למזכרת הוקרה לשתי הנפשות הנאהבות והנעימות

לאמי מזל בת מרים ולאחותי אסתר בת מזל ז"ל

מאת המחבר

הפולקלור הספרדי והמזרחי

“שְׁאַל אָבִיךָ וְיַגֵדְךָ, זְקֵנֶיךָ וְיֹאמְרוּ לְךָ” דברים לב, ז.

המושג “פולקלור” הוא מחודש, בן הזמן החדש, אולם תכנו ישן נושן הוא, וימיו כימי היות אדם עלי אדמות.

ואכן למיום החל האדם להגות ולחשב מחשבות ולהביע את הגות רוחו בכלי זה שנתיחד לו לאדם לבד – בלשון – גדלה והלכה צורת־יצירה זו ששמה “פולקלור”. תחלתו בפרט, ביחיד, וממנו עבר אל המשפחה, ומהמשפחה אל השבט, ומהשבט אל הסביבה הקרובה והמצומצמה, וממנה אל סביבה רחבה יותר, וכן הלך ונרחב, הלך ונתפשט ממרכז למרכז ומארץ אל ארץ עד סוף כל הארצות.

ובעצם ימי נדודיו הבלתי פוסקים, הלך הפולקלור וקבל דפוסים שונים וצורות שונות של הבעה, הכל לפי המרכזים ולפי האקלימים ושנויי הטבע שהשפיעו על כח הדמיון של בני אדם. “הפולקלור” נשאר כל הזמן בבחינת “תורה שבעל פה”, שכן דרכו להיות נמסר מפה אל פה, מאב לבן, ומבן לבנו שלאחריו עד סוף כל הדורות…

בדורנו אנו, ורק בו, נהפכה “תורה שבעל פה” זו כביכול של הפולקלור, ליצירה שבכתב ולמקצוע מדעי מיוחד במינו, שכתות כתות של תלמידי חכמים מובהקים מכל הסוגים ומכל הארצות דורשות בו. אין לך ארץ שאין בה חברה מיוחדת לשמו של מקצוע זה, השוקדת על שמירתו ועל טפוחו, מנפה אותו ומשוה אותו אל אחרים ממינו, ומפיצה אותו בעם על ידי שבועונים וירחונים ומאספים.

השם המדעי “פולקלור” או המדע על המסורת של השכבות הבלתי תרבותיות שבתוך כל עם תרבותי, ניתן בפעם הראשונה על ידי החכם האנגלי המפורסם ו. י. טומס בשנת 1846, ונתקבל במשמעות זו בכל הלשונות המדוברות. ובעיקרו הוא דומה לשם הגרמני של אותו מקצוע מדעי עצמו המכונה בפיהם “פולקסקונדע”, אלא שהמושג הגרמני “פולקסקונדע” עיקר מובנו הצד המדעי שבדבר, הדן על המסורת של איזה עם שהוא, וכולל לא רק את הצד התרבותי והרוחני של העם, כי אם גם את כל ענפי האמנויות וההמצאות החרושתיות שלו. ואלו השם “פולקלור” מוסב בעיקר לידיעתה של המסורת עצמה של אותם העמים, וגם למדע המיוחד, המטפל בחקירת כל המנהגים וההזיות וכו' וכו' שיש בהם צד של דמיון בפחות או ביותר אצל שכבות העמים העומדים במדרגה ירודה של תרבות ביחס ליתר השכבות שבתוכן הן נמצאות, וביתר דיוק העמים הפראים וגם של בני הגזע הלבן הדומים אל הפראים למחצה ולשליש במנהגיהם ובהזיותיהם הפשוטים והמוזרים, שנתקיימו בידיהם מימים קדמונים.

החברות המאורגנות להפצת הפולקלור כמקצוע מדעי הולכות ומתרבות. הראשונה שבהן נוסדה בלונדון בשנת 1878, וחברות דומות מצויות כעת בארצות הברית, בצרפת, באיטליה, בשויצריה, וביחוד בגרמניה ובאוסטריה. דוגמאות של ספורים פולקלוריים אשר עקבותיהם נודעו ראשונה מתקופה קדומה מאד, והגיעו לידנו אנו כיום, יכולים לשמש הספורים של המצרים, שתחלתם נעוצה עוד במאה העשרים ושמונה לפני ספירת הנוצרים, והפואימות היוניות של הומירוס, הכוללות בקרבן מאורעות רבים של טפוס פולקלורי. ההודים גם הם הנחילו לנו את “היאטאקאס” ואת “הפאנשאטיטרה”, והערביים את “ספורי אלף לילה” הידועים והמלבבים. גם “משלי אזוב” משמשים דוגמה של חומר פולקלורי. גם האמונות והמנהגים המוזרים העתיקים משכו את תשומת לבנו אנו בדורות האחרונים, כי גם הם נחשבים כחלק בלתי נפרד של הפולקלור. בין המאספים הקדומים ביותר של אלה האחרונים נחשבים: א) ספרו של י. ב. טירס הצרפתי שחי בשנות 1703–1606, הוא המאסף הנקרא “ספר ההזיות” של שנת 1676, וכן ספר “שונות” של “אוברס” משנת 1686, וספרו של ח. בורנס בשנת 1733–1696 הוא ספר “העתיקות ההמוניות” משנת 1725. אלא שכל המאספים האלה שייכים באמת לתקופה הקדומה, היינו לתקופה שלפני יסוד המדע הפולקלורי. אבל כ“חלוצי הפולקלור” המדעי של ימינו אלה יכולים להחשב האחים “גרים” בספריהם הידועים בשם: א( אגדות לילדים ולבית, משנות 1815–1812. ב) המיתולוגיה הגרמנית משנת 1835. – האחים הנ"ל היו הראשונים שהציגו לעינינו את ספורי העם בצורה גאונית מיוחדת במינה, ויחד עמם י. ו. ואלף. – וו. רושהולץ ואחרים. – בשנת 1878 נוסדה החברה הראשונה באנגליה לשם תלמוד המדע הפולקלורי כאמור, והיא נחשבה כפותחת תקופה חדשה במקצוע, ואחריה החרו החזיקו שני מוסדות המדע הפילולוגי והאנטרופולוגי שם, המשמשים עדות חיה לכח היצירה במקצוע, בחבוריהם של אנדרי לאנג, ודר י. ג. פראצר, והפרופסור רוברטסון סמית.

העיון והחקירה במנהגי ההמונים ואמונותיהם הטפלות מצד אחד, ומצד שני ביחס למנהגיהם הדתיים להלכה ולמעשה של בני השכבות הירודות בתרבותן שהלכו ורחבו בארצות אירופה, הוכיחו, שאין קו מבדיל בין שנים אלה, ושכל צד מפיץ אור על הצד השני. ההזיות של בני אירופה נובעות ישר מאותו מקור גופו של ההזיות הפראיות הנפוצות בכל העולם בתרבותם של העמים הפרימיטיביים.

ואשר לפולקלור היהודי העצמי. אמנם ישנם כופרים בעיקר, וסוברים שהיהדות לא ידעה פולקלור משלה ולא יכלה לדעת אותו משום שרוחה, רוח אהבת האמת הטהורה, שבה הצטיינה מטבעה, מנעה אותה מלתת אמון לדברי־הזיה, ועל ידי כך גם מלטפל במקצוע הפולקלור שרובו ככלו הזיה ואמונה טפלה. אבל מבלי הכנס בוכוח על עצם השקפתם של אלה עד כמה היא נכונה, נגיד שגם אלה מודים שאם אין ליהדות פולקלור עצמי משלה, – לפי דעתם – יש לה בכל זאת פולקלור של אחרים במדה גדושה, משל אותם העמים השונים שהגלות המרה דחפה אותם בתוכם, ושהם נחשבים לנושאי הפולקלור של העמים הללו, והם טלטלו והעבירו אותו ממקום למקום עם נדודיהם והיו משמשים מתווכים לכך, כשם שהם נחשבים למתווכים נאמנים ברשות המסחר, ובבחינה ידועה גם ברשות המדע בכל הארצות אשר הלכו לשם. ולא עוד אלא שהיהודים הטביעו גם את חותמם הם בפולקלור של אותם העמים; כי אין דרכו של היהודי ליהנות משל אחרים מבלי ברכה משלו, היינו, מבלי שיהנה הוא את האחרים משלו. ועל כן – אומרים החכמים הנ“ל – קשה מאד לחוקר כיום להבדיל בין הפולקלור האוריגינלי הבא מן החוץ, ובין זה של היהודי הנספח אל הראשון. ואם לא היו עד כה חברות מיוחדות ומאורגנות לפולקלור אצל היהודים שבתפוצות הגולה, הרי הם לקחו חלק הגון בעבודות החברות הבלתי יהודיות, שנוסדו לשם מקצוע זה בכל מקום שהוא, ואף העשירו את המקצוע במאספיהם ובעתוניהם של האחרים. אבל אם בארצות הגולה לא זכינו עד כה לחברות מאורגנות ומיוחדות לאחינו היהודים במקצוע הפולקלור, הנה בארצנו אנו כבר נעשתה התחלה חשובה לכך בזמן האחרון בדמות החברה החדשה והחשובה היא “החברה להסטוריה ולאתנוגרפיה”, אשר אחת מטרותיה גם הפולקלור היהודי. אמנם חברה זו עודנה בחתוליה ביחוד ביחס לפולקלור, אבל יש תקוה, שגם היא תתפתח מהר ותהיה ראויה לשמה. אכן יש מקום רחב לפעולה לחברה זו בארצנו המשמשת מרכז ל”קבוץ גלויות" ולכנוס נפוצות ישראל לכל עדותיו.

ועדות אלו רבות הן מספור, וכלן הביאו עמן מן הארצות אשר יצאו משם אוצרות גדולים ועשירים של פולקלור יהודי לפי הצורה שהן טבעו בו. וצריך רק לטפל בו במרץ ובשקידה, לכנס אותו ולהכניס אותו לקיום ספרותי. בעוד שהפולקלור של העדות המערביות שעלו ארצה ישנם דואגים לאסופו ולכנוסו, הנה הפולקלור של העדות המזרחיות כמעט כלן, עומד בסכנה גדולה שבעוד איזה זמן יהיה ב“בל יראה ובבל ימצא”. וחבל מאד, משום שגם להן לעדות האלה, ואפשר שרק להן, אוצר חשוב ומלא ערך של פולקלור, ורק הזקנים והזקנות שבהן בקיאים בו, מה שאין כן הצעירים, שהם רחוקים תכלית רחוק מ“דברים בטלים” אלה, המכונים בפיהם בשם “מעשיות הבל, וספורי־בדים, רומנסות עתיקות ובלות, ושירי עם ומשלי עם חסרי טעם וכו' וכו'”. ועל כן באותה מדה שהזקנים והזקנות משרידי הדור החולף ילכו ויעלמו מאתנו, ילך גם הפולקלור הלוך והעלם, הלוך והשכח, ועל כגון דא יש להצטער באמת, כי זהו בבחינת “אבדה שאינה חוזרת”.

ומשום כך נתתי אני את לבי בשנים האחרונות כספרדי־מזרחי היודע ומכיר פחות או יותר את בני העדות הספרדיות־המזרחיות הרבות ואת שפות רובן, לחקר ולדרש, לכנס ולאסף מן האוצר הפולקלורי העשיר והנחמד – כמה שאפשר עוד, ולהכניסו לקיום ספרותי בטרם יעלם ואיננו. לעת עתה צמצמתי עצמי בשני ענפים מהיותר חשובים שבאותו מקצוע הלא הם: “המעשיות העממיות, והמשלים ההמוניים” ואיחד עבודתי בשניהם. ואני משתדל לתת להם מהלכים בקהל הקוראים בעתונים העברים השונים בארץ ובחוץ לארץ, ואף בעתונות לעז של ישראל. כי למעשה רוב הספורים שהופיעו עד כה בעתונות העברית תורגמו לגרמנית וגם הופיעו בעתון הגרמני: “איזרליטישעס פאמיליענבלאט” של עורכו הנכבד מר ד“ר עזריאל קרלבך הידוע גם לקהל הקוראים העברים במאמריו המצוינים פעם בפעם ב”הארץ" ובעתונים אחרים בארצנו. – הוא היה גם המתרגם של ספורי.

ופה מקום אתי להודיע לקהל בשמחה רבה, שהמניע העיקרי – חוץ משאיפתי אני בעצמי – שהניע אותי לגשת במרץ למלאכה זו של אוסף החומר הפולקלורי בין העדות הספרדיות והמזרחיות בארצנו היה המנוח הגדול משוררנו ח. נ. ביאליק ז"ל.

בחורף שנת תרפ"ז הוזמן המשורר המנוח למועדון “חלוצי המזרח” שבירושלים אז להרצות הרצאה על הספרדים בעבר, באותה “תקופת הזהב” שלהם בהסטוריה, והיה גם לי הכבוד להיות נוכח באותה הרצאה, ואז שמעתי מפי המשורר קריאה טפוסית זו לאמר: “שובו אל הספרדיות” ומתוך התלהבות קדושה הגיע המשורר לידי הצעה מתמיהה, שצריך ליסד בארצנו בתי־ספר מיוחדים לספרדים; ואפילו ספרי קריאה מלאי תוכן ספרותי חנוכי ספרדי צריך ליחד להם, וכל כך למה? בכדי שעל ידי כך “נחזיר עטרה ליושנה” ונביא את הספרדים שבימי תחיתנו אלה ללכת בעקבותיהם של אבותיהם הגדולים שבספרד, של אותה “תקופת הזהב” המיוחדת במינה לתועלתם ולתפארתם.

וטעמו ונמוקו של המשורר ז"ל בקריאתו עמו. הוא יצא מנקודת ראות של “שבטיות” היינו של חלוקת עם ישראל לשבטים מאז ומקדם. ולפי דעתו יש יתרון גדול בזה, כי לכל שבט יש צבע מיוחד משלו המטביע בו חותמו, ועל ידי זה גם תכונות מיוחדות שכדאי לעמד בהן. אמנם כן, כך הוא הדבר גם באומות העולם: כל עם מתחלק לשבטיו ולמחוזותיו, וכל שבט מצטיין לא רק בצבע מיוחד ובתכונות והשקפות מיוחדת¹, אלא גם באופן הבעה מיוחד, ואם אפשר לומר גם בלשון מיוחדת משלו. כך היא המציאות בגרמניה, בצרפת, באנגליה ובכל יתר הארצות. בכל אחד מחלקי התבל, תושבי הדרום אינם דומים לתושבי הצפון, ותושבי המזרח שונים הם מתושבי המערב; ובין כל “רוח” מארבע הרוחות ישנה “שושנת רוח” שלמה המתפצלת והמתפרדת לכמה וכמה כוונים. גם היהודים תושבי ארץ ישראל בימי קדם היו שונים זה מזה ביניהם, תושבי הגליל – למשל – לא היו דומים בהרבה לאחיהם שביהודה, והיו ביניהם גם הבדלים בולטים מאד אפילו במבטאם ובאופן הבעתם כידוע.

בזה צדק – כמובן – משוררנו ז“ל בקריאתו. אלא שהלכה אחת כאילו נעלמה באותה שעה מבית מדרשו, והיא זו: שכל ההבדלים הנמצאים אצל כל עם, מתוך העם עצמו הם יוצאים, ופרי ארצם, ארץ מולדתם הם. כולם יונקים מתוך מקור אחד, ולשד אחד מחיה את כולם, לשד גזעם הם, אותו הגזע המכה שרשים עמוקים במשך הדורות בארץ המולדת, שרשים שמתפשטים לרוחב ולעומק לאילנות־נוי ועצי פרי גדולים וענפים בעלי תכונה שונה במקצת מהגזע הראשון, שממנו הם מתפצלים. הכל לפי התנאים השונים והגורמים של אקלים ושל כל שאר מסיבות. התהליך הזה נתבלט גם אצל עם ישראל בימי קדם, כל שבטיו השונים מגזע אחד יצאו, מגזעם של אברהם, יצחק ויעקב. ובעיקרם הם היו דומים זה לזה. יחד ירדו השבטים מצרימה, ויחד עבדו שם את עבודתם, עבודת הפרך, שהטילו עליהם מלכי מצרים, ויחד נשתחררו בשעת שחרור, ובמדה שוה הם נתחנכו במדבר על ידי “רועה נאמן” אחד, ו”תורה אחת" ומשותפת קבלו כלם. אלא שבבואם לארץ ההבטחה ויכו בה שרשים, נתגלו במשך הדורות אותם הנגודים הטבעיים שהבדילו אותם זה מזה וציינו אותם הצטיינות טבעית כמו אצל כל העמים הטבעיים והבריאים.

הבדלים אלה, הבדלי מקור אחד ומוצא אחד, קובעים ברכה בפני עצמם, והלמוד וההתעסקות בהם מביאים לפעמים לידי תוצאות חשובות. ולא כן ההבדלים המצויים בנו כעת בתור "בני גלויות" שונות, הבדלים אלה לא מגזע אחד יצאו ולא ארץ מולדת אחת הולידתם, ומשם כך אין קשר טבעי ונפשי ביניהם, ואין כדאי – לפי דעתי – להאחז בהם ולהמשיך קיומם הלאה בשובנו לחיות בארצנו כעם אחד, אשר שפה אחת ודברים אחדים לכלנו. כל מה שאנחנו יכולים וגם צריכים לעשות הוא, להשתדל ולהכניס לקיום כל מה שהבאנו עמנו מתכונותינו השאולות ומהשקפות עולמנו המיוחדות מארצות גלותנו השונות. וכל זה בא לא כדי להמשיך חלילה את קיומנו בארצנו על היסודות האלה שהם בבחינת “זמורת זר” בתוכנו, ושהגורל המר הטיל אותם עלינו “בכח הזרוע” של הסביבה הגלותית, אלא דוקא בשביל הערך ההסטורי שבהם. – ההסטוריה צריכה וגם מחויבת לדעת את הכל ולשמר את הכל.

מתוך השקפה זו בארתי לי אני את קריאתו של המשורר ז"ל אלינו הספרדים והמזרחיים לאמר: “שובו של הספרדיות”! ועל כן השתדלתי מצדי, ועוד אוסיף להשתדל להוציא מקריאה זו את כל התועלת הרצויה, ומשום כך בחרתי לי אני, שמוצאי גם כן מספרד, חלק ממקצוע הפולקלור הספרדי והמזרחי, לטפל בו ולהכניסו לקיום, הוא חלק ספורי העם והמשלים ההמוניים כאמור.

ובאמרי ספרדי ומזרחי אני מתכוון לכל אלה מבני העדות המתפללים בנוסח ספרד, למעט את “החסידים” האשכנזים שגם הם מתפללים בנוסח זה, אלא שלהם ישנם ב"ה כוחות חשובים משלהם שיעסקו בכל הנוגע להם, ואין להם כל צורך בבני עדות אחרות ובכחות אחרים.

שנים אלה – ספורי העם ומשלי העם – הם לכאורה פשוטים בתכלית הפשטות, ולפעמים אף ילדותיים בתכנם, הרי פרי רוחו ודמיונו של ההמון הם, וההמון ברובו תמים הוא כילד, אבל למי שמעמיק חקור בהם ומסתכל לתוך תוכם, הוא נוכח לדעת ששניהם – הספורים והמשלים – הם בבחינת “תורה שלמה” שללמד אותה אנחנו צריכים. – כל האמת הערומה משתקפת מתוך הספורים והמשלים הנ"ל ביחס לעם שהם שייכים לו ושהם פרי רוחו. מתוך ספור קצר אחד, או משל קצר אחד, אתה מגלה על פי רוב נפלאות בענין אפיו ותכונתו של העם, מדרגת שכלו ואפילו מצב תרבותו והתפתחותו הרוחנית. מתכוון אני בזה לשכל העם הפשוט ולתרבות העם בכללותו, כי פרטים בעלי שכל ובעלי תרבות נמצאים אפילו אצל העמים הפרימיטיביים ביותר, אבל אי אפשר להביא מהם ראיה על הכלל. הספורים של העם והמשלים של העם, הם הם “אבן הבוחן” האמתית של התקדמותו הכללית ושל תכונותיו הנפשיות הכלליות של העם.

ולפני סיימי מן הראוי להוסיף מלים אחדות על שטתי אני בעבודתי בפולקלור בחלק שיחדתי לי לעת עתה מקום בו.

טרם כל אני חוקר ודורש בכל העדות בירושלים ומחוצה לה בארץ למצא את האנשים הבקיאים בספורי מעשיות ומשלים. ואני חוזר עליהם, ומחפש את מקומות מגוריהם, ואפילו בסמטאות הרחוקות העניות והחשוכות ביותר אני הולך, ודולה מהם – בחנם או אפילו בכסף מלא – את מעשיותיהם ומשליהם – פניניהם ממקור ראשון ממש, מפיהם עצמם ובלשונם של המספרים והמספרות. ועל אותם היסודות אני קובע אחרי כן בעצמי את הצורה הסגנונית העברית, אני קורא תחלה את כל מה שאני כותב ומעבד מהספורים והמשלים באזני תלמידי “בית הספר העירוני לבנים” שבהנהלתי בטרם הוציאי אותו לדפוס, וכשאני רואה את הילדים מתפעלים – והתפעלות זו כמעט תדיר היא באה – אני משתדל להניע אותם לעשות הם בעצמם את אשר אני עושה, לפנות אל זקניהם וזקנותיהם, דודיהם ודודותיהם וכו' ולשמוע מפיהם ספורים ומשלים ולהביא אותם אלי כתובים עברית משלהם ובסגנון שלהם, ואחר אני עובר על מה שהם מביאים לי, וקובע בהם צורה סגנונית נוחה משלי. על ידי כך נמצאתי מרויח ריוח כפול, אני משיג חומר נפלא של פולקלור על ידי הילדים, ואני מרגיל גם אותם להתענין בו, באסופו ובכנוסו. ואכן הצלחתי עד כה לאסף חומר מגוון למכביר מכל העדות השונות שברובו הוא נמצא אצלי בכתובים עד שתבוא שעת פרסומו, ואת המעט בערך שכבר הספקתי לפרסם בעתונים השונים – שמונה ועשרים מעשיות – בארץ ומחוצה לה בעברית ובגרמנית, יכול לשמש עדות נאמנה עד כמה חומר זה חשוב ומלא ענין וערך, ועד כמה הוא כולו ספוג יהדות טהורה. – מחומר המשלים כמעט שטרם נתתי דבר, לצערי הגדול, והוא עודנו כלו בכתובים עד שתגיע השעה.

ממילא מובן, שמקצוע מסונף זה של הפולקלור הספרדי והמזרחי הכולל בתוכו ענפים שונים רבים ומענינים, אינו ענין רק לאדם אחד להפך בו. אלא לקבוצה שלמה של בני אדם ולכל ימי חייהם, ואפילו הכי לא יבואו עד סופו, והוא זקוק ל“המשך ממושך” לשנים רבות, אבל “המשחק כדאי לנר” אומר הפתגם האנגלי. וארץ־ישראל הוא המקום המסוגל ביותר לאסופו ולטפולו, כי רק פה ישנה לנו, לאשרנו, תערוכה שלמה של עדות שונות מכל תפוצות הגולה כאמור. על יסוד זה גם אני מצטרף לקריאתו של משוררנו הגדול המנוח ז“ל, וכמוהו גם אני קורא מעומק לבי אל כל אחי הספרדים והמזרחים ואומר: שובו אל הספרדיות, אבל רק על עברה של הספרדיות, אל אותו העבר הגדול שכבר קבע לו דף של זהב מזהיר בהסטוריה שלנו, ודף זה צריך להשלימו ולהוסיף בו את כל ה”מלואים" שיש עוד להוסיף. יאסף נא איש איש מאתנו הספרדים והמזרחיים כל מה שיוכל באיזה ענף שהוא מהענפים המרובים של מקצוע חשוב, מענין ומדעי זה כגון: הרומנסות, שירי העם, מנהגי החיים היום יומיים, מנהגי החגים. אמונות טפלות שונות, הזיות ועוד. כי זרם החיים העברים החדשים ההולכים ומתרקמים במהירות הבזק לעינינו בארצנו, לאשרנו ולשמחתנו, עלול לשטף בכחו כי עז את כל צורות החיים הישנות והגלותיות העומדות על דרכו ולהשכיחן ממנו, וכדאי – כאמור – שצורות אלו תשארנה לזכרון עולם בספרי ההסטוריה של היהדות והיהודים. “ההסטוריה צריכה לדעת את הכל ולשמר את הכל”.

שני בעלי הריב / הגב' מזל טרבולוס: ספרדיה מירושלם

ויהי היום ושני אנשים היו הולכים בדרך אל כפר אחד, וימצאו בדרכם שלשה כיסי־דינרים, ותפול מריבה ביניהם. האחד אמר: אני ראיתי את הכיסים תחלה ועל כן שנים לי ואחד לך; והשני אמר: לא! כי אני ראיתים תחלה, והשנים יהיו לי והאחד לך.

ויגיע דבר ריבם עד שער המלך, ויספרו שני האנשים אל המלך את הקורות אותם עם הכיסים, ויאמר להם המלך: אשאלה מכם שאלה והאיש אשר תשובתו תמצא חן בעיני, לו יהיו שני הכיסים.

ויענו האנשים ויאמרו: אדוננו המלך לעולם יחיה! ישאל אדוננו המלך, ישאל!

וישאל המלך לאמר: מה המהיר בעולם, מה השמן בעולם, ומה המתוק בעולם?

וימהר האחד ויען: אין מהיר כצפור, ואין שמן כחזיר, ואין מתוק מסוכר.

אבל השני שתק, כי לא מצא מענה, ויצר לו מאד, ויבקש מאת המלך לתת לו זמן שני ימים, למען יתן תשובתו. ויאות לו המלך.

וילך האיש אל ביתו סר וזעף מאד, ותראהו בתו היחידה ותשאלהו: מה לך, אבי, כי כה קדרו פניך וכה נפל רוחך עליך? מעודי לא ראיתיך כראותי אותך היום!

ויהי כי מאן האיש לענות, ותפצר הנערה בו מאד עד כי גילה לה את הדבר.

ותאמר הנערה: אין מהירות מעינים, ואין שמנה מאדמה, ואין מתוקה מנפש האדם.

וכדברה הוסיפה לאמר: אבל, אדוני אבי, כי ישאל המלך לאמר: ממי התשובות האלה לך? – ושמרת מוצא שפתיך, אל תגד דבר על אודותי. ויבטיח לה האב למלא את בקשתה.

ויהי ביום השני ויבוא האיש אל שער המלך, ויבא לפניו תשובתו, ותגדל שמחת המלך מאד. ויאמר המלך אל האיש לאמר: אכן מצאו תשובותיך חן בעיני מאד, ולך יהיו שני הכיסים.

אבל – הוסיף המלך לאמר: – הגידה נא ואל תכחד, מי הוא זה אשר מצא את התשובות, האתה הוא זה אם אחר?

ויבהל האיש לדברי המלך ופניו חורו מאד, ויחל לגמגם בדבורו, ויבן המלך, כי לא לו הן התשובות.

ויוסף המלך לאמר: אבל השמר לך ושמור נפשך מאד פן תשקר לי, כי מרה תהיה אחריתך.

ויפחד האיש מאד, ויודה למלך על האמת, ויתפלא המלך מאד, ויאמר: אם כן, איפוא, מהרה הביתה והבא את בתך אלי, כי חפץ אני להכירה. ורק ככה תביאנה אלי: רעבה ולא רעבה, לבושה ולא לבושה, רכובה ולא רכובה.

וישב האיש אל ביתו, ויספר לבתו את הקורות אתו עם המלך. ויצר לנערה מאד על מעשה אביה, אבל עם זה הבטיחה אותו לאמר: הלוך אלך עמך, אבי!

ויהי ביום השני ותענה הנערה בצום נפשה כל היום, ורק לפנות ערב טעמה זרעוני־דלעת אחדים וגרגירי תורמוס אחדים, ותהי רעבה ולא רעבה כדבר המלך, ואחר לבשה רק שמלת משי דקה מן הדקה על בשרה, ותהי לבושה ולא לבושה, ובלכתה אל המלך רכבה על אחד הכבשים, שרגלה האחת על גבי הכבש ורגלה השניה מדדה על הקרקע, ותבוא ותעמוד לפני המלך, והיא רכובה ולא רכובה.

ויהי כראות אותה המלך וכשמעו את אשר עשתה למלא את פקודותיו, ויתמה המלך מאד על בינת הנערה ועל חכמת לבה, ויאמר: אכן זאת היא האשה, אשר הוכיח ה' לי.

ובפנותו אל הנערה קרא לאמר: מלכתי תהיי מעתה, וכתר מלכות אשים בראשך, כי מצאת חן בעיני מאד, אבל אחת אשאלה ממך אותה אדרש, שלא תתערבי לעולם בעניני המלוכה ובעניני הפרטיים אני.

ויקח המלך את הנערה לו לאשה ויאהבנה.

ויהי היום ויתהלכו שני כפריים בדרכם מן הכפר אל העיר. לאחד היתה עגלה, אשר גררה אחריו בידיו, ולשני אתון הרה, אשר הוליכה לפניו. ויהי בדרך ויאמר בעל העגלה לבעל האתון, השאילני נא אתונך ורתמתיה בעגלתי עד אשר נבוא העירה, כי למה איגע, ושנינו הלא בדרך אחת אנחנו הולכים, ואתונך אין עליה כל משא?

ויאות בעל האתון לדברי חברו, וירתום את אתונו בעגלה.

הם הרחיקו ללכת והנה כרעה האתון על ברכיה ותלד עייר מת.

ותפרוץ מריבה בין שני הכפריים. בעל האתון טען: בגללך ילדה אתוני עייר מת, כי הטרדת אותה בעגלתך יותר מדי, ועליך איפוא לשלם לי דמי עיירי; ובעל העגלה טען: לא! כי מלאו ימי אתונך ללדת ותלד עייר מת, ולא עווני הוא.

ויבואו שניהם עד שער המלך, ויספרו את דבר ריבם למלך. ויחרוץ המלך משפט: בעל העגלה אשם ועליו לשלם דמי העייר.

ויצר לבעל העגלה מאד, כי עני הוא ואין ידו משגת לשלם.

ויהי ביום הששי לשבוע, בשעת הצהרים, וילך המלך אל המסגד להתפלל כדרך המושלמים בכל יום ששי. ויסר בעל העגלה אל ארמון המלך ויתאונן באזני המלכה מאד על משפט המלך, כי קשה הוא, וגם התחנן מלפניה לדבר עליו טובות אל המלך להקל ענשו עליו, כי עני הוא.

ותאמר לו המלכה: שמע בקולי איעצך. לך אל הנהר אשר על יד המסגד, שם מתפלל המלך, השלך חכה במקום אשר המים מועטים בו, והיה כאשר יעבור המלך דרך שם בשובו מבית התפלה ושאלך לאמר: איככה זה תצוד דגים במקום אין מים בו? וענית ואמרת לו: איככה זה מחייבים בעל עגלה לשלם מחיר עייר?!

ויעש האיש כאשר יעצה לו המלכה, וגם ענה למלך בעברו ככל אשר הגידה לו המלכה.

ויבן המלך, כי יד המלכה בדבר, וייחר לו מאד, כי ראה, כי אין המלכה נשמעת לו, והוא הלא דרש ממנה לפני בואו עמה בברית הנשואים לבל תתערב בעניני המלוכה ובעניניו הפרטיים. וכבואו הביתה קרא למלכה בכעס עצור לאמר:

מלכתי! הלא מראש הגדתי לך לבל תתערבי בעניני, ואת עושה אחרת מאשר אמרתי, ולכן אחת אמרתי להפרד ממך כיום, אבל ככל אשר התחתנו מתוך סעודה של שמחה כן אני רוצה להפרד ממך מתוך סעודה של שמחה; עשה אעשה משתה כיד המלך, ואכלנו ושתינו והיטבנו את לבנו, ואחרי הסעודה קחי לך מכל היקר בארמוני כחפץ לבך ושובי ביתה אביך.

ויהי בשעת הסעודה, ותרב האשה להשקות את המלך יין ישן עד אשר השתכר וירדם, ותרדמתו כבדה עליו מאד. אז צותה המלכה ויובילו מרכבה כבודה וירכיבו בה את המלך והוא שקוע בתרדמתו, ותובילהו ביתה אביה.

ויהי בבוקר כאשר פג יינו מעליו, וירא המלך והנה הוא בבית חותנו, וישאל את המלכה לאמר: מה זאת?

ותען המלכה ותאמר: הלא אמרת לי, אדוני המלך, שהרשות בידי לקחת מארמון המלוכה את כל היקר בעיני, ואני חפשתי ולא מצאתי חפץ יקר ממך – ואקחך.

ויצחק המלך למענה המלכה וישב אל ארמונו בשמחה, וישב גם את אשתו עמו וגם הבטיח אותה לאמר: מעתה לא אעשה דבר בטרם אשאל בעצתך, כי ראיתי, אשה חכמה את, וחכמינו אמרו: שומע לעצה חכם.

שכר ועונש / הגב' מזל טרבולוס: ספרדיה מירושלם

איש היה בארץ ושמו ח’ם אברם¹, והיה האיש ההוא מאושר בחייו, הון ועושר בביתו, ואשה יפת תואר ויפת מראה וטובת לב מאין כמוה לו, וגם בת, ושמה רחל, יחידה לו מאשתו האהובה עליו, נערה מצוינה במדותיה ובנועם הליכותיה ומדברותיה, וכל רואיה אהבוה מאד.

ולח’ם אברהם שכנה, אלמנה מאישה אשר מת עליה חדשים מספר אחרי חתונתה, והיא צעירה לימים מאד כבת שתים ועשרים שנה. ותקנא האשה מאד בשכנתה המאושרת, באשת ח' אברהם, ותשם עינה בה לרעה, ותאמר לגזול ממנה את בעלה וגם את אשרה, ותשם אל הערמה פניה. מה עשתה? – התקרבה אל רחל בת ח' אברם ותזמן אותה אל ביתה פעם בפעם, ובחלקלקות לשונה החניפה לה לאמר: בתי! יפה את ועדינה וטובת לב מאין כמוך. אבל מה יכאב לבי בקרבי, מדי ראותי אותך עובדת קשה בעבודות הבית, המפרכות את גופך הרך והענוג, ואת אכזריות אמך, אשר כל מעייניה אך ורק בה בעצמה, בשמלותיה היפות, ובקשוטיה ובתכשיטיה המפוארים והנהדרים, ולא באישה, הוא אביך הטוב, ובך את בתה היחידה, כאשר עושה כל אשה מסורה לבעלה וכל אם קשורה לבתה.

כה דברה האשה יום יום על לב הנערה הרכה עד כי מעט מעט נכנסו דבריה ללבה ואמונה באמה רפה.

ותרא השכנה וישמח לבה, ותמשך למסוך את ארסה, ומדי דברה עם הנערה הוסיפה לאמר: מי יתן והייתי אני לאשה לאביך, כי אז גדלה אהבתי אליך יותר מאהבת אמך, והייתי מוסרת את נפשי לטובתך ולאשרך. – גם בתי היחידה שנשארה לי מאישי, עליו השלום, היתה לך לאחות נאמנה לשעשעך ולהסיח דעתך, להרחיק ממך את שממון בדידותך, ולהקל מעליך את עבודת הבית הקשה, אשר תחת עולה את כורעת כל הימים, כאשר עיני רואות.

ויהי היום ותרחק האשה לכת בדבריה וגם הרהיבה עוז בנפשה לדבר על לב רחל להתנקש בנפש אמה, למען הפטר ממנה פעם ולא תוסיף.

ותשמע רחל את דבריה ותזדעזע, וגם העמידה פנים של ספקנית, כאומרת: היתכן?

וכראות השכנה את מבוכת נפש הנערה הרכה והרגישה, מהרה ותוסף: אבל אין הדבר כה קשה כאשר תדמי בנפשך. הנה יש לאמך תיבת ברזל גדולה מלאה שמלות ותכשיטים, והיא הלא פותחת אותה יום יום למען התקשט, ועתה עשי זאת בתי והצלחת, כאשר תראי אותה מכניסה ראשה אל התיבה להוציא ממנה את מבוקשה, מהרי והפילי את מכסה התיבה על ראשה כאילו מבלי משים, והחנקת אותה ונצלת מאכזריותה עד עולם.

בראשונה נבהלה הנערה לדברי שכנתה, אבל מעט מעט רוח אחרת היתה עמה, ויפת לבה הקטן לדברי הפתויים, וכראותה את אמה מכניסה ראשה בתוך תיבתה כדרכה, מהרה אליה ותמלא את עצת השכנה.

ותרב הצעקה בבית ח' אברם על מות אשת נעוריו, וירבו כולם תאניה ואניה. אבל איש מהם לא ידע סבת מותה, ויאמרו אך מקרה הוא, אסון מאת ה‘. וימאן ח’ אברם להתנחם על אשתו אהובתו כי איננה.

ויהי כעבור חדשים מספר ותשב השכנה ותדבר על לב הנערה להשפיע על אביה לקחתה לו לאשה תחת אשתו המתה, וגם הוסיפה לאמר: הלא את נערה צעירה לימים, וקשה לך לנהל את הבית לבדך, ובלי תפונה מלא ימלא אביך את בקשתך, הלא בת יחידה את לו והוא יאהבך ויחפוץ באשרך ובמנוחתך.

ותעש רחל כדברי השכנה וגם פצרה באביה למהר למלא את דבריה, וגם התאוננה באזניו על מלאכת הבית הקשה והכבדה המוטלת עליה יום יום ולא כחה, ויעתר אביה להפצרותיה וישא לו את השכנה לאשה.

בימים הראשונים לנשואיה הסבירה השכנה פניה אל רחל בתה־חורגתה וגם התנהגה עמה ברחמים רבים, וגם פנקה אותה מאד, אבל לאט לאט החלה להראות לה פנים חמוצים, פני אם חורגת, וגם הטילה עליה עבודות בית קשות, וכאשר נסתה רחל לסרב לפקודותיה ולהזכירה את הבטחותיה הטובות אליה לפני נשואיה, ותרגז האשה מאד ותביא את דבתה רעה באזני אישה לאמר: נרפית היא רחל בתך, נרפית, וכל מעייניה אך באכילה, בשתיה ובתענוגים, ואל משק הבית לא תשים לבה.

ויכעס האב על בתו מאד, ובעצת אשתו המרשעת הרחיקה גם מביתו, וישם משכנה במרתף החשוך אשר בבית למען הרעימה, וכנגד זה קרב מאד את בת־אשתו, וכל אשר שאלה לא אצל ממנה.

ויצר לרחל מאד על מעשי אמה־חורגתה, וגם נפקחו עיניה להבין את הרעה הגדולה אשר עוללה לאמה בהמשכה אחרי עצת שכנתה חורגתה, ותבך במסתרים נפשה בכי תמרורים מאין הפוגות.

ויהי היום ויעבירו קול בעיר לאמר: היום יעבור הנסיך ברחובות קריה להראות לעיני התושבים בהודו ובהדרו, ועל כל בנות העיר הקטנות והגדולות לצאת אל הרחובות והרחבות אשר ממול בתיהן, לכבדן ולנקותן מכל חלאה לכבוד בן־המלך, אשה אשה מול ביתה.

אז מיהרה אשת ח' אברם ותפקוד על רחל בתה חורגתה למהר לצאת אל הרחוב ככל שאר בנות העיר למען נקותו, ואת בתה היא לא שלחה, ותחזיקנה שמורה בביתה.

ויחר לרחל מאד ותזלנה עיניה דמעות חמות, אך נבצרה ממנה להמרות את פי אם חורגתה, מדעתה, כי מרה תהיה אחריתה גם מאת החורגת האכזריה וגם מאת אביה אשר נהפך לבו עליה לרעה בעצת אשתו.

ויהי בצאתה אל הרחוב, ותרא והנה שער החצר אשר ממול ביתה פתוח לרוחה, ותאמר בלבה: הבה נא אסורה אל החצר ההיא עד ירגע לבי הסוער, ועד אשר יעלה בידי לעצור בעד דמעותי המחניקות גרוני ואחר – אצאה אל הרחוב לטאטאו ולנקותו. היא במבוא החצר והנה קול עלה באזנה מתוך אחד החדרים הקטנים אשר בירכתי החצר, והקול חלש כקול אשה חולה המתהפכת בחבליה, ותמהר ותגש אל החדר ותדחף את הדלת לפניה, ותרא, והנה זקנה כחושת בשר וחוורון מות על פניה שוכבת בקצה החדר וכל עוד נפשה בה, והיא קוראת ומתחננת לאמר: מים! מים תנו לי וחייתי! כי עיפה נפשי מהחום הבוער בקרבי!!

ותמהר הנערה ותבא לחולה מים ותשקנה ותרחץ את ידיה ואת פניה, וגם הפכה לה מטתה וגם הביאה סדרים בחדר להחיות נפש הזקנה.

ותרם הזקנה את עיניה העייפות אל הנערה ותקרא: החייתיני, בתי, החייתיני! וברוכה תהיי לד'. יואל אלוה והשיב לך גמולך בראשך על כל הטובה אשר עשית עמדי לסעדני ולעודדני, ומעתה פיך יפיק מרגליות בדברך, ורגליך תשארנה אחריהן לשונות זהב וכסף בכל אשר תלכנה: לשון אחת זהב, ולשון אחרת כסף. ויהי כן כאשר אמרה הזקנה: דברה הנערה – ומרגליות נשרו מפיה, הלכה הנערה – ולשונות זהב וכסף נשתרבבו מאחרי פסיעות רגליה היפות בצעדה.

זכרה הנערה את הרחוב ואת אשר עליה לעשות שם, ותמהר ותצא לעבודתה אחרי דרשה בשלום הזקנה. ויראוה העוברים ויתמהו כולם מהקסם הנפלא אשר היה שפוך על פניה, מהמרגליות היקרות אשר נשרו מפיה בדברה, ומלשונות הכסף והזהב אשר השאירה אחריה בכל אשר הלכה.

ויקראו כולם ויאמרו: אכן נערה מיוחדת במינה היא נערה זאת, חזון בלתי נפרץ!

בין כה וכה ובן המלך עבר ברחוב רוכב על סוס דוהר, והוא בחור כארזים וכולו מחמדים, ובהביטו כה וכה ראה והנה באחת מפנות הרחוב המון בני אדם נאספים צפופים מסביב לאיזה דבר, ולא ידע מה, וכולם שקועים עמוק עמוק באשר לפניהם עד אשר שכחו כולם כי בן המלך עובר. וישתומם מאד למראה, ויט סוסו הצדה לראות מה שם – ומה גדלה תמיהתו גם הוא, כאשר נפל מבטו על הנערה הנפלאה אשר בתווך בין המון העומדים, וילך גם לבו שבי אחריה, נקסום נקסם בן המלך ביפיה המקסים ובכל תנועות גופה המלאות חן, ואף כי בנועם מדברותיה המפיקות מרגליות ממש, ובלשונות הכסף והזהב אשר השאירה אחריה בהליכתה. ויפן הנסיך אל הנערה וישאל אותה לאמר: הגידי נא לי, ריבה יפה, בת מי את? ואיזהו מקום מגורך? וכאשר ענתה הנערה על שאלותיו, מהר הנסיך וירשום תשובותיה בספר, ובאמרו לה “שלום” בחיוך קל ומביע רצון, פנה וילך לו לדרכו.

ויהי כאשר שבה הנערה אל ביתה, ותתפלא האם החורגת לראות את אשר ראתה. ותקרא לאמר: רחל! מאין כל אלה לך? ותספר לה רחל את כל הקורות אותה עם הזקנה החולה אשר ממול ביתם. ויצר לחורגת מאד מאד, ובקנאתה ברחל על אשרה הפתאומי, מהרה ותלבש את בתה היא מחלצות ותשלחנה אל הזקנה וגם צותה עליה להתנהג עם הזקנה ככל אשר התנהגה רחל, למען תמצא חן בעיניה ותברך נפשה ככל אשר ברכה את רחל.

ויהי כבוא הנערה, בית הזקנה, ותבהל מאד למראה פני הזקנה הכחושים והחוורים ולמבטי עיניה השקועות עמוק עמוק בחוריהן, ובאמרה להגיש לה ספל מים לשתיה, רעדו ידיה מפחד, וישמט הספל מבין אצבעותיה, ויפול על המטה אשר הזקנה שכבה עליה. וישפכו המים על המטה וירטיבו את הזקנה ואת המצעים והשמיכות, ותכעס הזקנה מאד על כשלון הנערה ותקרא בקול מיואש לאמר: הוי! החרדתיני, נערה קלת־דעת, החרדתיני! יואל אלוה והחרידך גם את, ויהי רצון, כי כאשר הרטבת אותי מכף רגל ועד ראש כן ירטיב ה' אותך מעתה ועד עולם, מדי דברך יזל פיך ריר, ומדי לכתך תשארנה רגליך אחריהן גומות של חלאה ובוץ מרגיזות עינים – – –

ויהי כן כאשר אמרה הזקנה…

ויהי כשוב הנערה לבית אמה ותחשכנה עיני האם מראות את אשר ראתה בבתה, וגם כל באי הבית, השכנים והשכנות, ראו כן תמהו, וגם שחקו למשבתי האם החורגת, כי ידעו את כל אשר עוללה באכזריותה לנפש רחל האומללה והיתומה מאמה.

ותחביא האשה את בתה בחדרי חדרים, ולמן היום ההוא לא נתנה לה להראות החוצה ולבה נשבר בקרבה מאד.

בין כה וכה ורץ שלוח מבית המלוכה בא אל ח' אברם אבי רחל ויאמר: ח' אברם! מטעם הנסיך שולחתי אליך לאמר: מהרה ובואה אל ארמון המלך, מהרה, אל תאחר!

ותצא נפש ח' אברם מפחד, כי לא ידע מה לנסיך ולו כי קראהו.

ויהי כבואו הארמונה וישתומם לשמוע את הנסיך מדבר אליו רכות לאמר: ח' אברם! ח' אברם! לפני ימים שנים עברתי ברחוב היהודים, וארא את בתך רחל אשר מצאה חן בעיני מאד, ואני רוצה ליעדנה לי לאשה, ולכן חושה והודיע זאת לנערה והכינות אותה לקראת החתונה אשר תהיה בעוד ימים מועטים, חושה, על תעמוד!

ולא יכול ח' אברם להאמין למשמע אזניו, ויהפך פחדו הגדול לשמחה בלי מצרים, ובהרימו עיניו השמימה מבלי משים קרא לאמר: אכן, אין כמוך באלהים ה' ואין כמעשיך!

ובכרעו לפני הנסיך אמר: השתחויתי, אדוני הנסיך! כי מה אני ומי אני להיות חותן למלך, ומה בתי כי תזכה להיות אשה לבן המלך?!

ויצו הנסיך ויכינו לח' אברם מתנות רבות יקרות־ערך, כיד המלך. וגם מלבושי הוד והדר נתן לו ולבתו רחל, היא ארוסתו. וישב ח' אברם אל ביתו בעגלת־הזהב אשר הוכנה למענו, והמון רב משרי המלוכה לווהו עד ביתו.

ויהי כספר ח' אברם את כל הקורות אותו לרחל בתו ולאשתו, ותשמח רחל מאד, אבל אשתו בכתה מרוב צער ויגון, ולקנאתה ברחל ובאשרה לא היה קץ.

ויהי כהגיע יום החתונה, ותרב התכונה בארמון המלך, ויחכו כל באי שער החצר בכליון עינים לקראת בוא כלת הנסיך היפה־פיה, כי הרבו לדבר עליה בכל תפוצות העיר, וגם ספרו בשבחה רבות לאמר: נערה נפלאה היא כלת הנסיך ואין דומה לה בכל בנות גילה.

ויהי ביום החתונה ותסבר אשת ח' אברם פניה אל רחל, ותלבש אותה בידיה מחלצות כלולותיה, וגם הרבתה לקשטה וליפותה בכל מיני קשוטים ותמרוקים, ותשכור לה בעצמה מרכבה נהדרה להובילה הארמונה אל הנסיך חתנה, והיא ובתה ישבו עמה במרכבה ללוותה בדרכה.

ויהי בחצי הדרך ותרמוז אשת ח' אברם לעגלון, לנטות הצדה מהרחוב, ואיש לא הרגיש בזה מרוב הדחק, ויהי בהרחיקן לכת ויגיעו עד מקום שמם מאדם, ותרמוז אשת ח' אברם לעגלון לעמוד, והיא הלכה לה עם רחל ועם בתה תחת העצים העבותים כאומרות לנוח, ותתנפל על רחל באכזריות נוראה, ותך אותה מכות נאמנות וגם… עוורה לה את עיניה, ותפשט את שמלותיה מעליה, ותציגה ערומה כביום הולדה, ותלבש את בתה היא את שמלות רחל היפות, ותקשטנה בקשוטיה ככלה, ותצו לעגלון למהר לשוב בדרך אשר באו בה, ולהוביל אותה ואת בתה עד שער המלך, וימלא העגלון אחרי רמזיה.

ויהי כבואן הארמונה וישתוממו כל באי בית המלך לראות את כלת הנסיך כי כעורה היא מאין כמוה, וגם שאלו זה את זה בלחש לאמר: הזאת היא “כלילת־היופי” אשר בחר בה הנסיך לאשה? – לא יאמן כי יסופר!! –

בין כה וכה וגנן המלך עבר במקרה דרך המקום, אשר שם עזבה אשת ח' אברם את רחל האומללה, וכראותו את הנערה היפה־פיה והיא עורת, ערומה ועזובה לנפשה במקום שמם, נכמרו רחמיו עליה ויגש אליה וישאלנה: מה לך? – ותען הנערה ותספר לו את כל הקורות אותה עם אמה חורגתה. וגם בקשה אותו לחוס עליה ולאספה אל ביתו, אולי ירחם ה' עליה ויגיע הדבר לאזני אביה והחזירה לביתו.

ויעש הגנן כדברי הנערה, ויקחנה עמו אל ביתו בגן־המלך ויאמר לה: הרגעי נא נערה יקרה ואל יפול רוחך בקרבך. כי לבת תהיי לי מעתה, כי חשוך־בנים אני, וה' הקרה אותך בדרכי.

ויהי בלילה ויחלום הגנן חלום, ובחלומו והנה מלאך־ה' נצב עליו ויאמר אליו: הטיבות עשות לאסוף את הנערה היפה והאומללה אל ביתך, וה' הטוב ישלם לך כגמולך ונתן לך בנים מאשתך, ועתה בקומך בבקר ממשכבך ומהרת אל אילן־הסרק אשר בקצה גנך במקום פלוני אלמוני, ולקחת ממנו עלים אחדים ובשלת אותם במים, והכינות מהם אספלנית ונתת אותה על עיני הנערה, ונרפאה הנערה מעוורונה, ושבה לראות כבראשונה.

ויהי בבוקר ויעש הגנן ככל אשר ראה בחלומו, ותרפא הנערה מעוורונה, ותשב לראות. ולשמחתה, ולשמחת הגנן ואשתו לא היה קץ.

ויהי כי ראה הנסיך את כלתו בת אשת ח' אברם, וישתומם גם הוא על המראה המכוער, וגם התעצב מאד אל לבו, כי לא ידע מה קרה לה? – ומרוב רוגזו וכעסו יצא אל הגן לטיל מעט למען הפיג צערו, ובהתהלכו הגיע עד בית־הגנן. וישתומם לפגש שם את כלתו את רחל אשר הכירה כרגע, ויפן אל הגנן וישאלהו פשר־דבר, וימהר הגנן לספר לנסיך את כל הקורות עם רחל, ואת אשר מצאה בשדה במקום שמם, והיא עוורת בשתי עיניה, וגם את חלומו הוא ואת פתרונו לא הסתיר ממנו.

וישמח הנסיך מאד ויחבק לרחל וינשק לה, וייחר לו על האם החורגת ועל בתה ועל אשר עשו שתיהן לרמותו, ויאמר אל הגנן: שים עיניך לטובה על רחל, כי כלתי היא, בחירת לבי. ועוד מעט שוב אשוב אליך לקחתה, ומשכרתך תהיה שלמה מעמדי, וישתחו הגנן לפני הנסיך.

ויהי כשוב הנסיך אל ארמונו, ויאסף אליו את כל בני משפחתו, ואת כל השרים והקרואים אשר באו ליום כלולותיו, ואחר קרא את אשת ח' אברם חותנו ואת בתה, ויאמרו כל הקרואים: אהה! כי קרא הנסיך לקדש את הנערה המכוערה, וכן לא יעשה, ויצטערו מאד ויפלו פניהם.

אבל מה השתוממו כלם בשמעם את הנסיך שואל את אשת ח' אברם לעיני כל הנאספים לאמר: הגידי נא גברת, כדת מה לעשות באדם אשר חפץ לרמות את בית־המלוכה ואת הנסיך?

ותען אשת ח' אברם מבלי הרבות חשוב ותאמר: אמצא חן בעיניך הנסיך: האדם אשר חפץ לרמות את בית־המלוכה ואת הנסיך, אחת דתו להתלות על העץ.

ויצו הנסיך ויתלו את אשת ח' אברם ואת בתה על העץ על כל־הרעה אשר עשו לו ולרחל כלתו היפה־פיה, ואחר חגג את חג־חתונתו עם רחל בשמחה, ויעש משתה שבעה ימים לכל שריו ועבדיו, את משתה רחל, ויתן משאות מאת פניו לכל הקרואים, ולשמחת כלם לא היה קץ.

ויהי לתקופת הימים, ויפקד ה' את אשת הגנן הטוב אשר הציל את רחל מרעה, ותלד לו בן יפה להלל.

וישלם ה' לעושי הרעה כרעתם, ולעושי הטובה כטובתם, כי לה' החסד, והרבה עמו פדות.

הכל תלוי במזל / הגב' מזל טרבולוס: ספרדיה מירושלם

ויהי היום ואחד המלכים יצא לשוח בשדה לרוח הערב הקריר, ויקח עמו את אצטגנינו אשר בארמונו ללוותו בדרכו. הם מתהלכים והנה הרים המלך את עיניו השמימה וירא כוכב גדול בהלו. ובהראותו באצבעו עליו שאל את האיצטגנין לאמר: כוכב מאיר זה כוכבו של מי הוא? – ויען האיצטגנין ויאמר: אדוני ומלכי! כוכבו של פלוני אלמוני מוכר־הירקות הוא, הוא “בר מזל” ועלה יעלה לגדולה! – ויתפלא המלך לדברי האיצטגנין ויעמיד פנים של ספקן כאומר: אין אני בטוח בדבריך! וגם צוה לאיצטגנין להביא לפניו ביום המחרת את מוכר הירקות למען הכירו פנים אל פנים, ויען האיצטגנין ויאמר: השתחויתי, אדוני ומלכי, פקודתך תשמור רוחי!

ויהי ממחרת ויבוא ציר שלוח מחצר המלך אל מוכר הירקות ויאמר אליו: בן אדם! בפקודת מלכנו ואדוננו שולחתי אליך לאמר: מהרה, סורה אל הארמון, כי דבר למלך אליך! – וישמע מוכר הירקות ויפג לבו מפחד באמרו, מה למלך ולי כי שלח לקרוא לי, ואנכי חדל אישים, ודבר לא היה לי עם גדולים מעודי, ואף כי עם המלך! אויה לי כי אבדתי!

וימהר האיש אל הארמון כולו רועד מפחד, וכאשר הציגוהו לפני המלך שאלהו המלך לאמר: “מי אתה? ומה מלאכתך?” – וישתחו האיש לפני המלך ויאמר: אדוני ומלכי! עבד נכנע להוד מלכותך אני, ומלאכתי – מוכר־ירקות, אני מתפרנס מיגיע כפי ודבר אין לי עם אדם מיום היותי עד היום הזה, אשר יש לי הכבוד והאושר לעמוד לפניך לשרתך!

אז יקרא המלך בזעם־פנים מעושה ויאמר: מעתה לא מכירת ירקות תהיה מלאכתך כי רופא־חולים תהיה! כי אמר המלך להכשיל את האיש בהטילו עליו מלאכה חדשה, אשר לא חונך בה ולא למדה למען יתבדו דברי האיצטגנין.

וירעד האיש בשמעו את דברי המלך ויקרא בשפה רפה ובדמעות על עיניו ויאמר: אבל… אדוני ומלכי… איככה אוכל והייתי לרופא ואנכי מוכר ירקות פשוט ואיש שפל־ערך ועם הארץ גמור בעניני רפואה, היתכן? אל נא אדוני ומלכי! כי מה עשיתי ומה חטאתי לך, כי אתה גוזר עלי גזירה כה קשה ואנכי נקי כפים ובר לבב…

ויכעס המלך לדבריו ויקרא שנית לאמור: הס! כי לא להוסיף! ופקודתי תשמור רוחך, אחרת, מרה תהיה אחריתך!

ויקוד האיש וישתחו לפני המלך ויצא מלפניו בפיק ברכים ודאבון לבב, כי אמר מי יודע, אם לא עלילות דברים שמו עלי בני בליעל לפני המלך למען יתגולל עלי ולמען יתנפל עלי להמיתני מבלי עון אשר חטאתי!

אבל היכול האיש להתנגד לפקודת מלכו?!

וימהר וישכיר את חנותו לאחר, ואת הירקות אשר בה מכר לשוכר, ובמעט הכסף אשר לקח קנה לו מלבושים חדשים ויפים תחת המלבושים הבלים הצואים אשר היו לו, וגם החליף את דירתו הדלה באחרת רחבה ונאה במרכז העיר, ויפץ מודעות ברחובות קריה לאמר: רופא גדול בא לעיר, וכל איש חולה ותשוש כח אל יחמיץ את השעה, ימהר אליו אל מקום פלוני אלמוני ותחי נפשו!

וימהרו חולי העיר להקות להקות אל הרופא החדש, אשר הכירם כולם, אך הם לא הכירוהו בהחליפו בגדיו ודירתו, ויתן לאיש איש מהם רפואות שוא – מים וסוכר, סוכר ומים, צרי ולוט, בטנים ושקדים כתושים ומעורבים בשמן מעט… אבל ראו זה פלא, כל הרפואות היו צרי־מרפא לחולים. ויבריאו כולם בימים מועטים, ויצא שם הרופא החדש לתהלה בכל העיר והסביבה. לאמר: אכן, רופא פלאים הוא, אין כמוהו ברופאים, ויהי “כוכבו” עולה מיום ליום, ויעשר האיש עושר רב, כאשר חזה האיצטגנין.

ויהי היום ויסר אליו חולה אשר בועת שומן גדולה לו בחזהו מול לבו, ויספר אליו לאמר: אדוני הרופא! בועה זו אשר עיניך רואות צמחה לי רק לפני זמן קצר, היא מטרידה את מנוחתי מאד, היא כופפה אותי מרוב כאב, וכמעט שעל ידה נהפכתי לגבן, וזאת עוד, גם את מלאכתי, מלאכת הדיגות אשר היתה מקור פרנסתי ופרנסת בני ביתי, היה עלי לעזוב בסבת בועתי. ואנכי בכל רע, פניתי אל כל הרופאים אשר בעיר, ולא הועילו לי, וכל רפואותיהם מאפע, ועתה שמעתי עליך אומרים כי מפליא לעשות הנך, ואמהר אליך כאשר עיניך רואות, והנני מפיל תחנתי לפניך כי תחוס עלי ותרפאני גם אני כאשר עשית עם רבים אחרים. הרבה עלי שכרך ואתנה, כי את הכל אני מוכן להקריב למען בריאותי ואף אם יהיה עלי ללוות כסף מאחרים אעשה!

ויבדוק הרופא את החולה ויאמר לו: אכן חולה אתה מאד, אבל יש מזור למחלתך ואנכי ארפאך.

ויתן לו רפואה: תערובת סוכר מקנדיה לשתיה ושמן־כופר למריחה, ובהושיטו אותה לו אמר: מהרפואה תשתה חמש פעמים ביום, ואת שמן־הכופר תחמם בלילה בלילה ומרחת בו את בועתך וגם תשפשפנה יפה יפה, עד אשר תזיע, ואחר כסה גופך בשמיכות חמות ושכבת עד אור הבוקר ונזהרת מאד לבל תתקרר כי סכנה גדולה כרוכה בהתקררותך, כה עשה יום יום ולילה לילה שלשים יום, ואחר תשוב אלי.

ויעש האיש כאשר פקד עליו הרופא וגם ראה ברכה רבה בהוראות הרופא, כי כעבור שלשים הימים נמס השומן מעל חזהו, והבועה כלא היתה. ויבריא האיש וישב ללכת קוממיות כאשר בראשונה, ותגדל שמחתו מאד ועיני כל בני ביתו ומכיריו רואות ומשתוממות. ושם הרופא המהולל נשא בפי כולם לברכה כרופא מפליא לעשות.

ויהי ביום השלשים אשר בו אמר האיש ללכת אל הרופא כאשר צוהו, ויעבור דרך חוף הים וחכתו בידו כי אמר: אולי יעלה בידי להעלות בחכתי דג גדול, יפה וטרי והגשתיהו לרופא מושיעי ומצילי למתנה, לאות תודתי העמוקה אליו, על כל הטובה אשר עשה עמדי לחלצני ממחלתי.

ויהי בהשליכו חכתו הימה, וימן לו ה' דג גדול ממין משובח וישאהו בשמחה רבה ויביאהו אל הרופא. בראשונה מאן הרופא לקבל אותו כי אמר: די לי שכרי, ורק אחרי הפצרות רבות לקחהו מידו וגם שמח מאד על תוצאות רפויו את החולה.

ויהי כראות הרופא את הדג והנה הוא מצוין במינו, ויזכור את המלך ואת פקודתו אליו להיות לרופא אחרי היותו מוכר־ירקות עני, ויאמר בלבו: הבה ואביא גם אני את הדג הזה למתנה למלך על כל הטוב והחסד אשר עשה עמדי להעשירני כיום הזה. והיה זה לו לאות על הכרת תודתי אליו למען אמצא חן בעיניו.

ויאמר ויעש, ויהי בבואו אל שער הארמון וישאל לראות את המלך, ויגידו לו לאמר: חולה המלך מאד כי עצם חדה נתקעה לו בגרונו באכלו היום ארוחתו והיא לא לבלוע ולא להקיא. מצבו מסוכן ואסור לאיש זר אשר לא רופא הוא לבוא אליו. אז הודיע האיש, כי גם הוא רופא מומחה, ויתנו לו לבוא.

ויהי כראות אותו המלך ויכירהו כרגע, ואף כי היה מצבו קשה מאד לא יכול להתאפק ויתפרץ בצחוק גדול אשר גרר אחריו שעול חזק, ומרוב השעול נפלטה העצם מגרונו, וינצל המלך ממות בטוח אחרי אשר כל הרופאים אמרו נואש לחייו.

אז קרא המלך את האיש לגשת אליו, ובידיו הרועדות לטפהו, ויאמר: האח ידידי! בגללך אתה נצלתי ממות אכזרי, ואכן עתה נוכחתי לדעת, כי צדק האיצטגנין באמרו, כי “הכוכב המאיר” אשר ראיתי בליל המעשה בלכתי לטייל בחברתו, כוכבך הוא, וכי “הכל תלוי במזל”, ואין דבר העומד לפניו, ואשרי אדם אשר נולד ב“מזל טוב” ואוי לו למי שנולד ב“מזל רע”. – העיקר הוא המזל!

אז יתן המלך לרופא “מוכר־הירקות” מתנות רבות ויקרות, וישלחהו לביתו בשלום, ולמן היום ההוא העלהו גם למעלה גדולה וישם אותו בין רואי פניו ויועציו. ולאושר האיש לא היה קץ.

שלשה סוחרים ואכסנאי / הגב' מזל טרבולוס: ספרדיה מירושלם

“על דאטפת אטפוך, וסוף מטיפיך יטופון”

ויהי היום ושלשה סוחרים נכבדים מסוחרי ירושלם עשו ביניהם שותפות וגם החליטו לנסוע יחד למדינות־הים לקנות סחורה. ויתן כל אחד מהשותפים חלקו בקרן השותפות, אלף זהובים לאחד, ויסעו.

ויהי בהגיעם אל עיר ב. ויסורו שלשתם אל אחד מבתי־המלון ויתאכסנו בו, ואחרי אשר רחצו את ידיהם ופניהם והחליפו את בגדי הדרך, סעדו לבם, ויצאו אל הרחוב לקנות סחורותיהם.

ובצאתם לא לקחו עמם את צרור כספם כי כבד הוא, וגם יראו להסתובב עם הכסף בעיר זרה. ויפקידו את הצרור ביד בעל־המלון אשר אישר את קבלתו מידם, וגם התנו עמו לאמר: רק במעמד שלשתנו יחד תשיב לנו את צרור כספנו.

ויסבו הסוחרים ברחובות־העיר וילכו מחנות אל חנות, ובכל מקום בואם בחרו בסחורות אשר בחרו ויגידו למוכרים לאמר: אחרי הצהרים נחזור ונשלם את מחיר הסחורות ונקחן.

בשעת הצהרים שבו הסוחרים אל המלון ויסעדו לבם, ובגמרם לאכול פנו שני הסוחרים הזקנים אל השלישי הצעיר מהם ויגידו לו לאמר, אחינו! עלה נא אתה אל בעל המלון אשר בקומה העליונה, ושאל ממנו צרור־כספנו כי עיפים אנחנו מאד ולא נוכל לעלות עמך יחד אליו, ואם ימאן האיש למלא אחרי דבריך ויאמר, כי רק ביד שלשתנו ימסר כספנו כאשר התנינו עמו, וקראת אותנו מעל הגזוזטרה, ואמרנו לו, כי בפקודתנו עלית.

ויהי כן כאשר אמרו הסוחרים.

ויהי כי מאן בעל־המלון למסור את הכסף בידי־שואלו באמרו, כי הוא יחידי ואין חבריו עמו, ויקרא האיש את חבריו מעל הגזוזטרה, ויאמרו החברים: כן אחינו הצעיר דובר, תנה לו הכסף כי אנחנו שלחנוהו.

ובמלון שני שערים, ראשי וצדדי.

לקח הסוחר את צרור־הכסף, ויערים ויתגנב דרך השער הצדדי ויעלם, ואיש לא הרגיש בצאתו,

וכראות שני הסוחרים הזקנים כי בושש חברם הצעיר לבוא, ויעלו אל בעל־המלון וישאלוהו על אודותיו, ויען בעל־המלון ויאמר: מסרתי את כספכם ביד חברכם כאשר אמרתם וילך. ואין אני יודע איהו.

ויהי כי ראו הסוחרים כי אחיהם הערים ויגנב כספם ויעלם, וירימו קול־צעקה אל בעל־המלון לאמר: הרעות באשר עשית למסור כספנו ביד אחד מאתנו, ואנחנו הלא התנינו עמך לאמר: במעמד שלשתנו יחד תשיב לנו צרור־כספנו.

ויתמה בעל־המלון ויקרא: אבל מה לכם ולי כי באתם להתגולל עלי ולהתנפל עלי, ואנכי הלא שאלתי את פיכם וגם אתם הגדתם לי לאמר: תנה את הכסף בידו?! – אבל הסוחרים אך באחת, חטאת! ואל השופט נגיש משפטנו! עליך היה למלא אחרי התנאי!

ויביאו הסוחרים את דבר־ריבם עם בעל המלון לפני שופט־העיר, ויחרץ השופט משפט לאמר, חטא בעל־המלון בתתו הכסף ביד אחד, והתובעים התרו בו לאמר: רק במעמד שלשתנו תתן כספנו.

ובדברו פנה אל השוטרים העומדים לפניו ויאמר אליהם: חכו לאיש שלשה ימים, ואם לא ישלם, והורדתם את מלונו ואת רהיטיו השוקה ומכרתם אותם ומסרתם את הכסף לסוחרים.

ויצא בעל־המלון מלפני השופט בפחי־נפש וישב אל מלונו קודר וזעף מאד.

ויהי בהגיעו אל ביתו וימצא אורח חדש רך־בשנים, יפה־עינים וטוב־ראי, וכלו אומר כבוד והדר. וישאל מי הוא ומה עבודתו, ומאין הוא בא? – ויגידו לו האורחים אשר במלון לאמר: כה אמר האיש אלינו בשיחתו עמנו: עורך־דין אני, ומהעיר הקרובה נ. באתי הלום לרגלי עסקי.

ואכן עורך־דין מפורסם היה האיש, וגם עשיר ובעל־נכסים לרוב, ובראותו את בת בעל־המלון בבואו, והנה היא יפת־תאר ויפת־מראה מאין כמוה, וילך לבו שבי אחריה.

אבל כאשר נסה להתקרב אל הנערה ולתנות אהבים עמה, ותסב הנערה פניה ממנו וגם אטמה אזניה משמוע אל דבריו.

ויבן הצעיר כי עצובת־רוח היא ויאמר בלבו: הלא דבר הוא, וישב לדבר עמה, וגם נסה לגלות את אשר בלבה, וגם הבטיח את הנערה לאמר: עשה אעשה את כל אשר ביכלתי למען בוא לעזרתך.

אז תספר הנערה לצעיר את כל הקורות עם אביה האומלל, את גזר־הדין הקשה אשר חרץ עליו שופט־העיר על לא עול בכפו, ואת הרעה הרבה הצפויה לו לצאת נקי מכל נכסיו בעוד יום או יומים.

ויצר לצעיר מאד וגם השתומם על פסק־הדין המוזר אשר פסק השופט, ויאמר אל הנערה: מהרי אל אביך והגידי לו לאמר: כה אמר האורח הצעיר אשר במלון, סורה נא אלי ואני אצילך, כי עורך־דין אני!

ותרץ הנערה בשמחה ותגד את הדבר לאביה, וישמע בעל־המלון לדברי־בתו ותאורנה עיניו, וימהר אל הצעיר ויספר לו את כל הקורות אותו עם האורחים ועם השופט ויאמר: אויה לי כי אבדתי ואנכי חף מכל פשע!

ויאמר לו הצעיר: אנכי אצילך! אבל רק בזאת אאות לך בהבטיחך אותי לתת לי את בתך היפה לאשה, כי חשקה נפשי בה, וה' ברכני בכל־טוב.

ויאמר האיש: כה אעשה כאשר דברת. אבל רק ברצון בתי אעשה זאת, ועתה נקרא לנערה ונשאלה את פיה.

ויקראו לנערה, וישאלה אביה לאמר: התלכי אחרי האיש הזה להיות לו לאשה?

ותען הנערה ותאמר: אלך! רק יהי ה' עמו להצילך – אבי – מכל הרעה אשר באה עליך, ואתה נקי־כפים ובר־לבב.

אז מהר הצעיר ויפן אל בית־המשפט לערעורים אשר בעיר. ויערער לפני השופטים הגבוהים על פסק־הדין אשר נתן כנגד בעל־המלון, וגם טען לפניהם לאמר: נאמן הוא בעל־המלון אשר אני בא־כחו לשלם את כל אשר יושת עליו מטעם השופט באם יביאו הסוחרים אליו את חברם השלישי, כי הלא כן התנו עמו, במסרם בידו את צרור־כספם: רק במעמד שלשתנו תמסור לנו את כספנו בשובנו לקחתו, והתנאי עיקר על פי דבריהם!

ויקראו השופטים ויאמרו: אכן צדק הטוען בדבריו, ובפנותם אל הסוחרים התובעים הוסיפו לאמר: לכו והביאו את שותפכם השלישי הצעיר מכם, ככל אשר התניתם עם בעל־המלון, תנאי עיקר!

והפעם שבו הסוחרים מלפני־השופטים בפחי־נפש, ולבעל המלון ולכל בני ביתו היתה אורה ושמחה וששון וחג־כלולות, כי ביום ההוא חגגו את חג כלולות בתו היחידה והיפה עם בחיר־לבה, עם עורך־הדין העשיר והמפורסם, ולשמחת כלם לא היה קץ.

סניור² יצחק ובתו / הגב' מזל טרבולוס: ספרדיה מירושלם

ויהי היום וסניור יצחק הסוחר יצא למסעיו אל הכפרים אשר בסביבות עיר מגוריו לערב מערבו. ויהי בדרך ויצמא האיש למים, ויפן כה וכה וירא במרחק חצי מיל בערך כעין בריכה. וימהר אליה, והנה היא אחת הבריכות בחומות החצרות אשר בערי המזרח, מהן ישתו העוברים והשבים וגם ישקו את בהמותיהם וביחוד בעונת הקיץ³.

ויתן סניור יצחק פיו אל הברז אשר מעל לבריכה בקיר החומה וישת מן המים לרויה. ויהי כאמרו להניח את הברז מתוך פיו וישתומם לראות כי שפתיו דבקו אל הברז ולא יכול להזיזן משם. ויחרד האיש חרדה גדולה עד מאד ויפג לבו. וינס לחלץ שפתיו מן הברז ולא הצליח, ויהי כמתיאש.

הוא חושב כה וכה והנה קול עולה באזניו מאחורי חומת הברזל לאמור: הלך! הלך! אם נתון תתן לי את בתך היפה לאשה אשחררך וגם אאשרך אושר רב.

ויבהל האיש מאד לשמע הקול, ויפקפק בראשונה לענות. אבל אחרי כן קרא בלב נרעש לאמר: כה אעשה כאשר דברת! ואחרי אשר קבעו את זמן החתונה כעבור שלשה חדשים בלי שיראו איש את פני רעהו יצא סניור יצחק לחפשי ויאחז דרכו הלאה.

כאשר כלה סניור יצחק את עסקיו בכפרים, שב אל ביתו ויספר לאשתו את כל הקורות אותו עם הברז, ותבהל האשה למשמע אזניה. ותקרא בקול רגש לאמר: אויה לי אישי מה עשית?!! מי יודע מי הוא הנעלם אשר יעדת אליו את רבקה בתנו לאשה? – אהה לבתי היקרה כי אבדה! – ובדברה נשאה קולה ותבך בכי תמרורים.

ויעברו שלשה ירחים, ויהי היום ורוח־סערה חזק מאד התחולל בעיר מגורי סניור יצחק אשר לא היה כמוהו לפניו. ויבהלו התושבים מאד, כי אמרו: כולנו מתים, אבל לעת ערב נח הרוח מזעפו, ותשב רוח התושבים אליהם וגם בני בית סניור יצחק בתוכם.

הם יושבים ומשוחחים על מאורע היום, והנה נפתחה פתאום דלת ביתם, ודוב גדול נראה לעיניהם בהכנסו. ויבהל סניור יצחק וכל בני ביתו עמו מפני הדוב, ויצא לבם, ויקראו כולם בחרדה לאמר: אויה לנו כי אבדנו!

אבל מה גדל תמהונם בשמעם את הדוב מדבר אליהם בלשון בני אדם לאמר: אישי סניור יצחק! הגיע זמן חתונתי. ורוח היום נשאתני עד הלום ואבוא לקחת את בתך רבקה היפה – היא כלתי – לאשה, כאשר הבטחתני ביום שתותך מן הברז.

ויצא לב סניור יצחק ולב כל בני ביתו למשמע אזנם, ויביטו איש בפני רעהו כנדהמים, וגם נשאו קולם ויבכו. ואשת סניור יצחק הגדילה. ובפנותה אל אישה קראה בקול פחדים: אישי היקר! הלא הגדתי לך מראש, כי הרעות רעה גדולה ליעד את בתנו יחידתנו לאשה לקול מסתתר, אשר קרא אליך ממקום מחבואו, ואתה לא ידעת את הקורא, אוי ואבוי לנו, ואללי לבתנו! אתה את נפשך הצלת, ועל נפש בתנו הבאת אסון.

אבל הדוב שב ויקרא בקול רועש ומצוה לאמר: ענו מהרה ואמרו אמן כהבטחתכם. ולא, אויה לכם מחרון אפי, כי כלה אכלה אתכם כרגע!

ויהי כי ראתה רבקה את הסכנה הגדולה המרחפת על פני הוריה האומללים ואת סערת רוחם הנוראה ותקפץ ממקומה ותקרא לדוב לאמר: אל נא באפך, אדוני הדוב, הנח את הורי לנפשם ואל תגע ידך בהם לרעה, ואני אמלא אחרי הבטחת אבי והייתי לך לאשה.

ובדברה מהרה אל הדוב ותמשכהו אחריה אל אחד החדרים ותסגור הדלת בעדם.

ולב סניור יצחק וכל בני ביתו נמוגו מפחד, ויהיו כולם כמתעלפים, וגם שנתם נדדה מעיניהם כל אותו הלילה.

כעבור רגעים אחדים אחרי כניסתם לחדר, ראתה רבקה והנה התנער הדוב בחזקה, ובהפילו עורו־פרותו מעליו נגלה לעיניה בחור יפה עינים וטוב־ראי מאין כמוהו, ויתקרב אל רבקה ויקרא לאמר: אל תיראי, ריבה נאה! לא דוב אנכי כאשר חשבתם. בן אדם אנכי כמוכם, ומעתה היה תהיי לי לאשה ואהבך, אבל אחת אשאלה ממך אותה אבקש, שמרי בלבך את אשר ראית, ואל תגלי דבר באזני מי שהוא ואף כי באזני הוריך, כי בזאת חפצתי, ואל תרבי לשאל שאלות!

ויהי בבוקר ויקם הבחור משנתו וישב ויתעטף באדרתו, אדרת שער־הדוב אשר לו, ויצא השדה, ויתהלך באשר התהלך מבלי אשר ירגיש איש בצאתו.

ורבקה גם היא יצאה מחדרה אחרי רגעים מספר, וכראות אותה הוריה וכל בני ביתה מהרו אליה בשמחה גלויה ויקראו: אכן החייתינו רבקה, החייתינו! כל הלילה נדדה שנה מעינינו מרוב פחד ודאגה, כי אמרנו מי יודע מה קרה לך? ועתה ספרי נא לנו – יקירתנו – את כל המוצאות אותך בליל־עברות לכולנו!

אבל רבקה שמה לפיה מחסום ולא גלתה דבר וחצי דבר מכל אשר אתה, בהבטיחה את אישה־הדוב לאמר: לא אדבר! ורק זאת הגידה להוריה, כי לבה שקט מכל פחד.

וישתוממו הורי רבקה ובני ביתה למשמע אזנם, כי לא ידעו מה אתה.

ויהי בערב, ויראה הדוב שנית כאשר ביום אתמול, וגם רבקה מהרה אחריו אל החדר אשר סגרה אותו אחריהם כבראשונה.

ולא יכלה אם רבקה להתאפק ותקם ותגש על ראשי אצבעות רגליה אל פתח חדר בתה, ותצץ מחרכי הדלתות לראות מה שם? ומה השתוממה לראות, כי בחור כארזים מאין כמוהו יצא מתוך פרות־שער הדוב, והוא גם יפה־תואר ויפה־מראה מאד, ותשמח לקראת המראה ותספר הדבר לאישה. וישמח גם הוא מאד, ובכל זאת התכוץ לב שניהם בקרבם מכעס עצור על בתם יחידתם, אשר הסתירה הדבר בלבה ולהם לא הגידה מאומה מכל אשר אתה.

ויהי בבוקר ויביטו ההורים על בתם בפנים זועמים על שלא הגידה להם דבר מכל אשר אתה, ובצאת הדוב אל השדה כדרכו קראה האם אל רבקה בכעס עצור לאמר: אי לך בתנו היקרה! הזה תגמולך להוריך אשר אהבוך וגם חבבוך, וגם טפחוך ורבוך ברחמים גדולים, כי תסתירי מהם דבר מה קרה לך? או התדמי בנפשך, כי לך לבדך יאה לשמוח ולנו רק בושת הפנים ומגנת־הלב. הכן נאה וכן יאה?!

ויצר לב רבקה מאד למשמע דברי הוריה, ובלב רועד מפחד גילתה להם את כל האמת, כי אמרה: טוב טוב לי לסכן את נפשי אני, מאשר להדאיב את נפש הורי היקרים ויבוא עלי מה שיבוא!

ויהי לפנות ערב כשוב בעלה הביתה, ותמהר רבקה ותודיע לו את אשר עשתה לגלות להוריה את כל האמת הערומה למרות הבטחתה אליו. וייחר לבעל מאד, ויאמר לה: הרעות רבקה באשר עשית לגלות את הסוד אשר אמרתי לך אל תגליהו. ועתה לא אוכל עוד לשבת אתך לחיות עמך מחוסר בטחון בך. ובבוקר אלכה לי באשר אלך ולא תוסיפי לראות את פני עד עולם. אחת אמרתי ולא אשנה. ורק זאת אעשה, את אחת ממחלפות ראשך אקח עמי בטרם אפרד מעמך להיות לי לזכרון.

ובדברו לקח מספרים ויקצץ אחת ממחלפות רבקה היפות וישימה בחיקו, ובבוקר בעוד רבקה וכל בני הבית שוכבים הוזים, יצא הבחור את הבית בהתעטפו בפרות־הדוב כדרכו, ואיש לא הרגיש בצאתו.

ויהי כהקיצה ותרא רבקה והנה אין בעלה בבית ותבן כי רעה נגד פניה, וכי הקם יקים הבעל את דברו לבלתי שוב לראותה עוד עד עולם, ויצר לה מאד, ותבך בכי תמרורים, כי אהב אהבה רבקה את בעלה מאד למרות זרות דרכיו.

ויהי כי ראו ההורים את רבקה בצאתה, והנה עיניה אדומות מבכי. וישאלו לאמר: מה לך? – ותספר להם רבקה את כל הרעה אשר מצאתה בעזוב אותה בעלה אהוב לבה לבלתי שוב אליה עוד. וגם את הסבה אשר הביאה לזאת לא הסתירה מהם. ויצר להורים מאד, ויתמלא לבם צער עמוק תחת השמחה אשר שמחו אתמול, וצערם גדל שבעתים בשמעם, כי אחת החליטה רבקה בתם ולא תשנה, לעזוב גם היא את הבית ללכת לחפש את בעלה היפה אשר נפשה נקשרה בנפשו.

ותאמר ותעש, ואחרי אכלה את ארוחת הבוקר בלוית הוריה, שבה אל חדרה ותעש את ההכנות לנסיעתה. ואחר נפרדה מעם הוריה אשר בכו על צוארה מאד וגם היא בכתה על צוארם ותצא לדרכה.

כעבור ימים הגיעה רבקה לעיר הגדולה ב. ותסר אל אחד מבתי המלון אשר שם ואחרי נוחה מעט מעמל דרכה, התחפשה בבגדי גבר⁴ ותשם פניה אל אחת מהמקהוות (בתי הקהוה־הקפה) ותקבל שם עבודה כמשרת, כי אמרה בלבה: הנה המקהוה היא מקום מיועד להמון עוברים ושבים מדי יום ביומו, אולי יסור אליו גם בעלי במקרה ואכירהו, או כי שאל אשאל את פי מבקרי המקהוה על אודותיו והגידו לי מקומו איהו.

