רקע
גרשום שופמן
אחרוֹן
xמוגש ברשות פרסום [?]
lפרוזה

מהיותי חי זמן רב בין הגויים, נתרשמתי כאן ביותר מבעלי־המלאכה היהודים. זה עידן ועידנים שלא ראיתי סנדלר יהודי, והרי אני יושב ליד שולחן עבודתו, ממתין לגמר תיקון נעלי, ומסתכל בהנאה בעשיית מלאכתו, כמו בקטנותי. הירשל הסנדלר עשבים כבר עלו בלחייו, אבל,נכדו" זה ממשיך את פועל ידיו באמונה, באותה החריצות ובאותה היכולת.

בימי אנדרלמוסיה אלה טוב לשבת כאן, בתוך ד' אמות הללו. המבצר היחידי. כאן, בסנדלריה, יש בטחון; כל הכאה בקורנס הודפת, כביכול, את האויב הבלתי נראה… גדולה מלאכה, שמרגיעה ומעודדת בכל מצב שהוא.

ומקורנס־הסנדלרים אל הקורנס הגדול, קורנס־הנפחים. הנה גם “צאצאיו” של ביינש הפחמי. אף הבחורים החסונים הללו, כאותו ביינש הגברתן בשעתו, מעסים את הברזל המלובן וצרים לו צורות שונות, כשנחילי גצים אופפים אותם. הנה הם מכים חליפות בפטישיהם הכבדים, הענקיים, מצייתים לקריאת ביינש מתוך קברו הרחוק: הכו, הכו, אַל תחמולו!

ומכאן אל הפטיש הקטנטן והנחמד והסדן הקטנטן והנחמד אף הוא – אשר לשען. ריח ילדותנו נודף כאן עם ריח הבנזין בו שרויים הגלגלים הזעירים, המופלאים, שלא יחלידו. כיענקל השען בשעתו, כך גם זה מסתכל במשקפתו, בעינו האחת, בתוך בני מעיו של השעון ובולש בהם במלקחיו הקטנים והענוגים – ודאי כדי למצוא ולתקן שם אותו ליקוי עצמוֹ.

ככה עובדים כאן בזיעת אפיהם גם שאר בעלי־המלאכה, איש איש במקצועו: הפחח, המסגר, הבנאי וכו'. כולם, כולם ממלאים את פקודת “אבותיהם”: המשיכו, המשיכו, איש איש בפינתו, ובנו את הארץ וכבשוה!

אבל, מאידך, גם זה הישיש התימני בחלוקו, הפושט יד – האם לא צללי אותם הקבצנים הקדמונים, הנודדים (מהטיפוס ההמוני), שבמקלם ובתרמילם נטו ללון בצל קורתנו הדלה, האם לא הם הם, שרומזים אליו מנבכי העבר הגיטואי: פשוֹט ידך, פשוֹט, ואת מקומך־מקומנו אל תנח!?…

והוא פושט ידו, התימני הישיש בחלוקו המסואב, פושט בלי הרף, נאמן לפולחן אבותיו אף הוא. במין “גרציה” גועלית הוא פושט אותה, את היד הרופסת, המדולדלת, שכאילו שותקה במצב הפישוּט. כסהרורי תועה הוא ממסעדה אל מסעדה, מחבורת אנשים אחת אל אחרת (אגב ניצול ההתקהלויות “הפוליטיות” למטרתו. מה לו המלחמה וכו', וספק אפילו, אם יודע הוא בכלל, כי יש מלחמה!) ובבוּאת עיניהם של כל קבצני הדורות בעיניו הטרוטות. חיוּניוּת היתולית הוצקה בו כתריס בפני יסודות התחיה העוֹינים, המסוכנים. ככה הוא משוטט כה וכה, ללא הפסקה כלשהי, אחוז בולמוס כבוּש, להוט אחרי כל מיל ומיל, הומה ומהמה אחרי נדבה, נדבה, נדבה. כדי שגם הלילה לא יעבור לבטלה, הרי הוא מלחית, מקופל כעין פקעת, באמצע המדרכה, תחת הרגלים ממש, נים ולא נים – בפישוט יד לתוך חללו של עולם…

והנה פעם, עם שחר, בעודנו מוטל כאן שריד־עבר אחרון בלב העיר החדשה, נשמע מרחוק הילוך מחנות. זה צעד בסך הנוער הרענן (טיול משכים אל מחוץ לעיר בעונת החופש בקיץ), דרך בעוז, בגבורה, כערוך־מלחמה – הנוער המרוחץ והמחושל בגלי הים… בשפעתם הציפו הנערים והנערות הללו גם את המדרכות משני צדי הרחוב, והרי הם מתקרבים ובאים עליו, עליו – והוא לא נע ולא זע! כאילו נתכוון לעצור בגופו העלוב את התקדמות האויב, כלומר: “רק על גופתי תעבורו!!!”


המלצות קוראים
תגיות