הקדמה 🔗
ויירה פיגנר נולדה ב־24 יולי 1852 לאבות אצילים רוסים באחוזת כריסטופורבקה פלך קזן. את חנוכה הראשון קבלה מאמה ואח“כ נכנסה לאינסטיטוט של בנות האצילים וגמרה שם את חק למודה בשנת 1869. שמעה באוניברסיטה שעורי ליסהאפט באנטומיה. מהרה נסעה לציריך ונכנסה לאוניברסיטה למחלקת הרפואה. שם נטתה אחר תורת הסוציאליות ונכנסה לתוך חבורה של ריבולוציונרים, שבה השתתפה גם אחותה לידיה. ויירה שהתה שם 4 שנים ושבה לרוסיה בשנת 1876. שם, קרוב לזמן ההוא, תפסה הממשלה הרבה מהריבולוציונרים. אעפי”כ מצאה עוד ויירה חברים שעבדו יחד לטובת הרעיון העממי. ואולם כשראתה שהממשלה אינה נותנת להפיץ דעותיה, החליטה בלבה שאין דרך אחרת אלא להפיל את הממשלה ועבדה עבודה רבה בחברה הריבולוציונית והשתתפה בהכנה להריגת אלכסנדר השני (ראשון למרץ 1881). בשנת 1882 ב־10 פברואר נתפסה בחרקוב ברחוב (הפרובוקטור דינייב הלשין עליה) ונשלחה לפטרבורג; שם הושיבוה מתחלה בפטרופבלובסק ובשנת 1884 נדונה למיתה, ואחר כך המירו לה את ענש המות במאסר עולם, ואז הוליכוה לשליסלבורג, והיתה אסורה שם עשרים שנה. ע"ד חייה בשליסלבורג מסַפר הספר הזה.
__________
את תרגום הספר הזה הנני מקדיש לבתי שושנה, שגם היא סבלה הרבה בשבתה בודדה במאסר בפולטבה בעד שאיפתה לצדק ולחפש.
תל־אביב, כסלו תרפ"ד.
המתרגם.
פרק ראשון: היום הראשון 🔗
בקר 12 אוקטובר 1884. בחדר הכלא של המבצר פטרופבלובסק (בפטרבורג) היו דמדומים, כמעט אפלה. פתאם התפרץ אל תוכו “המושבע” (שבועת אמונים לממשלה) – כך קראו לאלה החילים, שאחרי שגמרו את חקם בצבא השתתפו בעבודה במבצר יחד עם הז’נדרמים. זה היה השומר היותר רע: כלב ציד שהלבינו שערותיו. כבר נמאסה עליו העבודה במבצר יחד עם כל הכלואים בו. חייו היו קשים, ועכשיו בהיותו חולה ומר נפש, שפך את חמתו על כל מי שפגש בדרכו.
הוא נרשם בזכרוני מהשעה הראשונה. כשהכניסוני אל המבצר, לפני סגירת דלת חדר כלאי, קרא בזעף: “כאן אסור לשיר!” ואני נדהמתי: הן לא עלה אז כלל על מחשבתי לשיר. “לשיר?!” – קראתי. “איך אפשר לשיר כאן?”
ואמנם הכי אין לב המובא הנה, אל בין קירות המבצר, מלא רגשות רציניים ורעיונות רציניים? וכי אין זה חלול הקדש לשיר במקום הזה, הנקדש ביסורי דורות רבים? –
עכשיו, ב12 לאוקטובר 1884, בהתפרצו אל תוך חדר כלאי, בעת שהייתי עוד שוכבת במטה, העמיד בזעף מגפים של צמר עבים וגדולים והשליך על המטה מעיל תפור מעור כבשים וקרא בכעס: קומי! מהרי להתלבש! התלבשי חמים!
מה זה? מה יעשו עמדי? מעת שאסרוני, הרגשתי בעצמי, שאיני מושלת בגופי. חדלתי משאול את נפשי “מה אעשה אנכי?” אלא תמיד “מה יעשו בי?” אבדת החפש היא אבדת זכות הקנין של האדם על גופו.
מה יעשו בי? מה? חשבתי בלבי ומהרתי לגמור את התלבשותי. היא לא היתה רבה: סמרטוטים על הרגלים ועליהם נעלים מיוחדות הנקראות “קוטים”; שמלה תחתונה ישנה, אכולה עש, מארג־צמר הנהוג אצל החילים; מעיל רווי זעה של איזה אסיר שקדמני ומטפחת לבנה של בד על הראש. סבון לא נתן לי זה עשרה ימים. מסרק, אבקה לנקוי השנים ומברשת קטנה–דברים שכאלה אינם נתנים לאסיר.
ובכל הזמן נקרה בי המחשבה: מה יעשו “הם” בי? אולי יוליכוני לבמת המטבח?… אך הלא רק לפני שלשה ימים הודיעוני ע"ד החנינה (שנִתנה מהקיסר), ושר המבצר אמר אז בחגיגיות יתרה: “לקטורגה נצחית!”
אך אחרי שבתי שתי שנים ומחצה במאסר בודדה, הכל נתערב במחי. המציאות נתנדפה. מה שאפשר ומה שאי אפשר נתפתל ביחד באפן מוזר, וגם מה שאי אפשר נראה כאפשר.
אולי יהרגוני. או יהרגו לא אותי, אלא את חברי, ואותי יעמידו לראות במיתתם, למען אדע ואטעמה. מדוע לא? הלא כן עשו לדוסטוייבסקי, מדוע לא יעשו כדבר הזה גם לי?
אך למה אמר החיל “התלבשי חמים?” כנראה יוליכוני לאיזה מקום. יוליכוני למקום רחוק ויהיה קר. אבל אנה יוליכוני? אנה? האם אל הרחוב הגדול המלא בני אדם וששם מתנוססת במת המטבח? או לסיביר? יושיבוני בעגלת חרף בין שני ז’נדרמים ונעבור כך מפטרבורג עד המכרה שבסיביר, ששם נמצאות הנשים שנשפטו קודם לעבודת פרך…
בחוץ היה סתו. עוד שלג לא ירד. אך המגפים החמים והמעיל של עור כבשים נתנו מקום לחשוב על ערבות שלג, עגלת חרף, רתומה לשלשה סוסים.
בלוית הז’נדרמים עברתי את המסדרון וירדנו במדרגות מול החדר שלפני הקורדיגַרדִיה. שם על יד השלחן עמד המשגיח לבוש טוז’ורקה ועל יד החלון עמד איש בריא ואחוריו אלי, הוא היה לבוש בגדים אזרחיים.
הבי ידך! אמר המשגיח.
אני הושטתי את ידי, מבלי הבין מה זה.
כרגע הפך האיש, הלבוש בגדים אזרחיים, את פניו אלי ובזהירות לקח את ידי רגע, כמו שנוהג הרופא במששו את הדפק.
– מה זאת? בודאי חובש. ולמה הוא בא? מה לו ולדפק שלי? האמנם עתידים לעשות לי דבר שאני יכולה להתעלף על ידו? מחשבה נוראה רחפה במוחי והרגשתי שהלב התחיל לדפוק הלוך וחלש יותר ויותר. אני אספתי את כל כחי…
והחובש המדומה שוב הפנה פניו אל החלון ואחוריו אלי.
והמשגיח שוב אמר: “הבי ידיך!”
באותו הרגע הפך האיש, הלבוש שחורים, את פניו אלי ובידו כבלים בעלי חוליות. פחדי נתחלף בחמה עזה נגד המציאות הגלויה. חרה לי עד מות. היאך, אני אישיות חפשית ועלי שמים כבלים – סמל העבדות! בכבלים הללו רוצים לאסור את רעיוני, את רצוני?
כל דמי נחבאו, ובכעסי, ברעדי כולי, רקעתי ברגלי, ובעת שאסרו את ידי קראתי בפנותי אל המשגיח: “אמור נא לאמי!… אמור נא לה, שלמרות כל מה שיעשו עמדי, אני נשארת מה שהנני!”…
– טוב, טוב – מלמל המשגיח, כמעט נדהם.
– וגם זאת תאמר, שלא תצטער: אם רק יהיו ספרים ואם רק אדע מה שהוא על אדותה1 – יותר לא נחוץ לי.
– טוב! הכל אגיד… הכל אגיד – מלמל המשגיח מתוך מבוכה.
אנחנו עברנו דרך שורת חילים שעמדו הכן בקורדיגרדיה ויצאנו אל חצר קטנה. מעֵבֶר הרשת, המבדילה את מגדל טרוּבְֶּצְקוֹי מהרחוב של המבצר, עברה מרכבה ועל ידה שני ז’נדרמים, חמושי נשק. כשעברתי את הצעדים האחדים שביני ובין המרכבה ראיתי כאן את אחד החילים “המושבעים” – שפניו היו תמיד עליזים ומפיקים טוב לב. זה היה צעיר בעל קומה לא גבוהה ופניו אדֻמים כנחשת ושערותיו צהובות כמעט, ועל לחיו על יד עינו השמאלית שרטת המגיעה עד צדעו. הוא תמיד היה מביט אלי במבט מלטף וחִייך. הוא כאלו אמר: הוי גברת! את הולכת ורזה, הולכת ומַחוֶרֶת? חדלי נא! עוד יש בתבל שמחות! ומבטו וחיוכו הקלו את בדידותי.
עכשיו, כנראה, עמד בכונה על דרכי. פניו היו רציניים ועצובים. עינינו נפגשו וגרוני נחנק. החיל הטוב הזה הביט עלי במבט מלא רחמים!… אל תבכי… אל תבקשי לבכות, ויירה! לבכות ברגע זה בושה וחרפה! דברתי לנפשי… אבל מה מאד נגע מבטו בלבבי… את המבט הזה נשאתי עמי אל תוך הקבר החי ושם היה לי לנחמה. איש רוסי פשוט, חיל, שהיה שומר אותי – והוא בלבו היה תמים עמי. הוא השתתף בצערי… הוא היה האחרון והיחידי שלִוָה אותי בליטוף על דרך החיים החשכים כלילה, הנכונים לפני.
– אנה מוליכים אותי? שאלתי את המשגיח כשישבנו במרכבה.
– איני יודע – ענה.
נטינו מהמבצר ימינה, לארך החוף של הניבה. הדקים נראו כשעות… אך הנה עמדה המרכבה; יצאנו. לפני היה סֻלם קצר וספינת קיטור. עליה לא נראה איש. הז’נדרמים אחזו בי, וכמעט שנשאוני על מכסה הספינה. אחר כך ירדנו אל התא, שחלונותיו היו מכוסים בוילונים. הספינה נעתקה ממקומה ונסעה.
אחרי שתים, שלש שעות בא אופיצר ושאל אם אני רוצה לאכל?
– לא!
הוא שוב בא ושאל: אם אני רוצה תה?
ואנכי עונה בזעף: לא.
יותר טוב שלא יגש אלי, שלא ישאל אותי כלום. אני רוצה להחריש. אני צריכה לשתוק. איני יכולה לשמוע את קולי שלי… במשך עשרים חדשים של מאסרי הבודד, כאשר היה לי לדבר רק פעם בשבועים, כשהיו אמי ואחותי באות אלי לבקרני לעשרים דק, – קולי כל כך נתחלף; נעשה כל כך דק, כל כך מעורר רחמים ומצלצל… צלצולו היה בוגד, כי גלה מה שבנפשי…
והספינה הוסיפה ללכת ונשאה אותי אל מקום לא נודע. מתחלה חשבתי אולי יביאוני אל איזה חוף בודד? ומשם אולי יעבירוני במסלת הברזל או בעגלה. ואולי אל קֵקְַסְהוֹלְם? אנכי שמעתי משהו על אדות המבצר ההוא שבפינלנד.
ואולי לשליסלבורג? במבצר פטרופבלובסק קראתי, ששם בשליסלבורג בנו בשביל חברי “חפש העם” בית אסורים בן ארבעים חדר, ובחדר המשפט קרא אחד מחברינו: את כלנו – לשליסלבורג!
כעבור חמש שעות הגיעה הספינה לאיזה מקום. הז’נדרמים התנערו וקראו: “למעלה!”
שם תפשוני מהר ובחזקה, כבצבתי ברזל, הורידוני על האדמה ויוליכוני.
לפַני עמדו קירות לבנים ומגדלים לבנים מאבני סיד. ולמעלה על ה“חוד” התנוצץ מפתח זהב. עכשיו לא היה עוד ספק – זהו שליסלבורג. והמפתח המורם למעלה – סמל שמכאן לא יצא האסיר לעולם…
נשר בעל שני ראשים פרש כנפיו להגן על המבוא של המבצר ועליו הכתבת שנמחקה קצת מרב ימים: “Государевa”. מהמלה הזאת בצבצה מדת הנקמה, שנאה אישית, שדקרה בלב.
בלוית המון אנשים, שאחר זמן רב נודע לי שאלה היו אופיצרים, ז’נדרמים וחילים – עברנו את השער. וכאן ראיתי איזה דבר שהפתיעני.
זו היתה איזו אידיליה. בית קיץ? מושב אכרים? מעין זה, מקום שוקט, פשוט.
משמאל – בנין ארוך, בעל שתי קומות, שאפשר היה לו להיות אינסטיטוט, אבל זה היה קסרקט… למולו בתים אחדים, ג"כ לבנים, יפים עם גנים אצל כל אחד וביניהם בקעה רחבה, שיחים ועצים. – העלים עכשיו נשרו, אבל מה יפה כאן בקיץ, כשהכל ירוק! ובסוף – כנסת לבנה עם צלב של זהב, מעידה על איזה דבר שלום, שקט, מזכירה את הכפר שבמולדת.
ההמון הולך לפנים והנה נגלה בנין מלבנים אדומות: שתי קומות, החלונות הֻכּוּ קצת בסנורים ושתי מעשנות גבוהות על הגג – כמו בית־חרשת. לפני הבית קיר של לבנים ולו שערי ברזל, צבועים אדום. עכשיו הם פתוחים לרוָחה.
ההמון יחד עמדי נלחצים ועוברים את השער ועולים על המבוא, שנשקף בחֵנוּת. הנה נכנסנו אל המסדרון ומשם אל חדר אחד די מרֻוָח עם כפה מלמעלה. זהו חדר־השומרים. בפנה עומד אמבטי.
“הידים!”, קורא המשגיח.
פשטתי את ידי. הוא פתח במפתח את מנעול הכבלים ונשא אותם עמו.
אח"כ נעלמו כלם. נשארתי אני, אדם צעיר במונדיר של רופא הצבא ואשה לא צעירה שאיני יודעת מאין באה פתאם, ופניה כפני סוכנת שבבית פריץ.
הרופא ישב על יד השלחן ואחוריו אלי, והאשה התחילה להפשיט את בגדי.
עברו דקים אחדים – ואנכי עמדתי ערומה.
הֲכָאב לי? – לא.
ההתביישתי? – לא…
לי היה הכל אחת! – הנשמה עפה לאיזה מקום, יצאה או נצטמצמה ותהי לצרור קטן. נשארה רק הגויה, שאינה יודעת בושה ולא כאב מוסרי…
הרופא קם ועבר מסביב לי ורשם מה שרשם אצלו ויצא.
אותי הביאו הנה ולנצח… מפה לא הייתי יכולה לצאת, ואף על פי כן היו צריכים לפשוט אותי ערומה, צריכים היו לרשום בספר, אם יש איזה סימנים מיוחדים על גופי, אם לא!
לפני ארבע שנים עשו כדבר הזה גם לאחותי יֵיבגֶניה, אחרי המשפט.
אז, כשהייתי מלאה קצף על המעשה הזה, התרעמתי לפני המיניסטר טולסטוי, תיכף אחר שנאסרתי, בבואו לראות אותי.
– זהו מעשה רשע – אמר הוא. – זה אסור היה לעשות!
והנה, למרות זה, ואולי משום זה, בראותם שאני מתרעמת, עשו גם לי אותו הדבר.
ואנכי לא מחיתי, לא צעקתי… לא שרטתי ולא נשכתי…
בילדותנו קראנו על דבר רומא העתיקה שבשביל לבדח את הקהל הוציא הקיסר נשים נוצריות על הזירה שבקרקוס ואח"כ שלחו עליהן אריה, והנשים ההן לא צעקו ולא הראו כל התנגדות!…
ואצלי היה אלהים שלי, דת שלי: דת החפש, השויון והאחוה. ולכבוד התורה הזאת אני מחוייבת לישא ולסבול הכל.
אחרי האמבטי, שהייתי אנוסה לבוא לתוכה, בודאי בשביל להוכח שלא הסתרתי שום דבר – נעלמה האשה ואותי הוליכו לקומה השניה.
שתי הקומות של בית האסורים חלוקות זו מזו ברשת ברזל ומסדרון צר שעובר על פני כל תאי הכלא של הקומה העליונה. באפן שכזה כל מה שיש בפנים הכלא, כל ארבעים דלתות התאים העשויות ברזל אפשר לסקור בסקירה אחת.
הרשת של ברזל חלוקה באמצע בגשר צר שמגיע עד התא 26 N. “גשר של האנחות”, חשבתי בלבי כשהעבירוני עליו. נזכרתי בהיכל של הדוג’ים שבויניציה, ששם הגשר, שנשא עליו שם שכזה, היה הדרך היחידי שהפושעים הויניציאנים היו עוברים עליו להניח ראשם על גזרת העץ לכריתה.
על פני גשר האנחות שבשליסלבורג עברתי בכל יום הרבה, הרבה שנים. אותי אסרו בתא 26 N. הדלת נסגרה, ומאפס כח צנחתי על המטה.
באו חיים חדשים. חיים בתוך דומית מות, דומיה שאליה תמיד תקשיבי ושאותה תשמעי. דומיה, אשר לאט לאט תמשל בך, תלפף אותך, תכנס אל תוך כל נקבי עורך, בתוך בינתך, בתוך נפשך. מה נוראה היא בשתיקתה! מה מפחידה היא בשלילת כל צליל ובהפסקותיה הפתאומיות!… בהדרגה מתגנבת ובאה בינך ובינה הרגשה של איזה סוד קרוב, הכל נעשה מוזר, חידה, כמו בליל ירח, בהיותך בודדה בצל יער חרישי. הכל סודי, לא מובן. בתוך הדממה הזאת המציאות נעשתה לאיזה דבר לא ריאלי, ומה שבדמיון נעשה לדבר ריאלי. הכל מתפתל, מתערב. היום ארוך, אפור, מְיַגֵעַ, ומחסר כל עבודה נראה כשֵנה שאין בה חלומות. ובלילה הנך רואה חלומות כל כך בהירים, כל כך יוקדים, עד שצריך לעמול בשביל להכיר שכל אלה הם חזיונות לילה… וכך אַת חיה: החלום נראה חיים והחיים – חלום.
והצלילים! אלה הצלילים הארורים, שפתאם לפתע משסעים את הדממה, מטילים פחד ונעלמים… מאיזה מקום נשמע קול נשיפה, כאלו נחש ענקי זוחל ועולה מתחת הרצפה ללפף אותך בטבעותיו הקרות והריריות.
וכל זה הלא הוא רק משק המים שם באיזה מקום מתחת בצנורות.
אלמים הם האנשים הקבורים בתוך שקי האבנים… לפעמים נשמע קול חלש של אנחה… ונדמה כאלו שם מי שהוא נחנק מתחת ערמת האבנים…
אך לא! זהו רק שעול קטן, קטן לגמרי, שעול יבש של חולה שחפת.
אם רק נשמע צלצול של איזה קערה, קשקוש של רגל מטה ברצפה, והנה נדמה לך צלצול כבלים, שלשלאות שבהן אסורים בני אדם.
מה היא כאן המציאות? מה יש כאן ומה אין? דממה כמו בקבר, ופתאם אִוְשָה קלה אצל הדלת. הז’נדרם הביט אל תוך זגוגית הדלת וכסה אותה בתריס. ומשם כאלו נמתחו חוטי ברזל ממכונה חשמלית; הזרם נגע בגופך ומכה בידים, ברגלים… מחטים קטנות דוקרות בראשי האצבעות. כל הגוף, הגוף הטפש, כשנרעד פעם בכח, הוא הולך ורועד ברעידות קלות המיגעות זמן רב. הוא ירא מאיזה דבר, והלב נלחץ ואינו רוצה לשכב במנוחה.
ובלילה חלומות! חלומות מטורפים. הנך רואה בריחה, רדיפה של ז’נדרמים, יריות… תפיסה. רואה מי שהוא מובל לגרדום… ההמון נרעש, סוער, פנים אדומים מעֻותים מכעס… אך יותר תדיר נראו מעשי ענויים. מענים באד יוקד שיוצא ממאות צנורות דקים מתוך הקירות, מתוך התקרה, מתוך הרצפה. – הוא בוער, הוא מכה… הוא נורא, ממנו אין הצלה – התא סגור… הוא ריק, ריק לגמרי, ורק זרמי אד יוקד בכל מקום שאת פונה…
ובנשמה רק מקום אחד בריא ומשם קוראה לך:
“התאוששי, ויירה, והתחזקי! זכרי את כל העם הרוסי, איך הוא סובל בחייו! זכרי את עלובי כל העולם! זכרי העבודה הכבדה העמוסה עליהם, חיים בלי כל אור של שמחה; זכרי את העלבונות, הרעב, המחלות והעניות…”
“היי קשה כצור! אל תבכי על מה שגזלו ממך את אמך, שאותה לא נוטלים אפילו מאנס ומרוצח… אל תבכי שלא נצחתְּ במלחמה, על החברים האובדים… אל תתאבלי על החֻרבנות והמפלות, המכסים את שדה החיים!”
“אל תפחדי! אל תפחדי! בדממה הסודית הזאת, מאחרי האבנים הללו החרשות עמך הם ידידיך. לא רק עליך באו היסורים, גם הם סובלים כמוך. חשבי על אדותם! הם אינם נראים לעין – אך פה הם! את אינך שומעת קולם – אבל הם פה!… הם שומרים עליך וכרוחות בלי גופים הם שומרים עליך… שום דבר לא יקרה… שום דבר לא יקרה… את לא בודדה, את לא בודדה!…”
פרק שני: השנים הראשונות 🔗
משֻללים היינו הכל: מולדת ואנושיות, ידידים, חברים ומשפחה. כרותים מכל החי ומכל החיים.
אור היום היה נסתר מעינינו, כי זגוגיות החלון מכוסות בצבע צהב־לבן ומסגרות החלונות כפולות, וקירות המבצר כסו מאתנו את האפק הרחוק, את השדות ואת מושבות בני האדם.
מכל התבל השאירו לנו את החצר של בית האסורים, וממרחב השמים – טלאי קטן הנשקף מעל המקום הצר והגדור שבו היינו מטיילים.
מכל בני האדם נשארו רק ז’נדרמים, שביחס אלינו הם חרשים, כמו מצבות, ופניהם משוללי הבעה, כמו מסכות.
והחיים עוברים בלי כל רשמים, מבלי להפגש עם מי שהוא. החיים שהם מורכבים מאד מהרגשות פנימיות נראו מבחוץ פשוטים ריקים לגמרי, כמעט שקופים, כאלו הם שֵנָה בלי חלומות, והשֵנה שבה היתה איזו תנועה, איזה חליפות של אישים וצבעים, נראתה כמציאות ממשית.
יום עובר אחר יום, שבוע אחר שבוע, חדש אחר חדש. כהים חסרי צבע הם עולים אחד על השני, כמו שכבות דקות של צִלוּם עם תמונות כהות שנצטלמו ביום מעונן.
לפעמים נראה שאין בעולם כלום מלבד ה“אנכי” והזמן שנמשך בלי סוף.
שעון לא היה, אך היה חלוף המשמרות שבחוץ. בצעדים כבדים ומדודים סבבו את בית האסורים ושמו פעמיהם אל הקיר הגבוה, שעליו עומדים השומרים.
החדר שהיה מתחילה לבן ומתחת ברוד, נהפך מהרה לארון שחור. הרצפה שנעשתה מאַסְפַלְט נמשחה בצבע שחור. הקירות מלמעלה אפורים ומתחת כמעט בקומת אדם – בצבע עבה כמעט שחור כעופרת.
כל מי שנכנס אל תוך החדר הצבוע בצבעים שכאלה יאמר בלבו: זהו ארון מתים. וכל חזותו של בית האסורים היתה כעין מרתף.
פעם כשהענישו אותי והוליכוני אל הקַרְצֶר ראיתי אותו לאור הלילה. רק מנורות לא גדולות, התלויות על הקירות, האירו את הבנין, בעל שתי הקומות הנבדלות זו מזו רק בגזוזטרה צרה וברשת.
המנורות היו דולקות כמו אותן המנורות הדולקות תמיד בצריפים הקדושים שעל שדה קברות הנוצרים וארבעים התאים הסגורים, שבהם עֻנו האסורים, היו דומים לארונות מתים עומדים.
מכל הצדדים עטף אותנו סוד ואי־ידיעה: לא נתנה רשות להתראות עם מי שהוא, ואף לא להחליף מכתבים עם הקרובים. שום ידיעה לא היתה רשאית להגיע אלינו מן החוץ ולא שום ידיעה מאתנו החוצה. אי אפשר היה לנו לדעת לא אדות מי שהוא ולא אדות מה שהוא. אי אפשר היה לאיש לדעת איפה אנו, ומה אתנו.
– אַתְ תודעי על דבר בתך, כשהיא תהיה קבורה באדמה, ענה סגן המיניסטר אורזיבסקי לאמי על שאלתה אדותי.
גם את שמותינו השתדלו להשכיח. במקום שם המשפחה נקראנו בשם המספר: 11 N; 4 N; 32 N.
לא ידוע היה המקום שמסביב לנו: אנו לא ראינוהו. לא ידוע היה מהו הבנין שבו אנו כלואים: אנו לא עברנו סביבו להתבונן בו. לא היו ידועים לנו האסירים, הכלואים יחד תחת גג אחד, והנפרדים זה מזה רק ע"י קירות אבן עבים.
נעלם כל מה שרגיל, כל מה שקרוב, מובן וחביב. נשאר רק מה שהוא מוזר ואינו מובן.
ועל הכל העיקה הדממה. לא דממה שבתוך אנשים חיים, שבאה להרגיע את העצבים. לא! זו היתה דממת מות, דממה מפחידה, כאותה הדממה, שתופסת את האדם הנמצא זמן רב לבדו עם מת. היא שתקה, דממה זו, אך בשתיקתה הגידה על אדות איזה דבר, על דבר העתיד, היא השפיעה מה שהוא, הטילה אימה במה שהוא…
דממה זו היתה מבשרת רע.
האדם נעשה עֵר, הקשיב אל הדממה, הכין את עצמו למה שהוא וצִפָּה…
וכי אפשר שדממה שכזו תמשך לנצח?!
צריך שיבוא סוף למצב הזה בעת מן העתים! ההרגשה המוקדמת על דבר העתיד הוגיעה את הנפש. בתוך הדממה המבשרת רעה מוכרח שיקרה איזה דבר. אי אפשר שלא יִקָרֶה. יבוא מה שאי־אפשר להרחיקו, דבר נורא, נורא מכל נורא, יותר ממה שכבר ישנו.
ובא יום שהוא מעין יום, לילה שהוא מעין לילה.
באו ועברו ימים, חדשים; עברה שנה שלמה – שנה ראשונה. וכל השנה כמו יום אחד, כמו לילה אחד…
לשליסלבורג הביאו לא בשביל לחיות שם.
בשנים הראשונות מתו: מַלַאבְסקי, בוּצֶביץ, קריזַאנובסקי, חמוּלובסקי, טיחאנוביץ, קוביליאנסקי ארונציק, גֶלִיס, איסַאיֶיב, איגנטי איבנוב, בוצינסקי, דולגושין, זלאטופולסקי, בוגדאנוביץ ווארינסקי.
בגלל מחאה הומתו ביריה: מינאקוב ומישקין. תלה את עצמו קלימנקו; שרף את עצמו גראציבסקי; נשתגעו: יובאצוב, שצ’דרין קונאשֶביץ; חלה במחלת הרוח (אח"כ נתרפא) שֶבַאלִין. אחרי איזה זמן מת יוּרקוֹבסקי, נשתגע ומת פוחיטונוב.
בשנה השמינית למאסרי שחטה את עצמה סופיה גינזבורג. אי־אפשר היה לה לסבול חודש אחד של בדידות, שאותה סבלנו הרבה שנים, ואז בימי גינזבורג כבר לא היה הקומנדנט הראשון פוקרושינסקי שפניו היה כעין גויל וגם לא המשגיח סוקולוב, לב הברזל.
וגם אלה שיצאו משליסלבורג לא היה להם עוד כח לחיות. יאנוביץ ומרטינוב אבדו את עצמם ע"י יריה בהיותם בסיביר. פוליבנוב אבד את עצמו לדעת בחוץ לארץ. הישיבה בשליסלבורג מצצה מהם את כל כח חייהם. שם אבד מהם כל הכשרון להתנגד למקרים הרעים ופגעי החיים – לא היה להם במה לחיות עוד.
מצב רוחי בשנים הללו היה מועק. את מי לא לחץ שליסלבורג? ובמה באנו, אנחנו חברי “חפש העם”, לשליסלבורג?
התנועה הריבולוציונית נכחדה, ההסתדרות נחרבה, הועד הפועל נשמד עד החבר האחרון. העם לא תמך בנו. אנו נשארנו בודדים… המחנק של הממשלה הצַרית נעשה יותר צר, ובצאתנו מן החיים לא השארנו אחרינו יורשים, שימשיכו הלאה את המלחמה.
בשבילי הסב שליסלבורג עוד צרה חדשה, שלא חשבתי עליה מראש, שלא הכינותי את עצמי לה.
היתה לי שמחה. השמחה האחרונה בחיים היתה לי אמי. את השמחה הזאת גזלו ממני, גזלו ממני את אמי, שהיא היתה היחידה, שקשרה אותי אל החיים, שעליה אפשר היה לי לסמוך גם בשעת מפלה אל התהום…
אבדה השמחה, ובאבדה השאירה עצב לא ישוער.
בחפש חייתי בלי אמי. ורק לפרקים פניתי אליה במחשבתי.
אבל אז היתה לי מולדת, היתה עבודה, היו קשרים וידידות. היתה חַבְרוּת.
ועכשיו? אין כלום, אין כלום.
והאבדה זו האחרונה, אבדת אם, היתה לסמל לכל האבדות הגדולות והקטנות, לכל המחסורים הגדולים והקטנים.
אמנם גם רגע לא עלה על מחשבתי להתחרט על שבחרתי את הדרך הזאת שהביאתני הנה. את הדרך הזו בחר רצוני – לחרטה אין מקום.
חרטה לא היתה, אבל יסורים היו.
אנכי לא נצטערתי על זה שאין כתנתי מבד דק, או מה ששמלתי אינה מארג מתאים, כי על בשרי שק ומעילי עם טלאי צהוב מגבי.
חרטה לא היתה, אבל יסורים היו.
בהכרתי היתה רק אמי, רק היא לבדה, והיגון שגרמה ההתפרדות ממנה כסה את הכל. אך היגון הזה בלע וכלל בתוכו כל היסורים, כל היגונות. היגון של השאיפות הרוחניות שנרמסו ושנעלבו, והיגונות של ההרגלים הרמוסים והנעלבים של הבשר.
והיגון, שאמי היתה לו לסמל, הגדיל את מרירות כל האבדות, כל מה שלֻקח ממני. הוא רכש לו את הכח שאינו נִתֵן לנצוח, אותו הכח שהרגש מקבל ממה שנשמר בעמק הנפש עוד מתחת לסף ההכרה.
לנפש, שחשך פרוש עליה, היה צפוי אבדון.
אך כאשר – עוד מעט – אי אפשר היה לשוב, קול פנימי קרא: עִמְדִי! זה לא את2 הפחד מפני המות. המות נראה כדבר רצוי, הוא נתקשר עם האידיאה על דבר ענויי קדושים, שנשתרשה אצלי בילדותי ע“י המסרת של הנצרות, ושהתחזקה אח”כ ע"י ההסטוריה של המלחמה בשביל זכות הנדכאים.
לעמוד צוה הפחד מפני השגעון, שהוא ירידת האדם, השפלת רוחו וגופו.
אבל עמידה זו פירושה – לשאוף אל הנוֹרְמָה, אל הבריאות הנפשית.
ולזה עזרו הידידים.
התלקחו ניצוצי אור… דובבו קירות שליסלבורג האלמים 3 –
באו חליפות דברים עם חברים.
הם נתנו לטיפות, הנחילו אהבה, ומהם נמסה כדונג קלפת הקרח של שליסלבורג.
…היו עוד השפעות, דברי מוסר קשים, שעורים. פעם שכני, לא נודע לי מי הוא, שאל אותי מה אני עושה?
– חושבת ע"ד אמה – ובוכה, עניתיו.
השכן גער בי. הוא שאלני אם קראתי בירחון.Отеч.Зап זכרונות סימון מאיר, הקומוניסט.
הזוכרת אני את המעשה על הספינה בעת שהתנודדה, כשהתחילו אז לגלח את קדקדי הקומוניסטים?
הוא הציג לי למופת את סימון מאיר זה, אחד מהרבה אלפים קומוניסטים. הוא הטיף לי מוסר.
אני נרגזתי. זכרונות סימון מאיר קראתי. את המעשה שהיה על הספינה ועוד מעשיות היו שמורות בזכרוני. למה באה הטפת מוסר זו? חשבתי בלבי. איני צריכה להטפת מוסר.
אבל באמת דרושה היתה לי הטפת מוסר.
אם השכן היה רק משתתף בצערי, והיה מנסה לנחם אותי – לא היה יוצא מזה כלום. זה היה מתאים למצב רוחי.
אך הוא הטיף מוסר. הוא השמיע לקח, עורר רגז, והרגז היה לי להצלה. הרגז היה ההפך ממצב רוחי הרגיל, הוא נתק אותו, לא התאים אליו.
בבדידות גם הדבר הפעוט לפעמים מתגדל עד מדה לא רגילה, הוא נתקע אל תוך ההכרה וקדח בה. אי אפשר היה לחדול מחשוב על אדות דברי השכן. הקיר המבדיל בינינו תמיד הזכירני את השיחה ותמיד נזכרתי על אדותיו ברגש לא נעים של גרוי ורגז.
העצבות התמידית נשברה על ידי זה, ויהי לי לישועה.
היה גם ענין אחר יותר גדול מזה לאין ערוך.
המשפט הוא מחזה הסיום של הדרמה הריבולוציונית שבה השתתפתי. העבודה החברתית נסתיימה בה. אחרי שהוצא עלי המשפט, חדלתי מהיות עובדת צבורית והייתי לאדם פשוט. כל ההתאמצות שהרצון שלי הכריחני לעשות בהיותי חפשית ואח“כ בצפיתי למשפט – נתמעטה. נראה כי בשביל הרצון לא עמדו שאלות הדורשות פתרון, והאדם שבי נשאר רמוס ונלחץ. האדם הזה יכול לסבול ענויים בלי סוף מבלי לדרוש מעצמו משמעת, ולעזור עי”ז לנַצֵח את המחלות ואת המות.
אוּלם שכחתי אז, כי אחרי שצעדתי פעם על הדרך החברתית, אי אפשר עוד להיות פשוט אדם, כי אנכי נעשיתי עכשו יותר מזה ופחות מזה, אבל השאלה החברתית עדיין לא נסתיימה.
להכיר שאנו בתור חבורה ריבולוציונית רשמנו “את חפש העם” בתוך ההסטוריה של זמננו וכי שליסלבורג – שהיא הבסטיליה הרוסית, ימלא תפקיד חשוב במוחם של בני דורנו ויגיה עליו באורו – כלל לא עלה לא על מחשבתי ולא על מחשבת חברי: אנו היינו יותר מדאי עֲנָוִים בשביל מחשבה שכזו.
והנה בשנה החמישית, אחרי הצום הכללי שנגמר לא בהצלחה4, כי לא הגיע עד הסוף שהתנינו בינינו, כשהייתי יותר קרובה למות, מאשר באיזה זמן אחר וגם רציתי למות, אך למרות רצוני הייתי מוכרחת לחיות; בעת שבנפשי היה יאוש, אפס תקוה, ועצבי היו נרגזים לגמרי, בעת ההיא שמעתי דברים מפי האיש בעל הכשרון היותר גדול שבתוכנו.
הוא דבר לא אלי, אלא על אדותי, ואני שמעתי.
הוא אמר: וְיֶירַה איננה רק של ידידֶיהָ, היא של רוסיה כֻלָה.
המלות הללו הרימוני לרוממות שכזו, שאי אפשר היה לחשוב על אדותה. שיא שכזה, שנורא מאד לעמוד עליו. הן מטילות אחריות ומעמיסות חובה שאין כח לשאת.
אך אחרי שהמלות הללוּ נאמרו ונשמעו, הן הציגו לי בזה את האידיאל. אידיאל שאין להשיגו, ואע"פ שאין להשיגו – אליו צריך לשאף.
המלות הללו נתנו עסק לרצון – לשאוף שאהיה ראויה לכך, לשַפֵר את טבעי, להלחם ולנצח את עצמי.
להלחם! לנַצֵח! לנצח את עצמי, לנצח את החלי, את השגעון וגם את המות!…
אך איך להלחם, איך לנַצֵחַ?
לנַצֵחַ – זאת אומרת לפזר את חשכת הנפש, להרחיק כל מה שמאפיל הראיה.
אך להרחיק – זאת אומרת – לשכוח…
ואנכי בקשתי לשכוח, אנכי גרשתי את הזכרונות. אני סתמתי עליהם את הגולל.
עשר שנים סתמתי את הגולל, עשר שנים מחיתי מלבי, עשר שנים נחשבה אמי בשבילי כמתה, מת היגון ע“ד קרובי, ע”ד פעולה וחפש.
מתה העצבות, מתה גם האהבה.
ירד שלג ובשכבה לבנה כסה את כל העבר.
ואנכי? אני נשארתי בחיים. אני הייתי בריאה.
פרק שלישי: מיתות יריה. 🔗
בחצי השנה הראשון מעת שנפתח בית האסורים בשליסלבורג היו בו שתי מיתות יריה, כמו שהזכרתי לעיל: הרגו את מינאקוב ואת מישקין. שניהם לא היו מהחדשים.
מינאקוב נידון בשנת 1879 באודיסה ע"פ מלשינות פרובקטור, שמינאקוב כביכול רצה להרגו. שלחו את מינאַקוב לעבודת פרך לקארו, אחרי שנסה לברוח משם העבירוהו לפטרבורג. מתחלה לפטרופבלובסק, משם לשליסלבוּרג תיכף אחר שנבנה. שליסלבורג פירושו סוף כל התקוות. ומינאקוב לא רצה למות מיתה אטית בתוך הבסטיליה החדשה, “להרקב כמו בול עץ שנפל אל תוך הטיט” (כבטויו בשיר אשר חִבֵר). הוא דרש שירשו לו להחליף מכתבים, להתראות עם קרוביו, לתת לו ספרים וטבק, והודיע שהוא מתחיל לענות עצמו ברעב. ואחר כך נתן סטירת לחי לרופא בית האסורים, לְזַרקביץ.
במבצר ספרו שמכת הלחי ניתנה כשנסה הרופא להזין את מינאקוב הרעב באופן מלאכותי. אך מהתעודות שנגלו אחרי המהפכה של 1917 נגלה שמינאקוב חלה בגליוצינציה של הטעם, והוא חשד ברופא, שהוא מערבב סם המות באכל.
ואם כך, אז הרצח הזה הוא עון יותר חמור, כי שפטו במשפט הצבא את האיש שהוא חולה פסיכי והומת ביריה אחרי 24 שעה.
כשהציעו לפני מינאקוב לבקש מהקיסר חנינה, מאן.
זה היה בספטמבר 1884, לפני חדש בטרם שהובאתי אני וחברי במשפט של הארבעה עשר (איש) אל המבצר.
ובדצמבר, ביום ההולדת של הנוצרי, כל בית האסורים נרעש במה שנעשה שם בחדר אחד.
בשעה שחלקו את ארוחת הערב נשמע קול צלצול של כלי מתכת שנפל על הרצפה, שאון של התאבקות וקול נחנק ועצבני: אל תכו, אל תכו! הרגו ורק אל תכו!
זה היה מישקין – אחד מהיותר מעונים של התנועה הריבולוציונית ברוסיה.
הוא היה עירוני של העיר מוסקבה. אצלו היה בית דפוס קטן ברחוב אַרְבַט. כל הפועלים ביחד עם מישקין חיו בקומונה, באותו הבית ששם היה בית הדפוס. ס. א. איבאנובה ספרה יפה איך היא נכנסה אל תוך הקומונה הידידותית הזאת. היא היתה צעירה מיוחסת מקוקז, שעזבה את הוריה, בשביל לראות את העולם ולמצוא את אותם האנשים החכמים והמפותחים, שעליהם נכתב בספרים טובים. הם משכוה אל המרחק מתוך מולדתה השקטה, ומתוך עסקיה הפעוטים. היא באה למוסקבה בלי אמצעי קיום ורק בחפץ לעבוד, ואחרי שעשתה איזה נסיונות לא מוצלחים, נזדמן לה להכנס לעבודה בבית הדפוס של מישקין. לאט, לאט הצליחה להתלמד סדור האותיות, התרועעה עם החבורה הצעירה שע"פ התפתחותם היו גדולים ממנה ומעט מעט גדלה גם היא עד שנעשתה דומה להם.
מישקין היה סוציאליסט והיה לו קשר עם אלה שבקשו “ללכת אל העם”. בדפוס התחילו להוציא ספרים אי־לגליים וזו היתה עבודת פחדים מסֻכָנה, אבל יחד עם זה עבודה מועילה, והצעירים עבדו מבלי לחשוב מה יהיה בסופם. הם בתמימותם לא ראו את הנולד.
המשטרה מצאה את עקבות העבודה האי־לגלית ועשתה חפוש בבית הדפוס – והעובדים נאסרו. רק מישקין (שלא היה שם באותה שעה) נִצל: הספיקו להודיעהו בעוד מועד, והוא ברח לחוץ לארץ. שם ערך תכנית לנסוע לסיביר ובכחות עצמו לשחרר את הסופר צ’רנישבסקי. הוא התלבש כאופיצר של הז’נדרמים והביא אל שר המחוז פקודה מזויפת מאת המחלקה השלישית (של המשטרה החשאית) למסור לו את צ’רנישבסקי בשביל5 להוליכו לפטרבורג. אך לשר המחוז נראה תמוה שהאופיצר הזה לא פנה תחלה אל הגובורנר היאקוטי ולפיכך הציע למישקין לנסוע תחלה ליאקוטסק ונתן לו כביכול לויה של כבוד שני קוזקים. מישקין הבין כי נפל בפח, ובדרך הספיק להרג את אחד ממלויו, אבל השני נמלט.
את מישקין תפסו ונשפט בקשר עם עוד אנשים “ההולכים אל העם” במשפט של 193 איש. הנשפטים בחרו מקרבם דברן אחד ומסרו לו לישא במשפט נאום מהפכני. הם בחרו במישקין והוא מלא את תפקידו במרץ ובהבנה באופן הכי יפה. לחנם הרים קולו היושב ראש של המחלקה המיוחדת של הסינט, פֶטֶרְס, ובגערות גסות בקש לשסע את הנואם. כל הקריאות לא הועילו (מישקין המשיך את נאומו). אז נאנס פטרס להפסיק את הישיבה. השופטים יצאו, והז’נדרמים בקשו להוציא את מישקין בחזקה, והחברים התפוסים התנפלו עליהם להציל את חברם. וכך היתה מלחמה בתוך צעקה כללית6 ויללת נשים עצבנית, שכמוה לא היתה בהסטוריה של המשפטים.
אחרי שישב מישקין שלש שנים בבית האסורים עד המשפט, נשפט לעשר שנים עבודת פרך. אך הוא לא נשלח לסיביר, אלא למרכז של פלך חרקוב – פֶצֶנֶגִי. שם היה אסור בתנאים קשים מאד משנת 1878 עד 1880, שאז, אחרי ההתפוצצות של ארמון החרף, שנעשתה ע“י חברת “חפש העם”, הפקידה הממשלה לדיקטטור את לוריס מֶליקוב וע”פ פקודתו העבירו את אסירי המרכז לסיביר, לקארו. אחרי שתי שנים ברח מישקין משם וכבר הגיע לולדיבוסטוק, אך אחרי שלא היו לו קשרים שם, נתפס ע"י המשטרה ונשלח לפטרבורג, והושיבוהו בראווילין מלחמה בתוך צעקה כללית האלכסיי, ששם הלכו לאט לאט וגועו חברי “חפש העם”.
במאסר ההוא נסה מישקין לעורר את התפוסים למרד נגד הרֶז’ים הנורא. הוא קרא לחברים לצעוק, להעלות שאון, לשבור ולהרוס כל מה שאפשר; אך הצעתו לא נתקבלה.
אח"כ העבירו את כולם לשליסלבורג.
כמעט עשר שנים התהלך מישקין ממאסר למאסר ואחרי כל ההתלבטיות והגלֻיות נכנס אל הבסטיליה הרוסית, שמשם אין תקוה לצאת. זה היה כבר לא לפי כחותיו גם של גבור כמו מישקין. והוא החליט בנפשו למות – להעליב בפועל את המשגיח ולעמוד במשפט. הוא חשב שבמשפט יגלה את הסוד האכזרי של שליסלבורג לפני כל יושבי רוסיה ובקרבן חייו יביא רֶוח לחבריו.
ב־25 דצמבר 1884 הוציא מישקין תכניתו לפעולה ובינואר נהרג ביריה, באותו המקום ששם נהרג לפני שלשה חדשים מינאקוב.
אחרי הריגת מישקין בא סגן מיניסטר הפנים הגנרל של הז’נדרמים אורז’בסקי לסיר את המבצר ובקר את כולנו. תוצאת הבקור הזה, כמו שאנו חושבים בקשר עם הריגת מישקין, היתה, כי לששה היותר חלשים של האסירים הותר לטיל שנים שנים ביחד. הם היו מאלה שישבו בראווילין האלכסיי: מוֹרוֹזוֹב ובוציביץ (שמת מהרה משחפת); טריגוני וגרצ’בסקי (שגמר את חייו בשרפת עצמו); פרולינקו ואיסַיֵיב (שהיה כבר במדרגה האחרונה של שחפת).
הטיול בשנים היה הפרץ הראשון בקבר האבן שלנו. קודם לזה, אע"פי שלפי האינסטרוקציה שהיתה תלויה על הקיר, אפשר היה לתת רשות לטיל בשנים, בתור פרס “בעד ההנהגה הטובה” אבל למעשה היו דברים בטלים.
אולם אחרי הבקור של אורז’בסקי לא נתפשטה ההקלה הזאת הלאה, בכל שנת 1885, מלבד אלה הששה ואלה שבאו תחת המתים, איש לא קבל עוד התרה.
כך היה רצון המשגיח: “אנחנו עדיין לא התנהגנו יפה”.
פרק רביעי: בית האסורים מנחיל אותי ידידה 7. 🔗
בתחלת ינואר של 1886 כשנודע לי שבמבצר אסורה גם ליודמילה אלכסנדרובנה וולקנשטיין, שנשפטה כמוני במשפט הארבעה עשר, פניתי אל המשגיח ושאלתיו: למה לא נותנים לי לטייל בשנים?
המשגיח שתק מעט ואח"כ אמר: אפשר לתת, אך לה לא מגיע (כלומר לפי הנהגתי לא צריך לעשות הנחה שכזו).
הוא כפף את אצבעו ודפק במשקוף, כמו שמשיחים ביניהם האסירים.
עניתי כי אני גם כך דופקת רק מעט.
בזה נגמרה השיחה ושוב נשארתי בודדה.
אך בארבעה עשר לינואר כשהוליכוני לטיול והדלת של התא 1.N נפתחה, פתאם נגלתה לפני כתמונת אשה במעיל של עור כבשים עם מטפחת בד על ראשה שחבקה אותי בזרועותיה, ובעמל הכרתי בה את וולקנשטיין. בודאי גם היא היתה תמהה על השנוי שנעשה בי, הודות לבגדי האסירים שעלי. וכך עמדנו חבוקות ולא ידענו אם לשמוח או לבכות.
עד הזמן ההוא ראיתי את וולקנשטיין רק פעם אחת – במשפט. קודם לזה לא נפגשנו, ורק ידענו אשה ע"ד רעותה על פי השמועה.
צִדְקַת ליודמילה אלכסנדרובנה, פשטותה ולבביותה היוצאת מהכלל הקסימו אותי. לא הרבה זמן היה דרוש בשביל שתתקשר נפשי בנפשה בקשר של ידידות אמיצה, שכמוה אפשר רק בתנאים שנמצאנו בהם. היינו דומות לאנשים שספינתם נטרפה בים, והם עלו על אי בודד, כאלו מלבד שנינו לא היה עוד אדם בעולם; לא רק האנשים, אך גם הטבע, הצבעים, הקולות – הכל נעלם. במקום כל אלה היה רק מרתף אפל עם תאים סודיים סתומים, שבהם עֻנו אסירים לא נראים, דממה מבשרת רעה, ואטמוספירה של עריצות, שגעון ומות.
מובן מאליו כי התקשרות של שתי נפשות בתוך תנאים שכאלה הֵסֵבה ענג והשאירה לנצח זכרון נוגע עד הלב.
כמה משפיע יחס רך, השתתפות בצער של חבר בתוך המאסר – יודע כל מי שנתנסה בדבר הזה. במֶמואַרים של פוליבאנוב פ. ס. על המאסר במבצר אלכסיי יש ציור נוגע עד הנפש על אדות קולודקביץ החִגֵר שקרב על קבַיִים אל הכותל לנחם בדברים חמים אחדים את נפש פוליבאנוב. השיחה הקצרה בעד הכותל הדומם שהפריד בין שני האסירים, שגועו מצינגה ומבדידות, היתה שמחתם היחידה וחזוק רוחם. לפי הודאת מחבר המֶמואַרִים, הצילה אותו פעם שיחתו של קולודקביץ ממרה שחורה חזקה, שהניעה אותו לאבוד עצמו לדעת. ובאמת דברים מלטפים במאסר עושים נפלאות, ואם הדפיקה הקלה בקיר לא היתה מהרסת את הגדר, המפריד בין איש לחברו, אי אפשר היה לאסיר להתקים אפילו זמן קצר. המלחמה שהאסיר נלחם נגד מעניו, פקידי המאסר, בשביל להביע מה שהוא בדפיקה זוהי מלחמת הקיום, ובה תופס בלי הכרה כל מי שסגור בתא המאסר, כטובע התופס בקש. וכשבא הרגע שבו האסירים יכולים להפגש פנים אל פנים ולהחליף את הדפיקות הסמליות בדבור חי, אז טובת הלב המובעה בצלילי הקול והמבט המלטף ולחיצת היד הידידותית גורמת שמחה שכזו, שמי שלא נתנסה בענויי מאסר איננו יכול להבינה.
איני יודעת מה נתתי אנכי לליודמילה, אך היא היתה נחמתי, ששוני ואשרי. עצבי וכל גופי היו מרוסקים בעמק יסודם. אנכי הייתי חלשה חולשה פיזית ומעֻנת נפש… ההרגשה העצמית שלי הכללית היתה כלל לא נורמלית, והנה מצאתי רעיה שכל יסורי המבצר לא הרסוה כל כך כמו שהרסו אותי; ורעיה זו היתה סמל של עדינות, חסד ואהבת אדם. מכל אוצרות נפשה העשירה חוננה אותי ביד רחבה. כשהייתי במצב של מרה שחורה מצאה תמיד במה לעודדני ולנחמני. החזוק שלה בלבד ומראה פניה העדינים הפיצו את התוגה והרנינו את הלב. אחרי כל ראיון שבתי נרגעה, נהפכתי לאחרת, התא שלי לא נראה לי עוד כל כך אפל, והחיים לא כך כבדים. תיכף התחלתי אז לחשוב ע“ד הפגישה של מחר. הראיונות היו פעם בשני ימים. הדיסציפלין של בית הסוהר, כנראה, דרש להמעיט את שמחת הראיון ע”י יום אחד של בדידות גמורה. אך אפשר שזה עוד הגביר את שאיפתנו זו לזו והגדיל את חגיגיות מצב נפשנו, שכל כך היה יפה לזכרו אחרי כן.
כשקרה בבית האסורים איזה אסון, כשמתו חברינו, שאת אנחותיהם ואת גסיסתם שמענו בהקשבה מעולה בקירות בית האסורים, שהיה משוכלל במה שנוגע לאקוסטיקה, אז נפגשנו חִוְרות, נִסְערות ומחרישות. מבלי להביט אשה בפני רעותה נשקנו זו לזו וחבקנו זו את זו בלי אמר ודברים והתהלכנו על פני השביל או ישבנו על האדמה8 ונתמכנו אל הגדר רחוק מהז’נדרם שהשגיח ממרום המצפה אל כל תנועותינו. בימים שכאלה גם הקורבה הפיזית, האפשרות להתדבק שכם אל שכם היתה כבר ענג והֵקֵלה את כבד החיים. בשנת 1886 היה חדש שבו מתו אחד אחר השני: קוביליאנסקי, איסאייב ואיגנטיי איבנוב. הראשון מצינגה, השני משחפת ואיגנטי איבנוב כנראה משתי המחלות ביחד, ונוסף לזה כבר אבדה בינתו.
כל זמן שאיסאייב היה יכול להתהלך והיה מטייל, השעול שלו החזק, הצרוד וכאלו מחבית ריקה היה חודר אל נפש השומע, אם קרה לעמוד עמו יחד… לפעמים היו מוליכים אותנו לטיל באותו המקום שהוא היה שם תחלה. על השלג מימין ומשמאל נראו חתיכות דם שהקיא מתוכו. הדם הזה שלא הוסר משם וגם לא כֻסה לכל הפחות בשלג, דם של חבר, עשה עלינו רשם מדכא מאד… זה היה סמל של החיים הכָלים, חיים של חבר, ששום מדע לא יוכל להושיע לו ושום כח אדם… ולא היה מקום להפנות את המבט מהדם הזה. המקום הצר של הטיול היה נערם בשלג, נשאר רק שביל צר, שרק בו אפשר היה לעבור. געל נפש עוררה האכזריות הזאת. הן ע"י הכאות אחדות במעדר אפשר היה לכסות את עקבות הדם, אך הם באכזריות, בציניות גמורה השאירו את הדם בשביל להכאיב את לב ההולכים שם על כרחם ולהודיעם שסופם גם כן יהיה כזה (בזמן ההוא עוד לא היו נותנים לנו מעדרים).
היסורים של איסאייב לפני מותו היו נוראים, זו היתה הגסיסה היותר רעה מכל מה שראינו, מעט מורפיה או אופיום בודאי שהיה מקל לו את המלחמה עם המות ומציל אותנו מרעידת הרוח, אך שום דבר לא נעשה. במאסר שררה דממת מות. כולנו נסתתרנו, כמו נתכווצנו ובנשימה עצורה הקשבנו לדממה… לא נשמע שום קול… ובתוך המצב של התמתחות העצבים פתאום נשמעה אנחה ממושכה, שיותר דומה לצעקה… קשה להיות עד לפרידת הנשמה מהגוף, אך עוד יותר מזה קשה ונורא להיות מקשיב לפרידה זו, בשעה שהנך תפוס בשק האבן. רק בבית הכלא ובבית המשוגעים, שיש לו הרבה דמיון לבית הכלא, אפשר לראות מחזות מרעידות את הנפש, כמחזה זה…
באביב נתנו לי ולליודמילה לכל אחת שתי ערוגות בגנה – ארבעה אַרְשִׁינִים 9 באֹרך ואחד ברחב. עוד הרבה זמן קודם היינו מעונינות בהכנות, שהסתירו מאתנו ע"י גדר של קרשים; אחרי כן נודע לנו, כי שם עשו גדרים בשביל שש גנות. הן היו סמוכות אל קיר המבצר ונגמרו אחרי שלשה סַזָ’נִים 10. על סירות הביאו מאיזה מקום אדמה, שנקנתה במחיר יקר, וממנה הכינו ערוגות.
מרוח אחת קיר האבן ומשלש הרוחות האחרות גדר 1/2 3 ארשין של קרשים. מפה ומשם תמיד הצל מכסה. ובכל זאת גם הבור הזה נראה לנו כגן עדן. פה היתה אדמה, אדמה ממש, אדמה של שדה וכפר, שחורה, רכה וקרה. עד הזמן ההוא אנו ראינו אדמה שממה ועקרה, רצופה היטב באבנים שמהן לא צמח אפילו עשב אחד. זה נעשה לכתחלה כדי שיוכלו יותר להשגיח בנו, שלא נעיז לכתוב מה שהוא איש לרעהו ולהסתיר בתוך העשבים. בשנת 1886 הביאו בקיץ לחצרות הקטנות הללו חול והניחו אֵת של עץ; בשביל התעמלות – אמר המשגיח. חשבו שאנו נשפוך את החול ממקום אחד לחברו, ובהתעמלות זו לחזק את כחות האסירים. ואמנם למי שלא היתה גנה (כאלה היו הרבים) היה טוב לבלות איך שהוא את הזמן; אך אחרי כן העבודה הזו נמאסה. קראנו לה “העבודה של בתי המלאכה הלאמיים שבצרפת שנוסדו בשנת 48” (כלומר שלא הביאו פרי).
כשנתנו את הגנה, אז המשגיח והוואכמיסטר הכניסו את האסיר דומם והראו לו באצבע אחת או שתי ערוגות. ואחר כך מסר הוואכמיסטר ג“כ דומם מעטפה עם זרעים: צנון אדום, חצילים, צנון לבן, קטניות, שומשמין, לפת. ובקחתו משם משהו בראשי אצבעותיו הראה בלי להגיד בפה מה שצריך לעשות. ואח”כ הלך משם דומם יחד עם המשגיח שהיה נוכח בעת ההיא. לא לבד שהיתה אסורה לז’נדרמריה שיחה עם האסירים, אלא גם להגיד מה שהוא. בעת שהיה נחוץ אז הוואכמיסטר השתמש במימיקה, ובגלל זאת קראו לו בצחוק “מימיקה”.
הנבוט הצעיר, הירק שיצא מתוך האדמה בכל מקום, שמח אותנו שמחה שאין להביע בדברים. ואחרי שהתפתחו הפרחים שנטעו הז’נדרמים בעצמם לארך הגדר, אז הגענו לצהלת ילדים. גברו מאד געגועינו לעשבים, לשדות ולבקעות, ופסת ירק עוררה פתאם גלי רגשות בנפשותינו הצמאות למדי; כל עשב ועשב היה יקר לנו.
זוכרני בבואי פעם אל הגנה, ששם אתמול טייל אחרַי מי שהוא מחברינו, מצאתי כי נבוט אחד של כישות, שהאיר במראה ירוק על יד הגדר, נקבר תחת ערמת האדמה שהפילו עליו. לו היתה אם רואה את ילדה נחנק תחת גל אבנים שנפלו עליו לא היתה ממהרת יותר ממני לפקח את הגל בידיה, להציל את ילדה.
מהיום שנאסרתי זה היה המקרה הראשון שכעסתי, ועל מי? על חבר. ואנכי הלא תמיד חשבתי, שבתנאים שאני נמצאת אפילו לחשוב רע מה שהוא על דבר חבר אי אפשר.
אם אצלי היה יחס שכזה אל הצמחים, אצל ליודמילה אלכסנדרובנה היה יחס שכזה אל הרמשים ואל שאר החיות שהיו בסביבתנו. ל. א. כל כך הרגילה אצלה את הצפרים עד כי מחנות שלמות מהן היו עומדות על ברכיה ואוכלות פתותי הלחם שפזרה על מעילה. לפרקים תדירים כשהיינו מתהלכות שלובי יד, פתאם הרגשתי שהיא נוטה מהדרך ומושכת אותי אחריה איזו רגעים, הייתי תמהה למה היא עושה כך, ואח"כ כששמעתי את תשובתה לא יכולתי להתאפק משחוק והרגשתי איזו נעם רוחני. הטרוריסטית הזאת, בראותה כי תולעת זוחלת או חפושית, יראה פן תרמס אותו ברגליה… ואני גם לא עלה על דעתי להתבונן אם שם עובר איזה רמש קטן.
