רקע
אליעזר שטיינמן
"אל הערפל אשר שם"
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: תל אביב: עם עובד; תשל"ח 1978

 

א.

בתולדות האדם היו כמה תקופות־השכלה, שבהן אנשים נאורים, שוחרי־אמת ושואפי־קידמה, קדשו מלחמה על הבוערים בעם ועל מאשרים מתעים, מורדי־אור, שאדיר חפצם היה לקיים הבלי־שוא ולהגביר חשכות המוחין. אבל היו גם תקופות־השכלה, שבהן אנשים שוחרי־אמת ושואפי־קידמה נאלצים היו לעמוד במערכה עם מאשרים תועים או מתעים, שהתיימרו להיות מורדי־חושך על ידי שקרעו כל מסך מעל מקומות הרוך והעידון ולא שיירו שום מקלט לאפלוליות מעט, לפינת צל כל שהיא.

לתמהוני הרב נוהגים לייחד את מפעל ההשכלה רק על קורעי החלונות ואין מטעימים כהלכה את הברכה הצפוּנה בפעלם של אלה שעושים תריסים ומתקינים סככות להגן בשעת הצורך על העיניים ועל הראשים מפני אור בשפע מזיק. מפני מכת השמש. איני יודע מפני מה אין רושמי־רשומות וסופרי התולדות מפרשים כהלכה ענין הצל והסככה. אבל הרי האמת היא שבעלי התריסים זכאים לעמוד על ההערכה והברכה בדומה לקורעי החלונות. אלו ואלו מזכים את הרבים כל זמן שעושים את מלאכתם בתבונה ובמידה הדרושה. אלו ואלו עלולים לגרום קלקול ואף להמיט אסונות כשהם פורצים כל גדר, שגדר הטבע, וכל מידה שהתבונה מחייבת. הקור מקפּיא והחום שורף. החושך נוטל את מאור העינים אך גם האור העז והמחוצף מזיק לכלי הראיה, ההולכים בשלגים נפגעים במין מיחוש שענינו עיוורון מחמת לובן, סנוורים שמקורם בעצמת האור. זכרו נא שבית היוצר וחדר האופל חד הוא. אין לגשת אל הערפל אלא בחרדת־קודש. רק קלי־דעת הם כפויי טובה. ואסור להיות כפוי־טובה אפילו לצל. “ותן השמש על ראש יונה ויתעלף וישאל את נפשו למות ויאמר טוב מותי מחיי”. אין חיים בלי אור ואין חיים בלי צל. כשם שיש נהורא מעליא, שהיא שכנה קרובה לבריות גופא, כך יש אפלולית מעליא, שבלעדיה לוקה הבריאות של הפרט ושל הכלל, הן בריאות הגוף והן בריאות הנפש.

ולואי שדברי אלה לא יסתלפו על ידי המזידים ולא יתפרשו שלא כהלכה על ידי השוגגים. איני דורש אל הצלילים, אבל אני רואה חובה להזכיר לבריות על ערך מעלתו של הצל, הדרוש בשעות מסוימות כאויר לנשימה. והוא דרוש במיוחד בזמן שנינוה עומדת על עברי פי החורבן. היטב חרה ליונה בשעתו על הקיקיון. אך כאן הכתוב מדבר לא בענינים שבקיקיון, אלא בגופי־חיים, בעיקרים שבהם החיוּת יוצאת. בודאי שחושך גדול מכסה ארץ וערפל לאומים, ואפשר לכוון את מהלכנו רק לפי מגדלורים מרכזיים. אולם צריך שיהיה ברור, שיש גם צל־תלפיות, שבלי חסותו עלינו לא נוכל לעשות שום צעד בטוח. יש ערפל אשר פה, והוא ערפל רע, שמגדלים ומטפחים אותו להחזיק את הבריות בבערוּת; אבל יש ערפל אשר שם, והוא טוב, מחיה, מרפא. והוא אותו אופל מזין ומדשן, שממנו נחצב האור. ואם אין הוא לנו אנו נופלים לתוך בערות חדשה, שמקורה בהשכלה מסולפת, המוקפת, אמנם, בעמוד־אור של מדע כביכול, המתיימר להיות כל־יודע כל־מבין וכל־חושף, אבל אין הוא אלא מדע, שאין עמו כל ידיעה פנימית וכל השגה עצמית, ואורו הוא אור־נוגה של עץ הדעת הרקוב, לא אור מנחה, אלא אור־תועים.

דומה בערוּת לאשפּה, שאין מטאטאים אותה פעם אחת ולכל הזמנים, אלא היא צומחת בכל יום ובכל שעה מתוך הנסיבות של כל זמן. כל תקופה, כל דרגה של השכלה, כל משטר־חיים יש להם יסוד הבערות משלהם. יוסיף דעת יוסיף בערוּת. האור החזק היא סיטרא אחרא של השכלה, המתיימרת לפתור את כל החידות והמחזיקים בה לוקים בעיוורון נפשי.


