פרק ראשון    🔗

ילדים, בדומה לאילנות, גדלים ברשות הרבים, משגשגים בפרהסיה וזוקפים ראשיהם כלפי מרומים. אך עיקר יניקתם מצנעה שברשות היחיד, מתוך החשאין של בית-אב, מסוד שיח בלחש, הנושרים כפירות בשלים משפתי-קרובים בחוג המשפחה הצר. לדיבורים בקול רם הם שמים אזניהם כאפרכסת, אך ללחישות יקשיבו ברגשת-נפש ובחרדת-לב.

בביתנו מבטאים את השם חיים דוד בלחישה ובחיפזון, משל אין זו מן המידה לייחד הרבה את הדיבור עליו. נסמך לו השם צביה, היוצא מפי הסבתא בחום וברחמים מחובק ומלוטף בנועם-קול. צביה, רעיתו של חיים דוד, דודנית לסבתה. אומרים עליה שהיא יפת תואר. סבתה אומרת: יפה כחמה. פעמים אומרת: כלבנה. ויש שאומרת: אף החמה מחווירה לעומתה. הכל קוראים לה צביה היפה, ואפילו היפה סתם. שמה נודע לתהלה גם בינינו הדרדקאות, החוטפים שברי-פסוקים ורמזי-מלים משיחות הגדולים ומגלגלים בהם הרבה בשנוי-צורה ובתוספת-נפכים. כל פעם שסבתה אומרת היפה, מתמלטת מפיה גניחה קלה או עמוקה. מכאן אני למד, שאין יופי אלא לאנחות.

זה כבר גונב אלי מתוך חליפת-מלים חטופה בין סבתא למרת רוסיה, המכונה רוסיה לבית טשרנה, שכנתנו הקרובה, שגניחה זו מקורה ברוע-מזלה של היפה, בגורלה שלא שפר עליה. מזל וגורל הן המלים המצויות ביותר בפי הגדולים בביתנו. על הרוב מזדווגות להן המלים רע ומר. מי שאין מזלו משחק לו רע לו ומי שלא זכה בגורל – מר לו מאד. אנו הזאטוטים איננו יודעים עדיין פירושן המדוייק של המלים הללו, אך חינן עלינו. חינן עלינו משום שמוראן עלינו. הננו הוגים להן אימה ודרך ארץ, כנהוג לגבי כל טמיר ונעלם. הענין אומר דרשני: מה משמע מזל משחק ומזל קודר? מפני מה הללו זוכים והללו מפסידים בגורל? סתום ביותר ענין המזל. עתים אומרים המבוגרים: פלוני השעה שיחקה לו. מוצא אותה, משמע, שעה שיש לה בת-שחוק ושעה שאין לה. ומה נשתנה שעה משעה? מכל מקום, ברור, שהיפה אינה בת-מזל וגורלה מר וקודר. היא נכנסה לחופה בשעה טרופה. איש לא אמר זאת מפורש, אך כמה מלים ורמזיהן נתלכדו ונצטרפו יחד לומר זאת. מכלל קטעי-שיחות מעורפלים נסתבר גם לי, הזאטוט, שצרות-צרורות של היפה באו לה מחיים דוד.

הדיבורים המקוטעים נאמרים בהנמכת-קול, בלחש בלחש, ברמזי-אלם. אך יש לחש הצועק יותר מן הדיבור. וראה פלא, הסבתה בריינה, שהכל משבחים חן-שיחה, אמי אומרת שהיא מונה מלים, אף היא, יש שאינה מקפידה כל הצורך במעמדי, אומרת כי צרה היא שעששיתה של היפה לא הודלקה כראוי, נצטמצמה שלהבתה, נקטמה פתילתה, לכן חשך עליה עולמה.

לא בכדי אנו הזאטוטים גדלים מיום ליום בקומה, בשכל, בכוח. בכל. דברים סתומים מלפנינו מאתמול נעשים מובנים לנו היום. ענין העששית, שפעמים אורה גדול ופעמים מועט או דועך כמעט לגמרי, היה תחילה לפני מדרש פליאה עד שהצלחתי להבינו כראוי. סבתי, המלמדתני להועיל ומחנכת אותי מן הקל אל הכבד ומן המרומז אל המפורש, הורתני בינה גם בו. כך הוא המעשה. כשם שיש עולם העליון, המכוון כנגד עולם התחתון, כך יש עולם מן הצד, ליד העולם, מעין פרוזדור-עולם. וכדרך שנכנסים ל“קלויז” שלנו בפרוזדור צר, כך כל הנולדים עוברים תחילה בפרוזדור עולם, בו ניצבות עששיות דולקות. עששית לאיש. העששית היא המזל. עששית זו דולקת באור בהיר וגדול, זו אורה קטן. זו אורה דל ועמום, זו אורה דעוך כמעט. כגוון אור העששית גוון המזל של האיש. אשרי מי שעששיתו מבהיקה את אורה. אף מזלו זורח בעולם הזה. אוי למי שאורה כחוש או דליל לגמרי. הוא דל בארץ, גווע מנוער, כל ימיו רעים. מסתבר שהיפה לא זכתה לעששית מבהיקה. לכן, אוי ואבוי לה. על כך נאנחת לעתים הסבתה בריינה.

אין צריך לומר, שפרשת העששית, מלכתחילה, לא למעני נתפרשה. אין מספרים עם הקטנים בדברים העומדים ברומו של עולם. מפורשות סותמים בפניהם, כל שכן הסתומות מעיקרם. אך הגדולים מסיחים ביניהם לבין עצמם. על כרחם מסיחים ומגלגלים בענינים רבים ושונים, בין גלויים בין נסתרים. כפי אשר אחזה לי אני, תאווה בלבם לבטא בלשונם מלים, שכלולים בהן דברים סתומים, כגון מזל, גורל, זיווג מן השמים. מה למעלה ומה למטה, סתרי-דברים שבין אדם למקום ושבין אדם לחברו. פעמים אומרים כלה, חתן, טבעת קידושין וכדומה מן הענינים הסתומים.

יש שהם מצווים עלינו להסתלק מן המקום, כדי שלא ניכנס לתוך מסתרי-שיחתם. אך אנו, הקטנים, אזנינו ארוכות, כשם שעינינו רחבות. הננו להוטים לשמוע הכל, להביט בכל, למשמש ולרחרח, שומעים כלאחר אוזן ורואים גם כשאיננו מביטים. פתחיה חברי ואני חשים, שיש לנו עינים חצופות ומביטות גם בערפנו, ובוודאי אנו מחכימים מיום ליום. אף בדברים שלא ראינו בעינינו ולא שמענו באזנינו ואיננו יודעים אפילו מנין אנו יודעים אותם. לכן, על כרחם של הגדולים הננו תוקעים את עצמנו לתוך עניניהם, מקשיבים לשיחותיהם, תופסים רמזי-מליהם. מתערבים בקהלם ונעשים כמעט בני אדם, אם כי לא גמורים, כמותם. כשהגדולים נועלים בפנינו את הדלת לתוך עולמם המבוגר, הרינו דופקים באגרופינו הקטנים על דלתם, עומדים מבחוץ ומציצים מן החרכים. קופצים דרך החלון, מתגנבים ונכנסים.

רוסיה שכנתנו, הבאה אצל סבתי כמה פעמים ביום, נכנסת לרגע קטן ועל רגל אחת, טרודה ומועסקה תמיד, באה רק להציץ, להגיד מלה, ליטול או להחזיר חפץ, לשאול מה השעה – לעולם השעה דחוקה לה. הזמן, אומרת היא, בורח ממנה. תועה היא בזמן ואינה יודעת אם השעה, עשר בבקר או אחת אחרי הצהרים, לפי שהשעות רצות כמטורפות ואינה יכולה לרדוף אחריהן ולהשיגן, לכן היא באה, על הרוב, לשאול מפי סבתה, היודעת לכוון תמיד את הזמן כדי רגע ממש, אפילו אינה מציצה בשעון הקיר המשוכבד – רב המשקלות. כן, רוסיה אומרת עלינו הפרחחים, כל פעם שאנו נדחקים למחיצת הגדולים, שהילדים הללו יש להם עינים גנבניות ואזנים שאבניות כדליים. יש להם, אומרת היא צפרנים שורטניות בתוך העינים. הם שורטים בצפרניהם את נשמות המבוגרים.

פעם אחת נעשיתי עד-שמיעה לשיחה מפורשת בין הסבתה לרוסיה על מרי-גורלה של היפה. תמה הייתי על המעשה, אך דעתי זחה עלי ביותר. לרגע לא קטן שעשעני הרעיון, כי מן הסתם כבר יצאתי מכלל דרדק והריני מתקרב למעלת בן-אדם, עד ששוב אין חוששים לדבר בפני על ענינים גדולים. כך הוא דרך העולם, קטן אתמול הוא גדול היום. אני אדם קטינא, ולפתע אהיה במעלת מבוגר. מיום ליום אני משתנה. אין יום שאינו מוסיף על עצמו כדי יום ובוודאי גם יותר מיום אחד. אותה שעה חשתי בבשרי ממש שמחת הגידול.

רוסיה אמרה אל סבתה, בתוך יתר הדברים: כן, שפה נאה לה, יעלת חן כצביה. תאמרי, בריינה, ששתינו לא ראינו צביה בעינינו, אך הבריות אומרים שהצביה היא יפה שבחיות.

השיבה סבתה: אינה דומה צביה לצביה. אף הצביה הכלולה בהדרה אינה במעלתה של היפה. אילו באתי לספר אף מקצה שבחה איני מספיקה. שום שבח ליופי אינו שקול כיופי עצמו. מה שכל לשבח יופי, שהוא לעילא מכל שבח? הריהי כולה זיו וזוהר. עד שירדה לעולמנו היתה מאירה בשמים, אך נגזר עליה לירד למטה ולהתהלך עלי אדמות, כדי שתהיינה עיניה רואות ונמקות בחשכת מזלה.

כדאית סבתה בריינה להודיע לאלתר מקצת טיבה. אמי, כלתה של סבתי, אומרת עליה, ששיחה נאה ושכלה טוב. עתים אומרת היא: מזג טוב. אילו היא גבר, הריהי מגדולי תלמידי החכמים, ששיחות חולין שלה צריכות לימוד. הכל יודעים שהיא בקיאה באותיות הזעירות. פסוקי-חומש, מאמרי חז“ל ומראי-מקומות מספרי-מוסר, שגורים בפיה. אך אני יודע ועד, שלעולם אין היא מוציאה מפיה מקרא מפורש או מימרה של חז”ל בלי נופך משלה, היינו, בלי איזה פירוש משלה. היא מדקדקת בפירושו של כל דבר, להטעימו ולהמתיקו, כמו בדבר עצמו. אהבתי לשמוע ממנה דבר של בדיחותה. אך לא אקדים את המאוחר. זה רק ראש דברי על ארחה ושיחה של סבתי.

הכל משבחים את מענה-לשונה, מבחר מליה, שכולן זכות, ברורות ומלאות חן. אמי אומרת, שסבתי מדברת כאילו היא שרויה תמיד בסוד חכמים ונבונים ולומדת אתם גמרא ותוספות. סבתה אוהבת לשון נאה, קל וחומר שהיא חולקת כבוד לנאה עצמו. כל שיחה שהיא פותחת בה עם אמי, עם שכנתנו רוסיה, עם כל אחר מבאי-ביתנו, ואפילו אתי, סובבת הולכת עד שמגיעה לפרשת היופי. סבתה סבורה, שיופי סתם אינו משמש כלום. אינו דומה יופי ליופי, יש יופי שהוא ככה, יש יופי בר-מעלה, ויש תכלית היופי. אין חידוש ביופי סתם, שהכל מהללים אותו, והכל לוטשים עליו עיניהם, ממשמשים אותו במבטיהם. אך יש יופי גנוז, שרבים הצופים בו אינם רואים אותו כמעט. ילדון, כשתגדל תבין זאת. יש יופי, שאין לו אח, יחיד גמור, מי ישוה וידמה לו.

זה היה גילוי-דעת ראשון, שסבתי סחה גלויות אתי על ענינים שבעולם כמו אל בר-הבנה. בו הביעה, לפי מה שנסתבר לי לאחר זמן, רעיון היסוד שלה: אין טוב אלא יקר המציאות, אין נאה אלא הבפני-עצמו. כלכל לא תוכל צוותא, כל שחל עליו לשון רבים, שיש דומה ומתואם לו.

רואה אני, כל פעם שבאים לדמות דבר לדבר, אפילו זה משל למה, סבתה מיד מנערת את כפיה ודוחה מעל פניה את המשל והדמיון. אין צריך לומר ששפתותיה הדקות מרטיטות ונצמדות ועיניה נעצמות, כאילו סוגרת על עצמה לבל תיכנס מחשבה זו ללבה. פעמים היא מטיחה בהעויה של רוגזה: אין זה כלל משל לנמשל. ובפירוש שמעתי פעם מפיה: שניים-שניים, למה דווקא שניים? רק לתיבת נח, בזמן המבול, נכנסו שניים שניים, אך האדם נברא יחידי על ידי מי שאמר והיה העולם. סבתה שלי היתה תקיפה באמונת הלבד לכל דבר וענין, תקיפה בדעתה דרך כלל.

אל תראוני קושר לתיאבון שבחים לסבתי, כדי להרים קרנה של שלשלת היוחסין שלנו. באמונה שלי, לא על מנת כך ישבתי אל השולחן, העומד על געש החיים, להתיימר בזכות אבות ואמהות, סבים וסבתות. אנו בני דור שאינו הולך לקברי-אבות ואינו להוט אחרי ירושה ומורשה. אם קיפחנו את מעשינו לא תגן זכותם עלינו, ואם דלונו מתגרת יד הזמן, מה יושיעונו בתי-אבותינו, אם נקטור להם תשבחות? הם, במרומים, יושבים בתוך מעגל הזוהר וניהנים מזיו השכינה, ואנו בשלנו חובקים אשפתות הנחיתות. אך האמת ניתנה להיאמר: הסבתה שלי היתה אשת חיל. דיבר כאן הכתוב בלשון כתוב אחר, שנאמר בו לא בחיל ולא בכוח כי אם ברוח. רוח טובה, רוח נדיבה ותרומיית, נמנע אני להגיד גדולה, היתה מפעמת סבתי הטובה, שגידלתני על ברכיה והשפיעה עלי אהבה ורחמים על שום יתמותי מאב, בנה רחימאה, שנתבקש לישיבה של מעלה באביב ימיו, וריחוקי מאמי, השרויה כל ימיה מחוץ לבית למכור מיני סידקית בחנותה ולנסוע לירידים כדי לפרנס אותנו.

אבי המנוח ואמי תבדל לחיים עזבוני וסבתי אספתני להיות לי תחת אב ואם, להאכילני, לרחצני, להלבישני וללמדני מוסר ודרך ארץ ולשוחח עמי בנעימים, אם כי על הרוב רק במרומז, אף באלם, במעין שתיקה נמלצה. יש שפיה שותק ועיניה מדברות כמתלהמות. זכורים לי רוך-מבטה, נועם מליה וחן-שתיקתה. תחת לשונה תמיד האהבה וחלב הרחמים. באמת אמרו: פיה מפיק מרגליות. שמעתי זאת לפני שהבינותי לשכל המלים ולאחר שהשכלתי להבין – כל פעם הסכימה דעתי לכך בלב ונפש.

אמי אומרת, שסבתי מדברת צחצחות, ודעתי כדעתה, אלא שאין פירושה של מלה זו מובן לי כראוי. ושוב אומרת אמי, שסבתי שואבת חכמה מבאר אבות-אבותינו. מה אומר ומה אדבר? אני מרגיש טעם גן עדן בשיחה, אם כי לא אלי היא נושאת על הרוב את דבריה, שכן אפילו כשאין אנשים בביתנו, היא משוחחת לפעמים עם עצמה בקול או בדממה דקה. וכשהיא דוברת לעצמה, אני מטה אוזן קשבת.

כבר אמרתי, שהיופי נזכר מפעם לפעם בשיחותיה. חש אני שהוא מעסיק הרבה את מחשבתה. אך בפירוש אמרה לי, כי יפה שתיקה ליופי. המהללו בקול רם מחללו. ושוב אמרה, שהעינים אוכלות את היופי, שורפות אותו. הוא נמוג כעשן בתוך הרעש ושובק חיים לכל חי בקרב המון-עם. היופי אוהב את הביחידות, מחפש לו מחבואים, ביישן וצנוע הוא, נפגע אף מן הקול. זיוותן הוא ובעל צורה, אך אנשי צורה איסטניסים הם, נפשם סולדת מכל מגע בחזקה. אין זוהר אלא טוהר. ולפי שהיא חרדה על הטוהר שבזוהר, היא נוהגת בחומר הדין בכל הבא לספר לפניה בשבחו של אדם או חפץ ואומר, שפלוני בעל צורה נאה ופלונית יפת תואר או יעלת חן, שחפץ זה הוא יפה, תאוה לעינים. עם כל דיבור של קילוסין, סבתה תחילה מאירה פניה כמקשיבה בצפיה לדבר-בשורה, אך חיש מהר מתפרש על פניה צל של קדרות ואכזבה. ולאחר שהיה של ישוב הדעת משרבבת יד ימינה, מנענעת אצבעותיה ומנערתן. יש שמסתכלת בקצות אצבעותיה, כנהוג בהבדלה של מוצאי השבת, משרבבת קמעה את שפתותיה, מנענעתן כצפור המנערת מעל מקורה אגלי מים קלילים, רוטנת בפינוקים: כן, כן. אך כלום המראה יפה? אין היפה יפה לפי המראה. יופי שבעין כמוהו כאין. אין היפה יש בעין. הוא רץ אורח, פולח כברק. עושה דרכו בסופה.

כיוון שסבתה מדמה את היופי לסופה, אני מבין את הסמוכין שבין שיחתה לצביה היפה, שקורותיה מתפרשות לפני מיום ליום בקטעי-דיבורים עמומים וברמזים סתומים. אין סתום וחתום, שאין ברק של בינה ממתיקו. הגניחה גם כן אומרת הרבה. וסתם גניחה היא תרומה למרי-גורלה של היפה. בדוק ומנוסה: הגניחה תוכה רצוף קינה על השפלת קרנה של היפה, שהגורל המר לה מאד. אור עששיתה מעומם.

לא קמה לי למורשה שפתה הזכה של סבתה, שפת-עם טהורה, שלא עלה עול קולמוס עליה ולא פגעו בה מזיקים הפרים ורבים ברקק-מלים של מחברים ציידי סיפורי-מעשיות; שפה תמימה שירדה וטבלה בנחלי דמעות של אמהות כשרות ועלתה ונסתפגה באש אהבת אבות קדושים; שפה שוקקת תום-רגשות ויגון-שמחות, שאין שואבים מתוך מעינה בדליים, כי אם בכוסיות של קידוש, שתינוקות שותים בהן יין בסדר של פסח; כל אומר תודה לבורא עולם על טובו וחסדו או אנקת לב על שכול וכשלון.

לכן, בבואי לספר ברבים הגיונות החכמה של סבתי ונועם מדברותיה על כל מקרי יום והויות העולם הקטן של עיירה נידחת לפנים בישראל, על צרות פרטיות ועל עסקי-שכנים וקרובי-משפחה ושידוכין, שמא אפגום בספירת הניגון, אשמיע קול ללא הדממה הדקה האופפת אותה. אספר על חיים שהיו ללא נשמתם החיה, אפרש דיבורים ללא רמזי-הדיהם, ללא קמטי החליפות והחן שנתקפלו לתוכם, ללא הגיונם ומאור אמונתם ובטחונם. כי צדיק באמונתו יחיה בשלות עולמים, ללא קדושה וטהרה – ומה צורך לעולם במלאכת מחשבת, שהיא רק שיחה נאה? פשיטא שאין בזו שלימות. אך תהא כפרתנו השאיפה הנכונה לכיבוד-אבות והרצון הנאמן לתת להם יד ושם בזכרוננו. אף מלאך הזכרונות דוחפנו להעלות ניצוצות מן העבר. ושוב אין אלה ניצוצות של מה שהיה, אלא רחשי היום הזה; לא זכרונות על ילדי החלוף, כי אם זכירות מן הנהיות בי בשעה הזאת. מסבתי למדתי מידה זו, לעשות כורך עבר והווה ולאכלם יחד כמצה ומרור, התמול שוכן כבוד בקרב היום וילדי התמול חיים וקיימים לעין, בבואות עם הגופים יוצאים במחולות המחניים. הכותב לא עוד מזכיר-נשכחות הנהו, כי אם מיופה כוח החיוני, מה שהיה הווה ולא יחדל. אין כלל היה היה, אלא הכל הנה-הנהו.

זכורני, סבתי בשלהי חייה מחקה לחלוטין את האז מסידורה ולא גרסה כלל את המלים לפנים או לשעבר. הימים ההם נעצרו ונהיו עתה ולא היה עוד כלום אלא הזמן הזה. דומה, הזמן טוחן בלי הרף חטי העבר לקמח של הווה חי. וו המהפך תקועה לה בתוך קדקדה המחולל נפלאות והזמן לא היה עוד במושגה גלגל החוזר, אלא ראי מלוטש, שכל הימים עשוים להשתקף ברגע הזה, הכל תלוי להיכן המבט פונה. מה תימה שבשיחה על היפה היא פותחת לפעמים במענה-לשון מעין זה: צורה מאירה שכמותה, כמה נאה היא. זיותנית היא. מלאכים יורדים וטובלים בתוך יפי הזוהר של עיניה. חלילה לעינים זרות, שתהיה להן שליטה על הדר-זיוה. הסבו העינים מנגדה, עין רעה לכי לך… חלילה להסתכל בצורתה.

רק מקץ שנים, כשעמדתי על דעתי, מתוך בחינה לאחור, נתחוור לי שורש שיחה וענינה על היפה. נכספה אף כלתה נפשה ליפי צביה ולהדר-חינה, כי מידת התפארת היתה ראש מעיניה בכל דבר וענין. היא עבדה את הצורה הנאה כעבודת הקודש והקפידה על נוי הצורה בהילוך, בלבוש, בדיבור, באכילה, אף בתפילה, בבכי ובצחוק, גם בגניחה. היופי היה לה יסוד עולמה הנפשי, החזיון האלוהי של נשמתה, וצביה, שהבהיקה בילדותה בחן מפליא כל רואה, נראתה לה גולת הכותרת של החן ביצור-אדם. סבתי, שפסוקי התהלים היו חקוקים בלבה, כשם שפסוקי שיר השירים שגורים בלשונה, פסקה פעם על צביה שלה את הכתוב: עלית למרום שבית שבי מתנות באדם. יתכן כי דווקא על שום שהכיסופים ליופי היו שורש נשמתה, היתה נוהגת לעתים להטיח דברי-קטרוג כנגד כל הענין של נוי, ומכל מקום עוררה בה הסתייגות, שנתלווה לה נענוע של יד, ואומרת: אין ענין זה משלנו. או שהיא מלחישה עמומות: לא, לנו! ויש שהיא רוטנת: לא נאה לנו לגלגל מלים בכגון זה, שאין מי מאתנו יודע עד מה. או שהיא גוערת ממש: אל תפתחי פה… אל תגידי זאת… אל תשאי זאת על לשונך…

דיבור זה משמש על הרוב תריס כנגד שפך-מליה של רוסיה שכנתנו. אשר לצביה, סבורה סבתי, שאין התואר יפה הולמה כלל. יש בה מותר על היופי. יש בה חן-סגולה, נופך-יקר כגודל אגל הטל, כשיעור הדמעה, מין בושם נחמד. מבט עיניה זוהר כיין הקידוש לאור נרות השבת, כל תנועה שלה מזמור, קולה כנור, פסיעה שלה כפעמי בת נדיב, יפיה נדלק מרגע לרגע ואינו פוסק, ועטרה לו שכלה הטוב.

רוסיה, בדרך כלל, אינה תמימת דעים עם סבתה, אלא מסכימה תמיד לפסוקה האחרון ואומרת: כנהוג, בריינה, את לך בשלך, מגזימה, חביבתי… אך נכון הוא, שהכל יודעים בה בצביה שהיא בעלת שכל.

כיוון שכך, מפסיקה סבתי את הקידוש על היופי ועושה הבדלה בשכל ואומרת כך: כן, שכל. אך אינו דומה שכל לשכל. לא כל שכל יש לו טעם טוב. כלום אין שכל מר, חמוץ? שכל דוקר, סורר, שהוא כמו מחט או מסמר? כל מיני שכל יש. אך שכלה של היפה כולו נועם ומתק. צנוע הוא ונחבא לו. כמוהו ככל דבר-חן הנחבא אל הכלים. הנה הוא זורח כחמה היוצאת מנרתיקה והנה הוא עושה מחבואים לו, כמו לא נוח לו מעצמו. מילדותה לא היתה דעתה של היפה נוחה מיפיה. ולואי, היתה אומרת לפעמים בגעיה של בכי, איני יפה כלל. היטב אני מבינה לרוחה: סולדת היא מעודף יופי, שעיני הכל עליו. בת ישראל כשרה וצנועה מתכווצת, כשהבריות טופלים עליה בעיניהם. לא די להם לבריות, ששולחים את עיניהם בצורה הנאה, הם שולחים את לשונותיהם. צורה נאה פעמים צרה גדולה היא – מפטירה סבתה בבדיחות. רגילה לשונה בלשון נופל על לשון, כשם שמחבבת היא לפעמים חריזה קלה.

לא נעלם הדבר מן הסבתה, שהרבה מזיקים אורבים לצורה הנאה. והריהי מזהירה בפני כל שיחה בטלה על הדברים היפים. אך היא עצמה אינה יכולה לבלי לגלגל בנושא, שהוא ראש מעיניה. יקר לה היפה כבבת עינה, לא תוכל לכלוא פיה ממהללו.

אהבתי כי אשמע קול סבתה בדברה בזאת, לשבץ את מהללה לכל יפה-חן בדברי פי חכמים חן מן הספרים הקדושים, ממשלי שלמה ומן המשל הקדמוני וממה שהבריות אומרות. השכל מחייב, כי מנה אחת אפיים מראי-מקומות היא מושכת ולוקחת מספר שיר השירים, זה בית משכית לכל חמדה טובה ואבן יקרה מן המליצה הנשגבה, אליו יבואו כל רואי-חלומות לגול את האבן מעל באר הכיסופים לכל הדור נאה ולזיו העולם. השולמית בשיר השירים, את צלם דמות לכל יעלת חן בישראל, נועדת מאז ומקדם להיות בפי הסבתה בריינה מקור הברכה, בבואה לספר תהלת צביה בת אחיה. לא נפלאת היא, כי סבתה ירדה לגנך ללקוט שושנים באמרי-שפר לענדם זר לראש היפה. אך סבתה, שהיתה לפעמים מונעת ממני תשובה על שאלה מפורשת, הואיל וילד נבון-דעה אינו סתם מקשן, היתה צדה לפעמים בעין בוחנת מתוך חדרי-לבי שאלה נאלמה, המשוטטת שם ומיישבת לי קושיה שלא שאלתיה כלל. לכן טרחה פעם ליישב לי גם בסוגיית שיר השירים פליאה, שיכול והיא טורדת אותי, וכך אמרה במענה-לשונה, שהיה על הרוב חליפת-מלים עם עצמה בלחש, אלא שחצאי-פסוקים או קטעי-משפטים ממנה נאמרים בהגבהת הקול שיגיעו גם לאזני: שיר השירים אשר לשלמה, ילדון, כל השירים קודש הם, שיר השירים קודש קדשים. רבות בנות בישראל נאות היו, השולמית נהדרת. ולאחר שהלחישה עוד אילו מלים, שאני כעת בשפת-זמננו מנסחם כמין פרק-הגות, בפרשת השולמית ותמציתו שבח למגילת שיר השירים, שכל היופי בעמנו ממקורה נובע וכי לא היתה יעלת חן בישראל, שהשולמית לא נשקתה מנשיקות פיה, חזרה ונשאה את דברה על צביה, וביתר דיוק, אליה, כי דברה בלשון נוכח: ואת, יונה תמה שלי, בתוך שיר השירים משכנך מקדם, שם ראיתיך. שמה חזיתיך בקודש. לא, לא, שינתה לפתע סבתי את טעמה, אף השולמית לא תשוה ולא תערוך לך. עין העולם טרם ראתה פאר כהדרך. מדי דברי בך יהמה לך לבי; יפיפית, נעמת לי מאד. מה נאה מצעדך. כל הליכותיך חמדה לעינים. כולך יפה אף נעימה ומום אין בך, עין לא ראתה. זה תמול שלשום את לי ילדת חמד, רכת שנים, יונה הומיה, שני עם עדנים.

זאת לדעת: תמול שלשום בפי סבתה אינם על דרך הפשט תמול או שלשום לפני התמול. יכול שימים אלו חלו אשתקד ויכול לפני שנים, כגון חמש שנים, עשר שנים, ואולי הרבה יותר. מי ספר, מי מנה מנין השנים הנכללות בתוך תמול שלשום השגורות בפי המבוגרים? בפי כל המבוגרים כך, בפי סבתא לא כל שכן. דרכה של סבתה לגלגל בשנים, כדרך שמגלגלים כדור אילך ואילך או כדרך שעושים נענועים בלולב ואתרוג בהושענה רבא. כל פעם שסבתה מבטאת שנים היא כאילו מקפיצה או מעיפה אותן, משל הן גלגלים או צפרים עפות. ולפי ששוקדת ללמדני דעת בדרך הגיונה, הן בדברי תורה ומצוות והן בהלכות דרך ארץ ושכל טוב, טרחה מפעם לפעם לפקוח את עיני גם בבינה לעתים לפי אופן-הסברה משלה. סבתה לשיטתה: אינו דומה יום ליום ולא שנה לשנה. יש יום ארוך ויום קצר, יום מלא וגדוש תורה ומצוות ויום ערום וריק מכל כתרמיל העני. יום כך, על אחת כמה וכמה שבוע, חודש ושנה. יש לך שנה רבתי ושנה זוטה, שנה שמנה ושנה רזה, שנה זוחלת על ארבע, שנה מהלכת ושנה עפה. אך בין שנה מהלכת, בין רצה או עפה, הרי היא עושה את דרכה בחביון נשמותינו, פורצת ועוברת דרך שער נפשותינו, נועצת את צפרניה בבשרינו, יונקת דם תמציתנו וחורשת על גבינו. אף חוקקת את רישומיה במראה פנינו. כל שנה, בין של שובע, בין של רזון, בין רוחצה בשמש בין מכוסה עננים, בין גלגלי מרכבתה דוהרים ברעש, בין תעשה את מהלכה חרישית ללא אנקה ואנחה, מוסיפה לנו ימים מאחורינו וממעטת את הימים שמלפנינו. אי, שנים, שנים, מחציפות אתן לנו בפנינו ושורקות באזנינו.

אילו באתי לחזור רק על קיצור דברי סבתה, על מהלך העתים ומירוץ גלגלי השנים, איני מספיק. אך כלום על סתם שנים סובבו דבריה? רוב מליה על נושא השנים לא היו אלא אקדמות מלין לשנות ראתה היפה רעה עלי אדמות. כי גם יפיה של היפה לא עמד בפני תגרת יד השנים. הו, השנים החוצפניות, אף על יקר-חינה של היפה לא חסו וקעקו את אותותיהן בקלסתר פניה הצח והענוג. כיוון שסבתה הוגה בזאת, לבה עליה דוי, כמו נזרע מלח.

גדולים חקרי לב. מפני מה כשסבתה סחה באזני על המלוח הזרוע בלבה אני חש נחת רוח, כאילו היא מגדלתני ומרוממתני להמתיק אתי, הזאטוט, סוד שיח. אני, אדם זוטא, נמצאתי נאמן לפניה להיות איש-שיחה. אותי, הזעירא בביתנו, היא משתפת לפעמים בהסחת צערה על השנים החולפות ללא שוב. לבי אומר לי: לא אלי תדבר, כי אם עם נפשה תשוחח. אך אני האוזן השומעת. הקינה היוצאת מפיה עוברת את לבי כרינה, שיחה מזרזף לעתים כקילוח דק אל קרבי ולעתים כפרץ אדירים לשטוף כל בתי-נפשי. אחוש אותו כמטר-עוז, הפוקד אותנו בימים שבין פסח לשבועות וממנו פלגי-מים זורמים בעוז בגיאיות ובעמקים ונותנים קול בכוח וקול בהדר, קול המיה רבה, קול עליזים, אף קול ירגזון, ומכל מקום קול ששון ושמחה. ועד שהם אצים רצים בהמולה מבשרים ואומרים: האביב הנה בא, אביב חדש הנה בא לעולם, כלה חורף ושלגיו וכפוריו וקדרות-ענניו ומשרקות-רוחותיו ועת הזמיר הגיעה. האביב הנה בא; ובנקוף האביב יבואו ימי-קיץ צחים ובהירים בשחקים: ימי קיץ שממעיטים בהם לישב בחדר ומרבים ברחיצה בנהר ובמשחקי-חברים. ימי קיץ צחים ובהירים, המשתקפים לאלתר במי הפלגים הדלוחים, הזורמים כעת באדיר וגורפים בתוכם כל מפל ומסחב גירי-אבנים, גזרי-עצים, שברי-כלים, גללי-סוסים וכל בלאי וגרוטאה מן הבית ומן הרחוב, סנדל וערדל. אף מן המרזבים ומעל הגגות דולפים נטפים וניתזים קילוחים והכל שוקק בהמון חוגג, ישיש וישמח כל לב לשמע בשורת הקיץ ממרחק, ממרום ומלמטה, בכל מכל כל. ורב יתר מלבבות גדולי-ארץ ירנינו לבבות קטני-ארץ. כל זאטוט וקונדס ודרדק יגיל אף יריע בחצותו את השלוליות, חצה ועבור, נישא ומשתכשך למרבה הצוהל והנחת, עד לקרסוליו גאה יגאו המים, עד למתניו לרגע קטן. ואף כי דלוחים מי הפלגים הלא ירחץ בהם את פעמיו, יטבול את גופו ורוחו. יטבול להיטהר, במו ידיו יזרוק את המים הטהורים גם בדליחותם על ילדותו הפוחזת, הלך ילך ורנן בקצב משק המים, נחת תנחת בבשרו עד כי כל עצמותיו תאמרנה נחת.

ככה יתפעם בי רוחי מדי אשמע רנן שיחה, המהול תמיד קנן חרישי, המגיד לי ברמזי-מלים, מה מאד חשך עליה עולמה של היפה מתגרת יד הזמן, ההורסת ואינה חומלת, המדהירה את מרכבותיה בתלמי הלבבות. רוחי יתפעם בי בעוז ובמצהלות שככה לי להיות כאחד האדם, אשר לו אוזן שומעת להקשיב לשפך-שיחה של החיים הנמוגים. מנהגו של עולם כך הוא, מלחישה סבתה לנפשה, ואף אני, משמע, חלק קטן מנפשה. הכל רץ אורח: הצל, הצפור, הרגעים, כל הגיון באנוש אף האושר כצל יעוף.

פעם סחה לי: אף חסד האל עף כצל. ופעם: כל-טוב סוב יסוב ויתעופף כעוף. ופעם: גם באור יהל ישכון הצל. אהה, האושר רכוב תמיד על גבי צל, כאילו מלאך המות דוחפו. אך קל מכל למירוץ הוא היופי. דומה הוא לצפור במעופה מני קן. על נפשו נמלט לו חיש כל איש ואיש וכל השנים יחד כסופה תנשאינה לפנים, לפנים.

לא במפורש אך במרומז הוגד לי מפי סבתה גם זאת: עד שהשנים אצות רצות קדימה ובורחות מקנן, בונה לה הדאגה את קנה עמוק-עמוק בלב אנוש ומשם לא תמוש. שכנה קרובה לדאגה היא התוגה. ובשביל שהתוגה לא תשב לה שוממה ובודדה, מזדווגת לה החרדה. בעקבה של זו כרוך תמיד הפחד. סבתה לא גרסה אשרי אדם מפחד תמיד, לא אהבה צער ואבל, קינה ובכי, לא חבבה את הצרות. בשחוק ובמאור פנים, פעמים בדיבור של בדיחותה ופעמים בחכמה חריפה, היתה מגרשת ענני-יגונים מעל פניה ומעל כל סביבותיה. כל שיחה ושיגה היו הלל לאמונה ולבטחון. אך הגורל ההתלן חמד לו, כנראה, לצון, ובחר דווקא בסבתה לעשותה תנים לברק-יופי אשר פלח שממת-חיים וכלה בתוהו.

מעשה שהיה כך היה. לא בעיתו, כמות כל יצורי הטבע, שבק יפיה של היפה חיים, כי אם בטרם עת נכנס בו קטב מרירי. עוד בעצם היותו נשא נפשו לאבדנו. לא נוח היה לו מעצמו, מיאן בקיומו. האם פחדה כי יבוא עליו החתף, לכן התפללה לכליונו לאלתר? או כי שאטה אותו מברייתה? נוגה היתה בחביון עצמותה, לא יכלה לשמוח אלי גיל. וכלום מהו קלסתר פנים מלא-חן, אם לא גלי-גיל? ילדון, יד המזל בכל. אף מי שיש לו פנים כלולים בהדרם, צריך שהמזל יאיר לו פנים: ואם לא, הכל עליו משא לעייפה, אף הדר-זיו יהיה בעל-ריבו.

על הסמוכין בין הרוח העליזה והמזל המאיר חזרה סבתה הרבה פעמים, משל נקודה זו היתה מרכז הלבטים של הגיונה ורוחה גם יחד. אשרי השמחים תמיד. אך סגולת השמחה דבר שבמזל היא. לאו דווקא בעשירים שמחה. מוצא אתה עניים מרודים, שכל ימיהם עליהם כחגים וכנגדם רבים החיים בעושר ובכבוד ללא קורטוב נחת, כי גלתה השמחה מלבם. יש מי שלבו מנעים זמירות ויש מי שלבו אומר תמיד קינות. רוח הוא באנוש. סובב סובב הרוח ואל היפה הוא שב.

לא נחת ביפה מברייתה. מיום שעמדה על דעתה נקשרה תרעומת ללבה. בריה נאה זו, כשרה זו, מפני מה עלתה לה כך? הכתירה הסבתה את היפה בשם בריה – סימן, שהיא אומרת לפתוח את השער של ההלל הגדול לכבוד מחמלת-לבה. כבר כלו לה כל הקילוסין ואין מלים בפיה להגיד שבחה של זו, אלא לענוד לה כתר הבריה שאין, כנראה, למעלה ממנה. בריה פירושה אחת ויחידה, אבן יקרה, מלאך מן השמים, מכל מקום יצור מחוץ לגדר האנושי. וקרוב לוודאי שתגיע בגרם המעלות של השבחים עד לתואר בת המלכה. ואין אחרי תואר זה ולא כלום. מלכות היא השלב העליון של התפארת. אחריה אין להוסיף וממנה אסור לגרוע.

בת-מלכה זו משחר ילדותה לא היתה מרוצה מיתרון חנה ותפארתה. מפעם לפעם היתה מתמלטת מפיה התינוקי שאלה כטרוניה: דודה בריינה, למה אני יפה, ומה יהא עלי שאני יפה? למה דודה בריינה נבראתי יפה? לבי נצבט בשאלתה. היא כמו מבויישת בהדר-חינה: למה, למה הכל אומרים שאני יפת-תואר? משנה לשנה גדל מרי-יגונה על הדר-חינה. ראו בחוש, שהיגון מיטפטף והולך לתוך יפיה הזוהר כעין הזהב הטוב, כדרך שעב קלה מטפטפת שחרוריות נוגה לתוך תכלת שוחקת של בוקר קיץ עליז. בכל אור זרוע, אך דוק דק של עלטה פרוש גם על האור.

סבתה היטב היטב הבינה לרוחה של היפה, ידעה את תכונתה כדעת נפשה, כמים הפנים אל פנים הביטה אל נבכי רוחה, ואף אם לא הביטה ראתה הכל. לא נאלצה כלל להביט אליה בעיני הבשר לדעת מוצאי-רוחה, כי בקרב לבה חקוקה כחותם היפה ומתוך קול הדופק תשמע את הלמות לב היפה, תשמע קול אומר שלה גם ללא מלים. ביופיה צפון עצבונה, חינה מקור-מריה ועוצם-צערה. יען כי עששיתה לא תתן מאור גדול, הבן לא תוכל למה נדלקו מאורות היופי והחן בקלסתרה השובה כל לב? אין היופי, סבורה צביה, הולם אותה ואין היא כדאית לו. דיבור זה הביעה פעם במו פיה. לא שיחק לה מזלה ועשאה יפה יותר מדאי.

אף דעת סבתה כך היא. כל שהוא יותר מדאי יש בו טעם לגנאי. בין טוב יותר מדאי, בין יפה או חכם יותר מדאי, לפי שיותר מדאי מושך אליו את העינים, אך אין הברכה שרויה אלא על דבר הסמוי מן העין. אשרי האיש שעששיתו מאירה לפניו במידה ובשיעור, שאין אורה מוקטן רב מדאי ואף אינו מבהיק יתר על המידה. אך היפה לא נתמזל לה מזלה ועלתה פלאים ביופי שלא כדרך הטבע. לא די שהיא יפה, הריהי מעלה חן שאינו שכיח ומעל לחוט החן שפוך על פניה רוח תחנונים רבת תפנוקים וכפרוכת על ארון הקודש פרושה עליה הצניעות. חס-ושלום להחציף את יופיה, כולה הצנע לכת ותבונת אדם. על מותר חינה ויופיה נענשה הנאוה. מה בצע בפניה השוחקות, אם אין המזל משחק לה? הכל תלוי במזל, אף המזל תלוי במזל ורק מי שהשעה משחקת לו רשאי להיות בר-מזל – פסקה סבתה בשנינה קלה אחד מאותם הפסוקים הסתומים השגורים בפיה, המבדחים ומזחיחים את דעתי במחי אחד, מתוך שנוטעים בי הרגשת בגרות או משמשים לפחות סימנים לה.

קפצה לפני הדרך והמאוחר נשתרבב לתוך המוקדם: רמזי-עידוד לסימני בגרותי. עדיין לא הגעתי כלל לפרק זה, שבו הזאטוט מציץ מן החרכים לגיל הנעורים, הנצבים על סף הבגרות. הנני בסך הכל זוטר, נתון בתוך קוטן נרתיקי, ללא כל תקוה לדלג ולעבור חיש מהר על קטני. כן, השעה רחוקה לי, הימים, השבועות והחדשים מאיצים בי. אך מה טענות לי עליהם? עוד רב המהלך ממני לאדם גמור. אני ופתחיה חברי מודדים מהלך הימים, השבועות והחדשים, שיש בינינו לבין הבאים בשנים והבאים באנשים, כשם שהננו מודדים מפעם לפעם כמה רב המרחק משיעור קומתנו לשיעור גבהו של השולחן. אך המדידה אינה פועלת כלום. על כרחנו הננו מתאבקים באבק מליהם של הגדולים, כשם שהננו מתאבקים בעפר רגליהם, חוטפים שיירים מדיבוריהם, צדים מלים, “מגלחים” רמזים, מרחרחים ובולשים בין הדיבורים ומתגנבים אליהם במבטים.

והמבוגרים, דומה, במחשבה תחילה, מגלגלים שיחות למקוטעים. בוזקים מלים כדרך שבוזקים קצת מלח או סוכר טחון זעיר שם וזעיר שם בתבשיל. מסיחים בהמשכים, כגון שרישא נאמרה אתמול והסיפא היום, אף מתחילים מן האמצע. עתים יש להם שפה מיוחדת משלהם, שאינה מובנת כלל לדרדק שכמותי, ואפילו מדברים ברורות הריהם מפסיקים אותו דיבור עצמו בשהיות ואתנחתות ברווחים כאלה, שסוס טוב או נער חרוץ יכול לעבור בהם מהלך פרסה או למעלה מזה. קשה מכל אותו דיבור המרפרף מעל לדברים, נוגע ואינו נוגע בהם, כורך יחד ענין בשאינו ענין, וכשם שהוא מערבב ענינים הוא מבלבל זמנים עד שאין אתה יודע כלל מי, מה, היאך ואימתי. לא די שמבטאים חצאי-מלים, משמיעים אותם בחצי-קול או כמעט בלחש. תינח חצאי-מלים וחצי קול כדי להערים עלינו הזאטוטים, אך הבלחש מרגיז יותר מכל. לחשנות זו במעמדי נראית לי פגיעה אישית וכאילו מצעקת אלי: צא, צא לך, זאטוט, ממחיצתנו. אין מקומך בינינו. כלום אינך מבין, שאנו מסיחים בדברים שאינם מענינך? בידוע שהמבוגרים מגלגלים תמיד במיני תעלומות ואין לך ענין שאינו עולה אצלם לכלל סוד.

גזירה היא על כל סוד להיגלות לכל, אף לנו הזאטוטים. מה שלא גונב אלינו לאלתר ימים יגידו אותו לנו ושנים תסירינה הלוט מעליו. אוהב אני את הימים והשנים, כי מהם תצמח לי גאולתי. אף מפי סבתה שמעתי פעם, שהשנים נמשלו לריחים הטוחנות כל חיטה לקמח. חוש אומר לי, שאף הסודות עשויים להיטחן בריחים של השנים. בינתים אנו הקטנים, כתרנגולים צעירים, מלקטים בחטף גרעין שם וגרעין שם, מכל מה שנופל מן הריחיים אגב טחינה. שוא עמלו הגדולים להסתיר מפנינו הכל. לכן אנו מתלבטים, בין דיבוריהם, כפי שהננו מתלבטים בין רגליהם. מכל מקום הננו בולשים ומרחרחים, חוטפים דיבור, הגה או רמז, חוטפים מתוך צמאון הדעת ורעבון הגידול, חוטפים וגדלים, שולחים את מבטינו, משרבבים את אזנינו, פעמים אף את לשוננו, כלפי הדברים המוחזקים כקנינם של הגדולים, נוקבים ויורדים לתוכם, נוברים ומנקרים, מצרפים פירור לפירור וחורזים חוליה לחוליה על חוט הימים והשנים, עד שיש לנו קבלה מפי המבוגרים עצמם סיפורים, שאין בהם משום פחת וחסר, קטעי-רישות או נטולי-סיפות. ואם יש רישא וסיפא מוצא אתה מחיקות והשמטות באמצע, בעלי-מום מכל מקום ובכל זאת יצורים כהלכה, מהם נתונים לנו בחזקת ודוק ומהם בגדר וק"ל, והמבין יבין ודי לחכימא ברמיזא. טוב פגום ומקוטע מאשר לא-כלום.

ושוב לחשה רוסיה, שיש במקומותינו הרבה אילני-בכות. ערבי-נחל, המצויים הרבה, כל שכן שאומרים קינות תמיד. אפילו הצפרים, סבורה רוסיה, כשהן טסות מעל לעירנו, מצפצפות כמו בוכות. מרה שחורה דולפת מעל כל הגגות אצלנו, בדליים לשאוב. תדעי לך, בריינה, אפילו השמש בעירנו אינה מחממת, כאילו קרנים של קור ולא של חום אלה. אני מעצמי רואה זאת. פעמים, אפילו בתקופת תמוז, הנני קופאת מקור. לקרניים בעירנו טעם סמי-חלשות.

אמרה סבתה ברגוזה מעט: אי לך, רוסיה, להגיד זאת. אין מדברים על כגון זה. ואף על פי שסבתה נזפה, כמדומה, ברוסיה, לא חלקה כלל על כך, שבני עירנו לקויים במרה שחורה. אף מרמזי-פיה למדתי, שבני עירנו לקו, מי מעט ומי הרבה, במרה שחורה. היא אמרה זאת במעין פסוק המוסגר ליישב קצת את התנהגותו המוזרה של חיים דוד, בעלה של היפה. מכל תשעה הקבין של מרה שחורה שירדה לעירנו נטל הוא שמונה, משום שיש לו מוח חריף וכל המידות של בני עירנו החריפו אצלו ללא שיעור ומידה. ועליה, היפה, בריה רכה ומעונגה זו, גזר גורלה המר להיות אשתו, לישב עמו במחיצתו עלובה ושוממה, מבלי לראות אור החיים.

– גם את אור השמש אינה רואה עוד – סחה לי הסבתה בגילוי-לב, בשגגה כנראה, ותוך כדי כך נשתתקה, כמו קולה נחבא.

אך מה שסתמה סבתה בפעם זו פרץ מפיה בפעם אחרת בזעקת-שבר בהיסח הדעת, מסתמא, והוא, כי לא בכדי נתגלגלה היפה ובאה לעיר, שמרובים בה מרי-נפש ועצובים מאד. פעם אחרת, כשהיתה הסבתה שרויה בצער מתוך שהעלתה בזכרונה מעשה צביה וחיים דוד – דומה, רוב זמנים היתה מחשבתה קשורה לפרשה זו – רטנה קטעי מלים, מעורבבים לכאורה, שנצטרפו בכל זאת למגילת-יסורים מפורשת. וזו תמציתה: כל זיווג עולה יפה. אף שאינו עולה יפה עשוי יפה, כלומר, עשוי כשורה, כי כל אחד הולך לשלו. חיים דוד וצביה – כמוהו כמוה. זה השורש. אותו הניצוץ. כמו מעיסה אחת נילושו שניהם. מה כל בה נתון לה כמנה גדושה, אף כל בו כך. היא יפה עד בלי די והוא חכם שלא כדרך הטבע. חכם מחוכם. יתרון-שכלו הוא מום שבו. לכן הוא לא עלינו… כשרוצים לענוש בר-נש מודדים לו במנה גדושה ועושים אותו כלי נרחב. כלי צר מחזיק, רחב מדאי אינו מחזיק. הכל נשפך מתוכו. אף קדירה רותחת יותר מדאי עוברת על גדותיה ואין מה להגיש לשולחן. ולא עלינו הוא בעל שפע המשתפך ויוצא. אך יונת-אלם שלי, על שום מה נענשה?

פשיטא שאיני יודע עונש שהגיע ליפה מה טיבו, אין מגיד אף אין משמיע לי ענינו של “לא עלינו” ואפילו דרך רמז. אין לי אלא לתלות עיני בימים הבאים. הרבה דבורים מופלאים שמעתי מפי סבתה על הזמן. זמן, אומרת סבתה בריינה, זה מן. הוא נופל לנו ממרום ואנו בגודל איולתנו מחפשים אותו למטה בארץ, מחפשים אותו בחפזון ובמהומה רבה, רודפים אחריו לצודו והוא אינו רוצה. מרוב מרוצה בעקבותיו הננו מאבדים אותו מאחורינו. מכאן למד אני, שהזמן משול לצבי הבורח או לעוף הפורח.

פעם אחרת סחה לי סבתה, שאין הזמן אלא מקוה הימים, מקוה טהרה, פלג מים זכים, היוצא מגן העדן, שאנו יורדים לתוכו לרחוץ בנקיון את גופותינו ולזכך את נפשותינו. אך אני תופס נוסח אחר שאמרה לי פעם, והוא שהזמן כמוהו כגשם-נדבות. כל רגע טיף-טיפה היורד על ראשנו ממרום, להצמיחנו ולגדלנו מיום ליום ומשעה לשעה. תופס אני לשון אחרון, משום שרואה אני באמת, שהזמן ידו בכל. הוא מסבב את הימים, מביא שבתות ומועדים, מעלה את התינוקות לכלל נערים ואת הנערים לדרגת הבחורים, את הבחורים הוא הופך לאברכים להלבישם טליתות, הזמן עושה חופות ולויות, מגדל זקנים ארוכים, מטיל לתוכם חוטי-כסף, מלבין ראשים, ידו בכל.

הוא גם מגלה רוב תעלומות. דברים סתומים ממני לשעבר מתבררים והולכים מיום ליום. וכך באתי לידי הבנה, מה ענינו של “לא עלינו” החבוש לראשו של חיים דוד כמין כובע של ליצנים. חיים דוד, נשמע מצרופי-מליה של רוסיה, רענן, בריא ו… חסר-דעה. לא סבתה השמיעה דיבור קטלני זה לראשונה במעמדי על אדם מבוגר, אדרבה, סבתה נהגה קפידה ברוסיה, נזפה בה בטענה החוזרת ונשנית בפיה, שאין מדברים על זאת. אף העירה בסבר אי-רצון שלא הרי יתרון-דעה כהרי חסרון-דעה.

אך גם רוסיה לא טמנה ידה בצלחתה והטיחה כנגדה במענה-לשונה החמור: כלום לא מפיך, בריינה, שמענו, שכל פעם שרבונו של עולם רוצה להיפרע מבשר ודם, הוא מוסיף לו על חלקו עודף וכי כל עודף הוא גודף? וכי לא מפיך שמענו, שלא בשפע המערכה טמון מזל ברכה? כלום לא את חוזרת ואומרת תמיד, כי כל רב מדאי הוא מין אשמדאי וכל יותר מדאי יש בו טעם לגנאי? ואני אומרת לך: בריינה, שבאמת כך הוא ואין להסתיר את המרצע בתוך השק. “לא עלינו” הוא במחילה מכבודו… חכמינו אמרו: מרבה נכסים מרבה דאגה. צאי וראי: אף מרבה מעלות טובות גורם צרות-צרורות. וחכמינו אמרו אפילו, אל תצדק הרבה. כך ניתן לומר אל תתחכם הרבה ואף אל תאושר הרבה. לא כן, בריינה? כלום לא מפיך שמעתי זאת?

פיה של רוסיה היה כגלגל החוזר ומבטיה כמסמרות נטועים וכמחטים דוקרות. סבתה על כרחה השפילה את עיניה מבושה. רוסיה השכילה כמעט תמיד להפריך את דברי סבתה מדבריה עצמה, שנאמרו בשעה אחרת ולרגל ענין אחר ובניגון אחר. אך רוסיה לא דקדקה בטעמי-נגינה וגילתה בכל דבור של סבתי פשט גמור. הואיל ועמדה תמיד על הפשט, מצאה הרבה סתירות באמרי השפר של סבתה והטילה בה שתיקה של מבוכה.

אך אני זכיתי בשכר זה לבירור, שבא, אמנם, לאחר זמן, ליישר את הענין בעיני, להוציא מלבו הרך בשנים של הילדון את קוץ הסתירה. וכך אמרה: תדע לך, ילדון, כי דעה גדולה ורחבה נאה לאדם, אף יתרון-דעה פעמים אינו מזיק, ובלבד שיש שכל טוב וגוף בריא, המסוגל להכיל את השפע. אך החלש ברוחו, והוא מבעלי-מוחין, פעמים דעתו משתבשת עליו.

פתחה, כנהוג, את שיחה מן האמצע ודברה סתם. אך אני ממשיך בזכרוני את חוט הקורות, כדרך שהוא משוך לה תמיד במחשבתה, והריני מטיח בפניה שאלה: וחיים דוד, סבתה?

סבתה היתה בוודאי עסוקה בעקירת קוץ הסתירה מלבי ולא השיבה לי כמנהגה בריטון קפדני על השאלה, כי אם אמרה בסבר-רצון, כדבר איש אל בן-שיחו כערכו: לא עמד בו הכוח, ילדון, לא עמד בו הכוח. כזה הוא בעל-מוח דק. ולו מוח דק מן הדק. המוח שלו ככלי יקר, לא יכול להכיל את כל ההר. לא עמד בו הכוח לפי ש…

סבתה נעצרה לרגע בדיבורה, אם משום ששיחה, דרך כלל, היה משובש בסיקוסים של הרהורים כבדים ואם משום שהרהרה חרטה על פתחון-פיה לברר עמי סתרי-דברים. אך טבע השיחה לחייב המשך גבר על המניעות והיא צרפה לדבריה אחת מאותן ההפטרות, המשתרבבות ויוצאות לכדי יריעה, הרחבה פעמים מגוף הפרשה. "תדע לך, ילדון, לא טוב היות איש חיש-חיש. לעולם יהא אדם מהלך לאט ואל יהא נע ונד במרומים ומרחף בדמיונות. כל ריצה תבוא מהר לקצה. אין חוטפים, ילדון. כל החוטף נכווה. החי בדמיון יורד מהר לטמיון. צריך לשתות מן הכוס והשותה מן החבית פוגעת בו רוח תזזית. אסור להרחיב את הפה. השמלה הצרה מחזיקה את הגוף, רחבה לאו. וכשם שלא טוב למזוג מעט חלב לתוך כד גדול, כך לא טוב ליצוק הרבה חלב לתוך כד קטן. נר, ששלהבתו מתחלקת, דועך חיש מהר.

הרבה רמזי-דברים הגידה לי סבתה אותה שעה, ואת כולם אפשר היה לתת ענין לחיים דוד, אך יתכן שהם נאמרו לגופם. כך דרכה של סבתה: פיה נעשה כמעין המתגבר כל פעם שפותחת במשל או במוסר השכל. הרבה רמזים וכוונות משמשים אצלה בערבוביה ואי אתה יודע מה נידרש כסמוכין וגזירה שווה ומה תכלית לעצמה.

עדיין לא נפתח לי אף פתח כחודו של מחט להסתכל בקורות חיים דוד, אילולא פתחיה חברי, המעורב עם המבוגרים יותר ממני, כי בביתם אין מתלחשים כמו אצלנו וגם מפאת שיש לו, כפי שהוא אומר, אזנים פקוחות יותר לשמוע הרבה, לא הייתי יודע כלום על חיים דוד. הסכם לי עם פתחיה בעסקי שמועות וחדשות: כל לקט וחטף שלו שלי ושלי שלו. אלא שחלקו גדול משלי. כוחו בלקט השמועות, ואילו בחיבורן משיחת המבוגרים לאחדות אחת, ידי על העליונה. וכך ביגיעת שנינו יצאו לנו תולדות חיים דוד מוחוורות בחלקן ורובן מעורפל. אך חן הערפל עלינו רב משל המוחוור.

מעשה שהיה כך היה. הלך לו חיים דוד, הוא אז עוד בחור טרם-חתן, וכלל לא עמד עדיין בשידוכים, הלך לו בעצם היום ברחוב, היה יום צח ובהיר, והוא חיים דוד הלך לו ברחוב. פתאום נפל עליו פחד, אימה גדולה נפלה עליו, חדל ללכת. עמד ופחד. השמש זרחה בשמים כמו תמיד, אנשים עוברים ושבים וחיים דוד עומד ואינו זז. לפתע נשא מבטיו וראה אדם לא-אדם, מין יצור משונה, ראה ונפחד מאד. לא יודעים מה ראה. הגדולים המדברים בזאת אומרים כמה מלים בלחש ואין שומע מה הם מלחישים. אומרים שהוא ראה צל ארוך כעוף שחרחר, או אדמוני כזה, שחצן נורא, שזה היה שפיפון או שור הבר גבוה נורא. זה היה… זה היה… אפילו פתחיה מנמיך קולו ומלחש לתוך אזני. זה היה מן הלא-טובים מסתמא… המהלך בריש גלי בעצם היום, גבוה מאד וצל לו ענקי כזה, כמו מן הנהר עד לקלויז, וזנב ארוך משתרבב לו, כנפים יש לו, אחת מתקרקשת לו על האדמה והשניה עפה עד לשמים, פחד להביט עליו. צופה חיים דוד ורואה, זה לגמרי גוי קטן, גמד. ואולי קטנטן כפרת משה רבינו, אך הוא גדל והולך ונעשה ענק כגלית. ולאחר כך, לאחר כך מה? שואל אני מתוך קוצר נשימה. אף פתחיה לא הצליח לצוד מה שהיה לאחר כך.

אין לנו אלא לשער ולהוסיף נפכים בכוח הדמיון או… לצפות להמשך על ידי מעשי-ציד מוצלחים יותר לעתיד לבוא. בכגון זה אפשר לסמוך על פתחיה, הסומך על עצמו ומשדל גם אותי ואומר: “סמוך עלי”. ואכן, זה שמו וכנויו בפי: “סמוך עלי”. ועד שפתחיה “סמוך עלי” יביא לנו לקט-שמועות נוסף, הננו אוחזים בזה וגם בזה, היינו ממלאים את החסר בכוח הדמיון מתוך אמונה ובטחון בהמשך יבוא. ההמשך בא כשכר ליגיעה בפליטות-פה של הגדולים ורמזי-סבתא, ויותר מכל מתוך דבורים כמתלה-מים, הנזרקים מפי רוסיה, המעוררים על הרוב גערתה של סבתה. וזהו חלקי בשותפות של כיס אחד לשנינו ביני לפתחיה.

המשך המעשה: חיים דוד טפח כף אל כף מאימה ופחד. כיסה בשתי ידיו את עיניו לסוכך עליהן מפני הבלהות, אף צעק בקול: הושענה. יש אומרים, שהוא לא צעק כלל, אלא מיד נעשה עליו ראשו סחרחר וחשכו עיניו. לאחר כך השתטח על הקרקע בפישוט ידים ורגלים ולא זז משם, עד שבאו ונשאוהו בזרועות הביתה.

מאותו יום אין חיים דוד יוצא מביתו ואינו רואה אדם ברחוב, בורח מאור היום. אולם, פעמים בליל אפל וקודר, שגשם-זלעפות שוטף בחוץ, סופות עזות שורקות, אין נפש חיה ברחוב, צער בעלי החיים להניח כלב לשוטט בקור המשתולל, אפילו המחוצפים שבכלבים נחבאים לתוך חוריהם, כאילו העולם נשתגע, אותה שעה דווקא יש שנכנסת בו רוח גבורה. הוא פורש מהתבודדותו והולך לשוטט במאפליה ברחובות, צועד קוממיות וברגל בטוחה. עושה לו כנף, אומר פתחיה, כמו לא-אדם הוא, כי אם אחד מהלא-טובים, ואינו מפחד אפילו מפני צורה אנושית, המופיעה לפניו.

מסתבר שלא שמעתי, ובוודאי אף פתחיה חברי לא שמע, דבורים אלו מפורשים מפי הגדולים. יכול שבעלי דמיון הוסיפו כמה בדותות משלהם, אף גם מרמזי-מליה של הסבתה נסתבר כך, אלא שכל אותם הלא-טובים, השדים והמזיקים והרוחות, שאנו הזאטוטים, מבטאים אותם בחזקה, טועמים אותם ממש בשפתותינו, נחבאים בתוך המלים “לא עלינו” השגורות בפיה. לאחר כך היא מפטירה בנהמת-רוחה: חכם מחוכם, חכם עתיק, ו“לא עלינו!”, מזלה הרע של היפה גרם לכך. לא נתרחש לו אותו מעשה אלא על שום סופו לישא לאשה את היפה בנשים, שנגזרו עליה חיים בחשכות. וי לברנש שאין עששיתו מבהיקה כל צרכה.

לא נזכרה פרשת חיים דוד אלא בסמוכין לקורותיה הנוגות של היפה, שנתקפח מזלה באופן כה איום ושימש נושא לקינה שאינה פוסקת בפי סבתי. אני את הקינה שתיתי-מציתי בשחר-ימי ונכאיה נסתפגו לטל-ילדותי, אף בטרם ידעתי סיבת-יגונה של סבתי. חשקה נפשי לדעת, מה צרה נתכה על היפה, מה פגעים השתרגו עליה. חקרתי ודרשתי בעיני ובארשת-פני ואין מגיד לי מפורש. בעסקי הגדולים לא העזתי לשאול ברורות, מה, היאך ואימתי. כבר הסחתי צרת לבי, שאין ילדים שואלים ודורשים בעירנו, על אחת כמה וכמה בביתנו. שאין זו מן המידה להציע שאלות, אף אין מי שיהא נשאל. אמי שלי מוטרדה תמיד בדאגות פרנסה והיא מרת-נפש מדאגות אפילו כשהיא שוהה מעט בבית, אך היא יושבת כל הימים והערבים בחנותנו שבשוק ומצפה לקונים.

כבר אמרה לי פעם רוסיה בארשת פני רחמנות – אמהות פרנסניות אינן מרבות שיחה עם ילדיהן, קל וחומר שאינן מרבות חיבה עמהם. רואה אני בעליל, שאמי נמנעת מלשוחח עמי, אינה מביטה כלל לעיני, כאילו צער ובושה ממררים את רוחה, שכך עלה לה להיות אבא תחת אמא, יושבת חנות תחת עקרת הבית, צופיה לקונים תחת להיות צופיה הליכות הבית. ולפי שאין היא צופיה בעסקי הבית, אין היא צופה ומסתכלת אף בפני. מקוצר רוח ומעבודה קשה, אין אמא יכולה להסתכל בילדיה – אומרת סבתי.

רוסיה שכנתנו אף היא פסקה פעם את פסוקה על הענין הזה: אמא שלך לבה מר עליה, לכן גם פניה כעוסות ומבטה קשה. הואיל ואין אמי אמא, נוהגת בי סבתה מעשה אמא, חומלת אותי במבטה כאמא, מפנקת אותי בכל מאכל טוב, אף משחרתני מוסר בדיבורים נעימים. הרי יתום אני, חרדה לי וללימודי בחדר, בוחנת אותי לפעמים בשאלות ואף עונה לי על שאלות, שלא עלו כלל במחשבתי. אך לעולם אינה עונה על שאלה שלי. אין דעתה נוחה משאלות, ולא עוד אלא פעמים נוזפת בי בגללן, שמא אתרגל להיות סתם מקשן, כי אין זו מידה נאה בילדים להטריד את המבוגרים בשאלות ולהטריח עליהם בשיחות סתם.