אחרי איזה זמן צמחו אצלנו שיחי פְטָל ותולעת קטנה התחילה לכרסם את העלים, אי אפשר היה לפתות את ידידתי לאסוף את המזיקים האלה ולהטביעם במים. יאבד השיח – ואל יאבד רמש חי! פעם עורר בקרבי שחוק רב מה שעשתה עם – פשפש אחד, שבודאי הובא לחדר ע"י הז’נדרם. ליודמילה עטפה אותו בניר בזהירות גדולה ונשאה אותו אל מקום הטיול: שם שחררה את הפשפש מתוך הניר ובזהירות הוציאתו לחפש.
התענינתי מאד לדעת יחס שכזה אל החיות ושאלתיה אם היא תמיד היתה מתיחסת כך אליהן? היא ענתה שתמיד הוקירה את החיים בכל גלוייהם. ואמנם אצלה היה הרגש לא מקרי, לא סנטימנטליות של בית האסורים, אלא רגש אמתי, שנמצא בהרמוניה גמורה עם כל אפיה, המלא אהבה. קשה למצוא אדם הומַני יותר ממנה ובשנים הראשונות, כשהמלחמות הפעוטות עם שומרי בית האסורים טרם העיבו את נפשה, הומַניות זו וטובת הלב הזהירו בזהר נפלא. ליודמילה ידעה טבע בני אדם ולא חשבה אותם למלאכים. היא קבלה אותם כמו שהם – תערובת של אור וצל. בעד האור היא אהבה אותם ואת הצל סלחה. אצלה היה כשרון מוצלח למצוא ולא להעלים עין לעולם מהצד הטוב של האדם, ובאמונה מוצקת האמינה ביסוד הטוב, שנמצא בכל נפש. היא האמינה שהטוב והאהבה יכולים לנַצֵחַ את הרע, כי לא משפט קשה, לא ענשים, אלא דבור נאה, השתתפות בצער, תוכחה מאהבה – הם האמצעים היותר טובים לתקון האדם. סליחה שאין לה גבול בענינים אישיים פרטיים היתה מונחת בטיבה המיוחד. “כלנו צריכים לסליחה”, היה פתגמה החביב של ליודמילה.
השקפת עולם שלי לא הצטיינה מעולם בגַוָן רך שכזה, אך בשנות מאסרי הראשונות, בהיותי רחוקה ממלחמה צבורית ומהאטמוספירה הבוערת, שבה הייתי בימי חֻפשתי, נפשי התרככה, והידידות עם נפש יקרה שכזו, המלאה אהבה לא רק לאנושיות בכלל, אלא לכל אדם באשר הוא אדם, עשתה עלי רשם מקסים. הרגשתי ענג מוסרי וביחד עם זה גם אסטטי: זו היתה אהבה, זה היה יופי מסוג אחר, לא היופי של מרץ אכזרי ושל רצון ברזל שאינו נכנע, שמשבר את כל מה שפוגש בדרכו, ושדוגמאות מעין אלה ראיתי סביבותי… בשמעי את דברי ליודמילה ובראותי את מעשיה ובהעריכי אותה בתור אדם, אי אפשר היה שלא לשאול איך יכולה הומַניות שכזו וטובת לב שכזו לגור יחד עם מדת הכפיה ועם שאיפה לרצח של העבודה הריבולוציונית? להפיץ סביבה אור וידידות, לעשות את בני האדם למאֻשרים, זהו, לכאורה, צריך היה להיות התפקיד של נפש מלאת אהבה שכזו, ואף על פי כן הרשעות של המשטר הקיים, המדיני והכלכלי, דחו אותה אל דרך אחרת. הנִצול הנורא של ההמון העובד עשוה לסוציאלית. אי האפשרות לעבודה צבורית חפשית ברוסיה והרמיסה הברברית של האישיות הפכה אותה לטרוריסטית. הנפש הזאת האוהבת והמוכשרה למסירות נפש מצאה במחאה הריבולוציונית את הצורה היחידה, שבה היתה יכולה לממש את רגשותיה בחבת האדם, מבלי אשר יכה לבה אותה על מעשיה, ובמחיר חייה היא לפַנות את הדרך לדורות הבאים.
למרות שהייתי כל כך מאֻשרה בחבורת ליודמילה, היינו מוכרחות בסתו שנת 1886 למאן מלטייל ביחד, אף על פי שרק הטיול ביחד עמה היה הענג היחידי שלי. המעשה היה כך: לפי חקי בית האסורים הטיול בשְנַיִם והשמוש בגנה היו הנחות שנתנה הפקידות בעד “התנהגות רצויה”. מובן הדבר, כי קבלת פרס בעד “התנהגות רצויה” מיד הפקידים לא היתה נעימה כלל, ומכל שכן כשהמעריך של ההתנהגות היה המשגיח סוקולוב בכבודו ובעצמו, או מה שיותר נכון, הוא חלק פרסים למי שרצה, מבלי שים לב ליושר וצדק. היו חברים שהתנהגותם היום־יומית לא יצאה מגדר הרגיל אצל שאר האסירים, ואף על פי כן לא נהנו משום הנחה. כל חטאם היה שהיו דופקים קצת לחבריהם, אך הלא בזה חטאו כל האסירים, בלי יוצא מהכלל. בבית האסורים אי אפשר שלא יהיה שום משא ומתן בין האסירים. רק אלה שיצאו מדעתם אינם דופקים. ואחרי שלאחדים מפירי־החוק של בית האסורים אפשר היה לתת לטַיֵל שנים יחד וגנה, צריך היה אפוא לתת כל אלה גם לשאר. אבל כזאת לא נעשה, וחברים אחדים כמו קוביליאנסקי וזלטופולסקי מתו, מבלי לראות פני ידיד איזה שהוא. אחרים, כמו פנקראטוב, מרטינוב, לאהובסקי היו צריכים לחכות להנחה זו כמה שנים.
באיזה תחבלות אפשר היה להשיג לפעמים להתראות עם חברים, למרות מה שאין בהן משום “הנהגה רצויה”, נראה ממקרה זה שקרה לאסיר פופוב.
פעם נשמעה צעקה “קאַרַאוּל!!!” כלם נבהלו, לא ידעו מה זאת.
פתאם נפתח האשנב שבדלת פופוב, וסוקולוב המשגיח שם בו עינו.
– מה רוצה? שאל בגסות.
– אי אפשר לי להמשיך ככה את חיי, קרא פופוב – תנו להתראות עם מי שהוא!
המשגיח החריש ובהביטו אליו במבט חודר, אמר: אציע לפני השליט של בית האסורים.
כעבור רגעים אחדים בא פוקרושינסקי (הקומנדנט).
– מה רוצה האסיר? שאל הוא.
– אי אפשר לי לחיות כך הלאה, ענה פופוב. – תנו לטיל בשנָים.
ופוקרושינסקי ענה: האסיר קרא “קאראול”! ודורש הנחה. יחשוב נא האסיר: אם אנחנו נעשה תיכף חפצו, איזו דוגמא תהיה זאת לשאר האסירים? אך אם האסיר ימתין מעט – נעשה את בקשתו. ואם ישוב לצעוק, נעביר אותו למקום אחר (כלומר לבית האסורים הישן).
מיכאיל ראדיונוביץ (פופוב) מצא שיותר טוב להמתין וכעבור ימים אחדים נתנו לו לטיל יחד עם שֶבַלין. אך לא כל אחד היה יכול להמציא המצאות כפופוב, ורֻבם שתקו. לפעמים חלוקת ה“פרסים” היתה פשוט תחבולה של חֵמה לא־מובנה ונקמה בידי המשגיח. אם על הקריאה “אתה” השיבו לו גם כן “אתה” (יחיד במקום רבים, הנהוג מפני הכבוד בשפה הרוסית), אז אבדה לו לאסיר כל תקוה לראות את מי שהוא מחבריו ואפילו אם הוא חולה וימיו ספורים. סאווילי (שאול?) זלטופולסקי לא בא בריב עם המשגיח, אך הוא היה דופק קצת לחבריו. והנה נגלתה אצלו זיבת דם מגרונו… כחותיו רפו מיום ליום, אך המשגיח באכזריות קרה השאירהו בבדידותו. אותו הדבר היה עם קוביליאנסקי, שהיה עונה למשגיח “אתה”. שלילת ההנחות אצל פאנקראטוב היתה גם כן מעשה נקמה.
מר היה לחשוב, בשובנו מהטיול, על דבר החבר שמשולל את הענג האחרון – להתראות עם חברו. קשה לטייל ביחד בשעה שכאן, בקרבת מקום, מתהלך לו חבר בודד, עצוב, שגם הוא צמא כמונו לשיחת חברים, להשתתפות בצער, לידידות.
אך מעולם לא עלה על לבי שאפשר לצאת ממצב שכזה. חקי בית האסורים נחשבו בעיני מוצקים ועומדים לעד, כמו קירות האבן, דלתות הברזל והשבכות. נדמה לי, שאי אפשר לשבור את הרז’ים של בית האסורים כמו שאי אפשר להרוס את הקירות ואת המנעולים.
אולם ליודמילה חשבה אחרת. לדעתה צריך למחא נגד סדרי בית האסורים באיזה אופן שהוא. חלוקת ה“פרסים” ע"י המשגיח – היא שרירות לב ואי־צדק, ולפיכך צריך להלחם נגדו. היא הציעה למחא מחאה פסיבית, שאלה שמקבלים את ההנחות יחדלו ברצונם מקבלן. וצריך להסביר את טעם המאון, צריך להראות שכל האסירים מתנהגים פחות או יותר באופן שוה וגם להראות על רגש החברות, שאיננו נותן לנו להשתמש בהנחות שאחרים משוללים מהן.
זמן רב לא יכלתי להחליט בנפשי להביא קרבן שכזה. אמנם גם בעיני היה רע, שאנכי מתענגת בשעה שחברי נחנקים בודדים במאסרם. אבל הרגשתי את עצמי כאלו ירדתי לתהום החיים, והראיון עם ליודמילה היה שמחתי היחידה. ואלו יכולה הייתי עוד לקוות שקרבני יביא פרי ובמאון שלנו נוציא מיד המשגיח את כלי משחיתו; אבל נדמה לי שאין כל תקוה שהוא יְוַתֵר על דבר שכזה, ואז כל מעשינו יהיה רק ענוי שנביא עלינו בעצמנו, ענוי נצחי, מפני שאם פעם נחליט למאן מקבל את ההנחות, אי־אפשר יהיה אחר כך לחזור מזה. מלבד זאת אחרים שקבלו הנחה זו היו מתהלכים עם חברים חולים, שאותם אי אפשר היה לעזוב בלי עזרת חברים.
כשראתה ליודמילה כי אני מפחדת להפרד ממנה, חדלה איזה זמן מדבר אלי, אך השאלה שהרגיזה אותנו היתה עולה שוב בשיחותינו. ליודמילה הראתה לי תמיד על צדדים חדשים של שאלה זו. היא אמרה שצריך לשים לב לא רק על התוצאות הישרות של המחאה, להשיג את זכות הטיול בשנים והשמוש בגנה לכל החברים ולא הנחה לנבחרים אחדים – אלא לערך המחאה כשהיא לעצמה. תראה נא הפקידות, כי בתוך השתיקה הכללית וההכנעה מפניה, אין אנו מתיחסים ביחס פסיבי לכל מה שנעשה מסביב, שאנו חושבים לא רק על אדות עצמנו, כמו שהפקידות דורשת, אלא משתתפים אנו בצער חברינו ומרימים את קולנו להגן עליהם. “דבר נא רק על אדות עצמך”, מעיר תמיד הפקיד, כשאומרים לו “אנו”, והנה יראה שלשם חברוּת אנו ממאנים מקבל מה שבעיני הפקידות נחשב לפרס. אין דבר יקר כל כך בעיני הפקידות, כמו ההכנעה הגמורה מצד האסירים. והנה אנשים המשוללים לא רק זכויות משפטיות, אלא גם זכויות אדם היותר פשוטות, שבשבילם חבלו כל מיני תחבלות להכניעם ולבטל את אישיותם – האנשים הללו מעמידים את עצמם, ולוּ גם לרגע, במדרגה יותר גבוהה ממעניהם ומתלייניהם: הם מותחים קו בקרת ומוצאים מומים בפקודות של האדמיניסטרציה ומראים על הנחיצות לשנות את הרֶז’ים המכוון להחזיק את האסירים בצבתי ברזל.
לאט לאט הספיקה ליודמילה להטות לבי לדעתה וביחד עם עוד חברים אחדים הבענו את מאוננו להשתמש בהנחות הנתנות לנו, עד שתהיינה לנחלת כל האסירים. מתחלה היו כל האסירים עמנו בדעה אחת, אבל אחרי איזה זמן, כמו שקורה תדיר בבית האסורים, הכל נתערבב, ובמקום מחאה פחות או יותר כללית, רק ליודמילה, אנכי, בוגדנוביץ, פופוב ושבלין לא חדלנו ממחאתנו עד גמירא. במשך שנה וחצי לא השתמשנו בגנות ולא בטיול בשְנָים.
פרק חמשי: בקַרְצֶר (שנת 1887). 🔗
בשנים הראשונות, כמו רוב האסירים החדשים, הייתי במצב מדוכא, שאז נדמה שיש רק תרופה אחת – להחריש, ולהכנע לגורל, כאדם הקשור בידיו וברגליו. אך זה היה לא רק מההכרה שאין אפשרות ואין תועלת בהתנגדות איזו שהיא ובמלחמה, – היה עוד דבר: – מי שנתחנך כמוני באמונת הנוצרי שסבל בעד אידיאה – הוא מבין את מצב הנפש של הרבוליוציונר שהָשְלך חיים אל הקבר בעד חירות העם. אחרי המשפט מושל בו רגש מיוחד. ברוח שקטה ובדעת מוארה איננו מבקש להחזיק ברעדה במה שהולך ואובד ממנו, אך מביט ישר אל העתיד, בהכרה גמורה, שמה שיהיה מוכרח להיות ואין להנצל ממנו.
גם ההסטוריה של שאר גבורי הרוח משפיעה על הרבולוציונר הנשפט ונותנת בו שמחה, שהנה הגיעה השעה, שהאדם בא בכור הבחינה, לדעת מדת האהבה שבלבו ואמץ רוחו בתור לוחם בעד הטובות האידיאליות, לא בשביל אישיותו החולפת, אלא בשביל העם, בשביל הדורות הבאים.
מובן מאליו שבמצב רוח שכזה, ע"ד מלחמת שפתים או התאבקות פיזית נגד עוכרי העם אין גם לחשוב. ובכל זאת, למרות מצב הרוח של אי התנגדות, אחרי שעבר חצי שנה מעת שנפרדתי מליודמילה, קרה לי לצאת לריב נגד הרֶז’ים של בית האסורים, שסופו היה יכול להיות רע מאד.
לא הרבה לפני חג השלוש, כשהיה כבר תשע שעות בערב והמשגיח, כדרכו, עבר לבחון את תאי האסירים ובהביטו אל תוך “עין התא” (כלומר בארובה הקטנה שבדלת), קרא אותי פופוב ע"י דפיקה חזקה מהתא הרחוק שבקומה התחתונה.
אנכי הייתי עיפה. מעַיֵף ומיַגֵעַ במאסר היום הארוך שנדון לבטלה. חפצתי לצנוח על המטה ולישון, אך לא היה די אמץ להשיב את פני פופוב ועניתי.
ואולם כשפופוב רק התחיל לדפוק מענהו, דברו נפסק באמצע התיבה. אני שמעתי כאשר נסגרה הדלת שלו בחזקה, נשמעו צעדים של אנשים רבים אל היציאה ואחר – דממה.
הבנתי כי המשגיח הוליך את פופוב אל הקרצר.
הקרצר היה מקום שהמשגיח היה מאיים ואומר: אנכי אביאך אל המקום שמשם לא יגיע קולך לאזן אדם.
“שאזן אדם לא תשמע” – זהו נורא.
כאן תחת גג בית האסורים אנחנו האסירים נמצאים יחד. אמנם נפרדים בתאי אבן – בכל זאת מסביב כלנו חברים יחד, ובזה יש שמירה והגנה. אם מי שהוא יקרא – קריאתו תשָמע; אם מי שהוא יאנח – אנחתו תקָשֶב. ושם?… משם לא תשמע אזן אדם.
אני ידעתי כי פופוב פעם היה כבר שם, ושם הכו אותו באכזריות. המחשבה שהוא שוב פעם יכנס לאותו המקום הנורא והוא יהיה יחידי, וגדוד שלם של ז’נדרמים יתנפלו עליו, על איש שאינו מזוין, המחשבה הזאת שבאה במוחי פתאם נדמתה לי כל כך נוראה, ומשום כך החלטתי: אלך גם אני שמה: ידע שהוא לא יחיד ויש עֵד אם יאמרו להכותו.
דפקתי ובקשתי שיקראו את המשגיח.
– מה יש? קרא הוא בכעס.
– זהו לא בצדק שמענישים את האחד כששוחחו שנים, עניתי. – הוליכו לקרצר גם אותי.
– טוב, ענה המשגיח מבלי חשוב ופתח את הדלת.
כאן ראיתי בפעם הראשונה את הצד הפנימי של בית האסורים שלנו בפני אור הלילה: מנורות קטנות על קירות המרתף שלנו… ארבעים דלתות כבדות ושחורות, העומדות כקברים מועמדים. ומאחורי כל דלת – חבר אחד, אסיר, נענה וסובל לפי דרכו, חולה, גוסס או מחכה לתורו.
כאשר רק צעדתי על פני “גשר האנחות” וקרבתי אל המדרגות, נשמע קול שכני: “את ויירה מוליכים לקרצר”. ועשרות אגרופים התחילו לדפוק בדלתות בצעקה: “הוליכו גם אותנו!”
בתוך הסביבה החשכה שהרעישה את עצבי עד עמק הנפש, הקולות שהכרתי ושלא הכרתי, הקולות שלא שמעתי זה שנים רבות, העירו בי איזו שמחה חולנית. אנו נפרדים, אבל הננו בדעה אחת; נפרדים, אבל נשמה אחת לנו.
והמשגיח כעס כמטורף.
בצאתנו אל החצר בלוית שלשה או ארבעה ז’נדרמים, הוא הרים את אגרופו שבו אחז ברעדה את מפתחות בית האסורים. פניו נתעותו ובנענעו בזקנו מרב כעס נשף כנחש: הרימי רק את קולך שם – אני אראך!…
האיש הזה הפחיד אותי. אנכי כבר ידעתי ע"ד הענויים שענו הז’נדרמים על פי פקודתו. על מחשבתי עלה: “אם יכוני וָמַתִי”. אך אני עניתיו בקול, שהיה מוזר בשֶקֶט שלו: “אני איני הולכת שמה בשביל לדפוק”.
נפתחו לִרְוָחָה כפי חיה רעה השערים של קרשים, והפחד נהפך לענג. זה חמש שנים שלא ראיתי את שמי הליל, לא ראיתי כוכבים. עכשיו השמים היו עלי מלמעלה והכוכבים האירו לי.
לבנים היו קירות בית האסורים הישן וכמו אל תוך באר עמוקה נשפך אור הכסף של ליל מאי. כל החצר מכוסה עשב. הוא, העשב, הכה על הרגל וישח רענן, קריר. הככר השקוי טל, השדה החפשי משך את הלב.
מהקיר האחד עד הקיר השני נמשך בנין לבן ובפנה פרש צל עץ אוזרד גבוה. זה מאה שנה העץ היפה הזה עמד לו בודד, בלי חברים, והספיק בבדידותו לשים עליו כתר גדול ומהודר.
הבנין הלבן היה בית הסוהר העתיק שנעשה מתחלה בשביל 10 אסירים. לפי הספורים המאוחרים, בתוך העובי של הגדר, בתוך קירות הציטַדֶל היתה שורה של תאים שבהם היו קצת רהיטים, אך התקרה והקירות נקלפו ונפלו, הכל נחרב; ואמנם מבחוץ נראו עקבות חלונות סתומים באבנים ובחלק השמאלי מאחורי בית הסוהר עוד נשאר החדר, שבו חי ומת יואן אנטונוביץ, שנהרג בעת שנסה מירוביץ לשחררו.
בין קירות הציטַדֶל או בתוך הבנין הלבן בעל הקומה האחת שנשקף בתֹּם מתוך צל השיחים נכלאה גם אשת פטר I, לוֹפּוּחִינה היפיפיה, שנתאהבה באופיצר מחיל המשמר שלה. והשר גולובין, ראש המורדים, שבקש להגביל את ממשלתה הבלתי מוגבלת של הקיסרית אננא איבנובנה. שם היה אסור 37 שנים מיסד “החברה הפטריוטית”, הפטריוט הפולני לוּקַשינסקי, שמת בשנת 1868 נשכח בכלאו. שם היה אסור גם באַקוּנין.
המפתחות צלצלו ובמסדרון קטן וצר פתחו בעמל רב, כאלו המנעול העלה חלודה, את דלת בית הסוהר. מהבית הקר ושלא היו בו דַיָרים ומלא טחב יצא אויר מעופש. מסביב – רק אבן של המסדרון הרחב, המואר במנורה קטנה שנוצצה מרחוק בירכתים. באֹפל הקר נראו פני הז’נדרמים והדלתות באיזה מראה לא בהיר, הפנות החשכות – הכל היה מבשר רע וחשבתי הִנֵה התפת. ואמנם צדק המשגיח באמרו, שיש מקום עמו שמשם איש לא ישמע כלום.
ברגע שפתחו הדלת שמאלה, שמו שם מנורה דולקת ואחר סגרו את הדלת, ואני נשארתי לבדי בחדר לא גדול, שלא מוסק ולא מודח מעולם ולא נֻקה – הקירות מרֻפשים, הרצפה מאַסְפַלְט לא נצטבעה ובאיזה מקומות שֻברה, שלחן קטן שאי אפשר לטלטלו ומקום על ידו לשבת ומטת ברזל בלי כל מצע ובלי שום דבר שמכשיר לשֵנה.
היתה דממה.
לשוא צפיתי שהז’נדרם יביא מצע ולהתכסות במה שהוא. עלי היתה רק כתנת בד גס ושמלה תחתונה ג"כ מבד שכזה ומעיל של אסירים. התחלתי לרעוד מקור. איך אפשר לישון על מטת ברזל שאין עליה מצע? חשבתי, אבל כך נשארתי ללון על רשת הברזל. אך אי אפשר היה לא רק לישון, אלא גם לשכב זמן רב על הברזל. הקור נשב מהרצפה ומהקירות וכזרמים חדים חדרו בבשר ממגע הברזל.
ביום השני לקחו גם את המטה הזאת: הרימו אותה הצדה ובמנעול סגרו אותה אל הקיר, שלא יורידו אותה שוב. צריכה הייתי לשכב בלילה על הרצפה ועל האבן. אי אפשר היה להניח את הראש על הרצפה הקרה, – על דבר הרפש שעליה אין מה לדבר – וכשאין ברירה צריך להביא קרבן את הרגלים: הסירותי את מגפי הגסים ושמתים תחת מראשותי. המזון היה לחם קיבר, ישן מיושן. כששברתי אותו היה ירוק מהעפוש שבתוכו. אפשר היה לאכל רק הקלפה שמלמעלה. מלח לא נתנו. מגבת וסבון – מקל וחמר.
בלכתי אל הקרצר חשבתי ששם יהיה שקט גמור. הלכתי שמה רק בשביל שפופוב לא יהיה שרוי בפחד. אך פופוב לא רצה לשתוק. ממחרת בבוקר התחיל לקרוא לי, ואנכי לא יכולתי למשל ברוחי שלא להשיב לו. ואולם כשהוא התחיל לדפוק, התחילו הז’נדרמים, כדי לעכב בעדו, לדפוק בבולי עץ בדלתו ובדלתי, ויהי שאון נורא.
מי שלא ישב שנים רבות במאסר בודד, מי שאזנו לא חדלה משמוע איזה קולות שהם, אי אפשר לו לתאר לעצמו את היסורים שמביא השאון לאזן מעֻנגה, שרגילה תמיד לדממה.
ואחרי שלא יכולתי להפסיק את השאון גברה בי חמתי והתחלתי בעצמי לדפוק באגרופי בדלת, ומעבר האחר דפקו הז’נדרמים.
המלחמה הזאת היתה רבה מכחותי.
ופופוב שוב פעם ושוב פעם לא חדל מנסיונותיו וגרם למלחמה מְעַנָה עם הז’נדרמים.
הסבלנות של הז’נדרמים פקעה. נשמעו במסדרון הצעדים הכבדים של המשגיח ומתוך דממה מפחידה נשמע לחש התיעצות של הז’נדרמים, איזו הכנות. חשבתי שתיכף תפתח הדלת ויתחילו להכות את פופוב. האמנם אנכי אביט על כל זה באדישות מרחוק? לא! אי אפשר.
אני קראתי למשגיח.
“אתם רוצים להכות את פופוב” – קראתי בקול שבור, כשפתח את האשנב. “אל תכו אותו. אתם כבר הכיתם אותו. – גם עליכם יבוא המשפט!”
– לא חשבנו אפילו להכותו, פתאם הצטדק המשגיח. – אנחנו קשרנוהו בחבלים, והוא לא נתן את עצמו לאסרו – זהו הכל.
– לא, אתם הכיתם אותו – קראתי בכח בהרגישי שיש קרקע תחת רגלי. – הכיתם. יש עדים!
– 5 N לא ידפוק יותר – הוספתי אני, – אני אגיד לו והוא יחדל.
– טוב, ענה המשגיח.
קראתי את פופוב ואמרתי לו שאין בי עוד כח לנהל מלחמה שכזו, ולפיכך אני מבקשת11 אותו שיחדל מדפוק.
ושוב שררה דממה.
ממחרת הביאו לי תה ומצע. לפופוב לא נתנו זאת, ולפיכך שפכתי את התה לרגלי המשגיח ונמנעתי מקבל את המצע. אך פרסתי את הלחם והראיתי למשגיח ואמרתי לו: הנה אתם נותנים לנו פה רק לחם ומים. ראו באיזה לחם אתם מאכילים אותנו.
המשגיח נתאדם. – החליפו באחר, צוה לז’נדרם, וכעבור חמשה דקים הביא לי פרוסת לחם חדשה ורכה.
עוד שלשה לילות שכבתי על רצפת אספלט הקרה ובאבק מעליב, בקור ובמגפים הגסים תחת מראשותי. שכבתי וחשבתי: איך עלי להתנהג בעתיד?
ברור הוא כי גם בעתיד תהיינה הרבה מלחמות כאלו מסבות שונות. מתי צריך להכנס בריב עם הפקידות, באיזה אמצעים אפשר וכדאי לריב עמה? ובאיזה תנאים להלחם בה?
האם תמיד צריך להגן על החבר? הרגש התמים אומר: תמיד. אבל האם תמיד צודק החבר?
אני נתנסיתי. הנסיון היה כבד. אנכי בקרתי במחשבתי כל הנעשה באלה הימים. בקרתי את הנהגתי והנהגת פופוב ושאלתי לנפשי: האוכל אני ואם יש בי די כח להלחם באותם האמצעים שבהם משתמש פופוב.
הנה זוהי תכונתו: עצבי ברזל, מושל ברוחו וכח ענקי לו להתנגדות, שנתחזקה בכור המכרות בסיביר, בקארִיִי ובראווילין של אלכסיי. הוא מיושב ועקשן, חזק כפלדה. אם יגידו לו דבר גס הוא תיכף משלם כגמולם. הגסות של שומרי האסירים, המלחמות המרעישות עם הז’נדרמים – לא נחשבו בעיניו למאומה. אותו אסרו בחבלים, אותו הכו, הכו לא פעם באכזריות, והוא סבל ואפשר לו להמשיך אחר כך את חייו. ואנכי? אני לא יכולתי לעשות כמוהו.
ברור הוא שדרכינו שונות. עצבי וכחי הפיזי לא יספיקו בשביל לנהל מלחמה שכזו. ומנקודת ההשקפה המוסרית – איני רוצה במחאות שאינן מגיעות אל המטרה.
צריך היה עכשיו לסמן את הקו של הנהגתי בעתיד, לבחר בפוזיציה חזקה, לשקול את כל התנאים שמבפנים ושמבחוץ ולהחליט מעכשיו בהחלטה גמורה איך להתנהג ושלא לנטות מכאן ולהבא אילך ואילך.
המריבות הקטנות היום־יומיות, קטטות גסות, שנגמרות בעלבון, לא היו לפי טעמי, לפי טבעי. ואנכי החלטתי למשך ידי מאמצעי מלחמה כאלה. אני ידעתי מדת כחותי ועל פיהם החלטתי מה אני יכולה ומה אני חפצה לעשות. אני החלטתי – לסבול מה שאפשר לסבול, אך כשיהיה מקרה שבשבילו כדאי למות, אז אני אמחא, ואמחא עד מות! 12.
היה יום החמישי של הקרצר, כשבא המשגיח והודיעני שלנומר חמישי נתנו מצע ומטה. והשאר…
בהיותי מעֻנה ונחלשה, כמו אחר מחלה קשה, יכולתי כבר לשכב במטה. ואמנם הגיע הזמן: באזני היה כמו שאון תמידי וצלצול. בראש היתה ערבוביה, כמו זה שאינו לא נם ולא ער.
בדמדומי הערב כששכבתי שמעתי כמו מתוך חלום לטרגי פתאם שירה. שר בַריטון נעים לא חזק בטמבור מוזר, שבו היה משהו שהזכירני איזה דבר.
השירה היתה פשוטה, עממית, המוטיב לא מרכב, חַדְגַוְני.
מי שר? מי יכול לשיר במקום הזה? – חשבתי. האם לא בא איזה פועל שם לתקן מה שהוא? אך זה אי אפשר. ומאין באים הצלילים הללו? הם כאלו באים מבפנים. האם מתקנים שם את הגג?
החידה הזאת – מי שר? עמדה תמיד לפני גם אחרי שיצאתי מהקרצר. זה היה האיש שכבר עזב את החיים (הוא ברצונו נתן אותם). פתאם עלה על זכרוני שמו: גְרַצֵ’בסקי. קול השר היה קולו. הטמבור של הקול, היה טמבור שלו. נתברר שהוא אמנם היה כלוא אז בבית האסורים הישן.
עברו שני ימים. “לטיול” קרא המשגיח, בפתחו את הדלת. – זאת אומרת נגמר הכלא בקרצר.
אם תוציא רק אותי, אני לא אלך, אמרתי בהכנסי בפנה. ואחר הוספתי כבר בפחד: הלא לא תסחבוני מזה בחזקה?
המשגיח מדד במבטו את הגוף החלש שבפנה, הניע בכתפיו וכנראה בבוז גמור אמר: יש כאן מה לסחוב!… “החמישי” כבר יצא, הוסיף הוא.
יצאתי גם אני.
אחרי הטיול, כששבתי לתא שלי הרטבתי במים את הלוח השחור והבטתי בו כמו בראי. פני הזקינו במשך שבעת הימים הללו כאלו נזדקנתי בעשר שנים. מאות קמטים קטנים עברו על פני לכל צד. הקמטים אמנם עברו מהר, אך לא נמחו הזכרונות המרים של הימים ההם.
פרק ששי: נְיָר. 🔗
עברו חמש שנים מעת שנאסרתי ונגמרו שלש שנים היותר קשות של מאסרי בשליסלבורג, ואז נתנו לנו ניר. זה היה מאורע.
אך אחרי רגע של שמחה בא בלב הספק איך להשתמש בניר זה? מה לכתוב עליו? המשגיח, בהגישו מחברת שדפיה מסומנים במספרים, אמר: “כשתגמרו צריך להשיבה ויתנו אחרת”. מזה יוצא שכל מה שיהיה כתוב תקרא הפקידות של בית האסורים ואחר כך הדפרטמנט של הפוליציי. במקום חג בא יום חול.
בספריה העניה שלנו לא היתה כלל בלטריסטיקה, לא בפרוזה ולא בשירה. הדבר הראשון שכתבתי במחברת שנִתְנה לי היה קטע משירו של ניקרסוב “למי יפים החיים ברוסיה?” ואח"כ שירים אחרים, שנשמרו בזכרוני. אך מהרה נפתח מקור לחמר חדש.
ע"י דפיקות מסר לי לַפוחין שיר שחבר:
ארור היום, שבו
ראיתי בראשונה כפה זו
ונפרדתי לנצח
עם החלום האחרון של החפש.
ארור היום, שבו
יְלָדַתְנִי אמי ליסורים;
בשמחתה, חסרת־בינה,
לא הֲרָגַתְנִי אז תיכף.
עם קללות כאלה התחילו גם שאר חמשת או ששת הבתים של השיר.
אולם רוחי וכמו שנראה אח"כ, גם רוח של רוב החברים היתה רחוקה מהתלונות הקשות עד שהעירו בי תמהון.
בהיותי בחפש לא כתבתי מעודי שירים, וכאן עלה על לבי להשיב על שיר זה ג"כ בשיר:
אֹשֶׁר נָפַל בְּגוֹרָלֵנוּ,
אֶת מִבְחַר כֹּחוֹתֵנוּ
בִּקְרָב הַחֵרוּת הַקְרֵב הַכֹּל.
עַד רִדְתֵּנוּ שְׁאוֹלָה
נְכוֹנִים הִנֵּנוּ
לְטוֹבַת עַמֵּנוּ
הִתְעַנּוֹת וּסְבֹל;
סְבֹל בְּלִי תְלוּנָה, הִתְעַנּוֹת בְּלִי קְלָלָה
בַּעֲנָוָה וָשֶׁקֶט דֹּם מוּת בְּעַד הָעָם;
אַךְ עִנּוּיֵינוּ אֵלֶּה
בְּמַחֲשָׁךְ וָכֶלֶא
דּוֹר צָעִיר יַצְעִידוּ,
לְעָתִיד חָפְשִׁי וָרָם 13.
כל החברים ענו שתשובתי מתקבלת על הלב, ולופטין אמר שהשיר שלי הזיל דמעות מעיניו. אחרי הצלחתי זאת נולד בי הרצון להביע בחרוזים את ההרגשות שהייתי אנוסה תמיד לקבור בלבי. כתבתי שירים: “לאמא”, “לאחותי”, “הבית הישן” ועוד.
החברים ג“כ עשו כמוני ובחיים נגלתה תקופה של יצירה שירית. השירים עפו מכל התאים. נגלו ששה עשר משוררים, כל אחד השמיע קול כנורו. שליסלבורג נהפך ויהי לפַרְנַאס. בבית האסורים נשמע קול דפיקות כל כך רבות עד שמורוזוב שישב בתא בקומה התחתונה לא ידע אנה להמלט. רוחות ספיריטיות כבשו את כל הבנין. נמשכו אחרי השירה גם הריאליסטים הפכחים, כמו פופוב ופלורנקו – גם הם חברו כל אחד שיר אחד. התאפקו רק מעטים: לוקשביץ, יאנוביץ, אשנברגר ועוד אחרים. חברו שירים שונים: אַקרוסטיחים (בראשי החרוזים שמות החברים) וסוניטות, שירי הלל (Oden) ופואימות… ע”ד מדרגת השירה ההיא לא אדבר. רק ברור הוא שהעבודה הזאת הקלה את חיינו בזמן ההוא, שבה נתנה האפשרות להקל מה שנצבר בלבנו. מלבד זאת, השיחה (ע"י דפיקות) שהיתה אז בינינו הביאה שנוי גונים בתוך הבדידות ונתנה ספוק ידוע ולפעמים הביאה גם שמחה. ביום הולדתי קבלתי לפעמים שירה נוגעת עד הנפש, כמו זו ששלח לי לופטין ב 17 ספטמבר.
אם גם תחת כפת קבר הגיהנם
אַתְ חפורה,
אם גם קרובים, ידידים ואור
אַתְ משוללה,
אך לא בלי דרישת שלום הנך
ואינך בודדה.
מלבד שהניר נתן לנו האפשרות להביע את רגשותינו ולהקל את עצבוננו, הביא לנו בימים הראשונים עוד תשועה אחרת.
במשך שלש השנים הראשונות היו עושים בכל שבת חפוש אצל כל אסיר ואסיר. מאומה לא היה נצפן – לא היה מה להצפין. ואעפ"כ במשך שלש שנים, בכל שבת, הסבו לנו עלבון של חפוש.
את הגברים חפשו הז’נדרמים בגסותם, ואותי היו מוליכים אל תא ריק, ששם חכתה עלי אשה שנמנתה ביחוד לשם עבודה זו. היא היתה מפשיטה ממני את חלקי לבושי אחד אחר השני ודרך הדלת שהיתה קצת פתוחה מוסרת לז’נדרמים שעמדו במסדרון.
מתחלה היתה עוסקת בזה האשה (הנזכרת בראש הספר) הדומה לסוכנת. בשומה את כף ידה על כתפי הערומות העבירה בה על כל גופי מראשו עד סופו ואפילו על האצבעות.
פעם באה תחתיה אשה צעירה, שלפי חיצוניותה עמדה במדרגה סוציאלית יותר גבוהה. עליה היתה שמלה של ארג צמר שחורה ותפורה על פי המודה ועל לבה – שרשרת זהב. כשהמשגיח הביא אותה אלי הוא נגע באזן ובשפתים ואמר: היא חרשה ואלמת, ובזה הסביר מה שהיה מובן בלי אמר ודברים… האשה הזאת היתה מתביישת מתפקידה, ומלבד בפעם ההיא לא ראיתיה עוד.
במקומה באה אשה צ’וכנית, כנראה מבשלת, אשה גסה – באצבעותיה המאוסות חטטה בשערותי והשליכה אותו מיד ליד כאלו זה היה כדור של עץ.
אני יצאתי ודמעות נשרו מעיני14.
והנה באותו הזמן שהמשוררים שלנו אמנו את ידם באנאפֶּיסטים ויאמבים, עסק הפועל מארטינוב בפרוזה: הוא כתב יומן, ואחרי שמלא אותו מסר למשגיח והוא לדפרטמנט של הפוליציי. ביומן תאר מרטינוב את החפושים השבתיים. לפי הנראה התאור יצא יפה. משום זה או מפני שכבר נתמלא הזמן הקבוע, חדלו מאז החפושים. אנו יחסנו הצלה זו להשפעת היומן.
ע"ד הערך שהיה לניר בעשרת השנים השניה אספר בפרק אחר להלן.
פרק שביעי: גראצ’בסקי 15. 🔗
באביב שנת 1887 מת במיתה משונה חברי בועד הפועל של חברת “חפש העם” – מ. פ. גראצ’בסקי. חייו הם אֶפּוֹפּיה שלמה. לפני עשרים שנה בהיותו עוד בן 18, עזב ג. את הסמינר ויהי למורה עממי, כי “בערה בו אש רצונו להביא תועלת לאכרים”. כעבור עליו ארבע שנים בעבודתו בבית הספר, נעשה למסגר בבית החרשת של מסלת הברזל והפיץ השכלה בין חבריו לעבודה. אח"כ עבר לפטרבורג ונתקרב אל החבורה של הצ’ייקובצים ולפי הצעתם הלך למוסקבה להפיץ את הסוציאליות בין הפועלים. בעשותו את צעדיו הראשונים מסרו בוגד אחד למלכות, והוא נתפס וישב ½3 שנה בבית האסורים בצפיה למשפט. בשנת 1878 היה המשפט והסנט הוציא את דינו לשבת שלשה חדשים במאסר (!) ולהביא בחשבון את הזמן שכבר ישב במאסר. אבל בזה לא נגמר הדבר. באוגוסט בשנה ההיא, בלי כל סבה נתפס שוב גראצ’בסקי באודיסה לפי פקודת המחלקה השלישית (העוסקת בהשמדת הריבולוציונרים) ונשלח לחולמוגורי שבפלך ארחנגלסק. בהיותו שואף לעבודה ומלא מרץ לא רצה גראצ’בסקי לשבת בטל במקום גלותו וברח. אך הוא תעה בדרך בין הבצות הצפוניות והיערים, נתפס והושב לארחנגלסק. ואולם הבורח הנתפש, בטרם שהגיע העירה, קפץ מעל העגלה ונתחבא ביער. ואיך שהוא הגיע אל חברים גולים שהצפינוהו ומשם נסע לפטרבוּרג.
באותו זמן נוסדה החברה “חפש העם” וגראצ’בסקי בתור מנוסה ובוגר לגמרי נעשה לה לחבר. אחרי שנחרם (1880) הדפוס הראשון של “חפש העם” נמסר לגרצ’בסקי ליסד דפוס אחר, וביחד עם פ. ס. איוואנובסקאיה עמד בראש המוסד הזה.
כשנתקבל בתור חבר לועד הפועל, השתתף גראצ’בסקי באיזה פעולות נגד שלטון היחיד של הצר, ואחרי הראשון למרט 1881 (שאז נהרג אלכסנדר השני) הראה גראצ’בסקי את כל האנרגיה שבו, ויהי לחבר היותר אחראי של החבורה.
בשנת 1882, כשחסרו הרבה חברים מועד הפועל, יסד גראצ’בסקי בפטרבורג בית מלאכה להכנת פצצות, והוא היה אז גם המורה וגם העובד. בהשתמשו בפספורט על שם אחר, חשב את עצמו בעת ההיא רחוק מסכנה, ולא הרגיש, כי הפוליציה החשאית כבר שומרת עקביו ומריחה עם מי יש לו עסקים.
ביולי נתפסו גראצ’בסקי וכל אלה השייכים לאותו ענין. גראצ’בסקי חשב את עצמו לאשם במפלת חבריו, וזה גרם לו יסורים נוראים. גרצ’בסקי זה, שבחצוניותו היה זועף, כמו שנאה לקנאי ריבולוציונר וטרוריסט, בפנימיותו היה בעל לב רגש, ורק ידע לכבוש רגשותיו שלא יראו כלפי חוץ. בתנאי עבודתו אז לא היה מקום להבעת רגשי לב. אבל כשנגמרה עבודתו, התפרצה אהבתו לחבריו בלי מעצור, והרגיש יסורים נוראים על אבדן הרבה צעירים. הרגשות הללו ציינו את הנהגתו של גרצ’בסקי במשפט, הוא התודה בלי פחד על כל העונות, שבעבורם אפשר שידונו אותו לתליה, ורק השתדל בכל כחותיו להצדיק את חבריו16.
בשנת 1883, בדבור האחרון של הנשפט במשפט של ה 17, אמר גרצ’בסקי: “אני מבקש להסיר מעל נפשי לכל הפחות חלק מהיסורים הרוחניים שנתנסיתי בהם במשך עשרה חדשים בשבתי במאסר, ושכנגד היסורים הללו כאין המה כל המיתות שיכול להמציא דמיון האדם. דעו, שאף אחד לא השתתף עמי בעבודה בהכנת הלבורטוריה. אנכי היחיד האשם בזה, ולפיכך אני מבקש את השופטים לשים את כל חמר הענש רק עלי לבדי”.
ובמועקה נוראה בנפש יצא גרצ’בסקי מאיום המשפט אל הקבר החי – הראַווילין־האלכסיי ולשליסלבורג, ששם נאסר אחרי גמר הדין, והמות נחלף לו למאסר עולמי.
המאסר בראווילין־האלכסיי היה גם בשביל גראצ’בסקי מות אטי כמו לשאר חברי “חפש העם”, שנשפטו בשנות 1882, 1883. במֶמוּאַרי פוליבנוב ובזכרונות פרולינקו ע"ד המאסר בראווילין אין כלום על אדות גרצ’בסקי. ראווילין היה בית המתים. מחאות לא יצאו משם. לא נשמע גם קול גרצ’בסקי.
לעומת זה בשלש השנים הראשונות של יסוד שליסלבורג נשמעו בלי הרף תלונותיו של גרצ’בסקי נגד המשגיח סוקולוב. כל מה שנצטבר אצלו קודם לזה גרם למלחמה זו. מי שלא סבל כל כך הרבה אפשר שהיה יכול שלא לשים לב כלל, או לסבול בהכנעה הרבה יסורים שנפלו בגורלם של אסירי שליסלבורג. אך גרצ’בסקי היה מרוסק עד יסודות נפשו, מרוסק באופן פיזי, מרוטש באופן מוסרי, ומערכת העצבים שלו היתה מתוחה עד המדרגה האחרונה.
אם לא נביא בחשבון את התנאים המוסריים שבהם חי האסיר בבור הכלא, הדומה לראווילין ולשליסלבורג, אפילו אם לא נביא בחשבון את התנאים הרעים החמריים (מעוט מזון, חוסר תנועה, אויר נקי, עבודה גופנית, עזרת רופא ועוד), די להזכיר את הדממה הנצחית שהיא שקולה נגד כל היסורים שבעולם. כן! הדממה שוררת במאסר… הפקידות של בית האסורים דורשת את הדממה בשביל הסדר… הדממה מסמנת באופן היותר ברור את המשמעת של הכלא, שכולאה ואוסרת את האסיר. הכלא צריך להיות מת, מת כמו קבר, מת יומם ולילה. השאון היחידי, שבלעדו אי אפשר, הוא רק פתיחת הדלתות וסגירתן, והאשנבים שבדלתות. והד הדפיקה הזאת חזק הוא למדי ועל ידו הנך נזכרת כי לא יחידה את בכלא הזה… בשאר הזמנים – אף לא אושה קלה…
בחפש, כשהעצבים רפויים, אז השקט והדממה מביאים רפואה. אך דממה נצחית, דממה ארוכה לאין סוף, דממת מות, זהו דבר נורא! אפשר מאד שאין דבר שמקלקל כל כך את מערכת העצבים כמו דממה זו. הדממה התמידית פועלת על האזן להחלישה, עד שברבות הימים איזה רשרוש קל ורגיל מסב לה כאב. אצל אחדים מתהוה עי“ז רֶפְלֶקְס, ומתוך הלב מתפרצת צעקה. ומה מוזר הדבר כי כמה שהרשרוש הוא יותר חלש, כך הרפלקס הוא יותר גדול. יקרה לפעמים שאושה קלה או דפיקה קלה מעוררת לבכי עצבני, ואם הצלילים חוזרים מזמן לזמן, בטֶמפו פחות או יותר שוה, הם גורמים כאב נורא. אל ריסוק העצבים נלוה צפית הקול, ואעפ”י שאתה מצפה לו, הוא כאלו בא פתאם, ומה שאתה יותר מצפה לו, כן הוא יותר נראה כפתאומי… בלילה הצלילים הדקים הללו אינם נותנים לישון וכל כך מגרים, עד שהאסיר יוצא מכליו והוא נכון לצעוק ולחבוט במה שהוא, ורק להשתיק את יסוריו הפיזיים. ולזה צריך עוד להוסיף שהפקידות מדריכה את פקידיה השומרים לאכזריות ולגרום יסורים בכונה. הם, הפקידים הנמוכים, משתדלים לעשות מה שיותר רע ומכאיב לאסיר. אוי לא לאסיר שהראה חולשתו, כי צליל פלוני גורם לו יסורים! ואוי לו שבעתים אם הוא מראה סימני כעס ואי סבלנות! ואבדון גמור נשקף לו אם יתחיל להלחם בהם בעד זה באופן שיטתי. מה שהאסיר הוא יותר בעל מרץ ובוחר ללכת בקו ישר, יותר קשה תהיה עליו המלחמה. הוא ילחם הלאה והלאה, הוא ימחא, יחרף ויצעק. בעד הכל ישלמו לו לא רק כגמולו, אלא מאה פעמים יותר. פרובוקציה תבוא אחרי פרובוקציה ולבסוף היחס יהיה כל כך מחודד, הנפש כל כך תמלא מרירות, עלבונות וחימה, עד שתשאר רק דרך אחת – להעליב את הפקיד עלבון גופני ולצאת להריגה.
כל מדרגות המלחמה הזאת עבר גרצ’בסקי. תמיד ובעד כל מיני סבות הוא מחא. בכל יום בעד איזה מקרה שהוא היתה לו מלחמה עם הז’נדרמים ועם “מַלְיוּטָה־סקוּראטוֹב” שלנו – סוקולוב.
התא של גרצ’בסקי היה בקומה התחתונה ושם מתחת היה מרתף, אוצר העצים ופחמי אבן. שם היה התנור שממנו יצא חם לכל הבנין. וכל היום וכל הלילה היה שם עסק. גרפו את התנור, השליכו עצים, בקעו, גרדו וכולי. השאון הזה גרם לתלונות שאינן פוסקות מצד גרצ’בסקי. בלילה היתה שנתו רעה ושתה כלורַל, ובבקר נשאר זמן רב מוטל על מטתו. אך אסור היה לשכב במנוחה זמן רב תחת המכסה, זה היה למורת רוח לז’נדרמים… די! האם עוד חי הוא שם? האם לא ברח ממטתו ותחתיו מונח שם בול עץ? והנה הם מתגנבים מזמן לזמן בסנדלים רכים ומרימים לרגע את התריס שעל הזגוגית שבדלת ומביטים אל תוך החדר ואחרי כך מכסים התריס בדפיקה. הם יודעים שחוש השמע מפותח אצל האסיר, והדפיקה גורמת לו יסורים. ואמנם הדפיקות של תריס “העין” היו גורמות יסורים לכל האסירים ולפעמים מביאות גם לידי טרוף הדעת. וכך היה עם גרצ’בסקי.
מלבד זאת בעד כל תלונה לפני הקומנדנט השתדל המשגיח להסב לו יסורים בכל מה שהיה אפשר לו. במרץ 1886 היו בבית האסורים שני מתים: נימולובסקי וגֶליס. מרחוק נשמעו אנחותיהם. ז’נדרמים הרגישו כי יסורי החולים מושכים את תשומת לבם של כל האסירים ובידעם כי עוד מעט ימותו, באו לקדם פני הרעה ולהעביר את החולים למנוחת עולם, אל בית האסורים העתיק. אך בית האסורים העתיק היה בשבילנו מעורר פחד וגעל נפש. כֻלו היה יותר זועף, קשה ומטיל חשד מאשר בית האסורים החדש. כאן אעפ"י שהיינו נפרדים זה מזה בכל זאת היינו כלנו יחד. למות לא בבית אחד עם החברים, למות שם בבית האסורים הישן נראה לנו עוד יותר מעציב, יותר נורא מאשר כאן. הדמיון החולני התקומם ונדמה לנו כי שם יתיחסו באפן ציני אל המתים. אף שהיינו בודדים גם פה, אבל הבדידות שם כאלו היתה כפולה ומשלשת. אנו לא הסכמנו בשום אופן שיקחו את החולים שלנו מאתנו וישאום בעודם חיים אל הקבר. ובכל זאת את נימילובסקי הוציאו, את גֶליס נשאו. שמוהו על סדין, ומבלי שום לב לאנחותיו ולצעקותיו הוציאוהו. גרצ’בסקי מחא נגד זאת. הוא קרא את הקומנדנט פוקרושינסקי ובבטוים חריפים האשים את המשגיח. “הם מפריעים את המנוחה”, הצטדק סוקולוב על מעשהו. בכל זאת המחאה השפיעה: את גליס השיבו למקומו. ונימילובסקי מת באחד הימים הראשונים לאפריל בבית האסורים העתיק.
אחרי המעשה הזה בכל פעם שהיה המשגיח צריך למסור דבר באשנב היה דופק בו כחמש פעמים, בעשותו לו פנים כאלו אינו יכול בפעם אחת לסגרו. גרצ’בסקי לא היה יכול להתאפק וקרא: אני מבקש שלא ידפקו יותר מפעם אחת.
–עצביך נרגזים?! קרא המשגיח בקול חודר – הנה גם עצבי נרגזים – הך הך!
בשנה ההיא היה גרצ’בסקי רב עם המשגיח, שתחת רשותו הוא נמצא כליל, בכל יום, פעם בשביל הטיול, פעם על שהחליפו ונתנו לו לטיול חבר אחר, פעם דרש שיתנו לו לבקר את החבר החולה. ולהכעיס היה פעם ממאן ללכת לטיל, ופעם ממאן לקבל אכל. באוקטובר 1886 לא קבל אכל במשך 18 יום (לפי זכרונות אחרים – 28 יום). ובשביל להעלים זאת מהאחרים, העבירו סוקולוב במרמה אל בית האסורים העתיק.
שם ערך גרצ’בסקי תלונה ארוכה אל מיניסטר הפנים ד. א. טולסטוי. הוא פרט את כל העלבונות, כל היסורים שסבל בראווילין ובשליסלבורג.
גרצ’בסקי נתן ערך גדול לתעודה זו וחשב שבודאי תהיינה תוצאות טובות, הוא האמין שהרז’ים של בית האסורים הזה ישתנה, והחיים יהיו יותר נוחים.
וכי צריך לומר שכל זה היתה רק אילוזיה? לא ידוע אפילו אם הגיעה התלונה אל תעודתה. ורק זאת ידוע שאז לקחו מגרצ’בסקי את מכשירי הכתיבה, את הספרים וגם את רפואתו – Brom Kali, chloral.
הזמן הלך ועבר. גרצ’בסקי הכין בלבו למפרע מה לעשות אם תלונתו תשאר בלי כל תוצאות; באיזו דרך ישיג את חפצו שתבוא הקלה לנאסרים, ואפילו אם יצטרך למסור ע"ז נפשו.
בחדש מאי 1887 כששמו בקרצר בבית האסורים הישן חברים אחדים (בעד דפיקות), הודיע גרצ’בסקי ע"י דפיקות לחברים: “אין כח לסבול יותר: אני פשוט אשתגע!… מחר אתן מכת לחי לרופא”…
כמה שהשתדלו להרגיע רוחו – לא הועיל. וב־26 למאי נתן מכה לרופא זרקיביץ; הרופא הזה היה בעל רצון חלש ופחדן ותמיד הגן על המשגיח; הוא, למשל, ראה בעיניו שהז’נדרמים בפקודת סוקולוב הכו באכזריות את האסירים וגם ידע את כל התוצאות הרעות; אבל כשהגישו ע"ז תלונה לפני הפקידות הגבוהה, זרקיביץ לא אִשֵר את התלונה בעדותו.
כשהודיע גרצ’בסקי לחברים מה שעשה, אמר שהוא רוצה שיעמידוהו למשפט, למען יתאר שם לפני השופטים את מנהגי בית האסורים, ואם לא יתלו אותו, אלא יקשרוהו בכבל ויענוהו, אז ישרוף את עצמו ע"י שפיכת נפט.
ביום ההוא הוליכוהו אל בית האסורים העתיק, ומשם לא יצא חי…
עברו חדשים והמשפט ע"ד מעשה גרצ’בסקי לא היה. וכשנתיאש מכל תקוותיו (למשפט לא העמידוהו מפני שאמרו עליו שיצא מדעתו) ויחד עם זה בקש באיזה אופן שהוא לפרסם את כל העלבונות שסבלו הוא וחבריו, הוציא לפעולה מה שזמם מכבר. ב־24 לאוקטובר 1887 שפך גרצ’בסקי על עצמו נפט מהמנורה הגדולה, הדליק ונשרף.
הדרמה העגומה, הנאה לימי הבינים, באה ונהיתה במאה התשע עשרה במרחק 50 וירסטאות מעיר הבירה של ממלכה קולטורית… כך! שליסלבורג היה קרן זוית בממלכה הרחבה, ששם נתענו האַסירים הפוליטיים כמעט יותר ממה שנתענה שם יואן אנטונוביץ, שצִלו עדיין מרחף על בור כלאו, שנהרג בו. שם היה האסיר נבדל מכל העולם, לא היה יכול להגן על עצמו ולהשמיע קול באזני אחרים.
נהרג מינאקוב… ביריה! הוא מחא. רצה לעמוד במשפט; חשב שבנאמו לפני המשפט ישפוך שיחו לפני המולדת… הוא האמין שהמולדת תקשיב ותשמע.
נהרג מישקין… ביריה! הוא מחא. רצה לעמוד במשפט. גם הוא חשב שבנאמו לפני המשפט ישמע קולו, שהמולדת תקשיב ותשמע.
נהרג גרצ’בסקי – בשריפה! הוא מחא, דרש משפט, בקש שישמעו קולו.
אך הכל לשוא!… והוא עשה מגופו אבוקה שהאירה את קירות המרתף של בית האסורים העתיק שבשליסלבורג, שבו היה כלוא ומרוחק מאתנו. הנה האולם הגדול היפה בשביל ישיבת האינקביזיציה. שורה של דלתות שחורות נעולות בשבעה מנעולים. הן עומדות מתות בלי תנועה, נעולות באפן שכזה כאלו לעולם לא תפתחנה. חשך מפחיד וטחב. הז’נדרמים הזועפים מתנועעים כצללים או כתלינים ורוצחים שכורים שבטואויֶר… ודממה… דממה… ופתאם מהומה, הפרעת הסדר… הכל מתעורר… מושכים בכח את יד הפעמון, מבשרים שקרה מה שהוא…
אך הדלתות נעולות. גם הדלת של גרצ’בסקי נעולה… ואין מפתח. ושם מעבר לדלת עומד גרצ’בסקי בכל קומתו הגבוהה והדקה, עם פניו החורים כפני מת. הוא עומד בתוך עב העשן, בין לשונות האש ועמוד הקטור. האש לוחכת את האדם בלשונותיה האדומות. היא לופפת את כל גופו… אבוקה בוערת ומעלה עשן – והאבוקה הזאת היא אדם חי!
והנה בא המשגיח… בידו צרור מפתחות. הוא רועד. ביד רגילה מכניס את המפתח ופותח. החדר מלא עשן ואש. ובתָוֶךְ – אדם… ריח של נפט ובשר חרוך… השערות נשרפו, הבגדים מסיימים להשרף ולנפול…
הדרמה העגומה נהיתה. בתוך אבכי העשן נפסקה המחשבה, בתוך האבוקה כבתה ההכרה… אנחות אחדות… אנחות חרישות, נחנקות, והוא מת.
_____________
כעבור שלשה ימים בקר את שליסלבורג הגנרל פטרוב, ואחר כך נעלם סוקולוב. פטרו אותו ממשמרתו, מפני שלא ידע לגדור בעד הרעה בעוד מועד.
הקרבן הועל. בחיי בית האסורים נתהווה שנוי… המתים שוכבים קבורים, והחיים מתחילים לשאוף יותר רוח.
שליסלבורג נשאר, אך סוקולוב איננו.
_____________
אחרי שפטרו את סוקולוב היה כחצי שנה (מן נובמבר 1887) זמן שבין מלכא למלכא. מאיזו סבה לא הפקידו משגיח אחר. אפשר שהיה ספק אצלם את מי לשום תחתיו, מאיזה סוג צריך להיות המשגיח החדש, ובתוך כך מלא תפקידו האופיצר שהיה ממונה על צרכי הבית, איש כבן 35. הוא לא הראה במאומה את שלטונו בבית האסורים, ובאפריל 1888 בא משגיח חדש פיאודורוב, איש זקן שהיה ציקני (כמו שנודע לנו אח"כ לא היה זקן אכזר), מדקדק בחיצוניות ומלשין. בימיו נגמרה מחאתנו שנמנענו מעבוד בגנה ומטייל שנים יחד, ואני עם ליודמילה יכולנו שוב לטייל שתינו, כי אז קבלו כל החברים את ההנחה הזאת ותהי לחוק, ולא רק בתור פרס למצטיינים בהנהגתם.
פרק שמיני: סוקולוב. 🔗
סוקולוב היה פקיד מתאים מאד לאינקביזיציה הרוסית של המאה הי"ט. הוא היה בן דלת העם, ומסגן אופיצר של הז’נדרמים עלה לגדולה. לפי מה שספרו העלוהו לגדולה, מפני שידע לתפוס את הנתפסים במהירות וביד חזקה בגרונם, כשרצו לבלוע איזו פתקא שהיתה יכולה להעיד נגדם. בתור כלב ציד הפקידוהו להיות שומר נפשו של אלכסנדר השני בעת שהיה הולך לטייל, ואחרי הראשון למאי שמוהו לשומר הנפשות של אלו שנאשמו בהריגת הקיסר. אותו עשו למשגיח על הראווילין האלכסיי שבו ישבו אסורים חברי “חפש העם”.
