רקע
יוסף מיוחס
מעשיה גורז׳ית
mנחלת הכלל [?]
lפרוזה
פרטי מהדורת מקור: תל אביב: דביר; תרצ"ח

 

אין חכם כבעל הנסיון / ברוך ישראל גורז’ית

ויהי היום ומשנה למלך א, אשר בארץ גורג׳יה בקש מאת מלכו לתת לו חופשה למשך שנה שלמה לשוט בארץ ולהתהלך בה. ויהי כי שאלהו המלך מה מטרת נסיעתך? ויען המשנה ויאמר: לקנות חכמה ודעת מטרתי, ובכל מקום בואי אחפש אחרי ״בעלי הנסיון״ שבחיים. אתקרב אליהם, אחקרם ואדרוש מהם ללמדני פרק בנסיונות החיים שעשו בימי חייהם ואוציא מהם את התועלת הרצויה. כי הרי אתה – אדוני המלך – יודע את הפתגם השגור בפי העם לאמור: ״אין חכם כבעל הנסיון״ –. וכשאני לעצמי, מודה אני, שאינני מאמין בעיקרו של הפתגם הזה, עד שתתברר לי אמיתותו מתוך חקירה ודרישה, כי כן הדבר.

ויואל המלך לתת למשנהו את בקשתו, ואחרי הפרד המשנה מעל מלכו בתודה, שם לדרך פעמיו למען התהלך בארץ לארכה ולרחבה להשגת מטרתו.

יום אחד והוא באניה בדרכו לעיר גדולה אחת, פגש באחד הנוסעים הנכבדים ההולך גם הוא לאותה עיר לרגלי עסקיו. ובשיחתו עמו על הא ועל דא, שאלהו למטרת נסיעתו. ומה השתומם לשמוע מפיו, כי מטרת האיש כמטרתו הוא ללמוד חכמה ודעת מפיהם של ״בעלי הנסיון״ אשר יפגש בדרכו ולהוציא מהם את התועלת הרצויה לעצמו, וכי הוא התחיל נסיעתו מכבר, וגם הספיק להוציא ממנה תועלת למעשה.

אז יגלה לו המשנה את סוד נסיעתו גם הוא, וגם בקש מאת הנוסע להודיע לו דבר על נסיונותיו הוא כדבריו.

ויאמר לו הנוסע: הנסיונות אשר עשיתי אני עד כה להלכה שלשה שהם אחד… ומהם כבר הספקתי להפיק תועלת גדולה למעשה.

ויתפלא המשנה למשמע אזניו, וגם הפציר בחברו־בנסיעה להודיעו דבר על נסיונותיו להלכה ולמעשה כדבריו.

ויאות האיש לדברי המשנה ויאמר לו: הדבר הראשון שלמדתי להלכה וגם נסיתיהו בעצמי למעשה, ושרק אותו אגלה לך כיום – הוא זה: שאסור לו לאדם לתת אמון עוור בשלשה אלה: במלך, באשה, ובידיד החדש, שטרם הספיק להעמידו בנסיון.

אז יחליט המשנה להפסיק את נסיעתו לזמן עד אשר יעמיד גם הוא לנסיון למעשה את אלה השלשה: את מלכו, את אשתו, ואת אחד מידידיו החדשים אשר מקרוב באו.

ויאמר ויעש, ובבואו אל החוף הראשון שבו עגנה האניה, ירד מעליה וישב לדרכו ולביתו.

ויהי כבואו ויאמר להתחיל נסיונו במלכו אחרי שכבר עברו עליו ארבעים שנה ששמש אותו באמון־רוחו מאין כמוהו, כדי לדעת עד כמה המלך נאמן לו ולעבודתו המסורה אליו, ודרך אגב לקשר בנסיונו הראשון גם את השנים האחרים ולהכיר על פיהו, עד כמה נאמנים לו גם אשתו וגם ידידיו החדשים אשר מקרוב באו.