 

ב.

בצל קורתנו – איזה בטוי יפה־חן ורב־משמעות. רצוני לומר, שיש גם בצל קורותינו. כל הקורות שבאים לספּר אותן צל־מעט הפּרוש עליהן מוסיף להן לוית־חן ועודף־כוח. אפילו הקורות, שהן מעשים שהיו והן מהוות את דפי ההיסטוריה הכתובה, הנמסרים מדור לדור. על אחת כמה וכמה הקורות, שעיקרן דמיון היוצר האנושי ומהן נרקמת מסכת היצירה, שאנו קוראים אותה בשם ספר האמנות, הספר הנמסר מיד ליד. מאמן לקהל, ממורה לתלמיד, מן המרצה לשומעי־לקחו.

אפשר לדרוש על מסכתא אמנות במידה שמותר לדרוש במעשי־מרכבה בכלל, היינו, מתוך ענווה וחרדה, אף מתוך פּחד קצת, ביראת הרוממות, ומותר לומר, גם בנימוס ודרך־ארץ. הוא הדין רשאים לדרוש מן האמן אילו דרישות, וגם כן רק בזהירות, בטוּב־טעם ודעת המידה ובדרך־ארץ, כן, גם בענוה, דרך שאלה ומשאַלה, ולא בחוצפּה דעתנית של מורה־הוראה ומדריך וחותך קו, אף לא בחייכנות מתוקה של משיא עצות.

הרי הדברים הם בגדר ממה נפשך. אם פלוני הדברן ומתוה הקו הוא באמת ידען גדול כיצד מלאכת־מחשבת נעשית ומהי באמת ובאמת רוח החיה והכוח הפועל בה – במחילה מכבודו יטריח את עצמו וישב בעצמו על האָבניים להוציא אל הפועל מה שהוא תובע מן הסופרים והאמנים. תמצא לומר, הוא עסוק במשימות חשובות אחרות, חיוניות יותר, דחופות מאד, למה הוא לוקח לו פנאי לשם מתן עצות והדרכה לאחרים? אלא מה? אף הוא מודה, שיש רוח באנוש, שיש שאר־רוח, שיש כשרון או השראה, והוא בא לכוון ולהדריך את איש הרוח, הרי יש כאן איזו סתירה ואף יותר משמינית של יוהרה. תן לזה שיגיד את רוחו, תן לו הופש, תן לו נופש, תן לו עצמאות, לרדת לתוך נבכי־רוחו, להתייגע הרבה־הרבה עד שיגיע לתוך נבכי־רוחו – שאין זו מלאכה קלה לעזוב את השטח ולגלות את העומק שבעצמו – תן לו להעמיק לתוך נפשו, תן לו לפחות היתר כניסה לתוך רשות היחיד שלו, אף היתר־שהיה בתוכו – ואתה אם יודע אתה משהו בענינים אלה תשפוט לאחר כך, בדיעבד. אך מי התיר לך להיות מורה ומדריך מראש ומלכתחילה?

ואין זו פריצה שלא כדין לרשות היחיד – אני אומר פריצה שלא כדין, הואיל וכניסה כדין על ידי דפיקה מנומסת על הדלת או על התריס היא ענינה ואף חובתה של הבקורת. אולם אין נכנסים עוד, אלא פורצים, כלומר, יש כאן כוונה שלא מדעת, וחוששני גם התנקשות מדעת, ברשות היחיד מעיקרו. אמנם, אתה משורר, סופר, אמן, שחקן, מנגן, אבל רשות היחיד שלך אינו שלך כלל וכלל. אין לך כלל צל קורתך. אתה גר בחוץ. ולא זו בלבד שלא מותר שיהיה לך חדר־אופל משלך, דרך־בטוי משלך, הגוּת משלך. עולם הנפש משלך, ספקות והיסוסים משלך, אלא שאי אתה רשאי כלל לייחד חדר לעצמך. בסך הכל יש לך מיטה – ואף זו מיטת־סדום בתוך חדר שיש בו כמה תריסרים של מיטות. אסור חדר; מותר קסרקטין; אסור לישב בדד; רק בצפיפות. אסור להיות אחד; רק המון. אסור להיות; אני רק אנחנו. אסור להיות נפש, רוח, נשמה, רק בשר ודם. וחובה עליך להעמיד את שולחן הכתיבה שלך בפרהסיה דווקא.


 

ג.

