אין דבר קל מכתיבת הספד על גנדי ואין קשה מזו. אין דבר קל מאהבת גנדי ואין קשה מזו. קל משום שאנו יודעים כל כך הרבה עליו וקשה משום שאנו יודעים כל כך הרבה עליו וממילא אין אנו יודעים אפילו את המעט כהלכה. מכל מקום לא נוח לכתוב עליו מחמת הרעיון המנקר בלב, שבשעה זו עצמה שאתה טובל את קולמוסך בדיו יושבים מסתמא אלפי אנשים בעולם וחורקים עליו בעטיהם. יתר על כן, אתה נמצא מבלי משים מצורף לארגון הבין־לאומי של צבועים היוצאים ידי חובת מצפונם באמירת הלל ובעשיית פרסום לאחד קדוש ומורם, השוכן אי־שם רחוק ועושה נפלאות גדולות. ובתוך הארגון הזה הרי מתנוססים שמותיהם של ראשי עדות ורבי מלוכה ומנהיגים בעלי־שם, המחללים כל קודש בעיני גנדי אך אותו הקדוש הם מהללים ומנשאים.
זה כחצי יובל משמש גנדי סנסציה של הסקרנות הבטלנית העולמית – וזו היא הצרה. הסנסציה היא אם כל טשטוש וכל סילוף. אסור להסתכל בפני רשע גדול, ואילו בפני צדיק גדול אי־אפשר כלל להסתכל, שעיני הרבים נשואות אליו והן אוכלות אותו במבטיהן ומוצצות את הדר זיוו ומשרות על דמות דיוקנו מעין חשכות של הארה יתירה עד שקשה להבחין את התואר ואת הצביון כמות שהם. סתם צדיק גדול כך, גנדי איש התלפיות לכל העולם לא כל שכן. לא עברה שעה משריקת הכדור שפלח את הלב הגדול וכבר שרקה שנינה אחת ופלחה חלל העולם מפי אחד חכם זקן מאד ושנון מאד, שאינו שוקד כלל לכוון אל האמת, שרצח גנדי בא ללמדנו כי לא כדאי להיות אדם טוב יותר מדאי. הוי אומר: גנדי היה אדם טוב, ולא עוד אלא גם יותר מדאי. לפי עניות דעתי אין תואר האדם הטוב הולם כלל את המהאטמא. הוא לא היה אדם טוב. הוא היה איש האמת, איש קשה־עורף, איש יקוב הדין את ההר, איש ייהרג ולא יעבור, איש מלא תכונות נעלות, שאינן דרות כלל בכפיפה אחת עם סגולות הטוב במשמעה האנושי המקובל. הטוב הוא לעולם שכן קרוב עם הרחמן והוותרן, הסלחן והמחלן. אולם גנדי דגל בשם האמת, שאין לפניה כל משוא־פנים ולא רתיעת־לב. מהקדמה ל“נפתולי עם האמת” – והוא ספר־וידויים שאין אח לו בספרות כל העמים – אומר הוא: “יאבדו נא מאות שכמותי ושכיוצא בי ובלבד שהאמת תנצח”. תמצא לומר: הוא דורש אמת מעצמו, אבל אין הוא בא לכפות אותה על אחרים. ולא היא. בפירוש נאמר: מאות שכמותי ושכיוצא בי. אין הוא חס גם על אחרים במקום שיש חילול האמת או פגיעה קלה בכבודה. כל וידוייו סובבים על ציר זה. הוא מחמיר על אחרים כדרך שהוא מחמיר על עצמו. וכך הוא אומר: מה שהוא אפשרי בשבילי אפשרי אפילו לילד. אין גנדי אדם טוב, כשם שאין הוא אדם נוח. אין הוא נוח שכן אין הוא דואג לתיקון נשמתו בלבד. הוא בא לתקן עולם במלכות האמת. תפקיד חמור ואכזרי.
