ספרות ההשכלה צריכה לימוד    🔗

לספרות ההשכלה לא שיחקה השעה בדורותינו: אין לה שם טוב לא בעדת המעיינים ולא בקרב קהל הקוראים אף המצומצם ביותר. הסופרים האחרונים מזלזלים בה; המורים שואלים: מה העבודה הזאת לנו? ואין צריך לומר שתלמידי בתי הספר, הנתבעים להיכנס כאושפיזין לסוכתה, רוטנים ומתרעמים ומחפשים תחבולה לפרוץ מעליהם עול של לימוד מיותר זה. האמנם כבר נס ליחה של אותה ספרות וטעמה פג לחלוטין, עד שאין בפיה עוד מה להשמיענו בזמן הזה? או שמא מלכתחילה היתה מיקח טעות. ברכת הכשרון לא פקדה את אהלה, רוח הזמן ההוא לא דברה כלל מתוך גרון יוצריה ושכינת האמת לא נגלתה אפילו לבאי כוחה המובהקים וראשי מדבריה?

ההנחה האחרונה נראית לי מופרכת מעיקרה. אין לשער כלל, שספרות ההשכלה, שפרנסה כמה דורות מישראל, זעזעה את מוסדי החברה היהודית, טבעה את רישומיה העמוקים באורח החיים והמחשבה ואף הוציאה מתוכה אמנים וחוזים כ־רמח“ל, מיכל, ארטר, מאפו, מאנה וחכמי ההגיון כשד”ל, רנ"ק, ביק, מנדל לפין צווייפל, יוסף פרל וכיוצא בהם, משוררים, מספרים והוגי דעות, אם כי במעלה פחותה משל הנקובים כאן בשמותיהם, היתה לגמרי נטולה חסד עליון ונציגיה בזבזו את כוחם לדברים בטלים. אין דבר זה מתקבל על הדעת. שום דור אינו יתום גמור. יכול שהביטול הכולל, שאנו נוהגים בספרות ההשכלה, נובע מתוך שהזחנו את דעתנו ממנה וחדלנו לעיין בה. אנו מבטלים אותה על שום שהתבטלנו מלימודה. הרבה גרמה מסתמא לכך גם היוהרה שבדורנו, הרואה את עצמו שמנו וסלתו של כלל הדורות מישראל לתקופה ולתחיה, כאילו עמו נולדה חכמת ישראל ולו בלבדו נתגלתה שכינת היצירה. משום גאוה זו מצטמצם אפקנו והננו מסתגרים והולכים בתוך דלת האמות של תקופתו.

פשיטא שאין זו מידה להסתגר כלפי העבר ולהיבדל מן החוליות שקדמו לנו בשרשרת הדורות. רשאים אנו לבקר את קודמינו, אבל איננו רשאים להוציאם מן החשבון. אפשר להתנגד להם, ולא חס ושלום לבטלם. דפים שנכתבו בספר האומה אין לעקרם. ששכחת ראשונים היא סכנה לאחרונים. מקרא מפורש הוא בפרשת “וזאת הברכה”: האומר לאביו ולאמו לא ראיתיו ואת אחיו לא הכיר ואת בניו לא ידע. היינו, שאינו רואה את אביו ואמו ואינו מכיר את אחיו סופו לבוא על ענשו, שאת בניו לא ידע. הוא לא ידע אותם, לפי שלא יבין לרוחם, ולא יבין לרוחם, לפי שהם יתנכרו לו, כשם שהוא התכחש לקודמיו. ממילא יהיו יוצאי חלציו כספר החתום לפניו. לעולם נפרעת חוליה שלישית מן השניה בעד העלבון שנגרמה לראשונה. על דאטפת אטפוך.

אין לנהוג תשליך בספרות ההשכלה וחלילה להטביעה בים השכחה. היא צריכה קריאה, לא כל שכן שצריכה לימוד בתחום של הוראת פרקי ספרות לתלמידים משתלמים. צריך ללמוד ספרות ההשכלה כדי להכיר מתוכה את מנהגי הבריות וסדרי החברה בימים ההם, את מהלך המחשבות ומערכי הרוח בזמן ההוא, את רגשות האנשים, תקוותיהם ואשליותיהם, אף משוגותיהם וטעויותיהם, כן, את כיסופיהם ואכזבותיהם. אף צריך ללמוד ספרות ההשכלה בשביל שנדע לפחות מפני מה אנו מתנגדים לה. לבערות יש סמני־היכר רבים. המובהק שבהם הוא ההרגל לבטל דברים ללא מושג נכון עליהם. בור ועם הארץ לא רק מבטל דברים החורגים מתחום הבנתו או התענינותו. הוא גם מגלגל את לעגו עליהם. ואנו כבר נקטנו לגבי ספרות ההשכלה אותה זיקה של חוסר־זיקה, המביאתנו לידי צחוק מתוך קלות־ראש. ההתעלמות מנחלת ראשונים קלקולה קשה ביותר בתחום ההוראה והחינוך. כלום מהו חינוך? פיתוח המוח ופתיחת הנפש. אולם זלזול בערכין של ראשונים ללא יסוד, עושה את נפשות החניכים אטומות, סוגר את המוחות וסותם את מקורות הדעת, מחליש את תאבון הדעת ונוטע בדור בא גאוה ריקה, הערכה מופרזת של עצמו. קלקול גורר קלקול. מיעוט הסקרנות כלפי גנזי העבר מחליש את השקידה לפענח את צפונות העתיד.

כשאנו טוענים לבינה בעבר איננו עושים זאת כבעלי־צדקה, המרחמים על דורות ראשונים לבל ידעך נרם ולא תכבה גחלתם ופועל־רוחם לא ילך לאיבוד, אף כי הזכרת־נשמות היא גם כן מידה נכונה ואף מצוה גדולה. אולם ביסוד מחקר ראשונים מונחת דווקא החרדה לאחרונים. אין העבר קול עלה נדף. הוא קול הדם בעורקינו. אין הוא בגדר קליפה הנושרת מעץ החיים. הוא הגרעין הקדום שממנו צומח וגדל העץ מדור לדור לעשות פירות ופרי־פירות. טעמו של הפרי בכל עת הוא טוב רק בכוח־כוחו של השתיל הראשון. אין ההווה מובן לנו אלא לאורו של העבר. כל דור עצמיי יותר ביצירתו במידה שהוא קרוב יותר אל הכוח היוצר הקדום, מקור החיים של האומה. אישים גדולים יוצרי התרבות וכהניה הנאמנים הם נשמות מקובצות מכלל הדורות. לבם פתוח כפתחו של עולם להכיל בתוכו חיים רבים ולהבין לרוח כל דור ודור. משולים הם לקונכיות, שהעם, הים הגדול על כל גליו ומשבריו, הומה מתוכם. בלי שרשים עמוקים בתרבות העבר אי אפשר להוסיף נופך ראוי להתכבד בתרבות הזמן החדש. כשם שמולדת כוללת בתוכה את ההרים והעמקים, המים והיבשה, השמים הפרושים עליה וצבע העננים השטים בשמיה, רוחותיה וגשמיה, מכרות הנחושת והברזל והזהב שבאדמתה ואף ממצאיה העתידים להיגלות בתוך חפירותיה, וכפי שכותבים בשטר המכירה של נכסי דלא ניידי “מכור לך הבית הזה מרום השמים ועד תהום האדמה”, כך עם משמעו לא רק העם החי בזמן הזה, אלא גם דברי ימי העם, כל דברי ימי העם תמול ושלשום ועד לעבר הרחוק, לכל הדורות והזמנים, כל השרשרת ללא שום פחת של חוליה. החסרנו תקופה אחת – פגמנו בספירה. לא חוליה אחת בלבד הפסדנו; נתקפחה השרשרת כולה. משל אחד ואותו למדתי מכלל רמזים של חכם המשלים הגדול בישראל, ר' יעקב קרנץ, הנודע בשם המגיד מדובנה. שדה השותה את מימיו מצנור, המחובר אי שם רחוק למעין, בא על סיפוקו רק אם הצנור שלם מתחילתו ועד סופו. נקרע הצנור באיזה מקום בנקודה כל שהיא, שוב אין מי המעיין מגיעים אל השדה, אלא זורמים ויוצאים בעד הנקב. לכן רק האישים שהיו בני בית בתרבות עמם לכל תקופותיה, זכו להשפעה בת קיים על זמנם ומעבר לזמנם על דורות באים רבים. במידה שחכם מושפע מן העבר, הוא משפיע על העתיד, ובמידה שאנו מבינים את קודמינו הננו קונים לנו את הסגולה להבין גם את עצמנו, הרי שאינו יודע נפשו אינו יודע ולא כלום. לא צדקה אנו עושים לאבותינו על ידי תלמוד העבר, אלא הננו גומלים טובה לעצמנו.

