגיל לקנות בעצם ידו בכל יום ששי לכבוד השבת, היה הוא בעצמו צד אותו בים בכל ליל ששי בשבוע.

ויהי היום ויצא הסולטן בלוית סיניור אברהם משנהו לשוח על שפת הים, ובהתהלכו הרגיש כי ידיו מזיעות מאד מחום היום, ויגש אל המים לרחוץ אותן. הוא רוחץ והנה נשמט חותמו מעל אצבעו ויפול וישקע בחול ולא מצאוהו. ויצטער הסולטן מאד ויקרא מעומק לבו לאמר: אהה, כי אבדתי, בא הקץ לשלטוני, הקץ בא, ואחר יירשני!! ויהי כי נסה המשנה להרגיעו ולעודדו ולהעביר מעליו את רוחו הרעה, ויקרא הסולטן לאמר: רק בזאת תעודדני בהשיבך לי את חותמי, ואם נפשי יקרה בעיניך, עשה זאת בהקדם בתוך עשרים יום מהיום. ואז אדע כי נאמן אתה למלכך, אחרת גם אתה תהיה חשוד בעיני כג׳יליבי משה, ידידך, ובן עמך, אשר פיהו הגה רכות וחלקלקות, ולבו בל עמו!

וישמע המשנה ויזדעזע, ובהבטיחו לסולטן כי לא ישקוט ולא ינוח, למלא אחרי פקודתו, שב אל ביתו, והוא סר וזעף מאד, בהכירו לדעת כי מרה תהיה אחריתו.

ויהי בבוקר ויקרא המשנה את כל הספנים, והשחינים המפורסמים אשר בעיר, ויטל עליהם לחפש בחוף הים, אולי ימצאו את מבוקשו — את חותם מלכו — אבל אהה! לא כאשר חשב כן היה, כי כעבור שמונה עשר יום באו הספנים והשחינים אליו ויגידו לו לאמר: אמנם אדוננו, טרחנו, עמלנו ויגענו הרבה למלא רצונך, הפכנו את החולות, רקדנו אותם בנפות ובכברות כאשר ירקדו את הקמח, ולדאבון לבנו מאומה לא מצאנו.

ותגדל מבוכת המשנה מאד, כי ראה כי כלתה אליו הרעה מאת הסולטן, וכי בעוד שני ימים יבוא קצו.

גם כל בני ביתו של סיניור אברהם שמעו את הבשורה הרעה ויתחלחלו, ויבכו בלי הפוגות יום ולילה, ויהיו כאובדי עצות.

בלילה האחרון שמעו בני ביתו של סיניור אברהם, והנה קולות שירה וזמרה בוקעים ועולים מחלונות ביתו של ג׳יליבי משה אשר על יד ארמונם. ויתמהו מאד ויקראו: אכן זו תורה וזה שכרה! אדוננו, מאור עיננו ״ועמוד ביתנו ומשענו״ ויחד עמו אנחנו כולנו טובעים בים של צרה וג׳ילבי משה ובני ביתו שטופים בים של שירה! היתכן?! אהה! כי פסו אמונים מבני אדם, ואין מקרבים לו לאדם אלא בשעת הנאתם.

ויתמרמרו וירתחו כולם מכעס, ויאמרו להתפרץ אל ביתו של ג׳יליבי משה ולנקום נקמתם בו ובבני ביתו.

אז יקרא סיניור אברהם לבניו ויאמר אליהם: אַל בני! אַל באפּכם! כי מה יודע ג׳יליבי משה מכל העובר על ראשינו, והוא סגור ומסוגר בתוך כתלי ביתו, זה כלאו, איש מאתנו לא סר אליו לראותו בימים האלה ולגלות את אזניו ואזני ביתו מכל הרעה הגדולה אשר מצאתנו, ועל כן לאט לכם עד בואי אליו לראותו, ולספר לו מכל הקורות אותי עם הסולטן, ואולי גם אשאל בעצתו, כדת מה לעשות למען הנצל, כי איש חכם ונבון הוא, וגם עצה ותושיה לו…

ויאמר ויעש, וכשמוע ג׳יליבי משה את כל אשר ספר לו מושיעו ומצילו בעת צרתו, חרה לו מאד ויקרא: אמנם אדוני, בכוונה עשיתי את אשר עשיתי להרשות לבני ביתי להרים קולם בשירים ובמזמורים. למען העלות את זכרי על לבך. כי יראתי, כי אמרתי הנה עברו שמונה עשר יום וראה פניך לא זכיתי, אולי יועילו הקולות והשירים להעיר את תשומת לבך אלי כתמול שלשום ולא תשכחני, ויהי כן כאשר חשבתי.

ואשר לבשורה הרעה אשר הודעת, צר לי עליך מאד, אדוני, ועל בני ביתך הנאהבים והנעימים, אבל אל נא יפּול רוחך עליך והשלך על ה' יהבך והוא יצילך. כי אל דעות ה' ולו נתכנו עלילות, ועין ה' אל יראיו למיחלים לחסדו להציל ממות נפשם ולהחיותם. האח! — הוסיף ג׳יליבי משה בהרימו את עיניו השמימה כשפניו אורו משמחת־פתאום — מה רבו מעשיך ה' מאד עמקו מחשבותיך! והודו לה', כי טוב, כי לעולם חסדו! ובדברו נגר פתאום נחל של דמעות־גיל מאשמורות עיניו…

וירא המשנה, ויבהל מאד. וגם קרא מתוך רגשנות גדולה ואמר:

מה לך, ג׳ילבי משה, כי אתה מרבה בפסוקים, ומגבב מאמרים סתומים, שאין אני יכול לבוא עד תכליתם?… הגד ואשמעה! כי לבי אומר לי, כי דבר סתר לך אלי!

אז יקרא ג׳ילבי משה באחזו בשתי ידיו של סיניור אברהם, ובנשקו אותן בחבה גלויה הנובעת מעמק הלב: נצלת, אדוני ואיש חסדי, נצלת! כי בידי חותם הסולטן, ולך אתננו כרגע!

דברי ג׳יליבי משה האחרונים אשר נאמרו ברגשנות ובסערת רוח מיוחדות במינן, כאילו אבנו את סיניור אברהם, אשר עמד דומם מבלתי יכולת להוציא הגה מפיו במשך רגעים מספר, וירא ג׳יליבי משה ויוסף:

כן, אדוני! מי יעמוד בסוד ה', והוא כל יכול, ובטרם מכה ציץ רפואה פרח! וזה הדבר:

יצא יצאתי היום לפנות ערב בדרכי הימה, למען צוד את דגי בעצמי לכבוד יום מחר — הוא יום השבת הקדוש. ובהביאי אותו הביתה פתחתיהו במטבח לנקותו ולהכינו לתעודתו. להיות למאכל־עדנים ליום קדשנו. והנה ראה זה מצאנו בתוך מעיו — חותם הסולטן! ויגדל תמהון כולנו עד מאד, כי לא יכולנו להבין איככה קרה הדבר… והנה… הנה החותם לפניך! ואתה הביטה וראה, אם לא כאשר אמרתי כן הוא! והבה איפוא ונשמח יחד כולנו על הנס הגדול אשר קרה, כי נס גדול עשה לך אלהים, על ידי אני, לשמחתי הגדולה, בבחרו בי להיות שליחו, ממש כאותו הנס אשר עשה ה׳ על ידך ביום המעשה, יום אשר נגזרה עלי להטילני הימה… ואתה, אדוני, נקרא נקראת ממרום להיות שליח להצילני!…

ויהי בהסתכל סיניור אברהם ב״חותם״ אשר הושיט לו ג׳ילבי משה, ובראותו כי הוא חותמו של הסולטן, הוא ולא אחר, וישא עיניו המלאות דמעות־גיל השמימה, ויודה לה' יחד עם ג׳יליבי משה וכל בני ביתו, על הנס הגדול אשר נעשה לו, וגם מהר להודיע הדבר לבני ביתו הוא, אשר כולם כאחד מהרו אל בית ג׳יליבי משה, ולשמחת כולם לא היה קץ.