אישיותו של גנדי עוטה תעלומה רבה זו החופפת על הודו ארצו. רוב ספרים נכתבים על הודו אף תיירים מספרים אבל מי יסיר הלוט מעל נשמת הודו? נשמת אדם זולתנו. לא כל שכן, של בן עם זר, על אחת כמה של בן אקלים כה זר ורחוק. היא מאפליה. אי אפשר להבין את נשמת הנכרי. והלא אפילו את שפתו קשה להבין כהלכה. אצל כל אומה יש מלים, שהן בחינת תמצית השגתה הלאומית. שאי אפשר לתרגמן לשום לשון וזרים אפילו הם מגלגלים בהן אינם תופסים אותן כפי משמען האמתי. דרך משל: נירבנה. אנו אומרים אותה הרבה פעמים מקרא ואף לא פעם אחת תרגום. מהו שורש ענינה? האם ביטול היש שלנו מפרנס אותה? או שמא, בהיפוך מכך, היא מציינת דווקא את התעלות היש, הרחבתו והאדרתו?? האם משמעה התפשטות הגשמיות, או להיפך, התלבשות הרוח בעצמת הגשם, התחמרותה של הרוח כביכול? האם הנירבנה היא בחינה של אכסטזה, של שכרון אלוהי. של צמאה לך נפשי כמה לך בשרי, או, ניגודו של כך, התפכחות שאינה מצויה, צלילות הדעת שאין למעלה הימנה? היא מצב של כיסופים סוערים או של שלוה עליונה? אפשר היא עצבות גדולה ואפשר הרגשת שמחה וששון. אפשר עירנות עזה ואפשר מין נים לא נים. אפשר ענינה יציאה מן הכלים ואפשר תוכה רצוף ריכוז הנפש יוצא מן הכלל. שמא היא בחינת כל עצמותי תאמרנה ושמא היא מעין דממה דקה העוטפת את כל הישות, מלכות האלם, תהלה שבדומיה. יתכן לומר שהנכנס לתוך נירבנה יוצא מן העולם, יוצא מעצמו, נותן גט־כריתות לאני ושם נפשו כעפר בפועל ממש – ואמנם, בחינה זו של שימת הנפש כעפר מרומזת ואף מפורשת הרבה בספרי־גנדי – אבל יש ידיים גם לסברה, שטועמי הנירבנה זוכים לחיים של כבוד גדול, של תפארת רבה וגבורה עליונה והם נמצאים כביכול חסרים אך מעט מאלהים.
הריני מודה שכל כמה ששאלתי ודרשתי לפירושה של מלה אחת לא העליתי כלום. בוּר גמור אני בענין זה. וחושבני שאף רבים אחרים אינם יודעים מה שאני איני יודע בנקודה זו. במלה אחת זו, סבורני, טמון רז גדול, רז נשמת הודו, רז תרבות־קדומים, שמי שלא נולד בחיקה לא יבוא לעולם בסודה. וכשם שאין אנו הזרים יודעים פירוש מלה זו, כך אין אנו מסוגלים לבוא עד חקר תמונתו של גנדי. עיקר חידושו ועוצם גדלותו נעוצים כנראה בכך, שאותו איש פלאי נטל את המלה הפלאית, כלומר, לא אותה כולה, אלא שתיל דק אחד ממנה, שלוחה אחת, בבא קללה אחת, עקרם ממקור כטעם הדתי ושתלם בשטח היחסים המדיניים. גנדי חולל פלא של תרגום. הוא העתיק את הנירבנה שבין אדם למקום אל המערכה המדינית, העמיד כנגד המעצמה החמרנית של כובשים, מנצלים ועריצים, פני נירבנה, מין נחש הנחושת של נירבנה קדושה לעומת הסיטרא אחרא, בין שהנירבנה ביסודה שלה היא פולחן של חולשה ובין שהיא פולחן של גבורה הרי ברוחו היוצרת הסערנית והמהפכנית של גנדי, היא נתעלתה לעזות דקדושה, למעין התגוננות תוקפנית, לעמידה במערכה עם הרע מתוך אי התנגדות לרע.
אמרתי שלנו, הזרים, אין תפיסה ברורה בענינה של הנירבנה. הוא הדין אין מוחנו תופס כלל טיבו של גנדי. אנו מפרשים את מהותו על דרך ההסתברות מתוך ישושי סברות והשערות. אנו מבינים אותו בקירוב ובערך. אבל הבנה של בקירוב ובערך היא פעמים פחותה מאי־הבנה כל עיקר. ועל כך אני עומד. אין מבינים לרוחו של גנדי. דורשים הרבה דרשות עליו, קושרים לו כתרים ומביעים באזניו דברי־חונף אבל אין זאת אומרת שמבינים אותו. הבנה משמעה הזדהות. אבל האם מסכימים כל משבחיו ומקדשיו לכלל השקפותיו? וכי הם באמת מתכוונים ללכת בדרכיו ולהידבק במידותיו? וכלום רוצים הם להיכנס לתוך עורו ממש ולישב עמו בתעניותיו? המאמינים הם באמת ובלב תמים שהדרך שלו היא דרך לעבור גאולים, לפדות שבויים, להתיר אסורים, להרים כושלים ולגדע זרוע רשע, או שהם מבינים גם מבינים, כי רק עם חסיד אפשר להתחסד, ואילו התחסדות עם הרוצח היא מתן יד לפושע ועשיית שותפות עמו?