תמה אני אם סבתה היתה באה דרך כלל לידי שיחה עמי, אילולא נהגה לשוחח עם עצמה. דרך סבתות לדבר אל עצמן, שאין להן אדם בגילן לקשור עמו שיחה. סבתה, כמדומה, מרבה שיחה עם עצמה יותר מכל האחרים. דרך אגב, מדברת היא לפעמים גם אלי במישרים. מה איכפת לי? בין בך ובין כך אני מאזין לכל דיבור וחצי-דיבור שלה. אילו אני בעל-לשון לבטא מה שבמחשבתי, הייתי אומר, שדומה היתה עלי סבתי כקדירה השפותה על כירים מוסקים של זכרונות, תמולים ושלשומים מתבשלים בתוכה, ובוודאי עומד עליה מלאך הממונה על הזכרונות ובוחש בה בתרווד. כיוון שהקדירה מרתיחה ומסתיים גמר הבישול של הרבה כברים ועשויה היא להקציף ולבעבע רב מדאי עד כדי לעבור על גדותיה, מיד סבתי פותחת את פיה ויוצאת לה משם כמין כף, לא כי כפית. קטנת-קומה, אף פניה מצטמצמים לפעמים עד כדי פרצוף זוטא, שפתיה דקות ועיניה הזעירות מסוגלות להתקטן עד כדי אפס-מבט כמעט, משל כאילו אינן.

היא נוקטת דרך כלל מידות קטנות, מפסעת בפסיעות קטנות, שותה בכוסית קטנה, מבצעת מן הפת פרוסה קטנה, אף שולה את הקדירה בכף קטנה ונוהגת לומר, שיכול אדם לפרנס את עצמו במעות קטנות. לכן נוטלת היא כפית ושולה טפין-טפין מתוך תבשילי התמולים והשלשומים המקציפים ומרתיחים עד בלי די, ועל כל שליה ושליה מלחישה, מן הסתם ללא דעת ומכל מקום בלי כוונה, את שפתותיה הדקות והמחושקות.

בינה לביני נושרות גם אל פי כמה טיפות מן המכבר בשנים, כל אחת גדולה כדמעה. פליאה היא, שניצוצין של הזכרון יורדים כפלגי דמע מעיניה. כל ילדי התמול, המתלקחים היום כבני-רשף, נותנים לבסוף קולם בבכי. אבל כך דרכו, כנראה, של שר הזמן ואין לשנות. מבשל הוא את נזיד התמולים באש תמיד על מזבח המוריד דמעות, כל שהיה לשעבר מראה-אש פורץ בזמן הזה בצורת דמעה. הזמן אבינו רוחץ את פעמיו בנחלי-דמעות בלכתו ללוות את עולליו-רגעיו למנוחת-עולמים. סבתה סחה לי פעם, שהזמן הוא דוב המכה בתוף באזני אין-סוף. פעם אחת לחשה לי, שהזמן הוא דוב שכול, שכל עולליו חלליו. ולי נדמה שלזמן אין כלל ילדים, אלא נפלים.

כל פעם שמתנוצצת בעיני סבתה ברקת לחה, זכזכה, רוחי נעכרת ונפשי מתעטפת יגון נכלם. נאה בכי לילדים, אך נדנודה של דמעה בעיני מבוגרים שובר את לבי. על אחת כמה וכמה בעיני סבתי השוחקות תמיד ומרשיפות לי בשורות טובות על מאכל ערב לחך, על סיפור מעשה מלבב, על רחשי אהבה לנכדה היתום. ומה גם שפעמים ניגרות רק דמעות קטנות, דקות מני דקות, על לחייה התינוקיות של סבתי, ולי הן כמחטים דקות הדוקרות את לבי. מזל הוא שאין לך דמעה מנצנצת בעיני סבתי, שאין עולה וזורחת כנגדה חוכה נעימה על שפתיה ואף שחקת-נחת במבטיה, שתיקת-כיפורים מלאה חן ותחנונים, כאומרת: סלח לי, ילדון, שראיתני בכך. לא אני כי אם עיני בוכיה לה, מעצמה ניגרת הדמעה. “מעצמה” היא מלה של התנצלות השגורה בפיה, הן לנציצה של אגל דמע, הן לגניחה הפורצת והן על כל רטינה ומלילה המתמלטת מפיה. כן, מעצמה.

טעמה של מעצמה זו ברור לי היטב. מכיר אני את אותותיה בכל. מעצמה מעוררת בי מחשבה זרה. מעצמה זרה. מעצמה יש ונושרת טיפת-גשם, טיפת-גשם פשוטה כמשמעה, ביום קיץ צח בהיר בשחקים. לכאורה אור גדול בעולם, השמים תכלת, כל טפח מראה צחצחות, החמה מנסרת ברקיע בעצם כוחה וגבורתה, אין סימן ענן. ולפתע טפיחה לחה על ראשך או בפניך. אתה משתאה ומשתומם: טיפה זו מנין? שמא עב קלה צמחה במרום? לאו. זוך מסביב, זוך בכול. והטיפה מניין? אתה תוהה על הראשונה ונסמכה לה שניה. ובעקבות שני הרסיסים בא השלישי, שמא מעשה-קונדס כאן. רסיסי-גשם הם ליצנים קטנים המשטים בבריות. מכאן אתה למד, שמעשי ליצנות ובדיחותא גם בחיק הטבע ואף היושבים בשמים ישחקו.

כך נראים לי רסיסי הדמע המנצנצים במבטיה השוחקים של סבתי ופעמים ניגרים על לחייה, כמשובת-חן, מהתלה מלבבת, מעין דמעת-גיל הנסוכה גם בשרב הקיץ, משל הקיץ מדושן מנעמים ושבע-שמחות, שוקק נחת עצמו עד ללא כוח להכיל את תועפות אוריו ורצי שחוקיו ונועם ניחוחיו והריהו גובר חיילים בתאוות עולם הזה ומדשן נפשו ובשרו גם בטיף-טיף של אגלי-גשם מעטים לבל יחסר המזג. ולאחר שהוא מרוחץ עדנים בנטפים מעטים, אורו זורח שבעתים ונחת-שחוקו פורחת לעילא ולעילא. אף נועם-חינה ומתק-מבטה של סבתה ושחקת הנחת בשפתותיה נעשים מזוקקים שבעתים במוצאי כל דמעה והיא כולה רחימאית לאין שיעור. אין צריך לומר שהיא נעשית אותה שעה נוחה יותר לשיחה, היינו, להמשך סיפור המעשה האחד, הציר הראשי לכל הגיגיה, הלא הוא ספור המעשה על היפה שזיווגה לא עלה יפה.

תמצא לומר: סבתה לא תגיד גם הפעם שום דיבור מפורש, מכל מקום תביע רמיזה קלה ורמיזונת בת-משמעות. אולם, לפי שעה, אין בידי מפי סבתה על הנושא הזה הטורד את מחשבתי אלא דיבורים למקוטעים ורמזים מעטים, הנתונים בחביון ערפל. אין כל דבר לאמור עליו כי הוא זה. כדרך שפעמים, בחלום, רואה אתה דברים סתומים ומעורבבים, רשות נוגעת בחברתה ועצם נעוץ במשנהו, זה לא יוצא וזה נכנס, או שכולם משמשים בערבוביה, ואתה הנך אתה כמו תמיד וגם מי שהוא אחר, מחזיק חפץ ביד והוא נמוג, מתארע מעשה רב והנה לא היו דברים מעולם. פעמים אתה רואה בחלום אש, קדירה מבעבעת ומרתיחה, תרווד אחוז ביד אלמונית שולה מן הקצף ונותן לתוך פיך. אתה מרגיש טעם ואין טעם. הכל נוצץ והכל נובל, יש שולחן ערוך ואין שולחן. התלקחה מדורה והנה אפר. היה שולחן ערוך כל טוב בשר ומטעמים ואין עוד זכר אפילו לעצמות ולפירורים. המדורה, המדורה, היא התלקחה בעוז ובתעצומות, יצאה ללהב, ודעכה כליל. מקיץ אדם משנתו והוא כולו ניעור וריק. מה אהבתי מראה המדורה בחלום.

ימים ילמדוני דעת, כי זה אורח סבתי וזה סיברה לערוך לפני את העצים לעשות בורא מאורי האש ולהחביא את השה. הכי לא שה תועה היפה? כן, פעמים היא אומרת זאת בפה מלא. שה, שה, ממלמלות שפתיה כמתוך שינה. אך איה השה? מה שה? היכן ואימתי כלתה הרעה אל השה? לא אדע דבר ברור. אז לפני ימים ושנים, ואולי שנים הרבה, עלתה מדורה עד לב השמים, נעשה עוול ליפה, עוול זועק עד לב השמים, אך שפתי סבתי כגחלים לוחשות, ואלי יגיעו רק שביבים עמומים, חידות ולא מראות, בבואות ולא גופים, רמזים ולא דיבורים מפורשים. רואה אני בכל אמרי פיה של סבתה, שאין טבעה להרצות ספור המעשה לפי סדרו, ראשון ראשון ואחרון אחרון. אין סבתה אוהבת הרצאת דברים על דרך מוקדם ומאוחר. היא כולה בלסירוגין, נוהגת הפוך לגמרי משל הרבי בחדר, המדקדק בכל ספור על השתלשלות המעשים הנאותה ואף מחייב את תלמידיו לספר דבר דבור על אפניו. אך כל אורח-שיחה ורמזי-מליה של סבתה ומבטי התמהון הלטושים עלי, בשעת תביעתי ממנה לדבר אלי סדורות, מוכיחים לי, שספור מעשה על פי הסדר הוא מופרך בעיניה מעיקרו. וכשנתתי את דעתי על כך מצאתי הוכחות בולטות, כי טבעה ודעתה אינם סובלים הרצאת-דברים סדורה ללא קפיצות ודילוגים ללא רמזי-מלים וקטעי-דיבורים, כדרך שלא גרסה כלל סיפורי מעשיות נכתבים, אך נעשים מעשים ולא מעשיות, מספרים מעשיות ואין מספרים מעשים, כי המעשים מספרים את עצמם. ואין מעשים מספרים את עצמם בבת אחת, אלא קמעה-קמעה, היום מעט ולמחר מעט. פעמים תחילת המעשה היה תמול שלשום או משכבר לגמרי, ואחר כך לא נתרחש זמן-מה כלום… ולאחר לא כלום שוב קצת ושוב לא כלום. ויש שנודע לנו, כי מה שהיה לא-כלום בעינינו היה מעשה חשוב, מבין אתה, ילדון, חשוב מאד. פעמים הסוף בא לפני ההתחלה, ויש מעשה החוזר חלילה או הולך לאחור. לא, ילדון, ענין המעשים אינו פשוט כלל.

אין תימה שהיה לה לסבתה אורח-סיפור משלה. פשיטא שלא פרשה שום פרשה, קל וחומר שלא פרשה אותה כל צרכה, על אחת כמה וכמה שלא פרשה אותה עד גמירה. ולא יתכן כלל שתזמן יחד לכפיפה אחת רישא, אמצע וסיפא של מעשה שהיה. היא לא זימנה כלל, אלא משכה ולקחה מן המזדמן, חטפה והעלתה מתוך קדירת התמול-שלשום המבעבעת נתח כל שהוא, עצם, בדל-כנף של עוף הפורח, מרטה נוצה אחת מצפור הקסמים של הזמן המתעופף, שלתה כפית מן השצף, נעצה את המזלג בזוטה כל שהיא, בפירור, הכל דרך ארעי. אך ארעי זה היקנה לכל מקרה מעופף, לכל פרט של מה בכך מן העבר, משמעות של מסתורין. כל רחש עלה לכלל התרחשות וכל פירור נתגלגל לחתיכה הראויה להתכבד מדברי הימים. הביעה מלה והנה בן-רשף ממשרפות העבר; העיפה מבט הוזה, מיד זרחה לקראתי איילת השחר של ימים נמוגים משכבר; האירה את פניה בסבר-שחוק ודומה היה עלי שהיא מקיצה חיים נרדמים ברוחה; נתנה קולה בצחקה רכה, מעלה הייתי עליה כי אי-משם רחוק יעלה לאזניה שופרו של המשיח ושוש תשיש.

לא היו במחיצת סבתי חיים בטלים, זמן הולך בטל, שעות אובדות, בבואות ללא גופים, הדים ללא מלים, עשן עולה ללא אש מתלקחת, קול ללא דברים או דממה לא קול. כל הבריאה שוקקה חיוּת, אויר העולם מלא דיבורים, לכל קול ניגון, לכל הגה אומר, לכל שיח טעם ונועם, וכשמשתפכת בפניה נצנצה של זוהר ניתנת לווית-חן של אמת ומתיקות לכל תנועה והעויה שלה. לוויית-חן זו היא סיפור המעשה בפני עצמו. סיפור המעשה עצמו לא כל שכן שהוא מלא חן של כמה וכמה לוויות: של קול ושל ניגון, של שחקה נאה ושל אתנחתה מלבבת, של דגש חזק ושל פזורות ותערובות לרוב. אין היא מספרת כלל את המעשים, אלא פורטת אותם על מיתרי הלב. וכמעט שהסחתי דעתי מהטעמה אחת, שהיא תוך ועיקר: בשעת סיפור המעשה סבתי יושבת ועוסקת במעשה ממש. אין לה בעולמה רגע של אפס-מעשה, של חיבוק ידים. הרי אינו דומה יושב בטל, המספר מעשה שהיה, לאדם חרוץ ומהיר במלאכתו, העוסק בשלו בידים ובמוח, בלב ובנפש, כל עצמותיו תאמרנה עשיה, אלא שדרך אגב פיו פולט מפעם לפעם דיבור ועוד דיבור המצטרפים לכלל מסכת של סיפור. זה עשייתו קבע ודיבורו ארעי. הארעי הוא נס, חג. אך המספר מעשים בכל יום עושה אותם חולין, מפקיעם מכלל סיפור. סבתי אינה בטלה אף לרגע. מימי לא ראיתיה יושבת כדרך השכנות על איצטבת הבית בידים ריקות ובפה מלא דיבורים. זקנות וצעירות היושבות על האיצטבות, אומרת אמי, מלשנות ומלשינות על כל העולם. אין חלקה של סבתי עם המלשנות. עסוקה היא בבישול או בנקיון, בתפירה או בכביסה, באפיה או בסריגת גרבים. אמי אומרת, שהיא כדבורה עסקנית. מכל מקום סורגת תמיד גרב אפילו עיסוקה בעבודה אחרת, זורעת “עינים” בצנוריות, וכשם שהיא מ“עיינת” את החוטים לגרבים, כן היא מ“עיינת” את הדיבורים, כל דיבור קו או תג, אלא שאין היא סורגת את הקוים והתגים של המלים על פי סדרם. סריגתה במלים סריגה ממש, היינו, לסרוגין, במקוטע, במרומז ובמקופץ. ואני מתקפץ ומתרמז ומסתרג אחריה, חוטף פירוריות ושאריות, מחבר שברים ומצרף קטעים, אורג וסורג. כדרך שיש למדים בגמרא ומתפללים תוך הסידור בדילוגים, מטילים עין לכאן ועין לשם, חוטפים פסוק מתפלה של שחרית ופסוק ממוסף ומדמים בעצמם שכבר יצאו ידי חובת תפילה.

הרבה למדתי ממידותיה של סבתי, מאורח שיחה ושיגה. מה היא דורשת סימנים ורמזים ומגישה לי הכל בעטיפה של סוד, אף אני דורש לפניה ברמזים וסמלים ובכל פעם שאני רואה אש על הכירים או נר דלוק ונפט ניצוק לתוך המנורה, הנני משבץ גמגומי-מלים לתוך כל דיבור על עששית המזל של היפה, שאין אורה מבהיק לעולם. פשיטא שאיני מדבר על כך מפורשות, אלא מבהיק ניצוצין של רמזים למשאלתי הטמירה לחדש את שיחתנו על המעשה שהיה. אשרי וטוב לי, כל שעה שתחבולה זו מועילה בידי. אותה שעה פוצחת סבתי בקינת הנכאים שנשתזרה לתוך תפילת השחרית של חיי כניגון הייחוד של קולי בעולם לעתיד לבוא. וכן תהגה סבתי נכאים:

– וי לן מאורה של העששית שאינו מאיר. וי לי. וי ליפה. מותק שלי, נעמת לי מאד, יפיפית עד בלי די. פעוטונת שלי, כענבים במדבר מצאתיך. דודאה את. הנך יפה, עיניך יונים. שמעי לי, שמעיני. בפי אדבר אליך, אתחנן לפניך, יונתי, תמתי, שובי, שובי אלי ואחזה בך, תניני חמודה לזין עיני בהדר-חינך, במאור זיוך. תניני.

סבתה אומרת לשון עתה, כשם שהיא מדברת לשון את אל היפה שאיננה כלל נוכחת. משל הזמן הוא כגלגל החוזר לרצונה ישר והפוך ובו סוב יסובו גם האנשים להופיע ככל אשר יעלה הרצון לפניה. מסתכל אני בסבתי ורואה קסמים עמה לשנות את הזמנים ולהחליף את העתים בארשת פניה, לפי החליפות ברוחה ולפי נושאי-שיחתה. בשיחה על השבת, שורה על פניה שכינת השבת; כשהיא סחה בטרדות היום הששי, הריהי לובשת צורה, כאילו יום הששי עצמו, על הפחזות והבהלה, נכנס לתוך פניה; כשהיא אומרת יום השוק, ניכרת בה העויה של עסקיות, בני אדם יחפזו ועגלות תשקשקנה וסבלים נושאים משאות, רבה הכבודה; וכשסבתה מעלה על לבה זכר החתונה, בין חתונת היפה, בין חתונת אמי או יום כלולותיה שלה, מדמה אני לראות בקלסתר-פניה צלצלי כלי הזמר ומצהלות המחולות. בארשת פניה קופץ הזמן. מה תימה, שכשהיא פותחת פיה לספר על מעשים בתמול שלשום יש לה מראה-פנים של תמול שלשום ובאמרה “אז אני עדיין ילדונת”, כאילו מתגלגלת מינה וביה לתינוקת. הזמן עולה ופורח בקלסתר פניה, מגדל פרי, צץ ונובל חליפות, נע ונד לפי המעלות והמורדות ברוחה. ויתר מכל יפרח מטה הזמן בפניה כעין וו, המהפך עבר מת להווה חי, בנשאה את דבריה על היפה. היא לא על היפה, כי אם אליה תדבר תמיד. הנה תריד בשיחה אליה:

– אל נא תתרחקי ממני, חמודה. הביטי אלי, הראיני את צורתך המאירה, שובי שובי ואחזה בך – מסיימת היא בפסוק משיר השירים השגור בפיה.

היפה אינה עושה רצונה של סבתה להביט אליה, אינה מגישה את צורתה המאירה לעיניה. נחבאת היא לה. אילולא הרגלי להימנע מן השאלות, מסורת בביתנו, הייתי מקשה: מפני מה אין היפה נותנת עצמה להעיף מבט עליה? הכי עקשנית היא? אך חלילה לי להיכנס לדברי סבתי. איני נכנס גם לשתיקתה. ושוב מדברת סבתה ברגש:

– ילדה שובבה, ילדה רעה – פותחת סבתה בגערת פינוקים, הרוויה טוב-לב וחמלה רבה. שביבי רחמנות דוקרי-לב נדלקים בבת-צחוקה, ברוך מבטה ובקמט היגונים המתהווה במצחה.

מכיר אני קמט זה בכל ניעיו וזיעיו. למראהו חש אני קמט כיוצא בו בלבי. כיוון שהקמט עומד בעינו שהות ממושכה, הריהו משרה עליה דיוקן העבר הרחוק. רואה אני שסבתה אינה שוב של היום, אלא של ימים אחרים. הנני חש שסבתה חיה לפי לוח-זמנים משלה. הרבה נתייגעתי להבין ענין זה, המנקר במוחי כשן חולה… ענין זה… כיצד לבטאו, לפרשו? הזמן של סבתה מורכב עבר והווה, נע לו כמחוג השעון קדימה ואחורה, הוא מין-זמן כלאים, שעבר הווה ועתיד משמשים בו בערבוביה. פעמים סבתה מדברת על לאלתר בלשון עבר או עתיד, כגון שאומרת אכלתי והיא עכשיו אוכלת; יהיה גשם, וטיפותיו דופקות בחזקה על הגג והחלון. יש שהיא אומרת הם שם מתפללים, היינו, שם, ב“קלויז” הסמוך לביתנו, והשעה היא אחר הצהרים, שאין מתפללים כלל. מסתמא מסיחה היא בתפילה שהיתה בשחרית.

פליאה בעיני שכנגד חוש הזמן המעורב אצלה חוש המקום בדיוק גמור. ראייתה טובה, שמיעתה חריפה, סימן מובהק התפלה, המגיעה לאזניה לכל פרטיה מן ה“קלויז” הסמוך ואינה נשמעת כראוי ליתר אנשי ביתנו. עשויה סבתה לישב בביתנו ולהתפלל עם הציבור ב“קלויז” הסמוך, לרקוד “קדושה” ולענות אמן על כל “ברכו”. לעומת כוחה לשמיעה נראית לי מופלאה ביותר מבוכתה בזמן. היא עושה עירוב תבשילין משונה בשעות ובימים, עד שאומרת, פעמים, אשתקד על מה שהיה בחודש שעבר וסוחבת תמול שלשום רחוק לתקוע אותו בתוך התמול שבלשון בני אדם, שמשמעו אתמול ממש.

איני מוצא, חס ושלום, דופי בבלבול הימים של סבתי. אדרבה, נחת היא לי ממנו. אהבתי כי אראה סבתה עושה בתוך השעות והימים כבתוך שלה, משנה עתים ומחליפה זמנים, מבלבלת ומדלגת, כדברי אמא. דילוגיה עלי אהבה. הרבה דברים יוצאים בלהיפך, אך עולם הפוך זה נעים ונחמד, מלא חידושים והפתעות. הריהי אומרת תמול שלשום ולאחר כך מפרשת לפני כמה שנים.

פעם העזתי ושאלתי את סבתי: מה משמע לפני כמה שנים?

אמרה לי: לפני כמה וכמה שנים.

חזרתי ושאלתי: מה בין כמה שנים לבין כמה וכמה?

גערה בי ואמרה: אתה ילדון ולא תבין זאת. פעמים לפני כמה או לפני כמה וכמה שנים אינן השנים שלך.

שאלתי: מפני מה אינן השנים שלי?

אמרה לי: משום שאתה אז עדיין לא נולדת.

חזרתי ושאלתי: ואיפה הייתי אז לפני שנולדתי?

לגודל הפליאה לא גערה בי, אלא השיבה בניחותה: אתה אז שרוי היית בתוך אוצר הנשמות, טבלת בים של זוהר, אברהם יצחק ויעקב אבותינו לימדו אותך תורה, מלאך נשאך על כנפיו אליהם לשמוע מפיהם תורה… תורה למדת ובזיו השכינה טבלת.

“השנים שלי ושאינן שלי”, אף דבר זה בענין הזמן של סבתה הציק לי מאז ואילך. העולם מעשה ידי בורא העולם קיים לאין-קץ, ובעולם שנים הרבה כחול הים, מהן שנים שהן שלי ושאינן שלי. כיצד להבין זאת בשכל? מה היה לפני שנולדתי ולפני שסבתי היתה חיה בעולם? ומה היה לפני שאברהם יצחק ויעקב היו חיים בעולם? מה היה לפני שהיה מה שהיה. אין לי תשובה והנני מפחד לשאול זאת אפילו את עצמי.

פעם אמרה לי סבתי, שכל השנים הן של כל האנשים. היא אמרה זאת, משל שמעה את שאלתי האילמת. היא אמרה לי בפנים שמחות, עד שהעזתי להחציף שאלה כנגדה: גם השנים שלך הן שלי?

השיבה בנועם: וודאי שלך. כל שלי הוא שלך!

– אני שנולדתי לאחריך, הייתי תמיד כשאת היית? – חזרתי ושאלתי, כי חוצפה גוררת חוצפה.

– היית, ילדון, בוודאי היית. ויש לך חלק בכל הזמן תמיד.

תענוג היה לי לשמוע זאת. סבתה לא האריכה שיחה על כך, אך אני הארכתי. הענין הוא פשוט. כל זמן שהייתי שרוי בתוך אוצר הנשמות היתה עיני צופה ומביטה מן החרכים לתוך הזמן של סבתי, של אבי ואמי, של כל האנשים בעולם.

בעולם העליון כך, שהייתי רק נשמה, וכאן בעולם התחתון, שהנני גוף ונשמה ויש לי פה ושכל ולב ויצר הרע ויצר הטוב ותורה כתובה וחומש עם רש“י ורבי ב”חדר" וסבתה טובה המספרת עמי, כל שכן שרשאי אני להציץ מן החרכים לתוך הזמן שאינו שלי. לכן הנני, מפעם לפעם, עושה מסע עד אפסי-זמן בשנים מדלג ומקפץ בזמן, מסתכל למחשכים ומציץ מן החרכים. עיני מתפלבלות. רואה אני נקודות שחורות, קטני-זבובים מרקדים כנגדי. מפחד אני שמא אתעורר ואצטרך לילך כעיוור על משענתו. בדמיוני הנני יושב במרכבה דוהרת בלהיפוך. קולה של סבתי שופע מקרוב ובמישרים אלי. הפעם סחה הסבתה קורות היפה מתחילתן, כלומר, לא כל הקורות, אלא פירור מהן, במקוטע, כנהוג, ומהתחלה ממש, היינו, מלידתה של היפה.

– מזל טוב! – אומרת הסבתה לפתע בקולה החנון. ולאחר שהות קצרה מפרשת: לא רק אני אומרת מזל טוב, הכל אומרים “מזל טוב” כשרואים את האור של הפרצופון. נפלא. יופי! אף השכנות צוהלות: פלאי-חידושים. חן העולם שפוך על פניה. שישי ושמחי, אומרת אני לחיה רחל האם, היפה בבנות נולדה לך. היופי האיר, אך המזל לא האיר. יצאו ימים ללידתה של היפה ואחי היקר, אביה… סבתה לא בטאה, אלא שלחה אצבע כלפי מעלה, שאין הסבתה מבטאת מת או נפטר, אף לא הלך לעולמו או שבק חיים. אינה נותנת פתחון-פה למלאך המות. אני מנחמת לאלמנה ואומרת לה: ראי, מלאך ירד אליך מן המרומים, מלאך החן והיופי. הגידי, חיה רחל: אשרי וטוב לי. סבתה בתחנון: הגידי, חיה רחל, אך אין חיה רחל מגדת. סבתה גוערת בה בקפידה של התחטאות: כלום ראית בחייך יפהפיה כזאת? שישי ושמחי, חיה רחל, אמרי כי טוב. אין חיה רחל מגדת. אין סבתה גוערת בה, אלא אומרת בסניגוריה עליה: אין לחיה רחל לב לשמוח. אלמנה לא-נוחמה, ילדים חמשה לה, הפעוטונת האחרונה. נתאחרה לבוא. מלאכים מתמהמהים תמיד לרדת עלי אדמות. נתמהמהה לבוא הפעוטונת. אחי, יוסף היקר, לא זכה לראות בעיניו את המלאך בצורת תינוקת. חיה רחל בשיעול תמיד. בכל זויות הבית משתעלת הדלות.

לא כסדר במגילה סדר הרצאתה של סבתה. אף פרשיה קצרה זו ניתנה קטעים ופירורים. אני, מצוות סופרים מלומדה, חברתי את השברים למסכת. המחבר על כרחו עושה אצטבאות להניח עליהן מוצרים גלמיים. אך לסבתה אין אצטבאות ואין ארון הנושא דבר, אלא הארון כביכול נושא את עצמו. כל התכנים מהלכים וצל החלוף פרוש על הכל. סבתה אומרת פעמים כי החלוף הוא חד ומשחז כחלף. הכל סוב יסוב – היא המטבע שלה.

הרגע הגיחה היפה לאויר העולם להאיר לארץ והנה היא נערה כבת שמונה. בת שמונה כבת שש עשרה לשכל טוב. עיניה שתי לבנות. הכל רואות הן, תופסת הכל. בבית אמא רואה היא עוני ודחקות. היא אוכלת את הדלות כעוגה טובה.

היפה גם עלתה יפה בכל המעלות הטובות, עושה בכל מלאכה, חרוצה להפליא, מקטנותה מושכת בעול הבית, לחם עצלות לא תאכל. רבות בנות עשו חיל, אך אין כמוה. בטח בה לב אמה. ידיה מבורכות, תופרת, רוקמת, מבשלת, הילדונת שמה את הריחים על צוארה. רחמנית גדולה, לבה נשבר למראה סבל האם. מי כמוה להשיא עצה לאם. תכשיטה.

כשסבתה אומרת תכשיטה הריהי גונחת מעומק לבה. גם באמרה היפה היא גונחת, אך אין דומה גניחה לגניחה. שאין גניחה דומה לגניחה – שמעתי מפי סבתה בתוך יתר הדברים, שאינם דומים זה לזה, שהיא מזכירה אותם לעתים מזומנות, אך שהגניחה אינה דומה לגניחה – הדגישה סבתה ביותר. וכך אמרה: יש גניחה של יגון ואנחה של ששון ושמחה, גניחה של קריאת תגר ושל קבלת תנחומים, של אוי ואללי ושל מודים אנחנו, של חומרה רבה ושל הקלה פורתא. בדקתי ומצאתי, שבגניחה על היפה פניה שוחקות; ואילו בגניחה על התכשיטה קדרות מתפרשת עליהן.

שוב אומרת סבתה: יש גניחה של קושיה וגניחה של תירוץ, גניחה לעצמה וגניחה של טענה. אך כשסבתה אומרת תכשיטה ומטילה גניחה לתוכה, חזקה שאין זו גניחה לעצמה או של טענה על מה בכך, אלא של צער, אנחה שהיגון הוא בן-זוג לה, כמוה כשוועת כאב מעומקא דלבא, קריאת תגר על הגורל המר והמזל הרע. “היתכן” הגדול. גדול כוחו של ה“יתכן” מכל קושיה. לקושיה יש תירוץ. אך ה“יתכן” של בני-משפחתנו ובני-עירנו בכל שיחת-זקנים בבית המדרש וב“קלויז”, אין עליו תשובה. כמוהו כפצע גלוי, שדמו שותת. כזו הגניחה, שסבתה מלפפת בה את התכשיטה.

התכשיטה היא בת עשר כבת עשרים לחן, עמלה חרוצה. רוב פרנסת הבית מעמלה בא. תופרת, רוקמת, עושה לילות ימים על המחט, עיניה יוצאות, אך הן מאירות כשתי אבוקות, כולה פאר שבפאר. אסור להסתכל בה מחשש עין הרע. טפו, טפו, סבתה רוקקת. כלל אין להכיר שיפת-תואר זו סוחטת את לשדה להרויח פרוסת-לחם. כל הרואה אותה אומר שיר ושבח לזה שברא צורה נאה כזו. סבתה מפטירה חרישית: אשרי הצורות הנאות, מהן אורה ושמחה לעולם, מהן נחת לאנשים. ומה יש חוץ ממעט הנחת? הרבה צער יש בעולם ונחת מעט.

תמה אני על כוח הפועל, הצפון באילו מלים, השגורות בפי המגודלים, על הגיגי-לבי ועל כוח-דמיוני. המלה נחת כרוכה על הרוב בעסקי-שידוכין. ההורים רוצים לראות נחת בבניהם, מצפים לנחת מהם, לבם נשבר באין נחת. כן, כל נחת צמודה לחתן וכלה. כשאומרים בביתנו בנוהג שבעולם או הויות העולם סימן הוא, שנושאים ונותנים בעניני אירוסין וכתיבת “תנאים”, בדין ודברים על הבטחות נדוניה שלא נתקיימו. בכל הענינים, שהמבוגרים מושלים בהם בכיפה, מדיינים על אירוסין וחתונות, על תנאים ונדוניה, על הבטחות שנתקיימו או שנתבדו, על זמני-חתונה שנדחו על ידי צד אחד, בניגוד לשני הדוחק את הקץ להעמיד חופה. בנוהג שבעולם מנסר משא ומתן בלתי פוסק על חתונות, קובעים עתים לחופה ודוחים, עומדים על המקח בנדוניה ומתפשרים, טענות ומענות וחרטות. אפילו כשאין שידוכים בעין מספרים על שידוכים, על זיווגים העולים ואינם עולים יפה. העולם מלא חתונות וספרי מעשיות על חתונות.

הרבה יש לספר. עסקי-שידוכים הם מהדברים שאין להם סוף. מתדיינים ומתנצחים ומתיישבים ומתפשרים, ובכל זאת העניינים, כנראה, על הרוב יגעים ושני הצדדים משחקים “ברוגז” ו“חבר”. דבר הלמד מעניינו, שבשיחות על עניינים אלו מרובות הלחישות והרמיזות על המפורשות. אין צריך לומר שמרבים לחישות במעמד הזאטוטים, הלהוטים להקשיב לשיחות גדולים, ובענייני שידוכים על אחת כמה וכמה. לשוא הלחישו נבוני-לחש.

הזאטוטים מקבלים את חלקם בין כך ובין כך. מקצת קולטת האוזן והרבה כוח הדמיון תורם שלו. צרה היא, שבשידוכים יש שני צדדים ועל הרוב אין צד השוה בשניהם. אילו שידוך נעשה ללא שהיות, היה אולי עולה יפה. אולם שידוכים נעשים לאט. בשידוכים מגלגלים. בא שדכן אחד ומדבר נכבדות. בא שני ואף הוא מבטיח הרים וגבעות. הענין מחייב ישוב הדעת, דרוש זמן, הזמן אינו עומד. אף שני הצדדים אינם עומדים הרבה על מקום אחד. תחילה הכלה נתונה ברום המדריגה, היא עשירה. אותו חתן בחור-חמד – כל חתן הוא בחור-חמד – הולך לנפול לבור שומן. אך עד שעומדים במשא ומתן על השידוך נהפך הגלגל על צד הכלה והוא יורד מנכסיו או יורד מקצת ממדריגתו. עתים להיפך, צד החתן יורד פלאים. כללו של דבר, לא הרי זה כהרי זה. העולם הוא גלגל החוזר. הללו עולים והללו יורדים. זה ענינם של הנוהג שבעולם ושל הנחת. נחת, נחת ואין נחת.

מי ראוי היה לנחת אם לא יולדתה של התכשיטה? היפה טרם הגיעה לפרקה וכבר קפצו עליה שדכנים לדבר בה נכבדות, סבוה גם סבבוה. גדיה קטנה וכל “פני” העיר לוטשים עליה עין להשיאה לבניהם. השדכנים אל חיה רחל כמלאכים יחפזון: תני לנו את הבת לפלוני בן פלוני מטובי העיר. גם בשחוק יכאב לב. בת! פעוטונת זו? עדיין היא בגידול – אומרת סבתה באנקה קלילה, מעין אנחה בשגגה, גניחה סתמית, צדדית, שגרתית, שאינה נעוצה כלל, לפי השערתי, בפרשת צביה, אלא בענינו של הגידול לעצמו, שכן הגידול מצד עצמו ענינו צער הראוי לרחמים. אני מוצא דרך אגב סמוכין לאותו צער הגידול המפעפע בי ומכרסמני, הוא מטייל בקרבי כמחט בבשר החי, זורע בי ניחושים מרים ומתוקים, פחדים ותקוות.

– כן – אומרת סבתה במישנה אמירה, וכל מישנה-אמירה הוא סימן לרעיון החוזר בלב – עדיין היא בגידול, למה רגשו השדכנים, למה הם דופקים עליה כמלאכי חבלה, אצים-רצים אליה להמהיר את גידולה. והתכשיטה גדלה לה לאט – סחה סבתה בשחוק על שפתותיה, שחוק של ריצוי. ואולי שחוק על משבתיהם של השדכנים. היא גדלה לאט – אומרת סבתה נכאים – לאט-לאט, אך על כל גדילה וגדילה קטנה שלה גדלות צרותיה, מתקבצות אחת לאחת וננעצות בה כקוצים. שושנה היפה מוקפת חוחים. חוחים בבשרה, ובנשמתה נעוץ לה חוח. כל הרואה פניה שוחקות תמיד אינו יכול כלל לשער מה מתחולל בנפשה. טובי העיר ואמידיה מתחרים זה בזה להשיא פרודה חמודה זו לבניהם. שדכנים באים והולכים, דופקים על הדלת, אינם משים מעל הסף.

במאמר המוסגר, המשתלב מיניה וביה לתוך השיחה, אומרת סבתה: בנוהג שבעולם – הנוהג! שוב הנוהג – כל פעם שבת ישראל נאה עומדת להגיע לפרקה, מיד צומחים שדכנים ככמהין ופטריות וגדלים חתנים כעשב השדה, משום שהכל מתאווים ליופי, נפש כל חי נכספת לצורה נאה. וכאן אבן-חן כזו. הכל נתאוו לה. והיא עדיין בעצם הגידול. דופקים עליה, מזרזים את גידולה. סבתה מפיקה מעומקא דלבא גניחה מנה אחת אפים, הן על גורלה המר של היפה והן על התאוצה הנגרמת לגידולה. מכאן אני למד שוב, שהגידול לעצמו, שנתיב הוא לאדם מששת ימי בראשית, צופן בחובו קלקול. כמוהו כפגע רע. ושמא מוטב היה לאדם להיפטר מענשו של הגידול, שסופו צרות צרורות.

– וי לן מן הגידול המוקדם – מלחישה סבתה, ספק סתם בענין לגופו וספק בסמיכות לקורות היפה.

בינתים, חלה אתנחתא קלה בשיחה ודעתה נפנית לקצת ענינים מן הצד. אך שיחה שנפסקה באמצע, חזקה שיהיה לה המשך. יצאו רגעים וסבתה אומרת: לא נתמזל לה מזלה. מן השמים נגזר עליה ליפול בחלקו של “לא עלינו”. חשובי-עירנו מחזרים אחרי האוצר היקר, וחיים דוד, תושב עיר אחרת, זוכה באוצר. הכל נעשה בחפזון, שמא יחמיצו, חס ושלום, נחלה דשנה זו. אין חוקרים ודורשים כנוהג שבעולם מי חתן מי מחותן, אין מתראים פנים כמנהג הבריות, אין שואלים עצה, אין נמלכים בדודה בריינה, היושבת בעיר המחותן, לשמוע חוות דעתה על החתן ועל יחוס המשפחה. הכל נעשה בבהלה ובחפזון. וכשבא החתן לבית הכלה מעיפים מבט רגע כמימרא, כותבים “תנאים”, פוסקים זמן החתונה, עושים הכל חיש-חיש. כל חיש-חיש הוא עסק ביש. ועיר החתן רחוקה מעיר הכלה בסך הכל שלושים פרסה. שלושים פרסה בסך הכל, חוזרת סבתא, כאילו המרחק הקטן יש בו בנותן ענין של רוגז ומרירות. למה כל כך חיה רחל להוטה אחרי השידוך? מה הפזיזות? שמא חוששת היא לבת מגודלת שתשב עד שתלבין ראשה? נזדרזה וקפצה על השידוך? שמועה שמעה, שהמחותן ר' מיכל הוא מיוחס, בן תורה ואמיד, מכובד בעירו. כן ר' מיכל מחותן נאה, בעל הבית הגון, שהכל חולקים לו כבוד. אף החתן מוכתר במעלות טובות, בתורה ובחכמה, אך מה המעלות, מה התורה ומה החכמה, והוא “לא עלינו”?

כשסבתה מזכירה שם היפה היא מטילה לתוכו גניחה, ל“לא עלינו” היא מצרפת אנחה. טבע הענינים מחייב הבחנה בין גניחה לאנחה, אף שורת האמת והיושר מחייבת אותה. מכלל מה שספרתי בגניחת סבתה אפשר לגלות פנים שלא כהלכה, שסבתה בריינה שרויה בשברון-לב ובשממון-נפש, חס ושלום, ואומרת תמיד קינות על כל המקרים הרעים, כדרך הבריות המסלסלים במרי-יגונם ומפנקים כל מכה טריה שבנפשם, משום שמחבבים, כביכול, את הצרות ויש להם מעין זחיחות הדעת כשמדפדפים בספר הפורענויות של חייהם. להשערה זו אין רגלים.

סבתה בריינה לא אהבה לחטט בפצעים, אין היא מצויה אצל הקינות, אינה גורסת עצבות לא בעינים, לא בארשת הפנים ולא בדיבור, קל וחומר לא בכלל ההתנהגות. נפשה סולדת מדרך עוצב, מפנים עקומיות ומהעויות של רחמנות. יש לה פסוקי-הגיון משלה על חלקו של הצער בחיי-אדם. היא אומרת: אין צרות אלא לכפרות. שוב היא אומרת: כל האוכל הרבה דבש, כיוון שדש דש, ולא ימתק עוד לחכו. מה חן לצרור המור, שיש בו כל בושם ואין בו קצת מרור? אילולא היסורים לא היה לנו גם חג הפורים. אך טוב לאדם לשכוח את עניו ולגרש את יגונו ולברך על הרעה כעל הטובה.

נאה דרשה סבתה בענין השמחה ונאה קיימה. שמחה לי להסתכל בה. פניה שוחקות תמיד ומבטיה אף דיבוריה נושאים ברכה והבטחה. היא שקדה לגרש דאגות, לפזר עננים, לעורר בטחון, לבשר ישועות ונחמות. אך מדי דברה במצוות השמחה, שכל הפותח בה מסייעים בידו, היא אומרת, כי עצבות מעט, היינו, קצת הרהורי עצבות, המפזזים כעננים קלים בלב, משמשים תבלין לשמחה ומוסיפים לה טעם לשבח, מזככים ומעדנים אותה, שלא תהא רעשנית וחוצפנית. שמחה נאה לה צניעות. שמחה נחבאת-לה נאה שבשמחות. טובה שמחה היוצאת מלב טהור. מסתבר שאף הגניחה של סבתה היתה מין תבלין לזכך בו את הלב השמח. פשיטא שזו היתה גניחה קלה, צפרירית, פזזנית, רוח צחה עלי שפיים, המזככת את הלב ומרוממת את הנשמה, ולא, חס ושלום, אנחה כבדה, המכעירה את הרוח ומשפילה את הנשמה. ומכאן מתחייבת ההבדלה הגמורה בין גניחה לאנחה. זו גם מידתה של סבתה, עשיית הבדלות בין הדברים שאינם דומים זה לזה מאיזה צד.

סבתה קבעה כללים להבדלה זו, הכל לפי הענין ולפי השעה וכפי המתחייב להדגשה זו או אחרת. אין גניחה אלא לקולא ואין אנחה אלא לחומרה. גניחה משמעה תקוה ובטחון, ואילו האנחה באה, חס ושלום, על אבידה שאינה חוזרת. הגניחה היא מידת החסד, האנחה דין. הגניחה אומרת גם זו לטובה והאנחה באה בטענה. הגניחה מרפאה לב, האנחה שוברתו. אך תחת לספר דיוקי-הבדלה של סבתי בין גניחה לאנחה אצטמצם לעת עתה בחילוקים שהטילה בתוך הגניחה גופה. וכך סחה פעם.

– דע לך, ילדון, לא ראי גניחה זו כראי גניחה זו. משל לקול ולניגון. לכל קול יש בת-קול והניגון עשוי בבות. בת-קול היא לוויית-טעם לקול. לפיכך יש קול, שטעמו מתוק או מר, חמוץ או חמצמץ. טעמו כיין או כחלב, כדבש וככל משקה אחר. אף הנגון רב הבבות יש לו הרבה טעמים. הוא משתפך כצחוק או כבכי, מקונן וזועק או מנחם, מרנין את הנפש, מלחיש ישועות ונחמות. הרבה דרגות בקול ובניגון, אף הגניחה כך, ילדון. יש גניחה של מתיקות ושל מרירות, של לב שמח ולב עצוב, של אמונה ובטחון ושל חולשת הדעת, חס ושלום. של אשרינו מה טוב חלקנו ושל עצבות ומרה שחורה. וזו של מרה שחורה, ילדון, היא עבירה גדולה.

שוב דקדקה סבתה בפעם אחרת ליתן סימן בקול וכיוצא בו בגניחה.

– דע לך, ילדון, יש קול אומר שירה וקול משמיע בכי, קול של שבת וקול של חול, להבדיל, וכך יש גניחה, שהיא בת שחוק הנשמה, כולה שבת. גניחה של שמחת תורה, של מצוות ומעשים טובים, של מחול כשר ושל תפילה והודיה. אבא שלי – לחשה לי לאוזן – היה גונח כל פעם שתירץ קושיה חמורה ועמד על הפשט האמיתי בתורה. אך יש גניחה, שהיא צער ורוגז, כעס וכאב, רק קושיה ללא תירוץ, מרירות הנפש ועקשנות. וזו אינה גניחה. אלא אנחה פסולה.

מכאן שגניחה זו, שסבתה הטילה בשם היפה ובאמירת “לא עלינו”, לא היתה, חס ושלום, מרה שחורה ועצבות, ובוודאי לא קינה. מקורה טבע הענין העצוב לעצמו, כדרך שהירח שופך נגוהות נוגים על עיר ומתים בלילות לא משום שדרך עוצב בו, אלא לפי שטבע-גונו בכך, ואילו בלבבות הוא זורע חדוה חרישית ותקוה נעימה. כך היתה גניחתה של הסבתא יורדת ללב כשמן זית זך, מנחמת ומעודדת, קלה ורחפנית, ללא קורטוב מרירות. הגיעו עצמכם, כיוון שבאים לספר, אפילו רק רמז שברמז, במקרי החיים של צביה היפה וחיים דוד “לא עלינו”, כלום אפשר לא למזוג לתוך הקורות הנוגות אגל-דמע ורסיס-דוי? הגניחה מאליה מתמלטת. חיים דוד חכם מחוכם שכזה, בן-טובים, שרוי כל ימיו בטובה והוא זה שקוע במרה שחורה? בשכל אין להבין זאת. נמצא, אין גניחה זו אלא מעין גלוי-דעת של פליאה. כך, בקירוב, נסתברה לי גניחה זו, שהיתה מלפפת כל פירור מסיפור המעשה על היפה. זכור לי, אני אז זאטוט וכבר ניחשתי משמעה של אותה גניחה. לא נעלמו ממני גם כמה קמטים וקפלים בה. אפילו מלים רבות, על אחת כמה וכמה רמזיהן, לא היו ברורים לי כל צרכי, הבנתי שפת הגניחה במרבית צלצליה וטעמיה.

מספר אני על כך, לפי שזהו פרט הבא ללמד על דרך השיח והשיג של הדורות ההם. שתי שפות התהלכו אז, שפת אלף-בית – שפת האב, ושפת הגניחות – שפת האם. היתה הגניחה מעין נוטריקון של הלב. חלילה לומר, שאמהותינו וסבתותינו היו רק מקוננות. אך הן דיברו מלב אל לב במיעוט-ניבים ובצמצום-מלים. לעולם המלה נוקשה והגניחה טריה. בית המשפחה, משכן ילדותנו, הוא ראש וראשון לכל בתי-אולפנה, שהקנו לנו דעת. בבית-משפחה, שקול התורה מנסר בו, קולט הילד מילדותו שיחות חולין של תלמידי חכמים, אמרי-שפר, פתגמי-חכמה. בבית-אב מנגן סופגת אוזן הילד צלילים ערבים, ולכשיגדל יהיה בן-בית בעולם הניגון. אנו, שעריסתנו עמדה בין ערבי נחל היגון הזך והגניחה היתה גירסא דינקותא, נעשינו משחר ילדותנו בקיאים ומורגלים בטוב טעם הגניחה ובחליפות צלצליה ונעימותיה, בבותיה ובחינותיה. וכי קלה הגניחה? אפילו הקלה היא מעין נובע מתיקוּת והגות.

הגניחה הצופנת בחובה השגה עמוקה אינה עשויה להיות טפלה לדבר, היא קובעת ברכה לעצמה. אין מערבבים שמחה בשמחה, וכך אין מערבבים גניחה בשיחה. לאחר שסבתה טופלת לפרט מסיפור המעשה גניחה, היא עושה אתנחתה ואינה מוסיפה עוד כל אותו יום כמעט שום נופך לסיפור. שמא נתביישה בגניחה, וגזרה על עצמה שתיקה כעונש. ושמא נימוקה אחר. כפי אשר אחזה, יש לסבתה נוהג להפסיק כל סיפור המעשה בנקודה הרתיחה של הסיפור, בעצם גבורת הצמאון, שהלב מפרפר ולהוט לשמוע עוד, כאילו רוצה היא ללמדני כיבוש היצר, שלא אהיה בעל-תאוה. כמה סימנים לי, כי זה הוא הנימוק. ואם זהו, מוכן ומזומן אני לקבל עלי את היסורים באהבה ולחכות להמשך יבוא אף על פי שיתמהמה. בטוחני, שסבתה תשוחח עמי שוב על כך, וכך היה.

לימים פתחה סבתה מאליה בשיחה. שתים שלוש מלים, רמז ועוד רמז ואנו בתוך הענין, והנה פרט חדש בסיפור. אין דעתה של סבתה נוחה מן השידוך, נפשה סולדת מן החפזון שבעשייתו. חוטפים וכותבים “תנאים” ואין שואלים כלל את דודה בריינה, כאילו אין היפה בת אחיה השוכן בגן עדן ואין היפה מחמל לבה של הדודה, בבת-עינה. על זאת ידווה לבה. פצע בנפשה. לעולם מדברת סבתה על הפצע לשון הווה, וכי יש פצע של תמול? פצע של תמול היא מכה טריה של היום. אין להמתיק אף כל שהוא פצע ישן. אין שואלים בעצתה לא על השידוך עצמו ולא על זמן החתונה. אין כותבים לה, אין כותבים לה אפילו אגרת.

– אלא מה? – מעירה סבתה מאמר המוסגר בצידוק הדין, שהיא משמיעה תמיד בזריזות להפיג קובלנה שבפיה ויש בזו גם שמינית מבקשת סליחה ומחילה על הקטרוג – אילו אני נשאלת, כלום יכולה אני לכפות דעתי על חיה רחל העלובה? וכלום יש לי דעה? מי חכם ליתן עצות עשה או לא תעשה? איש בער לא ידע. נסתרו מאתנו דרכי ההשגחה. חיה רחל היא עניה מרודה ויתומים לה עוד שלושה. המחותן ר' מיכל נכבד ואמיד, למדן וחכם, רוח הבריות נוחה הימנו. ומה יודעים אנו בענייני זיווגין? מרננים אחרי החתן. ומה אם מרננים? אף המרננים לא ידעו ולא יבינו. בעניני חתן וכלה גוזרים הכל מלמעלה וכל בינת אדם דלה – אומרת סבתה חייכנית חרוז כפול, הגורם לה כנראה, נחת, אם כי היא מצליחה לפעמים בחרוזים מעולים יותר – ההשגחה העליונה בשלה והבריות בשלהם: הם מרננים. תמיד מרננים, דרכם להיות מרננים.

– סבתה, מה הם מרננים? פורצת מפי שאלה, כנגד הנוהג בביתנו לבלי לטפול שאלות כלל, על אחת כמה וכמה בענינים שמסיחים בהם דרך רמיזה. תקלה זו באה לי משום החזרה על המלה “מרננים” בפי הסבתה, כאילו כביכול התירה היא עצמה את הרצועה לשאול ולדרוש. הרהרתי חרטה ואמרתי בהתנצלות: סבתה, אני לא שאלתי. זה נשאל מעצמו.

סבתה מעמידה פני “ברוגז” ואומרת בגערה רכה: שאלה אינה מידה. פה שואל מעצמו, כל שכן שאינו מידה. אין מעצמו, ילדון. חלילה לו לפה לדבר מעצמו. פה טעון משגיח עליו, תינוקי. אילו ניתנה הרשות ללשון, היתה דוקרת כקלשון. וששאלת מה מרננים, לא בחכמה שאלת, ילדון. המרננים בעצמם אינם יודעים מה הם מרננים. אין מרננים כלל, אך מדברים לשון הרע. הרינון הוא רכילות ולשון הרע. צריך להיזהר מן הלשונות הרעות, מן הפיות הממללים. פה ממלל אינו אלא מקלל. ממללים ולא מרננים ואתה שואל מה מרננים – מסיימת סבתה מעין נזיפה.

קבלה היא בידי, שסמוכה לנזיפה של סבתה בת-צחוק ואמירה עמומה פייסנית ופינוקית. כרעם המזדווג לברק מתלווית לריטון רגזני של הסבתה ארשת “הבה נתפייסה”. סבתה סומכת אמירה של ריצוי: הוא-הוא. מרננים שהחתן המוכתר בכל המעלות הוא קצת שלא כשורה.

כיוון שראיתי פניה המלבבות של סבתה, תתקפני חשק עז להגיע לחקר ענין המרננים, בו נעוץ, כנראה עוקץ הסיפור. שאלתי ולא בפה ממש, במלל-פני, חקקתי בפני סימן השאלה, במו עיני ראיתי סימן השאלה בהם: מה משמע קצת שלא כשורה?

סימן השאלה צעק מסתמא מעל פני. רגלים לדבר שסבתה נפגעה מן הצעקה שבפני, שכן הטיחה מיד כנגדי פנים כעוסות וגערה רגזנית: לא נאה לילדון להטריח בענין מוקשה גם לגדולים. וכי מי יודע מה? אין יודע. אמרו שהוא קצת שלא כשורה. וכי יש מי שהוא כשורה?

חושבני שדיבור זה יצא מפיה בשגגה לגמרי. ולא לי נאמר כי אם לה לעצמה נאמר. מנהג סבתה לשוחח עם עצמה, אגב שיחה עמי, מדברת על הענין ולא מן הענין, לפי הרהורים משלה. בחד-שיח הביעה דעה, שאדם הוא נשמה וכשמרננים אחרי אדם יורדים לתוך נשמתו, פותחים אותה וזורקים אותה החוצה. נשמה אוהבת צנעה. קר לה בחוץ. אין שופכים נשמה לרשות הרבים. העושה נשמה שופכים, כמוהו כעדת כלבים נובחים. אף החרוז, שנפל לתוך פיה, מוכיח, שהערה זו נאמרה לעצמה. דרכה של סבתה לסיים חד-שיח בפתגם מחורז, מוסר השכל, כי מוסר השכל נאה לו להשתבץ לתוך חרוז, כדרך שנאה לתמונה להשתכן בתוך מסגרת, העושה אותה צורה, סוגרה לעצמה. כיוון שסבתה סגרה את שיחתה עם עצמה בחרוז, עמדה וקשרה חרוז לחרוז אל הענין.

וכך אמרה: כן, ילדון, חתן נאה הוא חיים דוד. בעל קומה ויפה-צורה. כל יפה-צורה הוא קצת שלא כשורה. משול אדם לשעון: מיטלטל, מצטלצל והנה מתקלקל. ויש שהוא מתבלבל בספירה – מפטירה סבתה בבדיחות הדעת – כדרך שיש מבלבלים.

תוספת ה“מבלבלים”, השגורה בפי סבתה מעין ניגון החוזר, גורמת גם לי קצת בלבול, עד שאיני מבין מה ענינו המיוחד של “לא עלינו”, מאחר שדרך כלל יש מבלבלים. אותה שעה חשבתי, שאין סבתה מסיחה עמי על חיים דוד אלא בשביל לבלבל את הסיפור, פותחת סדק קטן להציץ ושוב סותמת ואין נראה כלום.

אין הצצה קטנה הולכת לאיבוד. יום ליום מוסיף רמז. מה שאמרה סבתה ברמיזה מתפרש אט-אט על ידי אחרים. הערפל מתפזר. מעשה בשד שפגע בחיים דוד ברחוב. חיים דוד מהלך לו ברחוב בעצם הצהרים, לפתע ראה עין בעין שד עומד לידו בצורת אדם, לוטש עליו את מבטיו, משרבב את לשונו. לא כך. תחילה נראה לו אדם מחייך אליו, אדם ממש. נתן ידו בידו ואמר לו: שלום עליך, חיים דוד. אמר לו חיים דוד: שלום עלים, ר' יהודי. שאלו לפי תומו: מי אתה ר' יהודי? לא נודע הנך לי מתמול שלשום. אמר לו: לא תכירני? אני פלוני מעיר פלמונית. אתה לא תכירני. ואני יודע שאתה חיים דוד. שוב שאלו חיים דוד: ומהיכן מר פלוני מכירני?

וכאן פלוני געה כנגדו בצחוק חרחרני ושרבב לקראתו את לשונו. עיקר הדבר, פלוני היה ארוך-קומה נורא. זקוף וגם נמוך, רצונו הוא מתארך, רצונו הוא מתגמד, מתנפח ומתכווץ ברוחב ובעובי. רגע בעל-כרס ורגע כגרוגרת דרבי צדוק, שחור וגם אדמוני. פשיטא שהיה אדמוני – אומר פתחיה חברי. ולמה נראה לו שחור? לפי שעיני חיים דוד השחירו מפחד. לבו אמר לו: זה לא-טובים. ראשו הסתובב ועיניו החשיכו, ברכיו רעדו, ברגליו קור, בראשו חום. כמעט נפל על פניו. מזל שנשא את רגליו וברח. רץ כל כוחו בו עד שהגיע לביתו. על סף הבית נתבלבל, כך בפירוש, נתבלבל, נפל והתעלף. התיזו עליו מים כדי דלי והשיבו לו את רוחו.

המעשה בשד וחיים דוד נודע לימים גם לזאטוטי ה“חדר” ורוב שיחות שלנו, הדרדקאות, בין מנחה למעריב בקלויז סובבות עליו. אך הגדולים לפי תומם סבורים, שאין אנו יודעים כלום. כל פעם שאחד זאטוט ניגש בשעת שיחתם, הם משתתקים או ממלמלים רמזים, עד שמשתתקים לגמרי. אף סבתה סבורה בטעותה, שאין הענין ידוע לי. הרבה דברים ידועים לדרדקאות, שהגדולים מדמים להעלימם מהם. אך מעשה “לא עלינו” מתאווה אני לשמוע מפי הגדולים, מפי סבתי, הנוהגת להסיח לפני קצת דברים, שאחרים מכסים אותם ממני. אף אחד מחברי אין לו סבתה כזו. אך על השד שפגע בחיים דוד אף היא אינה מספרת. ואני מעשה השד מושך לבי, דוחק בי לדעת הכל. מה זה שד בעצם היום? מניין שזה היה שד ולא אדם? שמא המעשה לא היה אלא אחיזת-עינים? פלא נורא. אלמוני לא-אדם, מטייל בעיר בצהרי היום? עומד ליד חיים דוד ומדבר אליו. הכיצד לא ראו, לא הביטו, לא עמדו להסתכל? הענין מוזר. אילו סיפרה לי הסבתה מה שהיה וכיצד היה מה שהיה, ברור ומפורש כאילו אני גופי הייתי שם.

לימים, פתחה שוב הסבתה בשיחה על היפה. ניכר שעדיין עומדת היא בהתחלת הסיפור וכל מה שסיפרה לי עד עכשיו על היפה לא היה אלא טיפונת. לפתע נזרקה מפיה מימרה, שעיקרו של הסיפור ליל החתונה.

סבתה אומרת: כל חתונה היא שמחה מהולה בתוגה, כי במקום השמחה שם העצב וכשמנגנים כלי זמר ויוצאים במחולות גוזזים צמר ומקריבים עולות. סבתה כבר ראתה בעיניה הרבה חתונות עצובות, אך חתונה עצובה כשל היפה לא ראתה עדיין. כשהתכשיטה עמדה תחת החופה היתה חופה פרושה מעל לחופה, וזו היתה חופה של יגון ואנחה. השמים התעטפו שחורים. החתונה עצמה הומיה וצוהלה והמחותנים נכבדי העיר. וכי קלה היא חתונה בבית ר' מיכלה גביר? מי מנה מספר הכלי-זמר? שלוש להקות. סיימה זו, פתחה שניה, סיימה שניה פתחה שלישית. זו יוצאת וזו נכנסת. שולחנות ערוכים כיד הגביר.

וכלום צד הכלה בא לעירו של החתן לערוך שם את החתונה? אך כך היה רצונו של ר' מיכל הנגיד המיוחס. בפירוש היתנה, שהחתונה תהיה בביתו המרווח, בקרפיף הקרשים שלו רחב הידים, שנתן אותו במתנת הדרשה קנין לצמיתות לבני הזוג. חיה רחל האלמנה סברה וקיבלה. אין מסרבים לנגיד. ר' מיכל נחפז תמיד, בהול לעסקיו. לא די לו, שנאלץ לבטל זמן על כתיבת ה“תנאים”, אומר הוא, עמד ונסע לעירה של הכלה? אין הוא יכול להוציא זמן הרבה על כתיבת ה“תנאים”. באו המחותנים עם החתן לביתה של חיה רחל, ישבו כשעה ומחצית השעה, שתו לחיים, חתמו על ה“תנאים”, קבעו את מועד החתונה ובו בערב רתמו את הסוסים וחזרו הביתה. אין זמן להתראות פנים, אין זמן לשיחה עם המחותנת, אין זמן – אומרת סבתה בהעויה רבת-היתול. נגידים אין להם זמן. הכל יש להם, ממון, מלבושים, מתנות, מרכבה וסוסים, אך זמן אין להם. השעה דוחקת אותם.

ר' מיכל הוא גביר תקיף ומעמיד על דעתו. לעולם הגביר כופה את רצונו על אחרים. רוצה הוא עומד, רוצה הוא יושב, רוצה נוסע, רוצה עושה מה שהוא רוצה. לא תמיד יודע הגביר מה שהוא רוצה. חיה רחל מבטלת את רצונה מפני רצון המחותן. תמהה חיה רחל, שאין המחותנים משוחחים עמה על נדוניה והלבשה מצד הכלה. אדרבה, המחותן ר' מיכל מבטיח מלבושי-חתונה לכלה ביד רחבה ומכבד במתנות גם את חיה רחל. אין מקשים על הגביר, ולפי שאין מקשים, מצייתים לו בכל. אומר המחותן הגביר, שרצונו לעשות את החתונה לא בעיירה של הכלה, כי אם בעירו של החתן, לא כנוהג שבעולם, מצייתים לו; אומר הגביר, שבדעתו להעמיד את החופה לא ליד ה“קלויז”, כי אם בקרפיף הקרשים הנרחב שבחצר-ביתו, אין מסרבים לו. עלה לפני המחותן הגביר במחשבה לקבוע את מועד החתונה לא יאוחר מסוף החודש, עונה האלמנה אחריו אמן.

מה הבהלה? מה החפזון? היפה עודנה בעצם הגידול. המחותנים דוחקים. ופתאום חזרו בהם. תחילה נקבעה החתונה מקץ שלושה חודשים, עמדו והפחיתו את הזמן לחודשים וחצי, כאילו, חס ושלום, מהומה בעולם. חיה רחל נענית לכל משאלותיהם של המחותנים המכובדים. שני חודשים ומחצית החודש, ילדון, מה זמן הוא זה? יום ליום והרי שבוע, שבוע ושבוע והרי חודש. חדשיים ומחצית החודש חלפו כחלום. ימים שלפני החתונה יש להם טבע לרוץ. רצים כרוחות, עפים כברקים. עד שעושים כה וכה והנה יום החופה. ימים שלפני החתונה יש להם הילוך לא של ימים סתם, מימרה זו של סבתה לעצמה נאמרה. כך דרכה של סבתה בכל שיחה עמי, בין קצרה ובין ארוכה, להגיד דבר-מה מן הצד לעצמה, בינה לבין עצמה, בלחש גמור. ושוב סבתה מגביהה את קולה ואומרת: כן, ימים שלפני החתונה נושאים רגליהם ובורחים להם. זה עתה חתמו על ה“תנאים” ומיד הגיע מועד החתונה, בא ליל החופה. הגענו, ילדון, לליל החופה.

כאן, בעצם ליל החופה נפסק הסיפור למועד לא קטן, שבועות או חודשים מעטים, ואולי רבים. לא אזכור את הקורות לפרטיהן ולא את זמניהן. המעשים צפים אלי כמתוך ערפל. הזמן בסיפור הסבתה מעיקרו לא ניתן לי ערוך כסדרו וכהלכתו, מפכה כפלג מן האז אל העתה. אלא במין סדר מהופך, שכל פירור נהיה נוהר קדימה וניסוג לאחור בקפיצות משונות. הדברים מתרחשים בדילוגים. הימים אינם נרתיקים למעשים, אלא צומחים עמהם. שר הזמן כביכול, כך אני מבין עכשו, יושב על האבניים, טווה בפלך והדברים נטווים. עתים מדמה הייתי, שהזמן כנשר יעוף מעל לראשינו ועמו כל גוזליו, מעשיו, המקננים בסתר כנפיו. וכשצופים בדברים באצטגנינות הזמן העליון, ימים כשעות יחלופו, שבועות כימים, אף חודשים רבים יהיו בעינינו כמים אחרים.

סבתה עצמה לחשה פעם דרך אגב, מסתמא לעצמה לחשה זאת, כי מי שיש לו בינה לעתים מבין, ששקר הבהלה והבל החפזון. רק השוטים רודפים אחרי ימיהם ושנותיהם, משל הללו בורחים מהם. אך החכם מונע עצמו מן הרדיפה אחריהם. שכלו יגיד לו, שלא הזמן רץ, כי אם האנשים רצים, לפי שהם פוחזים וריקים, קלי-רגלים וקלי-דעת. הואיל והם רודפים אחרי הזמן, הזמן בורח מהם. הזמן הוא גלגל החוזר ברוח וכל רודפי-רוח מסיעים חיש מהר את זמנם עד שנראים לעצמם כעוברים ובטלים תמיד.

