פתיחה    🔗

אהבתי כי אשמע שיח חיים גנוזים בשחרחוק הזכרון. ואני מדי אהגה בחליפות האדם בזמנים, אערכה לעיני רוחי את רעי ילדותי, אשר חייהם היו קרבן וקרבנם לא נרצה, כי פועל ידיהם – הפועל הוא החיים – לא עלה יפה. ופעלם לא עלה יפה, על שום שהם עצמם עלו יפה יותר מדאי.

רבים היו הלא־נרצים, אך במגילה הזאת יבואו בפיקודים רק מעטים, כי קצר המצע. אני עמהם גרתי, אתם גדלתי על אדמת מכורתי הראשונה, אף תחת שמי ארצות שונות הם נקרו לי בדרכי, עד כי לעתים התנקשנו יחד מצח אל מצח. ראיתי ונוכחתי, כי היחידים הרבים האלה מצטרפים למעין מחנה אנשי־חיל, נושאי דגל אי־הצלחה, או למין שבט מיוחד, שאפשר לכנותו בשם בני נוף השפע המקולל, שעשרם הרב הוא עוניים המדכדך. כל אחד מבני הסגל הזה, תו הסגולה חרות במצחו וכל הכרת פניו תען בו כי הוא זה. עצם צלמו הוא צלם נוף השפע המקולל. מבטו, חיוכו, כל תנועה ומלל בו טבועים בחותם הזה. חושבני שכל בני השבט מכירים זה את זה בטביעות־עין, תופסים זה את זה בחוש־ריח מיוחד.

תחילת סיפורי באנשים מספר, שהתהלכו עמי תחת שמי ילדותי ועל אדמת מכורתי הראשונה. מהם חברי ללימודים, למשחקים, למעשי־משובה ולחקר אמונות ודעות, ומהם נחזו לי באספקלריה של דרדק הצופה במבוגרים. משום מה מצויים היו בעירנו, ולא במנין קטן כלל, חכמים ומוכשרים, שהמזל לא הראה להם פנים שוחקות והסך הכל שלהם לא־יצלחים גמורים. זה למדן מופלג בעל שכל חריף; זה יודע נגן או מנעים זמירות המעורר התפעלות; זה פיקח גדול בהויות העולם ויועץ פלאי לאחרים ולא לעצמו; זה מפליא בצחות לשונו בספורי מעשיות; זה מאומַן ומיומן בכל מלאכה וזה בעל חוש שחקני טבעי, מסוער מתשוקה לוהטת להגיע אל קרשי הבימה, אף כל רואיו ושומעיו בטוחים שאילו הגיע אל הקרשים היה מחולל נפלאות, אך הוא לא הגיע. והצד השוה שבכולם, שכולם יחד לא הגיעו לשום חוף ומחוז־חפץ, שתהא הנאה להם והנַאה לעולם מיתרון הכשר שנתברכו בו.

אמרו עליהם הבריות בעירנו, מי במנוד ראש ומי בהמיית לב: מה טעם בידיעת מלאכות שאין עמהן ברכות? מה בצע בברכה שיש בהם אם אין ברכה להם, שאינם רואים ברכה בשום מעשה? ומה מועיל בכשרון, שלא נוסף עליו הכשרון, אבי כל הצלחה בחיים, להוציא מן הכוח אל הפועל כל סגולה וכשרון? סופם מוכיח עליהם, הוסיפו דיינים מחמירים נופך למיצוי הדין, שהם במחילה קצת מבולבלים בדעתם ולקויים ברוחם. מכל מקום, אינם בני אדם מן הישוב. יש בהם איזו רעה חולה. ספיקות מנקרים בהם, מרה שחורה אוכלת אותם. הקיצור, לא־יצלחים גמורים. לא עשו מאומה לביתם ואף לבריות אין מועיל בהם.

אפשר שבני עירי מתחו דין קשה מדאי, על ילדי־מכורתנו המחוננים שלא הגיעו להצלחה. אך רוחי לא ידון בהם. רגשי אכזבה דברו מתוך גרונם. כל עיר אוהבת להתפאר בגידוליה־גדוליה. אף עירנו גידלה בנים, שנתנו לה תקוות להתרומם על ידיהם. בסוף־דבר לא קשרו לה זר של רוממות, משום שפשעו בטבעם ולא סלסלו את תכונתם. עירנו המחוסרת נחת רגזה על הללו, שהקדיחו את תבשילם ואת תבשילה כאחד. והללו לא די שלא עלו בגרם המעלות, ירדו לשפל המדריגה, נתדלדלו אף נסתאבו. הייפלא הדבר שנתעורר על המכזיבים קטרוג קשה? אך אני הרושם בספר מקצת עניניהם של אנשי השפע, שמקור שפעם דלל, נמנע מלהתיצב לצד המקטרגים. חלילה לי. כי רחם ארחם כל מעיין־שפע, שנהיה למקור־אכזב בצוק העתים והמסיבות. אין די לציין מראות ולספר מעשים. צריך גם להסתכל בשרשים ולבדוק גלגלים ומניעים. אף נחל יש שיהיה לאכזב. ואדם אינו נחל, כי אם נפש חיה עמוסה תחלואים לרוב.

אין האדם נחל. אין הוא גם נוף לבד. יסודו עפר מולדתו, רוחו אויר הריו או מישוריו ובקעותיו. דם עורקיו ניגר מבעד לצינורות מורשה רבים. וזה סוד מזג הצבעים והטבעים, שעירנו גידלה רוב בריות המתהלכים קדורנית, בעלי נפשות חלושות ונשמות השופעות ספיקות ומרה שחורה, אף הגיונם בם פוסח תמיד על שתי הסעיפים. ולפי שהם עמוסים חרדות, הם בורחים מתוך עצמם אל עצמם. בורחים, בורחים, פליטי עצמם אלה, גם מפני השפע הנפשי שלהם, הרובץ עליהם משא לעיפה. הם רואים עושר בשבט עברתו.

עירנו עצמה היתה עשירה מרודה, יפת־נוף שפולה. הרים סביב לה, והיא חמדה לה מושב בתוך מחבוא שביניהם. הוי, עשירה לא רוחמה זו! כל בקתותיה מדובקות כפטריות צפופות אל סלעי ההרים. לעיני הצופה ממרומי הר היא נחזית לעתים בגגותיה קש כעין צמר, כעדת כבשות מבוהלות, הנחבאות בסתר נקיקים מפי הולם רעם.

פעם טפסנו אני ורעי ועלינו במרומי הר. היינו שני פליטים קטנים מרצועת הרבי המתוחה על כלל ימינו. עלינו למרומים לעסוק בסתר בחכמת חיסור־חיבור, שזה עתה נגלתה לנו כאחת עם קצת סימני הפסק, כגון סימן הקריאה וסימן השאלה. אותו יום יום גדול היה לנו, כי רז גדול נגלה לנו: יש חכמת החשבון ומצויים פסקי הטעמים.

הורה לפני רעי באצבעו כלפי נוף עירנו, נעץ מרחוק את אצבעו בגיזרתה המעוקלה של עיר מולדתנו ואמר: צא וראה מה דמות לה. הלא כסימן השאלה.

יצאתי וראיתי: אמנם כן, יש בה באמנו המכורה איזו עוית, כעין תמיהה שפוכה על כל מראה נופה. שואלת היא דבר מה, שואלת ואין עונה.

מה שאלה אמנו לא ידענו. אך הלב ניחש: נפשה בשאלתה. תוהה היא אולי על יסוד עולם או על יסוד עצמה. ואולי תוהה ושואלת היא: מהו מזרח ומהו מערב? ולמה סובב סובב הולך הרוח? ועל מה ישקשק נחל המכורה, יהמיו מימיו אף יחמרו? מפני מה שמים וארץ נושקים ואינם נושקים זה את זה. והה, למה יום אינו לילה?

וכשירדנו מן ההר ראיתי באמת, שפליאות רבות נשתפכו לתוך כברת אדמה קטנה זו, נחלת עירנו, חידות מני קדם נתקהלו לכאן. דלת הסובבת על צירה בכל ביקתה חורקת קושיה. אף הפרות בעירנו בשובן מן העדר גועות מקשין העולם. גיא בן חידות הוא מקומנו. ועירנו הקטנטונת גונחת בכל חריק וחריק: עלי היו כולנה!

דעת לנבון נקל, שיישוב משונה זה של שפל, הצופה גבהי מרומים, זרע בעירנו רגשי חרדה להבא וחרטה על לשעבר ומתח עליה ועל כל שוכניה תו־בלהות. אכן, טוב למחזה הוד. אך אבוי לשכנו נעווה המראה.

כך היה המעשה. הנופים היפים, אשר סביב שתו על עירנו, היו בעוכרי רוחה. הם החליאוה. שפכו עליה חן של דכאון, חן נוטה למות. מדי בקר בבקר, כל ביקתה פוקחת עין־חלון או עין־דלת וצופה מתוך עוצם שפלותה לתוך עצם המרום. עמק הבכא לעומת הרים רמים ונשאים. שתתה בת עוני תמיד מכוס אדירים. נפל עליה מורא הוד. היופי האכזר היה לה למזכרת עוון מרודה. נחרד לבה ואמר: היופי מפחיד. פחד להיות יפה, וכרבות הפחד כן תגדל חולשת הדעת. נפילות המוחין הנמשכת מן המרומים, ממותר היופי, יש ופורענותה קשה אף משל דכדוך הנפש הנגרם על ידי השפל מרוב כיעור.

המחוננים שבבני עירנו נפגעו ביותר מנפילות־מוחין זו. הסתכלתי בטבעם וראיתי שרוב ירידות שניתכו עליהם, מתוך עליות באו להם. מהירי־שגשוג היו ואף כמישתם קרובה. אחד מאנשינו הנה הוא צועד קוממיות, שתי עיניו שתי לשונות זוהר, פניו שוחקות כשל בן יום הולדת, דעתו לא כל שכן שזחוחה עליו, ויש שאתה שומע בקרבתו קול משק כנפים. אך כל הגדולה הזאת לא תארך כי אם כדי רגעים מספר. דומה, התעיף עינך בו והוא יעוף. אך תעיף עינך עוד פעם בו והוא אוד, פשוט אוד, אוד ממש, מוצל מאיזו תבערה שבנפשו. ולפי שהוא אוד, פרוש עליו כמין ענן של אפר. דעכה אש מבטו, נכפפה קוממיותו, פנה הודו, נמוג זיוו ובטחון רוחו אין עוד עמו אף במעט. גוש של צער ומרה שחורה. התגשמות חיה של קטונתי.

כאלה הם מרבית אנשינו: עדת שועים קועים, כלומר, מנוקעים, נטויי גרון ושפלי ברך, גברתנים אין איל להם, חתנים ואבלים בנשימה אחת, מחוצפים ולא נועזים, ממריאים תמיד ולעולם לא מגיעים, שופעים ולאו דווקא משפיעים, שוקקים לאין שיעור ואין עמהם שיקוי להרוות צמאון איש. נפשם תהלך בגדולות, אך כל יום יש להם בו רק רגעי גדלות ורובו יום קטנות. הם בעלי לשון כבדי־פה. חרוצים מגמגמים או חרוצים. ראשיתם חזון ואחריתם רזון משמים. הם עולים פלאים ויורדים פלאים לסירוגין.

בעלי מידת הדין יאמרו: הללו לא כרצונם יכלתם. או הללו בעלי שכל חריף, שתבונה אין בהם. ויש אומרים: חכמה יש בהם, אף חכמה חריפה, אבל אין בהם חכמה טריה ופוריה, מאחר שהם חסרים קצת תום של איוולת, המשמש סיג לחכמה ואף סם של חיים. יאמרו מה שיאמרו, אבל טבעם לא ישתנה על ידי כך. אין לתקן אדם בלי תיקון הנוף, וזה אפיים הוא נופם. נוף רבי החשק ודלי המעש, נוף שפע העצה ומעט התושיה.

הה, אנשינו בעלי המעלה ונחותי הדרגה, החכמים הטפשים, הרבה חכמות ואומנויות יש בידם. הם יודעי שירה, יודעי דיבור, יודעי זמר וניגון, יודעי ריקוד ומשחק, אבל כלל ידיעותיהם המרובות אינו עולה לידי יכולת אחת קטנה. בכל הם מרקדים כנגד ובשום דבר אינם נוגעים במלואו. ולא יהיה בכך משום הוצאת לעז אם נאמר, שאף עצלות יש בהם, המקפחת את חלקם. גדולה עצלות לרושש גם רבי השפע ברוח. וכלום העצלות אינה בגדר חטא, בה במידה שהיא בחזקת תכונה רעה?

אך כוס הקטרוג הרפי לאט. לא באתי לדון דיני נפשות, כי אם לספר על חיי נפשות, שרוב הליכות בהן נודעות לי, כאשר נודעו לי מוצאי נפשי ומבואיה.

 

א. געגועים על הנפש    🔗

מוטיל בן שלמה לבית שבח הטוחן נחשב, לכל הדעות, בחיר הלמדנים בין בחורי בית מדרשנו. הוא כבן ט"ו בערך, בימים שבהם אני הצעיר ממנו בשנים שלוש לומד תורה מפיו. אין כמוהו תוסברן בכל הסוגיות הקשות. הוא אוהב הסברה והדרכת הקטנים ממנו היא מלאכת השעשועים שלו. ולאמתו של דבר, הוא מורה דרך בלימודים גם לקשישים היושבים במחיצתו באוהל תורה. אברכים נשויים, בני אורין ותיקים, ניהנים ממנו עצה בלימודיהם. הכל יודעים ומודים, שמוטיל הוא חריף ועוקר הרים.

בית מדרשנו הוא בית אולפן ללא רב־אלוף, “ישיבה” ללא ראש, בית שבת תחכמוני בלי חכם אוחז בשרביט. הרבה צאן קדשים ואין רועה. מוטיל הוא רועה בלתי מוכתר. וזה קולו הערב, בנועם מדברותיו, חלילו בפיו. בית מדרשנו הומה נגינות התורה, קדמו שרים אחרי נוגנים, אך אין מנצח על המנגינות. ומוסכם בשתיקה שמוטיל הוא המנצח. מנצח או לאו, כפטיש יפוצץ סלע כן יפוצץ קולו הכולל זמירות וניגונים לאין שיעור בעתרת קולות וכל הקולות מתלהקים יחד ומתלכדים לרננה רבה, לסוגיה ללא פוגה. מוטיל הוא מורה להועיל. אך מלבדו יש מורים גדולים וקטנים לרוב. איש את רעהו יעזור ויאלף ברנן קול, בסבר הגיון, בחנן שאלה ותשובה, קושיה ותירוץ.