הנה הוא הענין. גנדי אינו רק תופעה מלאתי הוד, אלא גם תופעה מלאתי מורא הוד. גנדי הוא לא רק אדם פלאי, הוא גם מדרש פליאה. והוא לא רק אדם, הוא גם בעיה גדולה וחמורה. אם אנו באים לגמור את ההלל על גנדי הננו מתחייבים למשהו חמור מאוד. קודם כל הננו מחויבים להיות אמתיים, לעמוד בבחינת האמת הגדולה של האיש הזה, לטבול בתוך אשו השורפת. ואנו מחוייבים להגיד לעצמנו, שאין גנדי נטע נעמן של הודו מכורתו בלבד, אלא יכול כל עם לגדל ולכלכל מין גנדי שכזה ויכול כל אדם להיות בבחינת גנדי. תהלות ותשבחות לגנדי מחייבות אותנו לכך, לכך דוקא. ואם אין אנו מוציאים את המסקנה הזאת הננו שוקעים לתוך צביעות בין אישית ובין לאומית.
יסוד ועיקר בגנדי: אין נירבנה לחצאים ואין אי־התנגדות לשיעורים. אין הפרט והצבור, היחיד והעם, הכת והמדינה שתי רשויות נפרדות זו מזו. אין בכלל תחומים, אלא הכל יונק מתחום האמת, הכל חייבים לעמוד בבחינת האמת: הנער והזקן, הכהן והעם, המושל והנתין, המנהיג ופשוטי־עם. ואף זהו עיקר גדול בגנדי, שהוא לא רק נביא, אלא גם כוהן, לא רק דורש אלא גם מקיים, לא רק תובע תיקון למחר, אלא מחייב כל תיקון לאלתר. לפיכך גנדי מהווה לא רק בעיה חמורה, אלא גם מעמסה כבדה לעם. החברה יכולה לכלכל בקרבה נביא אחד הנושא את דברו, ויהא דברו מר כמות. החברה עשויה לשים בלב תמים בראשו של אחד מורם מעם את כתר הכוהן, הכוהן הגדול מאחיו, היוצא ובא לפני כל העם ומאיר לפניו נתיב. צריך שיהיה אחד גדול במשפחה אפילו אם הגדול הזה בא בתביעות גדולות ומטיל מרה יתירה בעם וכופה עליו חוקי משמעת חמורים. ומדרך החברה שהיא מביטה בעין יפה על חלוקת שני התפקידים האלה בין שני אישים נבחרים משלה: זה נביא וזה כוהן; זה שופר לחכו וזה שבט־מוסר בידו, זה מטיף וזועם וזה מנהיג ומדריך. אבל אין החברה יכולה לשאת במציאותה של אישיות אחת המשמשת בבת אחת בשני התפקידים הנעלים האלה וחובשת לראשה שני כתרים כאחד: נביא וכוהן בגוף אחד. הכוהן שומר על החוק ומחייב את בני עדתו לשמור ולעשות, כלומר, לקיים כדת מצוות מעשיות. הנביא אינו אומר די בקיום המצוות, הוא בוחן לבבות וחרד לטהרת הכוונה. הואיל וכל אחד מהם מפקח רק על המחצית האחת יש שהות בידי הנתבע לנשום לרווחה בשעת כל תביעה למחצית האחת בתחום המחצית השניה. אולם הגיעו בעצמכם, צבור הנתון לפיקוחו של אחד דגול ושלם שרוח נביא מפעמתו ואף שבט מושלים נתון בידו – הרי צבור שכזה לא תהיה לו רווחה אף לשהות ולא יהיה לו מנוס מפני נביא הזעם, שהוא גם כוהן רודה. הנביא הכוהן הוא מין נשק אנושי חד, שאין הצבור יכול לעמוד בו. הוא דן את הבריות להיות נישאים כל ימיהם בתוך סופה מהפכנית שאינה פוסקת. הנביא הכוהן גוזר על הכל מהפכה מתמדת. אולם אין החברה יכולה, כנראה, להיות שרויה הרבה זמן בתוך מהפכה מתמדת. יסוד החברה הוא שמרנות, אפילו דור קם ועושה מהפכה הוא מתעייף חיש מהר ושב לחדש את ימיו הנושנים אם כי בשינוי־צורה או בשינוי־צורה כל שהיא. כלל גדול הוא בתולדות העולם: מטיפי המהפכה המתמדת, כיוון שהם נותנים את ידם לעשיית המהפכה, נופלים הראשונים קרבן המהפכה, שהיא מעשה ידם או פועל רוחם.