סוקולוב היה חסר השכלה לגמרי, חסר תרבות. הוא לא ידע אפילו לדבר רוסית כהוגן… קומתו בינונית, חזק מאד ביחס לשנותיו, 50–55 שנה, רחב הכתפים ושרירים אמיצים, ופניו היו קהים, זועפים, זקנו שחור ובו שערות לבנות, עינים אפורות בהבעה עקשנית וסנטרו היה רועד בהיותו נרגז.
הוא מלא את תפקידו בדייקנות כזו עד שלא היה בוטח בשום ז’נדרם שישגיח על האסירים. פלא שלא היה ישן בבית האסורים: – אצלו היתה אשה ובנים. אילולא היה בעל משפחה, כי אז בודאי שלא היה נפרד מאתנו יומם ולילה. ידו הרחבה בעלת־השרירים לא הוציאה אף לרגע את המפתחות של חדרי בית האסורים. בעצמו היה בכל יום פותח ונועל את הדלתות ואת האשנבים שבדלתות בעת חלוקת המזון והשגיח בשבע עינים על כל תנועות משרתיו.
כשהיו מוציאים אותנו לטיול היה הוא מלוה את כל אחד, בלכתו מאחורי הז’נדרמים, ואחרי שכל ה“ערוגות” היו מלאות, אז היה עולה על המצפה והיה עומד שם עם משרתיו שעות שלמות גם בשעת גשמים ושלג, להשגיח שהכל יהיה בסדר נכון.
הז’נדרמים שלו היו מחונכים עד המדרגה העליונה. בשעה שהיה מקבל את מי שהוא לשרתו היה מתחלה בוחנו והיה בורר את “המעולה”, ומגרש בלי רחמים מי שנראה לו כמתרשל בעבודתו. הז’נדרמים פחדו ממנו כמו מאש והבינו כל תנועה אלמת של מושלם. שום דבר בעולם לא היה יכול להכריח אותם להפריע שתיקתם האנוסה, אך שמעו והקשיבו יפה מאד: לזה עזרה האקוסטיקה הנפלאה של בנין בית האסורים. במסדרון הארוך שבו עשרים תאים מלמעלה ועשרים מלמטה הנפרדים זה מזה רק ברשת ברזל, שם כשהיה הז’נדרם מתגנב בסנדלים רכים בקצה האחד, היה שומע דפיקה קלה בקיר שבקצה השני. וכן היה מתגנב ובא גם המשגיח בעצמו כשהיה רוצה להתנפל פתאם על האסירים שנדברו זה עם זה ע“י דפיקות. רוב המשרתים באו מראווילין האלכסיי ביחד עם המשגיח, שהיה גם שם. כולם אנשים מנוסים, שהרבו ראו בחייהם ועברו בית ספר די אכזרי. אין ספק שבראשונה לא ידעו הז’נדרמים את שמות משפחתנו. שמות המשפחה היו צריכים להיות סוד כמוס מכל בריה, ואפילו מהפקידים. כמו שאמרתי לעיל, אחרי שאבדו לנו זכויותינו, אבדה לנו גם הזכות לשאת עלינו שם משפחתנו והיינו לנוּמֶרִים. והמשמעת היתה כל כך חזקה עד שבמשך עשרים שנות מאסרי לא קרא אותי אף אחד מהפקידים או מהמשרתים בשמי אלא בשם Ν 11, אעפ”י שבטיולים המאוחרים שמעו כבר את שמות משפחתנו, אחרי שאי אפשר היה לאסור על האסירים שלא יקראו זה את זה בשמותיהם.
אחרי שנעשינו לנוּמֶרִים היינו לקניני הממשלה, לחפצי המֶשֶק שלה, שאותם צריך לשמור; ואת הדבר הזה קיימו, את המתים קברו באדמה ואת החיים קברו על האדמה. במסדרון עמד ארון גדול, שבו היו צפונים אקדוחים מוכנים לירות במי שיעיז לגנוב את המשק של הממשלה – לשחרר את אסיריה.
תכונתו הפעוטה והנוקמת של סוקולוב נגלתה בכל כעורה ביחסו לכל אלה שפנו אליו בלשון “אתה”, כמו שעשה קוביליאנסקי, שקרא לסוקולוב באותו שם הגוף שהוא, סוקולוב, פנה אליו. וכמה עִנה את גרצ’בסקי, ע"ז מסֻפר כבר לעיל.
את פרי כעסו טעמתי גם אני, כשהושיבוני בקרצר, וגסותו – כאשר מצאו הז’נדרמים בתוך ספר מכתבי אל יוריי בוגדנוביץ. אל החברים הגברים היה יחסו מתועב. בעד איזו התנגדות שהיא היה מכה אותם מכות רצח, כמובן לא בידי עצמו אלא בידי אכזרים שכירים. כך עשה לחולה הרוח שצ’דרין, וסילי איבנוב ומאנצ’ורוב. לא פעם אחת טעם גם פופוב את אגרופיהם של הז’נדרמים. ואחרי שהכוהו די ואסרוהו בחבלים נגש אליו המשגיח ונכנס עמו בשיחה והטיף לו מוסר שיתנהג בהכנעה. “אנכי מדבר אליך מפני שאני רוצה בטובתך. אני מדבר כמו אב רחום”… לבו האבן נגלה בעת שחברי מתו בבור כלאם. רק בקורו הקצר והרשמי של הרופא בבקר ובקוריו הרגילים של המשגיח בשעות הקבועות בערב – זו היתה תשומת הלב אל ההולך למות. בית חולים או בקור חולים של חברים – לא היה. ואחרי הגסיסה היו הז’נדרמים גונבים את הגוף המת ומוציאים אותו בחשאי שאיש לא ירגיש בזה. את החדר שממנו הוצא המת היו הז’נדרמים מוסיפים לבקר, כאלו מביאים שמה אכל וברעש היו סוגרים שם את הדלת למען נחשוב שאין כל שנוי. כשהרופא שלנו, זרקיביץ הפחדן, פקד לתת לחבר שחלה בצינגה כוס חלב, קבע סוקולוב בעצמו, מבלי שאל את פי הרופא, את הזמן שהחולה יקבל חלב ואח“כ קצר גם את הזמן ההוא. “החלב מתקבל?” שואל הרופא בנוסח זה, שלא יצטרך לומר בלשון נוכח כפקודת החק של בית האסורים. – לא, עונה החולה. “אך אנכי לא צויתי להפסיק את נתינת החלב” אמר הרופא בלחש, בהביטו אל המשגיח. והמשגיח עומד לו, מבלי הניע עפעף, ובזה נגמר הענין. זה היה המשך המנהגים המקובלים בראווילין, ששם מתו חברי “חפש העם” מחסר מזון, והרופא וילמס הצטדק: “אין בכחי לעשות כלום, הכל תלוי ברצון האדמיניסטרציה”. והאדמיניסטרציה בהשפעת הפקידות הגבוהה, צריכה היתה לדלדל בכל האפשר את כחות האסירים. נפלא הוא, שסוקולוב, האיש שיד ברזל לו ולב נחושת, לפעמים היה נכנס בפשרה עם פופוב ובטל את רצונו מפני רצון פופוב, שהיה תמיד נוהג עמו מלחמה גסה, אמנם פעוטה. כך כשהושיב את פופוב בקרצר בעד דפיקותיו, נכנס עמו אח”כ בשיחה “כמו אב רחום” והתנה עמו שידפוק לא הרבה ולא בחזקה. ואולם לא עברו שני שבועות וסוקולוב הפר את החוזה. ובעד הדפיקות הוליכו לקרצר את לאַהוֹבסקי, פופוב וולקנשטיין, ואליהם נספח מאנצ’ורוב, שכעס עליו ולהנקם בו התחיל לשיר בקול גדול איזו אַרִיאָה מרעישה. הם בלו חמשה חדשים בבית האסורים העתיק (לא בתור קרצר), והיו דופקים תמיד מבלי לחוס לא על אגרופיהם ולא על אזניהם: תמיד נלחמו עם הז’נדרמים שהיו מכים בדלתותיהם בלי רחמים17.
כל היום היה סוקולוב נמצא בבית האסורים, ולפעמים היה מבקר אותנו גם בלילה. בתשע בערב שמענו קול שאון פתיחת שערי הברזל, שגדרו בעד הכניסה למסדרון. ואח"כ נשמעו הצעדים הכבדים והמדודים של המשגיח העובר מדלת אחת לחברתה ומביט אל תוך האשנבים, לראות אם הכל כסדר, אם נשמר כראוי “המשק הממלכתי”. בחצות הלילה ובשעה השלישית אחר חצות נשנו הדברים האלה. ובשש שעות בבקר כשרק האיר השחר והנה הוא שוב פעם כאן עם משמרת חדשה של ז’נדרמים, בשביל להרים את המטה ולהדביקה אל הקיר במנעול, ובחרף – להוציא את המנורה. זה היה כלב שומר, צֶרְבֶר18 שלא ידע מנוחה, זה הכלב בעל שלשת הראשים שעל שער הטַרְטַרָה וכמו שההוא שמר את פתח הגיהנם של היונים העתיקים, כך שמר הכלב הזה את הגיהנם של התקופה האחרונה. הוא עבד את עבודתו לא לשם היראה, אלא לשם האמונה ואהב את תפקידו – תפקיד של תלין בזוי. את נאמנותו לממשלה הביע סוקולוב באמרו בתור הטלת אימה במקרה מתאים: אם יצוו עלי לקרוא את האסיר בשם “הוד מעלתו”, אז אנכי נכון לקראו בשם “הוד מעלתו” ואם יצווני לחנקו – אחנק. בסגנון ציורי זה הביע המשגיח את נאמנותו, כמדומני, לפני פופוב, שהיה תמיד נכון להכנס בשיחה עם מענהו.
כשהיה סוקולוב מוליך אותנו לטיול היה הולך בסוף המטיילים והז’נדרמים; בחרף במעיל רחב צבאי עם מכסה לראש שהיה מתנועע ברוח, היה הולך זועף והיה דומה לנושא האבוקה שלפני ארון המת, בלוותו אותו למקומו הנצחי. וכי הוא לא היה נושא אבוקה שכזה וקובר מתים, זה האיש שראה כל כך הרבה מסֻבלים ביסורים, חולים ומתים? לא נדבר ע"ד אלה שהוציא לקבר מכלא ראווילין, גם במשך שלש שנות עבודתו בשליסלבורג הספיק להוציא לאחורי הגדר 12 איש, שמתו מדלדול הכחות, מיסורים מוסריים, ובהחבא קבר אותם, באותו המקום שבשנת 1818 הוצבה מצבה, להערצת שמות הנפטרים. במשך שלש השנים הללו הספיק להביא לידי מיתת יריה את מינאקוב, את מישקין, ולתליה – את רוהצ’יב ואת שרומבג בשנת 1884; את אוליאנוב, שיבירוב, אסיפאנוב, אנדריושקין וגֶנֶרַלוֹב בשנת 1887. ובאותה השנה גמר בחזיונו של גרצ’בסקי. היש עוד להתפלא שאת הפקיד הנאמן הזה, העבד האמתי של הממשלה הצַרית, אחז השבץ בשמעו, כי הרחיקוהו ממשמרתו בעד התרשלותו כי נתן האפשרות לגרצ’בסקי לעשות מגופו אבוקה חיה?
האיש הזה היה חומד כסף, וכנראה ידע גם לגנוב. בשביל כל אחד ואחד מהאסירים למזונות יומו היה נִתן מאוצר המלוכה עשר קופיקות. קשה מתקציב שכזה לחסוך ולאסוף הון ולבנות היכלים. אך אפשר היה למצוא מקורות רוחים אחרים, אם בשביל לשמור על איזו עשרות אסירים הפקידו 360 שומרים. איך שיהיה אצל סוקולוב צמח ועלה בפטרבורג בית חומה. יחד עם זה הוא היה קמצן מופלג. בשנת 1907, זאת אומרת עשרים שנה אחרי שפטרו אותו, יצא מהדפוס בפטרבורג הכרך הראשון – גלריה של אסירי שליסלבורג. הוא נמצא באוצר הספרים של עריכת “רוסקוייא בוגאטסטווא”, שמה בא סוקולוב ובקש את הכרך ההוא. איני יודעת באיזה אופן באו בשיחה עמו, וסוקולוב אמר כי הוא מתענין במה שכתוב בספר הזה, יען כי פוליבנוב בזכרונות שלו ע"ד הראווילין האלכסיי כתב על אדותיו (על סוקולוב) הרבה דברים מיותרים. כשנודע לו שהכרך מחירו שלשה רובל, משך ידו מלקנותו – יקר הוא.
נובורוסקי נאסר בשליסלבורג כחצי שנה קודם שפטרו את סוקולוב, ואחרי שיצא נובורוסקי, רצה להתראות עם התלין הזה. בקוותו להוָדע על ידו על דבר גורלו של ניצ’אייב ואלכסנדר מיכאַיילוב שמתו בראווילין, ואיש לא ידע איך היה סופם. אבל לא הצליח לדבר עמו, ומהרה מת סוקולוב. אך זכרונו חרות על לב אלה שהיו מסורים בידו, ואפשר לקוות כי יזכרוהו גם כל אלה שיתענינו לדעת את הסוף של המלחמה של חברי “חפש העם” נגד העריצות של ממשלת היחיד, שרשום על דפי ההסטוריה של מבצר שליסלבורג.
פרק תשיעי: הצום (1889). 🔗
עברו שתי שנים מעת שנכלאתי בקרצר. בשנים הללו היו הרבה ימים של ערבוביה, ימים חסרי צבע, עד שאין הזכרון יכול לספר עליהם כלום. היו ימים שהייתי מתחבטת בהם בכל נפשי ולבי געש, והיו ימים שבהם היה הלב רק דוה וכואב בכאב חרישי. היו איזה נגישות עם האדמיניסטרציה ואיזה עובדות פחות או יותר חשובות בחיי המאסר.
אך אני אספר רק על המחאה הקולקטיבית שלנו בצורת צום לתשעה ימים.
כמו את כל המוסדות הממשלתיים, כך גם את המאסר שלנו היו הפקידים הגבוהים מבקרים מזמן לזמן. לפי הרגיל היתה פעמים בשנה בקרת ותמיד היתה בקרת זו מפריעה את מנוחתנו ומרגיזה את נפשנו. בחד־גוניות שלנו, שבה נמצאנו, כל הפרעה של סדר היום היתה קשה מאד. מה שקלקל את הנורמה הרעיש את הלבבות: העצבים המתוחים גרמו לכאב ראש, וזמן רב לא יכלו לשקוט.
אחת אחר אחת נפתחו דלתות התאים, נשמעו קול צעדים במסדרון ושאון קולות. עוד מעט ויכנסו אליך. יכנסו רבים ביחד בלוית ז’נדרמים זרים ורחוקים, או אויבים שאינם יודעים אותך, ישאלו מה שהוא, יגעו במגע גס למה שמכאיב ביותר. קשה לשמוע את השאלות האופיציאליות שאַתְ ממהרת להשיב עליהן במבוכה: “הן”, “לאו”. והז’נדרמים שעומדים מתוחים כנימי הכנור בעמדם על צדי הפקיד המבקר, מביטים עלינו בחשדנות וכאלו מכינים את עצמם להגן נגד התנפליותינו על האדון המבקר.
והנה יצאו והלכו, והאסיר, שרוחו התעוררה ורגשו התחדד ע"י הישיבה בבית האסורים, מתחיל להתהלך הנה והנה בתאו, ברצותו להשקיט את סערת רוחו.
הה! הבקורים הללו! הבחינה הזאת! הם כאלו מתפרצים אל תוך הלב…
ובכל פעם, כמו שנהוג בכל מוסדות הממשלה, היה ידוע מתחילה ע“י ידידים טובים מגלי סוד, שעתידה בקרת להיות. הפקידים ידעו והכינו את עצמם אליה, בשנים הראשונות בסוד ואח”כ יותר ויותר בגלוי.
כך גם בפעם הזאת בסתו 1889 המשגיח פיאודורוב כבר ידע מראש, ובבקרו כל החדרים אחד אחר השני, אמר לנו: ספרים יתרים אל תשאירו מונחים בגלוי: השיבו אל הספריה או החביאו.
הוא חשב ע"ד הספרים שהבאנו עמנו כשנכנסנו אל המבצר ואחרי השתדלות רבה נתקבלו אל הספריה. אפשר מאד שהרשימה של הספרים לא הובאה לעיני הפקידות שבפטרבורג.
העצה היתה טובה וכולנו מהרנו לעשות עצתו, מלבד אחד…
הדירקטור של הדפרטמנט של הפוליציי פ. נ. דוּרְנוֹבוֹ עבר בשלום את תאי האסירים והנה נכנס אל האסיר Ν 28, סרהיי איבנוב, ועל מטתו מונח ספר. דורנובו מרים אותו ומביט בו. הוי, הוי! הסטוריה של הריבולוציה הגדולה הצרפתית של מינְיֶיה!…
ובצאתו הביע תמיהה להמשגיח ולהקומנדנט, שספרים כאלה נתנים לקרוא בבית האסורים. אח"כ פקד לבקר את הקטלוג של הספריה ולהוציא משם כל הספרים שיש בהם משום מדיניות וצבוריות.
אז נחרמו 35 ספר של הספריה הקטנה שלנו, שהיא לבדה החזיקה בנו את עבודת המוח. אלה היו הספרים שאנו הבאנו אותם עמנו, האוצר היותר היקר שנשאר לנו. האבדה הגדולה המוסרית הזאת הביאה לידי התרגשות גדולה את כל האסירים.
לפני איזה זמן מצאו האסירים, שהיו צמאים מאד לנהל שיחות עם חבריהם, שצנורות המים אינם נבדלים לכל חדר וחדר בלבד, ורק בארבעה מקומות נפרדים הם. וכשהאסירים הריקו אותם, היו האסירים של החלק הנפרד יכולים לדבר איש עם אחיו דרך הצנורות, כמו שעשו בפטרבורג בבית האסורים המוקדם, והנה במקום הספרים19 הנגזלים באה אפשרות לשוחח איש עם חברו. וכך נוסדו אצלנו ארבעה מועדונים (קלובים), שאותם אפשר היה לקשר ע“י דפיקות – תחבולה אמנם לא מעולה, אעפ”י שבימי פיאודורוב לא נענשו בעדה.
כשנודעה הגזרה ע"ד החרמת הספרים, התחילו להתיעץ מה לעשות. כלנו החלטנו שלהשאיר את הדבר הזה בלי מחאה אי־אפשר: הספרים היו מועטים, לקנות אותם לא יכולנו, ועכשיו מהספרים המעטים הללו הוציאו כל מה שיש יותר יקר ביניהם. אם אנו נכנע בלי מחאה, מי יודע אם לא יקחו גם את השאר.
למאן לצאת לטיול! את האפשרות לשאוף אויר צח ולוּ אפילו שעה אחת ביום, לשבת סגור תמיד בלי סוף… ומה יהיה אחר כך? אחרי ענויים רבים ואחרי שנבוא לידי הכרה שכל זה לא הועיל כלום, לצאת בבושה מהכלא שוב לטייל… לא! המחאה צריכה להיות אמנם פסיבית, אך לא לזמן ארוך כל כך ויותר רצינית, אמרו אחרים – ביחוד עמדתי אני על זה – נתחיל לצום, לא שלשה, ארבעה ימים, אלא לצום עד מות. יהיה לא רק קרבן אחד, ימותו, ימותו רבים. אך אנחנו נגן על זכותנו להשתמש בספרים, שרק הם מקילים את קיומנו.
היו בדבר הזה דעות שונות. אלה היו בעד מאון לצאת לטיול – והם הרבים (ביניהם היתה גם ליודמילה) והמיעוט היה בעד הצום. המיעוט (חמשה חברים) החליט להתחיל בצום מבלי לשים לב להחלטת הרוב.
בזה עשינו משגה גדול. אני עמדתי על טעותי רק אחרי הרבה שנים (בעת שצם קרפוביץ בשנת 1901). אני הבינותי שאין לעשות מחאה אם אין הסכמה בין כל האסירים, או אם אחדים אינם רוצים בזה. הדבר הזה אסור לעשות מפני שיש כאלה שהם נמשכים לצום למרות רצונם. קשה לחבר שלא לצום בראותו חבריו צמים בשביל להשיג את מטרתם. אם החבר מסכים או לא מסכים, ביום קודם או ביום מאוחר רגש החברות וההשתתפות בצער יכריחהו להשתתף גם במחאה. אך אז אי אפשר להיות בטוח שכלם יתמידו במחאתם, ולפי דעתי אין להתחיל בצום, אלא אם כן להמשיך את המחאה עד גמירא. אך לסחוב אנשים למרות רצונם למות רק מרחמנות למי שקבל על עצמו לצום – כל איש שמכיר בדבר הזה לא יעשהו בשום אופן. תמיכה זמנית וחרטה אחריה מביאות רק לידי אי־הצלחה.
לצערי אז לא חשבתי על אדות זה ולא הבאתי בחשבון את מצב הרוח של החברים האחרים, עד כי הייתי נרגזת בשמעי כי אין אחרים מסכימים. חשבתי את התנגדותם לחולשה וכעסתי על שרגש שמירת הקיום מדבר מתוך גרונם. “הם אינם רוצים לסכן את נפשם, וצריך לסכן, כדאי לסכן”, חשבתי אני.
תוצאות הנהגתנו היו עגומות ביחוד בשבילי.
כשהתחלנו לצום אז גם אלה שלא הסכימו תחלה, השתתפו עמנו. נגלה אח"כ שהם החליטו בסוד ביניהם להתנגד כל זמן שאפשר, ואם נתחיל אנו, אז גם הם יעשו כמונו20.
כך באו לידי הסכמה כמעט כל האסירים. נמנע רק לופטין שלא השתתף אף פעם במחאותינו והיה מתנגד פרינציפיוני לכל מעשה כללי ומשותף, אחרי שבבית האסורים אי אפשר לשוחח ולבוא ביחד לידי הסכמה. אנטונוב היה מתנגד למחאה פסיבית, אם מחאה – צריכה להיות אקטיבית. אַשֶנְבֶרנר הודה בגלוי שהוא מפחד פן לא יוּכל לסבול עד הסוף. גם וסיליי איבנוב ומנצ’ורוב לא הסכימו לצום ולא השתתפו עמנו בגלוי. ואולם שניהם היו מקבלים את האכל רק לפנים, והשליכוהו לבית הכסא. הם פחדו פן לא יוכלו לסבול ויתחרטו, ובחרטתם הגלויה יביאו נזק לדבר הכללי.
במחלקה ששם ישבתי אני, היו יורקובסקי, פופוב ומרטינוב שוכבים תמיד על מטותיהם ולא דברו איש עם חברו. אך במחלקה שהיתה שם ליודמילה שם היו תמיד שאלות איך כל אחד מרגיש את עצמו. אחרי ימים אחדים אצל האחד היתה הסתובבות הראש; השני לא היה יכול לעמוד על רגליו. אצל בוצ’נסקי היתה הקאה עם דם. ואעפ"י שהדבר הוא חסר טעם, בכל זאת הזמינו אליו את הרופא נארישקין. ההוא ענה מענה נכון, שמוזר הוא לרפא בני אדם שמענים את נפשם בצום, ולא רצה לתת רפואה.
המקרה עם בוצ’נסקי היה ביום התשיעי לצומנו. אחר כך הציע אחד משכניו לחדול מלצום, ורוב היושבים בצד צפונית מזרחית של בית האסורים הסכימו עמו. פופוב הודיעני על זה ואמר אחרי שהרוב החליט כך, גם הוא יחדל מלצום.
מרטינוב איש בריא וחזק לא היה יכול לסבול את הצום ומיום השלישי ואילך היה אוכל. אנכי בקצוניותי הפסקתי עמו כל היחסים.
סטרודבורסקי שאמר כי הוא רוצה למות כסֶנקַה ע"י פתיחת עורק הדם, עשה נתוח זה באופן לא מוצלח. הז’נדרמים הרגישו בדבר והוליכוהו אל בית האסורים העתיק. שם, כמו שאמר בעצמו, גבר עליו חפץ החיים והתחיל לאכול.
נשארו רק אני ויורקובסקי. הוא הודיעני שיעשה כמו שאני עושה. ואנכי השיבותי כי הנני רגילה תמיד להמשיך כל דבר עד סופו. החלטת הרוב אינה יכולה לשנות את דעתי. והנני נכונה להמשיך את המחאה.
הנסיגה לאחור של החברים היתה מכה כבדה. כמובן רגש הבדידות והעזיבות היה קשה גם כשהוא לעצמו, אבל כאן היה עוד דבר שהיה מכאיב ביותר. לפני חמש שנים נכנסתי לבית האסורים הזה בהביאי הנה ממקום החפש מושג אידיאלי ע“ד הריבולוציונר בכלל וע”ד הקולקטיב הריבולוציוני בפרט. ע“ד הריבולוציונר, שאינו נסוג אחור לעולם, היה לי לדוגמא ז’יליאבוב, פרולינקו ושאר חברי הועד. ע”ד הקולקטיב הריבולוציוני היה לי לדוגמא, במה שנוגע לאחדות, הועד הפועל של “חפש העם”. עכשיו לכל אלה שעמדו בראש בא הקץ. בא הנסיון והוא דכא אותי לעפר. כאן – כולם היו ריבולוציונרים. והם דברו בפיהם שמוכנים למות, דברו ע"ד קרבנות, להביא את המחאות עד גמירא.
ומה היה? האם דברו אמת או לא? האם רמו את עצמם או רצו לרמות אחרים? אך את מי? אולי את הפקידות, שידעה ע“י הז’נדרמים מכל מה שנדברנו בינינו בקול רם ע”י הצינורות, והדבור היה רק דימונסטרציה בכונה להשפיע על הפקידות? האמנם אלה היו רק איומי שוא, והמדברים ידעו תחלה שכאן לא יבוא המות ואיש אינו מסכן את נפשו למחאה זו? ולמה אם כן לא הודיעוני החברים בראשונה על אדות זה?
אכן, אם זה היה רק קומדיה הלא אינה נותנת כבוד להריבולוציונר: הוא אינו צריך להוציא דבור חנם אפילו בשביל אויביו.
ואם דבריהם וכונתם היו רציניים, הנה הנסיגה לאחור היא חולשה, חסר התקיפות להביא לידי גמר מה שהיה במחשבה תחילה לגמור, וחברי הלא היו תקיפים, היותר תקיפים מכל מה שהיו ברוסיה. אם לאו – לא היו עושים מה שעשו בחפש, בעת שלא היו עוד קבורים בקבר אבנים זה. – כן, הם אנשים תקיפים וצריכים להיות תקיפים.
ובכל זאת הם דברו ולא עשו.
זה היה יאוש מר שמלא את לבי קצף. ביחוד גדלה חמתי שהראשונים שהתחילו לדבר ע"ד הפסקת הצום היו אלה שהתנגדו לו לכתחילה. חשדים לא צודקים עלו על לבי ונדמה לי אז שכולם שנואים לי. אצלי בחיים נשארו רק אלה החברים, והחברים הללו, אחרי שהמירו דעתם היו לי לזרים. אני האמנתי בהם, האמנתי שהם נאמנים, שיש להם רצון חזק, והנה לפני לא קולקטיב מאוחד אלא אישים נפרדים, חלשים, מתנועעים אל כל רוח, שיכולים גם לסגת אחור, כמו שעושים אנשים פשוטים.
במחשבות כאלה נהפכה נפשי בקרבי. הצום ארך הרבה זמן וביחד עם זה החלטתי להמשיך אותו עד הסוף. אחרי כל מה שסבלתי, נוח היה למות, מאשר לחיות. שאפתי אז בכל הויתי למות.
כן, אנכי אוסיף לצום עד שיכלו כחותי. אנכי אגמור מה שהתחלתי. אם הם נסגו לאחור – זהוּ עסק שלהם, ואני מה שהחלטתי אותו אקיים.
והנה בזמן שהרצון החזק כבר עבר את הגבול שמשם אי־אפשר לסגת אחור, אחרי שלא נשאר לי כלום, ממה שהייתי רוצה בו, מלבד לעזב את החיים, להתרחק מהחיים השפלים, העלובים, הביאו לי שני החברים עוד מכה חדשה.
בשביל בעל רצון, המכיר בהכרה גמורה מה שהוא עושה והחלטתו ברורה, לאיש שכזה אי אפשר שיהיה עלבון יותר גדול מאשר התערבות מן הצד, שאינה נותנת לרצון לעמוד בתקיפותו, התערבות המשברת את הרצון. ההתערבות הזאת, השברון הזה בא לשעבד את תכנו הרוחני של האדם, לבטל את זכותו האורגנית להתנהג על פי שכלו הוא, לשמור על האינדיבידואליות שלו, על הצורה העצמית שלו.
והחברים רמסו את החלטתי, שברו את רצוני.
אני ויורקובסקי הוספנו לצום, והנה פופוב וסטארודבורסקי, כל אחד לבדו, מבלי לבא זה עם זה בשיחה, הודיעוני: אם אני אמות, אז ישימו הם קץ לחייהם.
זה היה אונס רוחני, שהביא אותי לידי קצף נורא. האמנם! אלה הגברים שמתחילה נועצו עמי ואח"כ, מבלי שאול את דעתי, נסוגו אחור, ועכשיו הם דורשים ממני שאעשה גם אני כמוהם. אהבת עצמם של הגברים הללו אינה יכולה להרשות שאשה תהיה יותר ישרה ותקיפה מהם. הם מתביישים, ולפיכך רוצים להעביר גם אותי על דעתי ולהעמידני על אותה המדרגה, שהם עומדים עליה. הם לא רצו למות, ולפיכך הם מכריחים אותי לחיות!…
אפשר שהייתי צריכה להתיחס בצחוק אל ההודעה שלהם ושלא להאמין בדבריהם. אבל היה בדבריהם מה שהוא שהכריחני להאמין, ואני האמנתי. מה היה לי לעשות? לא הייתי יכולה לגרום מיתה לשני אנשים שהראו שהחיים יקרים בעיניהם, שהם חפצים בחיים. לא, אנכי לא אסחב אותם למרות רצונם אל הקבר… איני רוצה שימותו לא בעד צרכי הכלל, אלא בשבילי בלבד.
ואני חדלתי מלצום, אך עשיתי זאת מיאוש גמור. ברגע ההוא נבדלתי מכל החברים ונדרתי נדר, שעל אודותיו הודעתי להם, כי מהיום והלאה אנכי נפרדת מהם ובשום מחאה רצינית, ואפילו לפי החלטת כולם, לא אשתתף; אני אמחא – אבל אמחא לפי רצוני בלבד, לפי הבנתי, כי הצום שלנו למדני לדעת, כי אין שני אנשים שיהיו שוים בדופק שלהם. מכאן ולהבא אני אלך לי בדרכי, אחליט בעצמי מה שעלי לעשות ואיך לעשות.
בכל חמר הדין הייתי מגנה את היחס של לופטין לכל מחאותינו הקולקטיביות כשהחלטנו למאן מלהלוך בשנים ומעבוד בגנה, מחאת שֶבֶקו בעד הגסות, בויקוט נגד האופיצר הממונה על חדר המלאכה. מחסר נסיון חשבתי שאפשר לבא במאסר לידי הסכמה ע“י שיחה בין כל החברים. ואולם היאוש והיסורים שהביא לי גמר הצום זה היה רק מפני שבאמת אי אפשר היה שם לשפוט על כל פרטי המחאה עם כל החברים ביחד ולדעת את דעות וכוונות כל אחד ואחד. אעפ”י שהרוב היה נגד הצעתי, לא רק להמנע מטיול אלא גם לצום, ובכל זאת חשבתי שברגע המחלט הם נלוו אלי מהכרתם ולא מאשר רחמו עלי. אנכי לא ידעתי, שהחברים – כמו שספר לי אחר־כך מורוזוב – דברו ביניהם: “ויירה תצום, איך נשאיר אותה לבדה?”
לא נודע לי גם מה שחשוב ביחוד: אם היתה החלטה אצל החברים לצום עד גמירא? אצלי היתה החלטה כזו מבתחלה; אנכי שמעתי מפי פופוב, סטארודבורסקי, יורקובסקי ומרטינוב שגם הם החליטו כך. אנכי שמעתי אותו הדבר כשדבר פופוב עם חבר ממחלקתה של ליודמילה, ובטעות יחסתי לאחרים אותו כח ההחלטה שהיה אצלי. ואולם לפי עדות מורוזוב ונובורוסקי, שֶבַלִין ופאנקראטוב, שחקרתי מפי כל אחד ואחד מהם לבד, – לא היתה לכתחלה בלבם גם אצל אחד מהם החלטה שכזו. וכמו שאני חושבת עכשיו – גם אצל השאר לא היתה החלטה שכזו. השאלה מתי יחדלו מלצום לא נפתרה אצלם בתחלה. לפי מצבם בעתיד כן יעשו. אם הייתי יודעת זאת באותו הזמן, אז, הייתי הולכת בעינים פתוחות, ואם לא הייתי חוזרת מדעתי ע"ד הצום, לא הייתי דורשת מאחרים מה שלא הבטיחו.
האם צריך להגיד כי התוצאות הפוזיטיביות של התענית לא היו מוצלחות? הספרים לא הושבו לנו אז, והפקידות לא הצטערה כלל מענויי נפשנו בצום.
התוצאות היו גם אי אלה חומרות. באחד הימים שבהם עוד צמתי, בקר אותנו הקומנדנט שנמנה מחדש – דוברודֵיֶיב, שנשאר במשמרתו רק חדש אחד. הוא קרא לפנינו פקודה שכל הכספים שלנו שהבאנו עמו, נחרם ויוּשב לקרובים21. ואולם קצת לפני הכרזת הצום היה אצלנו היתר מהפקידות להשתמש בכספנו המעט בשביל הגדלת הספריה. בחלק מזה כבר השתמשנו. מורוזוב קנה את ספרי רֶקְליו. שאר החברים לא הספיקו עדיין להשתמש בהנחה זו, והנה הָחֳרם הכל.
כך נגמרה ההסטוריה של הצום בבית האסורים, שגרמה לכלנו הרבה יסורים והציגה אותי על פי האבדון. הקטסטרופה המוסרית שנתיסרתי בה, הדיחה את השלוה והשקט ששררו כבר בקרבי בזמן שהייתי נכונה למות. נפשי סערה עד מעמקיה והרבה שנים היו צריכות לעבור, עד שיתחזקו כחותי הרוחניים. והזכרונות ועקבות היסורים ההם עודם בקרבי גם עכשיו.
במשך תשעת הימים שבהם לא בא אכל אל פי לא הרגשתי שום ענוי. אנכי גם לא הרגשתי רעב, תחת שאחרים, שהיו יותר בריאים ממני ופחות עצבניים, התחילו עוד ביום השני וביום השלישי להרגיש יסורים גדולים. מרטינוב הבריא לא היה יכול לגמור אפילו שלשה ימים. אצלי לא היה שום תאבון לאכילה ולא הרגשתי בקרבי שום דבר אי נורמלי, הייתי שוכבת לי בשקט על מטתי וקוראה בספר. ראשי היה רענן לגמרי, ובענג קראתי את חזיונות מולְיֶיר בצרפתית. קראתי וצחקתי להרפגון ושיחתו עם הטבח. וביחוד עִנְיֵן אותי “העירוני בחבר האצילים”. רק החולשה נהגה אותותיה מזמן לזמן ואחרי תענית של תשעה ימים בעשותי איזו תנועה חשכו עיני כמו שהן חשכות אחרי שכיבה ארוכה. באפן שכזה הַחֲלָטָתִי להמשיך את הצום לא דרשה ממני התחזקות יתרה ולא התאמצות; מצד זה היה מצבי הרבה יותר טוב ממצב שאר חברי, שהיו במצב נפש אחר מאשר הייתי אני. אפשר מאד כי מפני שלא הרגשתי שום כאב פיזי היתה החלטתי כל כך שקטה ולא נכנעה. אך אם בימי הצום לא סבל גופי יסורים רבים, אבל התוצאות היו נוראות: לא אדבר ע"ד מצב הרוח, כל שיטת העצבים שלי נתקלקלה. המרכזים המושלים במוח חדלו ממלא תפקידם. רצוני בכִוונים שונים לא רק נחלש, אלא נעלם לגמרי. הרפלקסים של השמע התגברו עוד יותר עד המדה שאין למעלה הימנה. כל צליל שנשמע פתאם לא רק הביאני לדי רעד, אלא שהוציא מקרבי צעקה ואחרי איזה זמן בכיה. אינני יודעת אנה היתה מוליכה אותי התרסקות זו, אך שמעתי מה שדבר לופַטין על אדותי (את הדברים הבאתי בפרק השני) והם חזקו את רוחי.
תפקיד צבורי! חובה צבורית! האמנם כאן, מעבר לחיים עוד ישנו בשבילי תפקיד צבורי? וכי אני דרושה למי שהוא ואני שייכת לא רק לעצמי, אלא גם לחברים? הצבור – חשבתי בלבי – כבר השליכנו מתוכו. החיים – נשאוני ונטילוני מעבר לירכתי הספינה… האמנם עוד יש לי תפקיד?
תפקידי הצבורי נדמה לי כבר נגמר, לא נשאר כלום. את התפקיד הזה חשבתי עוד בהיותי חפשית שהוא מינימלי ולא עלה על לבי ששמותינו יהיו נזכרים. נדמה לי, שאנו כל כך רחוקים מהמטרה עד שהתקופה שאנו חיים בה היא עודנה תקופה גיאולוגית, שאותנו, חברי “חפש העם”, אפשר להשוות עם היצורים הקטנים, פורַמיניפֶרים מיקרוסקפיים, שבכל יום תמיד, שנה אחר שנה, במותם ירדו אל תהום הים, ובמשך תקופות ארוכות מגופותיהם נעשו שכבות עצומות של סיד. כל אורגניזם כשהוא לבדו אי אפשר כלל לראותו בלי מיקרוסקופ, קליפה קטנה שאין לה שום ערך, רק הכל ביחד – השכבה של סיד היא רבת כח, שממנה הרים נוצרו.
כשהתבוננתי בדברים ששמעתי (מפי לופטין) הרגשתי והאמנתי, שעוד לא מתי בשביל כל אלה שנמצאים מחוץ לגבול הגדר של הכלא. המבצר כאלו נתרחב, ועיני היתה צפויה למרחק, למרחב ההוא, ששם הייתי מלפנים ושבשבילו אני צריכה להשאר על גבַה ידוע.
פרק עשירי: ברכת־אם. 🔗
בין החפצים היקרים לי יש פסל זול של פֿרפֿור. בו ברכה אותי אמי, לפני הפרדי ממנה, אחר המשפט, ואותו אני שומרת יותר מהכל. אותו לא גזלו ממני בשליסלבורג, הוא היה עמדי. ממנו אינני נפרדת גם כעת.
על צדו האחד מצויר בציור פשוט אדם הכורע ברך לפני תמונת אם האלהים. ועל הצד השני כתבת – “אם האלהים, שמחות פתאומיות”.
ובברכה אותי, אמרה לי אמי: "אפשר שגם אליך תגיע “שמחה פתאומית”.
על אודות מה חשבה אמי בהוציאה משפתיה קודם הפרידה דוקא את המלים הטובות האלה ולא אחרות? על אדות שנוי המזל, על אדות שמחת ראיון עמה? או בברכתה חשבה לחזק את לבי? להכניס בי את הרעיון שגם בשעה שהחיים יעיקו עלי מאד – אי אפשר שיהיו נעדרי שמחה לגמרי?
שנה עוברת אחר שנה, והשמחה, שמחת ראיון עם אמי, לא באה. ובלכתי הלוך והתרחק הלאה והלאה, מבלי הבט אל אשר לפני, הסבותי עיני לאחור – בכל מה שנעשה בפנים בית האסורים, בקשתי למצוא אם נאמנו דברי אמי בברכה אותי ושעל אדותם הזכירני תמיד הפסל אשר עמי.
ההיו “שמחות” בשליסלבורג?
כן, היו. לולא היו, האפשר היה לסבול ולחיות?
בשנים הראשונות, היותר קשות למתחילים, היו שמחות בקשרי שיחות (ע"י דפיקות) עם החברים. דרישת שלום קלה ע"י דפיקה בקיר, שיר שנמסר גם כן בדפיקות, ברכה ליום הולדת, שורות אחדות מלטפות בפתקא, שנשלחו בסוד, בספר: מה הָמָה ועלז אז הלב!
אך היו בתוך השמחות הללו גם טפות מרות שהביאו לידי הזלת דמעה. הן עוררו בשעה שכדאי היה שלא להעיר; להזכיר בשעה שהיה יותר טוב שלא להזכיר.
עברו שנים והביאו שמחות בלי תערובת. השמחה הראשונה היתה – הבאת עתון.
אופיצר אחד רם הקומה ויפה התאר היה ממונה על חדר העבודה שעבדנו בו בבית האסורים העתיק. שם השכחנו בהלמות הפטיש את הזכרונות ע"ד אלה, שמלפנים התענו כאן בדומיה.
פעם, בשעת העבודה, בא האופיצר עם עתון ביד, ואחרי שקרא בו, הניחו מן הצד, אפשר שעשה זאת בכוונה, שמי שירצה יוכל בעברו לקחתו ולהעלימו. וכן היה. העתון עבר מיד ליד את כל בית האסורים.
ננסן, שנאסר על ידי גלידי הקרח בדרכו אל הציר הצפוני, סטנלי שסלל דרך בין יערות עד באפריקה המרכזית, לא שמחו יותר, בראותם עתון בא אליהם, כמו ששמחנו אנו האסירים בין קירות המבצר.
בעתון היתה כרוניקה של החיים הפנימיים, יבשה, מנופה ע“י הצנזורה. נראה לנו, כי בכל הזמן לא עלה במולדת השוממה גם שיח אחד, גם נטיעה אחת. אך שם מצאנו מאמר ע”ד גרמניה ולבנו רחב…
בקשר עם חפצו של וילהלם לקרוא אסיפה אירופית כללית ע“ד חקי הפועלים, נאמר בעתון, שהוסרו החוקים המיוחדים נגד הסוציאליסטים, שיצאו אחרי ההתנקשות של הֶדֶל ונוֹבילינג. ושם נאמר עוד, כי התנועה הסוציאליסטית, בצאתה ממאסר הסודיות, נתפשטה בכל רחב הארץ. בשמחה רבה קראנו ע”ד המיטינגים והקונגרסים, ע“ד התפתחות הספרות הסוציאליסטית, ע”ד צמיחת המפלגה הסוציאלדימוקרטית.
ויהיה נא זה אפילו בגרמניה ולא ברוסיה. אנחנו, בתור סוציאליסטים, שנתחנכנו תחת דגל האינטרנאציונל, יקרים וקרובים היו לנו עניני הפועלים שבכל הארצות.
אנו היינו ששים ושמחים. קירות בית האסורים כאלו נגוזו. לרגע באה קרן אור, רוח החפש נשבה עלינו.
השמחה השניה – הספר.
הספריה של בית האסורים היתה מצערה מאד. רק 160 ספר, שמהם היו איזה ספרי מוסר והשאר היו ספרים ישנים משנות הארבעים, מסעות וכדומה, שכבר קראנו את כולם…
בשנת 1894, כשהעיק עלינו מחסור הספרים, עשיתי נסיון לצאת מן המיצר ופניתי אל הקומנדנט גַנְגַרְט בבקשה לקחת בשבילנו אבונמנטים אחדים באחת הספריות שבפטרבורג, באופן שהז’נדרמים יוכלו לקחת בשבילנו מהספריה הפטרבורגית – ספרי קריאה ומכשירי למוד ולהביא אלינו.
לא הייתי כלל בטוחה שיעשה את בקשתי, שיהיה קשר בין מקומנו המכושף ובין מוסד חפשי. ואף על פי כן הקומנדנט אמר: טוב. אני אעשה כדבריך.
כעבור ימים אחדים קבלנו קטלוג ואחר כן ארגז מלא ספרים לפי מה שבחרנו.
השמחה היתה רבה מאד!
הספר הראשון שבא לידי היה ספרה של הגברת יאַנז’ול ע"ד אנגליה. הספר הזה גם אם היינו במצב נורמלי היה עושה רושם טוב, ובעד אסירה כמוני – היה מעין מים חיים, תגליה שלמה. ספר זה היה בעיני כמו איזה קונטרס אסור, שמגיע לידי אחד מן ההמון ופותח לפניו עולם חדש של מושגים.
רק במאסר ובאטמוספירה שלו המיבשת אפשר להגיע לידי מדרגה של שמחה שכזו בקראי ע“ד כחו הגדול של הטרֶד־יוניאן (חברת הפועלים) שבאנגליה, ע”ד השביתות שנגמרו בהצלחה, ע“ד ההתפתחות הגדולה של הקואופרציה האנגלית וע”ד התנועה בין האינטלגנציה האנגלית, שיסדה אוניברסיטאות עממיות ומושבות אוניברסיטאיות.
לחלקי העיר לונדון, מנצסטר וליברפול, שבהם יושבים הפועלים, נשאה האינטלגנציה האנגלית, כמו האינטלגנציה הרוסית בשנות השבעים, את אור הדעת והאהבה, – האם דבר שכזה לא חמם את הלב שנתקרר? נשכח בית האסורים, נשכחה הבטלה (מאונס) ונשכחה האישיות הפרטית – המדובר היה על דבר רעידת החיים, ע"ד נטיעות חדשות רכות שצמחו לטובת ההמון העובד.
בא העתון – נומר אחד – נצנץ ונעלם.
בא ספר, לרגע נפתחו דלתות בית האסורים – האיר ונעלם.
הדפרטמנט של הפוליציי גזר, שלא להביא ספרים מהספריה החפשית, אך מהרה בא מקור חדש להתאוששות ולחזוק. שוב באה שמחה.
למורוזוב נודע ע"י הרופא, שבפטרבורג יש מוזיאום נודד של מכשירי למוד עם קולקציות עשירות ממקצועות שונים של מדעי הטבע. הרופא גם הביא משם איזה קופסאות עם יצורים שונים שנתאבנו.
לוקשֶביץ, נובורוסקי ומורוזוב התענינו מאד במדעי הטבע. ואנכי זה שנים אחדות השתדלתי למלא במה שנוגע למדעי הטבע מה שהחסרתי בזמן שלמדתי רפואה בציריך. המחשבה הזאת, להשיג מהמוזיאום הקולקציות, הנחוצות בשביל למוד תורת הטבע, משכה אותנו והחלטנו להשתדל להשיג היתר. מורוזוב פנה אל גַנְגַרט, שתמיד היה נכון לעשות בשבילנו כל מה שאפשר. אך גנגרט אמר שבזה צריך לפנות אל הדפרטמנט של הפוליציי: לו בעצמו אין רשות להתיר.
איזה טעם יִמָצֵא לבקשה זו? מורוזוב חשב הרבה ואחר כך בא לידי המצאה: נחוצות לו האבנים מפני שהוא עסוק בחבור ע"ד בנין החמר.
טעם מוזר שכזה הפתיע אותנו. אנו צחקנו במלא פינו, וחשבנו שלא יצא מזה כלום. ובכל זאת… אותו הדפרטמנט שאסר את הספרים, התיר את האבנים.
מהזמן ההוא כמעט במשך ארבע שנים עשה הרופא בֶזְרוֹדנוֹב עמנו טובה שאין לשכחה, בהיותו המתוך בינינו ובין המוזיאום. פעם בכל שני שבועות היה מוליך ומביא לנו ארגזים שלמים עם כל מיני מכשירי למוד. לאט לאט היתה לנו האפשרות לבחון את הקולקציות העשירות של המוזיאום מגיאולוגיה, פליאנטולוגיה ומינרלוגיה; מכשירי פיזיקה, הֶרְבַרִיָה (צמחונה), מכשירים להיסטולוגיה וזואולוגיה. סוף דבר – השתמשנו בכל העשר שהיה במוזיאום.
לאט לאט בדרך “החמס” נתרחב ההיתר. הרופא התחיל להביא מהמוזיאום ספרי מדע וגם מענינים כלליים. המוזיאום התחיל להשתמש בנו כמו בכח עובד. הוא היה שולח לנו חמר טרי ומסר על ידינו לעַבְדוֹ. שלח לנו חמר במקצוע הרמשים (אנטומולוגיה), הצמח, הדומם ופקד עלינו לעַבֵד ולעשות קולקציות וצמחונות בשביל בתי הספר התיכוניים והעממיים.
גם אצלנו, כשאנו לעצמנו, היה חמר רב לצמחונה. בגנה שלנו נטענו מאות אחדות של צמחים שונים. ובקרקע של האי, שעליו ישבנו, היו הרבה מינים הרריים עתיקים. די היה להרכין את הראש בשביל לאסוף אבנים ממינים שונים בשביל קולקציה למינרלוגיה.
העבודה היתה רותחת אז בבית האסורים. עשינו כל מיני מלאכות בעץ ובאבן, בצמחים וברמשים וכל אלה הדברים השונים מִיְנו והניחו בארגזים ובקופסאות ובבקבוקים שונים ונשלחו על ידי הרופא למוזיאום.
היה מה לזכור מה שנעשה בשנים הללו. בכל יום נוצר איזה דבר חדש, היו שאלות קשות שעל פתרונן היה צריך ליגע את המח. העבודה בשביל המוזיאום קשרה בנימים את החיים עם המתים. הומעט הכאב מההכרה שאין בך עוד כל צרך, שאינך יכול להועיל עוד כלום. נשתתקה התוגה שאין לה סוף, שאין לה תנחומים, שהנך קרועה לגמרי מן העולם, שאין בשבילך עבודה צבורית, שאין מטרה ריאלית צבורית, איננה – ולנצח.
… אחר כך גזלו ממנו גם את זאת. יצא גנגרט, יצא בזרודנוב. היה מרד בבית האסורים… נתחלפו הסדרים. העבודה, שנתנה ספוק רוחני, נתלשה מהיד… שמחת הראיון לא נהיתה. ואף על פי כן הברכה נתקיימה: לא היה קיומנו משולל כל שמחה.
בפקעת השחורה של אבל וצער היו איזה חוטים שהזהירו כאור היום. היו שמחות – שמחות גדולות, שמחות פתאומיות, אותן שעליהן נבאה אמי, ושעל אדותן רמז לי תמיד הפסל שנתנה לי לזכרון.
פרק אחד עשר: הקומנדנט גנגרט. 🔗
הקומנדנט הראשון במבצר היה, כמו שאמרתי כבר, פוקרושינסקי. זקן רם הקומה ודל הבשר עם פנים חורים, משוללים כל צבע, הוא היה גם אדם חסר־צבע.
בכל חדש היה מבקר אותנו והיה שואל לבריאותנו ואם יש לנו מה שהוא להגיד לו. כרגיל, לא היה מה להגיד, ואם היה – איזו תועלת יש בהגדה זו? הקומנדנט לא היה יכול לשנות את הרז’ים של בית האסורים שלנו. הוא היה מתנהג עמנו בנימוס, אבל העובדה היא שבימיו היו הז’נדרמים מכים את האסירים, ולפי דבר מנצ’ורוב (הקומנדנט אמנם לא הודה לדבריו) עמד הקומנדנט בעת שהוליכוהו לקרצר והז’נדרמים הכוהו והוא ראה ושתק. חמש שנים שרת פוקרושינסקי בשליסלבורג. השנים האלה קשים היו בשבילנו, אבל לא היו קלים גם בשבילו: הוא יצא מדעתו, כמו שספרו לנו אחר כך, והסבה לזה כי הוא היה תמיד שרוי בפחד פן יבואו ידידינו וישחררו אותנו בחזקה. הוא לא היה נותן מנוחה לז’נדרמים והיה שולח אותם תמיד לעלות על החומה ולראות אולי באים להרעיש את המבצר.
בשנת 1889, מיד אחרי הצום שלנו, בא דוברודֵיֶיב, אופיצר של הז’נדרמים שנפצע באזנו במעשה קובלסקי באודיסה. אותו ראינו רק פעם אחת בבקרו אותנו ובקראו לפנינו את הפקודה שההנחה הקטנה שהיתה לנו לקנות ספרים בכספנו נשללה מאתנו.
אחרי דוברודייב מנו לקומנדנט את קוריניב, איש בא בשנים, גבה הקומה ופניו די סימפטיים.
הפגישה הראשונה שלו עמי היתה די אוריגינלית: בהכנסו אל תוך חדרי הושיט לי ידו בחן, קרא את שמו ואמר: אני הייתי פקיד בקַזַן וידעתי אותך. מהרה אחר שגמרת את האינסטיטוט ראיתי אותך בבית אספת האצילים בנשף, וחברי הראו לי עליך.
קוריניב, כמו שאמרו, היה שותה יי"ש. שקט ופסיבי, ומבקר את בית האסורים רק לעתים רחוקות ולא התערב בסדריו הפנימיים. אנו מהרנו להשתמש בזה ולכבוש בשבילנו איזה הנחות, והוא עשה עצמו כאינו יודע.
תחת שהשיבו פנינו ריקם בדבר בקשת ספרים, תחת מזון רוחני, הטיבו לנו בימי ממשלתו של קוריניב את המזון הגשמי. התחילו לתת לחם לבן וגם למסור לידינו תה וסוכר.
בימיו בשנות 1891–92 יסדו איזה חדרי מלאכה, שבהם השתמשו הגברים, ואני וליודמילה היינו עוסקות בחדרים בעשית ציורים במגרה בעץ.
עד שבא קורינוב יכולנו אני וליודמילה – שתי הנשים שנמצאו בכל המבצר – להתראות רק אחת עם רעותה, במקום שהגברים היו יכולים לטיל פעם עם זה ופעם עם אחר, וכל אחד היה יכול לבחור לו כטוב בעיניו, וסוף סוף היה מתראה עם 28–21 איש. חברים בעלי המצאה, בקשו ומצאו תרופה לבוא במשא ומתן גם עמנו. ולהשיג בשבילנו אותה ההנחה שהיתה להם, הם החליטו לפרוץ את הגדר המבדילה בינינו וביניהם. הם גנבו מחדר המלאכה את הכלים הנחוצים ועשו חורים בגדר הכפולה שביניהם ובינינו. מתחלה עשו נקבים קטנים. אבל אח“כ הוסיפו ע”ז ועשו אשנבים לא גדולים, שדרכם אפשר היה לדבר באופן חפשי.
הז’נדרמים והמשגיח פיאודורוב, התרגזו על בטול הבדידות, אך קוריניב עשה את עצמו כאלו אינו יודע כלום, אעפ"י שהיה לפעמים עולה על המצפה של השומר ומשם היה יכול לראות מה שנעשה על יד אשנב השיחות. ובאופן שכזה הכבוש שלנו נשאר בתקפו.
איני יכולה להגיד שהרגשתי בימים הראשונים את הטוב שהיה בכבוש זה. הכלא המיוחד כך השפיע עלי, שלאט לאט אבד ממני הצרך לשבת יחד עם אחרים. ידיד אחד או שנים היו בשבילי די. אך ליודמילה היתה תמיד דורשת רֵעוּת, והמאסר לא שנה את טבעה, היא אהבה את החבורה וכמו שאמרה בעצמה “להמצא ברחוב”. בזה היינו אני והיא שני הפכים לגמרי. היא היתה יכולה לשבת כל היום ולשוחח עם חברים, ולי היה קשה להפגש עמהם, והרגשתי בי רצון גמור לברוח מהם. לעתים קרובות הייתי מתאוננת לפני ליודמילה על הרגש הכבד שהרגשתי מהשיחות, שנראו לי בטלות לגמרי. אני הייתי רגילה כבר לשבת לבדד ורציתי לשתוק. אך ליודמילה בכל כחותיה השתדלה להוכיח לי שעלי להלחם בנפשי נגד רגש שכזה. היא קראה לו רגש חולני, לא נורמלי, והבטיחה שלאט לאט יעבור. הרבה פעמים פתתה אותי ועוררתני, בהשתדלה להקל לי לשוב ולהתאחד עם אנשים. לבינתה היתרה ולתמיכתה הידידותית אנכי חייבת לא מעט תודה שסוף סוף יצאתי מהמצב שאין לו שם אחר אלא פראות.
בימי ממשלתו של קוריניב הביאו שמה את סופיה גינזבוּרג וע"פ פקודת הדפרטמנט של הפוליציי הרחיקוה ממנו22 ושמוה בבית האסורים העתיק, וחדר המלאכה שהיה שם נסגר באמתלא שצריך לעשות שם תקונים. אך גינזבורג לא יכלה לשבת שם יותר מ 83 יום. על יד חדרה היה יושב שצ’דרין שיצא מדעתו ובשגעונו היה מרבה שאון, וזה הסב לה יסורים גדולים וב 7 ליאנואר 1892 שחטה את עצמה במספרים שנתנו לה לצרכי תפירה.
על אדות זה שהיא נמצאה בבית האסורים העתיק לא ידענו כלל וע"ד מותה נודע לנו אחרי עבור הרבה שנים (ע' Былое И. 51 הערת ניקולאייב).
מתוך שורת האנשים שבמשך עשרים השנה נתחלפו בתור פקידים בפקידות של הז’נדרמריה של שליסלבורג ובתור הקומנדנטים של המבצר, תופס גנגרט מקום מיוחד לגמרי. כמו שהשם צ’יטינסקי, הקומנדנט של קרפינסקי, שהקל גורלם של הדיקאבריסטים נרשם לברכה בהסטוריה, וכמו שם הרופא האאַז, ידיד האסירים של בית האסורים הבוּטירקי במוסקבה, כך ישנה הזכות לשמו של גנגרט לעמוד בשורה אחת עמהם. מלבד מה שכבשנו ע“י הקרבנות שהקריבו את עצמם מינאקוב, מישקין וגראצ’בסקי, ואח”כ ההנחות שקבלנו ע“י התאמצותנו אנו – הרבה ביחוד גנגרט לעשות לנו. הוא הסיר מעלינו את היד הנוקמת של הדפרטמנט של הפוליציי ומיניסטר הפנים. הוא הבין שאי־החפש, ההרחקה מהעבודה, אבדן כל היחסים המשפחתיים והידידותיים – זהו ענש כל כך חמור, שרק בקושי יוכל האדם לסבלו, ולהוסיף על זה עוד זהו כבר יתר על מדה. שהממשלה בקשה להנקם בנו, “חברי חפש העם”, בזה לא היה כל ספק. גם ניקולי הראשון לא היה ממית את אסיריו ברעב, לא דחף אותם אל הקבר ע”י נטילת כחותיהם לאט לאט, כמו שנעשה לנו (ע' בפרקים הראשונים). הם היו נוקמים ונוטרים – דורונובה, פלֶבה, שלנגד עיניהם היתה תמיד פעולת בעלי חפש העם נגד ממשלת היחיד ולא שכחו לנצח את כל מה שעשה כל אחד מאתנו.
כשנמנה גנגרט על פקודתו, בודאי שלא נעלמו ממנו האשנבים שעשינו בגדר. אך במקום לסתום אותם, הוסיף לנו טובה. לא רצה לקחת מאתנו מה שכבשנו מרשלנות הפקידות שהיתה לפניו, ועוד הצליח להשיג מהדפרטמנט של הפוליציי היתר לעשות במקום גדר סתומה – רשת של עץ. הוא נתן טעם לדרישתו, שע"י הגדר הסתומה אין האור יכול לחדור וזה מזיק לצמחים המסובבים קירות גבוהים. ובזה קבל הנחה, שהביאה לנו טובה גדולה. בחדרי המלאכה שלנו נעשו בימות והעמדנון בגנה על יד הגדר, ובעמדנו עליהן, היתה האפשרות לנו לא רק לראות איש את אחיו ולשוחח יחד, אך גם אפשר היה לנו, שלשה וגם חמשה ביחד, לשמוע איך שאחד קורא בקול מתוך הספר, כמו שעשיתי אני בשבתי יחד עם נובורוסקי ומורוזוב, או ליסד שעורים בשביל חמשה שומעים, כמו שמסופר להלן בפרק “צ’אַטוֹקוּאַ”. זו היתה רבולוציה אמתית בחיינו. בימי גנגרט חדלו הז’נדרמים להכות אותנו, כמו שהיו נוהגים בימי פוקרושינסקי. גנגרט אסר את ההכאות, כמו שאמר לנו בפני הז’נדרמים.