כנגד התביעה לדרישה אל העבר הננו שומעים תשובה זו מפי רבים; אף אנו לעבר, אלא שהננו נאחזים בעבר הקדום דווקא, ערש האומה, מקור כוחה וחזונה לעולמים. מאחר שלא כל התקופות שוות במעלה, ולא עוד אלא מצויות תקופות של דלדול וניוון – וכשדנים בדברי ימי ישראל יש לציין בדין את הגלות כזמן של הסתלקות לשכינת היצירה – לכן נמנינו וגמרנו לפסוח על תקופות נמושות, על מנת לשוב ולהתערות בתור הזהב של אומתנו. המליצים היו אומרים: לחדש כנשר נעורינו. מבחינה זו אפשר להוציא את תקופת ההשכלה, למשל, בדימוס ולומר לה אין לנו עסק בך. אולם בחינה זו מכילה בתוכה חומר שריפה, שעשוי להעלות באש לא תקופת ההשכלה בלבד. ממנה יוצאת שריפה לכל בית ישראל. יכול הרוצה לפסול בכוחה גם את התלמוד, שרבים יפי טעם וקצרי דעה סולדים ממנו. אין צריך לומר, שספרות הרבנות כולה תצא חייבת בדין. יש נתלים בתור הזהב של שירת ספרד ומסתייגים מיהדות אשכנז הדוויה, שתחת שירים עשתה פירוש רש"י וכתבה תוספות, אמרה קינות וחיברה סליחות. חכמת ישראל נמצאת יבשה; תורת היהדות צרת אופק; החסידות זרועה הזיות ואמונות טפלות; הקבלה עולם סגור ומסוגר במנעולי נוטריקון וספירות, שלא כדאי לפתחו. כיוון שניתנה רשות לקצץ בנטיעות היצירה הכלל־יהודית, לדלג על ההרים ולקפץ על הגבעות בדברי ימי עמנו, לבחור תקופות לפי טעמו של הבוחר, אנו עושים את כל שדה רוחנו הפקר ואין לנו ברירה אלא להגיע עד הקצה האחרון של שרירות הכפירה, כפי שמעטים מכריזים להלכה ובגלוי, ורבים מהם נוהגים כך למעשה ובסתר, בחוק הרציפות של הדורות, להתייחס על כובשי כנען בלבד ולעמוד בקשרי חיתון רק עם אחאב, איזבל ונביאי הבעל.

אין אנו אדונים לדברי ימי עמנו לבחור מהם תקופות המעלות חן לפנינו ולהוציא מכללם את שאינן נאות בעינינו. גם שאינן נאות לנו, שוכנות בתוכנו, ממריצות את הלך־רוחנו ומכוונות את מעשינו. אם נבוא להימנע מלהעלות בזכרוננו כל מה שבעבר היה חלק מישותנו ובהווה איבד את חנו בעינינו, לא יהיה עוד בינינו אדם השלם, אלא כל אחד יהיה חבור־גרוטאות, פלג אדם, או אדם של פירורים. אין העבר נשורת. ואם הוא נושר, הריהו נושר לתוכנו. העבר הוא הנסתר של ההווה וההווה הוא הנגלה של העבר. מוזר ביותר פסק הדין “נמנינו וגמרנו לפסוח על תקופה זו או פלונית בדברי ימינו, מה גם על העידן הגלותי שבדברי ימינו”. מי מנה ומי גמר? למי ניתנה הרשות למנות ולגמור? דור אחד אינו מיופה כוח למנות ולגמור. דברי ימי העם שייכים לכלל העם “את אשר ישנו פה עמנו עומד היום לפני ה' אלהינו ואת אשר איננו פה עמנו היום”, ככתוב בפרשת “נצבים”. רק כל הדורות יחד, לכשיתקהלו, יכולים למנות בית דין, שחבריו יהיו נמנים וגומרים לעקור פרשיות מספר החיים של עמנו, עם למוד נסיונות ומנוסה בלימודים, עם אשר זה יובלות הוא יושב על ספסל הלימודים לבוא עד חקר נפשו ועדיין לא הגיע עד תכונתו. כל עקירת פרשיה, הנעשית על ידי קבוצה זו או פלונית, היא חבלה בקוממיות רוחנו ובגאון יעודנו.

אין הספרות אלא היסטוריה בתמונות, בהגיגים, בשירים ובחזיונות. דברי הימים מספרים על תנאי החיים ומערכותיהם, והספרות משקפת את החיים עצמם. דברי הימים מתארים את המעשים המקריים, את הדברים אשר נפלו לתוך הקלחת החברתית ופרקי הספרות מעלים מתהומן של הנפשות את ההתרחשויות ההכרחיות את העליות והנפילות, המתחוללות בתוך הטבע האנושי, הנתון לחוקיו הפנימיים. אין טיפת־גשם יורדת מלמעלה, שאינה מעלה כנגדה טיפת־גשם מתוך תהומה של האדמה. תורת דברי הימים היא גשם־נדבות מלמעלה. תורת הספרות היא מי תהום מלמטה. והכיצד נוכל ללמד את דברי ימיהם של דורות ההשכלה בלי תלמוד ספרות ההשכלה? הרי לא יעלה על הדעת לקרוע דפים מספר הימים ולהצהיר עליהם כמחוסלים מעיקרם, כך אין להוציא מכלל חובת הלימוד והקריאה שום כנסת גדולה או קטנה של חכמים וסופרים מן העבר הקרוב או הרחוק. כל אחד מאתנו הוא אוצר בלום של תורת ישראל, חכמת ישראל ודברי ימי ישראל. אנו מלומדים מבלי דעת. אם כך מוטב נהיה מלומדים מדעת. אמנם, צריך לדעת כיצד לפתוח את האוצר הגנוז בלבנו וכיצד לפתח את נפש התלמיד להבין את כלל הנפשות שפעלו בדברי ימי עמו. אין זו שאלה, אם צריך ללמוד את ספרות ההשכלה, השאלה היא כיצד ללמד אותה? מה הם תכסיסי ההסברה המסוגלים לפתוח את השער להיכלה?

יצחק ארטר, אחד מבני העליה שבסופרי ההשכלה, שנתברך בחושים נכונים לבוא בסוד רוח הזמן ההוא, אף חונן בלשון למודים, המתקרבת לרוח השפה, שנתקשטה אז במחלצות המליצה ככלה לחידוש נעוריה, הגדיר באגרתו אל מאיר הלוי לטריס (נדפס במלואים ל“הצופה לבית ישראל”, הוצאת “מחברות לספרות” תש"ה) את תפקידו של ספר אחד, והוא, "לתת לנערי ישראל ספר שעשועים שיוציא רגשות נפשם מחדרי לבם תחת אשר דכאו מלפנים להתחבא במסתרי קרב ולב. שנית, למען ילמדו מתוכו דברי מוסר ודעת ויסירו את ההבלים מקרבם… והשלישית, למען ילמדו בו את שפתנו הקדושה עוד טרם יבואו להגות בדברי תורת ה' ונביאיו. והיה כי יקראו אחרי כן בספרי התורה ובדברי נביאי החזון אשר למדו לשונם וחיכם להבין ספר ושפת קדם, מתק ניבם וצוף אמרותיהם יטעמו ועיניהם תאורנה לחזות בנועם ה' ". אמרי שפר אלו משמשים בפי ארטר מתן טעם כשהוא מעתיק לעברית את רובינזון קרוזה. אנו יכולים להשתאות על הלך רוח תמים זה לעשות את תרגום רובינזון קרוזה מקדמה להבנת תורת ה' ונביאיו, לתלות עליה יעודים רבים כל כך. אבל אי אפשר גם שלא להשתאות על גישה חודרת זו לעצמת היעוד, שהפעימה את אחד מנציגיה המובהקים של ספרות ההשכלה. אין פכים קטנים. שר הרוח מוזג לפעמים את היין המשומר של התקופה לתוך כוסיות קטנות ומטיל על זוטרים משימות כבדות. אף ספר אהבים נחות דרגה, “מסתרי פריס”, מפל הבולבר הפריסאי, שימש שלב בסולם המעלות של ספרותנו החדשה. הרבה ספרים טפלים מבחינת שאר הרוח הטילו סערות גדולות ושידדו מערכות. אין לדעת דרך הרוח אף ברשות החזון הספרותי.

אנו עומדים דרך אגב על קו טיפוסי אחד באפיו של דור ההשכלה והוא, חוסר ההבדלה בין קלות לחמורות. מכאן הוא מעמיס על מכשירים קטנים משימות גדולות ומכאן הוא משתמש במכשירים כבדים להריסת מצודות קטנות ולעקור מן השורש מנהגים קלים הנראים בעיניו טפלים או נקלים, אך הם משמשים בכל זאת מקור חיות לשכבות הרחבות של העם. אנו למדים מאגרתו של לטריס, כמה מסובכות ומעורבות היו הכוונות והשאיפות, שהונחו ביסוד מפעל ההשכלה. לראש לכל גברה הנטיה לעורר את הרגשות מתרדמתם ולקרוא לחושים דרור. ועדיין אין אמור בכך דיבור מפורש וברור. אין זו רבותא לעורר רגשות מן התרדמה. לא מן עיקר כי אם אל. כלפי מה אנו מעוררים אותם? משחררים מן הבערות. חשוב מזה לקראת איזו דעת משחררים אותם. לכן נאמר: שנית, ללמוד דברי מוסר ודעת. ושלישית, להכשיר את הלבבות להבין בספרי התורה ובדברי הנביאים ובשפת קדם לחזות בנועם ה'. הגדרה זו שבפי ארטר שונה לחלוטין מן המושג השיגרתי על תנועת ההשכלה בחינת תנועה שכלתנית לגמרי וחילונית ביותר. תנאי ראשי להבנה נכונה במהותה של ספרות ההשכלה הוא להיגמל מן הראיה השיגרתית, המפשטת את הדברים רב מדי ועושה את התקופה כולה כרקמה אחידה, כאילו כל סופרי ההשכלה וחכמיה קורצו מחומר אחד. האמת היא, שלא היתה תנועת השכלה אחת, אלא כמה וכמה תנועות השכלה, אחת חזיונית, שניה שכלתנית, שלישית חמרנית, רביעית פוקרנית, חמישית דתית, ששית לאומית, שביעית חקרנית־חטטנית, שממנה צמחה חכמת ישראל, וזו נתגלגלה למדע הישראלי של ימינו. מגמות שונות ומנוגדות שמשו בערבוביה בבית היוצר של ההשכלה. סופרים רבים נתפסו לשתים או שלוש רשויות בבת אחת. בתקופה של אילת השחר אין בהירות. יש תסיסה. פועל ערבוב סממנים וכיוונים. כותבי דברי ימיה של ההשכלה העמיקו את עיונם בעיקר בצד התחיה הלשונית של המשכילים, במריבותיהם עם הרבנים והחסידים, חיפשו אצלם רמזי טמיעה או סימני נטיה לתחית ישראל בהווה. הללו הם גופי־תורה במסכת ההשכלה, אבל יש גם גופי־תורה אחרים. הבלטה יתירה של נקודות מסוימות האפילה על התמונה כולה. ועדיין עומדת ספרות ההשכלה ומצפה לפירושה הרב צדדי. מסתבר שבמידה שנעמיק את עיוננו ונרחיבו להקיף את ספרות ההשכלה מצדדיה השונים ולחשוף את ערכיה, שכמה מהם לא הובלטו עדיין כראוי, נוכל להרבות בגזירות שוות בינה לבין מערכי חיינו וסוגיות ספרותנו בהווה. ככל שיתרבו עניניה של ספרות ההשכלה, כן תגדל ההתעניינות בה, יפוג השעמום הפוגע בלומדיה – כל שעמום מקורו בגישה שטחית לדברים – ותזרום חיות חדשה לתוך המשא ומתן בהלכותיה וביצירותיה. ככל שתרבה הדעת כן תגדל חדוות הלימוד.