כעבור ימים אחדים שמעה רבקה, והנה כרוז קורא בחיל ברחוב המקהוה לאמר: מי החפץ לקנות בית־מרחץ גדול ויפה במקום פלוני אלמוני במחיר זול יסור ויקנה.

ותמהר רבקה אל המקום ותקן את בית־המרחץ בכסף אשר לקחה עמה מביתה בטרם צאתה לדרכה, ואחר קראה לכרוז אשר על ידו קנתה את בית־המרחץ ותאמר לו: למחר תכריז בכל רחובות העיר לאמר: כל אשר יחפץ להתרחץ חנם וגם לקבל שקל כסף למתנה אחרי הרחיצה יסור אל בית מרחצי, אך רק בזאת אאות לעשות כן, בספר לי כל מתרחץ את קורות ימי חייו בקצרה בטרם יצא את בית המרחץ, והיה זה שכרי. וישמעו בני העיר וימהרו המונים המונים אל בית המרחץ ויתרחצו יום יום.

ובעיר ההיא גרה זקנה עניה אשר התפרנסה מיגיע כפיה, ממלאכת הכביסה והגהיצה, ולזקנה נכדה צעירה חכמה וחרוצה. ויהי היום, ותאמר הנכדה לזקנה: זקנתי! הלא שמעת את שמע בית המרחץ החדש, בו יבואו בני האדם להתרחץ חנם אין כסף וגם יקבלו אחרי הרחיצה שקל לגלגולת. ועתה הנה גם את וגם אנכי זקוקות לרחיצה, כי כבר עבר זמן רב שלא התרחצנו. וזאת עוד: הנה את גם חולה היום ואין בכחך לצאת לעבודתך כנהוג. והיו לנו שני השקלים אשר נקבל אחר הרחיצה להוצאות יומנו זה ולא נמות מרעב.

ותאות הזקנה לדברי נכדתה, ותאמר: הבה אעוג לנו עוגה מהקמח המעט אשר נשאר לנו בבית, ואת תלכי אל האופה ואפית אותה ואכלנוה בטרם נלך להתרחץ⁵.

ותעג הזקנה את העוגה כאשר אמרה, ותתן אותה ביד נכדתה אשר לקחה אותה אל התנור וגם חכתה שם עד האפותה.

ויהי כאמרה לרדות את העוגה מן התנור ולשוב הביתה עם עוגתה, ויתנפל עליה כלב אחד אשר רבץ על יד שער התנור ויטרוף את העוגה מידה וימלט.

ותרץ הנערה אחרי הכלב למען הציל עוגתה מבין שניו ולא יכלה, כי הכלב רץ במהירות גדולה וגם יצא את שער העיר וגם הרחיק לכת בין השדות.

ויהי כאמור הנערה לשוב אל עקבותיה מרוב יאוש ומרוב עיפות, ותרא מרחוק והנה בא הכלב אל חצר אחת בודדה אשר על אם הדרך במקום שמם מאדם, ותחזור מדעתה, ותתאמץ ותלך עד אותה החצר, ומה השתוממה לראות כי שקט ודממה מסביב, וכי החדרים הרבים אשר בחצר פתוחים כולם לרוחה, וכולם ריקים מאדם. ובאחד האולמות הרחבים והארוכים מצאה שולחנות מלאים כל טוב, מאכלי תאוה ומעדני מלכים, וכולם ערוכים בטוב טעם כמוכנים ומוזמנים לקבלת פני אורחים חשובים, ובהיות הנערה רעבה מאד לרגלי מרוצתה, ותגש אל אחד השולחנות ותאכל לשובע נפשה, וגם מן המשקאות המבוסמים שתתה לרויה. ואחר השתרעה על אחת הספות באחד החדרים אשר ממול חדר האוכל לנוח, אך לבה הלם בקרבה כהולם פעם מרוב פחד ובהלה, כי לא ידעה פשר דבר החצר. בין כה וכה תקפתה השנה ותרדם, ותרדמתה חזקה עליה מאד ולא התעוררה רק אחרי אשר רד היום, והחושך פרש כנפיו על פני תבל. ויצא לבה מפחד כי אמרה מה אעשה הלילה לבדי במקום שמם זה, ומי יודע אם לא נלכדתי בפח?!

בעוד היא חושבת כה וכה, והנה קול משק חזק כקול דובים רעבים הגיע לאזניה. ומה נבהלה הנערה בהפנותה עיניה אל מול שער החצר ותרא והנה להקת דובים לקראתה, ועוד מעט והתפרצו כולם אל תוך החצר פנימה, ויצא לבה מפחד, ותמהר ותצנח אל מתחת לספה אשר שכבה עליה ותסתתר שם מעיני הדובים.

אחרי רגעים מספר ראתה הנערה, והנה התנערו הדובים בחזקה, ויטילו כולם יחד את עורם־פרותם מעליהם, ויהפכו לבחורים נאים ומלבבים, ואחד מהם קרא בקול לאמר: אהה! מי יתן והקרה ה' לפנינו את מלאכו הטוב אשר ישרוף פעם אחת את פרוות הדובים אשר לפנינו והצילנו מרעתנו!

ותאמר הנערה בלבה, אכן פלא הוא! ואם זכה אזכה להמלט חיים מזה ולשוב הביתה, ומהרתי עם זקנתי אל בית המרחץ, וספרתי לבעלת בית המרחץ את כל אשר ראו עיני במקום הזה למצוא חן בעיניה, כי הלא אוהבת היא לשמוע את קורות חיי המתרחצים בבית מרחצה.

ויהי אחרי אכול הבחורים מהמעדנים אשר על השולחנות ואחרי שתותם, ויתפזרו איש איש אל חדרו ואל משכבו. ואל החדר אשר ממול חדר הנערה נכנס צעיר יפה־תואר ויפה־מראה מאין כמוהו, ובהביטה דרך הדלת הפתוחה למחצה ראתה והנה הצעיר אחרי השתקעו על משכבו הוציא מתחת לכרו צמת שערות יפה, ובהגישו אותה למו פיו נשק אותה נשיקות מאליפות בחבה גלויה, וברטנו מלים אחדות בלחש, הורידו עיניו דמעות, ואחר הפך פניו אל הקיר ויישן.

ותתפלא הנערה מאד על המעשה, כי לא הבינה פשר דבר. ובבוקר בטרם יעורו הבחורים משנתם מיהרה ותמלט מהחצר אחרי קחתה עמה צידה לדרכה מכל טוב השולחנות אשר נשאר אחרי אשר הבחורים סעדו את לבם בערב בבואם, ותמהר אל ביתה ואל זקנתה.

וכראות הזקנה את נכדתה קראה לאמר: מה לך נכדתי, כי כה אחרו פעמיך לבוא? ואיפה בלית כל יום אתמול וכל הלילה ולא דרכך?!

ותספר הנערה לזקנתה את כל הקורות אותה עם הכלב, וגם את דבר החצר השמם וכל אשר ראתה שם ספרה לה, לא הסתירה ממנה דבר.

ויהי כי נחה הנערה מעמל דרכה ותאמר לזקנתה: הבה נא נלך אל בית־המרחץ כאשר החלטנו למען הנקות, ואף כי אחרי שובי מן הדרך הארוכה והמאובקה אשר בה הלכתי, ותעתר הזקנה לדברי הנכדה ותלכנה.

ויהי אחרי הרחיצה ותגשנה שתיהן אל בעלת המרחץ ותספר לה הנערה את קורות חייה וחיי זקנתה כאשר יעשו כל המתרחצים, וגם את כל הקורות אותה אתמול בחצר ועל הבחורים והבחור “בעל הצמה” בתוכם ספרה לה.

כשמוע בעלת המרחץ את דברי הנערה, ותתפלא מאד ולבה פג בקרבה בחשבה: מי יודע אם לא באתי הפעם עד מבוקשי למצוא את אישי מחמד נפשי?!

ותפצר בנערה מאד להובילה עד החצר וגם הבטיחה אותה להעניקה הענקת כסף הגונה אם כדבריה כן הוא.

ותאות הנערה לדברי בעלת המרחץ, וגם הוליכה אותה אל החצר כבקשתה.

ויהי כבואן, ותתחבאנה שתיהן מתחת לספה בחדר אשר שכבה הנערה, וכעבור שעות מספר ראו שתיהן את כל המחזה מהחל ועד כלה, לא חסר דבר.

ומה גדלה שמחת בעלת המרחץ בנפול עיניה על הבחור “בעל הצמה” ותכירהו, כי אישה אהובה, מחמד לבה הוא, וכי הצמה אשר הגיש למו פיו וינשקה, צמתה היא! ויסער לבה מאד, ותאמר לקפוץ ממקומה ולגשת אליו, אבל אחרי רגע שבה ותבליג על סערת רוחה ולא זזה ממקומה עד האשמורת השלישית, ורק אז כאשר הרגישה, כי כל בני הבית הוזים ושקועים בשנה, קמה ותבוא בלאט אל אולם האוכל, שם הורידו הבחורים מעליהם את פרוות־הדובים אשר כסום בבואם, ותאספן ותוציא אותן הרחק אל מחוץ לחצר, ותשרפן עד אחת, כי שמוע שמעה גם היא את הבחורים באמרם: מי יתן והקרה ה' לפנינו את מלאכו הטוב אשר ישרוף פעם את פרוות הדובים אשר לפנינו והצילנו מרעתנו!

ויהי בבוקר כהקיץ הבחורים משנתם ויחפשו את העורות ולא מצאום, ותגדל השמחה במחנה, וגם הביטו איש בפני רעהו בהשתוממות באמרם, מה זה קרה לנו הלילה ואנחנו לא ידענו. וגם הוסיפו: אכן, הצל הצילנו יה מרעתנו וגם מלא את משאת נפשנו וברוכים יהיו העושים!

אז מהרה רבקה אל בעלה ממקום מחבואה ותפול על צואריו ותשקהו. וגם הוא אשר הכירה כרגע העתיר לה נשיקותיו, ומתוך סקרנות קרא לאמר: מה זאת?!!

ותספר רבקה לאישה את כל פרשת הדרך, ובהציגה לפניו את חברתה בת לויתה הוסיפה לאמר:

אמנם חטאתי, אישי הטוב, באשר עשיתי להפר הבטחתי, ולגלות סודך לאחרים, אבל אל נא תשכח ש“האחרים” האלה הורי הם. הורי היקרים, שנפשי קשורה בנפשם ככל אשר נפשם הם קשורה בנפשי אני, ואיככה יכולתי לראות ברעה אשר מצאתם ולשים מחסום למו פי, וה' הלא צוונו בתורתו לאמר: “כבד את אביך ואת אמך למען יאריכון ימיך”?! – ואל נא תשכח גם את דברי חכמינו באמרם: אלו דברים שאדם אוכל פירותיהם בעולם הזה והקרן קיימת לו לעולם הבא. ואלה הם: כבוד אב ואם, וגמילות חסדים ותלמוד תורה. – ועתה הלא עיניך הרואות, כי את פרי המצוה אשר עשיתי לכבד את הורי בסכני את נפשי, אנחנו שנינו אוכלים ברגע הזה, הוא רגע אשרנו הגדול, בהפגשנו אחרי הפרדנו. בדרך נס נזדווגנו, ובדרך נס הצלתיך עתה, ומעתה היה נהיה מאושרים בארץ בחברת הורינו כל הימים.

וישמח הבחור לדברי אשתו, אשר אהבה מאד ופניו לא היו לו עוד, ואף הצדיק את אשתו באשר עשתה לגלות את סודה להוריה באמרו: הטיבות באשר עשית, אשתי הטובה, וה' הטוב שלם לך כגמולך, וגם אותי הציל למענך, כאשר אמרת. וישובו שניהם לבית ההורים בשלום, וההורים שמחו בהם מאד.

ויעברו ימים ותנסה רבקה לא פעם ולא שתים להציל דבר מפי בעלה על אדות מעשהו המוזר עם חבריו, עטופי עורות הדובים כמוהו, וגם בקשתו לגלות לה את כל מצפוני לבו, אבל הוא אך באחת: אל תרבי לשאול שאלות, כי לא אוכל דבר וסודי ימות עמדי.

גם בת לוית רבקה מצאה חן בעיני אחד הבחורים־הדובים, אשר התאהב בה וישאנה לו לאשה. ויהיו כולם מאושרים עד יומם האחרון.

אורח לא קרוא / רבקה לוי ספרדיה מירושלים

לפני שנים רבות גר בעיר קורדובה אשר בספרד יהודי ושמו יצחק די לה רוזה, עשיר מופלג אין כמוהו לעושר בין כל בני העיר, אבל כגודל עשרו כן גדלה כילותו, ועל כן היה שמו לשמצה בפי כל ויכנוהו בשם “עשיר חשוך” כי כך דרכו של עשיר זה, לכסות בלילה בלילה את חלונות ביתו הפונים אל הרחוב בוילאות עבים לבל יהנו העוברים לאורו הדל אשר הדליק בביתו להאיר מחשכיו.

ויהי היום ויחג אחד מבחורי הקהלה את חג כלולותיו, ויבואו כל רעיו ומכריו לקחת חלק בשמחתו. ויהי כי עבר טכס הקדושין ויתפזרו המזומנים בכל פנות הבית להקות להקות לרקוד ולהשתעשע. ולהקה אחת, עשרים בחורים במספר, התכנסה בגן מחוץ לבית, ותשב לה תחת אחד העצים, ויהי הם משוחחים, ויתגלגלו הדברים על ה“עשיר החשוך” ויספר איש איש מהם את כל אשר ידע ואת כל אשר שמע על צרות עינו ועל כילותו של האיש.

והדברים הרגיזו את השומעים, ורגשי שנאה עמוקה מהולים במחשבות נקם כנגד העשיר התעוררו בלב כולם.

אז יקרא אחד המסובים ויאמר: אבל אחי! עד אשר נתרגז ונתמרמר על האיש הזה הבה נטכס עצה, כדת מה לעשות למען הסר חרפתו מעל קהלתנו הנכבדה, ולמען העביר כלמתו מעל כל היהדות הספרדית המצטיינת מאז ומעולם באצילותה ובשמה הטוב. אולי גם “ירחם ה'” ויעלה בידינו להשפיע עליו לטובה בדרך מוסר ונועם, למען ישנה דרכו הרעה, והיה זה שכרנו, הלא אחינו בשרנו הוא, יהודי הוא, מבני בניו של אברהם אבינו, אשר היה למופת לכל באצילות הנפש ובנדיבות הרוח, אשר הנחיל את הסגולות הנעלות ההן לבניו אחריו למורשת עולמים.

וישמעו האנשים, ויאותו לדבריו, ויקראו: אכן צדקת מאד בדבריך, ועל זה יאמר: “קרינא דאגרתא, איהו להוי פרונקא” (הקורא את המכתב הוא יהיה גם הנותן באורו) לאמר: יפה דרשת, וברוך אומר ועושה.

ויען האיש: אם לעצתי תשמעו נשית את הדבר על אברהם קלדירון היושב אתנו פה במסבתנו – ובדברו הראה באצבעו עליו – כי חכם האיש ונבון, ובעל תחבולות, והוא ימצא את דרכו להגיע עד “די לה רוזה” ועשה את אשר יש לעשות לשבט או לחסד. – נשליך עליו יהבנו, כי יש תקוה.

ויפנו השומעים אל אברהם, וישאלוהו אם יש עם רצונו לעשות את הדבר.

ויאמר אברהם: חברי! אמנם הקשיתם לשאל, אבל אחרי ששמתם עיניכם בי, אקבל עלי את הדבר, ועשה אעשה, ואני מקוה, שגם יכול אוכל. אבל הלא כולכם יודעים, כי “אגוז זה קשה לפצחו”, ועל כן עזרתכם אתם, עזרת משנה, בחומר וברוח תהיה נחוצה לי. האיש הלא רע מעללים ורחם לא ידע. ואם אפול בידו חלילה, מי יצילני? ומי ידאג לבני אחרי, ואנכי איש עני ואביון ומאומה אין בידי. ועל כן אם תבטיחוני מעתה שכר עמלי ביד נדיבה וגם תעמדו על ידי למלא פעם בפעם אחרי מועצותי והלכתי.

ויאותו האנשים לדבריו ויקבעו לו מאה דינרי זהב שכר טרחתו, ויפקד כל אחד מהם חלקו בכסף ביד איש נאמן לשני הצדדים וגם קמו כולם כאיש אחד וילכו אחרי אברהם.

והיום יום ערב שבת, והשעה מאוחרת מאד, שעה לפני “הדלקת נרות” וימהרו כולם אל הרחוב אשר שם בית הכילי, אברהם הולך ראשונה, ואחריו במרחק מועט, הולכים כל חבריו.

ויהי כהגיעם קרוב לבית, ויאמר אברהם לחבריו, אתם התהלכו פה מסביב, והייתם נכונים לקריאתי, ואנכי אגש עד הבית ואת אשר אעשה אודיע לכם דרך החלון.

ובדברו מהר אל שער הבית וידפוק בחזקה בדלת, ויקרא: פתחו! פתחו! פתחו! כי דבר נחוץ לי אל מר יצחקי די לה רוזה אדוני־הבית.

ויהי כי נשקף אחד מבני הבית בעד החלון ויקרא בכעס עצור לאמר: מי הדופק ומה לך פה, ומי לך פה, בשעה כה מאוחרת בערב שבת?

ויען אברהם קלדירון ויאמר: היא הנותנת! ועל כן אני דופק בחזקה למען תמהרו לפתוח, כי דבר נחוץ ותכוף לי אל “בעל הבית”, ולעצתו אני מיחל!

וירגז מאד המשקיף בעד החלון ויקרא בחימה גלויה לאמר: הלעת כזאת בערב שבת בין־השמשות באים לדרוש בעצות?! או העלה על דעתך, כי ענה יענה לך מר די לא רוצה, והוא הרי זאת דרכו מאז לנעול דלתותיו בפני כל דופק בכל הימים ומה גם בערב שבת! סור לך מזה, נבזה! כי כל חזותך מעידה בך, כי אכן חצוף ונבזה אתה, ואם אין מרה תהיה אחריתך!

ויוסף אברהם לדפוק ביתר שאת בשלישית ולקרוא: פתחו! פתחו! כי לא אזוז מזה עד אשר תשמעו לי, כי בנפשי הוא, ולבי סמוך ובטוח, כי לו באו דברי ודפיקותי עד מר די לה רוזה, כי אז היה פותח לפני דלתותיו לרוחה. ידעתי כי טוב לב הוא ולא ימנע טובו ממני!

ויהי כשמוע די לה רוזה את קול דבריו האחרונים אשר נאמרו ברגש מלא רוך ותחנונים, ויתן צו לפתוח את השער, וגם עמד בכבודו ובעצמו על מפתן פתח ביתו אשר בקומה השלישית ופניו מול המדרגות אשר עם שער הכניסה ויחכה לאיש לשמוע מה בפיו, כי מאד מאד גדלה תמיהתו לשמוע דברים כאלה, והוא לא הסכין להם מתמול שלשום.

ויבוא קלדירון אל החצר ויערים לעשות עצמו כחולה, ויתהלך אט עקב בצד אגודל ובטפסו לעלות על המדרגות הרבות אשר לפניו שלב אחר שלב, אחז בשתי ידיו הרועדות בשני צדי המעקה בכל כחו והוא מתאנח וגונח עם כל צעד, ומקלל את יומו ואת רוע מזלו על אשר יסרהו אלהים בשבט עברתו להחלותו ולהחלישו.

ובעל הבית מחריש ומשתאה לדעת מה לאיש נגוע חולי ומוכה אלהים ולו! – ותוך כדי דבור עלו בלבו מחשבות נוגות וספקות מחרידים לאמר: מי יודע? אולי מרמה בפי האיש ולא לבקש ממני עצה הוא בא, אלא לבו לכיסי ועיניו אל ממוני, וכמעט שאמר לפנות ולשוב אל חדרו ולהעלם בטרם יגיע אברהם עדיו, אבל אברהם כאלו הבין את הנעשה בלבו, ויקרא בקול תחנונים: אל נא אדוני הטוב! חכה נא לי רגע ואבואה, חוסה נא עלי ואל תבישני משברי! כי בך שמתי מבטחי, רק עצה אני מבקש, ואני בטוח, כי עצתך תנחני בדרך אשרי, ומה יבצר ממך, אם יהודי כמוני יהנה וממך לא יחסר מאומה? הנה איש טוב אתה, וה' מיטיב לטובים בלבותם! ובדברו התאמץ להאיץ צעדיו תחתיו בעלותו והנה מעדו רגליו הרועדות והחלשות ויפל תחתיו, אז ירים קולו בבכי מר מעושה לאמר: אוי לי כי עוניתי! יסור יסרני יה על רוב פשעי, וכולי מכאובים ויסורים… למה לי חיים!

וישמע די לה רוזה ולבו חלל בקרבו…

אחרי התאמצות רבה הצליח אברהם להגיע סוף סוף עד השלב העליון, והנה… בו ברגע שמעו אזניו את קול הקורא – קול שמש הקהלה – מכריז ואומר: שבת! שבת! שבת היום לה', מהרו! הדליקו נרות ואל תאחרו! כי כבר הגיעה השעה!

אז יפן די לה רוזה בזעף פנים אל אברהם ויקרא: הרואה אתה “אורח בלתי קרוא” שכבר אחרת המועד? או השומע אתה את בת קולו של הכרוז, כי כבר הגיעה השבת? ובכן חושה והגידה את אשר אתה חפץ ואל תביאני לידי חלול היום הקדוש… ולולא חסתי עליך בראותי אותך חלוש וידוע חולי, כי אז… כי מי אתה ומה אתה, כי נועזת לבוא עדי, ואנכי אינני מכירך, וגם פניך לא ראיתי בלתי היום?! הגד איפוא את אשר אתה חפץ!

השתחויתי, אדוני הנכבד – קרא אברהם בקול מלא חלחלה ויאמר: אכן הריעותי באשר עשיתי לבוא עדיך בשעה כה מאוחרת וכה קדושה להטרידך, ועמך הסליחה. אמנם אתה אינך מכיר אותי וגם לא שמעת שמעי עד היום הזה. כי מי אני ומה אני כדבריך? – איש מן העם… אבל אני מכיר אותך יפה, וגם שמוע שמעתי את שמעך הטוב, וגם ידוע ידעתי, כי סוחר מרגליות ואבני חן אתה, לכן באתי עדיך להודיעך, כי שמועה עברה במחנה קהלתנו היום, שהאלהים הטוב ראה בעניי ויאנה לידי מרגלית אחת מצוינה במינה ליופי ולגודל, כי יפה היא עד מאד וגם גדולה כביצה, ועל כן רבו הקופצים עליה לקנותה ממני, וכל אחד מהם מציע לי מחיר שאין אני יודע להעריכו, כי הרי מעודי לא עסקתי בכמו אלה, במסחר של מרגליות ואבנים טובות, ואומר בלבי, אסורה נא אליך, אדוני, בטרם אעשה כל מעשה ואשאלה את פיך וכל אשר תאמר אלי אעשה, כי ידעתי כי רחמן ונאמן אתה. כל אשרי במרגליתי, והיא תקות עתידי, ראה בקשתיך!

ויהי כשמוע די לה רוזה את קול אברהם בדברו, ותאורנה עיניו רגע, כי אמר: הנה הקרה ה' לפני עסק טוב, ומי יודע, אם לא אעשה על ידה ריוח גדול, הן כל חזותו של בעל המרגלית מעידה בו כי בטלן הוא ורחוק מהויות המסחר, ועל כן קרא אל אברהם עוד הפעם לאמר: מהרה והראה לי את מרגליתך, כי אץ אנכי לבית הכנסת ל“קבלת השבת”.

ובדברו התאמץ להראות לאברהם פנים זועמים במקצת לבל יראה ללבו, כדרך הסוחרים הנוהגים לדבר אחת בפה ואחת בלב…

אז יקרא אברהם גם הוא בקול מלא צער מעושה לאמר: רואה אנכי, אדוני, כי אץ אתה לדרכך לבית הכנסת. ובאמת השעה מאוחרת וחלילה לי להטרידך עוד ולהביא אותך – חלילה לידי “חלול שבת”. חשבתי כי אגיע עדיך במוקדם, וטעיתי, כי מה אעשה ורגלי הכואבות והחלשות היו בעוכרי לעכבני עד כה, ועמך אדוני הטוב הסליחה. צר מאד כי הלאיתיך, מזלי הרע גרם לי אחורי, ואחרי שכבר נכנסה השבת אשובה לי לדרכי, אחכה עד אשר תעבור ואשובה!…

ובדברו פנה ערפו לכילי כאומר ללכת.

וירא הכילי וירעד לבו, פן ילך האיש ויוליך את אשרו, ואת הריוח הגדול אשר חשב לעשות, ומכר את המרגלית לאחד הקופצים עליה כדבריו, ועל כן מהר אליו ויאחזנו בידו כמנסה לעצור אותו מלכת, ובקול רך ונעים קרא הפעם ויאמר: אל ידידי! אל תלך, אחרי הגיעך עד הלום, אנכי רואה כי עיף אתה מאד, אחרי עשותך דרך ארוכה ויקשה ממך לשוב ריקם, לכן הנני מזמינך לבלות את השבת עמנו, ובמוצאי שבת אחרי “ההבדלה” אמלא אחרי בקשתך להודיעך מחיר המרגליות, והלכת לדרכך בשלום.

ובדברו הובילהו החדרה, וגם פקד על בני ביתו להכין למענו מים חמים לרחוץ ידיו ופניו וגם בגד יפה מבגדיו הכין לו באמרו: הנה עוד מעט והלכת יחד עמי לבית הכנסת להתפלל ולקבל את “היום הקדוש”, לבש נא את הבגד אשר לפניך לכבוד היום, ולמחר תחזירנו לי כצאתך לדרכך.

ויודה אברהם לעשיר, וירחץ פניו וידיו וגם התהדר במלבושי ההוד אשר נתן לו העשיר, וישימו פניהם לבית הכנסת כשהם מתהלכים זה על יד זה לאט לאט לרגלי עיפותו וחולשתו של אברהם.

ויהי כראות חברי אברהם אותו מרחוק בלכתו עם הכילי, וישמחו מאד, וגם הסבירו לו פנים מרחוק כמביעים שביעת רצונם אליו, וברמזו להם ללכת אחריו נשמעו לו ויבואו כולם לבית התפלה.

אחרי התפלה נגשו כל ה“יחידים” (בשם “יחידים” מכנים הספרדים את באי ביהכ"נ הקבועים) אל אברהם אשר עמד ע"י העשיר ויברכוהו בתור אורח, וגם הוא השיב ברכה לכולם ואת חבריו הציג אחד אחד לפני העשיר כרעיו וידידיו מנוער, וגם לחש לאחד מהם באוזן להגיד לחברים, כי ישובו להסתובב ברחוב בית יצחק שעה קלה, וכי יבואו להתפלל גם תפלת שחרית למחרת הבוקר באותו בית הכנסת.

ויעשו החברים כדבר אברהם, וכבוא אברהם אל חדר האוכל אחרי מארחו, ראה והנה השולחן ערוך בטוב טעם, וכולו אומר כבוד. ויקדש יצחק על היין לכבוד השבת, ואחר הסבו אל השולחן לסעוד, והנה קם אברהם ונגש מהר אל החלון הפונה אל הרחוב, ויעבר את הוילון העבה מעליו בהתנצלו בפני “בעל הבית” והמסובים לאמר: סלחו נא לי בטובכם, מארחים נכבדים, על העיזי לפתוח את החלון ואת פיכם לא שאלתי, כי הנה עיניכם הרואות, איש נגוע־חולי אני, והרופאים פקדו עלי להשאיר תמיד את חלונות ביתי פתוחים לרוחה ביום ובלילה, למען אשאף אויר צח ונקי.

ובדברו הסב אל השולחן כשהחלונות פתוחים לכל ארכם ורחבם, וכשהאור, אור שבעת הנרות, לכבוד השבת פרץ החוצה אל הרחוב בפעם הראשונה בחיי הבית, וחבריו אשר ברחוב היו הראשונים לראות וליהנות ממנו כשהם צוחקים ומתפלאים על הצלחתו המהירה של אברהם.

בשעת האוכל השליך אברהם דרך החלון הקרוב למקום מושבו את כל עצמות הדג והבשר אשר הושיטו לו לאכול. כאשר שאל אותו “בעל הבית”, מדוע הוא טורח להשליך את העצמות, והוא הלא יכול להניחן בקערתו מן הצד – ענה אברהם: השתחוויתי, אדוני המארח! כן מנהגי תמיד בשעת אכלי, לשרת את עצמי אפילו בבית, למען הקל את העבודה מעל בני הבית, ואף כי בבית זרים. ויצחקו כל המסובים לדבריו, ולא ידעו המסובים, כי בצדיה עשה אברהם את אשר עשה למען הראות לחבריו אשר ברחוב, שהנה עלה בידו גם לאכול מסעודתו של הכילי כאות נפשו.

והחברים הבינו למעשה אברהם ויתענגו מאד על הצלחתו. כעבור רגעים מספר נשקף אברהם דרך החלון החוצה כאומר לשאוף רוח צח, וכראות אותו חבריו, צחקו לו ברצון ונפרדו ממנו בתנועות יד מתוך שמחה על נצחונותיו.

ויהי בבוקר וימהר אברהם לקום מעל מטתו, ואחרי התרחצו והתלבשו, שתה כוס חמין שהביאו לו מה“חמינירו” (בני המזרח קוראים בשם “חמינירו” את הכירה העשויה חמר, בה מחממים את המים, הקפה, ויתר המאכלים של השבת, והיא נגזרת מהמלה העברית “חם” “חמין” בתוספת “רו” מלשון ספרדית), נלוה אל “בעל הבית” בדרכו לבית הכנסת לתפלת שחרית, וכבואו שם מצא את כל חבריו אשר הקדימו לבוא ממנו, ותגדל שמחת כולם מאד.

וכראות גבאי בית הכנסת את אברהם נלוה אל מר די לה רוזה גם לתפלת שחרית, הבין, שהוא אורחו של די לה רוזה, ויתן לו מקום של כבוד על ידו על ה“תיבה”⁶, וכהגיע שעת “קריאת התורה” הכריז השמש על מכירת “המצוות”⁷“, ויקן העשיר – את “פתיחת ההיכל” לכבד בה את אברהם אורחו, ואת “הנחת הרמונים”⁸ ו”העליות" “סמוך” ו“משלים” ו“מפטיר” לאחדים מרעיו וחבריו אשר הציגם אברהם לפניו בליל השבת. וכל ה“מצוות” עלו לו ביוקר גדול, כי בראות באי שער בית הכנסת כי ה“עשיר הכילי והחשוך” קונה הפעם מצוות בנדיבות רוח רבה, שלא עשה מימיו, התחרו בו בכונה בקניה, ויעלו את מחיר כל מצוה למעלה ראש, והעשיר ראה והבין, וישוך בשרו בשניו, בקוותו שעל ידי קניותיו ו“כבודיו” יעלה בידו למשוך אליו את אהדת אברהם אורחו למכור לו את מרגליתו המצוינה במחיר זול כצאת השבת.

אחרי התפלה, שב די לה רוזה עם אורחו לבית, וגם ידידי אברהם באו לבקרו לשעה קלה למען השיב לו חלק מהכבוד אשר חלק להם בבית הכנסת ע"י המצוות אשר קנה למענם וגם הרבה במחירן, ובלכתם, בלה אברהם את יתר היום הקדוש בלוית מארחיו ויתר בני ביתו במנוחה ובתענוגים כאשר לא הסכין בהם מעודו.

סעודת הבוקר היתה – כנהוג – סעודה קלה, מר די לה רוזה פתח ב“קדוש” על כוס קטנה של שכר וכל בני הבית טעמו ממנו, וכולם סיימו באכילות ה“פסטיל” או ה“פסטידה” וה“סלאטה” – המלוחים – העשויה על פי רוב עגבניות קצוצות עם עלי פטריזיליה, והמתובלות במלח ופלפלים ומיץ לימון, ביצים קשות ומבוצלות⁹, ואחר קראו את ספר התהלים בנעימה המיוחדת הנהוגה, ואחרי מנוחת שעה קלה שבלו אותה כל בני הבית בשיחות קלות הגיעה שעת “סעודת הצהרים” היא הסעודה השמנה והגדולה של היום הקדוש.

גם שנת השבת המסורתית והמענגת (כי הרי שנה בשבת תענוג – שבת בר"ת) אחרי הסעודה השניה, לא חסרה, ואחרי תפלת המנחה וקיום מצות אכילת סעודה שלישית, יצא די לה רוזה לטיול עם אורחו אל רחוב העיר, שנמשך כנהוג עד שעת “המעריב”, אז שרו יחד עם משוררי בית הכנסת גדולים וקטנים את השירים הנהוגים והמזמורים הרגילים לפני התפלה. וכתום התפלה מהר מר די לה רוזה אל ביתו בלוית אורחו וכולו מלא תקוה לגמר “העסק הטוב” שאליו ערגה נפשו כל הימים, ואחרי “ברכת ההבדלה” עם כל המנהגים הקשורים בה, הזמין מר די לה רוזה את האורח אל חדר־כתיבתו המיוחד, ובפנותו אליו בסבר פנים מעושה שאלהו להראות לו את המרגלית אשר אתו להעריכה כהבטחתו.

ומה השתומם לשמוע מפי האורח שהוא אינו רגיל לפתוח בשום עסק במוצאי שבת קודש בטרם יסעד גם את “הסעודה הרביעית” היא סעודת “מלוה מלכה” בכדי לקיים את מצות ההוספה “מחול על הקודש”. וימהר די לה רוזה ויתן צו לערוך לאורח “סעודה רביעית” כבקשתו בהוסיפו לאורח, שהוא – די לה רוזה – אינו רגיל בסעודה רביעית מעודו, ושצר לו צר שאינו יכול הערב ביחוד, להתעכב יותר מדי בביתו, בהיותו קרוא לעסק חשוב ונחוץ אצל אחד מידידיו, הגר במקום רחוק.

ויהי כי גמר האורח את סעודתו הרביעית ולא שעה לדברי מארחו שהיה אץ לדרכו, ברך את “ברכת המזון” בקול רם ובנעימה מיוחדת, וגם הוסיף את “ברכת האורחים” הנהוגה במועל־כפים ובמצמוץ־עינים הבא מתוך “כונה”, ואחרי התענגו בבזיך הקפה של “מוצאי שבת” שיש בו משום תענוג מיוחד, ויעשן הסיגריה הראשונה, רמז למארחו, שחכה לו, ויאמר לו בקידה ובהשתחויה מנומסת ורגילה בהנחת היד הימנית על החזה: השתחויתי אדוני הנכבד, ואין לי די מלים בפי להביע לך את תודתי העמוקה על כל אותות הכבוד שהואלת להראות לעבדך הצעיר והדל באלפי ישראל בטוב לבך ובנדיבות רוחך יחד עם כל בני ביתך הנכבדים, ואת סליחת כולם אני מבקש על הטרדה הרבה שגרמתי לכם במשך יום שלם – יום שבת קודש ולא אשכח טובתכם וחסדכם עמי עד עולם.

ועתה – הוסיף אברהם שנית בהשתחוותו לפני מארחו – הנני מוכן ומזומן לגשת אל העסק בהבטחה גמורה שלא אזוז כמלא־נימה מן הדרך אשר תתוה לי, וכל אשר תיעצני אמלא, והנני מגיש לך את תודתי העמוקה למפרע.

וישמע די לה רוזה את כל הפרשה הארוכה של התודות והברכות אשר חלק לו אורחו בחלקלקות לשון ובאותות הכנעה, וייחר לו מאד, ובכל זאת התאמץ והתאפק מלהתנפל עליו בחימה אשר מלאה את כל לבו, ובקול רווי תלונה חרישית וכבושה קרא לאמר: יישר כחך, אדוני, על דבריך הנעימים ועל תודותיך אשר אני ובני ביתי מעריכים מאד, ועתה הוציאה נא את מרגליתך אלי ואראנה, כי אץ אנכי לדרכי מאד כאשר הודעתיך.

אז יקרא אברהם ויאמר: הלוא הגדתי לך אדוני, ששמועה עברה בקרב מחנה בני קהלתנו, שה' הטוב אנה לידי מרגלית יקרה וגדולה כביצה בימים האלה, ועל כן קפצו הקונים עליה, ואני מרוב טרדתי ואי־נסיוני בסחורות כאלו, יראתי פן אכשל בהערכת המחיר, ואבוא אליך לשאול בעצתך ובהערכתך אתה את המרגלית, הלא מומחה אתה.

אבל אדוני – קרא הפעם די לה רוזה כמתרעם – רק מעתיר דברים על המרגלית, ואת המרגלית עצמה אינני רואה, ובכן הוציאה נא אותה אלי ואראנה ואעריכנה…

ויקרא אברהם בקול רך מלא תחנונים כמתחטא לפני מארחו ויאמר: אבל אדוני, אין בידי כל מרגלית של ממש, אלא מרגלית של תקוה… הגדתי, והנני חוזר ומגיד, שרק שמועה נפוצה בקרב מחננו שה' הטוב אנה לידי מרגלית כביצה, אבל לעת עתה אין ממש בדבריהם, אולם לבי מלא תקוה, שהשמועה הטובה תתגשם בקרב הימים לטובתי ולטובת בני ביתי ולהנאתנו כולנו, כי הרי איש עני ואביון הנני עד כה, וכנראה שתפלותי ובקשותי לפני אבינו שבשמים התחילו להתקבל, ואם הקהל שמע שיש מרגלית, בודאי שיש על מה לסמוך, והמרגלית בוא תבוא ולא תאחר, ומפחדי פן יחיש אלהי מרום לזכותני באבן היקרה ואנכי בלתי מוכן להערכתה, אמרתי: אסורה נא אליך ואשאלה את פיך ואדעה מחירה בשעה שתהיה בידי, ככל אשר אני מקוה, כיהודי מאמין ובוטח בה‘, כי היפלא מה’ דבר?!

אז פקעה סבלנותו של די לה רוזה ויתר ממקומו כנשוך נחש, ופיו הזה קצף מרוב כעס וחימה גלויה ויקרא בהתרגזות רבה ויאמר: מה אתה סח?! הלהתל בי באת, נבזה וחדל אישים?! האכלת וגם שתית, וגם לבשת וגם רמית?! אכן לבי נבא לי מראש, כי איש מרמה ותחבולה אתה, ולכן בקשתי להעלם לבלי לראות פניך, ואתה בערמתך ובנכלותך עצרת בעדי מלכת והצלחת. ועתה מהרה איפוא, חושה ופשוט בגדיך־בגדי מעליך, וצא לך מזה כלעומת שבאת בטרם אגרשך בעצמי בחרפה!

ויעמוד אברהם ועיניו תקועות בכילי בדברו, והוא כמשתומם מכל אשר שמעו אזניו, מהחרופים ומהגדופים אשר כאלו לא היה מוכן להם, ויקרא: אבל אל נא באפך, אדוני הנכבד! השקט על מעונך ואל תרב להתלהב, כי לא לאיש כמוך נאה לעשות את אשר אתה עושה. אני מבטיחך, שאין אני נבזה וחדל אישים כאשר תחשוב, אלא איש ירא אלהים ובוטח בה' אני, וכולי מלא תקוה באלהי מרום, שלא ישכחני ויושיט ידו להושיעני ולאשרני. הנה דוד מלכנו ונעים זמירותינו אמר בספרו הקדוש – ספר התהלים – שיחד קראנוהו עוד היום: “השלך על ה' יהבך והוא יכלכלך” – ואני השלכתי על ה' יהבי והוא יכלכלני, וגם ימציא לי את המרגלית הטובה והגדולה אשר אליה אני מיחל ועיניך אתה תראינה זאת מקרוב… והאמת אגיד לך, אדוני – הוסיף אברהם לאמר בקול מלא רוך ותחנונים – כי צר לי מאד לראות אותך משולל תקוה, ומחוסר אמונת אומן באלהיך, אל אדוני! כי אם יש עונש חמור אשר בידו לענות את האדם בן התמותה ענויים קשים ומרים, הרי זה אבדן־התקוה בעתיד מלא כל טוב, ואשרי אדם מקוה תמיד, ואוי לו למי שנכרתה תקותו מלבו! איש כזה הוא אומלל ביום ואומלל בלילה, ביום הרהורים מרגיזים יבהלוהו, ובלילה חלומות רעים יבעתוהו ואין נחת… ראה הזהרתיך, אדוני הטוב!

ובדברו, מהר אל החדר אשר לן בו בליל שבת, ויורד עדיו־בגדו, בגד העשיר, מעליו, וילבש את בגדיו הפשוטים, ובשובו אל די לה רוזה, הושיט לו את המלבושים ויאמר לו שלום חטוף ויצא לדרכו כמבויש.

ויהי בבוקר ויבוא אברהם על שכרו מאת חבריו אשר שמחו מאד לשמוע את כל הקורות אותו עם הכילי וגם פתח לו עסק קטן בכסף אשר קבל מהם, ויברך ה' חילו, ויעל לאט לאט ויהי למאושר, וישמח הוא בחלקו, וישמח גם אחרים בהעניקו אותם מאשר ברכהו ה'.

אשר לא כן די לה רוזה “העשיר החשוך”, כי מאז נפרד אברהם מעליו לא מצא עוד מנוחה לנפשו, כי דברי אברהם אליו על אבדן תקותו לימים טובים החרידוהו מנוחה, ויבואו בלבו כמדקרות חרב. רוח נכאה אפפתהו כל היום, ובלילה נדדה שנת מעיניו. בהתנמנמו בעתוהו פעם בפעם חלומות רעים ונוראים, ויתהלך קדורנית כל הימים.

לילה אחד גדלה מצוקת לבו של די לה רוזה למעלה ראש, ובהתנמנמו אחרי שעות רבות של נדודי־שנה, ראה והנה שניהם, אברהם אורחו והוא – עומדים לפני כס־יה למשפט, ושני מלאכים ממלאכי־מרום עומדים על ידיהם לשמור עליהם: המלאך האחד, מלאכו של אברהם, כולו לבן, והשני אשר על ימינו הוא, כולו שחור משחור. פני הראשון היו מסבירים ועליזים, ופני השני עצובים וקודרים. הראשון האיר פניו לאברהם, והשני הרעים פניו אליו, וכעבור רגעים מספר שמע די לה רוזה קול קורא בחיל כקול שדי בדברו, ובהראותו באצבעו על אברהם קרא: זה עתיד לרשת גן־עדן גם אחרי מותו ככל אשר הוא נהנה בגן־עדן־חייו מתוך רחב־לבו ונדיבות רוחו. וזה – הוסיף הקול בהראותו עליו, עתיד לרשת גיהנום במותו, ככל אשר הוא חי בתוך גיהנום מתוך כילותו וצרות לבו…

לא לתוהו בראתי עולמי היפה – הוסיף הקול לקרוא באזני די לה רוזה – לשבת יצרתיו! להנות בו כל אדם בעצמו, ולהנות גם את אחרים מכל אשר חננו אלהים, ואשרי אדם אשר רוח נדיבה תסמכהו, ואוי לו לאדם אשר עיניו אל בצעו תמיד, ומעיניו רק טובת עצמו. הראשון כל ימיו חגים, והשני כל ימיו מכאובים…

צדקה תציל ממות / הא' אפרים טאג’יר ספרדי מירושלים

היה היה בעיר מדריד אשר בספרד בימים עברו סוחר נכבד ונודע בשערים ושמו סיניור וידאל בן-ארויה. וכשם שהיה מפורסם בגודל עשרו כן היה מפורסם בגודל צדקותיו לעניים בכלל ולעניי עמו בפרט. ויהי האיש אהוב ומכובד בעיני כל, וכל בני עירו וסביבתו הרבו תמיד לספר בשבחו, וגם תנו צדקותיו ויברכוהו על לבו הטוב ועל ידו הפתוחה.

ובין העניים הרבים אשר דפקו על דלתותיו, יום יום, היה זקן אחד כבן ששים, אשר משך את תשומת-לבו המיוחדת של סיניור בן-ארויה, ברשמי פניו האצילים ובהבעתו, אשר כמו העידה עליו, כי לא עני פשוט ורגיל הוא כי אם נצר ממשפחה כבודה וחשובה. ושם האיש ח’ם¹⁰) אליהו חביב, ועל כן ציין אותו מכל יתר העניים בנדבתו, אף כי בקרהו האיש יום יום. ונדבתו לו, מלבד מה שהיתה עולה על נדבת כולם בכמותה הצטיינה גם באיכותה – בסבר הפנים המיוחד, שסיניור וידאל הראה לאיש מדי בואו אליו.

אבל, אהה! יד הזמן האכזרי פגעה בסיניור וידאל לפתע פתאום ותפילהו מ“אגרא רמה לבירא עמיקתא”, בהביאה אותו לידי פשיטת-רגל. והוא האסון אשר קרה לו: רוב החובות שהיה סיניור וידאל חייב לנושיו עמדו על שלשה סכומים הגונים אצל שלשה סוחרים גדולים קשי-הלב, אשר לא אבו שמוע לכל ההצעות שהציע להם להקל עליו תשלומיהם ולדחות אותם לזמנים פחות או יותר ארוכים. הם אך באחת: לא נאבה ולא נשמע! שלם תשלם את אשר אתה חייב לנו בבת אחת ובזמנים הקבועים. אם לא אחת דתך כפושט רגל ונגלה את הדבר ברבים.

כראות סיניור וידאל ביום שחל בו אחד הפרעונות את אכזריותם של בעלי חובותיו כנגדו, ומבלי התחשב עם עברו המזהיר ולמרות כל בקשותיו והפצרותיו אליהם לבלי חלל שמו ברבים עד שירחם ה', החליט בלבו לגלות בערב אותו היום את סוד מצבו הירוד לאשתו ולבני ביתו, ולהמלט על נפשו מהעיר בסתר בכדי לשים קץ לחייו במרחקים, לבל תראינה עיניו במפלתו ובהשפלתו.

ויאמר ויעש. ובאותו לילה עצמו גלה לאשתו ולכל בני ביתו את כל האמת על מצבו הרע וגם אמר להם, שהוא מתעתד לעזוב את העיר וללכת באשר יתהלך וחפש לו מקום אחר לפרנסתו. ההודעה הפתאומית והמעציבה הזאת באה באזני אשתו של סיניור וידאל ובניו כרעם בגלגל ויחרדו כלם, וינסו לדבר על לבו דברי-כבושין להרגיעו, באמרם שאסור לו, לכל אדם בכלל וליהודי בפרט, להתיאש בשעת אסון כמוג-לב, ועליו החובה להשליך על ה' יהבו עד יעבור זעם, כי הרבה דרכים למקום להושיע לכל אשר ישים מבטחו בו. אבל כל דבריהם נשארו מעל, ובאשמורה השלישית של אותו לילה עזב סיניור וידאל את ביתו, אחרי השאירו למשפחתו מכתב פרידה, שבו חזר על הדברים שאמר להם בעל פה, וגם הוסיף שאם חלילה וחס לא ישיג מבוקשו, ישים קץ לחייו.

ויהי בבוקר כאשר קמו בני הבית משנתם ויראו כי סיניור וידאל איננו, וגם קראו את מכתבו אליהם אשר השאיר אחריו, ויתמוגגו בבכי. ואשתו האומללה גם התעלפה מרוב צער ויגון על בעלה הטוב ואציל הנפש כי איננו.

ויהי כי שמעו השכנים אשר מסביב לארמונו של סיניור וידאל את בכי בני ביתו, אשר הגיע עדיהם למרות כל אמצעי הזהירות אשר אחזו בהם בני הבית בסגרם את החלונות והדלתות לבל יודע הדבר לאיש, ויבינו כי אסון קרה פתאום, וימהרו וירוצו בבהלה אל הארמון להתחקות על שורש דבר. ומה גדלה מבוכתם בהגלות להם הסוד המר והנמהר, ובראותם את אשת סיניור וידאל האצילה והעדינה במצב של התעלפות קשה וכמעט בלי הכרה, ויצר להם מאד. אך בין כה וכה והרופאים אשר הבהילו אותם בני הבית על ימין ועל שמאל לטפל באמם החולה, באו, ורק אחרי עמל רב הצליחו להשיב רוחה אליה…

אז ינודו כל הבאים לאסונה הגדול של המשפחה, וגם נסו לעודד את אשת סיניור וידאל בדברי התאוששות, אבל ללא הועיל, האשה אך באחת: מות ימות בעלי הטוב ועיני לא תשובנה עוד לראותו! סר צלו מעל כלנו! יתומים היינו ואין אב, וה' הטוב עזבנו לנצח אחרי הסבירו פנים אלינו… אוי נא לנו כי חטאנו!… ומדי דברה שבה והתעלפה פעם אחר פעם, עד שהרופאים פקדו על הנצבים לעזוב את הבית ולתת לחולה את מנוחתה, כי רק על ידי המנוחה השלמה אפשר לה, שתתגבר על יגונה ותתעודד לאט לאט.

בלכת סיניור וידאל, שם את פניו אל מחוץ לעיר רחוק רחוק, וגם החיש צעדיו תחתיו כאיש אשר ירדפוהו, מבלי דעת לאן פניו מועדות. ויהי כאשר רד היום וירגיש כי כוחותיו עזבוהו וכל עוד נפשו בו, ויעמוד מלכת, וירא והנה הוא במקום שמם מאדם, אין בו נפש חיה, “לא גבר קורא ולא כלב נובח”¹¹), ואף עץ לא נמצא שם בכל הסביבה לחסות בצלו לנוח. ויתחלחל האיש מאד, ורעדה אחזתו בבדידותו, ויהי אובד עצות. ללכת הלאה לא יכול, כי רגליו לא נענו לו מרוב עיפות, ולהשאר במקום היותו ולעבור שם את הלילה מבלי כל מחסה ומסתור לא חפץ, כי אמר: אמנם גמרתי אומר בנפשי לשים קץ לחיי, אבל הייתי רוצה למצער לבוא אלי קבר כבן אדם, ולא להיות לטרף לחיה רעה ולהקבר קבורת חמור… עודנו חושב כה וכה כדת מה לעשות, והנה נשא עיניו למולו הרחק הרחק וירא והנה תמונת אדם מתנועעת לנגד עיניו באופק, והיא כמתקרבת אליו בצעדים מהירים. ויגדל פחדו מאד, כי אמר: בודאי “פרא למוד מדבר” הוא זה אשר עוד מעט יתנפל עליו ויהרגהו, וכמו מבלי משים גם שמח מתוך פחדו ויגונו, כי אמר: ובכל זאת ילוד אשה הוא הבא לקראתי, ואף אם ימיתני, יקברני למצער אחרי מותי… ומה גדל תמהונו בהתקרב האיש אליו ובראותו כי לא פרא למוד מדבר הוא ולא שודד מיער, כי אם ח’ם אליהו חביב הוא, אותו העני החביב שהיה נפגש בו יום יום בביתו או בבית מסחרו, והיה מעניק לו ממה שחננהו ה' בשמחה רבה, לעודדו ולתמוך בימינו, הוא ולא אחר, וכולו טבול בזעה מרוב עיפות. ויפן אליו ויקרא: ח’ם אליהו! ח’ם אליהו! מה לך פה? ומי לך פה? מי שלחך עד הלום במקום השמם הזה? ומי הורה לך את הדרך תלך בה להגיע עדי בשעה כזו? לא יאמן כי יסוּפר! וימהר ח’ם אליהו ויאמר אל סיניור וידאל בחבקו את שתי ידיו בחבה גלויה: השתחויתי מיטיבי ואיש חסדי, איש לא שלחני, וכל מורה דרך לא הנחני אליך, אלא מן השמים סייעו בידי לבוא עדיך, וברוך ה' אשר לא עזב חסדו ואמתו מעמך ומעמדי אני להנחותני בדרך אשר הלכתי עליה, ולהגיעני עד הלום בשעה הרצויה וברגע הנכון!

ומעשה שהיה כך היה: – זה זמן לא מעט שלא ראיתיך כאשר ידעת, וזה מפני סבות שונות. ורק אתמול נזדמן לי המקרה לעבור דרך בית מסחרך, ואסור לראותך ולבקרך ולדעת שלומך, כי נפשי ערגה לך מאד. ומה השתוממתי למצוא את בית מסחרך סגור על מסגר ושוטרים עומדים על דלתותיו לשמרו. ובשאלי את שכניך הסוחרים על סבת הדבר, אמרו לי, כי זה יומים שבית מסחרך סגור ואסון קרה לך, אסון גדול מאד, ואזדעזע לשמועה, וארוץ הביתה אשר שם הייתי רגיל לבקרך פעם בפעם, להתחקות על שורש הדבר, ומה חרדה נפשי בהודע לי האמת כולה מפי משרת הבית אשר ידעני מאתמול שלשום. ובשאלי אותו דרך זו הלכת בה, הואיל להראותני את הדרך וגם את דבר החלטתך הנוראה לשים קץ לחייך מרוב יאוש הודיעני. ולמרות שהבשורה המעציבה דכאתני עד עפר, לא חסתי על עצמי ועל כוחותי, ואמהר לאחוז בדרך אשר הורני ללכת בה, וארוץ בלי הרף ובלי מנוחת-רגע כל היום למן הבוקר, עד אשר פגשתיך.

כן יקירי – קרא סיניור וידאל בהתרגשות – אני חשבתי שבעוד רגעים מספר אלך “לאותו מקום אשר שם ינוחו יגיעי כח” כמוני, כי אכן מה הם החיים למרי נפש? הלא אך למשא ולמעמסה!! וכלום יש ערך לחיי אנוש עלי חלד שאין בהם מצוות ומעשים טובים, ושאין בהם יכולת לאדם להיות לתועלת ולעזרה לעצמו, לביתו, ולאחרים?! ח’ם אליהו לא נתן לסיניור וידאל להמשיך את דבריו בראותו אותו מתמוגג בדמעות ומתיפּח וגונח גניחות המשברות את הלב, ויען ויאמר: ידעתי! אדוני הנכבד והיקר, ידעתי את כל האמת עליך כאשר תאמר, כי מנפשי ומבשרי חזיתי זאת. ובכל זאת חלילה לך להתיאש ולקוץ בחייך, כי הרי אתה יודע כמוני שאחרי הלילה האפל תשוב השמש להאיר, וגם ליל-אפלת החיים לא לעולם הוא, וגם לוּ יבוא הקץ, ושבה השמש להאיר אליך בכל זיוה והדרה… העיקר שצריך לחיות, ובמקום שיש חיים יש תקוה, ואחרי התקוה האורה…

ועתה, קומה נא אדוני ובואה נא עמי ושבנו יחד הביתה – אל ביתי אני, ושם נדבר יחד ונטכס עצה יחד כדת מה לעשות? כי יש תקוה…

סיניור וידאל לא האמין למשמע אזניו, כי אמר בלבו: הרי האיש הוא עני מדולדל, פושט יד ממש מזה זמן, ההוא יושיעני?!

ובכל זאת לא יכול לעמוד בפני הפצרותיו הרבות של ח’ם אליהו אשר הבטיחהו לאמר: לא אזוז מזה עד שתעתר לי, לבוא עמי.

אז יקום סיניור וידאל ויאמר… הנח לי ח’ם אליהו, הנח! כי למה אלך? וטוב מותי מחיי! אך ח’ם אליהו באחת: בוא תבוא עמדי ותקותי חזקה שלא תבישני משברי… ושגם אתה לא תתחרט על מעשך…

המלים האחרונות יצאו מפי של ח’ם אליהו בחביבות רבה עד שהשפיעו על סיניור וידאל בהאירם את לבו בזיק של תקוה לרגע ויחליט ללכת עמו.

אז יקח ח’ם אליהו את שק צידתו הקטן אשר הביא עמו בבואו, ויוציא מתוכו פרוסות לחם וחמאה ופרות, ובהושיטו אותם לסיניור וידאל אמר: אכול אדוני אכול, מאשר הבאתי עמי, כי הדרך רחוקה לפנינו, ובודאי שהיום לא בא אוכל אל פיך ומבלי אכילה הרי לא תוכל לצאת לדרך. ובקחתו את האוכל בידו, זכר סיניור וידאל כי רעב הוא וכי לא בא כל אוכל אל פיו מאז עזב את ביתו, ויבלע את פרוסות הלחם והפירות כבכורה בטרם קיץ, ואחר אחזו שניהם את דרכם אל הארמון. וכעבור שתי שעות של הליכה בדרך קשה ומלאה חתחתים ואבני נגף, הגיעו אל דרך המלך, ומשם אל גבעה רמה ויפה זרועה ארמנות וטירות יפים להלל, אשר ממנה נשקפה העיר כולה באופק במרחק שעה בערך. וישתאה סיניור וידאל למראה עיניו באמרו, שלא ראה גבעה כזו מימיו ליופי ולגנות נהדרות, וגם לא ידע אותה מכבר, וגם שאל את ח’ם אליהו על אודותה. ויספר לו ח’ם אליהו שזוהי שכונה חדשה מקרוב נוסדה, ושהוא יחד עם עוד אנשים מספר בעלי טעם ובעלי רכוש כוננו אותה, וגם בנו את הארמונות וההיכלים היפים, וגם נטעו גנים מלאים עצי פרי ועצי-נוי מיוחדים במינם על יד כל ארמון, וגם קראו את השכונה בשם “יפה-נוף”. ובין כה וכה הגיעו שניהם לארמון גדול ורחב ידים, המוקף כולו גן גדול ונהדר – גן עדן ממש – שאליו הזמינהו ח’ם אליהו להכנס. ובהכנסם נעלם ח’ם אליהו רגע מעיני סיניור וידאל בבקשו ממנו סליחתו על השאירו אותו לבדו בגן מול הכניסה אל הארמון. ויהי הדבר לחידה בעיני סיניור וידאל, כי אמר בלבו: מה לעני הזה ולארמון גדול ויפה כארמון אשר לפניו? לא עברו רגעים מספר, והנה שני אנשים חסונים כאלונים ושניהם לבושים שחורים ומגוהצים, וחזותם חזות ההוד והדר כולה, נגשו אליו, ובהשתחוותם לפניו בהדרת הכבוד, הזמינו אותו ללכת אחריהם אל תוך הארמון בהוסיפם שעל פי מצות אדוני הארמון הם מזמינים אותו… וכי שומרי הארמון הם.

ויגדל תמהון סיניור וידאל מאד למשמע אזניו, אך בראותו את היחס של כבוד שהאנשים התיחסו אליו, נמשך אחריהם, ואחרי הביא האנשים אותו אל חדר גדול ורחב ידים אשר רצפתו שיש, ורהיטיו הבנים וחזותו חזות “חדר-מלכים” ממש, בקשוהו לקחת לו מקום על אחת הספּות, הרפודות אטון-מצרים, והמרוקמות רקמות זהב וכסף מעשה ידי אמן, ויעזבוהו לנפשו ויצאו, בהוסיפם לפני צאתם, שבעוד רגעים מספר יצא “בעל הבית” לקראתו.

בין כה וכה נפתחה דלת צדדית, ובעל הבית הופיע בכל הודו והדרו כשהוא מעוטף כולו בפרוה יקרת ערך מאד, וימהר אל סיניור וידאל, ויושט לו יד בחבה גלויה, וישאל לשלומו כאילו הוא מכירו מאז…

ומה גדל תמהונו של סיניור וידאל בראותו שאך ח’ם אליהו הוא שוב, הוא ולא אחר, אותו ח’ם אליהו אשר עזבהו לפני רגע, הוא ח’ם אליהו העני בלבוש עשיר… ובאיצטלה מיוחדת במינה. ויהי כי לא יכול עוד להתאפק מרוב התפעלות, ויקרא בקול בפנותו אל ח’ם אליהו לאמר: מה זאת? הבחלום או בהקיץ אני רואה את אשר אני רואה?! ובדברו צנח אחורנית לרגע וישקע בספתו הרכה כמו מבלי משים ויוסף לקרוא: דבר ח’ם אליהו! דבר ידידי ומציל נפשי!! והגד נא לי ה“ילוד אשה” אתה או “מלאך אלהים”?! הגד ואל תאחר!

ויחייך ח’ם אליהו לדברי סיניור וידאל ולהתפעלותו והתרגשותו הגדולה, ואחר אמר: לא מלאך מן השמים אני!! אלא “ילוד אשה” כמוך. אני, אותו ח’ם אליהו אשר הכרתני מאז ומקדם, ואותו העני אשר היה מבקר אצלך יום יום ופנה אליך לעזרה, ואתה בטובך הגדול עשית את אשר עשית להחיותני ולעודדני אני וביתי בסבר פניך היפות והנעימות. אני הוא ולא אחר!

ובטרם אספר לך את אשר קרה עמי בשנים האחרונות אשר לא ראיתני ולא ראיתיך, רוצה אני שתגש אל שולחני לשתות משקה חם, ולאכול מהמגדנות אשר הכינו, ואחר נשוחח. אתה תספר לי ראשונה את כל הרעה אשר מצאתך מיום עזבי אותך, ואני אספר לך אחרי כן את כל הקורות אותי לטובה עד אשר הגעתי עד הלום לארמון הזה אשר עיניך רואות, ולכל אשר בו… אחרי הסעודה הקלה והנעימה, חזר סיניור וידאל בלוית מארחו הטוב אל הטרקלין להאזין אל השיחה אשר אליה יצאה נפשו למען דעת את הסוד המפליא והמגרה של כל פרשת יומו המיוחד במינו מיום הולדו. ויהי כי עמד ח’ם אליהו על דעתו לשמוע את כל הקורות את סיניור וידאל תחילה בטרם יבוא על ספורו הוא, ויספר סיניור וידרל את כל פרשת צרותיו הפתאומיות, וגם את דבר שלשת הסוחרים הגדולים אשר התאכזרו עמו וגם הביאוהו להחלטתו האחרונה לשים קץ לחייו הרחק מעיר מושבו ומבני ביתו, ספר לו כשעיניו מלאות דמעות.

אז אמר ח’ם אליהו לסיניור וידאל כי מכיר הוא את הסוחרים, וכי הוא רוצה לבקרם בלוית סיניור וידאל באותו יום בהיות עוד השעה מספקת לכך. ויצו ח’ם אליהו ויכינו לו כרכרה יפה, ובעלותו אליה יחד עם סיניור וידאל מהרו שניהם אל הסוחר הראשון, ובהכנסם אליו נתקבל ח’ם אליהו מאת הסוחר בכבוד גדול, וגם נשק הסוחר את ידו בחבה. ואחרי הציג ח’ם אליהו לפני הסוחר את סיניור וידאל, אשר הודה כי מכיר הוא אותו מאתמול שלשום, וכי הוא אחד מנושיו הגדולים אשר הגיש משפט כנגדו בימים האחרונים לרגלי סרובו לשלם חובו בעתו כנהוג, שאלהו ח’ם אליהו על אודות סכום החוב אשר הוא תובע ממנו, ובהודיע הסוחר לו לאמר, שהסכום הוא של חמישים אלף פראנקים זהב, צוה ח’ם אליהו להעבירם על חשבונו הוא ולשחרר את סיניור וידאל מחובו. וגם להודיע תיכף לבית המשפט, שכבר גבה את חובו ממנו ושאין עוד כל תביעה עליו ולא על חנותו וסחורתו לעקלן.

כך עשה ח’ם אליהו עם הסוחר השני והשלישי, אשר שניהם קבלוהו גם הם בכבוד הראוי ובהשתחוויה של ענות חן וסבר פנים מיוחד וגם בנשיקת יד חמה. ואחרי הציגו גם לפניהם את סיניור וידאל, ואחרי שקבל על אחריותו ועל חשבונו את הסכומים ההגונים אשר סיניור וידאל היה חייב לכל אחד מהם, יצא בשלום מאתם אחרי הבטיחם אותו שיפנו תיכף ומיד אל בית המשפט להסיר את עקולם מעל חנותו של סיניור וידאל ולשחררו מתביעתם. וסיניור וידאל בראותו את כל הכבוד הגדול שחלקו הסוחרים לח’ם אליהו, ואת נדבת לב הגדולה של ח’ם אליהו ביחס אליו, הלך תמהונו הלוך וגדול עד שלא יכול להוציא מלה מפיו ולשאול את פשר כל הענין הסתום והחתום ממנו, ויהי בדרכו כשכור אשר עברו יין ישן. ורק בשובו הארמונה שב לשאול, שח’ם אליהו יבאר לו כל מה שעשה לטובתו, ואיך הגיע לידי עשרו ואשרו הגדול כאשר עיניו רואות ותוהות.

אז יענה ח’ם אליהו שנית ויאמר לו: חדל לך סיניור וידאל מלהפציר בי לגלות לך סודי תיכף ומיד, כי לא זה הרגע ולא זו השעה למלא אחרי שאלתך, כי עוד מעט ישובו בני מבית מסחרם הביתה, לבקרני ולבלות עמי שעה קלה, כדרכם בכל ערב, ורק ממחרת הבוקר אספר לך הכל ואעמיד אותך על כל האמת.

אחרי שעה קלה הופיעו שלשה צעירים חסונים ויפים הארמונה, דרשו בשלום בעל הבית ואשתו בשמחה גלויה ובחבה מצוינת במינה.

ובהסתכל סיניור וידאל בפניהם ראה והנה… הם אותם שלשת הסוחרים שאליהם הלך בלוית ח’ם אליהו לפנות ערב ושהם נושיו ולוחציו הידועים, ואז כמו הבין את סבת קבלת הפנים היפה אשר קבלו בה את ח’ם אליהו אביהם ואותו בהפגשם בם לפנות ערב היום ההוא. וימלא לבו רגשות מהולים בשמחה ותוגה כאחת, רגשות הכרת טובה ועלבון עמוק. שמח על שהוא היה הראשון לבוא לעזרת אביהם, ובעקיפין גם לעזרתם הם בימי ענים ומרודם, והתעצב על אשר בהתהפך עליו הגלגל פתאום בימים האחרונים, נזקק הוא להם, לח’ם אליהו במישרים, ולבניו בעקיפין. ובזכרו במרירות נפש את כל העלבון שעשו לו הבנים בהכריזם עליו כפושט רגל ובסגרם מבלי רחם את בית מסחרו על אף כל הפצרותיו אליהם לחכות לו על תשלומיו, קבלו כל הרגשות הללו צער עמוק, כעס ורוגזה בולטים יותר מדי, שלא היתה נעימה כלל לח’ם אליהו ולבניו אשר כמו הרגישו בהם. אז פנה ח’ם אליהו אל סיניור וידאל בחיוך קל מלא צער ויאמר: אכן צודק אתה מאד, אישי סיניור וידאל, על היחס הבלתי הוגן שהתיחסו בני אליך בשעת ירידתך מתוך אי-ידיעה בערכך ובאצילות נפשך, והם ראויים לנזיפה קשה. אבל אנא ידידי, סלח נא לעונם כגודל חסדך, כי לא מתוך רוע לב וכונה בלתי רצויה עשו את אשר עשו, אלא מתוך חסרון נסיון בחיים, ואף כי החיים המסחריים אשר זה דרכם להקשות את לב האוחזים בה. ורק יוצאים מן הכלל הם אלה אשר יחד עם אהבת המסחר לא עממה בקרבם גם אהבת האדם בשעת צרתו. ועל זה אני כשלעצמי מצטער מאד מאד, ואני בטוח שגם הם, בני, מתחרטים על אשר עשו, ועל אחת כמה וכמה בשעה שישמעו ממני את כל אשר רוחש לבבי אני אליך ואת כל גודל טובתך עלי. ראה! הנה שלשתם עומדים לפניך כעת ככלי מלא בושה וכלימה על מה שעשו, והם מבקשים סליחתך בעד העלבון והצער אשר גרמו לך בהתעקשותם שאיננה הולמת אותם כלל כבני אני. סלח! וה' הטוב והסלח ישלם לך כגמולך.

ובדברו רמז לשלשת בניו לגשת אליו ולבקש מלפניו סליחתו. וימהרו הבנים לעשות כדבר אביהם, וגם סיניור וידאל קרא ויאמר: סלחתי כדבריכם, למלא את דבר אביכם, הוא ידידי הטוב, הוא מיטיבי ואיש חסדי כיום. ואחר נפרדו מבית הוריהם בהבטיחם להשיב לסיניור וידאל את כל האמון שהיה להם בו, וגם לעזור לו בכל לב לשוב אל כבודו הראשון כסוחר נכבד. ובהיותו עיף ויגע מאד מעמל כל הקורות אותו באותו יום ומהתרגשות הרוח אשר עלתה למעלה ראש, עלה סיניור וידאל על מטתו הרפודה והרכה אשר הוצעה לו בחדר המיוחד והיפה אשר יחדו לו, ויישן וירדם, ותרדמתו נעמה עליו עד הבוקר. אז בא ח’ם אליהו בעצמו וידפוק על דלת חדרו ויקראהו ללכת עמו לבית הכנסת אשר בשכונה לשאת רנה ותפלה יחד עמו להודות לה' על חסדיו עם שניהם.

אחרי התפלה וסעודת השחרית, פנה ח’ם אליהו לסיניור וידאל ויאמר: כעת בואה נא עמי ואגלה לך סוד עשרי ואשרי כהבטחתי, ובהזמינו אותו ללכת אחריו, הובילהו אל חדר מיוחד אשר בקצה הגן אשר שם היה רגיל להתיחד יום יום שעה או שתים מבלי לתת לאיש אף מבני ביתו להפריעו.

ובהתבודדם פתח ח’ם אליהו פיהו ויאמר לסיניור וידאל בהראותו לו באצבע את החדר ואת כל אשר בתוכו.

הרואה אתה ידידי סיניור וידאל את החדר הזה ואת אשר בו?

החדר הזה אשר אתה רואה נקרא בפי בשם “חדר העוני”, וכל בלויי הסחבות והסמרטוטים הממלאים אותו יעידו ויגידו, כי אכן שמו ראוי לו, כי חדר עני הוא. ומטרתי בו היא לשוות לנגד עיני תמיד את ימי עניי ומרודי, הימים אשר הייתי בהם פושט יד לקבל עזרה מאחרים וממך אתה בראשם, למען אדע על ידי זה להושיט עזרה לאחרים בימי עשרי ואשרי. יום יום אני מבלה שעה קלה בחדר הזה, ולובש מבלויי הסחבות אשר בו שעה קלה לחדש את זכרוני ולחזקהו. החדר הזה, והזכרון הזה – אני מודה – יקרים בעיני שבעתים מכל ארמנות התפארה אשר בניתי לי כמו רמים, ומכל הזכרונות הנעימים המתחדשים עמי חדשים לבקרים לרגל עשרי יקרו לי אלה. ודע לך כי משפחה הגונה היתה לי, משפחה צנועה וחשובה, ומאלו המשפחות שאהבו את התורה ולומדיה, וגם הרבו לעשות צדקה וחסד כל הימים, אלא שפתאום נהפך הגלגל עליה לרעה, כי באחד הלילות כשהיינו כולנו ישנים הוזים, ירדה אש מן השמים ותאכל כל אשר לנו, ונשאר עירומים ומחוסרי כל. גם אבי ז"ל נאחז בלהבות האש וישרף בהיותו זקן וחלש, למען הציל את נפשו. וגם אנכי – נכויתי כויות קשות בידי וברגלי, אשר עשאוני לבעל מום ולא היה בידי לעזור לעצמי ולעבוד איזו עבודה גופנית שהיא, להחיות המשפחה שנשארה כולה עלי אחרי מות אבי. ומרוב לחצי ודחקותי, הייתי נאלץ לפנות רק אל שני אנשים נכבדים וחשובים בעלי לב ונפש אשר הקרה ה' לפני, אליך אדוני, ואל עוד אחד שחפץ בעלום שמו. ודע לך, אדוני, שלמרות מצבי הקשה ודחקותי הגדולה לא שכחתי אף יום למלא את חובת קוני, חובת העזרה והצדקה לאחרים, ונתתי חומש מכל מה שהכנסתי בצמצום גדול, לקיים בזה את מדת החומש שהטילו חכמינו על כל אדם מישראל לתת ממה שיש לו, בהיותי בטוח שה' הטוב הבוחן כליות ולב, לא יטשני לאורך ימים, ויחזירני בקרוב יחד עם כל משפחתי למצבי ולמעמדי אשר בימינו הטובים. ואכן שמע ה' בקול תפלתי. וזה כחמש שנים בערך שזכני ה' בגורל גדול ועצום אשר הביאני עד הלום, אל זה הארמון ואל זה העושר שאתה רואה. ומאז – כמובן – חדלתי לבקרך בביתך או בבית מסחרך כאשר הסכנתי.

ומעתה מאליך תבין, אדוני – הוסיף ח’ם אליהו בסיימו – שזכרך אתה מיטיבי ואיש חסדי לא מש מלבי ולא ימוש מזכרוני אף לרגע, והנני מתכבד להודיעך שאני מוכן ומזומן בכל עת ובכל שעה למלא את חובתי אליך, למען השיב לך אחת מני אלף מכל אשר עשית עמדי ועם בני ביתי בכל פעם אשר פניתי אליך, ולבי לא יפון שלא תצטרך אלי, וכי האלהים הטוב ישלם גם לך טובה תחת הרעה אשר מצאתך לרגע לקיים בזה את הכתוב: “כי את אשר יאהב ה' יוכיח”. ועינים הרואות שתוכחת ה' לא ארכה ולא תארך, ועוד ביום מחר תשוב בשלום ובשמחה למעונך ולמסחרך, ועלית שוב מעלה מעלה יותר מאשר היית, כי הרי גם אתה אוהב צדקה וחסד היית מעודך. ובערב אותו היום הלך ח’ם אליהו לביתו של סיניור וידאל, ויבא לבני ביתו את הבשורה המשמחת על סיניור וידאל שהוא חי וקיים, ושהוא נמצא בביתו הוא בריא ושלם ומלא מרץ ותקוה חדשה, ושהוא ישוב לעבודתו ולמסחרו ביום המחרת, לשמחת כולם, וגם הזמין את כולם ללכת יחד עמו אל ביתו להפגש עם סיניור וידאל המחכה להם בכליון עינים, לבלות יחד עמם את אותו הערב בשמחה ובטוב לבב, ולהודות לה' על התשועה אשר עשה לכולם בחסדו הגדול. ולא יכלו בני ביתו של סיניור וידאל להאמין למשמע אזנם, ובכל זאת לא סרבו להצעתו של ח’ם אליהו אשר הציע להם בחביבות רבה ובסבר פנים מיוחד לסור אליו אל ביתו, ומה גדלה שמחתם בהפגשם בסיניור וידאל והוא עליז ושמח ומלא תקוות טובות לעתידו, לטובתו ולטובת כל בני ביתו.

ואכן ממחרת אותו הערב שב סיניור וידאל לבית מסחרו, ויחל בעבודתו כבראשונה, וגם ההצלחה לא אחרה להאיר לו פניה. ויעל מעלה מעלה, וישב לח’ם אליהו את כל הטובה אשר עשה לו בעת צרתו, וגם את כל הלואותיו הגדולות השיב לו עד הפרוטה האחרונה, וגם השתתפו שניהם מאז בעסקיהם הגדולים והמסונפים וגם בעבודתם לטובת כל אחיהם ולטובת האנושיות בכלל.

סיניור מיגואל עתיר נכסין / הא' אפרים טאג’יר ספרדי מירושלים

א.

היה היה בטולידו אשר בספרד בשנים חלפו יהודי עשיר מופלג הנודע בעשרו בכל המדינה. ויקראוהו בני העיר בשם “עתיר נכסין” בגלל נכסיו הרבים ותועפות הכסף והזהב אשר בידו. אך שמו האמיתי היה סיניור מיגואל די לה רוזה. כנוי משפחתו – “עתיר נכסין” (“עשיר נכסים”) ירש סיניור מיגואל מאבותיו ואבותיו מאבות אבותיו מדורי דורות. מעל לשער ארמונו תלוי היה שלט מופלא בתכנו, ואף הוא עבר אליו בירושה מדורות ראשונים, ועל השלט כתוב היה באותיות זהב גדולות ובולטות “אין לך אדם העומד בפני כח-הממון ואפילו המלכים”. ולסיניור מיגואל בן ושמו אלברטו, אשר אהבת נפש אהבו, כי יחיד הוא לו, והוא יפה תואר ויפה מראה, איש האשכולות: בעל חנוך מצוין ובעל ידיעות רחבות ועמוקות בתורה ובחכמות חיצוניות, וגם הצטיין במידותיו התרומיות ובלבו הרגש והרחמן. וכגודל עשרו של סיניור מיגואל כן גדלה נדיבות רוחו ואצילותו. הוא היה מכניס אורחים רבים, ומכבדם מכל אשר לו. האכיל אותם לשובע, השקה אותם לרויה, וכצאתם את הארמון העניק לכל אחד מהם הענקת-כסף הגונה. בקיצור “כל מי שנכנס בוכה אל ארמונו של סיניור מיגואל יצא צוחק”¹²), וגם הרבה לספר בשבחו של המארח ובשבח היכלו הנהדר וכל תכונתו הרבה. ולא היה אדם במרחבי המדינה שלא בקש להיות בין אורחי סיניור מיגואל ובני ביתו למצער פעמים בשנה, ליהנות מטובו ומעשרו, וביחוד מחביבותו ומסבר פניו. ויהי שמו של סיניור מיגואל ובני ביתו נשא בפי כל, בפי בני ברית ובפי שלא מבני ישראל.

ויגיע שמע צדקותיו של סיניור מיגואל וגודל עשרו והדרת ארמונו עד אזני המלך ושרי המלוכה מרואי-פניו, ויגמר המלך אומר לבקר פעם בלוית וזירו בארמון היהודי העשיר, לראות בעיניו את יפעת הארמון והדרו וגדולת עשרו של האיש ואצילות-רוחו הנדיבה והמפורסמת לתהלה.

ב. הבקור ותוצאותיו

ולא אחר המלך למלא אחר דברו, ובאחד הלילות קרא את משנהו סיניור “די אל-גראנאטי” ויגל לו את רצונו לבקר בבית סיניור מיגואל, וגם פקד עליו ללוות אותו בדרכו לארמון היהודי, כשהם שניהם מתחפשים כאורחים רגילים ופשוטים, לבל יכירם איש בבואם, למען יהיו יותר חפשים להתחקות על כל דרכיו של סיניור מיגואל עם אורחיו, ולדעת את האמת על כל השמועות המופלאות המופצות עליו ועל נדיבותו.

ויהי אך צעדו רגליהם אל תוך הארמון, ויעמדו שניהם, המלך והמשנה, כנדהמים למראה עיניהם אשר לא ראו כמוהו גם בארמנות המלכים עצמם.

קסם מיוחד היה שפוך על פני כל. כל החדרים המרובים אשר בארמון היו מוארים ומזהירים באלפי אורות מרובי-הצבעים השופעים מתוך מנורות הזהב והכסף שהשתלשלו וירדו מהתקרה. הרהיטים כלם היו מיוחדים במינם ובאמנות מלאכתם, – מלאכת מחשבת, – אשר הפליאו את רואיהם, ואף את עיני המלך והמשנה… חדרי האוכל ביחוד הצטיינו ברחבם ובגדלם, ובסדר שולחנותיהם המפוארים ובכל כליהם העשויים כסף וזהב מעשי ידי טובי אמני הצורפים להלל, למן הקערות, הכפות והמזלגות ועד אגנות-הפרחים, בקבוקי המים ואשישות המשקאות המבוסמים, אין דבר אשר לא שבה את לב הרואה בטיב וביפי מלאכתו. גם המשקאות החריפים והנוחים אשר שמשו לשתיה, היו כלם מהמינים היותר משובחים, למען ספק את רצונם של האורחים איש איש לפי טעמו ורוחו, כי השתיה כדת אין אונס.

ומנגנים ומשוררים ידועים לתהלה לוו להקות להקות את האורחים לחדריהם המרובים, עם כלי הזמר היותר מצוינים בטיב צלצוליהם בידיהם, ונעימות שיריהם בגרונם, להנעים את האוכלים בשעת הסעודה.

ואחרי אכלם לשבעה ושתותם לרויה והזינם את כל חושיהם בתענוגים שונים יחד עם כל המון האורחים, יצאו המלך ומשנהו את ארמון סיניור מיגואל לשוב אל היכליהם, בקבלם גם הם הענקות הגונות של כסף במזומנים כמנהג יתר האורחים, ובעברם את שער הארמון ובראותם את השלט התלוי מעל לשער ואת הכתוב עליו באותיות זהב גדולות ובולטות, פנה המלך אל וזירו – אל סיניור אל גראנאטי – ויביע לו בפה מלא את השתוממותו הגדולה מכל אשר ראו עיניו שעלה על כל מה ששמעו אזניו, ויחד עם זה לא כחד תחת לשונו את התמרמרותו העמוקה כנגד היהודי בעל הארמון על גאותו ורום-לבו להעמיד לראוה שלט כה מחוצף מעל לשער ארמונו המכריז באותיות גדולות ובולטות לעין: “אין לך אדם העומד בפני כח הממון ואפילו המלכים”.

ג. המשפט

ואכן ביום המחרת הזמין המלך את כל יועצי המלוכה וחכמיו ויספר להם את כבוד עשרו ואשרו ופרשת גדולתו של סיניור מיגואל היהודי, אשר ראה בעיניו יחד עם משנהו, וגם את דבר השלט המעליב והמחפיר ספר להם. וגם דרש מהם למהר ולהעמיד את האיש למשפט, ולחייבו בכל חומר הדין על הרהיבו עוז בנפשו להעליב קשה את המלך ואת כתרו ברבים. וימהרו היועצים וחכמי הדת למלא אחרי פקודת-מלכם, ויזמין את סיניור מיגואל לעמוד לפניהם לדין ממחרת אותו היום בלי כל איחור.

ומה נבהל סיניור מיגואל בקבלו את ההזמנה לבוא אל ארמון המלך למשפט, ובהכירו לדעת את הסבה שבעבורה הוזמן, ויצא לבו מפחד, ובהאנחו מר קרא לאמר: אויה לי כי אבדתי! בלי תפונה כי ידי בוגדים ומקנאים בדבר, ומרה תהיה אחריתי. אבדנו כלנו אבדנו, אני וביתי, ואלברטו בני יחידי!

