רקע
יוסף מיוחס
מעשיה מרוקנית
mנחלת הכלל [?]
lפרוזה
פרטי מהדורת מקור: תל אביב: דביר; תרצ"ח

 

אשת הפרנס והמכשף / שמעון אשריקי רב לעדה המרוקנית בירושלם מרוקני

״אשה יראת ה׳ היא תתהלל״. משלי ל״א

א

באחת מערי מרוקו אשר במדינות המערב חי לפני שנים רבות יהודי אחד מרמי היחס והמעלה ומצאצאי האצילים אשר לבית יהודה, והוא אוד מוצל מאש ״האנקיויזיציה״ אשר בגלות ספרד. ויהי האיש גדול בתורה בחכמה ובמעשים טובים, וגם מופלג בעשר, ולא היה עשיר כמוהו בכל בני קהלתו. על כן שמו בני קהלתו עיניהם בו וימנו אותו לפרנס עליהם, ויום יום היו משכימים לפתחו גדולים וקטנים, חכמים ואנשי מעשה, לקחת תורה מפיו ולקבל ממנו עצה ותושיה, וכל מך וכושל באו אל ביתו להנות מנדבות כפיו המרובות, כי נדיב האיש מאד וחונן עניים מאין כמוהו.

גם גדולי המדינה ושריה סרו אליו לבקרו פעם בפעם, יוצאים ונכנסים בביתו, ואף הוא יוצא ונכנס בבתי השרים והרוזנים, כי בקי האיש גם בחכמת המדינה כאחד משרי היהודים אשר בספרד.

ולאיש אשה צעירה ועדינה מאד, יפה כלבנה, ברה כחמה, לא היתה אשה יפה כמוה בארץ. היא היתה מגזע היחס ובצר לנשיאי ארץ מדור דור, טובת שכל ובעלת מדות תרומיות ואצילות, וכל בית אביה ובית בעלה התגאו בה ובמעשי צדקותיה המרובות כל הימים.

ויהי היום ויסר אל בית הפרנס שיך אחד מנכבדי המדינה והמקורבים למלכות להתיעץ עם הפרנס בדבר מדיני. ויקר מקרה, כי באותה שעה עברה האשה דרך חדר בעלה, והיא לא ידעה, כי איש זר אשר לא מבני ישראל נמצא בחדר, וכראות השיך את האשה ואת יפיה ויצא לבו מהתפעלות, ויהי כאיש אשר עברו יין ישן. מאז לא יכול לשכוח אותה, ויחפש תמיד תואנות לבקר את הפרנס בביתו בתקוה להפגש עם אשת הפרנס ולהנות מזיו פניה, אבל חפצו לא הצליח בידו, כי ככל אשר האשה הצטיינה ביפיה כן הצטיינה ביפי צניעותה כבת ישראל נאמנה אשר עליה נאמר: ״כבודה בת מלך פנימה״, ולא יסף השיך לראותה למרות כל תחבולותיו, ויהי בכל רע.

והשיך מכשף גדול ומפורסם בכל הסביבה, ובראותו כי עמלו להתקרב אל אשת הפרנס ולמשוך אותה ברשתו לא הצליח בידו, וישם אל הכשוף פניו, אבל לשוא. בית הפרנס ואשתו היו מוגנים בקמיעות קודש וב״שמירות״ כתובות בידי גדולי ישראל על טהרת ״הקבלה״ ושמות הקדושים אשר בארץ מעולם. ותגבר הקדושה ויאזל כחם של כשופי השיך ויהיו כלא היו.

אז תבער חמת השיך עד מאד. ואהבתו לאשת הפרנס הלכה וגדלה הלכה וחזקה עד כי חזקה מאד, וישם אל הערמה פניו.

ידוע ידע השיך, כי היום הקדוש והנורא בכל ימות השנה, יום הכפורים, קרוב לבוא, ולכבוד אותו היום היו נוהגות נשי ישראל כלן, העשירות לפי עשרן, והעניות כפי יכלתן, להכין להן שמלות יפות ומהודרות לקבל את פני היום הגדול בבית הכנסת, ולהנות מזיו ספר התורה הקדוש בשעת ״פתיחת ההיכל״, העשירות נהגו להכין שמלה לתפלה לכל אחת משלש התפלות: ערבית, שחרית ומנחה. והעניות עשו להן שמלות פשוטות מהן. וכלן, אף אחת מהן לא נעדרה, נהרו אל בית הכנסת, ותמלאנה את כל עזרות הנשים במשך כל היום הקדוש.