 

חזיון הקדומים בספרות ההשכלה    🔗

רחבה ספרות ההשכלה ורבים נושאיה, אולם לשם העמקת העיון בה, צריך לקצר את סוגיותיה ולהעמידה לעת עתה על עיקרי עניניה. חכמת ישראל, למשל, היא מדור בתוך ההשכלה. ענין החיקוי וההשפעות אצל סופרי ההשכלה הוא סדרה לעצמה. דרכי שימוש הלשון שלהם היא בקעה מיוחדת. זיקותיהם של סופרי ההשכלה אל התנועה הלאומית ואל ניצניה של חיבת ציון ניתנות לבירור נפרד. פרשת התיקונים בדת הוא מדרש בפני עצמו. ואילו כותבי דברי ימיה של ספרות ההשכלה, שערבבו את כל הפרשיות, לא נפנו להידרש כראוי אל הכוחות החיוניים בגיא החזיון ולפי מה שמשתקפים בה המידות והמושגים של בני הזמן ההוא, שפעלו בבניית ריקמתה של ספרות זו, טביעת צורתה והרצאת תכניה. תלמוד ספרות ההשכלה בימינו מחייב צמצום היריעה. אנו דנים בספרות זו לפי גילוייה לפי עומק השגתם בנקודה היהודית, המשתלבת לתוך מושגי הכבוד האנושי. אציין בקיצור נמרץ את המבוקש הרצוי בספרות ההשכלה לפי עניות דעתי בהבדל מן המבוקש המצוי אצל חוקרי ההשכלה עד עכשיו. הם באו ללמוד את סופרי ההשכלה לשמם, ואני סבור, שדרך הלימוד הנאותה ביותר הוא ללמוד את עצמנו מתוך עיון בסופרים ההם ומתוך הסתכלות בנפשות הפועלות בחיבוריהם. אנו חוקרים יפה את העבר רק כשהננו נדרשים אליו לשם חיבור דרוש על עצמנו.

מבחינה זו יש טעם להתחיל כל דיון בספרות ההשכלה מן העיון בחזיון הקדומים, המשמש גלגל מניע, ואולי הגלגל הראשי, במולדה של תנועת ההשכלה ובכוח הפועל והיוצר שלה. אף הרוחות המנשבות בעולם חוץ גרמו להתעוררות ההשכלה בישראל. המהפכה הצרפתית, האנציקלופדיסטים במאה הי“ח, הרדר, גיתה, ובמיוחד שילר, הרומנטיקה באשכנז, לחשו על אזני המשכילים בישראל: התעוררו, עורו, אורו. כן, הדפיקה באה מן החוץ, אבל היניקה היתה מבפנים, ממעינו הקדום של ישראל, מן התנ”ך, מחזיונות הנביאים, מגבורי ישראל הקדמונים. אמנם, המשורר נפתלי הירץ ווייזל בשירי תפארת, המשמשים, לפי דברי החוקרים, ראש גשר לספרות ישראל החדשה, מתאר את משה רבינו כאחד משלומי אמוני ההשכלה החדשה, הבא אל בית יתרו להמתיק שיח נעים עם בנותיו המשכילות. הן, העלמות הרכות, מביעות באזניו אמרי נועם והוא משיב לן מענה רך בתשואות חן חן. ואגב כך מגלגלים המשוחחים את רחמיהם על רועי מדין הבוערים בעם, הריקים מדעת. אף פרעה נראה בעיני המשורר מעין משכיל, אלא חכם להרע, שההשכלה שלו אינה בת השמים אלא בת השטן. בכל זאת עיקרה של ההשראה בא אצלו מספר התנ“ך. הזמורה היא של זר, אבל אדמת־מטעה היא של האבות. האמום לקוח משל אחרים, אך הנעל עשויה לפי מידת הרגל היהודית. האזנים קשובות אל הקולות הבאים מחוץ לתחום, אך העינים נשואות אל דביר החלומות של ישראל הקדמון. רק מעט מן הזמירות הן נכריות, אבל רוב הזמירות הן שלנו והצפרים האומרות אותן הן משלנו. ההשכלה עגנה בספר התנ”ך, במליצה וגם בתוכן, ובאה לספר מעשי ימי קדם. משום כך בלבד ראויה היא להיקרא בשם ספרות ישראל מקורית, שלא נתכוונה כלל לדברי ספרות, אלא לתורת חיים. נוהג שבישראל הוא מאז ומקדם, לבלי לכתוב פרקי שעשועים. ישראל גזר על ספרות של בידור ולא גרס פסלים ומסכות, אלא תיאור אנשי־מופת וגופי־חיים. ההשכלה במרבית חיבוריה היתה טבועה בחותם של כובד ראש וכוונת התיקון. במרוצת הימים נגרפה ההשכלה בזרם של נצחנות ואף נתפסה לליצנות ויצאה לתקן דברים שלא היו זקוקים כלל לתיקון, אף באה לקצץ נטיעות נאות ולעקור פרודות בריאות. אולם התיקון הנכון הונח ביסודה שלה והיא נתעוררה מלכתחילה לפעולתה מתוך הכוונות הטובות להרים את קרן ישראל ולהשיב לתרבות עמנו את כבודה הראשון. נסתכלה במעשי אבות האומה ובקשה לעשותם דוגמה לבני זמנה. הטיפה לגבורה, לטוהר החיים, למעשים טובים, לחיים כשרים בחיק הטבע. ביקשה ליצור אור ולא חושך. מורדי אור היו שנואי נפשה. רמאים וצבועים, בוגדים וחנפים, נתפרסמו על ידה לשמצה. חיי התום והשלווה של הרועים ועובדי האדמה הורמו על נס. רבים מסופרי ההשכלה נשאו את עיניהם אל ההרים, כפי ששר שלום ב“מגדל עוז” של רמח“ל: הו הררי עולם, נעימי שבת… מה יקרו לי אלה חופות אשריכם משיבות נפש… רועה עדריו נער, מה טוב מנת חלקו ומה נעמה… דל הוא ואך שמח… מזמור שיר להרים ולרועים, החוזר ונשנה אצל רמח”ל, ווייזל, שלום הכהן ואחרים מסופרי ההשכלה, יונק ממה טובו אהליך יעקב ומשכנותיך ישראל, הקשורים בחיי האבות הקדמונים, מאגדות הרועים הנפוצות בספרות ישראל הקדומה ומ“אשא עיני אל ההרים” שבספר התהלים.