ממחרת היום ההוא מהר סיניור מיגואל להתיצב לפני בית-משפט המלך מבלי שיעלה על לבו אף לרגע, שהמלך בעצמו הוא “בעל דינו” והוא הוא התובע אותו למשפט, כי לא ידע שהיה אורחו בביתו בלילה שלפניו יחד עם משנהו והם כמתחפשים. ומה גדלה מבוכתו בהודיע לו השופטים את חטאתו אשר חטא בזדון כלפי המלכים בכלל, וכלפי מלכו וכתר המלוכה בפרט, על ידי השלט שמעל לשער ארמונו ותכנו! – אז ינסה סיניור מיגואל להצטדק לפני השופטים במעמד המלך באמרו: כי השלט נפל לו בירושה מאבותיו, וכי לא הוא ממציאו, וכי כוונתם של אבותיו היתה טהורה ותמימה, ודוקא לטובת כל האזרחים עשוה, למען עורר אותם לעבודה מאומצת, וגם הדגיש על פי מה ששמע מאבותיו, שהכסף הוא בבחינת אויר לנשימתה של כל מדינה ושל כל ממשלה, ושמבלעדיו אין המדינה עשויה להתקיים, ואין הממשלה ממשלה של יכולת, ואין האזרחים עלולים לכבדן בכבוד הראוי להיות יראתן על פניהם. השופטים אך באחת, חטאָת מיגואל! וחטאתך כבדה מנשוא, בהעליבך את המלך ואת כתרו ברבים, וגם נזפו בו באמרם: הס! כי לא להזכיר. אין עושים תעמולה בכבוד מלכים ובכתרם, אף אם הכונה טהורה. כי מעשה עלבון הבולט לעין לחוד, וכונה טובה ומסותרת לחוד, כי בוחן לבות רק אללה ולא בני תמותה… וכי יראתו של המלך – הדגישו השופטים – מחויבת על פני כל האזרחים מקטנם ועד גדולם. כי אלמלא מורא – הרשות על פניהם, אז איש את רעהו חיים בלעו. ולא אבו שמוע לכל דברי סיניור מיגואל ולא הטו אוזן אליהם.

אז יפן המלך בעצמו בהתרגזות גלויה אל סיניור מיגואל ויוסף גם הוא: כן! חטאת מיגואל ואין כפרה לחטאתך! בצדיה עשית את אשר עשית להעליבני, ולהבליט כחך וכח עשרך התכוונת, ועונש קשה צפון לך ולכל משפחתך, אם לא יעלה בידך להוכיח בעליל, כי אתה אמת, ותוכן שלטך אמת, כי הממון כל יוכל וכי לפניו יכרעו וישתחוו גם המלכים… וזמן של שלשה חדשים אני נותן לך להוכיח צדקתך בפני בית הדין. אחרת תלה תתלה אתה ובנך יחידך עמך וכל משפחתך מעל לשער ארמונך, באותו מקום ששלטך עומד עליו מבלי רחם. אחת אמרתי ולא אשנה!

וכשמוע סיניור מיגואל את דברי השופטים ואת משפטו החרוץ של המלך כי קשה הוא, ויצא לבו מפחד. וכשובו הביתה נפלו פניו מאד, וגם התפרץ בבכי מר בשאול אותו אשתו ובני ביתו על תוצאות המשפט, וגם הוסיף לאמר: אבדנו! כלנו אבדנו, אני וביתי וכל משפחתי. אוי נא לנו כי חטאנו, וכי בא קצנו. אהה! לשואה אשר באה כחתף עלינו מבלי שנדע מאין מוצאה ומי הוא הגורם לה! בלי תפונה יד מסותרת ונעלמה רקמה את מזמות הדבה כנגדנו… לא יאבה אללה סלוח לה!

ד. עצת אם

ולסיניור מיגואל אֵם באה בימים ידועה בחכמתה ומפורסמת באצילותה ובעשרה הרב בייחד לה בעלה, הוא אביו של סיניור מיגואל, אחרי מותו ירושה גדולה מאד לעשות בה כרצונה, חוץ מכל אשר הוריש לבניו אחריו, לסיניור מיגואל ולאחיו אשר מעבר לים. ותהי גם היא כבנה מיגואל סמל הנדיבות והפזרנות, וביתה מפלט ומעוז לכל איש צר ומצוק, שיד הזמן הויה בו לרעה. וגם היה הבית בית ועד לחכמים וליודעי בינה פעם בפעם, כי אהב אהבה מרת מיגואל גם את החכמה ואת המדע, וגם הושיטה עזרתה לכל העוסקים בהם לעודדם ולתמוך בימינם. ויש אשר שמש הבית בית ועד לנשים כבודות מנשי רמי המעלה מכל הסוגים ומכל הגזעים, לדון על עניני עזרה בחומר ורוח לכל אדם. ועל כן היה שם מרת מיגואל האם גם הוא מפורסם ונשא לתהלה בפי כל, ועד ארמנות הנסיכים והשרים ונשיהם הגיע.

ובין המבקרות בבית הועד של מרת מיגואל היתה גם עלמה כבודה ומצוינה מאד בשם אליזבט, מורה לשירה, לזמרה ולציור לבת-המלך עצמו ונצר לבית רוזאניס, אחד מרואי פניו של המלך, והיא אהובה וחביבה מאד על בת המלך.

ובת המלך יפה כלבנה, ברה כחמה, אין כמוה ליופי בכל רוחב במלוכה, והיא צעירה לימים, בת שמונה עשרה, ויחידה למלך אביה.

ויאהב המלך את בתו אהבה בלי מצרים, ומיראתו פן יכבש את לבה בחור נאה מבני המעלה ולא רוחו, שמר עליה מכל משמר, וגם בנה לה על יד ארמונו הוא ארמון מיוחד בהודו ובהדרו למען שום עינו עליה מקרוב תמיד. ויבחר רק במורות ללמדה כל דבר חכמה ומדע, אמנות וכל מלאכת מחשבת כיאות לבת מלך. ואף על יתר צרכי בתו, צרכי הכלכלה והבריאות, השרות והשעשועים הפקיד המלך רק נשים לשרתה ולטפל בה. כי רק הוא בעצמו רצה להשיא אותה בבוא לה עת דודים לבן-זוג, שהוא יבחר בו ולא אחר. בתו היחידה היתה בעיניו האוצר היקר לו בחיים ועליו הוטל לשמרו מכל משמר לבל תשלוט בו עין רעה חלילה…

ואחת המורות החשובות והמקובלות בעיני הנסיכה היתה אליזבט, היא המורה לשירה ולנגינה, והיא גם היא היתה בת יחידה לאחד משריו ורואי פניו היותר מקובלים על המלך, ובה ביחוד שם המלך את כל מבטחו לשמור על בתו מסח. והמורה עדינה מאד ואצילת-רוח מאד, וגם ידיה רב לה בכל מלאכת מחשבת מלבד השירה והזמרה, לשעשע בהן את בת המלך אשר שבתה את לבה לאהבה אותה אהבה בלי מצרים, וגם לקחה אותה לאשת-סודה לפתוח לפניה את סגור לבה, ולגלות לפניה את כל תעלומותיה. ואכן לא עבר יום לבת המלך מבלי הראותה עם אליזבט, ומבלי התיעץ עמה בכל ענין קטן או גדול, גלוי או סתום.

כשמוע מרת מיגואל האֵם את כל אשר קרה לבנה אהובה עם המלך, ויצר לה מאד, ותזדעזע למשמע הגזרה הנוראה, אשר גזר המלך עליו ועל בנו ועל כל משפחתו, ותקרא לבנה בדברי עדוד לאמר: אבל, בני חביבי! אמנם המצב קשה מאד ומסוכן מאד, ובכל זאת אל יאוש, ואל פחד, כי ה' עמנו והוא יושיענו. כי טוב ה' לטובים ולישרים בלבותם. ואתה הלא טוב וישר היית כל ימיך, וחונן דל ואביון מעודך בלכתך בדרכי אבותיך הטובים והאצילים אשר היו לפניך. ועתה הבה נשליך על ה' יהבנו והוא יושיענו, כי אל חנון ורחום הוא, והרבה דרכים למקום…

ועתה לוא לעצתי תשמע, לך אכול בשמחה לחמך ועלה בטוב לב על מטתך, וישנת במנוחה עד הבוקר, ואז נשוב להתראות, לדבר ולטכס עצה כדת מה לעשות למען הנצל, ו“העצה תמצא”!! ואת שתי המלים הללו אמרה בעוז ובבטחה.

ויאות סיניור מיגואל לדברי אמו באהבתו אותה ובכבדו אותה מאד, וגם נתן אמון בדבריה אליו, בהכירו את ערכה ואת חכמת לבה, כי רבה היא. ואחרי סעדו את לבו בסעודה קלה עלה על מטתו לישון, וגם תקפה עליו שנתו.

ה. הלילה מלאך העצה

סיניור מיגואל שכב לנוח, אבל לבה של מרת מיגואל האם נסער מאד מכל אשר שמעו אזניה, ולא יכלה לתת שינה לעיניה, ותשקע במחשבות רבות למען מצוא עצה להחיש עזרה לבנה חביבה וגאון משפחתה בטרם יאיר הבוקר.

חשבה ומצאה, וכמו מבלי משים הופיעה לנגד עיניה תמונתה של אליזבט לבית רוזאניס מכירתה מאז, ומורתה של בת המלך, ומרוב התרגשותה קראה בינה לבין עצמה לאמר: “אודך ה' כי אנפת בי, ישוב אפך ותנחמני.”

“הנה אל ישועתי אבטח ולא אפחד, כי עזי וזמרת יה ה' ויהי לי לישועה”!

ובדברה קמה ותלבש מלבושי ההוד אשר לה, ותצוה להכין לה את כרכרתה היפה, ותמהר אל בית אליזבט מכירתה מאז, אשר נבהלה לראותה באה אליה בשעה מאוחרת בלילה, ולא כדרכה. אך בספרה לה את כל הקורות את בנה ואת הגזרה הנוראה אשר גזר המלך עליו ועל כל בני ביתו לתלותם על העץ כעבור זמן קט, הבינה את מבוכתה, וגם הרגיעה אותה בהבטיחה אותה לעשות את כל אשר יהיה ביכלתה להעביר מעליה ומעל כל בני ביתה את גזרת המלך הרעה. ותהי ראשית עצתה של אליזבט למרת מיגואל למהר ולהכין מיד על פי תכנית מחושבת מראש אריה גדול ויפה מעשה זהב כלו, זהב פרוים, ועינים לו גדולות ועשויות שתי פנינים גדולות ומזהירות, פנינה לאחת פנינה לאחת, שעל ידי תחבולת-סוד ידועה תשמשנה חלונות-ראוה אשר דרכן יוכל הדייר אשר בבטן האריה לראות את כל הנעשה מחוצה לו, בעוד העומדים מבחוץ לא יראו אותו ולא ירגישו בו על נקלה. ובטן לו – לאריה – גדולה בדמות חדר קטן, אשר דלת נעלמה לו מתחתיה, ומפתח לדלת לסגרה ולפתחה כחפץ לב הדייר, אשר יהיה עליו לדור בתוכה לזמן קצר, בנשמו אויר דרך חורי הנחירים והאזנים של האריה, וגם מקום מיוחד קטן אמרה להקציע בתוך בבטן לאצור בו את הצידה הדרושה לדייר כל זמן שיהיה עליו לשהות בתוך הבטן. וכל זה יהיה עשוי בחכמה מיוחדת ובמלאכה מחושבת יוצאת מן הכלל על ידי צורף אמן ובקי במלאכתו.

וככלותה את דבריה הוסיפה אליזבט למרת מיגואל לאמר: האריה הזה ישמש מדור ארעי לאלברטו נכדך החביב והאהוב, להיות לנו לעזר מצדו להחשת מפעל ההצלה אשר אני חושבת עליה, וגם הודיעה לה את הדרך תבחר בה לבצע את הדבר, ואת שם הצורף האמן ואת בית מגורו.

אז תודה מרת מיגואל לאליזבט בעד טובה וחסדה עמה ובעד עצתה המחוכמה אליה, וגם הבטיחה שעד יומה האחרון לא תמוש טובתה מזכרונה. ותמהר ותשב לארמונה, ולבה הוקל מעט מסבל יגונה אשר הכביד עליה, וגם עלתה על מטתה לישון שנתה. אבל שנתה היתה שינה חטופה ותצפה בסערת לב לעמוד השחר בעלותו. ויהי אך האיר השחר, ותמהר ותקפץ מעל מטתה ותאחז דרכה ישר לחדר-שנתו של בנה חביבה סיניור מיגואל. ובדפקה בדלת דפיקה קלה ועמומה מהר סיניור מיגואל לקראתה באמרו, שגם הוא השכים קום באותו לילה לפני השעה הרגילה שהיה נוהג להתעורר בה, למען הפגש עמה בהקדם לשמוע מה בפיה כהבטחתה בתחלת הלילה.

אז תספר לו מרת מיגואל את כל הקורות אותה בלילה, ואת המעשה אשר עשתה להתראות עם אליזבט מורתה של בת המלך, ואת העצה אשר נתנה לה אליזבט על דבר האריה ספרה לו, וגם הוסיפה בבת צחוק קל ומעודד, כי הדייר בבטן האריה יהיה אלברטו היקר, וכי אליזבט תעזור בחכמתה להכניסו והוא בבטן האריה – אך תוך ארמונה של בת המלך למען יוכל לשפוך שיחו בעצמו לפניה על גזרת המלך הקשה כנגד המשפחה, ולבקש עזרתה לבטול הגזירה בתחבולה אשר תכין אליזבט למטרה זו. ובסיימה קראה לאמר: את האריה אכין אנכי על חשבוני מהכסף אשר ייחד אביך למעני לפני מותו, ויש לי די כסף לזאת כאשר ידעת… ועל כן – הוסיפה בדברים מלאים עדוד של אם רחמניה – יהיה איפוא לבך, בני, סמוך ובטוח כלבי אני, שכל רעה לא תבעתנו כאשר חשבת מראש. כי היד ה' תקצר? לא תקצר!! כי אל רחום וחנון הוא, אל ארך אפים ורב חסד, ושומע אל תפלת עבדיו הנאמנים בבריתו כמונו, וכל תחבולותיו של מי שיהיה כנגדנו עוד תהפכנה לטובתנו ברצות ה' דרכנו, כי“ברצות ה' דרכי איש גם אויביו ישלים אתו” – אומר הפתגם.

ו. הבקור בחצר המלך

כתום השיחה מהרה הזקנה לצוות על ראש משרתי הארמון למהר ולהבהיל אליה את פלוני אלמוני גדול הצורפים אשר בעיר, אשר עליו המליצה אליזבט. ולא עברה שעה קלה ותכנית האריה על פי המדות והתכניות אשר הוחלט עליהן עם אליזבט מראש, נמסרה לצורף, אשר הסכים לעשותו והבטיח למלא אחרי התכנית על כל פרטיה, ולכלות את מלאכתה בגבולות הזמן אשר קבעה לו הזקנה. ותמסור הזקנה בידו את מכסת-הכסף העצומה, אשר דרש, וגם הוסיפה לאמר: עשה אדוני! ושכרך אתה יהיה שלם מעמדי ככל אשר תשית עלי, כי ידי רב לי לשלם…

ואכן בהגיע הזמן המיועד הביא הצורף את האריה כשהוא סגור בתוך תבת-הבנים יפה וגם הציגו לפני הזקנה, ויתמהו סיניור מיגואל ואלברטו לכל המראה אשר ראו.

אז יעשו את כל ההכנות הדרושות להובלת האריה את ארמון המלוכה אחרי הכניסם לתוך בטן האריה את אלברטו.

כתום כל ההכנות פרשה הזקנה לחדרה לרגע ותלבש את בגדי-החמודות אשר לה, אשר הכינה במיוחד לבקורה בארמון המלוכה, וגם התקשטה בכל מיני קשוטים ותכשיטים יקרי ערך מיוחדים, ותשם פניה אל ארמון המלך בלוית הצורף האמן ויתר האנשים שעזרו על ידו במלאכה. ובבואם עד שער הארמון, בקשה משומרי השער להודיע למלך, כי אשה חשובה מנשי האזרחים מבקשת לראות את המלך ולהנות מזיו פניו ולבקש מלפניו דבר נחוץ מאד…

ולא איחר המלך למלא אחר בקשת הזקנה, ויתאב לדעת מי היא אשה זו, המבקשת לראותו ולדבר אתו בענין נחוץ מאד?!

ויהי כעמוד מרת מיגואל לפני הוד מעלתו, ויתפעל המלך מאד מהדרת פני הזקנה ומהופעתה האומרת כבוד ואצילות רבה וישאל אותה לחפצה.

ותשתחו האשה בענות-חן לפני המלך ותקרא בקול מלא רוך ונעימות לאמר: השתחויתי, אדוני ומלכי! דע לך, כי אלמנה עשירה מאד אני ומשפחתי אצילה בישראל. ובמות עלי בעלי לפני זמן קצר השאיר לי אוצר גדול ויקר ערך מאד שעלי לשמרו מכל משמר. ואכן כן עשיתי עד היום. אבל הנה בשבוע הזה קבלתי מכתב תכוף מבני הבכור היושב רחוק ממני בדרום אפריקה ובו הוא מזמינני לבוא אליו לזמן בלתי מוגבל, ברבות געגועיו עלי ככל אשר גם נפשי אני יוצאת לראותו אחרי שנים רבות שלא נפגשנו. דאגתי הראשונה היא על האוצר הגדול אשר אתי לבל יאבד חלילה בענין רע אחרי לכתי, ואני רוצה להבטיחו בטרם אלך, והנה אמרתי אמסור אותו בידים אמונות עד שובי. ואחרי מחשבות רבות גמרתי אומר בלבי שלא אמצא ידים אמונות יותר מידיך אתה, אדוני המלך. ועל כן הרהבתי עוז בנפשי לבוא עדיך ואוצרי בידי להפקידהו אצלך, בהיותי בטוחה, שבטובך הגדול תואיל למלא אחר בקשתי הנועזה. והיה אם אזכה ושבתי אחרי לכתי, אקדיש את מחצית אוצרי לטובת הממלכה. ואם חלילה לא אזכה וקדמני המות, יהיה כל אוצרי אשר בידך קודש לעשות בו כטוב בעיניך לטובת העם והמדינה, שנפשי קשורה אל שניהם בעבותות אהבה, למען עשות לי יד ושם בארצי זו אשר בה נולדתי, ובה חייתי מאושרה כל ימי חיי.

וישמע המלך וישאל: ואיה אוצרך ואראהו?!

ותען הזקנה ותאמר: אוצרי קרוב אליך מאד, והוא מחכה לפקודתך בשער ארמונך זה. צוה ויובא!

ויתן המלך צו להעלותו, וכעבור רגעים מספר העלה ראש הצורפים וחבר מלויו את האוצר, הוא האריה, בתוך התבה הגדולה והיפה אשר היה סגור בה. ויצו המלך לפתוח את התיבה. ובהתבוננו ראה והנה בתבה אריה נהדר עשוי כולו כסף וזהב ומרגליות טובות, ומלאכתו מחשבת מיוחדת במינה, וימצא האריה חן בעיניו מאד. ויבטיח לזקנה לקבלו ולשמור עליו מכל משמר עד שובה מנסיעתה, וגם פנה לאליזבט אשר באה אל המלך בלוית בתו, היא תלמידתה, למען תת לו דין וחשבון על הצלחתה בשירה ובנגינה ככל אשר הסכינה לעשות מדי פעם בפעם, והוא כשואל את שתיהן את בתו ואת אליזבט, אם טוב בעיניהן להכניס את האריה אל ארמון בתו, ויכול הוא להיות בטוח על שמירתו יותר מאשר במקום אחר. ותבט בת המלך רגע בעיני אליזבט מורתה חביבתה כשואלת גם היא בעצתה. ואליזבט לא אחרה לתת את הסכמתה להצעה וגם הוסיפה, שלפי דעתה היה יהיה האריה גם לשעשוע לנסיכה בת המלך פעם בפעם.

ויצו המלך ויכניסו את האריה לחדר הקרוב לחדר השירה והנגינה של בתו למען תוכל גם אליזבט להנות מזיוו פעם בפעם אחרי שעות העבודה.

אז הושיטה הזקנה מיגואל למלך מחרוזת פנינים יפות ונהדרות ותבקש את המלך, שיואיל לקבלה מידה לאות תודתה העמוקה אליו בעד החסד והטובה אשר עשה עמה באוצרה. ובהשתחוותה בענות חן בקשה שוב מאת המלך להרשותה להודות במו פיה גם לבתו הנסיכה היפה על אשר הואילה להכניס את אוצרה לארמונה. ובהודותה גם לה, הוסיפה לאמר: אני מקוה, שאוצרי זה יהיה לך גם לשעשועים להסיח דעתך משממון, ולהנעים לך את רגעי מנוחתך בהביטך בפרי מלאכת המחשבת של עושהו, ככל אשר היה עמי אשר בהביטי בו פעם בפעם התנדפו כל דאגותי אשר כמו אמרו להעיב לרגע את שמי מנוחתי.

ז. הפגישה המוזרה

ואכן בת המלך לא איחרה להוכח מצדקת דברי הזקנה מרת מיגואל בו בערב עצמו.

וזה הדבר:

בשעה מאוחרת בלילה, אחרי גמרה לנגן בפסנתר כדרכה ממנגינותיהם של גדולי הנגינה בלוותה אותן בצללי קולה המתוק והמלבב, נגשה אל האריה להתענג על מראהו בטרם תעלה על משכבה לישון. ובהסתכלה בעיניו – פנינים המזהירות והמאירות כזוהר הרקיע, הרגישה פתאום כמו תמונה חיה מתנועעת לעיניה, תמונת אדם צעיר לימים, והיא כמשמיעה קול ענות חלושה כקול מפתח קטנטן בסובבו בתוך מנעול בשעת פתיחתו. ותזדעזע מאד לדבר ותאמר להתפרץ בצעקה לקרוא לעזרה. אבל בטרם הספיקה להרים קולה נפתחה דלת קטנה מתחת לבטן האריה ובחור יפה להלל, חסון כאלון, וכלו מחמדים, הופיע פתאום לנגד עיניה בגורו מגוף האריה כשאצבע יד ימינו על פיו והוא כמזהירה, לשים מחסום לפיה לרגע, כי דבר לו אליה ובקול דממה דקה הרגיע אותה לאמר:

אל גברתי! אל שרתי בנסיכות! אל תיראי, ולבבך אל יחת בראותך אותי הנה, כי אדם אני ולא מלאך משחית חלילה. ומאת ה' יצא הדבר, במנותו אותך שלא מדעתך למלאך מושיע איש אומלל כמוני, אשר אני וכל משפחתי נדונו כולנו למות בידי אביך על לא עול בכפנו, וזה בודאי באשמת מקנאים רעים וחטאים, אשר הביאו דבתם רעה אליו עלינו ונלכד בפח זה טמנו לנו להשמידנו מארץ החיים. ועתה נפשי בשאלתי – בת מלכי ואדוני – כי יכמרו רחומיך עלינו להצילנו מרשת זו טמנו לנו שונאינו.

וכראות בת המלך את הצעיר כורע על ברכיו והוא כמתחנן וכמבקש על נפשו ועל משפחתו מלפניה, התפעלה מאד ממראהו החסון ומתואר פניו היפים אשר היו כפני בן-מלך ממש, והוא כלו מביע טוב-לב ואצילות-נפש מיוחדים במינם, הלך לבה כמו מאליו שבי אחריו, ובהבליגה על פחדה, קראה אליו בקול מהול רוך ופחד כאחד ותאמר:

דבר, בחור יפה, דבר! וספר לי את ספור המעשה אשר בעבורו הרהבת עוז בנפשך לבוא עדי בדרך כה מוזרה, ואני מבטיחה אותך מראש, כי עשה אעשה כל מה שביכלתי לבוא לעזרתך ולעזרת משפחתך להצילכם, כי מצאת חן בעיני מאד.

אז יספר אלברטו לנסיכה את כל הקורות את אביו עם המלך, ואת הגזרה הרעה אשר גזר המלך על כל ביתו לתלותם על עץ כעבור זמן קט, אם לא יעלה ביד האב להצדיק את מעשהו בדבר השלט ותכנו, ולהסיר מעליו עונו הכבד על עלבון כתר המלוכה כדבר השופטים. ויכמרו רחמי בת המלך לדברי הצעיר ותקרא לאמר:

השקט והרגע בחור נחמד! אל נא תירא ולבבך אל ירך! כי קרובה ישועתך וישועת כל משפחתך לבוא ואני אצילכם, כי רואה אני כי מאת ה' יצא הדבר לעשות אותי לשליח נאמן, למען הציל משפחה שלמה ועלובה מרדת שחת, ואני מקבלת עלי ברצון גמור את שליחותי, כי לבי גם אני אומר לי, כי ממעשה קנאים וצרי-עין בדבר…

ואתה – הוסיפה הנסיכה – אורחי תהיה במשך הימים אשר תהיה בארמוני, עד צאתך ממנו בהסתר, כי הרי מאליך תבין, כי אם תפול עליך עין רואה ונגלה עון התגנבותך המוזרה בארמוני, מרה תהיה אחריתך. ועד אותו היום הקרוב, מפתי תאכל ומימי תשתה. ביום תסתר במקום מחבואך אשר יצאת משם, ובלילה תנוח לך בחדר המיוחד אשר אקציע לך לא רחוק מחדרי אני, ואתאמץ שתהיה בטוח מכל עין רואה ואוזן שומעת, ויחד נבלה את עתותינו בתורה, בחכמה ובשעשועים, כי רואה אני מתוך הבעת פניך האצילים, ומתוך דברי פיך המלבבים, כי איש חיל אתה, ולבי לא יפון כי גם רצונך טוב עמך להתקדם בלמודים כמוני. יחד נלמד, ואני ארצה לפניך יום יום את כל אשר אשמע מפי מורותי המצוינות בכל ענף מענפי החכמה השונים אשר אנכי לומדת לטוב גם לך ולעתידותיך, כאשר כן אקוה כי גם לך יהיה עתיד מזהיר… חיה תחיה אתה וכל אשר לך! אנכי מגן לכם…

אז יתנפל הבחור לרגלי הנסיכה בענות-חן, ויודה לה מקרב לבו על דבריה המעודדים בנשקו את שולי אדרת הארגמן היפה אשר התעטפה בה, וגם הוסיף בשמחה גלויה, כי מאד ישמח לבו להטות אוזן לשמוע בלמודים ככל אשר תורהו פעם בפעם, כי גם נפשו הוא ערגה כל הימים לכל חכמה ומדע וגם העביר לפניה בקצרה את כל המקצועות אשר התעניין בהם מעודו, וגם ישאר להוט אחריהם תמיד, למן חכמת הפילוסופיה ועד הספרות, השירה והנגינה, הציור הפסול ועוד כהנה…

ככה עברו על שניהם – על הנסיכה ועל אלברטו – ימים אחדים נעימים ומתוקים, ימי למוד ושעשועים, ימי שיחות נאות ומשחקי-נועם להנעים חייהם מבלי שירגיש איש זר בהם.

ח. העיקר נשכח

בימים הראשונים לפגישתה עם אלברטו היתה הנסיכה “שכורה ולא מיין” למראהו החיצוני החסון כאלון, הנהדר והמקסים כאחד, ולמשמע דבריו הנחמדים בכל ענפי המדעים אשר ירדו כשמן בעצמותיה, ולא זכרה כלל למה הוא בא עדיה בדרך כה מוזרה וכה מסוכנה, וגם שכחה כליל את הבטחתה להחיש לעזרתו ולהצילו עם כל משפחתו מרשת זו טמנו להם אנשי בליעל בקנאתם בם ובאשרם. אך כעבור הימים האלה החלו חושיה להתפכח משכרונה ולהשתחרר מכבליהם במקצת, ויעל על לבה זכר הסכנה הגדולה שאלברטו וכל בני ביתו היו שרויים בה, ודבר הצורך הנמרץ למהר לעזרתם. ובהסתבכה במחשבותיה על דרכי ההצלה, כאילו נצבה לנגד עיניה תמונתה החביבה והמעודדת של מורתה, של אליזבט הטובה, ששמשה לה מדריכה ומיעצת נאמנה בכל מקרה קשה ומסובך, ותחליט בלבה לדבר עמה באותו היום ולשאול אותה כדת מה לעשות והצלת משפחה שלמה – משפחתו של אלברטו – ממות בטוח וקרוב.

אמרה ועשתה, – וכבוא אליזבט לתת לה את לקחה, מהרה לגלות לה את סוד פגישתה המוזרה עם אלברטו ואת רצונה הכביר לעזור לו בכל יכלתה, אלא – הוסיפה ואמרה – אני מודה, שאינני מוצאת את הדרך לזה, ועל כן עזרתה היא נחוצה לה מאד.

אז ענתה אליזבט, והיא כמתנכרת לכל אשר היה ידוע לה מכבר ותאמר לנסיכה: אמנם מקרה מוזר הוא זה, וגם קשה למצוא לו פתרון על רגל אחת בהיותו כרוך בזהירות מרובה למען הצליח. ועל כן בקשה אותה לחכות לה עד יום המחרת למען העמיק חשוב למצוא פתרון רצוי.

ויהי ממחרת ותאמר אליזבט לנסיכה: שמעתי אומרים, שמצב אביך המלך בימים האחרונים קשה מאד באשמת אנשי רשע ומרמה שברצונם הרע מתכוננים לחולל מהפכה בארץ, וכבר התחילו לפעול את פעולת ההרס בכל קצות המדינה מסביב, ועל כן יהיה על אביך למהר לדכא את המהפכה המתחוללת בראשיתה. ועצתי היא, שאת כבת נאמנה ומסורה לאביך בכל לב ונפש, תבואי בדברים עמו ותשתדלי לגלות תעלומות סודו, אשר הסתירהו בצדיה ממך לבלי הרגיז מנוחתך, ולהציע לו שיתן לך רשות לחפש עצה להציל את המצב על ידי זה שתבואי בדברים עמי, לחפש את הדרך להחיש לעזרתו בכסף הדרוש לו לדכוי המרד. את יכולה להבטיחו, שאני כאזרחית נאמנה, וכצעירה שיש לה מהלכים רבים בבתי ידידים עשירים מכל הגזעים, לא יקשה לי למצוא מוצא לכסף הדרוש לו בשעת דחקו זו. ותוכלי גם להוסיף, שהכל יעשה במנוחה ובסוד ומבלי כל חשש רעה ושאון, ואז… הלא מאליך תביני, שהדרך תפתח לפנינו על נקלה למצוא גם את מפתח ההצלה הבטוחה לכל משפחת אלברטו כחפצך גם את. עשי! ואללה יהיה בעזרתך ובעזרתי אני.

שמעה בת המלך את דברי אליזבט מורתה, ומבלי העמיק שאלה על פרטי תוכן הדברים אשר היו לה כספר החתום, הבטיחה את אליזבט למהר ולעשות כהצעתה בסמכה על בינתה העמוקה והישרה.

כעבור שעה קלה הלכה לראות את אביה, וגם חקרה וגם דרשה וגם הצליחה להוציא מפיו תעלומות לבו ולהשיג את הרשיון הדרוש להחיש לפעולות תכופות על פי עצתה של אליזבט אליה.

כשמוע אליזבט את דברי הנסיכה בשובה מהרה לאמר: עתה באה העת לשחרר בחכמה ובהקדם את אלברטו ממאסרו בארמונך ולשלחו בחשאי לבית אביו אחרי קבלנו את הבטחתו להמציא את הכסף הדרוש לאביך בשעת דחקו מבלי שיודע הדבר לאיש זולתי לו ולמשפחתו ולנו שתינו, וכסף יש למשפחת סיניור מיגואל די והותר כידוע לך, ועל ידי זה – כבר נמצאה הדרך להצלת משפחתו, ובמדה שאבי אלברטו ימהר למלא את חובתו להביא ישע והצלה למדינה ולממלכה מהסכנה הגדולה הצפויה לשתיהן, באותה מדה תהיה הצלתו בטוחה.

ובאותו ערב עצמו אחרי הודיע אלברטו לאביו ולזקנתו את כל מה שקרה לו בארמון המלך ובתו בעצת אליזבט מורתה, מהרה זקנתו את בית אליזבט מכירתה מאז ותקות חיי-משפחתה כעת, ותמסור בידה סכום כסף למטרתה, בהבטיחה אותה שעוד תוסיף לתת בשעת הצורך כפי דרישתה עד תום הנצחון.

וממחרת היום השכימה אליזבט ותמהר אל הנסיכה להודיע לה את בשורת הסכום הראשון ואת הבטחת מרת מיגואל בנוגע לעתיד הקרוב. והנסיכה לא אחרה להעביר את הכסף לאביה המלך, בהוסיפה, כי איש נכבד ועשיר, ואזרח נאמן ומסור החפץ בעלום שמו גם מהמלך עצמו שלח אותו, וגם הודיע שהוא מוכן להוסיף כהנה וכהנה עד הסוף, ותגדל שמחת המלך מאד ויחי לבו.

ואכן נצחון המלך היה שלם עמו בזמן קצר מאד, ותבוסת יריביו ומשנאיו היתה שלמה. המה כרעו ונפלו, ולא הוסיפו קום והוא קם ויתעודד…

ט. הסוף טוב הכל טוב

בין כה וכה והמועד שנקבע מטעם המלך לסיניור מיגואל להתיצב למשפט להוכיח צדקת פעלו בשלט ובתכנו בא. ואכן לא איחר סיניור מיגואל להתיצב לפני השופטים, וגם הפעם חזר האיש לפני השופטים על דבריו בפעם הראשונה, שבכונה טהורה עשו אבותיו את אשר עשו בשלט אשר תלו מעל לפתח ארמונו למען יראה העם ויתעורר בהמוניו לעבודה בחריצות ובשקידה לעשות חיל לטובתם הם ולטובת המדינה כלה. וכי כל גלגלי המלוכה אינם מתנועעים אלא במשחת הכסף והזהב, וכי רק הכסף והזהב הם אויר לנשמתה, ומבלעדיו אין המדינה כדאית לשמה, ואין האזרחים עלולים לכבד אותה ואת מלכה בכבוד הראוי, למען תהיה יראתם על פניהם, הכל כאשר לכל כאשר בעמדו לפניהם בפעם הראשונה.

ואם אחרי כל אלה – הוסיף סיניור מיגואל בקול נמרץ לפני המלך והשופטים – תעמדו על גזרתכם לעשות בנו כאשר חרצתם ולתלות אותנו כלנו מעל לשער ארמוננו כגמול בעד כונתנו הטובה והרצויה להוד מעלתו של המלך ולממלכתו – ממלכתנו, אנו מוכנים ומזומנים לקבל עלינו באהבה את גזר-דינכם כי לא אורך החיים בעולם הזה עיקר לאדם, אלא התועלת שהוא מביא בחייו, לו לעצמו ולקרובים אליו וביחוד למלכו, לארצו ולעמו. ואת חובתנו זאת מלאה משפחת מיגואל מזה עידן ועידנים באמונה וביושר לבב עד יומנו זה אשר אנחנו עומדים לפני כס משפטו של הוד מעלתו מלכנו האדיר, ולפניכם שופטים נעלים ונכבדים. רק זאת תפלתנו מלפני אבינו שבשמים, שהלואי שלא תתחרטו על גזר דינכם הקשה עלינו בשעה שלא תועיל לכם החרטה…

אז תקום בת המלך אשר באה גם היא לראות בתוצאות המשפט, ואחרי השתחוותה בענות-חן לפני אביה המלך והשופטים, קראה לאמר:

אדוני אבי ושופטים נכבדים! לפי הרגשתי אני – צדק מאד היהודי החשוב הזה אשר לפנינו בכל דבריו, והוא איננו ראוי לתליה ואבדון כאשר תחשבו, כי אם – להיפך – לתהלה ולתפארת מאת כלנו עד אחרון האזרחים, ובראש וראשונה מאת אבי המלך ירום הודו, ומאתכם שופטים נעלים ושרי מלוכה נכבדים. כי הוא הוא האיש אשר בממונו, בטוב לבו ובמסירותו המופתית לארצו ולמלכו הציל אותנו כלנו, את המדינה, ואת מלכה ואת כל אזרחיה מרשת זו טמנו לנו אויבינו בנפש בזמן האחרון. ואלמלא הוא ועזרתו החמרית התכופה אשר הושיט ביד נדיבה ובעלום שם – לי נודע הדבר אך במקרה –, כי אז מי יודע אם לא היינו כלנו מגיעים כיום לידי כליה חלילה… ועל אמתת דברי – הוסיפה הנסיכה לאמר בהתלהבות וברגש – תוכל להעיד גם מורתי אליזבט היקרה אשר אתנו פה במקרה גם היא, כי גם היא יודעת דבר מה ביחס אליו.

אז תקום אליזבט גם היא, ואחרי שאלה רשות הדבור מאת המלך, הסירה את הלוט מעל פני כל תעלומות דברי הנסיכה, וגם הודיעה בפרטות על כל הסתום והחתום במעשי סיניור מיגואל ומשפחתו להצלת המלוכה בשעה הקשה של הימים האחרונים, וגם רמזה על הסכומים הגדולים אשר נתן ביד נדיבה ובנפש חפצה ובעלום שמו, המצדיקים לגמרי את השלט ואת תכנו שמעל לשער ארמונו. ואכן – הוסיפה גם היא לאמר בהדגשה – “אין לך אדם העומד בפני כח הממון ואפילו המלכים”!!!

וישתומם המלך וכל קהל השופטים ויתר הנצבים בשעת המשפט למשמע דברי הנסיכה ואליזבט מורתה, ויענו כלם ויאמרו: אכן עתה נוכחנו לדעת שסיניור מיגואל אמת, ודברי שלטו אמת, וכי הוא ראוי לתהלה ולתפארת!…

אז ירמוז המלך בפנים מאירים ובבת צחוק קלה מביעה שביעת רצון אל סיניור מיגואל ואל אלברטו בנו לגשת אליו, וגם לחץ את ידי שניהם בחבה גלויה, וגם הודה להם במו פיו בשמו הוא ובשם כל אזרחי הממלכה בעד המעשה הגדול והמצוין שעשו שניהם להצלת כבוד המדינה וכבודו הוא, וגם הביע להם את צערו העמוק בעד העינויים הגדולים שגרם להם בגזרתו הקשה… ומאז קרב את סיניור מיגואל היהודי ובנו וגם כבדם כבוד גדול, בתתו את האב לשר-אוצר המלוכה, ואת אלברטו בנו ליועצו הפרטי ולוָזירו הראשי בהכירו לדעת את גודל רוחו ואת מרבית חכמתו ותבונתו להנהלת עניני המלוכה.

וכעבור זמן קט כראות המלך למעשה את חריצותו ותבונתו הרבה של אלברטו בהנהלת הענינים, ואת הצלחתו המרובה בכל מעשי ידיו לקדמת המדינה. וימצא שאין בן-זוג טוב מאלברטו לבתו יחידתו אהובת לבו, ויגמור בלבו לבחור בו לחתן לבתו, והבת נאותה לדבריו. וימהר להודיע את החלטתו לכל האזרחים אשר בכל מדינות מלכותו, וגם עשה משתה גדול שבעה ימים לכל שריו ועבדיו, ולכל האזרחים הנאמנים את משתה בתו, ולעניים נתן מתנות רבות כיד המלך, ולשמחתו של המלך והעם לא היה קץ.

ברוך איל פישקאדור / חזקיה שבתי ספרדי מסופיה

בסלוניקה אשר בטורקיה חי לפני שנים רבות יהודי אחד ושמו ברוך איל פישקאדור¹³). אמנם שם משפחתו היה ״מיטראני״, אבל קרוא קראו לו פישקאדור, על שם מלאכתו, מלאכת ציד הדגים אשר עסק בה מעודו.

וכך דרכו של ברוך לקום בקר בקר בטרם עלה השחר, ואחרי רחצו ידיו ופניו למען העביר מעליהם את ״הסטרא אחרא״ של הלילה, התפלל תפלה קצרה של שלש פרשיות: אלהי נשמה שנתת בי טהורה היא וכו‘. — שמע ישראל וכו’, — ועלינו לשבח לאדון הכל וכו‘. — ואחרי גמעו בתענוג מיוחד את הכוס הקטנה של הקפה השחור אשר הכינה לו שרה־ג׳י¹⁴) אשתו בעודנו מתפלל, הפשיל את רשתו על כתפו, ובקחתו בידו את סלו, המיועד לקנית צרכי יום יום לביתו, נשק את ״המזוזה״ ויברך את אשתו בברכת ״בואינוס דיאס״¹⁵) הנהוגה, והיא גם היא ענתה לו ״בואינוס סאלוד אי ב׳ידה״ אי ״הצלחה קי טינגה״, וימהר אל הים, ויתר את דוגתו ממקומה בחוף, ויחד עם יתר חבריו באומנות הרחיק כחצי שעה מהחוף ושם פרש את רשתו, ובהיותו מעודו ״בר־מזל״ העלה אותה תמיד כשהיא מלאה דגים חיים, טריים, וישב העירה שמח וטוב לב, ואחרי שמכר את ״סחורתו״ המשובחה במשך שעות מספר ברוחים הגונים קנה את כל צרכי ביתו, לחם ובשר וירקות, פרות ויין שרף וכו’. וימלא סלו מהם וימהר הביתה בשמחה כשתים שלש שעות לפני הצהרים, למען תספיק אשתו להכין את ארוחת הצהרים לבני המשפחה, כי משפחה גדולה היתה לו ל״ברוך״, משפחה של ששה ילדים, שלשה בנים ושלש בנות, ויחי ״ברוך״ חיים ברוכים ומאושרים ולא ידע מחסור.

ויהי היום ויתהפך הגלגל על ברוך, ולמרות השכימו קום והחישו הימה כדרכו והטרידו את עצמו בכל כחו לדוג דיוגו, הפך לו ״המלאך הטוב״ הממונה על הדיוג עורף. ריקם פרש את רשתו, וריקם שבה אליו למגנת לבו, ולא רק יום או יומים או שלשה ימים היה כן, כי אם שבועות וגם חדשים שלמים ורצו­פים, ויהי בכל רע. ומדי ראותו את רשתו חוזרת אליו ריקם כלעומת שפרש אותה, התמלא לב ברוך כעס וחימה ויאוש מר, כי לא ידע מה לעשות למען הביא לחם לבני ביתו הצפויים לחרפת רעב ואומנות אחרת מלבד הדיוג לא ידע.

ויהי כי ראה גבריאל בנו בכורו של ברוך בצרת אביו, והוא בן שבע עשרה ויצר לו מאד, ויגש אל אביו ויאמר אליו: אבי! אנכי רואה אותך כמיואש ולבי חם בקרבי מאד, ולכן אבקשך נא להרשותני לעזוב את למודי בבית הספר לזמן מה, ולהלוות אליך הימה בוקר בוקר, למען נסות את מזלי אני בדיוג, אולי יתעשת האלהים הטוב לנו ולא נאבד.

ויאות האב להצעת בנו בכאב לב, כי לא חפץ לבטל את גבריאל מלמוד התורה. ויהי בבוקר ויצאו שניהם — האב והבן — אל הים, ורשתם עמם כדרכם. הם בלב הים, ויושט הבן את ידו ויקח את הרשת מידי אביו ויטילנה בכל כחו, כח עלומים, הימה, וכעבור רגעים מספר משך אותה להעלותה, והנה… כבדה הרשת מאד, ובראותו כי לא יעצר כח להעלותה לבדו, קרא גבריאל את אביו, אשר ישב בקצה הדוגה בשמחה גלויה, לבוא ולחוש לעזרתו באמרו: מהרה אבי, כי ה' עזרנו! ויתפלא האב לדברי בנו, וגם שמח בשיתו ידו עמו למשוך את רשתו, ובהעלותם אותה, ראו והנה דג גדול ושמן עלה הפעם בחלקם, דג מיוחד במינו ליופי ולשבח, ראוי רק לשולחן מלכים ושרים, ומחירו רב הוא, ובהושיט ברוך עיניו המלאות דמעות שמחה וגיל אל מול פני החוף, ראה והנה משרת פחת העיר, מכרו ולקוחו מאז, עובר ברחוב, ופניו אל שוק הדגים הקרוב כדרכו יום יום, ובחבקו את בנו מרוב התפעלות על הצלחתו היוצאת מן הכלל, אמר לו: בני, הבה נא ונמהר אל החוף ועמדת אתה בסירה לשמור על הדג, ואנכי ארוצה אל האיש ההוא, אשר ממולנו, כי הוא יקנהו ממנו במחיר הגון…

ויאמר ברוך ויעש, ובהגיעם אל החוף במהירות גדולה, ישב לו העלם גבריאל על יד הדג, אשר לא חדל לפרפר בכח, וברוך מהר אל האיש, ואחרי ברכו אותו בשלום בשמחה גלויה, קרא בחיוך קל על שפתיו ויאמר: בואה נא אדוני אתי עד חוף הים, בואה! כי בר־מזל גדול הנך כיום, כי אללה הטוב הקרה לפני הבוקר דג גדול, שמן ומיוחד במינו ובטעמו, אשר לא היה לנו כמוהו זה יותר משנה, ולכן מהרתי עדיך בראותי אותך מרחוק ואנכי בלב ים, למען הציע את ״מציאתי״ לפניך לקניה בטרם יקדמך אחר ויקחנה. דג כזה, מיועד רק לשולחן פחות וסגנים, כאדונך — אדוננו הפחה ירום הודו.

ויאות האיש להצעת ברוך, כי הכר הכיר את ברוך מכבר כדיג חרוץ ונאמן רוח. ויהי בבואם, וישאל ברוך את בנו להושיט לו את הדג והנה… אהה! — כי קרא קרא גבריאל בנו לברוך ועיניו מלאות דמעות, פניו חורים כסיד, וכל גופו רועד מפחד לאמר: הדג איננו, כי קפץ פתאום הימה ויעלם — ומעשה שהיה כך היה:

בהרחיקך אבי לכת מעלי לקראת האיש הנכבד הזה, אשר ממולנו, מבית הפחה, פרפר הדג פתאום פרפור נורא וחזק אשר לא ראיתי כמוהו מעודי בין הדגים היותר גדולים, שהעלית אתה ברשתך לא פעם ולא שתים, ואחר הזדקף במלוא קומתו לנגד עיני, עיניו מלאות רוך ותחנונים, פיו פעור והוא כשואל ממני חנינה בטרם ימות ואיננו. ואנכי, אגיד ולא אכחד, כי התמלא לבי רחמים לדג האומלל, ואומר: הבה אשאב מים מהים בדלי אשר עמנו בסירתנו ואשפוך עליו, אולי ישקט, אולי ירוח לו עד שובך ועשית אתה בו כרצונך. ויהי אך הגשתי את הדלי המלא אל פי הדג, ויבא ראשו אל תוך הדלי, ובשפשפו אותו במים רגע קט, שב ויוציאו החוצה, ובהביטו בי שנית בעינים מביעות תודה, פרפר שנית בחזקה יותר מאשר בתחלה, ויקפץ הימה בכל כוחו, ובין רגע נעלם מעיני ואיננו, למגנת לבי אני ולצערי הגדול על צערך אתה בשובך. ועתה, סלח נא לי, אבי, בגדל חסדך. אמנם חטאתי וחטאתי כבדה מנשוא בשעות קשות כאלה לך, אבל מה אעשה?… ולבי הרך השיאני ואפת.

ואכן גדל יאושו ועצבון רוחו של ברוך הפישקאדור, כשמעו את דברי בנו לאמר: הדג איננו! ולא הועילה לגבריאל כל פרשת המאורע, אשר ספר לאביו למען הרגיעו, ומרוב שיחו וכעסו הגדול על רוע מזלו גם הפעם, אחרי אשר אורו עיניו רגע מרוב תקוה, התנפל על בנו אשר עמד כמאובן למראה פני אביו, ויכהו מכות נאמנות וגם סטר אותו על לחיו, סטירה חזקה, אשר הפכתהו ארצה על פניו ועוד רגע והתעלף הנער מרוב כאב, ועיניו כמו יצאו מחוריהן.

אז יפן ברוך אל משרת הפחה, ובעינים מביעות רגז תמרורים על המקרה המשונה אשר קרה לו, בקש את סליחתו על הטרידו אותו לבוא על חנם עד החוף, וגם אמר לו שלום. אחר הסב את פניו אל בנו אשר שבה רוחו אליו לרגע, ויקרא שנית בחריקת שנים ויאמר: בוז לך, בן משולל כל נסיון ורך הלבב! וכלימה תכסה פניך במעשיך! ועתה הרחק לך מעלי ולך באשר תתהלך ואל תעיז לשוב אלי הביתה, כי אין נפשי עוד אליך. עיני הרואות, כי נער ״לא יצלח״ תהיה כל ימיך, כי אם ראשיתך כה מצערה אחריתך מי ישורנה.

ובדברו עזב את בנו האומלל לנפשו ויפן לשוב אל ביתו, והוא חג ונע על ימינו ועל שמאלו בהתהלכו כשכור אשר עברו יין.

בהגיעו הביתה ספר ברוך לאשתו ולבניו בעינים דומעות את אשר קרה לו עם הדג באשמת גבריאל בנו בכורו וגם את דבר המכות אשר הכהו ואשר גרשהו מעל פניו לבלתי שוב אליו עוד אל ביתו לא כחד מהם, וישאו כלם את קולם ויבכו מרה. הם בכו על הדג תקות יומם, ובכו על הבן היקיר על אשר גורש בחרפה מעל פני אביו, וכונתו הרי היתה רצויה מאד.

ויהי כעבור רגע קט ויפג צערם, ויהפך לבב כלם לחומלה על העלם הנחמד, ואף כי לבו של ברוך, אשר הרגיש, כי חטא חטא לנער בהכותו אותו בלי רחמים, וימהרו כולם אל החוף לפייס את הנער, לעודדו ולהשיבו אל אביו לביתו, אבל אהה! מה גדל צערם בראותם, כי הנער איננו ועקבותיו נעלמו מעיני כל באי שער החוף, אשר כלם כאחד ענו ואמרו לשואליהם: אמנם ראה ראינו את גבריאל בלכתו, אבל לא ידענו לאן נועדו פניו, כי לא הודיע דבר לאיש מאתנו. ואחרי חפושים רבים על ימין ועל שמאל במשך כל היום שבו כולם הביתה כלעומת שיצאו, והם יגעים רעבים וצמאים, ולבם שבור בקרבם.

כשוב רוח גבריאל אליו אחרי הרחק אביו מעליו, התאמץ בכל כוחותיו לגשת עד ברז המים הצבורי אשר ברחוב הקרוב, וירחץ ידיו ופניו במימיו הקרים אשר נפחו בקרבו רוח חיים, ובפרוטות האחדות אשר נמצאו בכיסו משיורי החסכון אשר עשה בימים הטובים אשר היו לאביו, קנה לו פת לחם ופרוסת גבינה לשבר בה רעבונו, וישא רגליו מחוץ לעיר, ויאחז דרכו הלאה מבלי דעת לאן פניו מועדות וגם הרחיק לכת מאד.

ויהי כי רד היום ועוד מעט ונעלמה השמש מאחורי האופק ויגיע עד פרשת דרכים עמד הצעיר מלכת, נבוך ושואל את עצמו, באיזו דרך יהיה עליו לאחז… הוא מביט כה וכה והנה דמות אדם צעיר נגלתה לעיניו מרחוק מימינו והוא הולך אט, הלוך וגשת, הלוך וקרב אליו. וישמח גבריאל מאד, כי כמלאך אלהים שלוח אליו מאת ההשגחה העליונה בשעת צרתו נדמה ההלך בעיניו. ויעמוד דומם על מקומו עד בואו, ומה גדלה פליאתו בגשת אליו ההלך מקרוב ובראותו את פרצוף פניו והנה הוא דומה בכל פרטיו לפרצופו הוא, אין קו קל נעדר. וכאילו מבטן אחת יצאו שניהם, ואם אחת ילדתם, ובהפגש מבטם קרא גבריאל אל ההלך לאמר: שלום לך, אדוני הנכבד! הנני רואה על פי מהלכך, כי בן המקום אתה וכי שביליו נהירים לך, ועל כן הואילה נא להודיעני דרך זו אבחרה ללכת בה, למען אספיק להגיע בעוד מועד למקום־ישוב ללון בו הלילה.

ויהי כי שאלהו בן פגישתו על מטרת נסיעתו ומקום מגמתו, ויספר לו גבריאל את כל האמת מכל אשר קרה לו ביום ההוא עם אביו וגם את דבר גרשו אותו מביתו ספר לו, לא העלים דבר.

ובשמע הצעיר את דבריו נד לו מאד וגם התמלא רחמים עליו, ובבת־צחוק קלה על שפתיו הוסיף לאמר: אבל חביבי, ראה נא זה פלא, כי כמקרך אתה עם אביך כן קרה גם לי היום עם אבי אני וגורל אחד לשנינו, כי גם אני גורשתי היום מביתי בפקודת אבי על חטא שחטאתי שלא בצדיה, וגם אנכי יצאתי כמוך לחפש לי מגמה ועבודה, ועתה הבה נלוה לחברה בדרכנו ונלכה יחד שנינו באשר נתהלכה, אולי יתעשת האלהים לנו ומצאנו את מבוקשנו.

ובדברו ספר גם הוא לגבריאל כדברים האלה לאמר:

מתושבי כפר ב. הקרוב לסלוניקה אני, ומלאכת אבי קצב, ולו צאן ובקר לרוב, כי אמיד הוא בהאיר ההשגחה לו פניה. ובעוד אבי עוסק יום יום במכירת בשר באיטליז הגדול והמפואר אשר לו ברחוב היהודים אשר בכפר, הטיל עלי להיות רועה צאנו ובקרו בשדות המרעה במרחק מה מהכפר, ואת תפקידי זה מלאתי תמיד באמונה וביושר לבב, זולתי היום, אשר בבוא אבי אל השדה לפקוד את הצאן אשר בידי מצאני — במקרה — ישן בצל אחד העצים, כי בהיות החום גדול, תקפתני עיפות גדולה ואישנה ושנתי כבדה עלי, ותפוצינה הצאן אנה ואנה ללא עין צופיה. וייחר אף אבי בי מאד, ובהעירו אותי משנתי הביט בי בעינים מלאות זעם ועברה, וגם הראה לי בידו את העדרים המפוזרים לכל רוח רחוק רחוק כאומר: הביטה וראה את הנבלה אשר עשית לעזוב את הצאן לבדן, ויסטר אותי שתי סטירות לחי חזקות אשר הדהימוני ויבהילוני מבלי דעת מה לענות לו, ואחר גרשני מעל פניו בחרפה באמרו:

סור מעלי, בן סורר ומורה וחסר כל אחריות, כי לא בבן כמוך חפצתי, ולכה לך באשר תתהלך, ואל ביתי אני לא תשוב עוד, כי נפשי געלה בך.

ועתה — הוסיף הצעיר לאמר — אנכי קורא מעל פניך, כי רעב אתה, ועל כן הבה נשבה תחת האילן הזה אשר ממולנו ואכלנו יחד מאשר הבאתי עמי מהעיר בטרם עזבי אותה, לחם ונקניק ופרות, ואחר נמשיך את דרכנו הלאה משמאל, כי זאת היא הדרך לעיר ג. הקרובה אלינו ביותר ובעוד שעתים ומחצה נגיע אליה, שם נלון, ושם נחשב יחד, כדת מה לעשות לעתידנו, כי אכן עצה ותחבולה עמי בבחירת הדרך נאחז בה להרויח לחמנו בכבוד, ואחרי שנזדמנו יחד כאחים לצרה, יחד נלכה כאחים בדרכנו זאת, וגם בדרך עתידנו ועבודתנו, כי ״טובים השנים״ יאמרו קדמונינו, וה' הטוב יהיה בעזרנו.

ויהי אחרי אכלם ויאחזו שני הצעירים את דרכם הלאה עד בואם אל העיר ג. הקרובה. הם בשער העיר והנה ראו חורבה עזובה, ויבואו אליה וינוחו בה וגם לנו שם בלילה ההוא, בפרש כל אחד מהם את מעילו אשר עליו להיות למצע תחתיו, ובהיותם עיפים מעמל הדרך וממאורעות היום, ישנו להם שנת מנוחה עד הבקר, ובקומם נודעו איש לרעהו בשמם, ויברכו זה את זה בסבר פנים בברכת ״בוקר טוב״, ובהטיל כל אחד מהם את מעילו על שכמו יצאו שניהם אל הרחוב לקנות להם דבר לפרנסתם.

הם בדרך, ויפן ״עזריאל״ בן הקצב אל חברו אל גבריאל בן הדיג, ויאמר אליו: הידעת אחי את אשר עלה בלבי לעשות? הבה ואגידה לך, ואנכי בטוח כי גם נעשה וגם נצליח.

בן קצב אנכי כאשר הודעתיך, ובמלאכת־אבי אני אומר לעסוק במקומנו החדש הזה, חמשה דינרי זהב שלמים ישנם לי בכיסי מאשר נתן לי אבי פעם בפעם לאות רצונו על שרותי, וזה מספיק לפתיחת העסק, בכסף הזה אגש למלאכת הקצבות הידועה לי, ויש ברכה בה, ויש תקוה גדולה, כי ימצא לה גם שוק הגון פה וכי במהרה נבנה. ובהיות שמלאכה זו זקוקה גם לעוזר, אני בטוח כי אתה תואיל למלא את התפקיד הזה עד אשר תמצא לך גם אתה עבודה לפי דרכך ונטית רוחך, ועד אשר נחלק את הרווח אשר נעשה בין שנינו, ובכל שעה אשר תרצה להפרד מעלי נפרדה.

ויאות גבריאל להצעת עזריאל וגם החליטו לשכור את החורבה אשר לנו בה בלילה ולהכשירה לאטליז באמרם: בלי תפונה כי שכירותה מצערה, ובהרחיב ה' את גבולנו — כאשר נקוה — נחליפנה באחרת טובה ממנה.

ויאמרו ויעשו, וגם מצאו את ״בעל החורבה״ וישכרוה ממנו בסכום קטן לחדשים מספר, בהתנותם עמו להתקינה ביום יומים למטרתם, ובכסף אשר בידו קנה עזריאל ב״שוק הבהמות״ ממחרת היום, כבשה רכה ושמנה אשר שחטה וגם מכרה על נקלה ברווח הגון במשך שעות מספר. ויקחו הצעירים חלק מהרווח לכלכלתם ואת הנותר הוסיפו על הקרן אשר לעזריאל, ובמשך ימים מספר עלה בידם לקנות שתי כבשות ליום, ומהרווח של השתים קנו שלש, ארבע, חמש, שש, ועוד… כי עד מהרה יצא שם האיטליז לתהלה בכל העיר. כי מלבד אשר ידע עזריאל לבחור לשחיטתו כל כבשה שמנה ורכה, הצטיין אטליזו גם בנקיונו הגדול ובזריזות הבעלים — שני הצעירים הנחמדים והיפים להלל — למלא את ספוקם של כל הלקוחות בחביבות ובהסברת־פנים צודה כל לב, וכעבור שנה נהפך האיטליז הקטן והדל אשר בקצה העיר לאיטליז גדול ונהדר, בן שלש חנויות סמוכות וקשורות זו לזו במרכז העיר, לשמחת כל מכיריהם ומוקיריהם, אשר באו עמהם בקשרים, וכאלה היו רבים בכל תפוצות העיר.

ויהי היום בהביאם בחשבון את הרווחים ההגונים אשר עשו, ויאמר עזריאל לגבריאל, הנך רואה אחי, שהיה ה' עמנו ויברך חילנו יותר, ועתה הנני חושב להרחיב את גבולות עסקנו ולהוסיף עליו ענף חדש אחר — ענף הפרקמטיה — ועל כן אנכי מציע לך להיות אתה הפותח בענף הזה, בלכתך קושטאה לעשות שם קניה הגונה ולשוב.

ויהי כי טען גבריאל, כי הוא חסר־נסיון בקנית בדים וסחורות משי וכי יבצר ממנו לקבל עליו אחריו בדבר שלא נוסה בו מימיו, ויאמר לו עזריאל: צדקת ידידי באשר אמרת, וזה לי האות כי חבר הגון והולך מישרים אתה ולא פזיז ורודף חדשות ומהפכות בחיים, ועל כן עלי להוסיף, שאני כבר דאגתי מראש לזאת, וכי לא עלתה בלבי המחשבה לשלוח אותך להוציא את רעיוני לפועל בטרם מצאי אדם נכבד מאד ממכרינו, ״בר־סמכא״ בעסקו, ואליו תספח הפעם בנסיעתך, הוא מר יצחקי. האיש — כידוע לך — הוא מלקוחותינו החשובים מזה זמן, ומעשהו סוחר־רוכל ומתוך, הנוסע לעתים קרובות למסעיו בשם שולחיו, הוא יראה לך את הדרך תלך בה ואת הסחורות המשובחות אשר תקנה, להצלחתנו אנו ולהצלחתו גם הוא, כי הבטח הבטחתיו להקציע גם לו אחוז הגון מהרוחים אשר נעשה, ועתה הכון והכן לך לנסיעתך, כי בעוד חמשה, ששה ימים תפליג האניה לדרכה, עלה והצלח.

ותגדל שמחת גבריאל מאד למשמע אזניו, כי קוה קוה להראות הפעם חריצות יותר בעוד שכל האושר אשר עשה עד אז בא בכחו ובחריצותו של עזריאל חברו הטוב, והוא לא היה אלא כעוזר. ואכן כעבור ששה ימים שם גבריאל לדרך פעמיו יחד עם מר יצחקי, אשר בידו מסר עזריאל מכסת כסף הגונה — חמש מאות זהובים — לקנית הסחורות.

ויהי כהגיע האניה לקושטא והנה אהה! שני ״בני הלויה״ נפרדו איש מעל אחיו על פי מקרה מוזר, כי בהיות מר יצחקי ידוע לסוחרים בקושטא, שלח איש איש מהם לקראתו את בא כחו למשוך אותו אל חנותו. ויהי אך ירוד ירד אל החוף, והנה אפפוהו באי־כח בתי־המסחר מכל עבר, והוא גם הוא התעסק עמם, ומרוב ההמון נעלם האיש פתאום מעיני גבריאל, והוא גם הוא בחשבו, שגבריאל הולך בעקבותיו לא דאג לו, כי אם כעבור זמן. חפשו ולא מצאו, ובהכירו לדעת, כי זר גבריאל במקום, וכי המקום זר לו, הצטער מאד ויהי כאובד עצות. ואכן גבריאל היה כמיואש בהשארו לבדו מבלי בן לויה ומבלי פרוטה בכיסו, כי עזריאל חברו מסר את כל הכסף בידי מר יצחקי. ויהיו שניהם במצב רוח קשה, ומצבו של גבריאל הכביד.

מר יצחקי אמנם נסה לחפש אחרי גבריאל יום יום במשך כל הימים אשר עשה בקושטא, אבל כראותו, כי לא עלה חפצו בידו שב למקומו ולשולחיו. ויהי כבואו מהר אל עזריאל מכרו ויודיע לו בצער עמוק על דבר המקרה המוזר, אשר קרה לו עם גבריאל, ולא עונו, וגם מסר לידו את מכסת הכסף אשר קבל ממנו במזומנים בנסעו.

וישמע עזריאל ויהי אובד עצות. קשה היה לו לעזוב את עסקו לזמן בלתי מוגבל ללכת לחפש אחרי חברו וידידו הנאמן, וקשה היה לו להעלים עיניו ממנו ולהשאירו לנפשו, כי אהוב אהב עזריאל את גבריאל אהבה עזה ונפשו נקשרה בנפשו למיום הפגשו עמו, וגם חשבהו לאח נאמן ומסור.

אבל פקפוקו לא ארך, כי כעבור שעות אחדות הודיע עזריאל לכל באי שער חנותו, למן משרתיו ופקידיו עושי רצונו ועד לקוחותיו ומכריו הנאמנים אליו לאמר: אני סוגר את חנותי לזמן מה, בהיותי פתאום נאלץ לנסוע מהעיר לדבר נחוץ מאד, אבל אני מקוה לשוב אל מקומי בקרוב.

ויאמר ויעש, וממחרת היום שם לדרך פעמיו קושטאה, ואחרי יומים הגיע אליה, ותכף לבואו החל בחפושיו, וגם הודיע בעתונות המקומית לאמר: כל אשר יביא לי ידיעה על אודות גבריאל הצעיר, אשר קלסתר פניו דומה בכל לקלסתר פני אני החתום מטה, אודה לו מקרב לבי וגם שכרו יהיה שלם מעמדי — מאתים זהובים עוברים לסוחר. וגם הוסיף לתת לכל שומעיו ולקוראי העתונים את מענו ואת שם המלון אשר התארח בו.

ויהי כקרוא תושבי העיר את המודעה בעתונים ותגדל התענינותם במאד מאד. התענינו להכיר את קלסתר פני עזריאל אשר על פי דבריו דומה הוא בכל לקלסתר פני האיש אשר מחפשים אחריו, והתענינו ביחוד בזכות סכום הכסף ההגון אשר הובטח לאשר ימצאנו, ועל כן היתה העיר כמרקחה למקרא המודעה, ויום יום נהרו אל עזריאל אל מלונו להקות להקות של בני אדם, אנשים ונשים, בחורים ובחורות ואף ילדים וילדות, ומה גדלה התפעלות כלם למראה פני עזריאל אשר אורו כפניו של ״יוסף הצדיק״ בשעתו.

ובין הבאים היה גם סבל אחד אשר בראותו את עזריאל קרא בהתפעלות ויאמר: האח! אני הזוכה! ומה מאושר אני!

ובדברו נגש אל עזריאל ויאמר אליו: לפני ימים אחדים ראיתי צעיר הדומה לך בכל כדבריך, אין קו קל חסר, וכן היה הדבר:

מתהלך הייתי בדרכי ושק אורז על שכמי בהיותי סבל מעודי, אנכי לא רחוק מארמון השולטן, והנה נגש אלי צעיר יפה להלל, ובעצרו אותי מלכת שאלני בהושיטו ידו מול שער הארמון לאמר: מה הראשים הרכים הצעירים והיפים האלה, אשר אנכי רואה תלויים זה על יד זה לאורך כל הארמון אשר לפני? ואנכי — הוסיף הסבל — אשר ידעתי פשר דבר, עניתי ואמרתי לו: הראשים התלויים האלה, אשר עיניך רואות — ראשי צעירים נחמדים ויפים להלל הם, ומבני המשפחות היותר אצילות והיותר מיוחסות אשר בעיר ובסביבה, והם נלכדו בפחזותם ברשת זו טמנה להם בת־מלכנו — ירום הודו — אשר הוציאה קול בכל ארץ ממלכת אביה המלך לאמר: מי אשר יחפץ להנשא אלי מבין הצעירים יסור הארמונה ואראנו, ואם לא ימצא חן בעיני אחת דתו להתלות, והאנשים האלה אשר עיניך רואות, ראשי הצעירים אשר לא מצאו חן בעיני בת המלך הם, ומספרם עד כה תשע מאות תשעים ותשעה, ועוד ידה נטויה לתלות כהנה וכהנה, ולכן — הוספתי ואמרתי לשואלי — אתה צעיר רודם, לוא לעצתי תשמע, השמר לך ושמור נפשך מאד לבל ילך לבך גם אתה אחרי דמיון כוזב זה להיות חתן המלך, ולא תלכד בפח כמוהם, כי עודך רך בשנים, רענן ויפה מאין כמוך ועתידך לפניך… אבל מי יודע אם חברך הטה אוזן קשבת לדברי, ואם לא נמצא גם הוא כעת בין התלויים בחזית הארמון, ולכן בואה נא עמי והלכנו יחד אל רחוב הארמון אולי תמצאנו שם בין המתים, או חי בין החיים והוא מאושר ומכובד על פני כל, כיאות לחתן מלך…

ויפג לב עזריאל בשמעו את דברי־הסבל ובהושיטו לו את חצי מכסת־הכסף אשר הבטיח לתת, הלך עמו לרחוב־הארמון בהבטיחו אותו, כי שלם ישלם לו שם גם את המחצית השניה אם יצליח למצוא את אחיו חי או אפילו מת…

ובהגיעם אל הרחוב נגש עזריאל עד שער הארמון, וימצא שם את ״התלין״ הממונה על תלית־הצעירים בצאתם מלפני בת־המלך. ויגש אליו וישתחוה לפניו וישאלהו על אודות גבריאל וגם הושיט לידו צרור דינרים…

התלין בהביטו בהשתוממות בקלסתר פניו של עזריאל קרא ויאמר: אמנם כן, צעיר אחד הדומה לך בכל בקלסתר פניו סר אל הארמון לפני ימים מספר וגם בקש להתיצב לפני בת־המלך ככל הצעירים, ובצאתו גם הוא בדימוס מלפניה חס המלך על יפיו אשר לא ראה כמוהו, ויתן צו לבלי תלות אותו כיתר חבריו הרבים אשר עיניך רואות לפניך, וגם החליף את גזר־דינו ממיתת־תליה למאסר־עולם, והנה הוא נמצא כיום בבית הסוהר עם יתר אסירי המלך, אשר אחת דתם לבלות שם את כל ימי חייהם.

אז שלם עזריאל את מותר־הכסף לסבל כאשר הבטיח, וגם הודה לו מאד על הצלחתו לגלות לו את עקבות־אחיו, ובלכת הסבל לדרכו שמח וטוב־לב, שב עזריאל אל התלין ויבקשהו מאד ללמד עליו זכות לפני שר בית־הסהר להראות לו מרחוק את הצעיר החבוש אשר הוא מבקש, מבלי שהצעיר ירגיש בו, למען הוכח נאמנה אם גבריאל הוא…

וימלא התלין את דברו, ובראותו את הצעיר מרחוק מתוך הפנה החבויה אשר יעד לו שר בית הסוהר, הכיר מיד את גבריאל, וכגדל שמחתו כן גדל צערו בראותו אותו והנה פניו כחושים ומצומקים מעצר רעה ויגון, ויצר לו מאד, ויחפש דרכים להצילו מבור־כלאו.

הלך ויחפש חלקת־אדמה פנויה בקרבת ארמון המלך, ובמצאו את מבוקשו מהר לקנות את החלקה בכסף מלא, וגם הקים עליה ״מקהוה״ אין כמוה לגודל, ליפי ולתבונה רבה, ובקבעו על שער הכניסה שלט גדול ויפה כתב עליו לאמר:

״מקהוה״ לשרים ולרוזנים, טעם הקפה בה טעם מאכלי־עדנים, כל השותה ממנו פעם יהיה תמיד בין שותיו הנאמנים. יבוסם לבאים אם ישלמו מחירו ואם יהיו ממאנים, לאללה המלוכה והוא אדון האדונים״.

ויהי כעבור הויזירים ויתר השרים והרוזנים ללכת לארמון המלוכה כדרכם יום יום, ויקראו את כל הכתוב על השלט, ויתמהו מאד לדבר, ויסר איש איש מהם למקהוה למען הוכח, ובטעמם מהקפה מלאו כולם פיהם תהלתו: ״אכן אין כמוהו בין המשקאות היותר משובחים, טעמו טעם מאכלי עדנים וריחו ריח גני עדנים״ ומאז נקשרו כלם אל המקהוה בעבותות אהבה, וגם הפכו אותה למקום מועד להם יום יום.

ויהי היום בסור ראש הוזירים אל הארמון לבוא לפני מלכו כדרכו יום יום, ויביאו לפניו משרתי־הארמון את כוס־הקפה הרגילה אשר בה פתחו תמיד המלך והויזיר את שיחתם, ויספר הויזיר למלך את דבר המקהוה החדשה אשר בקר, וגם גמר עליה את ההלל על בזיך־הקפה אשר שתה שם ואשר לא טעם כמוהו מימיו, ולמען הוכיח למלך את צדקת דבריו, בקשהו לתת פקודה להביא לו קפה מהמקהוה החדשה, בהוסיפו כי סמוך לבו בטוח שהוד מלכותו לא יחשב לו עון על העיזו למנוע אותו מלשתות מקפה הארמון, ויודנו על העונג, אשר יגרם לו הקפה החדש. ויאות המלך לדברי ויזירו, ובבת־צחוק קלה על שפתיו הבהיל את סריסו למלא אחרי דברו. וכטעם המלך מהקפה קרא גם הוא ויאמר: אכן צדקת משני, כי אין כקפה החדש הזה לטעם ולריח, וגם פקד על הסריס שלא יכינו לו עוד קפה בבית, כי למן היום ההוא ישתה רק מקפה המקהוה החדשה.

ויהי כי שמעו טבחי־הארמון את פקודת המלך החדשה לבל יוסיפו להכין לו קפה כדרכם מבלי דעת על מה ולמה ויתמהו מאד. וימהרו אל בת המלך להודיע את הדבר, בהוסיפם כי לא קרה כזאת מעולם, שהמלך לא שתה את קפה־יומו, ומי יודע, אם לא פקודת־הרופא היא אליו לאמר: אל תשתה קפה, כי חולה אתה!

ותתחלחל בת־המלך מאד לשמועה, ותבהיל את רופא־המלך, וכשמעה מפיו שאין רגלים לדבר, וכי כל פקודת־אסור לא יצאה מלפניו, ותצוה לאמר: ובכן, מהרה אל אבי והתחקה על שרש דבר־הפקודה והודיעני דבר.

ויהי כהודע לבת־המלך מפי הרופא סבת מאון המלך לשתית קפה־הבית, וכי לא רק למענו לבד נתנה הפקודה, כי אם גם למענה היא, ותשמח מאד, ותמהר גם היא לשלוח את שפחתה אל המקהוה החדשה, ובידה דינר שלם לשלם לבעל הקפה. וישמח עזריאל מאד לשמוע את פקודת המלך וגם מהר להכין לבת־המלך קפה משובח, ובמסרו את הקפה ביד השפחה, החזיר לה את הדינר אשר הביאה עמה להיות לה למתנה, בהבטיחו אותה לעשות זאת יום־יום.

ואכן כאשר הבטיח עזריאל לשפחה כן עשה, ותקשר נפש־השפחה בבעל־המקהוה היפה, הנחמד ונדיב־הלב.

ויהי היום ויאמר עזריאל לשפחה: בקשה קטנה לי אליך. ותקרא המשרתת ותאמר: שאל, אדוני, שאל! כי מוכנה ומזומנה אני למלא את כל פקודותיך, כי טוב אתה בעיני מאד, וגם כבד אכבדך על טיב־לבך ונדיבות רוחך.

ויאמר עזריאל אל השפחה: שאלתי ובקשתי, כי תשאלי היום את גברתך בת־המלך, מדוע היא בוששת להנשא לאיש, הלא תוכל לבחור לה בעל כרצונה, כי בת־מלך היא, ואף־כי — לפי מה שאני שומע אומרים — — יפת־תאר ויפת — מראה היא מאד וגם חכמת־לב מאין כמוה, ומי עלם בעלמים משרי המלוכה ומרוזניה לא ירצה להיות בן־זוגה וחתן־המלך?

ותרעם השפחה פניה רגע למשמע שאלת־עזריאל, אבל כעבור רגע התאוששה והתעודדה וגם ענתה בבת צחוק על שפתיה: השתחויתי אדוני! ומלא אמלא את בקשתך ויהי מה!

ויהי כהגישה לבת־המלך את הקפה אשר הביאה כדרכה, ותשתחו לפניה בהדרת־הכבוד, ותשאל את שאלתה ממנה כדבר עזריאל.

ומה נבהלה השפחה בראותה את פני גברתה והנה קדרו מאד פתאום, וגם קראה בקול־מצוה מלא רגז לאמור: מה לך ולשאלה הנועזה אשר שאלת מעמדי, ומי הרשה זאת לך בת נעות־המרדות?! היודעת את, כי בנפשך היא וכי מרה תהיה אחריתך? — ועתה לולא חסתי עליך ועל שרותך אותי כל הימים באמון — כי אז הייתי מסירה את ראשך מעליך!

ובדברה הבהילה את שר בית־הסוהר ותפקד עליו לשים במשמר את השפחה החצופה, ולהספיק לה רק לחם צר ומים לחץ. ויעש השר ככל אשר פקדה עליו בת־המלך, ויורד את השפחה לבור, ואת מקומה נתנה בת המלך לאחרת הטובה ממנה, וגם פקדה עליה להביא לה את הקפה מהמקהוה יום יום ככל אשר עשתה חברתה.

וכראות עזריאל את השפחה החדשה באה אליו ממחרת, ויבן כי מקרה לא טהור קרה לראשונה האומללה בגללו, ויצר לו מאד, אבל עשה את עצמו כאינו יודע, וימהר להכין את הקפה לבת־המלך, אבל הפעם לא שמר לעשות את הקפה כמתכנתו יום יום בטעמו הטוב ובריחו הנעים. ולא רק יום אחד, כי אם ימים אחדים עשה כן, ואכן הרגישה בת המלך בשנוי הרע שבקפה, אך תחת חשדה בבעל־המקהוה חשדה בשפחתה היא, כי נתנה ידה בו להשחיתו, ועל כן מהרה בת־המלך ותצו לשר בית־הסוהר לשחרר את שפחתה הראשונה ממאסרה אשר בו רצתה את עוונה, ובהחזירה אותה למקומה כבראשונה, הזהירה אותה לשמור מעתה את מוצא שפתיה מכל משמר.

ויהי בשובה אל המקהוה ותספר לעזריאל את כל הקורות אותה עם בת־המלך בגללו. ויביע לה עזריאל את צערו על המקרה ועל הסכנה הגדולה שהיתה צפויה לה באשמתו, ויעניק את המשרתת הענקת כסף גדולה לכפר על צערה, וגם את מכסת הכסף אשר קבל מבת המלך בימי העדרה נתן לה; ויספר לה את אשר עשה בצדיה לקפה למען תרגיש בת־המלך, וישב להכין את הקפה כבראשונה, ולשמחת בת המלך לא היה קץ.

כעבור שבועות אחדים שב עזריאל ויבקש מאת השפחה לשוב ולשאול את בת־המלך, מדוע היא בוששת להנשא, ומה גדלה השתוממותה של השפחה על בקשתו, אחרי אשר ידע היטב את כל הקורות אותה בפעם הראשונה, ותקרא בהשתוממות לאמר: מה אתה מדבר? היתכן?! או הלהתל בי אתה אומר, יקירי, ואתה, הרי יודע אתה, כי הייתי צפויה למות, ושרק בדרך־נס נצלתי, ומה־לך איפוא כי תשנאני בהעמידך פנים של אוהב? מה עשיתי לך ומה הלאיתיך?!

ויען עזריאל בבת צחוק על שפתיו ויאמר: חלילה לי מחשוב עליך רעה; מי כמוני יודע נאמנה, כי לב טוב ברא לך אלהים וכי אשה טובה ומיטיבה את? לא להביא עליך רעה אני שואל את שאלתי, אני בטוח נאמנה, שקרה לך מה שקרה, יען נבצרה ממך להביא את שאלתי בפני בת־המלך בדברים נכוחים, ואם תעשי הפעם ככל אשר איעצך, יהי לבך סמוך ובטוח שלא רק שלא יקרה לך כל רע, אלא עוד תגדל אהבתה אליך, וגם יעלה ערכך בעיניה.

וזאת עצתי היעוצה לך:

בטרם תביאי לבת־המלך את הקפה כדרכך, קחי בצלים אחדים והריחי אותן כדרך המבשלות, ובנזול דמעותיך לעיניך מהרי והכניסי את הקפה לבת המלך, והיה כי תשאלך לאמר: למה תבכי? וענית ואמרת לה כדברים האלה לאמר:

גברתי הנכבדה! ראה ראיתי היום בדרכי אשר הלכתי עליה אל המקהוה והנה בת המשנה־למלך ובת ״שיך אל אשלאם״ מתהלכות שתיהן בלוית ילדיהן היפים והמלבבים ומשרתותיהן־אומנותיהן עמם. והן מלאות שמחה ועליזות למראה הילדים ולשמע פטפוטיהם ושיחותיהם ואשמח גם אני מאד למראה, אבל את האמת אגיד לך ולא אכחד, כי כגדל שמחתי גדלו גם תוגת־לבי ומצוקת נפשי, בהעלותי על לבבי, שלא כן אנכי עמדי, שלא היה גם לי אושר להשתעשע כמוהן בחברת ילדים יפים וחביבים מילדי־גברתי בת־מלכי ועטרת־ראשי, והנני מודה ולא אבוש, שנפשי עורגת מאד ליום המאושר אשר בו אזכה גם אנכי לשאת בזרועותי את צאצאיך — ילדי שעשועיך — ואז — רק אז — אחשב בין מבורכות־המזל, כי הנה אני בעצמי אין לי כל רצון להיות לאיש וללדת ילדים, כי לבי אך ורק אליך — בת מלכי ואדוני — ונפשי קשורה בנפשך את, להיות לך לשפחת־עולם מסורה ונאמנה עד יומי האחרון… ואם כה תעשי כאשר יעצתיך — הוסיף עזריאל לאמר — היי בטוחה, שבת־המלך תגלה לך את סוד בדידותה, ואת סבת מאונה להיות לאיש עד כה…

ותעש השפחה כאשר יעץ אותה עזריאל וגם הצליחה, כי כראות בת־המלך עד כמה גדלה אהבת־שפחתה אליה, נכמרו רחמיה עליה, ותקרא לאמר: צר לי עליך, שפחתי הטובה והנאמנה, ועתה אל נא תעצבי, ואל נא תבכי, כי יום כלולותי בוא יבוא אף אם יאחר… שמעי נא, אני אומרת לגלות לך סוד כמוס עמדי, ואת השמרי לך פן תגליהו לאחרים, כי בנפשך הוא, דעי לך כי אני לא אוכל להנשא כל עוד לא אמצא את ״בחיר לבי״ אשר בחרתיהו מימות־צעירותי בהיותי עוד בת חמש עשרה. אז נפגשתי בו במקרה, ומאז נקשרה נפשי בנפשו וגם נפשו בנפשי, ונשבע בינינו שבועת־אמונים להשאר נאמנים זה לזה ולהנשא זה לזה, וגם אות נאמן ומיוחד קבענו בין שנינו אשר קראנו בשם ״סמל האריה״, כי את סמל האריה לקחנו לנו להיות לעדה, כי ככח האריה כן יהיה כח שבועתנו הנאמנה. ולמן היום ההוא לא יספתי עוד לראות את מחמד־לבי, ואין אתי יודעת עד מה לאן נעלם ואיננו, ומתי אזכה לשוב לראותו, ורק בהגיע היום המאושר, אשר אליו תערג נפשי כל הימים, אשר בו ינתן לי האות בידי צעיר יפה ונלבב מאין כמוהו, רק לו אנשא, כי בחיר־לבי הוא, ורק עמו אבוא בברית ואקים שבועת־האמונים אשר בינינו, ועד היום ההוא אדון בתליה את כל הצעירים אשר יעיזו לבקש ידי מבלי תת לי האות אשר אנכי קשורה בו, כי ידעתי כי לא בי הם רוצים וכל מטרתם רק טובת־עצמם וכבודם, להיות חתני־המלך, ולא מתוך אהבתם אלי.

ויפג לב המשרתת לשמוע דברי בת־המלך החסודה, ותכרע על ברכיה על השטיח הפרוש לרגלי גברתה, ותשא קולה בתפלה מעומק לבה, כי אללה הטוב יחיש את היום, בו תוכל בת־המלך להקים את השבועה אשר נשבעה.