הרי זו חברה לעזרה הדדית ולהשפעת גומלין, שאפשר ולא היתה דוגמתה בתולדות המשא והמתן הרוחני. הכל לווים זה מזה קושיות ומשאילים זה לזה תירוצים. עושים חליפין חתיכת פשט בקורטוב פלפלא חריפתא, פורקים זה מעל זה איזו תיקו הבוער בתוך הנשמה, ודוק הלוחץ על המוח כנעל צרה, וקל, שאף הוא אינו קל ביותר. החיים הם קדירה של שותפים וכולם יחד בוחשים בתוך אותה הקדירה עצמה.

תמצא לומר: כל אחד עודר בתוך שלו, הרי בכל זאת הרשות נתונה לכל אחד לתקוע את מחרשתו בתוך החלקה של חברו. עיקר הכל שאין חלקה חלקה. קשה. תמיד קשה. זה הים גדול ורחב ידים, המכונה תלמוד בבלי, הוא מצודה של קושיות. מהרשא קשה בוודאי משובש בקושיות.

אך נשוב למשל הקדירה. משל זה קרוב יותר למושכלותיהם של לומדי בית מדרשנו. בתוך הקדירה של שותפים כל אחד עושה כבתוך שלו, נוטל כף ומשלשלה לתוכה ומוציא משם נתח שמן של סוגיה חמורה, עצם של פלפול, בדל תרנגולת של תוספת, ראש אווז של מהרם שיף שכולו מוקשה. והתרווד הגדול בידי ראש המבשלים מוטיל בן שלמה לבית שבח הטוחן. הוא רב סומך, אם כי בלתי מוסמך. הוא זה שהכל צריכים לו ואין הוא נצרך לאיש בתלמודו. יש לו הרבה נכסי צאן ברזל, משום שהוא ראש של ברזל. נותן ואינו לוקח. ולא סתם נותן, אלא מפזר ונותן ביד רחבה. הוא שמח לתת, מאחר שיש לו שפע רב. וכלל אינו עומד ומצפה, כגון למדנים אחרים. שהנצרכים ללקח מפיו יגשו אליו לבקש גמילות־חסד. הוא מין מלווה המחזר על לוויו, שמא חברים אתם נצרכים להלוואה קטנה או גדולה. הוא מקיים: הבא לחקרך הקדם והענק לו חקרי־תורה.

חובה היא לחזור ולהגיד, שכל הענקותיו לאחרים הן לגמרי על חנם. אחרים נושאים ונותנים ביניהם בכל סוגיה חמורה, לווים זה מזה ומשיבים, מקבלים היום ומשלמים מחר או לאחר זמן את התמורה. אך מוטיל אינו עשוי כלל לקבל מאחרים, שכן חזקה שכל פרשה שהוא עצמו מתקשה בה, שוב אין אחד מן הלמדנים מסוגל לפרקה. איש לא ידמה ולא ישווה לו לעמקות, לחריפות, לתפיסה נכונה ולהסברה ממצה. נמנו וגמרו: מוטיל הוא עלוי, נשר.

רבים משוחרי דעת בבית מדרשנו מקנאים במוטיל. יפה כוחו לקושיה ולתירוץ, להגיון יורד ונוקב ואף לשכל הישר. אין אדם יכול להתחרות עמו בכוח ההתמדה, בחשק לתורה. מוחו הוא באמת פטיש המפוצץ סלעי ודוקין. הכל מקנאים בו קנאה שיש עמה אהבה, כי הוא רצוי לכל. אך אין מוטיל מרוצה לעולם מעצמו. שובע רצון, אף לא קצת סיפוק רצון, אין בו. אין צריך לומר שהכל בקשו את קרבתו. אף אני בתוכם. שיחק לי המזל והוא קרבני אליו עד כדי כך, שהיה מגלה באזני לפעמים רמזי־שיח מכבשוני רוחו.

לבו עליו דוי, נפשו קדורה, אין מנוחה בעצמותיו. ולמה תשתוחח עליו נפשו, למה תהמה? למה? למה? אף רז זה גילה לפני מוטיל בלחש מלוחש. לא שפר עליו חלקו בתורה. אין הוא רואה נחת בעמלו לברר וללבן כל סוגיה שהיא. כל כמה שהוא נוקב ויורד, הריהו מעלה חרס בידו. נצפנו לפניו דרכי הלימוד הישר, העולה למעלה להשכיל. ואם רוחי נאמנה עמו הלא אף זו יגיד לי, כי הוא בעיני עצמו לא הגיע כלל למעלת בן תורה. הרי הוא כבן ט"ז ועדיין הנהו הדיוט גמור. צרה נוספת שרבים מדמים עליו שהוא עושה חיל בתורה. אך לאמתו של דבר, לא השיג עד היום שום מדריגה וכל עמלו לריק.

– בפניך אגלה לבי. אפשר תבין לרוחי – אמר לי מוטיל בלחש יגונים, במרי שיח, משפיל קול בהנמכה יתירה, שלא יגיע חס ושלום הד בן הד לאזני זר – אף על פי שאני יושב תמיד על התורה איני בא בשערי התורה. וכלל איני בגדר יושב בישיבה של תורה. שמא תאמר, שכל המחזיק גמרא או ספר אחר בידו הנהו בחזקת מעיין בתורה. ואינו כן. אפשר לישב ליד התורה לבלי לישב בה. אך הלומד לאמיתו נכנס לתורה, לן בכל סוגיה וסוגיה, יורד לעמקו של כל ענין להקיפו מתוכו ובמלואו, שלא לשייר בו עוד שום דבר או חצי דבר בלתי משג ומושכל. עיקר הכל, שלא להניח פרט מוקשה. צל צלה של קושיה, סירכה של פירכה, אף משהו בלתי מובן, מקפחים את הענין כולו. היאך להסביר לך זאת, ידידי הצעיר? בכל ענין יש תמצית, שורש דבר, נקודה אחרונה. כל זמן שלא ניגשת עד זו האחרונה, לא תפסת כלום. וזו הנקודה האחרונה, שחופרים אותה ממטמונים ודולים ממעמקי ים, היא הפשט הפשוט. הפשט הוא הכל. הוא עצם העיקר. הוא הנשמה. ואני אל הנשמה לא הגעתי. אני לומד, לומד, מתייגע וחודר, ופשט איני יודע. פשוטו של מקרא מפורש, פשוטו של מאמר חז“ל, פשוטם של רש”י, תוספות, מהרשא, אילו זכיתי להבין. אך איני מבין. איני מבין. איני מבין ולא כלום. משום שהנני בור ועם הארץ.

זכורני צרבת שעלתה בלבי מלחש־שיח זה. נפגעתי ונפגמתי מקטרוגו של מוטיל, הנודע כעלוי, על עצמו. נתעורר בי ריטון שכנגד. אף זו היא יוהרה להתענוו כל כך. צא וראה, הבהב בי חשד־סתר, בני חיל הללו, שהכל מתברכים בהם, נאה להם להיות נעלבים, מושפלים לעצמם, בלתי מתחטאים וקובלים. מותר שבהם מעבירם על דעתם למעט דמות עצמם. איזה חשק מוזר לשתות יגונים בכוס הישועות, לצבוט צביטה של עילוב בלחי של עצמם, שהכל צובטים אותה צביטה של שבח ועלוי. כך ובדומה לכך עלו הרהורים במחשבתי.

אולם אף אז לחש לי חוש, שאין חלקו של מוטיל בן שלמה לבית שבח עם הרברבנים המתענוים. אין הוא הוגה בוז לנפשו על מנת שישבחוהו אחרים. לא איש כמוהו יגנוב דעת זרים, אף כי דעתו של אחד שזכה להיות מקורבו. הכל יודעים שהוא הולך מישרים ודובר מישרים, תם באמת, לבו כפיו ושכלו כרגשו. ואין אצלו אף נדנוד העויה. ניכרים דברי אמת. נפשו עליו תשתוחח. אף עיניו הנוגות, האומרות תחנון על חטא, וקולו הלחוש, החמום, כמרי שיחו, יענו בו את טוהר לבו ושברון רוחו. רק יפתח פיו ויביע הגה יצא משם נהי. הנכאים הם בת קול של כל קול שלו. כל ארשת פניו כאילו קובלת ואומרת: אשמתי, בגדתי, גזלתי.

– חברי הצעיר, הלחיש לי פעם בשיח־יגונים, שדי המר לי מאד. רבים אומרים עלי, שאני למדן עמקן וחקרן גדול. ולואי ולא הייתי עמקן וחקרן כל עיקר. אך תחת זאת, מי יתן ונפקחו עיני להבין פירוש המלות כהלכתן, להשיג פשוטו של מקרא, להבין את הפשט הפשוט של כל מאמר חז"ל, של כל ענין באשר הוא. העולם עומד על הפשט, חברי הצעיר, וכל התורה עיקרה דברים השווים לכל שכל, המובנים מעיקרם, מעיקרם.

פעם אחרת אימץ את כוח ההסבר שלו לפרש לפני אותה אי ניחותא נפשית, אותה עקת מוחין, הטורדות אותו תמיד, בדיבורים אלו בערך:

– מקשן אני וזה שרש רע בי. תלי תלים של קושיות ופירכות יכול אני לגבב על כל ענין וענין, על כל משנה, אף על רישא או סיפא של משנה, על כל מימרה של תנא או אמורא, על כל ודו“ק שברש”י או וק“ל של תוספות, קל וחומר של מהרש”א ושל מהר"ם שיף. קורא אני, למשל, בפסוק ראשון של ספר החומש בראשית ברא אלהים – ומיד עמוד הענן של פליאות ותמיהות עוטף את מוחי עד שהעולם נעשה חושך בעדי. אפילו פסוק תם וישר בספר תהלים, כגון אשרי תמימי דרך, אינו נראה לי פשוט־פשוט. עלול אני להגיע חס ושלום לידי כך, שכל העולם יהיה בעיני כמצולה מלאה קושיות וכל התורה כולה ים של פירכות. אך לא זו היא התכלית, חברי הצעיר. תירוצים נחוצים ולא קושיות. ולא זה תירוץ שמיישב את הקושיה, על אחת כמה וכמה לא זה שמיישבה בדוחק, אלא זה שעוקר את הקושיה מעיקרו, שאין יש עוד כלום חוץ מן הפשט. אך אני לא כן עמדי. הנני חוקר ומעמיק, נוקב ויורד, ולבסוף אני מוצא מתחת לכל תירוץ עוד קושיה ועוד קושיה. ומה טוב היה אילו כל קושיה יש לה רק תירוץ אחד בלבד. דא עקא שעל כל אחת מוצא אני שני תירוצים והרבה יותר מכך. וזה לא טוב. לא טוב.

סיים מוטיל בניגון האיכה, שהיה, אגב, משמש קול־לואי לכל קולותיהם של בני עירנו, אפילו שעה שהיו אומרים שיר השירים או שהיו מגלגלים שיחה על מזג האויר הנאה או מנעימים זמירות בריקודיהם לפני חתן וכלה. כל קול של בני עירנו אומר וי לי. אפילו העליזים שבאנשינו, שפניהם שוחקות ותנועותיהם משעשעות ודבוריהם מבדחים, קולותיהם מעלים נעימה של קינה. ואילו מוטיל היה במלוא חזותו גוש של מרה שחורה.

כל ההתחלות קשות. כיוון שמוטיל נהג פעם פעמיים גלוי־לב שוב לא נתקררה עליו דעתו, אדרבה, נתחממה עליו יותר ויותר, וגבר בו, כנראה, הצורך לשתפני בהרהורי לבו, הם צרת לבו. תחילה נפתח לפני לבו כחודו של מחט ולאחר כך נתרחב והלך… נמשל הוידוי לפרח רב־פקעים.

– רבים טועים וסבורים שתלמיד חכם חייב למלא כרסו בש"ס ובפוסקים, להגדיל תורה ולהרבות חכמה, וכל המרבה הרי זה משובח. ולא היא. איזהו חכם היודע דף גמרא אחד, פרשה חומש אחת, פרק משניות יחיד, ידיעה כהלכה, בפשט גמור. עיקר הכל לדעת היטב, הבן היטב ובאר היטב, דעת שהיא כולה ברי ואף לא קורטוב שמא, שאין בה אף ספק ספיקא, לא נדנוד של פקפוק. מי שהגיע לדעת זו הריהו כאילו קנה כל התורה. הפשט, נערי, הוא תמצית הכל. הפשט עמוק מן הפלפול, כשם שהאמונה עמוקה מן החקירה. תלמוד תורה פירושו ביטול כל הקושיות, שיהיה כל עקוב למישור. אך כל זמן שיש לפניך קושיה אפילו רק אחת ואתה טורח ליישבה, שוב אי אתה בן חורין ממנה. נערי, נערי, לעולם אין התירוץ משבר וממגר את הקושיה, שלא תהיה לה עוד תקומה לפניו. היא רק את ראשה תחביא מתחת לכנפו בשביל להגיח ממחבואיה בכל שעת הכושר. על הרוב אין הקושיה והתירוץ קרבים כלל זה אל זה, אלא זו לחוד וזה לחוד, מרחוק יתבוננו, יערכו את הקרב ולא זה נבנה מחורבנו של חברו אלא זה לו בנין וחורבן כאחד, ואף זה כיוצא בו. נמצא, כל זמן שהתורה לא נגאלה עדיין מכל הקושיות, הריהי תורה קרועה חס ושלום, עשויה חורים־חורים. כל חור פצע בנשמתה הקדושה. התורה, חס ושלום, שותתת דם. או שנמשלה התורה חלילה למערה אפלה, שאדם מגשש בחושך ואינו מוצא בה דרך של מישור. רק עקלקלות. רק מעקשים ונפתולים. רק קושיות ופירכות. צוקה ואפלה. וכלום לא שנינו שהתורה אור, שתורה חיים, תורה שמחה? תורה תמימה דרושה לנו, כיונה תמה, כולה כשרה ומום אין בה. תורה שהיא כל עיקרה דרך הישר, מסילת ישרים. אם לאו, הרי לא טוב, נערי הצעיר, לא טוב. ושנינו מפי חכמינו שחייב אדם לברך תמיד על הרעה כעל הטובה ולומר כי טוב.

לא הגיע מוטיל לאמירת כי טוב. עקידת הקושיה לא היתה אף לפי כוחו של מוחו העלויי העוקר הרים. סימנים העידו, ואף פיו ענה בו, אם כי ברמזים מגומגמים, שלא די שלא יצא לדרך הישר הזרוע אור הפשט, הלך ונסתבך בדרכים העקלקלות של הפלפול הנפתל. הערפל המוחיי לבש צורה מוחשית של ענני דאגה כבדה שנתפרשו על פניו. ליאות שבעת־ימים נשקפה ממבטו, ובין קמטי מצחו, שמנינם היה, כמדומה, כפל שנותיו, שוטט צל רב־מאבקים. הזיקוקים הנמהרים של מבטיו, שלא התאימו בשום אופן לתנועות גיוו המשוכבדות, עוררו השערה בלב המתבונן, שאף כובד מצעדיו לא היה אלא מעין משקע של כנפי הגיוניו במירוץ מעופן, שהן צוברות בקפליהן תלי־תלים של אבק הדרכים. חריפות המוחין, שבעל המוחין ביקש לבולמה בקרבו כחיה רעה, פרצה לה דרכי עקלקלות והשתפכה על פניו וציירה בזוויות חדות את שרטוטיהם. וזו עמקותו הכריזה עליה בקולי־קולות. כל בני עירנו אמרו עליו: כל ענין שהוא נועץ בו שכלו מיד הוא נעשה ככברה נקבים־נקבים. מוחו כסכין החותכת וכחרב הבוקעת.