אז פנה ג׳ילבי משה אל סיניור אברהם ויאמר אליו:

ועתה עשה נא אדוני כאשר אבקשך, שמור נשמור כולנו את הדבר בלבנו, ולא יודע מכל אשר אתנו מאומה, עד יום מחרתים, הוא היום המיועד לך למסירת החותם ביד הסולטן. ואז כשעתים לפני המועד, תבקש מאת הסולטן שיואיל לצאת אל חוף הים יחד עם כל רואי פניו וחברי בית הנבחרים ובתוכם גם חג׳י בדרוז, בהוסיפך לאמר: כי שם יראה לך ה׳ את ידו הגדולה, למצוא את החותם אשר הוא מבקש, כי כן חלמת בלילה החולף בהגלות לעיני־רוחך מלאך ה', אשר בא לבשרך את הבשורה… וכי גדולה אמונתך באלהי חסדך, כי כן יהיה כאשר אמר המלאך, ואם אין, מות תמות בשמחה לעיניו בטרם תראינה עיניך — חלילה — את הרעה אשר תמצאנו באבדן חותמו. ראה, אדוני, בקשתיך, ולבי סמוך ובטוח, כי תעתר לבקשתי, ונצלת אתה, והצלת גם אותי עמך…

ויתפלא סיניור אברהם על דברי ג׳ילבי משה, וביום המיועד יצא המלך לחוף הים בלוית רואי פניו, וחברי בית הנבחרים ובתוכם חג׳י בדרוז.

הם מתהלכים ומשוחחים, וגם מתפלאים ותמהים על כל המאורע המוזר, ועל בטחונו של המשנה בהצלחתו למצוא ברגע האחרון את חותם מלכו, והנה נשא הסולטן את עיניו ויבט הימה רחוק רחוק, וירא והנה דמות אדם לנגד עיניו והוא חותר בכל כחו להתקרב אל החוף, ובהתקרבו, ראה המלך והנה פניו כפני ג׳יליבי משה מיודעו מאז, וגם הגלימה, אשר היה עטוף בה, דומה בכל לגלימתו הוא, אשר נתן אותה במתנה לג׳יליבי משה, בשעה שעלה רצון מלפניו לכבדו ולציינו על אמון רוחו ומסירותו אליו ואל עניני המלוכה, וכמו מבלי משים קרא פתאום לאמר: ה' אלהים מה זאת? הנה ג׳יליבי משה הולך וקרב אלינו, הוא ולא אחר, ופליאה זאת ממני מאד, ולא אבינה וגם לא אאמינה למראה עיני! כי ג׳יליבי משה הלא הטביעוהו בים על פי פקודתי לפני זמן קצר, אין זאת כי עיני מתעות אותי!!

אבל עיני הסולטן לא התעוהו! כי בהגיע ג׳ילבי משה אל החוף, וירא את מלכו עומד לפניו בלוית כל רואי פניו וגדולי הממלכה ושריה, וחג׳י בדרוז בתוכם, ויתנפל לרגלי הסולטן ארצה בענוה וביראת הכבוד ובנשקו בחבה גלויה את כנף בגדו קרא לאמר: השתחויתי אדוני ומלכי! ראה פניך לא פללתי, והנה… שלחני אלקים, אלהי אבותי אברהם ויצחק, לפניך, להצילך… ומה מאושר אני!!

ויהי כאשר שאל הסולטן את ג׳יליבי משה מה פשר דבריו המוזרים אליו? ויען ג׳יליבי משה ויאמר:

בהטביע שוטריך את עבדך בים כפקודתך אליהם ביום עלות חרון אפך בי ולא עוני, קראני אליו ה״לויתן״ מלך הים ויאמר אלי: בוא ברוך ה' כי חכה חכיתי לך בכליון עינים. שמעתי עליך אומרים, כי בנה בנית בית מרחץ מיוחד ביפיו ובהדרו למלכך הדומה בכל לבית מרחצו של שולימאן מלך ישראל בשעתו, אותו המלך הגדול והחכם אשר לא קם כמוהו לפניו ואחריו לא יהיה עוד, אותו המלך שלא רק את שפתו הוא — שפת בני האדם כמוהו — ידע, כי אם עוד השכיל להבין גם את שפת כל יצורי תבל ללשונותיהם השונות מן המדבר, מן הצומח ומן הדומם, ובתוכן גם את שפתנו אנו — דגי הים — ועל כן גדלה קנאתי אני מאד כאשר גונב אלי דבר בנין המרחץ, אשר נבנה על ידך אתה למלכך, כפוי טובתך, אשר זכית אותו במה שלא זכה מלך לפניו ואולי גם אחריו לא יזכה עוד, ואומר לנקום בו נקמתי אני ונקמתך אתה, ועל כן בקשתי את ״שר הים״ להסעיר את הים ולהרתיחו עד התהום, ולהעלות מימיו בקצף גדול איום ונורא על קושטה עיר הבירה ועל כל אשר בה מאדם ועד בהמה ועד עץ וצמח, ולהשקיעם כולם פעם אחת ולא יוסיף, והיה הוא — מלכך — וכל הנלוים אליו כלא היו, וזה מפני מחשבתו הנועזה, אשר חשב להדמות בהדרו ובתפארת־ארמונו לאותו המלך המיוחד במינו בין המלכים, הוא שולימאן הגדול והחכם מכל האדם.

ואני — הוסיף ג׳ילבי משה — כשמעי את דברי הלויתן — נתר לבי ממקומו, מפחד הרעה אשר חשב עליך לעשותה, ואתנפל לפניו ביראת הכבוד, וגם בכה בכיתי בדמעות שליש, וגם התחננתי לפניו להעביר מעליך, — אדוני ומלכי — את רוע גזרתו, בהבטיחי אותו שגם למענו אקים מרחץ כמרחצך אתה בדמותו ובתבניתו, דבר לא יחסר, והיה גם הוא במאושרים כמוך, וראה בעיניו את מרחץ שולימאן, והתרחץ בו גם הוא כהתרחץ שולימאן בשעתו.

ויהי כדברי אליו, ותשכך חמתו אשר בערה בו כאש ויקרא: בן אדם! בן אדם! אכן נצחתני בדבריך, נצחתני, ואם מלא תמלא אחריהם, ובנה תבנה למעני את מרחצי גם אני באותו מספר הימים כאשר עשית למלכך, והעברתי מעליו את רוע גזרתי, ואתה חושה ועשה, ואל תאחר!!

ואמהר למלא אחרי הבטחתי, וכיום הזה גמרתי את מלאכתי, לשמחתי אני, ולספוק נפש הלויתן, מלך הים, אשר גם הוא שמח עד אין קץ, ולאות רצונו אלי, וסליחתו אליך, אדוני ומלכי, שלחני אליך ביום, וגם מסר לידי את ״חותמך״, אשר נשמט מידך בימים האלה, להחזירהו לך להיות לאות ולמופת, כי שככה חמתו מעליך ומעל עירך ואזרחיך, ורק זאת דרישתו מלפניך, לשלוח אליו גם את חג׳י בדרוז מכירי וחברי בעבודה בבית הנבחרים, ובמרחץ, למען יצבע את מרחץ הלויתן ככל אשר עשה למרחצך, והיתה שמחתו שלמה.

ובדברו — הושיט לסולטן את החותם, אשר בהתבוננו בו מקרוב, ראה כי הוא חותמו, ותגדל שמחתו מאד, ושמחת סיניור אברהם הגדילה. וימהר הסולטן להתחטא לפני ג׳יליבי משה על הרעה אשר עשה לו להטביעו על פי עצת חג׳י בדרוז מבלי העמיק חקור, בהוסיפו לאמר: כי מה' יצא הדבר למען הציל אותו, את בירת מלכותו, ואת כל אשר בה. וישב את ג׳ילבי משה לגדולתו, וגם הרים את כסאו מעל לכסא כל הנבחרים אשר בבית הנבחרים, וגם את סיניור אברהם לא שכח ויזכרהו לטובה על חלומו הטוב. ועל חג׳י בדרוז פקד להורידו הימה לצבע את מרחץ הלויתן למען פייסו ולהודות לו על העבירו מעליו את גזרתו הרעה, ועל החזירו לו את חותמו היקר לו מכל, ויחד עמו את שלות נפשו.

ויכנע חג׳י בדרוז לפקודת מלכו, והוא עודנו צובע את מרחץ הלויתן עד היום הזה…

 

מלך ספרד ויועצו היהודי / רחמים פניז’יל נכדו של הרה“ג הרש”ל מאיר פניז’יל מירושלם    🔗

לשון רכה תשבר גרם ולשון קשה תשבר ראש.