וממחרת היום ההוא ספרה לעזריאל את כל אשר קרה לה הפעם עם בת־המלך על פי עצתו. וגם את דבר־הסוד על תנאי־נשואיה ספרה לו בהזהירה אותו לשמור מוצא־שפתיו, לבל יודע הדבר לאיש זולתו, כי בנפשה הוא. ויבטיח לה עזריאל למלא אחרי הזהרתה וגם נתן לה מתת־כסף הגונה וישלחנה. ולמחרת היום הלך עזריאל ויקן חלקת אדמה שניה גדולה ורחבה, לא רחוק מארמון המלך גם היא, ויקם עליה בית־מרחץ גדול ויפה, אשר לא היה כמוהו ליופי בכל עיר־הבירה וגם עליו תלה שלט גדול ויחרת עליו כדברים האלה לאמר:

״מרחץ ״סמל האריה״ כל המתרחץ בו חיה יחיה. אם ישלם בעד ״רחיצתו, ואם ימאן, ברוך ומבורך יהיה. לפני הצהרים פתוח ״לגברים, ואחר הצהרים לגברות, אללה, אלהי הצבאות יגן על ״כלם, מבני העם ועד בני מלך רם״.

גם במרחץ פנימה כתב אותם הדברים בחדר־הזכוכית המיוחד, אשר קבע להתרחץ בו גדולי המלכות ושריה וכל הנלוים אליהם.

ויהי כראות העוברים והשבים את בית המרחץ כלול בהדרו וינהרו אליו המתרחצים כזרם מים כבירים, וימלאו אותו יום יום ושעה שעה, וגם שלמו במיטב כספם בעד תענוגם, וגם הוציאו קול בכל העיר לאמר: אכן ״סמל האריה״ בית־מרחץ שלא היה כמוהו, והוא עולה גם על מרחץ חצר־המלכות. ותשמענה גם בנות הויזירים ושרי המלוכה ותמהרנה גם הן אליו, וגם דברו על לב בת־המלך לצאת בראשן לבקור־המרחץ, ותאות בת־המלך לבקשתן, ותלוה גם היא אל ההולכות, ובהגיען עד השער, ובת־המלך הרימה את עיניה ותרא מעל השלט היפה את השם ״סמל האריה״ ויפג לבה משמחה ומהתרגשות מסותרת, ותעמד על יד הכניסה כמתאוננת בקראה לנפשה לאמר: ״האח! מי יודע אם בעל ״סמל האריה״ הזה אינו ״בחיר לבי״ אני, שאליו עורגת נפשי כל הימים, ואל בואו אני מחכה בכליון־עינים? — ותתן צו לעגלונה למהר להשיבה הביתה, באמרה כי חשה פתאום בכל גופה וראשה עליה סחרחר. לא הועילו כל דברי הפתויים וההפצרות אשר העתירו עליה חברותיה ומכרותיה בנות־לויתה לנסות לבוא אל־המרחץ בטרם שובה הארמונה, ולהתרחץ במימיו אשר — לפי דברי האומרים — הם מועילים לרפא כל מחלה קשה וישנה, ואף כי מחלה קלה, חדשה — בת המלדך אך באחת, לא! ולא!! וכראותן, כי איננה מטה אזן קשבת להפצרותיהן, השתחוו לפניה בהדרת הכבוד ונפרדו מעליה מתוך צער עמוק על המקרה הבלתי טהור אשר קרה לה, אשר שלל מאתן את האושר ואת הכבוד לבלות בחברתה שעות אחדות נעימות במקום כה יפה וכה נעים. ותשב בת המלך הארמונה והן נכנסו לבית המרחץ להתרחץ, ומה גדלה התפעלותן מכל אשר ראו עיניהן מהתכונה הרבה, ומהתענוגים השונים למיניהם, ותקראנה כלן ותאמרנה: אכן הפעם ״טוב מראה־עינים משמיעת אזנים״, ואכן ״סמל האריה״״ עולה בטיבו וכל אשר בו אלף מונים על כל אשר שמענו על אודותיו.

ובת־המלך בהגיעה הארמונה מהרה לשלוח רץ מיוחד אל בעל־המרחץ לאמר: היום אחר־הצהרים אסורה אל בית־מרחצך להתרחץ בו, ואתה סגר דלתותיו בפני כל דופקת תהיה מי שתהיה, כי רק אני לבדי אתרחץ בו….

וישמח עזריאל מאד לפקודת בת־המלך, ויתן צו לכל משרתות המרחץ ובלנותיו להכון לקבלת פני בת־המלך כיאות לה, וגם הוא לבש חמודות לקראתה, ובשעה המיועדת באה הנסיכה במרכבת־הכבוד אשר לה, ובבואה אל המרחץ פנימה, ותרא את עזריאל הצעיר, היפה והמלבב מאין כמוהו, וילך לבה שבי אחריו, ותשאלהו כמו בקול מצוה מעושה לאמר: מה פשר דבר השם המוזר ״סמל האריה״ אשר קבעת לבית־מרחצך? הגד נא!

ויתאדם עזריאל לקול בת־המלך ויען מבויש ונבוך לאמר: השתחויתי, שרתי במדינה ובת־מלך אדיר, שם זה הוא סוד כמוס עמדי וטרם גליתיו לכל שואל… אבל…. אם מנויה וגמורה היא מלפניך כי גלה אגלנו לך, ועשיתי, כי הנה בת־מלך את… ויש בידך… לחיבני…

״אבל אל נא תאריך בדברים — שבה בת־המלך לקרוא, זהו רצוני, ועליך להכנע כרגע!״

אז יספר עזריאל לבת־המלך לאמר:

סוד שם בית מרחצי הוא סוד אהבתי!

לפני שנים רבות ואני עוד בן שבע־עשרה, נפגשתי בבת־מלך ואהבנה, והיא גם היא השיבה אהבה אל חיקי, ובהפרדי ממנה ללכת ללמד למודי אשר ארכו שנים, נשבענו שנינו שבועת־אמונים לבוא בברית הנשואים, וגם אות ומופת אשר בשם ״סמל האריה״ כנינו אותו קבענו לנו לאות ולמופת, שנשמר על שבועתנו הקדושה לקימה, ולא נבגד בה עד עולם.

ובדברו — הוציא עזריאל מחיקו דגל קטן עשוי משי טהור, והוא מרוקם ומקושט באבנים יקרות, ובהציגו אותו לעיני בת־המלך קרא ויאמר: והא לך שרתי במדינה ״סמל האריה״ אשר עשיתי לי מיום שבועתי להיות לי למזכרת אהבה ולמשמרת־אמונים לשבועה אשר נשבעתי, ומאז אינני נפרד ממנו אף רגע, והוא שמור בחיקי כל הימים, כ״שריד קדש קדשים״ להיות לי ״למזכרת־עולמים״ ל״בחירת־לבי״, שנפשי קשורה בנפשה, כי אהבה עזה כמות אהבתיה, אשר רשפיה רשפי אש שלהבת־יה… ובדברו זלגו דמעות חמות מעיניו, ופניו הפכו אדם חכלילי מרהיב נפש….

אז לא עצרה בת־המלך כח להתאפק, ובנפלה על צוארי עזריאל מלאו עיניה גם היא דמעות… ובחבקה אותו בכל כח־עלומיה קראה לאמר: האח! מה גדול אשרי ברגע קדוש זה אשר בו אנכי נפגשת — מבלי אשר הייתי מוכנה לזאת— עם ״בחיר־לבי ומחמד נפשי״ אשר אליו נשאתי את נפשי כל־הימים וכל הלילות, כי גם בלילות נדדה שנתי מעיני בגללך, ולבי נכסף לאהבתך!

בתחלה עמד עזריאל רגע מזועזע כלו בזרועות הנסיכה, והדבר אין בפיו, אבל כרגע קט, כמו חרגה לשונו ממסגרותיה ויקרא בהתפעלות לאמר: אבל האפשר? האם את ״חמדת לבי״ רואות עיני, וזרועותיה היא חבקוני, ושפתיה היא נשקוני?

האמן יקירי! — קראה הנסיכה שנית ברגש, — בהושיטה גם היא לעיני עזריאל את דגלה היא, דגל ״סמל האריה״ שגם היא רקמתהו בחוטי־צבעונים של זהב ומשי, וגם קשטתהו באבני ספיר ויהלומים, ותוסף לאמר: העודך מפקפק, חביבי, כי לך אני, וכי גם אתה לי, ועיניך רואות את דגלי? אל נא תתמהמה רגע, סורה אל אבי הארמונה, ושאל ממנו ידי — סורה אל תאחר!

אבל — קרא עזריאל לאמר: הירצה השולטן לתת את בתו יחידתו, שרתי בגבירות, ויפתי בעלמות, לצעיר כמוני, אשר לא ראני ולא ידעני מתמול שלשום? לבי רועד בקרבי פן יחשבני למתעתע וירצחני נפש על העיזי לשאל ממנו את היותר יקר בעיניו, אותך, בתו יחידתו, כי מי אני, ומה אני בעיניו?

אל נא תירא, ולבבך אל ירך, חביבי — שבה הנערה לקרוא — הנה אנכי מוסרת לך את טבעתי אשר נתן לי אבי במתנה לפני ימים מספר, להיות לך לעדה, כי מצאת חן בעיני, ושמח לבו גם הוא, כי גם הוא משתוקק לראותני נשואה למי שאהבה נפשי, ועל כן מהרה אפוא אליו, חושה ואל תאחר.

ויאות עזריאל לדברי הנסיכה, ובנשקו ידה במו פיו בהתרגשות רבה, נפרד מעליה ויצו להבהיל למענו מרכבה כבודה, וישם פניו אל הארמון וישאל לראות את הוד מלכותו, באמרו: כי דבר נחוץ לו אליו, ובהנתן לו הרשיון, התיצב לפני השולטן וישתחו לרגליו ביראת־הכבוד, וגם הודיע חפצו כי גם הוא רוצה כיתר הבחורים להראות עם בתו הנסיכה ולנסות דבר אליה למצוא חן בעיניה.

וכראות המלך את הצעיר והנה הוא יפה להלל, וכי רך בשנים הוא וכולו מחמדים, התמלא לבו רחמים עליו, וינסה רגע להשיבו מדעתו, פן יהיה גם הוא לקרבן והיה גורלו כיתר הבחורים, אבל בראותו את העלם והוא עומד על דעתו, ואת הטבעת, אשר מסרה לו בתו הנסיכה להיות לו לעדה, נתן המלך פקודה לשר החצר להביא את הצעיר לחדר־בתו.

לא ארכו הרגעים ובת המלך בכבודה ובעצמה מהרה לצאת אל השר וגם הודיעה לו בשמחה, כי הפעם מצאה את שאהבה נפשה, ותבקשהו למהר ולהביא את הבשורה לאביה המלך.

וישמע המלך ויצא לבו משמחה, וגם פקד להפיץ את הבשורה בעיר־הבירה על ידי אחת ועשרים יריות תותח מעל מבצר הארמון, ותגדל השמחה במחנה האזרחים, וימהרו כולם להאיר את העיר, למן ארמונות השרים והרוזנים ועד בתי־העניים, כי שמחת המלך היתה שמחת כל הנתינים, וכלם יחד קראו ויאמרו: יחי השלטן מלכנו, ותחי בתו הנסיכה, ויחי חתנה אהוב לבה!

ויהי כי שאל המלך את חתנו, את עזריאל, לקבוע את יום חתונתו ולהודיע לו מה בקשתו ותנתן לו? — ויען עזריאל בענות־חן ויאמר: השתחויתי, חותני ומלכי, שאלתי ובקשתי, כי תקבע את יום החתונה כעבור שלשים יום, וכי נתון תתן חנינה לכל אסירי המלך אשר בבור כלאם, למען תהיה שמחתי שלמה. ויאות המלך לבקשות־חתנו אשר אליהן נלותה גם בתו הנסיכה, ותנתן פקודה לכל באי חצר המלכות להכון לחתונה לעשותה כיד־המלך, וגם את כל אסירי־המלך צוה להוציא לחפשי.

ויהי כצאת עזריאל מהארמון לשוב לבית־מלונו, ויט הצדה אל בית־הסוהר אשר גבריאל אסור שם, ויבקש מאת שר בית הסהר, להרשותו לעמוד על יד בית־הכלא לראות בצאת האסירים לחפשי, וימלא השר את בקשת־עזריאל. כראות עזריאל את גבריאל מרחוק, ועינו האחת צוחקת על שחרורו ועינו השניה בוכה על עניו, וירמז לו לגשת אליו. ויהי בגשתו, ויפג לבו משמחת־פתאום, כי לא האמין למראה־עיניו, ולא הבין, איככה קרה הדבר לראות את עזריאל והוא כבר נואש ממנו, ויתנפל על צוארי עזריאל, ויחבקהו, וישקהו, וילחצהו אל לבו בכל כחו, כמתירא פן חלילה ימלט לנפשו ויעזבהו, ככל אשר קרה לו עם הסוחר־הרוכל אשר בא בלויתו לקושטה, וגם בכה והדבר אין בפיו, וכאילו נאלם פתאום מרוב התרגשות.

וירא עזריאל ויבך גם הוא על צוארי גבריאל בנשקו אותו גם הוא בחבה גלויה.

ויהי כנוח גבריאל מעט מהמית־לבו, ויתקע את עיניו בעזריאל והוא כשואל: מה קרה פתאום? — ויספר לו עזריאל מעט מכל הקורות אתו למיום הפרדו מעליו עד אשר הצליח להגיע עדיו בחסדו של שר בית הסוהר, וגם הוסיף לאמר: אבל, גבריאל יקירי, מעתה יהיה לבך סמוך ובטוח, כי לא תוסיף לדאבה עוד, וכי גם הגע תגיע למטרתך, והשג תשיג מגמתך, לא יחסר דבר.

ויהי כי השתאה גבריאל ויוסף כי דברי עזריאל האחרונים, הם כספר־החתום ולא יבין, אל מה ירמזון, ויען עזריאל ויאמר: לאט לך גבריאל! עוד חזון למועד ועוד אשוב לבאר לך פשר דבר, ולעת עתה בואה נא עמי אל מלוני, שם נתאכסן יחד, ושם תנוח שבועות מספר מעמלך ומרוגזך הרב אשר סבלת עד כה. פניך הרזים והחורים מעידים על רוב תלאותיך, ורק אחרי אשר ייטב לך כליל ושבת לאיתנך, והיית כאשר היית ככל אשר אקוה, אז נשוב לשוחח יחד ואז אגלה לך את סוד דברי הסתומים והחתומים לך כיום, ושמח לבך גם אתה ככל אשר ישמח לבי אני ברגע זה.

וימהר עזריאל ויבא את גבריאל אל מלונו היפה במלונות קושטה, ויבהיל גם את המצוין ברופאי־העיר לבדוק את גבריאל, ולטפל ברזונו ובחולשת־גופו להבריאו ולהחלימו, וגם נתן פקודה לבעל־המלון להשמע לכל אשר יצוה הרופא. ואכן כעבור שני שבועות שב גבריאל לאיתנו. ופניו החלו להיות דומים לפני עזריאל ביפים וברעננותם, עד שלא היה אפשר כלל להבדיל בין שניהם.

אז יקרא עזריאל אל גבריאל באחד הימים לבוא אל חדרו אחרי גמרם את ארוחת הצהרים ויאמר אליו: גבריאל יקירי! אמרתי לך בהפגשנו בפעם הראשונה לפני שבועים, כי שוב נשוב לשוחח אחרי החלימך, והנה כבר הגיעה השעה המאושרת אשר בה אנכי אומר לבאר לך פשר דברי הסתומים ביום ההוא.

ובראותו כי עשה עשה גבריאל את אזנו כאפרכסת לשמע את אשר יגיד, קרא עזריאל ויאמר:

גבריאל! ספרתי לך את מעט מכל הקורות אותי, עד אשר עלה בידי לגלות את מאסרך, ועתה הנני מאושר להוסיף, כי מאתי היתה הסבה להוציאך מבית האסורים ולהצילך מסכנת־המות אשר היית שרוי בה ולהשיבך לחיי חופש ודרור, ורק כ״חתן המלך״ ובחיר־לב בתו היחידה היא הנסיכה עשיתי את אשר עשיתי.

וישמע גבריאל ויתפלא מאד, אחרי כל מה שקרה לו בעצמו עם בת־המלך והוא הלא דמה לעזריאל בכל. ובכל זאת התאפק ולא הפסיק את עזריאל מספור המעשה המפליא אשר ספר באזניו, ורק כשמעו מפורש יוצא מפי עזריאל, שבעוד שבעה ימים תהיה החתונה וכי התכונה רבה בארמון־המלוכה לקראת המאורע הגדול, נוכח לדעת, כי אך אמת בפיו, ביחוד אחרי אשר הכירהו מאז לאיש נאמן בכל דבריו.

אבל עוד הפעם שב אמונו להתערער בקרבו בהוסיף עזריאל לאמר בבת־צחוק קלה על שפתיו כי ״חתן המלך״ ובחיר לבה של בת־המלך יהיה מעתה גבריאל עצמו ולא אחר! — הפעם לא יכול עוד להתאפק ויקרא בקול מביע אי־אמון והתמרמרות גלויה לאמר: חדל עזריאל! חדל! כי מה לך היום? הלהתל בי אתה אומר, ומאז לא כן דרכך עמדי!!

אבל עזריאל חזר על דבריו, שכל מגמתו הפעם להכין את גבריאל ליום הקרוב והגדול, שבו יגיע לשיא־אשרו, אשר קוה לו מראש, ואשר תקותו היתה ממנו והלאה וכמעט הפילה אותו למשואות…

וכרגע גלה עזריאל לגבריאל גם את כל פרשת סוד דגל ״סמל האריה״ ואיככה הגיע עדיו בעזרתה של שפחת בת־המלך, וגם הוסיף שהוא מותר על אשרו לטובת גבריאל רעהו הנאמן, אשר בהדמותו אליו בקלסתר־פניו יוכל למלא את מקומו כ״חתן המלך״ בבטחון גמור ביום החתונה, וגם מסר לו את הדגל ואת טבעת בת־המלך אשר נתנה לעזריאל, להיות לגבריאל לאות ולמופת על רצונה בו, וגם למדהו את דרכי התנהגותו עם בת־המלך כאשר יפגש עמה, הן הדרכים אשר הספיק הוא ללמוד במשך הימים האחדים אשר חי בחברתה, ורק זאת שאל מעמו, שגבריאל יואיל להתראות עמו ממחרת יום חתונתו בבית־מלונו לשעות מספר, בהוסיפו, כי עוד דבר אחד אחרון ונחוץ מאד לו אליו.

ויהי כי ניסה גבריאל להתנגד לדברי עזריאל באמרו: כי קטן הוא מכל החסדים ומכל האמת אשר אומר עזריאל לעשות עמו עד כדי הקריב את אשרו, טובו וכבודו למענו, ויגער בו עזריאל בחבה גלויה לאמר: הס! כי לא להזכיר! אחת אמרתי ולא אשנה!

ואמנם כן היה. ביום המיועד בא גבריאל בברית הנשואים עם בת־המלך, והיא לא ידעה ולא הרגישה מאומה, כי עזריאל נשאר סגור ומסוגר בבית־מלונו ביום החתונה מבלי הראותו החוצה, ולאושר גבריאל לא היה קץ.

ויהי ממחרת וימלא גבריאל אחרי־הבטחתו לעזריאל. וכבואו אל המלון קבלהו עזריאל בזרועות פתוחות, ויקרא לאמר: האח! מה גדול אשרי באשרך אתה, ומה כבירה שמחתי בשמחתך! — אנכי קראתיך הלום, למען הודיעך בפעם האחרונה, כי רוצה אני לתת לך חלקך ברוחים הגדולים אשר עשינו בעבדנו יחד, וגם את חלקי אני ברוחים המשותפים, ובאלה אשר עשיתי לבדי אחרי הפרדך מעלי ועד היום הזה, את הכל אני מעביר אליך כי יקרת לי ונכבדת, והרווחים מגיעים להון גדול ועצום וכבר הגיעה השעה שנפרד איש מעל רעהו לעולם, כי אני אומר לשוב היום למקומי ולמעשי.

ויהי כי נבוך גבריאל וידהם ויקרא עזריאל ויאמר: דע לך גבריאל, כי לא יליד אשה אני כאשר חשבת עד כה, וכי ״שרו של ים״ אני — מלאך ה׳ צבאות — אשר שלחני אליך להחיש עזרתך בצרתה לך בהגרשך מבית אביך ומעיר מולדתך, ככל אשר עשית אתה לדג אשר אספת ברשתך ביום המעשה, הוא היום אשר יצאת בלוית אביך לדוג דיוגך. ראה ראה אלהי מרום את דמעך בהכות אותך אביך על כל הטובה אשר עשית לדג האומלל בטוב לבך, וגם שמע את תפלתך בדרך אשר הלכת בה לחפש לך מקור לפרנסתך, וישלחני לקראתך בדמות־אדם לשלם לך כגמולך הטוב גם לאביך וגם לדג, כי מצאת חן בעיני מאד, בטוב־לבך ובאצילות־רוחך, כי ״טוב ה׳ לטובים, ולישרים בלבותם״ ו״עושה טובה יאכל פריה״.

אז יזכר גבריאל את אביו האומלל וישכח את הרעה אשר עשה לו מתוך צער עמוק וכעס תמרורים, גם את כל בני־ביתו אשר אהבת־נפש אהבם זכר, וימהר לכתב להם ולהודיעם מכל הקורות אותו מיום עזבו אותם, ומכל החסד, הרחמים והטובה אשר חננו ה׳, וישא משאות רבות ויקרות מאת פניו אליהם, וגם כסף רב שלח להם, למען ימהרו לבוא אליו, לאור באורו ולהנות מזיוו והדרו. ויהי כבואם ויביאם גבריאל אל הארמון היפה ורחב הידים, אשר בנה למענם על יד ארמונו. ותגדל שמחת כלם למראה גבריאל המאושר וכל אשר הגיע אליו, ויקראו במועל כפים אל אל בשמים לאמר: אכן גבריאל יקירנו, ראה פניך לא פללנו, והנה הראה אותנו אלהים גם הודך והדרך וכל כבודך, ויפלו כולם על צוארי גבריאל ויבכו בדמעות של שמחה וגיל עד ברוך הגדיל.

ולמן היום ההוא הרבה גבריאל לעשות אך טוב וחסד לקרובים ולרחוקים, ולאשרו הוא ולאשר כל בני ביתו לא היה קץ.

ג׳יליבי משה פינצי וחג׳י בדרוז/ חזקיה שבתי ספרדי מסופיה

ספר יספרו אבותינו לאמר: בבית הנבחרים אשר לסולטן סלים בקושטא נבחר פעם לחבר יהודי אחד בשם "גיליבי¹⁶) משה פינצי״, והיה האיש ההוא חכם לבב ונבון דבר, ובעל נסיון רב בעניני החיים, ועל כן אהבהו הסולטן וגם כבדהו מאד, וגם קרבהו אליו יותר מאחרים, ובכל הענינים החשובים התיעץ עמו כי ידע המלך: עצתו של ג׳יליבי משה קולעת תמיד אל המטרה.

ואף גם זאת לג׳יליבי משה, לחבבו בעיני מלכו, כי בצעירותו היה תלמיד־חבר וידיד טוב לסולטן ס. בבית הספר של הממשלה, כי הסולטן מ., אבי הסולטן ס., הכניס את בנו לבית הספר הכללי של הממשלה, למען הרגיל אותו מקטנותו לבוא ולצאת בין בני האזרחים, להבין אותם יותר כאשר יגדל, ולהוציא את כל התועלת מבית הספר, מתוך ״גירסא דינקותא״.

ויחד עם ג׳יליבי משה היה בבית הנבחרים ארמני אחד בשם ״חג׳י בדרוז״, גם אותו קרב הסולטן אליו, בהכירו גם אותו לאיש חכם ונבון, אבל חבתו לג׳יליבי משה היתה יותר גדולה, ועל כן שנא חג׳י בדרוז את ג׳יליבי משה בלבו מקנאתו בו, וחכה באי־סבלנות ליום, אשר בו יוכל למצוא עילה ותחבולה להכשיל את ג׳יליבי משה ולהפיל חנו בעיני מלכו.

וכך דרכו של הסולטן ס. להזמין אליו חליפות בכל יום ששי בשבוע אחר הצהרים, אחרי גמרו את תפלתו בצבור ב״ג׳אמע״¹⁷) הגדול אשר בעיר בירתו, — פעם את ג׳יליבי משה, היהודי, ופעם את חג׳י בדרוז הארמני, ולשוחח אתם על עניני השבוע במדינה, וגם להתיעץ אתם בכל הענינים החשובים ביותר, אשר עמדו על הפרק. ויהי זה דרכו של ג׳יליבי משה כבואו אל מלכו, ללבוש חגיגית רשמית ולהתעטף בגלימה הכבודה העשויה משי־ארגמן, אשר נתן לו הסולטן במתנה לאות חבתו אליו.

ויהי היום, כשבת חג׳י בדרוז לפני מלכו ביום הששי, נתגלגלה השיחה על הבנינים המפוארים אשר בעיר הבירה, ועל כולם על תפארת בנין ארמון המלוכה אשר לא היה כמוהו ליופי.

אז יקרא חג׳י בדרוז באזני מלכו לאמר: מלכי ואדוני! אמנם אין כארמון הוד מלכותך ליופי בכל מדינות מלכותך, ואף כי במדינות רבות אחרות, אבל דבר אחד חסר בו, ועליו הייתי שואל רשות מהוד מלכותך להעיר תשומת לבך, בהיות לבי סמוך ובטוח, כי לא רק שלא יחרה אפך בעבדך, כי עוד תסכים, וגם פקד תפקד למלא את החסר לשכלול הארמון, כי הנה מי כהוד מלכותך יודע, עד כמה כונתי רצויה בכל הנוגע לכבוד מלכי ולכל אשר לו?

ויקרא הסולטן לאמר: אמור בדרוז, אמור ככל העולה על רוחך, כי אזני קשובה לדבריך!

ויאמר חג׳י בדרוז: מרחץ יפה ומיוחד בשכלולו חסר בארמונך, אשר ישוה לבית המרחץ אשר היה לסולטן ״שולימאן בן דאוד״ (שלמה בן־דוד) עליו התפלה והשלום בשעתו, אשר לפי דברי המסורה, היה עשוי חציו לקיץ וחציו לחורף מראשית השנה ועד אחריתה. ועל כן היה שמו נודע לתהלה בכל ארצות תבל, והוא גם ״בית מרפא״ בדוק ומנוסה לכל אשר התרחץ בו, עד כי גם ״בולקיש״, מלכת שבא, העשירה במלכים עלתה ארצה ישראל ותקח רשות מהמלך שולימאן לתת גם לה לרחוץ את בשרה פעם במימי בית מרחצו למען הרפא ממחלת השגרת¹⁸) אשר נוגעה בה, וגם רחצה וגם נרפאה, וגם נלקחה אחר כבוד בארמון המלוכה להיות לפלגש לשולימאן.

וישמע הסולטן ותמצא העצה חן בעיניו וגם שאל את חג׳י בדרוז לאמר: אבל היש במדינות מלכותי איש אשר ישכיל לעשות את אשר אתה מיעץ?

ויען חג׳י בדרוז ויאמר: יש ויש אדוני ומלכי, גם הוא קרוב אליך מאד. יהודי הוא! וג׳יליבי משה פינצי שמו!

ויתמה הסולטן לדברי חג׳י בדרוז ויקרא: אמנם אנכי מכיר את ג׳יליבי משה יפה יפה, אבל מעודי לא שמעתי שכוחו יפה גם בהקמת בנינים, ואף כי בנין כזה אשר אתה מדבר על אדותיו.

וישב חג׳י בדרוז וידגיש באזני מלכו את אשר אמר, וגם הוסיף: נסה נא, אדוני ומלכי, וראית, כי אמת בפי, וכי אין דבר קטן או גדול אשר יבצר מג׳יליבי משה לעשות, בעצם ידיו הוא, או כי ימצא מבין אחיו היהודים את האיש אשר יכשר למלאכה, ויאות הסולטן לדבריו, ויתן צו, להבהיל את ג׳יליבי משה אליו.

ויצא חג׳י בדרוז מלפני מלכו ולבו מלא שמחה, על אשר עלה בידו להפיל את ג׳יליבי משה שנוא נפשו ברשת זו טמן לו פעם אחת ולא יוסיף קום.

ויהי כשמוע ג׳יליבי משה את אשר דרש מלכו ממנו בעצתו של חג׳י בדרוז, וגם קבע לו ששים ואחד יום לגמר מלאכתו, ויבהל מאד בהכירו לדעת את מחשבתו הרעה אשר חשב חג׳י בדרוז עליו לאבדו. ועל כן לא נסה גם להתנצל בפני הסולטן, ולהעמידו על האמת בנוגע לחג׳י בדרוז ולמחשבת הפגול אשר בלבו מקנאתו בו, וינענע לסולטן בראשו לאות הסכמה, וגם יצא מלפניו בלב שבור וברוח נכאה, אבל בפנים מסבירים, לבל ירגיש הסולטן במבוכתו.

ויבוא ג׳יליבי משה אל ביתו והוא סר וזעף ואובד עצות מאין כמוהו. ויהי כי ראתה אמו הזקנה, ופניו אינם כתמול שלשום שמחים ועליזים כשובו מארמון המלוכה, ותגש אליו ותשאלהו לאמר: בני יקירי! הנני רואה אותך היום והנה פניך קודרים מאד, כאשר לא ראיתיך מעודי, ועל כן הודיעני נא ואדעה מה לך ולמה נפלו פניך? ואתה יודע את דברי מלכנו החכם מכל האדם: דאגה בלב איש ישחנה, וישיחנה לאחרים!

ויקרא ג׳יליבי משה בשבר לב ויאמר: אבל אמי היקרה, הרפי נא ואל תפצרי בי לגלות לך את אשר בלבי כי מה אגיד, ואנכי יודע מראש כי תקצר ידך מהושיעני, ומה בצע אפוא כי תתעצבי גם את, וכי אוריד חלילה את שיבתך ביגון שאולה, וחטאתי לאלהים?!

אבל האם, אשר נדהמה מאד לדברי בנה, מאנה להשמע לו, וגם עמדה בכל תוקף על בקשתה אליו להודיעה את פשר דבר דאגתו ועצבון רוחו.

אז גלה ג׳יליבי משה לאמו את סודו הנורא, ואת אשר הטיל עליו הסולטן בעצת חג׳י בדרוז שונא נפשו, למלא במשך ששים ואחד יום ולא יאוחר.

וכשמוע אמו את הדבר, אמרה אל ג׳יליבי משה כמתאפקת וכמבליגה על יגון לבה: אכן, בני! הקשה הסולטן הפעם לשאול, ובכל זאת אל נא תבהל ואל יפול רוחך עליך. כי אלהי ישראל היושב בשמים — אלהים אדירים הוא, והוא יצילך מכל רע, ומרשת זו טמן לך חג׳י בדרוז איש הבליעל, ולו ישלם כגמולו, כי אל גמולות ה' לשלם לאיש כמעשהו.

ועתה שמע בקולי, איעצך ויהי אלהים עמך!

הלא ידעת בני, כי אבי — הוא סבך — עליו השלום היה מהנדס־בונה מפורסם, וכי רובהטירות והארמונות ויתר הבנינים המפוארים אשר בעיר־בירתנו זו ואפילו בסביבה, מעשי ידיו להלל המה, וכי לא נעשתה בכלל גדולה או קטנה בעניני בנין בשנותיו האחרונות לבלי להתיעץ עמו ולשמוע חוות דעתו, ואני — זוכרת אני — כי כשנה לפני מותו היתה אצלו פעם קבוצת מהנדסים לבקרו, ובמקרה קלטה אזני בדבר אבי אל אורחיו לאמר:

הידעתם, כי עלתה מחשבה בלבי לגשת בקרוב לבנין ארמון מיוחד במינו, אשר יעלה בתכניתו, ביפיו ובהדרו על כל הארמונות אשר כוננו ידי עד כה? — אנכי מתכוון לארמון שיהיה דומה בכל לארמונו של ״שולימאן בן דאוד״, המלך החכם בשעתו, על כל פרטיו ודקדוקיו, ואת הדברים האלה — הוסיפה אם ג׳יליבי משה כמעלה זכרון מיוחד בקדושתו מתהום הנשיה — זוכרת אני בדיוק ברגע זה, ובהזדמנות זו אשר לך עם הסולטן, כאשר ביום שמעי אותם מפי אבי המנוח, אשר קדמהו המות בטרם יבצע מחשבתו. ואבי — הלא אתה יודע — לא היה איש מגבב אמרים, או אוהב להתגנדר ולהתפאר ברעיונות שוא ובדמיונות כוזבים, ואין צריך לאמר, שהוא גם ידע מסורה לא פחות, אבל יותר מאשר יודע חג׳י בדרוז אויבך בנפש, ואם אמר, הרי ידע את אשר אמר — ואני זוכרת עוד בבטחה — שאחרי זאת גם נגש להכנת תכניות שונות, אשר בלעו ממנו את מיטב שעות מנוחתו בלילות, — כי בימים — אתה יודע — היה תמיד עסוק בעבודותיו יום יום ולא אפונה, כי הכניס בתכניותיו גם את ״בית המרחץ״, אשר עליו ודבר הסולטן על פי עצתו של חג׳י בדרוז. ועל כן שמע בקולי ועלה נא רגע אל הלשכה הקטנה אשר מעל לספון ביתנו, אשר שם גנזתי כשריד־קודש את כל אשר השאיר אבי המנוח אחריו מתכניותיו וממעשי ידיו להיות לי למזכרת־עולמים, ואתה הפוך בהם והפוך בהם, ובלי תפונה תמצא את מבוקשך, ואז לבי סמוך ובטוח, כי לא רק שחג׳י בדרוז לא יצליח במחשבתו הרעה אשר חשב עליך, כי אם עוד עלה תעלה בעיני מלכך, והוא — חג׳י בדרוז — כמקרהו של ״המן הרשע״ יקרה לו, ושבה אליו מחשבתו הרעה אשר חשב עליך, והפילתהו למדחפות, כי ״כורה שוחה בה יפל״ אומר אותו שלמה מלכנו החכם מכל האדם.

דברי אמו אלה, אשר נאמרו לג׳יליבי משה ברוך ומתיקות המיוחדים לכל אם לבניה ביחוד בעת צרתם, כמו נפחו בקרב ג׳יליבי משה נשמת רוח חיים חדשה, ויעודדוהו, ובגשתו אל אמו, אחז בה בידו וישקנה במו פיו ב״דבקות״ מיוחדת, וגם לחץ אותה אל לבו כ״חפץ קדוש״, שיפעת קודש מיוחדת חופפת עליו.

ואחר מהר אל הלשכה אשר על ספון הבית, ויורד משם חבילה גדולה אשר נשאה עליה ציון ״חבילת תכניות״, ובפתחו אותה בידים רועדות משמחה פנימית וברגש של תקוה, התחיל לעיין בה עד… אשר נפלו עיניו על תכנית נהדרה, שעליה בלטו באותיות גדולות ויפות, המלים ״בית המרחץ אשר לארמון שלמה המלך״.

דמעות גיל התפרצו כרגע מעיני ג׳יליבי משה, וכאיש אשר עברו פתאום רוח קודש, רוח גבורה עליונה, מהר אל אמו והתכנית המפורטת של בנין ״המרחץ״ בידו לבשר לה את בשורת המציאה, ככל אשר נבאה לו מראש, ולשמחת שניהם לא היה קץ.

אז קרא ג׳יליבי משה את ״מוסיו״ גבריאל, המהנדס־הבונה, אשר השתתף עם זקנו המנוח בעבודותיו, ובהציגו לפניו את התכנית, גלה לו את סודו על דרישת הסולטן ממנו, וגם שאלהו, האם כמחשבת אמו כן הוא, שתכנית זקנו כשרה ומתאימה לדרישת מלכו. ומה גדלה שמחתו כשמעו מפורש יוצא מפיו כעבור שעה קלה, שזוהי התכנית המדויקת והמתאימה למטרה, ושמה' יצא הדבר להציל את ג׳יליבי משה מחרב רעה, וגם להרים כבוד ישראל בעיני הסולטן על אחת שבע, וכי הוא בעצמו מוכן ומזומן לקבל עליו להוציא את הבנין לפועל בששים ואחד יום, כדבר הסולטן.

אז ימהר ג׳יליבי משה אל הסולטן ויבקשהו לתת לו מאוצרו את מכסת הכסף הדרושה לבנין. וכעבור ששים ואחד יום הביא לסולטן את הבשורה לאמר: בנין המרחץ הגיע לקצו, כפקודת מלכי, ועל כן הואילה נא לשלוח משלחת של מומחים למען תבקר את מלאכת הבנין ותוציא משפט עליה.

ויהי כן כאשר אמר ג׳יליבי משה, וכשוב המשלחת מהבקור מלאה פיה תהלת הבנין, וגם הוסיפה כי עולה הוא המרחץ ביפיו ובשכלולו על ההצעה לג׳יליבי משה, ורק חג׳י בדרוז, שהיה גם הוא חבר המשלחת, קרא ואמר: אכן מרחץ מיוחד במינו ובהדרו הקים ג׳יליבי משה כרצון המלך, אבל עוד דבר קטן חסר בו לשכלולו המלא. והוא זה: שג׳יליבי משה יצבע את המרחץ בששר הנכון והמתאים לבנין מפואר ונהדר כמוהו.

אז יקרא ג׳יליבי משה באזני מלכו ויאמר: אמנם צדק חג׳י בדרוז בדבריו, אבל אני כבן למשפחת־מהנדסים בונים, בניתי את הבנין, אך אודה ולא אבוש, בפני אדוני ומלכי, שחג׳י בדרוז שהוא בן לצבעים מצוינים, כאשר יעיד זאת בעצמו, ואשר רק על ידי הצטינותו באומנותו עשה עושר וגם הגיע עד בית הנבחרים, הוא ראוי וכשר ממני למלאכת הצביעה, ובלי תפונה שהוא יקבל ברצון לעשותה ככל אשר קבלתי אני ברצון את הקמת הבנין, ואיש איש ומלאכתו, איש איש ואומנותו, — אומר הפתגם ההמוני — ואין מלאך אחד עושה שתי שליחויות ועוסק בשתי מלאכות בבת אחת, אומרים חכמי ישראל.

וישמע הסולטן ויחייך, ובפנותו אל חג׳י בדרוז, אשר עמד כמאובן וכאלם לא יפתח פיו, נתן לו פקודה למלא את מלאכת הצביעה בשלשים יום ולא יאוחר, ויצא האיש מלפני מלכו אבל וחפוי ראש.

וכבואו לביתו, ותשאלהו אשתו לאמר: מה לך היום כי כה נפלו פניך? ויספר לה חג׳י בדרוז בדמעות בעיניו, את כל אשר קרה לו עם ג׳יליבי משה בארמון הסולטן ובמעמד הסולטן.

ותגד לו אשתו: אמנם הריעות באשר עשית להתנקש בנפשו של ג׳יליבי משה היהודי, אשר את חכמתו ואת תבונת לבו ידעת מראש, וגם אהבת מלכנו המיוחדת אליו לא נכחדה ממך, ובכל זאת אל יכך לבך לחשוב, כי נפול תפול לפניו. לנסות אתה צריך, אולי תהיה גם אתה בר מזל בג׳יליבי משה, ותצליח, ויעלה גם כבודך בעיני מלכנו כחפצך.

ואכן, חג׳י בדרוז הטה אוזן קשבת לדברי אשתו, ויגש אל המלאכה, אבל… כעבור עשרים וחמשה ימים של נסיון ללא הועיל ושל אבוד ממון רב, שב חג׳י בדרוז ויספר לאשתו את תוצאות נסיונו המר, וגם בכה לפניה בדמעות שליש בהדגישו, כי כעבור חמשה ימים ״מות ימות״ בחרב מלכו, אשר לא ידע רחם, וכי השאר ישאירנה אחריו עם חמשת ילדיו הקטנים בעירום ובחוסר כל, כי את כל אשר היה לו כבר הוציא לחנם לצבע־המרחץ, מבלי שתעשינה ידיו תושיה…

אז תקרא אשת חג׳י בדרוז אל אישה לאמר: לוא לעצתי תשמע, מהרה אל ג׳יליבי משה בעצמו ושאל בעצתו, כדת מה לעשות, ואני בטוחה, שאף כי גדול כעסו עליך על אשר עשית לו, לא ימנע עצתו הטובה ממך להצילך מחרב רעה. כי יודעת אני, שהיהודים כך דרכם תמיד להיות סלחנים ועוברים על מדותיהם.

ויכאב לב חג׳י בדרוז מאד לעצת אשתו, ובכל זאת לא הרהיב עוז בנפשו לסרב לה, כי הרגש הרגיש בכל לב בצדקת דבריה, וימהר אל ג׳יליבי משה ויודיע לו את אסונו וגם בקש עצה מפיו, מה לעשות להנצל מחרב מלכו.

אז יאמר לו ג׳יליבי משה, והוא כמרגיש בצערו לאמר: אכן, אדוני, לא בצבע תושע. כי החום אשר במרחץ לא יתן לצבע להקלט, ולכן רק דרך אחת לפניך להצלחתך, והיא זאת: לך כנוס את כל הצורפים אשר בעיר, ובקשת אותם להכין לך יריעות דקות מן הדקות של זהב טהור, וצפית את המרחץ בהן והצלחת, כי דרך אחרת אין לפניך, והשעה דחוקה כאשר תדע, כי רק חמשה ימים לפניך לגמר מלאכתך הגדולה, — ואני בטוח, — הוסיף ג׳יליבי משה למען עודד את חג׳י בדרוז — שמלכנו — ירום הודו, לא ישגיח אל מכסת הכסף אשר תוציא ויחזירנו לך ברצון, כי לבו אל יפי המרחץ ואל שכלולו, ולא אל הכסף הנחשב בעיניו למאומה.

ויתעודד חג׳י בדרוז לדברי ג׳יליבי משה, אשר לא קוה להם, ובהודותו בלבו לאשתו על העצה הטובה אשר נתנה לו, ובהתנפלו בחבה מעושה על צוארי ג׳יליבי משה נשק לו נשיקה חטופה, וימהר לעשות מלאכתו אחרי הודיעו לאשתו את תוצאות בקורו המוצלחות אצל ג׳יליבי משה כפי עצתה.

ואכן עשה חג׳י בדרוז והצליח, וביום השלשים המיועד, מהר אל הסולטן ובפנים מסבירים ומאירים משמחה הודיעהו, שמלאכת צביעת המרחץ כבר הגיעה לקצה, כפי פקודתו ורצונו, וישמע המלך וישמח, וגם שלם לחג׳י בדרוז על אחת שבע מאשר הוציא, וגם הביע לו את שביעת רצונו, בתתו לו ציון מיוחד של כבוד. ותגדל שמחת חג׳י בדרוז לדבר, אך כגודל שמחתו להצלחתו בעצת ג׳יליבי משה, כן גדלה שנאתו הכבושה אליו, אשר למרות הצילו אותו מרדת שחת בעת צרתו, כמו נשכח חסדו עמו בעת שמחתו, וכמובן מתוך רגש הכרת־טובתו הדוחה וחובת־תודתו המחויבת אל שנוא נפשו, ויוסף לטכס עצה בנפשו, איככה יפיל אותו שנית למשואות כדי להפטר ממנו, ולשכוח אותו ואת זכרו.

ויהי כאשר פנה הסולטן גם אל ג׳יליבי משה ויאמר לשלם גם לו כגמולו וכיד עשרו ונדיבות רוחו הטובה עליו, ככל אשר עשה עם חג׳י בדרוז, ויקרא ג׳יליבי משה באזני מלכו לאמר: יחי מלכי לעולם! לעולם יחי מלכי! לא למען הרבות לי כסף וזהב עשיתי את אשר עשיתי למלא את רצון הוד מלכותך היקר לי מכל, כי די לי אשרך בהשיגך את מבוקשך, לאשרני גם אני, ורק בקשה אחת לי אליך ואני רוצה לקוות שתמלא אותה, כי בה תלויה טובת מלכי ירום הודו ותנשא מלכותו, אשר היא תמיד לנגד עיני עבדו הנאמן.

ויהי כי שאלהו הסולטן: מה בקשתך ותעשה לך?!

ויען ג׳יליבי משה ויאמר: שאלתי ובקשתי, כי יצא דבר מלכות מלפניך, למנות לויזיר המלך ומשנהו, את האיש אשר אני אבקש למנותו לטובת מלכי וממלכתו, הוא היהודי אשר בשם סניור אברהם מלאך יקרא, כי אין כמוהו לחכמה, לתבונה ולדעת בדרכי החיים והנהלת הענינים, כי אחרי מותו של המשנה, השר ״מוחמד מחמוד״ הישר באדם — אללה ירחמהו — לפני כחודש ימים אין אני רואה אחר, שיהיה ראוי למלא מקומו ותפקידו האחראי, זולתי האיש אשר אנכי מרשה לעצמי להציעו.

וישמע הסולטן, ויתפלא מאד לדברי ג׳יליבי משה ועל אצילות רוחו ומסירותו הנאמנה למלכו, בהראותו גם הפעם בעליל, כי לא טובת עצמו וכיסו ואהבת כבודו לנגד עיניו, כי לבו רק לטובת הסולטן והמדינה, אחרי אשר ותר על מכסת הכסף הגדולה אשר אמר לתת לו כתגמול על בנין המרחץ, וגם בשאלו את משרת הויזירות שאל אותה ליהודי אחר ולא לו, ועל כן גדל ערכו בעיניו על אחת אלף מאשר היה, וגם מהר להענות לבקשתו, וימנה לויזיר את האיש אשר הציע לו, אחרי אשר הזמינהו אליו, וגם בחנהו בעצמו, וגם מצאהו חרוץ וחכם, ויועץ־מישרים כיוסף הצדיק בשעתו, בעמדו לפני פרעה מלך מצרים.

וסיניור אברהם מלאך היה שכנו היותר קרוב של ג׳יליבי משה, והוא מקרוב בא לקושטא מאחת מערי השדה למען חנך את בניו הקטנים בבתי הספר של הממשלה, ובהודע ג׳ילבי משה אליו מצא אותו מושלם, עמקן וידען מאין כמוהו בתורה, בחכמה ובדעת העולם, ויתענג מאד בחכמתו, ועל כן ראה חובה לעצמו להציעו לפני מלכו כמשנה ראוי והגון למשרתו לטובת המדינה, וגם לכבוד עמו, עם ישראל, אחרי מותו של המשנה השר מוחמד מחמוד כאמור.

ואכן לא התחרט ג׳יליבי משה על הצעתו לסולטן, וגם הסולטן ידע להכיר טובה לג׳יליבי משה על עצתו הטובה אליו, כי מאז עלה סיניור אברהם על כסא הויזירה, לא עבר עליו יום אשר לא הצטיין באיזו פעולה נכבדה לטובת המדינה. ועל כן לא יפלא אפוא, אם גם המעשה הזה של מנוי סיניור אברהם מלאך על ידי ג׳ילבי משה עורר יותר ויותר את קנאתו של חג׳י בדרוז ואת שנאתו לג׳ילבי משה, וגם השבית את מנוחתו יומם ולילה, וגם דחפהו לחפש דרך חדשה למען הפיל את ג׳ילבי משה במהמורה חדשה אשר לא יוכל לצאת ממנה בשלום. ולא זכר חג׳י בדרוז — כאמור — את כל הטובה הגדולה אשר עשה לו ג׳יליבי משה להצילו ממות בטוח וישכחהו.

ואכן חג׳י בדרוז חשב ומצא.

באחד הימים ראה ראה חג׳י בדרוז את ג׳יליבי משה מזמין אליו את אחד הסנדלרים לביתו, כבואו לבקרו למען יכין לו זוג נעלים חדשות. מה עשה? הלך אל הסנדלר, אשר את שמו שמע בצוות ג׳יליבי משה למשרתי ביתו להזמינו, ויציע לו לכתוב את שם הסולטן על רצועת עור קטנה ולצרפה בעקב הנעל החדשה אשר יכין לג׳יליבי משה. וכתגמול לזאת נתן לו מכסת כסף גדולה למתנה, בהבטיחו אותו שלא יקרה לו כל רע, וימלא הסנדלר אחרי הצעת חג׳י בדרוז, וג׳יליבי משה — כמובן — לא ידע דבר.

ויהי ביום ששי אחד, וחג׳י בדרוז יושב לפני מלכו ומשוחח עמו כדרכו תמיד, ותתגלגל השיחה על ג׳יליבי משה ועל אמון רוחו ומסירותו למלך ולממלכה, וירב הסולטן לספר בשבחו של ג׳יליבי משה באזני חג׳י בדרוז, וגם השתמש כאות ומופת לדבריו בסרובו של ג׳יליבי משה לקבל כל הענקה מיוחדת מידו בעד הבנין המפואר של בית מרחצו, ובהצעתו המצוינה אליו למנות את סיניור אברהם מלאך החכם, הנבון והחרוץ להנהלת עניני המלוכה.

וישמע חג׳י בדרוז ויצר לו מאד, צר לו על דברי השבח והתהלה אשר פזר הסולטן לג׳יליבי משה, וצר לו ביחוד על הרמז הבולט אשר רמז הסולטן על ההענקה המיוחדת בעד המרחץ, אשר הוא — חג׳י בדרוז — קבל אותה מיד הסולטן, וג׳ילבי משה מאן לקחתה.

אז יקרא חג׳י בדרוז באזני מלכו בתחבולות רשע וערמה לאמר: אכן, למעשה מעלות רבות וחשובות לג׳יליבי משה היהודי, הראויות למשוך אליו את אהבת הוד מלכותך ואת חבתך המיוחדת אליו, אבל — כשאני לעצמי — הוסיף חג׳י בדרוז בהנמיכו את קולו, כאומר לגלות סוד כמוס עמדו למרות רצונו — צר לי מאד להודיעך, כי בכל זאת יש להתיחס בזהירות מרובה אל ג׳יליבי משה ואל כוונת מעשיו, ולחקור לדעת, אם גם כוונתו רצויה, כי שמעתי אומרים, כי ג׳יליבי משה מכבד את מלכו אך ורק בלשונו, ובקרבו הוא בז לו.

ויהי כי ראה חג׳י בדרוז, כי קדרו פני הסולטן מאד למשמע דבריו, ויוסף תוך כדי דבור לאמר: מובן, שאי אפשר לתת אמון לשמועות נפוצות בלי לחקור ולדרוש באמתותן, ועתה אם יש את נפשך, אדוני ומלכי, צוה נא ויבדקו את נעלי ג׳ילבי משה בבואו אליך, לבקרך כדרכו, אולי יגלה חלק מהאמת אשר בדברי החושדים בו… ואשר דבריהם הגיעו לאזני בימים האלה… ורק זאת בקשתי מלפני הוד מלכותך לבלי העניש את האומרים, כי כוונתם בודאי רצויה, וכבוד מלכנו יקר בעיניהם… ועוד זאת, כי אנכי הבטחתים כי לא יאונה להם כל רע, וכי הוד מלכותך לא תשאל גם על שמם… אחרת לא היו גלויי לב עמי לטובתך, אדוני ומלכי…

ויאות הסולטן לדברי חג׳י בדרוז, אשר הפליאוהו מאד… וכבוא ג׳יליבי משה ביום הששי שלאחריו בדרכו, צוה לו לתת את נעליו לבדיקה… ופקודתו זאת, הביאה את ג׳ילבי משה במבוכה רבה, בהרגישו בלבו, כי עלילה חדשה ונבזה העלילו עליו שונאיו בחצר המלוכה, ושמו של חג׳י בדרוז היה הראשון לעלות על לבו…

ויהי כן כאשר חשב ג׳יליבי משה, וכראותו את רצועת העור שהובאה לפני הסולטן מתוך עקב נעלו החדשה, אשר שם מלכו כתוב עליה באותיות גדולות ובולטות, נהפכו פניו לירקון, בשאול אותו מלכו בזעם פניו, לאמר: מה זאת?!!

ויהי כי עמד ג׳ילבי משה לפני המלך כאלם לא יפתח פיו מרוב בהלה, ויקרא המלך בכעס עצור לאמר: אכן נגלה הדבר, ומאד מאד צדק חג׳י בדרוז בהטילו ספק באמון רוחך, כי הנה הרצועה הזאת נאמנה עלי כמאה עדים שכוונתך בלתי רצויה, ושלבך הוגה בוז למלכך, בעוד פיך מלא תמיד תהלות ותשבחות עלי מתוך חנופה בזויה ומזויפה!

וכרגע נתן הסולטן צו להשליך את ג׳יליבי משה הימה ולא יוסיף לראות את פניו.

אבל לאשרו של ג׳ילבי משה עבר סיניור אברהם מלאך, המשנה, בהוביל השוטרים אותו להטביעו בים, ללכת לארמון המלוכה כדרכו יום יום, וכראות סיניור אברהם את ידידו ואיש חסדו מאז בידי השוטרים נבהל מאד, ויתאפק וימהר לגשת אל השוטרים, וישאלם פשר דבר.

ויענו השוטרים ויאמרו לו, פקודת מלכנו היא להשליך את ג׳ילבי משה הבוגד אל הים על עוונו הגדול אשר נתפס בו, לזלזל בכבוד הוד מלכותו בגסות מנוולת, שקשה להעלותה על דל שפתים.

ויהי כי האיץ המשנה בשוטרים להגיד לו את כל האמת ויגלו השוטרים את דבר הרצועה ואת אשר כתוב עליה, וידהם המשנה למשמע אזניו, כי לא יכול להאמין לאשר סופר לו בהיותו בטוח, כי רק עלילות דברים שמו על ג׳יליבי משה שונאיו בנפש המקנאים בו, ועל כן הערים ויאמר לשוטרים: אכן נבלה מיוחדת במינה עשה האיש, ואכן אין בוגד כמוהו במלכו, אשר הרבה להיטיב עמו, וראוי הוא לעונש אשר הוטל עליו, אבל מיראתי פן ידע זה משה הבליעל את מלאכת השחיה, ושב לעלות מהים ולהנצל, לכן זאת עצתי אליכם, סורו נא עמי רגע אל ארמוני, ושם אתן פקודה לשחוט אותו כפר, ולנתוח אותו לנתחיו, ואחר נשליכנו הימה, לבל ישוב עוד לראות באור החיים עד עולם.

וישתחוו השוטרים לפני המשנה, וגם הובילו את ג׳יליבי משה אל ארמונו, וכעבור שעה קלה פקד עליהם להוביל את העגלה, אשר בתוכה שם, כביכול, את השחוט, כשגופתו המרוסקה לנתחיה, בתוך שק אשר בשוליו נתן אבן כבדה, למען ישקע במצולת ים. ויעשו השוטרים כאשר צוו, ולא עלה על לבם, כי ערום הערים המשנה להביא הימה עגל שחוט ומרוסק, אשר המשנה בעצמו שחטו ורסקו בסתר באחת מרפתותיו, ואיש לא ראה ולא ידע, ואת ג׳יליבי משה ידידו הציל ממות ויסתירהו בארמונו עדי רגע.

ואכן רק עדי רגע הסתיר סיניור אברהם את מיטיבו ואיש חסדו, את ג׳יליבי משה, כי בשובו מלוות את העגל השחוט אל הים אחרי השוטרים, מהר והעביר את ג׳יליבי משה אל אחד מארמנותיו אשר על יד ארמונו הוא, למען שית עינו עליו לטובה, ואחרי הודעו מפיו את כל האמת, הודה לה' על חסדו עמו באנותו לידו להפגש בשוטרים בדרכם הימה, למען הציל את ידידו ממות בטוח, וגם הבטיח את ג׳ילבי משה, כי מעתה לא יאונה לו כל רע, וכי כל מחסוריו עליו עד שירחם ד'.

ויתנפל ג׳ילבי משה על צוארי סיניור אברהם מלאך וישקהו, וילחצהו אל לבו בחזקה, בקראו: אכן ״מלאך״ שמך, וכשמך כן היית לי בעת צרתי, מלאך פודה ומציל, וה' הטוב ישלם לך כגמולך, ונתן לך רחמים ורחמך סלה…

ויהי זה דרך ג׳ילבי משה מאז לשמור את ביתו ביום, ורק בלילה בלילה, ורק בחצי האחרון של החודש שאין בו אור ירח, היה יוצא דרך שער הסתרים הקטן והצדדי אשר בארמון לטייל שעה קלה בחוף הים, והוא מתחפש לבל יכירוהו, ויהי לחמו נתן ומימיו נאמנים מארמונו של סיניור אברהם, לא חסר דבר, ורק הדג, שהיה רגיל לקנות בעצם ידו בכל יום ששי לכבוד השבת, היה הוא בעצמו צד אותו בים בכל ליל ששי בשבוע.

ויהי היום ויצא הסולטן בלוית סיניור אברהם משנהו לשוח על שפת הים, ובהתהלכו הרגיש כי ידיו מזיעות מאד מחום היום, ויגש אל המים לרחוץ אותן. הוא רוחץ והנה נשמט חותמו מעל אצבעו ויפול וישקע בחול ולא מצאוהו. ויצטער הסולטן מאד ויקרא מעומק לבו לאמר: אהה, כי אבדתי, בא הקץ לשלטוני, הקץ בא, ואחר יירשני!! ויהי כי נסה המשנה להרגיעו ולעודדו ולהעביר מעליו את רוחו הרעה, ויקרא הסולטן לאמר: רק בזאת תעודדני בהשיבך לי את חותמי, ואם נפשי יקרה בעיניך, עשה זאת בהקדם בתוך עשרים יום מהיום. ואז אדע כי נאמן אתה למלכך, אחרת גם אתה תהיה חשוד בעיני כג׳יליבי משה, ידידך, ובן עמך, אשר פיהו הגה רכות וחלקלקות, ולבו בל עמו!

וישמע המשנה ויזדעזע, ובהבטיחו לסולטן כי לא ישקוט ולא ינוח, למלא אחרי פקודתו, שב אל ביתו, והוא סר וזעף מאד, בהכירו לדעת כי מרה תהיה אחריתו.

ויהי בבוקר ויקרא המשנה את כל הספנים, והשחינים המפורסמים אשר בעיר, ויטל עליהם לחפש בחוף הים, אולי ימצאו את מבוקשו — את חותם מלכו — אבל אהה! לא כאשר חשב כן היה, כי כעבור שמונה עשר יום באו הספנים והשחינים אליו ויגידו לו לאמר: אמנם אדוננו, טרחנו, עמלנו ויגענו הרבה למלא רצונך, הפכנו את החולות, רקדנו אותם בנפות ובכברות כאשר ירקדו את הקמח, ולדאבון לבנו מאומה לא מצאנו.

ותגדל מבוכת המשנה מאד, כי ראה כי כלתה אליו הרעה מאת הסולטן, וכי בעוד שני ימים יבוא קצו.

גם כל בני ביתו של סיניור אברהם שמעו את הבשורה הרעה ויתחלחלו, ויבכו בלי הפוגות יום ולילה, ויהיו כאובדי עצות.

בלילה האחרון שמעו בני ביתו של סיניור אברהם, והנה קולות שירה וזמרה בוקעים ועולים מחלונות ביתו של ג׳יליבי משה אשר על יד ארמונם. ויתמהו מאד ויקראו: אכן זו תורה וזה שכרה! אדוננו, מאור עיננו ״ועמוד ביתנו ומשענו״ ויחד עמו אנחנו כולנו טובעים בים של צרה וג׳ילבי משה ובני ביתו שטופים בים של שירה! היתכן?! אהה! כי פסו אמונים מבני אדם, ואין מקרבים לו לאדם אלא בשעת הנאתם.

ויתמרמרו וירתחו כולם מכעס, ויאמרו להתפרץ אל ביתו של ג׳יליבי משה ולנקום נקמתם בו ובבני ביתו.

אז יקרא סיניור אברהם לבניו ויאמר אליהם: אַל בני! אַל באפּכם! כי מה יודע ג׳יליבי משה מכל העובר על ראשינו, והוא סגור ומסוגר בתוך כתלי ביתו, זה כלאו, איש מאתנו לא סר אליו לראותו בימים האלה ולגלות את אזניו ואזני ביתו מכל הרעה הגדולה אשר מצאתנו, ועל כן לאט לכם עד בואי אליו לראותו, ולספר לו מכל הקורות אותי עם הסולטן, ואולי גם אשאל בעצתו, כדת מה לעשות למען הנצל, כי איש חכם ונבון הוא, וגם עצה ותושיה לו…

ויאמר ויעש, וכשמוע ג׳יליבי משה את כל אשר ספר לו מושיעו ומצילו בעת צרתו, חרה לו מאד ויקרא: אמנם אדוני, בכוונה עשיתי את אשר עשיתי להרשות לבני ביתי להרים קולם בשירים ובמזמורים. למען העלות את זכרי על לבך. כי יראתי, כי אמרתי הנה עברו שמונה עשר יום וראה פניך לא זכיתי, אולי יועילו הקולות והשירים להעיר את תשומת לבך אלי כתמול שלשום ולא תשכחני, ויהי כן כאשר חשבתי.

ואשר לבשורה הרעה אשר הודעת, צר לי עליך מאד, אדוני, ועל בני ביתך הנאהבים והנעימים, אבל אל נא יפּול רוחך עליך והשלך על ה' יהבך והוא יצילך. כי אל דעות ה' ולו נתכנו עלילות, ועין ה' אל יראיו למיחלים לחסדו להציל ממות נפשם ולהחיותם. האח! — הוסיף ג׳יליבי משה בהרימו את עיניו השמימה כשפניו אורו משמחת־פתאום — מה רבו מעשיך ה' מאד עמקו מחשבותיך! והודו לה', כי טוב, כי לעולם חסדו! ובדברו נגר פתאום נחל של דמעות־גיל מאשמורות עיניו…

וירא המשנה, ויבהל מאד. וגם קרא מתוך רגשנות גדולה ואמר:

מה לך, ג׳ילבי משה, כי אתה מרבה בפסוקים, ומגבב מאמרים סתומים, שאין אני יכול לבוא עד תכליתם?… הגד ואשמעה! כי לבי אומר לי, כי דבר סתר לך אלי!

אז יקרא ג׳ילבי משה באחזו בשתי ידיו של סיניור אברהם, ובנשקו אותן בחבה גלויה הנובעת מעמק הלב: נצלת, אדוני ואיש חסדי, נצלת! כי בידי חותם הסולטן, ולך אתננו כרגע!

דברי ג׳יליבי משה האחרונים אשר נאמרו ברגשנות ובסערת רוח מיוחדות במינן, כאילו אבנו את סיניור אברהם, אשר עמד דומם מבלתי יכולת להוציא הגה מפיו במשך רגעים מספר, וירא ג׳יליבי משה ויוסף:

כן, אדוני! מי יעמוד בסוד ה', והוא כל יכול, ובטרם מכה ציץ רפואה פרח! וזה הדבר:

יצא יצאתי היום לפנות ערב בדרכי הימה, למען צוד את דגי בעצמי לכבוד יום מחר — הוא יום השבת הקדוש. ובהביאי אותו הביתה פתחתיהו במטבח לנקותו ולהכינו לתעודתו. להיות למאכל־עדנים ליום קדשנו. והנה ראה זה מצאנו בתוך מעיו — חותם הסולטן! ויגדל תמהון כולנו עד מאד, כי לא יכולנו להבין איככה קרה הדבר… והנה… הנה החותם לפניך! ואתה הביטה וראה, אם לא כאשר אמרתי כן הוא! והבה איפוא ונשמח יחד כולנו על הנס הגדול אשר קרה, כי נס גדול עשה לך אלהים, על ידי אני, לשמחתי הגדולה, בבחרו בי להיות שליחו, ממש כאותו הנס אשר עשה ה׳ על ידך ביום המעשה, יום אשר נגזרה עלי להטילני הימה… ואתה, אדוני, נקרא נקראת ממרום להיות שליח להצילני!…

ויהי בהסתכל סיניור אברהם ב״חותם״ אשר הושיט לו ג׳ילבי משה, ובראותו כי הוא חותמו של הסולטן, הוא ולא אחר, וישא עיניו המלאות דמעות־גיל השמימה, ויודה לה' יחד עם ג׳יליבי משה וכל בני ביתו, על הנס הגדול אשר נעשה לו, וגם מהר להודיע הדבר לבני ביתו הוא, אשר כולם כאחד מהרו אל בית ג׳יליבי משה, ולשמחת כולם לא היה קץ.

אז פנה ג׳ילבי משה אל סיניור אברהם ויאמר אליו:

ועתה עשה נא אדוני כאשר אבקשך, שמור נשמור כולנו את הדבר בלבנו, ולא יודע מכל אשר אתנו מאומה, עד יום מחרתים, הוא היום המיועד לך למסירת החותם ביד הסולטן. ואז כשעתים לפני המועד, תבקש מאת הסולטן שיואיל לצאת אל חוף הים יחד עם כל רואי פניו וחברי בית הנבחרים ובתוכם גם חג׳י בדרוז, בהוסיפך לאמר: כי שם יראה לך ה׳ את ידו הגדולה, למצוא את החותם אשר הוא מבקש, כי כן חלמת בלילה החולף בהגלות לעיני־רוחך מלאך ה', אשר בא לבשרך את הבשורה… וכי גדולה אמונתך באלהי חסדך, כי כן יהיה כאשר אמר המלאך, ואם אין, מות תמות בשמחה לעיניו בטרם תראינה עיניך — חלילה — את הרעה אשר תמצאנו באבדן חותמו. ראה, אדוני, בקשתיך, ולבי סמוך ובטוח, כי תעתר לבקשתי, ונצלת אתה, והצלת גם אותי עמך…

ויתפלא סיניור אברהם על דברי ג׳ילבי משה, וביום המיועד יצא המלך לחוף הים בלוית רואי פניו, וחברי בית הנבחרים ובתוכם חג׳י בדרוז.

הם מתהלכים ומשוחחים, וגם מתפלאים ותמהים על כל המאורע המוזר, ועל בטחונו של המשנה בהצלחתו למצוא ברגע האחרון את חותם מלכו, והנה נשא הסולטן את עיניו ויבט הימה רחוק רחוק, וירא והנה דמות אדם לנגד עיניו והוא חותר בכל כחו להתקרב אל החוף, ובהתקרבו, ראה המלך והנה פניו כפני ג׳יליבי משה מיודעו מאז, וגם הגלימה, אשר היה עטוף בה, דומה בכל לגלימתו הוא, אשר נתן אותה במתנה לג׳יליבי משה, בשעה שעלה רצון מלפניו לכבדו ולציינו על אמון רוחו ומסירותו אליו ואל עניני המלוכה, וכמו מבלי משים קרא פתאום לאמר: ה' אלהים מה זאת? הנה ג׳יליבי משה הולך וקרב אלינו, הוא ולא אחר, ופליאה זאת ממני מאד, ולא אבינה וגם לא אאמינה למראה עיני! כי ג׳יליבי משה הלא הטביעוהו בים על פי פקודתי לפני זמן קצר, אין זאת כי עיני מתעות אותי!!

אבל עיני הסולטן לא התעוהו! כי בהגיע ג׳ילבי משה אל החוף, וירא את מלכו עומד לפניו בלוית כל רואי פניו וגדולי הממלכה ושריה, וחג׳י בדרוז בתוכם, ויתנפל לרגלי הסולטן ארצה בענוה וביראת הכבוד ובנשקו בחבה גלויה את כנף בגדו קרא לאמר: השתחויתי אדוני ומלכי! ראה פניך לא פללתי, והנה… שלחני אלקים, אלהי אבותי אברהם ויצחק, לפניך, להצילך… ומה מאושר אני!!

ויהי כאשר שאל הסולטן את ג׳יליבי משה מה פשר דבריו המוזרים אליו? ויען ג׳יליבי משה ויאמר:

בהטביע שוטריך את עבדך בים כפקודתך אליהם ביום עלות חרון אפך בי ולא עוני, קראני אליו ה״לויתן״ מלך הים ויאמר אלי: בוא ברוך ה' כי חכה חכיתי לך בכליון עינים. שמעתי עליך אומרים, כי בנה בנית בית מרחץ מיוחד ביפיו ובהדרו למלכך הדומה בכל לבית מרחצו של שולימאן מלך ישראל בשעתו, אותו המלך הגדול והחכם אשר לא קם כמוהו לפניו ואחריו לא יהיה עוד, אותו המלך שלא רק את שפתו הוא — שפת בני האדם כמוהו — ידע, כי אם עוד השכיל להבין גם את שפת כל יצורי תבל ללשונותיהם השונות מן המדבר, מן הצומח ומן הדומם, ובתוכן גם את שפתנו אנו — דגי הים — ועל כן גדלה קנאתי אני מאד כאשר גונב אלי דבר בנין המרחץ, אשר נבנה על ידך אתה למלכך, כפוי טובתך, אשר זכית אותו במה שלא זכה מלך לפניו ואולי גם אחריו לא יזכה עוד, ואומר לנקום בו נקמתי אני ונקמתך אתה, ועל כן בקשתי את ״שר הים״ להסעיר את הים ולהרתיחו עד התהום, ולהעלות מימיו בקצף גדול איום ונורא על קושטה עיר הבירה ועל כל אשר בה מאדם ועד בהמה ועד עץ וצמח, ולהשקיעם כולם פעם אחת ולא יוסיף, והיה הוא — מלכך — וכל הנלוים אליו כלא היו, וזה מפני מחשבתו הנועזה, אשר חשב להדמות בהדרו ובתפארת־ארמונו לאותו המלך המיוחד במינו בין המלכים, הוא שולימאן הגדול והחכם מכל האדם.

ואני — הוסיף ג׳ילבי משה — כשמעי את דברי הלויתן — נתר לבי ממקומו, מפחד הרעה אשר חשב עליך לעשותה, ואתנפל לפניו ביראת הכבוד, וגם בכה בכיתי בדמעות שליש, וגם התחננתי לפניו להעביר מעליך, — אדוני ומלכי — את רוע גזרתו, בהבטיחי אותו שגם למענו אקים מרחץ כמרחצך אתה בדמותו ובתבניתו, דבר לא יחסר, והיה גם הוא במאושרים כמוך, וראה בעיניו את מרחץ שולימאן, והתרחץ בו גם הוא כהתרחץ שולימאן בשעתו.

ויהי כדברי אליו, ותשכך חמתו אשר בערה בו כאש ויקרא: בן אדם! בן אדם! אכן נצחתני בדבריך, נצחתני, ואם מלא תמלא אחריהם, ובנה תבנה למעני את מרחצי גם אני באותו מספר הימים כאשר עשית למלכך, והעברתי מעליו את רוע גזרתי, ואתה חושה ועשה, ואל תאחר!!

ואמהר למלא אחרי הבטחתי, וכיום הזה גמרתי את מלאכתי, לשמחתי אני, ולספוק נפש הלויתן, מלך הים, אשר גם הוא שמח עד אין קץ, ולאות רצונו אלי, וסליחתו אליך, אדוני ומלכי, שלחני אליך ביום, וגם מסר לידי את ״חותמך״, אשר נשמט מידך בימים האלה, להחזירהו לך להיות לאות ולמופת, כי שככה חמתו מעליך ומעל עירך ואזרחיך, ורק זאת דרישתו מלפניך, לשלוח אליו גם את חג׳י בדרוז מכירי וחברי בעבודה בבית הנבחרים, ובמרחץ, למען יצבע את מרחץ הלויתן ככל אשר עשה למרחצך, והיתה שמחתו שלמה.

ובדברו — הושיט לסולטן את החותם, אשר בהתבוננו בו מקרוב, ראה כי הוא חותמו, ותגדל שמחתו מאד, ושמחת סיניור אברהם הגדילה. וימהר הסולטן להתחטא לפני ג׳יליבי משה על הרעה אשר עשה לו להטביעו על פי עצת חג׳י בדרוז מבלי העמיק חקור, בהוסיפו לאמר: כי מה' יצא הדבר למען הציל אותו, את בירת מלכותו, ואת כל אשר בה. וישב את ג׳ילבי משה לגדולתו, וגם הרים את כסאו מעל לכסא כל הנבחרים אשר בבית הנבחרים, וגם את סיניור אברהם לא שכח ויזכרהו לטובה על חלומו הטוב. ועל חג׳י בדרוז פקד להורידו הימה לצבע את מרחץ הלויתן למען פייסו ולהודות לו על העבירו מעליו את גזרתו הרעה, ועל החזירו לו את חותמו היקר לו מכל, ויחד עמו את שלות נפשו.

ויכנע חג׳י בדרוז לפקודת מלכו, והוא עודנו צובע את מרחץ הלויתן עד היום הזה…

מלך ספרד ויועצו היהודי / רחמים פניז’יל נכדו של הרה“ג הרש”ל מאיר פניז’יל מירושלם

לשון רכה תשבר גרם ולשון קשה תשבר ראש.

ולאחד ממלכי ספרד היה יועץ יהודי אשר הצטיין בחכמתו ובתבונת לבו, ויאהבהו המלך ויכבדהו מאד, ולא עשה קטנה או גדולה בטרם ישאל את פיו, ויקנאו בו כל שרי המלך ורואי פניו, ויטכסו עצה, כדת מה לעשות לו למען הוריד חנו בעיני המלך.

ויגמרו אומר לקרוא אליהם את הגדול במשוררים אשר בשער עירם, אשר כבודו גדול בעיני המלך, בתנותו שבחו בפניו פעם בפעם כדרך המשוררים בימים ההם. ויהי כבואו ויגידו לו לאמור: משורר נכבד! הנה יום הגנוסיה של המלך – הוא יום הולדתו – קרוב לבוא, ועתה אם יכול תוכל לחבר לאותו יום יחד עם שיר ברכה ותהלה למלכנו ולפעולותיו, גם שיר קללה ותהלה לכל היהודים אשר בארץ ספרד בכלל, וליועץ המלך היהודי בפרט, ונתנו לך במחירו עשרת אלפים דינרי זהב.

ויבטיח המשורר למלא אחרי עצתם, ויהי כהגיע יום הגנוסיה ויבואו כל שרי המלך וגדולי המלוכה אל הארמון לברך את המלך, ויבואו גם היועץ היהודי והמשורר הגדול בתוכם.

ויהי כהגיע תור המשורר לברך את המלך כדרכו בכל שנה בשיר תהלה, ויפתח בתהלות ובתשבחות על כל פעולות המלך לטובת עמו וארצו, ויסים בדברי שטנה ורעל על היהודים ועל יועצו שנוא נפש שולחיו. וישמע המלך וייחר לו מאד על העלבון הגדול אשר העליב המשורר את נתיניו היהודים ואף כי את יועצו הנאמן החביב עליו, ובחרון אפו כי רב צוה לכרות לשונו של המשורר, וגם הטיל על יועצו היהודי להוציא את פקודתו לפועל למען פצות אותו על עלבונו ועלבון אחיו, ולמען יראו כל שריו ועבדיו וייראו ולא יוסיפו להתעלל ביהודים וביועצו הנאמן.

ויהי כי נסה היועץ היהודי לשכך את חמת מלכו ביום שמחתו ולבקש רחמים על המשורר באמרו, שגם הוא וגם אחיו היהודים יסלחו לו עותתו ויגער המלך ויקרא: אחת אמרתי ולא אשנה, ופקודתי תשמר רוחך!

וישתחו היועץ לפני מלכו.

ויהי כעבור ימים אחדים וישאל המלך את יועצו היהודי על אדות המשורר ומה נעשה בלשונו? ויען היועץ ויאמר: פקודתך – אדוני ומלכי – שמרה רוחי, ויהי כי שאל המלך את היועץ להביא לפניו את המשורר כרות הלשון לראותו, וימהר היועץ לעשות את דבר מלכו, אבל מה גדלה השתוממות המלך כבוא המשורר לפניו, ושיר מלא תהלה בפיו, אשר כולו אמר כבוד ושבח ליהודים אשר בכל מדינות המלך ואף כי ליועץ היהודי הנאמן אשר בחצר המלכות.

ויהי כי הרעים המלך פניו אל יועצו היהודי והוא כשואל: מה זאת? ואיככה זה נועזת לעבור על פקודתי, ואנכי הלא צויתיך לאמר: כרת לשון המשורר!

וימהר היועץ ויאמר: השתחויתי אדוני ומלכי, הנה עיניך הרואות שפקודתך קמה ונהיתה, כי ב״לשון אחרת״ מדבר המשורר הפעם באזניך, בלשון שבח והודיה על נתיניך היהודים החוסים בצלך ועלי אני עבדך הנאמן, אתה אדוני ומלכי הלא פקדת לכרות מפיו את ״לשונו הרעה״ ולא את לשונו הטובה.

ויצחק המלך לדברי היועץ וגם התפלא על גודל רוחו ועל טוב לבו הסלח ויקרא לאמר: אכן אין כמוך ביועצים ואין כמעשיך!

וישם את כסאו מעל כל השרים אשר אתו ולמן היום ההוא היתה גם רוח אחרת עם כל שרי המלוכה על היועץ ועל כל היהודים וגם הודו ואמרו: אכן אין עם חכם ונבון כעם היהודים!

מופת חותך / הא' אהרן מזרחי שמש העדה הספרדית

ויהי היום ויתהלך יהודי רוכל לכפר ערבי, ובדרכו פגשהו פלח נושא שני נאדות שמן זית בידיו, ויגש אליו ויעצרהו מלכת באמרו: שאלה לי אליך, יהודי! ואם יבצר ממך להשיבני עליה תשובה מספקת, והיתה ידי בך לרעה והרגתיך! – ויבהל היהודי לדברי הפלח ויאמר אליו: ומה שאלתך ואדעה? – ויען הפלח ויאמר: כך דרכם של הפלחים לאמר תמיד: היהודי מצטיין בערמתו ובתחבולותיו, ואתה תנה לי אות ומופת חותך לדברי הפלחים, ואם אין מרה תהיה אחריתך כאשר הודעתיך.

וינסה היהודי לרצות את הפלח בדברו אליו רכות לאמר: ידידי, הפלח הנכבד! מה לך ולי כי תשאלני שאלות כאלה? כי מה עשיתי לך, כי מחפש אתה תואנות להתגולל עלי ולהתנפל עלי, ואנכי איש דל ואביון, הנע ונד כל הימים ממקום למקום ומכפר לכפר להחיות את נפשי ונפש ילדי, וכל ערמה ותחבולה רחוקות ממני? אבל הפלח אך באחת, תנה אות כאשר אמרתי, ואם אין דמך בראשך!

אז יאמר היהודי לפלח: הנני רואה כי נאדות שמן בידיך, וכי אתה הולך למכרם, ועתה האם לא טוב טוב לך למכר אחד מנאדותיך לי, ואהנך, תחת לשפך דמי חנם ללא תועלת לך? כי מה בצע לך בדמי? ויאות הפלח לדברי היהודי ויאמר: נעניתי לך יהודי, נעניתי לך! – ויאמר היהודי: אבל ידידי הפלח, הואילה נא להטעימני מעט משמנך למען דעת טיבו, ויאות הפלח לדברי היהודי ויפתח את פי הנאד, ויצק ממנו מעט שמן בכף ידו של היהודי. ויטעם היהודי מן השמן ויעות פניו במקצת ויקרא לאמר: אבל, ידידי הפלח, השמן אשר בנאדך זה הוא מריר וחריף, ואין לב היהודים הולך אחריו, ולא אמצא לי קופצים על קניתי בין אחי היהודים, ועל כן נפשי בשאלתי, תנה נא לי את נאדך הפתוח ואחזנו, ואתה הואל נא בטובך ופתחת את הנאד השני והטעמתני ממנו אולי ייטב טעמו לחכי וקניתיהו.

ויאמר הפלח: אמנם השמן אחד הוא בשני הנאדות, ובכל זאת אמלא בקשתך, ובדברו מסר את הנאד הפתוח ביד היהודי להחזיק בו, ויפתח את הנאד השני ויצק מעט שמן בכף היהודי כבראשונה, ובטעמו קרא היהודי בשמחה גלויה: אכן שמן זה טעים מאד, והוא גם מצטיין בזכּוּתוֹ, ובהושיטו לפלח את הנאד אשר בידו אמר לו: הרי לך לפניך! חכה נא לי רגע עד אשר אוציא כספי מחיקי ושלמתי לך מחיר הנאד אשר קניתי, בעין יפה.

וישמח הפלח לדברי היהודי ויאחז בשני הנאדות הפתוחים אחד מזה ואחד מזה בשתי ידיו.

אז מהר היהודי וימלט על נפשו במרוצה גדולה בקראו בקול גדול מאחריו אל הפלח לאמר: הא לך תשובה נצחת לשאלתך…

ויבוש הפלח ממעשהו, ויקרא בכעס עצור אחרי היהודי כשהוא תקוע במקומו כבמסמרים ושני הנאדות הפתוחים בשתי ידיו ויאמר: אכן צדקת יהודי בדבריך, ותשובתך תשובה נצחת…

ח״ם¹⁹ רחמים בואינוס / אחיו של אהרן מזרחי שמש העדה הספרדית

איש היה בארץ ושמו ח״ם רחמים בואינוס. וכשמו כן היה האיש ״בעל רחמים ובן טובים״²⁰ וגם תם וישר וירא אלהים, הוא עסק בפרקמטיה ויהי ל״סוחר רוכל״ אשר בימות החול הסתובב בערי השדה למכור סחורתו, ובכל ערב שבת שב לביתו ולמשפחתו שמח וטוב-לב. ההצלחה האירה לו פניה תמיד, וכל אשר באו במשא ובמתן עמו אהבוהו ויכבדוהו מאד, כי ידע ח״ם רחמים למשוך את חבתם אליו בפניו המסבירים ובנועם הליכותיו עמהם. גם אשת-חיל יפת תואר ויפת מראה היתה לח״ם רחמים, אשר נהלה את משק-ביתו בתבונה, בדעת ובחסכון, כיאות ל״עקרת בית״ חרוצה ומנוסה, וגם ילדים חביבים ונחמדים, שלשה במספר, חננו ה', שני בנים ובת אחת אשר משכו אליהם את עין רואיהם ביפים לאהבה אותם. ושניהם – ח״ם רחמים ואשתו – ידעו למלא את חובתם לקרוביהם ולמכריהם העניים בהפרישם תמיד חלק הגון מהכנסתם ל״מתן בסתר״ לטובתם, ועל כן יצא שמם לתהלה בעיר ובסביבה, ויהיו שניהם סמל לאושר ולשלום בית וסמל טוב-הלב.