בימי גנגרט נתוספו חדרי המלאכה, עד שכל אחד מאתנו היה יכול לעבוד בכל יום בכל מה שמצא יותר נוח לו. בימים ההם בקשנו אני וליודמילה להתלמד מלאכת הנגרות, וכל אחת מאתנו קבלה חדר מלאכה. בימיו נרכשו שתי מכונות מצוינות למעשי חריטה. והגיע הדבר שבעלי המלאכה שלנו שלמדו מעצמם היו מקבלים עבודה מן החוץ בשכר, ועל ידי זה היתה אפשרות להטיב את המזון ואחרי איזה זמן, הודות לגנגרט זה, לקנות ספרים לספריה שלנו. – זה היה אֹשֶר.
בימי גנגרט נפתחו שני חדרי מלאכה לכריכת ספרים, ומי אם לא הוא, שמצא בזה סבה נכונה לתת לנו ספרים לקריאה, לפעמים קרובות ספרים יקרים, שהיה מוסרם לנו לכריכה, אחר כך גם ירחונים.
כעבור שתים או שלש שנים אחרי בואו אלינו יסד אצלנו מעין ממשלה עצמית – לבחור מתוכנו “זקן” מנהל, ובזה נצלנו מהתנגשויות תמידיות עם המשגיח ועם הז’נדרמים.
הודות לטוב לבו יכולנו להשתמש – אמנם זמן קצר: שנים שלשה חדשים – בספרים מהספריה החפשית שבפטרבורג, והודות לו היינו מנויים במוזיאום הנודד, כמו שמסופר ע"ז בפרק “ברכת אם”.
יארכו הדברים אלו הייתי רוצה לספר את כל המעשים הקטנים שעשה גנגרט לטובתנו ואהבת האדם שהראה במלחמתנו התמידית עם הז’נדרמים ודברי הריבות שהם מרובים מאד בבית האסורים.
באיזה אופן הצליח לעשות כל כך הרבה בשבילנו? האם זה היה תלוי בשנוי הטעם של הפוליטיקה הפנימית בעשרת השנים של מאסרנו? או שהיו לו קשרים רציניים בדפרטמנט הפוליציי והיה יכול מפני זה להתנהג חפשי ולעשות מה שהוא רוצה מבלי שאול את פי הפקידים הגבוהים?
ספרו אצלנו, שהוא קבל על עצמו את המשרה הזאת רק בתנאי שסדרי בית האסורים יהיו תלוים רק בו בלבד. אם כך היה או באופן אחר, אך הוא עשה הרבה מאד להקל את יסורינו, ואי אפשר לנו שלא להזכיר את שמו בלי רגש תודה. כי רק הוא עזר לנו להשאר בחיים ולשמור את בריאותנו, עד כמה שהיה אפשר בתנאים שלא היו תלוים ברצונו.
פרק שנים עשר: נ. ד. פוחיטונוב 23 🔗
הזכרתי למעלה, שבתוכנו היו אחדים חולי רוח. שצ’דרין, איגנטי איבנוב וארונצ’יק הובאו לשליסלבורג כבר במצב שכזה, שכרגיל היו צריכים להכנס לבית חולי רוח. קונאשביץ חלה ברוחו עוד בזמן שיחסינו זה לזה היו מוגבלים, ואי אפשר היה לנו להתבונן אל התפתחות מחלתו. אך פוחיטונוב!… פוחיטונוב חלה לעינינו, ואנו היינו עדים לסימני הפסיכוז הראשונים ואחר כך לחרבן הגמור של חייו הרוחניים.
הוא היה אופיצר לגדוד התותחנים, גמר את האקדמיה. ניקולי דנילוביץ פוחיטונוב נשפט במשפט אחד עמי. עוד כחצי שנה בטרם שנאסר, הצעתי לפניו ע"י דיגאייב שיקבל חפש לזמן ארוך או להתפטר ממשרתו כדי שיתמסר לגמרי לעבודה ריבולוציונית, כמו שדרש אז המצב הקשה של המפלגה.
פוחיטונוב מאן. הוא, בתור חשוד במדה ידועה, היה צריך להעשות לאי־לגלי, והרופאים פקדו עליו לנוח ונבאו מראש שסכנת השגעון צפויה לו.
וחברו בבית הספר ובהסתדרות, סרהיי דֵיגייב, מסר אותו למלכות.
בתור חבר להסתדרות הצבורית של חברת “חפש העם”, יצא משפטו למות, אך ע"י בקשה מלפני הקיסר נתנה לו חנינה ונשלח לשליסלבורג.
פוחיטונוב שהיה משכיל ומפותח, לא הצטין באנרגיה ולא בתקיפות האֹפי. הוא היה רך המזג, זקוק לתמיכת חברים ונוטה לאפיקורסות: הוא אהב את החיים ושמחתם. בהיותו די מפונק בלי כל נטיה קלה לסגופים, אפשר שבשבילו היתה הישיבה בשליסלבורג יותר קשה מאשר לאחרים: שם היו חייו מלאי יסורים וגמרו בקטסטרופה.
הכל יודעים שבבית האסורים המחשבה ע"ד החברים, שגם הם מעונים, שאתה מחלק עמהם גורל אחד – היא שסועדת את האסיר. אין ספק, שהמחשבה הזאת השפיעה גם על פוחיטונוב בשנים הראשונות לשבתו בשליסלבורג. ביחוד נגע עד לבו גורל הנשים, הדומה בקושיו לגורל הגברים. בפתקא ששלח לי ושנכתבה בשנת 88 כתב: לולא הנומֶר שלך24 – אי אפשר היה כלל לחיות פה.
יחסו זה – יחס של “ריטטער” לאשה – נתגלה גם בבור הכלא שבו היינו כלואים.
על יד Ν 21 שבו ישב פוחיטונוב, ישב י. נ. בוגדנוביץ (Ν 22). שכנות זו, התרועעות עם אישיות טהורה ונלבבה כמו בוגדנוביץ השפיעה עליו לטובה. אחרי איזה זמן היו חברים לו: ליודמילה וולקנשטין ולוקַשֶבִיץ.
קריאה בספרים, למוד שפות זרות ועבודה פיזית – בהם בלה פוחיטונוב את זמנו בשליסלבורג. הוא נעשה לאמן יפה, אהב את מלאכת החריטה וביחוד חרשת עץ. עד שנת 1895 היתה בריאותו טובה למדי, לא צינגה ולא כיח של דם. בתור בעל מזג חי היה אוהב עבודה וממציא כל מיני צעצועים.
פעם הכין בליל חג הלידה גם אֵלה מקושטת בפנסים בעלי צבעים שונים ונרות של שעוה. ביום הולדת שלו עשה סעודה גדולה. בשבילה התנדבו כל החברים ממאכלם ואספו סכר, ארז ועוד, והוא הכין תכנית של התבשילים הרבים ונתן להם שמות מיוחדים ומוזרים… לפי הנראה הוא ידע את מיני המאכלים השונים וזכר אותם מימים קדמונים.
אך למרות כל השעשועים הללו לא חדלה העצבות מלכרסם את לב פוחיטונוב. פעם אחת (כנראה זה היה בשנת 95) בא לטיול ופניו מאירים משמחה. “מה זאת?” – שאלו החברים. והוא שם ידו על לבו ואמר בשחוק: “הרופא בדק אותי עכשיו ומצא כי ישנה כבר התחלה”… כלומר: שחפת.
ופעם אחרת (כפי שספר לוקשביץ) בהיותו עוד כביכול חזק ובריא, אמר פוחיטונוב שהוא נכון לאבד את עצמו. שכך אי אפשר להמשיך את החיים.
פוחיטונוב יצא מדעתו. בשביל עין לא חודרת היה הדבר כמאורע פתאומי. אפשר גם להגביל את הזמן בדיוק, בשעה שהעיזו בפעם הראשונה לומר בקול רם “פוחיטונוב נשתגע”. זה היה ביום העשירי או האחד עשר לספטמבר 1895. אבל באמת רופא פסיכיאטור היה יכול לגלות אצלו סמני מחלתו עוד לפני שנה או גם שנתים, אם לא יותר. הסימן לזה היה: צורתו הרוחנית של פוחיטונוב התחילה כבר להשתנות באפן גלוי. הוא היה תמיד וותרן ופתאם נעשה רגזן ועקשן.
דברים פעוטים, שכשהם לעצמם אינם ראוים כלל לתשומת לב, נעשים בין קירות בית 25 האסורים לפעמים לחשובים, בעלי ערך רב. לזה מתאימים מאד דברי ל. נ. טולסטוי: “אין בעולם דבר פעוט, שלא יתגדל עד לידי מדה הכי גדולה – אם רק ירכזו בו כל תשומת הלב”. להרבה מעשים של פוחיטונוב נתנו טעם לא נכון לגמרי, רק משום נקודת השקפה זו, אולם כעבור איזה זמן, כשאור שכלו כבה לגמרי – הבינו שהיה להם טעם אחר.
קשה לראות איך שהולכים ונחרבים החיים הפסיכים של האדם. בקיץ שנת 95 הציע פוחיטונובלפני החברים לעסוק במטמטיקה, והתקצף מאד כאשר אחרי איזה שעוּרים מאנו לשמוע לקחו, מפני שמהרצאותיו אי אפשר היה להבין משהו. בפעם אחרת בקש אנשים אחדים לשמוע את הרצאתו על דבר המצב האקונומי ברוסיה. זו היתה הרצאה קצרה שנעשה על פי האמור ב Въстник Финансов והיתה מלאה שבח פראי למיניסטר הכספים וויטה.
ההרצאה הזאת שהיתה חסרת תכן וההפך הגמור מכל ההשקפות האקונומיות והדימוקרטיות של הריבולוציונר, עוררה תמהון בלב השומעים.
בחדשי הקיץ שנה זו התפרצה ממנו שאלה: “המאמינים אתם בספיריטיזם? – לא? – ואני מאמין. אתמול באה אלי אמא… לא, לא! אסור לי להגיד על אודות זה מאומה”.
אחרי איזה זמן קצר התחיל שוב לדבר על אודות ספיריטיזם ושוב שסע את דברי עצמו, כנראה, מפני שהבין שאלה הם אידיאות חולניות, שצריך להלחם נגדן.
ביום 14 או 15 ספטמבר בערך הכיר כל בית האסורים ואמר בגלוי, כי פוחיטונוב אבוד. מאז חדל היחס החברותי בינו ובין שאר האסירים. הוא חדל מצאת לטיל, שכב במטה ואמר שהוא חולה. חדל גם מהחליף את כתנתו, להתרחץ והתחיל לשלוח פתקאות בקשה פעם לאחד פעם לשני לבקש איזה דבר לאכול. ולפעמים אסף הרבה מאכלים ועשה מהם ערבוביה מעוררת געל נפש וחלק זה בין האסירים. כל היום היתה בוערת אצלו מכונה מקולקלה של נפט ולא הרגיש באד הרע, ולעתים היו פניו שחורים כפני מנקה מעשֵנות. בחדרו היתה נשמעת תמיד הלמות של איזו עבודה לא מסודרה. הוא היה לוקח מכל הבא בידו מכשירי אומנות והיה עובד בהם ומשברם; קלקל מה שהיה בחדרו: כרת על ימין ועל שמאל, שבר וקרע ולא היה חס גם על תמונות קרוביו. לפעמים היה דורש שיפתחו לו הדלת והיה יוצא אל המסדרון הכללי עם מכסה כר ריק על שכמו. נגש אל דלתו של כל אחד וקרא בקול מעושה, כמו שקוראים הקבצנים הפסחים: הבו נדבה לשם המשיח! בשעה זו היה פותח את האשנב והאור של המנורה האלקטרית של החדר היה נופל על עין המבקש וחוזר משם מעמק העין ועושה רושם מחריד. מעיניו יצאה אגדת קרנים נוצצות, ומלבד אור לא טבעי מעַוֵר עינים לא נראה מתוכן שום דבר. והקול המרוסק והמוזר שמעבר לדלת הוסיף לקרוא באופן מונוטוני: נדבה… נדבה לשם המשיח!
הז’נדרמים החזיקוהו עד הזמן ההוא בסדר הכללי, בשורה אחת עם הבריאים, עם החולים למחצה ועם החולים הגמורים. כולם כאחד היו צריכים לסבול. כשדרש, הוליכוהו, כמו את שאר חבריו, למסדרון, לשטוף גופו במים בחדר האמבטי או לגשת לדלת השכן. אל חדרי המלאכה שנמצאו אז בבית האסורים העתיק לא הלך עוד. כנראה, שכח על דבר מציאותם, ואולי הז’נדרמים חדלו מהוליכו שמה.
בעת ההיא הוא דבר הרבה ועוד יותר כתב ע“ד תחבולות איך להשיג הרבה כסף למטרת הריבולוציה. הרבה דפים קרועים שנכתבו בלי סדר בעפרון שלח פעם לזה ופעם לאחר ודרש בחזקה וגם בחוצפה שיתנו תשובה ודוקא בדברי שבח. פעם קבלתי גם אני ממנו חבילה של גליונות כאלה. ביושר לבב עברתי על כל מה שכתוב. כאן היו הצעות מכל המינים בלי כל קשר ביניהן לקבל מיליונים ולא רק מיליונים! ביליונים וטריליונים בשביל הריבולוציה ובתחבולה היותר פשוטה. מתוך ההצעות הרבות הנני להביא כאן אחת: לעשות מסגרות לתמונות שתֵעשינה ע”י מיכניזם, שישלים את כל מעשה המסגרת ברגע אחד ובעד כל מסגרת יקבלו 20 קופיקות. ושם הלאה ספר וחשב ויצא שמזה אפשר להרויח מיליוני־רובלים, מאות מיליונים. הראש הסתובב מהעשר הגדול הזה…
כל האסירים, שהיו מעונים ממעשיו השגעוניים של פוחיטונוב, הגיעו לידי מצב עצבני מאד. כלם היו מאמינים שסוף סוף הוא בעצמו יעשה איזה דבר שאי אפשר יהיה לתקנו, או שיעשו עמו איזה דבר נורא. ונדמה היה שאין לצאת מהמצב הזה, יען כי מלבד פוחיטונוב היו בבית האסורים הזה עוד משוגעים אחרים: שצ’דרין וקונאשֵביץ. האנשים האלה שהיו מלפנים נבונים וחרוצים, עכשיו – אחד היה חולה במחלת הגאוה והיה מקים במעשיו שאון רב, והשני היה שר כל היום בקול לא נכון: “יפתי, האמיני בי…” ומזמן לזמן היה כותב חבור משונה “Компонат” שמכל מה שנכתב שם אפשר היה להוציא רק פרזה אחת הגונה, שאפשר שהתפרצה ממעמקי הנפש שעוד לא הועמה לגמרי: אלי! מתי סוף סוף תגמר קטורגה זו!
פעם אחת בתוך הצפיה המתוחה קרה ריב שהיה יכול להביא לידי התנגשות דמים. בזמן שכמעט כלנו היינו בבית האסורים הישן, בחדרי המלאכה, ורק ליודמילה וולקנשטין ואנכי ישבנו נעולים26, פתאם בא מבית האסורים החדש מרטינוב והודיע כי שם מכים את פוחיטונוב. כרגע נתקהלו במועדון האסירים מלאי חמה ורגז. נשמע קול רעש ושאון והפחדה כלפי הז’נדרמים. הם, הז’נדרמים, היו רק שלשה, ארבעה ואחד מהם – גַבְריושֵנְקה. התחילה המריבה: הז’נדרמים נשבעו שלא הכוהו כלל, ומרטינוב עומד על דעתו שכן הכוהו.
באנרגיה מיוחדה הצטדק גבריושנקה, וכשאמרו לו שחרפה היא להכות חולה, ענה: “וכי אין צלב עלינו?” ועל זה ענה ינוביץ – איש רתחן ועצבני – אתה נבל! אז משך העלוב בכל כחו בפעמון, ונעל את שערי הרשת, שגובלים בין המסדרון ובין המבוא, באותו רגע נשמע קול צעדים מהירים ועל יד הרשת באו חילים ורוביהם על שכמם. בא מומנט מכריע. אפשר היה שדרך הרשת תשמע שריקת הכדורים. פ. פוליבנוב שהיה חולני ונוח לכעוס ובאותה שעה לא ידע מה שעשה, מהר אל חדר המלאכה ותפס גרזן. כמובן, להגן על עצמו ולהרוג את הז’נדרמים שהיו בתוכנו. אך אחד החברים הספיק בעוד מועד לעצור בעדו ולהוציא מידו את הגרזן.
באותו זמן התנחם גבריושנקה על מעשהו ומהר להשיב את החילים על עקבם.
המקרה הזה אמנם נשאר בלי תוצאות, רק מרטינוב בעד הפצת שמועות שוא נדון שלא לצאת לטיול שלשה ימים.
אחרי המקרה הזה הבין גנגרט מהי הסבה של התעוררות זו והבטיח שיחד עם הרופא ישתדל להעביר את פוחיטונוב מכאן.
כל ההסטוריה הזאת, כמובן, לא הועילה להשקיט את עצבינו. ברור היה גם בעיני הז’נדרמים שישיבתו של פוחיטונוב עמנו בבית אסורים אחד אי אפשר לסבול. הרופא בֶזרודוב הבטיח, שהפקידות הגבוהה תסכים להעבירו לבית משוגעים ועד הזמן ההוא הציע להעבירו אל בית האסורים הישן, ששם לא היה יכול להרגיז את מנוחתנו. אך הפרספקטיבה להשאיר את החולה ביחידות גמורה, בבית שאין לו כל קשר עמנו, ושיהיה מסור בידיהם של הז’נדרמים לעשות בו כל מה שלבם חפץ, בידי אלה שבשנות השמונים היו מכים בלי רחמים, ואי אפשר היה לחשוד שפתאם יתעורר בהם רגש אהבת אדם, בהיותם תמיד ממלאים תפקיד של כלבים – פרספקטיבה זו היתה נוראה מאד. אחרי שהתיעצנו בדבר הזה החלטנו, שאחד מאתנו ילך ללוות את פוחיטונוב ולהיות עמו בבית האסורים העתיק, ושהוא יהיה אחראי שלא יכו את החולה. הדבר היה נחוץ מפני שמחלתו הלכה וגברה. מַנִיָה של גדלות, שגעון דתי, התעוררות פראית ובקשת אבוד עצמו לדעת נתערבו יחד בצורה אחת של שגעון נורא, שאי־אפשר בפרקים שכאלה שלא להשתמש נגדו בכח פיזי. וכמו שידוע, גם בחפש, במקרים שכאלה נעשים מעשים מגונים, כשהשמשים הגסים והכעסנים, מאין סבלנות, משברים את עצמות המשוגע ואת ראשו. בחרנו בחברנו א. ד. לוקאשביץ, שהיה תמיד ביחס של רעות וחבה עם פוחיטונוב. רעות זו ביחד עם מזגו הטוב וכחו הפיזי הגדול של לוקאשביץ נראו לנו כתנאים היותר טובים, הנחוצים לאדם שצריך תמיד להתראות עם החולה ולהיות מתַוֵך בינו ובין הז’נדרמים בשעה של מריבה, או אם תהיה מניעה מצדם לעשות את המצוה.
הפקידות של בית האסורים אשרה את התכנית הזאת, גם היא הבינה שרק בזה יבא שקט בבית. להאמין לז’נדרמים לא יכולנו, ולוקאשביץ בלכתו לטיל יוכל תמיד למסור לנו ידיעות מדויקות ע"ד מצב החולה ואיך מתיחסים אליו.
בבית האסורים העתיק הלכה מחלתו של פוחיטונוב ונתגברה. גליוצינציות ענו אותו והיה עושה נסיונות תמיד לאבד את עצמו, ודרושה היתה השגחה יתרה. פעם היה שר מזמורי תהלים ופעם היה צועק בקול פרא ורוצה להכות. בפנותו אל לוקאשביץ, שלו נתנו הרשיון להכנס לתוך חדרו, בקש ממנו והשביע אותו שישבר את ראשו. בחזון שגעוני נדמה לו שהאלהים ירד משמים ארצה בכל הודו והדרו ובתבל קמה מלכות שמים; זהו עול גדול ונורא שהוא אסור פה, בעמק הבכא, במקום של ענויי נצח, בשעה שהיה יכול לשבת יחד עם אבא ועם קרוביו היקרים ולהתענג על שמחה שלמה. אך מהרה הסתתרה בינתו והוא לא הכיר מה שמסביב לו. דבורו היה כבר חֲסַר קשר, ומפיו יצאו מלות שאין להן הגיון. התקופות של שגעון היו כל כך תכופות וכל כך קשות, עד שהיו מביאות את לוּקאשביץ לידי התמתחות עצבים נוראה, וגם את עצבי הרופא והז’נדרמים. המצב הורע כל כך עד שאי אפשר היה כלל לסבול והדפרטמנט של הפוליציי היה מוכרח לותר: הרופא בזרודוב השיג רשיון להעביר את פוחיטונוב לפטרבורג.
כשהודיע לוקאשביץ את פוחיטונוב ע“ד נסיעתו, קשה היה לו לעכל את הבשורה הזאת, אעפ”י שהרגיש שבזה תבוא לו הקלה. ומהו הטוב? פעם חשב במיליארדי רובלים בלי מספר ינהרו אליו מכל קצוי תבל; ופעם שאליו ישתחוו כל החיים עכשיו וכל הקיסרים והמלכים שהיו מלפנים; ופעם שמלכות השמים תַגִיעַ, רעיון שהיה תמיד שרוי בקרבו. כשהיה חושב על אודות מלכות השמים היה בא לידי התפעלות כזו, שאי אפשר לו להמתין ובקש שיתנו לו גרזן והוא ישבר בו את קדקדי כל הסובבים אותו – בשביל שימהרו להכנס לגן עדן.
בחמשי לפברואר 1896 נראתה מהחלונות של הקומה העליונה של בית האסורים מרכבה שחורה עומדת על יד פתח הרופא. ברגע אחד עבר השמועה שמעבירים את פוחיטונוב מפה. אותו לוה הרופא בזרודוב, שהיה תמיד ידיד האסירים. ז’נדרם אחד, לבוש בבגדים ציביליים, ישב על מקום הרכב.
וכך לפני 12 שנה נכנס פוחיטונוב לבית האסורים צעיר ויפה, אוהב דעת, בר שכל מפותח ובעל טמפרמנט חרוץ, ועכשיו הוציאוהו וגם הבטיחוהו להראותו להוריו – אבל באיזה מצב? זה לא היה כבר אדם: שכלו כבה, ההגיון אבד; לא מחשבות ולא רגשות וגם לא אינסטינקטים נכונים. בפטרבורג שמוהו בבית החולים של הצבא הניקולייבי, במחלקת הפסיכאטורים.
אך הוא לא ישב שם הרבה. בשנה זו, 1896, הוא מת, וטוב הוא שאחרית ימיו מכוסה בוילון בשביל אלה שאהבוהו, בשביל חבריו שעבדו עמו ושנתענו עמו.
פרק שלשה עשר: היוצאים. 🔗
מכאן נושאים, לא יוצאים! אמר אחד מגדולי הפקידים בבואו לבקר את בית האסורים שלנו. ואמנם הרבה, הרבה מאד נשאו מפה; אך בבית האסורים לא היו רק אלה שנדונו לקטורגה עולמית, היו גם כאלה שנדונו לזמן מגבל, וכשהגיע עזבו אותנו.
הראשון, שאמנם עוד טרם כלה זמנו, יצא האופיצר של הים יובצ’וב שנדון במשפט אחד עמדי. אותו משך אשנברגר אל ההסתדרות הצבאית של חברת “חפש העם” והוא גם היה בניקולייב שייך אל קבוצת האופיצרים שהטילו פחד עוד יותר מאשנברגר המיושב בתעמולתם למהר את הריבולוציה בין חובלי הים.
במשפט לא עשה יובצ’וב איזה רושם מיוחד ולא הודה על פשעו שהשתתף בעבודת החברה הריבולוציונית. ובכל זאת, גם אותו, כמו גם את שאר פקידי הצבא, דנו למות, אך אחרי ששלחו בקשה להקיסר נתנה להם חנינה והמירו להם את משפט המות ב־15 שנה קטורגה.
מהרה אחרי שנכנס לשליסלבורג התחיל להראות נטיה חולנית לאקסטז דתי. הפקידות שדאגה לנשמותינו מסרה לכל אחד ואחד מאתנו ביבליה, ויובצ’וב בעמדו כל הימים על ברכיו, קרא בה או התפלל. ביום הרביעי וביום הששי היינו צריכים בפקודת השרים להתענות (לא לאכל בשר), אך יובצ’וב בימים האלה הוסיף משלו ולא היה אוכל כלום.
בינואר 1885 כשבקר אותנו, אחרי המעשה עם מישקין, סגן המיניסטר המגוהץ והמיופה ארזבסקי מצא את יובצ’וב עומד על ברכיו ובידו ביבליה, ואחרי שנודע לו, כמובן מפי פקידי בית הסוהר, ע"ד התנהגוּתו, הציע לפניו להכנס אל מנזר, אך הוא ענה: אינני זוכה לזה.
הדעות הפוליטיות נשתנו אצל יובצ’וב במשך שנה אחת של שבתו בבית האסורים שנוי גמור, מלוחם הבא לקחת את החרות בחזקה הוא נעשה לרודף שלום ברוח טולסטוי. כשמת בוצביץ, שהיה חברו של מורוזוב בטיול, היה יובצ’וב לו לחבר, והוא יובצ’וב שאל בעצת מורוזוב: אחרי ששיטתו בפוליטיקה נשתנתה אם אין עליו חובה מוסרית לגלות את אזן הממשלה ע"ד סוד אחד הידוע לו בתור ריבולוציונר: זאת אומרת, להראות על המקום שמשם אפשר להרוג את אלכסנדר השלישי…
מובן מאליו שמורוזוב הניאו מעשות כדבר הזה.
האקזלטציה הדתית היתה חשובה מאד בעיני הצבועים של פקידי הממשלה, שדאגו מאד על שהפושעים הפוליטים אינם נוהים אחר הדת ובחפץ לב הוציאו את בעל התשובה משליסלבורג; זה היה בשנת 1886 – שתי שנים אחר המשפט.
אחרי איזה זמן שמע אחד מהחברים מפי הז’נדרמים, כי בפטרבורג בבית האסורים לפושעים שלא נגמר דינם בקרה הקיסרית מריה פיאודורובנה את יובצ’וב, כמובן, שזהו הבל, במקום הקיסרית היתה בודאי אחת משרות החצר מ. מ. דונדוקובה־קורסקובה או דומה לה מנשי האצילים הגבוהים, שהיו מבקרות את האסירים הפוליטים בכונה להחזירם אל חיק הכנסיה הפרבוסלוית.
את יובצ’וב שלחו לאי סחלין. האדמיניסטרציה המקומית השתמשה הרבה בידיעותיו המרבות בתור אופיצר הים. ועבודתו זו נתנה לו האפשרות להתבונן אל חיי הגולים וליחס של הפקידים אל עלובי עולם אלה, המשוללים זכויות אדם.
בשנות התשעים נתן לנו הקומנדנט גנגרט לכריכה את הירחון “ידיעות הסטוריות” של שנה זו. ושם מצאתי מאמר אחד שעליו חתום מירוליובוב, שלא קשה היה להכיר שמחברו היה יובצ’וב; המאמר היה רשימה כתובה בכשרון רב על אדות האכזריות שסובלים גולי סחלין. אי אפשר היה בלי רעד ואימה רוחנית לקרוא הספור על אדות היסורים, שהנשפטים שם לעבודת פרך נתיסרו בהם על אי הקללה הזה.
ליודמילה וולקנשטיין, שהגלתה לסחלין כעבור עשר שנים מהיום ההוא, לא רצתה להושיט ידה לפקיד שהיה מענה את הפושעים הגולים. לצערנו, מהמאמר של מירוליובוב אי אפשר היה לראות שגם לו היתה העזה שכזו להראות את מחאתו. ואולם רעד עובר בעת שאתה קורא את הציור, הנחקק בלב לעולמים, של ארוחת הבקר, שאליה הוזמן המחבר לבית פקיד אחד רוצח.
בחדר האוכלים היה ערוך שלחן עם כל מיני מאכלים ובחצר הלקו וענו את אחד הנשפטים, מה שאפשר היה לראות מחלון החדר של מכניס אורחים זה.
היושר מצוה עלינו להגיד, כי מירוליובוב לא היה יכול לאכול, בשמעו צעקות המעֻנה.
בשובו לרוסיה נעשה יובצ’וב לחבר רשמי בועד של בתי האסורים בפטרבורג והיה מנהל את המוסד “מגדלינה הקדושה”, שבו היו מחזירים בתשובה את הצעירות הנכשלות.
בשנת 1900 בקרוב, הוציא ספר על דבר שליסלבורג, שבו היה רק שנתים, ושם כתב איזה דברים שאי אפשר שהיו ידועים לו גופא.
השני שיצא משליסלבורג היה וסילי אנדרייביץ קאראולוב, שנשפט בקיוב בשנת 1884 לארבע שנים קטורגה במשפט של שנים עשר חברים של “חפש העם”. הוא היה חבר לועד הזה שנוסד ע"י האמיגרנטים שבפריז: ליב טיחומירוב והגברת אושנינה. זולתו נכנסו לועד: לופטין, סאלוב, סרהיי איבנוב וסוחומלין, שנמצאו כמוהו בחוץ לארץ. כשעברו לרוסיה נספח אליהם יעקובוביץ־מֶלשין (המשורר), אך לא עברה שנה וכולם נתפסו זה אחר זה, ועבודתם הפוליטית נגמרה. זה היה אחד מן הנסיונות שלא הצליחו לחזור וליסד הסתדרות מרכזית של “חפש העם”, אחרי שכל חברי הועד הקודם ירדו מבימת החיים המדיניים. משנת 1883 עבד במפלגה זו, בתוך מרכזה, המלשין והפרובוקטור סרהיי דיגאייב.
קאראולוב, שנשפט בנובמבר, העבר לשליסלבורג הוא וחבריו שבלין והפועלים מרטינוב ופונקרטוב.
בהיותי עוד חפשיה בשנת 1881 נפגשתי פעם, פעמים בפטרבורג עם קאראולוב. זה היה צעיר חסון, גבה הקומה, רחב הכתפים, עליז, ופניו דם וחלב. ואולם במבצר היה תמיד חולה במשך ארבע שנים, ריאתו היתה זבה דם ולא פעם היה קרוב למות. מסבת מחלתו ואולי מפני שזמן ענשו היה קצר היה קאראולוב מתנהג במאסר בשקט. הוא לא השתתף לא במחאות נגד גזרת הדפיקות ולא בעד טיולים בשנים. איני יכולה להיות אחראית אם אמת הדבר מה שספרו החברים, כי בפנותו אל המשגיח היה אומר לו “הוד מעלתך”, מה שלא עשה איש אחר מהנאסרים וגם לא היה בזה צרך כלל.
כשהעבירו את יובצ’וב בשנת 1886, נתנו למורוזוב את קאראולוב להיות חבר בטיול והם נעשו לידידים, יש גם ששיר שהקדיש מורוזוב לקאראולוב.
בשנת 1888 בטרם שיצא קאראולוב משליסלבורג מסרנו על ידו איזה דברים קטנים על פה שימסור לקרובינו. אני הקראתי לפניו את שירי “לאמא”27 והוא הבטיח ללמדו על פה ולשלחו אחר צאתו לאמא ע"י הדואר.
אבל הוא לא עשה כלום. היו מי שאמרו שלפני צאתו אימו עליו שאם יגלה מה שהוא משליסלבורג, אז יחזירוהו למאסר, אך הוא בעצמו, אחרי עבור הרבה שנים, הכחיש את השמועה הזאת.
במאסר המיר קאראולוב את דעותיו הפוליטיות. בדומה הראשונה (הוא היה מועמד מהמפלגה הקדטית) לא היה עוד מצדד בזכות הבחירה הכללית, שאותה דרשה החברה “חפש העם”; לפי דעתו המאוחרת, אין העם ראוי עוד לכך. ויחסו לשאלת הקרקע, שהיתה שאלה המרכזית שבתכנית חברתנו, היה דומה ליחסם של כל הבורגנים של מפלגת הקדטים לשאלה זו.
קאראולוב תפס בדומה מקום חשוב בתור נואם בעל כשרון ומגן על חפש הדת.
בתקיפות ובחכמה ידע להשיב לבני המאה השחורה שהיו מבזים אותו בדומה בתור בן הקטורגה. “בזה שאתם יושבים כאן בדומה יש גם טפת דם משלי” (כלומר אילולא הקרבתי אני חלבי ודמי לא היתה הדומה בעולם), ענה להם. זה נאמר בצדק. ולא טפה אחת של דם, אלא הרבה טפות מסר הוא בעד ממשלת העם, שבעדה נלחמה חברת “חפש העם”.
הגבור הזה בצאתו משליסלבורג היו לו פנים של מת, כמו שמעידה הפוטוגרפיה שנצטלמה אז. אחותו נתנה אותה לי במתנה בשנת 1918.
אחרי שנת 1888 באה הפסקה ארוכה, שלא הביאו לנו ולא הוציאו מאתנו אף אחד. אכן בשנת 1889 צריכים היו להעביר את לַאהוֹבְסקי.
אופיצר של חיל הרגלי, שהָגלה באופן אדמיניסטרטיבי בשנת 1883 לפלך טומסק, ברח משם ונספח לחברת “חפש העם” ובמרץ 1884 נתפס בפטרבורג ברחוב. אצלו נמצא רצפט איך להכין חמר חדש מפוצץ, וזה היה מספיק, שבלי כל משפט הושיבוהו באוקטובר 1885 בשליסלבורג28.
הוא היה קצר הקומה ופניו דלים, לא הצטיין בכשרון הדבור ולא באיזה דבר מקסים. ולא מובן כלל שדוקא על איש שכזה, שלא היה בו דבר שהממשלה צריכה היתה לפחד ממנו שמא יחתור תחתיה, שמו ענש קשה שכזה.
ובכל זאת אי אפשר להגיד שהיה משולל כשרונות. אחרי שנתנו לכלנו ניר בשנת 1887 הוא כתב הרבה שירים.
שתי השנים הראשונות לשבתו בשליסלבורג לא עשה שום דבר שיעורר עליו חמת הפקידות; אך בסתיו שנת 1887, עוד בימי המשגיח הראשון סוקולוב, נענש בעד דפיקות והעבר אל בית האסורים הישן, והיה שם בעת שגרצ’בסקי שרף את עצמו. ואח"כ היו תגרות אין מספר בינו ובין המשגיח החדש פיאודורוב. חלון חדרו היה נוכח הגִנה. לאהובסקי המציא תחבולה לקפוץ ולעלות על אדן החלון לפתוח את האשנב שמלמעלה. בזמן ההוא היתה גזרת ההפרדה בין האסירים עומדת בכל תקפה. לראות איש את חברו אפשר היה רק לאלה השנים שלהם הותר לטייל יחד, ולאהובסקי רצה דוקא לראות גם את שאר החברים. כל איומים ותוכחות לא הועילו לעצור בעדו: בעד זה שמוהו בקרצר, הלבישוהו כתנת משוגעים, ופעם כשהיה אסור כך הפילוהו בכח על הרצפה עד שנפצע בפניו. והוא בכל זאת נשאר בעקשנותו ובתגרותיו קנה לו את המשגיח לאויב.
בא היום שחק מאסרו חמש שנים נגמר. לא הוא בלבד, אלא אנו כלנו צפינו בכליון עינים בהיותנו מקולעים בין תקוה ופחד: היצא לאהובסקי ממאסרו אם לא?
וביום המיועד בא הקומנדנט וניר בידו וקרא: מיניסטר הפנים משאיר את לאהובסקי בעד הנהגתו הרעה במאסר עוד לחמש שנים.
וגם אלה עברו… את לאהובסקי שחררו. הוא נשלח משם ראשונה לעיר קַרַקוֹל (פרזשוואלסק), ובשנת 1898 עבר לפלך סרטוב ובימיו האחרונים ישב בבוֹגדַנובה. הוא נטבע בש' 1903 ברחצו בנהר הוֹפְּרֶה.
מה נעשה עם שיריו איני יודעת. בדפוס ראיתי רק אחדים.
עוד לפני שנה בטרם שיצא לאהובסקי נגמר חוק הקטורגה של אחד מחברינו החביבים – אוֹבַנֶס מאנצ’ורוב, שהיינו קוראים לו בקצור “מַאן”.
כשנתפס בחרקוב הראה מאנצ’ורוב התנגדות בכלי זיין, לא בשביל להרוג את הז’נדרמים, אלא להשמיע רעש ולהודיע במוקדם את חבריו ע"ד האורב. בשבתו במאסר בחרקוב הצליח לברוח משם, אך נתפס שוב ובשנת 1884 נשלח לשבת עמנו.
הוא היה ארמני. לא הצטיין לא בהשכלתו ולא במעלות חצוניות חשובות, אך קשה היה למצוא איש יותר אוהב ויותר טוב לב ממנו. איש ישר, עֵר וסבלן לדעות של אחרים, הוא היה החבר היותר טוב בכל עתות הרעות של חיינו במאסר. אי אפשר היה למצוא דוגמתו איש שישים לבו לצרכי כל אחד ואחד וסבלן ביחוסיו הפרטיים. בשנות התשעים הנהיג אצלנו גנגרט שיהיה מתוכנו זקן נבחר, שיתַוֵּךְ בינינו ובין הפקידות וספרן שיחלק בינינו את הספרים הבאים אלינו בשביל כריכה או לספריה. גנגרט מסר לנו לעשות רשימת המאכלים לכל השבוע והטיולים, מי ומי ואיפה יהיו בחדרי המלאכה, בגנות ובערוגות. לפקידות אלה היינו בוחרים תמיד במנצ’ורוב, וכאן הראה את יתרון כשרונו. התפקיד היה קשה. צריך היה להפיק רצון כל אחד ואחד, למצוא פשרה בין בעל טעם שכזה ובעל טעם אחר של 28 איש, שהיו לפעמים שונים זה מזה שנוי גמור. על תכנית המאכלים כתב אחד: “החמיצה חשובה בעיני מהכל”, והשני “איני יכול להגישה אל פי”. ע"ד הטיול היו שנים שלשה שדרשו להם מקום אחד. מה לעשות במקרים שכאלה? מאנצ’ורוב מבלי לבכר את האחד על פני השני ובמקרים תדירים בהביאו נזק לעצמו, היה ממציא תרופה לצאת איך שהוא מן המיצר לשמחת כל חבריו. אפשר להגיד בבטחה שלא נמצא עוד איש שהיה יכול לעשות כמוהו. הוא ידע למלא את כל הדרישות ולפשר את כל הנגודים.
מאנצ’ורוב היה כל כך קשור אלינו עד שלא רצה לעזבנו בבואו זמנו לצאת, ורק מאזהרתו של גנגרט, שאם לא יצא ברצון יוציאוהו על כרחו, קבל עליו את הדין.
הוא הגלה אז לסיביר, שם נשא אשה, אך בש' 1909 מת מפלצות הלב והשאיר אחריו ילד.
שנה או שנתים אחרי שיצא מאנצ’ורוב מצאתי בכרך אחד של “רוסקויה בוגאטסטבה” משנת 96 שנתן לי גנגרט לכריכה את השיר שלי נדפס:
אמר נא לי חברי, ידידי היקר,
מדוע, כשהשמש זורחת
ומסביב חם ואורה,
רגש יגון תוקפני?…
,,,,,,
מדוע ממהרת אני לנוס
מהאביב, מתכלת השמים,
וכאלו תוקל נשימתי
בחדרי השומם והצר?
הפכתי את הדף ומצאתי שם מענה תנחומים בשיר, ממשורר אחר שהסתיר את שמו.
וכי צריכה אני להגיד, כי לבי המה עד דמעות גיל. מעבר לקירות בית האסורים עבר קולי והגיע לידידַי ומעבר לגדר האבנים עפו דברי האהבה שלהם והגיעו אלי. ושמחה זו הסב לי מאנצ’ורוב היקר.
פרק ארבעה עשר: חמשה חברים עוזבים אותנו. 🔗
היציאה השניה מהמבצר היתה בשנת 1896, חמשה חברים בפעם אחת.
בשנת 1894 עלה על כסא המלוכה ניקולי השני. אביו מת לא במיתה משונה, אלא ממחלה. היתה אז בנו התעוררות עצומה. חשבנו שבודאי תבוא חנינה, וגם אנו נראה אור. הפקידות של המבצר היתה בטוחה ששליסלבורג עוד מעט יתרוקן, המשגיח פיאודורוב ברך אותנו בברכת שחרור מהיר. “עוד מעט תשובי לחיות חיי פריצה”, אמר אלי בשחוק חן. הוא חשב, כנראה, שאין מדה טובה מזו בעולם.
האופיצר פַחַלוביץ, שהיה מנהל את חדרי המלאכה הראה ליברליות שכזו, שהשאיר את כל חדרי המלאכה פתוחים. החברים הגברים התאספו יחד בחדר הנגרות, שהיה היותר גדול ושם יצאו ברקוד יחד עם ליודמילה ועמי, ושֶבַלין אחז פעם ביד אחת שלנו ופעם בשנית ורקד רקוד פרא. אולם להתעוררות זו בא מהרה הקץ.
גנגרט שהיה יותר מתון וידע יותר את המצב, לא היה שבע רצון מהנהגתו של פאחאלוביץ. סימני החפש שנראו רגע חדלו מהרה, וגלי חדותנו נפלו. ממה שנעשה שם בעולם לא ידענו, ובראותנו שאין שום שנוי חדלנו מצפות לשחרור.
וכך עברה שנה. במאי 1896 בקר את בית האסורים המיניסטר גורמיקין, שהפרטים יבואו בפרק “בקורי הפקידים הגבוהים”, ואחרי שממנו לא שמענו גם רמז קל שיבוא שנוי במצבנו, נתחזקה אצלנו הדעה, כי לנו לא תבוא שום חנינה.
אך בראש נובמבר בשנה ההיא כשנמצאנו בבית האסורים הישן בחדרי המלאכה, בא הוואַכמיסטיר והוליך חמשה אנשים מאתנו אחד אחר השני, באמרו שהקומנדנט מחכה להם. כלנו היינו תמהים וחרדים, מבלי דעת מהו הענין הזה. מהרה שבו החברים, הם היו נפעמים וספרו שהקומנדנט הודיעם שהקטורגה העולמית נשתנתה לעשרים שנה לוַסילי איבנוב, לאשֶנברגר, לסטאַרוֹדבוֹרסקי ולפולִיבַנוֹב. ואולם לפונקרטוב, לסורוֹבצוב, ליאנוביץ ולליודמילה וולקנשטיין זמן מאסרם הוקטן עד שליש והגיעה אפוא להם השעה לצאת מהמאסר. החנינה החלקית הזאת שמשאירה את שאר החברים במצבם כמו שהוא, לא הרנינה את לב המחוננים, וליודמילה קבלה את החנינה בכעס. כשנתאספנו יחד בשמחה, כי לכל הפחות חלק מאתנו יוצא מקברו ובקשנו לברך את ליודמילה, היא לא רצתה לשמוע שום ברכה מפינו ולראות איזה אות של שמחה. ורק לאט, לאט השלימה עם העובדה. ואז התחילו ההכנות המהירות לנסיעתם.
קשה היה לליודמילה לעזוב אותנו אחרי שבתה עמנו יחד זה כמה שנים, וסבלה עמנו כמה ענויים. היא אהבה אותנו וגם ידעה שלאחדים מאתנו היא דרושה כמו אור, כמו אויר. שקידתה על טובת חבריה נגלתה פעמים רבות. בשיחותיה האחרונות עמדי, בקשה ממני שלא לשכח, כי פרידתה קשה מאוד… ב־23 לנובמבר צריך היה להוציא אותה ועוד ארבעה חברים: מארטינוב ושבלין (שזמן מאסרו לשנה נגמר אז גם בלי החנינה) ואלה שקבלו חנינה – יאנוביץ וסוּרוֹבצוב.
השעה האחרונה לפני פרידתה שהתה ליודמילה בחדרי. כל הזמן בכתה, ואנכי נחמתיה. המלות הנוגעות עד הנפש שאמרה בעד פרידתה היו, שבשליסלבורג היא עוזבת את האנשים היותר מעולים מכל אלה שהכירה בכל ימי חייה.
בשעה הראשונה אחר הצהרים התחילו להוציאם אחד אחר השני מחדרם ואח"כ מבית האסורים. בצאתם מגדר בית האסורים, כל אחד מהמשוחררים עמד קצת ובתנועה אלמת הביע את ברכת פרידתו. מחלונות החדרים הבטנו אל ההולכים ומתרחקים מאתנו. כל אחד בפנותו לאחור הרכין את ראשו. הגברים הסירו כובעיהם ונענעו בהם באויר לאות שלום, וליודמילה עמדה שתי פעמים או שלש ונענעה במטפחת שבידה. אנו החזקנו גם כן בידינו מטפחות לבנות, שאותן קל יותר לראות מרחוק מעבר למסגרת הכפולה והשבכה שעל חלונותינו. אנחנו לִוִינו במבטינו את ידידינו השבים לחיים, ובעת ההיא נראה לנו כי מסביב לנו נעשה חלל ריק וחשוך. הנה הגיעו עד השער ונעלמו. בשבילנו כאלו חדלה מציאותם, כאלו פתחה התהום את לועה ותבלעם, ושום ידיעה לא תגיע עוד אלינו מה נעשה שם עמם. אי ידיעה עִוֶרֶת, כמו אצל “העורים” של מטרלינק, סבבה אותנו תמיד ובכל דבר…
החֶסֶר הזה של חמשה חברים ממשפחתנו שלא היתה גדולה במספר, אי אפשר שלא יהיה ניכר. ליודמילה תפסה בתוכנו מקום מיוחד, והשאר כמו שֶבַלין ויאנוביץ היו בעלי ערך גדול מפני מדותיהם התרומיות, וסורוֹבצוב היה בתוך סביבתנו איש מיוחד במינו.
איזה ערך היה לליודמילה בשביל עצמי בפרט כבר ספרתי בפרק: “בית האסורים מנחיל לי ידידה”. והמקום שהיא תפסה בחיי שאר החברים ציירתי בביוגרפיה שלה שפרסמתי בירחון БЫлое אחרי שנהרגה בשנת 1906 בולדיבוסטוק, בעת שהיתה בעיר דימונסטרציה שְלֵוָה והממשלה פזרה אותה ע"י יריות. ולפיכך עלי עכשיו להגיד רק על אדות הארבעה שעזבו את בית האסורים יחד.
א) ליודביג יאנוביץ, ליטאי ע“פ מולדתו, היה חבר של “הפרולטאריאט הפולני” ונכנס לבית האסורים בשנת 1886. בעת שנתפס הגן על עצמו בכלי זין ביד ופצע את סוכן המשטרה החשאית. קשה היה להעלות על הדעת שמעשה שכזה יעשה איש צנוע ומתון כיאנוביץ. הוא היה בעל קומה בינונית, שערות שחורות וזקן לא גדול, עיניו שחורות שעשו רשם עז בהבעתן העצובה. ביחוד ניכרת היתה הבעה זו מתוך פניו הרזים מטיפוס של נזיר. לא קשה היה להכיר שהאדם הזה איננו מהעולם הזה. אעפ”י שהיה בן עשיר, בעל אחוזה גדולה בפלך קובנה, הוא לא ידע כלל להעריך את ערך הטוב החמרי. אני חושב שהוא היה יכול ימים שלמים לא לאכול ולא לשתות וגם לא לזכור על אודות זה, אם הז’נדרמים לא היו מביאים לו אכל דרך האשנב שבדלת ומאוּמה לא עשה בשביל לשמור על בריאותו בבית האסורים.
אנו כלנו השתדלנו לשאוף רוח צח בזמן שתנאי חיינו נתנו לזה אפשרות, ויאנוביץ היה יושב לו בחדרו וקורא בספר ולא היה יוצא משם אלא בשביל טיול קצר. אנחנו כולנו היינו עובדים בחבה בנגרות ובפסלות. העבודה הפיזית הוסיפה לנו אמץ גשמי ורוחני. מלבד מועטים היוצאים מהכלל, אשנברגר ולופַּטין, שלא היו מבקרים כלל את חדרי המלאכה ומקדישים כל זמנם לקריאת ספרים, אנו כולנו מצאנו הנאה גדולה בעבודת האדמה וביצירת דברים מועילים או יפים, שיצאו מתחת ידינו. אך יאנוביץ היה עובד רק בימים הראשונים, ואח“כ חדל לגמרי. ישיבתו התמידית בחדר שהאויר בו מחניק השפיעה השפעה רעה על גופו. הוא היה חסר דמים ורזה וחשבוהו לחולה. אך איש לא שמע מפיו התאוננות שחולה הוא או שכואב לו משהו ולעולם לא פנה אל רופא. הוא היה אקונומיסט והיה עוסק בסטטיסטיקה. בכל 12 השנה שישב בשליסלבורג לא נעלמה ממנו גם ספרה אחת מהספרים שהגיעו לידינו ובצאתו הוציא עמו ספר גדול מכורך ממחברות מלאות ציטטים, לוחות דיאגרַמים ומאמרים אוריגינליים ע”ד שאלות כלכליות וביחוד ע"ד תעשית רוסיה ופולין. בשבילי, שלא ידעתי כלום מהסטטיסטיקה של רוסיה, חבר יאנוביץ ספר למוד יפה בן שלשה עשר פרק, שבהם הרצה בקצור נמרץ אבל באפן מספיק, כל מה שצריך הסוציאליסט ובכלל עסקן צבורי לדעת במספרים על אדות המולדת. אנכי זוכרת מה רבה היתה שמחתי כששמעתי את לקחו, כשעמדו לנגד עיני במקום השערות כלליות שורות חזקות של מספרים. במקצוע המדעי היה יאנוביץ חוקר זהיר והצטין בישרת לבו, ולא ידע הכרת פנים. הוא לא הוציא אף פעם משפתיו מה שלא שקל תחלה בפלס שכלו. אך לא היה מטיח דברים קשים כלפי חבריוּ החולקים עליו.
בהיותו תמיד שקוע בעבודתו או במחשבתו, היה משתתף רק מעט בענינים היום־יומיים של בית האסורים. ביחס לזה היה הוא, אם אפשר לומר כך, עובר כצל וכל מעינו היה רק בחקירותיו המדעיות. חבה יתירה היתה לו לחבריו שעסקו במדע. אין מה לדבר על אדות ווארונסקי שמת כל כך צעיר (1889), היותר קרוב לו היה לוקאשביץ. מלבד המדע, היה מקושר אליו ביחוד מפני שהיה בן ארץ מולדתו (ג"כ ליטאי). הוא היה נפגש ברצון גם עם מורוזוב, עם נובורוסקי ושֶבֵלין, עמי ועם ליודמילה. אך בכלל לא היה נוהג לגלות את נשמתו לפני מי שהוא, ועל נשמתו היה בודאי איזה משא כבד. פעם קרה שאני והוא היינו בטיול כל אחד בתוך “כלוב” מיוחד, אבל קרובים זה לזה. שנינו שתקנו, כנראה לא לי ולא לו לא היה אז חפץ לשוחח. אך כשרציתי לדעת מי נמצא שם על ידי, הצצתי אל תוך הכלוב הסמוך ונסוגותי כרגע לאחור. יאנוביץ צעד על פני הטריטוריה הזעירה שלו, גבות עיניו קמוטות ועיניו מושפלות לארץ. הבעת התוגה של פניו החורים ולחייו אשר שֻפו היתה כל כך חזקה, וכלו הביע יסורים גדולים כל כך עד שהרגשתי לחץ בלב. ולא רק בפעם ההיא, אלא תמיד נתמלאתי צער, בראותי את חותם המרה השחורה הטבוע על פניו.
ממנו, כמו מאיש טהור וצדיק, היתה נושבת רוח של קדושה, רחוקה מהחיים ומכל מה ששיך לחיים.
מפני שהיה מתרחק מהכנס בשיחה, אי אפשר היה למי שהוא להתקשר עמו ברֵעות גמורה, אך כולם כבדוהו, ואנו, שהיינו נפגשות עמו לעתים יותר תכופות, אהבנוהו אהבת נפש ולנצח שמורה תמונתו בלבנו.
ע"ד סוף גורלו כבר כתבתי למעלה, ואיזה רושם עשתה עלי ההודעה הראשונה, על אדות זה אספר להלן.
ב) ע"ד מארטינוב כבר הגדתי למעלה. אסרוהו בשליסלבורג בשנת 1884 ושם ישב עד 1896, כפי הזמן ששמו עליו לשבת במאסר. הוא היה תמיד בא בריב עם המשגיח פיאודורוב.
מארטינוב היה אוהב לעלות על אדן החלון ולהביט משם דרך האשנב על המטיילים. וקרה שפיאודורוב מצא אותו בעונו שלש פעמים זו אחר זו. כשהוכיח אותו המשגיח במצאו אותו חוזר על עונו בפעם השלישית, ירק מארטינוב בפניו. זה היה עלבון במעשה, שבעד זה מוסרים למשפט הצבא ומענישים ענש מות. תיכף כשהוליכוהו אל בית האסורים הישן, הציעה ליודמילה שלא לעזבו לשבת שם יחידי, אלא לדרוש שגם אותנו יעבירו לשם.
ההצעה הזאת היתה קשה מאד בעיני. המעשה של מארטינוב היה רע בעיני. יהיה המשגיח מי שיהיה – אבל הוא אדם, והעלבון שנעשה לו אני חושב לעון, מבלי הבדל למי שנעשה. חמתי נגד המעשה הזה היתה כל כך רבה עד שבקושי עצרתי בעד פי שלא להביע למשגיח השתתפותי בצערו. ובכל זאת אי אפשר היה להתבדל מכל החברים ושלא לדעת כלום מה שיֵעשה שם עם מארטינוב.
אך המחאה לא יצאה לפעולה. לא היה משפט. בארו את הדבר הזה מפני שלופַטין שלח לדפרטמנט של המשטרה באור רחב, שמרטינוב נמצא במצב חולני ושהוא לפעמים אחוז חולי־נופל.
מרטינוב ישב בבית האסורים הישן כחדש ימים כבול ברגליו ולא נתנו לו לטייל ולא ספרים. אחר כך נשתכח כל הדבר הזה.
ג) מיחאיל פטרוביץ שֶבלין גמר את מחלקת המטמטיקה באוניברסיטה שבפטרבורג בשנת 1882. עוד בהיותו סטודנט נטה אחר “חפש העם” ועזר קצת למפלגה בהפצת הספרות הריבולוציונית, בקבוץ כספים וכדומה. אל החדר שבו ישב שבלין עם חבריו נכנסו גרינבינסקי ונידזֶלְסקי – משליכי הפצצות בראשון למרץ (שבו נהרג אלכסנדר השני). הם היו צריכים להחליף שם את בגדיהם לפני לכתם אל מחוץ לעיר לנסות את הכדורים המתפוצצים, כמו שחשב שבלין על אדות זה, כעבור איזה זמן. אחרי הראשון למרץ נעשה בחדר ההוא חפוש בגלל זה. פעם ערכו דיירי החדר ההוא נשף חברים. אל הנשף הזה הזמינה בעלת הדירה, שעסקה בכביסה, את אחד שידע לנגן בהרמוניקה והיה כַתָּב במשטרה. והוא הלשין שבנשף היה גם ריסאקוב (אחד מהמשתתפים בהריגת אלכסנדר השני). ולפיכך הלכה שם המשטרה לעשות חפוש, ואסרה את לוזינסקי ואת נידזלסקי שמצאה בכיסיהם עתוני “חפש העם”.
באביב שנת 82 התודע שבלין ליעקובוביץ, שהיה ממלא אז תפקיד מרכזי בקבוצת “חפש העם” שבפטרבורג. והוא הציע לפניו לשכור דירה ולהכין ליטוגרפיה להדפסת גליונות ריבולוציוניים. הדירה נשכרה ברחוב הטאוורי, אך מהרה עזבו אותה, מפני שקבוצת יעקובוביץ חשבה שיותר טוב ליסד דפוס ולזה דרוש היה שהבית יהיה תחת מסוה של משפחה. למטרה זו התודע שבלין לפראסקוביה פיאודורבנה בוגוראז (יהודיה), שהיתה צריכה להתנצר ולבוא בקשר של נשואים פיקטיביים עם שבלין. וכך היה. ובסוף אפריל 1883 התישב הזוג הצעיר בדירה קונספירטיבית בבית חרולייב בפנת גשר קוקושקין. למשרתת שכרו מתחילה אשה פשוטה ומהרה החליפוה באשה אינטליגנטית – מריה פאבלובנה קוּלְיַאבְקו. הבעל ואשתו (המדומים) לא ידעו בעבודת הדפוס, אך הרצון היה כביר והם הדפיסו הרבה דברים אסורים. הקשר בין הדפוס ובין העולם שמבחוץ נעשה ע“י דיגאייב, שעסק בעת ההיא בפטרבורג בעבודתו הפרובוקאטורית. באוגוסט או בספטמבר נעלם דיגאייב – הוא נסע אז לחוץ לארץ ושם התודה על עונו לפני טיחומירוב ולפני מַרִיָה אוּשאנינוֹי, ואח”כ עשו עמו הסכם, והבטיחוהו שלא יהרגוהו, אם רק ימסור ליד המפלגה את פטרונו את סוּדֵייקין, ויעזור להרוג אותו. עם החלטה זו שב דיגאייב לפטרבורג – לעבודתו הקודמת.
בימי הסתו ההוא – ספר שבלין – היתה בפטרבורג מועצה בין הריבולוציונרים הרוסים ובין הפולנים… תוכן המועצה היתה הפרוגרמה ותכנית העבודה.
במועצה זו קרה איזה אינצידנט קטן, ששבלין הבין את מהותו רק אחרי שנהרג סוּדייקין בדצמבר 1883.
בזמן המועצה עמד פעם אחד החברים קוניצקי, שידע כבר את מעשי דיגאייב, מאחוריו, ודיגאייב נבהל ע"י זה, ושבלין ראה והרגיש כי נבהל הוא. כנראה, הוא חשב שקוניצקי, המכיר בחטאו, רוצה להרגו.
מעט קודם שנהרג סודייקין התחיל דיגאייב לפתות את שבלין, שעד הזמן ההוא לא הסתיר את שמו, כי יבחר לו שם אחר ויעזב את פטרבורג. ושבלין עבר עם אשתו מתחלה למוסקבה ואח"כ לקיוב ואת שמו בכל זאת לא החליף. שם בקיוב המשיך את עבודת הדפוס. ורק ברביעי למרץ נגלה לממשלה הדפוס החשאי הזה, ושבלין ואשתו נתפסו. בסתו נשפטו במשפט “השנים עשר”: את פראסקוביה פיאודורובנה הגלו לסיביר ואותו שפטו לשתים עשרה שנה עבודה קטורגית ונשלח לשליסלבורג.
בחצי השנה הראשונה לבואו לשליסלבורג התענה תענית ארוכה. בקיץ 1885 התחיל לדרוש שיעבירוהו לסיביר ושלשים ושנים יום לא אכל כלוּם. לפי דבריו בימים הראשונים סבל יסורים ואח"כ הגיע לידי אדישות גמורה. הפקידות דברה על לבו שיחדל מתעניתו. וכדי לגרות את יצרו היו מעמידים על ידו כלי עם חלב. ביום השלשים ושנים – ספר שבלין – ראיתי כי בכלי נפל זבוב, ואני זוכר, כי פשטתי ידי והוצאתי את הזבוב ומבלי הכרה לקקתי את האצבע, וזה היה סוף תעניתי – שתיתי כל מה שהיה בכלי.
הוא היה מטמטיק על פי השכלתו ועסק בבית האסורים במקצוע הזה ובלמוד השפות הזרות. כשהיתה האפשרות לעבוד בחדר המלאכה הלך ועבד בנגרות… העבודה הפיזית היתה לו לענג. אפשר שמפני הצום הארוך, היה איזה זמן כמעט נוטה למחלת הרוח, אבל לאשרו זה עבר מהרה. אני חושבת, כי זולתי, סבל שבלין יותר מכל חבריו מהדפיקות, לא רק מאלה שנשמעו בין אסיר לחברו, אלא גם ממה שנשמע מקצה האחד של המסדרון אל הקצה השני. “הדפיקות כל כך הרגיזוני עד שהייתי נופל על המטה וכובש את ראשי בכר”, כך ספר לי שבלין. אך לעולם לא מחא נגד הדפיקות שהסבו לו יסורים גדולים.