כל שאמרו עליו היה לשבחו. אך הוא במרי־רוחו דרש כל שבח לגנאי. הוא דן תמיד בחומר הדין. ונפשו בדין.

– אין טוב אלא השלם. אין יש אלא אחד וכל שיסודו באחד. כל הפוגם באחדות פוגם בהויה. רק אחד – היה מצווח במין לחש דק, כולו געיה ויבבה – לא שברים. רק מסכת, לא קרעים. רק שלהבת, לא ניצוצות… רק בורא מאורי האש ולא יוצר חושך. רק שמחה אחת גדולה, ללא נדנוד של עצבות.

תפס לא את המרובה כי אם את השלם, את ההכל. עצבות כבדה פעפעה לתוך נפשו כטחב לתוך העץ, כעובש לתוך הבגד, כרקב־באשים לכל דבר מאכל. רעה פגיעתה של העצבות, קל וחומר של זו שיסודה בכיסופים לשמחה ללא מצרים. ולפי שרוחו הגתה נכאים תמיד סבור היה, שכבוד התורה מתהלל על ידו, מאחר שאין הוא שמח עמה ואינו לומדה מתוך חדוות הלב. בשיחו עמי, שנעשה לו הרגל, היה גועה ואומר:

– קיימא לן תורת חיים. וי לו לאיש שהתורה נעשית לו, חלילה, סם מות. תורה מרפא לנפש. וי לזה שהיא מביאה לו יסורים ותחלואים רעים. הוי, מוח חקרן וסתם מקשן. הוי לב עיקש, הטובל בנחלי אפרסמון של החכמה הקדושה ושרץ הספיקות והחקירות בידו. וי לו לבר־נש, שמן השמים אין מסייעים לו. וכי לא נאמר שהבא לטהר מסייעים בידו?

מבוקשו לא נתקיים בידו. מוטיל בן שלמה לבית שבח הטוחן, לא די שלא הוביש בשכלו את ים הקושיות, נתרגשה עליו קושיה חמורה אחת, קושיה כוללת, קושיה על הקושיות.

דרך בני עירנו שהם כורעים ואינם נופלים, מיצרים ודואגים, אבל אינם מתיאשים. גאות ושפל יבואו עליהם חליפות, ואילו בחינת עד דכא אין בהם. יצא מכלל זה מוטיל. נגע עד דכא פשה לא רק במוחו גם בארשת פניו ממש. מתהלך קודר בלחץ יגונו והכל ידעו שזהו איש, שהציץ לתוך תהום. נבונים שבאנשינו רטנו: בידוע שלא לחכמים לחם של שלות הנפש. אבל עלוי זה, מה לו שהוא תמיד נרדף, נענה, מדוכדך בגוף ובנפש? פנים זעומות אלו מניין לו? למה גלתה שמחה ממנו? מפני מה פיו מלא תמיד קנים הגה והי? ומה מרה שחורה זו הטעונה על כתפיו? בעיו בעיה ולא היה פותר. אך מוטיל היטב ידע, כי הוא האיש אשר נטל עליו לישא ולסבול. הוא האיש אשר נגזר עליו לעקור את קליפת הקושיות משרשה, לערוך קרב עם סמך מם של העצבות ומרה שחורה, להגיד דבר לעולם אשר בו ייגאל. הוא האיש. ומצווה עליו להטות שכם.

הוא לכך נוצר בהגיונו החזק כפטיש, בשכלו הנוקב ויורד, במרי רוחו ובתקיפות רצונו, להביא תיקון לעולם ולגאלו מצפרניו של שטן הקושיות. הוא האיש אשר שמו עליו את המשרה הזאת, לצבור את כלל כל הקשיות, לעשותן ערימה אחת כהר גבוה ובכוחו כי רב, לקום ולעקור את ההר הזה ולהשליכו לשאול תחתיה, להלחם עם סיטרא אחרא של חקרנות עד רדתה.

עד רדתה – זה היה מעתה פסוק השני של מוטיל. הוא שיאמר לקליפה: רדי. יש להגיע עד הגרעין, עד הנקודה התיכונה, עד האבן היקרה, זו אבן השתיה, שעליה הושתת הכל.

אמר ועשה. מוטיל לא גרס שתי רשויות באדם, רשות הרצון ורשות היכולת, רשות השכל ורשות הלב, רשות התורה ורשות החיים, רשות הכלל ורשות הפרט. נפשו שוועה לאחד. מסכת אחת. הגיון רגשי, רצון יכלתי ותורת חיים, קושיה שהיא תירוץ. כיוון שהסתכל וראה שהקושיה סורה רע, הטיל דופי גם בתירוץ וגמר, לא גמר אלא גזר, אומר לזרוק כדברים בטלים את הקושיות והתירוצים כאחד.

נכספה אף כלתה נפשו להיות שאינו יודע לשאול ושאינו יודע להשיב גם יחד. מוטיל גוזר ועושה. מיד ניגש אל המלאכה להיעשות נזיר מקושיות ופרוש מתירוצים. ניגש אל המלאכה כדרך שתוחבים יד לתוך הגרון להוציא משם עצם או כדרך שמחטטים בצפורן בתוך הבשר לשלוף קוץ מתוך הרגל היחפה. איזמל חד תקוע לו בתוך מוחו והוא חייב לעוקרו משם. לבלי להיות עוד מקשן, כי אם פשטן, אף לא בקי וזכרן, כי אם שכחן דווקא. כפלוני האמורא שהיה צם תעניות לשכוח את תלמודו, נהג גם מוטיל בעצמו סיגופי חכמה, לבל יידע, לבל יזכור. כלום אין כל הקושיות מקורן בזכירות המרובות? מקשים מחכם זה על חכם פלוני ומענין על חברו. ברוב מראי־מקומות פרות ורבות הסתירות והפירכות. צרור תורה כולה בפסוק אחד, במאמר אחד, ולא יהיה לך קשה כלום. עיקר הלימוד על המקום. בינה בנקודה האחת. והגית בה בנקודה יומם ולילה. ותהיינה כל מחשבותיך נעוצות כאן בלי שום עיין שם. “כאן” בלי “שם”.

לא חזה משמע ולא שיער כלל, מה מלאכה קשה היא זו לסתום את בארות הנפש ולגזור על עצמו צום־מוח. גזירה נגזרה לפניו להכניע הני כלבין דחציפין הנובחים מתוך המוחין. ט“ז שנים חי בעולם. ט”ז תאים נתרקמו לו בתוך לול מוחו. והוא לעולם נע ונד מתא לתא. מה כוחו כי ישא זאת? אך אם כבד ממנו משא שכלו, לא כבדה מעמו המערכה להכניע בן־שחץ היושב לו בתוך קדקדו ולגזור עליו שתיקה. שב ואל תעשה נאמר גם על המוח החושב – קרא בספר של רבי נלהב לחסידים.

הרבה בעיטות בעט בו כוחו השופט, הרבה חבלות הטיל לתוכו. הנה הוא עף כחץ שלוח. הנה הוא כסוס השוטף. הנה כחרב יבקע ויחתוך את הבשר עד העצם, הנה כעלוקה ימצוץ דם התמצית. אך לא איש שפל־ברך ומוג־לב הנהו מוטיל. הוא גבור חיל. את החץ יעצור במרוצתו, את הסוס יבלום בשטפו, את החרב ישיב לנדנה. ככוחו ברצוא כוחו בשוב. הוא זאת יעשה. כאן יעמוד. לעצם הנקודה ייצמד, תוך־תוך הגרעין. הכל יפשוט מעליו להגיע עד הפשט, אל הנקודה היחידה, התיכונה.

הוא־הוא ובכל זאת מעכשיו ולהבא ייעשה לבריה חדשה, לאיש שאינו יודע לשאול, לאיש שאין לפניו לא חכמות ולא חקירות, לא קושיות ולא תירוצים. לא חריף, לא ממציא משכלו כלום. עיקר הכל מה הכתוב אומר. אין שואלים ודורשים מה מוטיל אומר, כי אם מה המשנה אומרת, מה רש“י אומר, התוספות, המהרש”א מה אומרים. כל אחד מהם אומר רק דבר אחד. ואתה מוטיל חייב להגיע אל האחד, להגיע בשכל הישר והפשוט, בדרך הישרה והפשוטה, כי היא לבדה הדרך אל האמת.

מאז ואילך כך היה דרך לימודו: הוא עוגן במשפט ראשון ודבק בו. נצמד אליו כצמא אל המעין. וכי יש מחזר על רוב מעינות לגמוע טיפה פה וטיפה שם להרוות את צמאונו? אלא כך עשה. פה למעין פתח וגמע.

ונאמר במסכתא ברכות משנה ראשונה, מאימתי כוהנים נכנסים לאכול בתרומתם. הרי שעליך, קודם כל, להבין מהו כוהן, כוהן לשם מה משמש, מי מינה אותו כוהן ומי מינה את הממנה אותו וממונה לממונה מי שם? לא כך. עד שאתה בא לענין כוהן אתה תוהה ושואל: מאימתי מה פירושו? אימתי ענינו זמן. וזמן מהו? מי אמר ויהי הזמן? ואם יש זמן מה מהותו? הכי יש לו מראה, צבע, משקל? האם הוא הולך ובא או בא והולך? תמצא לומר הוא ניגר? או שמא דווקא עומד הזמן ורק חיינו ניגרים! צא וראה: תיבה אחת זמן והיא עולם מלא, סוגיה כפולה ומכופלת. כל תיבה לחוד היא עולם קטן. כיצד אפשר להבין פשט של פסוק, אם אין כל תיבה בו נהירה לך כל צרכה? ראשית חכמה, פירוש המלים. זמן, זהו קוץ לתוך הנשמה. סנה בוער בתוך המוחין. כיוון שאינך יודע מהו זמן וטיבו של כוהן, מה מבין אתה בתרומתם? אין הפסוק כולו אלא כלל פרטי המלים, ואין בכלל אלא מה שיש בפרטים. כל פרט נקודה ואין לזוז מן הנקודה.

זכורני, הרבה ימים ישב מוטיל על מדוכתו של מאמר ראשון במשנה ראשונה של מסכתא ראשונה של הש"ס. הרבה נתייגע ליתן תיקון למאמר ולא עלה בידו. כלל גדול הוא, אין משנה ראשונה זזה ממקומה ואי אתה יכול לזוז ממשנה ראשונה. מוטיל לא זז. ימים רצופים ישב על העמוד הראשון ודף ראשון פתוח לפניו. כשרוצה הקדוש ברוך הוא להעניש בשר ודם הוא עושה אותו מין מפורסם. תל־תלפיות, שכל העינים צופות בו ורואים את מכשלותיו. וכך הכל במוטיל, שעשה לו אכסניה של קבע בדף ראשון של מסכתא. כל המבטים פוזלים אליו. אף חיוכים פוזלים לצדו. אך הוא נתקע. אינו מוצא את ידיו ואת רגליו במימרה ראשונה. לכאורה רק מימרה אחת והיא ארמון התועים. ראשו מתנועע על הגמרא, שפתיו מרחישות. ואין זיזה. מבטו עמום. הכל מבטיהם אליו, והוא לא יפן עוד לאיש. זה ימים רבים שהוא ממעט את דבורו. אף שיחו אלי פוחת והולך מיום ליום. מראהו כמי שמסך ענן כבד מבדיל בינו לבין הבריות. לעתים רחוקות מפציעות קרני־וידוי את המסך העבה ועפים אלי ניצוצות של גלוי לב, ניצוצי דעיכה.

– לא טוב, חבר הצעיר, תועה־דרך הנני. בור והדיוט. שבתי וראיתי שאיני יודע כלל פירוש המלים. בור ועם הארץ אני.

בושתי ונכלמתי לשמוע, שמוטיל מורי ורבי קורא לעצמו בשמות גנאי כאלה. רבי לא שנה, אני, תלמידו, מניין לי? מוטיל רב לכולנו, והוא עצמו גורם בזיון לעצמו. רב שמחל על כבודו אין כבודו מחול.

אך לא היו ימים מרובים ומוטיל מחל אף על כבודו להיות רב. הוא שהיה תמיד מעין השפע של הסברה לרבים, לפרש כל סוגיה מוקשה, עמד פתאום והוציא כרוז בבית המדרש, שכתי־כתין של תלמידים לא יבואו עוד כלשעבר לבקש תורה מפיו של עם הארץ שכמותו. שוב אינו בר אורין. על אחת כמה וכמה שאינו פרשן לרבים. אין הוא מוצא את ידיו ורגליו בשום סוגיה.

רז זה, שהיה מגלה אותו רק לי, עמד והוציאו ברבים. אין הוא יודע לכוון אל האמת. הוא תועה במדבר השקרים. בכל דבר עלול הוא לגלות פנים לכאן ולכאן, אך האמת היא רק אחת. נמצא שהוא מפיץ ברבים סברות של שקר ותורות כזב. הגיעו בעצמכם, אומר הוא לכל דורשיו, יהודי ירא שמים המשתוקק לכשרות ולפתע מתברר לו, שהיה אוכל טריפות כל ימיו. כזה אני. סבוני גם סבבוני הקליפות, נאחזתי במצודת הסיטרא אחרא, נשביתי בין החיצונים, ואין לי תקנה.

אין לי תקנה – זהו כעת דיבור השני שלו. זה דרכו של מוטיל: תוקע לתוך פיו איזו מימרה חובלנית ומגלגל בה בלי הרף, עד שנעשית לו כמין פזמון. וטבעו שכל דיבור החוזר בפיו אף עיניו הנוטפות תוגה ליאה, המיית־עוני, עונות אחריו אמן. אין אצלו פליטת פה שאין מעיינה בעומקא דלבא. ואת אשר יגיד בפיו ימלא בשני אגרופיו, המגרשים מעליו את כתי הכתין של תלמידים הנוהרים אליו, הנוהרים אליו על אפו ועל חמתו, הטופלים עליו יותר ויותר, ככל שהוא מתאכזר להם לגרשם מעל פניו, כאילו אין רצונם אלא לקנטרו.