ולאחד ממלכי ספרד היה יועץ יהודי אשר הצטיין בחכמתו ובתבונת לבו, ויאהבהו המלך ויכבדהו מאד, ולא עשה קטנה או גדולה בטרם ישאל את פיו, ויקנאו בו כל שרי המלך ורואי פניו, ויטכסו עצה, כדת מה לעשות לו למען הוריד חנו בעיני המלך.

ויגמרו אומר לקרוא אליהם את הגדול במשוררים אשר בשער עירם, אשר כבודו גדול בעיני המלך, בתנותו שבחו בפניו פעם בפעם כדרך המשוררים בימים ההם. ויהי כבואו ויגידו לו לאמור: משורר נכבד! הנה יום הגנוסיה של המלך – הוא יום הולדתו – קרוב לבוא, ועתה אם יכול תוכל לחבר לאותו יום יחד עם שיר ברכה ותהלה למלכנו ולפעולותיו, גם שיר קללה ותהלה לכל היהודים אשר בארץ ספרד בכלל, וליועץ המלך היהודי בפרט, ונתנו לך במחירו עשרת אלפים דינרי זהב.

ויבטיח המשורר למלא אחרי עצתם, ויהי כהגיע יום הגנוסיה ויבואו כל שרי המלך וגדולי המלוכה אל הארמון לברך את המלך, ויבואו גם היועץ היהודי והמשורר הגדול בתוכם.

ויהי כהגיע תור המשורר לברך את המלך כדרכו בכל שנה בשיר תהלה, ויפתח בתהלות ובתשבחות על כל פעולות המלך לטובת עמו וארצו, ויסים בדברי שטנה ורעל על היהודים ועל יועצו שנוא נפש שולחיו. וישמע המלך וייחר לו מאד על העלבון הגדול אשר העליב המשורר את נתיניו היהודים ואף כי את יועצו הנאמן החביב עליו, ובחרון אפו כי רב צוה לכרות לשונו של המשורר, וגם הטיל על יועצו היהודי להוציא את פקודתו לפועל למען פצות אותו על עלבונו ועלבון אחיו, ולמען יראו כל שריו ועבדיו וייראו ולא יוסיפו להתעלל ביהודים וביועצו הנאמן.

ויהי כי נסה היועץ היהודי לשכך את חמת מלכו ביום שמחתו ולבקש רחמים על המשורר באמרו, שגם הוא וגם אחיו היהודים יסלחו לו עותתו ויגער המלך ויקרא: אחת אמרתי ולא אשנה, ופקודתי תשמר רוחך!

וישתחו היועץ לפני מלכו.

ויהי כעבור ימים אחדים וישאל המלך את יועצו היהודי על אדות המשורר ומה נעשה בלשונו? ויען היועץ ויאמר: פקודתך – אדוני ומלכי – שמרה רוחי, ויהי כי שאל המלך את היועץ להביא לפניו את המשורר כרות הלשון לראותו, וימהר היועץ לעשות את דבר מלכו, אבל מה גדלה השתוממות המלך כבוא המשורר לפניו, ושיר מלא תהלה בפיו, אשר כולו אמר כבוד ושבח ליהודים אשר בכל מדינות המלך ואף כי ליועץ היהודי הנאמן אשר בחצר המלכות.

ויהי כי הרעים המלך פניו אל יועצו היהודי והוא כשואל: מה זאת? ואיככה זה נועזת לעבור על פקודתי, ואנכי הלא צויתיך לאמר: כרת לשון המשורר!

וימהר היועץ ויאמר: השתחויתי אדוני ומלכי, הנה עיניך הרואות שפקודתך קמה ונהיתה, כי ב״לשון אחרת״ מדבר המשורר הפעם באזניך, בלשון שבח והודיה על נתיניך היהודים החוסים בצלך ועלי אני עבדך הנאמן, אתה אדוני ומלכי הלא פקדת לכרות מפיו את ״לשונו הרעה״ ולא את לשונו הטובה.

ויצחק המלך לדברי היועץ וגם התפלא על גודל רוחו ועל טוב לבו הסלח ויקרא לאמר: אכן אין כמוך ביועצים ואין כמעשיך!

וישם את כסאו מעל כל השרים אשר אתו ולמן היום ההוא היתה גם רוח אחרת עם כל שרי המלוכה על היועץ ועל כל היהודים וגם הודו ואמרו: אכן אין עם חכם ונבון כעם היהודים!

 

מופת חותך / הא' אהרן מזרחי שמש העדה הספרדית    🔗

ויהי היום ויתהלך יהודי רוכל לכפר ערבי, ובדרכו פגשהו פלח נושא שני נאדות שמן זית בידיו, ויגש אליו ויעצרהו מלכת באמרו: שאלה לי אליך, יהודי! ואם יבצר ממך להשיבני עליה תשובה מספקת, והיתה ידי בך לרעה והרגתיך! – ויבהל היהודי לדברי הפלח ויאמר אליו: ומה שאלתך ואדעה? – ויען הפלח ויאמר: כך דרכם של הפלחים לאמר תמיד: היהודי מצטיין בערמתו ובתחבולותיו, ואתה תנה לי אות ומופת חותך לדברי הפלחים, ואם אין מרה תהיה אחריתך כאשר הודעתיך.

וינסה היהודי לרצות את הפלח בדברו אליו רכות לאמר: ידידי, הפלח הנכבד! מה לך ולי כי תשאלני שאלות כאלה? כי מה עשיתי לך, כי מחפש אתה תואנות להתגולל עלי ולהתנפל עלי, ואנכי איש דל ואביון, הנע ונד כל הימים ממקום למקום ומכפר לכפר להחיות את נפשי ונפש ילדי, וכל ערמה ותחבולה רחוקות ממני? אבל הפלח אך באחת, תנה אות כאשר אמרתי, ואם אין דמך בראשך!

אז יאמר היהודי לפלח: הנני רואה כי נאדות שמן בידיך, וכי אתה הולך למכרם, ועתה האם לא טוב טוב לך למכר אחד מנאדותיך לי, ואהנך, תחת לשפך דמי חנם ללא תועלת לך? כי מה בצע לך בדמי? ויאות הפלח לדברי היהודי ויאמר: נעניתי לך יהודי, נעניתי לך! – ויאמר היהודי: אבל ידידי הפלח, הואילה נא להטעימני מעט משמנך למען דעת טיבו, ויאות הפלח לדברי היהודי ויפתח את פי הנאד, ויצק ממנו מעט שמן בכף ידו של היהודי. ויטעם היהודי מן השמן ויעות פניו במקצת ויקרא לאמר: אבל, ידידי הפלח, השמן אשר בנאדך זה הוא מריר וחריף, ואין לב היהודים הולך אחריו, ולא אמצא לי קופצים על קניתי בין אחי היהודים, ועל כן נפשי בשאלתי, תנה נא לי את נאדך הפתוח ואחזנו, ואתה הואל נא בטובך ופתחת את הנאד השני והטעמתני ממנו אולי ייטב טעמו לחכי וקניתיהו.

ויאמר הפלח: אמנם השמן אחד הוא בשני הנאדות, ובכל זאת אמלא בקשתך, ובדברו מסר את הנאד הפתוח ביד היהודי להחזיק בו, ויפתח את הנאד השני ויצק מעט שמן בכף היהודי כבראשונה, ובטעמו קרא היהודי בשמחה גלויה: אכן שמן זה טעים מאד, והוא גם מצטיין בזכּוּתוֹ, ובהושיטו לפלח את הנאד אשר בידו אמר לו: הרי לך לפניך! חכה נא לי רגע עד אשר אוציא כספי מחיקי ושלמתי לך מחיר הנאד אשר קניתי, בעין יפה.

וישמח הפלח לדברי היהודי ויאחז בשני הנאדות הפתוחים אחד מזה ואחד מזה בשתי ידיו.

