הספסלים בכיכר העגולה, מסביב לבריכה, ספסלים טובים הם, חדשים, מוצקים. אינם נופלים בטיבם מספסלי הרחובות והגנים שבחוץ־לארץ. אין עליהם הכתובת “רק בשביל אריים”, ואפשר לישב עליהם בשלוה, להישען מעדנות ולהביט אל הצפרים המשונות, המנתרות על הדשא הזעום, אל טוהר השמים, אל הבנין החדש בהיבנותו. יהודים זקנים, פליטי זוועות ועייפי צרות ונדודים, יושבים בנחת… אמנם האויב אורב גם כאן, ומי יודע מה ילד יום, אבל לפי שעה אַל מחשבות יתירות. שב ונשוֹם!
כן, טוב לשבת וטוב גם להסתובב מסביב לבריכה, להסתובב ארוכות־ארוכות, עד כדי סחרחורת־ראש. תכופות נפגשות נשים הרות; במין בטחון מופלא, מסתורי, נושאות הן את הדור הבא לקראת העתיד המעורפל. אין אנו חוששות!…
תלמידי בתי־הספר חולפים כאן, וילקוטיהם תחת בית שחיים, עליזים, צוהלים, ממש כמו התלמידים־השקצים בחוץ־לארץ. עגלות־ילדים, זו אחר זו, מוּבלות בידי אמהות צעירות. התינוקות מחייכים כלפי השמים החדשים, המסנוורים בזהרם, כאילו זה עתה יצאו מתחת ידי היוצר, ויחד עם זה הישנים־נושנים כל כך, שמי התנ"ך. תחת שמים אלה, אלה, נתרחשו כל אותם הדברים העתיקים. מהם דברים רבי־ענין. בדויד העלם, יפה העינים, נתאהבו שניהם: יהונתן ואחותו מיכל… מיכל בת שאול המתוּקה, היהירה, הנפלאה, היכן, היכן עקבותיך כאן?… לא לחינם הלך אחריך פלטיאל בן ליש, בהילקחך מעמו, הלוך ובכה, לא לחינם!
זוגות־אהבים בודדים בירכתי הספסלים בערבים. מאחרים שבת עד חצות ואילך. מקצוי העיר, מן הגבולות, נשמעים חילופי יריות. בעצם לא נשתנה כאן הרבה מאז. המלחמות עם הפלשתים עודן נמשכות. נהדפנוּ ונוּשלנו מכל הארצות, והנה הם חותרים גם הלום, אל מבצרנו האחרון, אל העיגול הקטן הזה! מתהדקים הזוגות ומתחשקים יחד יותר ויותר. כמו על שרטון בלב ים… יאמרו שם על טיב גזענו מה שיאמרו – ריח לחיך וצוארך משכר בכל־זאת!
ברם, לא על כל ספסל שורר האושר, כפי שנדמה לכאורה. יש ספסלים בלילות, שטרגדיות מתחוללות עליהם בחשאי. הנה זוג, שהענינים אצלם “לא בסדר”, לא בסדר כל עיקר. שכן שניהם נועדו הפעם כאן לשם בירור מכריע, והרי זה הראיון האחרון שלהם, הראיון לפני הפירוד. פרפורי נפש חולת אהבה, היאָבקוּת עם הגורל, נסיון להיאָחז בקש. אבל עם האמת אין להילחם! הפרצוף הנאהב תחת הכוכבים הרחוקים והקרים מבהיק עתה דוקא בכל הודו הנורא – והעוּבדה עוּבדה. אינה אוהבת!!
לברוח מפניה, לא לראותה עוד, לברוח ולשכוח אותה במרחקים, בעולמות אחרים – אבל לאן?! הלא מכאן, ממקלט אחרון זה, שוב אין לברוח. עוף דורס, כבאותה אגדה, מכרסם את הכבד – ואין לזוּז!…
ככה מסתובבים אנו בעיגול.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.