והאמת היא שתחילה היה עונה לדורשיו בתחנונים: סורו מעלי, עם הארץ, בור והדיוט. היה אוסף מהם את מאור־פניו ומכבה לקראתם את רוך מבטו. כיוון שלא צייתו לו, יצא כנגדם בגערה ובחרי־אף. היה משיב חצאי הסברים, רמזי תירוצים. דוחם בקש. לבסוף עמד ומסר מודעה, שכל תלמודו נשתכח מידו ושוב אין הוא אלא כלי ריק.

לאט לאט פרשו ממנו תלמידיו, אך חיש מהר הוא נמצא מבודל מן הבריות. אין לפרש היאך, אימתי ומה היה הכוח הדוחף האחרון, אבל הוא נעמד מחוץ למחנה… לא עוד רגל אחת בחוץ ורגל שניה בפנים, אלא כולו מבחוץ. ראש הפרשנים, ארי שבחבורה, הנה הוא יוצא דופן, שמוט לקרן זוית. לא עוד ארי ולא עוד שייך משום צד לחבורה. לשעבר פלא יועץ וכעת אובד־עצות. לשעבר עלוי – ולפתע יורד. תחילה שם־דבר מוטיל בן שלמה לבית שבח הטוחן, וכעת כמעט בן־בלי־שם. אין פורשים עוד בשמו, אלא אומרים הוא, כמי שנפגע חס ושלום, והכל יודעים מי הוא זה.

עוד גופו מרבה נענועים על הגמרא, אך במבטו נתבצרה איזו נקודת־קפאון. הדף של המסכתא נייח לו ומבט המעיין תועה־בוהה. ריסוקי־מלים יוצאים מפיו, אך לעולם אין יוצא מפיו פסוק כצורתו. אף קולו נשתנה למעיין הגייה מעומעמת, אי־מוחשית. רק הניגון “וי לי” עוד בוקע ועולה בצביונו. יש טורחים עליו: מוטיל, אמור מלה, הגד משהו! מוטיל, חוקרים ונוקרים חוצפנים שבחבורה, הגד לנו מה רעיון נתקע במוחך? על הרוב אינו משיב כלום, מאחר שאין הוא מאזין כלל, כמדומה. אך פעמים הוא מעלה חיוך תמים אוילי, בדומה לילד המתפתה להסגיר לידי זרים את חפץ הצעצועים שלו, והוא אומר: רעיון לי, שאילו השגתי קצת פשט בדף זה הייתי מבין אולי גם כן מקצת מה שאמור בדף שני. רואים אתם, דף זהו חלון. דף שני אף הוא חלון. הרבה חלונות יש. וכשזורחת השמש בחלון אחד היא מזריחה אורה גם לחלון שני.

שמשו של מוטיל לא זרחה עוד במלואה. פעם ברגע אחד אורו פניו לקראתי. סימן שאף בגנזי מוחו עלתה זריחה. הוא סח לפני סוד כמוס אחד שלו. הבורא נטל מאוצר הנשמות נשמה לא זרוחה ונפחה לקרבו. שרשו אינו טהור, מן הסחי, מן החלאה והביצה, מקור מחצבתו. לכן כל אבק חלאה ונגע צרעת דבקו במוחו. אין הוא מסוגל להשיג את האמת. רוצה להאמין ואינו יכול. רוצה להיטהר ואין מניחים בידו. הוא אכול ספיקות. אין הוא יודע כלל אם הוא מאמין אמונה שלימה במציאות הבורא. עד כדי כך שקע בטיט היון. אין אמונה אלא אם כן יש עמה בטחון, בטחון בתכלית הפשטות. והוא אין לו בטחון בשום דבר. נפשו מזוהמה. והה, צעק כמי שקוץ נדקר עמוק לבשרו, אפשר שאני חס ושלום כופר בעיקר, וי לי.

פיו בצעקת חלחלה, אך מבטו כבר הפיק סבר של פיטורים. “פטור, פטור”, מלמל ללא שום סמיכות לשיחו עמי, אבל בסמיכות, כנראה, לאיזה שיח ושיג בקרב נפשו. וכאחד עם מבט הפיטורים הרצה לפני זו הפעם האחרונה את וידוי הפיטורים שלו. אשנב אחרון פתח, לפני שננעלו שערי לבו וחלונות רוחו ההוגה.

– ולואי ולא תדע לעולם, חברי הצעיר, מכאוב כמכאובי. אפשר שאני חס וחלילה אפיקורס. אפילו מאמין אני באלהים, איני חש ומרגיש אותו. ואיני כלל בואהבת אותו בכל נפשך ובכל מאדך. אפשר שאיני אוהבו כלל וכלל. אני אומר פטור, אני אומר פטור אלהים, פטור תלמוד תורה, פטור הכל. לא עוד אשמע קול האמת. לא עוד אחוש פשוטה של אמת ברוחי, בבשרי, בשכלי, אף לא באותיות התורה.

שתי עיניו הליאות־נוגות, השקויות עצבות, הנסוכות עצבות עד מלואן, שלא ניתנה עוד בהן אחיזה לשום הויה, אף לא להויה הדמעתית הניגרת, הצמיחו בכל זאת הפעם שני אגלי־דמע. נפלאתי ונבוכותי. מימי לא ראיתי את מוטיל בכך. דרך מוטיל לסלסל ניגון בתורה, להביע דברי־הסבר בקול חזק ובוטח, להטעים מלים שתהיינה מפורשות מאליהן, אף כשהוא מתפלל הוא מיישב פסוקים ותפילתו היא תורתו. אבל מוטיל בוכה – זה לא יעלה על הדעת. אין הוא מן הבוכים. ואינם־בוכים כשהם בוכים, הם מחרידים ממש. דומה, המלים שהיו יוצאות מפי מוטיל היו כל כך חמות, שופעות חיות, רותחות ממש, שהן והגיונן הלוהט שורפות ומיבשות כל רסיס דמע. אך הנה מוטיל בוכה… דמעותיו זולגות על לחייו.

– סופי יהיה כאחר – פרצה יבבה מפיו.

וכך היה. יצא מבית המדרש ונכנס לאוהל חקירה. פרש מדברי־חכמים ונתקרב לדברי סופרים וחוקרים. החליף תורה בהשכלה, אך את דרכיו שלו לא החליף ואת הגיונו החוקר ונוקר לא המיר. אף נטפי היגון בעיניו לא נשתנו. כאז כן עתה חתר אל האחד, חפש אחרי הנקודה, רדף אחרי הפשט־הפשוט, ביקש לבצר לו בתוך עולם מושכלות צף וניגר משהו, אחיזת־מבטחים. יסוד שביסוד.

מוטיל האפיקורס הראשון בעירנו ביקש את אשר לא יינתן: אמונה בשפע, אמונה אף בתוך הכפירה, בטחון כנגד כל ספק ספיקא, חיסון כנגד החקירה. את השקט ביקש. כיוון שיצא מן התורה אל החקירה, לחפש בזו ביטוח כנגדה, נשתבשה עליו דרכו לגמרי.

הבריות אמרו, ששכלו נשתבש עליו. והוא כלל לא יצא מדעתו. אלא יצא מן הנוהג האנושי שבעצם מלכתחילה לא נכנס כלל לתוכו. אף לפני כן היה שונה מאחרים. בין בני עירנו, שדרכיהם שונות משל הבריות, היה הוא שונה אף מן השונים. שונה בדיבורו, בדרך לימודו, בהילוכו אף בלבושו, העשוי לרוב קרעים. שונה בכל. וכל השואל אותו: מוטיל, למה אתה שונה מאחרים? מקבל תשובה מיניה וביה: כלום זו היא הקושיה האחת שבפיך? העולם מלא קושיות. קושיות בלב, קושיות במוח, קושיות בגמרא. בכל.

ימים הוכיחו שתשובתו זו לא היתה דבר הלצה סתם או דחיה בקש. רוב קושיות שבעולם ובספרים רבצו על מוטיל והכריעוהו. הקושיות נטלו ממנו מאור פניו וטעם היש. וכשיצא מאוהל תורה יצאו אחריו הקושיות למקום שהלך, פרחו מתוך ספרי ראשונים ונכנסו לתוך ספרי אחרונים. ומתוך החיצוניים שבו וירדו לפנים חדרי נפשו. וכלל כל הקושיות נתחברו ונהיו למסכת אחת של קושיה ארוכה מארץ מידתה ורחבה כים ההויה, וזה שמה: למה? ומה התכלית? מה?

ושוב אין מוטיל מדבר, אלא מהמה בריחוש שפתים, מהמה סתם כך לתוך התוהו או מגעגע ככבשה תועה. בהילוכו ללא מטרה בנפש פזורה ובדעה מטולטלת, שהן בעצם נפש מרוכזת ודעה מיוצבת – כך דרכם של הבריות לדבר תמיד בלשון סגי־נהור ולכנות ריכוז בשם פיזור וצמצום כל הישות בנקודה האחת בשם נדנוד ופסיחה על הסעיפים – יש שהוא נעצר לפתע בהילוכו־שוטטותו, תוהה ומסתכל סביבו ומשרטט באצבע תוך החלל סימן שאלה. ולא אחד בלבד, אלא כמה וכמה סימני שאלה.

פירושו של ענין זה כך הוא. מוטיל תוהה ושואל: שמים אלו מה, מה? אדמה זו – מה, מה? מראה עולם – מה, מה? הארץ וכל הדרים עליה, מה, מה? ואם עתותיו בידיו ודעתו פנויה גם לפרטי הנבראים, הריהו נועץ באצבעו סימן השאלה בכל נברא ונברא לחוד, כגון כלב עובר לתומו, נזר הבריאה אץ לדרכו, אילן מטומטם שנתייצב ואינו מש ממקומו, פנס הרחוב, בית, חלון, דלת חורקת על צירה. מה, מה? מה זה יש? ומה יש זה? שואלים בתחנון־אלם מבטיו הלאים־נוגים. וכי כל יש זה פשוט? לא פשוט – הוא נותן פעמים בקולו במין נהמה חיתית. לא פשוט. ואחרי הנהימה פרץ צחוק אדיר ומברק זיקוקים ממבטיו. והזיקוקים מאירים נתיב לנתיב הנפתולים של מוחו הלבוט מני אז ועד עתה. שהרי כל הדברים הרבים עומדים ומצווחים: אין אחד אלא שניים, ומה שאומר זה אינו אומר זה. וזה חולק על זה. לעולם זה מחולק עם זה ולא קרב זה אל זה.

יש פוגה אף בזלעפות. ופעמים מנצנצת זהירה גם בתוך קדרות המוחין של מוטיל. אותה שעה, כשאני מזדמן לפניו, הוא פותח לפני מתוך זכירת ראשונות סדק לתוך עולמו המחושך.

– לא טוב, נערי. הכל בלבול מוח ואני לא מבין דבר משום שהנקודה פרחה והלכה לה. לא יש נקודה. לא יש…

לפני שירד הלילה הגדול על רוח־תבונתו, סמוך לדעיכה ממש, התלקחו לרגעים זהרוריו הבהירים באור החסדים האחרונים. והוא סח לפני לפעמים בשום שכל ובהגיון צלול:

– לא טוב, נערי. אחרי הנסתר רדפתי, לכן אל הנגלה לא הגעתי. הכל בקשתי להבין ותחת זאת מאומה איני מבין. ולא צריך להבין רבות. אך צריך להבין את המעט שיש בכוח להשיג, להבין אותו הרבה. ומי שמתעקש לתרץ רוב קושיות, אף קושיה אחת אינה מתישבת אצלו. לא טובה הדרך שהלכתי בה. מחטט ומנקר הייתי. חטטן ונקרן הנני. נקרן ונברן. נברן.

תחילה היה מבטו דרוך לעומתי במין עקשנות תוקפנית, כאדם שתולה את כל מכשלתו גם בחברו. לאחר כך הסב מעמי את מבטו ונעצו בקרקע, בתוך תל האשפה, תל האשפה הגדול של הקהל, המגביה עצמו כלפי השמים על שפת נחל עירנו, תל אשפה של כל החוצות וכל הבתים הנערם שם מדור לדור. אנו, דרך מקרה, נמצאנו עומדים שם. אף יד המקרה הסיעה את המבט אל זה התל, ששימש למוטיל מעין מסמך מוחשי, להיכן נובר מוח פועל־בטל. כיוון שהסיע את מבטו ממני והלאה, נשא תיכף ומיד גם את רגליו ועזבני ללא ברכת פיטורים, כשם שקבלני ללא אמירת־שלום.

מאז ואילך לא באנו עוד לידי קרבה של שיחה, שיש עמה רוב מלים, אף לא לידי קרבה שיש עמה החלפת מבטים… מוטיל יצא מן הנוהג האנושי ומכל מנהגי דרך ארץ. לא בא עוד בחברת אדם ולא היה עוד חבר לאיש. אמרו עליו שהוא משוטט בלילות במרחב־השדות. שדבר אין לו עם אדם ולא עם משכנות אדם, היינו, שהוא ישן גם בשדות. האם כבר נגאל גם מבעיות אדם? האם כבר פרק מעל מוחו הדווי עומס הקושיות? מי ידע חקרי לבו. אף מן החרכים לא הציץ עוד לאיש ולא הביא אדם בסודו. לא למד. לא הלך לבית התפילה. לא עיין בספר. ראיתיו לעתים משוטט בין הרי עירנו, רץ חיש חיש כמחפש את שאהבה נפשו או את שאבדה נפשו.

לימים, כשבחורי בית המדרש עזבו אחד אחד את ספסלי התורה ויצאו אף הם לשוטט בהרים להתענג על מנעמי הטבע, נגזרה גלות אף משם על מוטיל. ירד מעל ההרים, הלך ושקע. ניתק כל קשרי יחס עם הנבראים בצלמו. אך בחורי בית המדרש לא רק עלו אל ההרים בעקבות הפורץ הראשון, כי אם גם זנקו בשיירות אל שפתו של הנחל, שהוא, חופו ונופו, נתגלו להם לפתע, לאחר שהיו במשך דורות באתכסיה כביכול.

כיוון ששיירות הטיילים פשטו בשבתות ובימים טובים ממרומי ההר ועד לשפולי חופו של נחלנו, נתקצר והלך שביל השוטטות של האיש הבודד במועדיו והבודד בחוליו, הבודד ברעיוניו והבודד גם במכאוביו. לא עוד בהרים יכתת רגליו ולא עוד להרים ישא עיניו. אף לא עוד אל הנחל ישפיל מבטיו, כנוהגו לפנים, בעמידתו דום לאורך שעות בקרבת המים, צופה ומביט לתוך מצולותיהם. מוטיל בעיים דכי רעיוניו, בעוצם סבלו, בצרור כל לבטיו, בצרור המור העצום של קושיותיו, במוחו ברזל, עזב עיר, מכורה, תורה, השכלה, אדם. עזב הר, נחל, אילן, שמש. הכל עזב ונחבא מתחת למסך כבד של דכדוך ודכאון. מוחו שקע לתוך איזור הלילה וגופו שקע בין שקי הקמח בתוך הטחנה של אביו. נתנשל מעל הכל. כשם שהתנזר מדף גמרא, מרש"י, מספרי מחקר והשכלה, כך פרש מאורח חיים אנושי, מן המאכל, אף מן המים לרחיצת הגוף. שערו גדל פרע, פרא היה מבטו. פיו אלם.