אז מהר היהודי וימלט על נפשו במרוצה גדולה בקראו בקול גדול מאחריו אל הפלח לאמר: הא לך תשובה נצחת לשאלתך…

ויבוש הפלח ממעשהו, ויקרא בכעס עצור אחרי היהודי כשהוא תקוע במקומו כבמסמרים ושני הנאדות הפתוחים בשתי ידיו ויאמר: אכן צדקת יהודי בדבריך, ותשובתך תשובה נצחת…

 

ח״ם¹⁹ רחמים בואינוס / אחיו של אהרן מזרחי שמש העדה הספרדית    🔗

איש היה בארץ ושמו ח״ם רחמים בואינוס. וכשמו כן היה האיש ״בעל רחמים ובן טובים״²⁰ וגם תם וישר וירא אלהים, הוא עסק בפרקמטיה ויהי ל״סוחר רוכל״ אשר בימות החול הסתובב בערי השדה למכור סחורתו, ובכל ערב שבת שב לביתו ולמשפחתו שמח וטוב-לב. ההצלחה האירה לו פניה תמיד, וכל אשר באו במשא ובמתן עמו אהבוהו ויכבדוהו מאד, כי ידע ח״ם רחמים למשוך את חבתם אליו בפניו המסבירים ובנועם הליכותיו עמהם. גם אשת-חיל יפת תואר ויפת מראה היתה לח״ם רחמים, אשר נהלה את משק-ביתו בתבונה, בדעת ובחסכון, כיאות ל״עקרת בית״ חרוצה ומנוסה, וגם ילדים חביבים ונחמדים, שלשה במספר, חננו ה', שני בנים ובת אחת אשר משכו אליהם את עין רואיהם ביפים לאהבה אותם. ושניהם – ח״ם רחמים ואשתו – ידעו למלא את חובתם לקרוביהם ולמכריהם העניים בהפרישם תמיד חלק הגון מהכנסתם ל״מתן בסתר״ לטובתם, ועל כן יצא שמם לתהלה בעיר ובסביבה, ויהיו שניהם סמל לאושר ולשלום בית וסמל טוב-הלב.

אבל אהה! פתאום נהפך עליהם הגלגל ויפלו ״מאיגרא רמה לבירא עמיקתא״, כי בשוב ח״ם רחמים פעם בערב שבת לביתו כדרכו, התנפלו עליו שודדים ויגזלו ממנו כל רכושו, את מכסת-הכסף הגדולה אשר היתה בכיסו ואת כל שארית סחורתו אשר נשארה לו אחרי מה שמכר, וגם הכוהו ויפצעוהו פצעים אנושים, ויבוא הביתה כל עוד נפשו בו.

במשך חדשים מספר שכב ח״ם רחמים על ערש דוי, ומחלתו אשר כבדה עליו, בלעה ממנו את כל שארית הונו, בהוציאו אותו על רופאים ורפואות למען הציל נפשו. גם את תכשיטי אשתו וכל כלי הכסף אשר רכש לו בימי אשרו הוציאה אשתו מעט מעט לשוק למכירה לכלכלת הבית והילדים.

אך למרות האסון הגדול אשר קרה לח״ם רחמים ולביתו, לא הרגיש איש בכל הרעה אשר מצאתם, כי אשתו – אשת החיל – ידעה להסתיר את המצב האיום מעין רואים, ובמסירות נפש ואמונה הצליחה להציל גם את אישה ממחלתו האנושה ולהעמידו על רגליו כבראשונה.

ויהי כי עלתה ארוכה לח״ם רחמים ממחלתו ומפצעיו, ויחל לדאוג בעצמו לפרנסת ביתו וילדיו. אבל לאסונו הגדול הפכה לו ההצלחה עורף, ובכל אשר פנה מצא דלתים סגורות, וילך האיש הלוך ורדת, הלוך ושפל, עד כי שפל מאד, ילדיו שאלו לחם ואין. וגם מלבושיהם לעורם בלו מזוקן, ולא יכול להחליפם באחרים טובים מהם. ומיראתו פן תגלה חרפת-עניו ברבים, גמר ח״ם רחמים בלבו לשמור את דלתות ביתו, ולא יסף עוד לצאת החוצה אל הרחוב, ומרוב יאוש בכה יומם ולילה וגם שאל את נפשו למות.

בין כה וכה וימי החגים קרבו לבוא. ותאמר לו אשתו אשר הצטיינה בסבלנותה, שמע נא: רחמים אישי, הנה ימי החגים ממשמשים ובאים, והימים – כידוע לך –ימי תנועה ומעשה במערכות ישראל, ועל כן נסה אך הפעם לעזוב את הבית ולצאת אל הרחוב לחפש עבודה, אולי יתעשת האלהים לנו בזכות החגים הקדושים ובזכות ילדינו הרעבים ולא נאבד, כי מה התועלת להוסיף שבת בחבוק ידים מתוך יאוש, ומה יתן ומה יוסיף לך בכיך ורפיון לבך? הלא ידעת כי היאוש סופו כליון, והסבלנות ואומץ הלב בשעת רעה נותנים חיים לאדם! – ועל כן הטה נא אזנך אישי לדברי וצאה, ויהיה נא לבך סמוך ובטוח, כי עוד נשוב לראות בטובה כאשר ראינו, כי ״עיני ה' אל יראיו למיחלים לחסדו, להציל ממות נפשם ולהחיותם ברעב״.

וישמע האיש בקול אשתו, ויצא אל הרחוב לנסות עוד פעם את מזלו, ויפן כה וכה לחפש עבודה, לא הניח מקום אשר לא פנה אליו. אבל גם הפעם נשארה תקותו מעל, כי לא מצא את אשר חפש.

ויהי כי פנה היום לערוב, ויבוש ח״ם רחמים לשוב ריקם אל אשתו ואל ילדיו בדעתו, כי מחכים הם להצלחתו בכליון עינים, וביגונו הרב שם פניו אל ״בית הכנסת״, להתפלל תפלת ״ערבית״ ולבקש רחמים מאת שוכן מרומים שיפלטהו מרעתו.

ומה הוקל ללבבו, בראותו, כי המון המתפללים כבר גמרו תפלתם, והם הולכים להם, וכי מעתה ישאר לבדו ויוכל לשפוך ״צקון לחשו״ לפני אלהיו שבשמים ולהביע צרות נפשו הנהלאה בלי מעצור, מבלי שירגיש בו איש.

ובבואו מהר אל שערי ״היכל הקודש״ ובידים רועדות אחז בכנפי הפרוכת, ויקרבן למו פיו וישקן ב״דבקות״ רבה, וגם העביר אותן על עיניו פעם ושתים, ובהתפרצו בקול מר מהול בבכי קרא את מזמור כ״ב שבספר התהלים אשר היה שגור בפיו מיום אסונו לאמור:

אלי, אלי! למה עזבתני? רחוק מישועתי דברי שאגתי,

אלהי! אקרא יומם ולא תענה, ולילה ולא דומיה לי, – – – –

אל תרחק ממני כי צרה קרובה, כי אין עוזר,

כמים נשפכתי והתפרדו כל עצמותי, היה לבי כדונג, נמס בתוך מעי, ואתה ה׳ אל תרחק, אילותי לעזרתי חושה!

*

וח״ם רחמים לא הסתפק בקריאת המזמור פעם אחת, אלא חזר עליו פעמים ושלש, ובכל פעם גבר בכיו. ודמעותיו נספגו בבד הפרוכת אשר ראשו היה מעוטף בו וגם עברו דרכו החוצה וירטיבו את אצבעות ידיו, ופתאום שמע קול קורא אליו מפנת ההיכל: בן אדם! בן אדם! שמעתי את תפלתך. ראיתי את דמעתך, ואתמלא רחמים עליך, ועתה שאל ממני את אשר תשאל ואתנה!

ויפן האיש כה וכה לדעת את מוצא הקול, כי לא האמין למשמע אזניו, ומה גדל תמהונו בהסבו את עיניו שמאלה, וירא והנה איש זקן ונשוא-פנים עומד על ידו, וכולו אומר כבוד והדר, מראהו כמראה ״מלאך אלהים״ ושער ראשו וזקנו לבן משלג. ויבהל מאד, וימהר ויסתר פניו בידיו מרוב חרדתו, אבל הוא שמע את הקול קורא אליו שנית לאמור: אל תירא, בן אדם! מאת ה' היתה זאת, כי אחרתי גם אני כמוך לבוא היום לבית הכנסת להתפלל, למען אחוש לעזרתך, ולכן שאל את אשר תשאל ואל תתמהמה, ונתתי לך, כי אץ אני לדרכי. רואה אני, כי איש מר נפש אתה, וכי עזרה תכופה נחוצה לך, ואני מוכן להושיטה לך, בהיותי בטוח כי השב תשיבנה לי כאשר ירחיב ה' את גבולך, ובדברו הושיט לח״ם רחמים צרור כסף סגור ויעלם.