המורה הנבון, הנוהג את עדרי צאן תלמידיו על דפיהם של ספרי ההשכלה. חייב לעקור מן הלב את הסברה המוטעית, כאילו ספרות ההשכלה והמליצה הן היינו הך, וכאילו סופרי ההשכלה השקיעו באמת את מעיניהם בכתיבת המליצה דווקא. הם כתבו בלשון מקראית טהורה, שהיא ממילא ארכאית, לא מתוך רדיפה אחרי המליצה, אלא מתוך חתירה להתערות באורח החיים והמחשבה של ימי הקדם, הנודעים לנו בלבושם התנ“כי בלבד. אילו מצאו מקורות קדומים של תיאורי חיי הטבע בשפת התלמוד, המשנה, למשל, היו רבים בוודאי בוחרים להם דפוסי־לשון מאוחרים יותר. אלא שחזיונות הטבע בשגבם ניתנו בספרות ישראל הקדומה במחלצות מקראיות. מהלכם אל מקור ישראל ואל טבע ישראל הקדום נעשה ממילא דרך התנ”ך ושפתו. ולפי שהתפתחותה של לשון התנ“ך נפסקה וסופרי ההשכלה היו מושפעים ממושגי הזמן החדש, יצאה ממילא שפתם התנ”כית מסורבלת ומעומעמת, מעין כלאים שבנשמה. אולם מליצים מלכתחילה לא היו המובחרים שבהם. מובחרים מרובים אין בשום דור. דרך כלל צריך להיזהר מאד בהטחת אשמת המליצה על איזה דור שהוא. מה שהיה לשון הנשמה של דור אחד נחשב בעיני הדור הבא אחריו כמליצה. בעל החזיונות הוא מליץ לפי מושגיו של איש המעשה. דפוסי־לשון משומשים, סחוטים, נופלים ממילא לסל המליצות, ואף על פי כן הכל מוסיפים לגלגל בהם. מה יותר נמלץ מן העגה העממית או הלועזית, העוברת מפה לפה, ואף בנעימה של יוהרה? המשכילים לא היו מליצים או שכולנו הננו רודפי מליצות. המשכילים בקשו בלב ובנפש לטבול במקוה הקדומים של שפת הנביאים והחוזים, כדי להעלות מתוכם את רוח השיר ולהידבק בזכותה למידות הגבורה, שהיו מפעמות את ישראל הקדום. הלא כה יעיד על עצמו ווייזל: “לא עשינו שירי כבוד אלה בעבור נועם השיר וצחות המליצה להתפאר בהם בקהל קוראיהם, אבל עשיתים לכבוד ה' ולכבוד תורתו לקרב את הבריות לתורה בנעימת השיר המגיד להם בקול נעים עומק פירושי המקראות שבתורה”. נפתלי הירץ ווייזל תנא ושייר. לא רק לקרב את הבריות לתורה נתכוונו הוא ורבים מחבריו, אלא לקרב את הבריות לחיים שאין בהם בושה וכלימה, לא בטלה, לא עבדות, כי אם חירות וזקיפת־קומה וגבורה קדומה, לחיים של חזון.

תמה אני שלא הטעימו כראוי את ההטפה לגבורה ולקוממיות, שהפעימה את מרבית סופרי ההשכלה, אף לא את הכוסף הדתי להתחבר על ידי שפת הקודש עם מקור הקדושה הנאצל, שאורו היה זרוע בנפשות הטובים שבמשכילים. למה עושים את ההשכלה כורך עם הכפירה, ולא גם עם התחדשות האמונה הצרופה ועם השבת הלבבות למעונה אלהי קדם? מבחינה זו בוודאי עומדת ספרות ההשכלה ומצפה להסברה חדשה לשם גילוי המאור האמוניי שבה.

טוען אני, שבגילוי שכינתם של הקדומים הישראליים, קדם דור המשכילים לדור חיבת ציון והתנועה הלאומית. המשכילים היו חובבי ציון בכוח, לאומיים בחסד השפה. הם הראשונים נאחזו בחבל הכסף של תור הזהב הקדום. אף על פי כן נשתבשו חיש־מהר דרכי השכלה ותש כוחן של רוב הכוונות הטובות, שהפעימו את טובי נציגיה. חבל הכסף, המאוחז במורשה הקדומה, נתרופף והלך אף בדור ראשון, ורב יותר בדור שני ושלישי, נשתלחה המארה במעשי־ידיה. ענבים רבים נעשו באושים. בקשה ההשכלה לרומם את קרן ישראל ולהקים את סוכת דוד הנופלת, להקיץ חושים נרדמים ולעורר את הרגשות הטבעיים, ללבות את שלהבת המורשה הקדומה, אבל פעלה כמעט בהיפך מכך: זרעה בלב שוחריה רגשי התבטלות בפני הגויים, הרואים חיים בעולמם ובידם הכוח והשלטון; הגבירה את הנחיתות היהודית ומבלי משים השיאה את הגדלים על ברכיה לחפש להם חיים קלים ולברוח מאנית ישראל הטובעת; הציתה אש זרה במושבות היהודים. טיפחה את היצר הרע של חיים ויהי מה, חיים על חשבון היושר והכבוד, חיים ללא חשבון הנפש וללא רומנטיקה כביכול. מטרתה נמצאה מנוגדת למגמתה ונקודת־ משיכתה מרוחקה רב מדי מנקודת מוצאה. זימנה יהודים של תכלת, שוחרי דעת ונימוסים יפים, זקופי־קומה ומצאה יהודים שחורים, שלא יכלו כלל לומר על עצמם שחורים אנו ונאוים, כי לא היה להם בעולמם אלא בקשת הנאה לעצמם. ויותר ממה שניהנו מעצמם ניהנו מן הכפתורים הנוצצים של בגדי השרד שלהם, שהכניסו אותם למחיצה אחת עם הגויים המאושרים נושאי־קנאתם. שזפתם שמש ההשכלה והשחירה את נשמותיהם תחת ללבן את הגיונם ולעדן את רגשותיהם. במשך דור אחד כמעט נהפכה הקערה על פיה. לא היה צורך לחכות אפילו לדור שלישי, כדי לראות את הרקב שבהשכלה. הבנים כבר הלכו למקום, אשר משם לא ישובו עוד, כפי שמקונן י.ל. גורדון בשירו. וקדם לו יצחק ארטר, שעמד ליד ערש ההשכלה, בתלונתו, כי “הנאור לא יחם לבבו בצרות נפש עמו ובראותו את אבדן מולדתו ובית אבותיו לא יתנדב להיות בתומכי נפשו ולהרים את קרן ישראל מערמות העפר”.

האכזבה לא נתמהמהה לבוא. השאלה “למי אני עמל” הובעה במפורש בדור שלישי להשכלה, אבל במרומז היא מציצה אף מבין השטין של מבשריה הראשונים. אף ירח הדבש שלה היה זרוע עוקצין. כשלון אחריתה היה צפון, כנראה, במעשי־בראשית ויקוד זריחתה היה שקוי אור הנערב. ענין זה בוודאי טעון לימוד. מפני מה יצאו לתרבות רעה הכוונות הטובות לחנך את העם על ברכי ההשכלה והדעת ולגדלו לחיים ישרים ומתוקנים? אמנם, אין זה מן הדין לזקוף בנפרז את כל הכשלונות על חשבון תנועת ההשכלה בלבד. הזמנים החדשים הוציאו מנרתיקיהם רוחות וסופות חזקות יותר מן ההטפה של המשכילים בספריהם לזעזע המוני עמים ולהשפיע על ארחות חייהם, לקרקר מוסדות ישנים ולהעתיק את ההווי מן הפסים המסורתיים. אף על פי כן בתנאים של הזמנים האטיים ההם היה חלקה של ההטפה בעל פה ובכתב ושל ההדרכה ההשכלתיית רב מאד בפריצת הגדרים הנושנות ובשינוי הערכין. ההשכלה פעלה גם בעולמם של העמים האחרים במקביל לרוח הזמן בשני האופנים. פעמים היה רוח הזמן קוטל את יצירי המסורת המקודשים ודוברי ההשכלה הביאו אותם לקבורה, ופעמים היו ראשי מדבריה של ההשכלה הקטלנים ורוח הזמן היה הקברן. מכל מקום שותפות היתה. ואף אם נקטין את חלקה של ההשכלה בשותפות זו לשידוד המערכות בחיים היהודים, שהיו תלויים הרבה מן הרוחות המנשבות בעולם הגויי, אין כל יסוד להניח, שזה היה חלק מבוטל.

תנועת ההשכלה היהודית, היתה מתחילתה שיבה לחיק היהדות הקדומה, חזרה אל מקור ישראל, שלא כדרכה אצל העמים האחרים, שתמכה את יתדותיה בדפוסים קדומים זרים. אף על פי כן לא עלתה החזרה יפה, ולא עוד אלא שקלקלה יותר ממה שתיקנה. ענין זה טעון עיון מיוחד. כשאנו לומדים את העבר, כדי ללמוד ממנו, הננו צריכים לחקור היטב גם את כשלונותיו, לא רק ההישגים, אף הכשלונות מחכימים. מוצאים אנו הצלחות מקריות, אבל אין מפלות מקריות. לכל מפלה יש טעם ונימוק.

המעיין ימצא את הסיבה הקרובה לכשלון־מפעלה של תנועת ההשכלה דווקא בנקודת הכוח שלה, בחשקה העז להתערות בקדמות ההויה הישראלית ולפסוח על הרבה מסורות קרובות. התנ“ך הוא נחל איתן ומימיו חריפים מדי בשביל נפשות חלושות. צריך דור להיות רב־כוח, כדי שיוכשר לטבול בו בכל הרמ”ח והשס"ה. אולי אין עוד בדורות האחרונים דור ראוי לכך. על התורה נאמר – זכה נעשית לו סם חיים, לא זכה נעשית לו סם מות. הקדומים הבוערים של ישראל שרפניים הם. אי אפשר לגשת אליהם מקרוב ובמישרים, בלי כל הפירושים והתוספות, שנתחברו על ידי הדורות האחרונים. יש שרשרת של התפתחות ואין לנתקה. אין עושים קפיצת הדרך בזמן ואין מוחקים תקופות הביניים. המשכילים טעו בנקודה זו, כדרך שרבים בזמננו חוזרים וטועים, מבלי ללמוד משגיאות הקודמים לנו.

סיבה שניה, וזו משתקפת הרבה בספרות ההשכלה, הוא חסרון הבהירות בהגיון וברגשות, שנתלווה ליוצרי ההשכלה. הבהירות היא חסד עליון, שרק דורות מעטים ומעטים בדורות זוכים לה. חכמי ההשכלה, אף על פי ששחרו אור, הגו ופעלו בסנוורים. לא ראו נכונה, לכן לא שפטו נכוחה. זה היה דור, שרצה את ידיעתו, ולא ידע בבירור את רצונו. הוא היה מתקדם לאחור ומפגר קדימה.