בני עירנו נחלקו בדעותיהם. הללו אומרים: דעתו נטרפה עליו לגמרי. והללו אומרים: לא כן. רוחו מבולבלת אבל דעתו צלולה. ויש אומרים: אין הוא כלל בתוך תוכו פרא אדם, אלא בר דעת גמור ואף רבות מחשבות בלבו. יש נוטים לסברה, שמחשבותיו עמקו כעת עד למאד, שאין לו עוד לפני מי להסיחן. משום כך עמד ופרש מן הבריות. הוא, אומרים הם, חוקר לכל תכלית. ומן המשוער שהשיג משהו בענין התכלית והרה והגה מין רעיון השקול בעיניו כנגד עולם ומלואו, ושוב אין לו צורך בשום דבר ולא באיש. אחרים לחשו שהוא נוהג כך בדעה צלולה לגמרי, בדעה מאד־מאד צלולה, הואיל והיתה לו התגלות, שיש בו נשמה גדולה, שהעולם הזה אינו כדאי לה. ואל נכון, הוסיפו בלחישה, הוא מדמה עצמו משיח.

סבורני שבני עירנו נחלקו בדעותיהם לא רק משום שדרך הבריות להיות חולקים זה על זה, אלא גם משום שרבים רבים מאנשינו לא יכלו פשוט להתחבר בלב שלם עם הרעיון, שהעלוי שלהם, פאר לומדי עירנו, התכשיט ובעל השפע שלהם, זה המעין הנובע תורה וחכמה, נפגם ולקה עד כדי כך, שאין הוא עוד בגדר בן אדם. לב אנשינו היה עליהם דוי. היתכן, כלי יקר שכזה נשבר לרסיסים? שחר־חיים מזהיר כזה דעך כל כך? חיים עשירים כאלה יצאו לבזבוז, לדלדול, לסיאוב? אין זאת, שאותו אלוף התורה, אותו מוח־ברזל, חמד לו להיות נסתר.

בני עירנו נאמני־רוח הם. חס להם לנהוג פחיתות כבוד אף בשברי לוחות. הם חסים על שברים, מאחר שרבים ביניהם שבורים ורצוצים אף הם. אפילו פקחים שבאנשינו, אינם מוכנים לומר צידוק הדין על גזר הדין הרובץ עליהם, שכל יינם מחמת תסיסתו היתירה יחמיץ ושכל קמח־סולת, ראשית תבואתם, יבאיש וירום תולעים מחמת עדנת דקותה. הכל שמרו אהבתם למוטיל בן שלמה לבית שבח הטוחן, אם גם רבים ראו מעין פגיעה אישית לעצמם, שהעלוי שלהם הכזיבם כל כך והלך ונשתגע. ולפי ששמרו לו אהבה, נוהגים היו לשטות מעל דרכו ולהתרחק מעמו ככל האפשר בזימונם לידו – כגון בלילי שבתות בשעות התפילה, שאין עוברים ושבים מצויים בסביבות העיר והוא אז מגיח מבין השקים לשוטטותו – שלא יראוהו מקרוב בעלבונו. ואולי גם בשביל שלא יהיה מראהו מקרוב עוקר מלבם קורטוב אשליה אחרון, שעדיין חלקו עם השפויים.

רבים מבני עירנו לא ניאותו כלל וכלל להכניס לתוך מחשבתם רעיון שכזה, שהיה היה עלם־חמד בעירם, גדול בנגלה וחכם בנסתר, שיצא במחילה מדעתו. הנחה פסוקה כזו היא עצמה נראתה להם דבר היוצא מגדר הדעת. מכל מקום, בכגון זה טוב לעולם הספק מן הודאי. נוח היה להם לומר שיש ביניהם משיח מאשר להגיד שיש להם משוגע משלהם. ניחא היה להם יותר לשים חלקו של מוטיל בין חוקרי גנזי נסתרות, המבולבלים על פי דרש, מאשר לייחד לו טירוף פשוט כפשוטו. את הפשט, וימש חושך כפשוטו, מקלט אחרון לגדולי הכואבים, זו תכלית הפשטות של יציאה מן השכל, לא רצו לתרום כגמילות־חסד אחרונה לבן־עירם המופלא.

פעם אחת לא עמדתי בנסיון ותפסתי למורי ורבי מוטיל בכנף בגדו, בשעת שוטטותו, לעצרו לרגע קט. נעצר. עמד באפס רצון. באפס מבט. באפס הגה. נכחי עמד. פנים אל פנים. אך לא עין אל עין. אחזתיו ולא הרפיתיו. אותה שעה ערב שבת בין השמשות היתה, שהכל נתכנסו לבתי מדרשות. אני במתכוון יצאתי לעיבורה של עיר שמא אראהו שם. אותם הימים היו לי ימי־פרידה מעיר מולדתי בטרם צאתי לכרך הגדול לגור שם. היה עם לבי להסתכל בפני מוטיל במבט הפרידה, להגיד במבטי שלום לאיש־אין־שלום זה.

ליד ערימת האשפה על שפת הנחל זימננו המקרה. מבטו נבר בתוך הערימה. אף רעיוני בי נצמדו אליה. פרשת האשפה במולדותינו הרחוקות אף היא תורה שלימה, הזרועה קושיות ותירוצים, תלי תלים של בעיות גם בתלי התלים של האשפה. על שום מה ערימה זו נתייחד מקומה כאן ולא שם? הפלא ופלא: רוב תלי אשפה נערמים דווקא בכל מקום יפה־נוף, כגון למרגלות הר כלול בהדרו, על שפת נחל איתן המשלשל הילוכו בין גנים וערוגות בושם. לעולם מסמיכים הבריות את הכיעור אל הפאר, את הסחי אל ההדר, את עמק העכור אל פתח התקוה. משל הם מצהירים ואומרים: נהר, נהר, הואיל והנך משחק באלפי גווני חן הרינו משליכים למרגלותיך ולמראשותיך כל מפל ופסולת, כל כלי עבוש וכפתור חלוד, פגרי עצמות, מעיים קרועים, סחבות, סחבות, סחבות, שלא יהא עולם ההדר שוכח את החורבן, ושלא יסיחו הבריות אף לרגע את הדעת מחוק עולם, כי במקום היופי שם הדופי וקרוב לגאון – שבר.

ידעתי שמוטיל, מורי ורבי, זה ימים רבים חובק אשפתות, מכתת רגליו בין תל הזוהמה, נובר שם, נובר. כעת ראיתי אותו במו עיני כאן. אחזתיו ולא הרפיתיו. פני מורי ורבי היו כבושות בתלים ומבטיו נוברים שם. שלשלתי את חכת רעיוני למה שהוא היפוכם של אלו תלי התלים. דבקתי את כל מחשבתי ורגשי בערוגות הבושם של עולם הזה, שאין מנינן מועט כלל וכלל, עשיתי רגלי נשמתי כאילות לרוץ בגנים וללקוט שושנים. אספתי בחפני דמיון וחזיון, תקוות ולפידים. שמש זללתי. חן שתיתי בגביע־אדירים. פתחתי בתוך ארון הזכרון שלי ספר התנ“ך, גמרא אחרי גמרא, דפדפתי עלים, טעמתי פרי מגדים שבתורה מורשה, לקקתי בדמיוני מעט־מעט מחכמת אדם. לקטתי קצת גרגירים מדברי הרמב”ם, נפל לתוך מוחי אף פסוק מאריסטו, שמוטיל מורי ורבי היה מעלה תמיד את שמו. זכרתי היטב־היטב, שהנה בימים מלפנים התהלכו בחיים, כך סיפרו לנו אבותינו, אברהם יצחק ויעקב, משה דוד ושלמה, ישעיהו בן אמוץ, וירמיהו. שיר השירים זכרתי. שיר השירים ושם השולמית. אין העולם מדבר. בחלומות נגלו לי מחזות גן עדן. גן עדן.

אותה שעה פתחתי בניגון שיר השירים, שלא היה בו, שלא כמנהג בני עירנו, אף הד בן הד של קינת איכה, ורננתי:

– מוטל, מורי ורבי, שובה אל החיים! אל השכל הטוב!

וזה היה מעשה־נס. מכל מקום דבר־פלא. ואולי היה זה פשוט פשוט לגמרי. נקרע מסך הענן הכבד מעל פני מוטיל, חמק הלילה מעליהם ואתא יום. איילת השחר של בת צחוק זרחה עליהם. עין בעין הביט עלי. מבטו ניחת לתוך גנזי נשמתי, נקב וירד עד בית היוצר של התקוות והחלומות השוכן בנשמת אנוש. נפתח פיו והתמלטו משם ניבים נועזים וביישניים כאחד, סתומים ואף פשוטים לאין שיעור. וכה היה שיחו בחן הגמגום:

– אל תביט אלי, נערי. הריני כלי מלא אשפה. אל תביט אלי, נערי, למי הנחל הבט. זה הנחל מלא חן. אמת שפוכה על פניו. אור בו. אור פשוט. אלי אל תביט. אני כולי גל של אשפה, בלבי ובראשי, מלבר ומלגו. משום שצרעת בי. נשמתי מצורעה. אל תביט אלי ככה. אל תביט אלי. אל תביט – הטיח כנגדי בקפידה שנתפעפעה חיש מהר כריתחה – זה לא אני. זה לא אני. אל תביט. זה לא… א… זה…

חיש מהר שמט את ידי מידו ונשא את רגליו.

מרחוק ידעתי את הילוכו, את הליכותיו. חברים הריצו אלי במכתבים פרטי־דברים לאחר שיחה זו שנפלה בינינו החשיך מאד הלילה. מוטיל לא האריך ימים רבים. הוא מת משום פרישותו מן האוכל ואף מן המים לשתיה. הוא מת מרעב. מרעב הנשמה יצאה נשמתו. הוא מת משום שלא היתה לו העזה לחיות. גווע לתוך שפע עשרו.

 

ב. רענן, בריא ומשוגע    🔗

בתואר משולש זה מכתירים כל בני עירנו את חיים־דוד סוחר העצים בשעה שמסיחים בו – ונהוג להסיח בו הרבה. אף לו הוגים הכל מין חיבה של טינה ומדברים עליו ברוגזה מהולה ריגשת־נפש. אילו זכינו, אומרים רבים, היינו יכולים להתברך בחכם כזה השרוי בינינו שאין במקום אחר דוגמתו, אלא שלא זכינו.

ולא זכו משום שחיים דוד פיקח ובר־אורין ובעל לשון שנונה, שאין משלו לשיחה נאה ולסיפורי־מעשיות מפליאים, המושכים את הלב ומרתקים את הדמיון, הוא דווקא קצת לא־בסדר, כלומר, שם בתוך המוח שבקדקדו יש משהו שאינו כשורה. ודרך כלל, אין חיים דוד איש מן השורה. לא מן המידה היא להעלים את האמת, אפילו כשמדברים בבן־עיר, ולכן חובה להגידה כולה: הכל יודעים שאין זה אדם מן הישוב. מה בצע שהלה מוכתר במעלות רבות ויש לו פה מפיק מרגליות, מושלם מטבעו, אם אינו בן־אדם? אין מזל לעירנו, שכזה ישנו בינינו – והוא אינו בן־אדם.

אנו הקונדסים שומעים שיחות הבריות על חיים דוד רק במרומז ובגנבנות־שמיעה. על כגון דא אין מדברים בקול רם ולא במעמד הפרחחים. אנו יודעים, שאיזו תעלומה אופפת את האיש הזה, שהכל נוהגים בו חיבה וחולקים לו כבוד. אלא שהסוד כמוס מאתנו. ומשום כך הננו דרוכים וקשובים, כל פעם שהגדולים זורקים איזה דיבור או רמז על אודותיו. יודעים אנו, קודם כל, שעליו מדברים רק בלחש. משמע, מענין, כדאי להטות אוזן. אולם הגדולים אינם מדברים, רק רומזים. אך ימים ידברו; לאט־לאט, במרוצת השנים וברבות השיחות הרמזניות יגונב גם אלינו משהו ברור כמעט, מותח את הדמיון.

אנו נמשכים לכל הדברים האופפים את חיים דוד והנוגעים לו גם מתוך טעם זה, שיש לו בביתו קרפיף רחב־רחב מלא וגדוש קרשים, רבודים זה על גב זה. קרפיף־קרשים הוא לעולם קצת אפלולי. הוא מעין מדבר בתוך הישוב. קרש אחד יש לו כוח המושך, קל וחומר חצר רחבת־ידים מלאה קרשים. ובעל הקרשים הוא גם חכם עתיק, שזה כינויו בפי הכל. ואם כי אין אנו יודעים בדיוק מה משמע חכם עתיק, הרי בטוחים אנו שהוא דבר מופלא. נמצא, הוא מופלא ומסביבו רוחשים פלאים.

אין זאת אומרת, שיש לנו הזאטוטים דריסת־רגל לתוך החצר ככל אוות נפשנו. דווקא לאו. כשם שאין מדברים בריש גלי ובקול רם על חיים דוד, אלא מתלחשים על אודותיו, ואנו הקטנים נאלצים להטות אוזן בגניבה, כך אין נכנסים לתוך הקרפיף, אלא אם כן מטים רגל לשם במתגנב. הו, מה נמשך הלב אחרי קרפיף הקרשים, אחרי בית הלבנים האדום העומד שם סמוך, אחרי החצר ההומיה של הבית האדום, השוקקת תמיד אנשים, בין מבני עירנו ובין מאכרי הסביבה, הבאים לקנות קרשים בסיטונות ולאחדים. ממילא משמשת החצר מקום־כינוס לכל חובבי שיחה נאה וצמאים לסיפור־מעשה מרתק. ראש לכל שיחה ואבי כל סיפור המעשה הוא חיים דוד עצמו. מסתבר שאין עירנו חסרה, חס ושלום, חכמי־שיחה ומנעימי־מעשיות. אדרבה, הם מצויים אצלנו לרוב, כשם ששכיחים בינינו יודעי־נגן. אך ראש וראשון, המפליא לספר, המנעים שיר, המושך את כולם בחמודות לשונו, בנועם מהתלותיו, בלהטי־תיאוריו ובצירופי־דמיונותיו, הוא חיים דוד בעל הקרפיף.