מעיז אני לומר: יש קדשי־קדשים כל זמן שיהיו חיים אנושיים על האדמה יווצרו החיים מתוך איזה ערפל ויהיו אפופים מסתורין. מכל מקום אינקובטורים לאמנות לא יקומו, ואם יקומו לא יתקיימו. שום קו מוסכם ומקובל מטעם דיינים, ממונים ונציגי השררה, כל שררה, אפילו שורה רוחנית, לא יוכל להיות קו מנחה ומדריך. ואם יכופו עליו ברצועה, במחנות־הסגר או בכינוסים מטילי־אבק ומטילי־ אימים גם יחד, יהיה לו תפקיד רק אחד: לקצץ את כל הנטיעות, לעקור שרשים, להציף אור מסנוור. לא יגדל מפעלי־יצירה בני־קיים. הוא לא גידל עד כה ולא יגדל גם להבא. הוא לא גידל ולא הגדיל, כי אם עקר והקטין. כל הכשרונות שבאו במגע כל שהוא עמו הלכו לאבדון. נקמלו, נתנוונו. איבדו את עצמם לדעת, מעיין יצירתם נסתתם. האמנות רק פירותיה לרבים, אבל שרשיה יונקים מתוך היחידות. במידה שאמן מגלה באמת את גנזי נשמתו, מגלה ללא אימת הצבור, ללא אימת ראשי הציבור, ללא אימת מפקחים ושוטרים, אף ללא אימת שוטרים מתנדבים, אותם הגנזים עתידים להיות נחלת הרבים. מה שידוע לפני כן, מה שכתוב בדפתראות של בעלי השררה ומה שכבר פּוטפּט על־ידי אנשי תשעה קבים או על ידי אנשי הקו האחד, מה טעם לכתוב אותו בפרק יצירה? האמנות יונקת מן האינטימי, מן האינטימי לעת עתה, שעשוי להיות לאחר זמן קנין הכל. אם האדם הוא בתוך עולמו האינטימי מהפכן יהיה סופר או אמן מהפכן. אם הוא בסוד נפשו אוהב העם או דבוק בכל כושל ונרדף, תהיה גם יצירתו טבועה בחותם נפשיותו. ואם לאו, שום קו וצו, שום הדרכה והזמנה, אף לא אנשים בנדוי ובחיסול, לא יועילו. עבדים לא יהיו יוצרים; ממושמעים לא יגלו שום אור חדש ואף לא שום אופל שיש בו משום חידוש. האמן הוא מלכתחילה סורר ובדיעבד מורה לדור; מלכתחילה בן־מרי ומרדן, ובדיעבד כל חנו ויפיו משתפכים לתוך אוצר הכלל. אפילו אתה מבטיח לאמן, שיש בידך מפתחות גן־עדן, אין הוא רוצה לקבל את גן־העדן שלך, אלא אם כן הוא יעבור אליו דרך כּוּר הספיקות והיסורים היינו, הגיהנום, של עצמו. אמנות היא חופש, העזה, מרד, העמקה, עריכת־גלות בתוך חדר־האופל, מהלך בתוך הערפלים.

הצנעה היא מקור החיים. שתי צנעות המתחברות יחד מולידות חיים. כל ההורס אל הקודש הזה מביא שואה לא רק על החיים הגנוזים, הוא נוטל טעם גם מן הנגלה. לעולם חייבים להניח “חדר” שבלב ושבמוחין, שאין מגלים משם סודות, שמדברים עליו בלחש, ברמזי־רמזים. כל הברכה של היצירה שורה בחדר האפל ההוא, הסמוי מן העין. שם מקומה של נשמה חיה, של יחידה. אפילו תרנגולת מתקוממת בפרץ־מעוזים כשבאים לגלות הלוט מעל כבשוני הלידה שאצלה. היא חרדה על אפרוחיה הרכים, החומדים אופל והיא עושה להם חופּה של ערפלים.

כשם שאין ארון הקודש בלי פרוכת, כך אין ארון היצירה בלי כפּורת.

אימה ופחד נופלים עלי כשאני שומע דרשנות דרישתית של אנשי ה“קו”, שאפילו את הקו לא המציאו מעצמם, אלא לקחוהו מן המוכן בחיקוי כל־כך גלוי וחסר חן, במשיכה פרועה ממש, מאת הסופרים, ומצעירי הסופרים לא כל שכן, שיכתבו לפי ה“קוים” ו“התוים” משל “היבוא” שלהם, הם יחברו טיוטות והסופרים יכתבו; הם יגידו בּים; והסופרים – בּם. אימה ופחד עלי ודאגה לאפרוחים הרכים שמא יתפּתו, שמא יסיחו חלילה דעתם מקולם הפנימי ויקבלו עצות והדרכה. אומר אני להם: ייקר בעיניכם הערפל שלכם. שמרו על הצנעה!

המלצות קוראים
תגיות