אשרי סבתי, מהרהר אני עכשיו בכתיבת הפרק הזה, שנתברכה בסגולה – מנת נחלתם של קדמונים – להשיג את החולף כקיים. סבתי נסעה במרכבת התמיד. אך לאחרונים נתמעטו הלבבות ונשתכח מהם התמיד, לא יביטו לזמן עליון, לא יפנו לכולל, למשק הנשר לא יקשיבו. לכן אין בידם אלא נוצות מדולדלות של הנשר במעופו, פירורים ושברים. שברירי-ימים ושברירי-רגעים. לא ישמעו משק הנשר, כי אם קול המונו של גלגל החוזר.

אף אני לא שפר חלקי. כעת בשבתי אל השולחן לעשות במלאכת הזכרונות לא אוכל להגביה עוף מעל לנטל הימים, אשמע ללא הפוגה קול המון גלגל. אאזין להילוכו, לרינונו, למרי-בכיו. זבובוני הרגעים יפלו כפגרים מתים על שולחני, לתוך קסת הסופר אשר לפני, יכתימו בשחור-מראיהם את גליונות הניר הלבן, יצטברו לערימות בגנזי-זכרוני. מה מאד אשתוקק לעלות במרכבתי אל המרום מני זמן. אך נטל השחור ירבץ עלי משא לעיפה. נטל הימים, משא השנים, למה ירדו עלינו ליצוק עופרת לכנפי-רוחנו? מה לזו הערימה ולרוח באנוש, השואפת לדרור?

השנים, השנים, סביב שתו עלינו. אהה, הן ישנן רק לפי שאינן. הן הקנקן והן השיקוי, הן התמונה והן הסוגר לה, הן משקלות והן כל הנשקל, הריחים והקמח הטחון, הן היש החלוף, האש והאפר, הגוף והדמות. ובבואי כעת לדלות מר מדלי השנים ושחק ממאזני המעשים בעבר, אשמע על אחת כמה וכמה קול המונו של גלגל החוזר, אשר מאז הקורות סבב הלך על צירו כדי שבע שמיטות שנים, אם לא קצת או הרבה למעלה מכך. הה, שנים, שנות ראינו רעה, שנים קלות-צעד וכבדות-רוח! פחז כמים הייתן ובכנפיכן ראינו חורבן ודמים, ראינו תקוות שנתבדו ומשאות-נפש שהחלידו, ענבי חלומות שהבאישו. הה, שנים, שנים, לאמונה שולח בכן הרזון, אך ליאוש שמנתן גם עביתן. ואני בשבתי אל השולחן להעלות על הגליון בבואות רופפות, מספר השנים, מה לי קצת יותר שנים או קצת פחות?

 

פרק שני    🔗

ושמא לא ארכה אותה הפסקה כדי שנה, אלא מתוך שלא נסתייע אותו זמן בידי הסבתה לשוחח עמי ארוכות. כמה פעמים פתחה ברמזי-מלים על הענין ונאלצה להשתתק משום שיעולה הקשה. שיעולה של סבתה היה בעיני דבר של תמיהה. יש שהוא תוקפה לימים רצופים עד כדי עצירת נשימתה, עד כדי חנק חס ושלום, סוחט דמעות מעיניה הניגרות על לחייה, לבי בוכה מרחמנות. ולאחרי זאת, אין נשמע קולו ימים רבים. משל אין מיחוש זה מקנן בה, אלא בא ונטפל אליה מבחוץ, כחתול נחבא לו, והנה הוא מזנק עליה וחונקה, עד שניטל לרגעים הדיבור מפיה. באותה תקופה של הפסקה בסיפור, זכורני, היה השיעול מתנפל על סבתי תכופות. החתול לא היה מתגנב ובא וצועד חרישי אט-אט כדרכו להניח שהות להתגונן מפניו בתבונה – קבלה בידי מידי סבתי שבשכל אפשר להחליש כל כאב, שהלב מתפייס ומקבל אותו בלי פחד, באמונה ובבטחון – אלא מתנפל עליה בהרף עין כטורף נוכל, נועץ בה את צפרניו ושם מחנק לגרונה. צפורני החתול דקרו גם את לבי, שכך עלה לסבתי מחמל נפשי.

רבות סופר על סבל הילד, הרואה צער וחש מכאובים, כמוהו כבא בשנים לכל פגע, אך ידו קצרה, הו, מה קצרה להושיע לנפשו. ועדיין לא תואר בהתעטף נפשו במכאוביה למראה קרובו, מחמל לבו, הנמק בחליו, כפי שראיתי אני לעתים סבתי מיטלטלת כעלה ברוח מתגרת ידו של השיעול, פניה מחווירים ומוריקים חליפות, עיניה יוצאות מחוריהן, לשונה משתרבבת וקצף לבן ניתז מפיה – והוא דל-אונים להקל אף במעט מעינוייה, עיניו רואות וכלות ואזניו נכוות מן השיעולים הקורעים את לבו. הכי לא תדמה רחמנות הילד על אמו חסרת הישע לרחמי האם על ילד חולה אנוש? אני מבשרי אחזה לי. כל שיעול של סבתי הוא כמחט בבשרי. וסבתי כאמא היא לי, על ברכיה גדלתי. אוי לילד הרואה אמו או סבתו כאמו מתכווצת בפרפור שיעולה. לא אדע אם כל המשתעלים רוחצים פניהם בדמעותיהם או שלשיעולה של סבתה היתה סגולה מיוחדת להזריח בעיניה אותה נצנצת לחה של דמעות. אף עיני מתעוררות לבכות. רחמנות על סבתי ואף עלי ארחם, בניחוש הלב, כי לאורך זמן לא אשכח קול בכות ושיעול סבתי – עד זקנה ושיבה. כן, עד זקנה ושיבה, לא ימחו מזכרוני צלצלי שיעולה, ממעמקי לבי עולה השיעול, חותם תבנית חיי בימים האלה, עמוד יעמוד בי תמיד. לא אוכל לראות סבתי בשיעולה, על כרחי הנני מסב את פני מנגדה ושומט את מבטי אל הצד. יש שאני נועצם בשעון המתקתק התלוי מעל לדרגש, מושבה של סבתה ביום ומשכבה בלילות. ולפי שהמחשבה הולכת אחרי העינים הריני מייחד את מחשבתי על לוח השעות, ומונה את השניות והרגעים הנבלעים לתוך השיעול. רואה סבתה מבטי בלוח השעות, מיד היא גוערת בי:

– ילדון, אל תביט במורה השעות, אל תביט אל לוח השעות. אל תביט, השמעת?

אהבתי כי אשמע גערת-סבתי בי. אהבתי ריטונה ומוסרה לי. אין בפיה מוסר בלי השכל ולא גערה שאין בה מעין המיית פיוס וריצוי. לכן הנני מעמיד פני תם ואף מטיח כנגדה שאלת-תם:

– מה רעה להביט אל לוח השעות?

אומרת סבתה:

– רע אתה אומר… אי לך… אל תפתח פה… חס ושלום. לא רע… אלא שאין זו מידה להסתכל בלוח השעות…

– מפני מה? – שואל אני בעקשנות.

השעון מושכני כאילו להכעיס לאחר שיצא עליו איסור הסבתה.

– אסור להסתכל בשעון – משיבה סבתה בנענוע זרתה הכפופה מעט, כפיפה שהיא ספק רוגז ספק פיוס.

אומר אני בטענה:

– סבתה, הכי שעון הוא רשע, שאסור להסתכל בצורתו, כפי שאמרו חכמינו?

סבתה מחייכת בנחת. לעולם היא מחייכת בנחת, כששומעת מפי פסוק מן התורה או מאמר חז"ל. ולפי שהיא מחזיקה לי טובה על כך, הריהי מביעה לפני קצת דברי חכמה על ענין שעון וזמן.

– תדע לך, ילדון, שעון זה זמן. זמן הוא שמש. הזמן אש. צפור במרומים. בדברים האלה אין לעין שליטה. היש אדם מביט הרבה בשמש? מן השמש העינים מחשיכות. וגם מן האש. כשמביטים הרבה אחרי הצפור במרומים, הראש מסתובב. הזמן, ילדון, כגלגל החוזר. אסור להביט הרבה בגלגל החוזר. וכך אסור להסתכל בשעון. ישר אתה מסתכל – אומרת היא בהטעמה מתמיהה.

רואה אני בסבתה, שנוהגת בי כעת עין יפה ומדברת אלי כאיש אל רעהו, הריני חוזר ושואל:

– מה זו, סבתה, להביט ישר?

אומרת סבתה ללא צל-קפידה:

– ישר, זאת אומרת עין בעין, עין לתוך עין, ילדון. לא נאה להביט בשום דבר ישר, כפי שאתה פוקח עינים ומטיח מבט תוהה, שואל. הנך מציק בעיניך. פעמים תביט כך, כאילו שואל דבר שהנך רוצה לדעת ומוכרח לדעת. אסור, ילדון, להביט כך בשום דבר, ולא בשעון, אתה דוחק את השעות.

רצוני לשאול: מה משמע דוחק את השעות, אלא שחושש להגדיש את הסאה, לפיכך הנני מנסח את השאלה דרך הסברה משלי:

– הדוחק את השעה עושה הכל בחפזון, אף הבטת עיניו היא בחפזון. לא כן, סבתה?

– כך, כך, בדיוק כך, ילדון, הדוחק את השעה נחפז בכל, בהול ומבוהל הוא ברוחו ובמעשיו, בתנועותיו ובדבוריו. דע לך, ילדון, אין חפזון אלא לרזון וכל הרץ אורח מרבה לעצמו ולאחרים טורח.

מוזר החשק החוזר בלב לחזור על אותה עבירה עצמה, שמזהירים מפניה, כאילו יצר דוחק להתנסות באותו איסור, כדי להפוך לקח שבמוסר השכל לשיעור לדוגמה, להטיל אותו חוק, שזה עתה יצא מתוך כור האש של תוכחה תמה, לכור הצונן של הנסיון ולשוות לו צורת מטבע. עד שסבתה טורחת להרחיקני מן ההבטה במישרים הנני נועץ את מלוא מבטי ומעומקא דלבא בלוח השעון, צולל כביכול לתוכו כלבאר עמוקה, מצמיד את מבטי אל לוח השעון, מושך את לוח השעות במחשבתי, הריני חש טעם של דביקות מתוקה במראה המחוג, אצבע הזמן. היטב אדע, שסבתה משגיחה בי, מבחינה בהתרפקותי על לוח השעות. היא בוודאי מצטערת על כך. אך איני יכול לנתק את מבטי. כדרך שאומרים לזאטוט הדוהר כסיח פרא: אל תדהר, אל תרוץ, אסור לרוץ, אסור. ועל שום שגוזרים עליו את התנועה המהירה והמרוצה הבהולה, זו מתעוררת בו באש-חשק לקפוץ ולדלג. הראש סחרחר. אך הוא דוהר. הרגלים מאליהן יוצאות בדהרת משובה. אסור עלי להביט. אך הכיצד? כלום אני מביט בכוונה? עיני מביטות, יוצאות להן ומביטות. על כרחי וממילא אני מביט, הלב בוכה ואיני יכול שלא להביט.

לבי דואב וגם בעיני סבתה מפעפעת אותה נצנצה לחה. זהרורית זו, השקויה טללי-דמע בעיני סבתה, ממיתה על שפתי כל שאלה להמשך הסיפור. רע המעשה, וכך הוא. מאז ההפסקה הארוכה, כל פעם שאנו מתקרבים אל הסיפור צומח עיכוב שלא מן הענין, הגורם לסבתה מורת-רוח וזורע מבלי משים זהורית של בכי בעיניה. שוב אין העזה להגיד לה אפילו ברמז את חשקי לשמוע המשך הסיפור. מתאווה אני לשמוע. יצר דוחקני: שאל, שאל בפה, שאל בעינים, שאל ברמיזה, שאל: סבתה, מה מלילה ההוא? מה דברים סח החתן באזני כלתו בליל החתונה, בקרב קהל האורחים ורעש כלי הזמר? מה לחש לה החתן על אזנה בעצם ליל החתונה? אף סבתה, מנחש אני, רוצה לפתוח בשיחה על הענין, מכיר אני לפי הרחשנות בשפתיה, שמתלוית לה גניחה קלה, זכה, הנעוצה תמיד ברחשי-נכאים על אודות היפה. רוצה אני לפתוח בשיחה אך דבר מה מעכב. מעשה ופתחה פיה בדיבור מפורש: ובכן, ילדון, אותו ליל הכלולות… מיד נחבא קולה. הפטירה בריטון-התנצלות:

– לא, ילדון, עדיין לא.

– עדיין לא? ומתי?

– לאחר כך.

– לאחר כך אימתי?

אמרה:

– אין שואלים, ילדון, אימתי. אחר כך הוא לאחר כך. יש שעה שהיא לאחר כך.

שאלתי: מה היא שעה שהיא לאחר כך?

– היא שעת רצון

– ומהי שעת רצון?

– שעת רצון, ילדון, היא שעה שעולה רצון בלב. לכל עת, ילדון. אסור לדחוק את השעה.

רואה אני לצערי, כי כל פעם הנני עומד ליד השעה, שאסור לדחוק אותה, והסיפור מתרחק והולך ממני. הריני מבקש מסבתה סיפור אחר, משום שיש מספרים סיפורי-מעשיות – הכוונה לפתחיה המספר בין מנחה למעריב, מעשים בשדים ובמתים הנעים ונדים בעולם התוהו, כל מיני נסים ונפלאות על אוצרות כסף וזהב הנמצאים בתוך המערות של מלכות השדים ואף סיפורי מעשיות בגזלנים האורבים בדרכים – והלב נמשך אל הסיפורים ההם בפחדים גדולים.

גוערת בי סבתה ואומרת: הכי עוד תינוק אתה לשמוע סיפורי מעשיות שלא היו ולא נבראו. בר-דעת אינו שומע בבא-מעשיות. תדע לך, ילדון, סיפור הוא זה שאין מספרים אותו.

– שאין מספרים אותו? – שואל אני בתמהון, הענין כולו מוקשה בעיני – אם אין מספרים אותו…

סבתה מפסיקה אותי בחיוך מלבב, אך מבטה חמור.

– אני כך אמרתי, ילדון, אין עומדים ומספרים מעשה, אלא פעמים משוחחים ויוצא סיפור המעשה, מאליו הוא יוצא, המעשה מספר עצמו. אך אין עומדים ופותחים בסיפור המעשה. אין סיפור בלי סיבור.

הסיבור מובן לי ואינו מובן. סיבור משמע הסבר רחב, לומדים בחדר חומש עם סיבור. ילד שהגיע לחומש, ולא לבד לפירוש המלות של החומש, אלא ללימוד בחיבור פסוק לפסוק ומפרשים לפניו בעל פה, גם מה שאינו כתוב אלא מרומז בפסוק, הוא ילד שעלה לכלל סיבור. דרך משל, הכתוב בפרשת “ויחי” של יעקב “ואני בבואי מפדן ארם מתה עלי רחל”. הוא מקרא פשוט וקצר, בא רש"י ומרחיב את הדיבור ועושה סיבור בלשונו כך: "יעקב אומר ליוסף בנו, אף על פי שאני מטריח עליך להוליכני לקבר בארץ כנען, לא כך עשיתי לאמך, שהרי מתה סמוך לבית לחם, אלפים אמה כמידת תחום שבת, ולא הולכתיה אפילו לבית לחם וכו' ועיין שם עד “מעשה נבוזארדון ורחל מבכה בניה” ועד “ושבו בנים לגבולם”. זהו סיבור. פסוק אחד בחומש ולהסביר יש הרבה. פעמים משול הסיבור להר התלוי בשערה. מכניסים כוונה לתוך הפסוק. כל מיעוט המחזיק את המרובה הוא דיבור שיש לו סיבור. הסיבור הוא הפנים של החוץ, התוך של הלבוש. הצימוק של הנימוק, ניסחתי אני לאחר זמן, כשעלה במחשבתי ליצוק מטבע לשון משל סבתה. ושמא הוא החישוק של הדיוק.

רבי פיני כשיורד עליו חשק הדיבור והוא מפליג בשיחה, שעל הרוב איננו מבינים אותה כראוי, הגיד לנו פעם פשוט מהו סיבור. וכך אמר: משול הסיבור לגרעין של תבואה הטמון באדמה. הגרעין קטן, כיוון שיורד הגשם והרווה את האדמה צומח ועולה הגרעין ונעשה שבולת חיטה. עין לא תראהו, אך הוא תופח ועולה, גדל ויוצא מעמקי האדמה, מזדקף כלפי מעלה. כך גרעין שכל הטמון בפסוק אחד או מלה אחת, כשיורד עליו גשם הסיבור, מיד מתבקע ויוצא מתוכו הגרעין, לעינינו ממש הוא צומח ומגדל יבול של סברות הרבה. כשנגדל ונגיע לגמרא, אומר רבי פיני, נראה שבכוח הסיבור נעשית מימרה לסוגיה, וסוגיה היא דבר שכולו פלא. אתם הזאטוטים אינכם מסוגלים כלל להשיגו.

לא הסחתי דעתי מסוגית ליל החתונה. אך אנוס הייתי לדבר קצת על הסיבור. אהבתי את הסיבור בבית רבי, חמדתי משק כנפיו. קול הדרור נשמע לי ממנו. הלימוד הוא ערבה מייגעת המכה את הלב בשממון. עם הסיבור באה תמורה בנוף. אנו מטפסים ועולים בהר או יצאנו לדרך נפתלת. לא עוד בסדר הרגיל, כי אם דבר חידוש. אהבתי לשמוע מפי הרבי סיבור, לחזור עליו במחשבתי מלה במלה. אותה שעה אני מרגיש בחוש, שהנני גדל והולך עם הסיבור. עד כאן בתורה, שאין בה שום דבר, שהוא רק פשוט. הרבי אומר, שהתורה עשויה כפלטרין ובה אולמות מרווחים ועליות על גבי עליות ומרתפים הרבה, בהם טמונים גנזי סודות וכוונות. אין פסוק בתורה או מאמר חז"ל, שאין בהם לפנים מפסוק ומאמר לפנים ממאמר, אף אין פירוש שאינו טעון פירוש. אבל כשסבתה אומרת, שאין פותחים בסיפור משום שאין סיפור ללא סיבור או שסיפור ללא סיבור אינו ראוי לבוא בציבור, אין הדבר נראה לי כל צרכו.

אף מתוך כך למד אני כמה טוב לעלות בסולם השנים ולגדול. יום ליום מוסיף דעת. הסתום תמול מפורש היום. מפי סבתה: מה שלא יעשה השכל יעשה הזמן. ואני סבור אף זו: הזמן הוא שיעשה את השכל.

יצאו שבועות או חודשים מעטים וסבתה ישבה וסחה משהו לעצמה והיתה מלווה את רחשי-שפתותיה בנענועי-ידים. מקטעי דיבוריה, שנשמעו בקול, למדתי שהיא טורפת את הקלפים של העבר וההווה יחד, בוחשת בתוך סיר הזכרונות והופכת פעמים עליונים למטה ותחתונים למעלה. נפקחו לפתע עיני שכלי ונתרחבה דעתי וכך אמרתי:

– פעם אמרה סבתה, שאין עומדים ופותחים בסיפור… וזה משום שאין כדאי לספר, אלא אם כן הסיפורים מופיעים כמעשים חיים, כי הסיבור נופח בהם רוח חיים. נכון, סבתה?

סבתה מחייכת ולעולם אינה צוחקת. אך הפעם מלאה פיה צחוק-נחת ואמרה:

– חן, חן, ילדון, בנת לרוחי, אין סיפור ללא סיבור. הסיבור הוא נשמת הסיפור. אינו דומה סיפור לסיפור. שוטים אוהבים סיפורים נעימים, קלים, המושכים את הלב. קלי-דעת הם קלים וריקים. לכן מתאווים לסיפורי-מעשים שלא היו ולא נבראו. אך ספורי-אמת לא האנשים מתאווים להם, אלא הם באים אל האנשים ומצפים לספר אותם. הם מספרים את עצמם. לא צריך לדחוק את השעה, כי אם לחכות לשעת רצון והם באים ומספרים את עצמם.

פעם אחרת הוסיפה סבתה נופך סיבור בזה הענין, וכך אמרה:

– דע לך, ילדון, סיפורי-מעשיות יש חיים ומתים. את המתים מספרים, הם נכתבים, הרוצה קורא אותם. הם מונחים וכל אחד בא ולוקח אותם. הם הפקר, ההפקר הוא שקר, הוא של הכל ואינו של שום איש. אך סיפורים חיים גנוזים בלב. שלו בלבד הם. הם אמת.

הוסיפה סבתה סיבור לסיבור להעמידני על מהותו של הסיפור, קשרה חבל בחבל ונימה בנימה, כדרך שנהג אותו אדם במשל האגדה, ששלשל את הדלי לתוך הבאר העמוקה. הרבה צער ותהיה גרם לי ענין זה. מי יתנך סבתי מתהלכת עמי חיה עלי אדמות לישב עמך יחד היום הזה לפרש לפניך הגיון-רוחי בסוגיה זו. יפה דרשת, סבתי, דעתי כדעתך. סיפורים הכתובים וערוכים בסדר ובמשטר כמו בחיים, מלאכת-מחשבתם של מחברים, אך צללי רפאים יתהלכו בהם. מרובים בהם הגופים והמעשים, אך הם עצמם רק צללים ובבואות. אין בהם דופק החיים, כי אין חיים לאחר החיים. כל העתק מת הוא. אך סיפורים, שאין בהם מתשואות החיים והמונם, שאינם מתחוללים כביכול בתוך הויות העולם, אלא מרחפים באויר העליון, תפוסים הזיה, לא כלום בהם מן הבעין והמזומן, אין להעירם ולעוררם, אלא בחסד ההשראה. הם באים ומספרים את עצמם. הם אינם מספרים את המעשים, אלא עושים את הסיפור מעשה, פרק-חיים המתחולל עכשיו ממש, רק הם לבדם משחקים לפנינו כיצורים חיים, בקרבם הורה הנפש ללדת פעלי הרוח החיה. לא ילדי הטבע הם, אלא יצורי הנס. אך הנס אינו נעשה. אליו מצפים.

שעת הרצון באה. לא חקרתי, לא שאלתי, לא הבעתי אף ברמיזה משאלה. הסבתא התחילה לספר מעצמה. אך הסיפור של סבתה אינו סיפור של מלים בלבד. המלים לא היו אלא תוים. האנקות העמומות, רמזי המבטים, העויות הדקות, החיוכים, שזרחו כלבנות על פניה, בבואות האביבים המלבלבים בנשמה, גניחות שפרצו מעומקא דלבא, בנות-קול החרדות הצומחות בנפש וקרעי-ניגונים המתמלטים מפיה, תרועות הנשמה בכיסופיה, שיח סתמי לתוך הנעלם, המיית-נכאים. זו היתה שפה נאמנה, שנגנזה בתוים. לא עוד דיבור וסיבור, כי אם משק-רגשות ומשק-מכאובים במזג אחד.

לא אעצור כוח לספר צפונות הדיבור. איככה אטבול עטי בזרימה הלוהטת ולא אוכל לטבול רוחי ובשרי במרקחה ההיא? אחת אדע: מי האיש החפץ חיים מתמול-שלשום, דשנים ורעננים, בעצם רתחתם, מתוך שצף השעה ההיא, אל יצא לשחרם במגילות הכתובות, כי אם יחפשם בכיסופי חלוף, ידלם ממעין הזכרונות, שמימיו מפכים דרך פה זך מלב שהוא לבת אש. המלים מרתיחות בתוך האנקות. סבתי שאבה מלוא חפנים יגונות מתוך נשף הכלולות של צביה וחיים דוד ושפתה את נזיד התמול-שלשום על אש התמיד שבלבה, אף יצקה שמן זית זך של דמיונה המרקיע שחקים על מדורות הזכרון.

צאינה וראינה במשתה החתונה שערך הנגיד ר' מיכל לצמד-חמד זה בקרפיף רחב הידים, כמה גדולה התכונה ומה רב הפאר. בקהל הקרואים כל טובי העיר. שותפי-עסק, אנשי-שם מכל הסביבה, באו לקחת חבל בשמחת הגביר ר' מיכל ביום חתונת בנו. מי ימלל את כל התכונה ויתאר את הכבודה, את השמחה ואת הגדולה? השולחנות ערוכים כיד המלך, שפע מטעמים ומשקאות. כלי הזמר בשלוש הלהקות נותנים זמירות ומנגינות בכנורות, תופים וחצוצרות, אבוב וחליל. אין הפסקה בין ניגון לניגון אף לא כדי רגע, שלא תהא שהיה קטנה לעצבות. הניגונים של כלי הזמר עודם מתנגנים בזכרונה, חקוקים על לבה, כאילו זה היה תמול-שלשום. הניגונים והמנגינות. אין שומעים עוד בימינו דוגמתם.

סבתה מספרת על פעלי כלי הזמר. אינו דומה ניגון לניגון ומנגן למנגן. יש פורטים על מיתרי הכנור, תוקעים לתוך החצוצרה. יש מקישים על התוף ויש פורטים על מיתרי הלבבות, תוקעים ומריעים לתוך הנשמות. יותר מכל כלי הזמר חביבה על הסבתה כנורת זו. פעמים אין שומעים אותה כמעט באזנים, אלא רינתה משתפכת ישר לתוך הלב ונבלעת בעצמות. אין היא באה מבחוץ, אלא מעמקי הלב, משל שם, בגנזי הנפש, חבויה לה הכנורת ונותנת את זמרתה, את בכיה, רוננת, הומיה, אומרת שיר והוגה נכאים. גבורה בה וחולשה. הכנורת מוצצת את הנשמה ודמעות זולגות מן העינים. לא טוב לבכות, אומרת סבתה. אדם אוהב בכי. עיניו חושקות דמעות. וכשמתרגלים בוכים הרבה. לעולם יהא אדם שליט על לבו ועיניו, לבל תהיינה דמעותיו מצויות – אומרת סבתה כמנהגה להפטיר כל שיחה במוסר השכל, שכוחו יפה להיחרת בזכרון.

שואל הזאטוט:

– הכי גם הלב בוכה סבתה, שצריך להתגבר גם על הלב שלא יבכה?

סבתה משיבה מיניה וביה:

– פשיטא שכך הוא. ואלא מי בוכה, ילדון? הלב הוא ולא אחר. מקוה הדמעות בלב הוא, מתוכו שותות העינים. הלב באר, העינים דלי. הלב אבי כל כאב, ילדון, משלבת סבתה חרוז, המתקבל על הלב, ואף השכל עונה עונה אמן. הלב ידו בכל, ילדון, הלב דופק, הלב צוחק, הלב בוכה וזועק, הלב דואג, הלב רוקד ומשתוקק, הלב חובק ומתרפק, בבוא העת הלב משתתק. הלב, ילדון, הוא כל האדם. “שכן הלב גונח ונואק” מהרהר אני אותה שעה מחשבת-מלואים לסבתי, אותו רגע ממש התמלטה מפיה אנחה. הרחמנות נוגעת עד הלב.

אני בכנור וסבתה בכנורת, כאילו עמדה על הרהורי והריהי אומרת:

– מה לי כנורת מיטיבה נגן, מה לי כלי-זמר, מה לי שאון הקרואים מה לי הסעודה השמנה וכל המטעמים, מחולות וזמר ומצהלות, והיפה לבה אבל ושומם? אוי לי מצרת לבה של הכלה, מיגונה המכרסם, מכאבה הנעכר. גם בשחוקה יכאב לבה ובאין דמעותיה ניגרות על לחיה נפשה תרחץ בדמעותיה. העינים מזילות את דמעותיהן לתוך הנפש פנימה. מרה שבדמעות, עזה שבהן, היא הדמעה הנסתרה, הניגרת קמעה-קמעה לתוך הלב. הגלויה היוצאת מן העין, יוצאת לה, כמוה כאיננה. אך היורדת למעמקים, בקרב הלב תקנן לה, תיחבא שם ותצפה לרעותה אחת לאחת מצטרפת, טיפה לטיפה, עד שצולח וגואה נחל דמעות בלב.

כלל גדול, כל סיבור של סבתה, כדמעה שבלב, עומד ומצפה לסיבור שני לזרוע אור על קצת סתומות שבראשון. לימים חזרה גם על ענין הדמעות והוסיפה נופך להסבר.

– אינה דומה דמעה לדמעה, ילדון. יש דמעה לחה ודמעה יבשה. דמעה הניגרת ללב פנימה יבשה היא. היבשה מלוחה הרבה. אך הלחה אינה מלוחה הרבה ויש שאינה כלל מרה, אלא מתוקה ומקלה על הלב. אך דמעה שבלב כולה מלח.

רבות דיברה אלי סבתה על הדמעה ורבות על הבכי. שונות, אומרת היא, הבכיות. יש בכי-צער ובכי שמחה, בכי בלחש, בכי בעין ובכי הלב, בכי ביחידות ובכי בציבור, בכי בזמר ובכי קינה ואבל. אילו באתי לפרש כל המסכת הייתי נוטע אלון-בכות תחת הסיפור על ליל החתונה בחזיון סבתי. מדמה הייתי, כי פתחון פי סבתי הוא פתחון מקור דמעותיה. כטל-דמע תזל אמרתה על תלמי לבי, ויש אשר יערוף כמטר נכאים לקחה. פעם סחה לעצמה, ואף אני שמעתי, כמה מרה כלענה דמעת הכלה, היודעת בעצם כלולותיה, כי לא תראה אף יום אחד של חיים טובים, ולא תהיה לה בעולמה אף שעה אחת של נחת רוח, כי יום חתונתה הוא יום מותה והחופה לראשה היא כמו קבר, כן, קבר. היטב היא יודעת כי עששית חייה מאורה שפול, דועך כמעט. וי לה לכלה עלובה זו, כאשר תמרר בבכיה, ושבעתים וי לה בעצרה את דמעתה לבל תיגר על לחיה. כל כלה בוכיה בליל כלולותיה ורוחצת פניה בדמעותיה. הבכי לכלה. כלות על כרחן בוכות הן. אך אוי ואבוי לכלה, שאף בכי אין בעיניה, כשם שאין שמחה בלבה. מה בצע בבכיה וחייה אבודים. לא עוד אשרה ביגונה, ולא קורטוב נחת בצערה. לבי לבי תמיד ליפה. יודעת היא את צרתה. שבעתים כאב הלב בליל החתונה.

עדיין אנו עומדים בעצם הסיבור והסיפור גופו עודנו רחוק ממני. מנהג סבתה להרבות סיבור ולמעט סיפור. חביבים עליה שיחות-ביניים, רמזים לפי שעה. מסתבר מרמזי-מליה של הסבתה, שחיי היפה בצל קורתו של “לא עלינו” הם תשעה באב ארוך. ימים וחדשים אין שיחה זזה מאותה פרשה ראשונה של מחזה היגונים, ליל החתונה. כאן הגרעין, כאן הגורל טווה בפלך את מארג הצער והזעם. בליל זה היה ליפה גלוי הצער בשבט עברתו. ראה ראתה מראש את מרי סבלה, דבר לא נעלם מעיניה בזה הלילה. לבה ניחש לה. חשך עליה עולמה בליל החתונה בקרב שפע האורות והשמחות, המנגינות והמצהלות. לרוע המזל, אף נטף דמעה לא ירד מעיניה. כלות, שהשמחה במעונן והנחת בלבן, גועות בבכי מר. אך עלובה זו, הטובעת בים של צער, מה לה כי תבכה? דמעת יתומה במה נחשבת היא?

פסוק אחרון, מובלע כהערת אגב, חרת, כנראה, סימן הפליאה והתמהון בפני, קושיה של “היתכן”, וסבתה, שטביעות עינה חדה, הריצה תשובה:

– כן, ילדון, דמעת יתומה אף היא יתומה. שערי הדמעות פתוחים רק לבעלי הנחת, אך לא ליתום ולאלמנה בכי. קב הנחת וכוס הדמעות עושות יד אחת, אך השרויים בצרה אף הדמעות להם לזרא. לעשוקים הדמעות הן מקח טעות.

אין סבתה מדירה עצמה הנאה מן החרוז אפילו כשהיא מוזגת כוס יגונים מלאה. חלילה לומר, שסבתה שלי, הלהוטה אחרי החרוז, מסיחה משום כך דעתה מן הענין גופו. לחרוז תביט, אך חיש מהר תפן אל העיקר. והריהי מסבירה בטעם והגיון:

– מדרך הבריות, שאף את שמחותיהם הם רוחצים בדמעות. טוב בכי לכל שמחה. בוכים בחתונות, בוכים בחג, בוכים בפגישות קרובים ובמושב רעים, בוכים בפגישה ובפרידה, בוכים בסעודה ובצרה, כל מעט נחת מרטיבים בדמעה. על כל צרה קטנה בוכים, על צרה גדולה, חס ושלום, כל שכן מורידים פלגי דמעות. הבריות אוהבים דמעות. הדמעות הן רפואה. הדמעות ממעטות את הצער, מזככות הלב, מקלות מהסבל. אך מה הקלה לאיש, שנפשו קן הצער והמכאובים? מי שאין מתום בנפשו לשוא ישחית את דמעותיו. הוא גועה בבכי, ממרר בבכי, יבך ולא יוכל להפסיק. אך גם דמעות רב מדאי יש בהן טעם לגנאי – שונה סבתה חרוז, שכבר השמיעתו פעם באזני.

ידוע, שסבתה אינה חוזרת על פתגם או חרוז. אולם כיוון שמסיחה עצמה על הבכי ועל הדמעות, היא נתקעת לתוך הענין והופכת בו מצדי-צדדיו, משל רוצה היא למצותו כולו ואינה נמנעת אפילו מן השינון. היא שוהה גם בשולי הענין ומוסיפה דיבור כמסמר נטוע, כדי שתהא אותה פרשה לטושה כל צרכה. וכך היא אומרת:

– כל ביש-מזל עינו צרה גם בנפשו וחס לו לתרום דמעה אפילו לעצמו. מי שהשעה משחקת לו רואה מזל-ברכה גם בבכי. בוכה ובאה לו רווחה מעט, נאנח, מתעצב קצת, וחוזר לראות בטובה. אך מוכי הגורל על כרחם מצהילים פניהם. מה בצע בבכיים?

בת-שחוק טובת-שכל זורחת בפני סבתה המלומדת. כל פסוק מן התורה או מאמר חז"ל זורעים אור בפניה ומשרים עליה רוח בדוחה. כל שכן מאמר החכם מפרקי “אבות”. היטב ראיתי ששני קמטיה הדקים, שנשתכנו בירכתי שפתותיה, כבבואות הצער שבנשמתה, כל שעת שיחתה בעסקי-דמע, נגוזו מהר. אין זו מידת סבתה לשהות הרבה בתחום הצער. בהעויה תינוקית הניעה כפת-ידה כלפי פניה, טפחה בה עליהם כדרך שזאטוט שובב מגרש זבוב בטפיחה על לחיו. מיד חלפה מעליה עננת היגון, נתישרו הקמטים בשפתותיה, פסו הדמעות. מעכשיו בא תור הפיוס. נושא השמחה מהווה גם כן ענין לשיחה נאה.

אינה דומה שמחה לשמחה. יש שמחה כמוה כקמחא טחונה, שמחה כמצה שמורה ושמחה של סובין, של סובין, ילדון. של סובין מגושמת לגמרי, מקננת בגוף. שמחה הקיבה השבעה והמלאה. הממלא כרסו באכילה או אוהב דברים בטלים, רכילות ולשון הרע, פיו מלא שחוק, נדמה שהוא שמח. אפשר אינו כלל שמח, אך הוא מתגאה ומרוצה, כאילו כל העולם שלו. הגוף השמח הוא כרעשן, אין הוא מסוגל כלל לשמחה שקטה. יש לו הנאה שהוא מרעיש. זו היא שמחה של שטות, כל עיקרה סובין, גסה ומגושמה. שומר נפשו ירחק ממנה.

אך שמחת הנפש, שהיא כמצה שמורה, יש לה קול דממה דקה. הלב מחייך. שחוק-נחת מרחף על הנשמה. כל עצמותינו תאמרנה אותה בלי קול. אין הפה משתתף לגמרי בשמחה הטובה. כששמחה בנשמה, יורדת לתוך הנפש דממה. אין צחוק. אין צווחה. מצה שמורה, ילדון, היא השמחה הטובה, השקטה. כל שאינה כמותה היא רק צריחת הקול. תדע לך, ילדון, שמחה שיש עמה צחוק הרבה, אינה שמחה. דומה הצחוק לשריקה. רק הפוחז שורק וצורח. התם והישר אינו גועה בצחוק פרוץ. היזהר, ילדון, מן הצחוק הקלוקל. התפלל לבורא יתברך שישמרך ממידה מגונה זו.

תמה אני, שסבתה יצאה הפעם מגדרה והזכירה את שמו יתברך. היא זהירה מלישא שם השם בפיה, שלא יהא הלב גס, חס ושלום, ברבונו של עולם. הרבה טרחה להבינני ברמזיה על ענין זה. ראוי להיזהר בכבוד השמות הקדושים לבל ייעשו חולין, חס ושלום. יש אנשים המקלים ראש. אינם חשים ואינם יודעים, שאינם ראויים כלל להזכרת שמו. סבתה לשיטתה: ענין השמחה תורה היא וללמוד צריך. העוסק בתורה חייב לכוון את לבו לבורא יתברך, לקשור בו את מחשבתו. ולפי שאנו לומדים תורה צריך לעשות סיג לסיג וגזירה לגזירה. וכך היא אומרת:

– הצחוק הקלוקל עבירה היא ככל חטאי הלשון. צחוק בטל כמוהו כדברים בטלים: וכשם שיש לשון הרע, יש צחוק הרע, צחוק ללא חוק, ממקור הרכילות. צחוק כמוהו כרוק. אשרי שומר פיו ולשונו מן הצחוק הרע הזה. טובה שמחה שקטה, כשרה. חדוה חרישית היא אור הגנוז לישרי לב. כל נשמה צנועה מנעימה זמירות לקונה ואורגת לו שירים, פיה מלא תמיד הלל לו. נשמת-הלל, קלת-כנף כצפור, מתרוממת מעל לצער. הכל היא מקבלת באהבה ובשמחה, אף בהתעטפה בצערה תהיה יונה הומיה.

סבתי בדברה ביונה הומיה יתקשר חוט שיחתה כמו מאליו ביפה, היונה הזכה וההומיה. והיא אומרת:

– יפתי, יעלת חן חמודה, כיונה זכה נשקפת אלי בליל חתונתך, על פיך רחפה בת-שחוק ושמחה חרישית בפניך. הכי שמחת על אשרך? לא כי על הצרה והיגון הצפונים לך. הנה אני צופיה בך, היטב אראה ללבך ואבינה לרוחך. אף שחוקך בפיך הוא שחוק על מרי גורלך. הבטת מסביבך כמו לא תראי נפש חיה בקרבתך. צללים סובבוך. ראיתי מבטיך, בנתי אותם. כאשר תביטי אל עין החיים רוח החיים יפעמך, חיים בך ועמך, ינוסו ממך יגון ואנחה, ושמחה וששון ישיגוך, אף צל צער אין במבטך, שכינת החדוה שורה עליך ואוצלת לך זוהר שמימי, נשמת כל חי תעלוז בקרבך, צפרים ירננו מקולך. כל הרואה אותך יאמר האח, יופי. אך כאשר תשיתי את מבטך במתים, הלא תביטי מות ותרדי לאופל. רק מות תראי. הכי לא אראה, לא אחוש, כלה יפה, כי תשבי בליל כלולותיך בין הקרואים ליד חתנך ורוחך מרחפת על הקברים? יפתי, היטב אראה – אומרת סבתי לנפשה לשון הווה, משל בזה הרגע – מתים סבבוך, פעוטתי שלי, כל השוכנים בעולם האמת מבני משפחתנו רבת הסבל באו בליל כלולותיך והתיצבו לידך. לא שמחה הביאו לך, כי אם צער הרבה. רכה וענוגה הנך, טובת לב ורחמניה. תחת לשמוח על החיים הטובים הבאים לקראתך בכית על המתים משכבר. עיני ראו זאת, לבי חש, ויותר משתבכי על גורלך תבכי את קרובינו ויקירינו, שהלכו לעולמם בטרם עת. בית עלמין הבאת אל חופתך. בעצם ליל החופה לא שכחת את קרובי המשפחה. לא לך, ענוגה, לישב כאורח הכלות ולצפות לדברי הבדחן לעורר בך עצבך ויגונך, להעירך ולעוררך בהגיון פיו. בכי, בכי כלה שתחיה. את עצמך מעוררת את מקור דמעך. חרש בכית ודמעתך לא על לחייך ניגרה, כי אם למסתרי נפשך זלגה לה. אותה שעה פתח “לא עלינו” היושב לידך ולחש לך על אזנך… סבתה לא פירשה מה לחש לה. סתמה את השיחה ולא גילתה אף רמז לעיקר הסיפור.

הרבה יגעתי לשמור לשוני לבל תפרוץ מפי שאלה כטענה: מה סח לה “לא עלינו”? חוש לחש לי לעמוד שוב בנסיון לבלי לדחוק את השעה, כי רק על ידי כיבוש היצר אמצא חן בעיני סבתי לזכותני ברצונה הטוב בשיחה גלויה על הענין. אותה שעה ידעתי ברור, שלא יעלה בידי לעולם לשמוע מפי סבתה קורות היפה מנעוריה, קורות ליל החתונה במיוחד, כל שכן לא פרשת סבלה הגדול במרוצת הימים והשנים כסדרן, במחיצת חיים דוד בעלה, לפי הסדר של רישא, מציעתה וסיפא, לפי מוקדם ומאוחר שבהגיון או על דרך השתלשלות המקרים. זו סבתה שלי וזו דרך שיחה. סבתי לשיטתה נוהגת: אין סיפור ללא סיבור ואין דיבור שאינו בגדר חיבור המצטרף מקטעי מלים ומשאריות של שיחות מתמול-שלשום. רואה אני, שהנני בעיניה אפרוח שמלקיטים לו במפוזר גרעיני-דוחן להרגילו באומנות הלקיטה ובכושר ההליכה ומחייבים אותו צעידה על כל נקירה ונקירה. אף סבתא מפזרת לפני פירורים ושיירים, מפרנסת אותי בזוטות ובנסורת של מעשים ודיבורים, מעניקה לי נקודיות סתומות, חיוורות, דקות, בבואות עמומות. אין ברירה לפני אלא לעצור לשוני, לישב דומם ולצפות לשעת רצון.

אין סוד לעולם. לימים, כששמעתי מפי רבי פיני מאמר חכמים, שיותר ממה שהעגל רוצה לינוק רוצה הפרה להניק, מיד דנתי משל זה על סבתי ועלי ולבי נתמלא תקוה ובטחון, כי בקרוב תבוא משאלת לבי וסבתי תתעורר מעצמה להרחיב את הסיפור על ליל החתונה. וכך היה. לא עברו ימים מרובים וסבתה נתעוררה ללא כל סיבה לכאורה ושאלתני:

– ואתה, ילדון, מה סבור אתה הוא סח לה?

אף על פי שלא הבהירה את השאלה ולא רמזה כלום, עניתי מיד:

– שואלת את ל“לא עלינו”?

בת-שחוק של חן-חן למעלת זכרוני או למהירות תפישתי זרחה בפני סבתה. מבטיה הפיקו נחת של מורה, שהצליח במבחנו לתלמידו לידע אם הנושא קשור ללבו ונעוץ בזכרונו, ולפי שהוא מחזיק טובה לעצמו בזכות הזרע הטוב, שצמח בלב תלמידו, הוא גודש לו את סאתו בציון טוב ובתוספת הסברה. סבתה אמרה ללא שהיה והעלמה, הנהוגים אצלה:

– הגע בעצמך, ילדון, מה עלול “לא עלינו” ללחוש באזנה של כלתו היפהפיה בעצם ליל החתונה. הריהו סח לה בלחישה: שמא תגידי לי, יעלת חן שלי, למה הקהל מקפץ ומרקד ברוב מצהלות בחתונתנו? וכי משום ששני שוטים שכמותנו נכנסו לחופה להיקבר תשע אמות באדמה לכל ימי חייהם, מצווים הללו להיות שמחים ומרקדים, מפזזים ומכרכרים כעגלים? השמעת, ילדון, לשון זו? כך במלים אלו לחש לה על אזנה. מה לשון היא זו בפי חתן בליל חתונתו? – שואלת סבתה בטענה ענינית, כאדם הנמלך בחברו.

פליאה בעיני: בנוהג מביעה לפעמים סבתי דיבורים פשוטים, כגון שחמה זורחת, או להיפך, גשם יורד, צפור מפסעת בקצה הגג מנגד, פטי האילם נושא המים זה עתה עבר ברחוב עמוס שני דליים, וכל כגון אלו שיחות על מקרים של מה בכך, בניגון של המיה וחרדה, משל הויות החולפות לעיניה הן מעשים המתחוללים בקרבה פנימה, הגורמים לה התרגשות הנפש ופעמים אף רוגז עצבים. ואילו את עוקצה של שיחת חיים דוד וצביה הכלה בליל החתונה, תוכה צפון חזיון-בלהות, השמיעה בפנים שוחקות כמעט, בנחת-קול, ללא העויה של צער בפניה ובת קול של תרעומת בקולה. אמרה זאת פשוט-פשוט. ראיתי בחוש מה ידווה לבה ונעכר כאבה על הענין הרע הזה.

ימים למדוני בינה, כי מזג האויר השקט בארשת פניה משתקף בסדר הפוך מן האקלים הסוער שבנפשה. בשעת התרגשותה פניה שקטים לגמרי ואף עין בוחנת לא תכיר כלום. סבתי מחמל נפשי, היטב ידעתי את תכונתך. את שפותה על אש הזכרונות תמיד. כסיר ערוך לבך לבשל נזיד תמול-שלשום. אינו דומה תמול-שלשום אחד למשנהו. עתים סבתה מבשלת בקדירתה תמול זוטא ועתים מטילה לתוכה תמול ארוך, המכונה תמול-שלשום, יש שקדירתה מלאה וגדושה, מרתיחה ומפעפעת, עומדת כמעט-כמעט לגלוש, ויש שאין בה אלא תבשיל מועט שפות בירכתי הכיריים, תבשיל שאין בו צורך דחוף, אלא שלא להוציא מקום חלק בכיריים.

ומאחר שיש לסבתה ברגע זה פנים שוחקות ומעין אור של נחת זרוע בהן, כאילו חסד גדול פקד אותה או בשורה טובה הגיעה אליה, בשורה המדשנת לב, משער אני, כפי שלמדתי מן הנסיון שהרבה מתבשל בלבה, מפעפע בסערת-רגש ונחשול העולה שם הוא לא יום קטנות, אלא יום גדולות. הואיל ואיני בטוח כל צרכי בדבר, הריני גונב מבט מן הצד ורואה, שקלסתר פניה נצטמצם לקטון-קלסתר, כשל תינוק. מיד נתחוור לי בהחלט, כי לב סבתי רועש-גועש.

הרבה פליאות בי על אודות סבתי, הגדולה שבהן היא התמורות המהירות במראיה. ברגע כמימרא היא פושטת צורה ולובשת צורה, מרחיבה ומאריכה פניה, או מקטינה אותן להדהים. הנה היא קשישה והנה ארשת ילדותית לה. שמחה ועצבות, רוממות רוח ודכאון, גאון ושבר, נותנים בה את אותותיהם לסירוגין.

הצצתי בסבתי באלכסון, ברפרוף, וראיתיה מכווצה, מבוטלה לעצמה, משל לרצונה היא חיה וקיימה לרצונה כאילו אינה. כצביה היא נכנסת לתוך-תוכה, מסולקת לה. שוב הסתכלתי בה וראיתיה בוטחה ורעננה, כמו חיים חדשים נכנסו לתוכה. מבלי משים עשיתי גזירה שווה בין סבתי לנהר עירנו, המכונה אופיסט. לכאורה נהר צנוע ונחבא לו בין חופיו, נוהג גליו בענוה, חרישי מאד – מקנא אני בתושבי ערים, שיש שם, לפי מה שסיפר פתחיה מפי אביו, נהרות איתנים הגועשים תמיד ויש מהם רעש, געש. ברעש שמחה. לא כן? – אך האופיסט שלנו הוא צנוע וענוותן, אינו משיח עצמו בקול רם, אפילו זורקים לתוכו גירי-אבנים אינו מעלה בועות חזקות. זוטני הוא בכל. אין בו דגים גדולים, אלא דגיגונים. אולם קטון-יצור זה, פשטן ושקטן, כיוון שבא מועד האביב, בהפשרת השלגים, נעשה רעשן וגעשן, פורץ ועובר את חופיו, עושה כל מיני מעשי משובה, לובש לפתע מראה גדול ותקיף. עולה חרון אפו והוא מוכן ומזומן להפוך את העולם לתוהו ובוהו. אומרים, כי לא מן החכמה היא לשפוט את נהרנו למראה עינים. ר' הירש הפיקח, החריף שלנו, סבור, כי רק שוטים טועים ואומרים שנהרנו שקט בדממתו וסוער ברעשו, ההיפך הוא נכון. בהיות שלוה על חלקתו הוא גועש ורועש במצולותיו, ואילו בעידנא דריתחא, כשהוא נעשה רעשן ויוצא מכליו, דעו לכם שדעתו נתקררה עליו, ושוב אין מוראו עוד עלינו. צאו וראו, אומר הוא, כמה קרבנות בלע נהר תם זה למצולותיו במועדי השקט כביכול. אין תוכו כברו. סוער במצולותיו. ולהיפך, כשסביבו נסער מאד, יורד השקט למעמקיו… ומי פתי ילך לטבול בנהר דו-פרצופי כזה, שתוכו מלא מרמה? אומר ר' הירש חריף: ילדים, היזהרו מפני האופיסט בזמן שהוא שרוי בנחת, (אגב, ילדים בפי ר' הירש חריף אין משמע ילדים דווקא, אלא, אדרבה, מבוגרים וקשישים. זה שיחו של ר' הירש חריף, הכל אצלו בלהיפך. הוא רואה בלהיפך. מדבר על כל ענין בלשון סגי נהור. גדול הוא אצלו קטן וקטן גדול, שחור פעמים לבן ולבן שחור. על שוטים אומר הוא, שהם פקחים וכל הפקחים מוחזקים אצלו טפשים גמורים).

כן, מבלי משים עולה במחשבתי גזירה שווה בין סבתי לנהר עירנו. אף היא סערתה שקט, שמחתה עצבות, פניה השוחקות מחפות על לבה הנסער במצולותיו. רואה אני שעל כרחה אינה שומרת כעת על לשונה ומספרת עמו: כאיש עם רעהו על שיחה אחת שבין החתן והכלה בליל החתונה.

– מה לשון היא זו בפי חתן על אוזן כלתו בליל החתונה? – טוענת היא כנגדי בסבר-פנים חמור, משל אני חיים דוד העבריין ועלי לפשפש במעשי – מה לשון היא זו? אסור, אם יש בשיחה זו שכל טוב. דברי הבאי, אין שכל… אין שכל…

קול הסבתה מרטט ומליה גוועות באפס-כוח. פיה מצייץ כצפור. אף הציוץ דועך. חושש אני שמא, חס ושלום, חלשה דעתה. דומיה ממושכה. אך הנה טפחה כף על כף ופתחה בקול מאושש וצלול, משל רוחה, שנחלש זה עתה, שב ונתאושש בעודף-מרץ, מנתה מליה כילד המונה צעצועיו לערכם בסדר הנוגד למשטר הקודם:

– היפה, כמוה כמלאך. לבה טוב ונדיב. אור תמיד בפניה וחיוכה אינו פוסק. צוחקת הרבה, לבל תבך אף מעט. דמעותיה ניגרות לתוכה פנימה. הלב קודר ובפניה יום בהיר בשחקים. מאליה תאיר. מאליה תצחק. הכי צחוק על שפתיה? זה בכי. באמת אמרו: הצחוק אחי הבכי. זה וזה חד הוא. הצחוק הוא בכי. כך צחקה היפה בליל החתונה צחוק-מעדנות מלא טענות ומענות – חוזרת סבתה, כחורתת את הדברים בלבי. צחקה היפה, צחקה במלוא הפה.

– והיפה מה השיבה לחתן על מה שלחש לאזנה? – שואל אני ללא חששה. בטוחני הפעם שאינני טורדן, אלא מתדיין עם סבתה בענין חשוב לשנינו.

אמרה סבתה:

– השיבה, השיבה, ילדון. לא השיבה לו כלום. וזו היתה התשובה. מה תשובה יש על לשון זו בפי חתן בליל החתונה? לו לא השיבה כלום. אך לעצמה השיבה. וכך אמרה: רחמנות על חיים דוד. אומרים שחכם גדול הוא. חכם, חכם, תמיד חכם, אף בליל חתונתו חכם. רחמנות עליו. אף בליל החתונה הוא חכם. היפה לב מלאך לה, לכן חמלה עליו הרבה, חיפשה ומצאה זכות לו, וכך אמרה לעצמה: לב טוב לו לחיים דוד. מיום שעמד על דעתו ראה רק חיים טובים. השמחה היתה תמיד שרויה בביתם. לכן בליל חתונתנו הוא מתבדח. מה יעשה שלא להתבדח? ככה חשבה בוודאי. נדיבה היא. נדיב נדיבות יהגה. נדיב מליץ יושר לכל. היפה יפת-עין היא. כל יפה-מראה הוא יפה-עין – מבליעה סבתה דרך אגב, כמנהגה, כלל גדול בתורת המידות. מי שפניו שוחקות, אף נפשו זרועת אור.

– ולא ידעה שהוא “לא עלינו”? – שואל אני בעזות-לב, לאחר שיצאתי בשלום מעזותי הקודמת.

– ידעה, ידעה – משיבה סבתה באי-חשק ניכר – מסתבר שידעה. ואולי לא ידעה. אך אם לא ידעה דבר ברור, כל שכן שידעה. לבה ניחש לה. הלב המנחש יודע, ילדון. לבה בוודאי ניחש לה מרי גורלה, ניחש לה. אך הלב המנחש מחפש לו גם כן טיפת-תנחומים, להצדיק את הדין מזל זה דברו של הלב הנדיב. אין לעשות כלום כנגד המזל.

פשיטה שהיפה בולעת את הבדיחה המרה של החתן בליל החתונה, בולעת אותה כדמעה רותחת, בולעת אותה בהיחבא, לא ניכר בפניה כל אות או רמז, אף לא ניד, לא זיע. אותה שעה יופיה גובר ועולה, כל מאור-חינה מתלקח בפניה. היא שופעת אורה כדגל של שמחת תורה.

אומר אני:

– סבתא, בדגל שמחת התורה הנר הדולק נעוץ בתפוח המתנוסס מעל הדגל.

גוערת בי סבתה ואומרת:

– ילדון, אתה פטפטן. לא נאה לילדון להוציא מפיו מלים יפות, אתה אומר מתנוסס. מה לשון היא זו? מתנוסס-מתנוצץ – מחקה היא את דיבורי בהעויה של משובה – ומה לך ולתפוח מעל לדגל? פשיטא שיש. ואלא מה בלי תפוח? בדגל שמחת תורה יש תפוח. בלי תפוח משול דגל לשולחן בלי רגל. ומה זה שאמרת שהנר דולק בראש הדגל? בדגל של שמחת תורה לא רק הנר דולק. כל החג של שמחת תורה דולק. וכל זמן ששלהבת זו נישאת ברמה, אור גדול זרוע בנשמה.

כסבור הייתי מחמת השתיקה שירדה עלינו לאחר השיחה על דגל של שמחת תורה, שסבתה, כיון שהפליגה לענין אחר, הסיחה דעתה מן הענין. אך אין סבתה מסיחה דעתה, אלא אם כן מדעת ובכוונה. לא יצאו רגעים מרובים וסבתה אחזה שוב בחוט השיחה וכך אמרה:

– זו היא היפה, שופעת אורה כדגל של שמחת תורה. ואני, עד שהיא יושבת במסיבת חתנה, יושבת לי מרחוק ומעיפה עליה מבט, מעיפה פעם ועוד פעם. רואה אני חינה ושחוקה הנדיב. היא שמש, המפיקה קרני נוגה לכל, לכל הקרואים, במבטיה לבב וענוה. כל היפים הם ענוים, כל שכן כלה יפה בליל חתונתה. כל הכלות הן באושר, ראוי לאדם להתבייש באשרו, היפה מאד ביישנית. המסתכל במאור פניה מדמה, כי לבה טוב עליה והיא באמת שמחה באשרה. כך מדמה גם אני. פתיה אני, לכן מדמה אני, כי לב היפה בוטח לראות חיים טובים במחיצתו של חיים דוד וכי שמחה היא בחלקה להיות בת זוגו של מי, ששם חכם עתיק מהלך לפניו והרבה מעלות טובות לו והוא בן-טובים. אפילו שמעה, שהבריות מרננים ואומרים “לא עלינו”, אין לבה הטוב מאמין ברינון. אינה נפנית ללשונות הרעות. כך סבורה אני. וכי יכולה אני לחשוב אחרת? וכלל איני יודעת מה בלבה של היפה. אין לדעת מה בלב. חושך בלב. תמיד חושך.

שואל אני:

– סבתה, כלום לא אמרת לי, שהיפה היא חכמה, והחכם עיניו בראשו. לא כן?

אין סבתה רוגזת על שאלתי, המסתמכת על כתוב מפורש. והיא עונה לי בנחת:

– אף על פי כן, ילדון, כל אחד הוא קצת עיוור וקצת חרש. אך אינו דומה עיוור לעיוור וחרש לחרש. יש עיוור, שחושך לו בעינים, ויש עיוור, שעיניו רואות, אך בנפשו זרוע אופל. העיוור סתום עינים נתקל בעמוד ומגשש קיר. כל אבן היא לו אבן נגף והאור לו אופל. רגליו כושלות, אך ראשו שוכן בין כתפיו לבטח. ואילו עיוור פקוח-עינים המסתכל לתוך נפשו, שוקע בחושך וראשו נעשה סחרחר. הוא מוכה סנוורים. אפילו הוא חכם ורואה הרבה, אינו רואה מה שצריך. כיוצא בכך יש חרשים השומעים, אלא אינם שומעים מה שצריך או שומעים ואינם מקשיבים. המלים גולשות ליד אזניהם, נוגעות ואינן נוגעות, משתפכות לתוך אזניהם כגרגרי חול. הם שומעים פחות או קצת יותר מן האמור, מהם שומעים זמזום-מלים מחריש אזנים ולא עוד. לעולם הם שרויים בתוך חלום שאין לו פותר. באוזן זמזום, הוא ללב טמטום.

כל חרוז הנופל לפי סבתה מחייב אתנחתה. מצוי אני במחיצתה של סבתה ומכיר היטב בטיבה. שוב ושוב מבצבצים הרגליה. רואה אני סומק ביישנות בפניה לאחר כל מלאכת חריזה קטנה או גדולה, אם כי אהובה עליה מלאכה זו ואינה מחמיצה שום הזדמנות לנסות בה כוחה. אלא שתוך כדי כך היא מתחרטת ותוהה לא רק אם עשתה את המלאכה כהלכה, אלא גם אם אין פגם בעשיה גופה. ניתנה האמת להיאמר: פעמים אף אני מהרהר אם החריזה היא מידה. הלא החריזה היא מעשה-זיווגין, וסבתה התרעמה הרבה פעמים לפני על אהבת הזיווגין. אין היא אוהבת את התיאום. כגון שאומרים שמעון ולוי, דתן ואבירם, בהעלם אחד, ולהבדיל אלפי הבדלות משה ואהרון, דוד ושלמה, רש"י ותוספות. מן האנשים החיים כורכים יחד את רבי גרשון מרא דאתרא ור' יצחק שוחט, את שני הנגידים ר' מניה ור' יוסף חיים. וכך מזכירים הרבה אנשים הדומים מאיזה צד זה לזה, במעמד מסחרם או בכוחם לתורה ובמעלתם ביראת שמים.

סבתה אינה אוהבת מעשה כורך. כל נפש, אומרת היא, עולם מלא בפני עצמו, מי ידמה לה ומי ישוה לה. אין שום בריה רוצה להיכנס למחיצת חברתה להיות עזר כנגדה או צרה לה, דומה לה וכרוכה בה. כל נפש, אומרת היא, בת יחידה לה. אפילו כל עשב ועשב הוא לו בפני עצמו. אין שני דברים רוצים להיות שווים, אפילו רק בצד השווה או כמשל ונמשל. ראיה לדבר, כל חי למינהו אינו מניח להיכנס לד' אמותיו, אלא אם כן לרצונו. כל בריה ובריה אומרת אל תיגע בי. צפור קלת הכנף בורחת מפני היד המושטה אליה. עשב לעשב אינו אח. ולמה עושה סבתי חרוזים? פעם אמרה מפורש, שהחרוז אינו שווה זוז. וכל כך חרדה סבתי על הביחידות, שהיא מזהירה אותי מחברת ריעים ובוחנת כל נער המבקש להתחבר אלי. קנאית היא לדעתה ובטוחה באמיתותיה. אמי אומרת, שכל דיבור היוצא מפיה היא תוקעת אותו לתוך המוח כמסמר, מדביקתו אל הנשמה כמזוזה. לכן פליאה היא בעיני, שהחריזה היא לה שעשועים. משער אני, שאף סבתי, שכל דברי-פיה חן, חולקת לפעמים על עצמה, סבורה כך ולא כך. הנה היא מקטרגת על זיווגין, ואינה יכולה לפרוש מן החריזה. אוהבת היא לשון נופל על לשון ודיבור נופל על דיבור, חרוז טוב גורם לה שמחה. אני מעיין בדבר ואומר: אולי החרוז הוא מעשה להועיל, כי בזכות פתגמיה זוכרים מה שאפשר לשכוח. החרוז נחרת בלב. משול החרוז לפרסת ברזל לרגל הסוס, פעמים בלעדיו אי אתה יכול לזוז – אף פתגם זה בא אלי מאוצר פתגמיה של סבתי. זכור לי היטב חן-שיחה המחורז, שהמעות הן טעות, הנה הן באות והנה הן נעות, עוברות והולכות, פורחות כעופות, והזוזים זזים.

 

פרק שלישי    🔗

כסבור הייתי תחילה, כשהגענו בסיפור לאתנחתה, היינו, להפסקה קצרה בת כמה ימים, הנהוגה מפעם לפעם לאחר כל הרצאה נרגשה, שמתלווה לה שיעול ממושך ומכאיב, הממשיך על סבתה תשישות ועיפות לכמה ימים, משל כל שיחה על ליל הכלולות מזיקה ממש לבריאותה. וכבר הזהירתני אמי לבלי להטריח על סבתי בשאלות, אף לא בעינים שואלות, כך מפורש אמרה, בעינים צייקניות שלי. טעם נתנה לדבר: אין דרך סבתי בשיחה כאחרים. אחרים לוקחים את לשונם ומדברים, מוציאים את מליהם מפיהם. אך הסבתה מדברת מתוך הלב וכל מליה הן פרוסות מנשמתה. אין היא פותחת לדבר, אלא מעומק הלב. כל דיבור עולה בשיעול הדוקר אותה כבמחטים. הסבתה בעלת נפש היא, ובעל-נפש אינו מדבר במה שאינו נוגע ללבו ממש – הפטירה אמי במימרה, שמוצאה מאוצר-חכמתה של סבתי.

כן, כסבור הייתי בתחילה, שאין זו אלא אחת מאותן הפסקות הבאות עלינו כסדרן. אך למרבה תמהוני וצערי גם יחד ארכה ההפסקה למעלה מן הרגיל, למעלה מכמה ימים, ואף מכמה שבועות. אף על פי שהנני קצת מבולבל בזמן, ויש שימים מעטים עולים לשבועות וחודשים בזכרוני הצופה לעבר, ולהיפך, שבועות וחודשים עושים להם כנף ומשירים מעליהם קצת נוצות של רגעים, הנני בטוח הפעם, שאותה הפסקה ארכה כדי ריווח זמן שבין פסח לשבועות. הרבה הצטערתי בפליאה. מה ראתה סבתי על ככה להטיל הפסקה ארוכה כזו, דווקא לאחר אותה שיחה גלויה וברורה, שהביאתני לתוך עיצומו של הענין, לתוך סיפור המעשה ממש? הרי היא בדיבור אחד על הלחישה באוזן היפה בליל החתונה הסירה את החיץ, הניצב בין הקשישים לביני. אני מתאווה להמשיך, לברורות, למפורשות. וסבתי שותקת, כאילו במתכוון נמנעת מרמז-דיבור על הענין, אף פורשת בשם היפה. זהירה היא שלא ליתן לי פתחון-פה. פתחון-מבט, לשאול.

רבת שבעתי בימים ההם עגמת-נפש והרהורים נוגים, אף דאגתי שמא הכרחתי חלילה סבתי בטרחנותי, להגיד לי מה שלא צריך לגלות לזאטוט שכמותי, על שיחת חתן וכלה בליל חתונתם. לאחר שהמלים יצאו מפיה עמדה והתחרטה עליהן. ולפי שאין לבה טוב עלי, היא משתמטת משיחה עמי. כיוון שנטרדתי מרעיון זה החלטתי לבחון אותו במראה-עינים, למצוא לו סמוכין בתנועה או בהעויה של סבתה. יגעתי ומצאתי. נתתי בה מבטים אלכסוניים, רפרפניים, במתגנב, רואה ואינו נראה, הסתכלתי בה בעינים העורפיות, שמציאותן הוחלטה ביני ובין פתחיה חברי, וראיתי בפני סבתה חוט של חן ביישני, כזה שבפני הבריות, שאין דעתה נוחה מעצמם, כגון ילד ששבר כוס או נשאל על ידי הרבי לפסוק ב“חומש” ומראה מקומו של הפסוק נשמט מידיעתו. כך ראיתי את סבתי שמוטה ומבויישת לעצמה. אף פניה נתכווצו וקפצה עליהם ילדותיות יתירה, סבתי היא תינוקת מקומטת – הרהור זה ציערני. וכפלים למצוקה ננעצה בי הסברה, שאולי אני גרמתי לה זאת. ההרהורים המציקים דכדכוני.