אמנם רוב הנשים לא ידעו קרוא בספר, כי לא נהגו היהודים המזרחיים בעת ההיא ללמד את בנותיהם קרוא וכתוב, על יסוד המאמר: ״כל המלמד את בתו תורה כאלו מלמדה תפלות״, ועל כן שמו כל מעיניהם לחנך את בנותיהם חנוך ביתי ומשפחתי, ספוג כלו רוח האמונה ואהבת המצות המעשיות וביחוד: בושת הפנים, רחמנות הלב, וגמילות חסדים, יראת ה׳ ואהבתו בלב. כל ימות השנה היו כלן שומרות בתיהן וממלאות חובותיהן לבעל ולבית, ורק ביום הכפורים היו באות בכל הדרת יפין, צניעותן ותום לבבן לבית הכנסת לכבד את התורה, בהושיטן ידיהן לקראת ״הספר הקדוש״ בשעת ״קריאת התורה״ ובנשקן מרחוק את אצבעות ידיהן המושטות למולו בכל חום לבן הטהור, כשהן שופכות שיחן והגיגן בתפלה ובבקשה, כל אחת כפי כח לשונה וכפי יכלתה, מאת אלהי מרום לשמור בעין חמלתו על בעליהן, בניהן ועל כל ישראל אחיהן במשך כל השנה הבאה.

ובכל הימים של חדש אלול הוא ״חדש הרחמים״ היה השיך עוקב את צעדי אשת הפרנס היפה בלכתה אל החיט לתפור לה שמלותיה ליום הכפורים כנהוג. ואכן עלה הדבר בידו להכיר ולדעת את שם החיט היהודי, ואת מקום מושבו, ואז פנה אל החיט באחד הימים וקמיעות מעשה כשופים בידו, ויציע לו לתת את קמיעותיו בתוך קפולי השמלות אשר לאשת הפרנס, בהבטיחו אותו סכום כסף הגון ומתנות יקרות ערך. אבל החיט, יהודי כשר וירא ה׳, הזדעזע להצעתו של השיך, וחיל ורעדה אחזוהו ויאמר בלבו: איככה אעשה הרעה הגדולה הזאת למסור נפש אחת מישראל, ונפש כה יקרה וכה עדינה ותמימה כנפשה של אשת הפרנס, ביד מעול וחומץ כהשיך הבליעל ושפל הרוח?! וימאן לעשות את בקשת השיך, ולא הועילו לו לשיך כל פתוייו והבטחותיו, החיט אך באחת: לא! ולא! לא אעשה את אשר אתה דורש ממני, כי בנפשי הוא.

אז ישים השיך אל האיומים פניו, ויציק לחיט מאד בשומו עליו עלילות דברים ודבות שקר להבאיש ריחו בעיני השלטונות. אך גם עלילותיו ודבותיו לא עמדו לו להטות את לב החיט לחפצו. החייט המסכן נשא את גורלו ואת סבלו בדומיה, וכאשר נלאה השיך מרוב מזימותיו, החליט להפחיד את החיט, כי שלוח ישלח ידו על כל קהל ישראל אשר בעיר בהעלילו עליהם כלם לפני השלטונות, כי מורדים הם במלכות. ידוע ידע השיך, כי את כל אשר לו יתן היהודי בעד עמו ובעד קהל עדתו להצילם מצרה.

ואכן הפעם הצליח השיך להביא מורך בלב החיט, עד כי שכח לרגע את ״העושה נפלאות לבדו״ וגם נשמע לדברי השיך לעשות כרצונו, ובלבד שישוב ממחשבתו הרעה אשר חשב על היהודים להומם ולאבדם, ולהכרית זכרם מארץ.

ובעינים זולגות דמעות לקח החיט מיד השיך את קמיעותיו המכושפות, ויכניסן אחת אחת בתוך קפולי השמלות של אשת הפרנס אשר הכין למענה לכבוד יום הכפורים, והוא לוחש בשפתיו בשעת התפירה תפלה לאלהי מרום, אלהי אברהם יצחק ויעקב, להציל את ״אילת השחר״ את אשת הפרנס מן הפח, אשר טמן לה השיך הבליעל שונא ישראל.

כאשר כלה החיט את מלאכתו ויבא את השמלות לאשת הפרנס לביתה, ותמצא האשה כי טובות הן לה מאד, ותודה לחיט בעד מלאכתו היפה, וגם קראה לאמר: אכן חיט זריז ונבון אתה, וה׳ הטוב יברך חילך! ובדברה הושיטה לו שכרו ביד נדיבה ובפנים מסבירים.

אבל כרוב שמחתה היא, כן גדלה תוגת לבו של החיט באותה שעה. וכראות האישה, כי פתאום נפלו פניו מאד שאלתו לאמר: מה לך, יהודי טוב, כי כה קדרו פניך, וכי כה נעצב אתה אל לבך? הגידה לי ואשמעה היש לך דבר אל שר העיר הודיעני, כי יש ביד אישי הטוב לעמד לימינך ולהצילך מכל רע, ואני גם אני אדבר אליו טובות עליך.

אז יזרם זרם דמעות חמות מעיני החיט המסכן, וכמעט פתח את סגור לבו לדבר ולגלות את אשר עם לבבו. אבל עד מהרה הבליג על יגונו מתוך פחד מפני השיך ויקרא: גברתי! הן ״הימים הנוראים״ ממשמשים ובאים, ומי אדם אשר יסודו מעפר וסופו לעפר״ אשר לא ימלא לבו חיל וחלחלה לקראת יום הדין הגדול והנורא ההולך וקרב? ועל כן מה פלא שפני קודרים ולבי עצוב?! ובצאתו הוסיף לאמר: יהי רצון מלפני אבינו שבשמים, שישלח את מלאכו הטוב לפניך לשמרך בכל דרכיך ולהציל מצרה את כל בני ביתך הקרובים אליך, כן יהי רצון.

