רקע
יצחק פרנהוף
* הַלְוָיַת הַמֵּת
mנחלת הכלל [?]
lפרוזה
פרטי מהדורת מקור: הוצאת „המצפה”. – בדפוס ש. ל. דיטשר, ־ פודגורזה; תרס״ח

עגלת־מתים משרכת דרכה. אחריה צועדים האבלים, הקרובים, הרעים והמכירים של המנוח. “איש טוב היה, חבל על דאבדין!” אמר אחד מבני לויה. “אמנם אסון!” ענה חברו, “ומה רבו הנוהרים אחר מטתו!”

“חוג מכיריו של ההולך לעולמו גדול היה, מעורב היה בין הבריות ומכובד בעיניהם”.

“ואיך היתה מיתתו פתאומית?”

“אֵלי, השבץ אחזהו! מפניו אין מחבא. איזה אנוש בטוח, כי יחיה ביום הבא. בלילה שלפני פטירתו היה שמח וטוב לב. אני בעצמי ראיתיו בתיאטר”.

“כך? ועד כמה הוטב החזיון בעיניך? המלאו המשחקים את תפקידם באומנות?”

“כשאני לעצמי מוצאות קומדיות כאלה תמיד חן בעיני. אמנם התכן והתמצית של החזיון היו הבלים, דברים בטלים, אבל משעשעים ומלבבים, כל שומע מכרח היה לצחק, וזה די. ובאמת – מה יחפצו מבקרי התיאטר? אלא פזור רעיונות ובדיחת הדעת. מה?”

“גם דעתי נוטה כן! המציאות היא די־אכזרות. והחיים די־רצוניים… להתראות!”

“לאָן?” “שם לרחוב הסמוך”. – “איני הולך הלאה עם הלויה”. – “הדרך אל בית־עלמין רחוקה. האויר קרירי ונקל להצטנן”. – “צדקת! גם אני הולך!”.

“לכה! אנו לא נחיה עוד את המת – בא ונשתה כוס שכר!” “אני מסכים!”…


המלצות קוראים
תגיות