תמה אני על רבים הסבורים, שהילדים הם טפשים קטנים, שכל אין בהם ואינם יודעים בין ימינם לשמאלם, שהם קלי דעת ועקורים מחשבון הנפש, אכזרים המשוקעים בשעשועיהם ואינם כלל במוסר-כליות. כלום שונה הייתי מחברי? לא טוב הייתי מהם. ואם מבשרי שנתייסר במכאובים אחזה, אף לב הילד יודע סבל, חרטה וצער הזולת, צער הנפש הקרובה על אחת כמה וכמה. לבי-לבי לסבתי. אף היא נתנה חיש מהר את לבה עלי, משל ראתה ללבטי. ברוב תבונתה לא פתחה לדבר על עצם הענין, אלא קשרה שיחה על השיחה עצמה, על הדיבור ועל שמירת הלשון. וכך אמרה:

– לעולם יהא אדם שומר פיו ולשונו. יפה שתיקה. אך בבוא עת לדבר מצווה לדבר יפה, בחן ובשכל, שהדיבורים יהיו נאים לאומריהם. כשם שאסורה אכילה גסה ופסיעה גסה, כך אסורה אמירה גסה. חלילה לעשות את המלים חולין, כאילו מלים הן בזול. מלים אינן בזול, ילדון.

לכאורה אמרה “ילדון”, להודיעני כי אלי היא מדברת, אבל מכאן ואילך לעצמה סחה. וכך אמרה:

– מלים אינן מלים, פירורי-לב הן. פעמים, האומר מלה מדליק נר בעולם. כל המלים נרות הן, כשמש אור בהן. רק מלים תמימות מאירות. מלים יש רק בספר תהלים, מלים שאינן זכות ובהירות, טהורות ויקרות, הן נפשות עקרות. רק מלים ללא פגם כשרות הן. מלים כשרות יוצאות רק מתוך פה כשר. אשרי אדם שומר פיו ולשונו. ואימתי חייב הוא להיות שומר? – שואלת סבתה, כאילו מתוך שיח ושיג עם עצמה, ומשיבה מיניה וביה – תמיד חייב הוא להיות שומר, ויותר מכל חייב הוא להיות שומר כשמתעורר בו חשק לדבר. כלל גדול: תקפך חשק חזק, סימן שיצר הרע דוחף. הנתבע לדבר, יצר הרע תובעו. יצר טוב אינו דוחף, אינו תובע. יצר טוב שואל, רומז. לא בכוח. בולמוס של דיבור מן היצר הרע הוא, סופו להיכשל בדיבור שינו כשר.

אף אני עונה חלקי ואומר:

– אמרת, סבתה, על דברים בטלים ולא על דברי תורה.

אומרת סבתה:

– כן, ילדון, שנים היושבים ודברי תורה ביניהם, שמחה להם. אך גם בדברי תורה ראוי למעט בדיבורים, ללמוד ולדבר רק לשמה, לא, חס ושלום, להתיהר. כפי שאמר החכם שלמה המלך ב“קהלת”: אל תבהל את פיך ולבך אל ימהר להוציא דבר לפני האלהים. נתכוון גם לדברי תורה ולא רק לשיחות-חולין. לעולם יהיו דברינו מעטים. כי על כל דיבור נצטרך ליתן דין וחשבון.

– ותלמידי חכמים, סבתה?

– אף תלמידי חכמים חייבים לקצר ולהקפיד שלא תהיינה שיחותיהם קרובות.

– על שום מה לא קרובות?

– שמחה היא לשני לבבות לשוחח יחד, ואין מערבבים שמחה בשמחה. אין מערבבים, ילדון, כשמערבבים מבלבלים.

כיוון שסבתה אמרה מבלבלים, ידוע שלא תוסיף לדבר על הענין הזה, כי אין מפטירים עוד אחרי “מבלבלים”. היו לסבתה מלים סוגרות, כשם שהיו לה מלים פותחות. כל סוגרת היא נעילה. הרבה סתומות נתפרשו לפני מתוך השיחה עמי בסיפור המעשה על ליל החתונה. חוששת סבתה לקרב שיחה לשיחה, מקפידה היא שיהיו רווחים בין המשפטים ואף בין המלים. לא אהבה צפיפות, לפי שזו דומה לבהילות, כל בהילות היא מעשה יצר.

נזכרתי מימרה מפי סבתה כאילו דרך אגב: דע לך, ילדון, שלא הדיבורים הם דיבורים, אלא השתיקות, ההפסקות, הן הדיבורים. נתחוור לי לגמרי, שסבתה שלי מכניסה בכוונה הפסקות ארוכות. ואולי לא נתחוור לי ענין זה בשעתו, אלא הזכרון המתחפש כנביא לאחור, טורף את הקלפים ונועץ השגות לאחר זמן בניחושים קדומים. מכל מקום, זכורה לי פליאת הלב, שהיתה בי על השתיקות המרובות בין שיחותיה ובתוך שיחותיה עצמן. מדמה הייתי לשמוע מתוכן מעין ניגון המיוחד של סבתי וכל אתנחתה היתה מעוררת בי השתוממות, כמו למראה תופעה מופלאה בטבע, קשת בענן, חמה המציצה מבין מפלשי העבים, כוכב הנעקר ממרום ונופל ארצה, זמר המשתפך לרגע קטן וגווע לאלתר; משורר ינוקא של חזן עובר אורח שבשבת אחת לפני התיבה ב“קלויז” סלסל בניגון חם מתוק “מלאכים שואלים זה לזה איה מקום כבודו”, סלסל ויצא את עירנו והניח בלבבות כיסופים לקול בהדר; ליל שמחת תורה עתיר האורים ועשיר השירים, השופע מחולות במעגל, מעגל לפנים ממעגל מקפץ ומרקד, קהל זאטוטים, קהל צאן קדשים, כל הנערים, כל הנערים בערב התקדש חג התורה, אף הם מסתפחים אל הקהל וראשי העדה, אנשי-צורה ונשואי-פנים; מדורת ל"ג בעומר, המעלה במאורי האש את השלהבות שבנפשותינו, את הכיסופים לתורה, לתפילה ולמעשים טובים, המתלקחים לרגע ומשנהו הם דועכים ושוקעים. שקיעה בכל.

לא, לא לאורך-ימים שקיעת השיחה. אף בסתו הקודר זורחת לעתים החמה להשפיע קרני חומה על גוויותינו הקופאות מקור. ואף בהפסקות פי סבתה מפיץ פניני חכמה. כן, עדיין לא הגיעה השעה להמשך הסיפור על ליל החתונה, אך עוד רבים הענינים שיש לסבתי על אודותם בפיה מלים טובות, מחכימות ונאמנות. כיוון ששקעה לימים מעט שמשה של השיחה על ליל החתונה, זרחה השיחה בענינים של תמול-שלשום ארוך.

… לפנים בעולם התהלכו אבותינו הקדושים עלי אדמות, אברהם, יצחק ויעקב, שרה, רבקה, רחל ולאה אמהותינו, משה רבנו, אהרון כוהננו, דוד ושלמה מלכינו, ישעיהו וירמיהו נביאינו. לפנים בעולם היתה קרן ישראל רוממה. היינו סמוכים על שולחן אבינו שבשמים וכל השפע העליון ירד עלינו ומזכותנו ינקו כל אומות העולם. אנחנו הקרבנו שבעים פרים כנגד שבעים אומות העולם.

… לפנים בעולם או לפנים בישראל… בימים ההם… בימי-קדם… דיבורים שגורים בפי סבתה, המשמשים על הרוב פתיחה לשיחה, המושכת את הדמיון להמריא לזמנים הרחוקים, נוטעים בלבי רגש גאון מטעם הנצח. לפנים, לפנים, בטרם היותי, בטרם היות אמי וסבתי, בטרם היות כל האנשים האלה במקום הזה, אז, בימי-קדם, כאשר היה דבר ה' אל אברם במחזה לאמר אל תירא אברם, כאשר ה' הוציא אותו החוצה ויאמר הבט השמימה וספור את הכוכבים אם תוכל לספור אותם ויאמר לו כה יהי זרעך… כאשר ה' אמר אל אברם לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך ואעשך לגוי גדול… כאשר יצא יעקב מבאר שבע וילך חרנה ויפגע במקום וילן שם. ויחלום סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה והנה מלאכי אלהים עולים ויורדים בו… כשבורא העולם נגלה לאבותינו הקדושים עין בעין ומלאכי אלהים דברו עמהם פה אל פה.

הרבה השיחה עצמה סבתי מהרהורי-לבה בקול על הקורות בימים מקדם והרבה שמעתי מהרבי פיני על המעשים בימי אבותינו אברהם יצחק ויעקב, הניצבים תמיד לעינינו חיים, אך אף פעם לא שמעתי מפי סבתי דיבורים מלאים חיות כאלה על האבות כמו בפעם הזאת. ידועה לי דרכה של סבתי לערבב את העכשיו עם המלפנים ולדלג על הזמן, לנעוץ עבר בעתיד ומה שהיה בהווה, להגיש תמול-שלשום ארוך על טס היום הזה, להפיח בלהט לשונה רוח חיים בשוכני-עפר ולהציגם לפנינו כמו חיים. אך הפעם הגדילה לעשות. לפנים קפץ אלינו ממרחקיו ונתקפל לתוך הזמן הזה והשעה הזאת. אבותינו הרחוקים נהיו עצם מעצמנו, חיים מחיינו. ברוח פיה הטיסתני אל הקדומים והעלתה מחביונם כבמחזה אישי-קדם ממקורם חוצבנו. אין זאת, כי נכמרו רחמי סבתי עלי על סובלי בקוצר-רוחי בענין הסיפור על ליל החתונה, המתנהל בעצלתים.

צדקה נעשתה לנו הדרדקאות בישראל, שניתן לנו גמול לסוד החיים שמסביבנו במסתורין קדומים שבמעשי אבות, הגלויים ופתוחים לפנינו בחומש הקדוש. הלא דברי ימי אברהם יצחק ויעקב, משה ואהרון, דוד ושלמה, התנאים והאמוראים וחכמי ישראל בכל הדורות, הם דברי ימי שלי ושל פתחיה, של כל הדרדקאות בחדר. בנו היו המעשים, אותנו הובילו לעקדה, את בארותינו ביקשו הרועים לסתום, אנחנו קנינו מעפרון החתי אחוזת קבר.

אך סבתי חוננה בסגולה לאצול למעשים, לקורות, לדמויות האישים מימי קדם, מוחשיות ואמת. כשסבתה מזכירה שם אברהם הרי זה אברהם שלה, שלי, של כולנו. אברהם אבינו. הוא אברהם אבי, אבא שלי. אבא חי, ביד אגע בו. כפי בכפו, הוא מלטפני על לחיי ואומר: אל תירא, בני. אראה זקנו הארוך. בידוע שאברהם אבינו מלכתחילה לא היה לו זקן, כי עד שבא אברהם לעולם לא היה כלל זקן לשום אדם. וכשנולד יצחק עמד אברהם והתפלל לה' שיצמח לו זקן, כדי שיכירו הבריות בינו לבין יצחק בנו. וזאת לדעת, שיצחק אבינו נזדרז לגדול, כי הוא השתוקק להכיר חיש-מהר את בוראו כאברהם אביו. לכן זכה, שגם שדותיו הצמיחו מהר תבואות לרוב ובכל שזרע מצא מאה שערים. כיוצא בו יעקב. אף הוא גבור כארי וקל כנשר לעשות רצון בוראו. אומרים לו לך לך והוא נושא את רגליו מיד ללכת. על הכתוב ויפגע במקום אמרו חכמינו: מלמד שהיתה לו קפיצת הדרך. יעקב תמיד רץ אורח. וכשהוא רועה צאן לבן הוא מתעשר ויש לו רב. כיוון שנרדם הוא רואה בחלומו סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה. האבות, אומרת סבתה, אגודתם על ארץ נוסדה, אך הם מתהלכים תמיד לפני האלהים ובכל צעד הם מכוונים כלפי השמים. לכל שהם מהלכים הם מהלכים ועולים עד לכסא הכבוד.

– סבתה, – אומר אני ברגש גאון, מפויס ומנוחם באמת – אנחנו זרע ברך לאבות, ואף אנו משתוקקים להגיע מתחת לכסא הכבוד.

– כן, ילדון, אנו מן האבות… מיוחסים הננו. מתחת לכסא הכבוד מקור מחצבתנו. אך לא נאה לילד להתגאות. אתה עדיין שעונון קטן, זה של יד אתה.

חובתי לברר מה פירוש שעונון כאן. הוא בפי סבתה כינוי לפחיתות. וכך הוא הענין. סבתה מבחינה בין הגילים כהבדל בין שעון-קיר לשעון-יד. שעון-קיר גידולו רב ומקומו קבוע בפרהסיה. כשמגיעה שעה, הריהו מרעיש צלצול. נוהגו נאה לו ולגידולו. הוא תמיד גלוי לעינים. והיפוכו בשעון-יד, המוצנע בכיס, אין שומעים קולו, אינו מצלצל, אינו מוציא כל הגה. זהו משל. הנמשל – הקשישים הם שעוני-קיר: מתבלטים לעינים, מדברים בקול רם, מהלכים בצעדים בטוחים וקולניים ויש להם מטוטלת, הדופקת לפניהם, דופקים הם. אך להקטנים נאה להיות מצניעי-לכת, מנמיכי-קול, לא לעורר רעש. ילד צריך להיות שקט כשעון-יד, כשעונון. ולואי, מפטירה סבתה, ויהיו גם הקשישים בענוה ובדרך ארץ, להיות חרישיים, כשעונון.

אותם הימים עשתה סבתה הפסקה רבתי. היתה עצמה מעין שעונון, משוקטת. משל צמצמה עצמה עד כדי התכווצות. לא נשמע קולה כמעט, נכנסה לתוך דממה דקה, כאילו שקועה היא בתפילה זכה. לא העזתי לבטלה מתפילתה, לשאול ממנה דבר. טרחתי להשכיח מלבי את הענין והסחתי דעתי ממנו, שלא איכשל לתבוע בפה או בעינים. ואולי בשכר זה נתגלגלה לי בקרוב טובה וסבתה תפסה את החוט במקום שנפסק בשעתו. לא זכור לי, אם מעצמה פתחה בסיפור או שנתעוררה על ידי איזה גורם חיצוני, אך זכור לי, שהשיחה המחודשת הפתיעתני, עוררה בי פליאת-נפש של אדם השומע לפתע צלצל של שעון קיר, שהיה דמום זמן רב. גוועה כל רוח-חיים בשעון, לא זזו מחוגיו, ופתאם לפתע נתן קולו, דורך מחדש נתיבו בים הזמן וסופר את רגעיו באין-סוף. גדולה מזו, החליף כוח ויצא לפעלו ברוממות-הצליל. אין זאת כי אף בימי השבתון לא שבת. היה ישן ולבו ער, וכאשר שבה אליו רוחו הוא מגביר מרץ למלא מה שהחסיר בהתבטלו ממלאכתו, אמרה לי פעם סבתה, שכל נברא, בין חי בין דומם, מצווה ועומד להיות כמות שהוא. וכל שאינו כמות שהוא מעיד על עצמו שהוא באמת כמות שהוא, היינו, יצור מקולקל ופגום.

אהבתי את סבתי אף על שום כך שהופיעה לעיני תמיד כמות שהיא, ללא שינוי כל שהוא בצביונה, ללא מראה-פנים, שאינו הולם את רגשת לבה לאותה שעה, ללא תנועה או העויה, שאין חותמן אמת. רבות תמורות ברוחה, אך תמיד טעמה והגיונה בה. אפילו סותרת היום דעתה מתמול, אינה מחליפה את נועם-חנה וסבר-מראיה. הלך-רוחה משתנה, אך אחד הוא ניגון הפיוס והרחמים שלה. אף רוגזה נחת.

לכאורה, נכנסה הפעם לתוך הענין ונעצה את מחוג השעון של השיחה לתוך הפצע שבלב, אך אימרתה נזלה כטל. היא היתה כמות שהיא: נכאים ולא מרירות, עצבות ולא רוגז, תפילה ותחינה ולא קובלנה וקינה. לא התרעמה, כי אם טענה. פרטה על מיתרי הלב של נכד הזקונים את ניגון ה“קדיש” של חן-סגולה של היפה שהלך לעולמו, וברמזים דקים הביאתו בסוד הדבר הנורא, שנתארע בליל החתונה. דומה, בימי ההפסקה גמלה בלבה ההכרעה לגלות לפני מקצת ממה שהתחולל. שיעולה לא עצר הפעם שטף-דיבורה. קולה היה צלול מן הרגיל. בת קול של ציוץ הצפור נשמעה מתוכו, כאילו זימנה לתוך גרונה כנף-רננים נעלמה להביע בה את נכאיה.

למרבה הפלא, עמדה אותה שעה והרכיבה על חטמה את משקפיה, שזה כמה חדשים ירדו מעל דוכנם לאחר שהתרחש לה הנס וחוש הראיה השביח עד כדי לראות בעצם עיניה את האותיות הקדושות. לא נצטרכה למשקפים אלא לברירת הקטניות ולמליחת הבשר, מלאכות הטעונות עין חדה מחשש עבירה. ואותה שעה על שום מה עלו כלי הזכוכית על דוכנם? מן הסתם על שום שסבתי לא צמצמה עוד כלי הזכוכית לראיה בלבד, אלא גם לריכוז הלב, ואולי העלתה אותם לדרגת תכשיט וקישוט לשבתות ולימים טובים ולכל שעה של עבודת הקודש. ראיה לדבר, כל פעם שהיא אומרת בביתנו הסמוך ל“קלויז” ברכו וקדושה בעל פה יחד עם הציבור המתפלל שם במנין, לפי שתפילת הש“ץ נשמעת לה משם ללא כל הפרעה בשמיעתה החדה, היא שוקדת להרכיב את משקפיה על חטמה, כאילו הם משפיעים על אזניה לקלוט כל מלה של הש”ץ. בוודאי היא עושה זאת כדי להמשיך שפע רגש טוב ושמחת החג על לבה. עתים סבור אני, שהמשקפים משמשים לסבתה מעין אבנט, שהוא צורך תפילה. וכשם שאין גבר חוטף ומתפלל, אלא קושר את אבנטו גופו, שוהה תחילה בקצת תנועות והעויות ובריכוז המחשבה, קושר לראשו תפילין לטוטפות על עיניו, כך סבתה מקדשת את ה“ברכו” ו“הקדושה” וכל הברכות שאומרת אותן, או אומרת אחריהם אמן, בהרכבת המשקפים לטוטפות על עיניה וכאות לקדושת השעה. אף על פי כן לא נתקררה דעתי עד ששאלתי לסבתי למה היא נוהגת להרכיב את משקפיה על חטמה בשעת אמירת “קדושה” ו“ברכו” ועניית אמן על תפילת החזן. ובכוונה שאלתי לא על הרכבת המשקפים בשעת השיחה, אלא בזמן התפילה, שלא לפגוע בשטף השיחה על הענין הנידון.

ענתה סבתה ואמרה:

– ילדון, מרבה אתה שאלות על הכל. וכי לא תבין, שהעינים והאזנים הן כמו תאומי צביה בשיר השירים. יחד הן בשמחה, יחד הן ביגון, חס ושלום, מסייעות אלו לאלו. ילדון, כשהעינים שרויות בטובה, אף האזנים כך. כשרואים יפה, שומעים היטב. תדע לך ילדון, צריך להקשיב היטב לקול, בין של זולתו ובין של עצמו. ויותר מכל צריך להקשיב לקול עצמו בשעה שהפה מדבר. אסור להוציא מלים לבטלה על אוזן לא שומעת. ולפי שאין בטחון, שאחרים מקשיבים לנו, טוב שאנו עצמנו נקשיב לקולנו.

בין כך וכך סבתה טרחה הרבה ליישב את כלי הראיה על דוכנם, שיהיו מכוונים בדיוק במקומם הנאות, לא שמוטים אף כחוט השערה ממקום כבודם. כך דרכה של סבתה לכוון בכל ענין שיהיה כדיוקו. ואני ראיתי בכך הוכחה נוספת לשעת הרצון שנפלה בחלקי. כן, חושי לא הטעני. סבתה שוחחה עכשיו בחשק וברגשת-לב, הטעימה כל דיבור, פסקה את פסוקיה וחצבה את מליה. דברה בקדחתנות, רצוני לומר, בקדחה.

ומהי קדחה? זה חייב הסבר. הקדחה נעשית במעשי-קדירה, כגון בתבשיל של מרק או מקפאה של פולים ושעועית, שאפילו טעמם טוב מצד עצמם מוסיפים בהם טוב-טעם על ידי שנוטלים קמח שומן וביצה, מערבים יחד ויוצקים לתוך הקדירה ברתיחה, עד שהתבשיל מתקדח קצת והוא מעלה טעם מחיה-נפשות. לכך קוראים קדחה.

אף הדיבור, סבורה סבתה, פעמים הקדחה יפה לו, מוסיפה בו טעם לשבח, שאין מוציאים מלים ערטילאיות ודיבורים פוחזים וריקים מן הפה, אלא יוצקים על כל מימרה שמן הנפש, לחלוחיות של נשמה, קמח של לב, מחממים ברותחין של רגש. יש אנשים, אומרת סבתה, שדיבוריהם גולשים ויוצאים במרוצה משונה, כאילו מי שהוא דוחפם, ללא כוונה ושכל. הם מדברים לא מן הלב, כי אם מן השפה ולחוץ. אפילו הם שומרים לשונם מדברים בטלים, ולא עוד אלא מונים את המלים, כאילו נוקבים מרגליות, אך למלים היוצאות מפיהם אין חיות ואין חום הלב. וכשאין חיים אין חן, אין הדיבורים שמחים ומאירים, משל הם מדברים מתוך שנתם. אין שייך כלל לומר שהם מדברים. דיבור ללא נשמה אינו דיבור. הם טוחנים בפיהם, לועסים מלים, פוסקים פסוקים, ממלמלים ומלשנים, אך אינם מדברים. משול שיחם לתבשיל ללא מלח, ללא תבלין, ללא קדחה. ורק מי שיש חיות בדבריו יש בהם בנותן טעם של קדחה.

סבתה נהגה הפעם בטוב-טעם של קדחה. אף על פי שדבריה יצאו מתוך לב נרגש, היה קולה צלול והגיונה מדוקדק. צרת לבה על המוצאות את היפה היתה עצורה מן הרגיל. דומה, שקדה בכוונת מכוון לשכך את צערה האישי. היא, כביכול, הסיחה עצמה על מעשה שבעולם, נשאה ונתנה בקורות האדם באשר הוא אדם, בגורל האשה היפה, העדינה, הרכה והמפונקה באשר היא יצור ענוג, הנתון לפגיעה. לא עוד דיברה כנהוג על הענין בהיסוס, בסייג לסייג, ברמזים הרבה, כאילו איני ראוי עדיין מחמת דרדקאותי לעשותני אוזן קשבת לשיחה על הנושא.

היא הטיחה לפני מיד טענה ניצחת: היתכן? הנשמע מאז ומעולם, שחתן ביום חתונתו, בעצם יום שמחתו, מיד לצאתו מחופתו, ישמיע דברי הבל כאלה? שמא סבור היה “לא עלינו” להכות בשוט-דיבורו על לב הכלה ולהרעיל את נשמתה עד שיחשך עליה עולמה לאלתר? אם לכך נתכוון, לא היה אלא טועה. אין מחשיכים את העולם על יצור כה טוב ונחמד כיפה, שחוצבה ממקור האור. אין שלטון חושך במקום האורה. לב היפה כמוהו כשמש ובפניה זרוע אור שבעת הימים. אילו אני כלה, מרצה סבתי טענתה וקולה, שיצא מן הלחש, פרץ לפתע לתחום הצעקה, וחתני מדבר אלי כך, מיד אני קמה והולכת לי מעמו בעצם ליל החופה, חומקת והולכת לי ואיני מסתכלת עוד בצורתו. אך היפה יונה רכה היא, מזג טוב, חמדה יקרה, כולה מידת החסד. לבה הטוב וחן מראיה רבים זה עם זה, וכל אחד מהם אומר כולה שלי. לא אדם כי אם מלאך, רואה צרת לבה, שומעת שיחו, פסוק ראשון שנפל מתוך פיו שיש בו כדי להמית נפש, ומעמידה פנים וסבר-חיוך, כאילו לא שמעה כלל. לבה בקרבה יתאבל, אך היא מחרישה ביגונה. מילדותה, מיום שעמדה על דעתה, נטלה מנעול ותלתה על פיה. לבה גן נעול, ובגן כל עצי יגון ואנחה. יש לה נשמה של בלחש, אין שומעים מפיה אף רמז תלונה. לא הגה על הצרות. על צרות אסור לדבר – חותמת סבתה פרשיה ראשונה בשיחתה. לנפשה היא טווה בפלך-שיחה:

… המחותנים, הכלי זמר וקהל האורחים בשלהם, כנורות, תופים ומחולות, ברכות ונשיקות ובכיות, הללו צוחקים והללו בוכים, ולא היפה. כל מחותנת רוצה לרקוד עם הכלה, הכלה רוקדת. וכי יש לה ברירה? אין הכלה של עצמה. עליה להנעים לכולם ופניה שוחקות לכל. כלה חייבת לציית. אומרים לה: כלה, שבי – היא יושבת; כלה קומי, לכי, רקדי, בכי, צחקי – הריהי עושה כל מה שאומרים לה. מן הכלה כל מחותנת לוקחת חלה. לרצונה ועל כרחה. כל כלה כך, היפה על אחת כמה וכמה, שכל העינים עליה ולא אמרה עין שבעתי הדר זיוה, הכל מסתכלים בה, מי בלבב-עין, מי בלבט-לב, מי בעקימת-חוטם, מי בעקיצת-מבט. הכל מבקשים לישב במחיצתה, לבחון גנזי-לבה. מבינה היפה למה מתחקים על כל תנועה שלה, נועצים בה מבטים. הללו במבטיהם והללו ברמזי-חיוכים בה ובחתנה חליפות. מודדים ושוקלים זה לעומת זו. היפה כל רואה, כל מבינה ומנחשת. ואני מרחוק יושבת וצופיה במאור פני חמודה שלי. מנורת המאור היא לי, מפיצה זיו ומפיקה נוגה, ריסיה הארוכים, כתריסים לחלונות, מושפלים, בת-שחוק על שפתותיה, ולא בנפשה. חן במה נחשב הוא, אם אין שכל טוב? אף היפה חינה ושכלה כתפוחי זהב במשכיות כסף, כדבר החכם שלמה.

כיון שסבתה מזכירה מאמר החכם, מיד היא עושה חניה קלה. לאחר כך אין זו מן המידה להסמיך דבר לדבר החכם. פוסקת היא כמה אמרי-בינה על החן והשכל. וכך היא אומרת: תדע לך, ילדון, חן בלי שכל טוב, כמוהו כשאגת אריה מפי חזן שאינו יודע נגן. הקול החזק ילך למרחוק ואל הלב פנימה לא יבוא. השכל הטוב, ילדון, הוא הניגון של החן. היופי – מלך והשכל – כתר שלו.

זה היה המאמר המוסגר, ושוב השיחה שבה לאפיקה.

… רואה אני בת-שחוק על שפתותיה ולבי עלי דוי. היטב אדע, כי בלבה לא תזרח בת-שחוק. אין לה נחת ושמחה אין בה. אף מבטה מביע כאב נסתר. גאותה הושפלה בה. תרקוד ולא רוחה, תחייך בנעימות ולבה בל עמה. עיני הרואה, כי נפשה מבוישה. אף הוא החתן עצוב ושומם, חתן שהוא אבל. חס ושלום. היטב אראה, כי היפה תלבבהו במבטיה, תתחנן אליו באלם כאומרת: הבט אלי, הראה לי פנים שוחקות, כבדני נא נגד קהל הקרואים בחיוך טוב. הגד לי מלים מעט למען יראו, והוא לא ישעה לתחנוניה האלמים, אף לא יביט אליה. הגה לא הוציא מפיו. אך הנה סח לה בלחישה לתוך אזנה דיבור איום. הגע עצמך, מה סח לה “לא עלינו”? – שואלת סבתה ברגשת-לב וקולה נחבא כאילו עלתה המיית-רוחה עד פיה, לא תוכל לדבר עד אשר תחליף כוח – הוא אמר לה… שמע מה שאמר לה החתן בעצם ליל חתונתו… בלחש סח, אך את לחשו שמעתי גם אני… הוא כך סח לה: אשרי שחתן אני בערב הזה וכלי זמר מנגנים לפני. מי יתן ואני חתן תמיד וכלי זמר מנגנים בלי הרף לגרש מעמי את..

– את מה? – שואל אני בשגגה, העולה לי זדון, כי סבתה מחמירה כנגדי את פניה ומשיבה בגערה: כגון זה אין שואלים… כגון זה אין מדברים.

יצר הקונדס דוחפני לומר: סבתה, אף על פי שאין שואלים ואין מדברים כגון זה, יודע אני גם יודע. אני יודע סבתה… את מי רצה החתן לגרש… את השד. זה השד שהוא ראה פעם. הכי לא ראה פעם שד במו עיניו? מה, סבתה? דופק אני שתי דפיקות בשאלתי כדי להוציא תשובה מפיה.

מידה זו ידועה לי בסבתי: – אין היא אומרת מה שאינה רוצה לומר, אבל תמיד מבין אני לפי פניה אם שאלתי כהלכה, ואין צריך לומר, שאינה מעמידה פנים של לאו על הן שבלבה. וכך היה. סבתה לא אמרה לאו, אף מבע פניה לא היה לאו. הבינותי: הן! אמת אמרתי, שמועה נכונה הגיעה אלי. “לא עלינו” ראה שד ונתבהל. מאז ואילך פחד השד עליו. השד סגר אותו בביתו. השד מנשאו פעמים בליל-סופות וגשם ומטלטלו בחוצות העיר כשאין נפש חיה. עוד אני הוגה בשד וסבתה תלתה בי מבט חמור, נזדרזה והרכיבה יפה את משקפיה על חטמה לתועלת הענין, נתנה עלי בקולה:

– אין זו מידה, ילדון, לבטא בפה שם הלא-טובים. אסור. אומרים רוח עצב, אומרים חרדת-פתאום, אומרים מראה-בלהות, אומרים הדמיון יצא לשחק בו. אך אין פורשים בשם הלא-טובים. עצבות נכנסה בחיים דוד, טוב טעם החיים ומנעמיהם ניטלו ממנו, הנחת עזבתו. ולפי שלא שבע עוד נחת נתאווה לכלי זמר להנעים לו זמירות ומנגינות, להשכיח ממנו עצב ודאגה, לגרש מלבו את הצער.

– כפי שמסופר בשאול המלך, אשר היתה עליו הרוח הרעה ודוד היה מנגן לפניו בכנור? – שואל אני בגאווה ובגודל לבב, שכך עלה לי לזכור פרשה בתנ"ך.

סבתה מנעימה לי חיוך של יישר-כוח. ואני מחליף כוח, ובא בטענה: אבל, סבתה, הרי שאול המלך לא היה חתן.

– לפי שהוא “לא עלינו” – משיבה היא בחיוך נוגה – סח הוא זאת לכלתו בליל החתונה. ומה לשון היא זו בפי חתן בליל חופתו? – מוסיפה במרי-רוח ורוגז, משל בזה הרגע התחולל לעיניה חזיון הבלהות ונשמע לחשו המתעתע של החתן בליל-כלולותיו – אילו אני כלה וסחים לי בליל החופה דבר הבאי כזה על כלי זמר לנגן תמיד, אני קמה והולכת לי ואיני רואה עוד את פניו… אילו אני… אך היפה יונה זכה, מלאך מן המרומים. כיוון שראתה שהוא עצוב, הדליקה כנגדו את המנורה בפניה ושתי עיניה נעשו שתי מעינות של שחוק ושמחה. ראה, ילדון, שפת יתר אך למחסור. אין מרבים בשיחה.

כיוון שסבתה אומרת “אין מרבים בשיחה”, משמע הפסקה ארוכה. כך דרכה של סבתה: הפסקותיה ארוכות ודיבוריה קצרים.

 

פרק רביעי    🔗

אף בהפסקות הארוכות, התופסות פעמים שבועות רצופים, שאין מסיחים בסיפור על היפה, אין ביתנו ריק מסיפורי-מעשיות, עתים נוגים ומרגיזים ועתים מבדחים ומשעשעים. הנוגים שכיחים יותר. אף המחרידים אינם יקרי-מציאות. דומה, יש בעולם גלגל החוזר של מקרים ומעשים. כשם שהקורות המתחוללות בכל המשפחות בעירנו אחוזות ומשולבות בקורות בני-ביתנו, כך כל מעשי העבר הם גם מעשי ימינו. בינתים העולם בעירנו כמנהגו נוהג. חתנים נכנסים לחופותיהם וכלות יוצאות במחולות עם המחותנות, כלי-זמר מנגנים בתוך “אהלים” רבי-מידות ואנחנו, הזאטוטים, יושבים עם הקרואים בפנים או מציצים מן החרכים מבחוץ. בעלי בתים מכובדים ונשות-חיל, שזה תמול שלשום רקדו בחתונות, נישאים ב“מיטות” אל בית עולמם וגם אנו הקטנים משתתפים בלוויות. המת הולך לעולמו ואיננו. אך רבים הם החולים, שמרעישים עליהם בצעקות ובתפילות, מעכבים את הקריאה בתורה בבתי-מדרשות לחלצם מידי מלאך המות, יש שהצועקים דוחים את הגזירה הרעה. פלא, רוב החולים גברים הם. הגברים חולים והנשים באות בבכיות ובצעקות ובעיכוב הקריאה בבתי-מדרשות ומצילות. אף לוויות של גברים שכיחות

ומרובות האלמנות בעירנו. רבים החולים, הנופלים למשכבם, טעונים רחמי שמים וקרוביהם מצעקים ובוכים עליהם והכל מקיימים בהם מצות ביקור חולים ושואלים זה לזה במחלתם ומברכים אותם בפניהם

ושלא בפניהם ברפואה שלימה, וכשבאים אצלם נוטלים מהם שמינית מחליים.

המחלות הן חלק מן הנוהג שבעולם, אך פעמים מתרחשים מקרים בלתי צפויים, טובים ורעים חס ושלום, העושים את עירנו כמרקחה, כגון כשבאים חזן ומשוררים, או כגון תקלה שפגעה בפיני. ומי הוא פיני? הוא איש שכנוייו שלושה. פיני הנאמן כי הוא משמש גזבר ונאמן בטחנה, החכורה בידי משה חיים הגביר. פיני הלבקן על שום לובן שערותיו ובוודאי גם משום שהוא יוצא תמיד מקומח ומעוטף אדרת של

קמח. פיני ‏העליז לפי שרוחו בדוחה עליו תמיד, פיו מלא מלי דבדיחותה והוא בטבעו שונה מכלל בני עירנו, שהם בעלי מרה-שחורה. חבה יתירה גודעת לו ממנו הדרדקאות, כי הוא מקרב אותנו, משוחח

אתנו ומספר לנו בדיחות. אפילו צביטותיו שהוא מחלק לנו בכל עת מצוא, אנו מקבלים באהבה. משל הוא חלק מגורל הילד בעולם ומצער-גידולו. ולא עוד אלא שהן גורמות קורת-רוח ממש. גומל הוא עלינו טובה כפולה ומכופלת בשמחת התורה, שמעגל אותנו במעגלות ומצעק אתנו יחד “צאן קדשים”. ובשבת בראשית הוא פורש עלינו את טליתו כשאנו עולים לתורה עם כל הנערים.

באותם ימי הפסקה בסיפור היה מעשה בפיני הלבקן הנאמן העליז, שביציאתו מן הטחנה בחשכת הלילה מעד ושבר לו רגל. הוא מעד בדרך ישרה דווקא. כשנתקהלו לזעקתו, שפלחה את חשכת הלילה, עמדו עליו והלקיטו לו את הרגל עצם לעצם. הילילו כל בני העיר אוי ואבוי ויו מבכים פורענות זו. פיני הלבקן הנאמן העליז. בו דווקא פגע האסון. מסתבר שיד לא-טובים היתה בדבר. רק רוח רעה עשתה זאת. לא היה כלל שם חלקלק. הדרך ישרה ככנור. והנה מעדה הרגל ונתרסקה. מן הסתם ראה דבר-מה בחשכה ונפחד, נפל ונתרסקה לו רגלו. אך מה ראה? את מי ראה? אין אנו, הקטנים, שומעים כלום מלבד לחישות סתומות. כל הענין הזה לא היה נהיר לנו כלל, אילולא רוסיה שכנתנו, שאף כמה ענינים סתומים אחרים נתרמזו לנו על ידיה.

כבר סיפרתי מקצת על רוסיה שכנתנו, אך מצווה עלי, למען האמת והדיוק, לספר נוספות מעט. כל בני-עירנו הם מעין משפחה אחת, אך גם בקרב המשפחה אין דומים זה לזה בפרצופיהם, בטבעיהם ובהליכותיהם. אין צריך לומר, שלא הרי דרכיה ודיבוריה של רוסיה, כהרי של סבתי או אמי, למשל. נבדלת רוסיה בכל התנהגותה גם מן הבריות האחרות בעירנו. כבר רמזתי כי, בניגוד לנוהג בביתנו, שמדברים בלחש, רוסיה קולנית. אמי אומרת, שמפאת חרשותה היא צועקת. החרש סבור, שהכל חרשים הם. ואילו סבתי אומרת, שלפי שנתאלמנה בצעירותה ונותרה לבדה. ללא איש עמה וכל עיסוקה עם ילדה היחיד, וילדים על הרוב אינם מקשיבים, אלא אם כן צועקים אליהם, נעשתה קולנית. היא עצמה אמרה טעם אחר לדבר וכאילו לעצמה – נשים קשישות מדברות הרבה עם עצמן – אני משום מה מדברת בקול רם? כדי שגם הוא, מנוחתו עדן, מרדכי שלי, ישמעני. אם כך ואם כך, רוסיה מדברת בקול רם. הכל היא

מביעה ברור ומפורש, לא כסבתה. ללחישה טובה רמיזה. רוסיה, אף זאת כבר אמרתי, טרודה תמיד. לעולם היא נכנסת לביתנו בחפזון, אינה באה אלא לרגע, ידה אוחזת בידית הדלת, חוטפת שיחה דרך אגב, אין לה פנאי. אפילו שיחתה נמשכת שעה, אין לה שעה אלא כל רגע ורגע רק רגע ולא יותר. ברגע האחד הזה חייבת היא להודיע כמה דברים, כגון, שהפעם באמת אין לה פנאי, כי הקדירה שפותה על האש, ועלולה לגלוש – כלל גדול בפיה: קדירה על האש היא בחזקת גנב. לא השגחת בה כהרף עין היא גולשת – נכנסה להרף עין לשאול איזה חפץ, לספר דבר-מה לסבתה. אך אף קורטוב פנאי אין לה. השערות בוערות לה על הראש. היא מדברת בחפזון, פוערת את פיה לרווחה, כדי לשפוך מתוכו הרבה מלים בבת אחת. אין היא נוהגת לדבר ברמזים, להבליע בנעימה.

אולם, מן הסתם, אין מעלה שאין קלקול בצדה. קולה של רוסיה צרוד ‏– אפשר צרוד הוא משום שהוא משתפשף אצלה הרבה בנעימותיו הגבוהות, ואולי צרידותה היא גורם נוסף לקולניותה – בין כך ובין כך הרבה מלים היוצאות מתוך קולה הצרוד משופשפות ומשומשות ואינן נשמעות כל צרכן. יש שהיא חוזרת על אילו מלים כמה פעמים – אמי אומרת שהיא לועסת את המלים, ולי נדמה שהיא קולפת אותן ועושה לכל מלה מין שמיכה לכסותה. ענין זה קשה לאוזן, ונמצא שאף אצלה מרובה הסתום מן המפורש. אף על פי כן, זכורה רוסיה שכנתנו לטובה. על ידיה נתקרבתי יותר לענינים שבעירנו. היא פותחת מפעם לפעם את הדלת בביתנו ומזרימה אויר חוץ לבין כתלינו.

כלל גדול בביתנו, שאין מסיחים במעשים שמחוץ לביתנו. אמי ממעטת במלים, מקוצר רוח ומעבודה קשה, ממרירות נפשה מפאת מיחוש השגרון, בשל טרדות הפרנסה בימות החול ובשבת משום קדושת השבת. סבתה שלי שומרת לשונה מטעמי מוסר ודרך ארץ. לעולם, אומרת היא, הוקר לשונך מעסקי הזולת, אף בצרותיו אל תדבר. שמור פיך ולשונך. אף את מבטך, ילדון, מעסקים זרים, משום לא תגנוב. לא תגנוב מחברך אפילו במבט. ושוב אומרת סבתה: לעולם יהיו עיניך שרויות סמוך לך. אדם, שעיניו יוצאות לרשות הרבים, סופו יוצא לתרבות רעה.

כך נסגר ביתנו לפני העולם. באה רוסיה והכניסה קצת מן העולם לביתנו. היא הביאה לרשות היחיד שלנו פריסת-שלום ופרוסות חיים מרשות הרבים. עתים עשתה את קירות ביתנו לאספקלריה של החוץ. שמחה או צרה, חס ושלום, באה על אחד מבני עירנו, רוסיה מביאה לנו את השמועה עליה.

ניתנה האמת להיאמר: לגבי הצרה היא זריזה ומקדימה יותר לבשר אותנו. רוסיה רגישה יותר לצרות מאשר לשמחות, שכן היא שותפה לאלו יותר מאשר לאלו. שמחה בעיר, מילא, יש שמחה. מה בצע לרוסיה בה? ענין אחר צרה. זו ממילא נוגעת בה. כל עיסוקה בצרות. הצרות הן לחם-חוקה. כלום מוצא אתה פורענות שלא התחוללה על ראשה? יש לה חלק בכל ענין ביש, רחמנא ליצלן. מחלה רעה, דאגה וחרדה, מות. היא מצויה אצל אסונות, חס ושלום. פעם שמעתי מפי אמי, שלחשה לְסבתי ברמיזה, כי רוסיה היא בצרה, חס ושלום, כדג במים. כיוון שצרה פוגעת במי שהוא, יש לה שעת הכושר לשפוך את לבה ביגון ואנחה, להזיל דמעה. לכן, בכל בית שיש בו חולה, שם היא. לכל לוויה היא ראשונה. כשמורידים את המת לקבר היא פורצת ביללות נוראות. עם כל מת מורידים את מרדכי שלה, עליו השלום, לתוך הקבר ואת ראובן שלה, בנה יחידה, שאף הוא הלך לעולמו לפני כמה שנים – איני יודע כמה שנים. אותם היא מבכה ליד כל מת. היא עצמה אינה אומרת מת או הלך לעולמו ולא שבק חיים, אלא נחטף. ראובן שלה התכשיט הגדול, כבר עמד להיכנס לחופה ונחטף. מאז היא מבכה את בעלה שוכן העפר ואת בנה שנחטף בכל לוויה ולוויה. הם מתים עליה כאחד עם כל מת. לכן לבה מר וקולה רם וצרוד. ואולי הוא צרוד מרוב בכי.

דבר הלמד מאליו, כי רוסיה הביאה לביתנו את השמועה הנוראה שפיני הלבקן הנאמן העליז יצא בחשכת הלילה בדרך מישורית ככנור ורגלו מעדה ונתרסקה והיו מלקטים אותה עצם לעצם.

את השמועה על רגלו הרסוקה של פיני הביאה לביתנו רוסיה שכנתנו. הרבה דמעות שפכה בתיאורי הנפילה לפרטיה. אך לא די לרוסיה בבכי ובדמעות. מרי-טענה בפיה. היא מדברת נגידים לרבונו

של עולם על כל ענין רע. הפעם הגדילה להרעיש את כסא כבודו של השוכן במרומים. מצא לו הוא, הכל יכול, במי לכלות את חרון-אפו. בפיני הלבקן, הנאמן, העליז, איש תם וישר, אהוב למקום ואהוב לבריות,

מימיו לא פגע בזבוב על הקיר. דווקא בו בחר לשפוך את זעמו, נטל וריסק לו את רגלו עד שלקטו אותה עצם לעצם. מה יושר כאן? שמא הוא יתברך פטור מכל המצוות, שבשר ודם חייב בהן, ואין לתבעו אפילו ליושר?

ביקשה סבתה ללמד זכות על זה, שאין אנו זכאים לפרוש בשמו, שאין אנו, בשר ודם קצרי השכל, יכולים להבין את דרכיו ואיננו רשאים להרהר אחרי מידותיו. אך הסניגוריה הכעיסה את רוסיה והגבירה מרירותה ומענה-לשונה. כך אמרה: אין אנו יכולים להבין ואיננו רשאים להרהר, אבל הלב שואל, הלב מהרהר, הלב נשבר מצער. למה? למה? למה נקי אובד? למה פוגעים מזיקים באיש תם וישר? שכל אין כאן. ואם השכל אינו מחייב מי מחייב? מי ציווה לחבל בפיני? וכי משום שהוא רבונו של עולם מותר לו לפעול כנגד השכל וכנגד היושר? ואנחנו נשתוק? נקבל הכל ונשתוק? הוא, רבונו של עולם, בשלו, ואנחנו בשלנו, נצעוק, נרעיש עליו את העולם, נשאל: היתכן? הנשמע כזאת? כלום אין אנחנו ילדיו והוא אבינו, שהוא רומסנו כתולעים. שמא אין אנו בני-בניהם של אברהם יצחק ויעקב? רבונו של עולם חייב גם כן לדעת דרך ארץ ולשמוע מפי ברואיו מוסר. להסיח את צרותינו מכל מקום מותר לנו. בפני מי נשפוך צערנו?

פתחה רוסיה בחמת-זעם ומרי-מחאה, בצעקה מצורדת, אך בשטף-שיחה נתרככה מרדות-לבה, וקולה השמיע גם נעימה של פיוס ותחנוניות, משל מכירה בחטאה, ומבקשת סליחה, שאין אדם נתפס על צערו. וכך אמרה: לא, אם נקבל עלינו את הדין אף ללא דיבורים, בשתיקה לגמרי, ללא כל טענה ומענה, להיכן נגיע חס ושלום? הוא ישב לו שם במרומיו וישחק לנו. וכלום מה אנו תובעים מעמו יתברך? רק קצת רחמנות על עמו ישראל בכלל ועל כל יהודי בפרט. אך אם נשתוק לו, מי אנו ומה כוחנו?

כל אותה שעה של טענה ומענה בפי רוסיה, אין מאור פניה של סבתי פוחת אף במעט. יודעני, זה מאור הכנסת אורחים ואהבת הבריות, סליחה ורחמנות. אך סבתה סולדת בשליחת-לשון בנסתרות הבורא,

אין ממידתה לערבב את שמו ברוך הוא לתוך עסקי העולם הזה ולעשותו נושא לשיחות חולין. לא נעלמה ממני גם נחת רוח, שנצנצה בפניה בסיום מענה-לשונה של רוסיה, שנזכרה בגנב שבביתה, הקדירה השפותה על האש, העשויה לגלוש.

היכן המשקפים שלי? ילדון, תן לי את המשקפים – קראה הסבתה מיד ליציאתה של רוסיה מביתנו, כאילו הצורך הדחוף בכלי הראיה צמח אצלה בשל אותה שיחה, שגרמה לה עגמת נפש, משום חשש חילול השם. משל המשקפים הם סגולה כנגד העבירה. כיון שלא נמצאו בסמוך לכאן ולכאן הביעה בחרדה: המשקפים, היכן המשקפים? ושוב לא היתה רצה ומחפשת, אלא עמדה בפיזור הנפש ורחששה: המשקפים, המשקפים, תמיהה היא, היכן המשקפים?

תמיהתה של סבתה היתה פליאה בעיני. אין דרכה בפיזור הדעת. מורגל בפיה: ילדון, אל תהיה בין המתבלבלים. לא ראיתיה מחפשת אחרי דבר. כשם שהיא מביעה כל דבר בשעתו, כך היא מניחה כל חפץ במקומו. כיוון שהיא צריכה למשהו, מיד היא ניגשת למקומו. הרבה יש לזקוף על חשבון אהבתה לסדר. כלים ומלבושים של חול סדורים לה לחוד, של שבת לחוד, של חגים ומועדים לחוד, כל התדיר ששימושו קרוב, מקומו קרוב, וכל שאינו תדיר ושימושו רחוק, אף מקומו רחוק. אף כלי הפסח, המונחים מעוטפים וארוזים בעלית הגג, ערוכים אצלה בסדר נאות. יכולה היא להוציא משם כל כלי בהרף עין. הוא הדין כל גרוטאה וסדקית, מקומם שמור בזכרונה בדיוק נמרץ. אמי שלי אומרת, שאפילו דברים שנצרכים להם פעם בשמיטה זכור מקומם לסבתה בדיוק. ואילו אמי כשהיא נצרכת לאיזה כלי, אינה מוצאה אותו אלא לאחר יגיעה מרובה. סבתי לשיטתה: כל כלי הוא כמו בעל חיים, המכיר את מקומו, אפילו הדומם, שאין בו רוח-חיים מדבר. וכשאני שואלת היכן אתה, הוא עונה לי הנני. כשאני צריכה לו הנני קוראה לו בשמו.

פעם סחה סבתי במקצת זחיחות הדעת לאמי: אין זה נאה לי שדבר-מה יברח ממני, אפילו אות בסידור, כל שכן פסוק שלם. יצור חי הבורח ממני, אני תמיד תופסת אותו. כשאני צעירה אני זריזה. ברח תרנגול מן הבית מיד אני אחריו בשתים שלוש פסיעות תופסת אותו והנהו בידי. אף השכנים יודעים זאת. כיוון שתרנגול ברח מהם באים אצלי, לפי שבטוחים בי, שאני אשיגנו. תרנגול אינו בורח ממני ופסוק שבסידור מפני יברח?

דבר זה סחה לנו סבתי, לא משום שנהוגה היא להתפאר בסגולותיה המיוחדות, אלא מעשה שהיה כך היה: אמי שלי, המוטרדה תמיד בדאגות הפרנסה ואין לה פנאי, כלשונה, אפילו לחייך לפעמים, וגם אין לבה פנוי לכך, ואילו בשבתות, שיש לה פנאי, כל זמנה תפוס במיחושיה, שהיא משכיחה מלבה כל ימות השבוע, בהם היא מושכת בעול הפרנסה. יש לה, כנראה, הרהורי צער, שהיא מטילה על סבתי את כל עסקי הבית, אפילו בתבשילי השבת אינה נוטלת חלק. והרי זה ענין של פליאה. לפיכך אמי שלי מיישבת לפעמים פליאה זו, שהיא פשוט מרגישה את עצמה גרה בביתנו, אינה יודעת היכן מי ומה ואימתי. מה שאין כן סבתה. מלבד שעסקי הביתה הם משלה, היא מצטיינת בזכרון עצום. בינה לבינה פוסקת אמי קצת דברי שבח. וסבתה כיוון ששומעת שבחיה, שחקת-נחת משתפכת בפניה. אפילו ענוים וצנועים אינם יכולים לשמוע מקצת שבחים בפניהם ללא סומק של נחת-רוח. דומה, בשביל לבטל את מעט הגאוה שנכנסה ללבה משום השבחים, פתחה אף היא פעם לספר כביכול בשבח עצמה מתוך לגלוג, כדי לשוות גם לשבחיה של אמי טעם של בדיחה. מסתבר שכל מעשה התרנגול לא בא אלא לבדיחות הדעת. על ידי שאדם מחניף למעלות הקטנות שבעצמו הוא מסיח דעת זולתו ממעלותיו הגדולות. לימים שבתי וראיתי, שבאמת כך הוא. מפעם לפעם סבתה מבליטה איזו מידה נאה של מה בכך משלה. ויותר מכל מחזיקה פעמים טובה לעצמה על מידות הדיוק והסדר המציינות אותה.

ואם כך, בוודאי קשיה: חיפושים אלו אחרי המשקפים שלה, מה טעם? כלום נשתכחה ממנה משנת הסדר? המשקפים שלי היכן הם? היכן הם המשקפים? – חזרה כמה פעמים בלחישת-חרדה. שיערתי לי כמה נטרד עליה לבה אם קפצה עליה שכחה זו. אמרתי לה בהיסוס – מאחר שאין נוקטים לשון ודאי בפני גדול בשנים – כי מן הסתם מונחים המשקפים בתוך ה“קרבן מנחה”. לא ידעתי זאת אלא מתוך השערה. איזהו מקומם של משקפים, בין של סבא בין של סבתה? הוי אומר: בתוך ספר. וספרה של סבתה מהו? סידור ה“קרבן מנחה”. ואם כי סבתה שוב אינה זקוקה למשקפים, בקריאה בסידור, כי מאור עיניה שב ונתחדש עליה כבימי נעוריה, הרי הדעת נותנת, שסבתי שומרת הסדר, לא תשנה ממנהגה לייחד למשקפיה מקום אחר מן הסידור. הרגל שנים אינו זז ממקומו.

קלעתי אל השערה. הלכתי אל ה“קרבן מנחה” ומצאתי את המשקפים מונחים כמנהגם זה למעלה מימי דור מסתמא. כיוון שהגשתי לה את כלי הראיה, נזרק לתוך פניה סומק של בושה, שכך עלה לה בחולשת הזכרון. הסתכלה בי חייכנית, אמרה: בני, אם חכם לבך ישמח לבי גם אני, פסוק מפורש מספר “משלי” המחובב עליה. החזיקה את משקפיה בשהיה, כאילו חוככת בדעתה מה לעשות בהם. אך לאחר שהיה של היסוס הרכיבה בתנועה מהירה את משקפיה על חטמה ואמרה:

– ברוך הוא וברוך שמו המאיר לארץ ולדרים עליה, אף מאיר עיניו ככל מעשיו. בכל אשר נהיה, בין בישועות בין בצרות חס ושלום, רק באורו נראה אור.

קולה נחבא לשהות ממושכה, אך לפניה שב הדר זיום. סומק הבישנות לא מש מעליה. דומה, גבר. והנה צמחה בפניה העויה של תינוקת שובבה, המונעת את פיה מבכי. עד ששפתותיה מקמטות אותות-בכי כלל. כדרך שהפה כח מן השיעול, כך העינים מפיקות ליחה נוצצת ראיתי הרבה נצנוצי-דמע בעיני סבתי, אך על הרוב הם לא היו אגלי-בכי, אלא רסיסי-שיעול, שכך דרכו של שיעול לסחוט נטפי-דמע שאינם בכי כלל. כדרך שהפה כח מן השיעול, כך העינים מפיקות ליחה נוצצת מחמת שיעול. אולם הפעם נטפה הדמעה מעיניה. ראיתי אותה, מששתי אותה במבטי, חיש-מהר נתעווה פיה בבכי. ישבה נוגה מאד, תמהון-אלם נשקף ממבטיה. נאנחה ממושכות. הנסיון הורני: סתם אנחה, על היפה היא. אנחה בשלהי שתיקה ממושכה, על אחת כמה וכמה.

וכך היה. אלא שקדם לכך מאמר המוסגר על פרשת הרגל של פיני העליז. לא עוד יהיה פיני כאחד האדם. לא עוד מהלך על שתים, כי אם נכה-רגלים, לא עוד פיני שלם, כי אם פיני קטע – סחה הסבתה כמו לנפשה חרישית, דומה, ללא טענה, אדרבה, כמין מענה. לא עוד אדם השלם, כי אם בעל-מום. – חזרה כמה פעמים ביגון גובר, המוסיף והולך מין תבלין מרירי, משל לשעון הנותן שנים עשר צלצולים בזה אחר זה, חד, חד, כל פעם חד, ובכל זאת כל אחד חד מחברו, מוריש לחברו הבא אחריו הד-לואי, המטיל לקול נעימה חריפה יתירה. פשיטא שהצלצול השנים-עשר המקפל לתוכו אחד עשר הדים, נבדל בהחלט מן הראשון, כאילו שכל פועל בשעון לצבור לו הדים על מנת לשכנם במלואם לתוך התריעשר, המאמץ העליון לו נתכנו כל עלילותיו של מורה השעות במצלצלותיו.

כך סבתה גדשה נכאים בקולה עד שעמדה וגעתה באנקת בכי: – לא עוד פיני העליז, בעל הפנים השוחקות כיום צח בהיר בשחקים, כי אם פיני עצוב ונכה. שקעה שמש פיני, פנה הודו פנה זיוו. כעת יהיה פיני חושך. וי לצורה נאה שנתקלקלה. כן, ילדון, הרבה יסורים באים על האדם, אך אינם דומים יסורים ליסורים. יש יסורים הממיתים את הגוף והנשמה פורשת לה חיש-מהר ונכנסת לתוך גן העדן. ויש יסורים הממיתים אט-אט, מקטעים אבר אחרי אבר, מכבים אור הפנים, משנים את הצורה, משחיתים צלם האדם והופכים אותו לצל חי. פיני העליז לא יהיה עוד איש שמח. לא עוד ירנין בשמחת תורה בניגוניו, לא עוד ירקיד צאן קדשים. פיני העליז איננו עוד וחליפתו פיני קטע, לקוי ומקולקל. לא פיני המאיר, כי אם פיני חושך.

פני הסבתה נתכווצו לעוית של בכי ועיניה נתלפלפו בסלידה, מפני החושך, כנראה. לכן נטלה משקפיה להרכיבם כהלכה בתחום מושבם הנאות, בטבור החוטם. דייקה כחוט השערה, כדי להטיל חיץ בינה לבין חשכת פיני, לבל תראה אותה עין בעין. עכשיו נתחוור לי, מה ראתה סבתה לחפש לפתע את המשקפים. היא הפטירה ברגשה נוגה: וי להאי שופרא. כיוון שהגיעה ל“וי” זה, בושם נכאיה, הנותן קול אבל-סגולה, העלתה מיד על ראש צערה את זכר היפה. כעת ניגשה אל גוף הסיפור ללא כל שהיה ותהיה. וכן אמרה:

תמול שלשום היה הדבר. התקדש עלינו חג החתונה. עוד כלי הזמר מנגנים באזני ומצהלות הרוקדים. מה אומר ומה אדבר? לבי יודע צרת נפשי. צופה אני ומביטה. מסביב, לא משתה חתונה לי כי אם סעודת אבלים. הכי קול חתן וקול כלה אשמע? הכי צמד-חמד אראה במו עיני? אין היפה מגלה מה שבלבה, אך יודעת אני, כי אותה שעה שרוי במחשבתה הפתגם הנודע על שני מתים הרוקדים יחד.

בכוונה תחילה נזהרה מלבטא את המלה מתים. רק רמזה. אין היא מבטאת מת או מלאך המות וכל הנוגע בסוף כל אדם, משער אני לי: לא משם שהיא מפחדת מפני יום המות, אלא לפי שהמיתה הכרוכה במחלות, בבכי, בלוויות, בהספדים, בצעקות, בבור אפל וברימה ותולעה המרחישות בבשר, היא ענין מגונה. נפשה היפה סולדת מן הכיעור והדומה לו. כך אין הסבתה מבטאת שום מלה, שיש בה בנותן טעם של כיעור וגנות. כגון שאינה פורשת בשם אברים ששימושם אינו נאה, אין היא אומרת ריח רע, אלא ריח לא-טוב. חלילה לה להשמיע דיבור מדכא.

– כן, הכי צמד חמד אראה במו עיני? הלא את… – אומרת סבתה ובמצחה מבצבץ אותו קמט-אושפיז, הסמוי דרך כלל מן העין, אך מבצבץ ובא להרף עין.

היטב חקרתי את תכונתו. ברגע של צער, כשהנפש מתכווצת ושוב אינה יכולה להצפין את יגונה במסוה פניה השוחקות, משל הצער עצמו מצמיח נציג לו. זהו קמטוט דק, שונה לגמרי במראיתו מכל הקמטים שבעולם. ויש לו בני-לוויה קמטוטנים זעירונים, שרק אני הבקי בכל רחשוש ורגשוש של סבתי מבחין בהם. רואה אני נענוע ראשה הקליל ורחשושי שפתותיה הדקדקים, כל ניע שלה הוא זיע שבלב. מראיתה אבלות, אך קולה מזמור: בת-שחוקה של היפה אותה שעה, אשרי עין ראתה זאת.

פני הסבתה קורנות, כאילו שמש זרחה לה לפתע בלב היגונים. משל למי שיושב “שבעה” על מחמל-לבו, שקוע באבלו, דומם ישב, ראשו מושפל, צלמו קודר, לבו אבן, פיו אלם, מבטו אין-איל. תש כוחו להוציא הגה או אנחה למצער, נפשו נחבלה עד תומה ביאושה כי לא תדענו עוד. לפתע ארשת חדשה צמחה בפנים וזרחה בהם דעת-מה, ומן הדעת הזאת שח הראש, שחוח והלוך, הראש המושפל לפני כן

הוסיף שפל, כאילו יש ירידה לראש גם אחרי ירידתו. זנק הראש למטה-למטה, לתוך באר הצער העמוקה עד בלי די. הנה נצנצה חיות בעינים וברק זנק למטה, ירד וטבל ועלה משם כדלי מתוך באר ומן המבט ניתזו רסיסי-דעת לתוך הלב. בבת רגע השיג השכל וזרמו המוראות באנקות ובמלים כמתלהמות: הה, אסון, שבר, את מחמל לבי הורידו לבור, הטמינוהו, לא עוד אגע בו בידי, לא עוד אראהו בעיני, חטפוהו ממני והורידוהו לבור אפל, להירקב שם. תמיד-תמיד יהיה מחמל לבי מרקיב בתוך הבור האפל. תמיד ירד שם שלג לבן, את מחמל נפשי יאכלו תולעים. את אשר טיפחתי רביתי תולעים יאכלו. ושוב יאלם דום. רגעים ישב דומם, כמו שוב רבץ תמהון השכחה על נפשו. אך לא לאורך זמן נשתלטה עליו השכחה. זה האסון מתנכל אליו בתחבולותיו להשכיח עצמו לרגע קטן על מנת להשתער על טרפו במשנה זעם, להפיג מתוכו את קורטוב ההתיישנות הממתיקה מרורתו של כל כאב ולחלחלו חדש לגמרי, רך נולד בזה הרגע במלוא תומו ורעננותו. מתוך כך יגבר זעם האיש ויתלקח ויגעה במרי הבכי: "למי מכאוב כמכאובי ולמי שבר כשברי? מי יתן את נפשי תחת נפש מחמלי? נגדע הנצר הרענן ולמה לא עלה הכורת על הגזע? למה, למה נותרתי בחיים להלך כל ימי קודר בלחץ יגוני? נשמה זו, עוד נותרה בי, למה היא לי, למה? הה, שוד, הה, שבר! שפיפון הכאב לא ינום ולא יישן, כי אם יחדש נכליו מפעם לפעם. לא קפאה עדיין זעקת השבר בפי האבל ובפניו הופיעה נהרה, מפיו התמלטה אנקת-הקלה כביכול, אהה, שחקה קלילה מציצה מבין מפלשי העבים העוטפים אותו, אף נשתכנה בחלקה אחת של הפנים, כזו המרחפת על פני הישן, שהתעוותו מצער מתוך חלום-בלהות. לפתע זרחה בהם בת-שחוק הבשורה ממסתרי התודעה, שאין זה אלא חלום. כך תפקוד כל אבל שחקת-בשורה ממצולות הלב, כי לא היה המות אלא חלום רע. החמוד לא מת כלל, השפתים תרחשנה בשמחת-הודיה: חי הנהו! ואשר תגדנה השפתים במלים תבענה העינים בשחוק-דמע: חי הנהו! ולאחר זאת זעות השפתים בשבחים למת וברחשושי נשיקות לחזיון המת החי. ככה אצלה סבתי ברחשושי שפתותיה נשיקות לבת-שחוקה של היפה, המרחפת לפניה בחזונה.

הרבה פעמים שיבחה לפני הסבתה בת הצחוק, כעיקר ותוך באדם, נר נשמתו. עתים עולם מלא תלוי בקצה-חודה של בת-צחוק אחת. אך הפעם הגדילה לרומם את מעלת בת הצחוק. לא אמרה עוד די בקשירת שבחים. בתר ענדה לה ובו אמרי-שפר משובצות כאבני חן. פתחה, כנהוג, בהבדלה. אַינה דומה בת-צחוק לבת-צחוק. יש בת-צחוק שאין בה רוח-חיים. אין בה כלל שחוק, אלא עיקרה קלות ראש, פוחזה היא, כמוץ אשר ידפנו הרוח, לא שורש לה בנפש, לא חן ולא ריח, כחלום תעוף, טעמה תפל. אך בת שחוקה של היפה שפעה כקרני השמש שבלבה. נמשלה לזהורית בתוד גביע השושן, בת שחוקה של היפה כלבב עין האם לתינוקה מחמל לבה, המתרפק עליה מעדנות בעריסתו. חן-מצהלות לבת-שחוקה כמו נשמע שופרו של המשיח.

עוד הדיבור בפי סבתי ואני לה בשאלה: – ומה זה, סבתה, טעם חלמית? הרהרתי מיד חרטה על מידה מגונה זו להיכנס לתוך דברי סבתה בשאלה. כל כמה שאני נלחם ביצר השאלה, איני מצליח להתגבר עליו, המסיתני לחקור לפשר כל מלה מוקשה.