כעבור עשר שנים, קבל ידיעה קצרה מהפקידות, שאשתו וילדו מתו בשנת 1885 בבית האסורים של גולים במוסקבה, בטרם שהספיקו להעבירם לסיביר…
ד) סוּרוֹבצֵב דמיטרי, היה נוצרי כפרי, גמר את הסמינר בוולוגדה… הוא היה גבה הקומה ודל הבשר, ועיניו היו מראה תכלת בהירה, שבעת חיוכו הביטו במבט חן. אך תמיד היו פניו זועפים. אפיו היה ישר, חסר כל התלהבות, ולא אהב ויכוחים ורחוק מכל התחכמויות ותיאוריות. מוזר הוא, שאיש אוהב שלום כמוהו נלוה אל מפלגת חפש העם… בשנת 1882 העבר הדפוס שלנו לאודיסה; לבעל הדפוס היה הפעם דיגאייב, וסוּרוֹבצב היה מסדר אותיות. אך כעבור חדש ימים תפסה המשטרה את הדפוס וכל החברים שהשתתפו בו נשפטו כולם במשפט צבאי במשפט “הארבעה עשר” ואת סורובצב שפטו לט"ו שנה קטורגה.
בשבתו בשליסלבורג נעשה שם לגמרי לתלמיד של טולסטוי ופעם הוציא שם גליון: “הרע מוליד רע”. הז’נדרמים הכירו מהרה את תכונתו ואמרו כי נומר 16 הוא ותרן. והוא אמנם היה כך.
פשטותו ותמימותו נגלו פעם בצורה אוריגינלית מאד. הוא כתב בקשה אל הדפרטמנט של המשטרה שימסור לאסירי שליסלבורג ילד וילדה לחנוך והוא יפרנסם מעמל כפיו. על דבר תכנית החנוך לא הגיד כלום. אנחנו התפלאנו על הבקשה הזו ועל אמונת התמים הזה בטוב לבה של המשטרה… כמובן, יעצנוהו שלא ישלח את בקשתו, העלולה לעורר רק לעג הפקידים.
בהיותו מתנגד לכל רצח, היה סורובצב צמחוני, ורק דגים היה אוכל. מפני טעם לא ידוע היה מתנגד לשתות מים רתוחים. אחרי שעניני חכמה ומדע לא לקחו לבו היה עוסק ביחוד בעבודת הגן והיה מצמיח ירקות טובים מאד, ובחרף עסק בנגרות. ובעבודה זו הראה כשרון טכני. איש לא עשה כמוהו כפות, סכינים ומזלגות מעץ התמר כמו שהוא היה עושה, ובזה הביא לנו טובה, אחרי שכלי מתכת כאלה לא היו נתנים לנו.
אחרי החנינה שנתן הקיסר בשנת 1896 שֻלח סורובצב לחבל יאקוטסק לעיר נדחה של החבל הצפוני הזה – קוֹלִימְסק התיכונה. אך גם שם, למרות הטבע הקשה עשה סורובצב גנה מוגנה מקור, שעליה טרח הרבה.
הודות לעבודתו שאינה פוסקת, הצמיח שם כרוב ותפוחי אדמה, במקום שעד היום ההוא לא צמח שם כלום. ספרו לי כי את זריעות תפוחי האדמה, הוליך סורובצב עמו טמונים בחיקו שלא תקפאנה מהקור. את פרי האדמה חִלֵק סורובצב בינו ובין חבריו הגולים ולא שכח מתת חלק גם לשוטר, שהָפְקד להשגיח עליו…
באחד מציוריו תאר טַן (בוגוראז) את המקום הקר הזה ובקוים סימפטיים רשם את הנצחונות של סורובצב בעבודת הגנה שלו.
כשהגיע לידנו הרומן של טולסטוי “התחיה” עלה על לבי, שהטפוס של הגולה שהתחתן עם ייקטרינה הוא צלם של סורובצב. ואולי שמע טולסטוי על אודותיו.
סורובצב היה ע"פ תכונתו אידיאליסט ונזיר. כך מצאו בוֹגוֹרַז בהיותו עוד חפשי, אחרי שנתפסה האגודה המוסקבאית, שאז ישב על חוף הנהר, ולא היה לו מקום ללון וסבל ממלריה. וביום הגשם היה מסתתר תחת הסירה והתפרנס בתפוחי אדמה מבושלים.
וכך היה גם בבית האסורים וכך המשיך חייו גם בצאתו משם. עבודה עקשנית היתה חבל גורלו בחבל יאקוטסק, ומעבודתו זו לא חדל גם אחרי שובו לרוסיה האירופית – אותה עבודת האדמה החביבה עליו, כמו על אחד האכרים. מסתפק היה במועט ומהמעט שהשיג היה תמיד נכון לעזור לאחרים.
בשנת 1918 בעת היוקר הגדול עשה לפעמים מעשים נפלאים. בשנה ההיא בעת שגבר היוקר בארץ שלחו לו ידידים אחדים, שיסדו ועד לעזור לעניים שהיו אסורים בשליסלבורג, 300 רובל, בכל חדש; את הסכום הראשון שקבל שלח, למרות מצבו הדחוק, אל הסמינר שבוולוגדה, חלף התמיכה שקבל בהיותו שם תלמיד לפני 35 שנה! בכלל הוא לא ידע לכונן את מצבו. הוא רצה מאד להצמיח דגן בחבל יאקוטסק ונצטער מאד שלא עלתה בידו. אחרי שהיה צריך לעזוב את סיביר, הציע לפניו חברנו פלורינקו לעבוד עמו יחד בנטיעת גן פרי בהֶלֶנְדְזִ’קה, וסורובצב מאן לקבל הצעתו, אעפ"י שבזה היה יכול להיטיב הרבה את מצבו. סבת מאונו לא מובנה לי.
בשנת 1920 נודע לי פתאם שהוא עבר לפלך וולוגדה ויושב בטוֹטְמַה בביתו הפרטי, שעל ידו גנה שהיא נותנת לו מזון לחצי שנה, ובשאר הימים הוא מסתפק במנה של 15 פונט קמח לחדש, שנתנה לכל דירי העיר. מנה זו היא כל כך קטנה עד שסורובצב היה תמיד רעב, ולפיכך הוציא מהגג איזה מסמרים להמירם באכל. בעד 7 מסמרים קבל חצי פוד תפוחי אדמה, וכדי שלא לקפא מהקור שחת את הגדר של גנתו. “בסתו אלך היערה, אאסוף ענפים ואעשה לי גדר חדשה”, כתב אלי.
עדינות נפשו ובישנותו לא נתנו לו בשום אופן לפנות למי שהוא לעזרה. איזה אנשים נתנו לו פעם אחת קמח, כששאלוהו אחרי איזה זמן אם יש לו עוד צורך, ענה: לא! והם חשבו כי באמת כבר יש לו די מזון, אעפ"י שבאמת דחקו לא חדל.
אם אנו כולנו, או כמעט כולנו, יצאנו אחרי מאסר ארוך לא מוכשרים לחיים, אבל לסורובצב הגיעה אי־ההכשרה עד הקצה האחרון. במכתבו אלי היה מתאר קורותיו והרפתקאותיו במסעו הרחוק במסלת הברזל. חפציו הקדימו ללכת ברכבת – כנראה, הוא אחר לשבת ברכבת. אפשר לתאר לעצמו כמה טרדות גרמו לו! ברכבת ישב אחר על המקום המיועד לו לסורובצב. הגסות של שכניו, יסורים פעוטים ואי הבנה הפכו נסיעתו לתפת. “אני חשבתי אולי עלי ללכת ולהיות נזיר”, אמר הוא ביאושו.
שומרי בתי האסורים, שהיה להם במוסקבה עסק עם סורובצב עד המשפט ופקידי הפוליציי בסיביר התיחסו אל סורובצב בכבוד ובאמונה. כשהיה אסור במאסר הרבע של המשטרה במוסקבה השאירוהו בלי השגחה לטייל בגן שכלפי הרחוב, כאלו רצו להעמידו בנסיון לברוח. אך סורובצב גם לא חשב לעשות כדבר הזה. “היכולתי לקעקע את האמונה שהיו מאמינים בי?” – אמר לי בשיחתו.
בסיביר, כפי שספר שבלין, אמר אחד מגדולי הפקידים ע"ד סורובצב: הוא אינו דומה כלל אלינו. פירוש “אלינו” לא רק אל פקידים שכמוהו, אלא שאינו דומה לבני האדם בכלל.
ואמנם שנאתו לבצע, אדישותו לכל חיצוניות שהיא, לכל ענין חמרי, ויחסו הילדוּתי לאדם, אמונתו ובטחונו בו, הבדילוהו משאר בני האדם והרימוהו מעל ההמון.
פרק חמשה עשר: צ’אטוֹקוּאָה 🔗
בשנת 1892 או 93 מסר לנו הקומנדנט גנגרט ירחון בפורמט גדול: “נוֹב”, שהוציא לאור וולף. בו מצאתי מאמר לא ארוך שנתן כִוון חדש למחשבותי והביאני לידי עבודה שהקדשתי לה חלק חשוב מחיי בבית האסורים, חלק מלא אור ושמחה בריאה. המאמר הזה דן בשאלה אחת: אנשים אינטלגנטים בהגיעם לשנת הארבעים, ארבעים וחמש, שוכחים מטרדות החיים את תלמודם, שלמדו בבית הספר. בארצות הברית קמה תנועה ליסוד שעורי חזרה בשביל אנשים שכאלה. אעפ"י שהרעיון הזה פשוט הוא, בכל זאת נדמה כעין התגלות, והמון רב קבלהו בשמחה. למרכז התנועה נעשתה עירה קטנה שעל יד היאורים הגדולים של אמריקה – צ’אטוקואה, ששם הסתדרו שעורי החזרה, ומהרה נהרו שמה אנשים ונשים בוגרים, שבקשו לחזור ולהוסיף על למודם. “אנכי גם כן בת ארבעים שנה – חשבתי בלבי – אגש נא גם אני לחזור באופן סיסטמטי על מה שלמדתי מלפנים באוניברסיטה ואשתלם במקצעות שמלפנים לא שמתי אליהם לב”.
עד הזמן ההוא קראתי כל מה שהיה בספריה שלנו, אך לא היה דבר שעסקתי בו בשיטה. לפי השכלתי הייתי רופאה, אך כמו שאר הנשים הסטודנטיות שבציריך, התיחסתי בקלות ראש אל למודי הטבע, שאותם מלמדים בשני הקורסים הראשונים. בקרתי שעורי מינרלוגיה, בוטַניקה, זואולוגיה, פיזיקה וכימיה, ומכלן משכה את לבי הכימיה. אותה למדתי ע"פ מנדילייב ובענג עסקתי בברן בלבורטוריה של הפרופיסור שווארצנבאך. בשאר המקצעות לא חפצתי. אגיד יותר: בי לא היה כלל החפץ להכיר את הטבע. בתור מקור לתענוג היופי ידעתי אמנם להעריך את הטבע כראוי, והודו עשה עלי רשם גדול. כשבאתי בפעם הראשונה לשוייץ נזדמן לי תיכף להיות בלוצרן ובעמדי על מישור השיש, הנכנס לתוך היאור פירוואלדשטֶד ואראה את הפנורמה של ההרים הסובבים את היאור והעולים למעלה בתמונות כל כך נהדרות תחת שמים כחולים, נשתוממתי והייתי כשכורה ובשמחתי הרבה חבקתי אז את אמי ואת אחותי, שעמדו על ידי…
אך כל אלה היו אֶמוצִיות, שאינן יוצאות מגדר האסתתיקה. הקטעים העלובים מידיעת הטבע שלמדתי מלפנים באינסטיטוט יכלו להמית את הרצון למדע זה. ההבנה המוגבלת של מקצוע הרפואה גם כן הוסיפה על אדישותי, והחיים הריבולוציוניים והעסקנות הרחיקו כל עניני התבל ממני, מלבד הענינים הצבוריים. ורק בשליסלבורג, כשכבר לא היו לפני לא בני אדם ולא חברת האדם, ומהעולם כלו נשאר רק חתיכה אחת קטנה של השמים וחתיכה קטנה של אדמה, רק אז נשתנה היחס שלי אל הטבע ואני הכרתי שאיני יודעת כלום מהטבע, לא תולדות השמים ולא בריאת הארץ ולא יסודות והרכבות חמרי ההרים שמהם נבנו קירות בית האסורים ושרגלי דורכת עליהם. כשהנך מרכינה ראשך אל ערמת חול ואת לוקחת משם מלא חפנך חול שנתחמם בשמש – ואינך מבינה מה המה הפרורים הללו השקופים, רסיסים צהובים ונוצצים, שנשפכים כזרם דק מבין האצבעות. הנה עשב, ממש כמו אותו העשב שהיה צומח על בית הקברות שבכפר. הנה פרח שפגשתיו ביער בשעה שאספנו זיונים, ואינך יודעת מה שמו, ואינך יודעת להגיד מה טיבו. הרבה שאלות עולות במוחך ואינך מוצאה להן תשובה.
ההכרה הזאת שעלתה בזמן מאוחר עמדה בכל ישותה כשקראתי את המאמר ע"ד צ’אטוקואה. אך בראשונה לא מצאתי את הדרך הנכונה. בהכנסי אל בית האסורים הבאתי עמי את כל ספרי הרפואה שהיו לי, ועכשיו חשבתי להתעסק רק בחזרה עליהם. אך מהרה הבינותי שאינני עושה מה שצריך לעשות, כי למה לי שוב לחזור על הפטולגיה והתרפיה, כשאין גם תקוה להשתמש פעם בידיעות הרפואה? למה לחזור על הראשונות שאינן מרחיבות את הדעת, בשעה שיש מקצעות שהם לגמרי לא ידועים לי? מקצוע כזה היה מדע הטבע, ואני פניתי אליו.
בספריה העניה שלנו היה ספרו היפה של אֶויירְסְוואלד “שיחות ע”ד הבוטניקה" עם תמונות וצבעים. קראתיו בענג, ואחר כך התחלתי ללמוד טְוִיַת הצמח ע"י מיקרוסקופ. את המיקרוסקופ קנה לנו גנגרט בעד 50 רובל מהכסף שהרוחנו בעבודתנו, שעשינו גדר מהוקצעה לזכר חילי רוסיה שנפלו בעת כבוש שליסלבורג. בחקירת הטבע עזר לנו הרופא רמזוב, שהיה תמיד שם לב לצרכינו.
באותו זמן עסקתי גם בכימיה. שוב חזרתי על ספר הלמוד העשיר בתכנו של מנדילייב – יסודות הכימיה, שנתן לנו כל כך הרבה בשנות למודנו באוניברסיטה. אך בכל זה לא אמרתי די. בקשתי הרצאה חיה, הוראות מאנשים שיודעים יותר.
בתוכנו היה אחד חכם הטבע, שנאסר בשנת 1887 מעט קודם שגמר את הבחינות האחרונות והוא ד. לוקַשביץ. בהיותו סטודנט נתן תקוות טובות וחשבו להשאירו באוניברסיטה. הוא ידע את דרכי החקירה המדעית והיו לו ידיעות מלאות ומדויקות, שאפשר היה לו לתת תשובות ברורות ומסוימות על כל השאלות הנוגעות למקצוע שלו. בהיותו ענו לא היה נבהל לעשות הכללות, אלא, כחוקר גמור, היה נזהר מאד לקבל הִפוטִיזות, וביחד עם זה בחבה רבה היה נכון תמיד לתת מרכושו הרוחני לכל מי שרצה לקבל ממנו. אני פניתי אליו ובקשתיו שירצה לפני שורה של שעורים ולעזור לי בעבודה נסיונית במדעי הטבע. לוקשביץ הסכים לזה ובתור שומעי לקחו היו עמדי נובורוסקי, פונקראטוב ומורוזוב; נובורוסקי – מפני שלא ידע כלום במדעי הטבע, כי הוא קבל השכלתו בבתי ספר הדתיים, ומורוזוב מפני שמילדותו נמשך אחרי חכמת הטבע ולעולם לא נלאה משמוע גם מה שכבר היה ידוע לו.
בשבתו יחד עם מורוזוב בכלוב החמישי עם לוח גדול, שהכַנו בעצמנו בשביל ציורים, כראוי לבית ספר, אפשר היה לשמוע את שעורי לוקשביץ גם לאלה שישבו בכלוב הששי, ששם ישבתי אני, ובגנה הראשונה ששם נמצאו נובורוסקי ופונקראטוב. וכך עברנו את הקורס של חסרי שדרה והשתמשנו בספר הלמוד של הארטְוויג וקורְס בוטניקה, שבשבילה נמצאו בספריה ספרי עזר אחדים טובים. לוקשביץ שהיה אמן גדול יצר בשביל אילוסטרציה דוגמאות יפות משעוה יפונית. הוא הכל לִמֵד באפן הסתכלותי.
בשנת 1896, כשהתחלנו לקבל מהמוזיאום הנכבד שבפטרבורג קולקציות עשירות, יכולנו לעבור גם למינרלוגיה, גיאולגיה ופַליאונטלוגיה, וגם זה למדנו בהתענינות מרובה. ואחרי שהמוזיאום הפך אותנו ממנויים פאסיביים לאקטיביים – להרבות בעבודתנו את עשרו במקצוע הטבעי־ההסתורי והצמחונה ואספת מינרלים – כל זה הועיל לחזק את הידיעות שקנינו מהרצאות לוקשביץ ומקריאה בספרים. נובורוסקי היה מונה את כל הדברים ששלחנו למוזיאום, והתפלאתי על רבוי הדברים ששלחנו שמה במשך שלש, ארבע שנים. השליח היה הרופא בֶזרודוב שבא במקום רֶמֶזוב. המלאכה ביבוש הצמחים ובדבוקים על ניר מיוחד נעשתה באמנות רבה והיתה לנו לששון ומצאה חן לא רק בעיני חברינו אלא גם בתערוכה הפריזית, שהמוזיאום שלח שמה פרי עבודתנו, בהסתירו שמוצאה היא מהבסטיליה הרוסית. אחרי שעבודה אחרת לא היתה לנו וגם ההכרח היה להשיג באמצעים מועטים תוצאות רבות – כל זה חדד את מוח חברי לעשות נפלאות. בשביל ללמוד פיזיקה המציאו למרות אמצעינו הדלים אלקטרוסקופ וגם מכונה אלקטרית קטנה.
נובורוסקי עסק בשקידה בתורת הרמש, וכדי לאסוף את החמר של כל תקופת הגידול של הרמשים, יסד “בית האסורים ליחידים בודדים” – כמו שקראנו למוסד שלו – בית קטן של זכוכית של שתי קומות עם תאים קטנים, שבהם הושיב זוגות זוגות של רמשים. הם הטילו ביצים, ומהביצים נתהוו גולמים; בשביל כל מין ומין צריך היה למצוא צמחים מיוחדים למזונותיו, ונובורוסקי היה מקדיש בכל יום שעות שתים לחפש אחרי הצמחים הדרושים. “המשק” שלו הצליח מאד. מהם הכין אחר כך בקופסאות קטנות מכוסות למעלה בזכוכית רמשים שלמים ואברי רמשים עד השפם ועד קרני המשוש היותר דקות. וכך ערך להסתכלות את גדול הרמש מהביצה ועד הרמש השלם29.
בכל פעם כשהקבוצה שלנו גמרה איזה סדר של למוד הייתי פונה אל לוקשביץ בפנים מאירות ואומרת: “לוקשביץ, אתה אינך יודע כמה רבה שמחתי מאור הדעת שהזרחת בתוך מוחי. ואולם עוד נשארה פנה חשכה, – הָאֵר נא גם אותה”. ואז החלטנו בינינו להמשיך את למודינו במקצעות אחרים.
וכך במשך שנים אחדות, שנה אחר שנה, עברנו על המקצעות היותר עקריים של מדעי הטבע.
השעורים הללו והעבודה הקולקטיבית מלאו תכן את חיינו, שזולת זאת היו עוברים בבטלה בבית האסורים. מבלי לדבר על אודות הספוק שנותנת העבודה הרוחנית, היה לנו תמיד לענג לראות את המעין שאינו פוסק של אהבת אדם הנובע מהמורה הנפלא שלנו, שלא חס בשבילנו על זמנו ועמלו. והעבודה שיצאה מידינו מלבד ההכרה שהננו משתתפים בענין של תרבות והשכלה, עוד הנחילתנו ענג אסתתי. בבית האסורים לא היה שום דבר של יופי, אך אנו יצרנו שם מוסד של יופי, שאי אפשר שלא יקח את הלב.
כל זה קשר אותנו – את לוקשביץ, מורוזוב, נובורוסקי ואותי באגודה אחת ובעבודה משותפת נתחזק קשר ידידותנו, שלא נפסק גם אחרי שיצאנו משליסלבורג.
פרק ששה עשר: חליפות מכתבים. 🔗
שמחה מאוחרת אינה משמחת, וכשנתנו לנו הרשות, אחרי עבור 18 שנה, להחליף מכתבים, כבר לא הרגשתי בזה שום שמחה. במשך 13 שנה קרובי כאלו הלכו והתרחקו ממני לאיזה מקום רחוק. דרכי חיינו נבדלו זו מזו וככל אשר הוסיפו הדרכים להמשך בארכן, כך הוסיפו להתרחק זו מזו. הם, הקרובים שלי, כאלו מתו. פרידה ארוכה חסרת תקוה – וכי היא אינה דומה למות?
אילולא היינו בתחלה משוללי זכות חליפת מכתבים – אז היתה זו לנו לטובה גדולה. הקשר עם הקרובים היה קשר עם עולם החיים. אך רודפינו לא רצו בזה: הם רצו, בהרחיקם אותנו מכל הרגיל ומכל מה שיש נורמלי, ליצור בשבילנו איזה דבר פנטסטי, שהוא מעבר לעולם.
חליפת המכתבים אולי היתה עוד יכולה להשיב לתחיה את הקשר שבין הקרובים, לקרב אליהם, אך הרשיון ניתן לחליפת מכתבים רק פעמים בשנה. פעמים! הדבר הזה כשהוא לבדו הפריע בעד ההתקרבות, גרם להתקררות, מלבד זאת את המכתבים לא השאירו אצלנו, אלא אחרי הקריאה היינו צריכים להשיבם… הכל יודעים כמה לפעמים נעים לחזור ולקרוא מכתב עתיק.
איני יודעת איך הוא אצל אחרים, אבל לי נעים מאד לראות כתב היד של קרובי. כשאני שמה עיני על מכתב שאני מקבלת, תיכף מתיצבת לפני תמונת הכותב החומרית והרוחנית. המכתבים שנוהגים עכשו לכתוב במכונה משוללים מעלה זו. ובשום אופן לא הייתי רוצה לאסוף אצלי מכתבים שצריך לחפש אחר החתימה לדעת מי כתבם.
בתנאי מצבנו קבלת המכתבים לא היתה מרוממת את רוחנו אלא מרגיזה. רוחנו היה מתעורר, אך לא בתקוה לקבלת ענג. לא! זו היתה התעוררות של רגז, שיותר טוב היה בשבילנו לשכוח, והנה מתפרץ איזה דבר מהחוץ ומפריע בעד השלוה.
באובלומובקה – מספר גונצרוב – קבלת מכתבים הטילה סערה. היא הפריעה בעד מהלך החיים של יושבי אובלומובקה. בהלה קמה ביניהם. נדמה להם שאין מכתב בא אלא לבשר בשורה רעה, – שום טובה אי אפשר לקוות ממנו. ולפיכך לא היו ממהרים לפתחו. יהיה מונח! צריך היה להכון לקראת הבשורה, ורק כעבור 3־4 ימים פתחוהו.
בתקוה שהמכתב הבא יביא בודאי רשם רע, היה לופטין נוהג, אם קבל את המכתב לפני ארוחת הצהרים, להניחו סגור עד אחרי האכילה, שלא לקלקל את התיאבון. וגם אחר כך לא מהר לקראו, שלא להפריע את הרגלו לנוח אחר הארוחה. אכן, לא כולנו היינו כל כך פקחים זהירים.
… על אודות מה כתבו לנו קרובינו? במכתביהם לא היה כלום מחיי הצבור – על אודות זה דאג הדפרטמנט של הפוליציי. במשך כל הזמן היה רק בתור יוצא מן הכלל המכתב הראשון שהגיע אלינו אל בית האסורים. זה היה מכתב כתוב על ששה עשר עמודים, ששלחה לי אחותי הצעירה אולגה.
בלי כל הקדמות שהיו יכולות לעורר את הרגש היא פנתה אלי כאלו רק אתמול נפרדנו בתנאים רגילים ופשוטים; או כאלו המכתב הזה לא היה הראשון, אלא 301, אחרי שורה שלמה של מכתבים, שהיה אפשר לכתבם במשך שלש עשרה שנה מאז שנפרדנו.
היא כתבה על דבר התערוכה הרוסית הכללית שהיתה בניזני־נובגורוד והועידה שהיתה שם אחר כך; ע“ד הפוליטיקה הפיננסית של וויטה והתפתחות התעשיה הרוסית הקשורה עם פוליטיקה זו. ספרה ע”ד התנועה הסוציאל־דימוקרטית ההולכת וגדולה, ע“ד המלחמה בין העממים ובין המרקסיסטים, ע”ד הפוליטיקה הבוערת בין הצעירים בספרות ובמשפחה, שהמטריאליזם הכלכלי העיר למלחמת דברים ולפעמים כמעט לפרודים. לכל תכן המכתב היה אפי צבורי, וכלנו קראנו אותו בהתענינות רבה. אך המכתב הזה – הסנונית הראשונה – היה יחיד במינו. אחריו לא באו עוד כמוהו… איך נתנו למכתב זה לעבור? אפשר שגרמה לזה התחכמותה של אחותי, שידעה לשלב את הידיעות הצבוריות בתוך המשפחתיות, ופקידי הפוליציי לא הרגישו בדבר.
ואולם תמיד הודיעו קרובי רק בשורות ע“ד בצרת, סערות מכת ברד. בשרו ע”ד היבול של הדגן והפירות וכדומה; מקום גדול תפסה הכרוניקה המשפחתית: חתונות, לידות ומות. המכתבים הללו היו נקראים ע"י כל החברים שחפשו בהם רמזים למאורעות מדיניים.
אך אם חליפות המכתבים לא הביאו אל המטרה לדעת מה שנעשה בעולם, אבל במה שנוגע לעניני משפחה הביאו לפעמים יסורים נוראים. לאחד מחברינו כתבו, שאמו הזקנה והבודדה נשארה בלי מקום מחסה. כנראה היא חלתה במחלת הרוח: בלילות היתה עוזבת את הבית והיתה נודדת בחוצות העיר. פעם מצאוה כשהיא אוספת את חפציה ורצתה להבעירם באש. אפשר שלאנשים, שאצלם נמצאה זקנה זו לא היתה עוד סבלנות לשמור תמיד עליה, והזקנה העברה לעיר אחרת. שם בלי מודע ומכיר היא נאנסה להכנס למושב זקנים. ידוע לכל מוסד זה מהו. הזקנה היתה אשה פשוטה, אבל גאה, ותמיד היתה שונאה את המוסדות הפילנטרופיים. לשוא השתדל חברנו לפני הדפרטמנט של הפוליציי לשלוח לה מה שהוא מרויח בעבודתו במאסר, הדפרטמנט שלח אמנם לה בשם עצמו 50 רובל, אך הכסף הושב: היא כבר לא היתה בחיים.
במשפחתו של חבר אחר היה עוד רע מזה. שם היה הרס גמור. האם, חולת הרוח, היתה שנים רבות קבועה בבית חולי רוח. והאב, בעל אחוזה גדולה, מת ממחלה קשה בודד באחוזתו, אנשים זרים סבבוהו וחשבו לקבל ממנו ירושה. שתי אחיות שנאו זו את זו ולא נפגשו, והשלישית ירדה עד הדיוטה האחרונה בסלם הסוציאלי. הכל נעשה במשך הזמן לאט לאט, והנה במכתב בא הכל כחתף יחדו על ראש האסיר.
פשוטים וחודרים ללב היו מכתבי אמו של אנטונוב, שבעצמה לא ידעה לכתוב והכתיבה ע"י אחר. היא התאוננה על בדידותה, התעצבה על שהיא בדולה מבנה, על שאין לה עזרה בזקנותה, אך אחרי כל הבעה של צער הוסיפה: אולם, אלהים, כרצונך עשה!
ואנו? על מה אפשר היה לכתוב? אסור היה לכתוב ע“ד חברים, ע”ד עצם הבנין של בית האסורים, ע“ד החדר שבו אתה כלוא, ע”ד סדרי בית האסורים. הדפרטמנט של המשטרה הביט בחשד על תכן מכתבינו, שלפעמים הגיע עד לידי אבסורד. פעם כתב לופטין ע"ד נדידת השנה שלו ולזה הביא משיר פושקין שורה אחת: “ועל חנית הרובה של השומר בוער הירח של חצות הלילה”. הדפרטמנט השיב לו את המכתב ודרש לשנות. מפני שמעין זה היה גם בבית האסורים, גם בו היה שומר, רובה וירח.
הדפרטמנט של המשטרה בקש למצוא במכתבינו רגשות נפשנו, אבל דוקא דבר זה לא מצא. כלנו בדבר הזה היינו אלמים. ואחרי שחיינו החיצוניים היו כך דלים והפנימיים נסתרים – על מה אפשר היה לכתוב. הרבה עמל היינו צריכים לעמול כדי למלא את הגליון הגדול שהיה ניתן לנו לכתיבת המכתב, שלא להוציאו חלק, אבל אחרי איזה זמן נמאס לפקידים לקרוא את המכתבים הארוכים ואז התחילו לתת לנו גליונות רגילים, לא גדולים.
במשך 13 שנה רופפו הקשרים המשפחתיים: הזכרונות כהו; החיים נשתנו, אני הייתי אומרת ־נתקלקלו. כשנודע לי שדודי החביב מת הרגשתי רק צער. קשה להתודות עד כמה הצער הזה היה קר, הגיוני! וכשבפרפוריה נפלה ומתה צפור קטנה, ששכנה עמי בתא שלי, הרגשתי אבל גדול. הצפור היתה בת־תרבות, ישבה על כתפי ואכלה גרגרים מתוך כפי. את גופה הרך והחמים הייתי יכולה לכסות בידי; היא צפצפה על שלחני והתיזה רסיסי מים לכל עבר בהתרחצה בברכה שעל יד הצנור. אחרי מותה בכיתי שני שבועות ולא יכולתי להביט בלי דמעות על המסמר שעליו היתה רגילה לעמוד ולישון. ובשביל לעצור בעד שטף הדמעות הייתי מוכרחה לבקש את המשגיח להעבירני לאיזה זמן לתא אחר.
אכן, אי אפשר היה לכתוב מכתבים קצרים מלאי רגש!
פעם כשרצה מורוזוב לבחון אם יש במכתבו משהו שיפסול אותו בעיני הפוליציי, קרא לפני את מכתבו הארוך אל אמו ולאחיותיו. וכשגמר, אמרתי: “חמר יפה בשביל הנקרולוג שלך”, ושנינו צחקנו. צחקנו – וצריך היה לבכות.
ובדברים כאלה היוצאים מן המוח, חסרי פשטות, לא מלאכותית, מלאתי הרבה פעמים גם את מכתבי שנשלחו משנת 1901־1897. נשמתי שנהפכה לאבן שבה לתחיה רק בשנת 1903, שאז אחרי הפסקה ארוכה שהיתה שלא בטובתי, קבלתי את הבשורה שאמי חולה, שהיא נוטה למות והרגשתי שאני לא אוסיף עוד לראות אותה.
אמנם, המכתבים לא גרמו שמחה אלא צער. הדפרטמנט לא ידע מה שהוא עושה. הפקיד חשב שהוא נותן הקלה, אך באמת זה היה תעלולים. ואם היה הדפרטמנט שואל אותי קודם: אם יש את רצוני להחליף מכתבים, הייתי עונה: לא! רק הייתי מבקשת, שלא יגיד את הדבר לאמי.
פרק שבעה עשר: וו. ס. פאנקראטוב. 🔗
בשנת 1898 יצא ממאסרו פנקרטוב וב 1902 גמר את חק מאסרו פוליבאנוב.
וסילי סימונוביץ פנקרטוב היה מסביבת פועלים ואומנותו חָרָט. בילדותו סבל דחקות מרה: אביו מת עליו בילדותו והשאיר משפחה גדולה של ילדים קטנים וקטנטנים. “העניות היתה כל כך גדולה שלולא השכנים האכרים שעזרו לנו, היינו מתים כלנו”, ספר לי פנקרטוב.
באותו הכפר, ששם עבד אביו בבית האציל, היה בית ספר שבו קבל פנקרטוב את השכלתו הראשונה. בתור חרט עבד פונקרטוב בפטרבורג ושם נעשה לריבולוציונר. מי היו האנשים האלה שהדריכו אותו בדרך הריבולוציה אי אפשר לדעת, מפני שכלם היו מסתתרים בפסיאודונימים ועכשיו אין מי שיוכל לחקור אחריהם. כשאחד מהפועלים בגד והלשין על פנקרטוב, היה זה האחרון אנוס לעבור לאי־לגליות (כלומר להסתיר את שמו). בשנת 1883 היה חבר לחברת “רצון העם” וגם חבר לפלוגת הלוחמים ביחד עם מארטינוב ועם חברנו השליסלבורגי, הפועל אנטונוב. החברה היתה אז הרוסה ופרפרה בלי כל תועלת במלחמות אחרונות. פונקרטוב לא היה יכול אפוא להשתתף במלחמת דמים, אך אפיו החם והרועש גרם שבעת שנתפס בקיוב פצע את הז’נדרם, ובעד זה נשפט לעשרים שנה קטורגה ונשלח לשליסלבורג ביחד עם קאראולוב ועם מארטינוב. אחרי המשפט רצו הז’נדרמים לגלח את ראשם, אבל זה עלה בידם רק אחרי מלחמה כבדה, ולמרות המחאה הנמרצה שהיתה מצד כל חברי הנאסרים.
את פנקרטוב הביאו לשליסלבורג בעשרים לדצמבר 1884. היום ההוא חרות בזכרוני מפני שאותו הושיבו בחדר סמוך לחדרי והוא היה השכן הראשון שבא לשכון על ידי מעת שנאסרתי. בפטרופבלובסק הייתי אסורה בבדידות גמורה, שכנים לא היו לי, וכשנכנסתי לשליסלבורג לא ידעתי לדפוק ולא את האלפא־ביתא של הכלא, שהמציא ביסטוז’וב (אחד מהריבולוציונרים הידועים בשם דקבריסטים שהיו בימי ניקולי). רק בתחלת חדש דצמבר, אחרי נסיונות רבים שלא הועילו, סדרתי את האלפא־ביתא בשש שורות, חמש אותיות בכל אחת ועלה בידי לדעת באור הדפיקות: אני – מורוזוב. את המלות הללו דפק מורוזוב תמיד במשך חדש ימים מהחדר שהיה מתחת חדרי. זמן רב לא יכלתי לדעת מאין הדפיקות הללו ואיפה עלי לדפוק ואיך לדפוק, מלבד זה הייתי יראה פן דופק מרגל. לסוף לקחתי כף של עץ ודפקתי בכל כחי בברז של צנור המים: אני – ויירה. ובזה הסתפקתי בפעם הראשונה. מורוזוב הבין.
פנקרטוב לא ידע לדפוק יותר ממני. זמן רב היינו דופקים ולא הבנו איש את רעהו והיינו מתרחקים מהקיר המבדיל בינינו בתוגה, ואולם כאשר אִמַנוּ את ידינו בדפיקות אז התרועענו.
כשהביאו את פנקרטוב, היה לא יותר מבן 22 שנה. והדבר הזה, שהוא גמר את חיי חפשו בהיותו כל כך צעיר, העיר בי רגשי חמלה ורחמים. אנכי הייתי זקנה ממנו בעשר שנים, ולי נדמה שלצעיר שכחותיו רעננים יותר קשה מאשר לי. והרגש הזה צין את יחסי העדין, כמעט יחס של אֵם אל אישיותו, מה שנשקף משנים שלשה שירים שהקדשתי לו.
כמו שיקרה לפעמים בהכרות של אנשים שלא ראו זה את זה פנים אל פנים, נדמה לי כי הוא צעיר עגול הפנים, ששערות שפמו רק התחילו לצמוח, שערותיו חוּמות, עיניו אמיצות, טובות ואפו רך, אף סלַבי. ובאמת הוא היה בעל שערות שחורות כזפת ועיניו שחורות וחודרות ואפו גדול וישר – “צועני ממש”, כמו שאמר בעצמו על דבר חזות פניו.
ובהרמוניה לחזותו החיצונית הצטיין פנקרטוב באפיו הרתחני, הוא לא היה יכול לעצור ברוחו. דבורו זועף (לא עמי!) ולא סבלן. את הז’נדרמים היה שונא תכלית שנאה והיה מיחס להם מעשים רעים, שאני חושבת, שהם לא עשו כאלה. די היה בשבילנו אלה המעשים שאנו יודעים בברור שעשו. אני הייתי משקיטה את רוח החשדנות שבו ועצרתי בעדו שלא יעשה דבר שיכול להמיט עליו רעה. כפי שיכולתי אני להתבונן נראה לי שהז’נדרמים נזהרו בעצמם שלא להרגיז אותו ולא השתמשו ביחס אליו בתחבולות קשות, כמו שנהגו עם אחרים. ולפיכך שבתו בבית האסורים היתה בכלל לא רעה לגמרי.
בשיחותי הראשונות עם פנקרטוב דרך הקיר, נודעתי שהוא רוצה להקדיש את עצמו ללמוד באפן רציני. אנכי, כמובן, השתדלתי לחזק את ידו בדבר הזה. ואמנם שבתו הארוכה במאסר הביאה לו גם טובה. לעת צאתו משם רכש לו הרבה ידיעות, שאחר כך בעברו לסיביר אפשר היה לו להשתתף באכספדיציות מדעיות ולעשות חקירות גיאולוגיות.
בתור פועל בעל מקצוע הוא היה אומן בכל מלאכה ועשה הרבה חפצים יפים, וכמו אנטונוב היה גם הוא מהנגרים היותר מעולים.
יותר מכלם היה קשור אל אנטונוב ועוד יותר אלברגר, שהיה גדול ממנו בעשרים שנה.
עפ"י החנינה של 1896 זמן מאסרו של 20 שנה נתקצר לשליש ובמקום 1904 יצא לחרות ב 1898.
פרק שמנה עשר: פ. ס. פוליבאנוב. 🔗
היציאות האחרות משליסלבורג לא עשו עוד רשם כל כך חזק. בינואר 1902 יצא טריגוני, שנדון במשפט של הראשון למרץ 1881. כל מה שהיה אפשר לי להגיד על אדותיו כבר אמרתי בביוגרפיה שכתבתי בספרי “אסירי שליסלבורג”. אנכי כאן אספר בקצרה: הוא נאסר בשנת 1882 בראווילין האלכסיי וב 1884 העבר לשליסלבורג ובשנת 1902 גמר את עשרים שנות מאסרו; בסתו יצא לגלות לסיביר לחבל אקמולינסק. משם ברח לחוץ לארץ, אך בצרפת הרג את עצמו על ידי יריה בתנאים שלא נתפרשו…
פטר פוליבאנוב, בן לבעל אחוזה עשיר בפלך סרטוב, היה היותר סימפטי במחנה הריבולוציונרים, הוא היה לא גבה הקומה, פניו יפים, שזופים. מטפוס הדרום, עם רשמי־פנים ישרים ועינים יפות, שחורות, עיני אילה. ע“פ אפיו היה נוטה לרומנטיות. בהיותו ילד חשב (כמו שרגילים ילדים לחשוב) ע”ד מעשי גבורה במלחמות ולנחל כבוד כנפוליון. בשנת 1878 בהיותו תלמיד הגמנסיה הלך בתור מתנדב לסרביה להלחם בעד חפשתה. ובשנת 1882 כשנתחבר לבעלי “חפש העם” קבל על עצמו לשחרר מהמאסר את חברו, שהיה ג“כ חבר ל”רצון העם", את נוביצקי. בנסיון הזה הרג את שומר בית האסורים (או את אחד מפקידי הפוליציי). הנסיון לא הצליח: המרכבה המוכנה נהפכה בדרך: נוביצקי, פוליבאנוב וראייקו, שנהג בסוסים, נתפסו בידי ההמון שהרבה להכותם מכות אכזריות עד שראייקו מת במקומו ואת נוביצקי ופוליבאנוב שפטו משפט מות, ורק כשבקשו חנינה החליפו להם ענש המות בעשרים שנות קטורגה. פוליבאנוב אמר שבגלל זאת נאות לשלוח בקשת חנינה, מפני שראה שנוביצקי רוצה מאד לחיות, ואם לא היה הוא, פוליבאנוב, משתתף בבקשה, לא היה נוביצקי שולח אותה…
פוליבאנוב הצטיין באהבתו לבעלי חיים, וביחוד לצפרים, שבעד זה קראו לו Pierre L’oiseau, עם היונים היתה לו ידידות עצומה. בחדרו מסר את הוינטיליאטור ברשותן ושם הולידו אפרוחים. ובשביל להאכיל את השכנים הזוללים הללו היה פוליבאנוב מְוַתר על ארוחת הערב שלו והיה מבקש שיחליפוה בשבלת־שועל ומצא לו ענג להגות עם היונים שעות שלמות, בלמדו בעצמו להגות כיונה, והיה אומר שהוא מבין את שיחתן והן – שיחתו. הגגות שלנו משכו אליהן סנוניות וגם אותן הרגיל פוליבאנוב אליו והיו עומדות על כובעו ואוכלות ממה שהיה מפזר שם לפניהן אכל.
בראווילין סבל פוליבאנוב יסורים נוראים וכמעט שהיה נכון לאבד את עצמו לדעת. את כל מה שעבר עליו שם רשם בשבתו בשליסלבורג ומשם בגנבה הוצא כתב ידו בלוח שַחמַטי. בשבתו בשליסלבורג נתפתחה אצלו עצבנות במדה רבה, כמעט מחלת הרוח, והיה מעורר בזה לפרקים קרובים דאגה. בעתים שכאלה היה מתרחק מחבריו, לא היה הולך לטייל ובהשארו בחדרו היה מתרוצץ שם הנה והנה. רוחו היתה בתקופות הללו עצובה מאד, אחוזה חשדנות, מה שהיה ההפך ממש מאפיו הטוב תמיד.
אעפ"י שפוליבנוב לא היה ממאס בעבודה גופנית בחדרי המלאכה, אבל לא היה נוהה אחריה ביחוד. ועיקר עבודתו היתה קריאה בספרים, שהיה בולעם זה אחר זה במהירות נפלאה. על התפלאותי ענה שהוא רואה וקורא חמש עשרה שורות בפעם אחת. בספרות מצאתי רק דוגמא אחת לכשרון שכזה – אמיל זולה. וקריאה שכזו לא היתה אצל פוליבנוב שטחית – לזה היו לנו ראיות רבות. הוא היה מוסר מה שקרא בגליון הגדול השבועוני Times בדיוק, כמעט מלה במלה. זכרונו הנפלא נתן לו האפשרות לאסוף הרבה ידיעות במשך עשרים שנות שבתו במאסר. ביחוד היה מלומד בהסטוריה המדינית ובמדעי החברה, ואולם למדעי הטבע ולמטמטיקה לא היה לבו נוטה.
בתור בעל כשרון ספרותי, חבר פוליבנוב (מלבד זכרונותיו על דבר הראווילין האלכסיי, שהראה בהם את כח זכרונו הפסיכולוגי) ספור אחד מחיי המאסר. ובתקופה שהיינו עסוקים בכתיבת שירים, כתב גם הוא הרבה שירים ברוסית ובצרפתית, זכרונו החזק נתן לו האפשרות לדעת הרבה שפות.
בתוך הקבוצה שנאספה בשליסלבורג, איש משכיל כפוליבנוב לא היה יכול להפליא את מי שהוא, אבל ספרו כי בצאתו מהמאסר, היה עושה רושם יפה מאד בכשרון דברנותו.
הכרתי את פוליבנוב עוד בשנת 1878 בסרטוב, ששמה באתי לעבוד בזמסטווה ולשבת בכפר בשביל תעמולה. פוליבנוב היה אז תלמיד הגמנסיה, השתתף בקבוצת משתלמים, וכבר היה אז בעל דעות קבועות בתור סוציאליסט עממי ולמטרות ריבולוציוניות היה מבקר את הכפרים.
לפוליבנוב היו בינינו ידידים לא מעט. ראשון היה, כנראה, מורוזוב, שהקדיש לו שיר, שבו הוא רמז על המרה השחורה שבו. גם שבלין היה מחבבו מאד. ובכלל אי אפשר היה שלא לחבב את החבר הפקח הזה ובעל הלב הטוב.
מיתתו, שאבד עצמו לדעת, הסב צער גדול לכלנו, לכל חבריו שהשתתפו עמו בשנות המאסר הקשה, שאז בלינו ימינו בבטלה.
פרק תשעה עשר: חדרי המלאכה והגננות. 🔗
בשנות 1893־1894, שאז נפתחו בשליסלבורג הרבה חדרי מלאכה עד שכל הרוצה היה יכול לעבוד, מלאה העבודה הפיזית תפקיד גדול בחיים. עכשיו עזרה לנו הפקידות בדבר הזה. התקציב של הממשלה לכל מיני חמרים היה במדה גדושה, ודרשנו כל מיני קרשים, בולי עץ בשביל עבודת חריטה וחמרי ניר וצבע. אחדים עשו רהיטים מעולים ביפים ואחרים – פשוטים: ארונות, כונניות, כסאות וכדומה. אחדים השתלמו בעשית ארגזים יפים מעצי אגוז וכדומה. חרטו כלי סעודה שונים: קערות וצלחיות בשביל הקומנדנט ובשביל עצמנו.
העבודה שלנו, עבודה של אנשים אינטלגנטים, הצטיינה ביפיה ולפעמים באפן יוצא מן הכלל, אעפ“י שמלבד שלשת הפועלים (פאנקראטוב, מארטינוב ואנטונוב) לא ידע איש מאתנו בראשונה להחזיק ביד כלי אומנות, ולמדו את המלאכה עפ”י ספרו של נֶיטיקס, בנסותנו מטודות שונות הצלחנו להמציא המצאות קטנות, שלאנשים רגילים, העובדים בשביל לחמם, אי אפשר היה להמציאן ויצרנו לפעמים חפץ אמנותי, שגרם לנו לא מעט הנאה אסטטית. את החפצים היותר יפים העמדנו במסדרון למען יראום כולם. כך הצגנו שם מזנון עם פתוחי עץ, שבו עבד אנטונוב חצי שנה. הוא קבל בעדו 25 רובל וחלקם בין כל החברים.
שנים רבות השתדל אנטונוב ליסד חדר נפחות ומסגרות, ולבסוף בשנת 1900 בא רשיון המלכות ליסדו. החברים הקימו לתכלית זו בית מיוחד בחצר בית האסורים. המסדרון הרחב של בית האסורים הישן שנראה מלפנים כל כך איום, היה עכשיו מלא קרשים בשביל עבודת הנגרות.
הגננות התפתחה אצלנו. עפ“י הקטלוגים דרשנו זרעים של ירקות שונים ופרחים. את הפרחים נטענו כשש מאות מינים, ובזה הצטין ביחוד לוקשביץ, שהיה ידען גדול בפרחים מילדותו ואהב את הבוטניקה. ובאחת הגנות עשינו פעם גם תערוכה. על מצע רחב, שגדרנו בסדינים מקושטים בפרחים, הצגנו לפת־כרוב שגִדֵל לוקשביץ ומשקלה עלה להרבה פונטים, בצל ענקי של אנטונוב, גרגרי תות הגן שגדלתי אני, שושנים של איבנוב, אהבניות30 של פופוב ועוד. מבקרי התערוכה היו האסירים בעצמם והרופא. בדרשו זרעים, שם לוקשביץ לבו גם לדרישות המעשנים שסבלו מחסר טבק וקבל בקונטרבנדה את הזרעים תחת שם לטיני nicotian, ממין משובח; אספו את העלים והכינו אותם כדבעי והתחילו לעשן, מתחלה בחשאי ואח”כ בגלוי. ואחרי שגפרורים לא היו לנו עברנו כל התקופות שעברה האנושיות בחפושה אחרי השגת האש. נובורוסקי המציא כלי להשיג אש ע"י חכוך, ואולם העמוד הסובב רק העלה עשן, ולא נתן ניצוצות. סורובצב הציע חלמיש וברזל והמציא מסחבות חמר נוח להדליק. הפקידות נבהלה בראותה את העשן והשתדלה שהמיניסטריום ירשה את העשון. בשנת 96, בעת שבקר המיניסטר גורמיקין את בית האסורים השתדל לפניו הרופא בזרודוב שירשה את העשון, שהוא תרופה נגד מחלת הציננה והוא – התיר. אחרי שגפרורים נתנו במספר מועט, צריכים היו לבקע כל גפרור לשנים, שיספיק לכל המעשנים.
אחדים מחברינו הראו אהבה כל כך רבה לעבודת הגנה ונטיעת עצי פרי, עד שנראה להם ששטח הקרקע אינו מספיק. על השטח הזה עשינו שש גנות לירקות ושש ערוגות, שבעשרת השנים השניה נטענו בהן פרחים. בימי ממשלת גנגרט השגנו עוד מקום לשתי גנות ואח"כ כבשו פרולינקו ופופוב גם את החצר המרוחה של בית האסורים הישן. ביחד עם שאר החברים עשו ממנה מקום קולטורי, הם חרשו את הככר שהיתה קרקע בתולה ושכל כך היתה מושכת אותי במכסה הדשא שלה בלכתי לקרצר, ומחו את הפנים הזועפים שהיו לה מאז, כי עליה נהרגו מישקין, מינאקוב, רוהאצ’וב ושטרומברג בשנת 1884; אוליאנוב שצ’יבירוב, אנדריושקין, אוסיפוב וגגרלוב בשנת 1887.
לפני הבנין של בית האסורים ההסטורי הכינו החברים מטעי טבק, אהבניות, מלפפונים והרבה חֲמָמות, שבהן הצמיחו גם אבטיחים צהובים, ופרולינקו, שתשוקתו רבה לעצי פרי, נטע בכל ערוגה עצי פרי ושיחי גרגרים, כמו שכתוב בביוגרפיה שלו בפרטיות (ע' חבורי אסירי שליסלבורג).
כשעלה במחשבתו של פרולינקו להתעסק בנטיעת עצי פרי, יצא בתוכנו מעין “עגל פרינציפיוני”, שעל אדות זה מספר קרונין בציורו “המושבה האינטלגנטית”. הכסף שהיינו מרויחים היינו מחלקים בינינו בשוה, כך רצו בעלי המלאכה שלנו. והנה נגלה אפיקורוס אחד. פרולינקו פנה אלינו במכתב: אחרי שברצונו להשיג לנסיון שני מיני עצי תפוח, ולכן הוא מבקש להרשות לו לקבל עבודה מיוחדת, שיוכל להשתכר ממנה עשרה רובל ולקנות השתילים הנחוצים. לכאורה היתה הצעה יפה וצריך היה להסכים לה. כי מלבד שבבית האסורים היה הדבר הזה קשה לעשות, הנה גם הרצון לעשות היה חזון לא נפרץ. אבל נתעוררה השאלה אולי הדבר הזה יהיה נגד הפרינציפ של החבורה שלנו, שפתאם תהיה בה ממדת האינדיבידואליות. ואחרי וכוחים סוערים החליטו: פרולינקו לא יקבל עבודה לחוד, את השתילים לדרוש ולא רק במחיר עשרה רובל, ואת הכסף לקבל מהקופה הכללית. הכונה היתה בנטיעת השתילים הללו לא רק בשבילנו בלבד, אלא גם בשביל אלה שיבואו לבית האסורים אחרינו, שהם ימצאו את עצי התפוח כבר גדולים.
הודות לחדרי המלאכה ולאדמה שנתנה לנו לעבדה, נהפך בית האסורים לאט לאט לחבורה מובדלת עובדת, דומה לקן־נמלים, ובאיזו חריצות נעשתה שם העבודה! רב חברינו עיפו מקריאת ספרים בלי תכלית ובלי כל שיטה; עיפו מללמוד מאין תקוה להביא בזמן מן הזמנים תועלת למי שהוא מלמוד זה; עיפו גם מחשוב אותו מחזור המחשבות והאידיאות שחשבו כבר; עיפו גם מהתעצב על אותם הדברים שכבר התעצבו עליהם למדי. אחרי שאי אפשר היה לנו להקדיש את עצמנו לעבודה צבורית, לעשות וליצור מה שהוא בשביל אחרים, מצאנו בעבודה פיזית מנוחה מהתאמצות העצבים. זו היתה התרופה היחידה להוציא את המרץ שבנו, המקום היחיד שבו אפשר לעבוד. לכל הפחות היתה בה לפנינו מטרה – להפוך את צחיח הסלע לאדמה רכה ואת השממה לגן פורח. לפעמים עשו החברים במקצוע זה נפלאות. וסילי איבנוב הצמיח על הטריטוריה הקטנה שלו שושנים, חבצלות ועוד מיני פרחים רבים שאיני זוכרת את שמם. לוקשביץ ונובורוסקי עשו צנורות מפח להעברת המים ועשו מזרק מים בגנה שלהם שגבהו מטר וחצי. הזרם הדק שלו היה נופל לתוך ברכה עגולה, שקרקעיתה משֻבצה מצרורות קטנים בעלי צבעים שונים ומסביב הוקפה בצמחי מים. הזרם שקשק ובקבק אט כמו שמשקשק המעין במקום החפש. אנכי קראתי לו “הפונטאן הבכטשיסֶרַיי”.
נובורוסקי שהיה, כמו לוקשביץ, דואג ביותר לקשוט המקום, נטע לארך כל הקיר של הערוגה שלי מין צמח המטפס ועולה. הוא התפתח יפה וטפס על פי החבלים הדקים וכסה את הגדר לכל גבהו ויצר קיר צומח, שבאיזו מקומות עלו בו גביעים לבנים. גם בתנועה קלה של האויר התנועע הקיר החי הזה כיריעה של איזמורגדין. נובורוסקי עשה צנור והכניס מים לתוך ערוגת הפרחים שבגנתי וגם פה עשה לי מזרק מים, כמו אצל לוקשביץ.
הקיר הירוק הזה שכסה לגמרי את קיר בית האסורים ומזרק המים המשקשק שנו לגמרי את פני המקום, שבו הייתי מטיילת בימים מקדם. אז היה שם מדבר ריק, בלי כל עשב, והאדמה הביטה בתוגה והיתה ישרה וקשה כאבן: האדמה היתה אז הרוגה במלוא מובן המלה, הרוגה ומתה; היא נעשתה קשה, מפני שדנוה לעקרות על כרחה.
פרק עשרים: הפתעה. 🔗
אחרי שקבלו עובדי האדמה שלנו שתי גנות חדשות וכבשו את החצר הרחבה של בית האסורים הישן, שוב לא הסתפקו במה שרכשו. דומים היו לאותו האכר שבספורו של טולסטוי “האם הרבה אדמה דרושה לאכר?” הם רצו להרחיב את גבולות ממשלתם יותר ויותר. רע היה בעיניהם לראות בשויון נפש חתיכה קטנה של אדמה שאינה מעֻבדה ובקשו עצות לכבוש גם אותה. רוחם לא שקטה בראותם כי בחצר שמאחורי בית האסורים הישן צומחים רק עשבי פרא בזמן שאפשר להפוך את השטח הבלתי פורה הזה לגן צומח, שבו ילבלבו עצי תפוח ושיחים נותני ריח טוב. הרבה דבורים יפים וכחות הסברה הוציאו עד שבשנת 1898 או 99 נמלאה דרישתם העקשנית. “יהא כך, עבדו לכם כחפצכם, ובלבד שיהיה שקט בבית האסורים”, כך אמרו או חשבו הפקידים.
החצר שמאחורי בית האסורים הישן היתה מדבר ריק שלא יצלח לכל. רצועה צרה שמשלש רוחות היא מוקפת קירות ובה צומחים עשבים דוקרים ועליהם הרבה בקיעי עצים וקלפות שהסרנו מעל גזרי העץ בחדרי המלאכה. השכבה העליונה של החצר היתה אבני שיר כבדות וצרורות, ולפיכך אי אפשר היה שם לצמוח לשום צמח מלבד העשבים הפראים. רק עוזרד נהדר בן מאה שנה, כזה שצמח בחצר הראשונה של בית האסורים הישן, עמד בפנה, ורק הוא לבדו שמח את עין הרואה בתוך סביבה של כעור ועזובה, והעץ הזה עוד הגדיל להבליט את השממה שמסביב לו. ואת המקום הזה החליטו החברים להפוך לפנה נהדרה של גן עדן.
השאלה היתה חמורה, וכל המרץ, שלא מצא לו מוצא אחר, הוקדש לעבודה זו. כל האבנים נעקרו, כל הצרורות הוצאו, ומהם עשו כבישים בגנות.
צריך היה להכין את שכבת האדמה העליונה שתהא ראויה לקליטת שתילים. החברים חפרו בור עמוק עד שהגיע לשכבת החמר הסילוריי, הוציאוהו וערבבוהו חול וזבל והכינו תערובת יפה; לאותו הבור השליכו אבני הסיד והאשפה שכסו את כל השטח.
אחרי העבודה המוקדמת הזאת, שהיתה באמת עבודה ציקלופית, צריכה היתה לבוא עבודת היצירה, ועלי אסרו להשקיף על המקום הזה: הם רצו לעשות למעני הפתעה.
והנה הגיעה השעה והם אמרו: בואי, וֵיירָה!
היום נטה לערוב בשעה שהז’נדרמים הוליכוני אל המקום הנבחר, שראיתיו בבשתו. נכנסתי ועמדתי: על יד העוזרד נגלה לפני גן, גן ממש, גן עם שיחים וערוגות פרחים. הפרחים גאו בשלל צבעיהם. חבצלות רמות הפכו את גביעיהן בעלי השנים. חבצלות המים התנוססו בכותריהן הכחלחלות העשויות קמטים, קמטים. על יד נקוציאנה לבנה האדימה הצפרן והגיאורגינה הנאדרה השפילה את ראשה האדום. את דובדבנית־המשוכה עם עליה הצהובים־ירוקים־חורים סבבו הלילכים עם עליהם הירקרקים והמבהיקים.
ועל הכל הגדיל העוזרד עם עליו היפים הדומים לנוצות ובאשכלותיו המלאים גרגרים אדומים. האח, פלא! כמו בגן אמתי, הגן הזה נבדל מהשטח שמחוצה לו בשכבה קלה מחוטי ברזל דקים.
באור הרך שלפנות ערב, עת האויר החמים היה מלא ריח רזֶֶדה, עמדתי והתבוננתי דומם. היה כל כך יפה… וכל כך בודד. לעיני – גן פרחים, רשת של חוטי ברזל, ומסביב קירות גבוהים של בית האסורים. גל של רגש שאין לא שם התרומם בלבי ופתאם זרמו עיני דמעות. מאין הן הדמעות? למה אני בוכה? שאלתי את נפשי, מבלי דעת את הסבה. שאלתי ולא מצאתי תשובה.
… בשובי “הביתה” (כך הורגלתי לקרוא את חדרי בבית האסורים) ואחרי ששקטה רוחי הבנתי את הסבה. הגן הקטן הזה, שנוצר בעמל החברים בקירות בית האסורים, השיחים שלו, הפרחים שלו, הרשת הזו, הקלועה באופן פרימיטיבי בידי אסיר, הזכירוני גנים אחרים, גדרים אחרות. התמונות שהובאו ממקום החפש צצו ממחבואיהן, ששם נצפנו בכח הרצון. התמונות הללו קבורות היו, ועכשו עלו מן התהום למעלה והן הביעו על ידי דמעות את מחאתן על שחשבו אותן למתות.
