רקע
אליעזר שטיינמן
דעת יחיד על פרסים רבים
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: תל אביב: עם עובד; תשל"ח 1978

“זהו מעשה ברברי לבלי לתת פרס בעד תרגום גיתה” – פסוק מעין זה נשמע לפני זמן־מה מפיו של תלמיד־חכם ותיק ונקי הדעת. ותמהני על אותו חכם שלא יצא לעיין בעצם מתן הפרס שמא מופרך הוא מעיקרו כשריד של מנהגים ברבריים.

פרס – בעד מה? בעד מתנת הבורא? בעד נשמה יתירה? בעד כשרון? הכשרון הוא פרס לעצמו. ואין פרס לפרס.

הפרס הגדול, הלויתן שבפרסים, מיסודו של נובל, מקורו במצפון לא טהור ועולה ממנו ריח של נפט, מהול באבק שריפה. דוקו ותמצאו: כל פרס בכל מקום שהוא כרוך באיזו סירכה, אם של מצפון לא טוב ואם של רצון לטשטש איזה עוול וזלזול־מה. חברה, המרעיבה למשל, תשעים ותשעה מאמניה או מעובדיה הרוחניים, מחפשת לה כפרה או אחיזת עינים בהענקה שהיא מזכה בה את האחד מני מאת האמנים או החכמים הרעבים ומושפלים.

כל הענקה נעוצה במושגים של אדנות. יש מי אדון והוא מואיל להראות את גודל חסדו לפלוני, שכבר הגיע למעלת חכם מוסכם, על ידי שמשלשל מטבע לתוך כיסו הריק של אותו עני מכובד. ואין חסד זה משתנה לטובה על ידי כך שהאדון הוא דרך מקרה לא פרט אלא צבור, מוסד או מכון, אגודה או הסתדרות. או אפילו המלכות בכבודה ובעצמה. האדנות אינה פסול אלא משום שהיא מולידה עבדות ותלות. היא מחייבת את העבדות. ומה לי עבד לפרט או לכלל? פאר הרוח חירותו. איש הרוח טעמו בו רק במידה שהוא בן־חורין גמור. אם אי־שם מהבהב, מנצנץ, מבליח, ולו גם באופק הרחוק, שביב של הענקה, רמז של שכר, ברק של אות הצטיינות, כל ענין היצירה ברוח נעשה פסול. אין כאן לשמו.

ועדיין רווחת דעה, שמתן פרס לסופרים מרימה את קרנה של הספרות. פליאה בעיני דעה זו. משום מה נמצאת הספרות נשכרת מתוך שבוחרים כל שנה אלוף תורני אחד ומחליטים שהוא הגדול, הוא הגיבור, הוא משכמו ולמעלה גבוה. ראשית, הרי אינו גדול אלא לשנה אחת. שנית, אם הוא המאור הגדול, נמצא שאחרים הם מאורות קטנים והספרות בכלל אינה מרוויחה ולא כלום, אלא מתעשרת מצד זה ומתרוששת מצד זה. שלישית, תינח פרס אחד מרים קרנה של הספרות, אבל חצי תריסר, או גם תריסר פרסים, המתרוצצים יחד בו בישוב, גם הם מרוממים קרן הספרות? כלום כמה קרנים יש לספרות אחת?