ידע המשנה שלמלך צבי, והמלך אוהב אותו אהבה בלי מצרים וכי הוא היה שעשועיו כל הימים. ויחליט בנפשו להעמיד את אמון־רוחו של מלכו אליו בנסיון על ידי שירחיק את הצבי מעליו לימים מספר… ובהחלטתו זאת השתמש באחד מעבדי המלך אשר שרת את הצבי וגם נתן לו מתנה הגונה למען היות לו לעזר, וגם הבטיחהו נאמנה, שעזרתו תשאר כמוסה וחתומה עמו בסוד גמור, והצליח…

הצבי נעלם למשך ימים מספר ונמסר לרשותו של המשנה אשר שמר אותו באשר שמרהו.

ויהי כהוודע הדבר למלך, כי הצבי איננו, וכי הוא נגנב מגן־החיות אשר על יד ארמונו, ותבער בו חמתו כאש ויוציא קול בכל מדינות מלכותו לאמר: כל אשר יודיעני דבר על אודות צביי החביב, אם הוא גבר אמנהו למשנה לי, ואם היא גברת אועידנה לי לפילגש…

והמשנה הודיע לראש הטבחים אשר בארמונו, שהזמין אורחים נכבדים לביתו באחד מימי השבוע, וכי עליו יהיה לשחוט כבש תמים בן שנתו ולהכינו לסעודה כיאות למבשל חשוב כמוהו עם כל דקדוקי הבשול וחוקי התבול שנוהגים לתבל בו את הבשר להגישו לאורחים נכבדים היוצאים מן הכלל.

וכשהבטיח לו המבשל, כי כן יעשה כאשר צוה, הודיע לאשתו את דבר ההזמנה, וגם גלה לה בסוד גמור לאמר: את צביו של המלך גנבתי להגישו לאורחי בשעת הסעודה, כי שמעתי אומרים: שאין בשר טעים לחכו של האדם כבשרו של צבי.

ויהי ביום הסעודה ויבא המבשל את המטעמים אשר הכין ואת בשר הכבש אשר שחט, ויהיו המאכלים תאוה לעינים ונחמדים לחיך אוכליהם וגם לחכה של אשת המשנה, אשר חשבה כי בשר הצבי הוא אשר המלך מחפש אותו זה ימים באי סבלנות…

וככלות הסעודה מהרה אשת המשנה אל ארמון המלך מבלי דעת בעלה המשנה, ותגלה את הסוד הכמוס עמה, אשר מסר לה בעלה המשנה, וכי הוא הוא אשר נתן עינו בצבי לגנוב אותו למען הכין מטעמים להאכיל בהם את אורחיו הנכבדים…

וישמע המלך וייחר אפו מאד במשנהו, ויצו להתיז ראשו מעליו כרגע. ואת האשה החזיק אצלו להיות לו לפילגש כאשר הבטיח.

ויהי כי תפסו את המשנה להוליכו לגרדום, וילווהו אנשים רבים בדרכו, וגם רבים מידידיו הישנים והחדשים נספחו אל המלוים ללכת למקום תליתו.

הוא בדרך וידידיו הישנים בקשו מאת השר הממונה על תליתו מטעם המלך ללאט דרכם כדי להצילו, כי אמרו: כל זמן שהנשמה בקרבו יש תקוה… אולי ימצא הגנב האמתי, כי לא האמינו כי המשנה גנבו… ואולי ישוב בו המלך מגזרתו הרעה, אשר גזר על משנהו ושחררהו בזכרו לו את חסד שרותו אותו באמונה ובמסירות במשך ארבעים שנה והותר. אשר לא כן אלה מהידידים החדשים, אשר החישו את השר בדרכו בתקותם, כי יעלה ביד אחד מהם – וכל אחד חשב שהאחד הזה הוא הוא – לרשת מקומו ולהיות למשנה למלך אחריו… והמשנה ראה בעיניו ובאזניו שמע את כל אשר נעשה בין ידידיו הישנים והחדשים.