אומרת סבתה: ילדון, אתה בשלך, מרבה לשאול. חלמית היא חלמית – מפרשת סבתה בגערה כמעט – חלמית משמע טעם תפל. וטעם תפל אינו טעם. שום תפל אין בו טעם. כגון שיש קול תפל, שכל תפל, מבט תפל, חכם תפל, ויש גם ירא שמים תפל.

כלום יודע אני מה זה שכל תפל ומבט תפל, על אחת כמה וכמה ירא שמים תפל? על כרחי אני חוקר ודורש. סבתה מחמירה כנגדי את פניה ופוסקת בנזיפה כפולה: ילדון, להוט הנך לדעת הכל ובהול אתה על לשונך לשאול פשר כל דבר. לא טוב לדעת הרבה בטרם-עת.

– כן – אומר אני מתוך הסכמה גמורה במראה פנים של בקי ורגיל – אף מפי רוסיה שמעתי פעם שלא טוב להטות אוזן לכל מה שהקשישים מדברים ביניהם. רוסיה אומרת, שכל הלהוט לדעת הרבה, זקנה קופצת עליו. אך לי לא איכפת. רוצה אני להיות זקן ככל האפשר.

ענתה סבתה בקפידה גמורה: יש בך מידה של גולם להיכנס לתוך דברי הזולת, אך חלילה לך להיות טיפש. רק טפשים ממהרים להזקין. אך אתה, ילדון, אינך טיפש.

– אלא מה אני? גולם?

– כן, גולם.

– סבתה, אם אני גולם, למה את מדברת עמי הרבה?

– לפי שאתה גולם בר-דעת ולא טיפש. וכשתגדל לא תהיה טיפש כלל. תהיה חכם הרבה. ומה שאינך מבין עכשיו תבין לאחר זמן.

נענעה בראשה והשקיפה עלי בחמלה רבה, כאילו בינה זו שתנצנץ בי לאחר זמן ראויה לרחמים לאלתר. אמרה בפנים שוחקות ובקול מלבב:

– ילדון, גולם שאמרתי לא לגנאי הוא. הקשיש, שאומרים עליו שגולם הוא, גנאי הוא לו, הילד – לאו. כל אחד נולד גולם, אך תורה שמלמדים אותו – פוקחת עיני-שכלו, עד שהוא עולה למעלה למשכיל ונעשה חכם גדול, אם יש לו לב חכם. מוסר השכל שבתורה נותן בלבו את הזרע הטוב, המצמיח יבול המצוות והמעשים הטובים, כדרך שטומנים באדמה את הזרע לגדל בו תבואה. כלום גולם על שום מה? שעדיין לא נפתח לבו ואין לו שכל להבין, כאדמה זו העומדת ומצפה לידי החורש והזורע ולמטר ממעל, ואף היא, כגולם הזה, אין לה שכל להבין ולא פה לדבר, אך נותנת היא תבואה לרוב. הילד הוא גולם שאינו שומע ואינו מבין. כיוון שאומרים לו דיבור של יושר, פסוק חכמה, מן התורה או מן חכמים, לבו מחכים ודעתו מתרחבת עליו. לכן, ילדון, אדבר אליך. כדאי והגון הנך לכך. פעמים גולם קטן סופו חכם שבעולם – הפטירה סבתה כמחמאה שבעקיפין, שירדה לתוך לבי כשמן ששון, והיא תחבולה בדוקה בידי סבתי להתקין בשבילי עלים לתרופה כנגד התקפות של חולשת הדעת וביטול עצמי, המצויות אצלי.

לאחר המאמר המוסגר, תסביר ארוך למדי, נאנקה סבתה ארוכות, אות מבשר להמשך הסיפור. פתחה ואמרה:

– בת-שחוקה של היפה עין לא ראתה! ושוב עמדה והרכיבה את משקפיה יפה על גבי קו המשווה המדוקדק שבחטמה. מכאן נצנצה בי השערה, שהתקנת המשקפים על גבי חטמה באה לשם הזנת מבטיה בהדר-זיווה של בת הצחוק, של היפה, שלא יישמט, חס ושלום, ממנה אף קורט קל, כדרך שצורף הזהב, מרכיב על עיניו זכוכית מגדלת להבהיר את ברקו של היהלום על כל יקר-סגולתו. ולאחרי זאת סחה בטוב טעם וחן:

– צופה אני בתכשיטה, בחן-מראיה ובנועם-שחוקה, צופה ולא אדע שבעה. היא כיין הטוב, כאור המתוק לעינים, כשבת קודש מלאה טעם, כ“הבדלה” היא מפיקה זיו. לא לבד חן בשחוקה, כי אם גם בינת-אדם. כבר אמרתי לך, ילדון, אגיד לך גם בשנית: אין חן לאמתו, אלא אם כן יש עמו שכל טוב. ובאין שכל טוב, אף החן אינו אלא מעשה קוף. חן ללא שכל טוב רק לרגע קטן, סוב יסוב ויפרח כעוף. משול החן ללא

שכל כרעש מלים בפי אוילים, כבאין-אש תמרות-עשן ובאין יפה-קול שאגת החזן. השכל, ילדון, טעם הכל, הוא הניגון של הקול. היופי שמש והחכמה כתרו. היופי מלכות והשכל סתרו. ואף השכל הוא שכל רק באמיתו. אינו דומה שכל לשכל. יש שכל מחכים ויש שכל מתחכם. יש שכל שהוא אח לאמת ואינו רוצה כלום אלא אמת. ויש שכל רודף-שעשועים, שאין האמת נר-נשמתו. מעלה יתירה ליפה, שיופיה שיקוי אמת והאמת שפוכה לה בכל מראה-פניה. אף אבק כזב לא דבק בה, אין בה תנועה של רמיה, לא העויה של גניבת הדעת, לא קורטוב צביעות והעמדת-פנים. ‏כולה היא לפי תומה, תכלית היושר, תוכה כברה, לבה כפיה, מבטה כשחוקה. כעת, בליל החתונה, פניה שוחקות בחן ושכל טוב, כולה שופעת אורה ושמחה, משל אף נפשה תגיל בקרבה ותרנן. אך אני היטב יודעת, כי לבה עליה דוי וכאבה נעכר. אך מלאך ממרומים היא. לבה שותת דם ופלגי-שמחה ינהרו בפניה.

לב סבתה כמרקחה, אם כי שיחה בנחת וכטל תזל אימרתה. זה אורח סבתי וזו תכונתה, את רוחה הנסערה תצרור בצרור המנוחה והשלוה ועל יקוד שבלבה תפרוש חופה של לקח טוב ומוסר השכל. אין זאת כי לבה, שראה הרבה חכמה, בחן ובדק ומצא, כי רק הניב השלו והמתון עשוי להביא חכמה בלב הדרדק. ולפי ששיחה קלח עד כה באפיק שאנן, נתחלחלתי ממש, כשהתמלטה מפיה לפתע קריאה ניצחת, צווחה כמעט, בקול רגז: “אך לאחר כך, אויה, לאחר כך!” ולא אמרה עוד כלום.

אין זה חידוש, שסבתה הפסיקה את שיחתה פתאום בעיצומה. היא לעולם מפסיקה באמצע, כדרך שאף פתיחה באה על רוב מאיזה אמצע. אך הפעם לא נשתתקה, כי אם נאלמה. ניטל ממנה הדיבור שלא לרצונה, קולה נחבא. ראיתי בלהות. מבטא קפא. מאור-פניה דעך.

לא הסכנתי לראות עצבות על פני סבתה. לעולם היא לי סבתה טובת-לב ויפת-מראה, פיה מלא סיפורים ותסבירים מחיי-נפש. מה מאד מסיתני יצרי לקרוא לפניה בשפת שיר השירים אשר אהבה: שובי, שובי סבתי, ואחזה בך במאור-פניך, בחן-שיחך, בנועם-שחוקך. אף אחשק לדבר אליה בתפלת “לכו נרננה” בליל שבת: “התעוררי, התעוררי, שובי למנוחייכי, ‏מה תשתוחחי ומה תהמי, סבתי, קומי לבשי אורך”. אך הנני שומר פי ולשוני, אף שומר מבטי, שלא אביט במישרים לבחון את לבבה.

אין סבתי אוהבת מבטי-מישרים בפניה. נפשה סולדת מן ההצצה לתוך נשמתה. וכבר הזהירתני כמה פעמים לאמר: “דע לך, ילדון, יש לשון הרע ויש עין הרע. כדרך ששליחת לשון אסורה, כך שליחת מבט עבירה היא. ואין זו דרך ארץ ליתן עין בפני הזולת”.

פעם אחת הזהירתני על עבירת המבט בזו הלשון: "דע לך, ילדון, העין היא גנב. כדרך שהחוטם מריח תמיד, כך העין סוקרת ומגששת, בוחדת ובודקת, שואבת רמזי-פנים ומחפשת בחדרי-לב. רוצה עין לגלות את כל הצפונות בלב הזולת. וזה אסור. שליחת עין כמוה כפתיחת דלת בבית זר ללא רשות. לא, ילדון, אין זו מידה לשלוח עינים. הנוקב ויורד במבטו לצפונות-לב דומה למי ששולח את ידו לכיס חברו. עין באדם כגנב במחתרת. אדם ישר אינו שורט בצפרני-מבטיו נשמות, אף אינו נותן מבט-מישרים בפנים. פרצופו של אדם אינו הפקר להיות למאכל לכל עין.

זכור לי מוסרה של סבתי בפרשת העין, לכן שומר אני את מבטי, כדרך שהנני שומר פי ולשוני. אך פטור בלא אמירה כלל אי אפשר. והיא הנותנת. הואיל ואני מדקדק הפעם עם עצמי, שלא להיכשל בדיבור ולא במבט, חס ושלום, הנני נכשל, ובדיבור דווקא. פי מאליו דיבר, פתח ושאל: לאחר כך זה מה משמע? מה היה לאחר כך?

לגודל פליאתי לא נזפה בי סבתה כלל על השאלה, אלא הסבירה לי מבט דורש טוב ושופע סליחה, משל היא אומרת: יפה שאלת. בני, שאל, בני, שאל! ואף על פי שלא שאלתי עוד, פתחה ואמרה בנהימה כיללה מעומקא דלבא: לאחר כך, ילדון, לאחר כך… לאחר שתמה ונשלמה פרשת החתונה ופסקו מנגינות הכלי זמר וחדלו ריקודי המחותנים ויצאו שבעת ימי המשתה וכלה כל הרעש והשמחה היתה כלא היתה וכל הקרואים נתפזרו איש לביתו והחתן והכלה הלכו למקומם, לאחר כך גלה משוש מלב היפה ועצבות כבדה באה עליה. לאחר כך לא ראתה עוד יום של נחת בחייה. לאחר כך – קראה סבתי בקול חרדות ופניה לבשו קדרות עזה – צופה אני במראה פניה של היפה. הה, אסון! הה. שבר! פנה הודה, פנה זיוה, סר צלמה, ניטל חנה, חשכו מאורות השמחה במבטיה, כמו, חס ושלום, נהפכה לאיש אחר. בכה בי לבי בראותי בת-שחוקה כזוהר המלאך. בת שחוקה איננה עוד. לאחר כך… אוי ואבוי לי מן הלאחר כך.

סבתה טפחה כף על כף ושפתיה הרחישו רמזי-מלים לא ידעתי פשרם.

– לאחר כך… לאחר כך… הכל תם ונשלם. פעמיים לא תיוולד צביה כזו. והיא אף היא איננה עוד זו. זו היא ולא היא. עוד יפה צביה כשהיתה. אך היא איננה עוד היא.

פסקו מליה ולא נשלמו. פיה נדם ולא לבה. אראה בעליל, כי בקרב רוחה תסערנה עוד המלים. מלים רוחשות על שפתותיה, אותיותיהן אקרא, וקולה לא אשמע. מה תסתיר תחת לשונה? עיניה נעצמות. האם מנמנמת היא או חולמת בהקיץ? חיש מהר נפקחו עיניה וחיוך נעים השתפך בפניה, בדומה לישן שנחזו לו בחלומו עדנים או ליושב באבלות, שמתו צף ועלה לעיני רוחו בנמנומו חי וצוהל. נפקחו עיניה ומבטיה החוזים ננעצו בנקודה רחוקה, פתחה ודברה חרישית כתפילה:

– בת אחי היפה, חדשי בת-שחוקך כקדם, נא השיבי לי את בת שחוקך ואחזה בה, האירי אלי חנך ויופיך, בת אחי היפה, האירי אלי.

נשתתקה. לראשונה ראיתי בעיני סבתי דמעה, דמעה כמות שהיא, לא דמעה כליחה הנוצצת מהשיעול, אלא דמעה לפי תומה, כדרך שהיא זולגת מן העין, הדמעה מתהום הנפש.

 

פרק חמישי    🔗

רבות סיפרתי בשבח היפה מפי סבתי ולא אמרתי כלום על חן-מעלתה, כפי שראיתיה בעיני שלי. יכול המקשן לשאול: מה ראית לדבר בה מפי אחרים, כאילו לא היתה אלא משל ודמיון, מעין מסורת-קבלה מפי סבתה. ואם אינה אגדה, ספר עליה לפי מראה עיניך, כדרך שהיא נצבה לפניך חיה, ‏ללא להטי-הדמיון וללא כיסופי סבתה, העורכת אבל יחיד על יופי סגולה, שאולי לא היה ולא נברא כלל.

שני תירוצים לי. אפרש כאן את שניהם, אם כי קבלה בידי מפי סבתה, ששני תירוצים יחד הם כשני כתובים המכחישים זה את זה או כקדירה של שני שותפים, שאינה חמה ולא קרה. אך אין זו דעתי. סבתי לשיטתה: השותפות שטות וסתם שניים מעשה כלאים. אולם אין זו דעתי. כל תירוץ נכון יש בו ניצוץ מן האמת ואינו דין, ששני ניצוצות ערכם פחות מן האחד. ניצוץ אחד אינו כלום אלא אם כן נוצץ אליו עזר כנגדו. טובים השניים מן האחד, שיכולים הם לצרף את שני ניצוצותיהם יחד.

מכל מקום, בענין הסיפור על היפה שני התירוצים מחוייבי המציאות הם. ואלו הם. אני את היפה החיה ראיתי בעיני אלא שראיה זו אינה מאוששת אצלי כל צרכה. ולמעשה אין נפקא מינה. ראיתיה וכאילו לא ראיתיה, לפי שלא הסתכלתי בה, במישרים לא הסתכלתי בה. ראיתיה בעיני, אך עין בעין לא ראיתיה. עיני לא נעצתי בה, אלא העפתי עליה מבט במרופרף וברתת, מבט נסוג-אחור. וכל כך למה? לפי שאין צביה מעורבת עם הבריות, שתהא העין מצויה אצלה לצרף כמה הבטות מרופרפות לסקירה אחת כוללת, הנרשמת בזכרון. כיוון שבאה היפה בברית הנישואין עם חיים דוד “לא עלינו”, דבקה במרה שחורה שבו וכמוהו התחילה להתרחק מן הבריות. כמוהו אינה רואה את אור השמש כמעט. מכל מקום, כך מרננים אחריה, לא זו שאינה נראית הרבה ברחוב, אינה באה אפילו בשבתות לבית התפילה. כמוה כחיים דוד.

– זו נראית גם אצלי רק פעם בשמיטה – קובלת סבתי במרי-שיחה – היא מופיעה כאילו במפתיע לרגע ועוברת את הבית, מתייחדת עמי בחדר שלא יראוה בני הבית. היפה – נאנחת סבתה – לא עוד אדם מן הישוב. אף היא כבר אימת הבריות עליה. את פניה כיסתה בצעיף, שלא יסתכלו בה.

ענין הצעיף על פניה אינו זכור לי. אבל זכור לי מאמר סבתה על הצעיף, כי מן הראוי, שכל איש ואשה יצאו בצעיפים, להגן על הפנים מפני העינים. עין צופיה, חזרה על פתגם מחובב עליה, כמוה כיריה.

אפילו הצצה לרגע קשה כפגע.

אף אמרה: דע לך, ילדון, הרבה מידות בעין. עין יפה ועין רעה, עין גסה ועין רכה, עין חצופה ועין בישנית, עין דברנית ועין לחשנית. וקשה מכולן עין סקרנית, השולחת מבט, כמו השולח לשון לדבר לשון הרע. עין פטפטנית אין מידה מגונה ממנה. זו בצפרניה שורטת נשמות. העין הפטפטנית, ילדון, אף רגע אינה נחה, תמיד מחפשת דבר-מה. דרכה לילך ולהחזיק. מבטיה נדבקים כזבובים למיני מתיקה מוצצים. רעה היא שהשולח מבטים אינו חש כל חטא, אין הוא מבין, שעיניו מתגנבות למסתרי הלב. זכור, ילדון, נאה ביישנות לעין. הגדולים כך, כל שכן הקטנים. משום שיש ילדים חוצפנים, המביטים במישרים בפנים ואינם מבינים שעין פגיעתה רעה.

אתם מבינים. אני כבר הבינותי והרבה הזהירתני סבתה על חטא העינים. הזכירה לי מה שנאמר ב“על חטא” הארוך של יום הכיפורים, על חטא שחטאנו לפניך בשיקור עין. נזהרתי לבלי לנעוץ מבט בשום איש. עד כאן תירוץ ראשון. אך על להסמיך אליו גם את השני, שהוא אולי כאן האמת לאמיתה, אף זו קבלה בידי מפי סבתי: דין אמת שתהא לאמיתה, היינו, שלימה. שאינה שלימה היא כמו שקר. אינה דומה אמת לאמיתה. יש אמת מלאה חיות ועירנות. ויש אמת שאומרים אותה כמו מתוך שינה והיא אמת מתה. הפה דובר והלב בל עמו. זו היא אמת קרועה ובלואה, הפוזלת לכאן ולכאן. סבתה לא פסקה לגנות את האמת למחצה. אף על פי שנזהרה בלשונה וחששה להוציא מפיה מלה מגונה, אמרה פעם, שזו היא אמת טריפה ופסולה. וכנגד זה דיברה מתוך חשק בשבחה של האמת השלימה, חותמה ישרות הלב ומקורה יראת שמים אמיתית. ולפי שהיא שלימה ומלאה ופתוחה, ללא בריחה מן העיקר, ללא כסוי והעלמה, היא מרגילה לדבר אמת לא רק לזולתו, כי אם גם בינו לבין. עצמו ובינו לבין קונו, ‏להגיע למעלת דובר אמת בלבבו, להיות בעל לב טהור. האמת היא מלכה. האמת של סבתי מחייבתני לנהוג כך בכל קורות הסיפור על היפה.

האמת' היא, שכל אזהרותיה של סבתי על חטא בשיקור עין לא היו מונעות אותי מהבטת-מישרים בפני היפה, שחינה היה משוך על ילדותי. אך, אהה, עירנו המצערה ותושביה הרואים את חייהם באור הנערב של עולם גווע, עשוני משחר ילדותי איש הדמדומים, החולם בהקיץ, הצופה ביצורים החיים בראי הכליון. זו היתה המידה בחזות העולם בעירנו: צל המות פרוש על הכל. שממון הנוף, בלאי בלבוש, בקתות דלות, איזוב הגגות וטחב הקירות. וחיוורון הפרצופים. זה היה עולם של בכות ובלות. אין ברואים חיים, אלא קהל רפאים. החיים נראים כברמיננים והמתים חיים ומתהלכים עמנו, מתערבבים בקהלנו, מאזינים לשיחנו, משתתפים בעסקינו, משמשים מתווכים ומליצים בינינו לבין עולם האמת. כך נתערבבו היוצרות בעירנו. שוכני-עפר מתהלכים בינינו, ואנשים חיים נגלים לפעמים כנשמות ערטילאות, אביט אליהם ולא אראם.

הענין מחייבני להוסיף “סיבור” לפרטי המשא והמתן, הנהוגים בעירנו בין החיים בעולם הזה לבין שוכני עפר. המת נאסף אל אבותיו, אך גם אבותיו שנאספו לאבותיהם, לא עזבו כלל את העולם הזה, אלא יצאו מן העולם העובר לעולם הקיים, כדרך שיוצאים מסוכה לבית. אין בן העולם הזה עוזב את קהל עדתו, על אחת כמה וכמה את קרוביו ובני משפחתו. הכי יעזוב אדם את אשתו, את ילדיו היתומים? אין כלל מתים, אלא נפטרים; מפסיקים שיח ושיג, אך אין עוברים ובטלים. כל המתים הם תושבי עירנו ואף הנחלאות קרואות על שמותיהם. אומרים עד היום ביתו של פלוני, אפילו הלך לעולם האמת לפני יובל שנים. מקום המכונה “עיר” בבית הכנסת והעובר בירושה מדור לדור, כמו כל נכס אחר, קרוי על שמו של שוכן-עפר עד לשילשים ולריבעים. הנשמה עולה לעולם האמת ומסתופפת בגן-עדן, אך האדם בצלמו, המתיחש לאבותיו, לתולדותיו ולצאצאיו, חי בעולם הזה, כחוליה בשלשלת, שאינה ניתנת כלל לעקירה. ביתו שלו, משפחתו, שלו, מעשיו ועסקיו. הילוכו ואופן דיבורו, מידותיו, חקוקים בזכרון האנשים החיים. רישומי-עקבותיו מביתו לבית הכנסת, למשל, בולטים. וניכרים ממש. בספרים רבים שבבית המדרש, בגמרות, במדרשים, בספר הזוהר ובספרי מוסר וחקיקה, מוצא אתה קצות דפים שנתקפלו לפני, שנים רבות. רבים מז הסימנים המוחשיים לשימור זכרון המתים הם הגילויים הרוחניים, ששוכני-עפר מניחים אחריהם בעולם הזה, כגון מידות בתפילה ובלימוד, ביראת שמים ובדרך ארץ, בשיחות חולין בחידוד ‏ ובבדיחה, במליצה יפה, בהילוך ב“מרגלא בפומיה”, דרכו בפשט או בפלפול, במידת חסידות, בשמירת הלשון ובמנהגי הטבילה במקוה. זוכרים כל חולם של אנשי-צורה, קל וחומר שבתותיהם ומועדיהם, מנהגותיהם ב“סדר” ובשמחת תורה, בשמחת בית השואבה ובכל שמחת מצוה, כגון בברית או בחתונה או בהלווית המת.

בני אדם בעירנו אינם משתכחים. הגוף יורד לקבר, אך הנשמה מוסיפה להסתופף באור החיים. הכל שואלים על כל מקרה ראוי להתכבד, מה היה אומר עליו אלתר לבית שבתי, שנפטר לפני כ“ה שנים, מה עצה היה משיא. אין צריך לומר שנוטלים בכל ענין המתיישב בדוחק עצה מפי' ר' ישראל מרא דאתרא, אף הוא הלך לעולמו לפני חמש שמיטות בקירוב, שכן הוא היה בקיא וחריף ליישב כל כתוב בתורה וכל מאמר חז”ל על דרך הפשט בשכל ישר, שהקושיה נעקרת מאליה ואין עוד אפילו צורך בתירוץ. הוא היה אומר: הטוב שבתירוצים הוא זה שאינו מתרץ כלל את הקושיה, אלא עושה אותה בטלה מעיקרה. או: הטוב שבתירוצים הוא המיותר. זהו ר' אלתר מרא דאתרא עירנו וזה כוחו לפשוטו של מקרא. כיוון שפתח פיו, מיד העקוב נעשה למישור. כל בחור מלומדי בית המדרש שלנו, כל צורבא מרבנן בעירנו, כשהוא מתייגע באיזו סוגיה, הריהו נותן דעתו כיצד הרב ר' ישראל היה זורע עליה אור הפשט.

כשם שהרב המנוח מנצח על דרכי הלימוד בעירנו, כך כל עסקי העולם נחתכים לפי שיקול הדעת של ר' שפי הנגיד, אף הוא מנוחתו עדן, הנחשב עד היום בעירנו בן-סמך במשא-ובמתן ישר ופיקחותו בהויות העולם היא שם-דבר. איש המופת לסוחר בעל שם טוב, למהימן שהן שלו הן ולאו שלו לאו, במאמר פיו הוא חורץ עסק של ממון גדול ללא-אחיזה לחרטה או לשינוי כל שהוא. כיוון שסוחר בעירנו נכשל לא בפשיטת רגל, חס ושלום, אלא בפשיטת לשון, כלומר, בעבירה על הבטחה, מיד אומרים לו: צא וראה מה בינך לבין ר' שפי הנגיד – ר' שפי הנגיד זה שמו וזה זכרו עד היום – העומד בדיבורו אפילו עלול הוא לעלות לו בתרפ“ט זהובים, ואילו אתה לשונך מופקרת, אמור לא אמור, דיבור לא דיבור. יצא שם ר' שפי מפי המוכיח, מיד פניו ‏של פושט-לשון מתכסים חרפת בושה. אצל ר' שפי נגיד כל שגגת-הבטחה היא תקיעת-כף, ואילו אתה, פרחח שכמותך, התחייבת בהן-צדקך ורוצה להשתמט בשהיה-פעיה. התבייש לך! והוא מתבייש לו, בדקתי ומצאתי, כי לא רק בתורה ובסחורה, בחסידות וביראת שמים, הולכים בעירנו המתים בראש ומשמשים מורי-דרך לחיים, אלא גם בכל ענין וקנין, בנימוס ובדרך ארץ, בשיחה נאה וחכמה חריפה, שוכני-עפר אנשי-צורה בעירנו מושלים בכפה ומשמשים דוגמה לחיים. תדע לך, “יזכור” שבו מתיחדים עם נשמות המתים, אף על פי שאומרים אותו רק כמה פעמים בשנה, מצודתו פרושה על כל השנה, שכן כל שאר ימות השנה אינם אלא ימים שבין “יזכור” ל”יזכור“. מלבד ה”יזכור" הכללי יש לכל אחד יום או כמה ימים בשנה ל“יזכור” פרטי משלו, לומר קדיש על נשמת אב ואם, בן או בת או כל קרוב אחר מת ערירי. וכמה גדול כוחו של “מי שברך” לעליה בתורה ובעבור שנדר לעלוי הנשמה ומה מקומו של חודש אלול, שמודדים בו קברים, ושל כל ערב ראש חודש ושל בית העלמין, שפוקדים אותו מפעם לפעם בלוויות או באים להתפלל על חולה, להזמין את שוכני העפר הקרובים לברית ולחתונה. אין המתים נשכחים בעירנו אף למועד קטן.

בדברי במתים, שטבעו את רישומיהם במסכת החיים, לא אוכל להחשות מר' נח, גבאי הקלויז. לא ראיתיו, הוא נפטר לפני דור, אך את שמעו שמעתי בהמולה מתמדת כזו העולה לאזני מנענועי הלולבים, מחביטת ההושענות ומקשקוש הרעשנים בפורים. וזה לכם האות שרבי נח חי וקיים. הוא בנה את הקלויז החדש, בית-תפילה לחסידי טולנה, שימש בו גבאי ראשון, הניח את היסוד למקום קדוש ומפואר זה, הקים קירותיו, התקין דלתותיו וחלונותיו, אך לא הספיק לסיידו, כי השעה היתה דחוקה מאד לחסידי טולנה, שנתבדלו מפאת הסכסוכים התדירים מעדת המתפללים בבית הכנסת הכללי ונשתכנו ב“קלויז” שלהם לפני גמר-בנינו. היו מאומנים מכים בקורנסים, מורחים בכף הסיידים, מקציעים ומנסרים, והמתפללים בשלהם. מנין יוצא ומנין נכנס לקדושה ולאמן יהא שמיה רבא. נח הגבאי מנצח הן על המלאכה והן על התפילה במנין. ולפי שהמלאכה נעשית בחול ובמלט, בטיח ובסיד ובבית המדרש עומדות תמרות-אבק והסיד וריח הצבע נכנס לנחירים ונגרם למתפללים פיזור הנפש, שרויים רבים ברוגזה ובריטון מסתמא על הגבאי: אבק! אך ר' נח השתקן מקבל את כל הטענות והטרוניות כחרש שאינו שומע. ר' נח כוחו בשתיקתו ובגבותיו העבות, המשמשות לו תריסים כנגד מבטיו הנלבבים ובת-שחוקו הענוותנית, הנוגדים לכלל מראהו, האומר תקיפות. כן, נודע הוא כתקיף ומחמיר גדול ואין מעיז להתנגד לו, להוציא ר' יוסל דוד המחוצף, שאינו מהדר אף פני הגבאי הראשון.

ר' יוסיל דוד אף הוא עליו השלום, הנהו תרווד הקהל, תוקע עצמו לתוך כל ענין שבעיר ועושה סדרים בבית המדרש ובשוק, אף בכל בית-משפחה ודי לו. תביעה אחת בפיו: סדר, יהודים, סדר! אומרים שגם שם בעולם העליון הוא מסתמא מתערב בכל הענינים ותובע סדר. פשיטא, שר' יוסיל דוד דובר עתים שפטים עם ר' נח הגבאי הראשון. מעשה והטיח בפניו מימרה זו: מילא, הנך גבאי ראשון שלנו, אבל כלום אתה גם פריץ אחרון שלנו, שהכל חייבים לציית לך? עקשן שכמותך מחזיק חסידי טולנה, שמנה וסלתה של עירנו, זה חדשים בתוך אַבק ופיח וכל ריח רע.

היה יוסיל דוד ארכיזקן וארכי-חטמן וגבהן ומבטיו החדים מתחת למשקפיו הכחולים כשפודי-שמש, המבקעים עננים שחורים, וכנגדו ר' נח גבאי ראשון גוץ כמעט. כיוון שר' יוסיל דוד מזקר פרצופו כלפי זולתו, הריהו מטיח עליו מנה גדושה של זקן וחוטם ומבטים עוקצניים ואין ברירה אלא לגמול לו גם כן בירגזון. מה עשה ר' נח גבאי ראשון? קפץ כדי אמה למעלה והקפיץ כביכול גם את גבותיו עד שנשתרבבו לו כשפודין – גבותיו של ר' נח יש להן כושר של שרבוב להפליא – ותקע לטורדן יוסל דוד תשובה ניצחת: מה אתה סח שיח תפל על הטיח, ר' יוסיל דוד, ומה אתה זורק אבק וחול בעינים? לא היו דברים מעולם. בקלויז של חסידי טולנה אין טיח ולא פיח, לא חול ולא אבק, לא כל ריח רע. שאל ר' יוסיל דוד: הכיצד אתה אומר שאין כאן? הרי יש כאן. והיאך יכל החי להכחיש את החי? צא וראה, יש סיד ופיח ואבק או לאו? אשר לריח הרי חטמי יגיד לי. החזיר לו ר' נח בנחת, אבל בתוקף: האבק אינו אבק, הפיח אינו פיח, והריח אינו ריח.

אומרים שפלוגתא זו חזרה ונשנתה בזמנים שונים בין שני אנשי-צורה אלה, שהיו תקיפים ועקשנים במידה שווה. ר' נח הגבאי שתקן הוא, אבל כיוון שהביע דעה, שוב אינו זו ממנה. ואילו ר' יוסיל דוד הוא תנא ופליג, בעל איפכא מסתברא. יש לו טינה כבושה לגבאים. שניהם כבר נכנסו לגן עדן ובוודאי עשו שם שלום ביניהם. אלא שיתכן כי גם שם, בעולם האמת, יש מקום לחילוקי-דעות על טבע האמת. ניתן לשער, ששני בני עירנו, שלא היו תמימי דעים מימיהם למטה, יושבים גם למעלה בשמים ומתנצחים כהלכה לשם שמים. אצלנו, למטה, כל פעם שאחד מבני עירנו מבטל בהבל-פיו איזה ענין של ממש וכופר בעיקרו של מעשה, המנקר את העין, אומרים עליו בלשונו של ר' נח: האבק אינו אבק, הפיח אינו פיח והריח אינו ריח.

מכל מקום, אין הבריות בעירנו מסיחים את דעתם משוכני-עפר, ששמם נודע בין החיים, שהניחו אחריהם מעשה טוב או דיבור ראוי להיזכר, כל תנועה והעויה, הרגל, שכדאי לייחד עליהם את הזכרון ולעשותם סימן ומופת. אם אבוא לפרט שמות שוכני-עפר מבני עירנו, שדמויותיהם מרחפות והם מתהלכים בינינו חיים ממש בשיחם ובשיגם, לפעמים בעודף ממשות, שאין אצל רבים מפשוטי-אדם שהנשמה באפם, אין אני מספיק. ויש מן הנפטרים, שאפילו קולותיהם מצלצלים באזנינו, מאחר שהניחו בעולם הזה אנשים המדברים ממש בקולותיהם. זה כוחו של החיקוי וזה טבעה של המורשה. דור לדור יביע אומר, ינחיל תנועה והעויה. נשואי הפנים שבעדה צרים את צורת הבריות לכמה דורות. מרא דאתרא, ראש הקהל, פרנס וגבאי, איש הצורה, למדן גדול, ‏פיקח העיר, ‏ירא שמים מופלג, איש המידות התרומיות, בעל תפילה וחזן, שקולו מהלך לפניו מדור ועד דור, אפילו בעל יסורים גדול, בעל בכי, בעל בטחון, ספגן המרבה בצומות, מתמיד בתורה, שתקן רב מוניטין – כל אחד בעירנו, שהיה מצוין באיזו מעלה, שוב אין צלמו נמחק מן החיים. ‏מושכים אותו מעבר לנחל יבוק מנשאים ומנטלים אותו. אין נותנים לו גט-פטורים מן העולם ואין מוחקים אותו מספר החיים. מלכתחילה אין מוציאים אותו מספר החיים. קרוביו ומקורביו משתפים אותו בחולם ובשבתם, בשמחתם וביגונם. מכאן, שהמות בעירנו הוא מעין חיים מאידך גיסא, חיים שבהסתר-פנים, חיים שבהעלם-שם. ניתן לומר, כי המת בעירנו הוא תואר לעולה בדרגה, אות של כיבוד והצטיינות. בדרך שזה רב ומרא דאתרא, זה למדן או גביר, זה גבאי ראשון וזה פיקח העיר, ‏כך זה בר-מינן ונפטר, שנתבקש לצורך דחוף לישיבה של מעלה. ואף על פי שהוא מסתמא מוטרד הרבה בעסקי עולם הבא, אינו מסיח דעתו מעניני העולם הזה ומכלל מקרי החיים.

כיוון ‏ שהמתים שותפים לכל המעשים בעולם הזה ומעורבים עם החיים‏ ממש, דרך הטבע, שהם אוכלים מחלקם של החיים, מהפכים בחררתם ומסיגים את גבולם, אף עד כדי מיעוט דמותם וצמצום סמכותם.

אם המתים רואים חיים רואים החיים מסתמא מות. אם שוכן עפר חי וקיים, אף החי וקיים הוא בגדר בר מינן. יש כאן עירוב תחומים. החיים והמות לווים זה מזה. ובאמת יש בעירנו אנשים, שפניהם חוורים כפני מתים. אומרים עליהם, שהם מתהלכים בעולם התוהו וחותם מלאך המות בכל מראיהם. רוסיה שכנתנו רגילה לומר: פלוני אוכל כמת וכאכילתו כן צורתו.

יש אנשים בעירנו הקרויים מתים פשוטם כמשמעם או מלאכים ושרפים, כגון ר' שלמה בר-מינן, על שום מעשה שנתיאשו ממנו הרופאים בגסיסתו. באו אנשי חברה קדישא ופסקו שהוא מת, הורידוהו על הקרקע, כיסוהו בטלית והדליקו נרות למראשותיו. ואילו ר' שלמה עצמו נתיישב בדעתו והתחיל לנשום ולפרפר, נע וזע, השמיע שריקה גדולה בחטמו ולבסוף. ניטלטל אילך ואילך עד שהקימוהו וראו בחוש, שנכנסה לתוכו רוח חיים. ביקש קצת מים, טעימה כל שהיא, וכך הלך מחיל אל חיל, עד שנתיישב בדעתו וקם על רגליו. מאז זה שמו ר' שלמה בר מינן.

אין צריך לומר, שרפאל שומר בית הקברות נושא שם רפאל מבית הקברות. הכינויים מלאכים ושרפים מרובים ביותר בעירנו. יש ר' חיים מלאך, ר' זנוויל שרף, ר' שבח מלאך דוּמה, ר' שמחה שמש בית דין של מעלה, ר' ברוך מטטרון וכיוצא באלו שמות מעולם הרוחות והרפאים. כל שם טעמו ונימוקו עמו. כגון מלאך על שום נוהגו לקפוץ בתפילתו כלפי מעלה בשילוח ידים, משל הוא חוטף מלאכים. שרף, שהוא בהול בדיבורו, ‏עד שהמלים נשרפות בפיו ואין יודעים מה הוא סח. ויש אומרים על שום תאוה יתירה שלו ליין שרף. שמש בית דין של מעלה על שום נטייתו לעסקי שליחות ותיווך.

אין לילך ולמנות כל הטעמים והנימוקים לכל הכינויים ושמות הלואי, שמכתירים בעירנו לרבים ורובם יסודם בעולם העליון או בממלכת הרפאים. דבר אחד ברור לי, שבני עירנו אנשי-אמת ושופטי-מישרים הם. בדקו ומצאו, שהמות ומשמשיו מצודתם פרושה בארצות החיים והם מעורבים ברוב עסקי הבריות בעולם הזה. לפיכך, בדין הוא שיהיה להם מלבד יד גם שם בכל. כמה גדולה חבורת משמשיו של מלאך המות בעירנו. רבים מחשובי בעלי הבתים הם חברים ב“ביקור חולים” וב-“הלוית המת”. מנין אנשי ה“חברה קדישא”, העוסקים בקבורת המת בפועל, הוא כתריסר. שלושה אומנים לעשיית ארונות למתים. יש חבורת אומרי קדיש. תופרי התכריכים אינם מעטים כלל. מצויים בעלי זכרון מיוחד ליאַרצייטן, כגון ר' נח הגבאי, שמספרים פלאי-פלאים על זכרונו לתאריכי-מות. יש שקדנים לביקור חולים ומומחים להבחין בנוצה את נשימת הגוסס, ידענים בהלכות יציאת נשמה, בסימניה המובהקים של הגסיסה בפועל, בקיאים בהלכות אבלות, נשות חיל לבכות מתים, אנשי מקצוע לניחום אבלים ובעלי יתרון הכשר לספר בשבחי-מתים. הללו כוחם יפה ללימוד משניות אחרי המת והללו נתמחו במדידת קברים ובאמירת תחינות בבית הקברות. רוסיה שכנתנו מצטרפת דרך הטבע לכל המבכה את מתו ובמקום “שבעה” שם היא. מערופיה גדולה יש בעירנו למלאך המות. ולפי שחיים דרך כלל בלחש, כל אחד בביתו, אך מתים בקול רם, בבכי ובצעקות ברשות הרבים – אף חדרו של החולה נעשה הפקר לאלתר, של הגוסס על אחת כמה וכמה, ושל המת לא כל שכן. נמצא, שהמות פועל בעירנו בעסק גדול משל החיים.

סבתי אמרה פעם, שאגלי הדמע מהעינים הם מיץ הנשמה. כך אמרה, אם כי היא עצמה אינה מפיקה מתוכה מיץ זה. ושוב אמרה: דמעה הנוצצת מאירה את כל הפרצוף. אנו הילדים הנמשכים לכל הנוצץ, להוטים להסתכל בפני מתים ונדחקים למחיצתם של חולים, החוסים בצל-כנפו של מלאך המות. מעלה יתירה לגוסס, שהכניסה לחדרו מותרת לכל, אף לילדים, אין מוחין ואין משגיחים. הואיל והכל שרויים בדאגה ובטרדה, נהרסת כביכול המחיצה, שהגדולים מקימים תמיד בינם לבין הקטנים. ‏מכל מקום אין מגרשים אותנו בשצף-קצף משם, וכשמגרשים איננו מצייתים. מוציאים אותנו מן החדר והננו חוזרים ונכנסים. הגדולים מגרשים אותנו רק כדי לצאת, כנראה, ידי חובת עליונותם עלינו. אין דעתם פנויה לנו. הם שבורים ורצוצים, כמו קטנים הם להם אותה שעה, נפשם מרה ורוחם רפופה, לא עת היא ללמדנו דרך ארץ.

בין כך ובין כך הננו יושבים בתוכם ובקרבתם. אף אנו גדלים והולכים. כל מת מוסיף לנו קצת גידול. פעם סח הרבי פיני, שכל עשב ועשב יש לו מלאך המכה על ראשו ואומר לו גדל. וכי אין זה מלאך המות המכה על ראשו של כל ילד וילד ואומר לו גדל? יותר ממה שהמות מגדלנו הוא מקרב אותנו אל הגדולים, כי הוא עושה את כל בני עירנו לאגודה אחת ואת כל הבתים לבית-משפחה אחד. על המת הכל בוכים. אותו הכל מספידים. הכל מתלווים לחלוק לו את הכבוד האחרון. אין זרים. ‏מכלל שהכל קרובי-משפחה. רוסיה אמרה פעם: אדם חי לעצמו, לבני ביתו, לקרוביו, אך הוא מת לכל בני העיר. ושוב אמרה: המות הוא כוס, שהכל שותים מתוכה. והכל שותים מתוך כוסו של כל אחד ואחד. הכל, לרבות הילדים. במקום המות אין נועלים עוד את הדלת בפני הקטנים. נפרץ היכל הנעלם של הגדולים. אף ילדים משתפים בכי עם הגדולים על כל מת ומת. אין אומרים: ילד, לך לך! העינים בוכות.

המוח חושב: מה זה מת? מפני מה אדם מת? ומהו אדם אחרי מותו? נשמה זו, שהיתה בו, לאן היא הולכת אחרי המיתה? ומהו גיהינום? מהו גן עדן? ואם רואים בעולם העליון את כל הקרובים? אף מתעוררים עם כל מת הרהורים; מתעוררות הרבה שאלות וחקירות, שאין כיוצא בהן בחיים. צער גדול יורד לנפש, אך גם שמחה טמירה מקשקשת בלב. ואולי אין זו שמחה, אלא עצבות נעימה, יגון מתוק, מעין שבת של מרה שחורה, עוטפת את הנשמה. טעם טוב יש למרה שחורה. פעם אמרה אמי, שבעירנו אפשר לשאוב מרה שחורה בדליים. ושוב אמרה: למה בא מלאך המות לעירנו לעתים תכופות כל כך? כי עירנו נתונה בדרך המלך של מלאך המות, ולכל מקום שהוא הולך למסעותיו הוא עובר דרך עירנו. כל בני-עירנו מצויים אצל המתים, אף אנו הקטנים כך. הוא שאמרתי: מורגלים בני עירנו עם המלאך המות.

המות הוא בן-לוויה שלהם.

כן, המתים רעינו, מורינו, מדריכנו, בני-לויתנו בבית ובבית-המדרש, בשוק ובבית המרחץ. אני ופתחיה בודקים תמיד בבית המרחץ את הגופים במערומיהם, מי מהם נראה בר מינן המתשוטט בעולם התוהו. אתנו יחד הם מתפללים, בימי השוק הם נושאים ונותנים, אף בסוכה הם יושבים אתנו.

בני משפחתנו, אומרת אמי, מרובים בבית העלמין מאשר בעולם הזה. לא יעלה כלל על הדעת כל פעם שאנו עושים חשבון הנפשות של משפחתנו מימות הסבא של הסבא שלנו, ר' אלתר, ראש שלשלת היוחסין שלנו בעירנו, לחסר מן המנין את הנפטרים. שאילו כך הרינו ראויים באמת לתואר המשפחה המתה, כפי שאמרה פעם רוסיה לסבתי בריינה וקיבלה תיכף ומיד תשובה ניצחת: חס וחלילה להגיד זאת.

לאט לך, רוסיה. אין לנו מתים כלל. כל היקרים חיים לפנינו, אשר אתנו פה בעולם הזה ואשר אינם פה.

נכנסה תשובתה של סבתי ללב שכנתנו וזו נענעה בראשה בהסכמה ואמרה: בחכמה דיברת, בריינה. ואני אשה פתיה, פי הכשילני. שוכני-עפר, כלום מתים הם? כולם חיים לפנינו, אלא שמנוחתם עדן, מאכלם מטעמים, משקם שמש, שחוקם זוהר השכינה, אך טוב להם והם שמחים תמיד. אינם בצרה וביגון. אשריהם שכבר עזבו את עמק הבכא. אך אנו החיים בעולם הזה ונתונים תמיד בצרות וביגונות עלובים אנו, דוויים אנו, לבבותינו שבורים, וכוח אין בנו להאמין בלב שלם, שכל מת כשר וישר מזומן לחיי עולם הבא. לכן הננו מתאבלים על המתים ובאיוולתנו קוראים להם שוכני-עפר, משל סוף כל אדם רק בור הקבר האפל. חוטאים אנו, חוטאים, בריינה-עטרה. מתוך קוצר-רוח ושברון-לב הננו ‏חוטאים בשפתינו ואף בהרהורי-לבנו. כאילו אנו נוטלים, חס שלום, את מתינו היקרים וזורקים אותם לתוך הבור האפל. ולא היא, בריינה-עטרה. מתינו ‏ חיים עמנו, חקוקים בלבנו, יד ושם להם בכל מעשנו, ובנו תמיד הם דלוקים בזכרוננו. ‏ אלא מה, בריינה-עטרה? – הוסיפה רוסיה בטענה, כאילו באה בדבריה לסתור דעתה של סבתי ההפוכה משלה. כך דרכה של רוסיה להפליג בטענה ומענה, כאילו יש לה בעלת פלוגתא, להוציא טעות מלבה – לא, בריינה, אין דעתי כדעתך. חס ושלום להרחיק את מתינו מאתנו. הם אתנו. בלבנו מושבם. הם נשמות אפינו. כלום בני יחידי עליו השלום אינו חי לפני? ומרדכי שלי, מנוחתו עדן, אינו כתרי לראש עד היום? לא, לא, בריינה רחימאית, אי המת שוכן-עפר, אלא שוכן-לב. אין אנו מורידים את מתינו לתוך הקברים באדמה, כי בלבנו אנו חוצבים להם קברים. ומי הם ידידינו לאמיתם, אם לא קרובינו שבעולם האמת? כלום שייך לומר על השוכן בעולם האמת, שהוא מת? שמא אין אנו משוחחים עם מתינו? תמצאי לומר, שאין אנו מסדרים לפניהם את טענותינו ואיננו שופכים לפניהם את לבנו, אינו נוטלים עצה מהם בעסקינו? ושמא אין אנו בוכים ומתחננים לפניהם, שיעמדו לנו בשעת דחקנו? הם לנו ואנו להם בכל, אם בשמחה ואם בצרה, חס ושלום. אם חתונה, או בר-מצוה, ברית או שמחה, אנו באים אליהם. ואם, חס ושלום, חולה בבית, את מי אנו שולחים לאלהינו שבשמים לשמש לנו מליצי יושר לפניו, אם לא אותם? וכשעומדים בשידוכים מי יועץ אם לא קרוב-משפחה היושב במרום? וכלום אין המתים בכל לילה – כאן רוסיה מנמיכה קולה ללחש-מלוחש על אזנה של סבתי, ואני בכל זאת שומע – כן, בכל לילה ולילה מתכנסים המתים ב“קלויז” שלנו להתפלל במנין ולעלות לתורה? גלוי וידוע המעשה בנח גבאי ראשון, שבא פעם בלילה ל“קלויז”, שהיה עוד אז בעצם בנינו, להביט על הלבנים והסיד ועל כלי העבודה של האומנים לבדוק, אם הכל שם בסדר, פתאום ראה צל ארוך, מה צל? גוף ממש. בשר ודם חי. ארכן שכזה. לבן להבהיק. ולא משום שלבוש לבן, אלא זה היה נח. בעינינו ראה, זה היה ר' אברהם שלום מי שהיה נאמן הטחנה, ואז פיני הלבקן נאמן הטחנה, כי ר' אברהם שלום היה כבר שוכן-עפר. ר' נח לא נתפחד כלל. ואילו מפי שמחה נושא המים שמעתי, כי ר' נח אמר לו תיכף ומיד: שלום עליך, ר' אברהם שלום נאמן. ענה ואמר לו: שלום עליך, ר' נח גבאי ראשון. עיקרה של השיחה אינו. זכור לי עוד. בינתים כבר עברו קצת שנים. נח הלך לעולמו ואף ר' שלמה שואב המים כבר נתבקש לישיבה של מעלה. קצת פרטים שמעתי מפי מרדכי שלי, מנוחתו עדן… הוא סיפר לי, שהוא עצמו שמע מפי ר' נח… והזאטוט מה מקומו כאן? ראי נא, ראי, בריינה, כיצד לטש הפרחח הזה אזניו. לך לך מכאן, זאטוט! – גערה בי רוסיה בשצף-קצף, משל רק בהרף-עין זה הבחינה בי – הסתלק מכאן!

לא משום גערתה של רוסיה, אלא בגלל מבטה התחנוני של סבתי נשאתי את רגלי והלכתי לי מסוד שיחת זקנות. לא ריקם הלכתי מהן. נפשי היתה שקויה יין המשומר של מות שלא נס ממנו ליח החיים. ולא לבדי הלכתי. מתים ארחו עמי לחברה.

אותו יום, בין מנחה למעריב, כשנוהגים אנו הדרדקאות לשוחח בפרוזדור ה“קלויז” במתים, במקריהם ובמנהגיהם, בסדרי תפילותיהם בלילות ובדיני-תורה, שהם תובעים את החיים בשל עבירות על תקיעת כף וכיוצא בדברים אלה, הייתי אני ראש המדברים. זכות הבכורה בשיחת מתים, הנתונה תמיד בתחרות בינינו, נפלה בחלקי היום ללא טענה ומענה. חוש נכון לחש לכל החברים, שהבאתי עמי חידושים והיום מגיע לי להיות המסביר לכל. כן, הבאתי ולא ילדי דמיון ובבא מעשיות, כנהוג, אלא סיפורי מעשים ממש, טבין ותקילין, ממקורות נאמנים,‏ מפי הקשישים יודעי-דבר. ובוודאי לא רק העובדות שהבאתי עמי סללו לפני את הדרך בראש המדברים, אלא גם להט-רגשי, שנתן את אותותיו, כי דעת יתירה דוברת היום מתוך גרוני וכי נחה עלי ההשראה. גדול כוח ההשראה ובה בלבדה יזכה גבר את ארחו להיחשב עליון על חבריו. אלא מה? רבותא היא לגלגל מלים סתם? רק המתמחה באיזו סוגיה קונה לו שם מגלה-טמירין בין חבריו. ואני אותו יום עליתי לכלל בר הכי, מומחה בפרשת מתים. למדתי זאת מתוך פיותיהם הפעורים ומבטיהם הלטושים עלי, מקומי נמצא לי לפתע מבוצר במרכזו של עיגול החברים. הכל הקשיבו לי, כי מתים נצבו לימיני, מתים משכוני בלשוני והפעימו את קולי.

לשנים מצאתי כתוב, כל פעם, שאותו פייטן גדול מחבר “הקומדיה האלהית” היה עובר ברחוב היו מורים עליו באצבעות ואומרים: ראו נא לזה שהיה שרוי בגיהנום. ולרגע, זחיחות הדעת נצנצה בי להידמות בסייג של הבדל הערך לאותו פייטן מבחינה זו, שאף אני ירדתי לתוך הקברים ועם מתים גרתי, נשאתי, כפי שסחה סבתי על עצמה, בית עלמין בחובי.

בפירוש חזרתי על דברי רוסיה ששמעתי, שאנו משפחה של מתים. בגאווה חזרתי על זאת, באזני חברי, שיננתי: הננו מגזע של מתים. ראיתי בעליל שחברי מסתכלים בי בדרך ארץ וביראת הכבוד, חושש אני לומר בקנאה. הואיל ורוב בני משפחתנו כבר היו בעולם האמת, הרי יש לי צד גדול שם, סימן לחשיבות, לרום-יחושי. ממילא הייתי תקיף לגבי חברי. הרציתי לפניהם את הסיפור בנח גבאי ראשון ור' אברהם שלום בבטחון. ‏חשתי שהנני מקורב לעולם הנסתר. בטחון המדבר מעניק ודאות לדיבור. ואף על פי שלא מנעתי עצמי מלעשות מטעמי-דמיון, נפתחו בכל זאת הלבבות להקשיב לכל סיפורי באמונה שלימה.

נצחוני קם לי לא רק לשעה הזאת, כי אם ביצר לי שם מוסמך לסידרת מתים גם לימים הבאים. כל פעם שנתגלגלה השיחה על המתים – ואין עצרת חברים שאין מדברים בה עליהם – מיד נתלטשו המבטים עלי. כיוון ‏שחברי נתנו עיניהם בי, שוב לא הייתי מוסמך לעצמי בסוגיה זו בכוח אנוכיותי הנפרזת בלבד, אלא גם בתוקף דעת הקהל. ממנה יצאה השפעה טובה על כוח היוצר שלי לסיפורי מתים. כל מלאכת מחשבת היא בחלקה כוח היוצר המתברך ממקורו ובחלקה פרי השראה ועידוד מבחוץ. מכאן שכל נפש פיוטית היא גם תוצר של אחרים וכשרון ניזון ‏גם ממוקיריו, כשם שגבור שסוגדים לו קונה סגולות ומידות, שקהל מעריציו מעניק לו בחסד הדמיון והאגדה. כיוון שחברי נמנו וגמרו, שהנני בר-סמך בעסקי מתים, שקעתי לתוך סוגיה זו, הגיתי בה, המצאתי סיפורי מתים, ראיתי מתים בחלומי, מדמה הייתי את עצמי לעתים מת, משתטח לי על הקרקע בביתנו באין רואים, או על האדמה ליד הנחל מאחורי הטחנה, בידי וברגלי, עוצם עיני ונעשה מת, מת אשר לבו ער, הבא בשיח ושיג עם מתים, מגלגל עמהם שיחות, טועם טעם יציאת נשמה ממש.

בין כך וכך והחיים נגלו לי באספקלרית המות. נתערבבו לי היוצרות. כדרך שסבתי ורוסיה נהגו בשוכני-עפר כעם אנשים חיים לשתפם בכל עסקי העולם הזה, כך נתפסתי להרהורי-לב, הדורשים אנשים חיים כמיני מתים. אני מהלך, למשל, בשוק, ההומה סוסים צוהלים ופרות גועות ותרנגולות מקרקרים ובני-אדם מכריזים בקולי קולות על סחורותיהם ויד המוכר על יד הקונה מטפחת לתקיעת כף, המולה
מחרישת-אזנים, אך בסתר-הגיוני מנסר הרהור, שכל המראה אינו אלא חזיון-רמיה ולא היו דברים מעולם. כלומר, לא היו כלל הדברים בעולם או העולם אינו כלל דבר, אלא להד"ם ארוך נסוך בכל, כל העוברים והשבים מתים הם. השוק הוא עמק הרפאים. בירכתי עירנו השלך הס ודממת-קפאון נסוכה בכל. בית העלמין מקיף את עירנו כמעט משלוש רוחותיה והוא משרה מות על כל סביבותיו. כל פעם שאני משוטט כאן במסבי עירנו, הנני צולל לתוך הלך-נפש מותי. הנחל, גלגלי הריחים, הדשאים, ערבות הנחל, נחזים לי בית-עלמין. אני לעתים מתפשט מטלית החיים ומתעטף בתכריכי המות. יצר משיאני לדמות עצמי מת, לרחף במין עולם הבינים, ספק הויה ספק חדלון, עולם של חלום. רוסיה בעלת העין החדה, העוקצנית לא פחות מלשונה, אמרה עלי פעם לסבתי, שהנני מתהלך כחולם ומשוטט בעולם התוהו.

מסתבר, שאפילו ראיתי את צביה היפה, כאילו בחלום ראיתיה, כחזיון ולא כיצור בשר ודם. הצצתי אליה, ולא הסתכלתי בה. קלסתר-דיוקנה היה מרחף לנגד עיני רוחי ונשתכן אולי לרגע קטן גם בעיני-בשרי. מוחשיותה חמקה ממני.

בבין-הזמנים שבסיפור – אני אז שרוי בצפייתי ל“לאחר כך”, הגנוז בחביון של שעת רצון – נכנסה פעם לביתנו רוסיה, בהולה ונחפזה, על פניה ענן קודר ובפיה גניחות, רגליה גרורות בעצלתים, אך ידיה שלוחות לפניה כמשוטים, משל הן, ולא הרגלים, משמשות אותה בהסעת גופה המשוכבד. חיש מהר פתחה בגערה ובטענה:

– יהודים, למה אתם שותקים? למה אינם מרעישים את הרקיעים? וכי העולם הפקר? – הענן על פניה נשבר ופרץ הפלג דמע – בריינה, הה, אסון, כבר הלך לו לעולמו, הוא כבר זכרונו לברכה, אוי ואבוי לכולנו.

אפילו ‏קטן ממני היה מבין תיכף על מי זעקת השבר. זה שבועות הכל מסיחים בפיני הלבקן העליז הנאמן ובצרה שבאה עליו. תחילה, בשנודע אסונו בשבר-רגלו, היתה עירנו כמרקחה. הכל שואלים לשלומו, מביעים תנחומים לרפואתו השלימה. ‏יודעי דבר נדים בראשיהם ורומזים בלחישה, שהוא בצרה גדולה, השם ירחם. כיוון שהרגישו שאנו הקטנים מטים אוזן, ‏מנמיכים את הקול. אך מה הלחש, שהעינים מצווחות? גיטל, אשתו של פיני הלבקן כבר עכבה כמה פעמים את הקריאה בתורה בבכיותיה והתחננה: יהודים בקשו אתם רחמים עליו בפני אב הרחמים!

היו מבני עירנו שאמרו: כעת אין לנו אלא לצפות לנס. הוא יתברך לכשירצה… היד ה' תקצר? ואילו מפי ר' יוסיל דוד שמעתי באזני הודעה מפורשת לר' חיים מיכל הכובען, שכנו ל“מקום” בקיר הדרומי של ה“קלויז”, שמלאך המות עומד לבוא אלינו במהרה בקרוב. החוטם מרגיש ריח של מלאך המות. נחירי אומרים לי. אותו רגע הטיל את נחיריו בין שתי אצבעותיו וזימנם להרחה.

– כן, הפטיר, ריח מות עולה באפי. ואתה, חיים מיכל, כלום אינך מרגיש בריח?

– גם אני מרגיש – הסכים ר' חיים מיכל בנענוע-ראש משולש. אלא שתוך אותה הסכמה יצא ר' חיים מיכל לערער על ר' יוסיל דוד ואמר: – מה משמע במהרה בקרוב? הינו, היום או מחר, בחול המועד סוכות דווקא? פשפש ומצא לו הרבונו של עולם זמן בעצם החג, ליטול את נשמתו של פיני? היכי תמצא?

– כלום מקשין על רבונו של עולם? – השיב לו ר' יוסיל דוד בנהימה ושוב השקיע את ראשו בספר הזוהר.

אתמול בבוקר הקשבתי לאותה שיחה, שסיומה היה אין מקשין על רבונו של עולם, והיום, אחרי יציאת הנשמה, עומדת רוסיה ומטיחה קושיות בפני רבונו של עולם. דווקא בפיני העליז הלבקן הנאמן נתן את עינו והוציאו מן העולם. ואימתי? בעצם ימי החג. יום לפני ערב שמיני עצרת, כשיהודים מתכוננים להקפות. הנשמע כדבר הזה? על פיני העליז הלבקן הנאמן נגזר לצאת מן העולם דווקא ערב ההקפות. וכי מה הן ההקפות בלי פיני העליז? מי יאסוף צאן קדשים במעגל, באין פיני הלבקן העליז? וכי יש לו לרבונו של עולם יהודי שמח יותר בתורתו מפיני הלבקן העליז?

תמה הייתי שסבתה לא נתחלחלה לשמוע על מות פיני. לא טפחה כף על כף, לא קראה אוי ואבוי, לא פרצה בבכי, פניה לא התקדרו, אנחה התמלטה מפיה. דומה, היתה שקולה מדאי. ישבה ושתקה. נראה לי שהיא מעיינת במחשבתה. לבסוף הלחישה:

– פיני העליז עלה למרום לשעשע במהתלותיו את החיים שם בעולם האמת. תהיה שמחה גדולה בגן עדן. אף יושב בשמים ישחק לשמע צחוקו. ישחק לו.

– ישחק לו, ישחק לו – קראה רוסיה בשצף-קצף ופניה נתעקמו בהעויה רעה – אי לך בריינה, למה תדברי כזאת? לא שמחה תהיה במרומים. שמים וארץ ישפכו דמעות על פיני שנחטף מעולמנו. שוד ושבר! צרה גדולה – קראה בקול-חרדות וגעתה בבכי מר.

אמרה סבתי:

– חדלי, רוסיה, חג הוא מלבכות.

השיבה רוסיה בבכי גובר והולך:

– בריינה, בריינה, אל תאמרי חג, חגא עשה לנו הכל יכול. מה חג כשהוא מן השמים שולח אלינו את מלאך המות? וכי רק אנו בריותיו כאן למטה מצווים לשמוח בחגיו של הקדוש ברוך הוא, והוא עצמו, הרבונו של עולם, לאו? הוא מחלל לנו את החג ואנו נשמח? בעצם ימי החג, כשיהודים מתכוננים להקפות, נטל מאתנו את פיני הלבקן העליז ואנו נשמח לו? את צאן קדשים מי יכניס לתוך מעגל הרוקדים ב“הקפות'” כשפיני איננו? ופיני עצמו, היכן יצא בהקפה לכבוד התורה? או שמא יכנס את זאטוטי המלאכים בשמים ויקרא לפניהם: צאן קדשים מה, מה!

אותה השעה הסכימה דעתי עם רוסיה שכנתנו ולא עם סבתה, שאינה מעיזה להטיח דברים כלפי הרבונו של עולם, אף מרדות צמחה בלבי כנגדה והרהרתי עם כמה ממידותיה ומנהגותיה. ‏תמה הייתי, שאינה גוערת במלאך המות, שאינה קוראת לעולם אוי ואבוי. ולמה היא מקבלת את כל היסורים באהבה? למה? אין היא נאנחה אלא על היפה ועל מרי גורלה. אפילו לשמועה על מותו של פיני הלבקן העליז הנאמן, האהוב למקום והאהוב לבריות, לא יצאה מגדרה, לא צעקה, כרוסיה, היתכן כי בעצם ימי החג בא עלינו מלאך המות כשודד ונטל מאתנו את פיני העליז – על זאת לבי עלי מר. את חג שמחת התורה בא מלאך המות לגזול מאתנו. שמחת תורה נהפכה עלינו לחרדה, העיקה הרגשה, שהחיים הולכים למות, השמחה דועכת, באין פיני. פיני הלך לעולמו בעצם ימי החג, סימן שאף החג אינו סתרה מפני המות. אין מנוס מן המות. פיני מת. אף אליעזר ימות. אחרי מותי יאמרו עלי עליו השלום.

יש גלגל החוזר במוח לקרב ענין אל ענין. אפילו אינם דומים כלל זה לזה אלא בצד השוה או בדמיון רחוק של מלה וצליל. כך אני בא מן ההרהור על לאחר מותי אל “לאחר” בלי מות, משום שהנני מפחד להגות מות במחשבתי – אל “לאחר” בכלל, אל כל “לאחר”, אל לאחר פשוט, השגור בפי סבתי, והיא אמרה אותו זה לא כבר בהבטחה לספר לאחר כך, היינו בשעת רצון, את המשך הסיפור על ליל החתונה. הואיל ולבי מר עלי הנני מתמרמר גם על לאחר כך של סבתה. לעולם היא דוחה אותי בלאחר כך. אימתי יבוא לאחר כך זה? מתי תדבר אלי סבתי ברורות מה היה בליל החתונה, שדיכא כל כך נפש היפה?

מוכן הייתי לצעוק חמס על לאחר כך זה, המזמזם כצרעה בחלל ילדותי, שסותמים בו את פי על כל שאלה שלי. כגון שאני או אחי יוסיל, הקטן ממני בשנה, ואחותי לאה, הגדולה ממני בשנתיים, מבקשים אוכל, בגד, נעלים או כל מה שהוא ואומרים לנו לאחר כך, לאחר כך עתים משמע לאחר שעה ועתים לאחר יום, שבוע, חודש או שנה, לאחר הפסח או לאחר השבועות, לאחר החנוכה או לאחר הסוכות. על הרוב אין זמנו של לאחר כך בא גם לאחר כך וכל הבטחה נעשית פלסתר, משל השעה או היום והשנה המובטחים אינם באים כלל. שנאתי לאחר כך. שנאתיו משכבר. אך אותה שעה שנאתי אותו יותר. שנאתי אותו כדבר מיאוס שנזרק לתוך הזמן. יש לאחר כך שאינו בא לעולם. פחד נופל עלי כשאני מהרהר בכך. לאחר כך… לאחר…

יש עתה ולאחר עתה. ואולי אין כלל עתה, אלא כל רגע ורגע מתרגש לאחר כך. ואני רוצה בעתה. עתה. אני רוצה להיכנס כולי לתוך העתה, לבלי לחשוב אף פעם בלאחר כך. עתה ואני בתוכו, עומד ואיני זז. אני עומד והכל עומד דום. כן, אני עומד כאן. והיכן מוחי שרוי? בתוך מה? בתוך שולחן, כסא, אדמה, שמים, אני. אני… אני. עצור, מוחי אל תזוז, אתה אני. כולך אני. ואולי איני עומד באני, ולא בשום דבר. אני אץ ורץ מדבר אל דבר. הנה שולחן, שמים, מים, פיני הלבקן… מלאך המות. הקפות. סבתה. היפה. אילו יכולתי לקשור את מחשבתי בפרט אחד, שהוא תמיד לגמרי. לא… לא… רק אלהים הוא תמיד. תמיד הוא בזו הנקודה… אלהים הוא בכל תמיד. בכל זמן ובכל מקום, אפילו שם. אני אקשור את מחשבתי באלהים, אחשוב אותו. הוא לבד. רק הוא. בלעדיו אין דבר.