פרק עשרים ואחד: בקורי השרים הגבוהים. 🔗
בעשרת השנים הראשונה, בכל חצי שנה, היה בא לבקרנו מי שהוא מהשרים הגבוהים מפטרבורג. אלה היו מיניסטרים וסגני מיניסטרי הפנים, מנהלי הדפרטמנט של הפוליציי וגנרלים שונים. וכך במשך תקופה ארוכה ראינו הרבה שרים גבוהים שנתחלפו זה אחר זה. הצבאיים באו לבקר את החלק של המבצר, וסרו אלינו לשם סקרנות; השאר באו למטרה מיוחדת לבקר את האסירים הפוליטיים, שנשארו, לא כמו שאר האסירים, תחת ממשלת מיניסטר הפנים וביחוד של הדפרטמנט של המשטרה.
כשהוכן בית האסורים הזה תיכף העבירו שמה ממבצר פטרופבלובסק אלה האסירים שנשארו בחיים שהיו בתחלה בראווילי האלכסיי, שכבר נתבטל; ואולם שירַאייב, בַרַניקוב, אלכסנדר מיהיילוב קולודְקַביץ לַנְגַנס, קליטוצ’ניקוב כבר מתו, כמו שמת גם ניצַייב.
מצד אחד העבירו את אלה שנשארו בחיים שהיו חברים בחברת “רצון העם” ונשפטו בעד זה בשנות 83, 82, 188131, ומהצד השני – אלה שנשפטו לקטורגה בעד מעשים פוליטיים אחרים, שהושבו מסיביר אחרי שכבר הגלום שמה. אלה ששבו מהמכרות שבסיביר היו: מישקין, יורקובסקי, מ. פופוב, בוצינסקי, דולְגושין, קוביליאנסקי, הֶלִיסִ, איגְנַטי, איבנוב, מינקוב, קרז’אנובסקי, מַלַבְסקי, ושצ’דרין.
באוקטובר הוסיפו עליהם אותי ואת שאר הנשפטים במשפט הארבעה עשר: ליודמילה וולקנשטיין, וסילי איבנוב, ד. סורובצב, נימולובסקי והצבאיים: אשנברגר, פוחיטונוב, יובצ’וב וטיחנוביץ. ואחר כך הביאו מחרקוב את מַנצַ’ארוב, ובדצמבר – ארבעה חברי “רצון העם” מקיוב. פאנקרטוב, מארטינוב, שֶבלין וקאַרַאולוב, ובשנת 85 נוסף על מספרנו עוד אחד לאהובסקי וב 86 – יאנוביץ וברינסקי, שנשפט במעשה “הפרוליטריאט הפולני”. עוד נתרבה מספרנו בשנת 87, שאז הביאו מתחלה את לוקאַשביץ ונובורוסקי ואחר כך את לופטין, אנטונוב, קונאַשביץ, ס. איבנוב וסטַרודְבורסקי. בשנת 88 הוסיפו את אורז’יכה. אחר כך עברו 13 שנה ואז הובא קאַרפוביץ (בשנת 1901), בן דור חדש ושֶגִלָה זרם חדש בתנועת הריבולוציה.
הראשון מבין שרי מעלה שבקר אותנו ביאנואר 85 היה סגן מיניסטר הפנים הוא שֶף הז’נדרמים הגנרל אורז’בסקי, איש גבה קומה ויפה תאר, שעל אדותו כבר דברתי בפרק המתים ע“י יריות. אנכי ראיתי אותו פעמים בדפרטמנט של המשטרה כשהביאוני, אחרי שנתפסתי, מחרקוב. עכשיו בשליסלבורג נכנס אורז’בסקי לחדר 26 N שבו ישבתי אני, שלא היה דומה לקבינט המפואר שלו בדפרטמנט של המשטרה. הגנרל היה גם עכשיו מהודר ויפה ומנומס כמו שראיתיו אז כשישב על יד שלחן עבודתו שעליו נירות המשפטים. ואנכי, אעפ”י שהייתי אז כבר תפוסה, אבל עדיין לא עמדתי במשפט ולא הייתי עדיין גזוזה לגמרי32 ולא לבושה שמלת אסירים מכוערה עם טלאי צהוב מאחור.
החדר הראשון שמימין היה ריק ובשני היה מי שהוא, לא ידעתי מי הוא. בראשונה, בערבים נשמע קול צעדים כבדים ומדודים, חמשה לפנים, חמשה לאחור! מי הוא זה הצועד צעדים כל כך גדולים וכבדים? – שאלתי לעצמי. ונדמה לי שזה היה הגבור, שהיה יכול לכפוף פרסת ברזל, בַארַאנִיקוב. פעם כשמשכה אותי באודיסה אחותו של הקומפוזיטור א. רובינשטיין לאופירה “דימון” (אחיה חבר את המנגינה), אז דמות דימון היתה דומה הרבה לדמותו היפה והזועפת של באראניקוב, ועכשיו דמותו עמדה לפני בדמיוני, כששמעתי את קול צעדיו. אולם הגבור הזה, הסמל הנהדר של הטירור, מת מציננה בראווילין האלכסיי אחד מן הראשונים. הרז’ים הנורא מהר לקרב את המות דוקא לאלה שהיו גבורים, ולהפך מהחלשים היו כאלה שנשארו בחיים. כך, למשל, מורוזוב, אעפ"י שהיה גונח דם והיה רזה ודל בשר, בכל זאת נשאר בחיים. אחרי איזה ימים חדל קול הצעדים; בשעות הטיול לא נפתח החדר 28 N: הנאסר חלה. וביום ובלילה כאשר רק הקיצותי הייתי שומעת אנחה קצרה, או שעול קצר והקול הזה לא נתן מנוחה לנפשי. מי שהוא היה חולה ואולי הולך למות. אך מי הוא זה? באראניקוב או אחר? המכירה אני את האיש ההוא או לא? בכל פעם שהיו פותחים איזה חדר בבקר לסגור את המטה אל הקיר (שלא יוכל האסיר לישון עליה ביום) וסוגרים מיד בקול רעש וכן בערב כשהיו מפרידים את המטה מהקיר וסוגרים את הדלת בקול רעש – השתדלתי לדעת מי הוא האסיר שנמצא בכל חדר וחדר, חפשתי למצוא איזה סימן, צליל קול או שעול, כדי להכיר את מי שהוא מחברי. אך מכל הדלתות שמניתי עד 30 הדלת הזו שהיתה שלישית לחדרי היתה מושכת את לבי ביחוד.
משמאל לחדרי חשבתי ששם אסור מרטין לנגנס. גם מרטין זה וגם באראניקוב כבר לא היו בחיים. אך קולו המצלצל והחולני של מאלאבסקי, שמת שם, הטעני. הקול הזה היה מזכירני את קול הזמרה של לנגנס.
חולה מסוכן מימין, חולה מסוכן משמאל. 28 איש ידועים וחביבים או בלתי ידועים אבל קשורים עמי ע"י הגורל השוה לכלנו; 28 חיים אבל דוממים כמתים. וגם הם אינם יודעים על אדותי, כמו שאני איני יודעת על אודותם – איך אפשר היה לשתוק בשעה שנכנס לחדרי אורז’בסקי המגוהץ, היפה, המנומס והשלו ושאל אותי אם אין לי מה להודיע? ואנכי פתחתי את פי ודברתי בקול מצלצל רועד, כמו שמדברים האסירים שהיו אנוסים לשתוק זמן רב: “הצילוני מיסורים שאין בהם תועלת למי שהוא – מאנחות החולים ההולכים למות. האנחות הללו אינן נותנות מנוחה לנפשי לא ביום ולא בלילה… הרחיקו אותם מעלי… האמנם אין בית חולים בשביל חולים?”
אורז’בסקי שמע דומם ויצא דומם. החולה מימין והחולה משמאל נשארו על מקומם. לא הצליחו גם תלונות שאר האסירים שהתלוננו לפני אורז’בסקי זה.
וסילי איבנוב התלונן, שבדרך כשהוליכוהו לקרצר בעד דפיקותיו, הכו אותו הז’נדרמים. הגנרל פנה אל הרופא לאשר את תלונת האסיר. אך הרופא הצבאי הפחדן לא אִשֵר את התלונה אעפ"י שהוא השתדל להשיב רוחו של המוכה, שנתעלף מרב המכות. ואין כל פלא שהגנרל רק לחץ בכתפיו ולא אמר כלום.
וכאשר התלונן אחד מוכה שחפת שאיננו יכול לאכול את החמיצה ואת הדייסא, ענה, שדייסא היא דבר טוב מאד וגם הוא בעצמו אוכל דייסא.
בסתו בשנה ההיא בא שר אחר – פ. נ. דורונובו, שאותו ראיתי אז בפעם הראשונה.
בחדר היה קר. בשנים הראשונות היה שם תמיד קר. אפשר שקמצו בעצים, או שמכסה הצנור שבמסדרון, שמעביר את האד החם בַקלוריפֶר, לא היה פתוח לגמרי, ואנכי לא ידעתי אז את מציאותו ולא הגדתי כלום למשגיח. אפשר מאד שהרגשת הקור היתה מפני מיעוט הדמים שבי, איך שיהיה הייתי רגילה גם בהיותי בחדר להתעטף במעיל העשוי מעורות כבשים כמו בלכתי לטייל. וגם בשעה שנכנס דורנובו בלוית פקידים לחדרי הייתי גם כן מעוטפה במעיל.
– מדוע הנך מעוטפה במעיל? פנה הוא אלי בשאלה.
– קר לי, עניתי.
– מוזר הדבר. אני איני מרגיש שכאן קר, ענה הוא.
לחיי דורנובו היו אדומות. ריח של יין נדף מפיהו. כנראה הוא רק עכשיו גמר סעודתו השמנה אצל הקומנדנט, שלוה אותו בבקרו את בית האסורים, ואין פלא שלא הרגיש קור.
– ההרגשה של קור וחם היא הרגשה סוביקטיבית, עניתי בקול יבש.
וכך אחד אהב דייסא, שחולה משוחף לא היה יכול לנגוע בה ושמלבד הדייסא לא היה לו מה להביא לתוך פיו. ולשני היה חם אחרי שאכל סעודה שמנה ואחרי שהגיח הרבה יין אל קרבו.
עוד פעם בקר אותי דורונובו, כעבור שתים או שלש שנים. הוא נכנס, כמו תמיד, בלוית שני ז’נדרמים מימינו ומשמאלו ובפמליא שלמה – הקומנדט, המשגיח, סגן המשגיח והאופיצרים של המבצר. זה היה נעשה בתור זהירות בכל פעם שבא איזה שר גדול לבקר את בית האסורים. “האין מה להודיע?” “איך הבריאות?” שאל כנהוג ויצא.
ותיכף נפתחה שוב הדלת, הפמליא נשארה במסדרון ודורנובו נכנס לבדו. באותו הרגע אני עמדתי לבושה בחלט ונסמכתי בגבי אל הקיר, נרעשה ונדהמה, כמו שהיינו תמיד נרעשים ונדהמים כשהתפרץ מי שהוא אל מקום הבדידות שלנו. בצעדים ממהרים הוא התקרב אלי, הניח את ידו בידידות על שרוול החלט שלי, ובמבט מלטף הביט אל עיני ואמר בקול לחש: עצובה את פה?
עיני בודאי הגידו מה שבלבי, אך בפי עניתי: “לא”.
היד שהיתה על שרוולי כרגע התרוממה, ובטון אחר לגמרי, בטון רשמי, אמר, בהראותו על אגדת הירק שעל השולחן: זוהי מהגנה? ותיכף יצא.
הצלחה גדולה היתה לו לדורנובו, שרצה מאד להכנס בשיחה עם מי שהוא מאסירי שליסלבורג, בבקרו את לופַטין. הוא הרבה לשוחח עמו ע"ד תנאי החיים במבצר.
קמצנים היו השרים הגבוהים הללו לבשר בשורות טובות ופזרנים היו לבשר בשורות רעות. ליאנוביץ אחרי שבתו 5־6 שנים במאסר בא הדפרטמנט להודיעו, כי שבעה אנשים מקרוביו היותר יקרים לו מתו, ולאסיר אחר לא נמנע דורנובו מלהודיע, שאשתו נשאה לאחר.
בשנת בקורו של דורנובו לנו הרבה יסורים, אבל על אדות זה כבר ספרתי בפרק “הצום”.
המבקרים האחרים היו בעלי טפוסים שונים. בא החיל הגס, הקשה פון־ואַל, שפנה בקול נגיד ומצוה, אמנם ביותר לא אלינו, אלא אל פקידי בית האסורים. הנוצרי האדוק הזה מצא שבחדרי אין איקונין ושאל אל אדות זה את המשגיח. “האסירים מסירים האיקונין”, ענה הוא. אני לא רציתי להכנס בוכוח ורק אמרתי: הז’נדרמים הסירו את האיקונין ונשאו הביתה בודאי מפני שראו שאין האסירים מתפללים לפניה.
וכל אלה שבקרו היו שואלים אם יש איזו תלונה, וכשהודיעום, לא היו התוצאות מרובות. אך גם הרכים שבמבקרים וגם הגסים פעלו על העצבים באפן שוה. כל בקור הרגיז את העצבים, הראש כאב, הורגשו יותר תנאי החיים הקשים של המאסר.
הרבה פעמים היה אצלנו הגנרל האדם כתפוח וטוב הלב, פטרוב, שעמו נכנס יורקובסקי בשיחה, ובסוף העיד פטרוב, ששליסלבורג הוא בית האסורים הכי מצוין ואין טוב הימנו.
אליו היינו פונים בבקשה ע"ד ספרים. בהם היה תמיד מחסור. והדפרטמנט שלחם רק אחרי הפסקות ארוכות ובמספר לא מספיק.
שלש פעמים בקר אותנו הגנרל שֶבֶקו, ורק פעם אחת סר אלי. זה היה בש' 1887 ואנכי הגשתי לו תלונה נמרצה. מעט קודם לזמן הזה נתנו לי ניר ועפרון, בתלשי פסת ניר קטנה ממקום חלק אחד בספר, כתבתי פתקא קטנה, שבה היו איזה דברים טובים לידידי וחברי יורי בוגדנוביץ, ובבקעי מעט את כריכת הספר שמתי שם את הפתקא ואת קצה הכריכה הדבקתי בלחם שחור. בפעם הראשונה הצלחתי, אבל בשניה הרגיש המשגיח וחמתו בערה. הוא התפרץ אלי החדרה והתחיל לדבר עמי בגוף שני ליחידה. עמך מתנהגים כמו עם אדם ואַתְ באה וכותבת פתקאות! אני אראך איך לכתב אותן!…
וכששאל שֶבֶקו אם יש לי מה להודיע, אמרתי שהמשגיח מתיחס באופן גס אלי. המשגיח אמר: היא אינה שבעת רצון מזה שאני פונה אליה בלשון “אַתְ”. – אנכי אמרתי שאין הדבר כך, אלא שהוא מתיחס בגסות גם אל שאר האסירים. ובבית האסורים הישן הכה באכזריות את פופוב, ולאסיר אחר גרם באכזריותו שהלז הרים ידו על הרופא, כדי שידונוהו למיתה ויפטר מיסוריו (זה היה גרצ’בסקי). ועמי הוא מדבר בלשון שאנשים מנומסים אינם מדברים עם המשרתות שבביתם. והנני מודיעה, שאם יוסיף להתנהל עמי כך, אנכי לא אחשה…
על זה ענה שבקו בקול רגש כאלו משתתף בצערי: לך קרה אסון שנכנסת אל בית האסורים הזה, וכל התנגדות מצדך יכולה רק להרע את המצב.
חשבתי שהמשגיח ישפוך עלי אחר כך זעמו, אך, כנראה, קבל נזיפה, כי ראיתיו מתהלך קודר ולא עלה עוד על לבו לנגוע בי לרעה. ואולם מהרה בא קצו, ואחרי שנשרף גרצ’בסקי פטרוהו לגמרי.
בנגוד ליחס הרך שהראה בבקורו הראשון, היה בקורו השני קשה לגמרי. בהכנסו לחדרו של שֶבַלין פנה שבקו להמשגיח: מי הוא החצוף הזה? ובחדר שאחריו, אצל טריגוני, שהודיע לו מה שהוא, התנפל שבקו בחמה עזה על אלה שנשללו מהם כל הזכויות, שהם באים עוד להתלונן. והציע לפני המשגיח: “שבטים, אדון המשגיח שבטים!” את ה“שבטים” הזכיר גם אצל קונשביץ וגם על ליודמילה וולקנשטיין שפך קיתון של חרפות וגדופים: “את נוהגת כאן באופן מכוער, תמיד כלואה בקרצר”. ועוד מעין זה. וגם שם גמר את דבריו בפרזה זו: באינסטרוקציה נזכרו גם שבטים!!
כשנודע לכל האסירים דברי שבקו שנאמרו בלי שום סבה, התיעצו והחליטו שלא לתת לדבר שכזה להשנות. כולם הסכימו להצעתי לעשות לו בויקוט, וכשיבוא בפעם אחרת, לא לקבל אותו, לא להודיע לו כלום ולא להשיב על שאלותיו. הז’נדרמים שמעו את דברינו וגם הבינו קצת מדפיקותינו. אפשר היה לחשוב, שהקשר שלנו לא נעלם מפקידי בית האסורים, וכדי שלא תהיה אי נעימות לא יבוא שבקו עוד בגבולנו, אולם בעוד שנה, שנה וחצי הוא בא, ובראשונה נכנס אל ליודמילה. “אמך”… התחיל שבקו, ואולם היא שסעה אותו באמצע דבריו ואמרה: “ממך איני רוצה לשמוע אפילו על דבר אמי”. שבקו יצא ולא נכנס עוד לשום חבר.
מה זה היה לו לשבקו כי החליף את מנהגו בבואו אלינו בפעם השניה – נשאר חידה בעינינו, שבזמן ההוא העסיקה אותנו הרבה.
משאר השרים הגבוהים כדאי להזכיר את המיניסטר גורמיקין. זה היה זקן תשוש וקמוט, שנראה לנו כחורבה גמורה בגוף ובנפש ־ חסר דעה לגמרי. השאלות הקצרות ששאל היו ממש אניקדוטיות. את פאנקראטוב שאל שאלה בת מלה אחת: “רמשים”? פאנקראטוב חשב, שהוא שואל אם אין רמשים בבית האסורים ואם משגיחים על הנקיון. אבל באמת המיניסטר חשב ע“ד הקולקציה של אנטומולוגיה, שערכו אחדים ממנו. לאחרים הוא שאל גם כן: “אבנים?” והמשגיח בראותו שהנשאל תמה, הסביר שכבוד המיניסטר רוצה לדעת ע”ד העבודה במינרלוגיה.
כשבא התור אלי התלוננתי על שאין מזון רוחני, כי תחת שמלפנים היה הדפרטמנט שולח לפרקים ספרים, בשנים האחרונות פסק לגמרי. אחרַי התלוננו על הדבר הזה עוד חברים אחדים ובזה הצלחנו: הדפרטמנט קצב 140 רובל בשביל קנית ספרים בכל שנה ושנה.
כן הצלחנו גם בדבר שני חולי הרוח – קונאשביץ ושצ’דרין, שמרגיזים את עצבינו, ואת שניהם הוציאו מבית האסורים ושמו אותם בבית חולי הרוח בקזן. הם נמצאים שם גם כעת. פוחיטונוב, כמו שכבר ספרתי, הוצא עוד קודם.
גם סויאטופולק־מירסקי בקר אותנו ואחריו הגנרל פאנטילייב. בואו של הראשון עורר את הרצון לעבודתנו התעשיתית. כי איבנוב בקש שירשה למסור לקרובים יצירות עבודתנו, וההרשאה נתנה. כל אחד רצה להצטיין בשלחו מה שהוא לקרובים ממה שיצר. ואנכי גם כן שלחתי קולקציה יפה למינרלוגיה על צלחיות קטנות שפתחתין בידי, ועוד צמחי מים, אזוב וכדומה, ששמתי בארגז קטן מעץ אגוז עשוי מוזאיקה ועליו ראשי תיבות של שם אמי. הייתי בטוחה שהכל יגיע לידה, כמו שהגיעו הדברים, ששלחו שאר החברים לקרוביהם, אך כעבור איזה זמן נודע לי ששום דבר לא נשלח. “איננו רוצים שהחפצים הללו יהי לחפצי קדושה”, אמרו בדפרטמנט של הפוליציי. ורק בהשתדלותה הנמרצה של אחותי אולגה הצליחה להוציא דבר אחד: ארגז עם צעצועים שהכינותי בשביל בנה. שאר החפצים אבדו עד היום הזה.
הגנרל פנטילייב, זקן בעל טמפרמנט, עזר למורוזוב למסור את כתב היד שלו “ע”ד בנין החמר" לחכם כימאי, בתקוה, שהחכם ההוא יחזק את דעתו במה שהמציא במקצוע זה. הדפרטמנט אמנם המציא את כתב היד הזה, אך לא לאותו החכם שרצה מורוזוב, אלא לאחר, והוא אמנם שבח את עמלו של מורוזוב, אך בהיותו מחזיק בדעה שהאלמנטים אינם מתפרדים, הוסיף שהפרינציפים של לאוואזיה נשארים קיימים33.
מלבד השיחה ע"ד הכתב־יד נגע פנטילייב גם בשאלת הפוליטיקה. “אתם נלחמתם נגד ממשלת היחיד”, אמר הוא בטון של מנצח “אבל ממשלת היחיד עוד התגברה מאשר מלפנים”. ועל זה ענה מורוזוב: דעתך היא כך, אך אני נאמן לדעתי, כי רק החפש הפוליטי יתן לרוסיה אפשרות להתפתח ולפרוח.
המיניסטרים סיפיאגין ופלבה לא בקרו את שליסלבורג. אנו לא ידענו בזמן ההוא מי עומד בראש הממשלה, ע"ד פלבה בתור מיניסטר נודע לנו מהמלון האנציקלופדי.
הידיעה ע"ד סיפיאנגין באה אלינו בדרך פלא: ז’נדרם אחד צעיר, שהיה עוזר בחלוקת המזונות, הביא למורוזוב שתי ביצים כרוכות בחתיכת עתון. מורוזוב פתח וקרא שהמיניסטר נהרג. בשביל לכסות על מעשה הז’נדרם אמר מורוזוב שהוא מצא חתיכת העתון בחדר, שבודאי הביאה הרוח או באופן אחר…
פרק עשרים ושנים: ספרים וירחונים. 🔗
כבר ספרתי מה דלה היתה הספריה של בית האסורים כשנכנסנו אל המבצר, בימים שעבודה אחרת לא היתה לנו רק קריאה בספר.
במשך הזמן נתעשרה הספריה; מלבד מה שמסר לידינו גנגרט, מסרו לנו מה שהוא הז’נדרמים בשביל כריכה חמר קריאה של תהו ובהו. הרב ממנו היו הוספות אל הירחונים הזולים שנמנו עליהם, בהן רומנים לא אומנותיים, ששמותיהם מבהילים עם מעשיות של גנבות וגזלות ואהבת־דודים. ברצותם לקבל כריכות חנם הרבו כל כך להעמיס עלינו עבודה, עד שאנו נמנענו מלקבלה. בעשרת השנים הראשונה היינו עורכים לשוא רשימות ארכות של ספרים שחפצנו שיהיו בספריה, פקידי בית האסורים היו שולחים אותן לדפרטמנט, והלה היה מניח אותן בלי תשובה או היה משיב, שעל דרישה גדולה שכזו צריך אפוא להוציא מאה, מאתים רובל. וכשבא פעם לבקרנו אחד מהשרים הגדולים, בקש אחד מאתנו ספרים בשביל קריאה קלה, אבל השר ענה, כי לנו לא נותנים מהספרות היפה שלא לזעזע את העצבים.
ואולם הודות לדרישות של מורוזוב מהשרים הגבוהים המבקרים אותנו נתרבה לאט, לאט המקצוע המדעי שלנו, ביחוד נקנו הרבה ספרים טובים בשנת 1895, בימי גנגרט, שאז התחלנו להשתכר מעבודתנו. כשנאספו איזה עשרות רובלים34 היינו שולחים רשימה של ספרים הדרושים לנו, והם נקנו אחרי שעברה עליהם הצנזורה המקומית והפטרבורגית. קרו לפעמים בדבר הזה גם קוריוזים: פעם לא נתנו לנו לקנות את ספרו של מירְטְוִי “לא בדרך הכבושה”… הפקידים לא הבחינו שהספר הזה כלו שייך לעבודת האדמה; ופעם כששלחו לנו את ספרו של ספנסר “סוציאולוגיה” לא נתנו לנו רשות לקנות את ספרו של קולִינְץ “הרצאה על הסוציולוגיה של ספנסר”… בשנים שאחר כך אסרו גם את גורקי וצ’יחוב.
כבר כתבתי שבשנת 1896 כשבקרנו גורמיקין, הקציב הדפרטמנט 140 רובל בשנה, ונתן לנו הרשות לעשות רשימה של ספרים, כמובן, בהיתר הצנזורה. בזמן ההוא היו בתוכנו 28 איש ונתעוררה שאלה מה נניח ביסוד רשימה זו? אחדים אמרו שהפרינציפ היותר חשוב הוא רוב דעות. אבל על ידי זה נתבטלו לגמרי הדרישות האינדיבידואליות של בעלי המקצוע, כמו לוקשביץ, מורוזוב, יאנוביץ, שלהן לא יהיה רוב דעות. אחרים אמרו שצריך לחלק 140 רובל ל־28 אנשים וכל אחד יבחר מה שהוא רוצה, ואם החלק לא יספיק, אז לבוא בפשרה עם אחרים ולקנות את הספרים בשותפות. בדרך זו אפשר היה למי שהוא לותר על חלקו או חלק מחלקו ולעזור לאלה שדרושים להם ספרים מקצועים יקרים. ואחרי וכוחים רבים נתקבלה הדעה האחרונה והגשנו זה לזה מתנות. בשביל מורוזוב דרשנו את הז’ורנל של החברה לפיזיקה ולכימיה וז’ורנל אנגלי Chemical News, וליאנוביץ ספר שנתי חשוב באנגלית. בשותפות נמנינו על השבועון הגרמני Naturwissenschaftliche Wochenschrift והז’ורנל האנגלי Knowledge עוד… צריך להגיד כי בחדשות מדעיות התענינו כלנו. כשקראנו ע“ד הרַדִיה, הֶלִיה – כל בית האסורים נתעורר והיו שיחות בלי סוף ע”ד החמרים הרַדִיַאקְטיביים; היש אֶפִיר או איננו? בשאלה זו נחלקו מורוזוב ולוקשביץ ועוררו וכוחים נלהבים, והחדשות הראשונות ע"ד אוירונים עוררו בנו שמחה עזה35.
החבור שכתב מורוזוב “ההתגלות בסערה וזועה” בשליסלבורג, שבו באר את האפוקליפסים על פי המפה האסטרונומית, הטיל סערה בלבות כל האסירים. לופטין הגיע בראשו ואמר בצער: האם לא יצא מורוזוב מדעתו? האם אינו נוטה ל Mania religiosa“”, אחרי שהוא עוסק בביבליה בשפה הסלַוית של הכנסיה. אנטונוב, להפך, שמח על זה ואמר שמורוזוב הוא גאון ויקנה שם גדול בעולם.
את רוּסקוֹיֶה־בוֹגַטסְטווֹ קבלנו כעבור שנה אחרי צאתו. את חלק המאורעות שבפנים הארץ היו לפעמים תולשים ולפעמים מניחים. קבלנו עוד שני ירחונים רוסיים ופעם, בימי גנגרט, הצליח בידי להמנות על “ויסטניק אירופה” גם מהשנה ההיא. מהקומנדנט אובּוּכוב, שבא במקום גנגרט, קבלתי היתר לתת לי בכל יום “סין־אוֹטֶצֶ’סְטוַה” בתנאי להשיבו תמיד אחר הקריאה. בשנה שלאחריה ניטל ממני היתר זה. ואולם המשגיח הוּדז היה מביא לי את העתון ווֹסקרֶסֶניֶה ואח“כ “פטרבורג”. הידיעות היו שם קצרות, בכל זאת מה שהוא נמצא בתוכם, ומהם נודע לנו בשנות 1901־1900 ע”ד ההתעוררות שברוסיה, התנועה של הסטודנטים, הפרעות והמניפסטציות…
בחרף 96־95 מסר לנו גנגרט לכריכה את הירחון “נוֹבוֹיֶה סלוֹבו” – המלה החדשה! אנו לא שמענוה בכל התקופה שעברה מהעת ההיא, לפני 15 שנה, שאז יצאנו מהחיים, ואלה שבאו אלינו בשנות 88־87 לא הביאו עמהם מלות חדשות. ועכשיו מהעמוד הראשון של הירחון נפל על ראשינו זרם של לַבה ועורר את החיים הקפואים. המחשבה הצעירה, החמה קראה בירחון הזה לצאת למלחמה את כל היסודות של העממיות היקרה לנו36.
כל הוכוחים הללו הפיצו אור והרבו את השפעתם אם לא תיכף – אחר איזה זמן. ולפיכך כשהביאו אלינו את קַרפוביץ בשנת 1901 והספקנו להכיר זה את זה, אמר: כולכם נשתניתם מהשפעת רוח הזמן ורק פופוב לבדו נשאר בתור עמוד העממיות.
באותה המדה שנתעשרנו בספרים וביחוד במכשירי למוד, כן גדל הערך של הניר שהתחלנו לקבל משנת 1887! ע"י הניר יכלנו להקל את בדידותנו הגמורה, כי היינו מקדישים את עצמנו לשירה. עכשיו בשביל החברים שהקדישו את עצמם למדעים היתה האפשרות לאסוף חמר מדעי, לשקול אותו בפלס השכל ועל פי העובדות שנאספו, לעבוד עבודת יצירה כל אחד במקצועו.
למורוזוב שעבד באפן שטתי יום יום, היתה אפשרות לחבר אחד מחבוריו היותר חשובים: “בנין החמר”, שנכתב בשפה כל כך מושכת את הלב, והביא ענג גדול לכל קוראיו.
הרבה ניר הוציא למאמרים, להערות ולהמצאות יפות בכימיה, פיזיקה ואסטרונומיה, וכשיצא משליסלבורג לקח את הכל עמו.
ע"ד החמר הסטטיסטי הרב שהוציא יאנוביץ משליסלבורג, ששקד על זה למרות מחלתו – כבר דברתי למעלה.
לוקשביץ, שידיעותיו היו מרבות מידיעות כל חבריו במדעי הטבע, בקש לחבר חבור גדול: “היסודות האלמנטריים של הפילוסופיה המדעית”. והכין 4־3 כרכים, חלק מהכרך החמישי, וחלק גדול מהכרך השביעי, ועוד חלקים מכרכים אחרים. ועד כמה שהיה הדבר הזה אפשר בשליסלבורג אסף חמר בשביל לגמור שני חלקים מהחבור הזה: “החיים הבלתי־אורגַניים של האדמה”, ובעדם קבל מהחברה הגיאוגרפית מדליה של זהב ומהאקדמיה של המדעים הפרס שעל שם אַחְמַטוב.
אם לא היו נותנים לנו ניר, מכל האמור למעלה לא היה דבר.
ובזמן שאחדים מחברינו הנזכרים למעלה עסקו בחפוש מדעי, נתנו לנו אחרים יצירות ספרותיות. אנכי הזכרתי כבר על דבר הממואַרים היפים של פוליבנוב ע“ד הראווילין האלכסיי; פלורינקו, שקרא לעצמו שם בדוי “נוריס”, תאר את ילדותו; פופוב תקן ושפר את זכרונותיו שכתב בקארו ע”ד הליכותיו בתוך העם וספורים קטנים עם טפוסים של אנשים שנפגשו בדרכו; ס. איבנוב כתב ספור מחיי סיביר. יורקובסקי שבקש להתחרות עם טורגניב, כתב פרקים אחדים מרומן “קן הטרוריסטים” (טורגניב חבר ספר “קן האצילים”).
יחד עם זה שמח אותנו מורוזוב בציורו היפה “בשחר חיי” (שנדפס אחרי איזה זמן), שממנו נשקפות תמימות של ילד ורומנטיקה של צעיר. ונובורוסקי, שבקר קשה את מאמרי, שבו אמרתי שההשפעה של הספרות היתה היותר גדולה, נתן חקירה מענינת ע"ד המהפכה האיקונומית שבאה בעקב שחרור האכרים.
למרות העניות של החמר הספרותי בקשנו כמה פעמים להוציא לאור ירחון שלנו, אבל הנסיון הזה לא האריך ימים. המוציאים לאור היו לוקשביץ ונובורוסקי, ולנגדם בעלי מחלקתם הוציאו לאור “השחר”. המוציאים לאור והעוזרים היו איבנוב, לאהובסקי ופופוב. וכשנפסקו ההוצאות הללו חשבו להוציא לאור ירחון, שיאחד את כלם ונתנו לו שם “קורי עכביש” ולעורכים בחרו את מורוזוב, לוקשביץ ואותי. השם מורה שבירחון זה חשבו לתפוס ברשת את כל בעלי הכשרון.
אך גם מ“קורי עכביש” יצא רק נומר אחד. היה עוד נסיון למשך את תשומת לב הקהל. פוליבנוב וסטארודבורסקי הוציאו מודעה, שדורשים עוזרים והבטיחו להוציא 30־25 גליון, כמו Зaпиckи Oтeч. נובורוסקי בפמפלט שעבר מיד ליד שם ללעג את כל ההבטחה הזאת. פוליבנוב הצטער מזה מאד: הרגו את הילד בטרם שראה את אור העולם, אמר כמעט בדמע.
את הילד אמנם לא הרגו. הוא נולד, אבל מה רזה ודל! הוא מת תיכף בחרבו החדה של המבקר יאנוֹביץ, שהתנפל על מאמרו של סטארודבורסקי שהשוה את התעשיה של חבל מוסקבה לתעשיה של כל ארץ פולין. אחר כך לא היו עוד “מקרי מות”, – חדלו מעסוק עוד בהוצאת ירחונים.
כרגיל אין אדם חושב על דבר ערכה של הבריאות או ערכו של האור, כל זמן שישנם. וכן ערכו של הניר כל זמן שהוא מצוי. אך רק מי שהוא בקי בהסטוריא של בתי האסורים הממלכתיים הוא יודע כמה גדול הצער של אלה שהרבה שנים אין להם ניר, הנותן את האפשרות להביע את המחשבה ולחזק על ידו את הידיעות במדעים, אם רק יש אפשרות לקנות אותן.
חיינו בשליסלבורג היו חד גוניים, ולא היה דבר שיעיר את הרגש לחיים. ומה שנתנו החברים – שיר או בקרת, דבר שחוק או ענין מדעי, שמוליד רעיון חדש – כל זה היתה מתנה טובה, שרק באמצעות הניר היה אפשר לקבלה.
חיינו היו עניים בכל המובנים.
כשלוקשביץ ציר את המפות הגיאולוגיות הראשונות אז בשביל צבע שחור לקח פיח מזכוכית המנורה, בשביל צבע ירקרק גרד את העפוש הירקרק שעל קיר חדרו ובשביל צבע אדום השתמש בדמו.
פרק עשרים ושלשה: בנימין שלנו. 🔗
בספור של ברט־הרט “מזלו של המחנה המתלונן” מסופר איך שלמחנה של מחפשי הזהב במכרות קלונדיק הביא הזר היורד מן ההר אשה אחת, שמהרה למות, וילד, שנשאר בחיים ויהי למשוש המחנה כלו.
אֹשר שכזה ומעין של שמחה מעודדת הנחילנו בואו של קרפוביץ אל המאסר שלנו, שבשמחת לבנו קראנו לו “בנימין”.
ההסטוריה שלו ידועה: הוא נכנס ב־12 לפברואר 1901 להיכל הבקורים של המיניסטר בוהוליפוב, שגזר בשנת 1894 לקחת את הסטודנטים האשמים במניפסטציות ולמסרם לעבודת הצבא ובשנת 1900 נמסרו לצבא 183 סטודנטים מהאוניברסיטה שבקיוב, ו־27 מהאוניברסיטה שבפטרבורג.
הגזרה הזאת, בקשר עם איזה מקרים של אבוד עצמו לדעת בין הסטודנטים שנשלחו לקסרקטי הצבא, עוררה את כל הנער המתלמד ועשתה רשם גדול על קרפוביץ שהיה אז בברלין ושקודם לזה גרש פעמַיִם מהאוניברסיטה שברוסיה מפני שהשתתף במחאות נגד התערבות הפוליציי בעניני האוניברסיטה37. וקרפוביץ החליט להעניש את החייב הראשי באסון הסטודנטים. הוא לא היה חבר בשום אגודה פוליטית ורק ברצונו היחידי עזב את ברלין ובא לפטרבורג, נכנס להיכל המיניסטר בתור מגיש בקשה ובעת שהמיניסטר קבל את בקשתו, ירה בו וימיתהו. במרץ 1901 נשפט קרפוביץ לעשרים שנה קטורגה ונשלח לשליסלבורג.
מאז חדלו לשלוח את הסטודנטים “החטאים” למחנות הצבא. ובמעשהו הפיח רוח גבורה בצעירים שקראו לו הנץ הָעַז ומתוך הצעירים הללו יצאו בלמשוב, שכעבור שנה עשה גם הוא מעשה שכזה בשם סיעת הסוציאליסטים הריבולוציונרים.
אחרי המשפטים של שנות 1887־88 לא הובא עוד אלינו שום איש מעולם החפשי. אנו נשארנו מעט מזער – 13 איש (מהם תשעה – נצחיים). בתוך הסביבה הקטנה הזאת היינו נתונים לחיים שאין בהם הוספה של אנשים חדשים, טבועים באותן האידיאות, שהיו מקננות בלבנו מלפנים, באותם ההרגשות ומצבי הרוח, מבלי כל קשר עם העולם הגדול שמחוצה לנו.
ובחיי המאסר כהו התקוות משנה לשנה, גם הזכרונות הלכו ונטשטשו. חכינו שיבואו אנשים חדשים, חברים חדשים, אך לשוא! איש לא בא.
ובתוך רגשות כאלה, בסוף מרץ, הודיענו אנטונוב, ששערי המבצר נפתחו והובא “חדש”, שהובל אל חדר הסופרים, וכשהיינו בטיול בשעה 11, היתה תנועה בין הז’נדרמים. הם באו והודיעונו שאם אנו רוצים לטייל או להכנס לחדרי המלאכה שנעשה זה תיכף, כי אחר כך לא יתנו לצאת מהחדרים.
החברים הבינו שאת האסיר החדש יוליכו מחצר המבצר למאסרו ואלה שיעלו על אדן החלון קוו לראות את האורח ומהרו לשוב אל חדריהם. ואני לא הלכתי: לי היה הדבר קשה, כמו למי שמשתתף בלוית מת קרוב וחביב. ובאמת וכי לא לוית מת היה הדבר הזה? קברו חיים רעננים, מרץ שהוא בעצם תקפו, כחות שלא נפסלו. כך נכנסנו אנחנו לפני 17 שנה לבית האסורים הזה, לשאת בלב במשך תקופה ארוכה את ההכרה של חיים אי־פוריים. והכרה שכזו ישא גם הוא.
לפי דברי אנטונוב האורח הזה, שהוא גבה הקומה ובעל גוף יפה, הלך לקראת חיים שכאלה בצעדים חזקים. עליו לא היו כבלים כמו שהיו עלינו, לא היה עליו חלט של אסיר עם טלאי צהוב מגבו; ובשחוק על שפתיו הניף במגבעתו בברכת שלום כלפי החלונות של בית האסורים.
בואו של קרפוביץ הביא אותנו לידי התרגשות רבה. אנו, בני התקופה שעברה, צריכים היינו להפגש פנים אל פנים עם בא כח של הדור הצעיר, שגדל וצמח בזמן שאנו לא היינו כבר שם. איך נפגש? מה נמצא איש ברעהו? מה יכניס האורח הזה, שבא מהעֵבר ההוא, לתוך המדבר השמם שלנו? איזו ידיעות? איזה מצב רוח? את מי נמצא בו – בן נאמן או אסופי?
בשנת 1901 היו כבר סדרים אחרים בבית האסורים. אי אפשר היה עוד להבדיל לגמרי את קרפוביץ היושב עמנו, שלא יהיה לו מגע ומשא עם החברים. כשעברנו על פני החדר שבו היה יושב, או על פני הכלוב, שבו היה מטיל, אפשר היה לעמוד ולדבר עמו מלות אחדות. והמלות האחדות יכלו לעבור לשיחה ארוכה ואנחנו השתדלנו בכל התחבולות להכנס עמו בקשר חזק. כשדברנו עמו ע“י דפיקות או בעברנו על יד הדלת, כבר קבלנו הידיעות הראשונות ממה שנעשה בחפש. כשרצינו לדעת יותר בקשנו את קרפוביץ לכתוב ולטמון בעפר הגן בזמן טיולנו, ואח”כ מי שהוא חפר ומצא את הכתב ומסר לכל החברים לקריאה. אנו רצינו לדעת כל מה שנעשה בפנים רוסיה ובאירופה המערבית. וקרפוביץ ידע את הכל, אחרי שחייו ברוסיה היו חיים פעילים וגם ישב איזה זמן בחוץ לארץ.
בשורותיו הטובות שמחו את לבבנו. לפי דבריו רוסיה כולה תנועה. מפלגת הפועלים שבשנות 80 רק התחילה להֵראות בה הולכת ומתקרבת לצורות שבאירופה המערבית. היא עולה בשאון על בימת החברה; דורשת הטבת מצב חייה האיקונומיים. בשביתות, שבהן השתתפו עשרות אלפים פועלים ובמניפסטציות ברחובות, הראתה את כחה ההולך וגדול. מספר הצעירים שלומדים בבתי ספר הגבוהים הולך ועולה והם מאוחדים יחד בכל רוסיה (תחת שבשנות 1870 היו מפוזרים ומפורדים) והכריזו מרד נגד סדרי הממלכה. התנועה הזאת עברה כל רוסיה ונגמרה במאסרים רבים וגזרות גלות על אלפים. בכל עיר יש דפוס אי־לגלי, שבו מוציאים לאור פרוקלמציות ועתונים. כשסוגרים דפוס אחד, והנה תחתיו כבר מתיסד דפוס אחר, והתעמולה נמשכת בלי הרף במרץ חדש ובכחות חדשים. “בעוד חמש שנים תהיה מהפכה ברוסיה”, נבא קרפוביץ, והוא רק טעה בזה, שהמהפכה היתה לא אחרי חמש שנים אלא אחרי ארבע. אולם אנחנו שנכנסנו אל בית האסורים מתוך שתיקה של ההמון וכל המוסדות הצבוריים, לא ידענו אם אפשר להאמין בדבריו – פחדנו להאמין. בימינו הכל נשאר בלי תנועה, לא היתה כל מחאה, מלבד מצדנו הכל היה שקוע בשֵנָה. האמנם הקיצוּ? אך למה נשארנו אנחנו בודדים במאסרנו? מדוע לא שלחו אלינו חברים חדשים, אם המלחמה רותחת והעם התנער ומבקש נצחון, הלא עוד די מקום בבית האסורים שלנו, מקום מרֻוָח! אותו הריקו אלה החברים שמתו. מדוע לא בא איש תחתיהם? האם קרפוביץ מגזים? האם איננו נמשך אחרי אילוזיה, שרגילה מאד אצל בני האדם הנתקים רק עכשיו מהמלחמה הפוליטית?
ע“י הבשורות הטובות שהביא קרפוביץ התעוררו נפשותינו. נזדעזעו גם חיי בית האסורים שלנו. אעפ”י שהתנאים של חיי בית האסוּרים עכשיו בימי קרפוביץ היו שונים הרבה לטובה ממה שהיו אז בימים שנכנסנו אנו לשם, הוא לא רצה להשלים עם ההגבלות שנעשו בשבילו, שלא נתנו לו לעבוד בחדרי המלאכה ולא נתנו לו לטייל בשנים. ההגבלות הללו היו חסרות טעם, מפני שמשא ומתן היה בינינו אפילו אם לא היה מטייל עם אחר, ואיך אפשר לאסור את מי שנדון לעבודה קטורגית שלא יעשה שום עבודה? וקרפוביץ לא רצה בשום אופן לקבל עליו את הגזרות. והתחילו מריבות בינו ובין פקידות בית האסורים, שאמנם לא היתה יכולה לשנות את הפקודות שנשלחו אליה מגבוה, אך קרפוביץ היה חדש וחשב שע"י לחץ ישפיע על המשגיח ועל הקומנדנט להטותם לאשר הוא רוצה. פעמַיִם נסה לענות נפשו בצום ואנו נצטערנו, כי לא יכולנו לעמוד מרחוק ולבלי השתתף במחאותיו.
בפעם הראשונה נגמר הצום ע“י הרופא הצבאי שבא שמה לזמן קצר ובהבטחות שוא פתה את קרפוביץ לחדל מלצום. בפעם השניה התחיל קרפוביץ לצום, כשהודיעו אותנו שלא יתנו לנו לעמוד על יד הכלוב שלו בגן. אנחנו לא רצינו גם כן לקבל עלינו את הגזרה הזאת וחדלנו מצאת מחדרינו. אחרי 5־6 ימים של צום נתעוררה השאלה אצלנו אם גם עלינו להתחיל בצום. בזכרי את הנסיון שכבר היה לנו, בדבור לא הסכמתי לחברי, אך בלבי החלטתי להשתתף, ובשעה זו דבר פרולינקו על לבי שאדבר עם הקומנדנט ולהטותו שהכל ישאר כמקדם. אובוכוב (הקומנדנט) בא מתרגז ואדום ממבוכתו ולמרות כל הוכחותי הוא אמר, שאי אפשר להתיר לנהל שיחה עם קרפוביץ. אך אנכי מצאתי תחבולה ושאלתיו: האֻמנם ישתמשו בכח פיזי נגד אלה שלא ישמעו לקול הפקודה? “לא”, ענה הוא – “בכח פיזי לא ישתמשו”. יותר לא הייתי צריכה. וע”פ הצעתי יצאו כולם לטיול וביניהם גם קרפוביץ, ואני קבלתי על עצמי לעמוד שעה שלמה על יד חלקת גנתו ושוחחתי עמו. בזה נגמרה כל ההסטוריה הזאת 38.
קרפוביץ לא השתמש בנסיונות שנתנסינו אנו, אלא עשה כל מה שעשה עפ“י התעוררות רוחו, ולפעמים בלי כל צרך נכנס בריב עם הפקידות. פעם אחת עפ”י בקשתנו שלח הדפרטמנט אלינו רופא שנים. מובן שבשביל להזהר ממלשינות צריכים היינו לשמור אז על הסדר. אך קרפוביץ בקש לשיר והרים את קולו החזק ומלא את בית האסורים במנגינותיו. לחנם נגש המשגיח שתים שלש פעמים ובקש שיחדל, קרפוביץ לא נשמע לו, אז הוציאוהו והוליכוהו אל בית האסורים הישן וישב שם שנים שלשה ימים. וכך קרו תמיד אחרי הפסקות קצרות מריבות בין קרפוביץ ובין הפקידות מסבות שונות.
כעבור שתי שנים עבר זמן ההגבלות וקרפוביץ נעשה לחבר שוה בבית האסורים שלנו.
כשראיתיו בפעם הראשונה נראה לי כאלו הוא צעיר ממה שהיה באמת (הוא היה בן 27 שנה) וחזותו היתה של איש צנוע ומדבר בקול נמוך. עיניו היו אפורות ויפות ועפעפיו ארכות ונראו כשחורות, מפני שהיו כל כך מאפילות על העינים. העינים הללו היו לפעמים מורדות בבישנות, שמזה נראו פניו כפני צעירה. רשמי פניו החורים וזקנו הקצר העידו על טובת לבו ואי אפשר היה להעלות על הדעת שהאיש הרך הזה יכול פעם להחליט בלבו להרים יד ולהרג את מי שהוא.
יחסו אלינו היה כיחס הוריו ועפעפיו המורדות העידו על רגש הכבוד שבהכנסו הביא עמו אל אסירי הבסטיליה הרוסית.
בהכרות הראשונה הבנתי כי האיש הזה איננו מצטיין בחריפות השכל, אלא בבינה בריאה. הוא לא היה משכיל גדול ולא קרא הרבה, אלא השתמש באותן הידיעות הלקוחות מנסיונות החיים ומהתחברות עם בני אדם. ברור היה שזהו לא אדם מדעי, שיוכל להתקיים במאסר רק על הספר בלבד. ואמנם, כאשר רק נפתחו לפניו דלתות חדרי המלאכה הוא נגש בחשק לעבודה פיזית, מתחלה בנגרות ואח"כ בנפחות, ששם נתחבר אל אנטונוב ונעשה לחברו התמידי בעבודה. בטיול ראיתיו כמה פעמים דרך הרשת, לבוש במעיל קצר מעור כבשים. על פניו היו עקבות פיח ועל ידיו כסוי שחור מאבק הברזל כמו אצל אומן פרופסיונלי. על פי הוראת אנטונוב נעשה קרפוביץ למסגר מצוין, וביחד עמו עשה כלים יפים, כמו מלקחים לסֻכר וכדומה, שנתן לנו במתנה.
אנחנו השליסלבורגים הזקנים היינו גדולים בשנים ממנו, מי בעשר, מי בעשרים ויותר שנה. וזה בלבד ציין את יחסנו אליו, כמו אל בננו. אנו היינו רעבים לחברים חדשים, ולפיכך היתה ביחסנו אליו חבה מיוחדת. מדת החפזון שלו, להפריע את סדרי בית האסורים (כמו לטפס ולעלות כחתול על רשת הגנה ולקפוץ ולעבור אל הגנה הסמוכה), היתה חביבה עלינו כשובבות של ילד, עזות שאינה יודעת כל גדרים, בנגוד אלינו שחדלנו כבר לפרוץ. מה שנוגע לצד המוסרי ראינו לשמחתנו, שבינינו הריבלוציונרים הזקנים ובינו, בא כח הצעירים, אין התהום המבדילה, שיראנו מפניה בשעה שנכנס קרפוביץ אלינו39.
פרק עשרים וארבעה: אחרי שמונה עשרה שנה. 🔗
כמו מלפנים עמדו הקירות הלבנים של המבצר עם המגדלים בפנותיו וכמו מלפנים היו השערים סגורים ומי הנהר גם כן, כמו מלפנים, לפעמים נחו כראי ולפעמים התנפלו ברעש על החופים שאינם עמוקים של האי הקטן על מוצא הניבה (הנהר שבפטרבורג).
ובפנים בית האסורים הכל נשתנה. שוכניו שהיו מלפנים מרובים נתמעטו מאד, בסוף 1902 נשארנו רק 13 איש40. חלק אחד – היותר גדול מת מציננה ומשחפת וחלק אחד גמר את הקו ויצא. אחדים קבלו חנינה: שלשה חולי רוח הוצאו והובאו לבית חולים.
ובשביל 13 איש הוסיפה הממשלה להחזיק את מספר כל הפקידים כמקדם ועל כל אסיר שמרו 20־25 איש, וההוצאות לא פחות משבעת אלפים רובלים לשנה על כל אחד ואחד מהאסירים. לפי הזמן ההוא היה זה סכום חשוב. האקדוחים, ממולאי כדורים היו מונחים כמקדם על המדפים בארון במסדרון, אך המועקה הראשונה לא היתה עוד.
המשגיח הראשון, סוקולוב, נשמר בזכרון כמסרת רעה, הקשורה עם מיתתם של מינאקוב, מישקין וגרצ’בסקי ועם המעשים האכזריים שנעשו לשצ’דרין בעת שחלה במחלת רוח סוערת ולאלה שהובלו לקרצר בגלל הדפיקות. יצא, אחרי שגמר את חק הפקידות, גם המלשין הזקן פיאודורוב, ששמש אחרי סוקולוב כמעט עשר שנים. הזמן הזה היה זמן של מעבר: בתקופה ההיא, על ידי הדרישות שאינן פוסקות מצד שוכני בית האסורים, נתקבלו לאט לאט איזה הנחות.
באיזה מקומות עוד היתה תלויה על הקיר האינסטרוקציה של שנת 1884, אך למעשה כבר לא היה עוד דבור על אדות “הנהגה טובה” בשביל קבלת פרס לטייל בשנים או לעבוד בגנה ובחדרי המלאכה. ההנחות הללו נעשו קנין הכל. ההבדל לסוגים שונים עבר ובטל.
אחרי הצום, שקראנו למחאה נגד גזרת הספרים, במקום הטבת המזון הרוחני, התחילו להיטיב לנו את המזון הגשמי. התחילו לחלק תה וסֻכר לכל אחד ואחד. הלחם היה לבן, את חק המזונות העלו מעשר קופיקות לעשרים ושלש.
מהזמן ההוא חדלה המיתה האטית מחסר מזון, ובריאות הנשארים הוטבה באפן ניכר.
זמן הטיול של 40 דק נתארך. עכשיו יכולנו להשאר באויר חפשי כמעט כל היום ומהטיול היינו הולכים רק לחדרי המלאכה. היה זמן בקיץ שהוציאו אותנו לטייל אחר ארוחת הערב, שהיתה נתונה בשעה 7. – זה היה חג בשבילנו. אנחנו כמעט שכחנו מהו ערב קיץ.
היינו יוצאים בשמונה בערב רק לחצי שעה. אך מה נחמד היה חצי השעה הזה! האויר הקריר והרטוב מקרבת הנהר והאגם לטף את הפנים באופן לא רגיל והחזה התרומם כל כך חפשי.
בשמים נתלו כוכבי האור, מהרה הלכו וכבו עקבות השמש. פני בית האסורים, הגדרים וקירות האבן הגדולים של המאסר לא היו כל כך דוקרים את העין, האמוציה המרככת, שוה זמן רב כאלו היתה ישנה, הקיצה מחדש: הכל היה לא כרגיל וגם בתוך הנפש נתחדש דבר מה.
אור! מה יותר יקר מהאור? – ואותו נתנו לנו. החשך למחצה שבחדרים עם זגוגיותיהם הצבועות בצבע לבן־כהה יחד עם הרצפה השחורה ועם הקירות הצבועים בצבע עופרת עם כל המכשירים שהכשירו לדכא את הרוח – הכל עבר. הרצפה היתה צהובה, הקירות כחלחלות־אמוצות, בהירות; הזגוגיות שקופות (מתחילה בקומה העליונה ואח"כ גם בתחתונה) – כל זה העביר מהחדרים את צורת ארון המתים שהשוכן בו הרגיש את עצמו כמעט מת. האור היה עכשו במדה מספקת. במקום אשנב קטן שהיו הז’נדרמים פותחים בשעה שהיינו הולכים לטייל, עכשיו אפשר היה להסיר את החלק העליון ממסגרת החלון ולהשאירו פתוח גם כל היום. כמה פעמים הייתי יכולה להקשיב אל ההלמות המדודה של הגלים, הנשברים ממש אצל קירות בית האסורים.
החד־גונות של היום, שאפשר היה למלאותה רק בקריאה בספר – לא היתה עוד.
במקום הבדידות עם ספר ביד – נראו מעבר לרשת פני חברים ונשמע קולם. יחד עמהם למדנו באויר חפשי והעבודה השכלית היתה מתחלפת לפרקים בעבודה גופנית אצל העליל, אצל מכונת החרט או בכריכת ספרים (אני עסקתי בכל המלאכות הללו). וגם הספר היה כבר אחר. במקום 170־160 שמות של ספרים מכל מיני סמרטוטים, עכשיו אחרי 18 שנה היו בספריה 2000 כרכים של תוכן שונה, מדעי וספרות יפה. היחס אלינו (אם נוציא מהכלל את הריב הגדול שהיה למרטינוב וללאהובסקי עם המשגיח פיאודורוב בתחלת שנות התשעים) היה תמיד מנומס.
כשפיאודורוב נתפטר, שלח הדפרטמנט במקומו את הוּדז, שהיה מתפאר שהוא אַקַּדֶמִי ושקרא גם את פיסארב. אפשר מאד כי בשביל שיש לו תעודת השכלה גבוהה (שאמנם לא השפיעה עליו להוציאו מחוג הבנתו המצומצם) הפקידוהו עלינו, בתקוה שהוא ידע להתנהג יפה עם הריבולוציונרים הזקנים. הודְז היה בן 34־35, רזה, פניו היו צעירים, אבל לא מצטינים בכלום וכן גם אָפְיו. הוא היה פורמליסט מצומצם ושם לבו לכל דבר קטן. כשהיה צרך להשיג איזה דבר, היו חברינו הדברנים מכניעים אותו בכח דבורם. הוא היה אז בא במבוכה ולא מצא מה להשיב והיה עוזב את המערכה או גם נכנע. הז’נדרמים, כמו שנודע לנו אח"כ, היו שונאים אותו מפני שהיה מבקש עליהם תואנות ומדקדק בכל דבר קטן. הם ספרו כי בשמרו על כבוד משרת אופיצר שנתנה לו היה דורש שגם נשי הז’נדרמים יחלקו לו כבוד בהפגשן עמו, וכאשר פטרוהו, אחרי המאורע שאנכי השתתפתי בו, אמרו הז’נדרמים: ברכת ה' “למספר האחד עשר” (זאת אומרת לי) ששחרר אותנו ממנו.
ואולם בכל אפן הודז לא היה רע. הוא היה מצוין בחסר טַקְט, שכלו היה מצומצם, אבל לבו לא רע. לזה לא היה מוכשר, כמדומני. הוא לא ידע איך להתנהג, ומשרתו לא היתה הולמתו, ולפיכך נפטר הימנה.
בשנת 1900 כנראה שכחו לגמרי בפטרבורג כי במרחק של שלשים וחמש וירסטאות מהם נמצאים פושעים מדיניים. גם מבלעדינו היו אז אצל פקידי הממשלה עבודה מרובה. התנועה הגדולה של הסוציאל־דמוקרטיה, הפרעות הסדרים התמידיות ע"י הסטודנטים, עלית הפרוליטאריאט על במת החיים – כל זה בלע את כל תשומת הלב של הממשלה. הריבולוציה יצאה לגמרי אל הרחוב והדגלים האדומים התנופפו בכל חוצות רוסיה. האפשר בזמן שכזה לחשוב על אדות קמץ של חברי ‘רצון העם’ שהיו בשנות השמונים?
כמעט 25 שנה עברו מיום הראשון למרץ ובמקום שקט ושלוה התרוממו החיים כגלים עזים. רוח של מחאות הורגש בכל הארץ… השרים הגבוהים חדלו מבקר את שליסלבורג. ז’נדרמים אחדים מאלה שעבדו בראווילין גמרו את חק עבודתם והגיעו לפֶנְסיה והשאר נזדקנו, נתחרשו, התרגלו עם האסירים ונתרככו.
מלפנים היו הז’נדרמים עומדים כפסלים אלמים. כשהיו מבקרים את החברים ביחד עם המשגיח סוקולוב – השמעו או לא שמעו מה שאמרו להם – הם עשו עצמם כאינם שומעים. המשגיח לא השאירם אף פעם אחת ביחידות עמנו. ועכשיו קרה גם זה, כי לשונם נפתחה… לפעמים כשלא היה עמהם החבר הצעיר המרגל, נכנסו עמנו בשיחה ארוכה. הם לא פחדו מפני האחריות. לא יראו מהתחוללות מרד, מבריחה, האקדוחים בודאי העלו חלודה, בנוחם בארון, מוכנים לתפקידם.
ואם הפקידות הגבוהה שכחה אותנו, האפשר היה שהפקידות המקומית תחמיר במה שכבר הותר לנו? המושכות נחלשו, ובלבד שלא יקרה איזה מאורע יוצא מהכלל, שיגרום להפקידות העליונה להתנער משנתה ולבוא בתרעמות.
בבית האסורים, בגבולות הגדר שסביב לנו, היינו אדוני המצב. אם בבית האסורים נשמע שאון, קולות גערה ודברי חרפות לפעמים, הם יצאו לא מפי הפקידים אלא מפי איזה אסיר שאינו יכול לכבוש את רוחו. לא המשגיח גער – אלא בו גערו.