ב.

החיט התהלך כצל כל אותם הימים – ימי חדש הרחמים – רוחו סר וזעף, והוא מענה בצום נפשו, ומרבה בתפלה ובתחנונים לפני שוכן מרומים, שלא תארע תקלה על ידו ליפה ולענוגה שבנשי הקהלה, ובערב יום הכפורים הרבה לאכל ולשתות לקיים את מצות חכמינו האומרים: ״כל האוכל בערב יום הכפורים כאלו מתענה שני ימים בערב יום הכפורים וביום הכפורים״. ומתוך יסוריו ודכוי נפשו שרך דרכו אל בית הכנסת לפני שקיעת החמה לתפלת ״כל נדרי״ ולבו חרד בקרבו לקראת הבאות, ובהביטו אנה ואנה הבחינו עיניו את אשת הפרנס מתוך שפע הזוהר שנשפך מאלפי מנורות השמן החיות והמזהירות בבית הכנסת ובעזרת הנשים, והנה היא זכה ומאירה כעצם הלבנה לטוהר בשמי ליל הכפורים, וגם בשעת הוצאת ״ספר התורה״ בתפלת שחרית לא נפקד מקומה בבית הכנסת.

ויהי בערב לפני תפלת המנחה, ותלבש אשת הפרנס שמלתה השלישית כנהוג בכל שנה, ותאחז דרכה לבית הכנסת, אבל אך צעדו רגליה מעבר למפתן ביתה, והנה עברה עליה רוח עועים, ועיניה כאלו כוסו אפלולית אשר דחפה אותה בכח לא אנוש לאחז בלכתה דרך רובע הגויים אשר שם גר השיך המכשף והמכשף ישב אז על יד חלון ביתו כמחכה לה. ובראותו את אשת הפרנס מרחוק מהר לקראתה ובשמחה קרא לאמר:בואי יעלת־אהבים ויעלת־חן וברוכה תהיי בבואך, וברוך טעמך כי הגעת עד הלום, ואנכי לא פללתי. ותאר האשה לו פנים גם היא, כאלו נועדה לו לכתחלה במקום ההוא מרצונה הטוב, ותמשך אל ביתו פנימה מבלי דעת נפשה, וגם הטתה אזן קשבת אל חלקת לשונו של השיך המלאה דברי עגבים ופתויים, וגם האירה לו פנים כמסכימה לדבריו. אז יתלהט השיך מרוב התרגשות ויאחז בזרועותיו באשה, וגם קרע מעליה את שמלתה הארוכה… ובאותה שעה נפתח הקפול אשר בו הקמיעה של כשפיו ותפול ארצה, ואז כאלו שבה אל אשת הפרנס בינתה, ותצעק צעקה גדולה ומרה, וידיה נצמדו מאליהן אל הקמיעה הקטנה והקדושה של כסף התלויה לה על לוח לבה תמיד, ואשר נפל לה בירושה מאת אמה, ואמה מאמה, עד לפני דורות רבים. והקמיעה עשויה כלה להגן על הלב מכל הרהורי עברה ומפגע אנשי זמה, ופתאום חשה כח איתנים בזרועותיה, ותהדף את השיך מעליה בלי רחמים, ותמהר אל הדלת כחץ מקשת, ותמלט החוצה ושתי ידיה מאמצות את קמיעתה אל לבה, ותמהר דרך רובע הגויים לרובע היהודים אשר שם בית התפלה. הקהל כלה אז את תפלת ״הנעילה״ בהתלהבות, ואזני אשת הפרנס הקשיבו רק את קול השופר ברעו, ואת קול המתפללים בהתפרצו אחרי תקיעת השופר בחרדת קדיש אדירה וחזקה לאמור: שמע ישראל ה׳ אלוהינו ה׳ אחד. ה׳ הוא האלהים, ה׳ הוא האלהים!!! ומבין הקולות האלה נשמע פתאום קול אימים בתוך הקהל כקול אשה בקראה גם היא לאמר: ה׳ הוא האלהים! ואחר נפלה מתעלפת על מפתן בית הכנסת, ומה נדהמו כלם בגשתם אל האישה הנופלת, ובראותם כי היא אשת הפרנס הנאוה והמעונגה! בעמל רב עלה בידם להשיבה לתחיה, ובפתחה את עיניה הגדולות – עיני צביה נדהמה – הסתכלה באישה הפרנס העומד על ידה, כולו חרד ומזועזע למראה, וצמרמורת עברה באותו רגע בכל ישותה מכף רגלה ועד קדקדה, ותצעק שנית צעקה גדולה ומרה, ואחר עצמה את עיניה ולא פתחתן…

הקהל עזב את בית הכנסת כמתגנב אחרי גמרם את תפלת ״המעריב״ בחטיפה, ולב כלם מלא יגון ואנחה כבליל ״תשעה באב״, ואף לא בירך איש את רעהו בשמחה כנהוג בכל שנה אחרי יום הצום הקדוש והנורא.