אבל אהה! פתאום נהפך עליהם הגלגל ויפלו ״מאיגרא רמה לבירא עמיקתא״, כי בשוב ח״ם רחמים פעם בערב שבת לביתו כדרכו, התנפלו עליו שודדים ויגזלו ממנו כל רכושו, את מכסת-הכסף הגדולה אשר היתה בכיסו ואת כל שארית סחורתו אשר נשארה לו אחרי מה שמכר, וגם הכוהו ויפצעוהו פצעים אנושים, ויבוא הביתה כל עוד נפשו בו.

במשך חדשים מספר שכב ח״ם רחמים על ערש דוי, ומחלתו אשר כבדה עליו, בלעה ממנו את כל שארית הונו, בהוציאו אותו על רופאים ורפואות למען הציל נפשו. גם את תכשיטי אשתו וכל כלי הכסף אשר רכש לו בימי אשרו הוציאה אשתו מעט מעט לשוק למכירה לכלכלת הבית והילדים.

אך למרות האסון הגדול אשר קרה לח״ם רחמים ולביתו, לא הרגיש איש בכל הרעה אשר מצאתם, כי אשתו – אשת החיל – ידעה להסתיר את המצב האיום מעין רואים, ובמסירות נפש ואמונה הצליחה להציל גם את אישה ממחלתו האנושה ולהעמידו על רגליו כבראשונה.

ויהי כי עלתה ארוכה לח״ם רחמים ממחלתו ומפצעיו, ויחל לדאוג בעצמו לפרנסת ביתו וילדיו. אבל לאסונו הגדול הפכה לו ההצלחה עורף, ובכל אשר פנה מצא דלתים סגורות, וילך האיש הלוך ורדת, הלוך ושפל, עד כי שפל מאד, ילדיו שאלו לחם ואין. וגם מלבושיהם לעורם בלו מזוקן, ולא יכול להחליפם באחרים טובים מהם. ומיראתו פן תגלה חרפת-עניו ברבים, גמר ח״ם רחמים בלבו לשמור את דלתות ביתו, ולא יסף עוד לצאת החוצה אל הרחוב, ומרוב יאוש בכה יומם ולילה וגם שאל את נפשו למות.

בין כה וכה וימי החגים קרבו לבוא. ותאמר לו אשתו אשר הצטיינה בסבלנותה, שמע נא: רחמים אישי, הנה ימי החגים ממשמשים ובאים, והימים – כידוע לך –ימי תנועה ומעשה במערכות ישראל, ועל כן נסה אך הפעם לעזוב את הבית ולצאת אל הרחוב לחפש עבודה, אולי יתעשת האלהים לנו בזכות החגים הקדושים ובזכות ילדינו הרעבים ולא נאבד, כי מה התועלת להוסיף שבת בחבוק ידים מתוך יאוש, ומה יתן ומה יוסיף לך בכיך ורפיון לבך? הלא ידעת כי היאוש סופו כליון, והסבלנות ואומץ הלב בשעת רעה נותנים חיים לאדם! – ועל כן הטה נא אזנך אישי לדברי וצאה, ויהיה נא לבך סמוך ובטוח, כי עוד נשוב לראות בטובה כאשר ראינו, כי ״עיני ה' אל יראיו למיחלים לחסדו, להציל ממות נפשם ולהחיותם ברעב״.

וישמע האיש בקול אשתו, ויצא אל הרחוב לנסות עוד פעם את מזלו, ויפן כה וכה לחפש עבודה, לא הניח מקום אשר לא פנה אליו. אבל גם הפעם נשארה תקותו מעל, כי לא מצא את אשר חפש.

ויהי כי פנה היום לערוב, ויבוש ח״ם רחמים לשוב ריקם אל אשתו ואל ילדיו בדעתו, כי מחכים הם להצלחתו בכליון עינים, וביגונו הרב שם פניו אל ״בית הכנסת״, להתפלל תפלת ״ערבית״ ולבקש רחמים מאת שוכן מרומים שיפלטהו מרעתו.

ומה הוקל ללבבו, בראותו, כי המון המתפללים כבר גמרו תפלתם, והם הולכים להם, וכי מעתה ישאר לבדו ויוכל לשפוך ״צקון לחשו״ לפני אלהיו שבשמים ולהביע צרות נפשו הנהלאה בלי מעצור, מבלי שירגיש בו איש.

ובבואו מהר אל שערי ״היכל הקודש״ ובידים רועדות אחז בכנפי הפרוכת, ויקרבן למו פיו וישקן ב״דבקות״ רבה, וגם העביר אותן על עיניו פעם ושתים, ובהתפרצו בקול מר מהול בבכי קרא את מזמור כ״ב שבספר התהלים אשר היה שגור בפיו מיום אסונו לאמור:

אלי, אלי! למה עזבתני? רחוק מישועתי דברי שאגתי,

אלהי! אקרא יומם ולא תענה, ולילה ולא דומיה לי, – – – –

אל תרחק ממני כי צרה קרובה, כי אין עוזר,

כמים נשפכתי והתפרדו כל עצמותי, היה לבי כדונג, נמס בתוך מעי, ואתה ה׳ אל תרחק, אילותי לעזרתי חושה!

*

וח״ם רחמים לא הסתפק בקריאת המזמור פעם אחת, אלא חזר עליו פעמים ושלש, ובכל פעם גבר בכיו. ודמעותיו נספגו בבד הפרוכת אשר ראשו היה מעוטף בו וגם עברו דרכו החוצה וירטיבו את אצבעות ידיו, ופתאום שמע קול קורא אליו מפנת ההיכל: בן אדם! בן אדם! שמעתי את תפלתך. ראיתי את דמעתך, ואתמלא רחמים עליך, ועתה שאל ממני את אשר תשאל ואתנה!

ויפן האיש כה וכה לדעת את מוצא הקול, כי לא האמין למשמע אזניו, ומה גדל תמהונו בהסבו את עיניו שמאלה, וירא והנה איש זקן ונשוא-פנים עומד על ידו, וכולו אומר כבוד והדר, מראהו כמראה ״מלאך אלהים״ ושער ראשו וזקנו לבן משלג. ויבהל מאד, וימהר ויסתר פניו בידיו מרוב חרדתו, אבל הוא שמע את הקול קורא אליו שנית לאמור: אל תירא, בן אדם! מאת ה' היתה זאת, כי אחרתי גם אני כמוך לבוא היום לבית הכנסת להתפלל, למען אחוש לעזרתך, ולכן שאל את אשר תשאל ואל תתמהמה, ונתתי לך, כי אץ אני לדרכי. רואה אני, כי איש מר נפש אתה, וכי עזרה תכופה נחוצה לך, ואני מוכן להושיטה לך, בהיותי בטוח כי השב תשיבנה לי כאשר ירחיב ה' את גבולך, ובדברו הושיט לח״ם רחמים צרור כסף סגור ויעלם.

ותאורנה עיני ח״ם רחמים למראה הצרור, ובעוד אזניו צוללות מקול הקורא, פתח אותו בידים רועדות וירא והנה עשרים דינרי-זהב בתוכו. ויקרא בשמחה, בהרימו עיניו השמימה, לאמר: ה' אלוקים! קטנתי מכל החסדים ומכל האמת אשר עשית עם עבדך בשלחך מלאך מלפניך להחיותני כיום הזה. ועתה כאשר עשית עמדי, אלהי ישעי, כן אעשה גם אנכי עם משוללי-מזל כמוני, את חצי הכסף אשר קבלתי אשמור לנפשי, ואת החצי השני אתן לראשון במרי הנפש אשר אפגש בדרכי בצאתי אל הרחוב. ובדברו נשא רגליו אל הרחוב כשכולו רועד משמחה.

ובהגיעו אל שער חצר בית הכנסת, ראה ממולו איש עני עוור בשתי עיניו, וירץ אליו, ובתקעו בתוך כפו עשרה דינרי זהב קרא לאמר: הא לך, ידידי, חצי רכושי, בצרתה לי קראתי אל ה' ויענני, נדרתי ואשלמה!

ויהי אך כלה ח״ם רחמים את דבריו, ויאמר לאחוז דרכו הלאה, וישמע והנה איש קורא מאחריו בקול גדול לאמר: תפשוהו! תפשוהו! כי גנב הוא וכי חטף מתוך ידי עשרת דינרי זהב וימלט!

ובהסבו עיניו לראות, מי הקורא? ראה והנה העוור אשר בידו מסר את הכסף הוא הקורא, ולשמע צעקותיו נגלה פתאום שוטר מפנת הרחוב, וירץ לקראתו ויתפשהו, כי בודד היה אז ברחוב, ובעצרו בו מלכת, אמר: הס! כי אתה הגנב, כי אין ברחוב זולתך, ועתה השב לעני העוור הצועק את כספו, ואם אין מרה תהיה אחריתך.

ויחרד ח״ם רחמים חרדה גדולה לקול השוטר, וינסה להצטדק לפניו וגם ספר באזניו את ספור המעשה עם העני העוור, אבל השוטר באחת: אתה הגנב! השב לאיש את אשר גנבת ממנו ואל תוסף להג הרבה.

ובדברו משש השוטר בכל כיסי בגדיו של ח״ם רחמים ויוצא מתוך אחד מהם את עשרת הדינרים אשר תבע העוור, ויתנם בידו, ואת ח״ם רחמים גרש בחרפה מעל פניו באיימו עליו לאמור: אם תוסיף לדבר אלי ונתתי אותך במשמר.

ויצר לח״ם רחמים מאד בראותו, כי יצא נקי מכל רכושו אשר עליו היתה כל תקותו, ושמחתו הגדולה – שמחת-הרגע – אשר היתה לו נהפכה לו לפתע לתוגה עמוקה, ובהרגישו כי כוחותיו עזבוהו וכי עוד מעט ונפל ארצה, כרע תחתיו בפנת הרחוב ויתפרץ בבכי בקראו: ה' נתן, וה' לקח, יהי שם ה' מבורך!

אחרי רגעים אחדים ראה והנה השוטר חלף הלך לו, והעני העוור אחז דרכו הלאה ופניו כאלו מאירים משמחה על המעשה אשר עשה, ויאמר בלבו: הבה אקומה ואלכה לי אחרי הבליעל הזה לדעת מקום משכנו. אולי יהיה ה' בעזרי והצליח בידי להביאו מחר עד השופט ולהוציא בלעו מפיו.

ויאמר ויעש, ויתהלך אט אחרי העוור אשר הרחיק לכת עד מחוץ לעיר, ויגיע לבית קטן דל והרוס למחצה ויבוא אל תוכו, ואת הדלת סגר אחריו.

ויהי כי הציץ ח״ם רחמים דרך סדקי הדלת לראות מה בחדר וירא והנה עוד שני עוורים בתוכו, וגם שמע בספר להם חברם הרמאי גוזל כספו בשמחה גלויה את כל הקורות אותו ביום ההוא עמו. וגם התפאר לאמור: עתה השלמתי את אשר חסר לי, את שלש מאות הדינרים אשר ערגה נפשי אליהם זה כמה, כי בידי היו רק מאתים ושמונים.

ובדברו נגש אל הקיר ויוצא מתוך ארון קטן קופסת-ברזל קטנה ומרובעת, וישלשל אל תוכה את עשרים הדינרים אשר הביא עמו, וישיבנה למקומה, ולקול תרועת שמחה וגיל אשר התפרץ מפי שלשת הרעים העוורים על מעשה הגבורה אשר נעשה הסבו שלשתם על יד שולחן נמוך לאכול ארוחתם – ארוחת הערב.

ובראות ח״ם רחמים את אשר ראה, וייחר לו מאד בהבינו לדעת, כי לא עניים עורים לפניו, כי אם חבר גנבים ערומים ורמאים, ועוד זאת כי מתוך שיחתם בשעת הסעודה נוכח לדעת, ששלשתם יחד הם גם עשירים אשר עשו עשרם לא בצדק ולא במשפט, כי אם בערמה ותחבולה, בתרמית וגזל, וגם התפארו איש באזני רעהו לאמר: אכן אושרנו, מה טוב חלקנו, כי עשירים אנחנו בסתר, ועניים בגלוי. אמנם כן עשרנו יהיה תמיד נכון ובטוח עמנו, כי מי זה יחשוש שיש לנו כסף ויבוא לגנוב אותו מידנו?

ויהי אחרי הסעודה, וישב ח״ם רחמים ויציץ דרך סדקי הדלת, וירא והנה גם השנים האחרים הוציאו איש איש את צרור כספו להביא במספר את מטבעותיהם, זה מתוך מטה עוורים עבה אשר עליו נשען בלכתו, וזה מתוך בטנת מעילו הקרוע והבלוי אשר התעטף בו בצאתו לדרכו לעשות מלאכתו, מלאכת פשיטת היד.

ולא יכול ח״ם רחמים להאמין למראה עיניו, ויחם לבו בקרבו, ומלחמת-סתרים נוראה התלקחה בקרבו לאמור: היתכן?! היתכן להביט כבלע רשעים צדיקים מהם ולהחריש? – הנה בספר התהלים כתוב לאמר: עם חסיד תתחסד, ועם נבל תתנבל, ואיככה אפוא אראה ברעה אשר תמצא אותי ואת בני ביתי בגלל הנבל הבליעל העוור הזה ולא אשיב לו כגמולו?! – אך תוך כדי דבור חזר ואמר: אבל האפשר שיהודי כמוני שומר תורה ושוחר מוסר יעשה מעשה כזה אשר אנכי חושב לעשותו מתוך נקמה, ותורתנו הקדושה אומרת גם היא: לא תקום?! ומה אענה ומה אומר ביום הדין הגדול והבורא בעמדי לפני כס-יה למשפט?!

הרגעים – רגעי הספק והפקפוקים – היו קשים מאד לח״ם רחמים, והמלחמה בין היצר הרע והיצר הטוב שבקרבו היתה עזה וכבדה, פעם יגבר זה ואחרי רגע יתגבר השני ואין מנוח, אך לבסוף יד היצר הרע היתה על העליונה, ובהרימו עיניו אל הארון אשר בקיר החדר אשר שם טמן ״עוכר נפשו״ את כספו הוא אשר התעתד להחיות בו את נפשות ביתו האומללים חלף הטובה אשר עשה לו, ראה את הדלת פתוחה, כי שכח העוור לסגרה בטרם יסב לאכול ארוחתו עם חבריו, וימהר ויקפץ על רגליו כנשוך נחש, וידחף את דלת החדר לפניו בחזקה, ובטרם הספיקו העוורים לדעת את אשר קרה, מהר אל הארון ויוציא משם את קופסת הברזל אשר בה הכסף, וישב ויצא בחפזה החוצה וירץ בכל כוחו הלאה הלאה בדרכו, מבלי שים לב אל הצעקות שהשמיעו מאחוריו העוורים בנסותם לרדוף אחריו להשיגו, בכוונם דרכם על פי חוש השמע המפותח אצלם, ולא עמד אף רגע עדי הגיעו קרוב לשער העיר, שם ישב לו על אחת מאבני המקום רגעים מספר לנוח מעט. ובהוציאו דינר מתוך הקופסה אשר בידו שם פניו אל העיר ויקן מאחת החנויות את כל הדרוש לו לארוחת הערב למשפחתו, וילך אל ביתו שמח ועצוב כאחד, הוא שמח על הכסף אשר השיג להרחיק ממנו עניו, והוא התעצב אל לבו על המעשה הרע אשר עשה בפעם הראשונה בימי חייו להשמע ל״יצרו הרע׳״, ולשלוח ידו בגנבה.

ובבואו אל ביתו בשעה מאוחרת בלילה, מצא את אשתו ואת ילדיו ערים ומחכים לו בכליון עינים לדעת מה אתו, ואם הצליח למצוא לו עבודה להשתכר בה. אבל תחת לדבר, הושיט להם ח״ם רחמים את אשר הביא עמו, לחם וגבינה, ביצים ופירות, ויאכלו וישתו וייטיבו לבם, ורק אחרי אשר ישנו הילדים שנת מנוחה מתוך בטן מלאה אחרי רעבם זמן רב, ספר האיש לאשתו את כל הקורות אותו ביום ההוא עם העוורים, ואת אשר מלאו לבו לעשות מתוך רגש של נקמה ולא רוחו.

ויצר לאשה מאד לשמע את דברי אישה, וגם לא האמינה בהם, אבל ח״ם רחמים אשר הרגיש בצרת נפשה העדינה, נסה לדבר נחומים על לבה באמרו: אל אשתי! אל תצטערי ואל ירע לבבך, כי רק לנסותנו עשה האלהים עמנו את אשר עשה, ועוד ישוב לרחמנו ולהרים קרננו בקרוב להיות כאשר היינו, ואז נדע גם לכפר עווננו בהשיבנו כפלים ושלש מאשר לקחנו.

אבל האמת היא, כי רגש הנקמה לא מצא ספוקו אצל ח״ם רחמים גם אחרי מה שעשה, הוא חטא, וחשב להוסיף חטוא, כי הרי כך דרכו של אדם שנתפס פעם ברשת יצרו הרע להוסיף לכת אחרי תחבולותיו מבלי העמק שאלה, ואם החל לנפל לפניו, שוב לא יוכל לו על נקלה ונפל יפל.

ואכן בבוקר השכם בצאתו אל הרחוב וכעברו על יד בית הכנסת שבו התפלל ״מעריב״ ביום אתמול פגש בפנת הרחוב את העוור השני בעל האלה הגסה והמלאה לה דינרים אשר ראה בלילה בחדר ״בעל דינו״ ויתחמץ לבבו כנגדו גם הוא, וירטן בין השפתים לאמר: גם זה איש רע ובליעל הוא, וגם הוא ראוי לנקמה! כי מי יודע אם גם ידו לא היתה במעל כזה אשר מעל חברו בי, ואם גם הוא לא עשה עשרו מדמם של אנשים ישרים ותמימים אחרים?!…

מה עשה? – ישב לו ממולו לעקוב מעשיו, ולשמור צעדיו, ובשעת הצהרים אחרי אשר גמר העוור מלאכתו, מלאכת פשיטת היד כדרכו, קם ללכת, וילך גם ח״ם רחמים אחריו צעד אחרי צעד, ובדרכו עבר דרך חנות קטנה של מסגר ויקן ממנו מנעול ויתן לו מחירו ויאחז דרכו הלאה אחרי העור, עד בואם אל אותו החדר הקטן הרחוק אשר מחוץ לעיר שבו שמו להם משכנם שלשת העוורים.

אך בטרם יגש העוור אל דלת החדר לפתחה, מהר ח״ם רחמים וירכיב את מנעולו החדש אשר בידו על יד המנעול הישן אשר היה שם, ואחר הלך וישב לו קרוב על אחת מאבני המקום, ויחכה שם לראות מה יעשה העוור בבואו.

והעוור פתח כדרכו את המנעול הרגיל במפתח אשר בידו, ומה השתומם בהרגישו שיש עוד מנעול בדלת העוצר בעד פתיחתה, ובנסותו להשתמש שנית במפתחו לפתחו ולא הצליח, העמיד את אלתו רגע על יד מזוזת הדלת, וינסה שנית בכל כחו לפתח את המנעול, ובינתים קפץ ח״ם רחמים ממקומו, ויקח את האלה ויברח ככל אשר עשה יום אתמול עם קופת הברזל, וגם הפעם לא יכול העוור להשיגו, וישמח ח״ם רחמים לאידו, אך הוא שמר הפעם את הדבר בלבו, ולא גלהו גם לאשתו לבלי הצר לה עוד.

ויהי ביום השלישי, ויאמר ח״ם רחמים לעשות גם לעוור השלישי ככל אשר עשה לשנים הראשונים, וילך ויקח ליטרה אחת של דבש נוזל טהור, וגם כוורת מלאה דבורים קנה לו. וישם פניו אל ״החדר״, ובקרבו אליו ראה את העוור השלישי אשר טמן כספו בקפולי מעילו בין הבטנה והפנים יושב לבדו בחדר, ויגש אליו בלאט ויקרא בשפה רפה לאמור: שלום לך, אחי! היש את נפשך לחוס על הלך עני וצמא כמוני הבא לעיר מהכפר הסמוך ולהשקותני ספל מים?

ויהי כאשר הגיש העור את ספל המים אשר בקש, וימרח ח״ם רחמים את מעילו בדבש אשר בידו כאומר ללטפו ולהודות לו על הטובה אשר עשה עמו להרוות צמאונו, ואחר פתח את הכוורת ויפריח את הדבורים אשר בתוכה על המעיל אשר הדבש עליו, ותחלנה הדבורים לעקוץ את העוור ולמוץ את הדבש אשר על מעילו, ויבהל העוור מאד, כי לא ידע מאין באו הדבורים אליו, ומרוב העקיצות אשר הכאיבוהו מאד מהר ויפשוט מעילו וישליכהו ארצה למען הנצל, וימהר ח״ם רחמים ויגלום את המעיל על הדבורים ויקחנו וירץ החוצה בטרם יספיק העוור להרגיש בו מרוב כאביו, וישם פניו אל העיר במרוצה כדרכו, ובטרם הגיעו לשער העיר נטה הצדה אל אחד השדות וירמס ברגליו על המעיל אשר השליך ארצה למען המית את הדבורים אשר בין קפוליו, ואחרי נערו את המעיל מהדבורים המומתות, ומהאבק אשר עליו, הלך לביתו, ויטפס על הגג בטרם תרגיש בו אשתו, ושם פתח את המעיל מבטנתו, ויוציא מתוכו את מטבעות הכסף והזהב אשר בו, ואת המעיל טמן בפנה חבויה מתחת לרעפים אשר כסו את הגג, ואחר ירד אל ביתו כאילו לא קרה דבר.

ולמן היום ההוא שב ח״ם רחמים לעסקו וסחורתו, ויפתח לו חנות גדולה ברחוב היהודים אשר בעיר, וישמחו בו כל מכיריו ומוקיריו בראותם אותו שב לאיתנו ולעבודתו, ויעש ח״ם רחמים ויצליח, ויגדל עשרו מאשר בראשונה, וגם אשרו – אושר ביתו וילדיו – חזר לו.

אולם כרב עשרו, כן גדלה נדיבותו של ח״ם רחמים ואשתו לקרובים ולעניים, ויעניקום ביד נדיבה מה״מעשר״ אשר הפריש ח״ם רחמים מהרוחים אשר עשה, ויחיו בעצמם בריוח, וגם החיו את אחרים עד כמה שידם השיגה, ויצא שנית שמם לתהלה בכל העיר והסביבה.

וגם את שלשת העוורים ״שנואי נפשו״ זכר ח״ם רחמים בעשרו ולא שכחם, כי הרי ״בעל רחמים״ היה האיש מטבעו, וישלח גם להם מדי שבוע בשבוע על ידי שליח נעלם כדי מחיתם, שבוע לא נעדר.

ובהגיע ערב יום הכפורים, הוא היום שבו יפשפש כל יהודי במעשיו במשך השנה, יתיר נדריו, וגם ילקה את גופו לכפר על חטאיו, מהר ח״ם רחמים אל הרב אשר בעיר, ויספר לו את כל הקורות אותו במשך כל השנה, וגם את כל אשר הזיד לעשות לעוורים מתוך נקמה. ולבבו מלא נוחם על המעשה אשר עשה. ובמסרו ביד הרב את כל מכסת הכסף אשר לקח משלשת העורים יחד עם חלקם ברוחים אשר עשה, בקשהו לעשות בו כחפצו, אם להשיבו לבעלים או להחזיקו אצלו לדבר ״של צדקה״ חשוב, ויצו הרב וילקו את ח״ם רחמים ״החוזר בתשובה״ כנהוג למען כפר לו עוונו, כי הכר הכיר הרב מדברי ח״ם רחמים, כי אך שגגה יצאה מלפניו בשעת טרוף-דעתו וכי הוא מתחרט מלב ונפש על אשר עשה, הודה ועזב, ״ומודה ועוזב ירוחם״ אומרת התורה.

אז יזמין הרב את שלשת העוורים לביתו, ויספר להם את כל ספור המעשה אשר שמע מפי ח״ם רחמים ואת כל אשר עשה ח״ם רחמים להם לרעתם מתוך נקמה, ולטובתם מתוך חרטה ורחמים, ויזהירם לבל ישובו עוד לכסלה לעשות מעשיהם זר מעשיהם, ביחוד אחרי אשר מאז לחמם יהיה ניתן להם מהקרן ומהרוחים אשר מסר ח״ם רחמים בידו, וינחמו כולם על הרעה אשר עשו, וישקו כולם את ידי הרב ביראת הכבוד, וגם איש את רעהו נשקו וישב איש איש לביתו שמח וטוב לב, ויהיו כולם מאושרים כל ימי חייהם.

מושיקו הסבל / עתון ספרדי ממונסטיר מונסטיר

״כי יאמר לך אדם יש יהודי טפש בעולם – אל תאמן לו״.

באחת מערי תורכיה גר ארמני אחד שונא ישראל גדול ומעשהו סוחר, ולו חנות גדולה של סחורות משי מכל המינים.

ועל יד חנותו של הארמני נמצא גם סוחר תורכי בעל חנות גדולה גם הוא, וגם הוא עסק בסחורות משי מכל הצבעים ומכל המינים.

שניהם, הארמני והתורכי, היו מתחרים ביניהם תמיד בממכר סחורותיהם כדרך הסוחרים, אבל יד הארמני היתה תמיד על העליונה, כי עשיר היה האיש מאד, וסחורותיו עלו בטיבן על סחורותיו של השכן התורכי.

וברחוב ההוא התהלך תמיד ״מושיקו״ הסבל, יהודי עני מאד ופקח גדול ויחפש עבודה.

וימצא מושיקו חן בעיני הסוחר התורכי, אשר השתדל תמיד להנות אותו בתתו לו מסחורותיו להובילן ללקוחותיו, אשר לא כן הסוחר הארמני: הוא הרחיק את מושיקו משנאתו הכבושה אליו בהיותו יהודי, וגם הרבה לחרף ולגדף אותו מדי התקרבו אליו לשאול ממנו עבודה.

ויהי היום וישמע הסוחר התורכי את הארמני מחרף ומגדף את מושיקו כדרכו והוא כמחריש, וייחר לו מאד. ויקרא אותו אליו לתת לו עבודה וישאלהו לאמר: מושיקו! מושיקו! למה תחריש בחרף הארמני אותך פעם בפעם ולא תענהו כאולתו?

ויען מושיקו ויאמר: צדקת אדוני בשאלתך, אבל הלא תדע זה גורל העני, ואף כי עני יהודי, וזה דרכו לבלי השיב דבר למחרפו, אבל יהי לבך סמוך ובטוח, כי יבוא יום שלא רק אנקם נקמתי במחרפי הארמני שונא גזעי ודתי אלא גם אתה תבוא על שכרך, חלף כל הטובה אשר תעשה עמדי בהמציאך לי עבודה להחיות נפשי ונפש ילדי, וגם תרויח על ידי כסף לא מעט, והאמת אגיד לך – הוסיף מושיקו לאמר: – כי לו היו כעת בידי זהובים אחדים לקנות בהם חליפה לבשרי וכובע נאה לראשי, ומקל תפארה בידי, למען הראות כסוחר בינוני למצער, כי אז היית רואה בעיניך בנקמי את נקמת עלבוני מהסוחר הארמני קל הדעת, וגם את הריוח אשר תעשה אתה, כאשר אמרתי.

הוא טרם כלה לדבר, וישם התורכי את ידו בחיקו ויוצא עשרה זהובים ויושיטם למושיקו ויאמר: הא לך עשרה זהובים בהלואה כאשר שאלת, ולכה נא וקנית לך את אשר אמרת.

ויקח מושיקו את מכסת הכסף מיד התורכי בשמחה, וימהר אל סוחר הבגדים ויבחר לו חליפה יפה כפי מדתו וגם כבע נאה חבש לראשו, וגם מקל תפארה קנה לו, ויהי מראהו כאחד הסוחרים החשובים.

ויהי בבקר כעברו לפני חנותו של הארמני כדרכו, וירא הארמני את מושיקו וישתומם למראה, כי לא ידע מה אתו, בהתהדרו פתאום במחלצות יפות תחת בלויי הסחבות אשר היו לו, ובהחזיקו בידו מקל תפארה תחת חבל הסבלות אשר היה רגיל בו, ויקראהו אליו בחבה מעושה, וישאלהו לאמר: מה לך, מושיקו, כי כה אורו פניך לפתע פתאום? העשרת בין לילה, או כי ירושה רבת ערך, או זכיה גדולה של שטר-ערך נפלו לך מן השמים? הגד ואשמעה!… ויחיך מושיקו לדברי שואלו, שונא נפשו ועמו, ויען לו בשמחה מעושה גם הוא לאמר: כן אדוני! עשרתי, מצאתי אושר לי, כי אלהי אבי ראה בעניי, ויתן חנו בעיני הסוחר הגדול מר פלוני אשר ברחוב אלמוני, והוא ספחני אל אחת הכהונות הנכבדות אשר בבית מסחרו הגדול והמפורסם וגם ״משכרת שמנה״ קבע לי, וזה לך האות, כי שלוח שלחני כיום לקנות למענו ״סחורות משי״, טובות ויקרות, וגם נתן לי לבחור את הסחורות ולשלם בעדן כרצוני וכפי ראות עיני.

וישמע הארמני ויכהו לבו: אולי יזכר לו מושיקו היהודי בעת אשרו את כל הרעה, אשר עשה לו בימי עניו, בחרפו ובגדפו אותו ובגרשו מעל פניו, וסר מעליו לקנות סחורתו מחנות מתחרהו התורכי או אצל אחרים. ויפתח בדברי חלקלקות למושיקו לאמר: ״ברוך ה' אשר לא עזב חסדו ואמתו מעמך. ויגיעך עד הלום, ועתה סורה נא הלום ונשתה יחד כוס קפה, וגם נעשן סגריה ואחר תלך. כי חפץ אנכי לשמוח בשמחתך… ועוד היום גדול לפניך לעסוק בקניות״.

ויהי כבואו וימהר הארמני ויתן אות ויביאו למושיקו את כוס הקפה וגם סיגריה טובה להפליא הושיט לו, וירבה לספר באזנו מושיקו בשבח סחורתיו הוא, כי אין כמוהן בכל סחורות העיר, וגם רמז לו שמשכורתו נכונה לו באם יעשה את קניותיו אצלו.

ומושיקו הראה את עצמו כאלו נאות לדברי הארמני ועם זה תאר לפניו את בעליו כמבין גדול בסחורות המשי, בעל טעם רב וקפדן גדול לקניותיו, ולכן הוסיף – שאף כי הרבה תלוי גם ברצונו הוא בנוגע לקניות, בכל זאת יהיה עליו להתנהג בזהירות מרובה בבחירתן לטובתו הוא ואפילו לטובת הארמני, כי ככל אשר תמצאנה הסחורות חן בעיני אדוניו, כן תרבינה הקניות… ועל כן בקש את הארמני להאריך את רוחו במשאו ומתנו עמו, ולא להקפיד על טרחתו ועל זמנו ולהעביר נגד עיניו את כל מיני הסחורות הנמצאות במחסנו ויוסף לאמר: אם גם פעם או פעמים לא יעלה בידו לספק את רצון בעליו ולא יסכים לסחורותיו, אין לו לאמר נואש ו״סוף הכבוד לבוא״.

ויאות הארמני לדברי מושיקו באמרו: ״אין דבר! הסוחרים בכלל, וסוחרים גדולים כמונו בפרט, רגילים בכמו אלה, וחלילה לי להקפיד אף אם תטרידני במשך שעות רצופות ולבסוף תלך ולא תקנה דבר…

ובדברו התחיל להוריד את גלומי המשי מעל דפי ארונותיו אחד אחד. מגולל ופורש אותם לעיני מושיקו אשר ישב על כסאו ״ישיבת נכבדים״ ויגמע גמיעותיו קמעה קמעה מכוס הקפה אשר בידו, וגם עשן את סיגריותיו בתענוג מיוחד בהוציאו גלי העשן החוצה מתוך שפתיו המקומצות בסלסולים שונים, פעם מימין ופעם משמאל, כאומר: שישו בני מעי על אשר עלה בידי לרמות את איש חרמי… ולבסוף אחרי עבור כשעתים, אמר מושיקו לסוחר, אל נא באפך, אדוני, אם אומר לך, שעד כה לא מצאתי מאומה מכל סחורותיו אשר יפיק רצון מעם אדוני, ואתה הואל בטובך לחדול כיום ומחר אשובה אליך, אולי יש תקוה. ובדברו קם ויושט ידו לארמני ויצא.

ויהי ביום השני וישב מושיקו אל הארמני כאשר הבטיח, וכן ביום השלישי וכן ביום הרביעי ארבעה ימים רצופים, וגם בלה בחנות הארמני שעות שלמות ללא הועיל, כי כל סחורותיו לא מצאו חן בעיניו. ובכל זאת הבטיח את הארמני לבוא אליו עוד פעם אחת – הפעם החמישית – לעשות את הנסיון האחרון, אולי ימצא את מבוקשו.

אבל אהה! גם הפעם החמישית היתה ללא תועלת, כי לא מצא דבר אשר יספק את טעם בעליו, ורק מין אחד משך את לבו קצת לצרכי עצמו הוא, וגם אמר לסוחר לחתוך לו ממנו רבע אמה למען תקן בו את שרוול קפטנו – קפטן-המשי של יום חתונתו אשר כרסמוהו העכברים בביתו בימים האחרונים לצערו הוא ולצער ״נות-ביתו״.

ובין כה וכה וכל הלקוחות אשר באו אל חנות הארמני לעשות קניותיהם ראו, והנה הארמני עסוק מאד ב״סוחר הנכבד״ אשר לפניו וכל סחורותיו מפוזרות ומגובבות זו על זו ויפנו וילכו להם ויסורו אל חנות השכן התורכי אשר על ידו, ויקנו משם מכל אשר בחרו, ועיני הארמני רואות וכלות.

אז יקרא הארמני בצער עמוק ובחריקת שנים אחרי מושיקו לאמר: אכן יגעתי ולא הצלחתי ללכוד ברשתי את היהודי הערום הזה אשר אנכי שונאו בנפש יחד עם כל בני גזעו ודתו, ולא עוד אלא שבגללו הפסדתי הפסד גדול בהרחיקו מעלי במשך הימים אשר עסקתי בו את יתר לקוחותי אשר הלכו להם אל הסוחר התורכי המתחרה עמי!… אכן, נצחני יהודי ערום זה, נצחני, וגם נקם בי את נקמתו על העליבי אותו תמיד, וגם ירד לחיי, ובאנחה עמוקה קרא לאמר: ״אם יאמר לך אדם יש יהודי טפש בעולם אל תאמן לו״.

וגם הסוחר התורכי אשר ראה חיל גדול במסחרו באותם הימים בגלל מושיקו, קרא גם הוא באזני מושיקו כבואו אליו ביום הששי לבקרו ויאמר: יישר כחך, מושיקו הטוב! אכן הפעם נוכחתי לדעת, עד כמה צדקו דברי האומרים: ״אם יאמר לך אדם יש יהודי טפש בעולם אל תאמן לו״.

ובדברו הושיט למושיקו סכום הגון מהריוח אשר עשה על ידו וגם אמר לו: מעתה לא תזוז עוד מעל חנותי, כי קבל אקבלך לפקיד קבוע בבית מסחרי, ומלאתי בזה את מקום הסוחר המדומה אשר פיך כנהו בשם פלוני. מרחוב אלמוני, ומשכרתך תהיה מעתה שלמה מעמדי, כי רואה אנכי כי חרוץ אתה מאד, עלה והצלח, ואללה הטוב יהיה בעזרתנו ויברך את שנינו במשלח ידינו.

וכן היה, כי למן היום שהתורכי קבל את מושיקו לפקיד בבית מסחרו, עלה מסחרו מעלה מעלה ויעשירו שניהם ויאושרו, ותשרה הברכה במעשה ידיהם כל הימים.

המלך הספרדי ובדחנו היהודי / הא' רחמים פניז’יל נכדו של הרה“ג הרש”ל מאיר פניז’יל ספרדי מירושלם

ולאחד ממלכי האישלאם אשר בספרד שני בדחנים, האחד יהודי והשני נוצרי, ויאהב המלך את היהודי מהנוצרי כי חכם הוא ממנו, וייחר לנוצרי מאד ויחבל תחבולות להבאיש את ריח היהודי בעיני מלכו ולא הצליח.

ויהי היום ויצא המלך לשוח בשדה לרוח היום. ויקח עמו את בדחנו הנוצרי ללוותו בדרכו ולשעשעו בבדיחותיו ובספורי בדיו. הם בדרך והנה התגלגלה השיחה על אודות היהודים בכלל ועל הבדחן היהודי אשר בחצר המלך בפרט. ויספר המלך בשבחו של היהודי וגם הרבה לתנות בחכמת לבו ובחריפות שכלו של בדחנו היהודי האהוב עליו מאד, אבל בן לויתו התאמץ להעמיד את המלך על טעותו ולהוכיח לו בראיות, שהנוצרים חכמים מהיהודים וגם חריפים ושנוני שכל מהם, אך המלך באחת, לא! ולא! היהודים חריפים מהנוצרים ואף כי ילדיהם מילדי הנוצרים.

הם עד גבול העיר, והנה להקת ילדים נוצרים מבני שבע עד עשר לקראתם והם משחקים משחקי הילדות ברחבה. ויקרא המלך לבדחנו ויאמר: הבה נא ונגשה אל הילדים האלה אשר לפנינו ונשאלה מהם שאלה מחוכמה ונשמעה תשובתם, ואחר נציע אותה השאלה לילדי היהודים אשר ברחוב היהודים הקרוב ונשמעה מה בפיהם, ולפי תשובתם של אלה ואלה נחרץ משפט. וישתחו הבדחן לפני המלך ויאמר: צוה אדוני ומלכי ופקודתך תשמר רוחי.

ויגשו שניהם המלך ובדחנו עד הילדים המשחקים ויאמר המלך לבדחנו: שאל מהם שאלה כאשר אמרתי! ויפן הבדחן אל אחד הילדים והוא כבן שבע ויאמר אליו: בני! הנה לחיי לפניך, סטר אותה כחפץ לבך, אבל אך בזאת אאות לך בסטרך אותי מבלי אשר תאלצני להתכופף לפניך ומבלי אשר גם אתה תזוז ממקומך, ובעשותך כאשר אמרתי, אתן לך למתנה את שעון הזהב היפה אשר בחיקי.

ויעמיד הילד פנים של תוהה לשאלה, ואחר ענה בקול פחדים ויאמר: אבל אדוני איככה אוכל ועשיתי ואתה גבר בגברים גבוה כארז, ואנכי ילד רך בשנים וקומתי נמוכה! כלך לך לדרכך ואל תפריעני ממשחקי.

אז ישימו המלך ובדחנו את פניהם אל רחוב היהודים הקרוב ויפגשו גם שם בלהקת ילדים משחקים וגם הם רכים בשנים מבני שבע עד עשר, ויפן הבדחן אל אחד הילדים וישאלהו גם אותו את השאלה אשר שאל מילדי הנוצרים, וימהר הילד היהודי באומץ לבב ובחיוך קל מלא התול על שפתיו ויאמר: אדוני הנכבד! הנני מושיט גם אני לך את רגלי הימנית, והיה אם יכול תוכל אתה לנשק אותה ואתה זקוף קומה מבלי אשר תתכופף אז אמלא גם אני אחרי דרישתך.

אז יביט המלך אל בדחנו כמנצח, וירא והנה אדמו פניו מבושת, והדבור אין בפיו….

המלך שלמה והרוחות / ד"ר רפאל פאטאי מוסמך האוניברסיטה

שלמה המלך ישב באחד הימים על כסא מלכותו בארמונו הגדול הספון ארזים, והוא כולו אומר כבוד והדר, כסאו זהב טהור, ומקושט סביב סביב אבנים יקרות, אבני-חן, ומרגליות. על ראשו כתר מלכות עשוי גם הוא זהב-פרוים ומשובץ אודם, פטדה וברקת, ספיר ויהלום וכל יתר אבני החושן הקדוש אשר לכהן הגדול בשעתו, ועטוף כולו אדרת-ארגמן אין כמוה ליופי, ושרביט-השלטון בימינו, ומסביבו ישבו כסאות למשפט שופטי ישראל וחכמיו כחצי גורן עגולה, ואין קצה לכל התכונה הרבה, אשר שתה הודה והדרה על כל הסביבה.

ויהי כהגיע עת פתיחת שערי הארמון לפני הקהל הגדול אשר צבא בהמוניו סביבו למען יגישו תעצומותיהם לפני המלך והשופטים כמנהג יום יום, ויבוא ראשונה רחבעם בנו בכורו של המלך, והוא נער בן שתים עשרה שנה, יפה תואר ויפה מראה, וכולו אומר חרדה ורתת. ובהשתחותו בענוה לפני אביו המלך והשופטים קרא בקול מלא רגש לאמר:

בהתהלכי הבוקר לרוח היום ברחובות קריה אחרי צאתי מבית המדרש, פגשתי באשה עניה ואֵרא אותה בדכאון-רוחה, ובמראה העצבון הנורא שעל פניה, ובהכמר רחמי עליה, נגשתי אליה וארא, והנה כד-חרס ריקה בידה, והיא כולה עטופה אבקת קמח לבן מכף רגלה ועד קדקדה, ועד דמעותיה הגדולות אשר זרמו מתוך עיניה הבוכיות, ותזלנה על פניה ועל שמלתה. ויהי כי שאלתיה ברחמים רבים ואמר: מי את אשה עדינה? ומה לך כי כה קדרו פניך? ומדוע את כה בוכה תמרורים?

ותען האשה בקול שבור לאמר: מר לי מר, אדוני! אשה קשת רוח אנכי, אלמנה חיה מאישי הטוב, אשר הלך למנוחות לפני ימים אחדים, ואותי עזב לאנחות עם מספר יתומים קטנים, חולים וחלשים, וזה ימים אחדים אשר לא בא אוכל אל פיהם. ובצאתי אל הרחוב לקנות מעט קמח בפרוטות האחרונות אשר נשארו בידי למען הכין להם לחם יבש לשבור רעבונם, והנה בא עושק ועשקני, וגם גזל ממני בלי רחמים את מעט הקמח שקניתי בתוך כד-החרס הזאת אשר עיניך רואות בידי, ויפזרהו, וגם על פני ועל עיני זרהו מבלי דעת רחם, ואחר הסתלק במהירות, וישאירני אחריו כאשר תראני. לבי נשבר בקרבי ואני נבוכה וחרדה, כי מה אעשה לבני יתומי בשובי הביתה בידים ריקות, והם מחכים בכליון עינים ממש לשובי וללחם אשר אביא עמי?! אויה לי, אהה עלי ועל שברי, ועל גורלי המר!

וכשמעי את דבריה – הוסיף רחבעם לאמר – חם לבי בקרבי מאד, ואקרא מתוך כאב לאמר: היתכן? – אבל, הגידי נא לי גברתי, מי הוא זה ואיזה הוא אשר מלאו לבו לעשות את אשר עשה ולא ירא את ה' ואת אבי הוא המלך שלמה ואת ידו כי קשתה לענוש רשע כמעשהו, ואת איש הזדון כמפעלהו הרע ולא רוחו?! ומי יתן וידעתי את שמו והייתי אני בעצמי מגן לך להשיב את הגזלה, אשר גזל מאתך על אחת שבע. – ועתה חכי איפוא עד מחר בבוקר, והבאת את פרשת המעשה לפני אבי ולפני השופטים בשבתם על מדין לדון את הקהל כדרכם יום יום. הם ידעו לתבוע את עלבונך מאת עושקך כח ולהשיב לו כגמולו, וגם אני מוכן לעזור לך כאשר אמרתי, ומי יעמוד לפני משפט אבי והשופטים אשר עמו ויצדק אם אשמתו בו?!

ובהודיעי לאשה את שעת המשפט, הבטיחתני לבוא היום הארמונה בשעה היעודה ועוד מעט והיא תבוא לפניכם, ותראוה. ואני, זאת בקשתי מלפניך – קרא רחבעם בפנותו אל שלמה אביו בענוה, – לתת לי הפעם למלא את מקומך במשפט הזה ולחקור בעצמי, ואנכי סמוך ובטוח, כי מן השמים יסייעו בידי להוציא את משפט האלמנה העלובה והאומללה לאור, להציל עשוק מיד עושקו כח, ואף כי אלמנה חיה ועניה אשר עליה אמרה תורתנו הקדושה: כל אלמנה ויתום לא תענון כי אם ענה תענה אותה שמוע אשמע צעקתה…

ויאות המלך לדברי רחבעם בנו באהבתו אותו מאד בגלל יפיו אשר לא היה יפה כמוהו בכל ישראל, וגם שמח מאד למלא שאלתו, ויקם מעל כסאו, כס המשפט, ויושב את רחבעם בנו עליו, ואת אדרתו – אדרת הארגמן הטיל על שכמו הרך למען עודד אותו, ואף את שרביטו, שרביט הזהב, נתן בידו הרכה והענוגה. ואת כתרו, כתר מלכותו, אשר יצא לו מוניטין בעולם בהדרו ובאבני-החן היקרות אשר קשטוהו סביב, הכתיר את ראשו היפה והמתולתל בשערותיו. ורק את טבעתו שעל ידו, שהיה נעזר בה תמיד לרדות ברוחות הטובים והרעים לא מסר לו, כי רק פעם אחת בימי חייו הארוכים נסה שלמה להסיר את טבעתו מעל ידו ויקבל ענשו, כי אשמדי, מלך השדים השתלט בה, וגם נתן אותה בידו הוא וידחה את שלמה מעל כסא מלכותו וישב תחתיו. ויהי על שלמה להתהלך נע ונד בארץ במשך ארבעים שנה לכפר עונו, ובמשך כל ימי נדודו לא חפץ איש להכירו ולהודות, כי המלך שלמה הוא, עד אשר ראה ה' בעניו וישיבהו בדרך נס על כנו, ומאז לא הסיר עוד המלך את הטבעת מעל ידו אף לרגע קל.

ויהי כבוא האלמנה אל בית המשפט ותרא והנה רחבעם הוא היושב על כסא המשפט, וכל חזותו מעידה עליו כי הוא הוא המלך ותבהל מאד, ותרתע לאחוריה רגע מרוב פחד, אך רחבעם עודד אותה בקראו לה בקול מלא רוך וחמלה לאמר: הרגעי וגשי הלום, אשה עדינה, והסירי כל פחד מלבך, כי את ריבך אנכי אריב, ואת עושקך כח אני אעניש קשה, והשיב בעל כרחו את הגזלה אשר גזל ממך, ועתה ספרי נא את כל פרשת-המקרה אשר קרה לך, ונשמעה!

אז נגשה האלמנה בצעדים איטיים ומדודים אל השופטים וכדה – כד הקמח – הנגזלת בידה ותאמר:

השתחויתי, אדוני ומלכי, ואדוני השופטים, שבתי אתמול – ביום החמשי בשבוע – מן השוק אשר לשם הלכתי לקנות מעט קמח בפרוטות האחרונות אשר היו בכיסי, למען הכין ממנו לחם לבני יתומי הקטנים והרעבים, לכבוד יום מחר, הוא יום השבת הקדוש. אני בדרך והנה קול המולה אדיר ונורא נשמע פתאום מרחוק, ועוד מעט ורוח סופה וסערה אשר לא ידעתי כמוהו מעודי התחולל מסביב ויהפך את כל הרחוב לחרדת אלהים, וגם עד כדי – כד הקמח – הגיע, ויהפך אותה על פניה, ומעט הקמח אשר בתוכה נשפך החוצה ויזרה לכל רוח, וגם כסה את כל גופי ואת בגדי ויציגני לראוה לכל עובר ושב, ורק הכד נשארה בידי והיא ריקה ומאומה לא נשאר בתוכה. ותהפך שמחתי לאבל ותקותי ליאוש מר אשר דכאני מאד…?!! ואמרר בבכי ולא יכולתי הנחם על השואה שבאה עלי פתאום… ובמר רוחי קראתי אל הרוח ואומר: חמסי עליך רוח-זועה כי עשקתני וגם רצחתני, וגם גזלת ממני את שארית תקותי ותקות בני הקטנים, כי מאין אשיגה להם קמח חדש וכיסי ריק? אהה עלי, אויה על נפשי ועל נפש עוללי! לא יאבה ה' סלוח לך!

אז יפנה רחבעם אל שלמה המלך אביו רגע ויקרא: אהה, אבי ומרים ראשי, צר לי מאד להודיעך, שכל בגדי התפארה אשר כבדתני בהם, וגם כתרך – כתר-הזהב המקושט והנהדר אשר שמת על ראשי ותכתירני בו, לא יועילו לי להוציא משפט זה לאור כאשר כן חשבתי מראש. כחם של אלה אינו אלא כנגד היצורים אשר בארץ מתחת החלשים ורפויי-הכח, להכניעם ולרדות בהם, אבל לא כנגד הרוחות העצומים והאדירים, אשר בשמים ממעל, וכנגד גלי-הים הסוערים והאיומים, או כנגד שדי-שחת הנוראים הארורים. אלה אין להם שליטה בהם כי אם הטבעת אשר בידך, ובאצבע ימינך, רק היא תוכל לשלט בהם לדכאם ולהכניעם… ולא אחר.

וישמע שלמה ויחייך, ובנשקו את הטבעת שביד ימינו תלה עיניו למרום, וגם הניע ידו הנה והנה והוא כרומז למי שהוא לבוא החדרה, ויקרא בקול מפקד לאמר: בואה! בואה! כי דבר נחוץ לי אליך!

אז יתפרץ “רוח המערב” החזק ברוחות אל תוך החדר כשומע לפקודה ויתיצב לפני המלך שלמה בדמות אדם, וגם השתחוה לפניו ארצה ביראת-הכבוד ויקרא: צוה, אדוני, כי שומע עבדך!

ויפן אליו רחבעם מן הצד ויקרא כמו בחרון אף לאמר:

רוח! רוח! הגידה מהר ואל תכחש, האתה הוא זה אשר נועזת לפזר את מעט הקמח אשר בכד האלמנה האומללה הזאת העומדת לפניך בזה, וגם זרית אותו בחרון אפך כי עז… ולמה זה ועל מה זה עשית ביד אכזריה ולא חמלת?

וישתחו הרוח לפני אבשלום ויאמר: לוא אדוני שמעני ואדברה!

ויאמר רחבעם: דבר! כי שומע אנכי.

ויען הרוח ויאמר: מעל להרי קפריסין יצאתי לטייל, ובדרכי הסתכלתי בבני האדם החומים הערומים אשר שם, והם חוצבים “מתכת ירוקה” במדה גדושה מבטן גושי-סלעים גדולים וכבדים, ואחרי המיסם אותה על גבי אש גדולה בהפיחם בה בכל כח נשימתם, תמהתי לראות, שהמתכת יצאה מתוך הלהבות כשהיא מזוקקה וצרופה מכל סיגיה. ותזחל ארצה כנחש עקלתון. עודני מביט כה וכה, וארא והנה הלמות-עמלים נתכה עליה מכל עבר ופנה בפטישי-ברזל חזקים ומוצקים, והם מכים ומכים בה בכל כח זרועותיהם עד אשר הפכוה לוחות לוחות דקים מן הדקים. ויהי כי שאלתי את ההולמים לאמר: מה אתם עושים? ולמה הלוחות האלה לכם? ויענו לי לאמר: הלוחות האלה אשר עיניך רואות אנחנו מכינים אותם בפקודת המלך שלמה למען כסות בהם את גג הבית הגדול והקדוש אשר הוא בונה בירושלם עיר בירתו לשמש בית תפלה לכל העמים. והנני מבטיחך נאמנה, שאת האלמנה הזאת אשר ממולי לא ראיתי בעברי, וידי לא נגעה בה ובכדה לרעה…

אז פנה המלך שלמה אל “רוח המערב” בהגישו את האבן הכחולה אשר בטבעתו למו פיו, ובנשקו אותה בחבה גלויה אמר: שובה “רוח-ים” לדרכך ולטיולך כי חף אתה מכל פשע, הכל הולך אחרי הכוונה, וכוונתך היתה רצויה וטהורה.

ובדברו פנה המלך מזרחה, ובתנועת-יד קלה רמז שנית ל“רוח-הקדים” לבוא, ויבוא הרוח דרך החלון הפתוח לרוחה, ויתיצב בענוה לפני המלך ככל אשר עשה “רוח המערב” אשר לפניו. ודמות לו כדמות צפור-שמים ממעל. ראשו עטור תלתלי שער כתום, ונוצות כנפיו צהובות כחול המדבר, ומבלי פנות אל רחבעם היושב על כסא המלוכה, השתחוה בענוה מול הדרת פני המלך שלמה, אשר הטבעת בידו ויקרא גם הוא לאמר: צוה אדוני, המלך, כי שומע עבדך!

וגם הפעם קרא רחבעם אל הרוח מן הצד ויאמר: אבל הגידה נא רוח ואל תכחד, מדוע זה שלחת ידך אל כד הקמח אשר לאלמנה העלובה הזאת אשר ממולך, להפך אותה על פניה בזעם אפך ולזרות את הקמח אשר בתוכה אנה ואנה באכזריות חימה, ולא חסת על יתומיה הפעוטים הרעבים אשר למענם חרדה האשה להשקיט רעבונם בלחם אשר זממה לעשות מהקמח להאכילם ביום שבת הקדוש?

ויען גם רוח הקדים ויאמר: מעל שמי המדבר השמם והנורא דאיתי, ודרך הרי הלבנון הרמים והנשאים עברתי, ואסתכל אנה ואנה ביושבי היערות אשר שם, וארא והנה כולם הולכים בקרדומות ברזל לקראת ארזי-הלבנון הרמים והנשאים בני אלפי השנים אשר בצלם חסיתי לא פעם, וברוח הקרירה והנעימה אשר נשבה בין עליהם נחתי למען השיב את נפשי העיפה מחום המדבר הלוהט. ובשאלי אותם מה להם ולעצים ומה מגמתם בקרדומותיהם?

ויען גם רוח הקדים ויאמר: מעל שמי המדבר השמם והנורא דאיתי, פקודת המלך שלמה חזקה עלינו לאמר: כרתו ארזים ושלחו אותם ירושלימה בדוברות דרך הים, למען קשט בהם את היכל ה' הקדוש אשר אני בונה על הר ציון להיות לבית תפלה לכל העמים, אשר יבואו לחסות בצל-קורתו ולשפוך שיחם והגיגם לאלהי מרום לחוננם בעת צרתם. ואת האלמנה אשר עליה אתה מדבר לא ידעתי כי אם היום במקום הזה, ובכדה – כד הקמח – אשר אתה אומר לא נגעה ידי לרעה…

אז ישלח המלך שלמה גם את “רוח הקדים” לחפשי. ככל אשר עשה עם “רוח המערב” כי לא מצא בו עון אשר חטא. ובפנותו גם הפעם הצדה אל מול עבר פני הצפון נשק את הטבעת אשר בידו ויקרא לאמר: בואה! בואה! כי דבר לי אליך!

וימהר “רוח הצפון” לפקודתו, ויבוא גם הוא דרך החלון ויתיצב לפניו בהדרת הכבוד, ויקרא גם הוא לאמר: צוה אדוני ופקודתך תשמר רוחי!

וגם הפעם קרא רחבעם אל הרוח אשר שם פניו אל שלמה וישאל בכעס עצור לאמר:

הגידה נא ואל תכחד, מה עול מצאת באלמנה האומללה הזאת אשר לפניך, כי התנפלת עליה בזעם אף ובאכזריות נוראה, וגם הפכת את כדה להוריקה מהקמח אשר בתוכה להרעיב את יתומיה?

ויען גם רוח הצפון ויאמר: השתחויתי אדוני! ממחצבי השיש אשר בלידיה אנכי בא, ובעברי מעל ההרים אשר בדרכי התבוננתי באנשים אשר שם, וארא והנה הם חוצבים רצפות-שיש גדולות ולבנות מבטן ההרים בכלי-ברזל אשר בידיהם, ובהוציאם אותן החוצה החליקו אותן בזריזות-ידים, וגם לטשון למען תת להן ברק. ויהי כי שאלתי אותם למה הם עושים זאת? – ויענו ויאמרו לי: מצות המלך שלמה אשר בירושלים היא לאמר: חצבו רצפות שיש מבטן ההרים האלה ושלחו אותן אלי למען רצף בהן את קרקע בית – ה' אשר אנכי מקים על הר הקודש בירושלם. ועל אודות האלמנה אשר אתה מדבר, יהיה לבך סמוך ובטוח, שידי לא היתה בה לרעה. כי לא ראיתיה ולא ידעתיה מתמול שלשום…

אז ישלח המלך שלמה גם את רוח הצפון לדרכו, ואחר נשק בפעם הרביעית את אבן החן הכחולה אשר בטבעתו, וגם הפעם קרא בתנועת יד קלה בפנותו דרומה את רוח הנגב לבוא ולהתיצב לפניו למשפט.

ויחדר “רוח הנגב” דרך חלון בית המשפט כיתר אחיו הקודמים, וגם התיצב לפני המלך שלמה כאחיו, והפעם בא בדמות צפור יפה להלל, תלתלי ראשה שחורים כעורב, וכנפיה הגדולות והרחבות עטופות נוצות אדומות כאלמוגים אשר במימי ים-סוף ותשתחוה בענות-חן לפני המלך שלמה בהעלימה עין מרחבעם בנו אשר על הכסא, ותקרא גם היא לאמר: הנני אדוני, כי קראת לי!

ויקרא גם הפעם רחבעם מעל גפי מרומי-כסאו בזעם פנים לאמר: הגידה, רוח הדרום, ואל תכחד, אם ידך לא היתה במעל הזה לגזל את מעט הקמח אשר בכד האלמנה העומדת לפניך, ואם לא הכה לבך אותך על פעולתך האכזריה?

וישתחו הרוח לפני רחבעם ויקרא: חי נפשך אדוני כי אמת יהגה חכך, וכי אני הוא אשר עשיתי את אשר עשיתי, אם כי לא בצדיה עשיתיהו, ובכל זאת אני חף מכל פשע, וכל מחשבה רעה רחקה ממני ואני גם מודה ומתודה כי אינני מתחרט על מה שעשיתי, ולבי אינו נוקפני אף רגע קל על המעשה.

אז תבער חמת רחבעם לדברי הרוח ויקרא בקול זועם לאמר: אבל באר דבריך כרגע ואשמעה! כי אתה ראוי לעונש חמור על המעשה אשר עשית. ואף כי על התנצלותך… הלא ידעת, כי עון כנגד אלמנה הוא גדול מנשוא, וכי האלהים בעצמו הוא אבי-יתומים, ודיין אלמנות?

ויען רוח הדרום ויאמר: אל נא באפך, אדוני, הטה נא אזניך לשמוע לדברי עבדך העומד לפניך, ואחר תחרץ משפטך עלי ועל גודל עוני לשבט או לחסד.

וכן היה הדבר:

מעל למימי ים סוף אשר על גבול ארץ ערב רחפתי, וברחפי הטיתי אזני ארצה ואשמע כמו “קול ענות גבורה” עולה אלי מן האדמה. והוא כמתיאש לאמר: אוי לנו ואבוי לנו! ואללי לנו כי אבדנו! כלנו אבדנו! והקול קורע לבבות, ומחריד נשמות! ויהי כי הבטתי אנה ואנה על פני רוחב-הים, וארא והנה אניה עולה מארץ מצרים והיא חותרת בכל כחה אל החוף, ובה כשלש מאות נפש אדם, אנשים נשים וטף, והם עזבו את מצרים מפני הבצורת, וילכו באשר התהלכו לתור להם מקום להציל נפשם מפני מות בטוח ואכזרי – מות רעבון, – וצעקת הגדולים, ואף כי צעקת הקטנים, הילדים והתינוקות בהתעטף נפשם עליהם החרידה לבבות, ביחוד כשהספינה חשבה להשבר בהבקעה פתאום בדרך. ולא היה ביד כל הנוסעים להושיע ולרפא שברה, ובראותם את המות עין בעין, וכי הם רחוקים מכל תקוה, תלו עיניהם למרום ויצעקו אל ה' בכל לבם לאמר: הושיעה אלהי מרום הושיעה! הצילה אלהי הרחמים הצילה! כי רק בידך הכח להציל, ואם אין כלנו מתים, ובמצולות ים יכירנו מקומנו בעוד רגעים מספר, אהה לשבר כי איום! ואבוי למות האכזרי כי קרוב הוא, לכלותנו אנו וכל הנשמה אשר אתנו!!

וכשמעי את הצעקה האנושה, וגם ראיתי כי רחוקים הם עוד מהחוף מרחק לא קטן, אזרתי עוז, ואמהר ואחדר ככל כחי אל בינות לקפולי מפרשי האניה העלובה והסדוקה אשר הספיקו המים לחדר אל תוכה, ועוד רגעים מספר וירדה מצולה בלבב ימים, וארים אותה בתנופת יד אחת מעל לפני הגלים הסוערים, ואדחף אותה אל עבר פני החוף אשר עוד מעט והגיעה עדיו, ובדרך נס נצלו הנוסעים עד אחד.

ועתה הגד נא, אדוני הטוב, החטאתי באשר עשיתי להציל ממות בטוח מאות נפשות עלובות ואף כי ילדים רכים וחפים מכל פשע? ואם על ידי תנופת-ידי כי קשתה הפכתי שלא בכונה את מעט הקמח אשר בכד הקטנה של האלמנה על פניה ויתפזר לכל רוח… האם לא היה זה כדאי?!!

ויהי כשמוע רחבעם והמלך שלמה אביו, וכל השרים היושבים על מדין את דברי רוח הדרום ותצלינה אזניהם משמוע, וגם הביטו איש בפני רעהו בעינים פתוחות לרוחה מרוב חרדת-נפש כשואלים איש את אחיו לאמר: מה לעשות?

אז יעמוד רחבעם בהתרגשות מעל הכסא אשר ישב עליו ויקרא: אבל אדוני אבי, הנני מודה שטעיתי באשר חשבתי, ושגם מבלעדי הטבעת אני יכול הפעם להוציא משפט לאשורו על רוח הדרום. לבי אומר לי כי הוא צדק באשר עשה, וכי הוא לא רק חף מכל פשע ועל ידי זה גם מכל עונש, כי אם הוא ראוי לתהלה רבה ולהכרת-טובה בעד מעשהו הטוב להציל מאות נפשות, ואף כי ילדים רכים מרדת מצולה בלבב ימים. אמנם יש להצטער על המקרה שבא מצדו לאלמנה ולילדיה, אבל הרי הסכנה של ילדי האלמנה כמוה כאין מול הסכנה אשר רחפה על עוברי הים באניה שבורה. וזאת עוד: כי ילדי האלמנה, מלבד מה שהם רק שלשה או ארבעה במספר, הרי המרחק רב בין הסכנה שרחפה עליהם ובין הסכנה שהיתה צפויה לעוברי הים אלמלא חש הרוח לעזרתם. אשר לאלמנה הרי קמתי אנכי לעזרתה בעברי במקרה על דרכה בשעת צרתה. ואם אני לא הייתי עובר, היה אדם אחר עובר ומצילה, ומושיע את ילדיה מצרה, כי לא אלמן ישראל מאנשים טובים ומלאי רחמים, אשר לא כן הנוסעים בים אשר לולא הרוח שהצילם בכחו כי עז, בלי תפונה היו כולם טובעים וכלים, מבלי שימלא אחר מקומו, בהיותם עוד רחוקים מהחוף, והים פגיעתו רעה משל היבשה, ואם אמרו החכמים: שכל המקיים נפש אחת מישראל כאלו קיים עולם מלא, על אחת כמה וכמה מי שקיים מאות נפשות עלובות כמו שעשה הרוח. ועל כן אני מבקשך, אדוני אבי ואותכם אדוני השופטים – קרא רחבעם בפנותו אליהם – לשחרר את הרוח מעל עונש, וגם להודות לו בעד מפעלו הטוב בהצילו נפשות כה רבות מרעה. ואת האלמנה גם היא אל נשכח מעתה, והיתה היא וילדיה תחת חסותנו – חסות אוצר הממשלה – למלא את כל צרכיה וצרכי ילדיה המוטלים על צוארה. אני מציע להקציב לה מהיום קצבה למחיתה ולמחית בניה בכבוד על חשבוננו, וגם לחנך את הילדים בבתי האולפנא שלנו, וה' הטוב ישלם לעושי הטובה כטובתם, כי לה' החסד והרבה עמו פדות.

וישמחו המלך והשופטים למשפטו של רחבעם הקטן, וישחררו את הרוח אחרי הודותם לו בעד מעשה הגבורה הטוב שעשה, וגם לאלמנה העניקו הענקה מדי חודש בחדשו לה ולבניה כעצת רחבעם, ויברכו כולם את רחבעם על משפטו, ויראו לדעת, כי גם לב טוב ברא לו אלהים, וגם שכל טוב חננו לדעת לשפוט את עמו בצדק ובמישרים וגם בחכמה רבה כאביו שלמה החכם מכל האדם.

זכרה להם לכולם אלוה לטובה.

שלש אחיות / שמואל נחשון כהן פרסי

באחד הלילות נדדה שנת המלך אמן-אללה מעיניו ויתהפך על מטתו מצד אל צד שעות רבות. ויהי כאשר גברו עליו נדודי השינה, וירד מעל מטתו, ויתעטף בסודרו ויצא אל הגן להתהלך לאור הירח הנעים, כי אמר אולי ירווח לו וישקטו עצביו, אבל אהה – לא כאשר חשב המלך כן היה. להפך, טיולו בגן העמיק עצבון רוחו, וינסה לבוא את בית-הספרים לקרא ולהסיח דעתו בספרים. אך גם זה היה ללא הועיל, כי מרוב שיחו וכעסו לא יכול לשים את מעייניו בספר, וישלח ויקרא אליו את ראש השומרים אשר בארמונו, את עבד אללה, ויאמר אליו: עבדי הנאמן! הנה נדדה שנתי הלילה, ואומר: שנינו נצא כמתחפשים לבל יכירונו בלכתנו, ועד רחוב היהודים העניים הרחוק נבוא, אולי יקרה אללה לפנינו ובאנו לעזרה למי מהם, והיה לי טיולי למרגוע לי ולהועיל לאחרים.

ויאמר ויעש, ויתעטף גם השומר באדרת שער פשוטה ויצאו שניהם, המלך ושומרו, אל רחוב העניים, והלילה קר, והשעה מאוחרת מאד.

ויהי כהגיעם אל רחוב העניים, ויראו והנה השלך הס מסביב, והחושך עטף את כל אהלי הרחוב במעטהו השחור, ורק מתוך אהל קטן ודל בקצה הגבול נראה אור חלש וכהה. ויאמר המלך אל עבדו: הבה נגש עד האהל ההוא, אשר בו האור, ונראה מה שם, אחר נשוב על עקבותינו הארמונה, כי עיף אנכי מאד.

וכהגיעם אל האהל ראו והנה לאור עששית קטנה אשר על שולחן נמוך יושבות להן ארבע נשים – אם זקנה ושלש בנותיה – ומשוחחות, מראה האהל כולו אומר דלות נוראה, כי מלבד מחצלת קנים בלה, שעליה עמד השולחן הקטן, אשר מסביבו ישבו להן דיירות האהל, ומלבד כד מים שחורה וספל בראשה¹ לא היה בו מאום. פני האם היו זקנים מאד, חרושים קמטים עמוקים אשר העידו עליהם, כי לא מרוב תענוגי חיים נחרתו בהם, ושלש הצעירות – שלש בנותיה של הזקנה – למרות היותן כחושות ודלות בשר, בכל זאת חן ויופי, אצילות ונועם שקט, היו שפוכים על פניהן. הגדולה היתה כבת שבע עשרה, הבינונית כבת חמש עשרה, והצעירה בהן כבת אחת עשרה.

ויהי כי הטה המלך אמן אללה את אזנו דרך סדק הפתח לשמוע אל שיחת הנשים, וישמע את הבת הבכירה בקראה את אמה לאמר: אמא! לוא חנני ה' והייתי נישאת למלך או לבן מלך, כי אז הייתי מראה להם כי ביצה אחת היתה דיה לי להאכיל בה את כל באי הארמון, ועוד יותירו ממנה.

ואני – קראה הבת השניה ותאמר גם היא –: לוא הייתי מלכה או אשת נסיך, כי אז הייתי מלבישה את כל באי הארמון באמה אחת של בד.

ואני – קראה הבת השלישית הצעירה ותאמר: – לבי לא ילך אחרי כבוד מלכים ומלכות. אני הייתי חפצה להיות נשואה לאיש עשיר מאד, ואז – אני בטוחה – כי גם המלך היה נכנע לי, והוא בכבודו ובעצמו היה “מוביל מאני לבי מסותא” (היה מביא לי את כלי-הלבן שלי לבית המרחץ), כי העושר כל יכול בעולם הזה, ולפניו יכרעו וישתחוו גם המלכים.

וישמע המלך את דברי הצעירה ויעלב ואף חרה לו מאד. וימהר לשוב הארמונה, ובדרכו ספר לעבדו את אשר שמע וגם הוסיף: הערב אישן שנתי כי עיף אנכי, ומחר בבוקר בקומי ממשכבי אראה לצעירה החצופה השלישית את כח זרועי.

ויהי בבוקר בקום המלך משנתו, ויפקד על עבד-אללה שומרו הנאמן למהר אל אהל הזקנה ולהביא אותה ואת שלש בנותיה אל הארמון, ותתחלחלנה הנשים מאד לדברי עבד-אללה שומר המלך, כי אמרו: מה למלך ולנו, כי קורא הוא אותנו? וימהרו לבוא הארמונה, ותתיצבנה לפני המלך, ובברכים כושלות השתחוו לפניו.

ויהי כי פנה המלך אל הזקנה וישאלנה לספר באזניו את כל אשר דובר בביתה בלילה ואת כל אשר ספרו בנותיה באזניה אחת אחת, ותרעד הזקנה מאד ותקרא: אהה! אדוני המלך, מה עשינו לך כי החרדתנו עד הלום, לשמוע מפינו שיחות בטלות, פחוד פחדה האשה מאד לספר למלך את דברי בנותיה.

ויהי כי פקד עליה המלך למלא אחרי דבריו, וגם איים עליה לכרות ראשה וראש בנותיה מעליהן אם לא תכנע לפקודתו, ותספר הזקנה למלך את כל פרשת השיחה בין בנותיה ובינה בלילה, לא הסתירה ממנו דבר.

וישמע המלך ויקרא באזני הזקנה לאמר: את שתי בנותיך הגדולות אעמיד לנסיון לעשות כאשר אמרו, להאכיל ולהלביש את באי הארמון בביצה אחת ובאמה אחת של בד, ואת הצעירה החצופה אוציא להורג, כי העליבתני ואני מלך.

ויעש המלך כאשר אמר, ויצו ויעצרו את שתי הבנות בארמונו, ואת הצעירה נתן ביד אחד מעבדיו משומרי ראשו, ויאמר אליו: לכה נא כרגע והרגת אותה מחוץ לגבול עיר מלכותי, כי אחת דתה למות על העליבה את המלך בדבריה החצופים.

ויהי ממחרת ויקרא המלך את באי ארמונו אל המשתה אשר יעשה להם, ולגדולה בבנות הזקנה צוה להתכונן למלא אחרי דבריה, ולהאכיל לשובע את הקרואים בביצה אחת ולהותיר. ואם אין – מרה תהיה אחריתה.

ויהי כשבת הקרואים מסביב לשולחן המלך, ומספרם מאה איש, ותבא הנערה קערה גדולה ועמוקה מלאה מרק, ובתוכה הביצה אשר בשלה, ותעבר את הקערה לכל אחד מהמסובים לאכול, בגדול החלה.

ויהי כי טעם הגדול מן המרק, וירא כי מלוח הוא מאד מאד, ויקרא: אכן תבשיל פלא הוא זה, אכלתי והותרתי כדבר ה'! וימח פיו במפּית הלבנה אשר בידו. ויעבר את הקערה לחברו היושב על ידו.

ויעשו כל המסובים בזה אחר זה ככל אשר עשה הגדול בהם. וגם הם בטעמם מן המרק קראו ואמרו: אכלנו והותרנו כדבר ה'!

ויתפלא המלך מאד למשמע דברי המסובים ולא הבין אל מה ירמזון דבריהם באמרם: אכלנו והותרנו, והם הלא לא אכלו מאום, זולת כפּית קטנה של מרק אשר כמוה כאין, – ויצו להגיש גם לו את הקערה, כי בצדיה עשה את אשר עשה להשאיר לעצמו לאחרונה… ובטעמו גם הוא כף קטנה מהמרק נפתרה לו החידה… ובחיוך קל על שפתיו קרא לנערה ויאמר: אכן נערה חכמה אתּ ויישר כחך!

ויהי ביום השני ויזמין המלך את כל באי הארמון עוד הפעם אליו, ואל בת הזקנה השניה אמר לעשות גם היא כאשר הבטיחה… לספק לכל קרואיו כולם מלבושים רק באמה אחת של בד.

ותקח הצעירה אַמת בד אחת, ותגזרה לגזרים קטנים, ותכון מהם אצבעוניות ארוכות, ותלבש בהן את אצבע ידם של הקרואים, אצבעונית לאחד, ויהיו כולם לבושי אצבעונים.

וירא המלך ויצחק גם הפעם, ויאמר גם לנערה השניה כאשר אמר לראשונה וגם הוסיף: מעתה בין פלגשי ארמוני תהיינה שתיכן, את ואחותך הגדולה ממך, כי שתיכן ראויות לכבוד הזה בגלל חכמת לבכן.

והצעירה השלישית אשר שולחה על יד העבד להרגה בפקודת המלך, לא הומתה על ידו, כי נכמרו רחמי העבד עליה. הוא רק הובילה למקום רחוק מהעיר, למקום שמם וחרב וישאירה שם לנפשה באמרו: למה תהיה ידי בה להמיתה והיא הלא מאליה תגוע מרעב ומצמא ומחוסר כל במקום השמם הזה, אשר רגל כל חי לא תראה בו, ואל העיר הן בודאי לא תשוב מפני פחד המלך ומוראו.

אבל האלהים חשבה לטובה, כי כאשר רד היום, ועוד מעט והחושך פרש כנפיו על פני תבל, הגיע פתאום באזני הנערה מרחוק קול צלצול פעמון קטן, והקול עמום מאד, ותאורנה עיניה כי אמרה: אין זאת כי רועה צאן מתהלך שם. ותמהר ותקם מעל מקומה ותשם פניה אל מול הקול, אשר הלך הולך והצטלל באזניה ככל אשר התקרבה אליו, וגם החישה צעדיה בלכתה למרות חרדתה הגדולה… ואכן כאשר חשבה הנערה כן היה. רועה עדרים התהלך שם בשובו עם צאנו אל אחת המערות הקרובות, ללון בה כאשר יעשו הרועים במקומות השוממים מאדם באחרם לשוב העירה.

ותרץ הנערה אל הרועה בהקריבו, ובהתנפלה לרגליו מתוך יאוש, קראה בדמעות על עיניה לאמר: רועה! רועה! ה' הטוב, אשר לא עזב חסדו ואמתו מעמדי, הקרה אותך לפני בעת צרתי זאת להצילני. תועה אני בדרכי, ולא הרגשתי בתעיתי כי אם באחור זמן, ועתה חוסה נא עלי, והיה נא לי למלאך מושיע, למגן ולמחסה מכל רע ותברכך נפשי.

וישמע הרועה את דברי הנערה ויכמרו רחמיו עליה, ויאמר לה: אל תיראי, בתי! אנכי מגן לך, ועיני רואות, כי גם רעבה וצמאה את מאד, פניך מעידים על זאת, לכן שבי נא פה ונוחי רגעים מספר, ואנכי אחלב לך מעטיני עזי כוס חלב טרי וחם, ומהעוגות אשר בידי אושיט לך למען תטבלי בחלב, ואכלת לשובע נפשך, ואחר נלך הלאה לדרכנו ותברכני נפשך כאשר אמרת.

ויאמר ויעש, ויתן לנערה כוס חלב חם, וגם עוגות בנות-יומן הוציא מילקוטו ויושט לה. ותאכל הנערה לשובע נפשה בתאבון גדול, אחרי צומה כל היום, ותשב רוחה אליה, ואחרי נוחה רגעים מספר נלותה אל הרועה בדרכו.

כעבור רגעים אחדים הוביל אותה הרועה אל אחת המערות ויאמר לה: שבי בזה כמה שתרצי, ואנכי אספק לך יום יום מאכלך ומשקך כל ימי היותך בחברתי, על אדרתי תשכבי בלילות, והיה לך חציה למצע תחתך ובחציה השני תתכסי ותתחממי וממך לא אדרש מאומה. כי הלא אורחת את, ואללה אמר: “כל המכבד אורחו מכבדים אותו מן השמים”. וגם שכרו כפול מעמו בעולם הזה ובעולם הבא.

ויעש הרועה כאשר אמר, ושלש פעמים ביום, ערב ובוקר וצהרים, הביא לנערה ספל-חלב חם וביצים טריות, וגם עוגות לחם הביא לה מאשר הכין למענו כדרך הרועים.

כעבור שני ימים, בקום הנערה בבוקר משנתה ותגש אל כד החלב לשתות, ותתפלא לראות, כי בכד אין חלב, אבל יש בה דינר זהב נוצץ, ותקח את הדינר ותשמרהו ותאכל רק לחם וביצים, כן קרה גם ביום השני וגם ביום השלישי, וגם ימים אחדים אחרי כן… ויהי כי גדל תמהון הנערה על המעשה, ותגמר בלבה להדיר שנה מעיניה בלילות עד אשר תמצא פתרון לחידה, כי אמרה: אין זה כי אם מעשה קסמים או מעשה מלאך ממרומים.

ותעש הנערה כאשר חשבה, ומה השתוממה לראות בחצות הלילה, והנה להקה של עכברים יצאה מאחד החורים אשר במערה בזה אחר זה, ובראש כולם עכבר גדול ובפיו דינר. ובגשת העכברים אל הכד שתו את כל החלב עד תומו, וישאירו שם את הדינר, וילכו להם כלעומת שבאו.

אז תקרא הנערה את הרועה, ותספר לו את כל הקורות אותה עם העכברים. וגם הוסיפה לאמר: ועתה אם שמוע תשמע לעצתי הביאה נא מעדר וחפרת בו במקום אשר ממנו יוצאים העכברים, וראינו מה שם? ויעש הרועה כדברי הנערה, ויהי כחפרו, ויראו והנה אוצר בלום מתחת לאדמה. כדי חרס גדולות ועתיקות מסודרות זו על יד זו בשורה ארוכה, וכולן מלאות דינרי זהב עד פיהן. ומהן שאבו העכברים את הדינרים אשר הביאו לילה לילה. וימהרו ויריקו את הכדים מהדינרים, וימלאום בשקים אשר אתם במערה, ואחר סתמו את השוחה אשר עשו היטב היטב, להמלט מפני העכברים.

וכראות הרועה את כל העושר הרב אשר הקרה אלהים לפניו בגלל הנערה אשר ארחה אצלו, וישא עיניו השמימה, וגם הנערה עשתה כן, ובהשתחוותם ביראת הכבוד קראו לאמר: אכן עיניך אל אביונים ה' להצילם מענים, למען יודו לך ויברכוך במו פיהם על טובך ועל חסדך עמהם. ועתה לבנו מלא תודה לך אלהי מרום על השקיפך עלינו ממעון קדשך מן השמים, להעשירנו ולאשרנו כיום הזה. ועתה נדרנו לך אלהים, כי ככל אשר עשית אתה עמנו בטובך הגדול להחיותנו כיום הזה, כן נעשה גם אנו עם כל העניים והדלים להחיותם גם הם, מאשר נתת לנו.

ולמן היום ההוא בא הרועה לחסות תחת כנפי אלהי ישראל, וגם לקח לו לאשה את הנערה אשר בגללה הגיע לעשרו הגדול ויאהבנה מאד.

אחרי החתונה הלכו שניהם – הרועה ואשתו – ויתישבו על גבול עיר בירת המלוכה, ויקימו להם שם ארמון גדול נשגב ויפה. וכל התשובים כנוהו בשם “הארמון המיוחד”. בהיותו מיוחד במינו בכל הסביבה, כי עלה עלה ביפיו גם על ארמון מלך פרס בעצמו.

ויהי כי הגיעו הדברים עד אוזן המלך, ויתפלא מאד, ולא יכול להתאפק לבלי ראות יפיו בעיניו, ויתחפש ויצא לבדו אל המקום, ובבואו כהו עיניו מראות את אשר ראה, כי אכן ארמון מיוחד במינו ובהדרו נגלה לפניו. והוא עולה על ארמון המלוכה עשרת מונים, ומרוב התפעלותו נסה לדפוק על דלתותיו לבוא אל תוכו פנימה. ויהי כי הביטה אשת הרועה דרך חלונה לראות מי הדופק? ותכר את המלך אמן-אללה כרגע, ותמהר להתחפש לבל יכירנה, וגם שמה אפר על עיניה ככל אשר תעשינה הנשים המושלמיות לכסות פניהן מפני הגברים, ואחר נתנה פקודה לפתוח את השער לקראת הזר הדופק.

ויהי כבואו, ויאמר המלך אל בעלת הבית: כי עני זר הוא, וכי הוא בא אל העיר לחפש לו עבודה להחיות בה את נפשו, וכי בעברו דרך הארמון וירא את יפיו ואת הדרו, חשב בלבו כי בו ימצא עבודה, ותשמח אשת הרועה לדבריו, ותען לאמר: כן! יש לי עבודה למענך, אנכי מחפשת מנצח חרוץ על מלאכת-נקיון ארמוני, ואם יש את נפשך לקבל עליך את המשרה הודיעני ואדעה, ומשכרתך תהיה שלמה מעמדי.

ויאות המלך לדבריה, ויבקש אותה להראות לו את כל חדרי הארמון, ותמלא אשת הרועה את בקשתו. אך יחד עם זה אמרה לו: הנה אנכי אומרת ללכת עוד מעט לבית-המרחץ להתרחץ, ובמקרה כל משרתי הארמון עמוסי עבודה היום, ואין אף אחד מהם אשר ילוני בדרכי, וה' הקרך לפני היום. ועתה קחה נא את חבילת כלי-הלבן אשר לפניך בזה – ובדברה הראתה לו את החבילה – ובואה עמי.

ויעש המלך כדבר האשה, ויבא לה את כלי-הלבן עד שער המרחץ, וגם חכה לה שם עד צאתה להחזירה לארמונה.

ויהי אחרי התרחצה ותשב לארמונה בלוית משרתה המלך, ותסר את האפר רגע מעל פניה, ובפנותה אל המלך קראה לאמר: התכירני ככל אשר אנכי הכרתיך?!…

ויסתכל המלך היטב היטב בפני האשה, ואחר קרא בהתפעלות ובעינים פקוחות מרוב תמהון לאמר: אהה! הלא את הבת השלישית של הזקנה אשר ברחוב העניים, ובדברו כרע על ברכיו אשר כשלו וירבץ על מקומו כשכור הלום מיין.