ותאורנה עיני ח״ם רחמים למראה הצרור, ובעוד אזניו צוללות מקול הקורא, פתח אותו בידים רועדות וירא והנה עשרים דינרי-זהב בתוכו. ויקרא בשמחה, בהרימו עיניו השמימה, לאמר: ה' אלוקים! קטנתי מכל החסדים ומכל האמת אשר עשית עם עבדך בשלחך מלאך מלפניך להחיותני כיום הזה. ועתה כאשר עשית עמדי, אלהי ישעי, כן אעשה גם אנכי עם משוללי-מזל כמוני, את חצי הכסף אשר קבלתי אשמור לנפשי, ואת החצי השני אתן לראשון במרי הנפש אשר אפגש בדרכי בצאתי אל הרחוב. ובדברו נשא רגליו אל הרחוב כשכולו רועד משמחה.

ובהגיעו אל שער חצר בית הכנסת, ראה ממולו איש עני עוור בשתי עיניו, וירץ אליו, ובתקעו בתוך כפו עשרה דינרי זהב קרא לאמר: הא לך, ידידי, חצי רכושי, בצרתה לי קראתי אל ה' ויענני, נדרתי ואשלמה!

ויהי אך כלה ח״ם רחמים את דבריו, ויאמר לאחוז דרכו הלאה, וישמע והנה איש קורא מאחריו בקול גדול לאמר: תפשוהו! תפשוהו! כי גנב הוא וכי חטף מתוך ידי עשרת דינרי זהב וימלט!

ובהסבו עיניו לראות, מי הקורא? ראה והנה העוור אשר בידו מסר את הכסף הוא הקורא, ולשמע צעקותיו נגלה פתאום שוטר מפנת הרחוב, וירץ לקראתו ויתפשהו, כי בודד היה אז ברחוב, ובעצרו בו מלכת, אמר: הס! כי אתה הגנב, כי אין ברחוב זולתך, ועתה השב לעני העוור הצועק את כספו, ואם אין מרה תהיה אחריתך.

ויחרד ח״ם רחמים חרדה גדולה לקול השוטר, וינסה להצטדק לפניו וגם ספר באזניו את ספור המעשה עם העני העוור, אבל השוטר באחת: אתה הגנב! השב לאיש את אשר גנבת ממנו ואל תוסף להג הרבה.

ובדברו משש השוטר בכל כיסי בגדיו של ח״ם רחמים ויוצא מתוך אחד מהם את עשרת הדינרים אשר תבע העוור, ויתנם בידו, ואת ח״ם רחמים גרש בחרפה מעל פניו באיימו עליו לאמור: אם תוסיף לדבר אלי ונתתי אותך במשמר.

ויצר לח״ם רחמים מאד בראותו, כי יצא נקי מכל רכושו אשר עליו היתה כל תקותו, ושמחתו הגדולה – שמחת-הרגע – אשר היתה לו נהפכה לו לפתע לתוגה עמוקה, ובהרגישו כי כוחותיו עזבוהו וכי עוד מעט ונפל ארצה, כרע תחתיו בפנת הרחוב ויתפרץ בבכי בקראו: ה' נתן, וה' לקח, יהי שם ה' מבורך!

אחרי רגעים אחדים ראה והנה השוטר חלף הלך לו, והעני העוור אחז דרכו הלאה ופניו כאלו מאירים משמחה על המעשה אשר עשה, ויאמר בלבו: הבה אקומה ואלכה לי אחרי הבליעל הזה לדעת מקום משכנו. אולי יהיה ה' בעזרי והצליח בידי להביאו מחר עד השופט ולהוציא בלעו מפיו.

ויאמר ויעש, ויתהלך אט אחרי העוור אשר הרחיק לכת עד מחוץ לעיר, ויגיע לבית קטן דל והרוס למחצה ויבוא אל תוכו, ואת הדלת סגר אחריו.

ויהי כי הציץ ח״ם רחמים דרך סדקי הדלת לראות מה בחדר וירא והנה עוד שני עוורים בתוכו, וגם שמע בספר להם חברם הרמאי גוזל כספו בשמחה גלויה את כל הקורות אותו ביום ההוא עמו. וגם התפאר לאמור: עתה השלמתי את אשר חסר לי, את שלש מאות הדינרים אשר ערגה נפשי אליהם זה כמה, כי בידי היו רק מאתים ושמונים.

ובדברו נגש אל הקיר ויוצא מתוך ארון קטן קופסת-ברזל קטנה ומרובעת, וישלשל אל תוכה את עשרים הדינרים אשר הביא עמו, וישיבנה למקומה, ולקול תרועת שמחה וגיל אשר התפרץ מפי שלשת הרעים העוורים על מעשה הגבורה אשר נעשה הסבו שלשתם על יד שולחן נמוך לאכול ארוחתם – ארוחת הערב.

ובראות ח״ם רחמים את אשר ראה, וייחר לו מאד בהבינו לדעת, כי לא עניים עורים לפניו, כי אם חבר גנבים ערומים ורמאים, ועוד זאת כי מתוך שיחתם בשעת הסעודה נוכח לדעת, ששלשתם יחד הם גם עשירים אשר עשו עשרם לא בצדק ולא במשפט, כי אם בערמה ותחבולה, בתרמית וגזל, וגם התפארו איש באזני רעהו לאמר: אכן אושרנו, מה טוב חלקנו, כי עשירים אנחנו בסתר, ועניים בגלוי. אמנם כן עשרנו יהיה תמיד נכון ובטוח עמנו, כי מי זה יחשוש שיש לנו כסף ויבוא לגנוב אותו מידנו?

ויהי אחרי הסעודה, וישב ח״ם רחמים ויציץ דרך סדקי הדלת, וירא והנה גם השנים האחרים הוציאו איש איש את צרור כספו להביא במספר את מטבעותיהם, זה מתוך מטה עוורים עבה אשר עליו נשען בלכתו, וזה מתוך בטנת מעילו הקרוע והבלוי אשר התעטף בו בצאתו לדרכו לעשות מלאכתו, מלאכת פשיטת היד.

ולא יכול ח״ם רחמים להאמין למראה עיניו, ויחם לבו בקרבו, ומלחמת-סתרים נוראה התלקחה בקרבו לאמור: היתכן?! היתכן להביט כבלע רשעים צדיקים מהם ולהחריש? – הנה בספר התהלים כתוב לאמר: עם חסיד תתחסד, ועם נבל תתנבל, ואיככה אפוא אראה ברעה אשר תמצא אותי ואת בני ביתי בגלל הנבל הבליעל העוור הזה ולא אשיב לו כגמולו?! – אך תוך כדי דבור חזר ואמר: אבל האפשר שיהודי כמוני שומר תורה ושוחר מוסר יעשה מעשה כזה אשר אנכי חושב לעשותו מתוך נקמה, ותורתנו הקדושה אומרת גם היא: לא תקום?! ומה אענה ומה אומר ביום הדין הגדול והבורא בעמדי לפני כס-יה למשפט?!

הרגעים – רגעי הספק והפקפוקים – היו קשים מאד לח״ם רחמים, והמלחמה בין היצר הרע והיצר הטוב שבקרבו היתה עזה וכבדה, פעם יגבר זה ואחרי רגע יתגבר השני ואין מנוח, אך לבסוף יד היצר הרע היתה על העליונה, ובהרימו עיניו אל הארון אשר בקיר החדר אשר שם טמן ״עוכר נפשו״ את כספו הוא אשר התעתד להחיות בו את נפשות ביתו האומללים חלף הטובה אשר עשה לו, ראה את הדלת פתוחה, כי שכח העוור לסגרה בטרם יסב לאכול ארוחתו עם חבריו, וימהר ויקפץ על רגליו כנשוך נחש, וידחף את דלת החדר לפניו בחזקה, ובטרם הספיקו העוורים לדעת את אשר קרה, מהר אל הארון ויוציא משם את קופסת הברזל אשר בה הכסף, וישב ויצא בחפזה החוצה וירץ בכל כוחו הלאה הלאה בדרכו, מבלי שים לב אל הצעקות שהשמיעו מאחוריו העוורים בנסותם לרדוף אחריו להשיגו, בכוונם דרכם על פי חוש השמע המפותח אצלם, ולא עמד אף רגע עדי הגיעו קרוב לשער העיר, שם ישב לו על אחת מאבני המקום רגעים מספר לנוח מעט. ובהוציאו דינר מתוך הקופסה אשר בידו שם פניו אל העיר ויקן מאחת החנויות את כל הדרוש לו לארוחת הערב למשפחתו, וילך אל ביתו שמח ועצוב כאחד, הוא שמח על הכסף אשר השיג להרחיק ממנו עניו, והוא התעצב אל לבו על המעשה הרע אשר עשה בפעם הראשונה בימי חייו להשמע ל״יצרו הרע׳״, ולשלוח ידו בגנבה.