גם אחרי כן כתום סעודתם לא בקרו איש את אחיו ואיש את קרוביו כדרכם בכל שנה, לקבל ברכותיהם לקראת השנה הבאה, זכר ליום טוב, שהיה נוהג הכהן הגדול לעשות בזמן שבית המקדש היה קיים בצאתו בשלום מן הקדש, כסימן לשנה טובה ולתפלות שנתקבלו ברצון מאת שוכן מרומים.

ג.

לב הקהל כמו נבא לו רעה, הרגישו שאיזה דבר בלתי נעים צפוי להם בעתיד הקרוב, כי עוד לפני ראש השנה נפלה הברה בעיר, שהמושל דורש להביא אל ארמונו עשר נערות מהיפות בבנות ישראל, ככל אשר עשה לפניו המושל ״אדריסוֹ״ האכזרי והרשע אשר בבוג׳יה, ככתוב בספר הזכרונות. ואת אשר יגורו לא אחר לבוא, כי תיכף אחרי יום הכפורים דרש מושל העיר מהם את עשר הנערות, וכאשר סרבו היהודים לשלחן אליו, נעלב המושל מאד ויחפש עליהם תואנות, ויתנפל עליהם באכזריות חימה, ויכלה בהן חמתו, בהכותו בהם מכה רבה למאיש ועד אשה ועד עולל ויונק. ואלה מהם אשר אמרו להציל את נפשם מתגרת ידו הקשה, היו אנוסים להמיר את דתם בדת האשלאם, למראית עין, ובסתר לבם נשארו נאמנים לעמם ולאמונתם, הם האנוסים הידועים בשמותם כפי הערבים עד היום הזה.

ואשת הפרנס התהפכה כל הזמן על ערשה מרוב צער ויגון על אשר קרה לה עם השיך. ורק לעתים רחוקות פקחה עיניה והותרה לשונה לדבר זרות ותהפו­כות על שמלות רקמה ועל מכשפים ואנסים, דברים אשר למשמע אזן סמרו שערותיהם של הפרנס וכל בני ביתו. שבעה ימים לא חשכו הרופאים המומחים מעמל נפשם למען החיש לאשה מזור ולא הצליחו. גם כל עמל המקובלים אשר הבהילו אותם מקרוב ומרחוק ללחש לחשים ולהתפלל לקדושים נשאר מעל, ורק ביום השביעי רפתה המחלה מעט, אלא שהקלה זו תחת להביא שמחה בלב הפרנס ובני ביתו, עוד הכבידה עליהם בראותם שעצבת נוראה השתלטה על האשה הצעירה, וסגור פיה לא נפתח עוד. גם כל אוכל שנאה נפשה, ומנוחה לא מצאה. וכל דברי החבה והעדוד אשר העתירו עליה הסובבים אותה הכאיבו לה להרגיז יותר ויותר, ואף אל בעלה הפרנס לא נשאה עין להביט בו, ולא שמעה לדבריו, דברי החבה והאהבה הנאמנה אשר רחש לה, ומדי הופיעו בחדרה לבקרה הפכה פניה אל הקיר כמסרבת לראותו, והדבר דכא מאד את לב הפרנס, ונפשו עליו תאבל מבלי מצוא כל עצה ותושיה, ורק בליל ״הושענא רבא״ הוא הליל שבו נפתחים שערי השמים לשמוע תפלתם של צדיקים וחסידים, ערך זקן המקובלים אשר בעירה ״שאלת חלום״ עם האשמורת השלישית, ובנפול עליו תרדמה פתאום והוא כפוף על ספריו, ספרי הקבלה הקדושים – הראו לו בחלום שתי מלים אלו: ״החיט במחטו״, ובהקיצו היו לו שתי המלים לבשורה טובה ולאות הצלה מהירה, והן כאומרות לו: אל יאוש! כי טובה תקוה, וישועה קרובה לבוא…

ד.

אז הבהיל הפרנס את כל חיטי העיר והמדינה כלה לבוא להתיצב לפני זקני העיר ובראשם הזקן ״בעל החלום״, ויחקרום הזקנים וידרשום למען הציל מפיהם דבר מה, אבל לשוא, הם לא גלו חדשות. אז זכרו גם את החיט, אשר תפר את שמלות אשת הפרנס, אבל אהה! הוא לא נמצא, כי עוד במוצאי יום הכפורים באותו לילה, שבו אירע המעשה עם אשת הפרנס, נעלם מן העיר ובהעלמו לא הודיע מקום מנוסתו גם לאשתו ולבני ביתו, ויהי הדבר לחידה בעיני כל.

ואכן החיט העלוב, אשר תפר את שמלות אשת הפרנס הכה אותו לבו על אשר שמע לדברי השיך ולכשופיו וקמיעותיו, ויבא שואה על בית הפרנס, ויעלם מן העיר במוצאי יום הכפורים – מבלי הגיד דבר גם לבני ביתו, וילך לו אל אחת העירות הנדחות, ויהי עוסק שם כל הימים בתשובה ובמעשים טובים, עינה נפשו בתעניות ובסגופים, וקיים בעצמו ״ארבע מיתות בית דין״ ככל אשר נהגו החסידים ויראי ה׳ התמימים לעשות בכל ערב ראש השנה מדי שנה בשנה לכפר על עונותיהם.