מוחי קפץ, נתבלבלו רעיוני חשכות בעיני. אני מפחד. אסור לחשוב אלהים, אלהים לבד. תמיד אלהים. ואני חושב… לא יכול לחיות לא חושב… מפי פרצה שאלה:

– סבתה, מה לאחר כך?

– מה לך, ילדון, שאתה בא בתביעה להגיד לך?..

הטיחה בי מבט חמור, כאילו ניחשה את מבוקשי והפטירה בגערה ממש:

– מה לך, מה לך? נעצת בי עיני עקשן. אתה מדבר כסתם עקשן. אין זו דרך ארץ. אין זו מידה נאה, ילדון.

הפליאתני מאד גערתה של סבתי. לא הסכנתי בזאת. היא אף ברוגז, מאור פנים תזכור. אך פניה זועפות. מליה כמתלהמות. הכנוי סתם עקשן פגיעתו קשה כעלבון. הרבי בחדר זורקו תמיד כאיצטרובל מלא עוקצין בחברנו אלי מאיר, הנודע לשם טורדן וצייקן, על שום שפיו מלא שאלות וקושיות לצורך ושלא לצורך. בידוע שסתם מקשן משמעו עם הארץ. מתוך הרוגז, שקפץ על סבתי, נתברר לי מיד, שהיא הבינה את שאלתי על לאחר כך. ביפה תהגה תמיד. ולפי שכל מעיניה בה, זכורה לה בוודאי הבטחתה לספר לי את ההמשך לאחר כך. כיוון שאמרתי “לאחר כך” הבינה מיד במה אני סח. הואיל ושנינו נתכוונו לדבר אחד, עמדתי ותבעתי חוב שהגיע לי:

– סבתה, רצוני שתגידי לי מה היה לאחר כך בליל החתונה? מה היה לאחר כך? מה, סבתה? אמרי לי עכשיו ולא לאחר כך.

דברתי כעקשן גמור, באתי בטענת בעל-חוב, טפחתי כף על כף, נהגתי כטורדן, ‏שאם אין עושים את רצונו, עלול הוא להפוך את הבית. נהגתי כיהודה בן יעקב כשבא אל יוסף והרעיש בצעקתו עד שכמעט נתבקעו חומות העיר מגערתו.

צעקתי ותיכף נתחלחלתי מהמעשה, בושתי ונכלמתי בפני עצמי. לבי נקפני מצער וחרטה. אין נהוג בביתנו לבוא בטענה, להרים קול. יתום אני מיום שעמדתי על דעתי. יתום מאבי, ואף אמי תבדל לחיים, אינה מגן ומשען לי ליתן תוקף לבוא בטענות ותביעות. אמי שלי טרודה תמיד, מודאגה ודוויה. היא עצמה, אומרת, זרה בביתנו. מה זכות לי להתנהג בבית בתקיפות? סבתי בחכמתה נטעה בלבי מידת הבושה ודרך ארץ לבלי להיכנס לדברי גדולים ולבלי לדבר בעזות, להיות מחוצף. והנה יצאתי מגדרי ודיברתי עזות.

שבתי וראיתי, כי סבתי שוב אינה כועסת. מבטה שמוט על הצד. נראית כמבויישה לה. לא הסכינה לשמוע עזות מפי. פניה נתקטנו, געתה בשיעול, שהצמיח ליחה נוצצה בעיניה. נחשול רחמנות שטפני. היטב ידעתי טיב שיעולה הממושך ומקור מחצבתו. כל פעם שנפשה מרה עליה, רוח סרה, והיא אובדת עצות, לא תדע מה לומר וכיצד לצאת מן המיצר. לבה הרך לא יתננה למלא בקשה ולא תוכל להגיד לאו מפורש, שלא לבייש, כל פעם שהיא נתונה בין המצרים, יוצא שיעול ממושך מתוך גרונה, כאילו בא למלט משא כבד מעל לבה. סבתה אינה אומרת לאו. אמי מפרשת לאו שלה, סבתה – לא. אמי פעמים אומרת: לאו ועוד פעם לאו. אך סבתה אינה אומרת לאו אפילו פעם אחת. הלאו הזה, שאינו יוצא מפיה, הרבה צער ומכאובים צרורים בו.

שומע אני רבים אומרים לאו בפה מלא. יש אומרים לאו שבלאו. אחרים אומרים לא באלף רבתי. שוב יש מוסיפים על לא שבעל פה מין לא שביד, הדופקת על השולחן, או שברגל, הרוקעת על הקרקע. אף יש מצרפים לו נענוע-ראש של כעס ורוגז, תנועת יד של ביטול, קריצת עין לדגש חזק. הרבה עושים הבריות להכניס את הלאו שלהם לתוך לב השומע. אינם נמנעים אפילו מלתבל אותו בשחוק נעים הדוקר את הלב. יש מביאים את הלאו שלהם על מגש של פנים שוחקות וחומלות. אחרים אומרים לאו מעין בשורה טובה לדשן את העצמות. יש מביעים לאו בפני אבלים. וכנגדם בפנים השופעים שמחה וששון. יש מבטאים לאו בקול חוגג, בנעימה של נצחון, כאילו גבורה היא לסרב. אחרים מכריזים ומודיעים: אני אין אחרי הלאו שלי ולא כלום. פשטנים אומרים: לאו וחסל! מימי לא הפכתי לאו להן! או אומרים: מכיוון שאני מוציא מפי את המלה לאו, אפילו יבואו כל מלכי מזרח ומערב לא יזיזוני מדעתי, רעמים וברקים לא יעבירוני על החלטתי. אף אנו הדרדקאים יש לנו מידות שונות באמירת לאו. מתוך שהננו מחקים את הגדולים ונוהגים כמוהם בכל עסקי משא ומתן בכפתורים, בצרכי-אוכל ובצעצועים. יש מאתנו המטילים בלאו דגש חזק, דגש קל. אחרים מסלסלים אותו. יש מעקמים פה או משרבבים שפה בשעת אמירתו. הרבה מידות באמירת לאו, הכל לפי האדם. אך סבתי משמיעה את הלאו בשיעול ארוך, היוצא מתוך הגרון כקילוח דם ומצמיח ליחה נוצצת בעינים.

השכל והיושר חייבוני להימנע הפעם מן העקשנות והנצחונות. אך אני לא די שלא נהגתי כשורה, לא היה לי כוח להתחרט, לפחות לאחר המעשה, ולהודיע מפורש לסבתי, שהנני מתחרט על המעשה. ראוי היה לי לבקש סליחה או לומר בהתנצלות: סבתי, איני שואל עוד. איני רוצה כלל לדעת תיכף את המשך הסיפור.

כך צריך הייתי לומר. אך לא כל מה שאומר השכל מדבר הפה. יש והפה כאילו להכעיס מגיד את ההיפך ממצוות השכל. השכל נתון, כנראה, בשליחותו של הלב, והלב עקשן ונצחן דווקא בשעה שראוי לו להיות רחמן וותרן. אוי, לב פותה, לב שוטה. סבתה אמרה לי פעם: דע לך, ילדון, לב הוא כאב. פעם אחת לחשה לרוסיה ואני שמעתי: לב הוא זאב.

לב כסיל מסיתני לתבוע את שלי, לפי שמגיע לי. ואם איני תובע עוד בפה, הריני תובע את שלי בעיני, מציק לסבתי במבטי. פני מצווחים: הגידי לי, סבתה, תיכף ומיד הגידי לי, ולא לאחר כך. תיכף ומיד. רואה אני את פני התעוותים בהעויה תובענית וצייקנית: הגידי לי תיכף ולא לאחר כך. מסתכל אני בפני, משל רואה אותם בראי. על אפי ועל חמתי הם לובשים כעס ורוגז. רצון רע מציק לי להצעיק את פני. בשכל אני מבין שאיני נוהג כשורה. בלבי אני מרחם. אך דוחקת בי עקשנות סרת-טעם ומרת-לב. על כרחי אני עקשן. להכעיס עצמי הנני בא בתביעה.

זכורני עקשנות שתקפה אותי פעם לצעוק בקולי-קולות לפני אמי, שתקנה. לי אולר כזה שניתן במתנה לפתחיה מאת קרוב. הסבירה לי אמי בתחנונים, שאם אין לה ממון להכין צרכי שבת, כסף לאולר מניין לה. אך אני בשלי: אמי, אולר אני רוצה, קני לי תיכף ומיד אולר כזה של פתחיה. היה אז יום השוק, אך לחנותה הקטנה של אמי לא נכנס עדיין אפילו קונה אחד. אמרה לי אמי: תן דעתך, כל העוברים והשבים יתלקטו לכאן ולאן אוליך את חרפתי. ולמה דווקא נטפלת אלי באולרך כאן? מוזרה היתה שאלתה של אמי. אני הרי במתכוון תבעתי כאן ברשות הרבים, לביישה ולכפות עליה את רצוני. לכן הגברתי צעקותי: אולר, אולר רוצה אני! שוב התחננה אמי ואמרה: אפילו יעלה במחשבתו של איזה לקוח חסר-דעה לבוא אל חנותי הדלה לקנות, יברח מהחנות בגלל צעקותיך. לא נכנסה טענתה באזני ואני את שלי תבעתי בצעקות גדולות ומרות. הפצירה בי אמי: אל תביישני בפני הבריות! ולא נשמעתי לה. אמנם, כמה קונים נכנסו לחנותנו, זה קונה מלח בפרוטה, זה חצי דג בחצי פרוטה, שמן, נר, נפט – ואני מפסיק לרגע

שלא להפריע וחוזר אל הפזמון שלי: אולר, אולר!

עולם השוק כמנהגו נוהג. עגלות באות, עגלות יוצאות, אנשים סוחבים שקים על שכמיהם, זה בכדו וזה בחביתו, זה מושך סוס באפסרו וזה מוביל פרה ועגל מאחוריו, לול מלא תרנגולים מהלך ובא, רעש והמולה. טוענת אמי כנגדי: הכל מעוסקים וטרודים, אצים-רצים, אין לבריות פנאי אפילו לבלוע את רוקם, אך אותו בחור דיבוק האולר נכנס בו, לא מצא לו עסק אחר אלא לקצר את ימי ולשפוך את דמי במעשה אולר. קח סכין ושחוט אותי, אולר מניין אקח לך? לא-טובים פגע בבחור זה ומעבירו על דעתו. דברה אמי בהגיון ובשכל טוב. אך מה לי הגיון? מה לי שכל? מה לי יום השוק וצרכי שבת? כל אחד לעסקו ואני לאולרי. אולר רוצה אני. ייהפך כל העולם ואני באולר! קני לי אולר, כזה של פתחיה.

יודע אני, שכל ענין האולר הוא על אפי ועל חמתי, בלבי איני רוצה כלל באולר, מוכן ומזומן אני לוותר עליו, ולא עוד אלא שמלכתחילה לא היה לי כלל רצון חזק לאולר. אלא ששגגה יצאה מפי לתבוע מאמי אולר כזה של פתחיה ושוב איני יכול לחזור בי. על כרחי אני מצווח: נפשי חשקה באולר! אמי בפירוש הגידה לי, עד שאני עצמי עמדתי על כך: כלום אולר רוצה אתה? רוח רעה נכנסה בך. למרר את חיי, לשפוך את דמי להשחיר את חיי בעיני הבריות. הנה הדבר שאתה רוצה בו.

לאחר כך הפטירה מתוך עיון-מחשבה, כדוברת אל עצמה: ואולי רוצה הבחור להוציא בצעקתו את מרי-רוחו ולגרש החוצה את העקשן היושב בקרבו, כדי להכריז ולהודיע, שאין הוא עוד פרחח ודרדק, אלא אדם גמור האומר רוצה אני. כלום ילד הוא זה? בכור שטן הוא, עקשן ורע, ספחת ולא ילד. בעל גאוה. גדלנות זו עתידה להוציאו מן העולם. כלום תוכל לבוא בין אנשים, להיות מעורב עם הבריות? לעולם תהיה טוען ותובע חוב. כל זמן שאתה קטן הנך שופך את מרירות-לבך על אמך האלמנה העלובה. ומה תעשה כשתגדל? ממי תוציא אז את הנשמה? מי ישמע לך ומי יאזין לך? ילדי המסכן.

פתחה אמי בדברי תוכחה קשים וסיימה בדברי פיוס וחמלה ובלימוד זכות עלי. אך רק לרגע קטן נתעוררה בה מידת הרחמים. לבה מר עליה. ושוב גוברת בה מידת הדין וברוב כעסה היא פוסקת: עלול בחור זה להורידני חיים שאולה. לא ילד הוא זה, כי אם ערפד מוצץ דם, אכזר להכעיס. צרה עינו של הרוצח באמו-הורתו, שעוד מפרפרת היא בחיים. לא תתברר עליו דעתו עד שיראנה שטוחה לעיניו מתה. לא פיך צועק אולר, כי אם יצר הרע מרושע צועק מתוך גרונך, פגע רע שכמותך.

אותו יצר הרע מרושע מצווח עכשיו מתוך פני לעיני סבתי: ספרי לי לאלתר מה התחולל בליל החתונה. אי אפשי בלאחר כך. רצוני לאלתר. אולם לא הרי סבתי כהרי אמי. אין סבתי זועמת עלי, אין היא מגלה בי שטן המשחית. סבתה אינה מוציאה מפיה מלה מגונה. בוחרת היא ניבים רכים, זכים. וכך סחה לי פעם בענין שמירת הלשון:

– דע לך, ילדון, אינו דומה ניב לניב. יש ניב כולו זיו, ריחו כבושם חריף. ויש ניב, שביב של שופכין הוא אחיו, מאד חציף.

אין סבתה מתאכזרת אלי בשטן ורוצח, אך גם היא השיבה לי על פי דרכה מידה כנגד מידה, מאחר שחוק הנקם ושילם הוא נתיב אדם מששת ימי בראשית, ואף חוק הבורא הוא, כמסופר בזמר חד גדיא בהגדה של פסח. סבתה לא שלחה בי את לשונה, אך שלחה בי את שיעולה, שפת רמזים שלה. הרבה קולות שימשו בשיעולה בערבוביה, קול רוגז וקול תחנונים. נהי ותהי. צחוק רך ומרי-בכי. כענן קודר חלף על פניה וטפטף לתוך עיניה זהוריות כאגלי-טל לנוגה איילת השחר. לא שחקה, כי אם חוכה דקה של הבה נתפיסה. לאחר שהציעה החוכה כפריסת-שלום מן הלב, פתחה ואמרה בגערה מעושה:

– אי לך, ילדון, שואל אתה על לאחר כך. וכי יודע אתה מה לפני כך? שמא הגיעה כבר השעה שתדע זאת. במהרה בקרוב תהיה לאיש… לא עוד פרחח, אתה גדל והולך, גדל והולך. בא בשנים…

סבתה נעצה בי מבט בוחן כשל אמי, משל היא סוקרת מעל פני את השנים שאני בא לתוכן ורישומיהן בי.

אחת דברה סבתה ואני שמעתי פי כמה וכמה. שמעתי ששוב איני ילדון, ובקרוב אהיה לאיש. שום ענין של מבוגרים שוב אינו זר לי. לכל פגעי בני אדם צפוי אני, כל מחשבות אדם בי. איני חסר אלא לעלות בקומה, ואילו בשכל כבר הגעתי לשיעור קומה. אבל כלום לא חשתי את עצמי תמיד צומח וגדל? כן, אני תמיד גדל, בין יושב בין מהלך, בין ער ובין ישן. אדם כצמח השדה גדל ואינו פוסק. אילולא הגידול הבלתי פוסק, מה מעשה יש בידו? על כרחו הוא גדל. יש מלאך, כפי שסח הרבי בחדר, המכה אפילו על כל עשב ועשב ואומר לו גדל. עשב כך, אדם על אחת כמה וכמה. ביותר גדל אדם, כפי שאומרים, בשנתו ובשעת לומדו בתורה. אך אמת היא, שאני אותה שעה חשתי בפועל ממש את גידולי, כפי שלא חשתי מימי. ראיתי את עצמי כמחוג השעון, שאין רואים כלל את תזוזתו מסיפרה לסיפרה על גבי לוח השעון. לפתע הוא מנתר ועושה קפיץ. אף אני הרגע קפצתי ונעשיתי אדם גמור. ולפי שהנני במעלת מבוגר הריני שואל:

– הגידי לי, סבתה, כמה שנים עברו מליל החתונה של היפה, כמה שנים?

אני מבטא את המלה שנים בהטעמה, שיש בה טעם זקנים, כדרך שזו יוצאת מפי הקשישים המסיחים בשנים, הנתונות בתוכם, חקוקות בגבם השחוח, מובלעות בעצמותיהם, שפוכות במבטיהם וקמטיהם, אף אני חוזר ומשנן את המלה שנים בחשיבות, שהקטנים מחקים ואומרים מעשה גדול, כגון בנאמנות ובלי נדר ובלי עין הרע ובסך הכל ומעשה סוחר ומה יקר וממה נפשך ובדרך הטבע וכיוצא באלו מלים, שריח של זיקנה נודף מהן, גלגלתי לתיאבון את המלה שנים:

– סבתה, רצוני לדעת כמה שנים עברו מאז.

עיני הסבתה נעצמו כחוששות להיפגע. שיעול קטן פרץ מפיה ונעצר לאלתר. פניה לבשו עצבות וקטנו, סימן למורת רוחה, כיוון שסבתה עצובה, זקנה יתירה קופצת עליה. הצצתי וראיתי: ישישה היא, סבתי. מאד חמלתי. עליה. אך דיבור שיצא מן הפה שוב אין לו תקנה. סבתי השיבה בריטון:

– שנים… שנים… ‏ מה לך ולשנים? ילדון, מה לך ולשנים? אין זו דרך ארץ לגלגל בשנים. וכי לכל השנים אותן הפנים, ילדון? אין שנה ושנה אותה המנה. תדע לך, ילדון, אין שנה לעצמה. שנה אינה עץ מן האדמה ואינה כוכב מן השמים. השנה לבושה חודשים, החודשים מעוטפים שבועות, השבועות ימים והימים הם מחרוזת של שעות, כל שעה עשויה רגעים. אין רגע דומה לחברו, שעה לשעה לא כל שכן. על אחת כמה וכמה יום ליום ושבוע למשנהו. אין השנה אלא סך הכל של שבתות וראשי חדשים, של חגים ומועדים, של סדרים לפסח ושל ימים הנוראים. ‏יום הכפורים, היום הגדול והנורא, והקפות של שמחת תורה הסובבות במעגל. הרבה שמחות של מצוה מצויות בשנה. בתוך השנה סובב סביבון החנוכה ושואג הרעשן לפורים. ירק לשבועות ארוז בתוך השנה. איצטרובלים של תשעה באב צומחים בתוך השנה. הרבה תפילות נאמרות בשנה. יהודים לומדים בהרבה דפים של גמרא ופרקי משניות. הרבה דמעות נשפכות במשוך השנה על חורבן בית מקדשנו. זמירות וקינות ותחינות נאמרות בה. שנה, ילדון, ‏כבדה כשמכניסים לתוכה תורה ויראת שמים ומעשים טובים. אינה דומה שנה לשנה. יש שנה מלאה וגדושה תורה ומצוות כתבואה שעלתה יפה בשדה, כשבלים מלאות. אך שנה ללא תורה ותפילה ומצוות ושלום, דלה וריקה היא, כחלום יעוף וכצל יגוז. שנה שלא עשתה כל פרי אינה ראויה כלל לשמה. לא, ילדון, אין כלל שתי שנים דומות זו לזו. אף שני סדרים של פסח אינם דומים זה לזה, כשם שאין יהלום דומה לחברו.

ואתה, ילדון, שואל לשנים… כאלו השנים… הן גריסים למנות אותם…

לכאורה סחה סבתה על השנים בלב רגז ובפנים חמורים, כאילו באמת הכעסתיה מאד בשאלתי הטפשית. אך חיש-מהר נמחתה מעל פניה הרוגזה ורוחה לבשה עליזות, אף קולה נתרכך והצהיל. שוב נתברר לי, כי סבתי נאה מקיימת מה שהיא נאה דורשת בענין הקפדנות, והוא להקפיד על כל עוול, אך לשתף מידת הרחמים למידת הדין ולבלי להאריך ברוגז. לפי הסבתא מותר רק רוגז קטן. הרוגז רבויו קשה ורק מיעוטו יפה. אף אמרה פעם: אפילו רוגז קטן טוב רק באין ברירה, ונאה יותר להימנע ממנו ולהסתפק בקפידה בלבד. אמנם, לא ידעתי בדיוק כמה נבדלת הקפידה מן הרוגז הקטן והיכן הגבול ביניהם. אולם שיערתי, סימנים הוכיחו לי, כי אף הקפידה של סבתי היא מין ריצוי ליבוב, כשם שאף גערתה היא חיבה מתרפקת. כך דרכה של סבתי לעשות לה פנים קרות ולבה חם מאד. משל היא בכוונה מטילה צינה מעט לתוך מראיה וקולה, שלא להיכוות בחום-לבה. אף ריטונה אינו אלא בצחוק. כיוון שיצאה סבתי ידי חובת רוגז קטן וגערה כל שהיא, מיד שינתה טעמה, סבר פניה וקולה, נתנה בי פנים שוחקות ואף מעיניה שפעו שחוק טוב ונחת. וכך אמרה:

– השנים, ילדון הן לא רק חיים, הן גם תורה הצריכה לימוד. ואל תחשוב, שהשנים הולכות להן מאליהן. לא, ילדון, הלך יום ועוד יום וימים רבים, אם ריקים הם אינם ולא כלום, אלא אם כן מכניסים לתוכם מצוות ומעשים טובים. כשלומדים תורה, מתפללים, עושים קידוש והבדלה, מקיימים את הימים כסדרם וכהלכתם, חוק ליום. אך הימים והשנים עצמם אינם ולא כלום. השנה היא כרוח הסובבת הולכת, כצפור העפה ושבה. אותה צפור עפה ואותה צפור שבה. אך שנה, שיש בה מעשים חדשים, היא חדשה. ורק היא שנה הבאה לאדם כמתנה. מי שאין לו אלא שנים ריקות ממעשים דומה כאילו אין לו שנים כל עיקר. אך מי שלבו חכם ושמח לקיים מצוות ושכלו הוגה מחשבות טהורות והוא עושה ימים כלילות ללימוד התורה, הריהו כותב את חייו בספר וכלל ימיו ושנותיו נעשים ספר-תורה. מחשבותיו הטהורות הן האותיות ומעשיו הטובים הם הפרשיות, ימיו ושניו הם עצי-חיים, אף דיבוריו עוטפים את ספר-חייו ככתונת את ספר התורה. ומה שכתוב בספר, שוב אינו נמחק לעולמים. חיים של תורה ומצוות, ילדון, אין שום מיתה באה עליהם. רק חיים ריקים מתורה וחכמה, הם כמוץ ברוח. אך חיים מלאים וגדושים תורה ומעשים טובים, עולים למעלה אל כסא הכבוד לבושים בכל ימיהם ושנותיהם, כולם טובים, כולם ברורים, מפיצים זיו ומפיקים נוגה. האדם נתון ומקופל בתוכם, הוא שמח בחייו וחייו שמחים בו. הוא והם שמחת עולמים על ראשם. ושם בעולם העליון, הנשמה בשובה למקור מחצבתה, תשב לה במעגל הזוהר, עוטה את כל ימיה ושנותיה כלבוש הכלולות, אף צרור יום או שעה לא יפול ממנה, אף רגע קטן לא ילך לאיבוד מלבוש התפארת. כל הימים והשעות ניצבים חיים וקיימים לפני הנשמה במרומים, כי שם במרומים אין אבדון. בעולם התחתון יש לנו אבידות, אך למעלה בשמים אין דבר אובד, לא ידח שם כל נדח. שם במרום יושב זה שהשלום שלו והשלמים עמו והכל במידת השלימות, אין מגרעת ולא פחת, לא יחסר המזג. כל מה שהנשמה הביאה למרומים מן העולם התחתון, שלה הוא ועמה הוא לעולמים.

כיוון שהסתכלתי בסבתי וראיתי אור הנדיבות זרוע בפניה וחוט של חסד משוך על קולה, הרהבתי עוז להיות לא רק ילד מקשיב, כי אם גם טורדן וחקרן, כדי להיכנס לתוך עמקה של הסוגיה. שאלתי:

– הגידי, סבתה, וכי שם במרומים כל הימים שווים? כלום אין ימת החול וימות שבת קודש, ימות כל השנה וימים נוראים, יום של מתן תורה ויום של שמחת תורה? יש ימים שאפילו המתמידים מתבטלים מן התורה, אין להם חשק ללמוד או שהם טרודים בצרכי פרנסה… יש ימים שאדם רוצה להתפלל בחשק ואינו יכול משום שיצר הרע בא ומבלבל… ויש ימים שאין מצוה לעשותה, זאת אומרת, מצוה חדשה, ואילו המצוות הישנות לא תמיד הן נעשות בחשק.. יש ימים, סבתה.. כלום יעלה על הדעת לומר, שכל הימים שווים? – דיברתי בשטף ובחפזון בערבוב ענין בענין בבולמוס הדיבור, כמו שחושש שמא יפסיקוהו באמצע.

חיש מהר נשתתקתי, לפי שנתבלבלתי. סבתי, כיוון שנחה עליה רוח הנדיבות, לא גערה בי, כי אם צפתה באורך-רוח לסיום דברי ומשכתני חסד בנועם-מליה:

הרבית לשאול. ויפה שאלת. כן, יש ימים קטנים וימים גדולים, שעות המשחקות לאדם בתורה וביראת שמים ושעות של בטלה ועצלות וקטנות המוחין, ‏כשם שיש ימות החול וימות שבת קודש וכל החגים והמועדים, ואין צריך לומר הימים הנוראים. אך נחלקו הימים והזמנים רק למראה עיני האדם, כי האדם קצר-עינים הוא ואינו רואה פנימה. אך הבוחן והבודק לבבות יודע גם את הכוונות והמחשבות הטובות. לפניו יתברך גם הימים שאין בהם מעשים טובים, אלא שיש בהם רצון טוב, גדולים וגדושים הם. רק הימים והשנים, שאין בהם אף רצון טוב ומחשבה נכונה, הם ימים קטנים ושנים קצרות, אך כל הימים והשנים, שאדם שומע קול יצר הטוב בלבו, אפילו אין הוא זוכה למלא אותם במעשים טובים הם במעלה גדולה בשמים.

אהבתי כי אשמע סבתי משמיעה מאמרים מוסגרים ותסבירים נרחבים, מפיקה מרגליות חכמה מפיה. אך הפעם בטפשותי נכנסתי לתוך תסביר השנים וטרחתי בקוצר-רוחי להסיחה על ליל החתונה, המעסיק את מחשבתי. סבור הייתי, ששעת הכושר של נדיבות, שניתנה לי הפעם, היא גם שעת רצון להמשך הסיפור. ומתוך שהייתי להוט מאד תקעתי את שאלתי לתוך השיחה בבת-אחת וללא הכנה נאותה וכך אמרתי:

– הגידי לי סבתה, כמה שנים עברו מליל החתונה? האם אני אז כבר הייתי חי או עדיין לא הייתי בעולם?

סבתה נזפה בי בליבוב:

– ילדון, מה שאלה היא זו? אם כבר היית חי. אף קודם לידתו חי האדם, בתוך אוצר הנשמות הוא רואה חיים, בסתר כנפי השכינה הוא יושב ורואה חיים טובים. אשרי לנשמה במרומים, כי כל מחסור לא תדע. שמש תאכל, טל השמים תשתה, בנחלי אפרסמון תטבול, מלאכים עומדים עליה לשמשה, מלאך קדוש ממונה עליה ללמדה תורה. ויש מלאך הקושר כתרים לראשה, כתר תורה, כתר חכמה, כתר החסידות, כתר החן והשכל הטוב. האבות הקדושים אברהם יצחק ויעקב צופים בה ומשתעשעים עמה בחכמה חריפה, אף מובילים אותה במרכבת ארגמן משוצבה כדכוד וברקת על פני מרחבי הרקיעים לשמוע לשיחת השרפים. דוד המלך מנגן לפניה בכנור מזמורות התהלים. ויהי בנסוע מרכבת הארגמן על פני הרקיעים ושביבים ניתזים מן השמשות והלבנות מתחת לגלגלי המרכבה והשביבים הם קרנים והקרנים מהן קצרות, מהן ארוכות מאד מאד. הקצרות הן רגעים, שעות, ימים, שבועות, חודשים ושנים. הארוכות הן שמיטות ויובלות. הארוכות מאד מאד הן לעולם ועד. ואתה, ילדון, שם במרכבה ישבת ועל פני מרחבי הרקיעים יצאת למסעותיך, פלאי-פלאים ראית שמה במו עיניך.

שוב הנני נכנס לתוך דברי סבתי:

– סבתי, מה נהדר היה המחזה בשמים, אך, אהה, בא המלאך גבריאל וסטר לי על חטמי ואני הכל שכחתי וכאילו לא ראיתי אור החיים במרומים, ורק לאחר שנולדתי באמת באתי לחיים. לכן לא אדע אם בליל החתונה כבר הייתי חי כאן, בעולם התחתון, אם הייתי חי… אני זה לא כבר נולדתי… אני עדיין, אומרים, פרחח… אנו כאן בעולם התחתון נולדים ואני שואל אם החתונה של היפה היתה משכבר-משכבר או זה רק תמול שלשום?

סבתה, דומה באה לידי כעס וענתה לי בגערה:

– ילדון, אני זאת אגיד לך, אל תוציא מפיך מלים השגורים בפי הישישים ואין הולמות את הקטנים, שאינם יודעים את פירושן הנכון. אומר אתה תמול שלשום כלל לא לפי הענין. יש תמול-שלשום שזמנו ארוך אף משנים הרבה. יש תמול-שלשום שזמנו…

פליטת-פה גוררה כיוצא בה. כיוון שפי הכשילני לדבר לא אל הענין, שאלתי לא מן הענין:

– סבתה, ומה זמן? כלום אין זמן ארוך וזמן קצר וזמן קטן לגמרי. כגון רגע כהרף עין, שאף הוא זמן?

ענתה ואמרה סבתי:

– מי שלשונו ארוכה מוחו מתבלבל. ילדון, שכמותך, אין זה דרך ארץ לשלוח לשון בכגון זה. זמן אין מודדים. כשרוצים למדוד זמן הוא נעשה עשן. אין זמן, אלא יש רגעים, שעות, ימים, שבועות, חדשים, שנים.

– וכמה שנים לפני שנולדתי היתה החתונה של היפה? בקרוב הנני כבן אחת עשרה…

– ומזמן החתונה עברו אחת עשרה כפול שתים, ועוד מחצית של אחת עשרה.

– הוי אומר: עשרים ושבע שנים ומחצית השנה בדיוק עברו מליל החתונה. עושה אני חשבון מיניה וביה ומסתמא מתוך יוהרה של ידען בחשבון, שכן סבתי נתנה בי מבט של ברוגז ואמרה בקפידה:

– חכם אתה בחשבון, ילדון, אך חלילה לך להתגאות. הגאוה היא מידה מגונה.

כן, דעתי זחה עלי, והריני מעיז ושואל:

– ומה סח החתן לכלה במשתה החתונה, שהיפה געתה בצחוק, כדי להימנע מן הבכי?

העמדתי פני גדול בקי ורגיל ונחפזתי בלשוני כדי להוציא את כל רוחי בבת אחת, לבל תפסיקני סבתי. למרבה הפליאה הקשיבה הסבתה במאור-פנים וענתה בנועם קול:

– הגידי לי, כלה תחיה, כך לחש לה החתן לאזנה, האם כבר ראית פעם בעיניך אותו… ובעצם היום?

– אותו… זאת אומרת, את השד, סבתה? – הבעתי את השם המפורש, שסבתי נמנעה מלהשמיעו לידע ולהודיע, שאין השד נורא בעיני – והיפה לא נפחדה?

סבתה היסתה אותי בתנועת-יד נבעתה ואמרה:

– לא, ילדון, היפה היא גם חכמה. חכמים אינם מפחדים. חכמים לבם חזק, חזק מן הפחד – ולאחר שיקול הדעת הפטירה – אין פחד לחכמים, לפיכך חכמים אינם צועקים, אינם בוכים ואף אינם צוחקים בקול רם.

 

פרק שישי    🔗

שבועות הרבה ציפיתי לשעת-רצון לשמוע מפי סבתה המשך הסיפור על ליל החתונה, אך השעה היתה ממשמשת ובאה ולא חלה בממש, משל היתה צפור מעופפת שאינה ניתנת להיתפס ביד. לכאורה כל הסימנים מוכיחים, שקרוב בואה – פני הסבתה שוחקות באור נדיבות, שפתיה מרחישות כמשוחחת עם עצמה וסוף חד-שיח שלה הסחת עצמה בקול. בת-צחוק נוגה שפוך על פיה, סימן שזכרונות יצאו לשחק לפניה. היא נאנחת. פשיטא שעל מרי גורלה של היפה היא נאנחת – אף על פי כן, מתקפחת השעה מחמת מניעה פנימית או חיצונית, על הרוב חיצונית, כגון שרוסיה שכנתנו פורצת לביתנו בבהלה ובחפזון כמנהגה. ענין נחוץ או סיפור דחוף לה בפיה. פעמים נכנס שכן קרוב, או סתם מכר, לביתנו – כל בני עירנו באים אצל סבתי לשאלה בענינים שונים.

יארכו הדברים אם אבוא לפרוט מה הענינים, שהבריות באים להתייעץ על אודותיהם עם סבתי. אך הדעת נותנת, שצריך לפרוט לפחות מקצת מהם, שלא יהיו הדברים סתומים בביתנו, לא היתה רוסיה שכנה קרובה סתם. היתה בת-בית אצלנו. היא עצמה אומרת בקצת היתול: כלום אני דרה בביתי? דירתי אצלכם, אלא שהקדירה שלי שפותה על האש בביתי. ובכן, רוסיה שכיחה בביתנו לשאילת חפץ, להצצה בשעון, לאמירת “צפרא טבא” או “ערבא טבא”, להתייעץ עם סבתה בדבר ארוחתה היום, להביא לה קצת מרק ולפתן בכף לחוות-דעת על טעם התבשיל, להרצות חדשות היום ולהסיח קצת מן הלב. היא באה רק לפי שעה, לרגע קטן, לכהרף עין ממש, כי שעתה דחוקה לה מאד, האש על הכירים ועורה בוער עליה. שערותיה אינן שלה. שריפה, צועקת היא. אין היא מבינה למה הזמן נשרף אצלה והשעות נחטפות מתחת ידיה. אינה מספיקה לעשות במשך היום ולא כלום. ובכן, היא עומדת בביתנו על רגל אחת, בינתים היא עומדת רגעים הרבה, שעה ארוכה. פיה מלא דיבורים – אמי אומרת, שיש לה טחנה בתוך הפה, הטוחנת מלים – היא סחה בלחישה לסבתי ובתנאי מפורש, שלא יהיה הפרחח מקשיב לכל מלה ומזדקר לתוך העיניים כדרכו. עתים היא באה לביתנו והמערוך בידה, ובו היא מאיימת עלי מתוך גערה, שאם אהיה להוט להקשיב לשיחת קשישים אזדקן מהר. אין היא מבינה בכלל למה זאטוט שכמותי כרוך תמיד בסבתי, ולמה אני נדחק למחיצת נשים? נאה לי לשחק עם הדרדקאות בכפתורים ובסוסים, אם אין לי חשק לישב בבית המדרש על התורה. אוי, בריינה, בריינה, אילו עינים הוא לוטש עלי, הזאטוט! הוא שורט אותי בעיניו כבצפרנים.

רוסיה גוזלת רוב זמנה של סבתי בעסקיה ובפטפוטיה, ואם ממשמשת שעת רצון, מיד היא נאכלת על ידיה. למרבה הצער, קופצים עלי גם מפריעים רבים אחרים. פליאה היא, מה עיסוקם של רוב הבריות אצל סבתי, שהם נכנסים אצלה מפעם לפעם? מהם באים בדיבורים, ומהם מביאים חפצי-ערך, כגון אבנים יקרות, צמידים, עגילים, טבעות, ומתלחשים עמה עליהם. פתחיה, היודע פעמים יותר ממני על עסקי-ביתנו מתוך שבביתם אין מקפידים על הקטנים, שלא ישמעו מה שהגדולים מדברים, אומר, שהסבתה שלי בקיאה בטיב תכשיטים ואבנים יקרות, לפי שהיתה פעם לפני הרבה-הרבה שנים “נגידה” והיו לה תכשיטים ואבנים טובות והיא יודעת איזו אבן יקרה שוויה הון-תועפות, אפילו גדלה רק כעין פול או קטניה. לכן הכל באים אליה ומראים לה את תכשיטיהם ואבניהם הטובות ומתייעצים עמה כמה צריך לשלם בעדם. ובאמת כך הוא. גברים ונשים הבאים לביתנו מראים לסבתי צמידים, עגילים, טבעות, פעמים שרשרונת של שעון, תכשיטים שונים, מסתכלים ובודקים. סבתה, אם המשקפים על חטמה הריהי מסירה אותם להשביח את ראייתה, מסתכלת, בוחנת ובודקת, ושוב מציצה, קומצה את ידה כמין אגרוף חלול ומביטה, בתהיה ובשקידה ולבסוף תובעת לעצמה פנאי לישוב הדעת. פנאי, פנאי, אומרת סבתה, הוא עיקר גדול באבנים טובות. המחיר והערך. הם עניין של זמן, משננת סבתה. כיוון שסבתה מאירה עיני הכל בענין האבן היקרה, שוויה, ערכה וטיבה, נתעוררה פעם – ודווקא בזמן שנראו כל סימניה של שעת-רצון – להשכיל גם אותי מקצת בחכמת האבן הטובה, וכך אמרה:

– תדע לך, ילדון, כל אבן טובה שומרת סוד. אין היא מגלה אותו להללו ששעתם דחוקה להם. שאינו שליט על זמנו, אל יהא לו עסק עם אבנים טובות. לא, לא, ילדון, שום יהלום אינו בן-פחז. תכשיטים ואבנים טובות אינם יושבים על חודו של רגע. עד שצומחת אבן יקרה עוברות הרבה הרבה שנים. וכמה מחפשים עד שמוצאים אותה ועד שלוטשים אותה שיהיה לה ברק, עד שרואים אבן טובה עשויה וגמורה בכל חינה וזהרה, ועד שלומדים להסתכל בה ולדעת ערכה, יקרה וחינה… דרוש, ילדון, הרבה-הרבה זמן.

דבר הלמד מאליו, שסבתי, הנהוגה בהבדלות, טרחה על אחת כמה וכמה להעמידני על חילוקים דקים, הסמויים מעין סמויה, שבין אבן יקרה לחברתה. וכן אמרה:

– אינה דומה אבן טובה לאבן טובה. תדע לך, אותה אבן טובה עצמה אינה דומה לעצמה ובכל שעה הריהי משנה צורתה, כל רגע ממש, הכל לפי מצב המקום, האור וטבע העין והיד המחזיקה בה ומנין האנשים המסתכלים בה יחד. לא הרי הבוהק שרואים שניים יחד, כהרי הבוהק שעין אחת לבד צופיה בה. אבן טובה, האפופה דממה, נראית אחרת מאשר בתוך הרעש. אבן טובה, ילדון, לא רק מסתכלים, אף היא מסתכלת במסתכליה. שומעת היא קולות כשמדברים בה, ולפי הקולות משתפכת היא בגווניה. אבן טובה, ילדון, היא בריה חיה, שיש לה נשמה, פעמים היא ערה, פעמים נמה; בשמש היא עליזה ובצל עצובה. ויש להיפך, שאין נחת לה מן השמש, והיא פורחת, עולה וזורחת ביום מעונן דווקא. האבן הטובה, כל לב שובה. אין פנינה שאינה מיוחדת במינה, ואין ברקת שאין בה דביקות. יש רוכשים הרבה אבנים טובות, אך באבן היחידה הם מגששים כעיוור באפלה, אין הם משיגים חינה. אבן היא יחידה לה, צנועה ונחבאה מאד. היא סוד, ילדון.

כל פעם שסבתי פותחת בשיחה על האבן הטובה, התכשיטים והיהלומים, היא מפליגה בהסברות דקות ועמוקות, שעל הרוב אינן מובנות לי. פליאה בעיני, שאותה אבן טובה, המשמחת בחן-נגהה אלהים ואנשים – לשונה של סבתה – גורמת לי עגמת נפש מרובה, כי היא על הרוב מחבלת בשעת הרצון. משתוקק אני לשמוע השתלשלות הסיפור בליל החתונה, אך מפעם לפעם קופצת עלי זו האבן הטובה,

לשוא אכלה עיני לשעת רצון. רואה אני שלא די בשעת רצון. אם אין שעת הכושר, אף שעת הרצון מיטרפת.

אין לי תקוה להגיע בקרוב לשעת רצון, שיש עמה שעת הכושר. דומה, זו הולכת ומשתמטת ממני. לפי כמה סימנים מנחש אני, כי הסבתה מחשבותיה נושאות אותה רחוק ממני, מהכל. חוששני שנעשיתי שוב פרחח בעיניה, כאילו איני מוסיף כל יום יום חדש וכאילו איני זז עם מהלך העתים. תמה אני: ההילוך בזמן, כיצד הוא נעשה? כלום אין הזמן מישור, שצועדים עליו כל רגע, קדימה? שמא עולים בזמן כבסולם או בהר, שלפעמים נשמט שלב ומועדת הרגל, צועדים פעם קדימה ופעם נסוגים?

לפי עיני סבתה הצופיות עלי בתהיה, משל רואות אותי בחלומה, מבין אני, ששוב היא רואה אותי דרדק ממש. אף דיבורה אלי מעיד על כך. שוב אין קוראת לי בשמי, כפי שנהגה מזמן שנעשיתי בר-דעת בעיניה ובעיני ובעל-קומה, כי אם מדברת אלי “שמע, ילדון” ועל הרוב לשון נסתר, כגון הילדון ישמע, הילדון צריך לאכול, הילדון ‏ילך להפלל. על הרוב היא מסיחה דעתה ממני, כאילו אינה רואה אותי ואינה חשה כלל במציאותי.

היא שרויה בפיזור הנפש, יש שהיא טועה פשוט בזמן, כגון שאומרת תמול יהיה יום יפה ורצונה לומר מחר. יש שהיא אומרת הבוקר נוטה לערוב ורוצה מסתמא לומר היום. היא מבלבלת את השעות. פעמים בצהרים היא שואלת האם כבר הגיעה שעה תשע של בוקר? מוזר ביותר, שהיא שואלת לשעה, אם כי שעון הקיר בביתנו פועל כהלכה כרגיל. זכור לי, שסבתה ידעה לכוון את השעה ממש ללא הצצה בלוח השעות. כשם שהיא משבשת את הזמן, כן היא פעמים מערבבת ענין בשאינו ענין ואף דיבוריה יוצאים מבולבלים.

אין זה סימן מבשר-טובות, שגניחותיה נעשו תכופות. מסתמא הן על מרי-גורלה של היפה. אך אין זו עוד אותה גניחה קלה רפרופית, ניגונית, המצויה אצלה. חס ושלום לומר על סבתי, שניכרו בה אותות דכאון או או חולשת הדעת ושממון-נפש. סבתי שרויה תמיד במעגל האמונה והבטחון. אין חלקה עם בני עירנו, שכולם בעלי מרה-שחורה הם. היא אך שמחה, אך מנעימה ומנחמת. אומץ-רוחה לא עזבה עד יומה האחרון ממש.

אלא שאי-אפשר היה להתעלם מתמורה כל שהיא, שהתחוללה ברוחה. שלימות נפשה נפגמה כל שהיא. עב קלה צפה על תכלת נשמתה. אין לי אלא להתנחם בבת השחוק היוצאת כשמש בגבורתו מבין מפלשי העב הקלה. כל זמן שרואה אני בת-שחוק זו, לבי סמוך ובטוח, כי לא נס ליחה של סבתי, לא פנה הודה. אף עכשיו שונה סבתי בכל שיחה ושיגה, בתנועותיה ובהעויותיה מכל בני עירנו. אפילו גניחה שלה נותנת בת קול של זמר וקולה כשל ציוץ הציפור. שיעולה הדק מן הדק, מעין ניב הנשמה. אף יש בה חן של תינוק ובת-קול הרישית מבכי הלב. ריח ניחוח של הירק בבתי הכנסת בערבי חג השבועות אף למליה הנאמרות בעצבות. אין מדברת בגנותו של איש, אינה מטילה דופי בדבר, אינה קובלת, ‏אינה באה בטענה, אינה ‏מצפה. למענה ואינה שואלת חשבון. היא רק עם לבה תשיח.

קול הקורות דובר מתוכה לספר לאוזן נעלמה על המוצאות את היפה. על זאת תהמה נפשה ותשתוחח, על היפה, שכך עלתה לה. מיום שעמדה על דעתה מיאנה להיות יפה, אימה ופחד השתלטו עליה מפני יופיה.

– איני רוצה להיות ילדה נאה, אומרת היא, אני לא צריכה יופי. לא טוב לי להיות יפה.

רואים שהתינוקת, כשאומרים לה שבחה, מתכווצת מצער. פעם היא אומרת לי: לא טוב, שאני כזו. ופרצופה השופע חן מתעוות מבכי.

– מה את כזו? – שואלת אני. והיא משיבה לי: כזו שהכל מסתכלים בי ומעמידים לי פנים שותקות ומדברים אלי שטויות שאני הכי יפה. שאני הכי אומללה אהיה. כן, אני יודעת – אומרת היא במראה פנים של בר-דעת, וכל הזאטוטה היא אז בת שש.

– אומרת אני לה: מה לך גוזלה מדברת כך? חלילה לך. אל תפתחי פה ל… מזומנת את לאושר ולשמחה, כבוד יתנו לך. הון ועושר יהיו בביתך. תינשאי לאיש שיהיו בו תורה וגדולה, חכמה ועושר, ואת אם הבנים שמחה, תהיי תכשיטה, תראי חיים טובים.

– אני מדברת אליה מלים טובות, ניחושים ופיוסים. והיא לי: לא, לא, דודתי בריינה, אני לא אראה בטובה, לא אדע אושר ושמחה, צרות תבואנה עלי, לא לי שמחה, לא לי.

היא בת עשר ובת שתים עשרה ושלוש עשרה ועוד שנים עברו, והיא באחת: לא לי חיים טובים, אני לצער נולדתי, צרות תבואנה עלי, יודעת אני מה יהיה בסופי. הלב מנחש לי.

– שוב אני לה בנחמות וישועות טובות: אל נא, גוזלה, תמציאי לך צוות. מדמיונך, גרשי את העצבות מלבך. אל יעלה דבר עצוב אף במחשבתך. כלב רע הוא העצב. כשפותחים לפניו אשנב קטן בלב,

מיד הוא קופץ לשם ונובח כל מיני הרהורים רעים. כמלכה יפה את, לך להיות מלכה. נועם מבטך, זיו מראיך, חן שיחך, קומתך הנאה, חמדת צחוקך, הילוכך הרחפני, בכל את כמלכה.

שוב אין היא לי מלים, אלא מנוד-ראש, האומר: לא, לא, בעוז ובעקשנות: לא, לא. אך היא באלם מדברת אלי במבט מלא יאוש, בשביבי־זעם בעיניה, שביבים שובבים, עקשניים. בלהט־מבטיה נוצץ אגל־דמע. נוצץ ואינו ניגר. הדמעה נוצצת ואינה ניגרת, שוכנת במחבואי העין ואינה יורדת על הלחי.

כיוון שסבתי בריינה מעלה בשיחה ענין הדמעה, הריהי מייחדת עליה, אם מעט ואם הרבה, את הדיבור ודורשת טיותה כמין חמדה גנוזה.

– דע לך, ילדון, דמעות יבשות הן המרות שבדמעות. הן אינן ניגרות מן העינים החוצה. לתוך הלב הן ניגרות, יורדות ונוקבות אותו. אינה דומה דמעה לדמעה. דמעה ניגרת מקלה מקצת מהצער, אך דמעה שבלב לא זו שאינה מקלה, מכבידה עליו. היא מלוחה יותר, חמה מאד. כל מן הלב הוא חם. דמעה שבלב קשורה תמיד ללב. אחת לאחת מצטרפת ונעשית באר של דמעות המפכה בלב, מפכה חרישית, אין שומעים ואין רואים אותה. אך בעל הבאר שומע קול מנהמת לבו: עלי באר, עלי! באר אינה עולה. היא רק יורדת, למעמקים יורדת, דמעה שבלב מפעפעת ומחלחלת לפני ולפנים, אל מקור הבכי תעשה דרכה.

לימים שוב סחה הסבתה עם נפשה בזה הענין:

– שואלת אני את הגוזלה, והיא זאטוטה לגמרי, לא למעלה מבת שמונה: למה תאמרי שאינך רוצה יופי, ואת יפה?

והיא לי: לפי שאני יתומה ולא ליתומה יופי.

– אומרת אני לה: אין יופי יתום. היופי משמח אלהים ואנשים, כל לב שמח למראהו. הכל מסתכלים בו באהבה.

והיא לי: שנאתי עיניים עלי. נשוא לא אוכל מבטים בי. מאוס עלי כל מבט. ולואי הייתי מכוערת נורא, קוץ לעינים, שיהיו הכל שונאים אותי, מואסים בי. לכשאגדל רוצה אני להיות בחורה פשוטה לגמרי. ככל אחת מדלת העם, עלובה, אין רואה אותי ואין משגיח בי. שאהיה כקוץ לעינים.

– אוי לאזנים השומעות. היופי יורידני לקבר בדבר ימי – זה דברה תמיד. כאילו, חס ושלום, רוח רעה נכנסה בה לדבר סרה בנפשה.

ולאחר כך, לאחר כך, שבאה עליה הצרה והיא נפלה בידי “לא עלינו”, פתחה ואמרה, וקולה כאילו שש לאיד עצמה: רואה את, דודה בריינה, ידעתי שכך יהיה בסופי. לבי ניחש לי זאת. ידעתי שיופיי יהה קבר. לכן שנאתיו תמיד.

מפיה תצאנה המלים, כמו בתרועת נצחון. שמחה שכך עלה לה. שמחה על הצרה. היא כמו חיים דוד. עצבות בה. כמוהו כמוה. מה הוא לא יראה בטובה, אף היא כך. מה הוא לא יהנה מאור החיים, אף היא כך. מה הוא אין לו הנאה מעשרו, אף היא כך. ומה הוא בורח מחברת אדם, אף היא כך. איני מבינה, איני מבינה – סחה הסבתה אל עצמה – שנאתה של הילדונת ליופי. היופי, אומרת היא, והיא עוד ילדונת רכה, הוא צל פורח, כחלום יעוף, כסופה יגוז. עצבות זו מניין לילדונת? לבה נבא לה רעות. והן באו. הצרות מ“לא עלינו” באו לה.

לבי לבי לסבתה שלי, השוגה במגילת היסורים של היפה, הנושאת ונותנת כמעט בכל יום בפרשת החיים העצובה של היפה, כאילו אין לה בעולמה אלא צער זה, אותה חרדה. כל סערת רגשה ליפה. אמת אגיד ולא אכחד: קנאתי ביפה, שלב סבתי הומה עליה. מרדות עולה בי: שסבתי שרויה תמיד בצער בגלל היפה. לי, הצעיר שבנכדיה, אינה חרדה ואינה דואגת. רואה אני, שאין היא כלל מדברת אלי על צרת היפה אלא לנפשה. היא מהרהרת בקול ואינה מסיחה כלל עמי. אני מתאווה שתדבר אלי, עמי, שתביט אלי, תדבר עמי על אודותי, תענה לי על כל שאלה ברור ומפורש, תספר עמי כעם איש מבוגר. אך היא ברמזים מדברת, מדלגת על שאני משתוקק לדעת. כעסי מעורר בי חוצפה יתירה, ואולי מורך-לב וחולשת הדעת דווקא. לא יכולתי עוד לעצור לשוני. יצאתי מגדרי ושאלתי את סבתה:

– סבתה, רצוני לדעת מהו שד ואם ראה אדם פעם שד?

שוב התמלטה שאלה עזה ומחוצפת יותר:

– סבתה, האם אמת היא ש“לא עלינו”, הוא חיים דוד, ראה ביום ברחוב שד וההוא דיבר אליו?

תלתה בי סבתה מבט כעסני, רקקה שלוש פעמים, אמרה שלוש פעמים רחמנא ליצלן והטיחה בגערה:

– חלילה לך, ילדון, לומר זאת. אין מבטאים שם לא-טובים. אין רואים לא-טובים. אפילו הוא בא אין רואים אותו. אין הוא מראה את עצמו. לא מצאנו כתוב בספרים הקדושים, שבא לא-טובים ונגלה לאדם, אך כתוב בספרים הקדושים, שאנשים רבים, צדיקים ואנשי מעלה, זכו לראות מלאכים עין בעין.

דבר הלמד מענינו, שאין סבתה פוטרת בשיחת-חפזון ענין המלאכים הקדושים והלא-טובים להבדיל. היא מאירה את עיני בסוגיה זו כפי כושר השגתו של זאטוט שכמותי.

– תדע לך, ילדון, כל מלאך הוא מלאך ממש, חי וקיים, פועל-כפיו של המקום ברוך הוא. אך הלא-טובים, להבדיל, אינו חי וקיים אלא בדמיון. הוא מתעתע את האדם. לכן המלאך רואה ונראה, והלא־טובים הוא פעמים נראה ואינו רואה ופעמים רואה ואינו נראה. המלאך יש לו עינים, לכן הוא נראה. אך הלא-טובים אפילו יש להם עינים, עינים להם ולא יראו. צלמי-דמיוננו הם ולא ברואים חיים. ולפי שאינם חיים, אינם עושים כלום. וכי מה יכולים הלא-טובים לעשות? הם רק מבלבלים, והמבולבל אינו רואה כלום. וכשהוא רואה, אינו יודע מה הוא רואה ואת מי הוא רואה. המבולבל הוא עיוור וגם חרש, אפילו הוא חש ומרגיש דבר, אינו יודע מהו הדבר. אף אינו יודע מה היום ומה השעה. הבהול המבוהל, כשם שאין לו עינים ואזנים, כן אין לו שכל להבין ולב להרגיש. אך איש בער לא יבין, נתעה לחשוב, כי לא-טובים נגלה אליו.

לא ידעתי נפשי. רגלי במדרון. לשוני נידרדרה ומלי גלשו כאילו מאליהן. העזתי פני והעמקתי שאלה:

– סבתה, כלום יעלה על הדעת לומר שחיים דוד, הוא “לא עלינו”, איש בער לא יבין? את עצמך אמרת לי, שחיים דוד חכם עתיק. אמרת לי, שהוא פיקח מאד.

– אמרתי, ודאי אמרתי – משיבה סבתה בגערת-פינוקים ובסבר-פנים של פיוס, המבשרים לי כמה תוספות וחידושים בסיפור המעשה היפה, הנשזר והולך על חוט הימים והשנים, מעין סיפור ההורה

ללדת סיפורי מעשיות רבים ברמזי-רמזים – בוודאי אמרתי לך. חיים דוד הוא בר דעת וחכם מחוכם. אך…

ולפי שאין סבתה מסיימת, אני משלים במקומה ואומר:

– אך אין חיים דוד חכם באמת. לא כן, סבתה?

אומרת סבתה:

– בני, אם חכם לבך, ישמח לבי גם אני. נכון דברת. אין הוא חכם באמת.

– הוא רק קצת חכם?

– כן, ילדון, הוא רק קצת חכם, היינו, לא חכם תמיד. הוא חכם לכשירצה. אין דומה חכם לחכם…

אין חשק הדיבור כעת לסבתה. אך כיוון שפתחה בהבדלה ואמרה “אינו דומה” הריני שם אזני כאפרכסת. ענין נכבד צפון כאן משמע, שראוי הוא לדורשו כמין חומר. איני רוצה לוותר עליו.

– תגידי, סבתה, מה בין חכם לחכם?

סבתי הטובה אינה מונעת בי. והריהי אומרת:

– שתדע לך. ילדון, ‏הרבה מידות בחכמים. ‏יש חכם ביום ויש חכּם בלילה, חכם לעצמו וחכם לבריות, חכם בתורה וחכם בדרך ארץ, חכם גמור וחכם שאינו גמור. ויש חכם מחוכם, חכם עתיק, שפעמים הוא קצת שוטה.

מופלאים הם הדברים וסתומים, ולא מן המידה היא להטריח הרבה את הסבתה. איני שואל, ואף על פי כן אני שואל:

– ואיזהו, סבתה, חכם גמור?

משיבה סבתה בדברים ברורים, ואף הם בעיני חידה סתומה:

– אין חכם גמור. חכם גמור יכול להיות רק מלאך או צדיק גדול, שכבר הגיע לדרגת מלאך… ואילו בשר ודם רגיל, אפילו בר דעת, יכול להיות גם חסר-דעה. יש מוח גדול ומבולבל, שכל צולע.

– מה זה שכל צולע?

– שכל צולע, ילדון, הוא שכל צולע, המקפץ ומדלג. הואיל והוא צולע הריהו עושה את דרכו בבהלה ובחפזון, מקפץ על ההרים ומדלג על הגבעות, אך במישור לא יוכל ללכת. אין זה שכל הישר, אלא

עקום. והעקום הוא לא טוב.

– יש שכל לא טוב?

– כן, שכל לא טוב, שכל רע. אדם ששכלו רע מתגדל על אחרים ודרכו להזיק לזולתו. שכל רע מזיק גם לעצמו.

– גם לעצמו?

– כן, ילדון, הוא רץ ובהול תמיד להשיג חידושים, אך את עצמו אינו משיג. הוא רודף תמיד אחרי עצמו, רודף הרבה ובורח מעצמו.

– הריני עושה את אזני כאפרכסת להבין דברי הסבתה על השכל, אך איני יכול לירד לסוף דעתה. קצת אני מבין, כמדומה, אך רק קצת. הנני משתוקק לדעת מה זה בר דעת חסר-דעה ומה משמע שכל הבורח מעצמו והרודף אחרי עצמו, ועל שום מה יש שכל המסוגל לרוץ ולא לעמוד, העולה הרים ויורד בקעות, אך במישור הוא מתעקם. דברים המוחוורים כנראה לסבתי וסתומים לי. והלא סבתי היא אם אבי ואני הנכד שלה, הרי לא לבה לבי ושכלי שכלה? שואל אני פשר ממנה במבטי. התמיהה מעיקה על לבי. אני חש בראשי. איני מבין כלום. אני מדבר אליה בשכל ובישוב הדעת:

– הסבירי לי. סבתה, עוד קצת מה זה בר דעת, שהוא חסר-דעה, וחכם-מחוכם, שאינו חכם גמור… דברי אלי. אפילו אני עוד קטן רוצה אני להבין מה שאמרת לי היום על השכל הטוב ועל שכל שאינו טוב.

כל פעם שאני מדבר מלים, שבנוהג אינן שגורות בפי ילד, משתפך חיוך רחב בפני הסבתה, חיוך של פליאה ושל חן-חן. ויש שהיא משמיעה אותן אחרי בחיתוך-דיבור ילדותי, ללמדך כמה שחוק וקלות ראש באים לעולם, ‏כשילדים מגלגלים בדיבורים כגדולים. אך הפעם לא נהגה בי סבתה כך להצחיקני ופניה לא היו שוחקות כל עיקר. אדרבה, הן לבשו סבר חמור, קשיח מקצת. לא יצאה שעה קלה ופניה לבשו צורה של היסח הדעת. לא עוד השגיחה בי כלל. רואה אני בחוש שלבה מסולק ממני. והיא כעת חושבת על ענינים אחרים לגמרי. מן הסתם מהרהרת ביפה.

הריני מטיח כנגדה טענה ותביעה:

– הגידי לי. הגידי, הגידי לי תיכף.

היא נותנת בי פנים שוחקות, אף פיה מחייך, כדרך שמנעימים פנים לאורח שבא בזה הרגע. מכאן למד אני, מה ששיערתי תמיד, שסבתי פעמים גם בנוכחותי אינה רואה אותי, כי היא מפליגה הרחק ממני.

הייתי אצלה כאילו ‏איני. ‏כיוון ‏שחזרה לרגע קטן ממסעה המופלג והרגישה במציאותי, הביעה לי בפניה השמחות את חדוות הפגישה עמי. ‏נתלוו ‏למאור-פניה נועם-קול ושחוק-טוב:

– ואתה, ילדון, אומר תיכף, תיכף.

– כן, סבתה, מכריז אני, אל תגידי לי כמו תמיד, מחר או לאחר זמן. אני רוצה לדעת תיכף, עכשיו.

– עכשיו, דווקא. ומפני מה לא מחר? –אין סבתה מדברת אלי. אין היא שואלת ואינה משיבה כלל. היא מדברת לעצמה. וכשסבתה מדברת אל עצמה, שוב אין לי סיכוי לשנות את יחסה אלי. אף על

פי כן הנני מעמיד על שלי כבעל חוב ונוגש:

– רוצה אני תיכף ומיד ובזה הרגע.

אומרת סבתה בנועם-תוכחה:

– אם כך אתה מדבר, ילדון, הרי הנך, חלילה עקשן.

– כן, סבתה, אני עקשן, עקשן אני.

– לא – אומרת סבתה בשחקת-פיוס – אינך עקשן. אך יש בך עקשן. הוא יושב בקרבך.

דברי פי סבתה חן ושכל טוב. בוודאי עקשן יושב בקרבי ומסיתני מפעם לפעם למעשי עזות וחוצפנות, כגון שצעקתי: אולר אני רוצה, אולר, אולר, ובכלל לא חפצתי באולר. עקשן רע הסיתני לומר שאני חושק באולר. הפעם אי אפשר כלל להיות אדם שעקשן יושב בקרבו. הריני עקשן ממש. נחשול של מרי וזעם קם בלבי, שזה אני עצמי, והוא מצעק על העוול הנעשה לי לדחותני מהיום למחר וממחר לאחר זמן. ואני מוותר על שלי. תמיד הנני מוותר על שלי. פתחיה אומר, שאני נכנע כשה. וזה שמי בפיו: שה, שה. ואיני שה. לא עוד שה אני. אני מצווה בקול נגיד ומצווה:

– לא מחר, סבתה, ולא לאחר זמן, כי אם היום ותיכף ומיד ובזה הרגע, אל תאמרי לי מחר. אי אפשי במחר. ואל תגידי לי לאחר זמן, כי אם תיכף.

חשק עז בוער בי ושמו תיכף. החיות יוצאת ממני לתיכף. כלו כל הקיצין ורק התיכף יכול להציל. רואה אני בדמיוני דבר נורא, שלא יהיה מחר כלל. למחר יבוא מבול. העולם ייחרב, ואם מחר יבוא המשיח גם כן לא יהיה מחר כהיום ושום דבר לא יהיה עוד כמו היום. אני רצוני בהיום.

– סבתה, אני שונא מחר. אני אוהב היום. היום. צועק אני ממש.

אומרת סבתה במתק לשונה:

– ילדון, חס וחלילה לשנוא את המחר. המחר יהיה יום שכולו טוב. רק איש בער לא ידע מה טוב המחר. היום עודך ילד ומחר תגדל ותהיה לאיש. מחר היכל והיום השער. מחר, מחר, ילדון, יגוז כל הצער. מחר הר והיום מטפס ועולה בהר. הילד יהיה לנער. כל הטוב צפון במחר.

אך לבי מר לי מר ואינו נפנה למתק-לשונה. הנני מחמיר פני ותובע בעקשנות, בצייקנות, בעזות-קול ובמרדות הלב, את שלי. סבתי מעמידה פני “ברוגז”, מרכיבה משקפיה על חטמה לשוות, כנראה, לעצמה חומרה יתירה. מסירתם מעליה תיכף ומיד ומשיבה בקול חלוש ומתחנן:

– ילדון, היום אין לי כוח, מחר.

אף מבטה מדבר תחנונים ואומר: חמול עלי, ילדון, אל תציק לי.

שמא יעלה בדעתו של הזאטוט להתעקש עוד, יצא שיעול עז מגרונה להגן עליה. רבות כבר הקשבתי לשיעולים היוצאים מעמקי-לבה כאנקות אלם. שיעולים-גניחות, שיעולים שפת הלב, ניגון הנשמה, היו לחם-חוקי. שיעולי סבתי ניטפטפו כצלצלי-זמר לתוך שיר הערש באזני. חונכתי וגדלתי על שיעולי סבתי. אך שיעול עז כזה לא שמעתי עדיין מפיה. לא שיעול, כי אם עוף דורס, התנפל עליה, טלטלה בחזקה והוציא מגרונה חרחור משונה שלא שמעתי כמותו. דמעות ניגרו מעיניה. תמכתי בגופי את גופה המיטלטל. עז היה חשקי להיות משען לה. מוסר כליות הכני, שככה הצקתי לה. אחזתי את ידיה בידי ולבבתיה במבטי. אמרתי לה ברחמים:

– הריני מוכן ומזומן להמתין עד מחר. ולא איכפת לי כלל, אם רק מחר תדבר עמי. למחרת יהיה המחר היום. לא כן, סבתה?