מלפנים היו מריבות שכאלה מטילות עלי חרדה. ידוע במה נגמרו מריבות שכאלה בימי סוקולוב – בקרצר, בכתנת של משוגעים, במכות אכזריות… ותמיד הייתי חרדה פן יגמר הדבר בעלבון מעשי (מצד האסיר), עכשו אפשר היה לי להיות בטוחה, כי מלבד דברים קשים לא יקרה מאומה, בכלל היה שקט…
זוכרת אני, כמה צער גרמו לי דברי טריגוני, שהמליט מפיו בטרם צאתו: “עכשו אין אנו מוכשרים עוד להראות מחאה נמרצה”.
כן… אפשר. היה שיעלה ספק כזה על הלב. ספק היה אולי כבר כבה הניצוץ.
אבל בשביל מה נבוא להשתמש בניצוץ זה? נגד מה נמחא? מה נדרוש ובעד מה נלחם? לא היתה שום סבה בחיים לדבר שכזה.
שלש עשרה שנה לא החליפו מכתבים עם הקרובים. הצריך היה, האפשר היה לדרוש כזאת? הן זה לא היה תלוי בפקידות המקומית, אלא במיניסטרים הרחוקים ועוד מהגבוה מהם. ואיזו תועלת היתה בראיון עם קרובים? וכי לא היו גורמים מכאובים לנו? וכי לא יותר טוב היה שלא לעורר את הרגשות הקבורים והזכרונות הקבורים?
ובכן כל מה שאפשר היה לכבוש בגבול בית האסורים הכל נכבש. החריפות של ההרגשות התנדפה והיינו דומים לאנשים, שהסערה השליכה אותם אל אי שמם בתוך האוקינוס הגדול. אנחנו היינו רובינזונים חדשים, מבלי כל תקוה להתאחד פעם עם האנושיות. צריך איך שהוא לחזק את הכח השכלי שלנו ולחרוש את שדה השלום של העבודה.
מכסה של שכחה נפל על נשמותינו. בשנת 1902 עברו על רבים מאתנו כעשרים שנה ימי מאסר ועל אחרים עוד יותר מזה. מתחלה נדמה שאי אפשר להשאר בחיים. אך היסוד הרוחני שבנו הסתגל אל המצב כדי לשמור על הקיום. התקופה הארוכה של ההסתגלות נגמרה. מי לא מת, שלא אבד את עצמו לדעת, שלא יצא מדעתו, בא לידי שווי המשקל. הזמן כסה כמו בקורי עכביש את הפצע שזב דם. נשכח, ואם לא נשכח, אז הרצון הכריח להשכיחו, היסורים הבוערים החריפים נשתתקו. ואם בנפש נשתתק הכל והשכחה ירשה את הכל, נדמה לנו כי כל העולם כבר שכח אותנו, לא רק הפקידים בעיר הבירה, אלא כל בני האדם. קשה היה להאמין ששמותינו ישארו בזכרון אלה שהלכו אמנם בדרכינו, אך לא ידעו אותנו פנים אל פנים; הלא אצלנו כעבור עשרים שנה נשכחו שמות אנשים רבים – ולא נשאר מהם לזכרון גם שם אחד, גם שם אחד.
נהדפים בסערה ונשכחים מלב כולם….
שם בחפש כבר דור אחר
נולד; צוחק, אינו זוכר אותי.
אני הצתי בו אש.
למענו הדלקתי שמש, ואני בחשך נאנח
כל הזמן, כל הזמן.
(משירי בלמונט)
פרק עשרים וחמשה: קשוטי הכתפים. 🔗
בתוך השקט והשלוה הגמורה שמשלה ב־1902 בבית האסורים פתאם התחוללה סערה וכל מה שהצלחנו לכבוש גרגר אחר גרגר, לוקח מאתנו באפס יד.
בשני למרץ שבנו מהטיול בשעה 5 אחר הצהרים, והחדרים היו סגורים, וכששמעתי חריגת הדלתות הנפתחות זו אחר זו הבנתי שהיה אצלנו חפוש לא רגיל. המנעול חרג ולחדרי נכנס המשגיח עם שני ז’נדרמים.
– הקומנדנט אינו שבע רצון מאי הסדרים שבבית האסורים, קרא המשגיח בפנים רציניים ובקול רם. – צריך לעשות סוף לדבר הזה, ומהיום הזה והלאה האינסטרוקציה (הנושנה) תשמר בכל פרטיה, גמר המשגיח וחשב לצאת.
– מה שם? איזה אי סדרים? – עניתי. – שום הערה לא קבלנו – ולא מובן כלל מהי הסבה לשנוי הזה.
– הקומנדנט אינו שבע רצון. האינסטרוקציה תהא שמורה בשלמותה, חוזר הוא. – “יותר איני יכול להגיד כלום”.
– האם לא קרה שם איזה מאורע בחפש? שאלתי אני, בידעי כי הקורות בחפש לפעמים גורמות לגזרות בבית האסורים.
– איני יודע.
– אבל מאין באה פקודה זו? מכאן או מפטרבורג?
– מכאן, עונה המשגיח ופונה אל הדלת.
– אי אפשר לנו להכנה לאינסטרוקציה, אני ממהרת לקרוא באזניו. – היא אוסרת אותנו בידינו וברגלינו, אי אפשר לשאוף רוח, אי אפשר שלא לעבור עליה. אתם תצטרכו תיכף ומיד להכין קרצר.
– וגם נכין, עונה המשגיח ברוח שקטה.
שיחות קצרות כאלה היו גם בשאר הדרים.
אנו נפעמים, נחרדים ואיננו מבינים: מאין צרה שכזו? במצב בית האסורים לא היה שום דבר גורם לזה: חיינו חיי שלום, לא נגענו באיש, ואיש לא נגע בנו, ולמה פתאם נשוב אל הסדרים הישנים ותבטלנה כל ההנחות המועטות שהשגנון בעמל שנים רבות? 20־18 שנה, ואחרים עוד יותר מזה יגענו בבית האסורים, זקנו בו, לכאורה אפשר היה לתת לנו מנוחה ועבודה שלוה. אבל לא, הם רוצים דוקא באיזה מאורע, מלחמות סואנות. אי אפשר לנו לקיים שוב את האינסטרוקציה הישנה. אנחנו איננו חדשים, מצב רוחנו הוא לא זה שהיה מלפנים. עצבינו חלשים, ואי אפשר לנו להתאפק ולסבול כל כך.
הערב היה מלא חרדה ואי מנוחה. מי רץ הנה והנה בחדרו, מי שוכב בלי תנועה על מטתו, הספר אינו נקרא, הוא נופל מהידים; מי מתיעץ עם חבר זה או אחר ע"י דפיקות רגילות.
העצבים מתוחים כנימי הכנור. מה עתיד לנו? מהי סבת הגזרה? שוב אי־ידיעה. שוב הננו “עורי” מטרלינק. בבית האסורים הכל היה בסדר. מוכח מזה שקרה איזה דבר שם בחפש, איזה קטסטרופה? מאורע נכבד עולמי? הדמיון עובד, ההתרגשות הולכת וגדולה, ובאותו הלילה התפרצה בחזיונות שכמוהם לא היו בשליסלבורג גם בשנים הראשונות.
בשעה 10 שמעה האזן המפותחה, שבקצה הרחוק נפתח האשנב בדלת של חדר אחד ואחרי כך נסגר. בעוד עשרה דקים שוב אותו הדבר. נשמעה שיחה קצרה. ובפעם השלישית שוב אותו הדבר.
בקומה התחתונה התחילה תנועה ואח"כ נפתחה הדלת של החדר הרחוק ההוא והז’נדרמים סחבו משם איזה דבר כבד. ברור היה שנשאו גוף אדם, סחבוהו בידיו וברגליו. נשמעה אנקה.
כרגע כל האסירים עמדו על יד הדלתות והקשיבו רב קשב. כל אחד חשב, שמי שהוא אבד את עצמו לדעת וכל אחד שאל את השומרים מה קרה. הז’נדרם פתח את האשנב, אך תשובה לא נשמעה.
פתאם נשמע קול ההקומנדנט: פתחו את החבלים!
אם כן מי שהוא תלה את עצמו… התחילו כלם לדפוק ולהכות דלתות, איש במה שמצא: מה קרה שם? הקומנדנט ענה: N 28מפריע את הסדרים' 41.
־ איך זה! אחד מבקש לאבד את עצמו לדעת ולזה הוא קורא הפרעת סדרים?!
הדלתות השמיעו קול רעם. אחד קרא בקול אדיר קאראול! (הצילו). הדפיקות כרעמים באו מימין, משמאל, מתחת ומלמעלה, מהפכת אלהים!
ובפעם השלישית נשמע קול אדיר של אבוכוב: הבהילו את הרופא!
אי דעת נוראה תפשה אותנו.
בית האסורים נהפך לבית משוגעים סוערים.
בבקר, אחרי ליל נדודים, עם עצבים נשחתים, יצאנו בשעה השמינית לטיול הרגיל. שם בארו לנו השכנים הקרובים של איבנוב מה שקרה שם. לאיבנוב זה חרה על שהז’נדרם היה מביט לרגעים באשנב שבדלת. אז לקח וכסה את הזגוגית בניר, ואל רצה לעשות את פקודת הז’נדרם להסיר את המכסה.
לשוא פתהו המשגיח שלא לעשות בדבר הזה, איבנוב לא נשמע לו. אז הלבישובו הז’נדרמים כתנת של משוגעים ובפני הקומנדנט שמלא פיו לעג קשרוהו ואחר כך סחבוהו להעבירו אל החדר השני הריק, שהיה צריך למלא עכשיו תפקיד של קרצר, אך בשעה שהז’נדרמים הוציאוהו קרה לנאסר מקרה של חולי־נופלים. כמו שאמר הרופא. ואז קרא קמנדנט: התירוהו! ואנו חשבנו שמי שהוא תלה את עצמו.
איבנוב היה במצב של התעלפות והז’נדרמים השתדלו להשיב אליו רוחו, ולא הועילו, אוז קרא הקומנדנט: “הבהילו את הרופא!” מפני איזו סבה קשה היה להשיב אליו רוחו. התעלפותו ארכה 40 דק.
בצער שמענו את הדבר הזה. מה לעשות? מעשים שכאלה אפשר שישנו גם מחר ומחרתים – אי אפשר היה לנשוא. לא יספיקו לזה הכחות הפיזיים וגם הכחות הנפשיים. צריך להלחם נגד זה, אך באיזו צורה? להשאיר את הדבר בלי מחאה – אין הדעת סובלתו. יחניקו אותנו. צריך לעשות דבר מה, ויהי מה שיהיה.
היינו אובדי עצות. אחדים יעצו עצה רגילה – ליסר את עצמנו. שלא לצאת לטיול, אחרים דברו ע"ד בויקוט נגד הקומנדנט: להפסיק עמו כל היחסים ואפילו שלא לקבל מידיו מכתבים. בכפיפת הראש, בלי כל ספוק נפשי נפרדנו.
עבר יום יסורים. כל אחד מאתנו הרבה לחשוב מה יהיה הלאה? מה לעשות?
בערב עלה על לבי לכתוב לאמא דברים שהדפרטמנט בודאי לא ישלחם לה, אבל הוא בעצמו ידע שנעשה איזו דבר בבית האסורים ישלח לעשות חקירה. ואני כתבתי:
אמא יקרה! אני הייתי כבר מוכנה להשיב לך על מכתבך, והנה קרה פה איזה דבר שהפך הכל מהפכה גמורה. פני נא אל מיניסטר הפנים או אל מנהל הדפרטמנט שיעשו חקירה ודרישה.
3/111 1902.
שלך ויירה.
מסרתי תכן המכתב לחברי הקרובים ובערב ההוא נתתי את המכתב להמשגיח.
“לא ימסרוּ את מכתבך לדפרטמנט”, אמר מורוזוב. גם אחרים הטילו ספק. רק אנכי הייתי בטוחה.
בבקר כלם ישבו בחדריהם. רק אחדים ובתוכם אני יצאנו לטיול. אותי הביא לגנה הששית שהיתה נחשבת לגנה שלי. גבעות של שלג שנאסף בכל החרף נערמו על כל השטח. נשאר שביל צר שבו התהלכתי ואותו הייתי מנקה בכל יום.
על יד גנה זו בגנה N 5 היה פוליבנוב. מסביב היה שקט. לא נשמע קול. אנו עמדנו עצובים על יד הרשת ושוחחנו בלחש. על המפה עמד הז’נדרם והקשיב.
זהו ענין שכדאי למחא נגדו כמחאה של ויירה זאסוליץ, אמרתי אנכי: בעד מחאה כזו כדאי למסור את הנפש.
ואחר כך הוספתי: לא נורא הוא המות. נורא הוא להיות נפרדת מכולם, אם יושיבוני בבית האסורים הישן לנצח לבדי, בין הז’נדרמים… בלי ספרים… זהו גרוע ממות… אי אפשר לסבול פעמים מה שסבלנו בימי קדם. הכחות כבר אינם אלה שהיו אז. אנכי אשתגע… שגעון, שגעון – רק זה מפחידני.
ודמותה של ויירה זאסוליץ עמדה נצבה לנגד עיני…
אני ספרתי לפוליבנוב ע"ד המכתב ששלחתי לאמי. הוא הביט אלי בעיניו העצובות הגדולות, עיני אילה.
־ ומה אם לא ימסרו את המכתב? שאל הוא.
ואנכי לא חשבתי על אדות זה. – זה אי אפשר, קראתי באי־רצון. – המשגיח לא יעיז שלא למסור, לא יעיז שלא לשלחו לפטרבורג. – איני רוצה גם לחשוב על אדות זה; איני רוצה לדבר על אדות זה.
פוליבנוב יצא ואני נשארתי. קשה היה לי להפרד מהאויר הקריר, שנראה לי כל כך מקסים בשעה שהייתי צריכה להפרד ממנו. הלא אי אפשר שאני אטייל, בשעה שחברי החליטו שלא לטייל. ובצמאון, כדג שהושלך אל היבשה, שאפתי רוח בפעם האחרונה; לכמה חדשים? ואולי לעולם.
ירד שלג, נוצות גדולות ורכות נזרקו משמים ביום מעונן בשעה שאין רוח. אני התרחקתי מקיר המבצר והשלג ירד עלי ויכס את מגבעתי האפורה שהכינותי לי בידי והמעיל האפור של האסירים. היה שקט באויר, שקט ודממה מסביב. וכל גופי שעמד בלי נוע נתמלא שקט. עיני המורדות לא ראו את בית האסורים ואת הז’נדרם. העינים ראו רק את השלג ונדמה לי שאני רחוקה, רחוקה ועומדת בודדה. דממה זו הדומה לדממת היער; שלג המכסה אותי לאט, לאט והתנומה הנעימה של קור שנכנסה אל תוך תוכי, פִיְסו את המחשבה, קררו את הגוף והזכירוני את הפואמה של ניקרסו:42 Мороз краснЫй нос. Душа умирает для жини, для скорби… אכן ישנה… אכן מתה…(הנפש).
אך נכנסתי אל חדרי ספוגה שירת השדה השְלָגִי של החרף, של הנוצות הרכות הלבנות ומכל בגדי עוד רעף ריח הקור של החרף, והנה נכנס אחרי המשגיח והודיע: “את מכתבה אי אפשר לשלוח, תכתב אחר תחתיו”.
– מדוע? שאלתי בכעס. – אתה מחויב לשלחו. הדפורטמנט של הפוליצ’י הוא הצנזור. זהו ענין לא שלך.
– במכתב אפשר רק לדבר על אדות עצמה. כך היא האינסטרוקציה.
– אני יודעת מה שכתוב באינסטרוקציה: שְלַח את המכתב לתעודתו.
– לפי האינסטרוקציה איני יכול לשלחו. אני אראה לה את החוק. – ויצא.
אנכי הייתי כל כך בטוחה בזכותי עד שלא הטלתי ספק בנצחון ובשקט הוספתי להסיר מעלי את מעילי.
המשגיח שב ובידו ספר חתום בחוט העובר על כל הדפים וקרא לפני את החוק.
ואנכי הרימותי קולי ואמרתי כמפקדת: עזב את החקים שלך. אני יודעת – כל המכתבים צריכים להשלח אל הדפרטמנט, ולו הזכות לעכבו או לשלחו לתעודתו.
– אל תצעקי, קרא המשגיח. – אני מדבר בנימוס, היי גם את מנֻמסת.
– אתם תחניקו אותנו ומאתנו תדרשו שנהיה מנומסים, – עניתיו בכעס. – שלח את המכתב.
– בבקשה אל תצעקי וכתבי מכתב אחר, ואז אשלח.
– לא אכתוב.
– אם כך נשלל מאתך את הזכות להחליף מכתבים.
אז, רק אז הבינותי את כל רצינות הרגע. צריך לעשות. צריך היה להחליט תיכף, באותו רגע, אך אנכי לא החלטתי עדיין וגם לא חשבתי יבוא רגע שכזה. צריך היה להמשיך רגעים אחדים להכון, להיות מושלת ברצוני ואז… באפן אינסטינקטיבי המשכתי את הוכוח ובהתאפקי שאלתיו: מפני מה אפשר לו לשלול ממני זכות חליפת מכתבים? אנכי הלא לא עשיתי שום עון.
– אתְ מסרבת לכתוב מכתב אחר, ולפיכך אנו מבטלים זכותך להחליף מכתבים.
המלים מצלצלות והמחשבה עובדת במהירות: המכתב לא ישֻלח… הדפרטמנט לא ידע, האינסטרוקציה שוב תשוב לקדמותה. עוד הפעם יתחדש הרֶז’ים הישן. אנו לא נוכל לסבלו. החברים… מה יהיה עמהם?
ואחר כך על אדות עצמי: האם תוכלי לשאת את כל התוצאות? משפט צבאי ומיתה, או פחד המאסר הבודד, מחלת הרוח ומות… האם לא תתחרטי? היספיקו כחותיך לכל אלה?
ולאט לאט לבל יהיה שום ספק שהמשגיח רק מטיל אימה.
אמרתי: ואם כן אתה שולל מאתי זכות חליפת מכתבים?
- כן, ענה המשגיח בתוקף.
המחשבה עוברת כברק, מסירה על הספקות: “רק במעשים תכירי את כחך”.
כרגע התרוממו ידי, אנכי נוגעת בכתפי המשגיח ובכח תולשה משם את הפוגונים,43 והם עפים ימינה, עפים שמאלה. המשגיח בקול דק צועק: מה את עושה? וממהר לצאת מהחדר, והמז’נדרם שהיה עמו זוחל על הרצפה ומלקט את הפוגונים התלושים.
תיכף יעבירוני אל בית האסורים הישן, חשבתי וממהרת להודיע את הנעשה אל החברים. בבית האסורים התחוללה סערה. אך אני מבקשת את החברים לעשות עמי חסד: לי דרושה עכשיו שלות הרוח, ורוחי לא תוכל להיות שלוה אם הם יפריעו את סדרי בית האסורים; וגם הפרעת סדרים היא למותר, מה שצריך היה לעשות כבר נעשה, ורק זאת אבקש: תנו מנוחה.
והכל נשתתק. שלטה דממה נוראה. כל נשמה היתה עֵרה ופחד העתיד לבש את כולם. ונוראה היתה לפעמים צעקת פופוב שנשמעה לעתים מקצה הבית: מה שלום ויירה? כלומר האם הוליכו אותי? וזו לא היתה צעקה, אלא יללה. היא החרידה את כל עצמותי.
פרק עשרים וששה: באימה. 🔗
עברו שלושה ימים; אותי לא העבירו למקום אחר. בית האסורים כאלו מת. הוא הזכיר את הימים שכבר עברו, כשהיינו לחוצים באגרוף הברזל של סוקולוב.
ואולם בסוף קבלנו ידיעה ממקום הצופים, מחברנו אנטונוב, שעמד על יד חלונו, כי בא חוקר דין צבאי ושאל בחדר הפקידות את הז’נדרמים את כל אחד לבדו.
בא התור גם אלינו.
בלוית הקומנדנט והמשגיח והז’נדרמים נכנס אלי איש כבן 35, רם הקומה ומחוטב האיברים עם פנים זועפים אינלגנטיים.44 “איך עשית דבר שכזה?” – שאלני.
בימים שלפני זה חשבתי את דרכי איך להתנהג. יותר מהכל יראתי פן יתנו את הדבר לשכחה. שלא יחשבו שמה שעשיתי היה רק ענין של אישיותי הפרטית, שנרגזתי על שבקשו לשלול ממני זכות חליפת מכתבים, ושלא ידונו כאלו עשיתי זאת תחת השפעת הַהַפְעֲלִיָה (אָפֶקְט).
לא אתן למצוא לי צד זכות. ישכחו נא שאני כבר 20 שנה בבית האסורים. ארחיק את כל המוטיבים של אישיותי הפרטית ואעמיד את הדבר בתור מחאה היוצאת מהכרה ברורה בשביל טובת כל בית האסורים.
אני ספרתי את כל מה שקרה שלשם ובערב של השני למרץ, איך שהמשגיח בקר אותנו ובלי כל סבה מצדנו הודיענו שמהיום והלאה ישובו להתנהג על פי האינסטרוקציה הישנה בכל חמרה. תמיהתנו ואי שלותנו במה שנוגע לעתיד, והחרדה שאחזה אותנו בעת שהז’נדרמים הוציאו בלילה את אחד מחברינו, שנאקתו הגיעה לאזנינו, וקול הקומנדנט הקורא: פתחו את החבלים. הבהילו את הרופא!
ספרתי גם על אדות המכתב שהשמשגיח רצה לעכבו, אעפ"י שהוא חייב לשלחו לפטרבורג מבלי שום לב לתכנו. כי הצנזורה של המכתבים אינה תחת רשות הפקידות המקומית אלא של הפטרבורגית. ואני ידעתי שאת המכתב לא ישלח לתעודתו אלא בעצמו יקרא בו.
־ אולי היה המשגיח גס בדברו עמך ובזה גרם למעשה שעשית?
־ לא, הוא לא היה גס. הוא בכלל מנומס, ולא הוא, אלא אני הרימותי קולי.
־ האם לא גרם לך צער בזה שהודיע שישלול ממך זכות חליפות מכתבים?
־ לא, זכות זו אינה חשובה בעיני. אם היו נותנים לנו רשות זו בשנים הראשונות הייתי חושבת זאת לחסד גדול. אך אותה נתנו רק כעבור 13 שנה, ועכשיו זכות זו רק גורמת לי יסורים.
־ אם כן, אתְ רצית בזה רק לפרסם את הענין?
־ כן, עניתי.
ככל אשר הוספתי לדבר, כך פני החוקר הלכו ואורו. הוא השתחוה למולי ואמר: “היי בריאה”, ויצא.
אחר כך הלך חוקר הדין אל פופוב, ואז נודעה לנו הסבה מפני מה באה עלינו כל הצרה הזאת. פופוב נסה לשלוח מכתב לקרוביו על ידי אחד החילים הצעירים. את הדבר הודיע רק לסרהיי איבנוב. המכתב נשלח בתור בחינה, תכנו היה לגמרי כשר ונכתב לאמו שעמה היתה לו, כמו לכלנו, חליפת מכתבים. החיל הצעיר, שפניו העידו על קלות דעתו, היה בא להוציא בזמן הטיול את האשפה מחדרי האסירים. פעמים אחדות קרה לפופוב לדבר עמו ביחידות ושמע מפיו שהוא רוצה לעשות איזה דבר למעננו. רק הפחד פן ישלחוהו לגדוד הענושים עוצר בעדו. “אלו היו שולחים אותי אליכם, אל המדיניים”…
כנראה הוא חשב שאנחנו שרויים בגן עדן.
ופופוב שלח על ידו מכתב ובקשו לשומו בארגז הפוסטה.
והחיל עשה מעשה בגידה או שטות – איך שהוא המכתב בא לידי הקומנדנט. השאר כבר מובן מאליו.
בוא ימים של אי ידיעה מה יהיה בעתיד. איש לא יצא מחדרו לטיל. כל אחד ישב וקרא לו בספר ובנה לו במוחו השערות שונות.
ואולם איזה דבר כבד היה מרחף באטמוספירה. הקומנדנט אבוכוב בקש בשם ישו־האלהים למסור כל מה שיש תחת היד מכלי האומנות דוקר וחותך. יחד עם זה הודיע שבעוד שבוע הוא ילך מזה, ואח"כ נודע לנו שגם המשגיח הודז יצא. באופן שכזה צריכה לבוא התחלפות שלמה של האדמיניסטרציה. מזה אפשר היה להוכיח שהכירו בצדקתנו והכל יגמר בשלום. אך היו גם אותות מפחידים: בבית האסורים הישן עשו תקונים גדולים. כל חדרי המלאכה העבירו אל בית האסורים החדש ובבית האסורים הישן סידו, צבעו, הכניסו מאור חשמלי ועשו טלפון.
“את ויירה בודאי ירחיקו ממנו ויושיבוה בבית האסורים הישן”, דברו החברים בפחד, והאפשרות הזאת החרידה גם את לבבי. נתקרב סוף מֶרֶץ, כשהודיע אנטונוב שבא קומנדנט חדש. ואמנם הוא בא אלינו, והנה זהו מכירנו מאז, האופיצר יאַקוֹבְלֵיב, שנתן לי ראיון במבצר פטרופבלובסק, זה שלוה את פֶרוֹבְסְקַאיה לבמת התליה והיה משרת את סוקולוב בראווילין האלכסיי.
במשך עשרים השנים נזדקן, נעשה ירוק ככרתי ונתעבה מאד. “חבית” קראנו לו.
– אני הקומנדנט החדש וזהו המשגיח החדש, אמר בהראותו על פורבאטורוב, שהיה עד הזמן ההוא סגנו של הודז, מנהל את חדרי המלאכה. אח"כ קרא יאַקוֹבְלֵיב את הפקודה. הפקודה היתה צריכה לעשות רושם, אבל היתה חסרת תכן. הטון היה כאלו חפצים להגביל את זכויותנו, לשלול מה שהוא, ובאמת יצא “היינו הך”, ורק בלילה צריכים החדרים להיות מוארים45 ושאסור להחזיק אצלנו בקבוקים קטנטנים.
לפופוב הודיעו שאוסרים עליו במשך חדש ימים לטייל בשנים, ועלי לא שמו כל ענש ורק גזרת חליפת מכתבים נשארה בתקפה. החברים שמחו. הם חשבו שכל הענין נשתקע.
ביום השני יצאנו לטייל. גם אנכי יצאתי אל הגנה הששית, ששם לפני חדש ירד עלי השלג. אך באיזה מצב רוח? במשך ארבעה השבועות כל כך הרבה סבלתי, היסורים היו כל כך בוערים, כל כך חריפים. בהשארי בודדה חִזַקְתִי בלבי הרעיון להיות נכונה לקראת המות. או להיות סגורה בבור כלא בבדידות גמורה. צריך להיות מוכנה וקשה כאבן, צריך לההפך לגמרי לאבן, שלא לחשבו על שום דבר, מלבד זאת. אין צרך בהשתתפות של רחמי חברים.
אסור לתת שיגע בלב מה שהוא של רחמנות, לא בלב אחרים ולא בלבי אני. לקבר את הכל מה שעלול להרך את הלב.
החלומות המוזרים שענו אותי בשנים הראשונות שבו להראות לי, אך היו ממין אחר: תמיד הייתי רואה מרידות והפרעות סדרים בבית האסורים. הנה פופוב הכה את המשגיח. קמה מלחמה נוראה עם הז’נדרמים, המכים אותו. שוב חוזר המעשה שהיה עם מישקין בראשית 1884. השנה השביעית בערב. צלצול קערת העפרת על הרצפה, שאון, רעש צעדים וקול קורא: אַל תכו, אל תכו! הִרְגוּ ורק לא תכו!
או הנה לוקשביץ, הטוב והענו. קומתו קומת ענק ועיניו – עינים שקופות של ילד. הוא שלח אלי מכתב מלא רֹך ונדיבות. מסירות שלמה ותודה רבה. ובחלומי הנה אני רואה אותו, את הנפש הרכה הזאת. לוהט במחאתו בעדי. הוא מתנפל באכזריות על הודז. להקת ז’נדרמים תופסים אותו ומפילים על הרצפה, רומסים אותו, את הגבור, את הנהדר. אני מתעוררת באימה, בצד הימני של גרוני כאילו תקועה מחט, קשה לנשון. הספַזְם הגרוני שהיה לסרהיי איבנוב, שהשפיע מאד על דמיוני, אני מרגישה עכשיו כאלו אחז בי.
או שנדמה לי כי אני מתה. אבן הגולל מעיקה על לבי. הקור החיצוני שלה חודר ונכנס אל תוך הגוף. אני מרגישה איך שרקמת בשרי נעשתה קרה יותר ויותר, ולאט לאט נקפאים קרָבַי. אני מתעוררת בצעקה ודמעות נוזלות מעיני ומרטיבות את כרי. וככה עוברים ימים קשים ולילות בהלה; שוב פעם אותם לילות הבהלה…
בטיול יחד עמי התהלך לוקשביץ. אינני יודעת למה דווקא אותו חפצתי לראות בראשונה. והוא מטייל לבדו. אלו היה מהלך עם עוד אחד אז היה לי יותר קשה. אנכי איני יכולה להוציא הגה מפי, הקול נחבא, נעשה דק ומצלצל כמו בימים היותר רעים. ודברי יוצאים מפי בהפסקות. אויר קריר מנשב אל פני, שכבר לא הורגלתי בו. השלג עדיין מכסה סביב בגנתי, ואני איני יכולה לחזור על דברי ניקרסוב:
Душа умирает для изни, для скорби.
נפשי לא מתה והצער ממלא אותה. אני צונחת במעיל החם אשר עלי על הכסא שאצל הגדר ושנינו שותקים. כל הזמן צפיתי למשפט צבאי והרגשתי את עצמי כי קרוב יום מותי והכינותי את עצמי לקראת המות. צריך הלא להיות מוכנה שלא לפחד בשעה שיבוא. וההרגשות האלו שמלאו לבי יומם ולילה, בכל עת ובכל שעה במשך ארבעה שבועות הרסו אותי לגמרי.
אנכי הייתי שמֵחה שִמְחָה רעה, שהגורל הזמין לידי למצוא כח להדוף את השונא. דברי טריגוני: “איש ממנו איננו מוכשר עוד לצאת במחאה נמרצה” לא נתאמתו. אנכי בטלתי אותם, אנכי עשיתי, הייתי מוכשרת לעשות. ולי, הנשפטה לקטורגה נצחית. נדמה כי אין קץ יותר יפה מאשר לעלות לגרדום בעד מחאה. למות בבית האסורים מזקנה – וכי אין זה מות נורא?
למרות כל הנחמה שבהענותי בענויי מאסר כבד אני מוסיפה לעבוד בשביל האידיאה של החופש, שלה הקדשתי כחי בטרם שנכנסתי אל בית האסוּרים – בכל זאת הלא מצבי הוא מצב פסיבי, מצב חדל כח. איז חסר תנועה! איזו קפיאות! כל מה שיש טוב באדם נדחף אל תוך עומקו, אי אפשר לו להתגלות, ובהיותו טמון ונחבא הריהו כאלו איננו במציאות. הנך מתחילה להטיל ספק בך, בעצמך, בחבריך; ואחרי שהעדה הקטנה שנשארה לך, היא בעיניך כל האנוּשיות, החבויה בין כתלי בית האסורים, הנך מתחילה לשחוח כל מה שיש יפה, כל מה שיש נשגב באנושיות, והנה אבדה ממך הבנת הגדלות, אין במה לזון את מדת התרוממות הרוח ואת האהבה; אין להן מוצא, הן כרותות משרשן. והחיים שנמרטו, החיים העלובים והכהים נמשכים בלי סוף… עד שאמות במטת בית האסורים! לא! יותר טוב על במת המטבח. לא בפסיביות, אלא במעשה, במחאה בעד ידידים, בעד חברים.
והנה שוב פעם נתבטלה האפשרות למות! הכריחוני להכון, ענו אותי, השחיתו אותי והשאירוני לחיים…וקשה, קשה היה מאד לשוב לחיים.
… עברו ימים, שבועות. נדמה שהכל כבר עבר. את הפקידות החליפו. את האינסטרוקציה הישנה לא השיבו, הכל נשאר כמקדם. הקומנדנט החדש רצה אמנם להרוס את הרשתות שבין הגנים, שעל ידן אפשר היה לשוחח עם החברים, אך החברים דרשו שלא יעשה כדבר הזה, והוא בטל את רצונו. זה היה הנסיון היותר קשה לבטל את ההנחות שלנו. לא כדאי לספר כל מה שעשה הקומנדנט הזה. לפעמים הגיעו מעשיו עד לידי קריקטורה. הוא למשל צוה לעשות מכסה לתנור הקטן המחמם את האמבטי כדי שלא נוכל להעמיד עליו את קומקום התה לחממו. החשובה מגזרותיו היתה שחדלו לתת לנו עתון.
התקונים בבית האסורים הישן עוד נמשכו, ולחנם השתדלנו למצוא לזה טעם. שוב התחילו החברים לדבר: את ויירה יעבירו מאתנו. ורע היה מאד שאין ראיה לסתירת המימרא הזאת, להראות שאינה נכונה.
פעם עבר לחש: הז’נדרמים נושאים לחצר בית האסורים הישן קורות וקרשים. פלורניקו ראה שהז’נדרמים סחבו שמה במת המטבח. בית האסורים נזדעזע. צריך להפרד מויירה, אמר אנטונוב.
באפלת בית האסורים הכל מקבל צורה מוגזמת, החיים מלאים מחזות דמיון – ואצלנו היו כל החיים מחזה של דמיון.
שוב לא ידוע כלום. שוב הננו “עורים” בלי מנהל. מגששים והולכים. העינים סגורות, הידים פשוטות קדימה ועל כל צעד אפשר שהרגלים תעמדנה על פי התהום.
כן, הז’נדרמים הביאו את במת המטבח, לא ידוע בשביל מי, אם יש במת מטבח, יהיה גם תלוי. אך את מי יתלו? בשביל מי נכונה במה זו?
הדבר הזה נתברר בשחר ביום הרביעי למאי.
פרק עשרים ושבעה: תליה (ש' 1902). 🔗
ביום השלישי במאי ב־7 בבקר, נתן אנטונוב השכן שלי אות: “הביטי!” אנכי מהרתי אל החלון. משערי המבצר הלך המון אנשים לבושים מעילי צבא ובתוכם אחד במעיל של עור כבשים. הֵבַנו שהכניסו אסיר אחד.
רגש מעורב מצער ומשמחה נתעורר בי. צער על החיים הצעירים שיקברו כאן בקבר אחים שלנו והתעוררות דומה לשמחה, שזרם האויר הרענן של מלחמה, המתחוללת מעבר לכתלים הללו, יכנס אלינו. אך בכל זאת רגש הצער הכריע את רגש השמחה.
את האסיר לא הכניסו לבית האסורים, אותו הביאו לחדר הסופרים שבחצר בית האסורים.
אחרי ארוחת הצהרים אמר אנטונוב: הנה הכמר בחצר…
– ומה בכך? שאלתי.
– יתלו את מי שהוא, ענה בעצב.
משנת 1884 היו בחצר הגדולה של המבצר הרבה תליות. תלו את מינאקוב, את מישקין, אחר כך את שטרומברג ואת רוהצ’וב ובשנת 1887 חמשה אנשים במשפט לוקשביץ וגובורוסקי. אך כל התליות הללו נעשו בהסתר. איש ממנו לא ראה ולא שמע מכל הנעשה. זגוגיות החלונות היו אז מכסות בצבע, הקירות עבים, והזמן היה זמן של שחר, הכל היה ישן מסביב ואי אפשר היה לחשד שכאן בקרבת מקום נעשה איזה דבר יוצא מהכלל. עכשיו נשתנה הדבר. הזגוגיות היו שקופות. ראינו שהביאו איזה אדם ואי אפשר היה להעבירו לחצר בית האסורים אלא דרך החלונות שלנו. אנו היינו יכולים לראות את כל ההליכה הזאת.
איזה רגש מחריד היא הצפיה להריגה, הרגש שבעוד שעות קבועות יתמו חיי האדם…
אותו הכניסו בשעה 7 בבקר ונשאר לו לחיות פחות מ־24 שעה. הנה נשארו רק 20… הנה 15… הנה 8… הנה 5… עם כל שעה חבל החיים הולך ומתקצר. השעות עוברות, והדקים כאלו עומדים, כבדים, נמשכים, הם כל כך ארוכים־הדקים של הצפיה הנוראה.
והנה לפני החלונות עובר הוואכמיסטר וסוחב חבל והולך סמוך אל הקיר לבל יראוהו. כמתגנב הולך ז’נדרם ומכסה בחצן מעילו משור וגרזן. מרחוק נשמע קול הלמות מכיני הבמה.
כמובן, אותו יעבירו נגד חלונותינו בלילה. אך אנחנו לא נישן. נלוה אותו לכל הפחות במבט עינינו.
אך הז’נדרמים התחכמו להעבירו באופן שלא ראינו ולא שמענו כלום.
בשלש אחר חצות הלילה התחיל השחר להאיר. על חצר המבצר נראו בתים לבנים – משכנות האדמיניסטרציה, ועל ידם רצועה ערומה – הדרך. מצדה השני כנסיה לבנה ועצים שחורים עדיין ערומים לגמרי. שממה ומות בחצר זו בעת דמדומי השחר. שכסה בצבע צהוב על השטח השמם הזה. אך הנה יוצאים אחד, אחד המשגיח, סגנו, הקומנדנט ושר גדוד המבצר, הרופא, הכמר והז’נדרמים. בשורה הולכים הם זה אחר זה על פני המשעול השחור אל עבר השער של חצר בית האסורים. ומן הצד כמו מנודה הולך – ז’נדרם אחד לפניו וז’נדרם שני אחריו – איש בריא במעיל של צמר… חזותו כבעל מלאכה – הוא התלין.
עבר ההמון לפני חלונותינו, עובר גם הבודד, וכולם נעלמו מעבר לשער. הכל נשאר שמם ומת באור הצהוב של השחר, נמשכו הרגעים; ארבעים הדקים האחרונים של חיי “ההוא”.
… נגמר! נגלו הקומנדנט, המשגיח, הז’נדרמים ואחד בְוִיץ־ מונדיר של שופט ושוב מן הצד כמצורע מנודה, מי שהוא במעיל של צמר.
וכשיצאו מהשער, אז אחד מאלה שלא רצה לעמוד ביחד עם התלין, זה שנשא על לבו אות של פקידות המשפטים הפך את פניו הדשנים אלינו, אל החלונות – אי אפשר שלא ראה דרכם את פנינו החורים, הסמוכים לזגוגיות, ו – חִיֵך, חִיֵך בחוצפה, בהנאה ובשמחת נקמה.
ואחד מהז’נדרמים שלוה את הפקידים אל מקום התליה על פי החק כמצֻוה, כשהיה צריך לעבור את מפתן השער, תפש בלבו וקרא: אדוני הנעלה! שחררוני… איני יכול! 46
פרק עשרים ושמנה: חלול הבטחה. 🔗
עברה כשנה אחרי ימי מרץ ואפריל שנת 1902. שלש מאות ימים במאסר החלישו את חריפות הצער. וביום שלשה עשר לינואר 1903. ישבתי שקטה בחדרי ולא הרגשתי כי הגורל נגש וקרב אלי בצעדים כבדים, נגש ודופק בדלת ואומר: צאי.
נשמע שאון צעדים במסדרון, נפתח מנעול הדלת ונכנס אלי הקומנדנט עם ז’נדרמים.
בהרימו את ידו ובקריאה תיאטרלית הרים את קולו ואמר בהפסקות: הגוֹסוּדַר האימפרטור… בהקשיבו לתחִנַת האם… צוה ממרומיו להחליף לך את הקטורגה הנצחית בקטורגה לעשרים שנה.
ואחר ששתק רגע הוסיף: הזמן יגמר ב 28 לספטמבר ש' 1904.
כשקרא “הגוסודר האימפרטור” חשבתי שזהו ענש שנתאחר בעד הפוגונים שתלשתי, וזה היה לי יותר נעים ממה ששעתי אחר כך.
אנכי עמדתי נדהמה. חשבתי שיש כאן איזו טעות, מפני שאמא היודעת את השקפותי, לא היתה יכולה, אסור היה לה לבקש חנינה; ואנכי פניתי בשאלה טפשית: האם זהו חק לכל האסירים או רק לי לבדי?
– רק לך לבדך, ענה בזעף בקומנדנט. – עכשו אפשר לך לכתוב לקרוביך.
אך אנכי לא חפצתי כלל לכתוב. אנכי הייתי נבוכה, נעלבה. ברגע הראשון חשבתי לבטל את כל היחסים ביני ובין אמא.
עמה, עם החביבה! עם אמא, שהפרֵידה ממנה הסבה לי כל כך הרבה יסורים!
זה שנה וחצי עברו מעת שכתבתי לה בפעם האחרונה, ומעת שקבלתי ממנה מכתב עברו 12 חדש. מה קרה שם בכל הזמן הזה?
מה נודע לה ממה שקרה לי במשך שתיקתי האנוסה הארוכה?
מבלי הבין כלום, אמרתי: יכתבו לי קרובי, אני אענם.
סגרו את חדרי, ואני נשארתי לבדי.
ברגש מר הודעתי לחברים ע"ד “האסון” שבא עלי, כי בשבילי “החנינה” היתה אסון.
מאין בא האסון הזה? איך יכלה אמי, בעלת הרצון הכביר, לבקש חנינה בשבילי?
בלי דמעות, בלי כל חולשה אפילו לרגע לותה אמי את שתי בנותיה, אחת אחר השניה, לסיביר, וכשנפרדה ממני הלא הבטיחה אותי שלא לבקש בשבילי שום הקלה…
מה קרה לה לאמא, שעליה בטחתי כמו על עצמי? מה המריצה לחלל את הבטחתה שהבטיחתני לפני הפרדה ממני? מה קרה שם במשך שנה, שנה וחצי האחרונה? ־ שאלתי את נפשי ותשובה לא מצאתי.
בפנותה לחסדי הצר, הפרה את רצוני, אני לא רציתי בחסדים.
אני חפצתי לסבול יחד עם חברַי, חַבְרֵי “רצון העם” ולשתות עמהם את כוס היגונים עד תֻמה. ועכשיו מבלי שאול את פי, בלי הסכמתי, שברה אמי את חיי. וכי אפשר להעליב יותר מזה? איך יכלה היא לעשות כך? היא, שתמיד היתה מכבדת את הדעות של מי שהוא, וגם אותי לִמְדה לכבדן, באה לשבר כך את חיי אחרים. באפן כל כך גס, לפוצץ את הרצון של אחרים!
אני הרגשתי את עצמי נעלבה מחסד הקיסר, ומי העליב אותי? אמי, אמי האהובה והנכבדה מאד!…
היא השפילה את כבודה וגם את כבודה.
מה מכאיבה היתה הנחמה שנחמוני חבֵרַי: הלא אַתְ אינך אשמה בזה!
תמיד רחפה במוחי המחשבה שלא נתנה מנוח: מה קרה שם לאמא? למה פתאם פעם בלבה רגש האם? אולי נודע לה כי אחרי שנשפטתי לפני 18 שנה יוסיפו לשפוט אותי עכשיו, ואולי יפסקו דיני למות? נודע לה, והיא נפעמה.
קשה היה לה לסבול עוד את הצער של הפרידה ואי הידיעה? והיא לא יכלה עוד להתאפק, שכחה את נדרה, שהטלתי עליה בהפרדי ממנה.
גדול היה הכאב לחשב על אדות זה בתוך העִוָרוֹן של בדידות המאסר: לחשוב שהיא בגדה בה בעצמה, בגדה בי ואנכי הרחוקה והכלואה לא יכלתי לקורא: עִמְדִי! לא יכלתי לתפוש את ידה שהושיטה את הבקשה.
בעוד שלשה ימים בא הבאור.
כתבה אמא: כתבה מכתב פרידה. היא נוטה למות… שלשה חדשים שאינה קמה ממטתה… פעמים עשו לה נתוח.
ממחלת הסרטן, הוסיפה אחותי.
חרון־אף מכאיב נכון להפריד ביני ובין מה שיקר לי מהכל – ועל סף המות. מה לעשות? איזה תלונות קשות, איזה דברים קשים יכולה בת לשלוח לאמה הגוססת?
… צריכה הייתי להשיב ומכתבי אפשר שיהיה האחרון שימצא את אמא בחיים.
הלב האכזר התרכך. שִוִיתי לנגדי כל החטאים שחטאתי בימי חיי כלפי אמי; שויתי גם כל הטוב שהיא עשתה עמדי; צפו זכרונות ילדותי, הימים שהיא יסדה את אישיותי הרוחנית; התמיכה המוסרית שהושיטה לי בימים הקשים, קודם שנאסרתי. הענג שהנחילוני הראיונות שנתנו לה לדבר עמי לפרקים רחוקים בבית האסורים לפני המשפט ואותה השמחה שקבלתי מזה שהיתה עמי בעת המשפט. הכל עלה עכשו בזכרוני. ומה נתתי אני לה? מתחלה נפרדתי ממנה ע“י שנִשאתי בימי חרפי לאיש47 ואכ”כ בעבודה הריבולוציונית וכל התוצאות שיצאו מזו! רק צער ויסורים. חסר תשומת לב, אגואיזם, שהוא דרך הצעירים ביחסם להוריהם. אי הבנה, אִמְרָה קשה, חיוּך לא נעים, עקץ קטן של עזות צעירה… הכל, הכל נזכר ודקר את הזכרון שהקיץ. כלום, כלום לא נתתי לה בכל ימי חיי.
עכשיו הגיע יום השלום. נשאר לי רק לכרוע ברך בודוי ובתודה, לנפול לרגליה ולהרטיב בדמעות את ידיה הקרות, לבקש סליחה… ואנכי בקשתי.
ובתשובה על זה באו דבריה היקרים: לב אמא אינו זוכר רגז.
פרק עשרים ותשעה: הפחד מפני החיים. 🔗
ובכן אחרי עשרים חדשים, אחרי 22 שנה של ישיבה בבית האסורים, אני צריכה לעזב את שליסלבורג. עוד עשרים חדשים נשארו לי לשבת ולחשוב על דבר העתיד.
שאלה גדולה מוסרית התיצבה לפני. הגורל שם לפניך מקרה לא רגיל – חיים שנִייִם; אך את נכנסת לתוך החיים האלה לא כתינוק שרק נולד, שאינו יודע כלום; ושלא נתנסה בכלום. ולא כצעיר שמאחוריו לא מאומה ושלפניו הכל. לפניך עבר ארוך ומורכב, על כתפיך משא כבד. דרך קצרה לוהטת של המלחמה הריבולוציונית ודרך ארוכה ומקפיאה של המאסר. ועם משא שכזה הנך נכנסת אל החיים. 50 שנה מלאו לך, ואפשר שתחיי עוד 20 שנה. לשום מה תשתמשי בזמן הזה? במה תבלי אותו? במה תאירי ולמה תקדישי אותו? מבטיך צריכים להיות פנוים אל השמים רק בשביל לתפוש משם קוי אור ולהאיר בהם על הארץ. מה תביאי לה לארץ זו? מה תתני לה?
והיה צער ופחד לחשב על אדות זה ואיזה קול נסתר לא חדל יום ולילה מדרוש תשובה. איש אינו יכול לעזור לך בדבר הזה: לא ספר, לא חברים. רק אַתְ בנפשך צריכה לפתרו.
בא יום הדין הגדול – דין לעצמך, דין בשביל העתיד.
שעפים שאין להם סוף וחלוקת הנפש לשנים: מבחוץ הכל כמאז – העבודה הרגילה בחדר המלאכה, טיול, שיחה בעד הרשת עם החברים על כל ענין, על כל מה שהעין רואה, על כל מה שרגיל, על מה שהוא נתון להבנה, ובפנים – זרם של מחשבה ורגש נסתרים, הזורם והולך בכוון אחד. עבודה פנימית בהתאמצות יתרה. חידה שצריך למצוא לה פתרון, והפתרון איננו. החיים יבואו ומסביב אין יסוד ריאלי. היסוד הריאלי עבר מתחת הרגלים ונחרב במשך עשרים שנה ותחתיו באה ריקניות. אנה, לאיזה צד ברחו החיים במשך חצי היובל? מה בהם מת ומה חי ונתפתח בהם?
משל, למה הדבר דומה? לאותו הנזיר של ליסקוב, שעמד עשרים שנה על יד העמוד ופתאם שמע קול קורא אליו: לך דמשקה! ואַתְ שומעת את הקול הקוראך לחיים וכמו את הנזיר ההוא מלפף אותך פחד מפני החיים, אחרי שהורחקת מהם לא רק בגוף כי אם גם בנפש.
דומה הייתי לאיש שהוא צריך לשחות במים ואינו יכול, אינו יודע לשחות. מלפנים בימים שעברו ידע, אך שכח ואינו יודע מה לעשות. ולפניו מסביב ים, רק ים. מתחת הרגלים רק גוש קטן של עפר, שהגלים מתנפלים עליו לבלעהו, והגוש הזה מתמעט מיום ליום. יכול הוא האישאו אינו יכול, אבל הוא צריך לשחות, ובתוך כך, כל זמן שיש שהות, הוא חושב בלבו איך לשחות. הוא חושב איך להניע את אברי הגוף, הידים והרגלים, ולאיזה רוח ישחה. איפה הוא החוף וכמה מדת כחו? הוא ירא ומטיל ספק בנפשו, בקפריזים של הים… ואינו יודע להחליט דבר, ואין איש שיוכל לעזור לו, שיגיד לו קודם במדבר השמם איך יתנהג בבואו המימה.
בזמן ההוא נתנו לנו את צ’יחוב כל הכרכים. הוא מת ואז נתנו לנו. כל זמן שהיה חי לא התירו. אני התחלתי לקרוא, קראתי כרך אחר כרך, אבל העצבות נברה ואנכי אמרתי לנפשי: לא, יותר אי אפשר…
על סף חיי השניים עוברים לפני (בספרו של צ’יחוב) שורת אנשים חסרי רצון או בעלי רצון חלש, שורה של “לא־יוצלחים”, שורה של עצובים. דף אחר דף נמשכים מחזות של חיים לא מסודרים ושל אי הכשרון לסדר את החיים. “שלש אחיות” מתחבטות וחושבות שתבוא להן הצלה מזה שיעברו למוסקבה. אבל הנפשות הללו המתחבטות בעצבותן תבלנה גם במוסקבה, כמו שנבלו בעיר השדה.
הנה אנשים, שבמקום עבודה ממשית לשם צורת חיים יותר יפה, מתישבים על הספה ואומרים: “הבה נשוחח על מה שיהיה בעוד מאתים שנה”. הם אינם זורעים ורוצים לראות את הקציר, הם חושבים על אדות הקציר,כאלו אפשר לו שיבוא בלי זריעה תחלה, בלי התאמצות הכחות של הכלל ושל הפרט… והמחשבה הפסיבית ע"ד החיים המאֻשרים שעתידים לבא להאנושיות – היא קרן האור היחידה המתנוצצת בתוך דמדומי הויתם.
האמנם כך הוא הדור ההוֶה? האמנם החיים כל כך כהים, חסרי תנועה ומתים? ואם כך הם, למה לצאת לחפש? אם כך הם, איזה הבדל יש להרקב במאסר או מחוצה לו? הנה תצאי מכתלי בית האסורים הזה ובמקום בית אסורים קטן, תאבדי בתוך בית אסורים גדול. ולמה לצאת אם כך הוא?
אמנם בשנת 1901 בא אלינו מבשר טוב – קרפוביץ. הוא היה מלא התעוררות ואמונה. כי מולדתנו נמצאה במצב של הכנה – ערב החג. הוא אמר שכל רוסיה עכשיו תוססת בשאיפה אחת כבירה אל החפש, אל תקון בנין המדינה על יסודות חדשים. הכל מעלה קצף, מתאבק ורותח. הוא ספר ע“ד התעוררות הפרולטריון העירוני, ע”ד גדול הכרתו העצמית ועליתו על הבמה המדינית; ע"ד התקוממות הצעירים הלומדים בבתי הספר שמפרסמים קריאות עזות של מלחמה בעד החק ובעד החפש. הוא הפתיע אותנו במסרו את המספרים של החבורות המסודרות של בעלי המלאכה בחבל המערב. כנראה רוח חדשה מנשבת במישור הרוסי, שהשארנוהו מלפנים שרוי בדממה, שקוע בשֵנה ונכנע. עברו שתי עשרות שנים והנה רוסיה כיורה גדולה, מלאה נוזלים רותחים, מרעידה… אל שטחה העליון תמיד עולים זרמים רותחים מתחת… והנה עוד מעט כל הנוזלים ירעדו והקצף יעלה…
כן, קרפוביץ ספר לנו ספור נפלא המסובב את הראש.
שירת החיים האמתיים. הוא נבא שבעוד חמש שנים תהיה ריבולוציה, אחרי ספורו עברו שתי שנים. אם באמת יש תנועה חזקה שאין לעצרה, אז אחרי המְבַשֵר הראשון היו צריכים לבא עוד חדשים, ושליסלבורג לא יהיה עוד בודד. אך עברו חדשים, וּמְבַשְרִים חדשים לא נראו. הצבעים נתחורו, שאון החיים נשתתק. הרז’ים שבמאסר נעשה יותר חמור. באו גזירות. אבדו לנו מעינות הספרות המועטים שהיו לנו קודם ושמהם היינו יכולים לצוד ידיעות כל שהן על דבר הסערה העתידה לבא. מעבר לקירות אי אפשר היה לראות כלום.
וחשבתי: מי יודע אם נכון העריך קרפוביץ מה שנעשה? האם לא הגזים בתארו את התנועה הריבולוציונית? אולי קרפוביץ זה, שבא להחיות את עצמותינו היבשות, חי בסביבה אחרת, ששם היו התקוות גדולות? אולי זהו רק זרם רותח קטן ורק שעולה על מכסה הקרח של כל הארץ? איפה הם האכרים? איפה הם 85 מיליוני אכרים? איפה היא הפרובינציה החדשה?… הנה צ’יחוב… הוא מתאר את חיי הפרובינציה… קרפוביץ מתאר את התנועה הריבולוציונית שבמרכז התעשיה. ששם החיים קדחתניים, הדופק של האינלגנציה והפועל העירוני… הוא מתאר ברשמים כלליים, וצ’יחוב מציג גלירייה שלמה וחיה של אנשים והתמונות הללו לקוחות מתוך השכבה העבה של מולדתנו. והטיפוס הבינוני הרוסי, למרות כל הרפש של החיים היום־יומיים, מתישב לו על הספה ומציע: הבה נשוחח על מה שיהיה בעוד מאתים שנה…
אך אני אצטרך לשבת גם לא בעיר השדה, שאותה מתאר צ’יחוב, עם רופאים נוטעי עצים ועם פרופיסורים מביעי פרזות. אלא בפנה נדחה לגמרי. אותי ישלחו לסאחאלין או לחבל יאקוטסק, כמו ששלחו שמה את אלה שכבר יצאו משליסלבורג. אני אשב בין אנשים משוללי זכיות של פושעים ממש (רוצחים וגזלנים) הנדונים לקטורנה ושם תמיד מושלים בהם בשוט וברצועה. נוראים החיים אם מצד אחד פקידות אכזריה, שאין מבקר מעשיה, ומהצד השני אנשים שהושלכו מתוך החברה האנושית בשביל מעשים רעים, שעשו בדרשם את טובת עצמם. רציחות וגזל וכל מעשה אונס… או שאשב במדבר מכוסה שלג, אצל הציר הצפוני ב“אולוסֶה” (כפר) של איזה “יורטים” (אהלים) של יאקוטים, ששם מלבד יושבי החבל ההוא, חסרי הקולטורה, לא אמצא עם מי לשוחח קצת…
איזו מטרה תהיה לקיום שכזה? האם כדאי בשביל חיים שכאלה לצאת מהמאסר הזה.
מעבר לקירות הללו איך אחיה? במה אחיה?? ולמה אחיה?
פרק שלשים: אמא 🔗
בתוך ארבעת הקירות נתחבטה המחשבה הנוגה, ומעבר לקירות הלכה אמא וגועה לאט לאט.
אחיותי בקשו ומצאו רשיון לשלוח אלי בכל 3־4 שבועות ידיעות קצרות על מהלך מחלתה. עד נובמבר 1903. שאז מתה אמא, במשך 10 חדשים שלמים היו הידיעות, הסותרות זו את זו, פעם לטוב ופעם לרע, היו מרסקות את עצבי ומחזיקים אותם במצב של התמתחות תמידית. המחשבה על דבר אמי החולה לא עזבתני והידיעות מפטרבורג במקום להשקיט את רוחי – כך חשבו אחיותי – הרבו את החרדה.
נדמה היה שהיה קשר נסתר בין חדרי ובין החדר שבפטרבורג, שבו שכבה אמי. כשהיה מצב רוחי יותר מרומם, השתעשעתי בתקוה כי מצב אמי הוטב, וכאשר תקפני עצב, חשבתי: מצבה הורע, היא מתה.
ביום 15 לנובמבר היא לא היתה עוד בחיים.
הז’נדרמים שדאגו לשלומי, כמו שאמר לי אחר כך המשגיח, לא מסרו לי המכתב, שבו הודיעוני ע"ד מיתתה. הם לא רצו להרגיז את מנוחתי. ובמקום זה מסר לי המשגיח על פה מה שקרה, ומה שמסר היה מסורס ומבולבל, כי לפי דבריו יצא שאותה קברו בפטרבורג, בבית הקברות הוולקובי.
אני ידעתי שפטרבורג היתה תמיד זרה לאמי. מלבד חנוך הבנים, כלום לא קשר אותה אל העיר הזאת. לה היתה יקרה הפנה שבפלך קזן, הכפר ניקיפורובה, ששם עמד הביתה ישן (של משפחת פיגנר) ושהיה מלא זכרונות משפחתיים ועל דבר ילדותנו אנו. היא רצתה להקבר שם ביחד עם אבינו ועם האומנת הזקנה.
־ אראה אותה… לא אראה… לא אראה, לא… אראה… כך הייתי תמיד מבקשת לפתור לעצמי במשך 10 חדשים בהיותי מסופקת אם תאריך אמא ימים עד 28 לספטמבר
- כשאצא מבית האסורים. עכשיו אין מה לחשוב. היא לא נשארה בחיים עד צאתי, היא לא תראני עוד.
אולי כך יותר טוב. מה היה אילו ראתה אותי אמא באותו גיל, שבו היתה היא בעצמה בשעת פרידתה ממני, ואני הייתי רואה לא אותה אמא שחבקתי בפעם האחרונה בשנת 1884, אלא אחרת, שאינה דומה כלל לההיא, יען שזקנה בעשרים שנה וגם דללה מפני מחלתה…
העצבים מרוב התמתחות כאלו נקרעו. הגיעה אפיסת הכחות, השעה שבה אין חפץ לא לראות, לא לשמוע ולא לדבר. נאלם הקול, נעלמו המלות, אין כלום – מלבד חולשה שאינה נֻצחת וליטרגיה של הנפש.
עבר דצמבר, עבר יאנואר, בא מרץ. בשנה זו היה החדש הזה לא כמו שהוא בשאר השנים באזור פטרבורג. הימים היו בהירים תמיד, השמים כחולים, השמש חממה בחזקה. שעות שלמות שכבתי בחוץ על הספה הפשוטה שהכינה למעני יד חבר. דבר לא נגע בי. מסביב היתה דממה. השמש שלחה קרני חום. נתנמנמה הגְוִיָה החלשה, הנפש החלשה.
בפברואה מסרו לי את המכתב של אחיותי שלא נמסר לי קודם. הם כתבו שהם לוו את גוית אמא לניקיפורובה ושם נקברה, כמו שרצתה בחייה. בתשיעי למרץ עניתי להן:
“יקירותי! לא אכתוב לכן ע”ד אמא וע"ד מצב רוחי. למה להרגיז את עצביכן? תוגה וחולשה לבדן מציינות אותו. תוגה – מפני שבמשך 20 שנה היא היתה מרכז רגשותי. וחולשה ־ מפני ששנה שלמה עמדתי על יד קברה הפתוח, תמיד הייתי מלאת דאגה, המית־לב וחרדה. אותי נחם הרעיון שאתן תלוינה אותה עד הגבול הסופי, האפשרי לאדם ושהיא קבורה לא בפטרבורג, ששם כל כך קר ולא נעים, אלא בניקיפורובה, שהיא אהבה אותה ושהיא יקרה לכלנו, ועכשיו יקרה שבעתים. אנכי תמיד חשבתי שאֹשר הוא לאדם שיש לו מקום שבו קשורים זכרונות ילדותו, ששם בראשונה חמד את מרחב השמים והשדות; ששם קרו כמה מקרים משפחתיים וששם מצאו הקרובים מנוחה בקברם.