המשטר הרכושני נותן למשחק הכוחות החפשי תוקף חוקי; גדולה מזו: תוקף טבע. הרכושנות דוגלת בכל הזריז נשכר. אין סיסמה זו אלא נוסח מוסווה של כל דאלים גבר. כל החרוץ יותר דינו לקבל מנה אחת אפיים בהון מזומן או בהון של הערכה וכבוד, או בהון של כתפיות וציוני תואר ודרגה. כיוון שעבדי המשטר הרכושני מקבלים על עצמם את הדין של כל הזריז זוכה במשחק, ממילא הם מניחים את המשחק או את התחרות ביסוד כל יחסי אדם וחברה. אנשים משחקים במסחר, בעבודה, בתעשיה ואף במדע בשביל לעשות הון. ועושים הון בשביל שתהא היכולת בידם לעסוק במשחק ובתחרות. המשחק הוא מטרה. והמשחק נהפך לתכלית לעצמה. אף העבודה הרוחנית הוא יצר באדם, אבל משמכניסים לתוכה את חוק המשחק והתחרות עתידה אף היא להיהפך כל עיקרה לענין של תחרות, וקנאת סופרים. ושמא מתכוונים באמת מצדדי הפרסים לעשות את התורה סחורה ממש ולהרים את מעלת החכמה על ידי המטבע! או שמא משתוקקים באמת לראות פמליה של סופרים מעין פמליה של אנשי השרת, לבושי מדים או בגדי כהונה, ועל פי צביון השרד יוכר ערך גדלו של כל משמש בקודש היצירה, זה כוהן גדול וזה כוהן קטן או הדיוט, זה גנראל גדול וזה גנראל פחות־דרגה, הקץ לבטלנות, סופרים! גנראלים תהיו! ומי שלא הגיע אלא למדריגתו של קצין, קל וחומר שלא נתרומם מעל למעלתו של חייל פשוט, אַל יידחק למחיצתם של אנשי המטה הראשי.

אומרים שעיקר בפרס לא המטבע, אלא המתן, הסמל, שבו. אבל תמה אני אם יש דבר בעולם שהנהו הוא בלבד, שאין בו מן הסמל. אף הכסף הוא כל עיקרו ענין שבסמל. כלום כל הונו של העשיר דרוש לו לצרכיו החיוניים? יש עשיר שיכול להסתפק, למשל, בחלק המאה, או האלף מרכושו לשם פרנסתו. יתר צ“ט או תשע מאות וצ”ט חלקי הונו אינם אלא בגדר סמל שהוא איש המעלה ומגיע לו יתרון בכבוד ובכיבודים. הממון פסול דווקא על שום כוחו הסמלי. מתן פרס של ממון שהוא כולו סמל פסול על אחת כמה וכמה.

אכן, הפרס הוא סמל, סמל לחברה שכל מושגיה, ואפילו מושגיה המקובלים בהערכת יצירות רוחניות, באים אצלה לידי גילוי בערכי תחרות. לא די להם לבריות שמתחרים בשוק, שמתיהרים זה על זה במירוץ סוסים, שמתנצחים זה עם זה במגרשי אַספורט, שלהוטים להוציא זה מידי זה שיאים ברכישת נכסי חומר וכהונות שררה ושלטון בכל מיני סחר־מכר והריהם ממנים ועדות שופטים להכריז על התחרות במעשי־אמנות בשביל להעביר את כל פסולת היצרים הרכושניים והמושגים הכובשניים גם לתוך רשות האמנות והחכמה. מילא, קנאת סופרים תרבה חכמה. אך האם גם קנאת שופטים תרבה יצירה?

לא בכך צפון עיקר קלקולו של הפרס, שיש והשופטים מזכים בו את שאינו ראוּי לו, אלא בכך שבכלל נמסר פסק־דין בעניני טעם לחבר של שופטים ממונים. בתחום החזון קיימות הערכות, אבל אין הלכות. עולם האגדה אינו יכול להיות שרוי בכפיפה אחת עם עולם ההלכה. בהלכה הולכים אחרי הרוב. אולם מצויים ענינים דקים, ובחנות שבטעם, שאינם נחתכים לעולם לפי רוב דעת. אם נלך אחר דעתם של רוב הבריות הרי מגיעים כל הפרסים לפסלניים שבכתבנים. ואין אנו חיים במקצוע זה גם מפי רוב משכילים, שהרי מצויים הרבה משכילים שבשטח הטעם האמנותי הם במחילה הדיוטות גמורים. ואפילו המעטים המבינים לא הגיעו עדיין לכלל הלכה פסוקה בשום סוגיה אמנותית. אין שולחן־ערוך לדברי אמנות. ואם אין ספר חוּקים ולא מחוקקים שופטים מניין?