הקרפיף! מדי דברי בו יהמה לבי לזכרו. זה לא היה סתם מגרש עצים. זה היה בית־גנזים למסתורין. הוא הבטיח לנו נאמנה, שיש כבשוני־עולם. שום יער אילנות פורחים לא ידמה ולא ישוה בחזיוני בהמון רחשיו, רינוניו ושיקוקיו, ליער הקרשים הזה. הקרש הוא עץ־לא־עץ. הוא עץ דומם, אם נגיד שהאילן בגן הוא עץ מדבר. הוא עץ מת, אם האילן בגן הוא עץ חי. שכבת־קרשים היא מעין מות חי, היא דממה שואגת. ואין בעולם שום מקום־מחבואים טוב כזה שבין הקרשים, ביער יש חיות, יש אנשים, יש שומר היער, יש גזלנים, אולם ביער של קרשים אין שום אימה. טוב להיחבא שם.

אנו חמדנו לנו מחבואים בתוך יער הקרשים של חיים דוד, שרבדיו עולים בגבהם על שיעור קומתו של אדם מבוגר, ואילו זאטוט עשוי להיתקע בין שני רבדים, ולאו דווקא בשכיבה, אלא אפילו בעמידה, ולהתקיים שם בחשאי־חשאין רגעים הרבה, אף שעות לרוב ואין רואה או מרגיש בו. עומד לו נער לבדד ליד המנסרה ובקרבת־מקום לקהל משוחחים, אם בעסקי־עצים ואם בכל הויות העולם. הלבנות ותירזות, שלא נחתכו עדיין ולא הוקצעו עדיין לקרשים, נותנים את ריחם היערי המחיה נפש. ואילו הקרשים העשויים למשעי, המהוקצעים יפה־יפה, יש להם גם כן ריח משלהם, קרשי כזה, ומראה־לבינה מבהיק, מעודד, רומז לבנוניות דשנה, מתוקה, אחרת. ורואה אתה בקרשים בקעים מסוקסים, שהם לכאורה מושחרים, ומהם נוטף איזה ריר דבקני, עסיסי כשל פרי מתוק. עצים מגדלים פירות, ואף קרשים מצמיחים ומגדלים משהו. העולם כולו צמיחה, דיבור. אף קרשים מדברים. נותנים קול רינה, דיצה וחדוה. אך מוטב שתשמעו משם, ממחבואיכם, קול חיים דוד המדבר, המנסר ברנן מתוק, כמן פעמון חשק־דיבור מצלצל לו מתוך גרונו.

ומעשה היה בי, שנחבאתי מעיני חברי בתוך הקרפיף בין הרבדים. תחילה נחבאתי מדעת, לאחר כך נמצאתי נחבא שלא מדעת, משום ששכחתי חברי ושכחתי גם את עצמי. תרדימה נפלה עלי וישנתי לי בין עצי היער. הפלגתי בשינה עד שהחשיך עלי היום, מאחר שחברי למשחק הסיחו בינתים את דעתם ממני. כשהקיצותי בחשיכה פגעה בי חלחלה, שנכנסה לתוך עצמותי והיתה מובלעה ומשוקעה שם ימים רבים. פעם אחרת שוטטתי בין הקרשים ונשמט מידי אולרי, שהיה לי בן־יחיד אז ונתקיים אצלי בחזקת בן־יחיד לעולם, הואיל ולאחריו כבר לא רכשתי לי אולר אחר. ובכן, אולרי היחיד נשמט מידי וחסל! הנה היה בידי – והנה איננו!

בכל אבידה יש איזה מעשה־כישוף. ואילו באבידת אולרי נראה היה הכישוף בעליל. שהרי מאד חרדתי עליו ושקדתי על שמירתו ולא הסחתי חס ושלום את דעתי ממנו אף לרגע. יקר היה לי כבבת־עין, ובהרף־עין אחד תם ונשלם, קבר נחצב לו בין הקרשים. וכל מקום שאדם חוצב שם קבר הוא מקום אהוב עליו.

אנחנו הילדים אהבנו את הקרפיף, משום שכל אחד מאתנו היה לו חלק בו: מצא שם משהו או איבד משהו, שיקע בתוכו משהו מעצמותו. ולפי שכל אחד מאתנו עשה בו איזה השקעה, נדמה לנו שיש לנו חזקה עליו. איבדתי אולר בהיסח הדעת. אבל אולר אפשר גם למצוא בהיסח הדעת, ואם לא אולר הרי כפתורים נוצצים, סליל של חוטים, מטבע או אסימון, מסרק, ארנק משומש, כל מיני־סדקית. מטמונות יש כאן. אוצרות.

ודממה כאן נסוכה לעתים, דממה שאינה כלל דממה דקה. חיים כאן, שהם קצת מיתה. הפקרות מתוקה נסוכה בכל. והנה השלך הס. חפש אוצר ממטמונים ותמצא משהו. תמצא קיסמין, אצבעון, חתיכת־פח, סנדל, בדל־ראי, מסמרים העוברים לסוחר בשוק החליפין של החברים, חבל, בקבוק, פרסת־סוס. פעמים אף סידור ישן. חבר אחד מצא כאן את הספר ראשית חכמה, עיין בו ולמד על פה כל ענשי הגיהנום, כיצד צולים שם את הרשעים. נחרד מאד ונעשה ירא־שמים גדול.

הרבה דברים גנוזים בין הקרשים. ואני פעם ראיתי שם עץ מוטל, עץ עקור עם השורש עם כל הסיבים ועם רגבי העפר, ממש עץ חי, עוד נפשו בכפו, שומעים בו את שאגת הדם, הוא רוצה לשתות. צמא שכזה. וכיצד הוא מוטל לו, קצת למעצבה וקצת בשמחות. התפרקד לו. יש לו צורה כמין קומת־אדם, גוויה ממש. אצל אדם אי אתה רואה לעולם חמוקי הגוויה בבליטות כזו. אדם מתייבש, מחביא, ואילו עץ, שאין לו שכל, יש שהוא כולו גלוי, חשוף, במלוא מערומיו. חמדת גוויה, חשופת־שת, כזהו עץ ערום, כפי שצמח מבטן אמו האדמה. ולפי שאינו זקוף כלפי מעלה, כי אם כרע־נפל ומלא פצעים, וכל שמכוסה בו מגולה בו, אתה חומל על החיים האלה ורוצה לחבק ולנשק אותם. ככה מתחלקים החיים בכל הפצעים עד לצרבת וככה מאדיר ההדר ביגון השלכת.

עת לנוע מן העצים אל בני־אדם. כלונסאות, לווחים, ריחות־ניחוחים המתאדים מן העץ הכרות, בולי קרשים – אך נפש הדברים הוא האדם. בבית עלמין זה של העצים היה מנסר תמיד קולו החי, השופע כסף הכיסופים וזהב המשלים היפים, של חיים דוד, הנושא את משאו על הוויות העולם ועל מקרי החיים המרהיבים כל דמיון אנוש. למי לשון שנונה ודיבור שוטף, מגרה צחוק, כלחיים דוד? זה האיש, השופך שיחו בעוז וקסמים בלשונו. מה תעלומה אופפת אותו? מה דבר סתר הוצק בו? מפני מה אין מדברים, אלא מתלחשים, על אודותיו שלא בפניו? ואילו בפניו הכל נהנים ממתק פיו ולשונו. חיים דוד איש התעלומה מה טיבו? אוזן הילד נטויה.

הגברים מפרשים פחות את החידות מאשר הנשים. האבות קפדנים; האמהות משתפות את הילד בכבשוני הנפש. מתוך רמזי שיחה אחת בין דודתי חנה־לאה לאמי, קלטה אזני לראשונה כמה פרטים, שהפיצו מעט אור על התעלומה, אך גם החרידו את הלב והממו את המוח. חיים דוד, חכם עתיק זה, הנהו רענן, בריא ומשוגע, משום שאין הוא יוצא מפתח ביתו ומחוץ לקרפיף שלו ביום אלא בלילה. ביום מפחד הוא לעבור את הרחוב, פשוטו כמשמעו. יש לו אימת הצבור ברחוב ואף אימת היחיד שלא בביתו ושלא במקום כינוס קרשיו. מקום שאין קרשים אין לו בטחון־חיים, לא בטחון־כוח, לא בטחון־צעד. הוא פשוט נופל.

פעם אחת, לפני כמה שנים, התגבר, לאחר שקרוביו השפיעו עליו דברי־פתוי, ויצא לרחוב בשביל לגשת לבית הכנסת ולהתפלל תפילה בציבור. אך לא הגיע לבית הכנסת. הוא נפל ברחוב מחמת רוב פחדים ומוראים. הוא לא שב הביתה ברגליו. הריהו חש ממש פיק־רגלים מעוצם הפחד. הביאוהו בעגלה. מאז מנע רגלו מן הרחוב בין בימות החול ובין בשבתות. אפילו בימים הנוראים אין הוא יוצא מביתו.

זהו חיים דוד, שהוא חכם עתיק. מי דברן כמוהו, מי בעל־לשון כמוהו, מי יועץ־פלא מבין כמוהו בכל הויות העולם? הוא משיא עצות לרבים ומסייע בידי רבים, אך את נפשו לא יושיע. פחדן כזה הוא, רחמנא יצילנו. זה מזלה הרע של עירנו – מפצירה דודתי חנה־לאה בניגון שזור וארוג מ“איכה” ו“אתה אחד” גם יחד, שנתלטש בפיה למין ניגון מושלם, ששום איש מבני עירנו לא יכול היה להשתוות לה בתכלית שלימותו. זה גורלה של עירנו, שאין אצלה אף צמח אחד, העושה קמח טוב, אין לה בן־חמד משלה, שלא הקדיח את תבשילו ואין לה כלי־יקר משלה, שלא נעשה כלי ריק או שבר־כלי. וזה שאומרים: רענן, בריא ומשוגע.

לאחר שנודע לי פירוש התואר המשולש הזה בתפאורה של עובדות מהממות שכאלו ולאחר שאמי הוסיפה אף היא נופך של רוגזה חובבנית, שנאמרה בנוסח של הספד, כדרך שמספידים את המת, לאמר: עירנו רעת המזל, שיש בה אדם יקר כזה, חכם כזה, נבון כזה, גומל טובות שכזה. אך מה מועיל? נכנסה רוח־פרצים בראשו וחלחלה פגעה בו. ח־ל־ח־ל־ה. משל לא־טובים רודפים אחריו ומונים לו כל צעד שלו.

לאחר כל זאת לא רצתי חיש מהר אל חברי הקטנים להסיר גם לפניהם את הלוט מעל התעלומה, שהדריכה ימים רבים את מנוחת כולנו. לא. בפירוש לא. ולא בשגגה, אלא בכוונת מכוון לא עשיתי זאת. לא רציתי לשתפם בפירור זה שגונב אלי, שהיה חלקי מתוך עמל רב, מתוך הרבה הטיות־אוזן והגנבים. לא, אמרתי בהחזקת יוהרה לעצמי, זה שלי. זה שייך לי. רק לי. ובכך נדחקתי אני, אני לבדי, למחיצת הגדולים והעליתי לי חשיבות. חיים דוד מפחד – ואני יודע. יש בו חלחלה – ואני באתי בסוד הזה.

נתמלאתי רחשי אהבה לחיים דוד, שבזכותו עשיתי קפיצה לתוך עולם המבוגרים, האפוף ענני מסתורין, והריני בענין זה כאחד מהם. ככה אנו צומחים, ככה אנו גדלים ומבגירים, אנו הזאטוטים: בהטיית אוזן בהיחבא אל שיחות גדולים, אנו חוטפים מפיהם רמזים ועולים או יורדים פלאים.

לא ירדתי, אלא עליתי פלאים בעיני לאחר אותו מאורע, שרמזי תעלומתו של חיים דוד גונבו אלי. נתמלאתי עזות שבבגרות ופלשתי לי באחד הימים בראש נטוי וברגל גאוה לתוך הקרפיף, שכל כך הרבה פעמים גזרו עלי המבוגרים גירוש משם. לא עוד כמתגנב ובלב נוקף באתי עתה, כי אם בקומה זקופה ובתכלית הבטחון בזכותי להיות גם כן אוזן קשבת לשיח הסואן, המנסר בקרפיף הקרשים. וראה פלא, הואיל והעזתי פני לא נמצא מי גוער בי, קל וחומר לא הושטה יד לטלטלני ולהשליכני החוצה, כנהוג. אפילו חיים ברוך הדוור, ראש לקהל שומעי הסיפורים, צבטן מומחה, היורד ללחי כל ילד ולכל קיבורת, לא פגע בי הפעם אף כדי צביטה קלה.

אותה שעה למדתי כלל גדול: אימתי נער מגיע לכלל מבוגר ונמצא ראוי להתערב עם הגדולים? משהוא גופו נעשה בטוח בזכותו לבוא בקהל הגדולים. אין התבגרות אלא בטחון בבגרות עצמו. וכל המעיז להיות גדול הריהו בחזקת כך. טרם מלאו לי שנים אחת עשרה, אבל אני עמדתי בטוח ותקיף כאחד מן החבורה, ולא עוד גנבתי רמז שיחה אגב הטיית־אוזן, אלא עשיתי שתי אזני כאפרכסות.

שיחקה לי השעה ונסתפחתי אל חבורת השומעים בדיוק באותו רגע, שחיים דוד פתח בסיפור־מעשה חדש. הייתי לא רק דרוך־אזניים, אף דרוך מבטים. לא גרעתי עין אף לרגע, כשם שלא הסחתי אוזן, מחיים דוד המספר. כי הוא דבר לא רק בניב שפתיים. אף לארשת־פניו, לכל תנועה והעויה שלו, היתה שפה ברורה. וכדאי היה להסתכל ברצי מבעיו, בחילופי חיוכיו האצים ושבים, בצורותיו המרובות הנחתכות במהירות הבזק.

אך הנה סיפור המעשה עצמו. כבר גונב אלי רז זה מפי דודתי חנה־לאה, שחיים דוד נתון ביחסים מתוחים עם עולם השדים. שזהו, כנראה, הטעם והנימוק, שאין הוא יוצא מפתח ביתו ביום, גזירה שמא יפגעו בו שדים לאור היום. ואילו באישון לילה, בתוך חשכות גדולה, כשאין נפש חיה בחוץ, אותה שעה דווקא פעמים משוטט הוא בחוצות העיר. וראה פלא, נושא הסיפור הזה היו הם, הלא־טובים, הם עצמם, המזיקים הללו. וכשמדברים על שדים יש לעולם להבדיל בין שני סוגים, טובים ורעים. אף דבר זה למדתי בו במעמד.

לנו ילדי “החדר” לא היה קהל ברואים זה בגדר יצורים שלא מעלמא הדין. אדרבא, הלא־טובים התהלכו כמעט בינינו, היו בני־בית, בני־דיר, בני־רפת בני בית־כנסת, ממש מפתנו אכלו ומימינו שתו. אף על פי כן, בלהטי קסמי הסיפור של חיים דוד, נולד לעיני מין שד שלא שערתיו כלל. השדים של רבי אלתר, למשל, היו עזים ומחוצפי־פנים, טרחנים, צייקנים, ליצנים, ברואים תפלצתיים, בני־שחץ, דרכם לילך ולהזיק. מה שייך? שונאי־אדם.