הוא קרוב למקום התליה, והנה צעק לשר התליה לאמר: הלא מדרך המלכים להרשות לאיש שנגזרה עליו כליה לשאול מצדו שלש שאלות אחרונות בטרם ימות ואיננו, ועתה שתי שאלות לי אליך במקום שלש והן אלו: החזירני נא אל המלך לשעה קלה כי דבר נחוץ לי אליו… וצוה והביאו אלי את בן משק ביתי לדבר עמו על ענין נחוץ בטרם אסתלק מן העולם…

ויאות שר התליה למלא את בקשות המשנה, אחרי שאלו את פי מלכו אם מסכים גם הוא לקבלו, וגם קבל ממנו את הסכמתו.

ויהי כבוא בן־המשק של המשנה אליו, וילחש לו המשנה באזנו לאמר: דע לך, כי צביו של המלך הוא במקום פלוני אלמוני בארמוני, ואתה לך ולקחתו משם והבאתו אותו אל ארמון המלך כרגע, חושה אל תעמד! כי בנפשי הוא…

ויעש כן בן המשק כאשר בקש אותו אדוניו, ולא אחר להביא את הצבי החי לארמון המלך למען הציגו לפניו בשעה שאדוניו יתיצב לפני המלך לבקש על נפשו…

ויהי כבואו, וירא המשנה את אשתו והיא יושבת על יד המלך בסבר פנים בהיותה בטוחה למפרע בתוצאות רכילותה לטובתה היא ולרעת בעלה… ובהשתחוותו לפני מלכו ביראת הכבוד ספר המשנה למלך את דברי חברו־בנסיעה אליו על אדות חוסר־האמון בשלשה אלה: במלך, באשה, ובידידים החדשים מקרוב באו. וגם הוסיף: שהוא החליט להביא את דברי חברו בנסיעה לידי נסיון בעצמו, וכי צר לו מאד להוכח כי כן הדבר כאשר הגיד לו חברו, וכי בשביל צבי דל־ערך שחשד גנבתו נפל עליו בתת המלך על נקלה אמון באשתו הבוגדת, וכי מבלי חקירה ודרישה דן אותו לכף חובה ולתליה מבלי התחשבו עם אמון־רוחו ומסירותו אליו במשך ארבעים שנה. וגם על דבר הידידים הישנים והחדשים ספר לו, ככל אשר ראה בעיניו ובאזניו שמע בהובילם אותו לתליה, ובהשתחוותו לפניו ביראת הכבוד בקש מאת המלך להרשותו להביא לפניו את צביו החביב עליו העומד בשער־המלך ביד בן־משק ביתו הוא.

ויתפלא המלך וגם התעצב אל לבו מאד למשמע אזניו ולפזיזות פקודתו להוציא את משנהו הנאמן להורג בטרם עשותו החקירה והדרישה ביחוד לנאמן כמוהו, ותחת לכעוס על המשנה על הכניסו גם אותו בין הבוגדים קרא ויאמר: אכן צדק הפתגם באמרו: ״אין חכם כבעל הנסיון״ ואכן נסית, נוכחת, והצלחת. וצר לי מאד מאד כי גם אנכי נפלתי בנופלים… ונתפשתי בכף…

ובדברו חבק את משנהו לעיני כל שריו ועבדיו מרואי־פניו, וגם בקש ממנו סליחתו על אשר עשה לו, וגם נתן צו לתלות את אשתו בהסכמת המשנה יחד עם הידידים החדשים שהתיחסו אליו בשנאה לטובת – קנאתם הפרטית להגיע על ידי מותו לגדולה במלכות…

ויגדל ערך המשנה בעיני מלכו מאז, ולמן היום ההוא לא עשה קטנה או גדולה מבלי שאול את פי משנהו ובעצתו, וגם היתה לו עצתו אליו כעצת האורים והתומים…

זכרה לו אלוה לטובה!

המלצות קוראים
תגיות