כיוון שהשיעול הרפה ממנה מעט, התעודדה ואמרה לי בנועם קול:

– בשכל דיברת, ילדון, לשכל אתה בן אדם גמור.

 

פרק שביעי    🔗

לא למחרת ולא לאחר זמן לא הוסיפה סבתי לשוחח עמי בדברי חכמה ושכל. למחרת לא ירדה מעל מטתה ולא פתחה פיה לשום דיבור, אך אמרה בקול מלוחש, שלא נשמע כמעט: אין לי כוח. למחרת היה יום שלישי בשבוע, ובלשון השגורה בפי סבתה: שלישי בשבת. שכך היתה אומרת: כל ימות החול הם שמותיה של השבת וכולם מאורים מאורה של השבת ומזוהרה. זכור לי גם דיבורה זה: יום השלישי, ילדון, הוא יומך, יום בו נולדת, יום בו נאמר פעמים כי טוב. לכן מצוה עליך להיות ילד טוב.

ושוב סחה לי פעם: כל אדם ויומו שלו. כנר בתוך פמוטו נעוץ כל אחד בתוך יומו. ביום שאדם נולד נדלק נר נשמתו ומשנה לשנה בו ביום גובר והולך מאורו ומתלקח עד שיוצא ללהב בתורה, בחכמה, בעבודה וביראת שמים. נרה נדלק ביום ששי ואני נרי נדלק ביום שלישי, יום שהוכפל בו כי טוב. ולכן ראוי לי להיות טוב בכפל. הכל צריך להיות בי פי שנים טוב. ראוי לי להיות פי שנים ילד טוב, פי שנים ילד נבון, פי שנים ילד מקשיב, פי שנים חושק בתורה ופי שנים מקיים מצוות, ראוי לי שיום שלישי יהיה לזכרון תמיד בלבי.

אין צריך לומר, שסבתי זכרה את יום השלישי לכבדהו מכל הימים ורוב שיחות, הנותנות בלבי שכל טוב והנהגות ישרות, נתייחדו, ומן הסתם כולן במחשבה תחילה, ליום שלישי. שיחת יום שלישי אחד נחקקה הרבה בזכרוני. סבתי היתה שרויה בחולשה. סתם חולשה, כפי שהסבירה לי אמי לאחר שנים, ענינה שברון הגוף, רציצות הנפש, קציצת הנשימה, הגוויה כולה עשויה פקעת של מכאובים, מחטים דוקרות בלב. אך הסבתה בענוות-לשונה אומרת חולשה. אין היא מרחיבה את הדיבור על תחלואיה לקרוא להם שמות ותארים, מספרת אמי בשבחה של סבתה, כמנהג רבים, הנוהגים סלסול בכל מיחוש ומיחוש שלהם להוציא לו מוניטון. ובכן, פעם ביום שלישי, סבתה היתה שרויה בחולשה וסרגה את הגרב בשכיבה במיטה, סרגה לפני “עין” ל“עין” אותה שיחה על בינה לעתים, שלא היתה כל שליטה עליה לשר השכחה עד היום. דיברה בלחש ולמקוטעין. לרגעים נפסק דיבורה מחמת קוצר-נשימתה. אך אני למדתי להבין את סבתי לפי קטעי-מלים.

– יום הולך ויום בא והזמן לעולם עומד. כל יום חדש הוא קנה נדלק במנורת העתים. שבעה קנים במנורה, קנה נדלק וקנה כבה, אך אורה של המנורה אינו דועך. שבעה קנים במנורה, שבעה ימים בשבוע.

יום השבת קנה הגדול ואורו גדול יותר. כל ששת הקנים משתחווים לו כבמנורת בית המקדש. כך, ילדון, כל ימות השבוע משתחווים לשבת.

שאלתי:

– אם יש עין הרואה את המנורה הדלוקה?

ענתה:

– ילדון, על מה שאין העין יכולה לראות, אין הפה צריך לשאול. המנורה עצמה עין לא ראתה, כי היא נתונה בעולם העליון ושם אורה מבהיק בזוהר כאור שבעת הימים מבראשית. שם טפטף אלינו לעולם התחתון אור חיוור וקלוש, המאיר את הארץ והדרים עליה. מן האור המעט הזה נדלקים כל ימות חיינו, קנה נדלק וקנה כבה. כל ימינו, ילדון, מקבלים שפע מן האור העליון, ממנורת המאור שבשמים.

שאלתי:

– אם הימים הם קנה המנורה, השעות והרגעים מה שמם וכיצד הם נעשים?

אמרה:

– ילדון, אין באים בשאלות על האור, כי השאלות הן החושך וצריך להבדיל בין אור לחושך. מאחר ששאלת אגיד לך. הימים הם האור, השעות והרגעים הקרנים הגדולות והקטנות של האור, הימים הם האש, השעות והרגעים ניצוצות העפים. אל המנורה העליונה הם עפים להתאחד עם האור שבשמים.

שאלתי:

– אמרת, סבתה, שהשעות והרגעים הם קרנים, ניצוצות, וכי אפשר לראות שעה או רגע בעינינו, כשם שרואים קרנים וניצוצות?

אמרה:

הרבה שאלות בפיך, ילדון, דומות השאלות לחטים בשק. נעשה נקב קטן בשק ונפלה משם חיטה אחת, מיד חטים רבות אחרות נופלות אחריה. תדע לך, ילדון, רואים הכל באור, אך את האור עצמו אין רואים. אין בשר ודם יכול לראות את האור של המנורה הגדולה בשמים, ואין הוא מסוגל לראות גם את האור הקטן בארץ. השמש זורחת ושוקעת. אך היום אינו שוקע, לכן אין יכולים לראותו. וכך אין רואים את השעה ולא את הרגע.

שאלתי:

– וכי אין אנו רואים חיים בעולם? והרי החיים הם אור. לכן אומרים אור החיים. סימן שרואים את האור.

אמרה:

– כשם שעבירה גוררת עבירה, כך קושיה גוררת קושיה. דע לך ילדון, אינו דומה אור לאור. יש אור העולם והוא גדול ויש אור האדם והוא קטן. כל אדם הוא עולם קטן. אור העולם הגדול הוא אור הגנוז, לא נראנו כלל. אך כל אדם יש לו אור שלו, בו הוא חי ואותו יראה בעיניו. ‏מלבד המנורה הגדולה, מנורת העתים, הדולקת לאין סוף, יש פמוטים, השואבים את מאורם משלהבת הגדולה. לכל אדם פמוט משלו. יום הולדתו הוא פמוטו. הרבה יום הולדת עושה. כל איש רואה את מאור חייו מתוך פמוטו, יומו שלו. אתה, ילדון, נעוץ בתוך פמוט של יום השלישי.

מענין לענין שילבה סבתה לתוך שיחתה קצת הוראות והדרכות, הנוגעת לארחות חיים בכלל, כפי שהן זכורות לי ולא כסדרן. בני, אמרה, כשאתה יוצא מהבית וסוגר אחריך את הדלת, אל תעשה זאת בחפזון ולא ברעש. אל תעמיד כלי בקצה השולחן, אל תנעץ מבטך בפני אדם. לעולם אל תשחק בסכין. בהילוכך אל תרוץ, שמא תבוא לדחוף את זולתך. אל תרים קולך בדיבורך ואל תסתכל בחלונות של בית זר. אל תדבר הרבה. כששואלים אותך דבר, אפילו יש לך תשובה מוכנה, אל תענה תיכף ומיד, כי אם תחשוב תחילה קצת ואחר כך תגיד. בני, אל תהיה עקשן ולא עצלן. לעולם אל תכניס את שתי ידיך בתוך שני כיסיך, זהו מעשה גאוה וחוצפה. אל תהא מהיר באכילתך ואל תאמר פעמיים אני בדיבור אחד.

כזאת וכזאת דברה אלי באותה שיחה, שהיתה ממושכת מן הרגיל, כאילו ביקשה לקפל בדבריה האחרונים אלי, מוסר השכל תמציתי להיות לי לעינים באורח-חיי. אך אני הקשבתי בפתחון הלב בעיקר לחן-שיחה על הימים ועל הפמוטים.

הוא שאמרתי: יום-הולדת בבחינת פמוט לנר, קבלה בידי מפי סבתי עליה השלום. לכן זכור לי היטב, כי למחרת שיחתנו האחרונה היה יום שלישי, יום הולדתי. אותו יום ירדה חולשה יתירה על סבתה ולא קמה ממשכבה לכלכל את עניני הבית. חולשה בסבתה לא היתה בגדר חידוש כלל. זו פוגעת בה מפעם לפעם וכופה עליה שכיבה במיטה לימים שניים או שלושה. אך סבתה אינה נוהגת בטלה אף בשכיבה במיטה. היתה שכובה ומצודתה פרושה על כל עניני הבית, לסדר ולכלכל ולתת הוראות לאחותי לאה לבשל ולנקות ולטאטא, ולי שליחויות מחוץ לבית. אני הנני כאילה שלוחה לכל צו. סבתה עצמה כפלים לה לתושיה ‏בשכיבתה במיטה בעשיות, הסובלות דיחוי משום העבודה הדחופה שהזמן גרמה, כגון הטלאת בגדים ותיקון גרבים וכל מיני-רקמה, שהן בגדר טפלות לאבות-מלאכות שבבית. ולפי שהמלאכות השניות במעלה מצטברות הרבה בגלל רוב דחיות, הריהו רובצות על הסבתה בימי חולשתה. מיטתה נעשית בית מלאכה שוקק עבודה בחריצות ובהתמדה, סבתה חרזה פעם על כך בדיחות: אף המחלה היא נחלה, המעשירה את בעליה.

אך אותו יום שלישי חל קלקול בנוהג. אמנם, תחילת היום היה הכל כרגיל. אמי קמה בהשכמה, אכלה פת שחרית בחפזון, קמה ללכת לחנות ונפרדה מהסבתה במשאלה לבלי לרדת מעל משכבה, עד שתהיה בקו הבריאות לגמרי ולהימנע מן העבודה בשכיבה. סבתה, כנהוג, לא צייתה להוראותיה של אמי ונטלה מיד את הפוזמק לידיה. לא יצאו רגעים והפוזמק נשמט ממנה, עיניה נעצמו והיא שקעה בתרדימה או בתנומה למחצה. תמה הייתי. אין ממידתה של סבתה להיתפש לנמנום משולח, כדרך זקנים, ששוב אין להם שליטה על עצמם וניצודים לתוך עכביש השינה כזבובים. נחטפים ונרדמים, הנה ערים והנה נמים, ללא דעת וגם ללא חשק. סבתה נמנמה ונשמה חרישית. רוסיה שכנתנו, שהיתה היום מוטרדה, כנראה, ביותר, נכנסה לביתנו רק כדי להעיף מבט ולהגיד “בוקר טוב”. כיוון שראתה שהסבתה מנומנמת, אמרה ששעתה דחוקה עליה והלכה לה. יצאה שעה ורוסיה שבה להציץ בביתנו, אמרה לה הסבתה: בקר טוב.

שאלה אותה רוסיה: מה לך, בריינה, שאת שוכבת היום כתרנגולת?

אמרה סבתה: אין כוח.

הלכה לה רוסיה. עיני סבתה שוב נעצמו. שפתותיה הלחישו. אך שפתי סבתה מלחישות תמיד, בין ערה בין רדומה, זוהי תפלה שבלחש שאינה פוסקת מפיה, ולא בתחנון, אלא בהודיה. אמי אומרת, שסבתה מתפללת תמיד הלל. ועוד היא אומרת: סבתה מברכת בשבתא טבא את הכל. אני עצמי שמעתי פעם סבתה אומרת: שלום עליכם, עצי השדה! אני אז מהלך בלווייתה בגנו של אכר ממכרינו ואוכל שזיפים שקטפתי במו ידי מעל העץ. סבתה אמרה: שלום לכם, אילנות. וכשם שהיא מברכת את העצים כך היא אומרת שבתא טבא לכל האנשים בעולם. ויש שהיא אומרת: שבת שלום לכם, אברהם יצחק ויעקב, שרה, רבקה, רחל ולאה, אבותינו ואמהותינו הקדושים, שנת שלום לכל האנשים בעולם הזה, לאברהם בעלי בגן עדן ולבני היפים והמאירים היושבים בכבודו של עולם הבא. כך נוהגת סבתה בשבת וכך ביום טוב. פעמים היא עושה גם את חולה שבת. יוצאת שבת מפיה, נכנס לתוכו יום טוב, יוצא יום טוב נכנסת שבת, ולפי שסבתה משנה זמנים ומחליפה עתים, היא פורשת על הרוב חופת השבת גם על ימות החול. מה פליאה, שאף באותו יום שלישי השמיעה סבתה למחצה ברכות לשבת ולימים טובים?

כשבאה אמי לסעודת הצהרים, היתה סבתה שקועה בתרדימה עמוקה. אמרה אמי: תרדימה עמוקה הוא סימן טוב להחלמה מהירה. אכלה בחטיפה את סעודתה הדלה, שאותו יום לא היה כל תבשיל, ניגשה על קצות אצבעותיה אל המיטה, ושלא לעורר חלילה את סבתה משנתה המתוקה. סבתה היתה כנראה, בחולשה יתירה, לכן אפפתה תנומה. כך בפירוש אמרה: אפפתה. לא ידעתי משמעה המדויק של מלה זו, שבוודאי לא נאמרה אלא לסבתי, השומעת דברי אמי אפילו בנמנומה. ראיה לדבר, כיוון שהיא מקיצה היא חוזרת באזני ומשמיעה אותם. הלכה אמי ואני הסתכלתי בתהיה בפני סבתי שתנומה אפפתה. תמה הייתי שהיא ישנה כל כך הרבה. לרגעים היא מתעוררת בחרחור משונה, מסתכלת בעינים סמויות לכאורה, כאילו אינה מביטה בי כלל או מביטה ואינה יודעת מי אני. יש שהיא ממלמלת משהו סתום. נהממתי לשמוע. הכי לא הטעוני אזני? במפורש שמעתי מפיה את המילה שד. לא לא-טובים, כי אם שד.

בפירוש, אותו שם, שהיא אסרה עלי להשמיעו.

שאלתי:

– סבתה, לא אמרת לי שאין רואים לא-טובים, אלא רואים רק מלאכים?

סבתה נשמה בכבדות ודברה בכבדות:

– אף הלא-טובים הוא מלאך, מלאך רע. מחבל.

שאלתי:

– ומה שמו של המלאך המחבל? הכי לא אמרת לי סבתה, שללא טובים אין שם?

סבתה נשמה בכבדות וקולה נעשה לפתע צלול וברור:

– כן, ילדון, ללא-טובים אין שם ואין צורה. לכל החבלנים אותם הפנים, אך כל מלאך טוב הוא בן יחיד לבורא יתברך.

כשאני הוגה כעת באותו פסוק אחרון, שיצא מפיה בהגיון צלול, ובקול ברור לגמרי, הריני אומר למפרע, כי דיבור ברור זה היה מאור נשמתה, שהתלקח ויצא לזוהר הטהור רגעים מספר לפני שדעך לתוך המאפליה. אך בשעתו היה זה דיבור פשוט ומקובל אצלי בתוך כלל פסוקי החכמה היוצאים מפיה. לפיכך נוראות נפלאתי לאחר כך, שפסוקים וחצאי-פסוקים ואף קטעי-קטעים קרועים ומבולבלים גלשו מעל לשונה ללא כל סדר ומשטר. שמות של מלאכים ואנשים ששימשו בערבוביה. מפעם לפעם נתנה צו לכלי-זמר לפצוח במנגינות וציותה על הכלה להסב את פניה אליה. שאי עיניך אלי, בואי כלה, בואי כלה, הביטי אלי. הביטי אלי. אל תבכי, כלה יפה. שירה נא מלאך קטן, שירה. מנעי עיניך מבכי כלה, מלאכים יוצאים לקראתנו בתופים ובמחולות. יפה את, יפה. ההר יורד לעמק, עמק עולה להר. סוס צוהל. הפה שותה דמעות. הדמעות הן משקה טוב, שבת בשמים. נקרעה השמלה. בכתה השמלה ונקרעה מבכי…

הרבה שמעתי מפי סבתה שיחות נאות ערוכות בחן ובסדר טוב, משובצות פתגמי חכמה נכונים כאור היום, אומר לאומר יביע יום טוב. אף כל מלה מאירה מתוכה בזוהר הנחת והשלוה. לכן נתרגשתי מאד לשמוע ממנה מלים רדופות מעורבות, מובלעות ומבולבלות, כקרעי עננים. רק לרגע קטן מנצנץ בין מפלשיהם שביב השכל, אך בכללן חסר הקשר. לא נאתה המולת-מלים זו בפי סבתי, השוקלת כל דיבור, המונה את מליה, כפי שאמרה פעם אמי, כאילו בכל פתחון-פה היא מוסרת דין וחשבון לפני בית דין של מעלה. סבתי למדתני צניעות בדיבור וענווה בקול, אף כלל זה: מסרה לידי – מידה אצלה לעשות את דבריה כללות – לעולם יהלך אדם בפסיעה קטנה, ידבר בנחת, קולו לחש, מבטו צנעה והגיונו ענוה. ולתוספת הסברה: שיהלך לתומו ולא מפסיע ובא על זולתו, מדבר כאיש אל רעהו ולא כנגיד ומצוה, מביט בביישנות ולא מחציף מבט, מברר את דעתו כתלמיד הדן בפני רבו ולא כפוסק הלכות, מצמצם עצמו ולא מגיס דעה ומרחיב פה. ומעל לכל, אל יהא נמהר ברוחו ורץ בלשונו. פעם אמרה: המהלך ברגליו אין צעדיו נשמעים, אך המדדה על קבים קול מצעדיו הולך מסוף הרחוב עד סופו. אהה, לא אאמין למשמע אזני. בלבול-מלים יוצא מפיה כעת. האם לא חלילה חלשה עליה דעתה? – שואל אני עצמי, מבלי להבין כהלכה צירוף מלים זה, השגור בפי הגדולים, ודומה שיש לפרשו לכמה פנים.

רוסיה נכנסה לביתנו. כיוון שהציצה בסבתה, מיד אמרה: בריינה לבא, חלשה עליה דעתה! אותה שעה דווקא נשתתקה סבתה לגמרי. אמרה לה רוסיה: מה לך, בריינה-לבא? הסבתה שתקה, אף לא הביטה אליה. אמרה רוסיה: בריינה-לבא, וכי לא תכיריני? זו אני רוסיה השכנה. סבתה היתה דמומה.

אמרתי לרוסיה: סבתה בריינה אפופה תנומה. גערה בי רוסיה: זאטוט אל תגיד מלים שאינך מבין את משמעותן. אפופה תנומה. אפופה. אפופה זו מניין לך? אוי ואבוי לי, בריינה-לבא אינה אפופה תנומה. דעתה חלשה עליה. דעתה חלשה. מהר ילדון, רוץ וקרא לאמא, רוץ ואמור לאמא להביא תיכף את הרופא. לא, ילדון, אתה שב כאן, ואני, אוי לי, שעיני רואות זאת, ארוץ להביא את הרופא. לא כך, ילדון, אלא תחילה לך ורוץ אל אמא ואמור לה שסבתה בריינה דעתה חלשה עליה ואני כאן… לא, ילדון, לא כך, אלא צא החוצה וצעק בקול, שסבתה בריינה חלשה דעתה עליה, השכנים יתקהלו… ילדון, מים, הבא לי מים, לוג מים הבא לי… אני אששפף את רקותיה… בריינה-לבא, תני דעתך, התעוררי התעוררי, חזקי, בריינה החכמה, חכמה שכמותך, מה לך להתחלש… בריינה החכמה, אל תעשי שטות… אל תאבדי את עשתונותיך. זכרי עצמך, פקחי עיניך. את בריינה, נבונת השכל. יהודים, הצילו את בריינה המאירה מחלשות.

אני נחפז ומורדף על ידי רוסיה, אף היא אובדת עצות. עשיתי הכל ביחד. לוג מים הבאתי, פרצתי לרחוב בזעקה מרה: יהודים הצילו את סבתי בריינה מחלשות! נשאתי את רגלי ורצתי לקרוא לאמי. באה אמי, נתקהלו שכנים, הובהל הרופא.

אזכור המולה ומהומה, אזכור כללות ולא פרטים. אף אני הומל והומה ומהמה ומתלבט בין רגלי הגדולים, העומדים צפופים כפוסים עליה, חוצצים בגופיהם ביני לבין מראה פניה, עד שאיני יכול להציץ בה. וקשה מן הצפיפות, הידים הדוחפות אותי להרחיקני ממראשותי סבתה. הנני מתלבט בין הרגלים ומתלבט גם בין הידים הדוחפות אותי, מתקומם ונלחם לזכותי לכבוש לי מקום ליד המיטה. להסתכל בגסיסת הנפש, אשר נפשי קשורה בה, נלחם בתחנונים, בבכי עצור, בעזות פנים ובעקשנות, אך נפלתי במערכה העולה על כוחותי. הגדולים שנתקהלו ובאו, הזורמים לביתנו מכל קצוי העיר, בני המשפחה, השכנים, המכרים המרובים וכל יודעי שמה של סבתי, שנצטופפו ליד מיטתה נמנו וגמרו, שאני הזאטוט חייב להסתלק מכאן. כולם עשו יד אחת כנגדי וידם על העליונה. שלחוני מביתנו והביאוני לבית פתחיה רעי.

נתרחקתי ממיטת סבתי החולה, אך שמועות תכופות על אודותיה הגיעוני, כי פתחיה לפי טבעו יודע הכל, שומע הכל מפי אביו ואמו ואחיו הרבים, הוא בכלל מהיר-שמועה וכל רז לא סתום לפניו. הוא שהביא אלי את השמועות. אנשים בוכים ומיללים; סבתי שוכבת דמומה כתרנגולת, אינה מוציאה הגה מפיה; נשים בוכות לקרוע בצעקותיהן את רוע הגזירה; הרופא אומר, שעדיין לא כלו, חס ושלום, כל הקיצין ואפשר שסבתי תתעורר משנתה ברפואה שלימה. לפי השמועות האחרונות, שהגיעו לאזני פתחיה, התעוררה החולה ואף בקשה מים לשתיה. ניכרים סימני התעודדות בחולה, וכבר היה מעשה והיא פקחה את עיניה ומלמלה כמה מלים מן התפילה, אף הציצה באנשים וקראה לכמה מהם בשמותיהם; הרימה ראשה מעל הכר וחיש מהר שקעה בתנומה. אנשים עומדים ומתפללים ובוכים לקרוע את רוע הגזירה, שהוא יתברך לא ישפוך, חס ושלום, את כל חמתו על הצדקת ותהא מחלתה כפרתה.

מפי פתחיה, השומע הכל, נזרק אותו פסוק הנשמע, לפי דבריו, בפי כל הגדולים והוא, שהמצוקים נלחמים באראלים על נשמת סבתי בריינה. ימים שלושה, רביעי חמישי וששי בשבת, נלחמו המצוקים עם האראלים, שמועות דחופות באו אלינו במקלט הפלאים של פתחיה: סבתה גוססת, סבתה מתעודדת, פיה ממלמל פסוקי תפילה, נושמת בכבדות, נושמת לרווחה, עיניה עצומות לגמרי. הנה פקחה את עיניה והשקיפה מסביבה, דעתה חלשה, רוחה שבה אליה לאט-לאט. כוחה כבר עזבה, אך רוחה עוד חזקה, נשמתה מבקשת להיפרד מן העולם הזה, אך הבריות בגודל אהבתם לה אינם מניחים לה ללכת מאתנו.

והנה פלא פלאים! – השמועה עשתה לה מיד כנפים בכל העיר – בנטות יום הששי, יום ערב שבת קודש, פקחה החולה עיניה לגמרי, נשמה לרווחה, בקשה מים, הרימה את הראש מעל הכר, מבטה היה צלול, שאלה אם זה יום הששי, אמרה לאמי: חיה שרה, הנה שבת קודש באה עלינו. קולה היה מאושש. סימני הקלה נראו במראיה ונשמעו בקולה. ושוב שאלה לאמי: הילדים היכן הם? ברוך השם, יש תקוה לרפואה שלימה.

בשורה זו שמעתי מפי הגדולים בבית פתחיה. רצתי לביתנו. מה מאד עלץ לבי ותגל נפשי. סבתה ישבה במיטתה ואור החיים זורח בפניה. אותה שעה לא היו אנשים זרים אצלנו, כי שעת קבלת השבת והדלקת הנרות היתה. סבתה מלמלה: הנה שבת קודש באה עלינו. אור החיים גבר והלך בפניה, אמרה בקול מאושש: שמלת השבת! הבינה אמי לרמזי-מליה והלבישתה שמלת השבת, היא שמלת החופה הנודעה לשם, בה היא מדליקה נרות והולכת ל“קלויז” לקבלת השבת. אמרה לאמי: תני לי ידך. תמכה אותה אמי בימינה, אף אני נהייתי למשען לה. ביגיעת שלושתנו ירדה סבתה מעל המיטה.

אמי ערכה לה את ארבעה עשר הנרות הדלוקים על ידיה בכל ערבי השבתות לכבוד הנפשות הקרובות לה. ואלו הן: היא והסבא אברהם מנוחתו עדן, ארבעה בניה עליהם השלום ושבעת נכדיה. והנר ארבעה עשר על שום מה? שאלה זו היתה בפי תמיד. איני יכול לישב זאת. אלא בסברה, כי נר ארבעה עשר מכוון כלפי היפה. עמדה סבתה תמוכה ביד אמי ונשענה בגופי וברכה על הנרות בקול צלול וברור. כיוון שסיימה את הברכות ביקשה להחזירה למיטתה, ישבה בקצה המיטה להינפש מעמל הדרך, לחשה: “אין כוח”. פשטנו מעליה שמלת השבת והשכבנוה. כיוון ששכבה אמרה: “טוב לי” וסחה לאמי ברמיזות-אצבע לילך לברך על הנרות. הלכה אמי לברך על. הנרות ולערוך את השולחן לכבוד השבת.

עמדתי והקשבתי לנשימותיה הכבדות של הסבתה. לאחר כך נעשו נשימותיה מרווחות יותר. נגשה אמי אל המיטה, הקשיבה לנשימותיה המרווחות של סבתה ואמרה: תנומה קלה ירדה עליה. הוסיפה ואמרה: כעת היא אפופה תנומה, שתביא לה אם ירצה השם רפואה שלימה. ראה, בני, אור השבת מאיר פני סבתה. היא שקטה לה ובשנתה תחליף כוח.

הלכה אמי לחדר הסמוך וערכה שם את השולחן לכבוד השבת, אף אני עומד ומסייע לה. עד שאנו עורכים את השולחן לשבת (אף אחותי לאה, שנטרדה תחילה מביתנו לשלושת הימים, באה לקול הבשורה ועסקה עמנו בסידור השבת). כולנו בדעה, שמנוחת השבת הקדושה נסוכה בפני סבתה. אמי אומרת: השבת הקדושה מאירה בפניה. פעמים היא אומרת: אורה ומנוחה ושלוה חופפים עליה. או שהיא אומרת: השכינה שורה עליה.

עד שנכנסה רוסיה לביתנו לאחר סעודת הערב, נגשה אל המיטה, הציצה בחולה, טפחה כף על כף וגעתה ביבבה: וי לי, אין זו עוד נפש חיה. חיה שרה, מה את שותקת? יצאה הנשמה הקדושה מן העולם. בכי, בכי, חיה שרה, אין עוד בריינה המאירה בעולם. נרדמה לנצח בריינה-לבא, בריינה החכמה בנשים איננה עוד אתנו. בואי, חיה שרה, ונבכה שתינו תמרורים. אף אתם, ילדים, שאו קולכם בבכי.

בריינה כזו לא היתה בעולם ולא תהיה עוד. שאי קולך, חיה שרה, ובכי מרה. ולפי שאמי לא געתה בבכי תמרורים, כי אם עמדה דומם, צופיה בעינים קמות, כמו לא תדע נפשה, נתנה עליה רוסיה בגערה ואמרה: חיה שרה, מה לך נהממת? היתה בריינה מאירה ואיננה עוד. שאי קולך, חיה שרה, ובכי מרה. בריינה מאירה מתה קודם לכל לך ולגוזליך ולאחר כך לכולנו, לכל מוקיריה ואוהביה בלב ונפש. בכי, בכי, חיה שרה, ואני אענה לך בקול. שפכי את לבך כמים, חיה שרה ואף אני אפתח מקור דמעה בי ויחדיו נשפוך פלגי-פלגים על בריינה המאירה שאיננה עוד. פנה הודה פנה זיוה מעולנו, לא תוולד בריינה כזאת פעמיים.

ענתה אמי בבכי עצור:

– שבת היא מלזעוק, שבת היא מלבכות.

הקשיבה רוסיה למענה אמי תחילה כמהוממת, פניה נסוכי תמהון. התלקח מבטה בחמת-זעם ועלה ללהב של מרי ורוגז, שהשתפך יחד עם ארבע עשרה השלהבות של נרות השבת ונתנה קולה בצווחה:

– שבת, שבת, מה לנו ולשבת זו של מי שאמר והיה העולם. ובריינה הצדקת כלום אינה שבת? לנו, בריינה המאירה שבת היא. וי לנו על השבת שנסתלקה מן העולם. בכי, בכי, חיה שרה, על שברך הגדול בעצם השבת. לא תהיה לנו עוד בריינה מאירה כזו. רק פעם אחת עשה לנו הוא במרומים נחת רוח ושלח אלינו את בריינה המאירה, להאיר לפנינו את חשכת עולמנו. אך כך דרכו של הכביכול, שלאחר שהוא גורם פעם נחת רוח לבריותיו עינו נעשית צרה בהם ואינו רוצה עוד להוסיף להם עונג מעט שמא, חס ושלום, יהא לבם גס בטובתו, תזוח עליהם דעתם מחמת רוב טובה וישכחו אותו בשמים. לא עוד ישליך לנו משמים ארצה נפש כלולת הוד והדר כזו. לא עוד יהיו לנו בעולם פנים שוחקות כשל בריינה הזיוותנית. בכי, בכי, חיה שרה, על האורה והשמחה שגלו מאתנו בפטירתה של בריינה עליה השלום. בכי, חיה שרה ואני עמך.

אך אמי לא בכתה ולא רק משום קדושת השבת. אני יודע ועד, שאין דמעתה של אמי קרובה אף בימות החול. אמי דמומה לה תמיד, בין במשתה חתונה בין בלוויית המת. אמי שלי, אמרה רוסיה פעם, תלתה מנעול על פיה ומדירה עצמה הנאה מקינה ונהי. ואפילו מלאך המות מקץ מאה ועשרים שנה לא יוכל להוציא מפיה טענה וקובלנה.

רוסיה לא עצרה עוד כוח וגעתה בזעקת מרי:

– חיה שרה, מה לך שותקת? הכי לבך לב-אבן?

אמרה אמי:

– לא, ‏ רוסיה. חלילה לבכות בקולי-קולות על המנוחה הצדקת. היא היתה צנועה ושתקנית, נשמה שבלחש, דומה ל“שמונה עשרה”. הבכי אינו לפי כבודה של הנפטרה הצדקת. שתיקה יפה, שתיקה יפה, זה היה דברה תמיד. בשתיקה עברו עליה ימיה ושנותיה. בשתיקה הלכה לעולמה. נאה להתאבל עליה בשתיקה.

אין רוסיה מעבירה על דעתה בפילמוס-דברים אפילו עם אדם שמתו מוטל לפניו. ‏היא מוכנה לטענה ולמענה. התנצחות עם אלהים ואנשים עוצם חשקה. אמי אמרה פעם, שהיא להוטה אחרי ויכוח ואינה יודעת, שויכוח הוא עבודה זרה. אך הפעם העבירה רוסיה על מידתה ולא נהגה עם אמי בחומר הויכוח. דומה, קיבלה עליה את הדין, אף נמנעה מן הבכִי. עמדה ליד המיטה באלם ומעקמת את פניה בהעויות משונות, ששימשו אצלה במקום לשונות של צער והשתוממות ותמהון ושברון-לב ומפח-נפש וצעקת-חמס ו“ברוגז”, וקנטור והטחת דברים קשים וזעם אין-אונים וכל טענה ומענה. כל הלשונות הללו לא באו אלא לקרוא תגר על רבונו של עולם, הנוהג עם בריותיו באכזריות. לימים, רוסיה קיטרגה על עצמה, שלא עמד לה שכלה להספיד את הצדקת כראוי לה. לבי נתרוקן. קולי נחבא. דממה עטפה את נפשי והשתיקה כבלה את שפתי. נעשיתי שתוקית – פסקה על עצמה מימרה, שזכות וחובה שימשו בה בערבוביה. ושוב למדה רוסיה זכות על עצמה ואמרה: – לא רק אני, כל הבריות בעירנו, כשהגיעה אליהם השמועה על פטירת הצדקת נתאבנו לבבותיהם. לא בכו, לא קוננו, כי אם נבוא לבכות את מותה של בריינה המאירה, אין אנו מספיקים. אפילו נשפוך את דמעותינו בפלגים לא נאמר “דיינו”.

ואילו אמי נתנה לימים טעם ונימוק לאותו אבל ללא מלים וללא בכי, אף ללא אנחות עמוקות, שנהגו בסבתה, וכך אמרה:

מותו של כל אחד טבוע בחותם חייו. הבריות חולקות לכל נפטר את הכבוד האחרון לפי רצונו. כל הרודף אחרי הכבוד בחייו, חולקים לו גם במותו מלוא הפנים כבוד. אך המצניע לכת בחייו זוכה לקבורה שבצנעה ולהספד שבלחש בקרב הלב. מי שלא אהב בחייו תופים ומצלתים, אין מרעישים אותם עליו לאחר מותו. רצונו של אדם הוא כבודו וקלונו – הפטירה אמי בלוויית – חן של חריזה קלה, כמנהג סבתה, כאילו מתכוונה על ידי גזירה שווה בלשון לדובב סבתה בקבר, לתת למענה לשונה הישארות הנפש בעולם הזה. ולפי שלאחר פטירתה של סבתי נקטה אמי במקצת לשונה ודרך-שיחה, הוסיפה לאחר זמן הסבר עשוי ברוח הגיונה המיוחד וכך אמרה:

תדע לך, בני, אדם כשר שונא רעש, בין בחייו בין בשעת קבורתו. ישרי-לב צנועים וענווים הם. הם חיים בחשאי וכך הם פורשים מן העולם. הענווה היא עטרה להם בחייהם ובמותם. כבודם פנימה ואורם גנוז. במידה שאדם מודד לנפשו, מודדים אחרים לו. וכפי הכבוד שהוא חולק לנפשו כל ימי חייו, חולקים לו אחרים את כבודו האחרון. נשמתה של סבתה יצאה בערב שבת קודש. וכשתבוא לעולם האמת תיכנס ישר לפני ולפנים לתוך השבת ופניה מוארים בנרותיה הדולקים של השבת הקדושה.

חוש נכון לחש, כנראה, לאמי, המוטרדה תמיד גם בדאגות פרנסה ובמיחושיה, שלאחר שהתרגשה עליה הצרה במות סבתי וניטל ממני מקור השפע של חכמה טובה והדרכה ישרה, חייבת היא לכפות על עצמה, גם עול הדיבור, הקשה עליה מכל עול, ולהעניק לי קצת מהגיון-לבה ולרוות צמאוני לדעת מבוגרים בנטפים ממשלי חכמים וחידותם. וכך אמרה:

– בני, אין עמנו אור אלא אור הגנוז של אבותינו בחביון נפשותינו, מקור מחצבתנו באבותינו ובאמהותינו הקדושים והטהורים. באורם לנו אור והם מתוכנו מאירים. וכשם שכל ימות החול נהנים מזוהרו של יום השבת, כן אנו החיים בעולם הזה חוסים בתוך קרני האור השופעות עלינו מאבותינו ואבות-אבותינו הצדיקים, הטובלים במרומים בזיו השכינה.

 

פרק שמיני    🔗

מצוה עלי לספר מקצת ממה שהתרחש לאחר שסבתה בריינה הוציאה את נשמתה. והיתה שכובה מעת לעת שלם ללא רוח חיים, עד שבאו בליל מוצאי שבת אנשי “חברה קדישא” והוציאו את גווייתה להשיבה לעפרה. ליל השבת היה ליל שמורים לי ולאמי ליד מיטת הנפטרה. היה הלילה ארוך לאין שיעור. תמה הייתי, שלילה אחד עשוי להיות כה ארוך. כבר היו מעשים וישבתי לילות שלימים עם הערים ב“קלויז” שלנו, כגון בלילי שבועות והושענה רבא, שאומרים “תיקון” ונצטרפתי אף אני אל המתפללים עד אור הבוקר. בחורף שמתי את חלקי עם הבחורים המתמידים, העושים לילות כימים לתלמוד תורה ולצליית תפוחי אדמה בתנור הבוער, שאכילתם מתובלה בסיפורי מעשיות על צדיקים וחסידים ולא-טובים להבדיל, עד שמגיע זמן קריאת שמע של שחרית. חביבים ונעימים היו הלילות ההם במחיצתם של הבחורים וקצרים ביותר, כאילו עשו להם כנף. הטה אוזן ללימודים, תקשיב לסיפור אחד או שניים, תשמש מקצת את הגדולים בעריכת העצים בתנור והפיכת תפוחי האדמה מצד אל צד והנה קרא התרנגול. היה לילה ואיננו עוד. דעתי היתה מתרחבת עלי, שעשיתי יום חיים שלם מבקר עד ערב ומערב ועד בקר ולא פסחתי אף על רגע אחד בו. אף על פי שהייתי ער כל הלילה גדלתי כדי לילה. נדמה לי שהצלתי מידי האבדון לילה אחד, שלא נתבלה בשינה והוא כולו שלי וזכור אזכרהו תמיד. דומה היה לי שקבלתי בחנם לילה אחד משנות חיי, שתחילה לא בא בחשבון כלל, כי הישן הרי דומה למת.

אך ליל השמורים ליד מיטת סבתי המתה אי אפשר היה לצרפו לכלל הלילות שנפלו לידי כמתנת חנם. אם כי ישן לא הייתי, גם ער לא הייתי, אלא שרוי בין שינה להקיץ. ואף על פי שהייתי ער לא יכולתי לצרף את הלילה הזה לזמן הנתון לי בחנם. הייתי ישן כמעט, או נים ולא נים, אך הייתי ער לגמרי ואף ער מן הרגיל, מתוך המורא שמא, חס ושלום, תחטפני תנומה קלה ליד ערש מותה של סבתי וכבודה נמצא, חס ושלום, ‏מחולל. בשביל שלא ארדם הייתי טורח להעסיק את מחשבתי, שמוחי לא יתבטל אף לרגע. אך המוח הוא סוסה עיקשת. כיוון שאתה רוצה להעבידו, הריהו מתמרד ובועט ואינו מוצא כל ענין להתעסק בו. הייתי מונה את הרגעים, את השניות, ליציאת נשמתה של סבתי. אומר לעצמי: שוב עברה שניה לפטירתה של סבתי, עוד שניה, עוד ועוד, כך הגיתי מות סבתי בעוד ובעודים.

הלילה היה ארוך לאין קץ וגבול. מסתמא נארך לי הלילה גם משום שאלה היו השעות הראשונות מעת שעמדתי על דעתי, שהחיים נגלו אלי בחזיון המות. זמן המות הוא, מן הסתם, ארוך מזמן החיים. ויתכן שלא הזמניות עצמה היתה ממושכה ומשורבבת, אלא המליאות שלה, עשויה הגיגים ונכאים כבדים, שנדחסה לתוכה והיתה דוחקת עליה עד שכתונת הלילה – טווי זה מבגד העתים – נפרמה לכל תפריה מעצמת הלחץ, כבגד צר שאינו מכיל את הגוף הרחב, ומחמת קרעיה המרובים נראתה רחבה ביותר. בבשרי הרגשתי את הכוח הדוחק. לבי חישב להיקרע מצער על מות הסבתה, שנגלה לפני כמיתתי האישית וזרק את רעל המות לתוך הקיום עצמו. חשתי קריעה מתרחבת והולכת בי ובמראה פני אמי, המתעוותים לבכי אלם, בכלי-ביתנו המיותמים ובהילוך הזמן, שאינו נוהר עוד למישרים, אלא צולע כביכול על ירכו ואף ניסוג אחור. נתקרעה לי ההויה והכל נעשה פחות מעצמו ומשוסע ומרובה.

הלילה זחל פנים אל פנים עם המות. הכל נסע גלה ממני – סבתי המאירה, כבודי ומאורי, גלתה ואיננה עוד – אך הרהורי המות היו כמסמרות נטועים ברוחי וכמחטים נעוצים לתוך לבי. זכרתי מה שאמרה פעם רוסיה: כל אחד נושא בלבו ארון-מתים ולי בית-עלמין משלי בלבי. אני עודני ילד ואף לי ארון-מתים משלי. סבי אברהם עליו השלום שבק חיים לפני שנולדתי. אבא שלי מת עלי כשהייתי בן שלוש. הסבתה בריינה היא כאן ומחר תהיה בקבר. היא מתה, מתה. מוזר הדבר. אני חושב: הסבתה שלי מתה. לרגעים אני מבטא בלחש: סבתה בריינה מתה, אך לא אאמין למראה עיני ולא להגיוני. לאחר שסבתה ברכה על נרות השבת ועלתה על מיטתה ושכבה והוציאה את נשמתה ובאה רוסיה ואמרה שהיא מתה, שמעתי שסבתה שבקה חיים, אך ידעתי זאת ולא האמנתי. מוזר הדבר. תחילה היה ודאי ולאחר כך נעשה שמא. שמא לאו. שמא חולם אני, שמא תעתועים עמי. ושמא יתרחש נס ורוח החיים ישוב אל סבתה והיא תקום ותשב ותדבר אלי.

בהגותי בזאת לבי מקפץ בי מרוב פחדים ותקוה. תמה אני: תחילה שהמות היה בחזקת ודאי לבי רק נתכווץ ורבץ לו דומם. כיוון שנכנס בי ספק נתמלאתי אימים ובשרי נעשה חידודים-חידודים ונפשי בוכיה בחלחלה. חוששני, שתחילה לא הצטערתי הרבה שהסבתה מתה ולא התאבלתי עליה כהלכה. אני אז לא ידעתי עדיין, כי טבעו של אדם כך הוא, שהודאי שבמות הולמו ומהממו עד כדי לקבל את בשורת המות כמעין נחמה פורתא, ולינוק מתוך חמרמורת המות שכרון טוב ומתוק לנפש. לפיכך, כשבא המות הודאי נכנסת מעין שלוה ללב, כאילו מלאך המות הוא עצמו מלאך השלום וההשלמה. אלא שלאחר כך, במוצאי התדהמה הראשונה, מופיע מלאך הספק, הוא המלאך הממונה על דכדוכה של הנפש, השומר על היסורים, שיהא כוחם שריר וקיים לאורך זמן, על ידי שהוא מטיל לתוכם תבלין הספק שמא כן שמא לאו. ויש ביסורי הספיקות האלה משום טעם גסיסה ופרפורי המות, שאף הקרובים לבר מינן מחוייבים בהם, משל הוטל על החי המתאבל בפקפוקיו לקיים במתו האהוב תהיות הרבה, כדי להגשים בו מיתות לאין שיעור, וסוף האבל שנפרעים בו ביסורי-שכול גוברים והולכים. כך נגזר עלי לשתות מכוס האבלות גם את קובעת התרעלה של האבדון. וזו היא הגסיסה על כל פרפוריה ויסוריה, הנקנית גם לנותרים בחיים, ירושה מאת ההולכים מהם וכטעם-קדימה של מותם שלהם לעתיד.

ארך ליל השימורים, אך הוא נשתרבב ונתארך לי כפלי-כפלים על שום שלא נפל כלל בחלקי באפס-יד, כי אם כבשתיו בתחבולות רצון ועקשנות, לא בזכות, אלא בחסד ומתוך הפצרות חוזרות ונשנות.

אמי שלי לא הניחתני לישב עמה בלילה ואמרה כי ילד, שלא הגיע עדיין לבר מצוה, אינו רשאי להיות ער ליד מטתו של בר מינן. הפצירה בי לשכב ולהירדם. אך אני הקשיתי את לבי והחצפתי את מבטי כנגדה. תחילה נקטה לשון רבים “לכו ילדים, לישון” בגערה ספוגה רוך ודמע, בי ובלאה אחותי הבכירה ממני בשנתים. אך גם לאה התמרדה. אלא שלא עמדה במרייה הרבה. הרהרתי שנשים דעתן קלה. ומה גם ששמורות עיניה נדבקו לה מאליהן. צייתה לאמי והלכה לישון. אך אני נתעקשתי ולא זזתי ממקומי.

לאחר שאחותי עזבה את המערכה ונותרתי לבדי במשא ובמתן המייגע עם אמי, מצאתי חובה לפני להקשות את ערפי הרבה יותר ולהעמיס על שכמי את נטל העמידה בקרב עם אמי. אמרה אמי: לך לישון, עקשן! אמרתי בתוקף: לא. חזרה אמי: לך! החזרתי לה: לא אלך! עזות פי, משום שבטוח הייתי כי הדין עמי והיושר עצמו לזכותי, היתה שקועה בצער ואבילות, אך ידעתי כי הלילה נעשיתי בריה חדשה, אדם גמור.

הצצתי בגוויה המכוסה של סבתה ואמרתי: היא מתה. היא סבתה והיא מתה. תמול ושלשום היתה חיה והיום היא מתה. מחר תהיה מתה. ימים ושנים תהיה מתה עד שיבוא משיח ותקום לתחית המתים. ועד שיבוא המשיח תהיה בין המתים. הסבתה שלי תהיה שוכנת עפר ואני אתהלך עלי אדמות. כבר נעשיתי אדם גמור, כי במות נכנסה נשמתה לתוך זכרוני ואני היא. כן, גדלתי, עליתי. לאדם נהייתי. ולי משכבר גונבו הרהורים על הצמיחה והגידול המהירים הבאים ממלאך המות. יתומים גדלים מהר. יתום מקדים בשנה אחת להיות בר עונשין. הבכור מתעלה לראש המשפחה במות האב. על ידי המות גדלים מיד. ואני כפלים ‏יתום: יתום מאבי, יתום מסבתי, שהיתה לי תחת אב. הנני אדם גמור! – קראתי נואשות, כשאמי האיצה בי בנהימה רוגזנית לילך לישון. ראתה אמי את חוצפנותי ועקשותי והניחה לי לבסוף. בוודאי חמלה עלי התוקפן ‏ועל עצמה גם כן, שאינה יכולה לדון עם התקיף ממנה. מיד נכמרו רחמי עליה. נגשתי ולחשתי לה: אבל, אמא, שוב איני ילד! נתנה בי מבט חומלני ממושך ואמרה: כך הוא, בני. לפורענות, חס ושלום, גם הקטנים הם כגדולים. פרצתי בבכי. אמרה אמי: אף ילדים כשרואים נפש יקרה מתה מורידים דמעות. והדמעות גורמות שהם גדלים מהר. ואני, אמי, שהנני יתום כפול, עתיד להיות בן-חיל? שאלתי והרהרתי מיד חרטה.

כל שאלה בביתנו היא פריצת גדר. שטות היתה בי לשאול למעלתי בליל המות. למרבה תמהוני אמי לא הביטה עלי בשאט נפש, כי אם הסתכלה במאור-מבט, כחזיז מבין מפלשי ענני יגונה, ואמרה בקול מהול בכי:

– בזכות המתים עולים במעלות החיים. זכותם תגן עלינו. כן, בני, הנשמה שהגיעה שעתה ללכת מן העולם רצונה האחרון, שכל קרוביה ויקיריה יתפללו, ילמדו תורה ויעשו מצוות בעבורה להמציא לה מנוחה נכונה על כנפי השכינה, להוסיף לשמה ולזכרה מעשים טובים, הרבה מעשים טובים, לעלות בדרך העולה למשכיל, ללמוד ולהתפלל לעלוי נשמתה, כדי למלא מה שהחסירה הנשמה היקרה, בלכתה מכאן, את חלקה בתורה ובמצוות, בשבתות ובימים טובים, בתפילה ובזמירות.

נאנחה אמי עמוקות, אך לא באנחת החולין ודאגת הפרנסה והמיחושים כי אם באנחה רכה, חרישית, שיש בה מן השבתון. כזו שהיתה מצויה בפי סבתה, וסחה לי בבכי עצור כמעט לגמרי:

– מצוה להגיד תמיד יזכור בלב אחרי כל שוכני-עפר, אחרי הסבתה עליה השלום על אחת כמה וכמה. הסבתה עליה השלום נשמה טהורה היא, אין עוד כסבתה בריינה, אין כמותה. לא היתה. מצוה עלינו לזכרה תמיד, להדליק לה נר נשמה בלבנו ולעשות מעשים טובים, שיהיה גם אורה של הסבתה בריינה מבהיק והולך תמיד.

מיד גמרתי אומר להרבות מעשים טובים לזכר הסבתה בריינה, שיהיה אורה מבהיק והולך בעולם, וכדי שיהיה זכרה שמור לתמיד דבקתי בה את מחשבתי, לבל אסיח דעתי ממנה מזה הרגע ועד לעולם. תמה הייתי: מה הלעולם? היאך מגיעים לעולם? והיאך מקיימים את הלעולם? אבל קיימתי עלי להתחיל את הלעולם מן התיכף ומיד. קשרתי בה את מחשבתי. היה לילה. לילה ואין סבתי בחיים. נדם לבה לנצח. דפק לבה ולא עוד. לא עוד תדבר אלי ולא תמשיך בסיפור המעשה. דלקו הנרות, שסבתה ברכה עליהם מבעוד יום, אך נר נשמתה דעך. ללמוד ולהתפלל למען נשמת הסבתה, שיהיה אורה דולק בעולם, אמרה אמי. וסבתי מתה.

אמי נאחזה בחבלי התנומה וראשה נע אילך ואילך. אני לבדי ער. ראשי סחרחר. חוששני שמא אירדם. כדי שלא תשתלט עלי השינה נדלק חשק בלבי ללמוד תורה ולקים מצוות ולהידבק במעשים טובים, להיות קל כצבי וגבור כארי לעבודת הבורא. לבי בוער ביראת שמים. ולפי שהנני חש תנומה בעצמותי, הריני נוהג בי כפי שעושים לנר העשוי להיכבות ברוח, שכופפים אותו לכאן ולכאן שלא ייכבה. צד אחד בי דולק וצדי השני אפוף אופל ותפוש תנומה. חציי ער וחציי ישן. אף מחשבתי מוארה למחצה ואפלה למחצה.

רבות מחשבות במוחי, ‏זרות, סתומות, מעורבבות, ומתוך כל הבליל משתרבב ויוצא סיפור המעשה על נער אחד, שהיתה לו סבתה והיא סחה לו סיפור המעשה. לימים גדל הנער ונעשה ספרא רבא והוא מרצה ברבים את הסיפור, הכל שומעים בהקשבה, משתאים ומשתוממים. ואילו הנער אינו יודע במה יפתח את סיפורו על סבתו, שהיתה חכמה גדולה, לה שכל טוב ורבים באים לשאול חוות דעתה על אבנים טובות והיא כיונה הומיה תמיד על בת אחיה היפה.

תמה אני: מה יש כאן לספר לבריות? מדמה אני, שהמחשבות על הסיפור יוצאות מן החלק האפל שבמוחי. ושוב איני יודע אם מחשבתי יוצאת מן הצד המואר או מן האפל. בתוך כך קפצתי בזמן ונעשיתי קשיש. גדול בשנים ודגול בחכמה, אחד מאנשי השם, שרבים מקשיבים לדבריו. אני עומד בקהל רב ומודיע טיבה של סבתי בריינה, שהיו לה פנים שוחקות ופיה פתחה בחכמה והוא מפיק מרגליות. היא מידותיה נאות ויש לה לב שמח והיא אומרת שיש רק תמיד, לא יום, לא שעה, לא רגע, כי אם תמיד, והמתים אינם מתים, כי אף המתים חיים. אשרי השמח. והיא אוהבת הבורא בכל לבה ובכל נפשה, חס לה להזכיר את שמו. כולה חן ותפארת.

ימים באים ואני משורר גדול וכך הנני שר: אני הגבר הוקם על להגיד שבח והלל לאשה כשרה וצנועה מרת בריינה המאירה בנשים, התהלכה לפני בתבל ואני בעיני-בשרי ראיתיה, כעת אחזנה בעיני-רוחי, כמו תמול שלשום היתה בחיים. כמשב רוח צח עלי שפיים היתה לי בבקר חיי. רוח היתה ולא בשר, בחזיון הרוח ראתה כל דמות, כרוח היתה מרחפת מעל לעולמנו השפל, במרכבת הרוח עברה על פני. עדות נאמנה היא, כי חיינו עלי אדמות יעברו על פנינו כרוח הנושבת כל ימות חיינו, כל השעות והרגעים, אך רוחות המה וכבני רשף יגביהו עוף. אף סבתי בת-רשף היתה לי, אש השמחה הדליקה בנפשי, ומאש נרות השבת עלתה נשמתה למרום להסתופף בצל שדי אדון כל הרוחות. אהבתיך, סבתי בריינה, אזכרך לעולם.

אהבת חיי-עולם נטעת בי. לשמך ולזכרך אגיד יתגדל ויתקדש שמיה רבא. לא אבכה את מותך, את לא בכית. בשמחה יצאת סבתי מן העולם, בשמחה תצאי ובמרכבת האור תובלי…

מעלה אני על הכתב הגיגים אלה כפי שנחקקו בזכרוני ומקצתם מסתמא מתוך משחק דמיוני. מי גבר וידע מה אמת בחייו ומה חזיון, מה היה-היה ומה הרהורים לאחור?

פעמים אנו מדברים וזוקפים הגיונות לעתיד על חשבון העבר, עושים פלסתר את גושפנקת הזכרון ונעשים חכמים ונבונים למפרע. אמת נכון הדבר. אבל יש אמת גם אם לא נכון הדבר. יש אמת של ניחושים, אפילו אינה מהימנית עלינו. עתים לב הילד בא בסוד הנסיון המדומה ומבין אותו מראש. לא ייאמן הדבר, אך ייאמן. תקופות-חיים לוות זו מזו. מה מצינו בטבע, שבעצם האביב באים ימי סגריר, תשרוקנה סופות, הסתיו יפיל קרחו כפתים, ככה נעלה ברגעי-סגולה באביב חיינו לפסגות הבינה להשקיף מראשית על אחרית. הילד צופה באיצטגנינות הזקן. רגעים אלה צומחים מתוך פקעת העתיד בנפש הילד, שנתחולל בה זעזוע. אך מה זעזוע כזעזוע המות? כל שכן במות הנפש היקרה, שהיתה אומנת לך.

תמה אני, שהגיגים בשלים אלו רחשו אז בתוך מוחי. אך הם או דומיהם ודומי-דומיהם באמת צמחו במוחי המנומנם והקרוע בלילה ההוא. הייתיּ נים ולא נים. אך פעל בי חוש פקוח ומפוכח. תמה הייתי, שסבתה שלי יצאה מן העולם ומחר עוד יהיה עולם. מחר יהיה מחר. מחר לא יהיה היום. לא ייאמר לשמש דום. לא ייאמר לגלגל הזמן עצור. במותה לא נשתנה כלום בעולם. הכל יהיה כמו שהיה. חרפה שברה את לבי. אדם לא נחשב במאומה. סבתה שלי מתה והעולם הוא עולם, הלילה לילה ואני אני. עיפתי.

ראשי, ראשי. צד האור שבישותי הצטמצם והלך. מוחי נתרוקן. התנומה נתפעפעה לכל אברי. אור היום כמדומה, מפציע ובא. אור אפל זורח ובא מבעד לחלון ביתנו, אור מעונן. חשכה בעיני. כוחי תש. סיפרו לי לאחר כך, כשהאיר הבקר. נתעלפתי. אמי צעקה. באה השכנה רוסיה והתיזה עלי מים ושפשפה את רקותי. שבתי לחיים.

הקיצותי למחרת בצהרים. ביתנו היה מלא אנשים ונשים. הללו בוכים. והללו מתלחשים. רוסיה צרודה מבכי ומתוך שהיא צרודה תמיד. בקולה הצרוד גלגלה שיחה עם כמה שכנות על היפה, שהואילה להופיע הבקר ליד מיטת הנפטרה, נכנסה כסופה, הציצה על הגוויה, לא בכתה, לא הביעה אף מלה והלכה לה. הוא שאומרים: לא עלינו רחמנא ליצלן. כמין רוח תזזית נכנסה ויצאה. לכאורה סחה רוסיה והשכנות הקשיבו ובכל זאת חזרה כל אחת בלשונה ובתוספת נופך משלה על פרטי המעשה. “כך, כך, נכנסה ויצאה”. “כסופה, כרוח תזזית, באה והלכה”. “והיפה כלום יפה היא עוד?” “ובכל זאת עשתה מעשה ועזבה בעצם היום את קורת ביתה?” “כשיש בעל ‘לא עלינו’ מה תעשה האשה ולא תהיה כמוהו?” “אך אל הדודה המתה באה, יצאה מגדרה ובאה. באה להציץ על המתה”. “עלובה, היא באה מעוטפה בצעיף. חוששת שמא יסתכלו בפניה? חוששת מפני עין הרע?” “כרוח תזזית נכנסה ויצאה. אף לא הציצה במתה. לא חלקה לה את הכבוד האחרון להציץ בה”… הנשים התלחשו והיה לדבריהן טעם של תיאבון-דעת ולוויית-טעם של אבק לשון הרע.

לא זכתה סבתי בריינה ללווייה כראוי לה. אותה שבת בין הערביים פרצו גשמי זעף ושטפו וירדו כל מוצאי השבת והיתה חשכות בחוץ וקרירה עצומה, ליל סתיו מאותם הלילות, שבסיפורים הלחשניים על חיים דוד היו אומרים רחמנות על הכלב בחוץ. באו אנשי “חברי קדישא” בבהלה ובירגזון חטפו את הגווייה ונשאוּה מהר-מהר ולא היתה לווייה לסבתה בריינה שלי. היו הבריות מדברים, שהיא דווקא, בריינה המאירה, הלכה למנוחת עולמים בליל עברה וזעם, חשכות וקרירה, כאילו שמים וארץ בכו מר עליה. יתר מכולם קוננה רוסיה מרה על סבתי, שלא חלקו לה את הכבוד האחרון. “כלוּם יש לנו אלהים בשמים?” – טענה במרי רוחה. זה דרכה מאז לתבוע על כל צרה ויגון לדין את הרבונו של עולם.

 

פרק תשיעי    🔗

אמנם, כלה על חמותה אינה חייבת בשבעה, אבל אמי אמרה: לא כלה אני לה כי אם בת.

כל ה“שבעה” ישבתי עם אמי על הקרקע וידי לא זזה מידה. היא מסתכלת בי במבט חומל ומתחנן, כדרך שמביטים באדם הנתון עמך בצרה ובתוכה גופה הוא משען ומנחם לך. חשתי אותם הימים טעם אמא קרובה, השרויה עמך בבית. כשראתה בי רוסיה ראשי נשען לשכם אמי וצופה לעיניה אמרה: התינוק הזה רוצה לחבר עצמו עם הנשמה החיה של אמו שלו. ילד מסכן! חשקה נפשו באמא קרובה, עקרת בית, ככל האמהות.

מלבי הוציאה את המלים. הרגשת היתמות קננה בי מיום שעמדתי על דעתי. הייתי יתום מאב ואף אמי כל הימים והערבים יושבת בחנות וכשהיא בבית פניה מכוסים יגון ודאגה. כל רגע שהיא יושבת בבית, טוענת היא, אסור לה לישב כאן, מקומה בחנות. חנות אפילו אין בה קונים, חנות היא, וחובה לשמור על כל קונה כעל בבת עין. ואילו בשבתות כשהיא מגרשת דאגות הפרנסה קופצים עליה המיחושים – אמי אומרת שהמיחושים עומדים כל ימות החול ומצפים לה לחבל בה בשבת דווקא – והיא לרוב בשבתות שוכבת במיטה. “גוש של כאבים אני” אומרת היא על עצמה.

כן, רבו מיחושיה. היא חשה בראשה ויש לה כאב בגב ודקירות במותניים. עתים הלב משתולל. השברון במותניים. כל מיחוש ולא מיחוש במותניים; אף הכוויצות והרטטים ברגלים אינם מרפים ממנה. אין בה, אומרת, מתום. וכל כך שבויה אמי בימות החול בידי הדאגות והצרות ובשבתות בידי המיחושים, שאין דעתה פנויה לילדיה. אילולא הסבתה זכרונה לברכה שהשגיחה עלינו היתומים ולמדתנו לקח טוב והיתה לנו לאם ולאב, היינו גדלים פרועים ועזובים.

אך ראה פלא, כל ימי ה“שבעה” לא פגע באמי שום מיחוש. ישבה על הקרקע ולא הוציאה מפיה קובלנה על הבריאות. לא אמרה וי לי, לא השמיעה אף אחת מאותן הגניחות הפורצות כאילו מאליהן, ומשום כך הן מזעזעות את הלב. הואיל והן נעשות כאילו מתוך שיגרה, יש בהן טעם של גזירה על הלב שייאנח. תרצה או לאו אתה גונח, כי אין לו לאדם בעולמו כלום חוץ מן הגניחה.

הו, הגניחות הללו, המכריזות על עצמן כאילו הן התכלית ואם אין הן לנו, מה לנו. אני שונא את הגניחות הללו. סבתה עליה השלום לא היתה נאנחת, אלא על היופי האבוד. אנחה כזו היתה לרגעים מתמלטת גם מפי אמי בימי השבעה. ידעתי ברור: על מות סבתי לבה עליה דוי. אף התנחמתי, שאין אמי משמיעה כל אותם הימים אף רמז למיחושיה. דומה, בימים אלה, שהם קודש לאבלות על הסבתה, הסיחה אמי את דעתה מכל צרה ויגון. כעת היו גניחותיה הנדירות מלוות בניגון רך ומעונג.

היא מונה שבחיה של סבתי, אף מודיעה מזגה, דרך שיחה, ונועם מבטה, חן בת-שחוקה, סבר פניה הטוב ומטיב לבריות, משלבת כמה פתגמי-חכמה שלה וחורזת מקרים ומעשים שנתערו בחייה רבי הסבל. רוסיה מפרשת את שיחה ברחבות, ממעטת ברמזים ומרבה מפורשות, מרצה קורות אחת לאחת. אמנם, רואה אני בעליל. שאף היא מבליעה בנעימה כמה פרטים, שאין נאה לדבר עליהם, עושה השמטות ודילוגים – גזירה היא, כנראה, על הגדולים לקפץ ולדלג – ובכל זאת מדברי רוסיה, ואף מסתומות שבהם, נתפרשו לי ענינים, שלא היו ידועים לי תחילה כל עיקר. נודעו לי ראשי-פרקים מן המקרים הרעים, שהתרגשו ובאו על סבתי מכניסתה לחופתה עם סבי אברהם עליו השלום. והרי תמצית.

רבות צרות שבעה לה סבתי בריינה בימי חלדה, רבות רעות ראתה בעולמה, שכול ואבדון באוה כתומם, כל מלאכי החבלה סביב שתו עליה ומלאך המות נטה ידו על כל מחמלי-נפשה, טרף ולא חמל. רק שנים מעטות ראתה חיים טובים, חיי נחת, עם סבי אברהם עטרת ראשה, בסך הכל שנים חמש, ואברהם עליו השלום נתבקש לישיבה של מעלה. נותרה סבתי לאנחות אלמנה צעירה ועמה ארבעה יתומיה, הקטן שבהם יונק והבכור בן ארבע.

אברהם עליו השלום תכשיט וזיוותן. ר' אברהם היפה – זה היה שמו בפי הכל. מפי מי מקבלים דעה נכונה? מר' אברהם. ממי שואלים עצה? מר' אברהם. מיושב בדעתו ומתון בהליכותיו. ‏מלה בסלע. הכל יודעים קבוע הוא בעירנו כמנורת המאור. ומי בורר בדיני-ממונות? ר' אברהם. אחרי פסקי דינו אין מהרהרים. לעולם שואלים ודורשים איזה פסק דין היה מוציא ר' אברהם עליו השלום, אילו בא ענין זה וזה לפניו.

ר' אברהם חי עד היום בלב כולנו. אך לאלמנה הצעירה ולארבעת יתומיה הוא מת, אותם עזב לאנחות. הוא שם בעולם האמת, שרוי בזיו הדר ושבע נחת. יודע הוא בידי מי הניח את ארבעת יוצאי-חלציו, בידי בריינה נבונת השכל, המוכתרת בכל המעלות הטובות. אשת חיל שכמותה – אפשר לסמוך עליה בעולם הזה ובעולם הבא. עמה נאה לשבת בגן עדן ועמה נוח לעבור גם את שבעת מדורי הגיהנום בעולם הזה. מה נאמר ומה נדבר על בריינה עליה השלום? היא בוודאי מופלגת בכל המעלות הטובות: חן ושכל טוב ומלומדת, יודעת לקרוא בחומש, בקיאה בתפילות, אילו היא גבר היא תלמיד חכם גמור. היא חרוצה בכל מלאכה, אם למסחר – למסחר, אם לסריגה, לבישול ולכלכל כל עניני הבית – הכל היא יודעת. את ארבעת ילדיה בתבונה חינכה וגידלה לתורה ולחופה ולמעשים טובים.