ובבואו אל ביתו בשעה מאוחרת בלילה, מצא את אשתו ואת ילדיו ערים ומחכים לו בכליון עינים לדעת מה אתו, ואם הצליח למצוא לו עבודה להשתכר בה. אבל תחת לדבר, הושיט להם ח״ם רחמים את אשר הביא עמו, לחם וגבינה, ביצים ופירות, ויאכלו וישתו וייטיבו לבם, ורק אחרי אשר ישנו הילדים שנת מנוחה מתוך בטן מלאה אחרי רעבם זמן רב, ספר האיש לאשתו את כל הקורות אותו ביום ההוא עם העוורים, ואת אשר מלאו לבו לעשות מתוך רגש של נקמה ולא רוחו.

ויצר לאשה מאד לשמע את דברי אישה, וגם לא האמינה בהם, אבל ח״ם רחמים אשר הרגיש בצרת נפשה העדינה, נסה לדבר נחומים על לבה באמרו: אל אשתי! אל תצטערי ואל ירע לבבך, כי רק לנסותנו עשה האלהים עמנו את אשר עשה, ועוד ישוב לרחמנו ולהרים קרננו בקרוב להיות כאשר היינו, ואז נדע גם לכפר עווננו בהשיבנו כפלים ושלש מאשר לקחנו.

אבל האמת היא, כי רגש הנקמה לא מצא ספוקו אצל ח״ם רחמים גם אחרי מה שעשה, הוא חטא, וחשב להוסיף חטוא, כי הרי כך דרכו של אדם שנתפס פעם ברשת יצרו הרע להוסיף לכת אחרי תחבולותיו מבלי העמק שאלה, ואם החל לנפל לפניו, שוב לא יוכל לו על נקלה ונפל יפל.

ואכן בבוקר השכם בצאתו אל הרחוב וכעברו על יד בית הכנסת שבו התפלל ״מעריב״ ביום אתמול פגש בפנת הרחוב את העוור השני בעל האלה הגסה והמלאה לה דינרים אשר ראה בלילה בחדר ״בעל דינו״ ויתחמץ לבבו כנגדו גם הוא, וירטן בין השפתים לאמר: גם זה איש רע ובליעל הוא, וגם הוא ראוי לנקמה! כי מי יודע אם גם ידו לא היתה במעל כזה אשר מעל חברו בי, ואם גם הוא לא עשה עשרו מדמם של אנשים ישרים ותמימים אחרים?!…

מה עשה? – ישב לו ממולו לעקוב מעשיו, ולשמור צעדיו, ובשעת הצהרים אחרי אשר גמר העוור מלאכתו, מלאכת פשיטת היד כדרכו, קם ללכת, וילך גם ח״ם רחמים אחריו צעד אחרי צעד, ובדרכו עבר דרך חנות קטנה של מסגר ויקן ממנו מנעול ויתן לו מחירו ויאחז דרכו הלאה אחרי העור, עד בואם אל אותו החדר הקטן הרחוק אשר מחוץ לעיר שבו שמו להם משכנם שלשת העוורים.

אך בטרם יגש העוור אל דלת החדר לפתחה, מהר ח״ם רחמים וירכיב את מנעולו החדש אשר בידו על יד המנעול הישן אשר היה שם, ואחר הלך וישב לו קרוב על אחת מאבני המקום, ויחכה שם לראות מה יעשה העוור בבואו.

והעוור פתח כדרכו את המנעול הרגיל במפתח אשר בידו, ומה השתומם בהרגישו שיש עוד מנעול בדלת העוצר בעד פתיחתה, ובנסותו להשתמש שנית במפתחו לפתחו ולא הצליח, העמיד את אלתו רגע על יד מזוזת הדלת, וינסה שנית בכל כחו לפתח את המנעול, ובינתים קפץ ח״ם רחמים ממקומו, ויקח את האלה ויברח ככל אשר עשה יום אתמול עם קופת הברזל, וגם הפעם לא יכול העוור להשיגו, וישמח ח״ם רחמים לאידו, אך הוא שמר הפעם את הדבר בלבו, ולא גלהו גם לאשתו לבלי הצר לה עוד.

ויהי ביום השלישי, ויאמר ח״ם רחמים לעשות גם לעוור השלישי ככל אשר עשה לשנים הראשונים, וילך ויקח ליטרה אחת של דבש נוזל טהור, וגם כוורת מלאה דבורים קנה לו. וישם פניו אל ״החדר״, ובקרבו אליו ראה את העוור השלישי אשר טמן כספו בקפולי מעילו בין הבטנה והפנים יושב לבדו בחדר, ויגש אליו בלאט ויקרא בשפה רפה לאמור: שלום לך, אחי! היש את נפשך לחוס על הלך עני וצמא כמוני הבא לעיר מהכפר הסמוך ולהשקותני ספל מים?

ויהי כאשר הגיש העור את ספל המים אשר בקש, וימרח ח״ם רחמים את מעילו בדבש אשר בידו כאומר ללטפו ולהודות לו על הטובה אשר עשה עמו להרוות צמאונו, ואחר פתח את הכוורת ויפריח את הדבורים אשר בתוכה על המעיל אשר הדבש עליו, ותחלנה הדבורים לעקוץ את העוור ולמוץ את הדבש אשר על מעילו, ויבהל העוור מאד, כי לא ידע מאין באו הדבורים אליו, ומרוב העקיצות אשר הכאיבוהו מאד מהר ויפשוט מעילו וישליכהו ארצה למען הנצל, וימהר ח״ם רחמים ויגלום את המעיל על הדבורים ויקחנו וירץ החוצה בטרם יספיק העוור להרגיש בו מרוב כאביו, וישם פניו אל העיר במרוצה כדרכו, ובטרם הגיעו לשער העיר נטה הצדה אל אחד השדות וירמס ברגליו על המעיל אשר השליך ארצה למען המית את הדבורים אשר בין קפוליו, ואחרי נערו את המעיל מהדבורים המומתות, ומהאבק אשר עליו, הלך לביתו, ויטפס על הגג בטרם תרגיש בו אשתו, ושם פתח את המעיל מבטנתו, ויוציא מתוכו את מטבעות הכסף והזהב אשר בו, ואת המעיל טמן בפנה חבויה מתחת לרעפים אשר כסו את הגג, ואחר ירד אל ביתו כאילו לא קרה דבר.

ולמן היום ההוא שב ח״ם רחמים לעסקו וסחורתו, ויפתח לו חנות גדולה ברחוב היהודים אשר בעיר, וישמחו בו כל מכיריו ומוקיריו בראותם אותו שב לאיתנו ולעבודתו, ויעש ח״ם רחמים ויצליח, ויגדל עשרו מאשר בראשונה, וגם אשרו – אושר ביתו וילדיו – חזר לו.

אולם כרב עשרו, כן גדלה נדיבותו של ח״ם רחמים ואשתו לקרובים ולעניים, ויעניקום ביד נדיבה מה״מעשר״ אשר הפריש ח״ם רחמים מהרוחים אשר עשה, ויחיו בעצמם בריוח, וגם החיו את אחרים עד כמה שידם השיגה, ויצא שנית שמם לתהלה בכל העיר והסביבה.

וגם את שלשת העוורים ״שנואי נפשו״ זכר ח״ם רחמים בעשרו ולא שכחם, כי הרי ״בעל רחמים״ היה האיש מטבעו, וישלח גם להם מדי שבוע בשבוע על ידי שליח נעלם כדי מחיתם, שבוע לא נעדר.