אם כמה נבדלו מאלה לטובה, ללבביות, למאור־פנים, לאהבת הבריות ולכמה וכמה מעלות נאות אחרות השדים שנולדו בהבל פיו של חיים דוד המפליא לספר. אין לכחד, אף השדים של חיים־דוד בעלי־קרנים הם, רגליהם דקות, אומנים מומחים לעשות “חוזק” ולחבל כל מיני מעשי־משובה, שיש בהם חוכא ואיטלולא. לצים הם, לצים לעולם. אבל אין חיים־דוד גורס כלל, שחברה לצים הם אנשי־בליעל ומזיקים לתיאבון. אדרבה. יש מהם שהם בפירוש שוחרי־טוב ומלמדים להועיל, ומה שקוראים אותם בשם לא־טובים אינו אלא לשון סגי־נהור, משום שעל פי האמת הם טובים. הם לרוב נחמדים ואהובים, אם כי לעולם אינם ברורים. ראש תאוותם ללבוש מסכות על פניהם, ואדיר חפצו של כל אחד להידמות בצורתו, אף בהילוכו ובקולו, לבר־נש. וזה משום שהם אוהבי־אדם וכל אחד מהם רוצה להיות אדם. נפשו יוצאת להיות אדם. את כל אשר לו יתן בעד שעה אחת של קורת־רוח להיות נחזה בצורת אדם. משום כך הם לפעמים מפחידים את האדם. מתנפלים עליו כביכול וחונקים אותו. רוצים לחבקו ולנשקו, ונמצאים חונקים. שובבים הם. חברה לבנה. קלי־דעת, קלי־רגל, קלי־תמורה. התעתועים והתעלולים וההילולים גורמים להם תענוג מחיה־נפש. גנבנים שכאלה, גונבי־דעת ומאחזי־עינים הם. וכל הכרכורים שהם מכרכרים מסביב לאדם הם רק בשביל להתקרב אליו ולהתחבר עמו ולקבל ממנו יניקה כל־שהיא.

הנה זהו שד. כזהו שד, בצלמו ובדמותו– אומר חיים־דוד וחותך פרצוף שד במין אמנות של חקוי, שקהל הצופים מתחלחל למראהו ותוך כדי כך גועה בצחוק. ויש רגע כהרף־עין שאתה רואה בחוש, שקהל הצופים והשומעים חש מעין גילה ברעדה ואינו יודע אם להרתיע מבטים בסלידה או לנעוץ מבט בפרצופים המשונים המתחלפים מפעם לפעם, לבלי לאבד אף ניע או זיע, שום קו וקמט.

בין כך וכך נשמעים צלצלי־התפעלות: אוי, אני חש בצלעותי מצחוק. כלום אנו חסרים תיאטרון? שם, בכרכים, אומרים, יש במת־משחק, ויצורי־אדם, מלובשים בצורה שאינה שלהם, עולים עליה לבדח את הקהל. ואנו אין לנו צורך במומוסים שכירים. יש לנו משלנו תכשיט כזה, חותך העויות. להתפלץ אפשר מצחוק. וזה שאמרו, לוחש אחד לאוזן שכנו, וזה דווקא חיים־ברוך הדוור הלוחש, וזה שאמרו: רענן. בריא ומשוגע!

דברנו על ריבוי הפרצופים של חיים־דוד – ומה נגיד על רבוי הקולות שבפיו? לא מגברים נגבה עדות על חין רון קולו של חיים־דוד. גברים אינם חשים ומרגישים בכל כגון זה. אבל אמי, דודתי, סבתי, אסתר, רוב שכנות, כשהן באות בצל קורתנו ולתוך גלגל החוזר של שיחתן נופל שמו של חיים־דוד, קושרות קילוסים לקול זה. לא קול, אלא כנור יש לו בפה. לא כנור אלא פסנתר, חליל, מפוחית, חזן ומקהלה של משוררים יושבים בתוך גרונו. וזה רק חלק קטן משבחי־שבחים שנשים חכמניות קושרות לקולו. אבל כעת אני היודע ועד, שכל השבחים ההם רק בבואה קלושה הם מצלצלי קולו כפי שהם בממש. אין צריך לומר שכנורות ופסנתרין וחלילים וכל מיני כלי־זמר אחרים מנגנים בקולו של חיים־דוד. אלא שאומן מומחה הוא לחצוב מתוך גרונו גם קולותיהם של כל מיני בעלי־חיים, ככל הדרוש לו לרגל סיפור המעשה. רצונו הוא צוהל כסוס, גועה כשור, מהמה כפרה, נובח ככלב, מיליל כחתול, מסלסל טרי־לה־לים כצפור. וזה שאמר חיים־ברוך הדוור לו בפניו, בנוח עליו רוח ההתפעלות מאומנותו של חיים־דוד: יש לך, אחא, קול־כל־בו. מסתבר שיש לחיים־דוד גם קול באשה, קול בתינוק, קול בישיש גנחן. הקיצור, בקול מכל קול.

ומן הראוי להרצות לפניכם קצת ראשי־פרקים מסיפור המעשה, כפי שאני היום שולח את חכת זכרוני מעבר לכמה עשרות שנים, לצוד אותם מפיו של אותו חכם לסיפור־מעשיות. ואתם אל תשתאו ואל תרגזו, שבסיפור מעורבים גם שדים. בני־אדם הרי בני־אדם הם להם, ומה יש כאן לספר? אנו ממששים אותם והם אותנו. ואילו את השדים אין אנו ממששים, אלא מגששים אליהם. מתוכנו אנו יוצאים לגשש אליהם. ויש כאן מקום להמצאות נפלאות, מה שאין כן לגבי בני־אדם שאין מה להמציא.

ובכן, מעשה באדם שהיה נוסע בליל־חורף בעגלה־מזחלה בשלג. היה לילה. היה שלג. היתה סופת שלגים. כשחיים־דוד מבטא לילה יורד לילה על העולם, ומתהווה חושך בעינים וכשהוא אומר לילה קר, מיד צינה פוגעת בך והרגשת־צמרמורת עוברת את בשרך. ומתחילה כלל לא היתה סופה אלא היה שלג לבן למטה וירח יהל במרומים. ואיזה ירח! מנורה בת אלפי־קנים תלה האל במרום להאיר לארץ ולדרים עליה. ירח מול שלג. נצנצה גדולה במלוא היקום, בארץ ובשמים.

אך פתאום לפתע פרצה סופת־שלגים, הנותנת קולה בשריקות מחרישות אזנים. ואילו שריקות! כל שריקה ושריקה משמשת בכמה קולות, וכל קול בכמה בנות־קול. שוורים בעצם שחיטתם געו מתוך גרונה של הסופה, אלף כלבים בבת־אחת נבחו מתוכה, ואף חתולים מייללים נתנו חלקם, אריות שאגו. כל החיות והעופות פצחו בקול, וכלל הקולות האלה נוצרים, מעשה־כשפים, בהבל־פיו של חיים דוד. וכשם שהוא מנגן קולות, כך הוא משחק מראות, יוצר אור ובורא חושך, משיב רוח, אומר לסופה ותהי, מצמיח לו זוג קרנים מראשו והריהו שד, מעביר פרצוף־אדם ומעלה כלב.

חוששני שאני מבלבל בסיפור המעשה ואיני שומר על מוקדם ומאוחר. וזה משום שאיני יכול להדביק את חיים־דוד במירוץ סיפורו. הוא איש מהיר בדיבורו. אומרים עליו שהיא עלול לשפוך מתוך פיו מלים ברגע כמימרא בשיעור עצום כזה, שאין אוזן בר־נש מסוגלת לקלוט, אם כי אינו מבליע אף מלה, אף הברה אחת. נמצא שאף בשעת שמיעת סיפורו הייתי מורדף מאד אחריו ומפגר מפעם לפעם, שומע את המלה המבוטאת בזה הרגע ומסיים את קליטתן של כמה מלים קודמות, שלא אמצתין לי עדיין; רץ עמו יחד לפנים וניסוג בו בזמן לאחור, חי חיים כפולים במתקדם ובניסוג, בבא ובלמפרע, חיים מואצים, גדושים, מודפקים. לא היתה זו מלאכה קלה להקשיב לסיפור המעשה של חיים־דוד מתוך התאמת עצמו עם קצב המספר. הנשימה נעצרת. הלב דופק בחזקה. ואולי משום כך נעצר כעת זכרוני ואין המאורעות דופקים כסדרם.

אולם הלילה הוא לילה, והירח והשלג והסופה ועגלת־מזחלה היה היו באמת. וקר היה. קרירה עצומה. רבונו של עולם השליך ממרומים את קרחו לא כפתים, אלא תלי־תלים. לא כך היה המעשה אלא כך. אותו לילה כינס הקדוש ברוך הוא את כל מלאכיו הקרים וציווה עליהם: חברה, מהרו ובנו לי תנור של קור גבוה כגובה עולמי. תנור שזורקים לתוכו עצים הבוערים באש של קור. מבינים אתם? יודעים מלאכי־מרום לעשות חתיכת־מלאכה שכזו. אין לכם יצור קר ומקפיא את העצמות כמלאך קר. אך מה אני אמרתי, שהמלאכים סוחבים עצים? לא. אין מלאכים סוחבים ואף אין הם חוטבים עצים להסיק בהם תנור של קור. מלאכים מפהקים. וזה הכל. מלאך עושה פיהוק אחד ומיד נבנה ממנו תנור צונן, שיכול להצנין אלפי גופים ונשמות. מלאך שני מפריח שיעול קטן ומיד צומח הר של צינה. מלאך שלישי נשען בתנור בקצה כנפו ונשמע קול שפשוף, שממנו צומח גיהנום של צנים ופחים. רביעי משמיע נפיחה קלה ומיד מתבשלת ממנה קלחת של קרח שגדלה כחצי כדור הארץ. מלאך אחד מסוגל לשפות לנו קדירה של קרירה, שתרחפנה כל העצמות.

אך בלילה ההוא יצאו דחופים, על פי צו הרבונו של עולם, כמה מלאכים בבת־אחת, וכולם מלאכים טובים, לבנים, זכי־כנפים, טהורי־עינים, יראים וכשרים, סחוטים ומסוגפים, שאין בהם אף ניצוץ חם, אף טיפה של יצר הרע חס ושלום. שהיצר הרע יש לו, כידוע, קצת חמימות. לא, לא, מלאכים כשרים, קרים ככפור.

היה זה לילה קר שבקרים. על לילות שכאלה נאמר הכתוב אשרי יושבי ביתך. בלילות כאלה אשרי בני־אדם, היושבים להם מעדנות בבתיהם, יושבים ליד התנור החם, שולחנם ערוך ועקרת הבית מגישה להם תבשילים חמים מעלים הבל רך, משיי כזה, מסולסל, דרך משל, תפוחי אדמה מבושלים בתוך הסגינים, ודווקא בצלחת גדולה, שיש בה מכילתא הגונה. ותוספת־נחת בלילה כזה מן השתילים שלך, הזאטוטים הללו, העוטרים את השולחן ועוסקים במעשי־קונדס שלהם, זה בכה וזה בכה, ואתה, ראש המשפחה, יש לך אותה שעה ענין אחד בלבד, והוא להסיר את הסגינים מעל תפוחי האדמה החמים: נוטל תפוח־אדמה אחד וקולף אותו לאט ובנחת; לוקח משנהו, ושוב עושה את המלאכה קצת בעצלתים ובניחותה דווקא. וכי מה הבהלה? אין למהר. חזקה על תפוח־אדמה, שאינו בעל־כנף. לא יברח. זה הכלל: אכלן כדבעי אינו איש בהול ומהיר במלאכתו. יש לו פנאי. לאחר שקולפים מעל תפוח האדמה את הבגד, כלום חוטפים ואוכלים אותו? ולא היא. תחילה אתה זן עינך בלובן שבו. מסתכל בו להנאתך. טועם אותו במחשבה תחילה. וכבר אמרו אכלנים מומחים: ראשית חכמה באכילה להשביע את העינים תחילה.

מוצאים אתם, ילדים, קושר חיים־דוד כנוי של חיבה לראש שומעיו, שכך דרכו, שככל שהוא מפליג בשיחה כן מתחמם לבו ונפשו מתרגשת, ומתוך רוב חימום וריגושים משתזרים לתוך דיבורו כל מיני כנויים של חיבה וליבוב, הנמתחים כנימי־מתיקה בינו לבין השומעים. כן, ילדים, מוצאים אתם תפוח־אדמה, שיש בו עתים טעם של תפוח־עץ, שזיף או אגס, אבטיח או דובדבן. זה כוחו של תפוח־אדמה, שיש בו כל הטעמים, אחי היקרים, כל הטעמים. צריך רק לדעת כיצד לאכול אותו. אכילה צריכה כוונה, אחי ורעי.

הגיעו עצמכם, צאן קדשים שלי, שבאותה שעה עצמה, שכל אחד מכם, בעל בעמיו ושורר בביתו, סועד את לבו בכל המטעמים הטובים, וחם לו, חם לו בצל קורתו, אותה שעה עצמה, והיא שעה של ליל־חורף, אי־שם, בדרכים המשולגות, תועה, סועה ובכרכורים מכרכרת עגלת־מזחלה, מקפצת מסתחררת, גולה וסורה, עניה לא רוחמה, כדוגית קטנה בלב ים זועף. ובה, בדוגית, יושב יהודי והמושכות בידו והסוסים עתים זוחלים ועתים דוהרים כמשתוללים והענבלים שבצואריהם מקרקשים דין־דין־דין. והאזנים עודן שומעות בתוך יללת הסופה את הדין־דין־דין, אך הסופה גוברת בשוועת יללתה, עד שאין האזנים שומעות עוד את צלצלי הענבלים, אלא שהעינים עדיין צופות ומביטות לתוך הלובן המסנוור. אך מה לובן? שוב אין זה לובן. אלא מין זיו חוורוור־אדמדם־שחרחר, עד שמרוב שחרחורת נעשה הכל מעין סחרחורת. כל כך לבן עד שהוא שחור וכל כך אור גדול, שהוא חושך לעינים. ענן עולה מן השלג וקושר חופה של ערפל על הכל. מה אומר ומה אגיד לכם, רחימאי? אור שפוך בכל. אך זה אור המחשיך בעינים. חשרה של חשכות. העינים מביטות ואינן רואות בתוך האור החזק אלא וימש חושך. הענבלים מקרקשים והסופה משרקרקת והמזחלה היא מדהרה מקפצת כמשוגעה, קפיץ־קפיץ ודיש־דיש, ועושה הקפות לאין שיעור בו במקום.