דור דעה, שכוחו לא היה גדול בהבדלה בין עיקר לטפל, מגמות שונות ואף מנוגדות שימשו אצלו בערבוביה. בכנפי דמיונו המריא אל ערפלי הקדומים, אבל רגליו לא עמדו בטוחות על קרקע ההווה. נהה אחרי מאור רחוק ולא ראה מאורות קרובים. אהב את ישראל המפשט ולא את היהודי בבשר ודם. דרש אל הצפונות ב“אהבת ציון” הזכה כבדולח ועגב על “מסתרי פריז” הנאלחים. הגה בחזיונות נביאינו והתרפק על שגיונות הגויים. חמל על ילדי ישראל והשתעשע בילדי הנכרים. דרש קוממיות וקיים התבטלות בפני הזר. עמד לפני ולפנים באהלי יעקב והציץ תמיד מן החרכים ליפיפיתו של יפת. היה מתבולל מבלי דעת ואכול חיקוי על כרחו. את דוגמאותיו וקני־מידותיו נטל מן החוץ. כל אחד מסופרי ההשכלה חיקה אחד מסופרי המופת, ועל הרוב מסופרי־הלא־מופת, של הגויים. עשה לפעמים כמתכונת שילר, ורב יותר כתב על פי דיומא, אייגן סו וכיוצא בהם. כל היצירה היתה גזורה ואף עשויה על פי. לא זו בלבד שחיקוּ דפוסים זרים חיקו זה את זה. רבים, ווייזל בתוכם, עשו כרמח"ל. לאחר כך עשו רבים כווייזל או כהולכים בעקבותיו. לא צעדו, כי אם נגררו, הלכו בעקבות.

בולמוס החיקוי בוודאי אומר דרשני. כל חיקוי הוא עונש בעד הניתוק מן החיים המציאותיים. החיים, בין התנאיים, בין הנפשיים, אינם חוזרים על עצמם. לכן אין כזית חיים בלי חידוש. אבל הפועל או היוצר לפי דגמים מוכנים, שכינת ההתחדשות מסתלקת מעליו וממילא הוא נעשה חוזר או שוליה. המשכילים הטיפו להתעוררות החושים, אבל רק מעטים מהם היו בוטחים בחושם החיוני לשאוב מתוך המציאות החיצונית או הפנימית. לפיכך לא הסתכלו באספקלריה בהירה וכל משנתם לא היתה ברורה להם. נתערבבו אצלם הפרשיות. היו תוססים וקפואים כאחד; שמרנים, ואף משומרים, בצורה, וחפזיים בתוכן; עצורים ברגשות וחפשים במחשבה או להיפך מכאן בעלי חלומות ומכאן אנשי שלטון השכל, מצויים אצל השתפכות הנפש ומנעימים זמירות לירח יקר הולך. אך הכו את עמם בשבט־מוסרם על שהוא נתפס להזיות ורואה חלומות. אותה לבנה עצמה, שהם קשרו לה כווני חן, נמצאה נחותה בעיניהם, שיהודים יראי שמים מקדשים אותה. אהבו את היהודי החי ושנאו את מנהגיו ואורח חייו. נמצא שהביעו את אהבתם בלעגם הרב על קדשי העם. ספק אם הם ידעו כראוי את רצונם, מכל מקום לא ידעו את נפשם ואת עצמם לא הכירו. בתוך תוכם האמינו בהרבה דברים, שבהכרתם האמינו שאינם מאמינים בהם. כנגד זה לא האמינו בהרבה דברים, שהאמינו להאמין בהם.

אין בכך משום פליאה. שום דור אינו מכיר את עצמו כראוי, כשם שאין הפרט יכול לירד לסוף דעתו של עצמו. אולם המשכילים הפליאו על אחת שבע בקרע שנתהווה בין השקפת־עולמם לבין שורש־מהותם. נשתבשה התחבורה בין מוחם לנפשם ובין מגמותיהם לפעולותיהם. הם הרסו לשם בנין והרבה יותר מכפי שדרוש היה לתכלית הבנין. כיוון שפעלו כסהרורים וגיששו כעיוורים, קרעו יחד עם הקליפות גם חתיכות בשר מן החי, פגעו ברקמה החיה של המסורת, עקרו פרודות יקרות וקצצו בנטיעות נאות. לעתים היו חכמים מבלי דעת ונבונים כבלי השכל. בקשו להקים סוכת דוד הנופלת והכשירו את הקרקע לטמיעה. היו מתקנים מרצון ומהרסים בשוגג העולה זדון.

נבטי האכזבה כבר בצבצו בגרעיניה הראשונים של ההשכלה. הסתירות נקרו את עיני הנבונים שבמשכילים. הם אמרו יהי אור ההשכלה ולא יכלו לאמור כי טוב. המהומה שנכנסה על ידיהם נשאה בחובה יותר תוהו מתיקון. הואיל ומלכתחילה לא היה עולמם הפנימי מגובש וקרקע עולם לא היה מוצק תחת רגליהם, נתערערו עוד יותר בתוך תוכם, כשנראו להם גילוייו הראשונים של כשלונם לראות ברכה בעמלם הן בחיים והן ביצירה. הכשלון הוא לעולם סיבה לכשלון נוסף. מלכתחילה לא היו אמיצים בבטחונם בעצמם ובעדנה החדשה, שהם בשרו ליהודים הנחותים על ידי החייאת עולם התנ“ך או על ידי המשכה על החיים היהודיים מאורות התרבות של הגויים. את ההשכלה שאבו ממקורות חוץ. כל בארות ישראל, להוציא התנ”ך, נראות היו כאילו נסתתמו משכבר ואין עוד להוציא מים חיים מן הסלעים האלו ומאותן העצמות היבשות של ההלכה, הרבנות, הקבלה וספרי המוסר, ואין צריך לומר מן החסידות, אשר זה לא כבר זרחה שמשה, ולא להם זרחה, כי בעיניהם נראתה כסמל הבערות והחשכות. הם שמו להם את התנ“ך כמצע להשתער עליו. אולם יותר מדי היו מעורערים בתוך התוך של נפשם להתגדר בתנ”ך כבאמבטיה של שמש לרפואה. התנ“ך שיקוי חריף לנפשות חזקות בלבד. טוב התנ”ך כבסיס לחיים של המשך. אין הוא עשוי לבוא במקום החיים בהווה. צינור ההשקאה צריך להיות מחובר לשני הקצוות, הקצה הקדום והקצה שבהווה, ובתנאי שלא יהיה ניתוק של איזו חוליה אמצעית. יצירה של דור עולה יפה, כשהיא שואבת משני מקורות המשלימים זה את זה: ממקור אמונת אבות וממקור בטחון בדורות שבאו אחריהם, היינו, גם בדורנו, במקור הברוך של עצמנו בהווה. למשכילים לא היה מקור השקאה מן ההווה. לכן גם המקור הקדום נעשה אכזב. העצמאיות ביצירה יונקת מתוך רגש הכבוד. הנותן כבוד לנפשו סולד מן המוכן ומן ההקפה, וחותר תמיד לקו משלו. ההדגשה על החתירה. לעולם קודמת היגיעה להשראה. רוח הקודש היא בחלקה תשלום־שכר בעד עבודת הקודש. בבית־מדרשם של המשכילים לא היתה השכינה מצויה, מאחר שמלכתחילה לא טרחו ליצור בריות חדשות, השאובות מתוך ההסתכלות בחיים, אלא העתיקו לעברית נפשות שנעשו ע"י אחרים. בדבר שטרחו עליו באמת וברצון, והוא התקנת כלי הלשון, ראו ברכה ואף הנחילו לנו אוצר לשוני יקר, שלא סיגלנוהו לעצמנו כראוי. פלא הוא, שאף על פי כן הניחה לנו ספרות ההשכלה כמה יצירות חשובות שיש להן ערך קיים עד היום והן תובעות מאתנו עיון־לימוד בהן, ולא רק לשם הכרת העבר, אלא בעיקר לשם דעת ההווה והבנת עצמנו והפקת מוסר השכל מהן להמשך יצירתנו. ראוי לנו להתחקות על הפלא הזה.

בדקתי ומצאתי, שיש שבר בספרות ההשכלה ומצויים בה גופי־תורה וגופי־חיים להועיל לנו. יכולים וחייבים אנו לפקוח את הגל מעל אוצר ערכיה, להראות לעצמנו ולתלמידינו את הברכה הרבה האצורה בספרות זו להעמקת תודעתנו היהודית והאנושית כאחת. אמנם, פקיחה זו אינה מלאכה קלה. אבל יש בפקיחה קורטוב מפיקוח נפש. דרושה, כמובן, גישה נכונה והרצאה ברורה. הכל עולה ויורד לפי הגישה. אפילו תפוחי זהב נאות יותר במשכיות כסף. מנסה אני את כוחי בפרקים הבאים לומר גם לבאר ההשכלה: עלי באר והקרי אלינו את הטוב והיפה שבך. את הטוב נקבל ואת הזיבורית נזרה הלאה. קחו לידכם נפה. כל תקופה משביחה על ידי הנפה.