ובהגיע ערב יום הכפורים, הוא היום שבו יפשפש כל יהודי במעשיו במשך השנה, יתיר נדריו, וגם ילקה את גופו לכפר על חטאיו, מהר ח״ם רחמים אל הרב אשר בעיר, ויספר לו את כל הקורות אותו במשך כל השנה, וגם את כל אשר הזיד לעשות לעוורים מתוך נקמה. ולבבו מלא נוחם על המעשה אשר עשה. ובמסרו ביד הרב את כל מכסת הכסף אשר לקח משלשת העורים יחד עם חלקם ברוחים אשר עשה, בקשהו לעשות בו כחפצו, אם להשיבו לבעלים או להחזיקו אצלו לדבר ״של צדקה״ חשוב, ויצו הרב וילקו את ח״ם רחמים ״החוזר בתשובה״ כנהוג למען כפר לו עוונו, כי הכר הכיר הרב מדברי ח״ם רחמים, כי אך שגגה יצאה מלפניו בשעת טרוף-דעתו וכי הוא מתחרט מלב ונפש על אשר עשה, הודה ועזב, ״ומודה ועוזב ירוחם״ אומרת התורה.

אז יזמין הרב את שלשת העוורים לביתו, ויספר להם את כל ספור המעשה אשר שמע מפי ח״ם רחמים ואת כל אשר עשה ח״ם רחמים להם לרעתם מתוך נקמה, ולטובתם מתוך חרטה ורחמים, ויזהירם לבל ישובו עוד לכסלה לעשות מעשיהם זר מעשיהם, ביחוד אחרי אשר מאז לחמם יהיה ניתן להם מהקרן ומהרוחים אשר מסר ח״ם רחמים בידו, וינחמו כולם על הרעה אשר עשו, וישקו כולם את ידי הרב ביראת הכבוד, וגם איש את רעהו נשקו וישב איש איש לביתו שמח וטוב לב, ויהיו כולם מאושרים כל ימי חייהם.

 

מושיקו הסבל / עתון ספרדי ממונסטיר מונסטיר    🔗

״כי יאמר לך אדם יש יהודי טפש בעולם – אל תאמן לו״.

באחת מערי תורכיה גר ארמני אחד שונא ישראל גדול ומעשהו סוחר, ולו חנות גדולה של סחורות משי מכל המינים.

ועל יד חנותו של הארמני נמצא גם סוחר תורכי בעל חנות גדולה גם הוא, וגם הוא עסק בסחורות משי מכל הצבעים ומכל המינים.

שניהם, הארמני והתורכי, היו מתחרים ביניהם תמיד בממכר סחורותיהם כדרך הסוחרים, אבל יד הארמני היתה תמיד על העליונה, כי עשיר היה האיש מאד, וסחורותיו עלו בטיבן על סחורותיו של השכן התורכי.

וברחוב ההוא התהלך תמיד ״מושיקו״ הסבל, יהודי עני מאד ופקח גדול ויחפש עבודה.

וימצא מושיקו חן בעיני הסוחר התורכי, אשר השתדל תמיד להנות אותו בתתו לו מסחורותיו להובילן ללקוחותיו, אשר לא כן הסוחר הארמני: הוא הרחיק את מושיקו משנאתו הכבושה אליו בהיותו יהודי, וגם הרבה לחרף ולגדף אותו מדי התקרבו אליו לשאול ממנו עבודה.

ויהי היום וישמע הסוחר התורכי את הארמני מחרף ומגדף את מושיקו כדרכו והוא כמחריש, וייחר לו מאד. ויקרא אותו אליו לתת לו עבודה וישאלהו לאמר: מושיקו! מושיקו! למה תחריש בחרף הארמני אותך פעם בפעם ולא תענהו כאולתו?

ויען מושיקו ויאמר: צדקת אדוני בשאלתך, אבל הלא תדע זה גורל העני, ואף כי עני יהודי, וזה דרכו לבלי השיב דבר למחרפו, אבל יהי לבך סמוך ובטוח, כי יבוא יום שלא רק אנקם נקמתי במחרפי הארמני שונא גזעי ודתי אלא גם אתה תבוא על שכרך, חלף כל הטובה אשר תעשה עמדי בהמציאך לי עבודה להחיות נפשי ונפש ילדי, וגם תרויח על ידי כסף לא מעט, והאמת אגיד לך – הוסיף מושיקו לאמר: – כי לו היו כעת בידי זהובים אחדים לקנות בהם חליפה לבשרי וכובע נאה לראשי, ומקל תפארה בידי, למען הראות כסוחר בינוני למצער, כי אז היית רואה בעיניך בנקמי את נקמת עלבוני מהסוחר הארמני קל הדעת, וגם את הריוח אשר תעשה אתה, כאשר אמרתי.

הוא טרם כלה לדבר, וישם התורכי את ידו בחיקו ויוצא עשרה זהובים ויושיטם למושיקו ויאמר: הא לך עשרה זהובים בהלואה כאשר שאלת, ולכה נא וקנית לך את אשר אמרת.

ויקח מושיקו את מכסת הכסף מיד התורכי בשמחה, וימהר אל סוחר הבגדים ויבחר לו חליפה יפה כפי מדתו וגם כבע נאה חבש לראשו, וגם מקל תפארה קנה לו, ויהי מראהו כאחד הסוחרים החשובים.

ויהי בבקר כעברו לפני חנותו של הארמני כדרכו, וירא הארמני את מושיקו וישתומם למראה, כי לא ידע מה אתו, בהתהדרו פתאום במחלצות יפות תחת בלויי הסחבות אשר היו לו, ובהחזיקו בידו מקל תפארה תחת חבל הסבלות אשר היה רגיל בו, ויקראהו אליו בחבה מעושה, וישאלהו לאמר: מה לך, מושיקו, כי כה אורו פניך לפתע פתאום? העשרת בין לילה, או כי ירושה רבת ערך, או זכיה גדולה של שטר-ערך נפלו לך מן השמים? הגד ואשמעה!… ויחיך מושיקו לדברי שואלו, שונא נפשו ועמו, ויען לו בשמחה מעושה גם הוא לאמר: כן אדוני! עשרתי, מצאתי אושר לי, כי אלהי אבי ראה בעניי, ויתן חנו בעיני הסוחר הגדול מר פלוני אשר ברחוב אלמוני, והוא ספחני אל אחת הכהונות הנכבדות אשר בבית מסחרו הגדול והמפורסם וגם ״משכרת שמנה״ קבע לי, וזה לך האות, כי שלוח שלחני כיום לקנות למענו ״סחורות משי״, טובות ויקרות, וגם נתן לי לבחור את הסחורות ולשלם בעדן כרצוני וכפי ראות עיני.

וישמע הארמני ויכהו לבו: אולי יזכר לו מושיקו היהודי בעת אשרו את כל הרעה, אשר עשה לו בימי עניו, בחרפו ובגדפו אותו ובגרשו מעל פניו, וסר מעליו לקנות סחורתו מחנות מתחרהו התורכי או אצל אחרים. ויפתח בדברי חלקלקות למושיקו לאמר: ״ברוך ה' אשר לא עזב חסדו ואמתו מעמך. ויגיעך עד הלום, ועתה סורה נא הלום ונשתה יחד כוס קפה, וגם נעשן סגריה ואחר תלך. כי חפץ אנכי לשמוח בשמחתך… ועוד היום גדול לפניך לעסוק בקניות״.

ויהי כבואו וימהר הארמני ויתן אות ויביאו למושיקו את כוס הקפה וגם סיגריה טובה להפליא הושיט לו, וירבה לספר באזנו מושיקו בשבח סחורתיו הוא, כי אין כמוהן בכל סחורות העיר, וגם רמז לו שמשכורתו נכונה לו באם יעשה את קניותיו אצלו.

ומושיקו הראה את עצמו כאלו נאות לדברי הארמני ועם זה תאר לפניו את בעליו כמבין גדול בסחורות המשי, בעל טעם רב וקפדן גדול לקניותיו, ולכן הוסיף – שאף כי הרבה תלוי גם ברצונו הוא בנוגע לקניות, בכל זאת יהיה עליו להתנהג בזהירות מרובה בבחירתן לטובתו הוא ואפילו לטובת הארמני, כי ככל אשר תמצאנה הסחורות חן בעיני אדוניו, כן תרבינה הקניות… ועל כן בקש את הארמני להאריך את רוחו במשאו ומתנו עמו, ולא להקפיד על טרחתו ועל זמנו ולהעביר נגד עיניו את כל מיני הסחורות הנמצאות במחסנו ויוסף לאמר: אם גם פעם או פעמים לא יעלה בידו לספק את רצון בעליו ולא יסכים לסחורותיו, אין לו לאמר נואש ו״סוף הכבוד לבוא״.