"תדיר אני חושבת על אדותיכן אין שנסעתן לניקיפורובה, והמחשבות הללוּ גורמות להזיל דמעות. ואפשר מאד שדוקא באותו הלילה, שבו נסעתן בלי מנוחה, ראיתי חלום, שעשה עלי רשם כל כך עמוק.
"בחלומי והנה אנחנו, ארבע אחיות, יושבות בעגלת חרף שחורה כלה, על אדמה ערומה משלג ועוברות על פני הכפר, פעם מתרוממות על הר ופעם יורדות אל העמק; לפנינו עומדות שורות של בתי אכרים יפים ובכל מקום יש מדרגות אבן, גנים של עצים בלי עלים ונראו סכות עם גגי זהב. ובאמצע על הגבעה מתנשאה כנסיה לבנה, דומה למנזר עם קבובים יפים מוזהבים. וכשצצתי למעלה ראיתי שמעל הכנסיה ומעל כל הגבעה חֻפה של בדולח שהקסימה אותי ביפעתה, ומשום מה הזכירתני את האור הצפוני. כשיצאנו מהכפר, השתרעו לפנינו השדות במרחב אין סוף, מכוסים בירק רך ועליהם שמי תכלת ושמש מחממת. ואיני יודעת משום מה נזכרתי בתמונה אחת שראיתי: הולכים עוברי דרך יגעים ומרחוק קדימה נראה העיר כמו תלויה באויר וכתבת מלמעלה: דורשי עיר אלהים. ובמחשבה זו ובמצב נפש מיוחד (מרומם) הקיצותי. ועכשיו כשהגיעו ליד ב־11 לאפריל מכתביכן (מדצמבר ומינואר) וקראתי איך שנסעתן, נתאחד אצלי הציור הזה שלכן עם חזון החלום ורוצה אני להאמין, כי בלילה ההוא שלִוִיתֶן את אמנו, נשמתי השתתפה עמכן.
“אתן נוגעות בהרבה ענינים, אך אין חפץ עוד לכתוב. אצלי אין כל שנויים. רק הזמן הולך והולך”…
פרק שלשים ואחד: ערב. 🔗
הזמן עבר, הלך ועבר, יותר ויותר, נתקרבה המהפכה בחיי – היציאה מהמאסר.
ואלו היה מתלקח רגע בלבי זיק של שמחה על היציאה! אלו היתה קרן שמש אחת מְשַמֶחֶת, ואפילו קרן זעירה מאד, שמתפרצת ובאה אל חדר אפל מבין התריסים הסגורים ומצחקת לה על הקיר. לא ולא!
המרגיש אתה, שאלתי את חברי, שגם הוא היה צריך להשתחרר ביחד עמי – המרגיש אתה את נשיבת החפש העתיד לבא? המרגיש אתה שהנך עומד על הגבול של שנוי מאֻשר בחיים?
– לא, ענה החבר. – איני מרגיש כלום, כמו נהפכתי והייתי לעץ.
והחבר השני, גם כן מי שעתיד להשתחרר אחרי 22 שנה של מאסר נשאר גם הוא בלי תנועה כאבן או כעץ.
החפש אֵחַר מאד לבוא.
שכני וידידי דבר ע“ד כפת השמים שאינה מצומצמה, ע”ד כוכבי הלילה. הבטיח שבהתחברות עם טבע אהיה מאֻשרה.
הה! לא על דבר השמים הנראים ולא ע“ד הכוכבים הנראים חשבתי אז. ע”ד שמים אחרים וכוכבים אחרים חשבתי: ע“ד מטרת החיים, ע”ד תכן החיים… ומה יועילו השמים והכוכבים אם אינך יודעת במה לחיות ובשביל מה לחיות?
מה מאד הייתי צמאה לשמים חפשיים ולכוכביהם בשנים הראשונות! אך כל זה כבר מת, אין אותו הצמאון. השמים שמעל גדר האבנים האי־טבעית, השמים שתלוים כטלאי מעל הראש, לא חסתי עליהם עוד, ולא היה עוד צרך לא בכוכבים ולא באור הלבנה בדומית הלילה ולא בשאון היער… הכל מֵת, הכל נקפא והצמאון אל העולם, אל כל היופי שביצירה לא היה עוד.
ורק פעם אחת, פעם יחידה, ממעמקים שמתחת ההכרה נתלש מה שהוא ועלה, מה שהיה נלחץ ונחבא; נתלש, עלה והכה גלים בלב. וחרדה לבשה את כל גופי ונפשי, הרגשה מוקדמת לא ברורה של החפש, חרדת החיים.
היה ערב בשעה 10. אני ישבתי בחדרי אצל השלחן ופני אל החלון, וגבי כמו תמיד אל הדלת, שדרך האשנב היה ז’נדרם יכול להציץ בכל רגע. היה סוף יולי ועד היציאה מהמאסר נשארו 60 יום. דרך החלק העליון הפתוח של מסגרת החלון נכנס לחדר החם זרם של אויר רטוב. פתאם נשמע מהאגם קול רשרוש אופנים במים ונשמעה שריקת הספינה.
הכל רעד בקרבי. חשכת הלילה והרוח הקרירה, שקשוק של אופני הספינה ושריקת הצפירה הזכירוני את הוולגה… הנה אני עומדת על מכסה ספינה גדולה ומביטה אל תוך החשך – חשך גמור. אי אפשר להבדיל באיזה מקום נגמרים המים, ובאיזה מקום מתחיל החוף. רק שם ברום מאירים מתוך החשך אורות קטנים הפזורים על הגבעה… ואח"כ נשמע שאון. מדרדרים הקרשים שעליהם עולים ויורדים לספינה. בוך, בוך! מטעינים עצים.
הה, ליל חשך זה על הוולגה, על הספינה! שאון האופנים, השריקה והאורות שעל מרומי הגבעה ורשרוש העצים… חפש… חיים בחפש!
ועובר רעד – זכרון העבר, תקוה או הרגשה מוקדמת של העתיד – אותה הוולגה, הספינה, אותו הלילה והאורות, התרוצצות האנשים על החוף… משיכה כבירה ומושלת אל החפש! אל החפש הנכסף!…
ואחר כך הכל נשתתק גם בתוך הלב וכאילו לא היה דבר. אין עכשיו כלום וכאילו לא היה מעולם.
ביולי קבלתי בפעם האחרונה מכתב מאחיותי. מכתב אחרון.
“ואעפ”י שהוא האחרון – כתבתי אני בתשובתי ־, ובכל זאת אחריו הייתי, כמו תמיד, עצובה וקשת רוח. אתן כותבות לי שמכתבי האחרון (מהתשיעי למרץ) גרם לכן צער. אך מה יכולתי לעשות? אם לא הייתי כותבת כלום, הייתן שרויות בפחד והייתן מתחילות בחקירה ודרישה רשמית. צריך היה איך שהוא לגמור זאת. ואולם כל זה הוא כבר נחלת העבר. גמרתי לשכב נוכח השמש ואת החליקה Салазки עם העשב היבש העברתי אל המחסן ששם מונחים הסמרטוטים.
“אתן כותבות ע”ד מצבה (על קבר אמא). אני איני מבינה בזה כלום. בעיני מוצא חן יותר צלב עם גדר. אך הקשוט העקרי, לפי דעתי, הוא צמחים, אילנות. בחרף נשקפת אלי תדיר הלבנה ותמיד משפיעה עלי השפעה מיוחדת, שאפשר לקראה הֵד הטיולים הנחמדים בקיץ שעשיתי מלפנים בכפר, במרחב, בחבורה גדולה של חברים… רק בחרף הזה הכל נשתנה. הלבנה יותר מדי ובדיקנות מיוחדת חודרת אלי, ולי נדמה שאני רואה שדה מכוסה שלג של בית הקברות שבניקיפורובה. השלג הקר מתנוצץ והרוח הקר מילל ומלמעלה ברום אותה הלבנה החודרת גם אלי. והכל נראה שם כל כך ריק, ערום וקר ואז נעשה לי כל כך כבד ולא נעים… ואחר כך אני חושבת: יפה היה להעטיר את בית הקברות באלות צעירות, שהן ירוקות גם בחרף. אז לא היה שם כל כך עצוב ועזוב, וכל פני המקום היו אז משתנים לטובה מהאילנות המכתירים עליו. – האלות הן כל כך נאוות בקומתן ויפות – ענג להביט עליהן. הן אינן מפונקות, משתרשות גם באדמה איזו שהיא, ומה שנוגע ליופי, לפי דעתי, הוא האילן היותר נחמד בפלורה שלנו. אני אוהבת אותו מילדותי, הודות לשְדֵרה היפה של אלות, שנטעה אמא בכריסטורובקה על הדרך אל הסכה הרחוקה (שכבר נהרסה).
"מאד מצא חן בעיני מה שקראתי בספור אחד, שהמחבר (צ’יחוב) מתאר בו את אפסותו ואת אי מטרתו של איש אחד, הוא מציין את המדה הרעה האחרונה שלו, שלא נטע גם עץ אחד, לא הצמיח אף עשב אחד. כמה שנוגע לזה, אמנו עומדת במדרגה גבוהה: אצלה היתה תמיד שאיפה כבירה לפאר את האדמה, ובכל מקום שישבה, היא עשתה אותו יותר יפה מאשר היה קודם.
"אפשר שאתן תתפלאנה כי בערב היום שבו יבוא השנוי הגדול בחיי איני מדברת על דבר העתיד. אך בראשי מבוכה וחרדה, ובכל הזמן מחשבותי מתרוצצות בלי הפוגה וקשה לתת להן בטוי על הניר. ביחס לדברים רבים צריך לסדר את עולם הפסיכי שלי, ואני דומה למים העומדים בלי תנועה, שפתאם השליכו לתוכם אבן ופניהם נזדעזעו… כשהנך נמצאת מחוץ לפרוצס החיים – מלפף אותך רגש של סוד, והחיים נראים כחידה סתומה ומורכבה… חפצה אני להתבונן אל העתיד, לדעת את הגורל, להוציא מפיו תשובה – אך הכל לשוא! השאלות נשארות בלי תשובה, הכל חתול בערפל ואין מגיד מה שיהיה.
"חיי מצדם החיצוני עוברים בדרכם הרגילה ואני מוסיפה לעבוד במה שעבדתי קודם, רק מעט מעט אנכי גומרת את מעשי ומביאה את הכל בסדר.
“אינני כותבת ע”ד עניניכן המשפחתיים, מפני שזה לא מועיל וגם אתן כתבתן רק מעט על אדותם במכתב האחרון.
"היינה בריאות, ואני מנשקת אתכן, הגדולות עם הקטנות.
ומה שהיה הוא שיהיה!"
פרק שלשים ושנים: המכתבים הנשרפים. 🔗
עד היציאה מהמאסר נשארו ארבעה ימים. אני יושבת בחדרי על יד השלחן ופעם בוכה ופעם מחייכת מתוך דמעות. על השלחן מונחות המחברות שלי משנת 1887; נאספו במספר הגון; כאן גם, דפים בודדים והרבה פתקאות גדולות וקטנות. על אחדות אותיות גדולות ועגולות ועל אחדות – קטנות, ואי אפשר להגיד יפות.
הקומנדנט יאקובליב רק עכשיו הודיעני, שאם אני רוצה לקחת עמדי מכתבי היד, צריכה אני למסור לשלוח לדפרטמנט. “במחברות לא צריך להיות כלום ע”ד שליסלבורג", אמר הוא. “אחרי שיבקרו יחזירו”.
אנכי מַבחינה את כתבי היד עם הערות, עם ציטטים, מספרים, עם שירים שלי ושל אחרים, עם מספרי היום והשנה לאיזה מקרים חשובים בשבילי, עם פרזות בודדות, המובנות רק לי והדרושות רק לי, עם פתקאות בנות שלש, ארבע שורות, שנעתקו על ידי, בשעה שאת המקור אסור היה להשאיר. אנכי עובדת פעם בעט ופעם בעפרון. הגומי עובד בחפזון ומוחק את השורות היקרות בפתקאות החברים. אני לא אראה אותן עוד – ואני בעצמי עושה את העבודה המנֻולת למחוק ולהאביד אותן. אני קוראה פתקאות קטנות, קוראה בהבנה שאני קוראה בפעם האחרונה ואחר כך קורעה לחתיכות קטנות בכדי לשרפן. אני מרגישה כאב ומעין בושה לעשות זאת, כאילו אני מחללת את הקדש.
המרשימות ־ קולקציה שלמה: רציניות, בדחניות, נוגעות עד הלב… בהן נחתמו שמחות המאסר, אי־הבנה, פיוס, תודה, רגעים חשובים של חיינו. הנה כתב יד יפה וברור – כרך שלם של ספרות – זהו של לופטין. הנה שירו המבדח, הלועג לגרב, שסרגתי בשביל ליודמילה, שהוא ארוך יותר מדי. אני שוחקת. הנה לוקשביץ, לוקשביץ הטוב! גדול כזה וכל כך טוב, עם עינים נוצצות של תינוק, וכתב ידו אותיות קטנטנות שאוכל להכירן בין אלפים, עליו רשום 17 ספטמבר. ברכה ליום הולדת וביחד עם זה מתנה נפלאה – מפה גיאולוגית עם הפאונה והפלורה בצבעים. והנה עוד פתקא ממנו במרץ 1902, שהיא כל כך מעודדת ומרימה אותי. האמנם אשרוף גם אותה?! על עיני צפות דמעות. פתקא של פוחיטונוב. הוא היה אז עוד בריא; וסילי אובנוב – מה שכתב אלי אחרי שגערתי בו על החדוד שאמר כשהוציאו את לאהובסקי. והנה שוב לופטין – ציורו: עמוד ועליו דוב (אני) ומתחתיו אריה, והכתבה: Служу да не прислуживаюсь הה! אתה האריה הגא לופטין! והנה שוב לוקשביץ! פתקא עם ציור של צפור מנומרת. פתקא ושיר של נובורוסקי. הכתב היפה של מאנצ’ורוב. פתקא באנגלית מפופוב. אי אפשר היה שלא לצחוק. בה היו מלים שאין כל קשר ביניהן. הוא מודה לי בעד המרקחת שעשיתי מהגרגרים שאספתי. שירי מורוזוב ועוד ועוד הרבה. וכלם הרציניים והבדחניים כל כך נחמדים ונוגעים עד הלב.
אני קוראה וחוזרת וקוראה, ולבי מתמלא תוגה ותודה על כל האהבה שהראנו לי חברי. נראה לי כפלא, שבתוך מצב שכזה, שהיה יכול לעשות את האדם קשה וזועף, בכל זאת צפנו בלבם מַעְיָן של אהבה אמתית ולטוף ומרץ שאינו פוסק, וחמימות ושאיפה ליפות את חיי מהצד הרוחני ומהצד הגשמי. בהכרח אני עושה השואה ביני וביניהם. ההשואה אינה לטובתי. כמה פעמים נדמה לי, שאני אינני אוהבת את מי שהוא, לגמרי לא את מי שהוא. ואני נאנחת על שאין בי אותה טובת הלב, שהיא מעודדת את הכל בכל המצבים.
כל האוצרות הקטנים נקראו ונקרעו לחתיכות קטנות. הגפרור דולק ומהם נשאר קמץ אפר.
אבד לי מה שהוא; קברתי מה שהוא. ו“מה שהוא” זה הוא כמו אדם, צלו של אדם, חלק מנשמתו שנִתנה לי, שהָפְקדה בידי.
ברכתי לכן, שורות חביבות! תעבור שנה, שנתים ולא אוכל לכתב אתכן מחדש מזכרוני. ישארו רק סימנים חלשים, רגש כללי של תודה לאלה שכתבו אותן. אבדתכן היא אבדה שאינה חוזרת.
ברכתי לכן, יקרות, שנתתן לי כל כך הרבה. ברכתי לכן בעד האהבה הרבה המובעה בכן חֵלף אותו המעט שנתתי אני.
פרק שלשים ושלשה: פּוֹלוּנְדְרָה. 🔗
ב־28 ספטמבר 1904 עברו 20 שנה מעת שנחלט משפטי ובאותו היום הייתי צריכה לעזוב את שליסלבורג. אך בערב, אור ליום ההוא הודיעוני שיוציאו אותי לא מחר, כמו שהודיעוני תחלה אלא ביום 29.
ואולם מפני שחשבתי שאצה ב־28, כבר נפרדתי מחברי ב־27. במאסר נשארו רק תשעה אנשים.
כל הדבוּרים הנעימים כבר נאמרו מזה לזה, כל הברכות כבר הובעו והבקשות הקטנות והדרישות כבר נחרתו בזכרוני. ופתאם דחִיה! עוד מעת לעת שאין במה למלאות, וק בצפיה מסֻתרה.
בהפרדנו ב־27 היינו מתאפקים, אסור היה לתת חפש לרגשות. בהפרדנו בהכרה שאנחנו לא נפגש עוד כסינו על רחשי לבנו שלא נתראה נרגשים. אצל מי שהוא נראו דמעות בעיניו, אצל השני – נפסק קולו. “אסור, אסור!” אמרתי בהסבי את פני, שלא להרים קולי בבכי.
– את בודאי תבכי כשתעזבי את שליסלבורג, אמר אלי אחד מחברי לפני ימים אחדים.
–מה אתה מדבר?! קראתי במחאה. – לבכות! וכי אפשר לבכות בעת שעוזבים המקום הזה?
אויה! לא ברגע שיצאתי, אלא אחר כך בשבתי על הספינה,כשנסתרו מעיני מגדלי המבצר העגולים והקירות הלבנים, בכיתי ויללתי מכאב אנוש.
בדברי עם חברַי, חשבתי רק על אדות המקום, על אדות כלוב האבן, שבו הייתי כלואה הרבה שנים ולא חשבתי על אדות האנשים החיים שעוד ישארו כלואים פה; לא חשבתי על אדות חברַי שאני מוכרחה לעזבם למרות רצוני. וכשהמחשבה עלתה על אדותם, אז חדלו רגשי החימה נגד המקום שממית את הרוח; הרגשים הללו נעצרו על ידי רגשי הצער והיאוש: הצער בעד אלה שנשארו במבצר בלי תקוה לצאת ממנו, והיאוש של האבדה הגדולה מאד שאבדה ממני. כן! אבדו ממני האנשים שעמהם התרועעתי בתנאים היוצאים מן הכלל במשך עשרים שנה. 20 שנה היו האנשים האלה היחידים שעמהם עמדתי ביחס של שויון ושל אחדוּת, אהבה וידידות. רק מהם בלבד קבלתי תמיכה, נחמה ושמחה. כל העולם היה סגור לפני, כל הקשרים האנושיים נפסקו, ורק הם לבדם היו לי במקום משפחה, במקום חברה, מפלגה, מולדת והאנושיות כולה. תנאים שאינם נשנים קשרו אותנו בקשרים שאינם נשנים. ועכשיו נתקו הקשרים הללו במצב היותר קשה לאחד משני הצדדים.
היה על מה לבכות, על מה להתיפח ביאוש!
אלה שנשארו כלואים בלי תקוה, גם אפשר שימותו שם, ואנכי, אנכי כאלו גזולה ושדודה מהכל. לא נשאר לי כלום. אני נכנסת אל תוך חיים חדשים, הנקראים השתחררות, תחיה, אך השמחה המאוחרת והחד־צדדית צלצלה כאירוניה ולעג.
29 ספטמבר בשעה 4, פתח הוואכמיסטר את הדלת של חדרי ואנכי עברתי את המפתן בפעם האחרונה. הלכתי על פני המסדרון רצינית, בהצטמצמי בתוך נפשי, בלי שמחה וכאלו גם בלי עצבות; הלכתי על פני הגשר הקטן שמחלק את רשת המסדרון לשנים. “גשר הצער” קראתי לו לזכרון אותו הגשר, שבו עברו מלפנים האפיקורסים הויניציאנים להריגה. מאות ואלפים פעם עברתי על הגשר הזה שמחובר אל החדר 26 N, שבו נכלאתי בבואי אל המבצר, על פני הגשר הזה עברתי בכל יום לטיול, כמו שעברתיו עכשיו בפעם האחרונה. המדרגות והמבוא לא הפליאוני בצורתם שאינה מתאימה כלל עם החיצוניוּת של בית האסורים, שדומה לאורוה או לפבריקה.
השטח שאינו גדול של חצר בית האסורים והבנין שבו נמצאה הקַרְדִיגַרְדיָה – גבול של ממלכת המות ושדרכו הוציאו רק המתים.
בצעדים נכונים ובטוחים הנני הולכת ועוברת על פני המקומות הרגילים, כמו שעברתי עליהם מלפנים אלפי פעמים; אני הולכת כאלו לטיול רגיל או לחדרי המלאכה ולא בשביל השנוי הגדול – לחזור אל העולם.
אך כאשר עברתי את הגבול ונכנסתי אל המקומות שאיני רגילה בהם, אז אני כמעט מתעלפת. הגוף אובד שווי המשקל, הרצפה, כמו כָתנית, משתמטת מתחת רגלי, והקיר שאני מבקשת לשוא להתמך בו ממהר, כמו דיקורציה, להשתמט מפני. “איני יכולה ללכת!” אני קוראה בבכיה. “איני יכולה ללכת, הקיר מתנועע!”
הז’נדרמים המלוים אותי תפסו בי ולא נתנוני לנפול. “זהו האויר החדש”, מרגיע אותי הוואכמיסטר. הדברים הללו על עדות “האויר החדש” בחדר שאין שם מנהג להחליף את האויר, וששם מבלים יומם ולילה 12 איש מחילי המבצר, שעמדו כלם עכשיו בשורה, הדברים הללו מפכחים אותי.
עוד רגע ואנו יוצאים. אני פונה לאחור ומשתחוה השתחויה אחרונה כלפי בית האסורים. שם בכל מקום שהיה אפשר מתדבקים החבירם אל מסגרות הברזל של החלונות, מנענעים במטפחות: ברכת שלום! ברכת שלום!
הספינה שהיתה צריכה להוליכני לפטרבורג עוד לא באה. ועלי לחכות בקנצלריה מעפשת, ששם הקומנדנט ופקידיו מתהלכים בלי כל מטרה.
– אולי תשתי תה, ויירה ניקולייבנה? שואל הקומנדנט.
הנה לך " ויירה ניקולייבנה"! במשך עשרים שנה לא נקראתי בשם, ורק במספר 11N (מספר חדר כלאי) והנה פתאם נהייתי לויירה ניקולייבנה.
– “לא!” איני רוצה בטובתם.
עברה שעה ואולי יותר – לסוף בא המשגיח, איש בלתי נעים, חסר ערך, עקשן, שכולנו התיחסנו אליו בבוז. “נלכה נא” קרא, ובחבורה קטנה הננו פונים אל שער המבצר. עוד צעדים אחדים ובית האסורים, ששם נשארים החברים, נסתר מעיני. אך אני אינני פונה שמה, אני מתחזקת להסתיר את רגשותי.
אחרי השער מימין נגלה האגם הלדוג’י. השמש השוקעת מאירה עליו ונדמה על ידי הקרנים הדוקרות את העינים הנתזות ממנה, כאלו הוא קערה גדולה, מלאה כסף חי.
להלן רצועה לא גדולה של אדמה שבה האי. נהר הנֵיבַה נראה כעפרת. באמצע הזרם עומדת בלי נועה ספינה קטנה ועל שפתו השניה בערפל דק ואדמדם נראים במראה כהה ונחמד רשמי כפרים.
הכל יפה. אני מודה ביופי הזה, אך אינני מרגישה בו, איני שמחה בו. איני מתענגת, ובעצמי מתפלאה שלבי נשאר קר ורק מתבונן.
השמש עומדת באופן חפשי שאין לו גבול. ומה בכך?
רצועה אפלה של עננים משתרעה במערב. ואני חושבת: איזה צבע מתאים לצבע של הענן הזה? חושבת אני ומחליטה: Neutral Tinte אני מתבוננת אל כל המראה וחושבת: איזו אילוסטרציה בעתון Нива דומה ללַנְדְשַפְט זה?
בסירה בלוית המשגיח והז’נדרמים אני מתקרבת אל הספינה. עליה אין איש.
“פוֹלוּנְדְרָה” קוראה אני ומבקשת לזכור את השם.
פולונדרה נקראה בז’רגון של המלחים “השָמֵר!” הסביר לי אחי כעבור ימים אחדים בראיון שהיה לי עמו. כמה פעמים אחר כך לחץ את לבי השם פולונדרה! על סף החיים החדשים, אחרי כל מה שסבלתי, במקום איזו מלה מעודדת עמד הגורל לפני בכל אימתו וקרא באכזריות: “השמרי!”
האם רצה הוא להזהיר שלא להונות את עצמי באילוזיות? הרצה להגיד כי מה שסבלתי זהו עוד מעט, שאסבול עוד יותר?
ואזהרה זו, המבשרת רעה, הסבה לי צער ופחד שגם מעבר לקירות בית האסורים צפויים יסורים.
על הספינה לא רחוק מפטרבורג שאלתי אנה מוליכים אותי? המשגיח ענה: “אתמול העברתי את שני חבריך (את וסילי איבנוב ואשנברגר) לבית האסורים “המוקדם”, אך את תהיי במבצר פטרופבלובסק”.
הלב נלחץ: שוב במבצר!
הרחוב נַאבֶרֶזְ’נַאיַא שעל שפת הנהר היה כולו טבול באור כשעמדה פולנדרה ב־10 שעות בערב אצל מבצר פטרופבלובסק. אך אני לא ראיתי – ולא משתי ממקומי.
– למה אינך הולכת? קרא המשגיח.
אך אני הייתי עִוֶרת: כאן אין כלום, קראתי.
– מה את אומרת? הנה המורד.
– לא, כאן מים. אנה אלך?!
אז תפסוני שני ז’נדרמים בידי והוליכוני על האדמה ששם חכתה לנו מרכבה.
שערי הברזל של פטרופבלובסק העשויים כרשת מוּכרים לי.
לפני 20 שנה יצאתי מכאן ולא היתה לי כל תקוה לחזור ומבט רחמים של החיל הצעיר לוה אז אותי הלבושה בחלט אפור עם טלאי צהוב מגבו.
המדרגות לקומה השניה והמסדרון הארוך גם כן ידועים לי, בו הייתי עוברת פעם בשבועים לראיון עם אמי ואחותי. והנה החדר 43 N שבו ישבתי עד המשפט כמעט שנתים. אך אנו עברנו הלאה.
אותי שמו בחדר אחר, במסדרון אחר.
לא נעים במקום החדש! אך כאשר רק ישבתי על המטה ובקשתי לחשב על מצבי, נפתח המנעול ובצעדים מהירים נכנס איש גבוה בבגד של אופיצר. פנים דלים, חסרי צבע. עיניו האפורות הבולטות עושות רושם לא נעים.
־ “אצלנו יהיה טוב לך”, דבר האיש בשבח האכסניה ומראה בתנועת יד על החדר. “אור חשמל וכל הנוחיות, לא כמו שהיה מלפנים”, והראה על המנורה ועל w.c. שהוא בלי מכסה. נודע לי אחר כך שבכונה הסירו את המכסה שהאסירים לא יוכלו לקשקש בו ולהרים שאון.
־ מה זאת? חרדתי אני. כנראה האדון הזה חושב שאני אשתמש בהכנסת אורחים שלו לארך ימים. האמנם במקום לשלחני לסיביר אשאר פה וממבצר אחד רק אעבור למבצר שני? והוא מתחיל להרבות בשאלות על דבר שליסלבורג: איך חייתי שם? ההיו לי ספרים? הנתנו לי להראות עם קרובים?
ועל כל אלה בלי כל צירמוניה, בלי שאול את פי ישב על המטה על ידי בשומו רגל אחת תחתיו. אז כבר לא יכלתי להתאפק. בבית האסורים נעשיתי פראית. לא הייתי עוד רגילה עם אנשים. אף פעם לא נתיחדתי בחדרי עם מי שהוא. האיש הזר והציקני הזה מפחיד אותי.
– צא מזה! צא מזה! קראתי אליו בכעס וקמתי ממקומי. המשגיח כנראה לא חכה לקבלת פנים שכזו, והוא קפץ מהמטה ויצא כרגע.
סוף סוף נשארתי לבדי. אך איני יכולה להשקיט את רוחי. כמה היה עלי לסבול באותו היום וכמה עוד עתידה אני לסבול. האם יעבירוני מפה או ישאירוני? איך אתראה עם קרובי? אמא מתה מבלי לראות אותי. זהו יותר טוב. איזה ראיון היה זה? היא על מטת המות ואותי היו מוליכים אליה עם ז’נדרמים… מה היינו יכולות להגיד זו לזו: אמא גוססת ובת שיצאה מבית האסורים כעבור 20 שנה. שם נפש לא היתה יכולה להתקיים בשעת ראיון שכזה… והז’נדרמים היו עומדים שם על יד הדלת…
אי אפשר לי להשקיט את רוחי: איך לנוס מהמחשבות הצרות עלי? ולוּ היה איזה ספר תחת ידי הייתי יכולה להחריש במחשבות של המחבר את המחשבות שלי.
אני דופקת בדלת: שומר! הואילה נא לתת לי ספר: במקום חדש אי אפשר לי לישון.
– איני יודע, עונה הז’נדרם. – הספריה סגורה. אך אשאל. אחרי רבע שעה בא סגן אופיצר, שפניו יפים, פני אינלגנט ומסר לי ספר ואז נפל ממנו גליון. הרימותיו והנה תמונה יפה של נַדסון.
אני מדפדפת בספר השירים שלו. השירה של נדסון אינה מפיקה ממני רצון. אני מרגישה היטב שזהו איש הדבור ולא איש המעשה, והדבר הזה מרחיק אותי ממנו. אך מצב רוחי משתנה. הרצון החלש של נדסון מעורר את כחי.
– איני מפחדת יותר – חרדה אינה מושלת בי. היום לא יקרה כלום – על אדות מחר אין לחשוב.
אני מעמידה את התמונה נוכח פנים, בתמכי אותה בכר שעל השלחן. עמי ידיד – איני לבדי. “הקוֹרַנטים” של מבצר פטרופבלובסק מנגנים עכשיו מה שנגנו גם לפני עשרים שנה. ואנכי נרדמת. סואנים הגלים האפלים של הניבה, רצה הספינה פולנדרה, רצה ונשאת אל האי־נודע.
אך אנכי עדיין איני יודעת כי פולונדרה פירושה “הזָהֵר!”
פרק שלשים וארבעה: הראיון הראשון. 🔗
עברו שלשה ימים ולי עוד טרם נתנו ראיון.
– לך יתנו ראיון באותו היום שבו נותנים ראיון גם לאחרים, אמר המשגיח.
– זה היה דבר אכזרי, אבל היה בו טעם.
הצִפִיָה למרות שהיא מזעזעת את הלב אינה יכולה להמשך לנצח. ההתאמצות מתעיפת ונחלשת. וביום הרביעי חדלתי מהזדעזע ומחכות, השתקעתי בקריאת ספרו של קרליל: “הגבורים והגבורה”.
לסוף ביום הרביעי בשעה אחת בא המשגיח.
– “הִכֹּנִי”, אמר – אחיך ואחיותיך באו אליך. תיכף יוליכוך לראיון. וכשראה את פני שחָוְרו ושנבהלו, הוסיף: אני אמרתי להם שהם יתנהגו עמך, כאלו כלום לא היה.
גם בזה היתה אכזריות, אבל היה בה טעם, זו היתה תכנית לא רק בשביל האח והאחיות אלא גם בשבילי. אצלי לא היתה כל תכנית. התכנית הזאת אמרה: שימו לכם סתר פנים. במקום דרמה תצינו חזיון פשוט “כאלו לא היה כלום”. אל תפלו על פניכם, אל תכו ראשיכם ברצפה, אל תיללו בפרפורי הנפש והגוף. שימו מסוה על פניכם. כבו בנשימותיכם כל נצוץ של אורה!
הוליכוני דרך מסדרונים ומדרגות בנתיבות לא ידועים, ושוב צעדי לא היו בטוחים, בקשתי להשען בקירות. נפתחה הדלת. ישב אחי, ישבו אחיותי.
ישב אחי המהנדס, גבר חזק ויפה, שסלל לו דרך רחבה, אותו שידעתי בתור צעיר עוד חסר זקן. ישבו גבירות לא רזות, אמהות של משפחות, שנתנסו בנסיונות החיים – אחיותי שאותן הכרתי בהיותן עוד צעירות ענוגות.
אני עמדתי כמו ברומן של דיקנס, זקנה חסרת שכל, לבושה סחבות של שמלת החופה, שלפני הרבה שנים העמידה את השעון על המספר XII, בשעה שנועדה להכנס לחופה, ואז נודע לה כי החתן בגד בה והוא לא יבוא…
חיי נפסקו לפני עשרים שנה ואני חייתי באילוזיה חסרת שכל, כי שעון חיי מראה על חצות היום.
אחי הושיבני נגדו. הוא תפש את ידַי בידיו. וכל הזמן אחז אותן כך.
אני רק הבטתי אליו: הוא נשתנה מעט ובקשתי למצוא בו את פֶטְיָה48 הצעיר. למרות שהָשלכתי למקום זר ורחוק, רציתי מאד להכיר את מה שהיה קרוב לי. לאט, לאט דרך המסכה האפלה של ההֹוֶה נתגלו הרשמים הענוגים של העבר. התחלתי להכיר ולמצוא מה שחפשתי. נראה היה שבמרחק הבלתי ברור אני מבקשת מוט רצוץ לקשור בו את קורי הזכרונות, מה שהיה לפני עשרים שנה עם מה שנעשה בשעה לא מוצלחת זאת.
על אדות מה דברנו? איני זוכרת. היו מלים ריקות, צלצולי קול כהים ולא נכונים כאלו נפלו וצלצלו מטבעות מזויפות, כשמשליכים אותן על שלחן השיש. כבו את הנרות, שחקו את החזיון “כאלו לא היה כלום…”
גמרו את הראיון, קרא המשגיח בקומו.
* * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * *
הוספה: הדבור האחרון של ויירה פיגנה לפני שופטיה. 🔗
– הגיע הזמן שהשופטים יצטרכו לעיין בכל מה שעשיתי, הָחֵל משנת 1879. הקטיגור בנאום האשמה שלו הביע את תמהונו כמו על איכות פעולותי כך גם על כמותן. אך [צריך לדעת] שלחטאים הללו, כמו לכל החטאים, יש הסטוריה שלהם. יש להם קשר הגיוני עם כל העבר שלי. בכל ימי מאסרי קודם המשפט עשיתי חשבון הנפש: האפשר היה להטות את מאורעות חיי לעבר אחר מאותו המהלך שהיה להם, ואם אפשר היה שהמהלך הזה יגמר לא בישיבה על ספסל האנשמים? ותמיד עניתי לעצמי: לא!
במצב טוב עברה ראשית ימי חיי. מה שנוגע ללמודים לא הייתי צריכה לעזרת אחרים. לא היה לי צרך בהוראת דרך. המשפחה שלי היתה בת תרבות ומלאה אהבה [אלי], ולכן לא היה בה מקום למלחמה הרגילה בין הדור הישן ובין החדש. דאגות חמריות לא ידעתי.
בצאתי מהאינסטיטוט במלאת לי 17 שנה, נתעוררה בלבי המחשבה, שלא כל בני האדם נמצאים בתנאים נוחים כמוני. אידיאה לא ברורה שאני נמניתי בין המיעוט של בני התרבות רמזה לי, שמצבי הטוב מטיל עלי חובות ביחס אל ההמון שאינו בן תרבות, שחייו עוברים בעבודה חמרית ואינו יכול להינות מכל המצאות הציביליזציה. ובעקב הרעיון הזה – הנגוד שבין מצבי אני ובין מצב ההמון שמסביב לי, עלה בפעם הראשונה על מחשבתי, שעלי החובה להציג לי מטרה בחיים, שתביא טובה לאותו ההמון.
הזורנליסטיקה הרוסית של הימים ההם ושאלת הנשים שהתחוללה בכל עז בשנות השבעים נתנו מענה מוכן על השאלות שנתעוררו בי. הן הראוני על עבודת רופא, שהיא תוכל לתת ספוק לשאיפותי הפילַנטרופיות.
בימים ההם היתה כבר פתוחה בפטרבורג האקדימיה לנשים, אך היא מראשית יצירתה הצטיינה באותה ההתנונות שבה היא מצטיינת גם עכשיו. ואחרי שהחלטתי היתה חזקה יראתי להכנס אל האקדימיה שלא אצטרך לסוּר באמצע מהדרך שבחרתי לעצמי, ולפיכך יצאתי לחוץ לארץ.
בשנותי שנוי גדול דרכי חיי, הלכתי לציריך ונכנסתי שם לאוניברסיטה.
החיים שבחוץ לארץ שונים הרבה מהחיים שברוסיה. כל מה שראו שם עיני היה חדש בשבילי. כל מה שראיתי וכל מה שידעתי ברוסיה לא הכינו אותי לחיים ההם. לא ידעתי להעריך הערכה נכונה כל מה שפגשתי שם. האידיאה של הסוציאליות נקלטה במוח כמעט באפן אינסטנקטיבי. אז נדמה לי שזוהי רק הרחבה של האידיא הפילנטרופית, שאותה ידעתי קודם.
התורה המבטיחה שויון, אחוה ואשֶר לאנושיות כלה בודאי שהשפיעה עלי השפעה עצומה. נתרחב האפק שלי ובמקום אנשי כפר פלוני בא הרעיון על דבר העם כלו, על דבר האנושיות כלה.
מלבד זאת בתקופה ההיא קרו המאורעות בפריז, ומהמהפכה שהיתה אז בספרד נשמע הד בכל עולם הפועלים שבאירופה המערבית. יחד עם זה למדתי את תורת האינטרנציונל וההסתדרות שלו. רק כעבור איזה זמן יכלתי להבחין שהרבה ממה שראיתי שם היה רק דבר חיצוני. אז לא חשבתי שאותה תנועת הפועלים ששם היא רק פרי חיי המערב, ונדמה לי שתורה זו טובה היא לכל הזמנים ולכל הארצות.
כשנמשך לבי בחוץ לארץ אחר האידיאות הסוציאליות, נכנסתי אל החבורה הריבולוציונרית, שבה השתתפה אחותי לִידִיָה. ההסתדרות שלה היתה רפויה מאד: לכל חבר היתה רשות לגשת לעבודה מתי שירצה ואיך שירצה. העבודה היתה להפיץ את הרעיון הסוציאלי, בהיותם בטוחים, שהעם מפני עניותו ומצבו הסוציאלי הוא סוציאליסט מטבעו ודי מלה אחת להקליט בלבו את הסוציאליות.
לזו שקראנו אז בשם ריבולוציה סוציאלית היה יותר אפי של מהפכה בשלום. אנחנו חשבנו כי כאשר יראה המעוט המתנגד לסוציאליות שאין אפשרות להלחם נגדו, יהיה מוכרח לעזב את המערכה לרוב, המכיר את האיטנרסים שלו, ולפיכך שפיכות דם לא היתה עולה אז על מחשבתנו.
ישבתי בחוץ לארץ כמעט ארבע שנים. תמיד הצטיינתי בוקנסרבטיביות כל שהיא, כלומר מה שהחלטתי לא היתה החלטה חפזון, אך אחרי שהחלטתי רק בקושי סרתי מהחלטתי. ולפיכך בשנת 1874 כשכל החבורה חזרה לרוסיה, אנכי נשארתי בחוץ לארץ והוספתי ללמוד את הרפואה.
אחותי ועוד חברי החברה שלנו גמרו את הקרירה שלהם רע מאד. בעד שנים שלשה חדשים עבודה בבית חרשת בתור פועלות ופועלים נענשו לשבת שתים, שלש שנים במאסר מוקדם (עד המשפט) ואח"כ אחדים נענשו בעבודה קטורנית והשאר – גלות לסיביר. כשהם ישבו בבית האסורים אז פנו אלי: קראוני לשוב לרוסיה ולחזק את החברה. אחרי שידיעות ברפואה היו לי במדה מספיקה, חשבתי שהשאיפה להשיג תאר דוקטור למדיצינה וכירורגיה היא רק ענין של אהבת כבוד, ולפיכך שבתי לרוסיה.
כאן מצאתי משבר. התנועה של הליכה אל העם נפסקה. ואף על פי כן מצאתי די אנשי שנראו לי סימפטיים, שבהם האמנתי והתחברתי עמהם, ביחד עמהם השתתפתי ועבדתי את אותה התכנית, שהיתה ידועה בשם תכנית העממיים.
ואנכי הלכתי אל הכפר; בתכנית של העממיים, כמו שידוע לשופטים, היו מטרות שלא הורשו מטעם הממשלה, יען כי בקשו שתמסר כל האדמה לרשות קהלת האכרים. אך קודם שיגיע הדבר הזה היתה עבודת הריבולוציונרים לעבוד בתוך העם מה שנקרא בממלכות אחרות עבודה קולטורית. ובאפן שכזה גם אני באתי אל הכפר עם דרישות לגמרי ריבולוציוניות, אך לפי מעשי ביחד לאכרים, אני חושבת, שבשום ארץ אחרת מלבד ברוסיה לא הייתי נרדפת בעדם, ולא עוד אלא שהייתי נחשבת לחברה מועילה בחברה.
אנכי נכנסתי לעבוד בזמסטווא (מוסד ממלכתי־צבורי ידוע ברוסיה) בתור חובשת.
ובמשך זמן קצר מאד הספקתי שנוסדה כנגדי להקה שלמה, שבראשה היהו ראש האצילים ושר המחוז ואחריהם השוטר. הכתב של גליל האכרים וכדומה.49 על אדותי פרסמו שמועות שונות: שאין לי פספורט (אף על פי שאז נרשמתי על פי הפספורט שלי) ושתעודתי מזויפה50 וכך הלאה. כשהאכרים לא רצו להסכים על איזה משא ומתן, שהיה רע בשבילם, עם בעל האחוזה51, האשימו אותי; כשהאספה הגלילית של האכרים החליטה להוריד את שכר הכתב, שוב האשימו אותי.
התחילו חקירות בגלוי ובסתר. בא שר המחוז, אכרים אחדים נאסרו. כשחקרו אותם הזכירו החוקרים את שמי. פעמים נשלחה מלשינות אל שר הפלך, ורק הודות להשתדלות היושב ראש בפקידות הזמסטווא עזבוני וניתנה לי מנוחה. סביבותי היתה אטמוספירה של רגול מצד המשטרה: התחילו לפחד ממני. האכרים היו צריכים לעבור דרך גנים וקרפיפות כדי להכנס אלי הביתה, שלא ירגישו בהם.
הדבר הזה גרם שתתעורר אצלי השאלה: מה אפשר לי לעשות בתנאים שכאלה?
אגיד בגלוי: אני באתי אל הכפר בהיותי כבר בגיל שכזה, שלא יכלתי לעשות שגיאות גסות שסבתן חסר טקט; אנכי הייתי כבר בגיל שכזה, שהאדם נעשה יותר סבלן, יותר שם לב לדעות אחרים. רציתי לבחון את היסוד, לדעת מה חושב האכר בעצמו, במה הוא רוצה. ידעתי שלא עשיתי דבר שגרם לקומם כנגדי את מי שהוא, ורדפו אותי רק בעד הרוח, בעד הכוון שלי, חשדו בי שאי אפשר שאדם שאינו חסר השכלה יאבה לשבת בכפר מבלי שתהיינה לו מטרות נוראות.
ומשום כך הייתי משוללת אפשרות אפילו של התקרבו פיזית עם העם, ומלבד שלא יכולתי לעשות כלום, אלא גם לישא וליתן עמו על דבר ענינים פשוטים לגמרי.
ואז עלה על לבי: אולי עשיתי איזה שגיאות, שאפשר היה לי להזהר מהן, ולפיכך אולי כדאי לעבור למקום אחר ולחזור על מה שנסיתי לעשות? קשה היה לי לבטל את התכניות שהיו לי. הרבה שנים הקדשתי ללמוד הרפואה והתרגלתי עם הרעיון לעבוד בסביבת האכרים.
בהעמיקי חקר בדבר הזה ובאספי ידיעות משאר אנשים, הבנתי כי אין הדבר תלוי באישיות שלי ולא בתנאי המקום הנדון אלא בתנאים הכלליים, להגיד בדיוק: מפני שאין ברוסיה חפש מדיני.
עד הזמן ההוא היו שאיפותי צבוריות־אלטרואיסטיות: הם לא נגעו באינטרסים שלי. עכשיו הרגשתי בפעם הראשונה בהרגשה עצמית עד כמה מעיקים סדרי המדינה שלנו.
עוד קודם לזה קבלתי פעמים אחדות הצעה מחברת “האדמה והחפש” להכנס אליה בתור חברה ולעבוד בין האינטלגנציה. אך אחרי שהייתי קשורה בחזקה אל ההחלטה שהחלטתי פעם, לא קבלתי את ההצעה ולא רציתי לעזב את הכפר כל זמן שיש אפשרות כל שהיא.
מזה נראה, שלא קלות דעת, אלא נחיצות מרה הכריחה אותי לעזב את הדרך שעליה התיצבתי ולבחר דרך אחרת.
בימים ההם היו דעות של יחידים, כי היסוד הפוליטי צריך לתפוס מקום ידוע בין הדרישות של המפלגה הריבולוציונית. במפלגה היו שני זרמים שמשכו זה לעבר זה, וזה לעבר אחר, אנכי עניתי אז לחברה “האדמה והחפש”, שעכשיו הנני מרגישה את עצמי חפשיה (ממה שקשרני עד הנה).
בעת ההיא היתה לפני דילֶמה שכזו: או לשוב לחוץ לארץ ולקבל תאר דוקטור ולהעשות אחר כך לרופאה בבתי עשירם – מה שלא רציתי – או – מה שכן רציתי ־ להשתמש במרץ שלי ובכחותי להגות מן המסלה את המפריע בעדי מלכת בדרך שצינתי לי.
בהכנסי בחברת “האדמה והחפש” קבלתי הזמנה להשתתף בועידה בוורוניז', שאז הזרמים עוד לא נתחלקו, אבל כבר באו פחות או יותר לידי בטוי. אחדים אמרו שצריך לעבוד כמו שעבדו, כלומר בכפר ולסדר את התקוממות העם באיזה מקום שהוא; אחרים אמרו שצריך לעבוד בערים ולכוון את העבודה נגד הממשלה.
מוורוניז' נסעתי לפטרבורג, ששם נפלגה מהרה החברה “האדמה והחפש” והציעו לו להכנס בתור חברה לתוך הועד הפועל של חברת “רצון העם”, ואנכי נתתי לזה את הסכמתי. חיי העבר של י הורוני, כי הדרך היחידה שבה אפשר לשנות את הסדר הקיים היא דרך כח הזרוע. בדרך שלום לא יכולתי ללכת: הדפוס שלנו, כידוע, אינו חפשי, ולכן אי אפשר לחשוב על דבר הפצת אידיאות באמצעות הדפוס. אם איזה אורגן צבורי שהוא היה מראה לי דרך אחרת לא זו של כח הזרוע, אפשר שהייתי בוחרת בה, לכל הפחות הייתי מנסה ללכת בה. אך אנכי לא ראיתי שום מחאה לא בזמסטווא ולא במוסדות המשפטים ולא באיזה חבורות שהן: גם הספרות לא היתה פועלת במובן שנוי הסדרים המדיניים ולפיכך חשבתי שאין מוצא אחר לצאת מהמצב הנוכחי אלא לצאת בכח הזרוע.
ואחרי שהחלטתי כך לנפשי הלכתי בדך זו עד הקצה האחרון. אנכי תמיד דרשתי מכל אישיות וכמובן גם ממני בעצמי עקביות ושהדבור יהיה מתאים אל המעשה. ונדמה לי שאחרי שבאפן תיאורי אני מחזיקה בדעה, שאך בכל הזרוע אפשר מה שהוא לעשות – אני מחויבה להשתתף במעשים של כח הזרוע, שתעשה ההסתדרות שלנו. לזה הכריחו אותי עוד טעמים רבים: אנכי לא הייתי יכולה במצפון שוקט למשוך אחרים להשתתף במעשים של כח הזרוע אם בעצמי לא הייתי משתתפת בזה. רק השתתפותי אני נתנה לי הזכות לפנות באיזה הצעות לאחרים. אמנם ההסתדרות של “רצון העם” רצתה להשתמש בי לפעולות אחרות – להפצת הרעיון בין האינטלגנציה, אך אנכי רציתי ודרשתי שיתנו לי תפקיד אחר. אנכי ידעתי כי המשפט ישים לבו לזה אם השתתפתי במעשה באפן ישר, ודעת הקהל – שרק לה בלבד נתנה האפשרות להביע חפשי – תמיד מתנפלת ברב כח על אלה שהשתתפו ישר במעשה אונס, ולפיכך חשבתי שזה יהיה מעשה נבלה להדיח אחרים על הדרך שאני בעצמי איני הולכת.
הנה בזה מתבארת “השאיפה לשפיכות דמים” שנחשבה כל כך נוראה ובלתי מובנה, שנתגלתה באותם המעשים, שהמספר שלהם בלבדו יכול להראות כדבר ציני, לולא יצאו מטעמים, שלפי דעתי אינם נגד היושר.
בתכנית שאני השתתפתי הצד היותר חשוב, שהיה לו בעיני ערך יותר גדול, זהו השמדת הממשלה האוטוקרטית. אנכי לא נתתי ערך לזה אם הממשלה תהיה ריפובליקנית או מונרכיה קונסטיטוציונית. אני חושבת שאפשר גם לדבר ע"ד ריפובליקה, אך באמת בחיים תתגשם אותה הצורה הממשלתית שאליה יותר מוכן הצבור – ולפיכך אין שאלה זו חשובה בעיני ביותר, אנכי חושבת שהדבר היותר חשוב הוא, שיהיו תנאים כאלה שאפשר יהיה לאישיות לפתח את כחותיה ולהשתמש בהם לטובת הצבור.
ודומה אני, כי בסדרים שלנו אין תנאים כאלה.
========
אִמָּא.
חָבֵר, עֵת תֵּצֵא לַדְּרוֹר מִכִּלְאֶךָ
שָׁם תִּרְאֶה שֵׁנִית כָּל קְרוֹבֵי נַפְשֶׁךָ –
אָנָא, אַל אִמִּי תִּשְׁכָּחָה.
אָנָא בְּשֵׁם כָּל הַנִּשְׂגָב, הַנָּאוֹר,
אָנָא בְשֵׁם כָּל הֶעָנֹג, הַטָּהוֹר,
הָבֵא מִמֶּנִי לָהּ בְּרָכָה. –
תֹּאמַר, כִּי רַעֲנָן וְחָדָשׁ עוֹד כֹּחִי,
כִּי בְגוֹרָלִי לֹא אָקוּט אָנֹכִי
וּבִשְׁאִיפוֹתַי אַתְמִידָה.
אָמְנָם, בָּעֵת הָרִאשֹׁנָה נִדְכֵּאתִי,
עָצְמוּ גַעְגּוּעַי לְאִמִּי, לְבֵיתִי,
קָשׁוּ יִסּוּרֵי הַפְּרִידָה.
אוּלָם כָּעֵת עוֹד לֹא אַחְוִיר נִבְהֶלֶת
זָכֹר עֵת אֶזְכֹּר, כִּי אֵין לִי תוֹחֶלֶת
חַבֵּק אֶת אִמִּי הַיְקָרָה;
אַף לֹא אֲבַקֵּשׁ אֶת אִמִּי לְאָהֳבִי,
גַּם לְלֹא אֲבַקֵּש – יוֹדֵעַ לְבָבִי –
דְּמוּתִי בְנַפְשָׁהּ נִשְׁמָרָה.
אוּלָם אַל תִּבְכֶּה מִדֵּי תִזְכְּרֵנִי,
שְׂמֵחָה אֲנִי, גַּם מְקַוָּה הִנֵּנִי,
אַל נָא תִשְׁתּוֹחַח נוֹאָשָׁה.
רַק מִדֵּי שָׁפְכָהּ לַָעֶלְיוֹן תְּפִלָּתָהּ
תַּפִּיל נַָא גַם בַּעֲבוּרִי תְחִנָּתָהּ,
תְּבָרֵךְ אֶת דַּרְכִּי הַקָּשָׁה.52
-
במקור נדפס כך: “אדותה”. כנראה צריך להיות אודותיה, אך ייתכן שכך נכתב בעבר – הערת פב"י ↩
-
“אמ” במקור המודפס, צ“ל: את – הערת פב”י. ↩
-
ע"י דפיקות באופן ידוע שהיו לסימני אותיות. ↩
-
ע"י לקמן פרק תשיעי. ↩
-
“בשבל” במקור המודפס, צ“ל: בשביל – הערת פב”י. ↩
-
“מלחמהבתו ךצעקה” במקור המודפס, צ“ל: מלחמה בתוך צעקה – הערת פב”י. ↩
-
הפרק הזה הובא כאן מתוך “ספרי אסירי שליסלבורג”. ↩
-
ספסלים לא היו. ↩
-
אַרְשִין – אמה ורבע. ↩
-
כל סַז'ין הוא שלשה ארשינים. ↩
-
“מבקש” במקור המודפס, צ“ל: מבקשת – הערת פב”י. ↩
-
אך עברו חמש עשרה שנה עד שהחיים הביאו לידי מקרה שכזה. ↩
-
את השיר הזה תרגם ה' ש. בס. ↩
-
היושר דורש להגיד, כי המשגיח ראני פעם בוכיה, שאל מה זאת? אנכי השבתי כי האשה היא גסה מאד. “אני אגיד”, ענה הוא. מאז חדלה האשה ההיא למשוך את שערותי. ↩
-
הפרטים ע‘ בביוגרפיה של גראצ’בסקי, שבספרי “אסירי שליסלבורג”, הוצ‘ Задруга ש’ 1920. ↩
-
ראה זכרונות פריבילייב ב Былое. ↩
-
באותו זמן שהם היו שם נשרף גרצ'בסקי. ↩
-
כלב אגדי אצל היונים. ↩
-
“הספריה” במקור המודפס, צ“ל: הספרים – הערת פב”י. ↩
-
באותו זמן החליטו: לקבל תה, אך בלי סֻכר. מלבד זאת החליטו החברים שהנשים תתחלנה לצום שני ימים אחרי שיתחילו הגברים לצום. ↩
-
באמת החרימו את הכסף ולקרובים לא השיבו. ↩
-
אפשר מפני שהיא היתה יהודיה, בקשו להרבות יסוריה, וכך עשו לגרשוני שגם אותו הושיבו תחלה בבית האסורים הישן. המתרגם. ↩
-
הפרטים ע' בספרי “אסירי שליסלבורג”, שמשם אני לוקח מה שכתוב בפרק הזה. ↩
-
כלומר לולי נמצאת אַתְ עמנו בבית האסורים. ↩
-
“בין” במקור המודפס, צ“ל: בית – הערת פב”י. ↩
-
העבודה לפתוח ולנעול בכל רגע את האסירים שבחדרי המלאכה היתה קשה, מפני שתמיד היתה נחיצות לקחת קרש, למסור דבק וכדומה. עד שהז'נדרמים עיפו מאד והיו עוזבים חדרי המלאכה של הגברים פתוחים לגמרי. ↩
-
ע' בסוף הספר. ↩
-
ע' הביוגרפיה של מ. פ. לאהובסקי: גַלֶרֵיָה של אסירי שליסלבורג. פ"ב 1907. ↩
-
כאן דלג המתרגם על איזה פרטי מקצעות אחרים, מפני שאינם מובנים אלא לבעלי מקצוע וגם אין להם עדיין טרמינולוגיה* קבועה בעברית. הכלל: שבכל המקצעות הצליחו בלמודיהם ובהכנת מכשירים. ↩
-
במקום השם המכוער “עגבניות”. המתרגם ↩
-
מורונוב, בוגדנוביץ, איסאייב, גרצ‘בסקי, בוצביץ, פלורינקו, זלטופולסקי, ארונצ’יק, קלימנקו ופוליבנוב. ↩
-
כשהביאוני אל המבצר לא נתנו לי מסרק וסבלתי משערותי הארכות ובקשתי שיגזזון. ↩
-
ואמנם נתברר שהוא, המבקר, לא צדק. ↩
-
ביחוד מהעבודה הרבה שעבד אורז'יכה בכריכת ספרים. ↩
-
השיחות בטיול ע“ד ההצלחה העתידה של האוירונים הביאו במבוכה את הז'נדרמים השומרים עלינו. הם פחדו פן נעשה לנו אוירון ונעוף בו. הם הלשינו לפני המשגיח והלז דרש למסור לו את ההוספה לשבועון ”ניבא“, ששם היה המאמר ע”ד האוירונים. ↩
-
המתרגם השמיט כאן את תאור הוכוחים בין העממיים ובין הסוציאל־דימוקרטים, בין אלה שהיו בעד האיניציאטיבה הפרטית ובין אלה שהיו בעד המקהלה ΟϬЩИНа)). כל הדברים האלה כבר נתישנו ואין להם אלא ערך ארכיאולוגי בלבד. ↩
-
בימים ההם נתפרסמה קריקטורה יפה בשם “חלוף התפקידים”: משרת הפוליציי מעיר בבקר את הפרופיסור למהר אל המשטרה; ומשרת האוניברסיטה מעיר את שר השוטרים למהר אל האוניברסיטה. המתרגם. ↩
-
לופטין לא יצא לטיל בטעות. הוא חשב שאנו דורשים שיתירו לקרפוביץ לטיל בשנים. ומאז לא יצא לופטין מתוך חדרו עד שלא נתנה גם לו הרשות, וזה היה רק כעבור חדשים רבים. ↩
-
ידיעות ביוגרפיות על דבר קרפוביץ ישנן בספרי “אסירי שליסלבורג”. שם מסֻפר גם על דבר קצו הטרגי. ↩
-
פרולינקו, מורוזוב, וסילי איבנוב, אשנברגר, אנטונוב, לופטין, סרהיי איבנוב, סטארודבורסקי, פופוב, נובורסקי, לוקשביץ, קרפוביץ ואנכי. את טריגוני הוציאו בראשית שנת 1902 ואת פוליבנוב בסופה. ↩
-
זה היה סרחי איבנוב. ↩
-
אצל ניקרסוב: для скорби, для страсти – אני שכחתי. ↩
-
קשוט ששמים על כתפות המעיל של שרי הצבא, מעין אֵפוֹלָטִים. ↩
-
זה היה אדיוטנט של שר גדוד הז'נדרמיםם – סגן מיניסטר הפנים סויאטופולק־מירסקי. ↩
-
רגילים היינו לכסות את מנורות החשמל בחדרים במה שהוא. ↩
-
אז הרגו את בלמשוב. ↩
-
היא נשאה בהיותה בת 18 שנה, אבל בהיותה בציריך נפרדה מבעלה לגמרי מפני שלא השתוו בדעות. המתרגם. ↩
-
מקוצר מן “פטר”. ↩
-
במקום אחר מסופר שגם הגלח היה מלשין עליה. המתרגם. ↩
-
באמת היא עמדה על הבחינות ברוסיה בתור חובשת ומילדת וקבלה תעודה של הצטיינות. היא אמנם השתדלה שלא להראות את כל ידועותיה המרבות ברפואה, שלא תעורר תמהון בלב הבוחנים, שלא ידעו כי קבלה השכלתה באוניברסיטה. המתרגם. ↩
-
גרף נסלרודה שהיו לו 18000 דיסאטין (בערך 200000 דונם) אדמה וניצל את האכרים באכזריות רבה ומכוערה. ↩
-
השיר הזה מתורגם ע"י ד. שמעונוביץ. ↩
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.