זכתה בריינה החכמה והצדקת, שכל ילדיה היו זכרים וכולם עלו יפה, בחורים כארזים ומוכתרים במעלות, למדנים מופלגים, יפי-תואר ושמם מהלך לפניהם בכל הסביבה. בנים שיש להם שם טוב ויחוס נאה, תורה ויראת שמים יחד, ובריינה המהוללה אימם, בוודאי קופצים עליהם השדכנים ומציעים שידוכים כלות נאות וממשפחות מיוחסות. מי אינו בא לחתונותיה של בריינה? כל העיר. וכלותיה של בריינה – הן שם-דבר. חיה שרה, למשל, פסיה הרבנית, אף היא שכנה וקצת קרובה שלנו, נכנסה כאן לתוך דברי רוסיה ואמרה: כן, שרה שתחיה… אומרים לאדם מקצת שבחו בפניו, ראיתי כלות נאות בחיי, אך כלה נאה כחיה שרה לא ראיתי.

פסיה הרבנית, ‏אשה טובת-שכל, הממעטת בדיבורים, הניחה שעה מרובה לרוסיה להיות הדברנית הראשית, אלא שבאבלות אף הדיבור מצווה היא. לכן הוסיפה קצת מלים שקולות, שחותם של ישוב הדעת טבוע בהן:

– נאה היית חיה שרה כשנכנסת לחופה, יפיפית, אך גרם מזלך הרע והצרות השחירו את פניך. היית חכלילת לחיים, דם וחלב, חן בכל מראיך. ומה יש לדבר על צביה היפה? הלא היא שמש. היו אלו ימים. היו אלו כלות. וכשהיו שרים לפני הכלות כלה נאה וחסודה, לא היה כל חשש להגזמה.

– כן, שנים, כלות – תופסת רוסיה לידיה את חוט השיחה ואינה שומטתו עוד.

רוסיה אינה מותרת על הדברנות הראשית. אמנם, הנימוס וניחום אבלים מחייבים מידה של ויתור ומתן פתחון-פה גם לפסיה. אבל לא במידה גדושה. היו אז שנים טובות וכלות נאות ונשים יראות-שמים, אך מי ידמה לה ומי ישוה לה לבריינה יפת החן והשכל, החכמה והצדקת. זכתה צדקנית זו וראתה ברכה בכל מעשי ידיה ונחת בילדיה והכניסה את כולם לחופה ובחרה להם בנות-זוג נאות אחת לאחת.

אך השטן עינו צרה תמיד בטובים ובישרים, האהובים לפני המקום למעלה ולפני הבריות למטה. השטן לא יכול לראות בית-ישרים עומד על תלו. השטן עיניו יצאו מחוריהן למראה בריינה אשת החיל, שבעמלה הכשר הביאה טרף לביתה, נשאה בעול הפרנסה בתבונה ובחריצות, גידלה את ארבעת יתומיה, הזוחלים על הקרקע כתולעים, לתורה לעבודה ולמעשים טובים. בידיה הכשרות כוננה את מוסדי ביתה והקימה כמו רמים ארבעה בנים, ארבעה עמודי תורה וחכמה. היא לבדה, אשה רפת אונים, והנהגה מלכותית כזו! הרי זה כעשן לעיני השטן.

צאו וראו את השבתות של בריינה, את החגים והמועדים בביתה. את מעמד שולחנה אף ביום של חול. אין יום שאין אורח מיסב לשולחנה. והסדדים של פסח בבית בריינה! היא בראש השולחן, עורכת סדר, יושבת ומאירה כמלכה לבושה בשמלת החופה שלה. שמלת החופה אף היא יש בה חן של בריינה, נקיה ומצוחצחת היא כביום תפירתה, אף רבב קל אין עליה, לא קמטוט, לא קורטוב דהות. יש בה נשמה חיה, כאילו זה הרגע יצאה מתחת מחט החייט, כולה כזמר, לא פג זיוה. וכל הרואה את בריינה מהודרה בשמלתה מבקש לומר לה: “תתחדשי, בריינה”. כן, שמלת החופה של בריינה, החדשה תמיד, היא מעשה-פלא, כשם שבריינה כולה פליאה. היא ושכלה הצלול ודרכיה המתונות ונועם שיחה ואהבתה לבריות ורחמיה על הכל, כל תנועה שלה מלאה חן, כל קו ותג בה שמחה לנפש.

אך השטן הרשע והאכזר, הוא שטן, הוא מלאך המות, נתן עינו הרעה בריינה להמיט עליה שואה אחרי שואה. ירד עליה כארי טורף והמית בזה אחר זה את ארבעת בניה, עקר מן העולם ארבעה עמודים. חמת אלהים ניתכה על בריינה. הוא במרום את כל חמתו שפך עליה. למה? למה? למי עוללה צדקת זו רעה בעולם? בזבוב לא פגעה. רק חיים נתנה ולה מות נתן.

תחילה נחטף ממנה הצעיר בבניה, נתן נטע. נתן נטע כשמו כן הוא. נטע רענן והכל נתן לאחרים. והוא נטע רך, רך לאמו ורך לבריות, רך בשנים. אך אב בחכמה. בריינה הצדקת, כשראתה בן יקיר שלה מוטל בפישוט ידים ורגלים, בר-מינן קדוש וטהור, לא פתחה פיה בזעקה גדולה ומרה, לא שאלה “היתכן”, אף לא הורידה דמעה. ליד הקבר הפתוח עמדה אילמת, ראשה לא שח, בקומתה הזקופה נראתה עכשיו גבוהה יותר, כמו נתרוממה בצערה עד לגבהי-שמים, אך במלוא קומתה נשקפה כולה צידוק הדין והכנעה. אחרונה בין המלווים זזה מן הקבר ואמרה בלחש “ברוך דין אמת”. הכל הלכו מן הלוויה אבלים ומבויישים, מפחדים להביט איש לעיני רעהו, כאילו הרגישו עצמם אשמים שנטע טוב וענוג זה נעקר מן העולם. היו מהלכים שפופים כצאן בסופה. האם לבדה צעדה גאה, זקופה ואמיצה, כאומרת אני אשא ואסבול, פניה שקטים כרגיל. משל אסונה הגדול נסך בה מישנה כוח ובטחון ושלוה יתירה.

זו היא בריינה וזו מידתה. נאה היא במעשיה בכל עת, כל שכן בשעת צרה. אדם הנתון בצרה, הכל מצפים לראותו כלי מלא צער ובושה, טעון רחמי הבריות, מט לנפול, חס ושלום, אלא אם כן אחרים יסמכוהו. אך בריינה לא נצטרכה למתנת רחמנות וניחומים. היא מלכות. גאה ברוחה תמיד ובצערה מזדקפת כמלכה. לא לבריינה בכי ויבבה ולא לה לעורר רחמי הבריות. ארבעת אלונים גידלה, ארבעה עמודי תורה. נעקר הצעיר והרך שבהם, בריינה מנעה עינה מדמעה וקולה מבכי.

לאחר כך קבעה דירתה בבית כלתה האלמנה, להיות לילדיה היתומים אמא ואבא. עזבה ביתה שלה, פרשה משולחנה, הערוך דרך נגידים והיא מכניסה אורחים, קצצה את מסחרה והלכה לחמם את הגוזלים הרכים. יתומי בנה המת. את ביתה השכירה לאחרים, את כלי-ביתה חלקה לכלותיה והותירה לעצמה צרור קטן של מטלטלים, בצרור קצת בגדי-חול ושמלת השבת, היא שמלת החופה שלה, סידור “קרבן מנחה”, תכשיטיה, טלית ותפלין של בעלה המנוח, כמה פכים קטנים מכלי-ביתה החביבים עליה.

ברכוש מעט זה הלכה לישב עם האלמנה הצעירה, נטלה על עצמה עול הבית וצער גידול היתומים, מנינם שלושה. השכל והיושר היו מחייבים, שבריינה צדקת זו, שכבר נתייסרה כל כך הרבה, שנתאלמנה מאברהם שלה היקר ושכלה את נתן נטע, לקתה די והותר, ומי שאמר די לצרותיהם של כל עלובי המזל יאמר די גם לצרותיה. אך רבון העולמים, כיוון שהוא טופל עצמו על בשר ודם, שוב אינו מניחו ומראה לו את כל נחת זרועו, לידע ולהודיע כמה הרבה יכול הוא, כשהוא רוצה, לעשות נקמות בבן-אדם. מה עשה הוא השוכן במרומים ומנהג את בריותיו למטה? נהג בבריינה כך, ששום בשר ודם, שיש לו לב רחמן, לא היה נוהג, לא בנברא בצלמו ולא בבריה אחרת.

לא יצאו שנתיים ומסר אל חלפו של מלאך המות את הבכור שבבנים, הוא שמחה מאיר הנעים והנחמד. שמחה מאיר! נוח לו לפה לבטא שם זה, כאילו השם הוא כל האדם. אך שמחה מאיר הרי זה שמחה מאיר. נשמה יקרה כזו אינה יורדת לעולם אלא פעם ביובלות. שמחה מאיר הוא באמת שמח ומאיר. לא אדם אלא מנורת המאור, פרוכת של שבת, כולו אומר חן ונועם. קולו ניגון. יפתח פיו ויוצאת שירת “כל מקדש”. שתי עיניו אומרות זמירות. בת-צחוקו מחיה נפשות. נשמה קדושה. חיוור כלבנה, כלבנה צנוע ונחבא לו לעתים, נחבא אל הכלים. מה שייך? שמחה מאיר. הוא נחבא לו, אך הכל יודעים מי הוא שמחה מאיר: צנתרת הזהב. משי. עד שהגיע. לכלל אברך כבר נחשב עם ה“פני” בעירנו. מנעוריו יתנכר כלי-חמדה. תורה ותפילה ויושר ומאור-נשמה. מעיין הנובע שמחה.

פשיטא שמחת תורה היא כולה של שמחה מאיר. הזמירות שלו והריקודים שלו ואהבת התורה שלו וחמדת הניגון שבפיו – בכל כגון זה אין דומה לו. ניגון חדש בא לעירנו, מאיר הראשון לוקחו לעצמו, עושה בו סלסולים משלו, וכל כך מסלסלו ומלבבו וממתיקו, עד שנכנס לתוך הלב ממש. ניגון הנכנס ללב, הריהו מזדמר שם מאליו, זן ומפרנס את הלב, מחמם ומרגיע ומנחם ועושה שבת בתוך הנשמה. וכך כל אחד יושב לו שמחה מאיר בתוך לבו ומלפפו בזמר ובניגון. היה שמחה מאיר בכל לב כיין הטוב, מגד מתוק, נחמה לנשמה. בו, בשמחה מאיר, בחר מלאך המות להיות לו קרבן שני. נתח שמן בחר לו מלאך המות. יודע הוא אכזר זה לקחת לו מן המשובח. למה לו זיבורית? הברירה בידו לקחת לו משופרא דשופרא. רואה הוא בעולם הזה כלי יקר והריהו אומר לו: מכיוון שאתה תכשיט למטה, בוא עמי ותהיה תכשיט גם למעלה.

בשבעת הימים למדתי כמה גופי-תורה בכיבוד-אם, בכיבוד הנברא בצלם, בדרך ההתקרבות בין הבריות. וכי יש נפש קרובה מן האם? אף על-פי כן, כל זמן שאין אתה מוצא שפה משותפת עמה, דברות החוזרות ונשנות במפורש או ברמיזה, מבט או גניחה, סימן-היכר לשניכם, קיימת מחיצה בין הנפשות השתיים, לוקה יחס הכבוד, נעדרת ההבנה. האם מאכילה, מנשקת, מפנקת ובן יקיר מתמרד עליה, בועט בה, סולד מן השפע הטוב שהיא משפיעה עליו, חש עצמו מקופח, נתון לפיקוח ולהשגחה, היינו, מופחת מערכו. אך הנה אמא תלתה בו מבט שואל, האירה לפניו בחיוך נבוך את הנתיב לתוך נפשה הנתונה בצרה, הביעה דיבור של דאגה או חרטה, רמזה לו באלם “הושענא”, שתפה אותו בדכאונה מתוך גניחה גלוית-לב, ובבת אחת נהרס החייץ הכפול והמשולש – חיץ בין האבות והבנים, בין הדורות ובין אדם לחברו – ונתרחש אותו נס של נשיקת-נשמות והתחברות ביסוד ושורש, לה אנו משתוקקים תמיד. אין זאת שדיבוק הלבבות נעשה לא על ידי משא ומתן – הן מתן כיבודים והן מתן הוראות והדרכות, אף לא מתן כסף ומאכלים טובים וחפצים יקרים – אלא על ידי פתיחת שער ללב, על ידי מתן עצמו, כל הישות, ולא רק בכלי הצר של האני, כי אם גם בקישורים עם עולם ומלואו. אף קשרי הידידות אינם נשזרים מתוך שיתוף בצער הפרטי, אלא על ידי שמסיחים בשתי השפות, שבדיבור ושבאלם, את צער נפש כל חי.

בישיבתי על הקרקע, בכפיפת אמי האבלה, הגה לבי ניחושים עמומים על סגולתה היקרה של סבתי הנפטרה, שהביאה אותי בסוד כיסופיה השוקקים לתפארת רבה. על זאת החזקתי לה טובה ואהבה ונפשי נקשרה בנפשה. צליליותה של הגניחה עוררה בלבי המיית-רחמים לאמי, שילדי היום החפזים ומקרי החיים הרעים הפרידו עד כה בינה לביני. אוזן הילד עשויה כאפרכסת לכל רחש והתרחשות אצל קרוביו. חיש מהר בחנתי חידוש שנתהווה בגניחת אמי. לא עוד יצאו מפיה גניחות סתמיות, משולחות, ילדי העוני והדאגה והצרות וחוסר הפרנסה והמיחושים הפרטיים. ראיתי בחוש שהיא נושאת בחובה צער יחיד, הוא גם הכולל. אילו אני אז בעל לשון הייתי אומר, שהיא שותה ממי-תהום של צער ההויה וחולה על גורל הכליון האורב לכל יש. בחיים עמדה בינינו מחיצת הדאגות הנפרדות, אך במות הסבתה נתאחדנו ונתקשרנו. בנתי כל דיבור, כל רמז, כל מבט, כל גניחה. נכרתה לעיני תהום של צער, הגניחה היתה מזוקקה. והיא שאצלה לאמי חן של טהרה ורוממות, לא פגעה, חס ושלום, בכבודה כאנחת אין-אונים על הפרנסה.

מצווה לדבר אמת גם בסיפור על העבר הרחוק. כל מות מקדש חג. מלאך המות הוא גם המלאך הממונה על רוחות החורין. המות משחרר מן הדאגות הכבדות של החולין, מן הצרות הזוטות של היומיומיות, המבזות את צלם האדם, ומכניסנו לתוך ספירה של יסורים שבאצילות. הרגשתי טעם חג בישיבתי במחיצת אמי בתוך מעגל האבלות על סבתי. אני ואמי נשאנו בסבל המות הזה חלק כחלק. כמוני כמוה. כמוני כמו כל שארי בשרינו, כמו כל השכנים והשכנות המגודלים המתאבלים על מותה. מפעם לפעם הַיתָה אמי נותנת בי את מבטה האומר הושענא, הרומז מי כמוך ילדי מבין ללבי. מי כמוך יודע את מי שכלנו. אף בהתקהל רבים לביתנו, מנחמים ומנחמות, אין אמי גורעת את מבטה ממני. כל מבטיה אמרו לי: ילדי האהוב, ושוב לא הייתי חושש לישב לידה, ראשי נשען על שכמה, בידי אחבקנה, מסתכל בה בפינוקים שאינם רצויים לאמי, אף אינם עשויים לפי בריאותה החלשה – גופה הזרוע מיחושים סולד כל פעם שאני נשען אליה. ‏אומרת היא, שאני טעון עליה כמשא כבד. תמה אני, שאין דעתה נוחה שאני נועץ בה מבטי במישרים. “אל תביט אלי ככה” אומרת היא בתחנון-גוער.

האבלות, הפורצת גדר, עשתה כמה פרצים בגדרי הגדולים בפני הקטנים. אף רוסיה, שיש לה לשון מזומנת לגערות בילדים ומבטה עז לטאטאני תמיד ממחיצת הגדולים, שנתה בימי ה“שבעה” את נוהגה בי ולא עמדה לי לשטן כל פעם שנתאוויתי להסתפח על הגדולים בשיחותיהם. היא מסיחה עם אמי, והרבה יותר עם השכנות, על הסבתה בריינה עליה השלום, מונה את מעלותיה ואת מידותיה הטובות וכורכתן יחד עם צרותיה הרעות. מגלגלת ברוב ענינים, אפילו באלו שהם מכבשוני עולמם של הגדולים,

ואינה נזהרת מפני. וכך כל השכנות. דרך הטבע, רוסיה מנצחת על השיחות. ושיחה של רוסיה עשוי תשבץ. הריהי נושאת ונותנת במקרי החיים של פלוני ובמחי משפט אחד קופצת לתוך מעשי הבריות בכלל, מתחילה בפרק של יום ויוצאת לדרוש במעשים בכל יום, עושה כורך עבר והווה, בשר ודם ומלאך והרבונו של עולם בכבודו ובעצמו. עד שהיא עומדת בפרשה זו, אינה מסיחה דעתה משום פרשה סמוכה לה לפי הענין. אמי אומרת, ששיחה של רוסיה הוא נהר המתפשט. אך מעיר אני עליה, שסובב סובב הנהר, מקפץ על ההרים ומדלג על גבעות, ואל מבואותיו הוא שב. היא סחה על הסבתה המנוחה ברוב קפיצות ודילוגים וחוזרת בלי הרף אל הענין גופו.

אין רוסיה נוהגת עין יפה במי שנכנס לתוך דבריה, על אחת כמה וכמה כשהיא מרצה את טענותיה על מלאך המות, אותו גרגרן ואכזר. והנה באה פסיה הרבנית ותפסה לה את העמוד. הריהי טורדת אותה מעליו במענה-לשון חד ומהיר:

– מה את סחה פסיה, בתכשיט נתאווה מלאך המות? וכי לקחו מלאך המות? בא עליו בשידולים ובפיתויים? כגנב במחתרת בא עליו, במחשך עשה את מעשהו, בשעת שנתו הוציא ממנו את נשמתו כאריה

החוטף וטורף גדי כשר מן העדר.

פסיה הרבנית, גם בעת דין תזכור מידת החסד ואין לבה שלם עם שיחה הרגזני של רוסיה. היא ממתיקה מקצת את הדין ואומרת:

– לא כך רוסיה, אלא כך. אף מלאך המות לא העיז פניו לבוא על שמחה מאיר כשהוא ער, התגנב ובא, בשעת שנתו נטל ממנו את נשמתו. שמחה מאיר בנשיקה יצאה נשמתו.

– אוי ואבוי לאותה נשיקה - מטיחה כנגדה רוסיה, הותרנית בכל עסקי החיים וביחסי-שכנות, אך נוהגת ביקוב הדין את ההר לגבי בית דין של מעלה ומלאך המות - ואם מיתה בנשיקה, מורידים את הגוויה לבור האפל ומוסרים אותה לתולעים? שמחה מאיר, עליו השלום, מת לא בעתו. כמוהו כיתר אחיו. אך אנו כעת באבלות על בריינה המנוחה, זכותה תגן עלינו, אחרי מיטתה אנו מספרים. וכשנכנסים לי לתוך דברי הנני מתבלבלת ומאבדת את החוט. היכן אני עומדת? את בריינה המאירה אני מספידה. אוי ואבוי לי, שכך עלתה לי להיות אני מספרת אחרי מותה ולא היא מספידה אותי. בחכמת הדיבור נתברכה היא ולא אני. וכי את בריינה יש להספיד? היא מזומנת לגן עדן. את עצמנו הנני מבכה. אנו, שנותרנו בחיים, יתומים הננו ללא בריינה. באין מאור-פניה עמנו, הננו ענים ואביונים. נשמתנו יבשה באין בריינה. אנחנו היתומים והשכולים. אני את מרי-צערי מסיחה. הּכן נפסקה שיחתי? בפטירתו של שמחה מאיר. במות שמחה מאיר היתה כל עירנו כמרקחה של צער ובושה, כל העינים למקור דמעה. בכו קרובים, בכו גם רחוקים, בכו חבריו שלמדו והתפללו עמו יחד ב“קלויז”, בכו כל יודעיו, זקנים וצעירים נאנחו מרה. להוציא בריינה. היא לא הזילה דמעה. שוב עמדה אילמת ליד הקבר. הקבר פתוח ופיה סגור. לבה שתת דם ובסבר-פניה אין זכר למרדות הלב. לא חרקה שן, לא צעקה אוי ואבוי, לא עוררה קינה ונהי, לא בכתה. בפרידתה מעם הקבר לאחרונה – היא תמיד האחרונה להיפרד מעם המתים, כשם שהיא ראשונה לכל מעשה טוב עם החיים – אמרה לו לרבונו של עולם בתפילה חרישית: אתה השוכן במרומים התנהג עמי מעכשיו ביושר ותן לי עמך בבני חלק כחלקך, מחצית לקחת לך ואת המחצית הנותרה תן לי. בשנים הנותרים אל תגע חס ושלום. לו יחיו השניים הנותרים לפני. אב הרחמים, עשה עמי חסד וזכור את בקשתי מלפניך. ככה דברה בריינה הצדקת בתפילתה. אך לא אב הרחמים הוא לנו השוכן במרומים, לא אב הרחמים. הוא אב חורג לנו.

– אי לך, רוסיה – סחה פסיה בקפידה, כי נפשה סולדת מדברי הגידוף כלפי מעלה וגם אין דעתה נוחה מאריכות הדיבור של רוסיה – מה יתאונן אדם חי? נסתרים דרכי אלהינו, איש בער לא ידע.

רוסיה מחזירה לה ברוגז:

– איש בער לא ידע. אך אני אשה אני. ואשה מה היא כי תוכל להשכיל לדרכי. היושב במרום? ולמה הוא שם במרום מסתיר את דרכיו, נחבא לו במרומיו לעשות בנו שפטים למטה? אני אשה ואיני יכולה להחריש. לאשה יש לב רחמן והלב להחריש לא יאבה. הלב מתחמץ למראה הענין הרע תחת השמש. אנו הנשים איננו יודעות מה כתוב בספרים הקדושים, להשכיל את האדם בדרכים הנסתרות של בורא העולם. אך הלב צועק חמס על העוול. כלום מה בקשה בריינה הצדקת ממנו יתברך? היא כך אמרה לו: אתה אלהים גדול, כל העולם שלך, הארץ והשמים שלך, כל הימים הנהרות והיערות שלך הם, הכל שלך. עשיר גדול אתה, רבונו של עולם, ולי בריינה, אלמנה עלובה, נותרו רק שני בנים טובים ויקרים, חלקי מכל עמלי, בבת עיני הם, הם החיים שלי, הנחת שלי, העולם שלי, השמחה שלי, הכל הם לי, חוסה נא עליהם, אל אדיר במרום, תן להם לחיות, אל תניח, חס ושלום, את ידך הקשה עליהם. מה עושה הוא במרומים? לא הרפה מבריינה, לא חמל עליה, לא גתן אוזן קשבת לתפילתה, לא הסכים לחלוקה, לו מחצית ולה מחצית. כל חמת-זעמו של הבורא על עולמו נשפכה על בריינה הצדקת, האלמנה העלובה והשוממה.

אמרה פסיה:

– אל נא, רוסיה, בקולך הרם, אין נוהגים לדבר בבית האבל בקול רם. איננו כאן לבדנו.

אמרה וכיוונה מבטה כלפי. מסתבר, כי מלבד שפסיה ביקשה לקיים נימוס כלפי רבונו של עולם חששה שמא אשמע אני, הזאטוט, הטענה והמענה, שרוסיה מסיחה כלפי מעלה. לא הבליגה וקראה:

– אי לך, רוסיה, חילול השם!

ושוב שלחה את מבטה אלי. למדתי שני דברים א. אני חוטא, שחילול השם נגרם על ידי. ב. אפילו במחיצת המות, המבוגרים נוהגים סלסול בעצמם ומתיהרים על הקטנים.

המלים “חילול השם” פעלו כתרופה חריפה ומהירה, הנמיכו בבת אחת את קולה של רוסיה והעמידוהו על לחש גמור. הלחישה כרוכה, כנראה, ברמזנות, וכשגדולים מדברים בשפת הרמזים ובלחש, עתים הסתום בדבריהם מרובה על המפורש ועתים המפורש מרובה אפילו על המפורש בקול רם. ומה גם שהקטנים מחדדים את שמיעתם, ככל שהגדולים מרבים בחידודים ובמלים המשתמעות לכאן ולכאן. נעשיתי אוזן קשבת, ועיני חכות לצוד. פסיה הפריכה דברי הכיבושים של רוסיה, שהוטחו בפני הרבונו של עולם בכבודו ובעצמו, אם בהעויות ואם במלים קפדניות ורגזניות. אף בפני אמי בצבצו לרגעים אותות סלידה ומורת-רוח בשל אילו דיבורים חריפים, שיש בהם, חס ושלום, חירוף וגידוף כלפי מעלה. כן, אבינו שבשמים נהג בסבתה בריינה כאל-נקמות, הפליא את מכותיה בה.

רוסיה החריפה את טענותיה בזו אחר זו. מי יבין לדרכיו הנסתרות? ומי איש, שאין לו לב אכזר, רשאי לומר, שהוא רוצה להבינן? לנו אסור להבין, הרבה דברים אסור לנו להבין. מוטב נהיה שוטים וכסילים, מאשר להיות חכמים מבינים. בריינה הצדקת מה עוול היה בכפה להנחית בה את מהלומותיו? את ארבעת בניה הוציא מן העולם והשליכם ללא עיתם לבור האפל. למה הוא בשמים שקד להביא עליהם את המות בבהלה ובחפזון ובזה אחר זה? שנה יוצאת ושנה נכנסת והנה לך לוויה חדשה בבית בריינה הצדקת, כאילו חושש היה הוא יתברך, שהבנים יתחמקו מתחת ידו של מלאך המות? למה לא הניח להם חיים למעט שנים נוספות? ולמה לא השאיר לה למצער בן אחד בחיים, שריד מן המשפחה, להיות לה למנחם ולמשיב נפש? את כולם אסף אליו למרום. בצעיר נתן נטע החל ובמשה מיכל האמצעי כלה.

שמא תאמרו שהבנים חלו, התהפכו על משכבותיהם במכאוביהם. אף זו לא. התהלכו לכאורה בריאים ושלמים, והנה אינם. הנה הם בריאים, רעננים, מאירים ושמחים, והנה הם של מלאך המות. כטורף היה להם. כולם בעלי קומה, וכשהם מוטלים בפישוט ידים ורגלים על הקרקע ונרות למראשותיהם, הרי זה גוש של שברון, המכה את הלב בשגעון. אף אחד מהם לא ציווה לביתו. מה תחבולה היא זו לקחת את הנפש ללא סימנים מבשרים, ללא המחלה שמזעיקין עליה בתפילות ובתחנונים בבית הכנסת לשאוג לתוך ארון הקודש? באים וחוטפים. רבים אחרים עמוסי חלאים, אין להם אבר ללא מיחוש, גופם בית חולים גדול, יש שהם זוכים להימלט מצפרני מלאך המות, מאריכים ימים ושנים, עושים לביתם, מגדלים בנים ובנות, אף רואים נחת בחייהם. הבנים של בריינה בריאים ושלמים, אין בה מום, לא חולי ולא מיחוש, בא מלאך המות, מניף עליהם את מגלו, קוצר אותם ואומר הם שלי. ארבע אבוקות הדליקה בריינה וכולן כבו לעיניה. אך היא הצדקת לא תבעה דין, לא הרעישה עולם, לא צעקה היתכן, ולא באה בטענה, “למה ביישתני אבי שבשמים”. היא רק אחת עשתה. כל פעם שניתכה עליה חמתו של האל הזועם היתה צוררת את מעט המטלטלים שלה, שמלת החופה בתוכם, ומעתיקה את דירתה לבית האלמנה החדשה לגדל את יתומיה, ולפי שאבי עליו השלום נתבקש האחרון לישיבה של מעלה קנתה הסבתה בריינה שביתה בביתנו עד סוף ימיה והיתה נושאת בעול ביתנו ובצער גידול ילדינו עד שנפטרה בקדושה ובטהרה בברכה על נרות השבת.

כאן מצאה פסיה הרבנית מקום לסיים בדברי פיוס וריצוי, היינו, באמירת כמה דברי שבח לבריינה זכותה תגן עלינו, שיש בהם כדי להשכיח מן הלב לרגע קטן את מרי-שיחה של רוסיה. וכן אמרה:

– צאינה וראינה מה נאה ואומרת כבוד היתה פטירתה של בריינה הצדקת, הלא היא יצאה מן העולם בצלילות הדעת. לא כן, חיה שרה?

אמי הסכימה לדבריה בניע-ראש קל.

– היא היתה בדעה צלולה עד הרגע האחרון. אף בימים שלושה, שהיתה מוטלת כמי שדעתו חלשה עליו, ללא אכילה, ללא בקשת טיפת מים, ללא הצצה בפני איש, משל נשמתה כבר פרחה ועלתה למרומים ורק גווייתה היתה עדיין מפרפרת בעולם התחתון; לא שמענו מפיה, חס ושלום, שום דיבור מבולבל, לא כל פליטת-פה, כדרך החולים הנאבקים בחבלי-גסיסתם. מבטה היה צלול לגמרי. ידעה הכל, הבינה הכל. הכירה את פני כולנו. פעמים לחשה דבר-מה בלתי ברור ומבטה שורה על אליעזר הקטן, הביעה לו דברי-סיום ממה שסחה לו תמול שלשום. אותות תחנון בפניה: הקשיבו לי, בינו לשיחי האלם. כל הסימנים הוכיחו, שלא ירדו עליה, חס ושלום, לא בלבול מוח, לא פיזור הנפש, לא חולשת השכל, לא צמצום ההגיון, לא ליקוי הזכרון. פעמים היה לה מבט מלא, אף הוא צלול, אומר כולו זכרון, כמו ניצב לפניה כל הכתוב בספר הזכרונות שבלבה, והיא הביטה על הכל במבט אחד. כל כך צלול היה המבט. בכל שלושת הימים, שהיתה מוטלת במיטה דוממה כמו בהתעלפות ממושכת, מרחפת בעולמות העליונים, היה לרגעים מבטה כל כך נבון וצלול, כל הנשמה שכנה במבט האחד הזה, כמו המבט עצמו הוא כמות שהוא אוצר של חכמה זכרון, כולו נשמה, רווי כל החיות, מדבר מספר הכל. הכיצד אוכל להשכיחו מלבי עד אחרון יומי? מימי לא ראיתי אצל שום אדם, מבט כה צלול, מתרפק על הכל כמבטה של המנוחה הצדקת בשלושת ימיה האחרונים. ולאחר כך… לאחר כך… כשהצדקת קמה וישבה במיטתה וירדה מעל המיטה להדלקת הנרות של שבת לא האמנתי למראה עיני ונשמתי כמעט פרחה מתוכי מגודל ההשתוממות. לבי תקוה, כי התרחש הנס והצדקת תשוב לחיים ופניה עוד ילכו עמנו ימים ושנים. ביקש הלב להאמין, כי התרחש הנס.

אמי, שעצרה עד כה את דמעותיה במעמד זרים, לא יכלה עוד להבליג על בכיה. אך פסיה הרבנית, השומרת תמיד על כוס היגונים שלא תעבור על גדותיה להשחיר את מראות החיים בשחור המות, נזדרזה לטפטף קצת ניחומים לתוך הכוס ואמרה:

– ועדיין אנחנו חייבים להודות ולהלל למי שהכבוד שלו, שנתן לבריינה הצדקת מיתה של כבוד ושכלה צלול היה עד הרגע האחרון. אף את מאורות השבת הדליקה ברגעיה האחרונים. בריינה הצדקת היתה כולה שבת. וכשם שעברה את כל חייה בראש זקוף ואומר כבוד, כך נפטרה מן העולם בכבוד ובדעה צלולה.

– כן – אמרה אמי בקול יבש לגמרי ללא רסיס דמע, ואני תמה הייתי: דמעותיה להיכן ניגרו, אם לא לתוך קולה – רוחה לא נשבר עליה, חס ושלום. היא מתה בחן.

– בחן ובשכל טוב – הפטירה פסיה – וכל היוצא מן העולם בכבוד באים לקראתו שם בעולם האמת מלאכי הכבוד ואומרים: פנו דרך לנשמה פלונית, כי שם בעולם התחתון היא התהלכה במעגל הכבוד. ושוב יוצאת שיירה של מלאכים ובידיהם זרי הכבוד, קושרים זר לזר עטרה לראש פלוני בן פלוני איש הכבוד.

היה לכאורה זר הכבוד שבפי פסיה זר הנצחון בידה לסיים את שיחת היום בהפטרה שכולה ריצוי והשלמה, אך רוסיה בפרשת הכבוד נאחזה להפוך את זר הסניגוריה לזר של קטיגוריה קשה. וכך הסיחה במרירות:

– אוי לאותה בושה, אוי לאותה כלימה. לא די שרבונו של עולם עשה שפטים בבריינה הצדקת כל ימי חייה והפליא את מכותיה במיתת בניה, נהג צרות עין במותה ושלח את מלאך המות ליטול את נשמתה ביום עברה וזעם וגשמי-זעף. לא נערכה לה אפילו לוויה כראוי לה. בריינה כולה אומרת כבוד. ולה לא חלקו את הכבוד האחרון… גשם כל הלילה. מבול כל הלילה. אף רעה זו לא מנע ממנה.

רוסיה. נתנה את קולה ביבבה נואשה, כאילו היתה רעה זו הגדולה שברעות, שעשה השוכן במרומים לבריינה הצדקת.

 

פרק עשירי    🔗

רוסיה באחת: היא בגודל זעמה על הרבונו של עולם תובעת דין ממנו. ומחייבת גם אחרים להיות עמה בעצה אחת ולתבוע דין מן הכביכול. פשיטא, שימי ה“שבעה”, הנתונים לאבלות, עשויים מששת ימי בראשית לטענה ולמענה כלפי מסבב הסיבות ועושה המיתות, המרבה אלמנות וזורע יתומים, כדברי רוסיה. אך גם במוצאי ה“שבעה” לא הקיץ הקץ על האבילות. יצאו ימי השבעה באו ימי השלושים, יצאו השלושים, כל השנה הראשונה נוהגים בה דיני אבלות. אין רוסיה גורסת גזירה על המת שישתכח מן הלב. אין היא מוכנה ומזומנה כלל להשכיח מלבה, לא את מתיה שלה ולא שום נפטר מבני-עירנו.

ובריינה המנוחה, כלום את זכרונה נמחוק, חס ושלום, מלבנו? משל אתם אומרים שבריינה עטרת ראשינו הלכה לה לעולמה ושוב אין לה כל ענין בנו או כי לנו, חס ושלום, אין עוד כל עסק עמה, משום שעקרנו אותה חלילה מזכרוננו? כל הסבור כך אינו אלא טועה. יש נשמות העולות לזוהר-חיים כפול לאחר פטירתן, שהן חצובות ממקור החיים. בריינה המנוחה מן הזוהר באה אלינו ואין אנו יכולים להסיח דעתנו ממנה. היא מאירה אלינו גם באין פניה מתהלכים אתנו בעולם השפל. חלילה לומר שמאורה כבה בעולם הזה.

אומרת רוסיה: – שומעת אני את קולה תמיד והיא שומעת אותי בדברי. אהבתי כי אשמע את קול שיחה, פיה מפיק מרגליות. כל דיבור שלה אבן טובה. לבי נשבר בי בזכרי את התלאות והבלהות שהתרגשו ובאו עליה בעולם הזה. רצה הכביכול לעשות בה כל נסיונות השכול והאבדון שהוא מכין לבריותיו, לדעת כמה יכול הוא להכות ולהעניש ולהכאיב לבר-נש מבלי להביאו עד דכא, כדרך שלא עלה בידו לגרום שברון הרוח לבריינה הצדקת. ראויה היא בריינה, שנעלה בנשמותינו נר תמיד לזכרה. בלבי דולק הנר, דולק הוא. הלב בוער בי מכעס ומכאובים, שכך עלתה לה לבריינה הצדקת.

לב רוסיה בער בקרבה, לפי שמלאך המות שלח לתוכו הרבה שריפות. העלה באש את כל מחמלי נפשה ואת בנה יחידה הקריב לעולה תמימה. אך אש שבלבה יצאה ללהבה-שלהבה, על שום שהוא הכל-יכול שלח את אש חמתו בבריינה הצדקת. לבריינה לא הגיע בזיון כזה. היא לכל הדעות היתה צדקת. אפילו תינוק בערישה יצעק חמס על בריינה שעוללו לה ככה. תינוק כך, ילדון שכמותי, לא כל שכן שהנני צריך להיות שותף לכל טענותיה וקובלנותיה של רוסיה, לפיכך באו ימים, שלא נמצאתי עוד פסול להיות עד-שמיעה לדין-תורה, שערכה רוסיה עם רבונו של עולם. לא עוד הרחיקה אותי כלשעבר בהעויותיה הסרבניות ובקריצות מבטיה משיחות הגדולים. חושבני שהיא שקדה לקרבני ולשית את חלקי עם המבוגרים כשהיא מרצה את טענותיה לפני אמי.

מסתכל אני ברוסיה ורואה כמה גדול כוחו של ההרגל. כל זמן שסבתי בריינה בחיים רוסיה נכנסת לביתנו בכל עת ובכל שעה, כשמש המופיעה פעמים בחלון זה ופעמים בחלון שכנגד, כחתולה המקפצת ובאה מבחוץ ודרך המטבח ובחלון הפתוח. מופיעה ובאה לביתנו כאילו פתאום לפתע. אי אתה רואה כלל באיזו דלת נכנסה.

לעולם יש לה ענין: לשאול קדירה, להציץ בשעון, להגיד בקר טוב, לשאול עצה מפי סבתי, לבשר דבר-מה, לרטון סתם. וראה פלא, גם לאחר פטירתה של הסבתה באה רוסיה לביתנו תכופות, כל פעם יש לה טעם ונימוק. שוב היא באה להציץ בשעון ולזרוק דיבור לתוך חלל הבית. לחטוף שיחה שהיתה נהוגה בינה לבין סבתי המנוחה, עם עצמה ובביתנו דווקא. אני סבור שהיא נכנסת לביתנו לראות אם אמי באה מן החנות. אחרי פטירת סבתה, חוטפת אמי מפעם לפעם, כדברי עצמה, רגע, גוזלת ממש מן החנות – שהרי חנות אפילו כשאין בה קונים היא חנות וצריך לשמור עליה ככלב – להציץ בילדים, לשפות קדירה על האש. רוסיה שכנתנו שואלת אותנו. הילדים, אם אמנו כבר שפתה את הקדירה או עומדת לבוא, ודרך אגב היא עצמה שופתת את הקדירה שלנו על האש ומתקינה בשבילנו סעודת הצהרים. מכל מקום, מסייעת בידי אמא, עורכת את השולחן, טועמת את התבשיל, מלמדת את אחותי לאה בישול. בינתיים מגלגלת שיחה עם אמי על האש הבוערת בלבה ומביטה אלי, כמזמנת אותי לשמיעה. מתוך כלל טענותיה עולה טענה ניצחת אחת: היכן היושר? נעדר הצדק מן הארץ, אך האם גם בשמים איננו? או שמא נאמר, כי משום שהוא הכל-יכול, הכל שרוי והכל מותר לו! היא אשה פשוטה ודלת-שכל אומרת: לאו! לא נקבל עלינו את דינו.

פעמים, כשאין השעה דחוקה ביותר לאמי, אותו יום אין פדיון – ויש שגם אחותי, שכבר למדה פרק בעסקי חנות, יכולה למלא את מקומה ולמכור ללקוח קורטוב סודה, חוט ומחט, סאה של מלח, כרכום, בקבוק נפט, צנצנת עטרן וכל מיני סדקית – מרצה רוסיה בפני אמי דרך רחבות, מי ומי יש

בדעתה להזמין בחינת עדים למשפט הפומבי: את האבות והאמהות, אברהם יצחק ויעקב, שרה רבקה רחל ולאה, אף את דוד ושלמה וכל הצדיקים והחסידים הקדושים שלנו, את הבעל שם טוב הקדוש, את כל מליצי היושר שבקרב חכמינו, את כולם תביא למשפט אחד לאחד. בדין תורה שלה עם הרבונו של עולם, יבואו הם וירצו את טענותיה. אין לכביכול עוד עם כגוי ישראל. ובמי הוא מכלה את כל חמתו? בגוי הקדוש, בעם סגולה. ואף בתוך עם סגולה כל הכשר יותר נענש יותר. לא היתה לו יתברך עוד בריינה אחת בעולמו – ומה עולל לה? עד מתי נהיה למרמס ולבזיון? – שואלת רוסיה בנהמת-רוחה.

כיווז שרוסיה אומרת “עד מתי”, היא נותנת קולה בצעקה, עד שכל מי שאינו חרש, אומרת אמי, עלול להתחרש מקולה. היא עצמה, רוסיה, מכריזה ומודיעה, שאילו עצרה כוח לבקע בקולה את השמים, שזעקתה תגיע עד לכסא הכבוד, היתה אולי עלולה לצנן מעט את האש שבלבה. אך אין היא יכולה. לו לפחות את, חיה שרה, תטי אוזן קשבת לי ותגידי בבקשה, הגידי לי: האם לא הצדק משווע מתוכי?

אמי הסולדת מכל הטענה והמענה ונמנעת מן הדיבור דרך כלל משום שאין טוב לנפש מן השתיקה, כיוון שהיא נשאלת, אומרת קצת מלים של צידוק הדין והכנעה, כי מה יתאונן אדם, ואילו באנו להתאונן אין אנו מספיקים, וטוב לנו הסבל כי נטל עלינו, אין בשר ודם יכול לדון עם מי שתקיף ממנו.

אך רוסיה, לפי ארשת פניה השופעת זעם, ששה לקרב. רק עמדה וצפתה למענה זה של אמי – כאילו דברי אמי יצקו שמן על המדורה שבלבה – הריהי פורצת בחמת-זעקה. וכך היא משוועת:

– זהו, זהו! אין בשר ודם יכול לדון עם התקיף ממנו. וכי משום שתקיף הוא הריהו פטור מליתן את הדין? חייב אדם לתבוע דין גם כלפי שמים. אני בשלי: אף בריינה הצדקת, בגן עדן מנוחתה, בריינה החכמה, הסכילה עשה שלא תבעה דין, לא צעקה חמס, לא הטיחה לכביכול בפניו: הרף! בריינה הצדקת נשאה את סבלה בכבוד. אך לא על הכבוד לבדו יחיה האדם. מוחלת אני לכביכול את הכבוד. אל יתנו לי כבוד, ובלבד שיתנו לי חיים. חיים לי ולכל מחמלי הנפטרים, חיים למרדכי המנוח שלי. לבני יחידי בגן עדן. החיים קודמים לכל. מה לשון היא זו, שאין מקשים על רבונו של עולם? מקשים ומקשים. ממה נפשך, אם יצרת אותנו, תן לנו חיים. אילו כוחי בפי הייתי פותחת במענה לשון ותוקעת לו דיבור אחד או שניים ישר לתוך כסא הכבוד, להרעיש עליו את כל הרקיעים ושואלת אותו: היתכן? הנשמע כדבר הזה? לעשות כך את כל יצוריו האנושיים ללעג ולקלס! יושב לו שם במרום ועושה משחק אתנו. או שמא אין לו משחקים אחרים, הוא בחר בנו? מה שכל בדבר? הנה הוא מוריד אדם מן השמים ארצה, נותן בו נשמה ונופח בו רוח חיים ועד שאתה מציץ כה וכה הוא מורידך לתוך בור אפל והרי לך קבר. אילו כוחי בפי הייתי אומרת לו, השוכן במרום: התבייש לך! כן, התבייש לך! אילולא עוללת כל עוול חוץ ממה שעשית נקמות בבריינה הצדקת, חייב אתה להכות על לבך “על חטא”. על חטא, אומרת אני, צריך להכות הוא על לבו ולא אנחנו, דרי מטה. אך מה כוחי בפי? יצורים אין לשון אנו כנגדו. אך אם פה אין לי, עינים יש לי, זוג עינים יש לי, והן אצלי שני מעייניות של דמעות. אני אמטיר עליו פלגי דמעות. פלגים-פלגים אשלח אליו לשם במרום לזעזע את כסא כבודו. לא כבריינה הצדקת המנוחה, שמימיה לא ראיתי אצלה אף אגל דמע אחד.

אומרת אמי:

– חמותי, עליה השלום, מנעה את עצמה מן הבכי, לפי ששמים וארץ בכו על גורלה.

אך רוסיה עונה עזות:

– חיה שרה רחימאית, מה לי שמים, מה לי ארץ? אני איני סומכת עליהם שהם יבכוני. אני עצמי איני פטורה מלשפוך את כאבי ועלבוני פלגים-פלגים. איני רוצה לצאת ידי חובתי בבכי השמים והארץ. מה לך חיה שרה דוברת ככה? אין בשר ודם יכול לסמוך אלא על עצמו, לתנות את כל יגונו ועלבונו. מה יודעים השמים והארץ עלינו? ומה יודע איש על צער זולתו? כל אחד יודע רק את נגעי לבבו ומכאובו. אני זאת אומר לך, חיה שרה, – אומרת רוסיה בהגבהת-קול ובבטחון-התלהבות, כאילו הבריק לה לפתע נימוק שאין ערעור חל עליו – אנו בני אדם דלי מעש, מי אנו ומה כוחנו, כוח אדם ככוח הזבוב. אך אפילו יבואו כל חכמי מזרח ומערב ויאמרו, שאין לי עינים בראשי, לא אאמין להם. ועיני שלי, חיה שרה, שני מעינות המה. פלגים-פלגים יכולה אני להמשיך על הכביכול, שיהיה כסא הכבוד שלו צף בתוך נחל דמעות. הנה מה שאנו צריכים לעשות לו. עינים שלי, עינים שלך, חיה שרה, עינים של כל אחינו בני ישראל, של כל עני ואביון, כל העינים יחד, יחד אומרת אני לך… וכשכל הנחלים מן העינים הולכים אל ים הדמעות הגדול, מה יעשה שם הרבונו של עולם בים הזה? הלא יחוס עלינו, על כרחו ירחם עלינו. על כרחו…

לאחר שהיא צוללת לרגע קטן לתוך עיון-מחשבה, משל היא עצמה שוקדת לירד לסוף רעיונה החדש, היא חוזרת לתביעת החוב שיש לה על סבתה בריינה עליה השלום ואומרת – בריינה הצדקת, אל יהיו דברי אלה, חס ושלום, מזכרת-תוכחה לה. חמסי עליה זכרונה לברכה, למה לא שפכה את לבה המר בדמעות, למה לא צעקה חמס, לא תבעה אותו השוכן במרום לדין-תורה?

אמי, שנפשה סולדת מכל אבק פגיעה, חס ושלום, בכבוד הסבתה, משיבה בקול עצור, שאף הוא, בדומה לחיוורון המתפרש על פניה, מעיד שהדיבור כפוי עליה:

– לא לנו להרהר אחרי הצדקת, עליה השלום. היא נהגה בכל בחְכמה ובתבונה. מה נאמר ומה נדבר וכל שפת יתר היא אך למחסור. זכור לי מה שאמרה פעם הצדקת עליה השלום: יש מלים כאבנים כבדות היוצאות מפינו ונופלות על לבנו ויש מלים היוצאות מפינו והן זוחלות כתולעים לתוך נשמותינו. פעם אמרה הצדקת, עליה השלום: כל מלה היא כדרך חלקלקה. ושוב אמרה פעם הצדקת, עליה השלום: כדרך שיש דרכים חלקלקות, כך יש נשמות חלקלקות והן בזבזניות ופזרניות, אפילו הן כשרות וצנועות ומרבות מעשים טובים. כיוון שהנשמות דברניות, הן חלקלקות ובזבזניות.

אין רוסיה אוזן קשבת. היא פה דובר, היא הדברנית הראשית ורק משום כבודה של הצדקת המנוחה עצרה לשונה לשעה קלה, להקשיב לפתגמי ‏החכמה של סבתי מפי אמי. אך לא לאורך רגעים יכלה לעמוד בנסיון. עד שפתחה את פיה כבר ניכר היה קוצר הרוח בפניה, עיניה הפיקו צינה. עיניה כוסו, כמדומה, קרח. קראה בעוז-רוגז:

– תמהה אני, חיה שרה, ואיני מבינה מה את סחה. מלים מן ההפטרה את מדברת אלי. הכי כזאת אמרה הצדקת המנוחה! מימי לא שמעתי דיבורים כאלה מפיה. נשמות חלקלקות, בזבזניות, איני מבינה מה את סחה, חיה שרה.

– כן, אמרה אמי בקולה העצור – אני כן שמעתי מפי המנוחה כך מפורש. היא אמרה: נשמות חלקלקות ובזבזניות מדברות הרבה, ולפי שהדיבור מוליד הבל, הריהן שורפות בהבל פיהן אף את המצוות והמעשים הטובים שלהן, הן מבזבזות את כל הטוב שבהן. ולאחר כך… בסוף ימיהן, כשעולות למרום ובאות לפני בית דין של מעלה, הן נצבות לפניו ריקות ושדופות, חס ושלום, מחמת דברים בטלים הרבה, שיצאו להן מן הפה.

רוסיה הטילה את כף ידה על פיה כאילו שמה רסן לו, שלא יצא לתרבות רעה, ועמדה דומם שעה לא קצרה. מעשה רב, שעלה לה מן הסתם ביגיעת נפש. הקרח בעיניה נמוג אט-אט והעלה דוק של חום,

עלתה מצולתה הרותחת שבלבה והסיקה את עיניה. החום נהפך לתמהון. מבטיה הדרוכים כלפי אמי נפנו חיש מהר אלי ונתיצבו בי במשאלה, בתחנון, לאחר כך נתנה עלי בקולה:

– שמע, בחור, אני אליך אדבר. לו אתה תבין לי. לכשתגדל ותהיה בן אדם, אל יהיה חלקך עם הענוים והצנועים והסלחנים, העונים אמן יהא שמיה רבא על כל מכה ומכה שיורדת עליהם, חס ושלום, מן השמים. אל תהיה כאמא שלך החסודה, כסבתה הצדקת המנוחה, שאלהים עמד וחצב וגדע לה את כל ארבעת אלוניה, ארבעת עמודי אורה ותורה. אל תהיה מן הנעלבים ואינם עולבים, הן בידי אדם והן בידי שמים. השומע אתה?

הטילה כף ידה על פיה ולא עצרה כוח לשתוק.

– לא, געתה בקול רווי דמע, איני יכולה… איני יכולה עוד. הלב מתפלץ. לא אוכל לראות עוול כזה. ומה אם רבונו של עולם בכבודו ובעצמו מעוול, צריכים אנחנו לקבל באהבה? שמע, בחור, מה שאגיד לך, לכשתגדל ותהיה בן אדם גמור, אל תשתוק. אתה תדבר. תדבר אל הבריות על מקריה של הסבתה בריינה, עליה השלום. תספר לעולם מה עוללו לאשה צדקנית אחת, לבריינה המאירה. תספר. וכשתספר תעלה גם את זכרוני. וכך תאמר: היה היתה אשה אחת, רוסיה מאחורי הכיריים, אשה פשוטה ודלת-מעש והיא לא אמרה לו לרבונו של עולם סלחתי לך על מה שעוללת לנו.. היא לא אמרה לו… תספר.

 

פרק אחד-עשר    🔗

מוסר-אב, תורת-אם, פסוקי-יושר של קרובי משפחה, סופם להצמיח זרע הטוב בלב הנער, אפילו אינו נפנה בשעת אמירתם להקשיב להם או גם מתמרד עליהם בפיו. אחרית כל עצה תושיה, ובלבד שניכר בה הרצון להטיב. חזקה על כל אחד שהוא דורש טוב לקרובו. אך פעמים נושר דיבור של הדרכה מפי שכן, מודע רחוק או עובר אורח סתם, אף ממנו יוצאת השפעה על אורח החיים ועל הלך הנפש לאלתר או לאחר זמן, במישרים או בעקיפין. יתכן כי אותו דיבור, שאינו חשוד על פניה משפחתית, נכנס יותר ללב, לפי שאין קול הדם עולה מתוכו, ודבר זה מקנה לו משמעות של אמת יתירה.

טבע הענין מחייב, שהדברים המתלהמים, שנאמרו על ידי רוסיה במישרים אלי, שהבקשה, התביעה והזירוז שימשו בהם בערבוביה, לספר לבריות על כל המוצאות את סבתי בריינה, לתבוע את דינה מרבונו של עולם, שחצב בתוך יערה וגדע את ארבעת אלוניה, לבלי להשלים, כי אם להתרעם ולהתמרמר, ירדו לתוכי כחצים שנונים והיו מפעפעים בי כצרבת שנים הרבה. אך צרבת מהבהבת ודועכת חליפות. משנכנסתי לתחום הספר והסיפור נתהוו הזכרונות המהבהבים למעין שליחות-חובה, שיותר ממה שהיא משמשת שאור בעיסת הסיפור, היא עלולה ליתן בה טעם לפגם ואף נהפכת לגורם מעכב ומבייש. כן, הדברים היו שמורים בלבי. אך הלב לא נתפנה להם, ואולי על שום שהיה יותר מדאי מלא מהם ובלתי מפונה.

הראשית החולה, טעם הלענה שבטל, הילדות המורעלה, נותנים תמיד את בכיים בקרבנו ותובעים את עלבונם. לפיכך זכרונות הילדות המרים מתחייבים על ידינו גירוש לתוך עמקי עצמותנו. לימים אנו רודפים אחריהם לצודם והם משחקים אתנו במחבואים, נוקבים ויורדים לתוך המצולות, ככל שאנו רצים בעקבותיהם. באין ברירה הננו מסיחים את הדעת מהם, דוחים את העלאתם ממצולותיהם לכשניפנה, לכשירחיב הזמן, אך איננו ניפנים והזמן אינו מתרחב, אלא מיצר והולך. סוף כל השוכן בעומק לילך ולהעמיק על ידי דחיות ושהיות. וכך גם בגופי המעשים הננו עוסקים על הרוב בעולם עובר ומזניחים עולם עומד, מבזבזים את זמננו על טפלות ושוכחים עיקרים, מאמצים אל לבנו עסקי-שעה, שאינם סובלים דחוי ומשכיחים חיי-עולם, משום שהנצח סובל, משמע, דיחוי. נמצא, עיקר מלאכתנו נעשית במאוחר או שאינה נעשית כל עיקר.

גופי-מעשים כך, סיפורי-מעשיות על אחת כמה וכמה, שעיקר עיסוקם בילדי-יום ובטפלות של הוי, בכל הפוחז והריק, שמחמת הריקנות הוא נחפז מאד, ההויות הדלות והריקות מצטופפות יחד, דוחקות וממלאות בעסקיותן הבהולה רעש והמולה לסתום חלל הזמן. לעיקר סיפור המעשה אין מגיעים כמעט. קברים נחצבים לו במסתרי הלב. היו שאמרו: מיטב השיר כזבו. אך כלום אין גם מיטב הסיפור צל יעוף.

כך עלה גם לי, שהסחתי את דעתי ימים ושנים מן הסיפור על קורות סבתי בריינה. היו הדברים גנוזים ורדומים בלבי כמשוך יובל שנים. הזאטוט שראה את הסבל וצפה בכל ההליכות היה ישן בחובי שנת חוני המעגל דור ועוד דור. הכל התרחש, כפי הנהוג. האדם עושה לו את דרכו בחיים והשנים עושות להן את דרכן שלהן. אדם לחוד וימיו לחוד, חיי הנפש לחוד ושנות החיים לחוד. חלפו שנים. ואני בטרם אסיים את הסיפור – וכבר הגעתי לפרקו האחרון – אדובב עוד פעם את שפתי סבתי בקבר ואגיד שמועה מפיה למדרש השנים.

כך אמרה: אינה דומה שנה לשנה. יש שנה קטנה ושנה גדולה, שנה שחורה ושנה לבנה, שנה כשקים עבה ושנה לבושה שני עם עדנים, שנה שופעת שמש ושנה עוטה עננים, שנה רזה ושנה שמנה, שנה כדבש מתוקה ושנה מרה כלענה, שנה פזיזה ושנה מתונה, שנה בת כנף ושנה זוחלת על ארבע. אולם כל שנה היא מתנה.

כן, חלפו שנים, קטנות וגדולות, שמשיות ומעוננות, פזיזות ומתונות, טייסניות וזחלניות, רחוצות בחלב ושותתות דם. נגוזו שנים ומנינן יובל. ויהי היום. בחורף תש"ב היה היום. אל שולחני הניצב על אדמת ישראל ישבתי, ידי משכה בקולמוס על גליון הניר ורשמה אותיות ועיני הביטו אל האותות אשר היו לפנים. אותה שעה ירד עלי במפגיע צו ממלאך הזכרונות לעמוד ולשרת לפניו. נעניתי לו בנפש חפצה. חיברתי כמה שיטין לזכר סבתי בריינה, מה היא היתה אומרת, היא אשר זה לה יובל שנים לישב בתוך מעגל האור והזוהר במרומים. בטחון-אמת פקדני כחסד-נעורים, שנשמתה הכשרה של סבתי בריינה אל נכון שרויה בכבודו של עולם במעון אלהי קדם, לבושה שני ועדנים, שנים של מעלה, שנות חן וחסד ונחת ללא מצרים כאשר אהבה.

עד שאני מסיע את קולמוסי כה וכה, שולח עיני רוחי לסייר את מערכות הזכרון ועיני שכלי לתור אחרי המלים הכשרות והמעונגות, להן יאתה לספר קורות סבתי בריינה, התקשרו השמים בעננים וגשם גדול וחזק, מלא זעם, פרץ ושטף מן המרומים, רעמים נתנו את קולם וברקים האירו נתיבות לא ידעתי פשרם. ויהי הגשם הולך הלוך וחזק, עד כי נהיה כמבול שוטף, כמו נפתחו ארובות הזעם בשמים לגעור בארץ ובדרים עליה. דומה היה עלי, שהגשם עושה קריעות באדם וביקום. בי קרע ולא חמל, גרף ושטף מעלי שכבות ימים ושנים, ערמות חיים, תלי דברים ומעשים, תלשני מתוך שעה הווה ושתלני באז רחוק. לא יום היה אז כי אם לילה, ליל מוצאי השבת ומוצאי נשמת סבתי בריינה, ליל חרון עברה וזעם, ליל מצוקים גדולים, בו אף הבורא יתברך, כדברי שכנתנו רוסיה, התבייש במעשה שאין לו שחר לשלוח אל בריינה המאירה את מלאך המות בליל חושך ואפלה וגשמי זעף. והגשם ירד על אדמת ישראל לא יום אחד ולא אחד לילה, כי אם ימים ולילות שמונה רצופים.

השקפתי מבעד חלוני וראיתי עין העולם כעין הדמעה, לבי נהיה בי למקור הדמעה. נתתי עליו בקולי: חזק ואמץ ואל תתעצב. מה שהיה הוא שיהיה. גשמי-זעף ליוו את סבתי בריינה לבית-עולמה; מה לי שמש מה לי גשם אשר ילווני אל בית עולם. ירדתי לתוך אוצר הזכרון והקשבתי לנטפי הגשם המכים על מעון ילדותי בליל מוצאי השבת. זכור אזכרם היטב, כמו אקשיב קולם כעת. גשם בגשם נשק, זעף בזעף התבולל. ושוב אמרתי אל לבי:

– גם ברוגז הגשם הלזה ימי רחמים וחסד תזכור. זכור ימי שמש, ימי אורים ותומים, ימי שחקת נחת, ימי פריחת האהבה והתנוצצות הידידות. זכור ימי שמש ואנשי שמש ולילות כימי אורה ושמחה וששון. אל תהא כפוי-טובה למעט אושר תם. זכור הפנים השוחקות, אשר עשו עמך כברת-דרך עלי אדמות ואינן עוד; זכור ברית אהבה, ברית ידידות, ברית געגועים וכיסופים; זכור סבתה בריינה שלך הכשרה והמעונגה, אשר עלתה למרום חזונה ושבתה שם שבי בתפארת-אדם.

אהה, על כל סביבותי הבטתי בשעה ההווה וראיתי חשרת קדרות, כמו לא זרחה שמש גם תמול ושלשום. לא מצאתי מאור ומפלט לי מן השחור מני שחור, אשר אפפני, כי אם בגליונות הניר הלבנים הפרושים לפני ובאותיות הכתב הנדלקות כשביבים. ימים שמונה היה הגשם על הארץ, אך קול דפק מלבי ליד שולחני: האח, חמותי ראיתי אור.

כתבתי את המגילה הזאת, כפי שיצאו הדברים דחופים וחפוזים ומבוללים מתוך מצולות זכרוני. פרטתי קצת מקרים ומעשים ועשיתים משבצות לשכן בתוכן אמרי החכמה של סבתי בריינה, ככל אשר העליתי בחכת הזכרון, דליתי מתוך באר הימים הראשונים ככלב המלקק מן הים, בבואות בודדות מבני עירי נתרכבו זו על זו ורמזי-מלים נתלפפו יחד ובכנף הדמיון נגעתי בלאט בקצה הפורפוריה של שמלת החופה, שסבתי בריינה נתעטפה בה כל הימים. רדפתי אחרי הרבה ותפסתי מעט. אמרתי לפרש את כל הפרשה כשמלת החופה, להגיד בקהל רב מה יפו הליכות סבתי, מה יפו פעמיה וניביה, מה נאה היתה לשמלת השבת שנתעטפה בה בכל חוליה ומה נאה היתה השמלה לה. הכי לא דמות לה לסבתי כמו הלוך תלך תמיד בכל שנות ראתה רעה על גבי קטיפה של שבת? הכי לא דמות לה תמיד ככלה בצפיתה לחתנה בשמים?

עוד אני צופה בה בלכתה לחופתה והנה יצאה לפני דמות-משנה לסבתי היושבת באבלות תמיד על חן-סגולה, שעלה עליו הכורת, על יופי של מעלה, שנקטף בעודו באבו. מבלי משים הפליג קולמוסי הרחק מפרשיות החופה למגילת האבלות. ידי מושכת בקולמוס וקול מלבי דופק: ואימתי תספר את המוצאות לסבתה בריינה, את כל המוצאות אותה מיום כניסתה לחופתה ועד יציאתה מן העולם? שמא תאמר: מחר! אל תאמר. אין בטחון למחר. יש מחר שהוא לאחרים ולא לך. חדל לך מן המחר. כל האומר מחר מתחייב במלאכתו. הה, הזהר לך מפני המחר. היום הרת עולמך. היום אתה בקום ועשה. מה שלא תעשה היום, חלילה לא ייעשה עוד. אל תחמוד לך צחוק – שעשועים של מחר-מחר. מחר לא יהיה אולי עוד האות הזה. מחר אולי לא תשיר ותרנן לפניך אות זו.

כך יסרתי את נפשי. אך מה בצע כי אשחר למוסר אזני? מי אני ומה רצוני? רק המקום ברוך הוא ימלא חסרוני. ואם ירצה הוא יתברך אפשר עוד אזכה לישב באחד יום אל השולחן הזה לספר את כל המוצאות את סבתה בריינה הכשרה והמאירה. אולי תצלח עלי הרוח בימים אחרים לערוך בכתב נאמן לא לבד חן הליכותיה, נועם אמריה, סבר פניה היפה, תום מבטיה, מתק שחוקיה, אלא גם לספר כמו היאך סבתי עשתה את חולה שבת ופרשה על כל החלוף חופת הטוהר לחיי-עולמים ואיך נשאה כפיה ובלבה שיר הלל ותודה למי שברא את היופי בעולמו ואיך קדשה את התפארת כעל נרות השבת ונפשה נכספה אף כלתה להדליק בעולם נר תמיד של חן לא יבול ויפעה לא תמוג. חוש נכון הגיד לה, שיופי הוא באר מים חיים, מלח העולם.

אף ישאני רוחי לספר בקהל רב חן-שיחה של סבתי, אותו כולו במלואו, בפתחה במשל פיה להביע חידות מני היום וחידות מני קדם. אשר שמענו ונדעם ואבותינו ספרו לנו, אל נכחד מבנינו לדור אחרון נספר תהלות ה' ועזוזו ונפלאותיו ‏אשר עשה. ויקם עדות ביעקב ותורה שם בישראל אשר ציוה את אבותינו להודיע לבניהם, למען ידעו דור אחרון בנים יולדו יקומו ויספרו לבניהם, ככל הכתוב בפרק ע"ח לתהלות דוד בן ישי. הרבה דברים טובים ומחוכמים היתה מגדת הסבתה בריינה, ויותר מכל היתה מגדת פרקי תהלים. זכור אזכור את מתק קולה בזמירות התהלים. לא שמעתי עוד קול ערב כזה בזמרת התהלים. היא לא שרה פרקי תהלים, כי אם שרה נפשה בהם, זמרה עצמה לתהלים, רוח החן והתחנונים של התהלים היתה שפוכה על פניה ועל ניביה. את כל אורח-חייה עשתה במעברות התהלים. סחה לי אמי, שאין הסבתה אומרת תהלים, אלא ספר התהלים אומר את עצמו מתוכה. כן, היא היתה בת התהלים ואף שתתה ממעין שיר השירים. שני הספרים הקדושים, השירים והתהלות, נשקוה יחדיו מנשיקות פיהם כשני עמודי אור, אור האמונה והבטחון, שתי עיניה יונים. מי יתן ואף אנו נזכה להתנהל מאורח-חיינו לאור עמודי האור השנים, אמן.