 

אוצר הערכים של ספרות ההשכלה    🔗

כלל גדול בהוראת ספרות, כבהוראת כל מקצוע רוחני, הוא להימנע ככל האפשר מן ההכללות ומעשיית ערב רב בהרצאת עניניה ובהסברת אישיה. אף ספרות בת תקופה מסויימת אינה ניתנת כולה מרועה אחד ואינה עשוייה מעור אחד. לכן אי אפשר לעשות עירוב תבשילין של תכניה ולמדוד את כל יוצריה באמת־מידה אחת.

אין ספרות השכלה אחת, אלא יש כמה סוגים של ספרות זו. אין שניים מסופריה כותבים בסגנון אחד או צועדים בכיוון אחד. אישים רבים, השונים זה מזה בדעותיהם, במגמותיהם ובטעמיהם ובכיסופיהם, פעלו בתחומיה, הללו חזיינים והללו שכלתנים, הללו חכמים לאחור והללו צופי עתידות, מהם אנשי נחת ובעלי נועם שיח ומהם סעורי־מזג, מהפכנים ומנתצי אלילים. אף היו מטיפים שלא מדעת בדגש חזק או בשפה רפה להתבוללות ולאומיים מדעת, וכנגדם מתנגדים במחשבה תחילה ללאומיות מוכרזת שפעלו בעצם יצירתם להדלקת לפיד התחיה הלאומית. פמליה כה מגוונת ואנו מטיחים על הרוב את כל אנשיה במחי, היינו, בדחי אחד, עורמים אותם לערימה, מציבים עליהם ציון משותף, פוטרים אותם באזכרה אחת. מיעוט ההבחנה האישית פוגמת בכל הבחינה ומקלקלת את הגישה.

ההכללה היא מקור הטשטוש והעילה להאפלה. דמות, קל וחומר המהות, מתבהרת רק בייחודה. לא כל שכן כשבאים לדון בפרטים, שאינם עצמים דוממים או כוחות מפשטים, כי אם אנשים חיים ויוצרים. משום מה מדברים על כל סופרי ההשכלה לא לאחדים, כי אם בסיטונות, מכניסים אותם לתוך מיטת סתם של דור או תקופה, מדביקים להם תו הכולל ואינם טורחים הרבה לגלות את קו היחוד שבכל אחד. מה תימה שלא הצליחו לחשוף כראוי את האור הגנוז שבפעולתם וביצירתם. באין רואים אור הגנוז אין באים להבנת הערכים הברורים והגלויים. הערכים שרויים בתוך האור השופע מן האישיות. האור קורן מן הקול של היחיד. הדור והתקופה משמשים רק בבת קול.

אין ספרות ההשכלה מדור מיוחד בספרות ישראל, אלא ביתן בתוך בית המשכית של רוחנו. לכאורה הציצו סופרי ההשכלה לתוך פרדס הגויים ורבים מהם אף נפגעו בעצמיותם היהודית וחיקו הרבה לזרים, אבל לא תהא מן ההגזמה אם נאמר, שאפילו המוטמעים שבהם, שנהו מתוך קנאה אחרי ילדי הנכרים, היו בתוך התוך של נפשם מעורים בתוך מסורת עמם, הוי־חייו והלך רוחו הרבה יותר מן הנשבעים בזמננו בפיהם לדגל לאומיותנו ותוכם נחר מכל השגה יהודית מקורית, אף נעורים וריקים הם מריח תורה. כמה מן המשכילים ההם הציגו צלם הגוי בהיכל ישראל, ואילו רבים מן המתמשכלים ומתקדמים בימינו מעמידים, כביכול, צלם יהודי, שהוא שלד דק, בהיכל הגוי. סופרי ההשכלה היו קודם כל יהודים בלב ובהלך־הרוח, צמודים לנקודה מורשה. הואיל והיו יהודים שלמים ברוחם אם כי לא תמיד במחשבתם, היו ממילא גם אנשים שלמים יותר. דוקו ותמצאו, שרוב מנין שבהם הם גם רוב בנין. הם לא היו קלי דעת, לא מליצים בלבד, לא בעלי־מלאכה לחכמת הכתיבה, לא סופרים לפי האיגוד, לא מחברים רק לתיאבון ולהתפאר או לשם רווחים ועשיית שם. לעולם ביקשו להגיד דבר מה. מגמתם להורות, לחנך את העם, לתקן פרצות או לפרוץ גדרים, לשדד מערכות. רבים מהם היו באמת צופים לעמם. הספרות עלתה להם בעמל ובצער, לא ראו ממנה שום טובה. רמח“ל, שלום הכהן, ארטר וי. ל. גורדון, אדם הכהן, מיכל ומאנה מאפו וסמולנסקין, לילנבלום ומנדלי, אף יהל”ל וריב“ל וכיוצא בהם, בין כמוהם ממש בין פחותים מהם במעלה, כולם היו אנשי־צורה, פועלים נאמנים, אפילו בסטיותיהם היו רק שוגגים ולעולם לא מזידים, אנשי יושר העמלים עם הצבור, שוחרי אמת. יצרו ערכים מבחינה כפולה; הן ביצירותיהם והן באישיותם הרצונית, הרצינית והשקדנית. אנשי חיל היו כמעט כולם, ראשונים בחזית, מעירים את ה”שחר", מעוררים לעבודת האדמה וליגיעת כפים, משוררי האהבה בת השמים. תמה אני אם יש ערכים גדולים מאלו במעלה. אף תמה אני אם אין הערכים הללו ראויים לשמש גם בימינו נושאים לחזוננו ולכיסופינו, היינו, נושאים חינוכיים. הרי תכלית החינוך הוא להדריך את הדור הבא לקראת מחוז חפץ טהור ונאור.

נסתכל באישי ההשכלה לפי קוי הייחוד שבדיוקנאותיהם ונשכיל להעלות גם את המאור שביצירותיהם ולהרים על נס את הערכים הטמונים בהן. אפילו ערכים שנפגמו, או שהודם פנה בהמר העתים, קובעים ברכה במסכתא חינוך. אכן, שן הזמן אוכלת הרבה. היא תאכל גם חלקים מערכי זמננו. אולם ההתבלות אינה חרפה. אף שברי לוחות מונחים בארון. האפר מן השריפה בדור זה יפה לזבל בדור הבא. אפשר לרחם על שלכת, אך אין לבוז לה. כל שכן אין זו מן החכמה לומר: מה לנו ולשלכת? יש אומרים: מה לנו ולספרות ההשכלה? אבל יש לנו ולה. היא, כאמור, באר חפרוה אישים. האישיות ראויה תמיד לתשומת לבנו. חופרים תרפ"ט אמות באדמה למצוא שברי־חרס ושברי נשמות מענינים פחות?

לאמיתו של דבר מצויים בין סופרי ההשכלה רבים, שאינם נכנסים כלל לתוך מסגרתה של זו, כגון שד“ל, מיכל, מאנה, שניאור זקש, מנדיל לפין, ואפילו מאפו, העומד כמעט בשתי רגליו על הררי ציון בין חוזי יה, ורק דריסת רגל של ארעי היתה לו – מכל מקום ביצירתו – בפרדס ההשכלה, ואין צריך לומר צווייפל, הפותח את השער לתוך עולמה של החסידות. אף על פי כן יש צד השווה בין כל המתייחסים על פמלית ההשכלה, שכולם כמעט היו בעלי שיעור־קומה, אישים בלתי תלויים בדעת אחרים ואינם סמוכים על שולחן הציבור. לא עמדה מאחוריהם שום כת ולא ניתנה להם משענת שאינה מעורה בתוך אישיותם. כולם בקשו להשפיע על דעת הקהל, אך כולם דברו על דעת עצמם ולא על דעת הקהל. לא החניפו, לא נכנעו, לא עשו את כשרונם קרדום לחפור בו. הם סיכנו את מעמדם בחברה על ידי הטפתם. כל אחד מהם החזיק דגל בידו וידע, אף אחרים ידעו, על מה הוא נלחם ואיזו בשורה הוא נושא. ריב”ל קרא: האדמה היא אם כל חי והעמל אם כל צדקה. מאפו אמר: בשוב ה' את שבות האהבה בציון היינו כחולמים. סמולנסקין הכריז: אום אני חומה. לילנבלום תבע תיקונים בדת. י.ל. גורדון הטיף לזקיפת קומה והצהיר: ידנו תושיענו. צווייפל הרים את דגל שלום על ישראל. מיכל נתלה בבבת־עינה של האומה כאגל דמעה. מאנה קירב את הלב אל טללי־אורה, הנוצצים ברגשות אנוש. שד"ל נלחם באלהי שפינוזה בשם אלהי אברהם יצחק ויעקב. מנדלי קידש מלחמה על הצבועים והחנפים, הוקיע את הבטלנות ואת ההתעסקות בדברים בטלים, את הכסל, בין הוא רשע בין הוא התחסדות, את הגבאי, היושב ליד הקופה וקופה של שרצים תלויה מאחוריו, ואת האדם הקטן, אשר שבע תועבות בלבו ופיו דובר צדקות. כל סופרי ההשכלה רואי מומים ומוקיעי־נגעים היו. אישי הכוח והרצון, הכואבים על שבר עמם.

