רקע
אליעזר שטיינמן
בין חיים למתים
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: תל אביב: עם עובד; תשל"ח 1978

– מה טעם אתה מחבר פרקי־הערכה רק על סופרים מתים?

– אבל אין זה כך, לעולם איני דן בסופרים מתים, אלא בהללו, שאף במיתתם הם חיים.

– ומדוע אינך טורח לעמוד על טיבם של הסופרים, העומדים עדיין בעיצומו של מפעלם החי, מכים גלים ומעוררים התפעלות הרבים?

– לדידי אין זו מן המידה לכוון זרקור כלפי בית האופל של האמן, שהמסתורין יפים לו. חושבני שזכות המבקר לדון, קל וחומר להורות, מפוקפקת ביותר. זכות השיפוט על דברים שבחן ובנוי הוא רק לזמן.

– דבר זה מניין הוא לך?

– שכלי וגם נסיוני אומרים לי זאת. רק רוב ימים יגידו מי מילדי הרוח של הזמן הזה הם בני־קימא ומי מהם נפלים. דור לדור ישבח מעשיך, אמן. רק פרקי־חכמה העומדים במבחן שניים או שלושה דורות יש בהם גרעין מוצק. אתה נמצא למד, שכל תקופה פורשת על מקריה ויצירותיה צעיפים ומסכות שהזמן גרמם; המעלימים את העיקר ומבליטים משום־מה את הטפל. כל דור לקוי בסנורים לגבי מאורותיו האמתיים. משל למה הדבר דומה, לכלוא בחדרו, ששוב אינו מרגיש בטיב אקלימו, ואילו הנכנס מן החוץ מבחין אם קור או חום בו. שום דור אינו מסוגל להעריך כראוי את מבטאיו. הוא קרוב אצל עצמו ונמצא חשוד על פניות לחסד או לשבט. הוי אומר: הוא פסול לעדות. כל שכן שאינו רשאי להיות דיין.

– אבל אין המשל דומה כלל לנמשל. אדם יחיד קרוב אצל עצמו, ואילו דור אינו פרט אלא כלל. והכיצד אתה אומר, שהדור אינו רשאי לשפוט?

– הדין עם קטרוגך על ניסוחי ולא על עצם הנחתי. הדור מן הסתם רשאי לשפוט, הוא על כרחו שופט, מקרב או מרחיק, סומך את ידו על אמן זה ומתנכר לזה. אולם מן הראוי לו לשים סייג לסייג לפסקי־דינו. חייב הוא לזכור, שאין פסקי־טעמו הלכה למשה מסיני. בדקתי ומצאתי, שכל דור הנהו עיוור או חרש, מטומטם כביכול, לגבי איזו ספירה. כל דור מושיב אשמדאי על אחד מכסאות הכבוד. יש דור המוקיר מליצים נבובים ויש דור, המעלה על נס ליצנים ובדחנים. וכנגדם דור החולק כבוד לגמגמנים ולערפלנים לתיאבון. דור דור וקלקוליו, דור דור ועיוורונו. אין טעם להוכיחו על חוסר־טעמו ולהוקיע נקודות הטרשים שבהגיונו או שבלבו. מה בצע בקריעת צעיפים? אין המוכיח מתקן כלום. אף הדור היחיד שבוי לתוך אנוכיותו הצרה. מכל מקום איני רואה זכות לעצמי ואף חשק אין בלבי לעמוד על משמר ההערכה ולעשות חשבון מעלותיהם וחסרונותיהם של בני־דורי. בענין זה הנני סומך בהחלט על הזמן שיעשה את שלו לייחד לכל חכם ואמן את מקומו ההולם אותו. הימים הבאים יוציאו מוניטין צודקים להללו מבני־דורנו הראויים לכך ויגזרו שכחה על אחרים, העומדים בימינו בראש התור לקבלת תארי כבוד.

– ועדיין אני תוהה ושואל: וכי מניין לך, שדור בא מוציא דין־צדק על קודמו? שמא יבוא דור שלישי ויעשה פלסתר את הערכתו החיובית של דור שני.

– בכך הנני תמים־דעים עמך “אין שום דור אפיטרופוס לדין צדק ולעולם מוחלט” אף על פי כן איני חושש לקשור קילוסים לגדולים של הדורות הקודמים לפי הכרתי ולפי טעמי. יכול שאני טועה במשפטי, אבל חונף אינני. אין חונפים למתים ואין מבקשים מהם שלמונים. ואינו כן כשאני קושר כתרים לבני־דורי או, להיפך, קורע כתרים מעל ראשיהם, שעלול אני להיתפס לחנופה ולגניבת־דעת ולסחיטת ידידות ושלמונים, או לכל פניה רעה אחרת.

– מתוך דבריך יוצא, שכל שבח יש בו משום מעשה חונף וכל בקורת שלילית משום עשיית נקמות.

– יתכן שכך הוא. כל שבח, אפילו נכון הוא, יש בו שמינית של חנופה, וכל גינוי בפומבי הוא בגדר הלבנת פנים ברבים. שומר נפשו ירחק מזה וגם מזה. המתים בוודאי אינם מקבלים דברי־חונף ואף אין נפשם סולדת מן הגינויים. ואילו החיים החונף בא כשמן בעצמותיהם. לא זו בלבד שמקבלים, אף תובעים אותו בפה, סוחטים אותו על ידי חיוכים ידידותיים ואגרות־ידידות, פרחים לחג ומשלוח עוגות ליום־הולדת. הוא הדין המעטה כל שהיא של דמותם פוגעת בהם כמחט בבשר החי. בין כך וכך עשוי המבקר לחטוא במשוא־פנים ובמורך־לב, במתן שוחד ובקבלת שלמונים. מידה טובה במתים. שאינם בנותן־שוחד ובמשלוח־פרחים ובתביעה בפה ובחסדים של גומלין. להם אנו נותנים בנקיון־כפים ובלב טהור. על אנשים השרויים בעולם האמת יכול המבקר לדבר אמת, אמת אישית שלו, כמובן, אין אמת אחרת.

המלצות קוראים
תגיות