מה אספר לכם, רחימאי? חיל ורעדה יאחזנו את היהודי. פחדים ומוראים גדולים. צמרמורת וחידודים, שפודין ננעצים, זלעפות בלב. המוח בקדקוד כאילו גמע חבית של יין. הראש חג ונע. הנפש בכף. העולם נשתגע. והמלאכים הקרים אינם שובתים ממלאכתם אף לרגע, ומוזגים לתוך הלב ולתוך הנשמה מנות גדושות של מרק צונן ומקפיא. יושב לו היהודי בתוך עגלה־מזחלה נים ולא נים. כולו בגוף ובנפש מעוטף גלידי־קרח ועשן קור יוצא לו מתוך נשמתו לתוך מוחו הקופא מצינה. ישן הוא או חולם? האם הוא חי או נע ונד בעולם התוהו? וכלל אינו זוכר מהיכן להיכן הוא נוסע, מי הוא ומה שמו. ונצנץ לו פקפוק שמא חס ושלום אינו יהודי. יודע הוא שיש עולם, ויש שלג ויש מסתמא הוא, אך אין ודאי לו, שקיימים עוד ברואים. מדמה הוא שעוד אחת מעט ויגוע כל היקום. אף הוא גווע, נפשו יוצאת. אלא שהוא מסתמא עוד חי משום שהקור דוקר, מלפף את הגויה, חודר לנשמה.

קר אחי ורעי, קר, ב־ר, קר. כל כך קר לו עד שחום משתפך בכל עצמותיו, חום צורב, מין קור שהוא אש. ק־ר, ק־ר, ב־ר, ק־ר. ועדיין מהבהבת תקוה בנשמה. מצפה היהודי לנס מן השמים, למלאך הגואל. אך כל המלאכים נהיו בלילה ההוא למחבלים. דומה, לא רק המלאכים הקרים ערכו את גיהנום הקור. אף המלאכים החמים שינו ממנהגם לבעבור ירעו וישחיתו. כולם יחד אצים־רצים, דחופים ומבוהלים להביא קערות־קרח. מה קערות? דליים. חביות. גתיות. מרחצאות מלאים צוננים, כל המלאכים נעשו רוחות, סופות־זלעפות. מלאך אחד מושכו לכאן, בא רעהו ומטלטלו טלטלה לכאן. זה שנאמר: מלאכים ידודון־ידודון.

והיהודי נשמתו פורחת מתוכו פעמים לאין־ספור, יצורי־גיוו קופאים: אבריו נושרים חיים; עצמותיו מתפקקות, חותכים נתחים מבשרו. מנערים אותו בתוך כברה, ואגב הניעור הזה עולה בזכרונו בבהירות מהמהמת שהוא יהודי ושמו כך ויש לו אשה ששמה כך ושמות ילדיו. אך מה בצע בזכרון־בן־חלוף? הוא בתוך הסחרחורת מאבד כל דבר וענין תוך כדי שהוא מוצאו, מאבד אשתו, ילדיו, עולם ומלואו ואף את נפשו. אהה, הוא מאבד בזכרונו כל מה שהיה חקוק שם מתלמודו ומגירסא דינקותא: פרשיות חומש עם רש“י, מאמרי חז”ל, פרקי תהלים, הכל. הכל. אפילו בראשית ברא, הכל נמוג כמו בתוך חלום. תנומה מתוקה אופפת אותו. הוא חש ממש יציאת נשמה, אך הוא עודנו חולם. מסתכל כבמחזה ורואה מלאכים עולים ויורדים בו, כנפים למלאכים, והכנפים הן ידים. הידים הן זרועות ארוכות והזרועות חבלים הקושרים אותו ונחתכים לבשרו והוא חש טעם של חיבוט הקבר.

אלא שעדיין לבו נוקפו ומוחו חובטו ונפשו מצעקת: יהודי אתה. כלום זוכר אתה צורת אלף־בית? רוצה הוא להיזכר ואינו יכול. וקשים לו ענויים אלה של יגיעת המוח להיזכר צורת אלף־בית מכל היסורים שנתנסה בהם בזה הלילה מידי המלאכים הקרים. וכל כך דואג הוא ומצטער על כך, שהוא, יהודי, אינו זוכר צורת אלף־בית, שלבו עוד מעט ויתפלץ. מגודל הצער והכאבים פרצה שוועה נואשה מפיו: ש־ד־י. הושענה־נא! והגיעו עצמכם, ידידי הנאמנים, שאגתו־תפילתו לא יצאה לריק. פתאום לפתע צמח בו במקום יצור משונה בעל־קרנים, גוף ארוך־ארוך ורגליו דקות ובידיו מצלתים, הנותנים קול כענבלים, אלא שזה קול דק לאין ערוך משל הענבלים. שזה קול, שיש לו בקצתו מין צפצוף. והקול הוא מתוק־מתוק. כזה. וכאן חיים־דוד נותן מפיו קול רווי מתיקות, השקויה עצבות אין לשער. עצבות שיש בה טיפה של נחמה, מין חיות מפליאה, עצבות שבניגון. וזה ניגון כולו נשמה. זמר ללא כלי, צליל ללא מיתר, רטט נושא עצמו. עוד הסופה גועשת בשריקת־אימים, אך זה הצפצוף הניגוני הדק מן הדק גובר והולך ומבולל לתוכו את כל השאגות.

ועד שקול הניגון הנעים והמתוק של זה היצור בעל הקרנים, שיש לו גם זנב מאחוריו, מחולל את עלילותיו לשפוך את כוחו על כל הגויעה המשתוללת ביקום ולהשליט סדר בתוהו ובוהו, לקומם את ההריסות שבכל הבריאה, מתכן גם קלסתר־פניו של חיים דוד את כלל עלילותיו לשמש במת־חזיון למשחק האימים והחרדות של הלילה ההוא. פניו של חיים־דוד נעשות כמעיין הנובע. הן בוכות; הן שוחקות; הן מתחננות; הן תובעות דין, חסד, רחמים; הן משוועות הושענה; בתוכן מתהווה ישימון הלילה; מתוכן צומחות סופות, לובן בו, סנוורים בו. חורבן־עולמים משתולל בהן ואיילת השחר של התקוה הטובה מפציעה מתוכן. כל צבעי הקשת בענן משתקפים בקרבן. היקום מחה לא ימחה. החיים לא ימותו. ויהודי לא יגווע. ברית־עולם בין אלהים לעולמו ובריותיו. כן. היהודי לא יגווע. כל זמן שהוא זוכר אלף־בית ומשתוקק לאלף־בית. הסתכלו נא בחליפות המראות בפניו של חיים־דוד ותדעו, תבינו, תרגישו, תנחשו בכל חוש החיים שבכם, שהיהודי לא יגווע בתוך הסחרחורת. הוא יפלס לו את דרכו וישוב אל ביתו, אל עקרת ביתו ואל ילדיו היושבים אל השולחן ומצפים לבואו.

הענבלים, הענבלים, הענבלים, שוב הם נותנים קול ענות חיים־שמחה־שלום־בית. הענבלים שבפעמונים מבשרים קול שמחה, קול בית חם, קול אשה טובה, קול ילדים שמחים וצוהלים, הענבלים גוברים בקולם על הסופה, בולעים לתוכם את צלצלי השגעון של הסופה. ומי מנצח על רינוני הענבלים? אותו שד בעל קרנים, שיש לו רגלים דקות וזנב מאחוריו. המלאכים לא הושיעו. המלאכים הלבנים זכי הכנפים, לא רחמו על יהודי אובד ותועה־דרך. המלאכים הרי שפתו על האש הקרה את דיסת הקרח. הם ראשי המבשלים. אך זה השד הוא שבקע במטאטא את הנחשולים של ים הקרח ועקר את ענני הלובן המסנוורים. הנה הוא רוכב, מרקד, על מטאטא שחור, העושה קרעים־קרעים ביריעות הלובן. אף בקרניו ובזנבו יכה את הלובן, יבקע, יתלוש נתחים מן הלובן. יקח את המטאטא ויפזר בו פסגות־שלגים, כבגרזן יקצץ בו. את המות הלבן ישבר, ימגר.

צופה היהודי במחול המטאטא ועיניו נפקחות לרווחה; אף עיני הסוסים צופות בקרב הענן, ההולך לפניהם. לא עמוד־אש, עמוד־אור, מוציא מן המדבר, כי אם עמוד־חושך, עמוד־שחור. והיהודי תופס שוב בחזקה את המושכות ומאיץ בסוסים להסיעם קדימה. וראה פלא, מעתה לא ארכה לו עוד הדרך. משום שגם תחילה היתה העגלה־מזחלה דוהרת ועושה הקפות־הקפות בו במקום, שלא היה מרוחק מתחום עירו אלא כדי מהלך פרסאות מעטות. בא היהודי בו בלילה לעירו, נכנס לביתו ואומר לזוגתו שתחיה, היושבת מאוחר בלילה ומצפה לשובו בכליון־עינים: ערבא טבא, רעיתי. ברוך השם שהביאני לבית בשלום. סופת־זלעפות תפסתני, אך הוא יתברך שלח אלי מלאכו הטוב להוליכני ולהביאני בשלום אל ביתי. לא ידע, או עשה עצמו לא יודע, אותו תמים, מי היה זה היצור שחלצו מן הצרה והעביר במטאטא־השמד את ערימות השלגים בדרכו ואמר לרוח העז ומחוצף־פנים: הרף!

המעשה נגמר בכי טוב. אבל סיפור המעשה בפי חיים־דוד עורר כנגדו ריטון של רוגז. שלום־מרדכי, איש גוץ ורתחן, שמציאותו לא היתה מורגשת כמעט כל הזמן, מחמת קוטן דמותו, בתוך קהל השומעים הצפוף, הוא ראשון זרק כנגד המספר את הריטון:

– אי, חיים־דוד, חילול השם. דיבורים כאלה בפי יהודי. לא המלאך הטוב, אלא השד, הוא פודה ומציל. לא נשמע כזאת. אוי לאזנים שכך שומעות.

לפי מידת הרוגזה אפשר היה לשער שאותו רטנן ראשי ישא מיד את רגליו וימלט ממעמד־לצים זה. ולא הוא. עומד שלום־מרדכי ברתיחתו כמיחם זה ומעלה אדים של חרון־אף, אבל אדים בלבד. אין הוא מש ממקומו. הוא עומד ומצפה. כמדומה, להמשך של שיחה נאה בפי חיים־דוד. ולפי שחיים־דוד לא הראה כל אות של התרשמות מריטונו של זה, אלא אדרבה עורך תוך כדי כך מעין הפטרה לפרשת השד, שהוא אומרה בתנועות הגו; ובהעויות הפנים, בחיוכים ובצחוקים ובגעיות משונות מבוללות קולות רבים. שיגר לפתע שלום־מרדכי את כל אדי חרון האף שלו כנגדי והטיח אלי:

– ואתה, זאטוט, מה לך כאן, תוקע עצמך בין הגדולים להאזין לשיחתם? כלך לך. החוצה!

קבלה היא בידינו, הזאטוטים, מפי בני עירנו, שרתחנותו של שלום־מרדכי אין בה ממש, כמוה כשריקה נבובה. מיחם! מה שייך? הוא מרתח ומבעבע ורוטן ושריפה לא תצא חס ושלום ממנו, הואיל והוא כל כך בוער ולוהט עד שהכל נשרף בתוכו פנימה ואף האש שלו עולה באש וזה מחמת שיש בו אש כל כך בשפע, שאין השכל תופס כלל היכן כאן בגוף הצנום הזה מקום לשלהבת אדירה כזו להשתכן בו. אין זאת אלא, אומרים הדעתנים שבבני־עירנו, שכל הגוף הצנום הזה אינו כלל בחזקת מחבת, אלא כולו אש, ונמצא שרוחו הלוהטת היא מעין אש בתוך אש, ללא כל מחבת, שהיא שורפת את עצמה. ומפני אש השורפת עצמה אין כל פחד.

ובכן, אף על פי שקבלה זו בידינו ואין מוראו של שלום־מרדכי עלינו, אנוס הייתי לישא את רגלי ולעקור מן המקום הזה, שהנפש נתאוותה כל כך לעמוד בו עמידה שאין לה שיעור, להתענג על מראה־עינים ומשמע־אזנים. ולא רתחנותו של שלום־מרדכי הגלתני מבמת־ישחק זו, שנגלתה אלי גלוי־ראשון, ראשון ראשון חביב, בעיר מולדתי. אלא דווקא מתיקות החוכה של חיים ברוך הדוור, שהשרתה את אורה עלי לפתע, וכל השראה מעין זו היתה מלווה צביטה דקה ומעודדת, קלת־תנופה ורבת־תנועה, אצילית כזאת. ואכן, זה שמה. צביטה בת־אצילים, וזו היא בעצם אחת שהיא שתים, שכן באיזה אופן פלאי, מעשה־כשפים ממש, היא מחוללת את פעולתה בבת־אחת ובה בשניה ממש, גם בלחי וגם בקיבורת או במקום שהוא הצד שכנגד של פרצוף הפנים. אומנות דקה שכזו, אף הוא, חיים ברוך, היה אומן מומחה בעל־שפע. כל צביטה שלו, בדומה לכל מכה במצרים, היתה בת כמה וכמה צביטות. ומשום שהיה בן־עירנו נגזר אף עליו להתייסר בשפע המקולל. שכן לעולם לא נתכוון כלל מעיקרו לפעולה מבורכה כזו, מרחיקה־לכת כל כך. מלכתחילה לא ביקש אלא להחליק, ללטף, לשרוט שרטת קלה שבקלות… ואילו בדיעבד יצאה צביטה הפוגעת עד החומש, הנוקבת ויורדת לחדרי בטן, המזעזעת את כל מוסדי הגויה. אין זאת אלא שצביטה שבדיעבד קשה לעולם מצביטה שמלכתחילה, וצביטה שהורתה ולידתה בלטיפה דווקא, בשרטת קלה, היא רבת־מכאובים.

ובאמת היה מעשה, שזאטוט אחד מבני־עירנו נעשתה לו חבלה מצביטה זו של חיים־ברוך ונפל למשכב והבהילו אליו את הרופא וחובש טיפל בו כמה ימים. הפצע זב דם ממש. דם ומוגלה. והיה השכל מחייב שחיים־ברוך יקבל עליו לאחר מעשה זה בנדר ובשבועה לבלי לנגוע בשום ילד, לבלי לצבוט אף כדי סיכה השורטת. ואולי באמת גדר או נדר לעצמו, אלא שלא קיים. לא יכול היה לקיים. מקצועו היה בכך. אהבתו לכך. ואין כובשים אהבה. חיים־ברוך אהב ילדים, אהב בלב ונפש. ואנו, ילדים, ידענו בו שהוא אוהב אותנו. ומשום כך, כיוון שראיתי במו עיני את הזריחה של החוכה שלו מפציעה כנגדי, עשיתי מיד חשבון מהיר, שכדאי לי להסתלק מכאן, בטרם ניחתה עלי צביטתו האצילית של חיים־ברוך. וכך עשיתי. תפסתי את המצב כברק מהיר ומילטתי נפשי מן קרפיף העצים.