יותר ממה שהיו סופרים היו רופאי חולים, מורים לנבוכים, מלמדי דודקאות במשמע לשבח, שוחרי טוב לעמם. הם הטיפו לערכים יהודיים ואנושיים, שחסרונם מורגש בהווה פי כמה וכמה. מוזר ביותר, שיש מטילים דופי בספרות ההשכלה על שום שהורתה ולידתה בגלות, אבל כלום לא נתנה את קולה כשופר ליציאה מן הגלות; מכל מקום, מגלות הנפש ומעבדות הרוח? לא זו בלבד, שתכניה לא נתישנו, גבר תקפם ונחיצותם גדלה בימינו, שרבים כל כך קוראים תגר, מי בפה מלא ומי בשפה רפה, על התפרקות מן הערכין. ומה בכך שפעמים אין דעתנו נוחה מקו או מתג פלוני בתיאור, מדפוסי־לשון מסויימים, מסמנים קלוקלים ומקליפות טפלות? קוים משתנים, דפוסים מתחלפים, קליפות נושרות, כל דור ולחם הקלוקל שלו. אך החיות הזורמת מתחת לצורות הנעות ונדות היא בת ערך קיים. חיי כל הדורות נצבים לעינינו כמו חיים. אמת היא, שיש דורות מנומנמים. אבל דווקא דור ההשכלה היה דור חי, אם כי לא רב פעלים, ער, אם כי נראה כהוזה. ראיה לדבר: הוא עמד במערכה. ולא הדור במלואו קשר את הקרב, אלא כל לוחם לחוד עמד אל מול פני הקרב. על אחריות עצמו עמד. לא נשלח על ידי ממונים עליו, כי אם מטעם עצמו.

וכי יש ערך גדול מן האישיות בת החורין, הפועלת לא על ידי גיוס, כי אם מתוך התנדבות. אין שום דור אלמן מגבורים המשליכים את נפשם מנגד. בכל זאת אינו דומה גבור ברשות המעמד או המדינה והמפלגה, לגבור ברשות מצפונו האישי, הנדרש ללא נאלץ. גבורים מתנדבים היו כל סופרי ההשכלה. מבחינה זו הם בוודאי ראויים להיות מורינו ורבותינו. ולא רק מבחינה זו בלבד. אנשים הדומים לסלעים היו. כוחם לבדידות היה עצום. בזמנים, שהעדריות מושלת בכיפה, כלום יש לנו אנשי מופת טובים יותר מסופרי ההשכלה, שכל אחד מהם היה בבחינת אי מבוצר. אחד בודד, צוק סלע, התנשא מאפו מתוך ים הנכר לחזות ימים ושנים בציון ארצו, לקרוא יחד עם אמנון “מי ימלל תפארת ציון, ישמיע כל תהלתה בשירים. ראו נא שערי צדק ובם הוצג משפט, נכונים כסאות ליושבים על מדין… חזו בפתחי שערים שם איש את רעהו ידחקון לשמוע דברי נביא ומוכיח בשער. שם בראשי הומיות־שר, שוע ורב פעלים, ילכו בצעדי גאון לעשות מעשיהם באמונה, גוי צדיק כולו שומר אמונים. אכן, עין בעין נראה כי עיני ה' תמיד בעיר הזאת לנטות אליה כנהר שלום. לכן צרים ילטשו עיניהם לה להביא אל קרבה תוהו ולא סדרים”. שמחים הדברים בספרו של מאפו ומאירים, ישנים וגם חדשים, תמול רחוק בם והם כה יומיים. עלינו ועל צוארינו מתלבשים הם, מפנקים את הנפש ומעדנים את הרגש. ערכם היום כאז. תאמרו: תום בהם. אבל כמה חום. לעולם טובה תמימות חמה מפכחון מחוכם קר. מכל מקום, אין שום צורך ללמד לדור הנעורים את הפכחון הקר, אפילו הוא מחוכם ביותר. לא מצאתי טוב לגוף ולנשמה מן התום.

מי בעל נפש אינו פורש לעתים מספרות המסוכסכת, הערה אולי מאד, אבל הנעורה מיושר ויראת שמים, של זמננו, לאמרי היושר של חכמים קדמונים? אף בספרות ההשכלה מצויים דפים לרוב, שהוד הזמנים השלוים, התמימים והישרים חופף עליהם, ויש בהם כדי לחמם את הנפש ולרענן את הרגש. אלא שאנו מדיינים בפרקים אלו לא בהלכות קריאה, כי אם בסדרי הוראה. ומצד זה, טוענים רבים מן המורים והמחנכים, שאין זו מלאכה קלה כלל ללמד ספרות ההשכלה לתלמידים המחונכים מנוער על דברי ספרות קלים, שוטפים, שוצפים, תוכם רצוף מעשי־הרפתקנות, מפעלי תחרות ותאורי־זיקוקין, המגרים את הדמיון, ואף לא את הדמיון, אלא את העצבים והיצרים, ודבר אין להם עם ההגיון והחזיון. מה לנוער שלנו, הנוהה במבטו אחרי כל סילון עף, ולספרות ההשכלה, המתארת רוכבי על חמורים?

אולם טענה זו מוקשית ביותר. וכי מניין לנו בינה בלתי מעורערת זו בנפש הנוער, מה הוא אוהב ומה אינו אוהב. אין זאת אלא שמבשרנו הננו חוזים זאת. אנו המבוגרים התרחקנו במחילה מספרות החזון ומן הנעורים החולמניים, לכן הננו מודדים את הנוער במידתנו. את הקולר שבצוארינו הננו תולים בנוער. מום שבנו אנו מגלים בבנינו. סוף סוף זה ענין של הסברה והארה. איש נלבב ונלהב ידבר על מה שידבר באזני הדרדקאות, אם מלבו יוצאים הדיבורים חזקה שישפיעו על שומעיו הקטנים ממנו. אין דבר העומד בפני ההתלהבות ובפני הרצון להדריך ולהשפיע באמת ובלב תמים.

לבנו – אילו היה פתוח לנקודות החן שבסופרי החזון בני הדורות ההם, אילו אנו בזקונינו היינו מסוגלים עוד להתפעל מפסוקי הפז והרז של אמנון אל תמר באגרתו “קומי בת נדיב ושימי תמר לבך לדברי אמנון מארץ מרחקים, אהבתיך בבית לחם אויתיך בציון ועד אפסי ארץ את סגולתי, רחוק אני ממקור חיי, אך פניך הולכים עמדי, המה ינחוני וישיחוני בחלום ובהקיץ ושבתי צאתי ובואי את מגמתי וכו' “… לא היתה נעשית כלל ספרות ההשכלה בעיה כיצד ללמדה. היא היתה נלמדת בחשק ובשמחה. התפעלות הרב מדבקת את התלמיד. כיוצא בכך כל הפצעים שנחשפו על ידי מנדלי בשעתו לא הגלידו כל עיקר עד תום. אדרבה, הם העמיקו בבשר עמנו בהווה. העקמומיות שבנפשנו, התאוה לרווחים קלים; מאֵרת הפלפול, שנתחלחלה בזמננו מן השכל לתוך הרגשות; בטלה רוחנית; רדיפה אחרי גבאות; התגבשותו של מעמד כלי־קודש חדש; האדם הקטן בהתנפחותו; קטנות המוחין המעמידה פני גדלות; התם הנוגח כמועד; פיזור הנפש; שוטטות השכל; גניבת הדעת; להיטות אחרי מסעות; סחיבת חבילות וצרורות שלא לצורך; ישיבה על גבי מזוודות; תרמיל הקבצנות; התהדרות והתגבהות; פקחות שלא לצורך וחכמה לבטלה; קשקוש בפה וקיש קיש של מטבע האנוכיות הקטנה; שם ויפת בעגלה; רחצה בצוותא בריש גלי וצווחה על האיצטבות העליונות, שלבשה, אמנם, בזמננו צלילים חדשים; קלקולים אלו וכיוצא באלו, שמנדלי צווח עליהם, אם כי לפעמים במוגזם ובהגזמת הצללים בהתעלמות מן המאורות – כל הדברים האלו – אילו נפשנו סלדה מהם עד לעמקה, היינו באים לידי הבנה חדשה בספרי מנדלי ולא היינו טוענים בשם הדור החדש, שמנדלי משעמם, עבר זמנו, נתיישן, מעליב את טעמנו, שהוא לא אנחנו. משפט ה”לינטש”, שרבים עושים במנדלי, מקורו בכעס על המדחום.

כל קלקול שבעצמנו הננו תולים בבנינו. כל מה ששנוא עלינו איננו רוצים להורותו לתלמידינו. אנו הוצאנו את הקול: המשכילים עליהם השלום וחסל סדר מנדלי. לדיוקו של דבר, מנדלי נמצא מיושן מעצם הופעתו. מיום שדרך כוכבו דרכו עליו רבים קשתם להטיל בו חצי גנאי וביטול. הוא נמצא מלא חסרונות. אין בו סיפור המעשה; לשונו אינה שפת הדיבור; סגנונו חמור; הוי המתואר אצלו כבר עבר ובטל. עולמו של ישראל נגלה לו כעולם מלא קבצנים. מנדלי עבר ובטל. אך הוא לא עבר ובטל. הוא עד היום הנכס הספרותי שכולו ברזל. וגם זהב. רגש ושכל טוב. דין ורחמים. הוא אמת. לכן הוא ערך קיים. הוא מלא חסרונות כחיים עצמם. ואם הוא ישן, הריהו יין ישן. יכול אנו אומרים עליו משפט ישן ואף בנלי. הוא ראי. מי שאינו אוהב את מנדלי מנפשו הוא בורח. דמות עצמו מפחידתו.