המקובל הזקן זכר פעם בפעם את חלומו, ושתי המלים שראה בחלומו ״החיט במחטו״ עמדו לנגד עיניו כשתי נפשות חיות ודובבות, ולא פסק להזכיר את הפרנס לשלח בכל תפוצות המדינה לחפש אחריו, ולהביאו גם הוא כיתר החיטים לפניו למען יתהה על קנקנו כאשר עם יתר החיטים, ואכן הצליחו השליחים אשר נשלחו מטעם הפרנס למצוא אותו, כי בהגיעם אל אותה עירה אשר נמלט אליה החיט בברחו, וגם יצא הקול בעיר על סבת בואם, הגיע הדבר גם עד אזני החיט עצמו בבית המדרש שבו היה מתפלל, וימהר הוא בעצמו אל השלוחים וגם קרא אליהם בקול בוכים לאמר: אני, אני הוא האיש אשר אתם מחפשים אחריו; קחוני והביאוני אל אשר ישאכם לבבם, אני הפושע, והנני לקבל דיני אף אם אהיה חיב מיתה. אולי יראה ה׳ בעניי ותהיה מיתתי כפרתי…

ויביאו השליחים את החיט אל בית הפרנס, ויעמידוהו לפני הזקן המקובל ולפני יתר זקני המקובלים הקדושים ורבני העדה הגדולים, ובראות החיט אותם על זקניהם הלבנים משלג, ובמלבושיהם הצחים אשר היו עטופים בהם, נפל פחד אלהים עליו ונשמתו העלובה והמזועזעה חרדה עד מעמקיה. ובאחזו בשולי אדרתו הלבנה של הזקן ספר בדמעות על עיניו את כל ספור המעשה ואת פרשת האבקותו עם השיך הרשע, עד אשר עשה את אשר עשה להכניס את הקמיעות בקפולי השמלות של אשת הפרנס, את הכל ספר, דבר לא נעדר.

אז יחרדו כל הזקנים חרדה גדולה למשמע אזניהם וימהרו אל בית הדין הגדול כאיש אחד, לטכס עצה כדת מה לעשות באשת הפרנס: הלהתירה לבעלה או לאסרה? ויחליטו להכנס בפעם האחרונה אל אשת הפרנס לדבר על לבה בטרם יוציאו פסק דינם. ובהכנסם קרא אליה זקן המקובלים ויאמר: הן בת ישראל כשרה אתּ, בת נשיאים ומלכים מדורי דורות. ועל כן לבנו סמוך ובטוח שתספרי לנו דברים כהויתם, כל פרשת המקרה אשר קרה לך עם השיך, דבר לא יעדר, ״וכבודה בת מלך פנימה״ כמוך תעשי כאשר נאמר, ובזכות זו יחזקך ה׳ ויעודדך ושב ורפא לך ממחלתך, וחזרת לאיתנך כאשר היית בריאה בגופך וחסונה ברוחך.

וכשמוע האשה את דברי הזקן, הסבירה לו פניה, וגם נשקה את ידיו כראוי לגדול ונכבד כמוהו, ושפתיה כמו חרגו פתאום ממסגרותיהן, ותחל לדבר ולספר כמו מתוך חלום חזיון לילה לאמר:

כן, אדוני הנכבדים! אני זוכרת כי עבור עברתי דרך רחוב צר בלכתי ביום הדין הגדול והנורא ״לבית הכנסת״ בשעת הנעילה, אך איני יודעת מקומו אל נכון, ובדרכי פגשתי בבית בנוי כמו רמים העשוי שתי קומות, תחתית ועלית, ואבוא אליו דרך פתח סגור בדלתות ברזל כבדות ונמוכות, ובעברי דרך חצר גדולה וריקה מאדם הנטועה עצי בושם ואילנות יפים עמוסי פירות טובים ונהדרים, הגעתי לבריכה גדולה ועגולה, מלאה מים חיים זכים וטהורים, אשר זנקו מעלה מעלה בחלל האויר דרך מזנקת גבוהה. ואחר שבו ויפלו בכח חזק אל תוך הברכה והם מפוצלים ומפורדים לעשרות שרשרות פניני מים זכים כבדולח, ומזהירות ונוצצות כמנסרות1 מול קרני השמש המאירה. ובחצר, בתוך, סולם זקוף שהוביל אותי אל עלית קיר רחבת ידים בקומה השניה, והיא כלה מקוטרת מור ולבונה, וכל מיני עצי בשמים אשר עשנם עלה מתוך האח המבוערת אשר באמצע החדר, ויפיצו ריח ניחוחים לוקח נפשות מסביב. ועל יד העליה אכסדרה מקורה, שמצדה האחד – מדרום – היתה פתוחה לרוחה להשקיף משם אל החצר היפה והמרווחה למטה, המלאה לה עצים ירקרקים ופרחים מפרחים מכל המינים ומכל הצבעים. ובעליה אדם צעיר לימים, פניו כפני מושלמי והוא לבוש בגדי תפארה, ומצנפת הדורה צנפה את ראשו. ובהעלותי פתאום על לבבי שאותה שעה היתה ״שעת הנעילה״ בבית הכנסת כמו התעוררתי מתוך שנה עמוקה, ומועקת לב חזקה אחזתני ותשם מחנק בגרוני. ובאמר האיש להתקרב אלי אחזני פחד ורעדה למראה פניו, ואמהר לעזב את החדר במרוצה גדולה ואשים פני אל בית הכנסת, ובבואי שם שמעתי את הקהל קורא בקול: ה׳ הוא האלהים! ה׳ הוא האלהים!!! אז כשלו רגלי תחתי ואפל ארצה כבול עץ ולא נותרה בי בשמה…