ויהי כהשיב האשה את רוחו אליו במים קרים ובדברי עדוד, וישב המלך לאמר: אכן אין עצה ואין תושיה כנגד הגזרה, והחיים והמות רק ביד אללה הם, כי את אשר יחיה הוא יחיה, ואת אשר ימית הוא ימות, ודבר מלכים ועצותיהם כמוהם כאין יחשבו. ומעתה אני מבטיחך כי לא אדרש במופלא ובמכוסה ממני, ולא אחקור איככה קרה הדבר כי פקודתי לא התקיימה, והנני מרשה לך ולבעלך להיות מעתה בין באי ארמוני ורואי פני, והיינו ידידים כל הימים!

דעת קנית – מה חסרת / שמואל נחשון כהן פרסי

מעשה בעשיר אחד שילדה לו אשתו בן יחיד, ויהי כי הגיע הילד לשנת השש, ויקח לו אביו מורה משכיל ללמדו תורה ודעת, וילמד הילד תורה מפי מורהו וגם הצטיין מאד בלמודיו. ובהגיעו לשנת השמונה עשרה קרא לו אביו באחד הימים ויאמר אליו: בני! הנה גדלת והיית לאיש, וגם למדת הרבה תורה ודעת מפי מורך הטוב, ועתה הגיעה שעתך לצאת ל“שוק החיים” ולעסוק בפרקמטיה כמוני, למען תלמד להרויח לחמך בזעת אפיך ככל אשר עשיתי אנכי. ואתה תבין, כי לא לחנם הקרבתי את כל אשר הקרבתי עד כה למענך בקחתי לך מורה משכיל ללמדך דעת ולהדריכך בדרך החיים. אמנם עשיר אנכי וכל הוני אשר עשיתי לי ביגיע כפי לך לבדך יהיה אחרי מותי, אבל דע לך, בני, כי לא לעולם חוסן עושר, וכי יש אשר תהפוכות הזמן תהיינה גם באדם עשיר, ככל אשר הן עושות באדם עני, ולכן צריך כל אדם, כעני כעשיר, לפלס לו נתיב בחיים בכחות עצמו הוא ולהגן על נפשו בכחו ביום רעה, ועתה הא לך מאה דינרים זהב למען תסחר בהם, ואני בטוח, כי עשה תעשה וגם תצליח: צעיר פקח אתה, וה' הטוב חננך לב מבין, לשמחתי אני ולשמחתך אתה. עלה והצלח, ואלהי ישראל יהיה בעזרך.

וישמע הבן לקול אביו, ויקח את הכסף ויצא אל הרחוב לערוב מערבו. הוא בדרך והנה קול קורא מבין העוברים לאמר: מי האיש אשר יחפץ לקנות לו דעת יסור אלי, כי טוב סחרה מסחר כסף ומפנינים תבואתה! ויסר הצעיר אל הקורא וישאל: מה הדעת אשר אתה מוכר? – ויען האיש לאמר: תנה לי תחילה מאה דינרי זהב ואחר אודיעך. ויתן הצעיר את הכסף ביד המוכר. ואחר לקחהו המוכר הצדה, ויאמר אליו: סחורתי היא עצתי, כי עצה טובה אלמדך אשר תהיה לך לתועלת גדולה בחייך, ו“רוחיה” בטוחים בעתיד קרוב או רחוק. וישאל הצעיר: ומה העצה? – ויאמר האיש: “כאשר תצא לדרך רחוקה אל תצא יחידי לעולם”!

וישמע הצעיר את העצה וישב לביתו ויאמר לאביו: אבי! קניתי סחורה יפה, אשר קרנה תהיה שמורה לי עד עולם ופירותיה גם הם יהיו בטוחים. וישמח האב לדברי הבן, ומבלי שאול אותו על טיב סחורתו, נתן לו עוד מאה דינרים זהב, ויאמר לו: לך וקנית לך בזה סחורה חדשה. – ויצא הבן שנית אל הרחוב וישמע עוד הפעם את קול הקורא כאשר בראשונה לאמר: מי האיש אשר יחפוץ לקנות דעת יסור אלי! ובסורו אל הקורא, אמר לו האיש גם בפעם הזאת: תנה לי מאה דינרים למפרע ואגידה לך עצה שניה חדשה, ויעש הצעיר כאשר אמר, והקורא יעצהו לאמר: “למד עצמך להתנהג בסבלנות בכל מעשיך, כי ברכה רבה בסבלנות!” – ויהי כהודיעו לאביו גם הפעם את אשר עשה בכספו, ויתן לו אביו בשלישית מאה דינרים אחרים מבלי שאל אותו על סחורתו. וכצאת הצעיר אל הרחוב לקנות סחורה כדרכו, שמע קול צעקות איומות מתוך אחד הבתים אשר על גבול הרחוב, ואנשים רבים יוצאים ונכנסים כשהם דחופים ומבוהלים. ויבוא גם הוא אל הבית, ומה השתומם לראות והנה מת מוטל על הארץ, ואיש אחד מכה אותו מכות אכזריות באלה עבה אשר בידו, וקורא: שלמו לי חובי, ולא, אקרע את גופת המת לקרעים! כל בני הבית בוכים ומיללים, וצועקים: איכה נשלם וידינו ריקות, והמת לא השאיר אחריו כלום! וכל הבאים שומעים את הקולות ואת הצעקות והם יוצאים להם כלעומת שבאו, ואין דואג.

ויהי כי שאל הצעיר על סבת המכות, ויגידו לו לאמר: לוה האיש מאה דינרים מאת המכה, ובטרם הספיק לסלקם לו, חטפהו המות, כאשר עיניך רואות והמלוה תובע את כספו מבני משפחתו או כי יקרע את גופת המת לקרעים.

ויצר לצעיר מאד לשמוע את הדברים וימהר ויגש אל המכה, ויתן בידו את מאת הדינרים אשר נתן לו אביו, ויצל את המת מחרפה ואת בני ביתו האומללים משבר לב ומגדופים. וגם עסק בקבורת המת בכבוד הראוי ואחר חזר לביתו, והפעם ספר לאביו את אשר עשה בכספו, למען הציל מת עשוק מיד חי עושק.

וייחר אף אביו מאד, בשמעו את דברי בנו ויקרא בכעס לאמר: אכן הפתעתני, בני, הפתעתני, כי לא כאשר חשבתי כן אתה! בטלן אתה! ואינך כדאי שאפקיד בידך כספים, שתפזר אותם על דברים בטלים, על דברי הזיה שאין בם מועיל, ולא כך טפחתיך ורביתיך וגם הוצאתי עליך כספים רבים ללמדך. ועתה לא תוסיף עוד לראות פרוטה ממני. על אחריות עצמך תעשה עסקיך, ולא על חשבוני אני!

וירא הבן את כעס אביו ויצר לו מאד, ויצא את ביתו בלב שבור ונדכא, לחפש לו דרכו בחיים על אחריות עצמו כאשר אמר אביו:

הוא בדרך והנה עלה בלבו זכר העצה הראשונה, אשר יעץ לו “מוכר הדעת” לאמר: “כאשר תצא לדרך רחוקה אל תצא יחידי לעולם”. וימהר הביתה ויקח לו את חתול הבית עמו כבן לויה, ובלילה, כהגיעו למקום שמם מאדם ורחוק מהעיר, ישב לו תחת אחד העצים לנוח, ואחרי אכלו מאשר לקח עמו בילקוטו מביתו, השתרע על מעילו אשר פרשהו תחתיו ויישן, וירדם ותרדמתו חזקה עליו.

ויהי בבוקר בהקיצו משנתו, וירא והנה נחש גדול ונורא על ידו. כולו טובל בדמו, והחתול עומד עליו כשהוא תוקע צפרניו החדות בגרונו. והוא מביט בפני בעליו כמנצח. ויבן האיש, כי החתול אשר לקח עמו מביתו הצילהו ממות, בהרגו את הנחש, ויקרא לאמר: אכן סחורה טובה ומשובחה קניתי, ויישר כחו של המוכר!

ובדברו עמד על רגליו ויאחז דרכו הלאה וחתולו עמו, ושניהם – הוא וחתולו – רעבים וצמאים, כי כל הצידה אשר לקח עמו מביתו, הספיקה לו ולחתולו רק ליום אחד, כי לא ידע האיש שהדרך ארוכה לפניו, וכעבור שעות מספר חשכו עיניו מרעב וברכיו כשלו תחתיו מחולשה, ויכרע תחת אחד העצים כמיואש. ויאמר בלבו: אויה לי! אהה, כי בא קצי! עוד מעט ותקפתני מיתה משונה, מיתת רעב אכזריה…

הוא חושב כה וכה, והנה נפל מבטו על הלך זקן ונשוא פנים, היושב לו תחת אחד העצים ממולו, ותאורנה עיניו, ויקרא: אכן אין כמוך באלהים ה' ואין כמעשיך! הנה הקרית כיום לפני מלאך מושיע להצילני. ובדברו אזר את שארית כחותיו ויקם וימהר אל הזקן ובהשתחוותו לפניו ביראת הכבוד, אמר לו שלום בדמעות על עיניו, ולא ידע הנער כי אכן “מלאך ה'” היה הזקן, והוא שלוח אליו מאת ההשגחה העליונה להצילו.

ויהי כי שאלהו הזקן, מי הוא, מאין הוא בא, ולאן הוא הולך ומה מטרת נסיעתו? ויספר לו הנער את פרשת כל הקורות אותו עם אביו, וכי הוא הולך לחפש לו עבודה בעיר הקרובה להחיות את נפשו ולהתוות לו דרך בחיים על אחריות עצמו.

ויאמר לו הזקן: כמוני כמוך, הנני הולך לחפש לי עבודה, באחת הערים הקרובות, ובהיותי עיף מעמל הדרך ישבתי לי בצל העץ הזה לנוח מעט, ואחר אמשיך את דרכי הלאה, ואתה אם יש את נפשך, חכה נא לי עד השב רוחי וארחת לחברה עמי, עד בואנו יחד אל העיר, ובין כה וכה אנכי רואה כי תועה אתה בדרכך, ופניך מעידים בך, כי גם רעב וצמא אתה.

ובדברו הושיט לצעיר פרוסת לחם ומעט גבינה מילקוטו, וגם בקבוק חלב נתן לו לשתות לשבר צמאונו, ויאכל הצעיר ותחי נפשו, ויתן גם לחתולו לאכול עמו, ואחר ברך את מארחו מקרב לבו באמרו: אכן החייתנו אדוני, וה' הטוב ישלם לך כגמולך.

כעבור חצי שעה, המשיכו שניהם, הזקן והצעיר, את דרכם הלאה, אל העיר הקרובה, ובלכתם אמר הזקן לצעיר: שמעתי את פרשת הקורות אשר עברו עליך, ואתה אל תדאג, בני, ויהיה לבך סמוך ובטוח, כי משכרתך תהיה שלמה מעם ה' היושב בשמים בעד כל תגמוליך עם נפש המת האומלל ועם כל בני ביתו. ועתה אם יש נפשך, הבה ונתקשרה יחד מעתה בשותפות. אנכי רופא בעל נסיון במקצוע, אלא שחלש ותשוש כח אנכי מזקנה, ועזרה נחוצה לי, עזרת צעיר כמוך אשר כחו במתניו, ורצון טוב לו לעבודה. וכבואנו העירה, נתנה יד איש לרעהו, ועבדנו יחד, אני אעזור לך בנסיונותי אשר עשיתי בימי חיי במקצוע הרפואה, ואתה תעזר לי בכחך הגופני ובמרצך הצעיר ואת הרוח אשר נעשה נחלק בינינו, חלק כחלק. ויאות הנער לדברי הזקן.

ויהי בהגיעם העירה, וישמעו לאמר: בת המלך חולה אנושה. היא יושבת על האבנים זה שלשה ימים ומקשה בלדתה מאד, והמלך הבטיח עד חצי מלכותו לאיש אשר יצליח להצילה, כי בת יחידה היא לו, אבל כל הרופאים אומרים נואש לחייה.

אז יאמר הזקן לצעיר: לוא לעצתי תשמע, מהרה אל ארמון המלך והגדת לאמר: יש בידי להציל את הנסיכה כי רופא יולדות אני. ואתה אל תירא, ואל יפול רוחך עליך: אנכי אהיה בעזרתך והוריתיך את אשר תעשה. ובדברו הושיט לצעיר עלי-רמון אחדים וסממנים שונים, ויאמר אליו: את עלי-הרמון תבשל היטב במים יחד עם הסממנים, והוספת עליהם מעט חלב נקי, והשקית את הנסיכה ממי הבשול, כפית אחת בכל חמשה רגעים, וכעבור חצי שעה, תלד הנסיכה בן יפה להלל, ואז… תאושר.

ויעש הצעיר כאשר הורה לו הזקן וגם הצליח. ותגדל השמחה בארמון המלוכה עד לאין קץ. והמלך בעצמו, בראותו את הנסיכה בתו, בהנצלה ממות בטוח, ואת הילד הנולד לה, אשר יירש כסאו אחריו, חי וקים לעיניו, והוא יפה מאין כמוהו, מהר אל הרופא הצעיר, ויחבקהו וינשקהו כחבק אב את בנו, וגם צוה לפתוח לפניו את אוצרו ולהעניקו זהב וכסף ואבנים טובות לרב כיד עשרו הגדול, וישלחהו לביתו בכבוד גדול, מאז יצא שם הצעיר לתהלה בכל עיר הבירה בכל הסביבה כרופא מומחה המפליא לעשות.

וישמע הזקן וישמח גם הוא מאד, והצעיר אחרי תתו לו את חצי הריוח, התנפל לרגלי הזקן ויחבקן וינשקן בהערצה, ותקשרנה נפשות שני הידידים ביניהן בחבלי אהבה בקשרי ידידות נאמנה, ולשמחת שניהם ולאשרם לא היה קץ.

כעבור ימים מספר אמר הזקן אל הצעיר: הבה נצאה יחד לטיול אל העיר הקרובה לימים אחדים כי שמעתי אומרים: עיר מיוחדת ביפיה היא וגם אוירה מבריא מאד.

ויהי כבואם וישמעו גם שם אומרים: למושל העיר בן חולה, מוכה שגעון, וכל עמל הרופאים להחלימו עלה בתהו, והמושל מיואש כי בן יחיד הוא לו, והוא מוכן לכל קרבן למען הצילו. וכסף תועפות לו.

אז יאמר הזקן לצעיר: ידידי! עיניך הרואות, כי אשרך הולך לפניך, וכי ה' עמך בכל אשר תלך. ועתה שמה בקולי איעצך, סורה נא מחר אל בית המושל וספרת לו כל אשר עשית עם הנסיכה וגם תגיד לו, כי יש בידך להציל גם את בנו ממחלתו. והיה נא בטוח, כי גם הפעם תאיר לך ההצלחה פניה כבראשונה.

ויהי כי שאל הצעיר את הזקן לאמר: ואיככה ארפאנו? ויען הזקן: לקוח תקח את החולה לבית המרחץ, וטבלת אותו במים חמים שבע פעמים, ואחרי ספגך את גופו יפה יפה במטלית של צמר, תשקה אותו כף גדולה מהמשקה אשר אתן לך. ואחר תשכיבהו לישון שעתים, ובקומו משנתו תעביר עליו מקל השקד אשר אמסור בידך, והאכלת אותו מאכלים קלים, מאכלי חלב ושמנת, ביצים מגולגלות, וצנימי לחם לבן, ככה תעשה שלשה ימים ורפא לו, והיה כאחד האדם.

ויהי כן כאשר אמר הזקן. וגם הפעם קבל הצעיר מכסת כסף גדולה מאד מאת המושל אשר שמח מאד לרפואת בנו יחידו. ויחלק אותו עם הזקן ואחרי שהותם בעיר עשרה ימים, הלכו להם אל עיר שלישית לבלות גם שם ימים אחדים על חוף הים.

וראו זה פלא! גם בעיר הזאת קרה מקרה מיוחד במינו, כי תיכף לבואם שמעו לאמר: יש בת צעירה יפה למושל העיר, אבל היא אומללה מאד, כי מדי השיא אותה אביה לבן זוגה, ימות הבחור בליל החתונה, והנה ביום ההוא עצמו מת בן זוגה השלישי ויהי אבל כבד בכל העיר.

וייעץ גם הפעם הזקן אל הצעיר לאמר: סורה נא כיום אל המושל, ואחרי הודעך אליו בתור רופא מומחה תגיד לו, כי חפץ אתה לקחת את בתו היפה לאשה וכי רק בזאת תאות לקחתה, אם יתן לך לרפא אותה ממחלתה “הקטלנית” כחפץ לבך, ואם יסכים להכניס אותה תחת כנפי היהדות בהיותך יהודי, וכי היה תהיה יורשו היחידי אחרי מותו.

ויעש הצעיר כאשר יעץ לו הזקן, וגם עלה הדבר בידו. ואף כי המושל השתומם מאד להצעותיו, לא יכול לסרב להן, וגם הבטיח נאמנה למלא אחריהן. ובלבד שיזכה לראות בעיניו את בתו יחידתו בהיותה לאשה לבעל אשר ישאר בחיים אחרי החתונה.

ובהגיע יום החתונה לקח הצעיר את כלתו לבית ידידו ושותפו בעבודה. ויבא הזקן את הכלה חדר בחדר, ואחרי בדקו אותה כדרך הרופאים צוה לקשר את הנערה ברגליה כשהיא ערומה וגם תלה אותה על העץ אשר הכין בחדרו, כשרגליה למעלה וראשה למטה.

אז יוציא הזקן סכין חדה מילקוטו – ילקוט הרופאים – אשר לו, ובגשתו אל הנערה כאומר לנתחה, נבהלה הנערה מאד, ומרוב פחדה התחילה מקיאה בהתאמצות רבה, ולא חדלה מהקיא אלא כעבור שעה שלמה, ואז בלטו עיניה מחוריהן, ופניה הפכו כפני מת ממש.

אז צוה הזקן ויורידו אותה מעל התליה. ובגשתו אליה הרגיע אותה בדברים מעודדים לאמר: אל תיראי, בתי! לא תמותי, כי חיה תחיי, ונשא תנשאי, והיית מאושרה עם בעלך החדש אשר גם הוא יחיה יחד עמך אחרי חתונתכם, רעל ממאיר היה בקרבך, אשר בהריח אותו בן זוגך בליל חתונתך פגע בו לרעה וימת. ועתה אחרי אשר הקאת בחזקה יצא הרעל מגופך עד תומו ורפא לך מעתה רפואה שלמה.

ויהי כן כאשר אמר הזקן. וככל אשר גדל פחד המושל וביתו בליל החתונה, אשר נעשתה בחשאי ובסוד גמור, כן גדלה שמחת כלם לאין קץ בהופיע החתן-הרופא ממחרת בבוקר מחדר כלולותיו ופניו מאירים ומזהירים כזהר הרקיע. אז עשה המושל משתה גדול לכל שריו ועבדיו ולכל בני העיר מקטנם ועד גדולם משתה ליום, משתה ליום, במשך שלשים יום, והעיר כולה צהלה ושמחה.

ויהי באמור הצעיר לחלק עם הזקן גם הפעם את כסף המוהר אשר קבל, ויקרא אליו הזקן לאמר: הס, כי לא להזכיר! כי גם את כל אשר קבלתי ממך עד כה אשיב לך כי לך הוא. ובלב שמח אמותה הפעם אחרי ראותי אותך מאושר ומאשר, אני אני הוא האיש אשר שלמת עבורו לבעל חובו את מאת הדינרים, אשר נתן לך אביך בפעם השלישית לסחר בהם, וגם הצלת את כבודי ואת כבוד משפחתי מחרפה. וזכות המצוה הגדולה אשר עשית עמדי היא שעמדה לך להגיעך עד הלום. כי שכר מצוה לא יקופח לעולם. ואף כי שכר “חסד של אמת”, הוא החסד אשר יעשה האדם עם המתים. ובדברו נשקהו במצחו ויעלם…

כעבור שנה מיום החתונה הלך הצעיר עם אשתו היפה והמאושרה ועם בנו הקטן הנולד לו ממנה לבקר את אביו בעיר מולדתו. וכראות אותו אביו, וכשמעו את כל הקורות אותו למיום עזבו את ביתו, שמח ובכה, בכה ושמח. הוא בכה על הרעה אשר עשה בשעת כעסו, לגרש את בנו מביתו, ושמח לראות את בנו מאושר. ובהרימו את עיניו השמימה קרא בדמעות שמחה ותוגה לאמר: ה' אלהים! סלח נא לעון עבדך אשר חטא כנגדך, והאר פניך לבנו הטוב אשר קבל את יסוריו באהבה מיראתו אותך ומדבקותו בך. ברך ה' חילו ופעל ידיו רצה, כי חנון ורחום אתה, מרבה לסלוח ומרבה להיטיב.

מעשה באזדשיר מלך פרס ובנו / שמואל נחשון כהן פרסי

“מתון מתון ארבע מאה זוזי שויא”

א.

לפני שנים רבות חי באספהא, בירת פרס, מלך ושמו אזדשיר, “שאך” (מלך), ויצטיין אזדשיר בעשרו אשר לא היה כמוהו בכל מלכי דורו, וגם היתה אימתו על כולם, מכחו כי רב ומזרוע עוזו כי קשתה. על כן נקרא אזדשיר בפי כל בשם “המלך המאושר”; אבל הוא כנה את עצמו בשם “המלך האומלל”, כי אומלל היה האיש בהיותו חשוך-בנים; אשתו היפה בנשים והאהובה עליו כנפשו היתה עקרה ולא ילדה.

ויהי באחד הימים, והיאוש התגבר על אזדשיר מיראתו פן ימות ערירי ולא ישאיר אחריו בן יורש כסאו אחריו. ויפל רוחו בקרבו מאד, ומרוב שיחו ויגונו נשא עיניו למרום ויקרא: “ה' אלהים! אם מנויה וגמורה היא מלפניך להשאירני ערירי כל ימי, ובמותי ימות גם שמי עמי, – קח את נפשי ממני בעוד מועד, כי למה לי חיים? אדם בלי בנים עץ יבש הוא, וחשוב כמת בחייו, ואף כי אחרי מותו; ואם אדם פשוט כן, על אחת כמה וכמה מלך חולש על גויים ועל ממלכות כמוני!”

וישמע אללה בקול עבדו אזדשיר ומקץ ימים פקד את המלכה אשתו, ותהר ותלד בן יפה להלל בדמותה ובצלמה היא; ויקראהו אביו בשם “שמחיאל”, כי שמחהו האל ברוגזו ובעצבון-רוחו. אך אמו קראה לו “עצביאל”, כי עצבה אללה ותקש בלדתה אותו ותמת.

ויגדל יגון אזדשיר עד מאד בהלקח ממנו אשתו האהובה, ככל אשר גדלה שמחתו על הילד הנולד לו ממנה, אחרי שנות-צפיה רבות. וכל באי שער המלך ורואי פניו קראו לילד בשם “מועזיאל” הוא “נחמיה”, לאמר: זה יהיה תנחומים לאזדשיר על אשתו אהובת-נפשו כי איננה.

ויעברו הימים ויעש אזדשיר משתה גדול לכל שריו ועבדיו ביום הגמל בנו יחידו, אחרי המנעו מעשות זאת בעתו – ביום הולדו – לבלי ערבב שמחה בתוגה. והנחה למדינות עשה, וגם משאות יקרות-ערך נתן לכולם כיד המלך, ויהי בנו יחידו שעשועיו כל הימים.

ויהי כי הגיע הילד לשנתו הששית ויקרא אזדשיר לחכמיו רואי-פניו, וליודעי-העתים החוזים בכוכבים, ויאמר אליהם: “הלא ידעתם כי חנני אלהים וכי יש לי בן-יורש כסאי אחרי, ועלי להחל את חנוכו עתה בהיותו עוד רך בשנים למען יחכם בגדלו, כיאות לבן-מלך, על כן קראתיכם להגיד לי מראש: מה יהיו עתידות בני בגדלו? ומי יהיה המורה אשר בידיו אמסור את הילד לחנכו ולהדריכו בדרך אמת?”

ויענו החכמים והחוזים בכוכבים למלך לאמר: אדוננו המלך לעולם יחיה! – שאלה גדולה שאלת, ועל כן הננו מחלים פניך לתת לנו זמן שלשה ימים למען נטכס עצה בינינו ואחר נשיב אותך דבר.

ויאות המלך לדבריהם וכעבור שלשת הימים באו החכמים אל המלך ופניהם עצובים ושמחים כאחד, ותהי תשובתם לאמר:

“אדוננו המלך לעולם יחיה! חזות קשה חזינו, כי מקרה לא-טהור יקרה את בנך בהגיעו לשנת העשרים. אבל אך מקרה הוא ויעבור. ועתה בחרנו בשבעת החכמים המפורסמים שבכל מדינות מלכותך להיות לך ליועצי-אמת ולבחור יחד עמך ובהסכמתך במורה משכיל להלל אשר בידיו תפקיד את בנך להדריכו”.

וישמע המלך את דברי החכמים וייטבו בעיניו. ולא שם לבו לדבר החזות הקשה אשר חזו על בנו, כי אמר בלבו: “אם הסוף טוב – הכל טוב” ולמה אדאג למקרה אשר כבואו כן יעבור, הלא טוב טוב לי לשים לב כיום לחנוך בני מאשר לדאוג דאגת מחר לאין כל תועלת?

ויתן המלך צו להבהיל אליו את חכמי המדינה הנבחרים, ואחרי העמיקם חשוב, מצאו לבן-המלך מחנך משכיל, נבון-דבר ורחב-ידיעות, הוא החכם היהודי רבי אברהם רפאל הכהן, וימסור אזדשיר לידו את בנו, ויאמר לו כדברים האלה:

”שמעתי אומרים עליך, כי יחיד אתה בהוראה, מאין כמוך, ועל כן הנני מפקיד בידך את בני יחידי מחמד לבי ותקות חיי, לחנכו ולהדריכו. ואתה תן דעתך עליו ואל נא תסיחנה אף רגע, כי יורש-עצר הוא, ועליו כל תקות ממלכתי בימים יבואו, והממלכה גדולה, רחבה ואדירה. חנוך לנער על פי דרכו, דרך החסד והרחמים, דרך הצדק והיושר, למען ישכיל ויצליח כבוא עתו למלך, ושכרך יהיה שלם מעמדי, ראה הזהרתיך! ובידך טובך אם תצליח. ואם לא תצליח מרה תהיה אחריתך".

וישתחו רבי אברהם רפאל לפני מלכו ויאמר: “עשה אעשה כדבריך, מלכי ואדוני, ופקודתך תשמור רוחי; ואללה הטוב יהיה בעזרי להצליח דרכי”. ויצא מלפניו בענות-חן, אחרי נשקו את שולי אדרתו.

ב.

ויהי אך החל המורה לטפל בתלמידו, וירא והנה אכזבה… טפש לב הילד משכל, ואזניו אטומות משמוע תורה; ואף אותיות הקריאה והכתיבה לא סגל לו הילד, למרות העמל-הרב אשר עמל בכל כחו ללמדו. ויהי האיש אובד-עצות: להעציב את הילד לא יכול, כי בן-יחיד הוא למלך; ולהגיד פשר דבר למלך לא העיז, פן ירגז המלך לדבריו. על כן חכה ימים רבים ושנה אחרי שנה, כי השלה את נפשו בתקוות טובות אשר היטיב ייטיב תלמידו דרכו בעתיד הקרוב. אבל אהה! העתיד הזה רחק ממנו, ובמקומו בא יום-הפקודה, הוא היום אשר בו צוה המלך להעמיד את בנו לבחינה לפני החכמים והשרים רואי פניו, למען דעת תוצאות למודיו, בהגיעו לשנתו התשע עשרה. ולב המורה פחד ורעד בקרבו, כי לא ידע, מה תהיה תשובתו למלך ובמה יצטדק בהגלות לעיניו האמת המרה. ומרוב דאגתו נפל הרב למשכב ויהי בכל רע.

ואמנם גדלה מצוקת נפש המלך ועמקה תוגת-לבו בהגלות לעיניו ולעיני חכמיו בנו מחמד עינו בכל בערותו, וכי אין בו לא תורה, ולא חכמה, ולא דרך ארץ, ואף קרוא וכתוב אינו יודע. ותבער כאש חמתו על בנו ועל מורהו היהודי אשר עשה מלאכתו רמיה; ובאפו כי עז קרא ואמר: “אכן לא מלא האיש תפקידו כאשר הבטיחני, ולא גלה את אזני על מצב בני כאשר היתה חובתו לעשות; על כן מות יומת האיש יחד עם בני; כי לא במורה כמוהו חפצתי, ולא אל בן סורר ומורה וחסר-לב כבני ערגה נפשי כל הימים”. ויצו המלך ויבהילו אליו את שר הטבחים, ויפקד עליו להתיז ראש שניהם מעליהם. ובחמת-רוחו עזב את האולם ויבוא אל חדרו ויתנפל על מטתו בלב נשבר וברוח נואשת.

ויבוא דבר המלך וגזרתו הרעה עד אוזן שבעת השרים יועציו ורואי-פניו, ויתעצבו מאד אל לבם. וגם נפל פחד אלהים על כלם, כי אמרו: עתה יפקוד המלך גם עלינו והרגנו, בחשדו בנו כי ידנו היתה במעל לבחור לבנו מחנך חסר-לב.

ויחליטו כולם פה אחד למהר אל המלך למען השקיט את סערת רוחו כי קשתה ולדבר על לבו לשוב מגזרתו הרעה והנוראה אשר גזר על בנו ועל מחנכו.

ויעשו כן, וישדלו את המלך בדבריהם, לאמר: “אל נא מלכנו ואדוננו! אל נא ייחר אפך בבנך יחידך ובמורהו האומלל, אשר מאהבתו את בנך יחידך ומיראתו אותך לא הרהיב עוז בנפשו לגלות לך את כל האמת המרה כי לא אבה לעכר את רוחך. על כן נפשנו בשאלתנו מאתך לקרוע רוע גזר-דינך מעל שניהם ולתת להם עוד שנה אחת לנסיון. למען ימשיך הנער את למודיו ולמד והשכיל הפעם לדעת כחפץ לבך אתה. שנה זו – שנת העשרים היא לחייו. ויש לקוות, כי את אשר לא הספיק לעשות בשנים שעברו, יעשה בשנה זו, לשמחת כולנו”.

“אבל, קרא המלך בחמתו, להגכם הבל! היאמן כי יסופר, כי את אשר לא הספיק בני בתשע עשרה שנות חייו יספיק בשנה אחת כדבריכם?”

אולם השרים לא אמרו נואש, וישובו לפצור במלך באמרם, כי גם כעבור שנה לא יאחר המלך את המועד להוציא את בנו ואת מחנכו להורג. אם לא ישתנה המצב לטובה. כי “סוף פזיזות – חרטה, וסוף סבלנות – תקוה ואשר”.

ויהי כי חזקו עליו דבריהם, ויעתר להם המלך לחכות עוד שנה אחת ולא יוסיף.

וכאשר קוו השרים כן היה. כי בשנה ההיא שב בן המלך מדרכו הרעה אשר הלך בה לפנים וישם לבו אל למודיו, וילמד בחשק ובשקידה מאין כמוה, ויעש חיל יום-יום, עד כי חכם מאד. ולשמחת האב לא היה קץ.

ג.

ויהי לתקופת השנה ויאמר אזדשיר לשוב ולהעמיד את בנו לבחינה כאשר דבר, ויזמין את שבעת השרים רואי פניו ואת יתר החכמים והאצטגנינים החוזים בכוכבים לבוא אל המבחן, ביום אשר יעד.

בלילה ההוא, הוא הלילה שלפני יום הבחינה, נדדה שנת הרב מעיניו, מיראתו פן יכשל תלמידו גם הפעם בבחינתו, והיתה אחריתו הוא להכרית יחד עם תלמידו. ובן-המלך, נדדה שנתו גם הוא. ויקרא אליו את יודעי העתים החוזים בכוכבים, לדעת: היצליח בבחינותיו אם אין? ויאותו לו האנשים ויעשו כחכמתם, ומה נבהלו בהווכחם כי גם הפעם לא יקום הנער לפני בוחניו. ויתר לב הרב לבשורה הרעה ויאמר אל בן-המלך לאמר: “אבדנו שנינו אבדנו! נפול תפול בבחינות, והפעם אין עצה ואין תבונה להמלט מרוע הגזרה”.

הנער הרכין את ראשו ויעמיק חשוב רגע, ואחר תלה עיניו במורהו ויקרא ויאמר: “אל נא, מורי הטוב, אל יפול רוחך עליך גם הפעם ואל תבהל, כי אללה יהיה בעזרתנו, והוא יצילנו”.

ויעמיד המורה פנים שואלות לאמר: “מה זאת? ומה העצה היעוצה מלפני בן-המלך?”

ויען הנער ויאמר: דרך אחת לפני. בעמדי לפני הבוחנים, אהיה כאלם לא יוציא הגה מפיו, בהכות אותו אללה פתאום מכת שיתוק והיה על כל שאלה אשר יציגו לי בוחני, אחריש, אתאפק, ולא אענה, ואתה, מורי הטוב חכה-נא עד יעבור זעם, ואללה הטוב יהיה בעזרתנו להצילנו.

ויהי כן כאשר אמר בן-המלך. וכראות אזדשיר כי נאלם בנו פתאום דומיה, וכי דבקה לשונו לחכו, – ויפול עליו לבו ויקרא בספקו כפיו לאמר: “אכן הבינותי הפעם את דבר החזות הקשה אשר חזו האצטגנינים בהיות בני בן שש, כי מקרה רע יקרהו בהגיעו לשנת העשרים, ואם הוסיפו החכמים אז ויאמרו כי אך מקרה הוא ויעבור, – הן עשו זאת רק למען השקיט רוחי; ועתה הנה הגיעה השעה, והאסון בא!”

ובדברו הרים המלך עיניו השמימה ויקרא בחמת-רוחו לאמר: “ה' אלהים, מה עשית לי? כי מה חטאתי לך ומה הלאיתיך, אשר כה תכביד ידך עלי לדכאני ולענותני? – את אשתי אהובתי לקחת ממנו בעודה באבה; ואת הבן היחיד אשר נתת לי ממנה ואשר אמרתי הוא ינחמני מיגוני, הנה שבת עתה ולקחת גם אותו ממני! כי מה יסכון לי בן אלם אשר לא יפתח פיו? ומה יסכון לממלכתי האדירה אחרי מותי – ואלם חשוב כמת?”.

ובדברו פרץ אדזשיר בבכי מר ויפול ארצה מתעלף. ויחישו כל השרים אליו, וירימוהו מעל הארץ, ויהי בית המלך כולו כמרקחה מרוב צער ויגון; ויבהילו את רופאי החצר, ואחרי עמל רב עלה בידם להציל את המלך ולהשיבו לתחיה אחרי אשר חשבוהו למת.

ולמלך הזקן אשה שניה, צעירה ויפה עד מאד, והוא יעדה לו למלכה כעבור שנתים אחרי הלקח ממנו אשתו הראשונה, אם שמחיאל בנו. וכשמעה את הבכי והיללה אשר הד קולם הגיע עד חדרה, ותמהר אל המלך לדעת את אשר קרה, ומה הזעקה אשר הקיפה פתאום את הארמון?

וכאשר נודע לה פשר דבר, וגם ראתה את בן-המלך יפה-התואר העומד על יד מטת אביו חוור כמת מבלי הוציא הגה מפיו, ותחשק נפשה בו ותקרץ לו בעיניה ללכת אחריה. ותביא את הנער חדר בחדר ותגד לו כדברים האלה לאמר:

“שמוע שמעתי, בני יקירי, על דבר האסון הגדול אשר קרה בהאלמך פתאום בשעת בחינותיך, לדכאון-רוח אביך האומלל; אבל אל נא תתיאש ואל יפול רוחך עליך. בטוחה אני, כי אך מקרה הוא ויעבור, ולא אפונה כי אסונך זה הוא פרי בגרותך, כי הנה כבר הגעת לשנתך העשרים וטרם באת בברית הנישואים. ולוא מצאת לך אשה כלבבך, כי אז לא נפגעת והיית ככל האדם. על-כן שמע בקולי ותנצל מאסונך כרגע ורפואתך בטוחה. שא נא עיניך וראה… התמצא לך אשה יפה ממני? ועיני אני שחורות כעורב, וקומתי אני גבוהה כתמר חכי ממתקים וכלי מחמדים, ואתה גם אתה הנך מכלול-היפי, ויכול תוכל להיות לי דוד ורע. ועתה הבה נכרתה ברית בינינו, והיית אתה לי ואני לך. ועל דבר אביך אל תדאג כי אני אצילך מידו. עוד הלילה אצילך ברצחי אותו נפש בשנתו ואיש לא ידע ולא ירגיש. כולם יאמינו כי בא קצו לרגל התרגשותו הגדולה היום והיית אתה בן לילה למלך ואנכי מלכתך, שגל לימינך!”

ויהי כשמוע הבן את דברי אמו-חורגתו, ויתר לבו ממקומו מרוב כעס וחימה, כי לא האמין למשמע אזניו. ובחמת רוחו כי קשתה הביט באמו-חורגתו כאיש אשר נטרפה דעתו עליו, ויחרוק שיניו, וישלח אגרוף למולה כאומר: “הבא להרגך – השכם להרגו”.

והאם החורגת, אשר הבינה להגיגו ותרא את תנועותיו המשונות, ואת מבטי עיניו המזרות אימה, – ותהפוך לו עורף כרגע, ותמהר ותמלט החוצה. ותבוא ותצעק אל המלך לאמר:

“אכן בן בליעל הוא בנך זה, אדוני המלך! נחש ערום הוא! בן סורר ומורה אשר לא ירתע מפני כל, ואף מפני רצח אביו יולדו למען מלא תאות לבו הרע… קראתיו לבוא עמי החדרה למען דבר על לבו, להשקיט רוחו ולהפיג צערו, והנה אחזני בכנף בגדי בכל כחו, ויאמר לחלל כבודי וכבודך אתה, אביו יולדו, וגם נסה לפתותני לרצחך נפש הלילה למען יירש את כסאך אחריך, מבלי חכות ימים רבים… והתודה לאללה, כי הצלחתי להמלט מבין ידיו בדרך נס, ולבוא עדיך למען גלות את אזנך ולמען הצילך ממות בטוח. ועתה אם לא תשיב לרשע כגמולו, זאת בקשתי מלפניך, הרגני נא הרוג בידיך אתה, ואל אראה ברעה אשר תמצאני מידו”.

ד.

ויהי כשמוע אזדשיר המלך וכל יועציו את דברי המלכה ויתחלחלו, ופני המלך חפו. ויקרא בקול רועד באזני כל המסובים לאמר: “אחת דברתי, כי אין עצה ואין תבונה לנגד האסון אשר חזו החוזים על בני בשנתו העשרים, וטוב מותו מחייו, – מות ימות”:

ובראות השרים כי כלה ונחרצה היא מאת מלכם ויתנפלו כולם ארצה לרגליו ויפילו לפניו את תחנוניהם לאמר: “אל נא מלכנו! אל נא תשלח יד בבנך להרגו נפש. ואל תשעה גם לדברי המלכה. לבנו אומר לנו, כי התעה אותה דמיונה לחשוב על בנך את אשר חשבה, וכי חף הוא מכל פשע. ולא נפונה, כי לב המלכה יכה אותה אחר המעשה, והצטערה צער רב על חשדה בנער מבלי העמק חשוב, ועל הביאה אותך לידי מעשה נורא אשר כזה לרצחו נפש על לא עון בכפיו”.

ובדברם בקשו רשות מאת המלך לצאת אל החדר הסמוך למען תת לו מנוחת-רגע ויכולת להמלך בנפשו. וכבואם החדרה נועצו ביניהם ויחליטו, כי שר-השרים ישוב לראות את המלך, ויתן תקף ועוז לדבריהם בהוכחות ובראיות מן החיים בספרו לו ספורים שונים להוכיח לו “כי טובה סבלנות מפזיזות”.

ויהי כן כאשר אמרו. ולמחרת היום בא שר-השרים לראות את פני המלך, וישתחו לפניו וישק כנף אדרתו. והמלך פקד עליו לשבת על ידו, ויודיעהו בסבר-פנים לאמר: כי החלט החליט למלא אחרי עצת השרים ולדחות את גזרתו לימים מספר, וגם נתן צו לראש הטבחים לבל יגע בבנו לרעה עד הנתן פקודה חדשה.

וישמח שר-השרים ויאמר: אכן הטיבות מלכי ואדוני אשר עשית, ועתה סמוך לבי בטוח כי לא יקרך מקרה המלך אשר עשה מעשה פזיז ויתחרט באחריתו.

ויקרא המלך לאמר: מה היה המקרה הלז? ספר ואשמעה!

ויספר השר למלך כדברים האלה לאמר:

מעשה במלך אחד אשר אללה הטוב חננו בעושר ונכסים רבים, וגם חכמה ותבונה נתן לו; ורק מדה אחת מגונה היתה בו: כי הלך לבו אחר הנשים, ויהי זה דרכו תמיד לצאת יום-יום לטייל בסביבות עיר בירתו, ומדי ראותו חצר פתוחה לפניו – ונכנס אליה לראות פני בעלת-הבית…

ובאחת החצרות אשר בעיר גר סוחר עשיר ונכבד מאד, ולו אשה יפה להפליא, לא היה כמוה בכל נשי העיר, והסוחר אהבה אהבה עזה. כי מלבד יפיה היתה גם “אשת חיל” צנועה ויראת-אלהים, ורודפת צדקה וחסד כל הימים.

ויהי זה דרך הסוחר תמיד לסגור את דלתות שער חצרו על מסגר, כצאתו בבוקר-בבוקר לעסקיו ולקחת את המפתח עמו עד שובו הביתה בערב-בערב, כי ירא האיש את מלכו אשר ידע כי רודף הוא אחרי נשים. ובראות המלך את דלתות חצר הסוחר כי סגורות הן על מסגר תמיד, וייחר אפו, כי אמר בלבו: בטוח אנכי אשר אך מחשדו בי יעשה בעל החצר את אשר יעשה. וישמור את הדבר בלבו.

ויהי היום וישכח הסוחר לסגור את דלתות שער חצרו כדרכו תמיד בצאתו לעסקיו, וכעבור המלך דרך שם בטיולו, וימצא את הדלת פתוחה לפניו, וימהר לבוא אל החצר פנימה, והנה אשת הסוחר עומדת על מפתן פתח ביתה. ויגש אליה ויברכנה לשלום, ויבקש ממנה להביא לו כסא לשבתו לנוח מעט בחצרה. ותבהל אשת הסוחר, כי הכירה את פני המלך וגם הכירה לדעת את מחשבתו הרעה… ועל כן שמה אל הערמה פניה. ותביא לו כסא לשבתו, ותאמר: “חכה נא לי רגע, אדוני ומלכי, עד אשר אחליף שמלותי ואלבש חמודות למען קבל פניך כראוי למלך רם ונשא כמוך”. וגם נתנה לו ספר קטן, הוא ספר תורת משה נביא אללה, אחרי סמנה בו את הדף אשר יקרא בו בלכתה… וכראות המלך כי בוששת היא לבוא ויבן כי בערמה עשתה האשה, וייחר אפו, ובקומו ללכת לדרכו – נתן עיניו בדף המסומן אשר בספר והנה כתוב בו: “לא תנאף!”… וישליך מידו את הספר בזעם ויפן וילך לדרכו; ובחמתו שכח את שרביטו, שרביט-הזהב, – בתוך החצר.

והאשה הציצה בעד חלון-ביתה ותרא את המלך בצאתו, ותשמח מאד ותודה לאל במועל כפיה על הצילו אותה מידו.

ויהי בערב בשוב הסוחר לביתו, וירא והנה שרביט-זהב מפנת חצרו. ויבן כי שרביט המלך הוא, וישאל את אשתו לאמר: מה השרביט הזה אשר אנכי רואה?! ויהי כי ספרה לו אשתו את כל הקורות אותה ביום ההוא, וגם התרעמה עליו על שכחו לסגר את דלתות שער החצר כדרכו תמיד, ויקדרו פניו וירעמו ותחת האשימו את עצמו האשים את אשתו. ולא אבה שמוע לדברים אשר דברה אליו לאמר: לא חטאתי! ויגרש אותה בחרפה מביתו, ויאמר: “לכי שובי לבית אביך, כי את לא אשתי ואני לא אישך”. ותלך האשה ותשב לבית-אביה.

ויראו קרובי האשה, כי עומד האיש במריו לבלי האמין בדברי אשתו וביושר לבה וצדקת-תומתה, – ויחר אפם ויביאו את הדבר עד שער המלך, לאמר: גרש זה את אשתו ולא עונה.

וכעמוד שני הצדדים לפני המלך, ויפתח הסוחר בעל האשה פיו במשל ובמליצה ויאמר: השתחויתי אדוני ומלכי, הטה נא אזנך ושמע לדברי עבדך עד תומם, ואחר תחרץ משפטך.

כרם היה ליריבי אלה, העומדים לפניך לדבר עלי סרה, בקרן בן שמן, ואעבור עליו באחד הימים, ואראהו ואחמדהו בלבי ואקנהו מהם בכסף-מלא בהבטיחם אותי לאמר: אדמתו עידית, ופריו הלולים. ובקחתי אותו מהם ואטפל בו באמונה, ואוסיף לעזקהו ולסקלהו ואשום עיני עליו לטובה כל הימים, ואקו כי יעשה ענבים בסוף השנה – ויעש באושים. ואומר להשיבו להם, ואדרוש מהם להשיב לי את כספי, ככל אשר התנינו בינינו ביום הקניה. ויתנפלו עלי בזעם אפם, וגם קראו לי בוגד ונבזה, וגם סחבו אותי הלום לעמוד לפני כסא כבודך למשפט, והם המה אשר בגדו בי, וגם חמסו וגם שקרו, ויגזלו את כספי ממני ללא כל צדק. ועתה אדוני ומלכי, שפט נא ביני וביניהם.

ויענו האנשים לאמר: השתחוינו, אדוננו ומלכנו. שקר בפי האיש, רק בו אשמתו ולא בנו, בעזבו את דלתות כרמו פתוחות לרוחה לרגלי כל עובר ושב. ואם אלה עשו בו מה שעשו, וגם שלחו יד בפריו וישחיתהו, – מה אנו כי עלינו תבוא תלונתו? ואנחנו חפים מפשע, כאשר עיניך רואות. המשל אומר: “שומר תאנה יאכל פריה”; והוא, יריבנו זה העומד לפניך, לא נזהר ולא שמר על תאנתו! ולא עלינו איפוא תלונתו.

ויבן המלך על מה ירמזון בעלי הריב, ויכהו לבו על המעשה הרע אשר עשה להביא אסון על ראש אשה אומללה חפה מפשע, ויתעמק במחשבותיו ויפן אל הסוחר ויקרא לאמר: “אתה הרשע ויריביך הם הצדיקים! כי למה עזבת את דלתות כרמך פתוחות, ולא שמרת עליו מכל משמר, כאשר היתה חובתך לעשות? – והנה עד נאמן אני לדבריהם, כי גם אני עברתי לפני ימים מספר על יד כרמך בצאתי לטייל לרוח היום. ובראותי אותו פתוח לרווחה – ואבוא אליו לראות ביפיו… אבל חכי לא טעם מפריו, וידי לא נגעה בו לרעה… ועתה יהיה לבך סמוך בטוח כי כרם חמד הוא. ועתה שוב שים עיניך על כרמך לטובה כאשר עשית, ושמחת בו כבראשונה!”

וישלים המלך בין היריבים ובין הבעל ואשתו, ויצא מאתו שמחים ועליזים.

ויכלה שר-השרים את ספורו, ויוסף לאמר:

אכן, היריבים יצאו שמחים ועליזים, לא כן המלך, כי רחק לבו משמחה; מר לו מר על המעשה הרע אשר עשה בפזיזותו להביא שנאה, ואף כי לשעה קלה, בין שני נאהבים ונעימים".

ה.

ויקרא המלך אזדשיר בזעם אל השר ויאמר: “אבל אין ספורך כי-אם ספור, ואין בו כל אות ומופת על בני כי צדיק הוא, וכי לא היתה כל מזימה רעה בלבו לחטוא כנגד המלכה וכנגדי אני, ואין הנידון דומה לראיה”…

וישתחו השר לפני המלך, ויאמר: אמנם צדקת, אדוני, בדבריך. אבל אל נא ייחר אפך בעבדך ואדברה כי לא נתנה המלכה כל אות ומופת נאמן להוכיח כי אכן חטא חטא הנער. ואל נא תשכח את המעשה “יוסף הצדיק ואשת פוטיפר”, המסופר בספר תורת משה נביא אללה, עליו התפלה והשלום! וכלום מעשה בנך אינו דומה לאותו המעשה, ואינו אומר לך: דרשני?!

ואם מעט לך ספור המעשה של יוסף ואשת פוטיפר, למען השיבך ממשפטך אשר חרצת להמית את בנך יחידך, בטרם נוכחת נאמנה כי אמנם חוטא הוא, – הבה אספרה לך עוד ספור אחר, ספור “הסוחר ואשתו”, למען תווכח כי חובה על כל אדם, ואף כי על מלך גדול כמוך, להתנהג בזהירות מרובה בכל מעשה לבל יעשהו מתוך בהלה, כי מעשה כזה בעוכרי-עושהו הוא תמיד, ואין לו כפרה עד עולם.

ויאמר המלך: “ספר, ידידי, ספר!”

ויספר השר כדברים האלה לאמר:

"באחת הערים הגדולות אשר ביון היה סוחר עשיר מאד, ולו אשה יפה להלל. ויהי היום ויאמר הסוחר לנסוע לעיר אחרת לרגל עסקיו, ומחששו לעזוב את אשתו לבדה בביתו מבלי “עין רואה ואזן שומעת” פן תבגוד בו, – הלך וקנה שני תוכים צחי-לשון, מטיבי-דבר בלשון בני-אדם. ויתן אותם בתוך כלוב עשוי זהב אשר הכין למענם, ויתלה את הכלוב בחדר אשתו; ויצום לשים עינם על כל מצעדי אשתו ולספר לו בשובו. ואחר יצא לדרכו בלב שקט.

ויהי היום ותסר לבית הסוחר אחת הזקנות הפותות והמפתות אשר זה דרכן לצוד נפשות נקיות ברשתן; ותפן לבעלת-הבית בחלקת לשון ותאמר:

למה לך, היפה בנשים, לשבת בית בודדה וגלמודה כל הימים? הלא חטא הוא! כי למה ברא האלהים הגדול את עולמו אם לא לטובת בני האדם ליהנות בו? ואם בבני אדם פשוטים כן, באשה יפה וצודה לבבות כמוך על אחת כמה וכמה! לכן אם שמוע תשמעי בקולי והביאותיך אל מכירי הטובים, ובקרת אותם וראית את החיים בכל יפים וזהרם. וטעמת אותם במלואם, כי רק פעם יחיה האדם בעולם הזה ולא יוסיף!

ויהי כשמוע התוכי את דברי הזקנה, ויחרד; ותיכף לצאתה נשא קולו ויאמר אל בעלת-הבית: אל נא, גברתי הטובה! אל ילך לבך אחרי הזקנה הבלה והפותה, אשר כל מגמתה להטות אותך מדרך הישר, לאסונך את ולדאבון לב בעלך אשר אהבת-מות אהבך ואל נא תאלציני לספר לבעלך בשובו את כל הקורות אתך ככל אשר הטיל עלי.

ותבער חמת בעלת-הבית על התוכי, ותפתח את הכלוב ותסחבהו משם בזעם ותמלק ראשו מעליו באכזריות רשע, ותשליכהו הצדה בבוז. ואחר הלכה אחרי יועצתה, הזקנה הבלה, לכל אשר הביאתה.

ויהי בשוב הסוחר מדרכו, וירא והנה אין התוכי בכלובו. וישאל את אשתו על אדותיו, ותספר לו האשה כי חלה התוכי אחרי נסעו, וכי מת מחליו זה כעבור שני ימים.

ויחשוד הסוחר בדברי אשתו. וגם חרה לו מאד על מות התוכי; ובצאת אשתו אל המטבח להכין את ארוחת הצהרים, ויגש הסוחר אל רעית התוכי אשר נשארה בחיים אחריו, וישאל אותה לסבת מותו של התוכי. ותספר לו התוכית את פרשת כל המקרה; את דברי הזקנה הבלה אשר לכדה את בעלת-הבית ברשתה, ואת מעשה האשה אשר הרגה את בן-זוּגה התוכי האומלל על העיזו להשיבה מדרכה הרעה.

ותבער חמת הסוחר על אשתו הבוגדת, ויגרש אותה בחרפה מביתו.

ויהי היום ותפגש אשת הסוחר המגורשה במשרתת ביתה ברחוב, ותגש אליה ותשאלנה כמתרעמת לאמר: “הגידי נא לי מדוע הלשנת עלי באזני בעלי, ותספרי עלי רעות באזניו. הזה גמולך על כל החסד והטובה אשר עשיתי עמך כל הימים?”

ויצר לנערה מאד על דברי גברתה, ותקרא לאמר: “אל נא באפך, גברתי. כי לא אני הלשנתי עליך בפני בעלך, כי אם התוכית אשר לבה עליך על המעשה הרע אשר עשית לבן-זוגה, בהסירך ראשו מעליו”.

“אבל – הוסיפה הנערה ותאמר – התפארי עלי, גברתי, כי לי עצה ותבונה להשיב אליך את לב בעלך לאהבה אותך כבתחלה; ועוד היום אעשה זאת למענך. רק זאת אשאלה ממך אותה אבקש: כי תמציאי לי רחים, חרב לטושה, ומשפך גדול”.

ותמהר אשת הסוחר, ותביא לנערה את כל אשר שאלה ממנה. ותעל הנערה את כל הכלים על גג הבית, ותתן את הרחים ביד גברתה לסובבן, והיא לקחה את החרב הלטושה בידה ותסובבנה אילך ואילך אל מול קרני השמש למען תת לה ברק; ודרך המשפך אשר בידה השניה שפכה מים רבים מתוך ברז על פני כל החצר סביב.

ויהי בשוב הסוחר בערב לביתו, וישאל את התוכית כדרכו לכל הקורות בביתו ביום ההוא; ותען התוכית ותאמר אליו: “חדשות בל נעשו היום בבית, ורק זאת ראיתי, כי הבריקו ברקים, ורעמו רעמים, וגשם רב ניתך אל החצר”.

וייחר אף הסוחר ויקרא לאמר: “שקר בפיך! כי האמנם בכל הארץ יהיה חום קיץ, ורק בביתי אני, יברקו ברקים וירעמו רעמים וגם גשמים ירדו כאשר ביום סגריר? עתה נוכחתי לדעת כי לב רע ברא לך אלהים, וזה דרכך להכביר שקרים וכזבים אשר אין להם שחר. ועתה מי זה יערב לידי כי כל אשר דברת על אשתי בשובי ממסעי לא בשקר יסודו? ומי יודע אם לא לה הצדקה ולי בושת-הפנים?”

ובדברו מהר אל התוכית ויוציאנה מכלובה ובאפו כי עז חבט את ראשה בקרקע הבית באכזריות חמה וימיתנה. ואחר מהר אל אשתו ויתודה לפניה על חטאתו אשר חטא לה, ויבקש סליחה וישיבנה אליו.

אבל אהה! לא ארכו הימים והאיש נוכח לדעת כי לא כאשר חשב כן הוא. כי בהקדימו פעם לשוב אל ביתו, מצא את אשתו והנה היא מתרפקת בזרועות אהובה. וייחר לו מאד ויקרא במר-רוחו לאמר: “אכן צדקה התוכית האומללה בדבריה, ואני הרשע גמלתיה רעה תחת טובה, בגלותה את אזני על מעשי אשתי הבוגדת”. וישב ויגרש את אשתו בחרפה מעל פניו לבלי השיב עוד, ולבו כאב כל הימים על רצחו את התוכית נפש והיא כנה ונאמנה לו ולא יכול להנחם עליה כי איננה, כי “אין אחר מעשה כלום – זולת כאב לב ושברון-רוח…”

ו.

ויהי כאשר כלה השר לדבר את דבריו, וירכין המלך ראשו כמעמיק חשוב, ואחרי רגעים מספר, פנה אל השר ויאמר לו:

“אמנם יפים ספוריך ואולי גם כנים, אבל אין בהם ראיה חותכת לחייב את האשה ולהצדיק את בן-המלך כאשר חפצת. אולם מודה אני כי אין לאדם להיות פזיז במעשיו, ועל כן הנה נעתרתי לך להביא את הדבר לפני השופטים למען יוציאו לאור את משפט בני”.

ויבהיל המלך את השופטים וימסר בידם את הדבר וגם פקד עליהם למהר ולחרוץ משפט בנו לשבט או לחסד בעוד שני ימים.

ויבוא המלך לחדרו סר וזעף, ויתנפל על מטתו ולבו מלא יאוש. ויאמר אל נפשו:

“אם יחייבו השופטים את בני – אוי לי, ואם יחייבו את המלכה – אללי לי! טוב טוב היה לי לרצוח את שניהם נפש ולהיות אני החייב בעיני בני-עמי מאשר להביא את הדבר למשפט אשר לא ינחילנו כי אם קלון, אותי ואת ביתי. ואנה אוליך את חרפתי?” ומרב שיחו וכעסו, חוורו פניו כסיד, ויתעלף.

ויבהילו את הרופאים ויבדקו את המלך וימצאו כי הסכנה גדולה, כי פלצות אחזתו, וכפשע בינו ובין המות.

בין כה וכה והלילה בא, וכל בית המלך עלו על מטתם מתוך פחד ודאגה לחיי המלך; והמלכה הגדילה. ותתהפך על משכבה מבלי יכלת לעצום עין, ולבה הכה אותה על המעשה הרע אשר עשתה להאשים את בן-המלך, ולסכן את חיי המלך בעלה; וגם פחד המשפט היה לנגד עיניה, כי פחדה פן תגלה חרפתה והיתה אחריתה להכרית.

ואחרי שיתה עצות בנפשה, כדת מה לעשות למען תקן את עותתה בעוד מועד, גמרה המלכה בלבה להתיצב לפני המלך החולה עוד בלילה ההוא, להתודות לפניו על חטאתה ולהתחנן לפניו לבטל את המשפט בעלות השחר, ולהבטיחו כי היא בידיה תשים קץ לחייה, בשיתה עץ בלחמה לכפר על עוונה.

ותבוא המלכה לפני המלך אשר נדדה שנתו מעיניו גם הוא, ותפקוד על הרופאים לעזוב את החדר, כי דבר נחוץ לה אליו. ובהשארה עמו לבדה, התפרצה בבכי גדול בגשתה עד מטת המלך. ותספר למלך את פרשת כל הדברים אשר עברו בינה ובין בנו. ותצדיק את בן-המלך ותאשים את נפשה. ותבקש מאת המלך לבטל את המשפט וגם הודיעתהו כי תשים קץ לחייה בידיה עד הבוקר למען הציל את כבודו לבל יהיה לשמצה בפי כל.

ויהי כשמוע המלך את דברי המלכה ויתחלחל, כי לא האמין למשמע אזניו, ויהי מחריש רגע, משתאה לדעת הבהקיץ אם בחלום שמע את אשר שמע, ומה יענה את המלכה אשר אהבת מות אהבה.

עוד הוא מעמיק חשוב והנה בנו יחידו בא החדרה ויחבק את ידי אביו המלך וינשק אותן באהבה רבה, ויאמר: אבי! אבי! מחמד לבי ומאור עיני, בשנתי הלילה חלמתי חלום, ואמהר להשמיעו באזניך, ואתה שמע ושמח…

בחלומי והנה מלאך-אללה עומד לפני והוא קורא אלי בקול ערב וצלול לאמר: בא הקץ לאלמותך, ומעתה היה תהיה כאחד האדם. לשונך תביע רננות, ולבך יהגה חכמה לשמחת אביך המלך ומורך מחנכך להשכיל. ועתה מהרה ובשרת את הבשורה המשמחת, אשר אני נותן בפיך בפקודת אללה הטוב והרחמן. והגדת להם לאמר: בא הקץ לכל ענוייך אתה וכל ענוי אביך ומורך אשר התענו בגללך. כי מעתה תהיה בן ראוי לאביך ותלמיד הגון למחנכך, ובעלותך על כסא המלכות כבוא עתך – היה תהיה מלך מושל בחסד עליון, ואללה יהיה עמך להצליח דרכך.

ויהי כאשר כלה הבן לדבר את דבריו ותחי רוח המלך, ויושיט את זרועותיו אל מול בנו, ויחבקהו וינשקהו. וילחצהו אל לבו בכל כחו למרות חולשתו הגדולה ויאמר אליו:

החייתני, בני, החייתני! ומי יתן ויאמנו דבריך לשמחת לב כלנו, ונסו יגון ואנחה מתוך גבולנו!

ויהפוך פניו לנוכח פני המלכה אשר עמדה נבוכה ויושט ידו לה ויאמר: אמנם חטאת, וחטאתך כבדה מנשוא כי כפשע היה בין בני ובין המות בגללך. אבל הנה באה הודאתך ותכפר על עוונך, “ומודה ועוזב ירוחם”. ועתה חיה תחיי ולא תמותי, והיתה שמחתנו שלמה מבלי כל צל תוגה".

ותפול המלכה לרגלי המלך ותחבקהו, ותשק את יד המלך, ואחר מהרה גם אל בן-המלך, ותבקש את סליחתו על המעשה הרע אשר עשתה מתוך טרוף-דעת. ויעתר לה בן המלך גם הוא וישב לה חבה תחת חבתה אליו, לשמחת לב אביו המלך.

ויהי בבוקר וימהר המלך להודיע את השופטים כי בטל המשפט כנגד בנו ומלכתו; וישמעו השרים ורואי-פניו את הדבר וישמחו. והבשורה הטובה, כי החלים בן המלך מאלמותו בדרך נס, הקיפה את כל מדינות המלך ותגדל השמחה בארץ ויערכו חגיגות עד אין קץ לכבוד בן-המלך, ולכבוד המלך אשר נצל גם הוא ממות.

וככלות ימי החגיגה אשר נמשכו שבעה ימים רצופים, קרא המלך את הבוחנים ויבחנו את בנו יקירו בלמודיו, וימצאו הבוחנים, כי ידי הנסיך רב לו בכל חכמה ומדע יותר מאשר פללו. ויפצחו כולם פיהם בתודה והלל לאללה הטוב והמיטיב על כל חסדיו אשר עשה עם הנסיך ועם המלך.

ויפקד המלך להושיב את בנו על כסא המלכות בחייו, כי כוחו עזבהו ולא יכול עוד לנהל את עניני המלוכה כאשר עשה. ויהי כן כאשר פקד המלך ויחגוּ כל אזרחי הממלכה את חג עלות הנסיך החכם על כסא אביו, ויהי המלך החדש משכיל בכל דרכיו, ואללה עמו.

אז יזכור הנסיך את כל הטובה אשר עשה עמו מחנכו היהודי בימי נעוריו ואת כל הרעה אשר השיגתהו בגללו. ויקראהו אליו ויאמר:

מורי ומחנכי להועיל! במה אכף לך ובמה אכפרה פניך בעד כל הרעה אשר הסבותי לך במשך שנות נעורי הרבות, אם לא בשימי כעת את כסאך מעל לכסאות כל השרים ורואי-פני?! והיית לי מעתה יועץ נאמן כל ימי חייך.

ותגדל שמחת הרב המחנך לדברי תלמידו-מלכו, ויהי לו ליועץ נאמן כל ימי חייו. ולשמחת אחיו היהודים אשר במדינת פרס לא היה קץ, כי כגדול השפעת ר' אברהם רפאל הכהן על מלכו, השתדל להטותה לטובת אחיו.

זכרה לו אלה לטובה!

יוסף זאד

"כבד את אביך ואת אמך

למען תצליח בדרכך".

לפני שנים רבות מלך בארץ פרס מלך ושמו יוסף זאד, ויתהלך המלך ערירי ימים רבים, כי אשתו המלכה עקרה ולא ילדה, ויצר למלך מאד על כי מנע אללה ממנו פרי בטן לרשת כסאו אחריו ויתהלך קדורנית כל הימים.

ויהי היום ויקרא המלך את ספרו לבוא אליו לגוז לו שערותיו כדרכו. ויהי כעמדו לפני המראה, וירא המלך והנה החלו שערותיו להלבין, ויגדל כאבו מאד על ערירותו, ומרוב יאושו תקפתהו מרה שחורה, וירם השרביט אשר בידו ויך במראה מכה אחת חזקה וישברנה לרסיסים, וגם על הספר האומלל שפך זעמו, ויגזר עליו לרצחו נפש. ועוד זאת שלישיה, הוא הוציא פקודה נמרצת לכל תושבי עיר בירתו לאמר: איש איש מכם ילבש מעתה שחורים ויתעטף כל הימים שחורים לאות, כי לוקחים אתם חלק בצערי, צער מלככם, אולי יתעשת אללה וירחמני ויתן לי בן זכר לרשת כסאי בטרם אמות. ויעשו כל בני העיר כמצות המלך ואיש לא העז לעבור עליה כי בנפשו הוא.

ויהי היום ויעבר דרך עיר המלך “דרויש”² אחד, ויתמה לראות את בני העיר כולם לבושים שחורים והם כמתאבלים, וישאל על סבת הדבר, ויספרו לו לאמר: מצות המלך היא ואין לעבור עליה, אולי ירחם אללה ויבנה³.

ויהי כשמוע הדרויש את הדברים האלה ויאחז דרכו ישר אל חצר המלך ויבקש רשות מאת השוער להתיצב לפני המלך באמרו, כי דבר נחוץ לו אליו. וישאלהו המלך, מה לך? ויען הדרויש ויאמר: השתחויתי, אדוני ומלכי, סרתי אל עיר בירתנו זאת להתארח בה ימים מספר, ואשמע את דבר אסונך, כי מנעך אללה מבנים, וגם ראיתי את האבל אשר על פני אזרחיך ויכאב לבי מאד, ואומר לבוא אליך לעוץ לך עצת דרויש נאמן לאללה ולמלכותך, אולי יש תקוה, ורפא לך מכאובך וישמח לבי גם אני.

וישמע המלך ויאורו פניו לרגע, וישאל את הדרויש: ומה העצה אשר אתך? ואם יעלה בידך להסיר דאגה מלבי ונתתי לך עד חצי מלכותי.

אז יוציא הדרויש תפוח יפה מכיס בגדו, ובהושיטו אותו למלך אמר: יאכל נא אדוני המלך את חצי התפוח הזה, ואת חציו השני ישאיר למלכה ותאכל, ופקד אללה את שניכם לטובה, ובהגיע המועד תלד המלכה לשמחת כולנו, ורפא לשניכם מעצבונכם. וישמע המלך וישמח שמחה גדולה, וימהר ויאכל את חצי התפוח, וירץ אל המלכה ויתן לה את החצי השני ותאכל גם היא, ופני שניהם העצובים לא היו להם עוד.

ויהי בצאת המלך לחדר המלכה – וישאיר אחריו את “ויזירו” והוא יהודי, לארח לחברה עם הדרויש “המבשר הטוב” עד שובו, כי גדל כבוד הדרויש בעיניו מאד על הבשורה הטובה אשר הביא לו. וכשמוע הויזיר את דברי הדרויש וגם ראה בהושיטו את התפוח למלך לרפא אותו מעקרותו, ויגלה גם הוא את צער לבו באזני הדרויש בטרם יספיק המלך לשוב, באמרו: אדוני הדרויש! תיקר נא נפשי ונפש נות ביתי בעיניך ועשה נא גם עמנו אות לטובה לרפאנו כיום הזה ממחלתנו – מחלת העקרות – אשר נוגענו בה כמו המלך והמלכה, ומשכרתך תהיה שלמה מעם אללה ומעמנו. ויאות הדרויש גם לדברי הויזיר, ויושט גם לו תפוח ויאכל הויזיר חצי התפוח ואת החצי השני שמר לאשתו. ויקומו דברי הדרויש: כאשר מלאו הימים ילדו שתיהן גם המלכה וגם אשת הויזיר. אבל אהה! ככל אשר גדלה שמחת הויזיר בהולד לו בת יפה להלל, אשר קרא שמה, “מוהרי נגאר” לאמור: יפה כלבנה, כן גדלה תוגת לבו של המלך בראותו את אשתו, והנה היא ילדה נחש עקלתון שחור משחור. וישרו הדבר בלבם, והדרויש לא היה עוד, כי עזב את העיר תיכף לצאתו מאת המלך וילך לדרכו ואיש לא ידע מקומו.

ותעבורנה שנים רבות, שמונה עשרה במספר, ויראה הדרויש שנית בבירת המלך יוסף זאד ויבוא אל ארמון המלך. ויהי כשמוע את אשר קרה למלך ולויזירו וייעץ לשניהם לאמר: ישא הנחש “בן המלך” את “מוהרי-נגאר” בת הויזיר, כי כן רצון אללה הרחמן והרחום.

וישמע המלך וישתומם לעצת הדרויש, אבל לב הויזיר נפל בקרבו, ויאמר לדרויש כצאת המלך מחדרו לרגע: אויה לי על אסוני, כי איככה אתן את בתי היחידה והיפהפיה לאשה לנחש עקלתון ורק מפני שהוא ילוד ביתו של המלך? – אבל הדרויש אך באחת: עשה תעשה כאשר יעצתי, כי מאת אללה הרחמן והרחום יצא הדבר.

ויכנע הויזיר לעצת הדרויש מפחדו פן יעלה את חמת מלכו והרג את בתו יחידתו, אבל נפשו התעטפה בקרבו מצער להשיא את בתו לנחש.

אבל לשמחת המלך והויזיר עלו הנשואים יפה, כי כה דברי מוהרי נגאר להוריה למחרת יום חתונתה לאמר: הורים יקרים! אל נא תעצבו ואל ייחר בעיניכם כי לא כאשר דמינו גם אתם וגם אנכי כן הוא… אנחנו כולנו חשבנוה לרעה ואללה הטוב חשבה לטובה… וישתאו כולם לדברי הנערה ויחרישו…

ואכן כאשר אמרה הנערה כן היה: האלהים חשבה לטובה, כי “החתן” אשר קראה אותו בשם הורמזאן היה נחש רק למראית עין, אבל בלילה בלילה הסיר את פני הנחש מעליו, וילבש פני אדם המעלה, ויהי לנער יפה להלל, אשר אין כמוהו ליופי. ויהי זה דרכו ימים רבים, בבקר התחפש לנחש מכוער לתוגת הוריו ומחותניו, ובערב היה לבחור נאה, אשר תלתליו זהב, ועיניו יונים לשמחת כלתו היא “מוהרי נגאר” אשר אהבת מות אהבתהו, והוא גם הוא אהבה מאד.

אבל ימי המנוחה והאושר לא ארכו, כי כידוע – “אין שמחה בעולם הזה מבלי היותה מהולה בתוגה”, כי שניהם, המלך והויזיר, לא יכלו נשא את החרפה, חרפת נשואי נחש ואדם בביתם “למראית עין” ללא צרך וללא אמת, ויחליטו ליעץ את מוהרי נגאר בסתר לאמר: בהסיר חתנך הערב את בגדיו הצואים “בגדי הנחש” מעליו ולבש מחלצות טהורות, מחלצות אדם, כדרכו בכל ערב, וקמת ושרפת את בגדיו הצואים והסירות את חרפתך המדומה מעליך, חרפת נשואיך לבעל נחש, וגם את נפש כולנו תצילי, בדעתנו נאמנה, כי אזרחי בירתנו מתלחשים ביניהם לאמר: אכן נבלה נעשתה בארמון המלוכה והויזיריה, וכן לא יעשה, להשיא נערה יפהפיה לנחש עקלתון רק מפני שהנחש נולד בבית המלוכה!!

כשמוע הנערה את דברי ההורים ויצר לה מאד בצרתם, ובכל זאת מאהבתה העזה לחתנה לא רצתה לעשות דבר מבלי שאל את פיו, ויהי בערב ותספר מוהרי נגאר להורמזאן חתנה את אשר יזמה לעשות על פי מצות ההורים ובקשתם וגם שאלה ממנו הסכמתו.

אבל הורמזאן התנגד בכל כחו באמרו: כי בנפש שניהם הדבר, בנפשו הוא ובנפש מוהרי נגאר אהובת לבו, ואת סודו שמר בלבו ולא חפץ לגלותו למוהרי-נגאר באמרו: סוד כמוס הוא עמדי עד יום מותי. אבל זאת הגיד לה, כי אם מלא תמלא אחרי דברי ההורים עזוב יעזוב את הבית, ומוהרי נגאר לא תשוב לראותו כי אם אחרי שאתה יסורים רבים, ואחרי אשר חפש תחפשנו ימים רבים כשהיא לבושה שריון קשקשים עשוי ברזל, וכובע ברזל תחבש לראשה, ונעלי ברזל תנעל לרגליה.

ויהי בעלות מוהרי נגאר על משכבה, ותדד שנתה מעיניה, כי מלחמה נוראה התלקחה בקרבה בין אהבתה להוריה ובין אהבתה לחתנה, ולא ידעה את רצון מי משני הצדדים תמלא. אחרי ענויי נפש נוראים במשך שעות, גמרה אומר בלבה להקריב את אשרה על מזבח אהבתה להוריה ולבני ביתה ויהי מה. באשמרת השלישית עת ישן בעלה שנה עמוקה קפצה מעל מטתה ובאחזה בעור הנחש רצה אל החצר ותשרפהו ותאמר בלבה: טוב לי לסבל נוראות ואפילו למות מות אכזרי מתוך יסורי אהבה, מאשר לראות בסבלם של ההורים הזקנים.

ויהי בבקר בקום הורמזאן משנתו וירא את אשר נעשה, ויצר לו מאד, ויגש אל מטת מוהרי נגאר וישק לה בזהירות מרובה נשיקה קלה וחטופה לבלי עוררה משנתה ויצא את הבית לבלי שוב אליו עוד, כאשר אמר.

ויהי בהתעורר מוהרי נגאר משנתה בשעה מאוחרת ביום שלא כדרכה, והיא כולה שבורה ורצוצה מרוב נדודי שנה, ותבן את כל הרעה אשר עשתה לנפשה מתוך “כבוד אב ואם” בהמרותה את פי חתנה, ותמהר אל הוריה ותודיע להם את אשר עשתה למען מצא חן בעיניהם, ותוסיף לאמר: ועתה הלך אלך לחפש אחרי חתני, משאת נפשי, אולי תעמד לי זכות המצוה אשר עשיתי במלאי אחרי דרישתכם ואמצאנו! ורק אחת אדרש מכם אותה אבקש לבל תעמידו לי מכשולים על דרכי אשר אנכי הולכת עליה. את חובתי אליכם מלאתי, ואתם תנו לי למלא גם את חובתי לחתני, לחפשו ולהתחטא לפניו, אולי ארצנו ושוב אלי.

ויאותו ההורים בכאב לב לדברי בתם לתתה ללכת לבדה, לבלי הרגיזה.

אז תלבש הנערה שריון קשקשים עשוי ברזל – כאשר אמר לה חתנה – וקובע ברזל חבשה לראשה, וגם נעלי ברזל נעלה לרגליה, ובנשקה את הוריה ואת כל קרוביה בחבה יצאה לדרכה אחרי הצטידה באוכל ובכסף.

ותלך הנערה ממקום למקום ומעיר לעיר, ותתהלך גם חלק מהלילה, ובכל מקום בואה שהתה ימים מספר ותבקר את החנויות, ותבקר את בתי הקפה ואת האכסניות, וגם מה“ירידים” לא מנעה רגליה, והיא התבוננה והסתכלה, בדקה וחפשה, אולי תמצא את שאהבה נפשה… ובהתהלכה לא הסירה מעליה אף לרגע את שריון הברזל ואת קבע הברזל וגם את נעלי הברזל לא הסירה מרגליה. אף כי הכבידו עליה מאד וגם הוגיעוה בלכתה, ותשא את יסוריה בדומיה, כי אמרה: אולי יראה אללה בעניי ובדכאון נפשי, והתעוררו רחמיו עלי והקרה לפני את בחיר לבי. אבל תקותה נשארה מעל…

אחרי חפושים רבים הגיעה הנערה מוהרי נגאר בדרכה עד ארץ ממלכת “בני הענק” אוכלי בשר האדם ושם עמדה מלכת, כי שריון הברזל ונעלי הברזל וגם קבע הברזל בלו מרוב ימים ומרוב הליכה וימלאו נקבים נקבים.

ויהי כי ראו אותה בני הענק ויתפלאו מאד על יפיה. בראשונה אמרו להרגה ולאכול מבשרה הרך כדרכם, אבל חזרו ממחשבתם, כי אמרו: טוב טוב לנו להשתמש בשרותה מאשר באכילת בשרה, כי פניה מעידים בה, כי יש בידה לשרתנו יפה יפה, ועל כן שפחת עולם תהיה לנו…

ולמען נסות כוחה בעבודה, מסרו לידה שטיח גדול, והוא כלו מלוכלך ומלא כתמים גסים, ויצוו עליה לאמר: מהרי אל שפת הנהר הקרוב וכבסי שם את השטיח יפה יפה במימי הנהר, וטהרי אותו מחלאתו במשך שתים או שלש שעות, ואם תאחרי לשוב מרה תהיה אחריתך…

ותעש הנערה כדברי בני הענק, ותשא את השטיח על גבה עד הנחל, ושם נסתה לכבסו ולטהרו, אבל אהה! הדבר לא עלה בידה, היא עמלה לשפשף אותו, לסבן אותו בסבון הלוך וסבן ולהכות עליו במזור של כובסים בכל כחה. אבל הכתמים נשארו כמו שהיו לפני הכביסה, וכל עמלה היה לשוא. ומרב עמל ותלאה ישבה על אחת הגדרים שעל יד הנחל, ותבך בכי תמרורים. ובזכרה את הורמזאן בחיר לבה ואהוב נפשה העלתה כמו מבלי משים את שמו על דל שפתיה, ותקרא: הורמזאן, איכה?! למה עזבתני, ולמה הסתרת פניך ממני ואינך בא לעזרתי בעת צרתי זאת להצילני?! אמנם חטאתי לך, וחטאתי כבדה מנשוא, אבל הלא רק לכבוד הורי אני והוריך אתה עשיתי את אשר עשיתי, כי לא יכלתי ראות בצרתם ובמרי-רוחם. אהה! הורמזאן יקירי, איכה?! התמלא נא רחמים עלי, כי אפס כחי ועוד מעט ומתי…

עוד היא מדברת ומתמוגגת בדמעותיה, והנה איש עטוף כלו עד מעל לראשו באדרת שער, נגלה לעיניה מרחוק ופניו אל הנחל, ועוד מעט ועמד על ידה, ומבלי דבר דבר אחז בשטיח וישליכנו בכח אל תוך הנחל, ובטבלו אותו במים פעם ופעמים ושלש, וסבנו אותו בסבון אשר בידו, משהו משם, וגם הכה עליו באבן מאבני הנחל כדרך הכובסים, להעביר חלאתו, ואחר סחט אותו בכל כח זרועותיו, ובפרשו אותו לעיני הנערה כשהוא נקי מכל כתם לתמהונה הגדול של מוהרי נגאר, פנה וילך לו כלעומת שבא מבלי הוציא הגה מפיו.

ותרעד הנערה למראה עיניה, כי לא ידעה אם יליד אשה סר לרגע להצילה, או כי מלאך ה' צבאות הוא אשר נשלח אליה ממרומים… ובשאתה את השטיח על שכמה, מהרה ותשב אל בני הענק בלב שמח ועצוב כאחד. היא שמחה על השטיח הנקי אשר הביאה, והתעצבה על האיש המוזר, אשר לא עלה בידה לדעת מי הוא, ומרוב שיחה וכעסה קראה בלבה לאמר: אולי הוא הורמזאן חביבי ובחיר לבי, אולי התמלא רחמים עלי ויבוא רגע לעודדני… אולי…

ויהי ביום השני וישובו בני הענק ויעמיסו על הנערה עבודות שונות אחרות קשות וכבדות, וכן ביום השלישי וכן ביום הרביעי וימים רבים אחריו, והיא כמחרישה. היא עבדה וסבלה, סבלה ועבדה, ובכל זאת לא נפל עליה רוחה, כי אמרה יש תקוה, ואם אללה עושה עמדי את אשר הוא עושה, הלא זה רק למען נסותני, ולמען דעת, אם עמד אעמד בנסיוני, ועוד יבוא יום – וראה אללה בעניי ורצה את עוני, והאיר פניו אלי, בהשיבו לי ימי אשרי כימות ראיתי טובה בבית אבי והשיב לי את אהוב לבי, את הורמזאן, כי גדולה היא מצות “כבוד אב ואם” ושכרה שמור לו לבעליו לטובתו…

ויהי היום ויתנו בני הענק לנערה שק גדול של תבואה וטחנת יד קטנה נתנו לה, ויגידו לה לאמר: את התבואה אשר בשק הזה תטחני היום בטחנה הקטנה, טחנת היד, וביום אחד תטחני אותו עד תומו ואם אין והיתה אחריתך להכרית…

ויהי כנסות הנערה את כחה בטחינה תחת אחד העצים לא רחוק מהחדר הקטן אשר יחדו לה בני הענק לגור בו, ותרא כי קצרה ידה מעשות וכי גם בשלשה ימים לא תבוא עד סוף מלאכתה, ויצר לה מאד, ומרב פחדה מפני בני הענק ומפני אכזריותם הנוראה, נשאה קולה גם הפעם ותבך בכי מר מאד, וגם קראה את נפשה למות באמרה: הלא טוב מותי מחיי, ולא אפל בידי “בני עולה” אלה בני הענק, אשר רחם לא ידעו, ירצחוני נפש וגם יאכלו את בשרי.

ובדברה רעדה כלה מפחד ומרעב, כי מנעה אכל מפיה כל היום ההוא, ופתאום עלה שם הורמזאן החביב עוד הפעם על דל שפתיה כמו מבלי משים ותקרא בקול עמום וחנוק לאמר: אהה הורמזאן! אמותה הפעם בשמחה אם רק אזכה לראות את פניך! הגלה-נא לעיני אך לרגע ואחר העלם, ובהרימה עיניה השמימה קראה לאמר: עשה נא למעני אלהי חסדי!!