ויאות הארמני לדברי מושיקו באמרו: ״אין דבר! הסוחרים בכלל, וסוחרים גדולים כמונו בפרט, רגילים בכמו אלה, וחלילה לי להקפיד אף אם תטרידני במשך שעות רצופות ולבסוף תלך ולא תקנה דבר…

ובדברו התחיל להוריד את גלומי המשי מעל דפי ארונותיו אחד אחד. מגולל ופורש אותם לעיני מושיקו אשר ישב על כסאו ״ישיבת נכבדים״ ויגמע גמיעותיו קמעה קמעה מכוס הקפה אשר בידו, וגם עשן את סיגריותיו בתענוג מיוחד בהוציאו גלי העשן החוצה מתוך שפתיו המקומצות בסלסולים שונים, פעם מימין ופעם משמאל, כאומר: שישו בני מעי על אשר עלה בידי לרמות את איש חרמי… ולבסוף אחרי עבור כשעתים, אמר מושיקו לסוחר, אל נא באפך, אדוני, אם אומר לך, שעד כה לא מצאתי מאומה מכל סחורותיו אשר יפיק רצון מעם אדוני, ואתה הואל בטובך לחדול כיום ומחר אשובה אליך, אולי יש תקוה. ובדברו קם ויושט ידו לארמני ויצא.

ויהי ביום השני וישב מושיקו אל הארמני כאשר הבטיח, וכן ביום השלישי וכן ביום הרביעי ארבעה ימים רצופים, וגם בלה בחנות הארמני שעות שלמות ללא הועיל, כי כל סחורותיו לא מצאו חן בעיניו. ובכל זאת הבטיח את הארמני לבוא אליו עוד פעם אחת – הפעם החמישית – לעשות את הנסיון האחרון, אולי ימצא את מבוקשו.

אבל אהה! גם הפעם החמישית היתה ללא תועלת, כי לא מצא דבר אשר יספק את טעם בעליו, ורק מין אחד משך את לבו קצת לצרכי עצמו הוא, וגם אמר לסוחר לחתוך לו ממנו רבע אמה למען תקן בו את שרוול קפטנו – קפטן-המשי של יום חתונתו אשר כרסמוהו העכברים בביתו בימים האחרונים לצערו הוא ולצער ״נות-ביתו״.

ובין כה וכה וכל הלקוחות אשר באו אל חנות הארמני לעשות קניותיהם ראו, והנה הארמני עסוק מאד ב״סוחר הנכבד״ אשר לפניו וכל סחורותיו מפוזרות ומגובבות זו על זו ויפנו וילכו להם ויסורו אל חנות השכן התורכי אשר על ידו, ויקנו משם מכל אשר בחרו, ועיני הארמני רואות וכלות.

אז יקרא הארמני בצער עמוק ובחריקת שנים אחרי מושיקו לאמר: אכן יגעתי ולא הצלחתי ללכוד ברשתי את היהודי הערום הזה אשר אנכי שונאו בנפש יחד עם כל בני גזעו ודתו, ולא עוד אלא שבגללו הפסדתי הפסד גדול בהרחיקו מעלי במשך הימים אשר עסקתי בו את יתר לקוחותי אשר הלכו להם אל הסוחר התורכי המתחרה עמי!… אכן, נצחני יהודי ערום זה, נצחני, וגם נקם בי את נקמתו על העליבי אותו תמיד, וגם ירד לחיי, ובאנחה עמוקה קרא לאמר: ״אם יאמר לך אדם יש יהודי טפש בעולם אל תאמן לו״.

וגם הסוחר התורכי אשר ראה חיל גדול במסחרו באותם הימים בגלל מושיקו, קרא גם הוא באזני מושיקו כבואו אליו ביום הששי לבקרו ויאמר: יישר כחך, מושיקו הטוב! אכן הפעם נוכחתי לדעת, עד כמה צדקו דברי האומרים: ״אם יאמר לך אדם יש יהודי טפש בעולם אל תאמן לו״.

ובדברו הושיט למושיקו סכום הגון מהריוח אשר עשה על ידו וגם אמר לו: מעתה לא תזוז עוד מעל חנותי, כי קבל אקבלך לפקיד קבוע בבית מסחרי, ומלאתי בזה את מקום הסוחר המדומה אשר פיך כנהו בשם פלוני. מרחוב אלמוני, ומשכרתך תהיה מעתה שלמה מעמדי, כי רואה אנכי כי חרוץ אתה מאד, עלה והצלח, ואללה הטוב יהיה בעזרתנו ויברך את שנינו במשלח ידינו.

וכן היה, כי למן היום שהתורכי קבל את מושיקו לפקיד בבית מסחרו, עלה מסחרו מעלה מעלה ויעשירו שניהם ויאושרו, ותשרה הברכה במעשה ידיהם כל הימים.

 

המלך הספרדי ובדחנו היהודי / הא' רחמים פניז’יל נכדו של הרה“ג הרש”ל מאיר פניז’יל ספרדי מירושלם    🔗

ולאחד ממלכי האישלאם אשר בספרד שני בדחנים, האחד יהודי והשני נוצרי, ויאהב המלך את היהודי מהנוצרי כי חכם הוא ממנו, וייחר לנוצרי מאד ויחבל תחבולות להבאיש את ריח היהודי בעיני מלכו ולא הצליח.

ויהי היום ויצא המלך לשוח בשדה לרוח היום. ויקח עמו את בדחנו הנוצרי ללוותו בדרכו ולשעשעו בבדיחותיו ובספורי בדיו. הם בדרך והנה התגלגלה השיחה על אודות היהודים בכלל ועל הבדחן היהודי אשר בחצר המלך בפרט. ויספר המלך בשבחו של היהודי וגם הרבה לתנות בחכמת לבו ובחריפות שכלו של בדחנו היהודי האהוב עליו מאד, אבל בן לויתו התאמץ להעמיד את המלך על טעותו ולהוכיח לו בראיות, שהנוצרים חכמים מהיהודים וגם חריפים ושנוני שכל מהם, אך המלך באחת, לא! ולא! היהודים חריפים מהנוצרים ואף כי ילדיהם מילדי הנוצרים.

הם עד גבול העיר, והנה להקת ילדים נוצרים מבני שבע עד עשר לקראתם והם משחקים משחקי הילדות ברחבה. ויקרא המלך לבדחנו ויאמר: הבה נא ונגשה אל הילדים האלה אשר לפנינו ונשאלה מהם שאלה מחוכמה ונשמעה תשובתם, ואחר נציע אותה השאלה לילדי היהודים אשר ברחוב היהודים הקרוב ונשמעה מה בפיהם, ולפי תשובתם של אלה ואלה נחרץ משפט. וישתחו הבדחן לפני המלך ויאמר: צוה אדוני ומלכי ופקודתך תשמר רוחי.

ויגשו שניהם המלך ובדחנו עד הילדים המשחקים ויאמר המלך לבדחנו: שאל מהם שאלה כאשר אמרתי! ויפן הבדחן אל אחד הילדים והוא כבן שבע ויאמר אליו: בני! הנה לחיי לפניך, סטר אותה כחפץ לבך, אבל אך בזאת אאות לך בסטרך אותי מבלי אשר תאלצני להתכופף לפניך ומבלי אשר גם אתה תזוז ממקומך, ובעשותך כאשר אמרתי, אתן לך למתנה את שעון הזהב היפה אשר בחיקי.

ויעמיד הילד פנים של תוהה לשאלה, ואחר ענה בקול פחדים ויאמר: אבל אדוני איככה אוכל ועשיתי ואתה גבר בגברים גבוה כארז, ואנכי ילד רך בשנים וקומתי נמוכה! כלך לך לדרכך ואל תפריעני ממשחקי.

אז ישימו המלך ובדחנו את פניהם אל רחוב היהודים הקרוב ויפגשו גם שם בלהקת ילדים משחקים וגם הם רכים בשנים מבני שבע עד עשר, ויפן הבדחן אל אחד הילדים וישאלהו גם אותו את השאלה אשר שאל מילדי הנוצרים, וימהר הילד היהודי באומץ לבב ובחיוך קל מלא התול על שפתיו ויאמר: אדוני הנכבד! הנני מושיט גם אני לך את רגלי הימנית, והיה אם יכול תוכל אתה לנשק אותה ואתה זקוף קומה מבלי אשר תתכופף אז אמלא גם אני אחרי דרישתך.

אז יביט המלך אל בדחנו כמנצח, וירא והנה אדמו פניו מבושת, והדבור אין בפיו….