חושבני שאפילו מצויים אצל עסקי ספרות אינם זוכרים גם את החלק השלישי משמותיהם של המוכתרים לפרס נובל בשנים הקודמות. הוי אומר: אין הפרס ערובה אפילו לאחד מששים בנצחיות. וכן אנו למדים מכך, שאין הפרס הוכחה לאיכות מעולה של הכשרון, אם רבים ממקבליו הגיעו במשך שנים כל כך מעטות לשכחה כל כך מכובדת. זוכרים את טולסטוי, את רילקה, את פרוסט וכיוצא בהם, אבל אין זוכרים את ריימונט, למשל, או, מה שמה של אותה סופרת איטלקית, שנתכבדה בפרס המרומם. אף מחברו של “באביט” לא ינון שמו לאורך שנים. ואם נעשה חשבון נראה שיש לנו כבר פמליה רבת־כמות של מוכתרים מעוטי־איכות. יש לנו כבר פנתיאון של “נצחיים” נשכחים, של בני אלמות, שאין להם עוד שם וזכר בחיים.

וכלום איכפת לי שטועים ונותנים אותות כבוד לשאינם ראויים להם? איכפת לי שמטעים את הבריות במתן פרסים, שיהיו סבורים כאילו רשאים שופטים וכל בעלי־דברים להתערב בענינים שהם מכבשוני החכמה.

רבים צווחו על הבקורת הכתובה, הכופה את חוות דעתה על אחרים ונוטלת לעצמה את הזכות להורות ולדון ולחלוק ציונים. כיוון שהבקורת קיימת על אף הערעורים המרובים עליה יש לה אולי זכות קיום, או שהיא טורחת לבצר לה את הזכות הזאת על ידי הסברה והנמקה. מילא, המבקר! הלה מביע את דעתו ביחידות על יצירתו של פלוני, שאף הוא פועל יחיד. ענין רע הוא פסק דין של שופטים, שיש בו התנקשות בצוותא, במוטב שלושה או שבעה, ברשות היחיד של היצירה הרוחנית. בית־דין על חזון הרוח, על שירה, על הגות, על מלאכת מחשבת – זהו מעשה עוול. כל דין על דברים שבאמנות הוא עיווּת הדין. רשות הרבים פורצת לתוך רשות היחיד. שלושה או שבעה או תשעה כנגד האחד. משפט התופס את מקומו של השיפוט. הרבה נזקים נגרמו ליצירה מחוות דעתה של הבקורת. אך מה הן תקלותיה של הבקורת לעומת העיוולים הכרוכים במשפט?

ומי זכאי להיות נמנה עם השופטים לפרסים? נוטלים על הרוב שלושה סופרים שכל אחד מהם לחוד אפשר ואין לו כלל דעה מאוששת, ואף אם יש לו ייתכן שאינה שקולה כלל אצל רבים, ואומרים להם: תהיו דיינים! וכי משום ששלושה פקפקנים נצטרפו יחד הם מתבססים בדעתם? כלום צירופם של שלושה בלתי שקולים נהפך לגוף בר־משקל?

יש מצדדים בזכות הפרס מתוך שעל ידי ניתנת דעת הקהל על החיבור או על המחבר שזכה בגורל. אולם נימוק זה שייך לאותם התירוצים, החמורים מן הקושיות עצמן. רבותא היא לעורר התענינות הקהל על ידי סנסציה! אבל זה טבעה של הסנסציה שהיא מרתקת את הדעת אל הטפל ולא אל העיקר שבמאורע, אוי לה לחברה שאי־אפשר למשכה אל הטוב והיפה אלא באמצעות זיקוקין של פרסים והגרלות. זו לא תגיע לעולם אל הטוב והיפה, אלא תספק את סקרנותה בזיקוקין בלבדם. מן הסנסציה אין מגיעים אלא אל הסנסציה. משל לטעות רבים, שאפשר לחנך קהל קוראים לטרקלין של ספרות מעולה על ידי שמדריכים אותו זמן־מה בפרוזדור של ספרות בלשית או ספורי־מעשיות זיבוריים. רק הטוב מחנך אל הטוב. לא באמצעות פרסים ספרותיים נגלה לפני קהל הקוראים הרחב את המאור שבספרות. אדרבה, לבו נעשה גס בכל דברי ספרות, אפילו הנאים והמתוקנים ביותר, כיוון שלא ניתנה להם גושפנקה של פרס.