וככלות האשה לדבר, שב ראש אבות בתי הדין וישאל גם הוא בקול רך ועדין מלא רחמים לאמר: אבל סלחי נא לי גברת עדינה אם אשאלך אך הפעם, אם את בטוחה שלא נגעה בך יד השיך לרעה לפגוע בתומתך?

כשמוע האשה את דבריו קפצה כנשוכת נחש ותקרא בעוז לאמר: לא ולא!! חלילה חלילה ואחר חדלה.

אז יצאו הרבנים והזקן המקובל בראשם מבית האשה וישימו פניהם אל חצר בית הדין הגדול למען התיעץ הלהתיר את האשה לבעלה אם לאסר אותה? ואחרי דין ודברים ממושך וחריף פסקו לאמר: ״דינה כדין אשה שנשבתה בין הגויים ואמרה לא נטמאתי, שאין סומכים על עדותה והיא אסורה לבעלה…״

ורק המקובל, הזקן שבחבורה, חלק על חבריו הרבנים על פסק הדין הקשה ויקרא: לאט לכם, רבנים נכבדים! וחברים יקרים! אל נא תמהרו לפסוק לאסור, כי בפקוח שתי נפשות נאהבות ונעימות הדבר, ולא עוד אלא שאני מבטיחכם נאמנה, שמעולם לא הטעתני ״שאלת חלום״ בשעה קשה… ולא על חנם בשרוני גם הפעם מן השמים את אשר בשרוני, וגם רמזו לי לאמר: ״החיט במחטו״. – הנה ראיתם שהחזון על אודות החיט התקיים, והחיט נמצא, וחצי האמת והותר כבר התבררה על ידו, כי מעשה להטים היה כאן, והוא היה הגורם לכך להטעותה ולהתעותה בדרכה ולא רוחה. ועתה אם לעצתי תשמעו, לכו הפעם בדרך המתינות והרחיקו מדרך הפזיזות, כי ״מתון מתון ארבע מאה זוזי שויא״ – אומרים חכמינו, דחו את החלטתכם לזמן מה, וה׳ יסייע בידיכם ובידי אני לגלות את כל האמת כמו שגלינו את חציה… אבל הרבנים אך באחת, האשה אסורה לבעלה, והוא חיב לתת לה גט פטורים כדין וכהלכה ואין משגיחים בחלומות במקום שיש דין תורה מפורש. והתורה אומרת: ״לא תכירו פנים במשפט״…

ויהי כשמוע הפרנס את פסק הדין ויחרד מאד, ועולמו חשך בעדו, ויחל ויפל למשכב מרוב צער ויגון ויהי בכל רע.

אחרי מחשבות רבות ונוגות נמלך הפרנס ויקרא אליו בנאים, ויעמידו חיץ מבדיל בתוך ביתו לחלקו לשנים, חציו לו עם חדרים מספר, וחציו לאשתו עם רוב החדרים לשרותה, ומאז חדל לבקר אותה ולהפגש עמה כאשר החליטו הרבנים, ונפשו בכתה במסתרים על השבר אשר השבר, ולא יכול להתנחם על אשתו אהובתו, וילך הלוך ורזה מיום ליום, הלוך ורפה מרוב צערו, ולאט לאט הרחיק כל איש מעליו ולא נתן לאדם לגשת אליו לבקרו.

גם האשה האומללה ישבה לה בודדה במועדה ויגבר היאוש בלב שניהם, בלב הפרנס ובלב אשתו… ורק הזקן המקובל לא אמר נואש, ויהי מרבה בתפלה ובתחנונים לפני שוכן מרומים, להסיר הלוט מעל פני החידה ולהשיב צפור אל קנה…