אין אנו יכולים לקרוא בשם אנשי־מופת שזכו לשני כתרים אלה. אם הם היו הרי קיומם היה אפשרי, כנראה, רק בעולם הקדמון, שרוב רשויות מעורבות עדיין וטרם הוצבו גבולות בין דת ומדינה, עולם ומקדש והתואר גבור כלל גם את הכהן וגם את שר הצבא וגם את משיח ה'. אם היו אישים כאלה הרי מקומם יכירם בתחום האגדה והמיתוס. בדורות של תרבות אין המוח האנושי מסוגל לתפוס מציאותו של איש־אשכולות כזה. לפי מושגינו איש פלאי כזה עובר את גבולות האנוש.
כזהו גנדי. אם נהיה ישרים עם עצמנו נאמר שאין מוחנו תופס אותו. הוא עובר את גבולות השגתנו. הוא היה נביא ורודה בעמו. אלא שתחת לייסר את עמו בשוטים ובעקרבים היה מייסר עצמו בשוטי שתיקה ובעקרבים של סיגופים ותעניות. הוא הטיף התנגדות לרע ואף במצבים שלפי עניות דעתנו הם בבחינת ואם לא יגיב ונשא עוונו. אין אנו משיגים עמידה, זו של אי־התנגדות לרע לא בשכלנו ולא במצפוננו. אנו יש לנו ערכין אנושיים קדושים עלינו. וגנדי הקדש והנערץ נראה בעינינו כמין אדם אחר, מעין אדם־מונבלן, הר רם ונישא. הר גבוה משמש מחסום, אבל הר אפשר לפעמים להעקיף. לא כן אדם־הר. עלול זה להיות מחסום לעמו, שאין להעקיפו.
פלא גדול הוא גנדי. אבל לא פחות פלאי בעיני עם מחצבתו, שהוציא מקרבו יחיד מיוחד זה וסבל את הגדלות הבלתי אנושית הזאת במחיצתו, נתן למחוקק ולפלא־יועץ יד ושם ואף קיבל עליו את מרותו וחילק לו כבוד והערצה. חובה להגיד את האמת: אין לשער כלל מציאותו של מנהיג כזה בתחומי עם אחר בשום מקום אחר שבעולם. בכל תולדות האדם הנודעות לנו לא מצאנו מתקן שופך את רוחו על המונים בלי יד חזקה וחרב נטויה. רק אחד היה כזה. סימן שגם עם מוצאו הוא מיוחד במינו. עם החי בהווה ומיתוס קדומים חופף עליו. היד שרצחה את האיש רצחה מיתוס של ימינו, שפכה את דמה של אגדה חיה. ועל זאת ידוה הלב, ניטלה אשליה שיש עם סגולה, עם שונה מכל העמים. לא הבינונו את גנדי ולא תיכנו את רוח עמו. אבל מרחוק היו עינינו נשואות לשם בהערצה ובהשתוממות: הנה עם שככה לו ובמחיצתו חי אחד הנושא שני כתרים בראשו. אין זאת כי חוק עולם הוא: לא ישכונו כתרים שניים בראש האחד. אפילו עם גדול, עניו ונכנע פקעה סבלנותו האנושית המצומצמת לכלכל את מציאות הנביא בהיכל הכוהן והמטיף על במת המעשים. ככל הגויים בית הודו. יד מרצח סילקה את האדם הדגול מעל במת המעשים ומעל במת החיים.
כדור אחד קרע כתרים שניים.
הוא שאמרתי: אין דבר קל מאהבת גנדי ואין קשה מזו. שכן אנו מסוגלים לאהוב רק אנוש כערכנו, שהוא נעלה במידת־מה מאתנו ומצויין במידות טובות וביתרון הכשר עלינו; אבל אין אנו מסוגלים לאהוב גדלות על־אנושית, רוממות היוצאת מעבר לגבולות הטבעי. אהבה משמעה הבנה, אולם את גנדי אין אנו מבינים. והואיל ויש חשש שמא רבים לא שלמים ירצו להיתלות באילן גדול ומושלם זה ומתוך רוב הפרזה בהבעת תהלות ותשבחות לגדול הבלתי־מובן נבוא לידי התכחשות לעצמנו, חובה להגיד את האמת גם אחרי מטתו: אין אנו רואים בדרכו העל־אנושית דרך גאולה לעם ואורח־חיים ופדות לבני־אדם. יצא מן העולם חד בדרא, חד בדורות, ולא איש המופת הנותן חוקים אשר יחיו בהם, ומורה דרך אשר גם הרבים מוכשרים ללכת בה. אולם הודו, וי להודו, פנה הודה, פנה זיוה, יצא ממנה כל הדרה: כוהן ולוי באדם דגול אחד.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.