ופתאום והנה קול צעדי אדם נשמעו מאחריה, ובהפנותה ראשה ראתה גם הפעם כדמות עלם חסון מתהלך מרחוק בצעדים מהירים ופניו אל העץ אשר ישבה תחתיו, ויהי כבואו ותרא והנה הוא… הורמזאן חתנה בחיר לבה… ובגשתו אליה מקרוב, הסתכל בה בעינים בוערות ויקרא לאמר: האח! הנני כי קראת לי שוב!!…

ולא עצרה הנערה ברוחה למראה עיניה ומרוב התרגשות קראה קול גדול ואחר נפלה על פניה והתעלפה ופניה לא היו לה עוד.

וימהר הורמזאן ויקח מים קרים מן הנחל ויז על פניה בכח וגם את ידיה שפשף במים קרים, ותפקח הנערה את עיניה, ומעט מעט שבה רוחה אליה, והדבר אין עמה…

אז יקרא הצעיר אל מוהרי נגאר ויאמר: הרגעי נא יפתי, הרגעי, כי לא לעולם יגון ובכי, אמנם חטאת כנגדי, אבל כבר סר עונך וחטאתך כופרה, וזכות המצוה אשר עשית לכבד את הורינו עמדה לך כיום, וה' הטוב ראה בעניך את ובעניי אני… ואחרי אשר הפריד בינינו שב לקשרנו, והפעם קשר עולם ומאת אללה יצא הדבר.

גם אני כמוך סבלתי מאד מיום עזבי אותך ואתהלך שומם בין ההרים, וארחיק נדוד, ואתהלך יומם, ואתהלך גם לילה עד בואי גם אני אל המקום הזה אשר בו היה לי האושר לפגשך לפני זמן קצר בהיותי עטוף באדרתי… כסה כסיתי אז פני ממך כי טרם תם עונך וטרם שלמו ימי נדודיך, ורק עתה הגיעה השעה… אבל – הוסיף הורמזאן לאמר: – הבה אעזר לך בטחינת התבואה עד תומה, והחזרנו אותה לבעליה ואחר אצילך, וגם אני אנצל עמך, ושבנו לראות בטובה בחברת הורינו כימות ראינו רעה.

ויאמר ויעש, וישב הורמזאן על יד הטחנה, ובמשך שעות מספר טחן את כל התבואה, וימלא את השק קמח, ויובילוהו שניהם אל בני הענק, ואחר נעלמו ואיש לא הרגיש בהעלמם. ובדרכם עברו דרך ממלכת הנחשים כי קצרה היא. ומיראתו פן יפגעו הנחשים במוהרי נגאר, הפך הורמזאן אותה לשכה נאה ויתקעה בדש בגדו. אבל כראות הנחשים אותו, נגשו כולם אליו כמריחים ריח מוזר שלא היו רגילים בו, וישאלוהו לאמר: מה השכה היפה אשר בדשך? ומה ריח ילוד האשה אשר נודף ממנה? הלא פלא הוא! – ויהי כי לא יכול העלם להוציא דבר שקר מפיו ויגד לנחשים את כל האמת. וגם ספר להם את כל הקורות אותו עם מוהרי נגאר, וגם הפך אותה תיכף לבן אדם לבלי הרגיזם, ויראו הנחשים את יפי מוהרי נגאר וישמחו מאד, וגם הגידו להורמזאן לאמר: ידנו לא תהיה באשתך לרעה, כי אחינו אתה, ונחש כמונו היית עד כה, אבל אחרי שהפכת את עורך ולא רוחך, ואשתך עשתה בך את אשר עשתה רק לכבוד הוריה והוריך, אנחנו מוחלים לך ולה, אלא שכל זמן היותכם בתוכנו תשרת אשתך אותנו ותהנה אותנו ביחוד מהבשול אשר היא יודעת בודאי לבשל בהיותה בת ויזיר. ותאות מוהרי נגאר להצעה, בחשבה זאת לחובתה למען כפר עונה לבעלה עד תומו, בהיות מוצאו מהנחשים… אבל כעבר זמן מה גברו געגועיה לביתה ולהוריה, וגם הביעה את הגעגועים לבעלה, וגם בקשתו לחזור לביתם, וישמעו הנחשים ויאמרו לערך לה“זוג” נשף פרידה לאות רצונם מהמטעמים אשר הכינה למענם מוהרי נגאר, ויקשטו את עשר אצבעותיה של מוהרי נגאר בנרות אשר הדליקו אותם לכבוד הנשף, כי כן דרכם מאז להרבות בהדלקת נרות בכל נשף. ויהי כי נדלקו הנרות עד תומם, וגם הגיע חומם לאצבעותיה של מוהרי נגאר, ותצעק מוהרי נגאר באזני בעלה, ויען לה לאמר: צדקת רעיתי הטובה, גם לבי אני בוער באהבתי אליך, וגם בגעגועי להורינו כמוך, ובכן הבה נשובה אליהם כדבריך, כי כבר בא הקץ לנדודינו וסר עוננו וחטאתנו כופרה.

ויהי בבקר וישובו לביתם שמחים וטובי לב, ותגדל שמחת ההורים לבואם, בראותם אותם חיים אחר חשבם אותם למתים, ושמחת המלך הגדילה, כי ראה ראה הפעם את בנו יחידו והוא חוזר אליו בצורת אדם יפה תאר ויפה מראה, ולא בצורת נחש עקלתון מכוער ומשחת, ויחגו הפעם את חג חתונתם, חתונת “בן-מלך עם בת-ויזיר” בתכונה רבה, ויעש המלך משתה גדול לכל שריו ועבדיו, ולכל אזרחי העיר נתן מתנות רבות ויקרות לאות תודתו על אשר לקחו חלק בימי רעתו בהיותו חשוך בנים, ולשמחת כלם לא היה קץ.

ולא עברו ימים רבים, והמלך אשר דאגתו לבנו יחידו בימי העלמו דכאתהו מאד, וגם רופפה את בריאותו, חלה ויפל למשכב, ומהמטה אשר עלה עליה לא ירד ממנה. אחרי מותו ירש בנו אחריו את כסאו ויהי מלך חכם ונבון, ויעש גדולות לטובת עמו וארצו אשר אהבוהו מאד וינשאוהו מעל כל המלכים אשר היו לפניו, ויולדו לו בנים ובנות, וכלם יפי תואר ויפי מראה להלל, ויצא שמו לתהלה בכל ארץ פרס.

זכרה לו אללה לטובה!

מצא מין את מינו / שמואל נחשון כהן פרסי

לפני שנים רבות חי בקושטא רופא יהודי ושמו “ד”ר אליאש". והיה האיש ההוא מצוין בכל: בחיצוניותו הנהדרה ובחסן קומתו הנפלאה והמלבבת ובפנימיותו האצילה והעדינה. ועל הכל הצטיין במומחיותו הגדולה כרופא מובהק ויחיד בעיר מגורו בכל היותו עוד צעיר לימים, בן עשרים וחמש – ויצא שמו לתהלה בין כל התושבים כיהודים וכלא יהודים, וגם עד אזני השולטן הגיע שמעו הטוב.

ויהי היום ויקראהו השולטן אליו, ובשוחחו עמו מצא ד“ר אליאש חן בעיניו מאד, וימנה אותו לראש הרופאים בחצרו, ויכבדהו בתואר פחה. ומאז נודע האיש בשם “ד”ר אליאש פחה”, ויהי זה שמו כל ימי חייו.

ויהי כי גדלה השפעת ד“ר אליאש פחה על השולטן, וידבר טובות באזני השולטן על בני עירו, בלי הבדל עדה. ועל כן כנוהו כולם בשם הד”ר הטוב והמיטיב לכל.

ויהי היום, יום קיץ חם, ויצא השולטן לשוח בגנו לרוח היום ויקח עמו את ד"ר אליאש פחה רופאו ושומר ראשו, ויהיו שניהם מתהלכים ומשוחחים על עניני היום וגם התוכחו בדברי חכמה ומדע, שעשועיו של המלך. ויהי כי התעיפו מלכת וישבו שניהם בצל אחת הסוכות היפות אשר בפנת הגן לנוח ולשתות כוס קפה, אשר צוה המלך להכינה לעיניו, באמרו: כי אוהב הוא לשמוע באזניו את לחש הקפה בהבשלו ולראות בעיניו את בועות הקצף העולות מן הקפה הרותח.

ויהי כי החל המשקה להשמיע לחשו בהבשלו ולשלוח בועותיו ברתחו ויפן המלך אל שלישו וישאלהו: היודע אתה ד"ר א. פחה את שפת הקפה ברתחו ואת לחשו? הגד ואדעה! כי בטוח אנכי כי יש פשר ללחשו וסבר לקצפו.

ויבהל ד"ר א. לשאלת מלכו ויחורו פניו רגע כי אמר בלבו: אין זאת, כי במרמה שאל מלכי את אשר שאל, למען התגולל עלי ולמען התנפל עלי בעצתם של חורשי רעתי.

אבל בין רגע התאושש ויקרא: המלך לעולם יחיה! יחי מלכי לעולם! אחת אשאלה מאת הוד רוממותך, לתת לי זמן שלשה ימים לפתרון שאלתך. ויאות המלך לבקשתו, וישלחהו מעל פניו בשלום והוא שב לארמונו.

ויצא ד"ר א. מלפני מלכו והוא נפעם ונרעש ומלא מחשבות נוגות. ויהי הוא הולך וחושב, חושב והולך ועובר מרחוב לרחוב מבלי דעת נפשו, עד אשר הגיע אל מחוץ לעיר, ופתאום ראה רוכל זקן עובר לעיניו, והוא נושא חבילת סחורתו הכבדה על שכמו, כפוף וגונח מרוב עיפות. ויגש אליו ויאמר לו שלום, וגם שאלהו, לאן פניו מועדות?

ויען הרוכל ויאמר: בן הרובע הקרוב פלוני אלמוני אני, ואני שב לביתי אחרי בלותי כל היום בממכר סחורתי ובקנית צרכים שונים לביתי ולמשלח ידי, כאשר עיניך רואות, והנה המשא על שכמי.

ויהי כי שאל אותו הרוכל לאמר: ואתה, אדוני לאן פניך מועדות? ומה לך בשעה כה מאוחרת בדרך הבודדה הזאת, ופניך יעידו בך, כי בן אצילים אתה?

ויען ד"ר א. לאמר: יצאתי לטייל לרוח היום, ובהתהלכי תפוש במחשבותי בא עלי הליל, ועל כן יש את לבבי לסור אל הרובע הקרוב, אשר אתה יושב בו, ללון בו הלילה, ומחר כאור היום אשובה אל עבודתי ואל מקומי.

וישמח הרוכל מאד לדברי ד"ר א. ויקרא אליו בסבר פנים לאמור: בוא ברוך ה' עמי וארחנו לחברה יחד בדרכנו זאת, אשר אנחנו הולכים עליה, וכבואנו למקום מגורי בעוד שעה קלה תהיה אורחי וכל מחסורך עלי בלילה הזה, כי לא על חנם הקרה אותך האלהים הטוב לפני.

ויודה ד"ר א. לרוכל על טוב לבו ויתהלכו שניהם זה בצד זה משך רגעים מספר מבלי דבר דבר.

אחרי כן פתח ד"ר א. בשיחה וישאל את הרוכל לאמר: זקן נכבד! הגידה נא, החפץ אתה לשאת אותי בדרכנו או כי אני אשאך?!

ויתפלא הזקן לשאלה המוזרה אשר שמעו אזניו, ויאמר בלבו, אין זאת כי הוכה האיש בשגעון, כי איככה אשאהו אני ועיניו רואות אותי בשאתי את המשא הכבד אשר על שכמי ואת אגלי הזעה הכבדים היורדים כשטף מעל פני – ויעש עצמו כאינו שומע ולא ענה דבר.

ויהי כי הוסיפו לכת ויראו והנה להקת אנשים באה לקראתם והם מובילים מת לקבורה וקוראים בחבורה בקול גדול לאמר: אללה! אללה! כדרך המושלמים בלוותם את המת.

אז יפנה ד"ר א. שנית לבן לויתו וישאלהו: ועתה הגד נא, זקני, הטוב, האומנם מת האיש אשר ישאוהו בארון או כי עודנו חי?

וישב הזקן לתמה ביתר שאת על השאלה אשר כמו חיזקה את מחשבתו אשר חשב בראשונה כי משוגע האיש, ויעש שנית את עצמו כאינו שומע ויוסף ללכת מבלי ענות מאומה ואף לא הביט ישר בפני איש שיחו.

ויהי כהוסיפם לכת, ויגיעו לשדה תבואה רחב-ידים וכולו מלא שבלי חטה עמוסות משא לעיפה וראשן כפוף ארצה מרוב כבדן.

אז יפנה ד"ר א. בשלישית אל הזקן וישאלהו, ועתה הגידה נא לי זקן נכבד, האם הקמה הנפלאה הזאת, אשר עינינו רואות כבר אכולה או כי עודנה עומדת להאכל?

ויחיך הזקן גם הפעם לדברי השואל ויאחז כנף בגדו בידו רגע כאומר לנקות זעתו מעל פניו לבל ירגיש האיש כי הוא מחיך, וגם השתעל שעול קל כאומר: לא שמעתי! ויוסף ללכת כבראשונה מבלי דבר דבר גם הפעם.

וכעברם הלאה כמאתים אמה במדה, הגיעו עד בית מואר בתחלת הרחוב המוביל אל בית הרוכל, ויוסף ד"ר א. וישאל ברביעית, הישנם יצורים חיים בבית המואר אשר לפנינו אם אין? –

ויתמלא הכפרי צחוק בלבו גם על השאלה הרביעית אשר נשאל, ועוד מעט התפרץ בצחוק אדיר, לולא רחם ה' עליו ברוב חסדיו, ויקרה לפניו איש מאנשי שלומו אשר בכפר ויאמר לו שלום, וגם הודיעהו, כי בנו הולך אחריו, וכי הוא בא לקראתו למען הקל משאו מעליו.

כעבור רגעים מספר בא הבן ויעבר את המשא הכבד מעל שכם אביו ויעמיסהו על שכמו הוא, עד הגיעם לבית מגוריהם אשר ברחוב.

אז יפן הזקן הרוכל אל אורחו ויאמר אליו: הגדתי לך, אדוני, כי הלילה תהיה אורחי וכי כל מחסורך עלי, ולכן הואילה נא לבוא עמי עד האכסניה אשר ברחובנו זה, שם תנוח, ושם אביא לך לאכול ולנת עד אור הבוקר ואחר תשוב למקומך כאשר אמרת. צר לי שאין לנו מלונות טובים ומפוארים לאכסנך כיאות לך.

ויודה ד"ר א. לזקן על דבריו, וילך אחריו עד האכסניה, בעוד אשר בן הזקן נכנס אל ביתו.

כעבור רגעים מספר בקש הזקן סליחה מאורחו על אשר יהיה עליו לעזוב אותו לבדו רגעים מספר למען דאג לארוחתו, ארוחת הערב, ויפן ויצא מלפניו וימהר אל ביתו.

ולזקן בת יפה להלל, והיא חכמה מחוכמה ושם לה בכל הרובע ביפיה ובחכמת לבה, והיא צעירה לימים, בת שמונה עשרה, ורבים מצעירי המקום חפצו ליעדה להם לאשה, והיא ממאנת בענותה תמיד לאביה לאמר: חכה נא, אבי, כי טרם הגיעה שעתי להיות לאיש, כי “במהירות חרטה ובמתינות הצלחה”, אף כי בענין נשואים. עודני רכה בשנים ואינני נופלת עליך למעמסה, יד ימינה של אמי אני בהליכות הבית והיא הלא זקנה חלושה ותשושת כוח היא ולמה אעזבנה כה מהר לנפשה וכרעה תחת משא עבודתה הקשה?! כה היו דברי הנערה לאביה פעם בפעם; והוא נענה לבקשתה.

ובלילה ההוא ספר הזקן לבתו, כי הזמין אורח וכי הוא נמצא באכסניה ועליה יהיה להכין למענו סעודה קלה ולהביאה אליו, כי עיף האיש מאד וימהר לשכב למען ישכים לשוב לעירו ולעבודתו.

גם גילה הזקן לבתו את הליכותיו המוזרות של האיש בהתהלכו עמו בדרך ואת כל שאלותיו הנואלות השמיע באזני הבת וקול צחוק אדיר מלוה את דבריו: אל תתפלאי בתי על צחוקי, התאפק התאפקתי מעשות זאת בדרך בפני האורח ואנכי עושה זאת כעת בדברי עמך.

ומה השתומם הזקן כשמעו מפי בתו לאמר: אבל אבי ועטרת ראשי, אל לך לצחק כאשר תעשה, ואל תהיה מהיר בדעתך ולא תחשוב אותו לגבר משוגע, כי חכם האיש ודעתו מיושבת עליו ושאלותיו נכונות ומחוכמות, וחלילה לך מהתל בו כאשר תעשה.

וישמע הזקן ויוסף לתמוה לדברי בתו, וגם בקש אותה לבאר דבריה.

ותאמר הנערה:

כונת האיש בשאלתו הראשונה, אליך, אם תשאנו או כי ישאך הוא, היא – אם תסיחנו אתה בדברים משעשעים בדרככם או כי יסיח הוא אותך בדבריו, והיה כאלו נשאתם איש את רעהו בשיחה המשכיחה את האדם את עמלו ותלאותיו לרגע.

והשאלה השניה: אם המת אשר הובילוהו לקבורה עודנו חי, כונתו – אם השאיר אחריו בנים להמשיך זכרו בעולם הזה או כי היה חשוך בנים ובמותו יאבד שמו.

ושאלתו השלישית: אם התבואה אכולה היא בעודנה בקמתה, פירושה: אם הבעלים לוו כספים עליה, ובקצרם קצירם ישלמו בו חובם, והיתה התבואה כאכולה בעודנה בשדה.

ועל שאלתו האחרונה בדבר הבית המואר אם ישנם בו יצורים חיים, כונתו, אם ישנם ילדים קטנים, אלה היצורים המלאים חיים ותנועה הממלאים את הבית אורה ושמחה, ששון וחדוה, כי כל בית שאין בו אלא זקנים שבעי ימים, תשושי כח וחלושים, מחוסר חיים הוא והוא כמעין אכזב, שמימיו הולכים ופוחתים יום יום.

וישמע האב את דברי בתו בהתפעלות רבה ויקרא לאמר: אכן לך הצדקה בתי היקרה והחכמה ולי בושת הפנים, בחשבי את האיש הנבון לאיש חסר דעה, שכל דבריו תעתועים!

אז תקח הנערה שבע פתות לחם, שלשים ביצים וחריץ חלב אחד, ותושט לאביה ותאמר אליו: הא לך לפניך אבי. ואתה מהרה נא ושמת לפני האורח לאכל ותברכך נפשו. ויעש הזקן כדבר בתו.

הוא בדרך והנה הרגיש שגם הוא רעב מאד, כי לא בא אוכל אל פיו מאז הבוקר, ויאמר בלבו: הנה נתנה בתי לאורח שבע פתות לחם ושלשים ביצה, וחריץ שלם של גבינה רכה, היאכל האיש את כל אלה, והוא אחד באכסניה ואין איש עמו מבלעדי? – ולכן אשב לרגע תחת העץ אשר לפני ובלעתי בחפזון מן הארוחה אשר אתי לשבור רעבוני, ואת הנותר אביא לאורח, והיה גם לו לאכלה לשבע נפשו.

ויאמר ויעש. ואחרי אכלו פתות לחם שתים וביצים חמש וחצי חריץ חלב, מהר אל האורח וישם לפניו לאכול בהוסיפו לאמר: ידעתי, כי רעב הנך מאד ועיף ויגע אתה ומשתוקק לשנה ומנוחה, ולכן הבאתי לך סעודה קלה מכל אשר מצאה בתי בבית, ואתה סלח נא, אדוני, כי לא הכינותי לך סעודה שמנה כיאות לאורח נכבד כמוך.

ויען האורח: השתחויתי, מארחי הנכבד! וצר לי מאד לנפל למעמסה עליך הלילה, ולארוחה הרזה אל תשים לבך, כי שמנה היא למדי, בהלוות אליה סבר פניך וטוב הלב אשר לבתך, ואללה הטוב ישלם לשניכם כגמולכם על כל החסד, אשר הואלתם לעשות לעובר אורח נכרי כמוני היום.

ובהושיטו ידו אל האוכל פנה אל הכפרי וישאלהו: אבל, אדוני הטוב, הואילה נא להגיד לי כמה ימים אתם מונים ברובע הזה בשבוע?

ויתפלא הזקן לשאלה, ויען תוך כדי דבור בצחוק קל על שפתיו ויאמר: שבעה ימים אנחנו מונים בשבוע ככל יתר בני האדם.

וישב האיש וישאל: וכמה ימים אתם מונים בחודש?

ויחיך הזקן שוב ויען: שלשים יום בחדשנו גם אנו.

ומה דמות תערכו ללבנה בחצי החודש? שב האיש לשאול בשלישית!

ויאמר הזקן: דמות הלבנה בחצי החודש גם אצלנו דמות טס עגול, שלם ומאיר עינים.

אז יבקש האורח את הזקן להודיע לבתו בשמו, כה אמר האורח: מספר ימות השבוע ברובע חמשה ולא שבעה, ומספר ימות החודש חמשה ועשרים ולא שלשים. ודמות הירח הוא חצי הטס ולא טס שלם.

ויבטיח הזקן לאורחו למסור דבריו לבתו, מבלי החסיר דבר וחצי דבר, ובברכו אותו בשלום נפרד ממנו בפנים מסבירים ולבו מלא ספקות, הכדברי בתו על האורח כן הוא: חכם הוא, נבון הוא, או כי אך להבל הגידה את אשר הגידה והאמת אתו בחשבו, כי מטורף הוא האיש.

כבואו הביתה מהר למסור לבתו את דברי אורחו, וגם הסתכל בפניה בדברו כלועג ואומר: טעית בתי במשפטך.

אז תצחק הנערה מאד לדברי אביה ותשאלהו גם היא לאמר: אבל, אדוני אבי, כלום נגעה ידך באשר נתתי לך להביא לאורח לאכול?!

ויתפלא האב לדברי בתו ויודה במו פיו לאמר: כן בתי! הייתי רעב מאד, וגם עיף מאד מהמשא הכבד, אשר נשאתי היום בדרכי, ואזכר כי לא בא אוכל אל פי כל היום, ואקח שתים מן הפתות אשר נתת בידי לאורח, וחמש ביצים מן השלשים, וחצי עגול גבינה, ואכלם בחפזון בחצי הדרך לאכסניה, ואת המותר הבאתי לאורח.

אז תקרא הבת ותאמר בצחוק: אכן אבא, צדקתי באשר אמרתי, כי חכם האיש מאין כמוהו, וכי נבון הוא, וגם מוציא דבר מתוך דבר בעומק שכלו, וזה לך האות, כי מצא את אשר עשית באכלך שתים פתות מתוך השבע שנתתי לך למענו, וחמש ביצים מתוך השלשים. וחצי חריץ מהגבינה השלמה אשר לקחת, ולכן אל תתפלא אם, – לפי דעתו של האורח, חסרו יומים מתוך השבוע, וחמשה ימים מהחדש, ושגם הירח ברובענו, יצא פגום עד חציו מלפניו.

אז יבין הזקן את דברי האורח החכם ואת רמזיו אליו בדבר ימות השבוע, החדש והירח, ומרוב התפעלות קרא לאמר: אכן אין כמוך באלהים ה' ואין כמעשיך, וברוך הנותן מחכמתו לבשר ודם.

וימהר שנית אל האכסניה בטרם ישכב האורח לישון שנתו, ובהתנפלו על צואריו העתיר נשיקותיו עליו וגם קרא לאמר: אכן חטאתי לך, ידידי, באשר עשיתי לגזול חלק מסעודתך בטרם הגישי אותה אליך, ואתה סלח נא ומהרה נא לסור אל ביתנו לשעה קלה ואף כי עיפת מאוד, כי בתי יחידתי חפצה להכירך פנים אל פנים, ולראות בזיו חכמתך, אשר עליה יאמר באמת: חכמת אדם תאיר פניו. – ובדברו ספר לאורח את כל אשר קרה עם בתו.

ויאות האורח לדברי הזקן וילך עמו לביתו ובשוחחו עם הנערה השתומם גם הוא על חכמת-לבה ועל נועם מדברותיה.

ויהי בבשלה לכבודו כוס קפה ריחני וינסה לשאל את הנערה את השאלה, אשר שאל אותו מלכו לאמר: היודעת את את לחש הקפה בשעת בשולו ואת שפת בועותיו בשעת רתיחה?

ותען הנערה ותאמר: ידעתי אדוני, ידעתי! ויש פתרון לשאלתך!

מי-הקפה בהבשלם קוראים אל לב האדם העומד על בשולם ואומרים:

בן-אדם! הטה אזנך ושמע לדברי פינו: מים נוזלים קרים וחפשים היינו בטרם שמת ידך בנו לעצרנו ולכלא אותנו בתוך קומקומך זה אשר אנחנו מתבשלים בתוכו מעורבים באבקת-הקפה, אשר כתשו ידיך לפני רגע, למען התענג בשתיתו ולהנות מטעמו ומריחו. נוזלים היינו, קרים ומתוקים, חפשים ומתרוצצים היינו כאות נפשנו, פעם לימין הנהר, ופעם לשמאלו, פעם עלינו על פניו למעלה למעלה, בעונת הפשרת שלגים, ופעם – בחרבוני הקיץ – שקענו למטה עמוק עמוק בתחתיתו, וגם התעלמנו בין הסלעים אשר מזה ומזה, למען הנצל מקרני השמש הבוערות והשולטות בנו באכזריות למען הפוך אותנו לאדים שאין ליד בהם אחיזה, ואין לעין בהם שליטה, וכאז כן עתה, ובכל מצב שנמצא בו, במצב של מים קרים נוזלים, או של אדים ועננים, אם בדרור ושובבות ילדים ואם במאסר ומעצר, ככל אשר תראינה עיניך אותנו כיום בתוך הקומקום הצר הזה אשר על חצובת הברזל, או החרסית, שיד האש שולטת בנו מתחתיה להרתיחנו ולדובבנו, תמיד אנחנו אך לטובה, ופעולתנו אך לחיים ולתענוגי יצורי הבריאה, למן האדם העליון ועד הבהמה וכל הולך על ארבע הירודים, למן העוף למינהו וכל השרץ השורץ על הארץ למינהו, או צמחי האדמה למיניהם. את כלם אנחנו אוהבים, ולמענם יומם ולילה נעבוד מבלי תת לנו מנוחה לרגע, כי בלעדינו – אין העולם יכול להתקים אפילו שעה אחת, ובכל מקום שאין אנו שם יד המות, הכליון והחרבן שולטת.

גם גרגירי הקפה, שאתם מתענגים עליהם אך מידנו המה לכם, ונעם תענוגכם בשעת שתיה וריח עדנם בשעת גמיעה מידינו באו, אין דבר בארץ שאין עינינו צופיות בו להחיותו ולקימו, לברכה, לבריאה ולכל יצוריה, ועל כן למדו גם אתם, בני האדם, להיות כמונו ולעשות כמונו אך טוב וחסד כל הימים ולהיות לברכה לכם ולאחרים, ביחוד אחרי אשר יתרון לכם מכל, בהיותכם אדונים לכל, בתת ה' לכם שכל מאיר ולב מבין.

ואם יש וגם אנחנו נוטים מהדרך הישרה ומתפרצים מגבולותינו להרוס, לאבד ולהשמיד, הנה מלבד שעשה נעשה זאת רק לעתים רחוקות מאד בעוד אשר יומם ולילה כל רגע וכל שעה נעשה את הטוב, הלא לא חנן אותנו אלהים רצון, ולא בנו אשמתנו, בעוד שאתם, בני אדם, רצונכם בידכם, ובחירתכם בלבכם ולכל אשר תכוונום יענוּ, אם לטוב ואם לרע, חלילה, ראו! הזהרנוכם!

ויהי כשמע ד"ר א. את דברי הנערה, ותאורנה עיניו, כי נמצא נמצאה תשובה ברורה ומחוכמה לשאלת מלכו, ולשמחתו לא היה קץ.

ולמן הרגע ההוא דבקה נפשו בנפש הנערה ויגמר אומר ליעדנה לו לאשה, וגם דבר בו במקום עם אביה, ויבקש את ידה, והודיע אותו את כל פרטי חייו, ויאותו שניהם האב והבת וגם קבעו את זמן החתונה כעבר שלשים יום. ולמחרת היום, מהר ד“ר א. אל ארמון המלוכה מבלי חכות ליום השלישי כאשר בקש, וימסר תשובתו למלך, ויתפלא המלך על התשובה היפה, המחוכמה והנפלאה, וגם שאל את ד”ר א. להגיד לו קשט דברי אמת, אם הדברים יצאו מלבו הוא, או כי שמע אותם מפי אחרים, ויודה ד“ר א. על כל האמת וגם גלה לשלטן את כל הקורות אותו עם הרוכל הזקן ועם בתו החכמה, וגם את דבר חתונתו הקרובה עם בת הרוכל לא כחד ממנו, ויביע המלך לד”ר א. את שמחתו הרבה על התשובה, וגם על חתונתו הקרובה, ויתן משאות רבות ויקרות לו ולארושתו, וגם כבד אותו בנוכחותו ביום חתונתו, יום שמחת לבו, ולמן היום ההוא נפתחו כל שערי הארמון לפניו ולפני אשתו בחירת לבו החכמה והיפה-פיה, ולאשר ד"ר א. וכל הקרובים אליו לא היה קץ.

חוזר בתשובה / שמואל נחשון כהן פרסי

"לעולם יהא אדם ענותן כהלל,

ולא קפדן כשמאי".

מעשה במומר אחד שהיה משונאי ישראל הגדולים ולא הניח קטנה או גדולה למען התנפל עליהם ולהרעימם.

ויהי היום ויבוא המומר אל רב העיר, והרב איש זקן בא בימים, ויקרא אליו לאמר: רבי! מומר הייתי עד כה, והנני אומר לשוב כיום בתשובה שלמה, ולכן באתי אליך לבקש עזרתך. הנני מודה, כי רעות רבות עשיתי לאחי היהודים למן היום אשר עזבתי אותם ואת דת אבותי ולבי נוקפני מאד על עוני, ואתה, אדוני הרב, שעה נא לבקשתי כרב רחמיך והארך רוחך לשמוע את פרשת זדוני ופשעי אשר זדתי ואשר פשעתי, ואת כל המעשים הנוראים, אשר עשיתי לאחי בני עמי עד כה משנאתי להם, והבה לי עצה במה אכפרם?!

ויעתר הרב לבקשת המומר ויאמר אליו: ספר בני, ספר!

ויהי כשמוע הרב את כל המעשים הרעים אשר עשה האיש, ויחם לב הרב בקרבו מאד, ומרוב התרגשות אחז במטה אשר על ידו ויקרא למומר לאמר: הרואה אתה את המטה היבש הזה אשר בידי? או המאמין, כי יבוא יום וישוב המטה לציץ ציץ ולתת פרחים?! לא תאמין! ועל כן גם לבי אני לא יאמין, כי יש תקוה לאחריתך, וכי יכול תוכל לשוב ולהיות יהודי נאמן לדתך ומסור לעמך, כי עונותיך גדלו מנשוא ופשעיך עצמו מספר, ואין לך כפרה עד עולם, ובדברו הפך ערפו למומר ויבוא אל החדר וכלו מלא כעס וחימה.

וישמע המומר וייחר לו מאד ויצא מעם פני הרב ולבו מלא שנאה ומשטמה על הרב ועל בני עמו פי עשרה מאשר היה, וגם נשבע לנקם נקמתו ברב.

ויהי בלילה בעלות הרב על משכבו בשעה מאוחרת לישון את שנתו אחרי התעמקו בתורה כדרכו, ויבהילוהו חלומות רעים ונוראים, ומחזות מלאי-חרדות נגלו לעיניו אשר שמו מחנק לגרונו ולא נתנו לו השב רוחו. אזניו שמעו דברי כרוֹזים שונים, אשר עברו לפניו בקראם בחיל לאמר: גזרות רבות ורעות אשר לא היו כמוהן לרוע מתרגשות ובאות על ישראל בקרב הימים, ועיניו ראו נהרות נחלי דם זורמים ומשתפכים בשטף לפניו, והמון גופות ילדים ובחורים, נשים וגברים, זקנים וזקנות נסחפים בזרמי הנהר… ומלאך ה' וחרבו שלופה בידו עומד לשטנו לפני אלהי מרום לאמר: אך מיד האיש הזה באו כל אלה על ישראל! והוא אשר הביא את השואה, כי לא ידע האיש למלא חובתו – חובת רב בישראל. הוא לא רצה לקרב רחוקים ככל אשר עשה הלל הזקן בשעתו, ולהשיב נדחים בבואם אליו לדרש עזרתו ולבקש סעדו… אויה לה לאותה בושה, ואללי לה לאותה כלמה!

ורעדה גדולה אחזה את הרב, וקול גדול ונורא התפרץ מגרונו מתוך שנתו ועורר את כל בני ביתו, ואף הוא הקיץ משנתו, ובפקחו עיניו קפץ מעל מטתו כאיש אשר דעתו נטרפה עליו, ולא שעה אל דברי בני ביתו אשר בקשו להרגיעו בדברים: מה קרה לך, כי כה נבהלת? וירד מעל מטתו וירחץ ידיו ופניו ויתעטף בפרותו וימהר ויקח את מקלו אשר נשען עליו בלכתו מרב זקנתו, וירץ אל בית התפלה לשפך שיחו לפני אלהיו שבשמים ולבקש סליחתו על המשגה אשר עשה ביום אתמול עם המומר…

ומה גדל תמהונו בראותו והנה פרח מטהו בין לילה כמטה אהרן בשעתו ויוצא פרח ויצץ ציץ… אז הבין הרב, כמה גדלה משוגתו, ואחרי גמרו את תפלתו אשר התפלל בחיל וברעדה ובדמעות שוטפות וחמות מרוב נוחם, מהר וישלח לקרוא את המומר ויגד לו לאמר: אכן שגיתי באשר עשיתי אתמול. חשדתי וגם הרחקתי. חשדתי בך, כי כולך חיב והרחקתיך באמת-הבנין, ואם שלחתי לקרוא לך לבוא שנית אלי כעת, אין זאת אלא שאני מרגיש בך גם צד של זכות, ולכן אבקשך, כי תואיל להעמידני על האמת והכרתי לך טובה, וגם אושיט לך עזרתי כאשר בקשת.

ויען המומר ויאמר: אמנם הנני “כולי חיב” ביחס לרבים מבני עמי, שאותם רדפתי בלי חמלה, אשר לא כן ביחס לכלל ישראל שהנני בבחינת “כולי זכאי” וזה הדבר:

פעם נמצאתי בעיר שרובה יהודים, והשכנים שלא מבני עמי אשר בה רצו להעליל עליהם “עלילת דם” משנאתם אותם. מה עשו? רצחו ילד משלהם וישליכוהו אל חצר יהודי חסיד תמים, ואחר העבירו קול במחנה לאמר: הרגו היהודים ילד מילדינו לשתות מדמיו. ותהי המחנה לחרדת אלהים, ובין רגע מהרו כולם גדולים וקטנים אל “רחוב היהודים” להתנפל עליהם ולנקם בהם נקמת דם הילד הנרצח ועוד מעט והפכו את ה“רחוב” לשדה קטל, לולא אחד מהם אשר ידעני קרא לחבריו ויאמר: אל נא אחי תרעו, בטרם נחקר ונדרש, כי פרי הבהלה נוחם. אני מכיר מומר אחד בשם פלוני אלמוני, הבה נסורה אליו ונשאלה את פיהו, אם אמת הדבר שהיהודים זקוקים לדם למטרה דתית, כי בהיותו יהודי מלדה הוא יודע את מנהגיהם, ובהיותו נאמן לנו למיום המירו את דתו בדתנו לא ישקר לנו, כי שונא גם הוא להם יותר ממנו.

ויאמרו ויעשו, ובפנותם אלי עניתי להם: הטיבותם באשר עשיתם לבוא אלי, כי עוד מעט ועשיתם משגה רב, כי חלילה להם ליהודים לעשות כזה ותורתם אוסרת להם לשפך דם, “לא תרצח” היא אחת מ“עשרת הדברות”, – יסוד תורתם ודתם. גם כאשר ישחטו בהמה או עוף יזהרו לבלתי אכול את דמם, כי גם זאת מצות תורתם לאמר: אך בשר בנפשו דמו לא תאכלו! ואף כי דם האדם אשר עליו כתוב לאמר: כי בצלם אלהים ברא את האדם!

כשמעו האנשים את דברי קראו כולם אלי לאמור: הנה מנעתנו ידידנו מבוא בדמים ואף כי דם נפשות נקיים, וברוך תהיה!

ובדברם התפזרו כרגע איש איש לביתו ולמקומו, וליהודים היתה אורה ושמחה בהנצלם מהאסון.

ויהי כשמע הרב את דברי המומר ויגש אליו ויחבקהו וישקהו בחבה ויקרא: יישר כחך באשר עשית! אתה ראוי לתהלה, וראוי אתה לעזרה בבואך כיום לשוב בתשובה, וברוך תהיה בבואך. וחכמינו אמרו: במקום שבעלי תשובה עומדים אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד.

ולמן היום ההוא קרב הרב את האיש מאד וילמדהו תורה ודעת אלהים חיים, ויהי לאיש צדיק תמים וישר הולך כל ימיו, ויצא שמו לתהלה בטיב מעשיו.

זכרה לו אלה לטובה!

חוני המעגל השני / מרי חיים בן אברהם והב

לפני שנים רבות מאד קרה הדבר, ומעשה שהיה כך היה:

בארץ תימן אשר בערב נעצרו השמים שלש שנים, שנה אחרי שנה, ולא נתך מטר ארצה, והיוקר בארץ האמיר למעלה ראש, ויהי מצב התושבים מורה מאד ואף כי העניים שבהם ועניי היהודים בפרט, ותעל שועת כלם־יהודים וערבים־השמימה, ויצעקו אל ה׳ בכל לבבם ובכל נפשם להושיעם.

היהודים קראו עצרות בבתי הכנסיות ובבתי המדרשות, ויגזרו על נפשם, אנשים, נשים וטף, תענית צבור בכל יום שני וחמישי בשבוע, ובכל יתר הימים שבתו ממלאכה מהצהרים. ויצאו אל הרחוב כולם מקטנם ועד גדולם, מהרבנים היושבים על מדין ועד הפעוטים אשר ״בחדרים״, וכולם עטופים בטליותיהם המצויצות ומלובשים בתפילין של ראש ושל יד וספרי־התורה בידיהם עטופים בפרוכיות שחורות לאות אבל. גם הנשים יצאו אחריהם, הזקנות כשפלכיהן בידיהן הרועדות, והבחורות כשמלושים ריקים בידיהן, והן מתופפות בהם ובוכות מרוב צער ויגון על ריקנותם מאפס קמח ללישה, ואף הילדים הפעוטים עזבו את ״חדרי״ למודיהם כשחוטריהם מורמים השמימה לאות אבל על בטול תורה מתוך רעב וצמא. וכולם יחד מהלכים ועיניהם תלויות אל על וקוראים בקול גדול לאמר: הושיעה אלהי מרום הושיעה! כי אל חנון ורחום אתה ומרבה לסלוח, ולמה נמות לעיניך?!

והערבים עשו כדרכם בעת עצירת גשמים: הרכיבו את הנשים הזקנות שבהם כשפניהן מכוונים כלפי זנבות־החמורים, ובידיהן תרנגולים תשושי־כח ודלי־בשר, והן מצליפות עליהם במקל־נועם תכופות, למען ירימו גם הם קולם בקרקוריהם וילוו את יללות פעוטי העם לאמר: הושיעה אללה הושיעה! כי בצרה גדולה אנחנו, וכי כשל כח הסבל, וכולנו מתים, מן האדם ועד הבהמה ועד עוף השמים לא תשאר פרסה. – אהה אללה אללה! עד מתי תאטם אזניך משמוע לקול תפלת עבדיך המיחדים שמך חמש פעמים ביום ובקריאותיהם אליך מעל מגדלי המסגדים הקדושים לאמר: אין אללה מבלעדי אללה ואין רחמן ״כבעל־הרחמים״. ויש אשר לקחו אילים וכבשים מן הצאן והם משוללי כח ואיל, ועיניהם שקועות בחוריהן, והם מדדים ברגליהם העיפות אחרי מנהיגיהם עדי הגיעם בדרכם על הר גבוה או על גבעה נשאה, ושם הקריבו אותם לעולה ולמנחה לאללה לכפר פניו, וכשטפות הדם הדלות נזלו מגרונם בשעת שחיטה הם קראו ואמרו: הביטה וראה משמיך, אלהי־מרום, הנה עיניך רואות כי אפם כח, ודם־הלב נצטמק בעורקיהן של בהמותינו מרוב רעב וצמא ואף כי בעורקינו אנו וילדינו. ועד מתי תסתיר פניך ממנו?

את הכל עשו, אבל.. לשוא! השמים ברזל, הארץ עיפה מרוב יובש וציה, וגם היא כמתחננת אל האלהים ואומרת: אל נא אלהי – מרום, אל נא תקשה לבך עוד! הנה עוללים שואלים לחם ממני ואין, ובעלי חיים מבקשים מים, ושדי צמקו ואינם נענים להם…

ויהי היום והיהודים מתהלכים עטויי־יגון ברחובות קריה ומתפללים כדרכם, והנה ערבי זקן התיצב על רובד אבן גבוה ויקרא בכל כחו הדל והרפה מרב זקנה לאמר: הס! כי דבר לי אליכם, וידום כל העם רגע לקריאתו, ועיני כולם למקטנם ועד גדולם נשואות אל הזקן ולדבריו. ויקרא הזקן במועל כפים ויאמר: חי אללה וחי נביאו מוחמד, כי היהודים אשמים בכל, כי להם הכח להושיע, ולהם החובה להושיע – אלא שהרצון הטוב חסר להם, אינם רוצים לעזור, ובני מות הם!

אז יפול פחד אלהים על היהודים למשמע אזנם, ויחרדו כולם חרדה גדולה עד מאד ולא נותרה בהם כל נשמה, ובסתר לבם קראו לאמר: אהה! מה עשה ה׳ לנו?! הנה עלילה חדשה, עלילת־רשע נוראה ואיומה מתחוללת כנגדנו למען התגולל עלינו, ולמען התנפל עלינו להשמידנו, ומי יודע מה יהיה בנו?!

הם חושבים כה וכה והזקן הערבי הוסיף לאמר:

זכורני שלפני שבעים שנה, ואני אז בן חמש ועשרים, קרה לנו כמקרה הפעם: השמים נעצרו ולא נענו לנו, ורק היהודים הצילונו. כי זקן אחד קם מתוכם ויעג לו עוגה באחד הרחובות ויבוא אל תוכה, ובתלותו עיניו למרום קרא לאמר: רבון העולמים ואדון האדונים! הנני מודיע לך שלא אזוז מעוגתי זאת אשר אנכי בה עד אשר תוריד גשם־נדבות להיות למחיה לארץ ולדרים עליה!… ויהי כן כאשר אמר, כי אחרי רגעים מספר התקדרו השמים בעבים, וברקים הבריקו, ורעמים רעמו, ומטר חזק נתך ארצה אשר שטף ועבר בעזוז כח מאין כמוהו, וגם הבהיל את ההולכים ברחובות אשר מהרו איש איש לביתו ולחסותו כשעוד נפשם בם מרוב פחד ובהלה, ויחד עם זה מרוב שמחה וששון ואושר…

ואני זוכר עוד, שהיהודים ספרו לנו ולאבותינו לאמר: שגם בימי קדם, בימי עמוד בית מקדשם אשר בירושלים על תלו, קרה פעם מקרה של עצירת גשמים ואיש מהם ושמו ״חוני־מעגל״ קם מתוך העם ועשה אותו המעשה, שעשה הזקן לפני שבעים שנה ויהיה העם כמתחוללים במחול מרוב שמחה וצהלה, וגם קראו לאיש בשם ״חוני־המעגל״ על שם המעגל, היא העוגה, אשר עג לו, ויבוא אל תוכה ולא יצא משם עד אשר נענה.

ועל כן בראות זקנינו את אשר ראו, אספו את רבני היהודים וחכמיהם בימים ההם, ויכתבו ויחתמו שטר־התחיבות עליהם ועל זרעם אחריהם לאמר: מעתה כאשר תבוא חלילה צרה של עצירת־גשמים על הארץ, והיה עליהם – על היהודים – להושיע בתפלתם, כי רק להם הכח, ורק להם היכולת להציל, והשטר ההוא עודנו כיום שמור וטמון בארון קטן אשר תחת כפת־המסגד פלוני אשר ברחוב אלמוני. ואתם, אחי הערבים, רוצו אל המסגד והביאוהו משם ונוכחתם לדעת כי אמת בפי. ואם גם אז יעמדו היהודים במרים ולא יענו להתחיבותם, אחת דתם למות מות־נבלים, כי עליכם לדעת, שלהם יש אנשים כחוני המעגל בכל דור ודור להצילם, אלא כי משנאתם לנו – הערבים – הם שומרים את הדבר בלבם, ואינם עושים מאומה למעננו. וגם כעת היו בטוחים, שלהם יש מים לרוות צמאונם, ואולי גם לחם לפי הטף, ואם הם עושים לעינינו את אשר עושים להתפלל ולבכות, הם עושים זאת רק למען רמותנו, ולמען הוליך אותנו שולל…

ויהי כן כאשר אמר הזקן, וכעבור שעה קלה הביא שמש המסגד את שטר ההתחיבות כשהוא טמון בתוך כלי חרס ישן נושן, ויפתחוהו לעיני הקהל המרוגז על היהודים, ויקראוהו בקול באזני כל הנצבים ויאמינו, וגם הרימו קול גדול יחד כולם לאמר: אכן הזקן הנכבד שלנו הצדיק, והיהודים כולם הרשעים ובני מות הם!… ורק שלשה ימים נתן להם למלא התחיבותם, אם ימאנו – מרה תהיה אחריתם ולא נשאיר מהם שריד ופליט… ותגדל צרת נפשם של היהודים למשמע אזנם, כי ידעו את קנאת שכניהם בהם מקדם קדמתה ואת שנאתם אליהם כי קשה היא. וישובו כולם ל״רחוב״ם ולבתיהם כשהם עטויי אבל ומלאי יגון וצער, והרבנים והדיינים בראשם.

ויהי ממחרת ויתאספו כולם כאיש אחד בבתי הכנסיות ובבתי המדרשות, ויתפללו אל ה׳ מתוך שברון לב ויגעו בבכי ובמספד, וגם קראו לאמר: אהה ה׳ מה עשית לנו כי הבאת עלינו צרה גדולה מהראשונה – צרת עצירת הגשמים… אנה ננוסה לעזרה, ולמי זולתך נפנה להושיענו? הביטה וראה בעני עמך ישראל, ובצרה החדשה אשר התחוללה מחדש על ראשינו והצילנו, כי בעוד שלשת־ימים כולנו מתים ונמחה שמנו מתחת שמי ה׳. בלי תפונה יתנפלו עלינו שונאינו באכזריות חמה להשמיד אותנו, את נשינו וטפנו וכל עוללינו…

ובדברם הרבו תאניה ואניה, ודמעות חמות מאין הפוגות נגרו מעיניהם כמים, ויהי כל מחנה ישראל לחרדת אלהים…

ובו ביום החליטו הרבנים והדיינים לשלוח משלחות לכל אפסי ארץ תימן לגדולי הערביים ולנכבדיהם, וגם עד המלך נסו לחדור ולבקש מלפניו על נפשם. וגם הסתמכו בראיות חותכות על נקיון כפם בכל דרכיהם ועל יחסם הטוב תמיד כלפי שכניהם. כי אמרו אולי יחוס, אולי ירחם ויעביר מעליהם את רוע הגזרה. אך כל דבריהם והפצרותיהם אצל כולם נשארו מעל. זולתי המלך אשר נכמרו רחמיו ויבטיחם שיעתר לבקשתם. וידחה את הגזרה לשבועות מספר, אולי בינתים ירחם אללה וירד גשם.

ויאמר ויעש. וביום המחרת שלח המלך אל היהודים אשר בכל מדינות מלכותו לאמר: אמנם הגזרה לא נתבטלה, אבל היא נדחתה לחודש ימים. ותגדל שמחת היהודים מאד כי אמרו: אמנם החרב עוד מונחת על צוארנו, אבל גם הצלה פורתא הצלה היא. זמן נתן לנו, והיה זה לנו לאות כי עוד לא אפסה כל תקוה, וכי ה׳ הטוב עוד לא שכחנו, וכי עוד עיניו פקוחות לטובה עלינו להצילנו.

אז יטכסו עצה כל הרבנים כדת מה לעשות במשך החודש ויחליטו פה אחד לאמר: הלא חכמינו ז״ל אמרו: תפלה וצדקה מעבירות את רוע הגזרה. ועל כן הוסיפו להתפלל יום יום, וגם פתחו ידיהם לרוחה לעזור איש את רעהו ככל אשר מצאה ידם בשימם מבטחם בה, כי יוסיף לחוננם…

שני שבועות עברו. ופתאום הופיע בבית־הכנסת בשעת התפילה איש נשוא פנים ונכבד, והוא זקן מאד כבן תשעים. והוד לו והדר לו, וזקנו הלבן יורד על פי מדותיו, ומראהו כמראה מלאך אלהים, והם לא ידעוהו מתמול שלשום…

ויהי כבואו ויגש ישר אל הרב ואחרי ברכו אותו בענוה, לחש לו באזנו, כי רוצה הוא לרדת לפני התבה להתפלל…

ויואיל הרב להעתר לבקשתו. ובגשתו אל התבה שם לפניו ״מאזנים־ומשקלות״ אשר הביא עמו בבואו, ואחר פתח בתפלה ובתחנונים בקול נעים וערב לאוזן השומעים, אשר הלך לבם שבי אחריו, וגם דבקו עיניהם בו בחשבם אותו למלאך מיוחד, אשר שולח ממרום להצילם. ובאחזו בידיו את המאזנים והמשקלות קרא הזקן ויאמר: ה׳ אלהים! מי כמוך יודע נאמנה כי אין כעמך ישראל גוי אחד בארץ, שומר מצוה ורועה אמונה, אשר קבל את תורתו בהר סיני כשכל העמים סרבו ולא קבלוה, והם גם הקדימו ״נעשה לנשמע״, וגם קיימו את כל הכתוב בה באהבה למלא רצונך, ובתורתך הקדושה הנה כתוב לאמר:

״מאזני־צדק אבני־צדק, איפת־צדק, והין צדק יהיה לכם… למען יאריכו ימיך על האדמה אשר ה׳ אלהיך נותן לך״ (דברים כ״ה ט״ו) וישראל עמך הרי הם מקיימים את המצוה הזאת וגם מדקדקים בה מאד, ואם הם כך למה לא תקיים גם אתה את הבטחתך לאמר: ״למען יאריכון ימיך על האדמה״ כלום שומר ישראל לא ישמור הבטחתו לישראל? חלילה לך מעשות כדבר הזה לכלותם ולהפר בריתך אתם, כי מה תעשה לשמך הגדול אחריהם. ומי יעמוד לתורתך הקדושה בלעדיהם? וככלותו את תפילתו פנה שנית אל הרב ויאמר: צוה לעם ויצאו אחרי אל רחבת בית הכנסת. ובצאתו עג לו האיש עוגה באמצע הרחבה אשר לפני הבית, ויבוא אל תוכה, ואת המאזנים ואת אבני המשקל לקח עמו כבואו, ובהרימו עיניו השמימה קרא כחוני המעגל בשעתו לאמר: רבונו של עולם! בניך שמו פניהם עלי שאני כבן־בית לפניך, נשבע אני בשמך הגדול שאיני זז מפה עד שתרחם על בניך, ואני שואל גשמי בורות שיחין ומערות, גשמי רצון ברכה ונדבה. עודנו מדבר, והנה התקדרו השמים בעבים, ויברקו ברקים וירעמו רעמים וגם גשם חזק מאין כמוהו נתך ארצה, גשם־מבול אשר הפתיע את כל התושבים כולם אשר מהרו לרוץ בכל כחם אל בתיהם, ובפיהם תודה ושירה לאלהי מרום אשר נענה לתפלת־הזקן להצילם ממות בטוח…

וכשמוע הערבים את מעשה הזקן היהודי ויקראו לאמר: אכן צדק השיך הערבי באמרו: כי הכל ביד היהודים, וכאשר נבא מראש כן היה… אין אללה מבלעדי אללה… והרבה שלוחים למקום…

אך כגודל שמחתם על הגשם כן גדלה קנאתם בזקן היהודי ויקראו לאמר: אכן כל היהודים נצלו, אך היהודי הזקן חייב מיתה ומות ימות, או כי ימיר את דתו מיד בדת האשלאם, כי יכול היה להצילנו קודם ולא עשה… והיה זה לאות כי לבו כיהודי רע עלינו המושלימים וכי הוא חפץ להמיתנו. ובכלל איש כזה אשר מפתחות הגשמים בידו בכל עת ובכל שעה, הרי הוא בלי שום ספק ״קדוש אלהים״ ועליו להיות מושלימי ולא יהודי.

וישמעו היהודים ויזדעזעו וגם קראו לאמר: זו תורה וזה שכרה?! אכן אין עצה ואין תחבולה כנגד שנאתם של העמים, ואוי לנו שכך עלתה גם בימינו! ויגיע דבר הזקן והחלטת־הערבים כנגדו עד אזני המלך. וישלח המלך לקרא לזקן היהודי בסתר אליו ויאמר לו: אמנם הטיבות לעשות עמנו בתפלתך, וגם הצלת את נפשותינו ממות אכזרי ובטוח. וכשאני לעצמי אני מכיר טובה לך, אבל מה לעשות? וזעם העם הערבי גדול כנגדך, כי עזבת את תפלתך עד בוש, ובינתים מתו אלפים ורבבות מהם, ועל כן יצאה גזרה מלפניהם להמיתך, או שתמיר את דתך ותנצל.

ועל כן זאת העצה היעוצה מלפני אליך כי כבדתיך… ברח לך מן המקום הזה עד שיעבור זעם וידם לא תשיגך, וכעבור שנה שנתיים תשוב אלינו… ואתה הטה נא אזנך לדברי ואל תאחר, כי בנפשך הוא…

ויקרא היהודי ויאמר: השתחויתי, אדוני ומלכי, אבל מה אעשה לביתי ולבני אחרי והם רבים? איככה זה אציל את נפשי אני ואותם אעזוב ומתו, כי מי ידאג להם בלעדי?!!

ויען המלך לאמר: אכן צדקת, יהודי, בדבריך, אבל לבני משפחתך אל תדאג, הודיעני נא את מקום מגוריך ואת מספר בני ביתך, ועלי דאגתם מעתה ועד שובך אלינו כאשר אמרתי. ואתה המלט נא על נפשך כרגע כי בנפשך הוא כאשר כבר הגדתי…

וישתחו הזקן לפני המלך וגם הודיע לו כי בן כפר קטן בסביבות צנעא העיר הוא, וגם את מספר בני ביתו הגיד לו, ואחרי השאירו להם מכתב ביד המלך אשר הבטיח לשלחו אליהם על ידי ציר נאמן מלפניו, נפרד מאתו בתודה ובשלום אחרי נשקו את שולי אדרתו, וישם פניו המדברה אחרי קחתו עמו את הצידה אשר הוכנה למענו על פי פקודת המלך וכיד המלך.

הוא במדבר והנה רד היום וכוחותיו עזבוהו מרב עיפות ההליכה בחם היום הלוהט, וישב בצל אחד הסלעים אשר שם, ואחרי שברו את רעבונו ורוותו את צמאונו מהצדה אשר הביא עמו, התחיל חושב מה יעשה בלילה במקום השמם אשר הוא נמצא בו? ובהביטו אנה ואנה ראה מרחוק אילן־סרק, וימהר אליו ויטפס עליו ויבחר לו את אחד מענפיו הגדולים למקום לינתו ומנוחתו עד הבוקר.

ויהי באשמורת הראשונה בהיות החושך על הארץ שמע הזקן קולות מוזרים של חיות טרף, וגם הרגיש בחיות כשהן רצות הנה והנה כמחפשות טרף, וגם עד האילן אשר הוא ישב עליו הגיעו כאלו הריחו בו לטרפו. ויחרד האיש חרדה גדולה עד מאד לשמע שאגותיהן הנוראות של החיות, ויתאמץ להסתתר יותר ויותר בין ענפי העץ העבותים לבל תרגשנה בו, ומה השתומם לראות שלא רק מתחתיו מסביב לגזע העץ נשקפת לו סכנה מפני החיות הטורפות, אלא גם מעליו, מצמרת־העץ נגלה לעיניו נחש גדול ונורא שחור משחור כשהוא מצונף כדור מסביב לענף אשר הוא יושב עליו בתחתיתו, וכשהוא מרגיש בנשיפתו המרפרפת מעל לראשו, והוא כמריח את טרפו מתחתיו. ויזדעזע למראה, ושערותיו סמרו כי לא ידע מה לעשות? לקפץ מעל העץ לא יכול, כי חיות רעות אפפו את העץ מסביב, ולזוז ממקומו לא העיז, מפחדו מפני הנחש אשר ממעל לו ויהי בכל רע. עודנו חושב כה וכה, והנה נראה אליו מרחוק אור גדול, וכדמות אדם מתקרבת אל העץ אשר הוא יושב עליו יחד עם האור, ומדי התקרבו ברחו כל החיות מפניו כמפני האש בזו אחר זו, ותתפזרנה לכל רוח כמטורפות, ובגשתו אל העץ ראה והנה פני אדם לפניו והם מאירים ״באור שבעתים״, וחרב מאירה ומזהירה תלויה לו בחגורתו אשר במתניו, וכולו אומר כבוד והדר, ובקול מלבב ונעים לאוזן קרא אליו מתוך העץ לאמר:

זקן! זקן! המצוה הגדולה אשר עשית לקדש שם שמים ברבים להחיות עם רב היא עמדה לפני אלהי מרום להצילך, ובפקודת עליון באתי עדיך להודיעך: כי שמע ה׳ את תפלתך, ראה את דמעתך, וייקר בעיניו רצונך הכביר לעמוד כנגד דרישת שונאיך להמרת דת־עליון צרופה בדת־ילוד אשה אחרת. וישלחני אליך להצילך.

ועתה שמע בקולי לאשר אומר לך, כאור הבוקר אחרי שפכך שיחך לפני אלהינו תרד מעל העץ אשר לנת בו, ושמת פניך אל העיר הקרובה מ. שם תתקבל בכבוד הראוי לך, ובה תמצא לך דירת־ארעי למשך שנתים ימים במנוחה ובשלוה, ואחר תשוב למקום־מגורך הרגיל להתענג בחברת בני משפחתך וכל קרוביך…

ובדברו טפס על גזע העץ, וישק את הזקן בחבה במצחו אחרי הבריחו את הנחש אשר נבהל מפניו וינס מנוסת חרב למצוא לו מפלט ומחסה באחת המאורות בין הסלעים, ואחר נעלמה הדמות כרגע לבלי הראות עוד.

הזקן נדהם מאד לכל מראה־עיניו, אבל יחד עם זה הרגיש כאלו רוח אחרת, רוח חדשה, התנוססה פתאום בקרבו. רוח אמץ וגבורה, רוח דעת ויראת ה׳, וכי הנשיקה אשר קבל על מצחו השאירה אחריה על אותו מקום אור מאיר כאור שבעת הימים להאיר את מחשכי לילו ואת מחשכי עתידו… ויהי כעלות עמוד השחר ויתעורר הזקן משנתו הקלה אשר ישן ועיניו סגורות למחצה, ולבו ער ומלא מחשבות משמחות…

וירחץ פניו וידיו משיורי המים אשר היו עמו עוד, ויתעטף בטלית ובתפילין, וגם התפלל תפלה קצרה־תפלת הדרך־בכונה, ואחר טעמו מן הצדה אשר נשארה לו לסעוד את לבו שם לדרך פעמיו כפי אשר צווה מאת הדמות שנראתה אליו בלילה.

ובהגיעו אל גבול הכפר המכוון ראה דבר מוזר אשר הפתיעהו מאד, שכל הפוגשים בו ״מבני־הצורה״ השתחוו בחיוך קל על שפתותיהם, ויתר ההמונים וביחוד הרועים אשר רעו את עדריהם בשדה ברחו מלפניו, הם והצאן אשר ברגליהם, בפחד גדול, וישובו העירה לפני הזמן הרגיל, וכראות אותם בעליהם ויתר הפוגשים בהם מתושבי הכפר, שאלום על סבת הדבר, ויספרו להם לאמר: ראינו זקן אשר קרן אור פניו כאור שבעת הימים וכאור פני משה נביא־ישראל בשעתו ונבהל, ונמלט על נפשנו יחד עם הצאן, כי לא ראינו כזאת מעודנו…

ויהי כי פגשו מלאכי המושל בזקן, ויבהלו גם הם מפניו המאירים והמזהירים כזהר הרקיע. אך בהיות מצות המושל עליהם חזקה לגשת אליו ולדעת מוצאיו ומובאיו בטרם בואו העירה עשו כפקודתו, וגם שמעו את כל פרטי הדברים שהזקן ספר להם באר היטב, והוסיף שהוא בא לעיר להשתקע בה במשך שנתים על פי פקודה מ״גבוה״ אשר נמסרה אליו בלילה על ידי המלאך הנאמן הנשלח אליו ממרום.

וישמעו האנשים ויתמהו מאד למשמע אזניהם, וגם מסרו את הדברים למושל לכל פרטיהם, ויתן המושל צו להביא את הזקן אליו, וגם כבד אותו כיאות לאיש אלהים קדוש כמוהו, וגם הקציע לו ארמון מיוחד על יד ארמונו הוא, וישב האיש שם בשלום בשלוה. ויקחהו המושל ליועץ סתרים לו לעצמו, וגם לכל אלה אשר הואילו לפנות אליו בשאלותיהם לטובתם, לשמחתו ולשמחת כל אלה שבאו במגע ובמשא עמו. ובין כה וכה קבל הזקן מכתבי סתרים מאת הוד מעלתו מלך תימן, אשר הכיר בקדושתו ובטובה הגדולה אשר עשה לכל ארצות מלכותו בהצילו אותם מחרפת רעב וצמא, וגם מבני ביתו קבל מכתבים על ידי המלך אשר הרגיעו רוחו מאד, בהוכחו לדעת, כי המלך מלא את הבטחתו יותר ממה שקוה, ויהי מאושר מאד.

ושתי השנים של גלותו עברו מהר כרגיל בשנות שובע ואושר, ומה גדלה שמחתו ביום אשר קבל מכתב הזמנה רשמי מיוחד מטעם הוד מלכותו מלך תימן לאמר: קומה, זקן נכבד ואיש אלהים קדוש, ושובה לעיר מולדתך ולמקום מנוחתך כי כבר רצה אללה את מעשיך. וכבר תמו אויביך וכל משנאיך וכל מבקשי רעתך מפניך. כי רובם ככולם, ובראשם הזקן המעליל את העלילה הידועה כבר הלכו לעולמם לבלי שוב עוד. ויתר אנשי המדינה אשר נהנו משפעת־טובך, ומהדרת קדושתך לרגלי תפלתך, שקועים כולם איש איש באשרם הגדול שבא להם על ידך, וכבר שכחו כלה את אשר תבעו ממך להמיר דתך בעל כרחך, או לחיב ראשך למלכות. שובה! אל תירא, אנכי מגן לך ושכרך מעתה הרבה מאד…

ותגדל שמחת הזקן למקרא דברי המלך לאין גבול, וימהר להפרד מהכפר אשר בלה בו שנתים בשלום ובשלוה, וגם הודה לו למושל המחוז בעד כל הטובה אשר עשה לו במשך ימי שבתו עמו, וגם המושל הביע לו את צערו הגדול ואת צער עמו בהפרדו מהם, וימהר לשוב בשמחה אל ארץ אבותיו ואל מלכו החביב.

הוא סר ראשונה אל צנעא עיר הבירה להתראות עם הח׳ליף מגינו ומושיעו, ולהודות לו במו פיו בעד יחסו הטוב אליו בהצילו אותו ממות בטוח, וגם בעד יחסו הטוב והמצוין לבניו ולמשפחתו בימי העדרו בגלות, וכאמרו לשוב לבני ביתו ולכפר מגורו קרא המלך אליו ויאמר: לא תשוב! כי פה תקבע דירתך מעתה, והיה תהיה על ידי וקרוב לארמוני, וכל בני ביתך יובאו בקרוב הנה על פי פקודתי, כי בזאת חפצתי, ואחת אמרתי ולא אשנה. ובדברו הודיע הח׳ליף לזקן, שכבר הוכן למענו ארמון נהדר ורחב ידים לגור בו יחד עם בני ביתו וגם הוסיף, כי כל מחסוריו הוא ובני ביתו כולם עליו מעתה, כי ראוי וכדאי הוא לכך בהראותו לדעת כי ״קדוש־אלהים״ הוא, וכי כל ח׳ליפותו ומדינות מלכותו מכירות לו טובה גדולה תחת הטובה אשר עשה עמם להצילם מכליון חרוץ, כבוא היום המאושר, אשר בו נתן אללה בלבו לערוך תפילתו כאשר עשה. וגם לקח אותו מאז ליועץ־סתרים לכל ימי חייו, וגם את בניו הרים בקחתו אותם לפקידים ולסופרים גבוהים בשלטונותיו.

וירב הזקן לעשות מאז טובות גדולות לבני עמו, אך את מוצאו ואת מקור מחצבתו לא גלה להם, כי לא נתנה לו הרשות לכך מן השמים, ויהי סודו כמוס עמו עד יום מותו, ויקראו לו כל בני תימן אז בשם ״חוני־המעגל השני״ וגם הציבו לו יד ושם בדברי ימי יהודי תימן הגדולים, ויהי שמו לברכה בפי כל.

זכרה לו אלוה לטובה.

מחפש מזל / הא' שלום דנוך

״מי שאין לו מזל ילך ויטיל עצמו בים״. (פתגם ספרדי).

מעשה ביהודי שלא היה מצליח בעסקיו, ובכל אשר פנה הפכה לו ההצלחה עורף ולא פנים. ויהי היום ויואש האיש ויאמר בלבו, המשל אומר: ״משנה מקום משנה מזל״, ולכן הבה אנסה לשנות את מקומי ואת עיר מולדתי, ואתהלכה באשר אתהלכה; אולי יקרה ה׳ לפני ואמצא לי מקום שם תשחק לי השעה וארויח את לחמי בכבוד וחיתה נפשי.

ויאמר ויעש, ויצא את עירו ויאחז דרכו הלאה-הלאה אל כל אשר הובילוהו רגליו, ויתהלך שעות בלי הרף, עלה הרים וירד עמקים, עד כי רד היום ועוד מעט ובא הלילה. ובהיותו עיף ורעב מאד, ישב לנוח תחת אחד העצים אשר על אם־הדרך, ומרוב צער ויגון התחיל מתמוגג בבכי, כי אמר: מה אעשה בלילה במקום שמם מאדם ומאומה אין בידי?!

הוא חושב כה וכה, והנה אור קטן נראה אליו מרחוק, ותאורנה עיניו, כי אמר הנה מקום־ישוב לפני, הבה ארוצה אליו בטרם יחשך ולא אמצא את דרכי בלכתי, אולי יש תקוה. ואף כי היה עיף מאד, קפץ על רגליו כאיל, וירחב צעדיו תחתיו למען הגיע אל מקום האור בעוד מועד, וכעבור שעה הגיע אל המקום.

וירא והנה עיר גדולה לאלהים לפניו, ותגדל שמחתו מאד, וכאלו אבן־מעמסה נגולה מעל לוח לבו. ובהרימו עיניו השמימה קרא לאמר: ברוך ה׳ אשר לא עזב חסדו ואמתו מעמדי ויביאני עד הלום בין אנשים חיים ולא נתנני למות הלילה מפחד במקום ״אין גבר קורא בו ואין כלב נובח״¹ והיה זה לי לאות, כי יש תקוה וכי מזלי גם הוא ישתנה לטובה.

ובהיותו רעב מאד קנה לו בפרוטות האחרונות אשר היו בכיסו פת־לחם יבשה, וישב על יד אחת החנויות הסגורות ויבלענה ומים שתה מן ה״סביל״² אשר על ידו, ואחר התחיל לחשוב על מקום לינה ללון בו עד הבוקר, כי כיסו היה ריק ואין בו פרוטה לפורטה.

אחרי נוחו מעט אחז דרכו הלאה. ובהתהלכו אט צעד אחרי צעד, הביט על ימין ועל שמאל כמחפש מאין יבוא עזרו?

הוא הולך והנה ח׳אן³ לפניו ויבוא אליו, וכראותו את בעליו בא לקראתו, אמר לו שלום, וגם שאלהו לאמר: היש לך מקום להלינני בו הלילה?

ויהי כי ענה לו בעל הח׳אן כי הח׳אן מלא אורחים וכי אין מקום פנוי למענו, ויצר לאיש מאד ויקרא בשפה רפה ובדמעות על עיניו לאמר: אדוני הנכבד! גר אנכי בעיר הזאת וממקום רחוק באתי אליה למען ״חפש מזלי״, כי עני ואביון אני – אולי יתעשת האלהים לי ולא אובד, ואך זה עתה באתי ואנכי עיף מאד, ולכן יכמרו נא רחמיך עלי ותנה לי מקום ללון באשר יהיה ותברכך נפשי, ומחר כאור־היום אלכה לי לדרכי, וה׳ הטוב ישלם לך כגמולך.

וירעם בעל הח׳אן פניו אליו כאומר: מה לך ולי כי באת עדי להלאותני? – ובכל זאת קרא לאמר: רק באורוה אקציע לך מקום ושם תלון.

ויודה האיש לבעל הח׳אן על טוב לבו וחסדו עמו, וילך וישתרע לו על המחצלת הבלה אשר בפנת האורוה לישון שנתו. אבל אהה! אף כי היה עיף מאד לא יכול לעצום עיניו אף רגע, כי נחרת הסוסים והחמורים בהתעטשם, ובעיטתם ברגליהם בגרדם על הקרקע כדרכם, הדריכוהו מנוחה. גם הפרעושים הרבים ויתר מיני הזוחלים הבוחרים להם מקום לשבתם בין קפולי־המחצלאות, התענגו על גופו בעקיצותיהם. ונוסף על זאת ריח הסרחון אשר עלה מהאורוה ומימי־השופכים אשר על ידה הרגיזהו ובחצות הלילה קם ויעזוב את האורוה ויתגנב אל תוך־הח׳אן וישכב בין האורחים השוכבים – והוא מכונס כלו בתוך שק גס אשר לקח אתו מביתו בצאתו לדרכו, ויישן וירדם ושנתו ערבה לו מאד.

ויהי בחצי הלילה, כעבור בעל האכסניה דרך האורוה, ויסר לראות את האורח העני אשר שם – וירא והנה אין האורח, ויתפלא מאד ויחפשהו וימצאהו שוכב באולם בין האורחים ונוחר בחזקה. וייחר לו מאד על חוצפת האורח ויגש אליו בכעס עצור, ובקללו אותו במו פיו קללות נמרצות, לקח גפרור ויצת את השק אשר האורח שכב בתוכו, וכעבור רגע קפץ האומלל מתוך שנתו כנשוך נחש מחום הלהב אשר התחיל חורך את כפות רגליו, וימהר לזרוק את השק מעליו וירץ אל האורוה, ומרוב פחדו וכעסו לא יכול עוד סגור עיניו כל הלילה.

ויהי כעלות השחר ויקח את שקו השרוף־למחצה בידו וישם פניו אל בית־המשפט ויחכה שם עד בוא ה״קאצ׳י״, הוא השופט, וכבואו ספר לו בדמעות על עיניו את כל אשר עשה לו בעל־האכסניה וגם הראה לו את השק השרוף למחצה להיות לו לעדה על דבריו כי כנים המה.

ויקרא הקאצ׳י את האכסנאי ויענישהו על מעשהו הרע, בהטילו עליו לשלם את דמי השק אשר שרף חמשה שקלים כסף.

ויקח האיש את הכסף וימהר אל הרחוב באמרו: ברוך ה׳ אשר הציל אותי מיד רשע, מיד האכסנאי קשה־הלב, וגם המציא לי מכסת־כסף להחיות בה נפשי ימים אחדים, עד אשר יעלה בידי למצוא מקור נאמן לפרנסתי ככל אשר אני מקוה. ואכן צדק המשל האומר: אין רע בלי טוב.

ויהי בהתהלכו ברחובות הקריה, וירא והנה זקן נכבד לקראתו, ויגש אליו ויאמר לו: אדוני הנכבד! גר אנכי בקריה הזאת, ורק אתמול בערוב היום באתי אליה למען חפש לי עבודה להחיות בה את נפשי, כי איש עני ואומלל אני, וכראותי מרחוק את פניך האצילים המעידים על טוב לבך, הרהבתי עוז בנפשי לגשת עדיך ולשאול את פיך, אם אתה יכול לתת לי עבודה אצלך או להמליץ עלי בפני אחד מידידיך – והכרתי לך טובה רבה.

וישמע האיש ויתמלא רחמים על האורח, ויאמר אליו: סורה הלילה אל ביתי והיית אורחי, ולמחר נראה. ובדברו משך את היהודי אל ביתו ויאכילהו וישקהו ויכבדהו גם בשיחה נאה להסיחו מצערו ולשעשעו, ובטרם ילך לישון אמר לו: לינה הלילה במנוחה, ולמחר בבוקר השכם אקחך אביאך אל בית האוצר אשר להוד רוממות מלכנו – יחיהו אללה – אולי ישקיף אלהי־מרום בעניך ותהיה בין הזוכים.

ויהי כי לא הבין האיש אל מה ירמזו דברי מארחו, וישאלהו לאמר: אבל אדוני הטוב, תיקר נא נפשי בעיניך ובאר לי דבריך למען אדעה, מה הזכיה אשר אתה מתכוון אליה, למען אישן במנוחה ותברכך נפשי.

אז יאמר לו המארח: דע לך, ידידי, כי כה דרך מלכנו בעיר הזאת לפתוח פעם בשבוע את אוצרו לפני עניי העיר, וזיכה אותם בהגרלת סכומי כסף גדולים למען יאושרו וטוב להם, ורק פעם בשנה זכות נתונה לכל עני לגשת אל הקלפי.

וישמע היהודי ותדד שנתו מעיניו כל הלילה ובכליון עינים חכה ל״עמוד השחר״, למען מהר אל בית האוצר בלוית מארחו, להיות אחד מראשוני הבאים ואולי גם אחד מראשוני הזוכים בהגרלה.

השחר עלה והיהודי קפץ מעל מטתו בעצבנות, וירחץ ידיו ופניו, וגם שפך ״צקון לחשו״ לפני אלהיו שבשמים ויהי מוכן לקראת מארחו, וכל רגע נחשב לו לשעה בחכותו לו, כי ירא, כי אמר, מי יודע אם לא יקדמני אחר ברחמים וזכה בגורל הגדול לפני?!

ומה גדלה שמחתו בראותו את בעל הבית קורא אליו לאמר: סעודת הבוקר מוכנה, ואתה מהרה וסעד לבך ונלך.

וימהר האיש לבלוע את סעודתו, ואחרי ברכו את ״ברכת המזון״ בכוונה עמוקה ובדבקות יתרה ומיוחדה ויבקש רחמים מאת אלהי מרומים לשים חלקו בין הזוכים המאושרים, מהר אל בית האוצר בלוית מארחו, ויהי הראשון לבאים –ושער האוצר עודנו סגור, ותגדל שמחתו מאד.

ויהי כהפתח השער אחרי רגעים מספר, ויבא בחרדה את ידו בתוך הקלפי ויוצא משם פתק וימהר לסגת אחורנית וישב על אחד הספסלים אשר שם עד אשר יוציאו כל הבאים את פתקיהם. כי כן דבר המלך לאמר: אל יפתח איש את פתק ההגרלה אשר בידו בטרם יוציאו כל הנגשים אל הקלפי את פתקיהם.

ומה גדלה תוגת לבו של היהודי בפתחו את פתקו ובראותו כי חלק הוא, וכי אחרים היו הזוכים ולא הוא! אז יתמוגג בבכי לעיני כל רואיו ולעיניו של שר בית האוצר, ובשאלו אותו השר על סבת בכיו פתח לו היהודי את סגור לבו ויתנה לפניו בקצרה את צרת עניו הנורא אשר בגללה עזב את עירו ויגל לעיר הבירה לנסות מזלו וכי כל תקותו אשר אליה ערגה נפשו למען הנצל מצרתו עלתה לו בתוהו.

וישמע השר ויתמלא רחמים על האומלל ועל רוע מזלו, ויבא את דברו למלך. ויכמרו גם רחמי המלך עליו ויאמר לבוא לעזרתו באופן מיוחד, ועל כן צוה להעמיד אותו ביום ההוא פתח שער העיר בתתו לו זכות מיוחדת ליום אחד לגבות מס ידוע מאת כל עובר־ושב לטובתו. אבל תנאי אחד התנה המלך לאמר: רק מאלה תגבה מסך, מכל איש אשר בשם ״אברהים״ יכונה, מהקרחים ומבעלי־המומים ומכל העוסקים בממכר עופות.

וזה המס אשר תגבה: שקל כסף אחד תקח לגולגולת אדם, ורבע השקל לכל ראש עוף.

וירץ היהודי בשמחה פתח שער העיר ותעודת המלך בידו, ויאמר בלבו: הפעם אשרי הולך לפני, ובחמלת ה׳ עלי ישתנה מזלי לטובה בלי כל ספק.

אבל אהה! לא כאשר דמה האיש כן היה, כי כל היום ההוא לא עבר דרך השער איש משלשת הסוגים אשר עליהם הוטל המס, ורק כאשר נטתה השמש לערוב, עבר איש אחד וחמשה ״ראשי״ עופות בידו. וימהר היהודי אליו ובהראותו לו את התעודה אשר בידו קרא לאמר: שלם מסך, כי דבר המלך הוא לאמר: היום ישלם כל מוכר עופות שקל כסף בעדו ורבע השקל בעד כל עוף, וכמספר העופות כן ישלם!

ויתמה האיש מאד לדברי היהודי ויקרא בכעס לאמר: מה לך ולי, יהודי, ומה יום מיומים כי הוטל עלי לשלם מס חדש ולא דרכי? וגם החל לחרף ולגדף אותו ויושט היהודי את ידו בזעם ויך את מוכר העופות בראשו וגם הסיר את מצנפתו מעליו. וירא והנה…. הוא קרח. ויפג לבו משמחה ויקרא: גם הקרחים ישלמו! ותעל חמת מוכר העופות למעלה ראש, ויוסף לקרוא: לא אתן! כי עני אני וכי בעל מום אני, חרש למחצה אני! ואתה שטה מעלי ואעברה!

וישב היהודי ויקרא בשמחה גלויה לאמר: אבל גם בעד מומך שלם תשלם, כמאמר הוד מלכותו! ויחזק בו ולא הרפה ממנו.

אז יגש אליהם איש מהעוברים אשר ראה את האנשים בריבם, ויאמר להפריד ביניהם. ויקרא לערבי לאמר: ״אברהים״ ידידי! למה תסרב לשלם את אשר הוטל עליך – ומצות המלך היא, ככל אשר אתה רואה בתעודה אשר ביד האיש! – וישמע היהודי ויוסף לקרוא: האח! גם בעד שמך עליך יהיה לשלם עוד שקל כסף אחד, כי גם זה דבר המלך הוא! וישתגע מוכר העופות מכעס עצור ויקרא בהתמרמרות גדולה לאמר: אויה לי! מה לאיש הזה הזר והמוזר אלי? מה עשיתי לו ומה הלאיתיהו כי מתעלל הוא בי על לא עול בכפי, והוא עומד לשטן על דרכי ועוצר אותי מלכת?!

ויהי כי לא אבה האיש לרפות ממנו, וגם סחב אותו הלוך וסחוב עד שער המלך, וישאל המלך לאמר: מה אתם? ויספר לו היהודי את כל פרשת־הדבר ואת אשר קרה לו ביום ההוא, ויצחק המלך למשמע אזניו ויקרא: אכן צדקו האומרים: ״אוי לו למי שנולד בלי מזל״! ובפנותו אל היהודי אמר: הנח לאיש וילך, כי עני ואביון הוא ואין ידו משגת לשלם את אשר הוטל עליו ואני אשלם לך בעדו הפעם, ורק הפעם. כי עיניך הרואות כי אין עצה ואין תבונה כנגד רוע המזל, וכי נאמנים מאד דברי הפתגם האומר: ״מי שנולד בלי מזל, ילך ויטיל עצמו בים״. – ולמה המזל דומה? – לצל. כי תרדוף אחריו יברח מפניך, וכי תברח מפניו הוא ידביקך.

מאבל ליום טוב / הא' שלום דנוך

״כורה שחת בה יפל״

״ועשית לו כאשר זמם לעשות לאחיו״.

לפני שנים רבות היה בעיר צנעא אשר בתימן מלך עשיר, אדיר ובעל אוצרות, ויגדל שמו בכל גבולות מלכותו.

ולמלך בן רך בשנים, אשר אהבהו מאד, כי יחיד הוא לו, והוא יפה להלל, עיניו היו שחורות ובוערות, ושפתיו חכלילות מיין, ושערות ראשו מסולסלות, חלקות ממשי ומבהיקות, וכלו אומר גאון ונעם. וימצא הנער חן בעיני כל רואי פני המלך ושריו, ועל כן כנוהו בשם ״נעים״, ולא עצבהו המלך מימיו, וכל אשר שאל הנער לא אצל ממנו.

ויהי דרך הנער תמיד לצאת יום יום לשוח בגנים ובפרדסים אשר לאביו כשעתים לפני שקיעת החמה. לבושו מעיל ארגמן מזהב, וחגורתו אשר במתניו מצופה כלה אבנים יקרות, וחרב גבורים אין כמוה ליפי תלויה לו בצדו השמאלי, וכעברו ברחובות קריה והוא רוכב על סוסו האביר, סוס ערבי טהור ואציל, הפליא הנסיך הצעיר את כל רואיו במראהו הנהדר, ולא יכלו הסב עיניהם ממנו עד העלמו. ושני בני לויה מרואי פני המלך נלוו יום יום לבנו בצאתו לטיוליו, אחד מלפניו ואחד מאחוריו להיות לו למשמרת.

ולמלך משנה יהודי והוא חכם גדול ויאהבהו המלך מאד וגם נשא אותו מעל כל השרים אשר אתו, ויקנאו בו השרים מאד, ועל כן בקשו תמיד תואנות למען הורד חנו בעיני המלך.