ולמן היום אשר נכזבה תוחלתו של השיך להשיג מאוייו מאת אשת הפרנס, נוגע במכאובים גדולים ונוראים בכל גופו אשר הפילוהו למשכב. הוא נסה להשתמש בכשפיו לבוא עד תכליתו, אבל לשוא! כי ככל אשר הוסיף בכשפיו כן רבו מכאוביו, ולא עברו ימים מועטים וגם צרעת קשה דבקה בכל גופו אשר הרחיקה ממנו כל מכיריו וידידיו ועד בני ביתו. שאל ברופאים ולא העלו לו ארוכה, דרש במכשפים המפורסמים וגם מהם יצא וידיו על ראשו. רזון שולח בעצמותיו, ובעותי לילה בעתוהו בלי הרף, עד אשר קרא את נפשו למות. אז יעצוהו בני ביתו לדרש בעצת קדושי דתו ואמונתו, וגם זה ללא תועלת, ורק אחד מהם – דרויש – אדוק וחוזה בכוכבים חי חיי נדידות ופרישות אשר הביאו אותו אליו מתוך המדבריות, ואשר על כן נודע שמו לתהלה כ״עושה נפלאות״ מאין דומה לו בכל רחבי העולם הערבי יעצהו לאמר: שאל את פי אחד ממכירי מחכמי בני ״עם הספר״ אשר בשם פלוני אלמוני יקראו לו. אולי יעלה בידו להשיבך לבריאותך כבראשונה, כי עם חכם ונבון הוא עם ישראל, ולו יד ושם בכל חכמה ומדע, וגם בחכמת הנסתר לרפא על ידה חולים ולעודד לב נשברים תמצא ידם.

בראשונה לא אבה השיך שמוע לעצת הדרויש, כי אמר: מה יושיענו יהודי זה, ואנכי כבר שאלתי בעצת כל הרופאים הגדולים והמפורסמים וכל המכשפים וחכמי הדת המושלמית ולא הועילו לי? אבל בגבור עליו מכאוביו, גמר בנפשו למלא אחרי עצת הדרויש וגם שלח להביא אליו את היהודי ״הזקן המקובל״ הוא הזקן אשר קוה והתפלל לישועה לאשת הפרנס.

ויהי כשמוע הזקן, כי קרוא הוא אל השיך אשר היה שמו לשמצה בפי כל אחיו, וירעד מאד; כי אמר: אין זה כי אם למען התגולל עלינו ולהתנפל עלינו קראני הרשע, אך מה אעשה? יודע אנכי כי מעליל עלילות ברשע הוא, ואסור להרגיזו ולהעמידו כנגדי וכנגד כל אחי היהודים…

לפני לכתו אל השיך קידש המקובל את עצמו בצומות ובתפלות, בתחנונים ובטבילות, ואחרי הצטיידו בכל מיני קמיעות קדושות, שם לדרך פעמיו וילך לבית השיך בהשליכו על ה׳ יהבו.

בהגיעו אל המקום הכיר בנקל, כי הוא הוא הבית שעליו דברה אשת הפרנס ויתמלא לבו שמחה וגיל, ובהכנסו אל החצר התפלל תפלה קצרה בצרופי שמות קדושים שאין להזכירם בשום פנים במקום לא טהור אלא מתוך אונס גמור. ובאותה מדה שצעד צעדיו הלאה אל תוך החצר נתברר לו יותר ויותר שהיא החצר שעליה ספרה אשת הפרנס מה שספרה. ובהגיעו אל העליה מצא את השיך מוטל על ערש דוי ומתהפך במכאובים גדולים ונוראים ופניו כפני מת. ובפנותו אל השיך בשאלות בזהירות מרובה לבלי הרגיזו נבהל לשמוע, שהשיך הגיע בכשפיו ליותר מארבעים למאה שב״חמשים שערי טומאה״ שמונים חכמים בכשופים, בה בשעה שהוא בעצמו – להבדיל – לא זכה להכנס אפילו ל״שער השלשים״ ״של שערי הקדושה, שגם המקובלים נוהגים למנות ב״חכמת הקבלה״. ויהי הוא שואל והשיך עונה לעומתו כשהוא מתודה על כל החטאים, העונות והזדונות, שעשה מנעוריו עד היום שנפגש עם הזקן. ורק על עצם המעשה עם אשת הפרנס עבר בשתיקה. אבל הזקן לא הרפה ממנו ויאלצהו בשאלותיו לספר לו ולהודות בפניו על המחשבות והמעשים הגנוזים עוד בלבו, וכי רק אם יגלה לפניו את כל לבו קרובה הצלתו וישועתו. סוף סוף נבעת השיך מפני דבריו של הזקן, אשר נדמה לו כמלאך שלוח אליו הפעם ממרום, ויספר לו גם את כל פרשת המעשה עם אשת הפרנס היהודי ואת סוד אהבתו הגדולה אליה…

וככלותו לדבר חש השיך כאלו אבן מעמסה נגולה מעל לוח לבו, ואז אורו פני הזקן, וירגיש בעצמו, שכבר באה העת לשאל אותו גלויות את שאלתו האחרונה בנוגע לאשת הפרנס, אם נגעה ידו בה לאנסה, והשיך ענה בשלילה ובאנחה: לא ולא!! אדוני הזקן, לא הספקתי לנגע בה לרעה, כי בגשתי אליה, חשך העולם בעדי פתאום, ועלטה כבדה מלאה את כל הבית מסביב, וגם הרגשתי כאלו שתי דמויות אדם אחזו בי בכל כח זרועותיהן אחת מזה ואחת מזה, ותחלנה להכות אותי מכות אכזריות… ובין כה וכה נעלמה האשה מהבית ולא יספתי עוד לראותה…