ענין הפרסים מן ההכרח שיביא לידי קלקול המידות, ואף לידי קלקול היחסים, בקהל הסופרים. אין שופטי הפרסים בגדר מלאכי השרת: אף המקבלים או המועמדים לפרסים אינם בחזקת קדושי עליון. יהירות מכאן וקנאה מכאן; נושאי כתר מכאן ובעלי דרגה שניה מכאן. ובאמצע תחרות ומשוא־פנים, הפרסת־גומלין ושמור לי ואשמור לך. הסיטרא אחרא חודרת בין כך וכך גם למדור הנאצל ומפעפעת אף בתחומי העשיה הרוחנית. אותות ההצטיינות והכיבודים מוסיפים לה מזון רב.

כל זמן שלא בא מנהג הפרסים לעולמנו לא היה אף פרס אחד; כיוון שבא האחד מיד צצו רבים. יש מי שטורח שכל ענין יגדל ויתפתח עד לכדי גיחוך. הגיעו בעצמכם, לאחר שכל עיר, כל קהלה, כל חוג, כל כת גדולה או קטנה פורסים להם פרס משלהם, שוב אין לשום פרס אפילו אותו נימוק שהצדיק תחילה את קיומו של האחד. הרבה בנים יחידים אינם מניחים עוד מקום אף לבן־יחיד אחד. ואם הפרס האחד הוא מעין תרומה, שלב של עליה ושגב, הרי הפרסים הרבים נועצים את הגיחוך לתוך הנשגב וגורמים למעין חילול, מכל מקום לחוכא ואיטלולא.

יש נימוק, ואין הוא כלל אחרון במעלה, אם כי הנחתיו לאחרונה, המסתמך על המתוקנים שבאומות. צא וראה, צורבא, מנהגם של עמי תרבות בשטח זה, ולא תהא עוד קורא תגר! יצאתי וראיתי ואני קורא תגר. למה אכחד? איני מקבל את הנוהג שבאומות כמופת חותך של השכל הישר ושל הטעם הנאה. איני סבור כלל שמצוּיים מתוקנים שבאומות. כל הגויים קלקלו בכל שטחי החיים המדיניים והתרבותיים, הישוביים והרוחניים. אין עמים למופת. כלום יש לכם עבודה זרה, שלא עבדו לה הגויים המכובדים האלה? שלטי הגבורים היא עבודת אלילים מיוחדת של הגויים. מעשי תחרות ומירוצי תארים הם נחלת כל הגויים והם אסונה של האנושיות מאז ומקדם. הם הרי כל ימיהם מתנצחים זה עם זה בקרבות – וכל שידו תקיפה לאותה שעה מקבל פרס, חלקו הגדול בשלל. הוא פרס הוא שלל הוא ביזה. הגויים עוסקים תמיד בפרסים הללו. פרס לגבורים. פרס למצליחים. פרס לגדולים. פרס לכשרונות. לא באלה חלק יעקב. ענין הפרס זמורת זו היא בקרבנו. ריח של גבורי הקטל ביון ושל גבורי המלל ביון. לא כך היה עושה הלל הזקן, נשיא בישראל. משער אני מה היו אומרים ישעיהו בן אמוץ או ירמיהו מענתות, ר' יוחנן בן זכאי או הגאון מוילנה, הבעש“ט, האר”י, המהר"ל מפראג וכל יתר אצילי עמנו אילו נתנו להם פרסים בעד יתרון הכשר, בעד כשרון.

המלצות קוראים
תגיות