ויהי היום ושני השרים אשר לוו את בן המלך בדרכו בצאתו לטיל התיעצו ביניהם לאמר: הנה גדל מלכנו את משנהו מעל כלנו והוא ״יהודי כופר״⁴ ואנחנו משרתיו ״המאמינים״ עושי רצונו ושמנו גדול בגבורים משם המשנה, ירודים אנו בערכנו בעיני מלכנו, וכן לא יעשה. ועל כן בלכתנו היום בלוית יורש העצר בצאתו לטיולו יום יום, נובילהו עד שער ״רחוב היהודים״, ושם נערים לשלוח ידנו בו ורצחנוהו נפש, והטלנו את אשמת הרצח על היהודים אשר ברחוב ונקמנו את נקמתנו ביהודים ובמשנה למלך היהודי, כי בנפל החשד על היהודים ברצח בן המלך יחשדו גם את המשנה שהוא היה יחד בעצה עמם, ונפל גם הוא בנופלים ולא יוסיף קום.

שעת הטיול הגיעה, ונעים לבש כדרכו את בגדי תפארתו, ובעלותו על סוסו האביר המיוחד לו, יצא לטיולו בלוית שני מלויו משרי המלך, אחד מלפניו ואחד מאחריו. השמש טילה לה גם היא על פני הרקיע כאומרת ללוות את הנסיך בטיולו, ובנטותה הימה למקום מגורה בלילה פזרה בנדיבות רבה לכל עבר את קרני אורה האחרונות הנהדרות והנוצצות, ותקשט בכל מיני קשוטים צבעוניים מרהיבי בת עין את כל סביבתה. גם רוח נעימה ומשובבת נפש לטפה בנשיבתה הרכה והענוגה את פני נעים החביב. ויהי כי נטה היום לערב, ועוד מעט ונעלמה השמש מאחורי האפק, ויאמר הנסיך לשוב מטיולו הארמונה, ויגשו אליו שני מלויו, ויגידו לו בסבר פנים מעושה לאמר: אדוננו הנסיך! דע נא כי חג היום ליהודים אשר בשם חג הסוכר⁵ יקראו לו, ואם יש את נפשך הבה נסורה אליהם ברחוב המיוחד להם, הקרוב אלינו מאד, ובלינו שם שעה קלה בראותנו בשמחתם ובמנהגיהם בשעת תפלתם.

ויאות הנסיך לדבריהם, וישם פניו אל רחוב היהודים, וכבואם עד שער בית הכנסת, מהרו המלוים ויקפצו מעל סוסיהם במהירות כאומרים לעזר לנסיך לרדת מעל סוסו, ובאחזם בחרבו התלויה לו לארכה במתניו, שלפוה מתערה כמו מבלי משים, וגם העמידוה על הארץ וחודה למעלה, וכרדת הנסיך מעל סוסו נתקל בחרבו אשר נתקעה בלבו, ובהנתז דמו בחזקה במבוא שער בית־הכנסת ובקירות מסביב, נפל ארצה מת, לתמהון לבם של כל באי בית־הכנסת, וחרדה גדולה אחזה את כולם.

ויראו המלוים וישמחו בלבם מאד, אבל למראית עין עצב כסה פניהם, ובעזבם את הנסיך כמו מתוך יאוש מעושה והוא מוטל על הארץ, חשו אל ארמון המלוכה במרוצה גדולה ויודיעו את דבר האסון למלך, וגם הוסיפו לאמר: כי יד היהודים היתה בבנו חביבו לרצחו נפש, בחג הסוכר הוא חג נצחונם הידוע כנגד הפרסים. ומרוב כעסו ורוגזו צוה המלך להביא את רחוב היהודים במצור כרגע, ולא לתת לאיש מהם להמלט החוצה עדי הגישו אותם למשפט ועדי גלותו את עקבות הרוצח.

אז ימהרו היהודים אל אחיהם המשנה למלך ויספרו לו את אשר קרה לנסיך ברדתו מעל סוסו באשמת שני מלויו, וכי עלילת שוא העלילו עליהם באשמת רשע לפני המלך משנאתם אותם, וגם בקשוהו לאמר: מהר אל אדוננו המלך, והודיע לו דבר אמת אולי ישמע… אולי ירחם…

ויעש המשנה כדבר אחיו היהודים, כי ידע המשנה, כי אמת בפיהם וכי משנאתם אליו ביחוד עשו את אשר עשו, וגם הבטיח את המלך, כי רחוקים היהודים להושיט ידם על מי שהוא לרצחו נפש, כי מצות תורתם היא לאמר: לא תרצח! אבל המלך אך באחת, אחיך היהודים הרגו את בני ובני מות הם, וגם אתה בתוכם, וכעבור שלשה ימים אצית אש גדולה ברחוב כולו אשר הם גרים בו ושרפתים חיים או כי ימסרו לידי את הרוצח.

ויצא המשנה מעם פני מלכו בפחי נפש, וישב אל רחוב היהודים בלב מלא יגון ויאוש ויודיע לאחיו את דבר המלך ואת מחשבתו הרעה אשר הוא חושב על היהודים. ויזדעזעו כולם למשמע דברי המשנה, ויקראו לצום ולבכי ולמספד ולתפלה במשך שלשת הימים הנועדים מאת המלך לשרפם ולאבדם, ויתאספו כולם בבתי הכנסת אנשים, נשים וטף, ובתתם אפר על ראשם לאות אבלם, שפכו שיחם לפני אלהי מרום ויבכו יומם ויבכו לילה בלי הפוגות, וכולם מזי רעב ואכולי נדודי שנה, ואף כי הילדים מבני עשר ומעלה.

ויהי ביום השלישי לעת הצהרים, ויגש אחד הילדים אל אמו ויקרא לאמר: אמא! אמא! כה אמר ה׳: שמעתי את תפלתכם, ועתה האכיליני נא והשקיני נא כי עוד מעט ומתי!…

אבל האם מאנה לשמע בקול הילד באמרה: אל בני! לא אתן! כלנו יחד נמות, או כי כלנו יחד נחיה… ברחם ה׳ עלינו, ובדברה ספרה לילד את כל פרשת הגזרה הנוראה אשר יצאה מלפני המלך להרג ולאבד את כל היהודים, וכי בעוד שעות מספר יוציא את גזרתו לפעל, והמות יהיה אכזרי ונורא בהעלותו אותם באש…

ויהי כראות הנער, כי כל בקשותיו והפצרותיו לאמו להאכילו לא הועילו לו, וכי עוד מעט ובא קצו, ויקרא שנית לאמר: הושיעי אמא, למען תושעו! ואם אין דמם של כל היהודים, גדולים וקטנים, עליך!!

ותתחלחל האשה לדברי בנה – בן־עשר – ותמהר לאישה לבית הכנסת ותספר לו את הדבר וגם שאלה ממנו עצה, כדת מה לעשות עם הילד הלהאכילו אם אין? – וימהר האב אל הילד, וישב הילד להגיד לאב את אשר הגיד לאמו: האכילוני נא, והשקוני נא, כי חיה נחיה, ואני אצילכם ב״שם ה׳״, אני אגלה את סוד רצח הנסיך למלך…! ובזכות הילדים הפעוטים ננצל, ובנשאו עיניו השמימה, קרא פסוק ״התהלים״ אשר למד אותו באותו שבוע ב״חדר״ לאמר:

״מפי עוללים ויונקים יסדת עז

למען צורריך להשבית אויב ומתנקם״!

ולא יכול אביו להתאפק בשמעו את דברי בנו הקטן וישאהו בזרועותיו וימהר להביאו עד המשנה היהודי אשר למלך ועד רב העדה ודייניה הביאהו, וכשמעם את דברי הילד קראו כלם פה אחד ויאמרו לאב: מלא אחרי דברו כרגע כי האלהים שלחהו לפנינו להצילנו, ודבר אלהים בפיו.

ויהי לעת ערב בטרם שקעה השמש, וישלח המלך את מלאכו אל המשנה היהודי ויאמר אליו: כבר הגיע המועד! ואתם אם מצאתם את הרוצח – טוב, ואם אין בעוד שעה כלכם מתים!…

אז ירחצו היהודים את הילד ״הנביא״ (כי כן כנוהו) למשעי, וגם הלבישוהו מחלצות לבנות כשלג ויתנוהו ביד המשנה להובילו הארמונה אל המלך להשמיע דבריו באזניו, והם כלם למקטנם ועד גדולם נגררו אחריו עטופי רעב ולבושי שק מרב יאוש, ויעמדו כלם בשער הארמון, אף כי אין לבוא אל שער המלך בלבוש שק.

ויהי בהתיצב המשנה ועמו הילד לפני המלך, וירא והנה המלך יושב על כסאו ופניו הקודרים מלאים זעם חרדות, ומשני צדדיו ישבו להם כל שרי המלוכה ורואי פניו, וגם שני ״מלוי הנסיך״ המומת בתוכם, ויספר המשנה למלך את כל הקורות עם הילד אשר הביא עמו ואת אשר דבר אליהם לפני שעות מספר בהיותם כואבים ובוכים בבית הכנסת על רוע הגזרה, ויבקש מאת המלך לשמע גם הוא את אשר בפי הילד ואחר יחרץ משפטו על היהודים לשבט או לחסד.

ויאות המלך לדברי משנהו למרות רצונו, כי לא האמין למשמע אזניו, ובפנותו אל הילד קרא בכעס עצור לאמר: הגד ילד את אשר בפיך ואל תאחר!

וישתחו הילד בענות חן לפני מלכו ויקרא: צוה אדוני המלך ויביאו את גופת בנך הוא נסיכנו הנכבד הנה לפניך, ואחר אדבר.

ויתן המלך צו ויביאו לפניו את הגופה אשר טרם הובילוה לקבר, כי מצות המלך היתה לאמר: לא יקבר הנסיך עד אשר יקברו יחד עמו כל היהודים רוצחי נפשו!!

אז יגש הילד באמץ לב אל גופת הנסיך, ובגלותו את מצחו הדביק עליו שלש אותיות עבריות והן: אמת ויקרא אל הנסיך ויאמר: דבר! וכרגע קפץ הנסיך המת מתוך ארונו – ארון הזהב – אשר טמנוהו בו אחר חנט הרופאים אותו כדרך המלכים, ויחל לרוץ אנה ואנה סביב האולם, וגם הביט בהתבוננות בפני כל אחד מהנוכחים כמחפּש מי שהוא, ואחרי רגעים מספר שם ידו על שני מלויו ויקרא: אלה הם רוצחי! ובמרמה עשו את אשר עשו מקנאם ביהודים ובמשנה למלך היהודי, ומשנאתם אותם! וכל היהודים האומללים חפים מפשע.

אז בערה חמת המלך על שני מלויו ויקרא לאמר: רוצחים! בוגדים! הודו במו פיכם כרגע! כי שתים רעות עשיתם בזדון, רצחתם וגם העללתם עלילה ברשע על אנשים ישרים וצדיקים!

ולא יכלו המלוים להרים ראשם לפני מלכם, כי פחד הנסיך אשר קם לתחיה אחרי מותו עליהם פן יכחישם, ופני שניהם חפו.

אז צוה המלך לתלות את שני הבוגדים לעיני כל השרים ורואי פניו וליהודים היתה אורה… אבל לא שמחה, כי תיכף להתלות המלוים שב הנסיך אל ארונו – ארון המת – ובטרם בואו אל תוכו נפלה האות הראשונה ה – א – מאליה מעל מצחו, ותשארנה רק שתי האותיות האחרונות ״מת״ ויסגר הנסיך עיניו לנצח, והוא שוכב מוטל בתוך ארונו.

ויגדל האבל בארמון המלוכה ובכל ״צנעא״ הבירה על הנסיך הצעיר והיפה אשר גדלה חבתם אליו מאד, גם היהודים קוננו עליו לאמר: הוי אדון! והוי הודו! מדעתם שהם היו סבה למותו שלא באשמתם, כי מפני שנאת המושלמים אליהם ואל אחיהם המשנה היהודי היה הנסיך האמלל לקרבן בידי מלויו הרוצחים הבוגדים, ויתאבלו כלם שלשים יום וגם התפללו בעד ״עלוי נשמתו״, וגם יסדו בית כנסת מפואר על שמו אשר בשם ״בית כנסת הנסיך״ קראו לו, ומדי שנה בשנה קבעו את יום רצח הנסיך ליום צום ומספד ואזכרת נשמה, ואת היום שלאחריו ליום ״פורים שני״ יום שמחה וששון ותודה לאל על התשועה הגדולה אשר הושיע את כל תושבי צנעה, בהפרו את עצתם הרעה של המלוים הבוגדים. לא יאבה ה׳ סלוח להם!

והילד הקטן היה לגדול גם בשנים וגם בתורה. ובהיותו בן עשרים וחמש מנוהו יהודי צנעא לרב עליהם, וינהל האיש את עדתו בחכמה, בתבונה ובדעת, וירב לתקנה ולשכללה, ויצא שמו לתהלה בכל ארץ תימן.

זכרה לו אלהים לטובה.

הכסף יַעְנֶה את הכל וִיעַנֶּה את הכל / משה מזרחי בגדאדי

איש היה בקהיר בירת מצרים, ממשפחה מיוחסת ואצילה, ושמו עובדיה. ולו שתי נשים, שם האחת נעמה ושם השניה רומיה, ושתיהן יפות־תואר ויפות־מראה וחן מסורות לבעלן מאד, וגם אוהבות עבודה מאין כמוהן. ביום התעסקו שתיהן בחריצות במלאכת הבית, ובלילה לא משו ידיהן מעבודות־יד שונות, ותצטיינה ביחוד במלאכת הרקמה בכלי־לבן ושמלות בכל מיני חוטי כסף וזהב וחוטי צבעונים. וגם הביאו את מלאכת־ידן השוקה למכירה. ותרווחנה כסף לא מעט, לשמחתו הגדולה של עובדיה, הגדול ביחש, אך לא בעושר ונכסים.

אבל כגודל חריצותן של הנשים כן היה עובדיה עצל מטבעו מאין כמוהו, ואף שנא את העבודה תכלית שנאה, כרגיל על פי רוב בין אצילי־משפחה, ואדיר־חפצו לבלות ימיו וגם חלק מהלילות במקהוות הגדולות אשר בעיר, בשתיית קפה, בעשון ״שישות״ או ״נרגילות״ ובשיחות בטלות על ה״סיאסה״ היא ״המדיניות״ ובשאר דברים בטלים. כי אמר עובדיה בלבו: הנה נעמה ורומיה שתי נשי החרוצות מספקות לי כל צרכי, ומעשה ידיהן לתפארה ולהצלחה לי הם, ולמה אעמול ואיגע ולי אין צורך בעבודה, כי לחמי ניתן לי וגם מימי ושעשועי נאמנים לי על ידי נשי. וזאת עוד, הנה גם ״בעל בעמי״ אני ומשפחתי אצילה במשפחות. וכלום נאה ויאה למיוחס־משפחה לעסוק בעבודת־יד המשפילה את היחוס וגם את ערך־האדם בעיני עצמו הוא? הס! כי לא להזכיר.

ויהי כי עברו הימים ותראינה שתי נשי עובדיה, כי עובדיה בטלן־עצל הוא, ושנוא ישנא את העבודה והן נחשבות בעיניו כשפחות חרופות שלא נבראו אלא לשרתו ולספק לו צרכיו ותענוגיו, – ותנסינה לדבר על לבו לשנות את דרכו לטובה, לחדול מהבטלה המביאה לידי שעמום ולידי כל מדה רעה ומגונה, ולאהוב את העבודה המחיה את בעליה בכבוד, ומרימה את כבוד עצמו בעיניו הוא, ואף כי בעיני אחרים. אבל כל דבריהן נשארו מעל, כי אטום אטם עובדיה את אזנו משמוע, וגם העז לחרף ולגדף אותן על הרבותן עליו דבריהן בשבח העבודה השנואה בעיניו. ויהי כי לא יכלו נשוא עוד, ותחלטנה לעזוב אותו לנפשו, כי אמרו: אולי זה יועיל להחזירו למוטב. ותלכנה שתיהן לבית הוריהן, ורומיה העיזה לפנות גם אל ה״קאצ׳י״ ולקבול לפניו על עובדיה ועל הליכותיו המוזרות שלא לכבודו הוא ולא לכבודה היא וכבוד צרתה עמה ומשפחותיהן.

בראשונה נסו הורי נעמה ואחיה לדבר גם הם על לב עובדיה לשנות דרכו לטובה ולבלתי העביד את נשיו בפרך, אבל בראותם כי לא נענה גם להם ויחליטו גם הם להחזיק את נעמה אחותם בביתם ולא נתנוה לשוב לבית עובדיה, למרות כל הפצרותיו אליהם, והקאצ׳י גם הוא נסה להוכיח את עובדיה על פניו ולהטיף מוסרו באזניו, לאמר: אל עובדיה! כי לא טובה הדרך אשר אתה הולך בה, כי אדם לעמל יולד, ובזעת־אפו עליו לאכול לחמו ולפרנס את בני ביתו.

אבל עובדיה לא רק שלא הטה אזנו לשמוע מוסר הקאצ׳י אלא עוד ביטל אותו בלבו, וגם נסה לענות לו כמהתל, לאמר: השתחויתי אדוני הקאצ׳י, אל נא באפך אם ארהיב עוז בנפשי להתנגד להשקפתך ולהגיד לך בפה מלא, כי רק הנקלים ושפלי המדרגה בבני האדם יעבדו, אשר לא כן האצילים והמיוחסים בהם כמוני היום, אשר זה דרכם להתרחק מכל עבודה ומכל מלאכת־יד פשוטה וגסה, ולחיות חיים קלים ונוחים, חיי תענוגים כיאות להם, ואתה אדוני אות ומופת חי לדברי, כי הנה בהיותך שופט נכבד וגדל־ערך אתה ממעט לעבוד ממזכירך העומד לרשותך ולשרותך, והוא גם הוא יעבוד פחות מהמזכיר השני העומד תחת השגחתו ופקודתו הוא. והמזכיר השני עובד פחות מהשלישי והשלישי פחות מהרביעי, וכמוהם המשרתים הבאים אחריהם. וכל הגדול מחברו במשרה ובמדרגה קטן הוא בעבודה ממנו, כי על היסוד הזה בנויים חיי כל בני האדם עלי אדמות, אין הבדל. אמנם, כולם שוים הם בפרצופי פניהם ובמבנה גופם, אבל מה רב ההבדל בין איש לרעהו בדרכי החיים ובקשרי היחסים! הוא הדבר אשר אמרתי, הכל תלוי בעמדתו של האדם בחברה, באצילותו; ואם כן, איפוא, למה לך אדוני הקאצ׳י להתרעם עלי ולהרבות דברי מוסרך ללא הועיל?!

אז תבער חמת הקאצ׳י על עובדיה ועל דרך ההתול אשר בחר בה בהתוכחו עמו, ויצו להלקותו על חוצפתו ארבעים מלקות באמרו: ״את אשר לא יעשו דברי מוסר־השכל, יעשה המקל״, ואחר גרשהו מעל פניו בחרפה.

ויהי כראות רומיה אשת עובדיה, כי גם הקאצ׳י לא עלה בידו להשפיע על עובדיה לשנות דרכו, וכי כל דבריו אליו נשארו מעל, ותקרא מתוך יאוש לאמר: גם אני אבחר בדרך אשר הלכה בה נעמי צרתי, וגם אני אשב בבית־הורי כל הימים ככל אשר היא עושה.

ויהי ממחרת כאשר סר עובדיה אל המקהוה כדרכו לשתות קפה ולעשן שישה, וגם להרבות שיג ושיח עם כל הבטלנים ממבקרי המקהוה ויקבלהו בעל־המקהוה בפנים זועמים שלא כדרכו אליו מתמול שלשום, כי שמוע שמע בעל המקהוה את אשר קרה לעובדיה עם נשיו אשר עזבוהו לנפשו ותלכנה לבית הוריהן, ויאמר בלבו: מאין ישלם לי הבטלן הזה בעד כל אשר אתן לו מבזיכי הקפה והנרגילות – ובידו אין פרוטה לפורטה.

ויהי כי ראה זאת עובדיה וינסה לפנות אל חבר מרעיו ובני לויתו הרגילים אשר במקהוה, אשר השפיע עליהם טובו בימי טובתו למען יעזרו לו בעת צרתו. אבל לא נענה, וייחר לו מאד ויצא מהמקהוה מיואש, וישם פניו אל בית הנשים למען נסות דבר אליהן להשיבן אליו. אבל בראותו, כי לא רק נשיו לא הטו אוזן קשבת לדבריו, כי אם גם הוריהן ואחיהן הרחיקוהו בחזקת היד, וגם העתירו עליו דברים קשים, ויחם לבו בקרבו. ומרוב רוגזו וכעסו הרים את אלתו אשר בידו ויך בה את אחד מגיסיו, אחי אשתו נעמה, מכה אחת אכזריה אשר הפילתהו ארצה מתעלף מבלי רוח־חיים בקרבו. ויהי כי ירא כי מרה תהיה אחריתו, ובני הבית ינקמו בו נקמתם אחרי השיבם את גיסו המוכה לתחיה מהתעלפותו, ויתגנב מהר החוצה וינס וימלט אל מחוץ לעיר רחוק רחוק. וירץ בחפזה מבלי הרף שעות אחדות עדי הגיעו אל אחת הפירמידות אשר במקום, והוא עיף ויגע, ומלא רוגז ודאגה.

השמש נטתה לערוב, ועובדיה ישב על יד הפירמידה לנוח מעט מעמל דרכו, ויחשוב בלבו לאמר: הנה כבר רד היום מאד, ועוד מעט ואתא לילה, ואנכי רעב וצמא מאד, ובידי אין מאומה להשקיט רעבוני ולשבר את צמאוני, מלבד הפרוטות האחדות אשר בכיסי, אשר לא תועילנה לי להחיותני. במקום שמם מאדם אשר אין בו ״לא גבר קורא, ולא כלב נובח״ גם מקום מחסה לשנה בלילה אין, ומה אעשה?!

הוא חושב כה וכה והנה נגלה לעיניו פתאום כעין מערה על יד הפירמידה שישב על ידה מעבר מזה, ויתאמץ ויעמוד על רגליו וירא, והנה מרחב במערה ללון בה, ויבוא אליה בטרם יחשך, ובהורידו את מעילו מעליו שטחהו ארצה להיות לו למצע תחתיו, וגם אבן מאבני המקום שם למראשותיו וישתרע על מצעו כבול עץ מרוב עיפות ומתוך חולשה של רעב, אשר הציק לו מאד, ויהי אובד עצות.

פתאום והנה קול צעדים מתקרבים אליו עלה באזניו, ועוד מעט והנה אדם עובר ולפניו חמור טעון משא לעיפה, ומאחוריו סוס אציל הולך מעדנות והוא מושך אותו ברסנו.

ותאורנה עיני עובדיה למראה, ואף כי לא יכול לנוע ממקומו מרוב לאות, אזר שארית כחותיו ויקפוץ על רגליו ויצא החוצה ופניו אל ההולך. ובדרשו בשלומו בענוה שאל את האיש לאמר: היש לך פת־לחם להאכילני, וכד מים להשקותני, ותברכך נפשי כי רעב אני וגם צמא מאד?

ויעתר האיש לבקשת עובדיה, ובפתחו את ילקוטו אשר בידו הושיט לו עוגת־רצפים יבשה, וגם מעט חלב נתן לו מתוך כד החרס אשר בשקו, ותחי נפש עובדיה למראה הלחם והחלב, ויטבל את העוגה בחלב ויבלענה כבכורה בטרם קיץ ולבו מלא תודה למיטיבו ואיש חסדו, אשר הביע אותה אליו בדברים קצרים וחמים.

ויחכה האיש רגעים מספר עד אשר יגמור עובדיה לאכול ויחזיר לו ספלו אשר נתן לו לטבל בו פתו, ויהי כי הושיט לו עובדיה את הספל אחרי אכלו וישאלהו לאמור: אבל, ידידי ואיש חסדי, הודיעני נא ואדעה, מדוע העמסת את המשא הכבד הזה אשר תראינה עיני על חמורך האומלל אשר עוד מעט ויכרע תחתיו, ואת סוסך עזבת חפשי לנפשו. והוא הרי חסון הוא מחמורך שבעתים וכחו עמו לשאת משא יותר ממנו? –

ויתפלא האיש לשאלה, ובהביטו בו בתמיהה קרא לאמר: אבל אדוני, החמור הרי הוא חמור, והוא לעמל וטורח נולד, לשאת משאות כבדים ולהיות לעזר לבעלים, אשר לא כן הסוס, כי אציל הוא מטבעו ויפה הוא, ואף כי כחו אתו יותר מהחמור, בכל זאת אסור להטרידו במטענים כבדים. הסוס נוצר רק לרכיבת־בעלים, להתחרויות של תענוגות, או להתחרויות על שדה־קרב.

וישמע עובדיה ויחר אפו מאד, ולמרות כל הכבוד אשר רחש לבו לאיש־שיחו על כל הטובה אשר עשה לו להשביעהו ולהרוות צמאונו לא יכול להתאפק מלהתאונן באזניו על העול אשר הוא עושה לחמורו, לבהמה עלובה זו אשר פה לה ולא תדבר. אבל אהה! הוא טרם כלה לדבר והנה כרע נפל החמור תחתיו מרוב עיפות ועוד מעט ונפחה נפשו לעיניו ולא יסף קום.

ויגדל כאב עובדיה למראה החמור המת לנגד עיניו. וגם צער הבעלים אשר כמו נשקף מעל פניו הכאיבהו מאד, וינסה לנחם את האיש על אסונו אשר קרה לו פתאום וגם אמר לעזוב עמו לטעון משאו על הסוס למען יוכל להמשיך דרכו העירה בטרם יחשיך. אבל מה השתומם לשמוע מפיו, כי טוב לו להטות שכמו הוא לשאת את המשא הכבד אשר נשא חמורו עליו מאשר להטעינו על סוסו האציל אשר לא הסכין בזה מעודו.

אז יאמר עובדיה בלבו: הוא אשר אמרתי, יש הבדל בין בריה גסה לבריה אצילה, וכמקרה האדם כן מקרה הבהמה ואין לשנות, כי זאת תורת החיים, אם נאבה ואם נמאן.

עודנו חושב כה וכה, והנה ראה עובדיה להקת צפרים דורסות עטות על נבלת החמור לאכלה. ובטרם הספיקו לקרוע את בשרה בצפרניהן החדות התנפל עליהן כחץ מקשת נץ גדול ממרומים, וכשהרגישו הצפרים בו מהרו לעזוב את נבלת החמור לנפשה, ותעופנה בחרדת מות אנה ואנה, וישאר הנץ לבדו, ויחל לקרוע את בשר החמור בצפרניו החדות ובמקורו החזק. ויהי הוא עושה כה וכה והנה נשר גדול־הכנפים ורב־הנוצה הביט בעינו החדה ממרומי עופו וירד עליו במהירות הבזק, וידקור את גולגולת־הנץ בחרטומו דקירה אחת ולא יסף, וימיתהו, ואחר הרחיקהו ברגליו מעל גופת החמור עד אשר אכל מבשר החמור כדי שבעו ויעף שנית למרומים. ויבוא הזאב אחריו ויאכל גם הוא מאשר השאיר הנשר. ואחריו עטו־עפו גם הזבובים והיתושים וכל יתר השרצים הקטנטנים למיניהם, וימוצו גם הם בחרטומיהם מכל אשר מצאו.

ויהי כראות עובדיה את אשר ראה, ויאמר בלבו: הוא אשר אמרתי, כל הגדול מחברו חלקו בשלל־העולם גדול ממנו, ועמלו בהשגת חלקו קטן ממנו. נשר ראשונה, ואחריו זאב, ואחריו שועל, ואחריו יתר היצורים הקטנים והקטנטנים בזה אחר זה, עד האחרון בהם, הכל כאשר אצל בני־האדם, גבוה מעל גבוה, והכל תלוי במזל ולא בעמל האדם ובמרצו. ובדברו חזר למערתו ויישן את שנתו.

ויהי בחצי הלילה ויעור עובדיה פתאום משנתו בחרדה גדולה בשמעו מתוך שנה כאלו קול ענות־גבורה קורא מרחוק לעזרה. ויהי הוא טרם הספיק לצאת את פי המערה, וירא מרחוק לאור הירח והנה שני שודדים התנפלו על הלך אחד בעברו, ואחרי הכותם אותו מכות אכזריות רצחוהו נפש ויגזלו ממנו את כל אשר לו, ואחר כרו לו שוחה לקברו בה. ויהי הם כורים והנה שמע עובדיה את אחד משני השודדים קורא לרעהו אשר על ידו, לאמר: אהה ידידי! פגע מעדרי באבן מוצקה וישבר, ובגשת רעהו אליו ראה והנה כאלו שקעו שני השודדים יחד בין רגע ויבלעו בלב האדמה וקולם לא נשמע עוד, ויחכה עובדיה רגעים מספר והוא תקוע במקומו כהלום־רעם, ואחר נסה לגשת בצעדים מדודים וזהירים עד המקום, וישמע קול ענות חלושה ועמומה יוצא מתוך האדמה עמוק, ובהטותו אזנו מקרוב הגיעו אליו דברי השודדים באמרם: האח! עשרנו, מצאנו הון לנו! ואכן בשקוע השודדים בלב המנהרה אשר נפתחה מתחת רגליהם בהסירם את האבן הגדולה אשר כסתה את פיה, נתקלו רגליהם בכד חרס גדולה, ובשברם אותה נגלה לעיניהם אוצר גדול של זהובים בנוצצם לאור לשון הירח אשר חדרה לתוך המנהרה בהפתחה, ויהי הם מונים את הזהובים אחד אחד עד תומם, ויקראו לאמר: עשרים אלף זהובים וזהוב אחד מספרם, האח! מה טוב חלקנו ומה נעים גורלנו, ומה יפה מציאתנו!!

ויהי כגשת השודדים לחלק את האוצר בין שניהם, ותפול מריבה ביניהם על אודות הזהוב המיותר, האחד אמר לי הוא, כי רגלי נתקלה ראשונה בכד, והשני אמר: לא! כי לי הוא, כי מעדרי פגע ראשונה באבן שעל פי המנהרה וישבר!

ותלך המריבה הלוך וגדל בין השודדים על אדות הזהוב האחד המיותר, וגם חרפו וגם קללו איש את אחיו קללות נמרצות וגם עד מהלומות הגיעו. ובהכותם שניהם זה את זה בחרבות אשר על ירכם, נפלו שניהם חללים כאחד.

אז ירד עובריה אל תוך המנהרה, ויקח את האוצר לעצמו, ובעלותו סתם את פי המנהרה באבן הגדולה אשר היתה על פי המנהרה, וגם גבב עליה גל עפר כאשר בתחלה, וימהר וישב אל מערתו שמח וטוב לב בקראו: יהי שם ה׳ מבורך מעתה ועד עולם! הבו גודל להשגחה העליונה אשר הנחתני בדרך זו הלכתי בה להגיע עד הלום, עד פסגת מרומי האושר אשר לא חכיתי לו ולא עלה על לבי!

ויהי כעלות השחר וימהר עובדיה לשוב אל העיר ולבו רועד משמחה, וישם פניו אל נשיו נעמה ורומיה, ויספר להן את כבוד עשרו הפתאומי ואת רוב אשרו. וגם התחטא לפני גיסיו אחיהן על אשר פגע בהם ביום אתמול מרוב כעס ורוגזה. וכשמוע כולם את דבריו, וגם עיניהם ראו את הזהובים אשר הביא עמו במלתחתו, וישמחו מאד וגם נפלו על צואריו ויחבקוהו וישקוהו, וגם אמצו אותו אל לבם עד הנשים הגדילו וגם נשבעו לו שבועת אמונים מעתה, וגם הבטיחו אותו את אהבתן אליו עד יום מותן.

וראו זה פלא, שרק אחרי התעשרו כמו רוח חדשה התעוררה פתאום בלבו של עובדיה. ויחל להתרחק מהמקהוות וממבקריהן ומכל שיחם והגיגם בעניני מדינות ושיחות בטלות, ויתקרב אל משלח־היד ואל העבודה. מתחילה קשתה עליו העבודה, אבל לאט לאט נעמו עליו החיים החדשים, חיי עבודה ביום וחיי משפחה בלילה, ויצליח במשלח־ידו, ויעל מעלה מעלה, ויהי מאושר בחלקו, ויאשר גם את נשיו החרוצות עמו, וגם מאנשי סביבתו אשר דרשו עזרתו פעם בפעם לא העלים עינו, ויצא שמו לתהלה בעירו, ויקרבוהו גדולים ושרים, וגם עד שער המלך הגיע שמו, ויעטרהו המלך בתואר־כבוד ״פחה״. ובשעות של קורת־רוח יש אשר קרא עובדיה ויאמר: אכן לכאורה טוב להיות אציל בטל ומיוחס מתעצל, אבל עוד יותר טוב להיות עובד חרוץ ושקדן עמל, כי בחריצות ספוק נפש, ובשקדנות אושר פנימי, ואשרי אדם אשר בזעת אפו יביא לחמו, ובעמל כפיו ישיג אשרו. ואיזהו עשיר באמת? הוה אומר: השמח בחלקו.

אין חכם כבעל הנסיון / ברוך ישראל גורז’ית

ויהי היום ומשנה למלך א, אשר בארץ גורג׳יה בקש מאת מלכו לתת לו חופשה למשך שנה שלמה לשוט בארץ ולהתהלך בה. ויהי כי שאלהו המלך מה מטרת נסיעתך? ויען המשנה ויאמר: לקנות חכמה ודעת מטרתי, ובכל מקום בואי אחפש אחרי ״בעלי הנסיון״ שבחיים. אתקרב אליהם, אחקרם ואדרוש מהם ללמדני פרק בנסיונות החיים שעשו בימי חייהם ואוציא מהם את התועלת הרצויה. כי הרי אתה – אדוני המלך – יודע את הפתגם השגור בפי העם לאמור: ״אין חכם כבעל הנסיון״ –. וכשאני לעצמי, מודה אני, שאינני מאמין בעיקרו של הפתגם הזה, עד שתתברר לי אמיתותו מתוך חקירה ודרישה, כי כן הדבר.

ויואל המלך לתת למשנהו את בקשתו, ואחרי הפרד המשנה מעל מלכו בתודה, שם לדרך פעמיו למען התהלך בארץ לארכה ולרחבה להשגת מטרתו.

יום אחד והוא באניה בדרכו לעיר גדולה אחת, פגש באחד הנוסעים הנכבדים ההולך גם הוא לאותה עיר לרגלי עסקיו. ובשיחתו עמו על הא ועל דא, שאלהו למטרת נסיעתו. ומה השתומם לשמוע מפיו, כי מטרת האיש כמטרתו הוא ללמוד חכמה ודעת מפיהם של ״בעלי הנסיון״ אשר יפגש בדרכו ולהוציא מהם את התועלת הרצויה לעצמו, וכי הוא התחיל נסיעתו מכבר, וגם הספיק להוציא ממנה תועלת למעשה.

אז יגלה לו המשנה את סוד נסיעתו גם הוא, וגם בקש מאת הנוסע להודיע לו דבר על נסיונותיו הוא כדבריו.

ויאמר לו הנוסע: הנסיונות אשר עשיתי אני עד כה להלכה שלשה שהם אחד… ומהם כבר הספקתי להפיק תועלת גדולה למעשה.

ויתפלא המשנה למשמע אזניו, וגם הפציר בחברו־בנסיעה להודיעו דבר על נסיונותיו להלכה ולמעשה כדבריו.

ויאות האיש לדברי המשנה ויאמר לו: הדבר הראשון שלמדתי להלכה וגם נסיתיהו בעצמי למעשה, ושרק אותו אגלה לך כיום – הוא זה: שאסור לו לאדם לתת אמון עוור בשלשה אלה: במלך, באשה, ובידיד החדש, שטרם הספיק להעמידו בנסיון.

אז יחליט המשנה להפסיק את נסיעתו לזמן עד אשר יעמיד גם הוא לנסיון למעשה את אלה השלשה: את מלכו, את אשתו, ואת אחד מידידיו החדשים אשר מקרוב באו.

ויאמר ויעש, ובבואו אל החוף הראשון שבו עגנה האניה, ירד מעליה וישב לדרכו ולביתו.

ויהי כבואו ויאמר להתחיל נסיונו במלכו אחרי שכבר עברו עליו ארבעים שנה ששמש אותו באמון־רוחו מאין כמוהו, כדי לדעת עד כמה המלך נאמן לו ולעבודתו המסורה אליו, ודרך אגב לקשר בנסיונו הראשון גם את השנים האחרים ולהכיר על פיהו, עד כמה נאמנים לו גם אשתו וגם ידידיו החדשים אשר מקרוב באו.

ידע המשנה שלמלך צבי, והמלך אוהב אותו אהבה בלי מצרים וכי הוא היה שעשועיו כל הימים. ויחליט בנפשו להעמיד את אמון־רוחו של מלכו אליו בנסיון על ידי שירחיק את הצבי מעליו לימים מספר… ובהחלטתו זאת השתמש באחד מעבדי המלך אשר שרת את הצבי וגם נתן לו מתנה הגונה למען היות לו לעזר, וגם הבטיחהו נאמנה, שעזרתו תשאר כמוסה וחתומה עמו בסוד גמור, והצליח…

הצבי נעלם למשך ימים מספר ונמסר לרשותו של המשנה אשר שמר אותו באשר שמרהו.

ויהי כהוודע הדבר למלך, כי הצבי איננו, וכי הוא נגנב מגן־החיות אשר על יד ארמונו, ותבער בו חמתו כאש ויוציא קול בכל מדינות מלכותו לאמר: כל אשר יודיעני דבר על אודות צביי החביב, אם הוא גבר אמנהו למשנה לי, ואם היא גברת אועידנה לי לפילגש…

והמשנה הודיע לראש הטבחים אשר בארמונו, שהזמין אורחים נכבדים לביתו באחד מימי השבוע, וכי עליו יהיה לשחוט כבש תמים בן שנתו ולהכינו לסעודה כיאות למבשל חשוב כמוהו עם כל דקדוקי הבשול וחוקי התבול שנוהגים לתבל בו את הבשר להגישו לאורחים נכבדים היוצאים מן הכלל.

וכשהבטיח לו המבשל, כי כן יעשה כאשר צוה, הודיע לאשתו את דבר ההזמנה, וגם גלה לה בסוד גמור לאמר: את צביו של המלך גנבתי להגישו לאורחי בשעת הסעודה, כי שמעתי אומרים: שאין בשר טעים לחכו של האדם כבשרו של צבי.

ויהי ביום הסעודה ויבא המבשל את המטעמים אשר הכין ואת בשר הכבש אשר שחט, ויהיו המאכלים תאוה לעינים ונחמדים לחיך אוכליהם וגם לחכה של אשת המשנה, אשר חשבה כי בשר הצבי הוא אשר המלך מחפש אותו זה ימים באי סבלנות…

וככלות הסעודה מהרה אשת המשנה אל ארמון המלך מבלי דעת בעלה המשנה, ותגלה את הסוד הכמוס עמה, אשר מסר לה בעלה המשנה, וכי הוא הוא אשר נתן עינו בצבי לגנוב אותו למען הכין מטעמים להאכיל בהם את אורחיו הנכבדים…

וישמע המלך וייחר אפו מאד במשנהו, ויצו להתיז ראשו מעליו כרגע. ואת האשה החזיק אצלו להיות לו לפילגש כאשר הבטיח.

ויהי כי תפסו את המשנה להוליכו לגרדום, וילווהו אנשים רבים בדרכו, וגם רבים מידידיו הישנים והחדשים נספחו אל המלוים ללכת למקום תליתו.

הוא בדרך וידידיו הישנים בקשו מאת השר הממונה על תליתו מטעם המלך ללאט דרכם כדי להצילו, כי אמרו: כל זמן שהנשמה בקרבו יש תקוה… אולי ימצא הגנב האמתי, כי לא האמינו כי המשנה גנבו… ואולי ישוב בו המלך מגזרתו הרעה, אשר גזר על משנהו ושחררהו בזכרו לו את חסד שרותו אותו באמונה ובמסירות במשך ארבעים שנה והותר. אשר לא כן אלה מהידידים החדשים, אשר החישו את השר בדרכו בתקותם, כי יעלה ביד אחד מהם – וכל אחד חשב שהאחד הזה הוא הוא – לרשת מקומו ולהיות למשנה למלך אחריו… והמשנה ראה בעיניו ובאזניו שמע את כל אשר נעשה בין ידידיו הישנים והחדשים.

הוא קרוב למקום התליה, והנה צעק לשר התליה לאמר: הלא מדרך המלכים להרשות לאיש שנגזרה עליו כליה לשאול מצדו שלש שאלות אחרונות בטרם ימות ואיננו, ועתה שתי שאלות לי אליך במקום שלש והן אלו: החזירני נא אל המלך לשעה קלה כי דבר נחוץ לי אליו… וצוה והביאו אלי את בן משק ביתי לדבר עמו על ענין נחוץ בטרם אסתלק מן העולם…

ויאות שר התליה למלא את בקשות המשנה, אחרי שאלו את פי מלכו אם מסכים גם הוא לקבלו, וגם קבל ממנו את הסכמתו.

ויהי כבוא בן־המשק של המשנה אליו, וילחש לו המשנה באזנו לאמר: דע לך, כי צביו של המלך הוא במקום פלוני אלמוני בארמוני, ואתה לך ולקחתו משם והבאתו אותו אל ארמון המלך כרגע, חושה אל תעמד! כי בנפשי הוא…

ויעש כן בן המשק כאשר בקש אותו אדוניו, ולא אחר להביא את הצבי החי לארמון המלך למען הציגו לפניו בשעה שאדוניו יתיצב לפני המלך לבקש על נפשו…

ויהי כבואו, וירא המשנה את אשתו והיא יושבת על יד המלך בסבר פנים בהיותה בטוחה למפרע בתוצאות רכילותה לטובתה היא ולרעת בעלה… ובהשתחוותו לפני מלכו ביראת הכבוד ספר המשנה למלך את דברי חברו־בנסיעה אליו על אדות חוסר־האמון בשלשה אלה: במלך, באשה, ובידידים החדשים מקרוב באו. וגם הוסיף: שהוא החליט להביא את דברי חברו בנסיעה לידי נסיון בעצמו, וכי צר לו מאד להוכח כי כן הדבר כאשר הגיד לו חברו, וכי בשביל צבי דל־ערך שחשד גנבתו נפל עליו בתת המלך על נקלה אמון באשתו הבוגדת, וכי מבלי חקירה ודרישה דן אותו לכף חובה ולתליה מבלי התחשבו עם אמון־רוחו ומסירותו אליו במשך ארבעים שנה. וגם על דבר הידידים הישנים והחדשים ספר לו, ככל אשר ראה בעיניו ובאזניו שמע בהובילם אותו לתליה, ובהשתחוותו לפניו ביראת הכבוד בקש מאת המלך להרשותו להביא לפניו את צביו החביב עליו העומד בשער־המלך ביד בן־משק ביתו הוא.

ויתפלא המלך וגם התעצב אל לבו מאד למשמע אזניו ולפזיזות פקודתו להוציא את משנהו הנאמן להורג בטרם עשותו החקירה והדרישה ביחוד לנאמן כמוהו, ותחת לכעוס על המשנה על הכניסו גם אותו בין הבוגדים קרא ויאמר: אכן צדק הפתגם באמרו: ״אין חכם כבעל הנסיון״ ואכן נסית, נוכחת, והצלחת. וצר לי מאד מאד כי גם אנכי נפלתי בנופלים… ונתפשתי בכף…

ובדברו חבק את משנהו לעיני כל שריו ועבדיו מרואי־פניו, וגם בקש ממנו סליחתו על אשר עשה לו, וגם נתן צו לתלות את אשתו בהסכמת המשנה יחד עם הידידים החדשים שהתיחסו אליו בשנאה לטובת – קנאתם הפרטית להגיע על ידי מותו לגדולה במלכות…

ויגדל ערך המשנה בעיני מלכו מאז, ולמן היום ההוא לא עשה קטנה או גדולה מבלי שאול את פי משנהו ובעצתו, וגם היתה לו עצתו אליו כעצת האורים והתומים…

זכרה לו אלוה לטובה!

אשת הפרנס והמכשף / שמעון אשריקי רב לעדה המרוקנית בירושלם מרוקני

״אשה יראת ה׳ היא תתהלל״. משלי ל״א

א

באחת מערי מרוקו אשר במדינות המערב חי לפני שנים רבות יהודי אחד מרמי היחס והמעלה ומצאצאי האצילים אשר לבית יהודה, והוא אוד מוצל מאש ״האנקיויזיציה״ אשר בגלות ספרד. ויהי האיש גדול בתורה בחכמה ובמעשים טובים, וגם מופלג בעשר, ולא היה עשיר כמוהו בכל בני קהלתו. על כן שמו בני קהלתו עיניהם בו וימנו אותו לפרנס עליהם, ויום יום היו משכימים לפתחו גדולים וקטנים, חכמים ואנשי מעשה, לקחת תורה מפיו ולקבל ממנו עצה ותושיה, וכל מך וכושל באו אל ביתו להנות מנדבות כפיו המרובות, כי נדיב האיש מאד וחונן עניים מאין כמוהו.

גם גדולי המדינה ושריה סרו אליו לבקרו פעם בפעם, יוצאים ונכנסים בביתו, ואף הוא יוצא ונכנס בבתי השרים והרוזנים, כי בקי האיש גם בחכמת המדינה כאחד משרי היהודים אשר בספרד.

ולאיש אשה צעירה ועדינה מאד, יפה כלבנה, ברה כחמה, לא היתה אשה יפה כמוה בארץ. היא היתה מגזע היחס ובצר לנשיאי ארץ מדור דור, טובת שכל ובעלת מדות תרומיות ואצילות, וכל בית אביה ובית בעלה התגאו בה ובמעשי צדקותיה המרובות כל הימים.

ויהי היום ויסר אל בית הפרנס שיך אחד מנכבדי המדינה והמקורבים למלכות להתיעץ עם הפרנס בדבר מדיני. ויקר מקרה, כי באותה שעה עברה האשה דרך חדר בעלה, והיא לא ידעה, כי איש זר אשר לא מבני ישראל נמצא בחדר, וכראות השיך את האשה ואת יפיה ויצא לבו מהתפעלות, ויהי כאיש אשר עברו יין ישן. מאז לא יכול לשכוח אותה, ויחפש תמיד תואנות לבקר את הפרנס בביתו בתקוה להפגש עם אשת הפרנס ולהנות מזיו פניה, אבל חפצו לא הצליח בידו, כי ככל אשר האשה הצטיינה ביפיה כן הצטיינה ביפי צניעותה כבת ישראל נאמנה אשר עליה נאמר: ״כבודה בת מלך פנימה״, ולא יסף השיך לראותה למרות כל תחבולותיו, ויהי בכל רע.

והשיך מכשף גדול ומפורסם בכל הסביבה, ובראותו כי עמלו להתקרב אל אשת הפרנס ולמשוך אותה ברשתו לא הצליח בידו, וישם אל הכשוף פניו, אבל לשוא. בית הפרנס ואשתו היו מוגנים בקמיעות קודש וב״שמירות״ כתובות בידי גדולי ישראל על טהרת ״הקבלה״ ושמות הקדושים אשר בארץ מעולם. ותגבר הקדושה ויאזל כחם של כשופי השיך ויהיו כלא היו.

אז תבער חמת השיך עד מאד. ואהבתו לאשת הפרנס הלכה וגדלה הלכה וחזקה עד כי חזקה מאד, וישם אל הערמה פניו.

ידוע ידע השיך, כי היום הקדוש והנורא בכל ימות השנה, יום הכפורים, קרוב לבוא, ולכבוד אותו היום היו נוהגות נשי ישראל כלן, העשירות לפי עשרן, והעניות כפי יכלתן, להכין להן שמלות יפות ומהודרות לקבל את פני היום הגדול בבית הכנסת, ולהנות מזיו ספר התורה הקדוש בשעת ״פתיחת ההיכל״, העשירות נהגו להכין שמלה לתפלה לכל אחת משלש התפלות: ערבית, שחרית ומנחה. והעניות עשו להן שמלות פשוטות מהן. וכלן, אף אחת מהן לא נעדרה, נהרו אל בית הכנסת, ותמלאנה את כל עזרות הנשים במשך כל היום הקדוש.

אמנם רוב הנשים לא ידעו קרוא בספר, כי לא נהגו היהודים המזרחיים בעת ההיא ללמד את בנותיהם קרוא וכתוב, על יסוד המאמר: ״כל המלמד את בתו תורה כאלו מלמדה תפלות״, ועל כן שמו כל מעיניהם לחנך את בנותיהם חנוך ביתי ומשפחתי, ספוג כלו רוח האמונה ואהבת המצות המעשיות וביחוד: בושת הפנים, רחמנות הלב, וגמילות חסדים, יראת ה׳ ואהבתו בלב. כל ימות השנה היו כלן שומרות בתיהן וממלאות חובותיהן לבעל ולבית, ורק ביום הכפורים היו באות בכל הדרת יפין, צניעותן ותום לבבן לבית הכנסת לכבד את התורה, בהושיטן ידיהן לקראת ״הספר הקדוש״ בשעת ״קריאת התורה״ ובנשקן מרחוק את אצבעות ידיהן המושטות למולו בכל חום לבן הטהור, כשהן שופכות שיחן והגיגן בתפלה ובבקשה, כל אחת כפי כח לשונה וכפי יכלתה, מאת אלהי מרום לשמור בעין חמלתו על בעליהן, בניהן ועל כל ישראל אחיהן במשך כל השנה הבאה.

ובכל הימים של חדש אלול הוא ״חדש הרחמים״ היה השיך עוקב את צעדי אשת הפרנס היפה בלכתה אל החיט לתפור לה שמלותיה ליום הכפורים כנהוג. ואכן עלה הדבר בידו להכיר ולדעת את שם החיט היהודי, ואת מקום מושבו, ואז פנה אל החיט באחד הימים וקמיעות מעשה כשופים בידו, ויציע לו לתת את קמיעותיו בתוך קפולי השמלות אשר לאשת הפרנס, בהבטיחו אותו סכום כסף הגון ומתנות יקרות ערך. אבל החיט, יהודי כשר וירא ה׳, הזדעזע להצעתו של השיך, וחיל ורעדה אחזוהו ויאמר בלבו: איככה אעשה הרעה הגדולה הזאת למסור נפש אחת מישראל, ונפש כה יקרה וכה עדינה ותמימה כנפשה של אשת הפרנס, ביד מעול וחומץ כהשיך הבליעל ושפל הרוח?! וימאן לעשות את בקשת השיך, ולא הועילו לו לשיך כל פתוייו והבטחותיו, החיט אך באחת: לא! ולא! לא אעשה את אשר אתה דורש ממני, כי בנפשי הוא.

אז ישים השיך אל האיומים פניו, ויציק לחיט מאד בשומו עליו עלילות דברים ודבות שקר להבאיש ריחו בעיני השלטונות. אך גם עלילותיו ודבותיו לא עמדו לו להטות את לב החיט לחפצו. החייט המסכן נשא את גורלו ואת סבלו בדומיה, וכאשר נלאה השיך מרוב מזימותיו, החליט להפחיד את החיט, כי שלוח ישלח ידו על כל קהל ישראל אשר בעיר בהעלילו עליהם כלם לפני השלטונות, כי מורדים הם במלכות. ידוע ידע השיך, כי את כל אשר לו יתן היהודי בעד עמו ובעד קהל עדתו להצילם מצרה.

ואכן הפעם הצליח השיך להביא מורך בלב החיט, עד כי שכח לרגע את ״העושה נפלאות לבדו״ וגם נשמע לדברי השיך לעשות כרצונו, ובלבד שישוב ממחשבתו הרעה אשר חשב על היהודים להומם ולאבדם, ולהכרית זכרם מארץ.

ובעינים זולגות דמעות לקח החיט מיד השיך את קמיעותיו המכושפות, ויכניסן אחת אחת בתוך קפולי השמלות של אשת הפרנס אשר הכין למענה לכבוד יום הכפורים, והוא לוחש בשפתיו בשעת התפירה תפלה לאלהי מרום, אלהי אברהם יצחק ויעקב, להציל את ״אילת השחר״ את אשת הפרנס מן הפח, אשר טמן לה השיך הבליעל שונא ישראל.

כאשר כלה החיט את מלאכתו ויבא את השמלות לאשת הפרנס לביתה, ותמצא האשה כי טובות הן לה מאד, ותודה לחיט בעד מלאכתו היפה, וגם קראה לאמר: אכן חיט זריז ונבון אתה, וה׳ הטוב יברך חילך! ובדברה הושיטה לו שכרו ביד נדיבה ובפנים מסבירים.

אבל כרוב שמחתה היא, כן גדלה תוגת לבו של החיט באותה שעה. וכראות האישה, כי פתאום נפלו פניו מאד שאלתו לאמר: מה לך, יהודי טוב, כי כה קדרו פניך, וכי כה נעצב אתה אל לבך? הגידה לי ואשמעה היש לך דבר אל שר העיר הודיעני, כי יש ביד אישי הטוב לעמד לימינך ולהצילך מכל רע, ואני גם אני אדבר אליו טובות עליך.

אז יזרם זרם דמעות חמות מעיני החיט המסכן, וכמעט פתח את סגור לבו לדבר ולגלות את אשר עם לבבו. אבל עד מהרה הבליג על יגונו מתוך פחד מפני השיך ויקרא: גברתי! הן ״הימים הנוראים״ ממשמשים ובאים, ומי אדם אשר יסודו מעפר וסופו לעפר״ אשר לא ימלא לבו חיל וחלחלה לקראת יום הדין הגדול והנורא ההולך וקרב? ועל כן מה פלא שפני קודרים ולבי עצוב?! ובצאתו הוסיף לאמר: יהי רצון מלפני אבינו שבשמים, שישלח את מלאכו הטוב לפניך לשמרך בכל דרכיך ולהציל מצרה את כל בני ביתך הקרובים אליך, כן יהי רצון.

ב.

החיט התהלך כצל כל אותם הימים – ימי חדש הרחמים – רוחו סר וזעף, והוא מענה בצום נפשו, ומרבה בתפלה ובתחנונים לפני שוכן מרומים, שלא תארע תקלה על ידו ליפה ולענוגה שבנשי הקהלה, ובערב יום הכפורים הרבה לאכל ולשתות לקיים את מצות חכמינו האומרים: ״כל האוכל בערב יום הכפורים כאלו מתענה שני ימים בערב יום הכפורים וביום הכפורים״. ומתוך יסוריו ודכוי נפשו שרך דרכו אל בית הכנסת לפני שקיעת החמה לתפלת ״כל נדרי״ ולבו חרד בקרבו לקראת הבאות, ובהביטו אנה ואנה הבחינו עיניו את אשת הפרנס מתוך שפע הזוהר שנשפך מאלפי מנורות השמן החיות והמזהירות בבית הכנסת ובעזרת הנשים, והנה היא זכה ומאירה כעצם הלבנה לטוהר בשמי ליל הכפורים, וגם בשעת הוצאת ״ספר התורה״ בתפלת שחרית לא נפקד מקומה בבית הכנסת.

ויהי בערב לפני תפלת המנחה, ותלבש אשת הפרנס שמלתה השלישית כנהוג בכל שנה, ותאחז דרכה לבית הכנסת, אבל אך צעדו רגליה מעבר למפתן ביתה, והנה עברה עליה רוח עועים, ועיניה כאלו כוסו אפלולית אשר דחפה אותה בכח לא אנוש לאחז בלכתה דרך רובע הגויים אשר שם גר השיך המכשף והמכשף ישב אז על יד חלון ביתו כמחכה לה. ובראותו את אשת הפרנס מרחוק מהר לקראתה ובשמחה קרא לאמר:בואי יעלת־אהבים ויעלת־חן וברוכה תהיי בבואך, וברוך טעמך כי הגעת עד הלום, ואנכי לא פללתי. ותאר האשה לו פנים גם היא, כאלו נועדה לו לכתחלה במקום ההוא מרצונה הטוב, ותמשך אל ביתו פנימה מבלי דעת נפשה, וגם הטתה אזן קשבת אל חלקת לשונו של השיך המלאה דברי עגבים ופתויים, וגם האירה לו פנים כמסכימה לדבריו. אז יתלהט השיך מרוב התרגשות ויאחז בזרועותיו באשה, וגם קרע מעליה את שמלתה הארוכה… ובאותה שעה נפתח הקפול אשר בו הקמיעה של כשפיו ותפול ארצה, ואז כאלו שבה אל אשת הפרנס בינתה, ותצעק צעקה גדולה ומרה, וידיה נצמדו מאליהן אל הקמיעה הקטנה והקדושה של כסף התלויה לה על לוח לבה תמיד, ואשר נפל לה בירושה מאת אמה, ואמה מאמה, עד לפני דורות רבים. והקמיעה עשויה כלה להגן על הלב מכל הרהורי עברה ומפגע אנשי זמה, ופתאום חשה כח איתנים בזרועותיה, ותהדף את השיך מעליה בלי רחמים, ותמהר אל הדלת כחץ מקשת, ותמלט החוצה ושתי ידיה מאמצות את קמיעתה אל לבה, ותמהר דרך רובע הגויים לרובע היהודים אשר שם בית התפלה. הקהל כלה אז את תפלת ״הנעילה״ בהתלהבות, ואזני אשת הפרנס הקשיבו רק את קול השופר ברעו, ואת קול המתפללים בהתפרצו אחרי תקיעת השופר בחרדת קדיש אדירה וחזקה לאמור: שמע ישראל ה׳ אלוהינו ה׳ אחד. ה׳ הוא האלהים, ה׳ הוא האלהים!!! ומבין הקולות האלה נשמע פתאום קול אימים בתוך הקהל כקול אשה בקראה גם היא לאמר: ה׳ הוא האלהים! ואחר נפלה מתעלפת על מפתן בית הכנסת, ומה נדהמו כלם בגשתם אל האישה הנופלת, ובראותם כי היא אשת הפרנס הנאוה והמעונגה! בעמל רב עלה בידם להשיבה לתחיה, ובפתחה את עיניה הגדולות – עיני צביה נדהמה – הסתכלה באישה הפרנס העומד על ידה, כולו חרד ומזועזע למראה, וצמרמורת עברה באותו רגע בכל ישותה מכף רגלה ועד קדקדה, ותצעק שנית צעקה גדולה ומרה, ואחר עצמה את עיניה ולא פתחתן…

הקהל עזב את בית הכנסת כמתגנב אחרי גמרם את תפלת ״המעריב״ בחטיפה, ולב כלם מלא יגון ואנחה כבליל ״תשעה באב״, ואף לא בירך איש את רעהו בשמחה כנהוג בכל שנה אחרי יום הצום הקדוש והנורא.

גם אחרי כן כתום סעודתם לא בקרו איש את אחיו ואיש את קרוביו כדרכם בכל שנה, לקבל ברכותיהם לקראת השנה הבאה, זכר ליום טוב, שהיה נוהג הכהן הגדול לעשות בזמן שבית המקדש היה קיים בצאתו בשלום מן הקדש, כסימן לשנה טובה ולתפלות שנתקבלו ברצון מאת שוכן מרומים.

ג.

לב הקהל כמו נבא לו רעה, הרגישו שאיזה דבר בלתי נעים צפוי להם בעתיד הקרוב, כי עוד לפני ראש השנה נפלה הברה בעיר, שהמושל דורש להביא אל ארמונו עשר נערות מהיפות בבנות ישראל, ככל אשר עשה לפניו המושל ״אדריסוֹ״ האכזרי והרשע אשר בבוג׳יה, ככתוב בספר הזכרונות. ואת אשר יגורו לא אחר לבוא, כי תיכף אחרי יום הכפורים דרש מושל העיר מהם את עשר הנערות, וכאשר סרבו היהודים לשלחן אליו, נעלב המושל מאד ויחפש עליהם תואנות, ויתנפל עליהם באכזריות חימה, ויכלה בהן חמתו, בהכותו בהם מכה רבה למאיש ועד אשה ועד עולל ויונק. ואלה מהם אשר אמרו להציל את נפשם מתגרת ידו הקשה, היו אנוסים להמיר את דתם בדת האשלאם, למראית עין, ובסתר לבם נשארו נאמנים לעמם ולאמונתם, הם האנוסים הידועים בשמותם כפי הערבים עד היום הזה.

ואשת הפרנס התהפכה כל הזמן על ערשה מרוב צער ויגון על אשר קרה לה עם השיך. ורק לעתים רחוקות פקחה עיניה והותרה לשונה לדבר זרות ותהפו­כות על שמלות רקמה ועל מכשפים ואנסים, דברים אשר למשמע אזן סמרו שערותיהם של הפרנס וכל בני ביתו. שבעה ימים לא חשכו הרופאים המומחים מעמל נפשם למען החיש לאשה מזור ולא הצליחו. גם כל עמל המקובלים אשר הבהילו אותם מקרוב ומרחוק ללחש לחשים ולהתפלל לקדושים נשאר מעל, ורק ביום השביעי רפתה המחלה מעט, אלא שהקלה זו תחת להביא שמחה בלב הפרנס ובני ביתו, עוד הכבידה עליהם בראותם שעצבת נוראה השתלטה על האשה הצעירה, וסגור פיה לא נפתח עוד. גם כל אוכל שנאה נפשה, ומנוחה לא מצאה. וכל דברי החבה והעדוד אשר העתירו עליה הסובבים אותה הכאיבו לה להרגיז יותר ויותר, ואף אל בעלה הפרנס לא נשאה עין להביט בו, ולא שמעה לדבריו, דברי החבה והאהבה הנאמנה אשר רחש לה, ומדי הופיעו בחדרה לבקרה הפכה פניה אל הקיר כמסרבת לראותו, והדבר דכא מאד את לב הפרנס, ונפשו עליו תאבל מבלי מצוא כל עצה ותושיה, ורק בליל ״הושענא רבא״ הוא הליל שבו נפתחים שערי השמים לשמוע תפלתם של צדיקים וחסידים, ערך זקן המקובלים אשר בעירה ״שאלת חלום״ עם האשמורת השלישית, ובנפול עליו תרדמה פתאום והוא כפוף על ספריו, ספרי הקבלה הקדושים – הראו לו בחלום שתי מלים אלו: ״החיט במחטו״, ובהקיצו היו לו שתי המלים לבשורה טובה ולאות הצלה מהירה, והן כאומרות לו: אל יאוש! כי טובה תקוה, וישועה קרובה לבוא…

ד.

אז הבהיל הפרנס את כל חיטי העיר והמדינה כלה לבוא להתיצב לפני זקני העיר ובראשם הזקן ״בעל החלום״, ויחקרום הזקנים וידרשום למען הציל מפיהם דבר מה, אבל לשוא, הם לא גלו חדשות. אז זכרו גם את החיט, אשר תפר את שמלות אשת הפרנס, אבל אהה! הוא לא נמצא, כי עוד במוצאי יום הכפורים באותו לילה, שבו אירע המעשה עם אשת הפרנס, נעלם מן העיר ובהעלמו לא הודיע מקום מנוסתו גם לאשתו ולבני ביתו, ויהי הדבר לחידה בעיני כל.

ואכן החיט העלוב, אשר תפר את שמלות אשת הפרנס הכה אותו לבו על אשר שמע לדברי השיך ולכשופיו וקמיעותיו, ויבא שואה על בית הפרנס, ויעלם מן העיר במוצאי יום הכפורים – מבלי הגיד דבר גם לבני ביתו, וילך לו אל אחת העירות הנדחות, ויהי עוסק שם כל הימים בתשובה ובמעשים טובים, עינה נפשו בתעניות ובסגופים, וקיים בעצמו ״ארבע מיתות בית דין״ ככל אשר נהגו החסידים ויראי ה׳ התמימים לעשות בכל ערב ראש השנה מדי שנה בשנה לכפר על עונותיהם.

המקובל הזקן זכר פעם בפעם את חלומו, ושתי המלים שראה בחלומו ״החיט במחטו״ עמדו לנגד עיניו כשתי נפשות חיות ודובבות, ולא פסק להזכיר את הפרנס לשלח בכל תפוצות המדינה לחפש אחריו, ולהביאו גם הוא כיתר החיטים לפניו למען יתהה על קנקנו כאשר עם יתר החיטים, ואכן הצליחו השליחים אשר נשלחו מטעם הפרנס למצוא אותו, כי בהגיעם אל אותה עירה אשר נמלט אליה החיט בברחו, וגם יצא הקול בעיר על סבת בואם, הגיע הדבר גם עד אזני החיט עצמו בבית המדרש שבו היה מתפלל, וימהר הוא בעצמו אל השלוחים וגם קרא אליהם בקול בוכים לאמר: אני, אני הוא האיש אשר אתם מחפשים אחריו; קחוני והביאוני אל אשר ישאכם לבבם, אני הפושע, והנני לקבל דיני אף אם אהיה חיב מיתה. אולי יראה ה׳ בעניי ותהיה מיתתי כפרתי…

ויביאו השליחים את החיט אל בית הפרנס, ויעמידוהו לפני הזקן המקובל ולפני יתר זקני המקובלים הקדושים ורבני העדה הגדולים, ובראות החיט אותם על זקניהם הלבנים משלג, ובמלבושיהם הצחים אשר היו עטופים בהם, נפל פחד אלהים עליו ונשמתו העלובה והמזועזעה חרדה עד מעמקיה. ובאחזו בשולי אדרתו הלבנה של הזקן ספר בדמעות על עיניו את כל ספור המעשה ואת פרשת האבקותו עם השיך הרשע, עד אשר עשה את אשר עשה להכניס את הקמיעות בקפולי השמלות של אשת הפרנס, את הכל ספר, דבר לא נעדר.

אז יחרדו כל הזקנים חרדה גדולה למשמע אזניהם וימהרו אל בית הדין הגדול כאיש אחד, לטכס עצה כדת מה לעשות באשת הפרנס: הלהתירה לבעלה או לאסרה? ויחליטו להכנס בפעם האחרונה אל אשת הפרנס לדבר על לבה בטרם יוציאו פסק דינם. ובהכנסם קרא אליה זקן המקובלים ויאמר: הן בת ישראל כשרה אתּ, בת נשיאים ומלכים מדורי דורות. ועל כן לבנו סמוך ובטוח שתספרי לנו דברים כהויתם, כל פרשת המקרה אשר קרה לך עם השיך, דבר לא יעדר, ״וכבודה בת מלך פנימה״ כמוך תעשי כאשר נאמר, ובזכות זו יחזקך ה׳ ויעודדך ושב ורפא לך ממחלתך, וחזרת לאיתנך כאשר היית בריאה בגופך וחסונה ברוחך.

וכשמוע האשה את דברי הזקן, הסבירה לו פניה, וגם נשקה את ידיו כראוי לגדול ונכבד כמוהו, ושפתיה כמו חרגו פתאום ממסגרותיהן, ותחל לדבר ולספר כמו מתוך חלום חזיון לילה לאמר:

כן, אדוני הנכבדים! אני זוכרת כי עבור עברתי דרך רחוב צר בלכתי ביום הדין הגדול והנורא ״לבית הכנסת״ בשעת הנעילה, אך איני יודעת מקומו אל נכון, ובדרכי פגשתי בבית בנוי כמו רמים העשוי שתי קומות, תחתית ועלית, ואבוא אליו דרך פתח סגור בדלתות ברזל כבדות ונמוכות, ובעברי דרך חצר גדולה וריקה מאדם הנטועה עצי בושם ואילנות יפים עמוסי פירות טובים ונהדרים, הגעתי לבריכה גדולה ועגולה, מלאה מים חיים זכים וטהורים, אשר זנקו מעלה מעלה בחלל האויר דרך מזנקת גבוהה. ואחר שבו ויפלו בכח חזק אל תוך הברכה והם מפוצלים ומפורדים לעשרות שרשרות פניני מים זכים כבדולח, ומזהירות ונוצצות כמנסרות¹ מול קרני השמש המאירה. ובחצר, בתוך, סולם זקוף שהוביל אותי אל עלית קיר רחבת ידים בקומה השניה, והיא כלה מקוטרת מור ולבונה, וכל מיני עצי בשמים אשר עשנם עלה מתוך האח המבוערת אשר באמצע החדר, ויפיצו ריח ניחוחים לוקח נפשות מסביב. ועל יד העליה אכסדרה מקורה, שמצדה האחד – מדרום – היתה פתוחה לרוחה להשקיף משם אל החצר היפה והמרווחה למטה, המלאה לה עצים ירקרקים ופרחים מפרחים מכל המינים ומכל הצבעים. ובעליה אדם צעיר לימים, פניו כפני מושלמי והוא לבוש בגדי תפארה, ומצנפת הדורה צנפה את ראשו. ובהעלותי פתאום על לבבי שאותה שעה היתה ״שעת הנעילה״ בבית הכנסת כמו התעוררתי מתוך שנה עמוקה, ומועקת לב חזקה אחזתני ותשם מחנק בגרוני. ובאמר האיש להתקרב אלי אחזני פחד ורעדה למראה פניו, ואמהר לעזב את החדר במרוצה גדולה ואשים פני אל בית הכנסת, ובבואי שם שמעתי את הקהל קורא בקול: ה׳ הוא האלהים! ה׳ הוא האלהים!!! אז כשלו רגלי תחתי ואפל ארצה כבול עץ ולא נותרה בי בשמה…

וככלות האשה לדבר, שב ראש אבות בתי הדין וישאל גם הוא בקול רך ועדין מלא רחמים לאמר: אבל סלחי נא לי גברת עדינה אם אשאלך אך הפעם, אם את בטוחה שלא נגעה בך יד השיך לרעה לפגוע בתומתך?

כשמוע האשה את דבריו קפצה כנשוכת נחש ותקרא בעוז לאמר: לא ולא!! חלילה חלילה ואחר חדלה.

אז יצאו הרבנים והזקן המקובל בראשם מבית האשה וישימו פניהם אל חצר בית הדין הגדול למען התיעץ הלהתיר את האשה לבעלה אם לאסר אותה? ואחרי דין ודברים ממושך וחריף פסקו לאמר: ״דינה כדין אשה שנשבתה בין הגויים ואמרה לא נטמאתי, שאין סומכים על עדותה והיא אסורה לבעלה…״

ורק המקובל, הזקן שבחבורה, חלק על חבריו הרבנים על פסק הדין הקשה ויקרא: לאט לכם, רבנים נכבדים! וחברים יקרים! אל נא תמהרו לפסוק לאסור, כי בפקוח שתי נפשות נאהבות ונעימות הדבר, ולא עוד אלא שאני מבטיחכם נאמנה, שמעולם לא הטעתני ״שאלת חלום״ בשעה קשה… ולא על חנם בשרוני גם הפעם מן השמים את אשר בשרוני, וגם רמזו לי לאמר: ״החיט במחטו״. – הנה ראיתם שהחזון על אודות החיט התקיים, והחיט נמצא, וחצי האמת והותר כבר התבררה על ידו, כי מעשה להטים היה כאן, והוא היה הגורם לכך להטעותה ולהתעותה בדרכה ולא רוחה. ועתה אם לעצתי תשמעו, לכו הפעם בדרך המתינות והרחיקו מדרך הפזיזות, כי ״מתון מתון ארבע מאה זוזי שויא״ – אומרים חכמינו, דחו את החלטתכם לזמן מה, וה׳ יסייע בידיכם ובידי אני לגלות את כל האמת כמו שגלינו את חציה… אבל הרבנים אך באחת, האשה אסורה לבעלה, והוא חיב לתת לה גט פטורים כדין וכהלכה ואין משגיחים בחלומות במקום שיש דין תורה מפורש. והתורה אומרת: ״לא תכירו פנים במשפט״…

ויהי כשמוע הפרנס את פסק הדין ויחרד מאד, ועולמו חשך בעדו, ויחל ויפל למשכב מרוב צער ויגון ויהי בכל רע.

אחרי מחשבות רבות ונוגות נמלך הפרנס ויקרא אליו בנאים, ויעמידו חיץ מבדיל בתוך ביתו לחלקו לשנים, חציו לו עם חדרים מספר, וחציו לאשתו עם רוב החדרים לשרותה, ומאז חדל לבקר אותה ולהפגש עמה כאשר החליטו הרבנים, ונפשו בכתה במסתרים על השבר אשר השבר, ולא יכול להתנחם על אשתו אהובתו, וילך הלוך ורזה מיום ליום, הלוך ורפה מרוב צערו, ולאט לאט הרחיק כל איש מעליו ולא נתן לאדם לגשת אליו לבקרו.

גם האשה האומללה ישבה לה בודדה במועדה ויגבר היאוש בלב שניהם, בלב הפרנס ובלב אשתו… ורק הזקן המקובל לא אמר נואש, ויהי מרבה בתפלה ובתחנונים לפני שוכן מרומים, להסיר הלוט מעל פני החידה ולהשיב צפור אל קנה…

ולמן היום אשר נכזבה תוחלתו של השיך להשיג מאוייו מאת אשת הפרנס, נוגע במכאובים גדולים ונוראים בכל גופו אשר הפילוהו למשכב. הוא נסה להשתמש בכשפיו לבוא עד תכליתו, אבל לשוא! כי ככל אשר הוסיף בכשפיו כן רבו מכאוביו, ולא עברו ימים מועטים וגם צרעת קשה דבקה בכל גופו אשר הרחיקה ממנו כל מכיריו וידידיו ועד בני ביתו. שאל ברופאים ולא העלו לו ארוכה, דרש במכשפים המפורסמים וגם מהם יצא וידיו על ראשו. רזון שולח בעצמותיו, ובעותי לילה בעתוהו בלי הרף, עד אשר קרא את נפשו למות. אז יעצוהו בני ביתו לדרש בעצת קדושי דתו ואמונתו, וגם זה ללא תועלת, ורק אחד מהם – דרויש – אדוק וחוזה בכוכבים חי חיי נדידות ופרישות אשר הביאו אותו אליו מתוך המדבריות, ואשר על כן נודע שמו לתהלה כ״עושה נפלאות״ מאין דומה לו בכל רחבי העולם הערבי יעצהו לאמר: שאל את פי אחד ממכירי מחכמי בני ״עם הספר״ אשר בשם פלוני אלמוני יקראו לו. אולי יעלה בידו להשיבך לבריאותך כבראשונה, כי עם חכם ונבון הוא עם ישראל, ולו יד ושם בכל חכמה ומדע, וגם בחכמת הנסתר לרפא על ידה חולים ולעודד לב נשברים תמצא ידם.

בראשונה לא אבה השיך שמוע לעצת הדרויש, כי אמר: מה יושיענו יהודי זה, ואנכי כבר שאלתי בעצת כל הרופאים הגדולים והמפורסמים וכל המכשפים וחכמי הדת המושלמית ולא הועילו לי? אבל בגבור עליו מכאוביו, גמר בנפשו למלא אחרי עצת הדרויש וגם שלח להביא אליו את היהודי ״הזקן המקובל״ הוא הזקן אשר קוה והתפלל לישועה לאשת הפרנס.

ויהי כשמוע הזקן, כי קרוא הוא אל השיך אשר היה שמו לשמצה בפי כל אחיו, וירעד מאד; כי אמר: אין זה כי אם למען התגולל עלינו ולהתנפל עלינו קראני הרשע, אך מה אעשה? יודע אנכי כי מעליל עלילות ברשע הוא, ואסור להרגיזו ולהעמידו כנגדי וכנגד כל אחי היהודים…

לפני לכתו אל השיך קידש המקובל את עצמו בצומות ובתפלות, בתחנונים ובטבילות, ואחרי הצטיידו בכל מיני קמיעות קדושות, שם לדרך פעמיו וילך לבית השיך בהשליכו על ה׳ יהבו.

בהגיעו אל המקום הכיר בנקל, כי הוא הוא הבית שעליו דברה אשת הפרנס ויתמלא לבו שמחה וגיל, ובהכנסו אל החצר התפלל תפלה קצרה בצרופי שמות קדושים שאין להזכירם בשום פנים במקום לא טהור אלא מתוך אונס גמור. ובאותה מדה שצעד צעדיו הלאה אל תוך החצר נתברר לו יותר ויותר שהיא החצר שעליה ספרה אשת הפרנס מה שספרה. ובהגיעו אל העליה מצא את השיך מוטל על ערש דוי ומתהפך במכאובים גדולים ונוראים ופניו כפני מת. ובפנותו אל השיך בשאלות בזהירות מרובה לבלי הרגיזו נבהל לשמוע, שהשיך הגיע בכשפיו ליותר מארבעים למאה שב״חמשים שערי טומאה״ שמונים חכמים בכשופים, בה בשעה שהוא בעצמו – להבדיל – לא זכה להכנס אפילו ל״שער השלשים״ ״של שערי הקדושה, שגם המקובלים נוהגים למנות ב״חכמת הקבלה״. ויהי הוא שואל והשיך עונה לעומתו כשהוא מתודה על כל החטאים, העונות והזדונות, שעשה מנעוריו עד היום שנפגש עם הזקן. ורק על עצם המעשה עם אשת הפרנס עבר בשתיקה. אבל הזקן לא הרפה ממנו ויאלצהו בשאלותיו לספר לו ולהודות בפניו על המחשבות והמעשים הגנוזים עוד בלבו, וכי רק אם יגלה לפניו את כל לבו קרובה הצלתו וישועתו. סוף סוף נבעת השיך מפני דבריו של הזקן, אשר נדמה לו כמלאך שלוח אליו הפעם ממרום, ויספר לו גם את כל פרשת המעשה עם אשת הפרנס היהודי ואת סוד אהבתו הגדולה אליה…

וככלותו לדבר חש השיך כאלו אבן מעמסה נגולה מעל לוח לבו, ואז אורו פני הזקן, וירגיש בעצמו, שכבר באה העת לשאל אותו גלויות את שאלתו האחרונה בנוגע לאשת הפרנס, אם נגעה ידו בה לאנסה, והשיך ענה בשלילה ובאנחה: לא ולא!! אדוני הזקן, לא הספקתי לנגע בה לרעה, כי בגשתי אליה, חשך העולם בעדי פתאום, ועלטה כבדה מלאה את כל הבית מסביב, וגם הרגשתי כאלו שתי דמויות אדם אחזו בי בכל כח זרועותיהן אחת מזה ואחת מזה, ותחלנה להכות אותי מכות אכזריות… ובין כה וכה נעלמה האשה מהבית ולא יספתי עוד לראותה…

אז אמר הזקן לשיך בסבר פנים: התבשר נא, אדוני השיך, כי קרובה ישועתך לבוא בעזרת אל עליון אם רק תמלא עוד את שאלתי האחרונה אליך… וכשהוסיף השיך באי סבלנות לאמר: שאל, אדוני הזקן, שאל, ואני מוכן למלא אחרי כל דבריך בהרגישי, כי אכן מלאך מושיע אתה לי, אשר שולחת אלי ממרום לרפאני, אמר לו הזקן: אנכי אשוב אליך בעוד שעה עם ״חכם״ הקהלה של היהודים ואיש עמו מנכבדי הקהלה, ואני דורש ממך שתשוב לספר באזניהם את כל ספור המעשה עם אשת הפרנס כאשר עשית עמדי, ואז אני מבטיחך נאמנה, שכל מכאוביך יעזבוך בעזרת שוכן מרומים, ובשרך ישוב להיות לך כבשר הילד בהולדו. ויאות השיך לדברי הזקן, ואז מהר הזקן אל רב הקהלה ואל הפרנס, ויבהילם ללכת עמו אל השיך, הרב הסכים מיד, אבל הפרנס מאן בראשונה באמרו שהוא חולה וחסר אונים, ואין ברצונו לראות אדם, ורק בהבטיח הזקן לבני משפחת הפרנס, כי אך לטובתו הוא עושה מה שהוא עושה, וכי בשורה טובה בפיו, הסכים הפרנס ללכת אל השיך לשמוע באזניו את אשר יספר על דבר אשתו…

ולפני לכתו בקש הפרנס מאת הזקן לסור יחד עמו רגע אל בית אשתו לראותה, ויענה לו הזקן, ומה השתוממו שניהם למצא את האשה במצב רוח שונה לגמרי, ותחת פניה הקודרים מלאו פניה זיו ואורה, וגם שמחה לקראת שניהם, וגם שאלה בפעם הראשונה מיום מחלתה שיגישו לה דבר מה לאכל כי רעבה היא, וגם אכלה מכל אשר הושיטו לה, וכל בני הבית מתפלאים מאד על השנוי הגדול לטובה, שבא עליה פתאום מבלי דעת מה גרם לזה.

וכשמוע הרב והפרנס מפי השיך את אשר שמעו, ובהוכתם שהאשה חפה מכל חשש של טומאה, שמחו מאד. ובשובם העירה מהר הרב לאסף אליו את כל חברי בתי הדין, ויספר להם בשמחה את אשר שמע באזניו מפי השיך, וגם הודה כי צדק הזקן המקובל בהתנגדותו אליהם על אשר מהרו להוציא משפט פזיז וקשה על אשת הפרנס, ויסכימו כלם פה אחד לדברי הרב להתיר את האשה לבעלה, וגם נשאו קולם בהלל ובתודה לאלהי מרום על הנס הגדול שעשה לפרנס ולאשתו, בהשיבו לב אחד אל השני, ותהי השמחה שלמה במעונן של שתי המשפחות המצוינות בישראל.

כל הרבנים לוו את הפרנס אל ביתו להיות נוכחים בבשרו את הבשורה הטובה לאשתו אשר מרוב שמחתה כאלו נהפכה פתאום לאשה בריאה ועליזה ומלאה רוח חיים. וימהר הפרנס לתת צו להרס מיד את החיץ אשר הבדיל בינו ובין בית אשתו, ואחר עשה משתה גדול לכל ידידיו ומכריו וגדולי הקהלה את משתה אשתו האהובה, וגם את החיט תופר השמלות, ואת העניים, לא שכח ויחלק להם מתנות כסף, ובמעמד כל המוזמנים אמר ״הישיש המקובל״ להביא את הכתובה של אשת הפרנס, וגם פקד על סופר הקהלה לשוב ולקרא את תכנה באותו הטכס הנהוג אצלם ובנעימה המיוחדה להם, ואחרי שמוע הקרואים את קריאת הכתובה ואת פרשת היוחסין ״של האשה הכבודה מדור דור עד חמשה עשר דורות״, יצאו כלם ברקודים לכבוד המאורע הגדול, ויחוגו בתופים ובמחולות את חג חתונתו החדשה של הפרנס עם בחירת נעוריו הבריאה והשלמה יחד עם משפחות שניהם, והחיט תופר השמלות הגדיל ברקודו לכפר על עונו בהיות ידו במעל.

גם השיך הידוע שב מאז בתשובה שלמה, ויעזב את ״מעשי הכשפים״ ויהי לאוהב ישראל, ולמגן ולסתרה להם בכל עת ובכל שעה.