אז אמר הזקן לשיך בסבר פנים: התבשר נא, אדוני השיך, כי קרובה ישועתך לבוא בעזרת אל עליון אם רק תמלא עוד את שאלתי האחרונה אליך… וכשהוסיף השיך באי סבלנות לאמר: שאל, אדוני הזקן, שאל, ואני מוכן למלא אחרי כל דבריך בהרגישי, כי אכן מלאך מושיע אתה לי, אשר שולחת אלי ממרום לרפאני, אמר לו הזקן: אנכי אשוב אליך בעוד שעה עם ״חכם״ הקהלה של היהודים ואיש עמו מנכבדי הקהלה, ואני דורש ממך שתשוב לספר באזניהם את כל ספור המעשה עם אשת הפרנס כאשר עשית עמדי, ואז אני מבטיחך נאמנה, שכל מכאוביך יעזבוך בעזרת שוכן מרומים, ובשרך ישוב להיות לך כבשר הילד בהולדו. ויאות השיך לדברי הזקן, ואז מהר הזקן אל רב הקהלה ואל הפרנס, ויבהילם ללכת עמו אל השיך, הרב הסכים מיד, אבל הפרנס מאן בראשונה באמרו שהוא חולה וחסר אונים, ואין ברצונו לראות אדם, ורק בהבטיח הזקן לבני משפחת הפרנס, כי אך לטובתו הוא עושה מה שהוא עושה, וכי בשורה טובה בפיו, הסכים הפרנס ללכת אל השיך לשמוע באזניו את אשר יספר על דבר אשתו…

ולפני לכתו בקש הפרנס מאת הזקן לסור יחד עמו רגע אל בית אשתו לראותה, ויענה לו הזקן, ומה השתוממו שניהם למצא את האשה במצב רוח שונה לגמרי, ותחת פניה הקודרים מלאו פניה זיו ואורה, וגם שמחה לקראת שניהם, וגם שאלה בפעם הראשונה מיום מחלתה שיגישו לה דבר מה לאכל כי רעבה היא, וגם אכלה מכל אשר הושיטו לה, וכל בני הבית מתפלאים מאד על השנוי הגדול לטובה, שבא עליה פתאום מבלי דעת מה גרם לזה.

וכשמוע הרב והפרנס מפי השיך את אשר שמעו, ובהוכתם שהאשה חפה מכל חשש של טומאה, שמחו מאד. ובשובם העירה מהר הרב לאסף אליו את כל חברי בתי הדין, ויספר להם בשמחה את אשר שמע באזניו מפי השיך, וגם הודה כי צדק הזקן המקובל בהתנגדותו אליהם על אשר מהרו להוציא משפט פזיז וקשה על אשת הפרנס, ויסכימו כלם פה אחד לדברי הרב להתיר את האשה לבעלה, וגם נשאו קולם בהלל ובתודה לאלהי מרום על הנס הגדול שעשה לפרנס ולאשתו, בהשיבו לב אחד אל השני, ותהי השמחה שלמה במעונן של שתי המשפחות המצוינות בישראל.

כל הרבנים לוו את הפרנס אל ביתו להיות נוכחים בבשרו את הבשורה הטובה לאשתו אשר מרוב שמחתה כאלו נהפכה פתאום לאשה בריאה ועליזה ומלאה רוח חיים. וימהר הפרנס לתת צו להרס מיד את החיץ אשר הבדיל בינו ובין בית אשתו, ואחר עשה משתה גדול לכל ידידיו ומכריו וגדולי הקהלה את משתה אשתו האהובה, וגם את החיט תופר השמלות, ואת העניים, לא שכח ויחלק להם מתנות כסף, ובמעמד כל המוזמנים אמר ״הישיש המקובל״ להביא את הכתובה של אשת הפרנס, וגם פקד על סופר הקהלה לשוב ולקרא את תכנה באותו הטכס הנהוג אצלם ובנעימה המיוחדה להם, ואחרי שמוע הקרואים את קריאת הכתובה ואת פרשת היוחסין ״של האשה הכבודה מדור דור עד חמשה עשר דורות״, יצאו כלם ברקודים לכבוד המאורע הגדול, ויחוגו בתופים ובמחולות את חג חתונתו החדשה של הפרנס עם בחירת נעוריו הבריאה והשלמה יחד עם משפחות שניהם, והחיט תופר השמלות הגדיל ברקודו לכפר על עונו בהיות ידו במעל.

גם השיך הידוע שב מאז בתשובה שלמה, ויעזב את ״מעשי הכשפים״ ויהי לאוהב ישראל, ולמגן ולסתרה להם בכל עת ובכל שעה.



  1. מִנְסָרָה: זו מלה מחודשת ע״י הרי״ח פינס, ומובנה בלעז׳ ״פריזמה״ היינו עמודה של זכוכית בעלת שלש צלעות, המראה את צבעי הקשת כשמעמידים אותה כאחת מצלעותיה נגד האור.  ↩

המלצות קוראים
תגיות