מאפו ומנדלי הם אנשי שיאיה של ספרות השכלה, יעמדו על הברכה גם רבים בין סופרי התקופה ההיא, שאין מעלתם שווה למעלת שני האבות הגדולים ההם. אין דנים רק לפי השיאים. גרעיני אמת – ואין אמת של ארעי, אלא כל אמת יש לה חלק לעולם הבא – נזרעו על ידי כל סופרי הדור ההוא. אם קריאה משמעה שפשוף העינים על גבי הגוילין ברצוא ושוב אין ספרות ההשכלה בת־קריאה. אבל כלום חסרון הוא זה? אדרבה, מעלה יתירה. אין היא בקריאה, כי אם בלימוד. לימוד מחייב בירור, ניפוי, גיבוש, מיצוי, הבנת דבר מתוך דבר, דרישת סמוכין בין משל לנמשל. קריאה היא תורה. תורה היא עבודה. עבודה מעייפת לפעמים ועתים מרגיזה. הבריחה מספרות ההשכלה היא בתכלית הפשטות אימה מפני נכסי הרוח ומפני התביעה היוצאת מהם. קדמו להוראת ספרות ההשכלה הלימוד והיגיעה בה. הבאים ללמד צריכים להיות לומדים תחילה, ובעיון.

צריך ללמד את מאפו, ארטר, מנדלי ואחרים, הוא הדין את פייארברג, ובמידה ידועה גם את “המתמיד” של ביאליק, הנעוץ רובו בהלך הרוח ההשכליי, אף את ברנר, צ’רניחובסקי ופרקי ההגות של ברדיצ’בסקי, ובימינו גם את אחד העם ואחרים, בפירוש רחב יותר, הקורע מעל הדברים והאנשים את המסכה הזמנית על מנת להגיע לדיוקן. אנשים הם אנשים תמיד. צריך לראות את החולף באספקלריה של היציב. כל שיש בו מן הערך הקיים הוא חי וקיים. הספרות היא מעבדה, ההופכת חיי־שעה לחיי־עולם. כשהננו מקרבים ללב הדור החדש ספרות של דור קודם, הננו מכניסים לתוך לבו עולם חדש, ולא עולם עובר, כפי שמכנים בטעות את העבר. מה שנותר מן העבר הוא העומד שבקיום האנושי. ואילו ההווה עדיין רופס ואין אנו יודעים מה הם החלקים העתידים להתגבש מתוכו לקיום ארוך יותר.

כשלומדים את העבר מגיעים להווה האמתי. ורק כך אפשר ללמד גם ספרות ההשכלה בחינת ספרות ההווה. ידיעה היא ודאות. לא הספקן מלמד. הוי אומר: הבא ללמד נמצא לומד. במובן זה נאמר: מכל מלמדי השכלתי ומתלמידי יותר מכולם. בזכות התלמידים נקבעת הודאות בלבנו.

 

מוסר השכל של ספרות ההשכלה    🔗

הקושי לבוא עד תכונתה של תנועת ההשכלה, לעשותה למשנה ברורה ולהפיק ממנה את הלקח הטוב, הצפון בנגלות שבכתביה ואף ברמזיהם, נעוץ בשני גורמים: א) השם המעורפל והמרפרף על פני השטח, שהונח לה. ב) היקף זמנה ומיהות נציגיה וראשי מדבריה, שלא הוגדרו כראוי.

השם השכלה אינו חופף את מלוא תכנה של אותה תנועה, כפי שבאה לידי גילוי בחיים ולידי ביטוי בספרות. ההשכלה לא עמדה בסימן השכל בלבד. מקום דומה לשכל נתייחד בתחומה גם לרגש, אם לא למעלה מזה. וכשם שהמשכילים ביקשו להשליט את התבונה ולעורר את ההרגשה הטבעית, כך הטיפו לתחית הלב ולהבראת החושים. הם היו שכלתניים וחמרניים מכאן ואנשי שאיפות נאצלות ובעלי חלומות מכאן. כשאמרו דעת נתכוונו לדעה צלולה וכשהרימו על נס את החכמה, נתכוונו לחכמה המחיה את בעליה. ההשכלה כללה בתוכה תורה ומדע, נימוס ודרך ארץ, אהבת עולם הזה ושמחת החיים, כל הטוב והמתוקן שבאדם באשר הוא אדם. הם ראו בחזונם, אם כי על הרוב לא ידעו לבטא זאת בשם המפורש, תורת חיים. נשאו את נפשם לדרך חיים, שתפארת ממנה לאדם ואף דעת המקום נוחה הימנה. לעולם אין להסיח את הדעת, שזו לא היתה השכלה סתם, אלא השכלה בת השמים, אם כי נסתלפה אצל קצת מנושאיה למעין בת נדיב, הבונה את מעליותיה במרומים ולא על פני ארץ רבה, ואצל אחרים מדוגליה, ואולי גם אצל רוב מנין שלהם, יצאה לתרבות רעה של חיים מגושמים, כפי שנוסחה בפי רבים: לראות חיים בנעימים, חיים של הנאות גסות ומשרות שמנות ואף של התפרקות מכל עול מסורה. אולם אין דנים תנועה רק לפי תוצאותיה כי אם גם לפי המגמות, שהונחו ביסודותיה על ידי המעולים שבנציגיה. הפסגות מתנוססות לעינינו תמיד. אל המורדות אנו צריכים להשפיל את מבטינו. משום־מה יצא שמו של המשכיל כמופקר. אולם הטובים שבמשכילים היו מופקרים רק מבחינה זו, שאת אשרם הפרטי הפקירו למען המוני עמם והיו שוקדים כל ימיהם להיות מורים ומחנכים ללא כל טובת הנאה לעצמם. אדרבה, מתוך גרימת־היזק לעצמם. רבים מהם היו מנודים ונרדפים על שום שביקשו להיות מורים להועיל. תנועת ההשכלה, ניתן לומר, היתה כל עיקרה תנועה חינוכית ובתוך כלל הליכותיה גדול היה חלקה של ההליכה אל העם. הטובים שבמשכילים, כגון יצחק בר לבינזון, גורדון, מאפו, לילנבלום, סמולנסקין, ואף הראשונים שבהם, ווייזל, סטנוב, שלום הכהן ומנדלסון בכללם, רבים וכן שלמים מהם, ביקשו להיות מזכי העם, להעלות ארוכה למכותיו ולהקיצו משנת־דורות אל החיים הטובים, אל החיים של כבוד, של עבודה ועמל ושל חילוץ עצמות.

אילו לפחות היו מציינים כראוי את היקף זמנה של ההשכלה אימתי היא מתחילה ובאיזו תקופה באה לידי סיומה, לא רק מי ומי הם ראשי־מדבריה, כי אם גם ומי הם ראשוני דובריה ואף אחרוני נציגיה. אולם תקופת ההשכלה לא סומנה כלל בגבולותיה. גבולותיה שוטפים לפנים ולאחור מתקופת המאספים ואילך ועד לתקופה הלאומית ועד בכלל. ההשכלה נתנה את אותותיה גם בכתביהם של פרישמאן, אחד העם וברדיצ’בסקי, לא כל שכן בסיפורי מנדלי ופייארברג ובשירי ביאליק, כגון “המתמיד” ואחרים, וצ’רניחובסקי, שירשו הרבה ערכין מציאותיים ופיוטיים מכל חכמי ההשכלה ומגורדון במיוחד, כגון השנאה לכפיפות קומה, להתאבנות הלב, למסורה קפואה, לחיי בטלה והזיה. היינו, גם לרומנטיקה. מכאן אין, כמובן, ראיה שההשכלה היתה בת פלוגתא לרומנטיקה. ולא היא. היא היתה הרומנטיקה, שביקשה להתגבר על עצמה. נהתה אחרי ירח יקר הולך בה במידה שחתרה להעמיד את שלומי־אמוניה על קרקע המציאות. ההשכלה היא מגיזרת הכפולים. ולא עוד אלא שכמה וכמה אמונות ודעות, שאיפות ומגמות שימשו בה בערבוביה. רוחות שונות ומנוגדות זו לזו נשבו במפרשיה. היא היתה שטר שכמה וכמה שוברות בצדו. בשביל להבין לרוחה, ואף לעשותה מקור מזין לרוחנו, עלינו למצוא את הצד השוה שבכיווניה השונים ואת הקו הכולל של מגמותיה הסותרות לכאורה זו את זו. רק לאחר שמגלים את המכנה המשותף של המרכיבים הרבים אפשר להגיע לנקודה התיכונה.

לא נטעה אם נאמר, כי נקודת המוקד, ואף נקודת הכותרת של תנועת ההשכלה, שהספרות שלה משמשת לה רק ראי חלקי, היתה האמונה באדם, שנתגלגלה לידו הזכות להיות יוצר אור. ההשכלה נתפרשה בפי דורשיה כהדלקה. כיוון שבאה היא לעולם היתה ליהודים אורה שמחה וששון ויקר. אורה מעל לכל. כנגד זה למתנגדיה לא מצאו שם הולם יותר מאשר מורדי אור. קדמונים אמרו תורה אור והמשכילים גרסו דעת אור. מבחינה זו ההשכלה, אף על פי שראשוני נצניה נבטו מחוץ לתחום ישראל, אין היא כלל בגדר זמורת זו. היא רק ספגה השפעות מן החוץ, אבל יניקתה היתה מבפנים, מן התנ"ך והמדרשים, ממורה נבוכים ומחובת הלבבות, מר' מנשה מאיליה ומהגאון מוילנה, ועל הכל מרגשי המרי והמרידה כלפי תנאי הגלות המרים וסדרי הקהלה המקולקלים. בעיות הקיום היהודי בתנאים הלא־אנושיים פרנסו את המרירות, שההשכלה באה לגלגלה לתוך כוח ההורס והבונה, ההורס את החיים רבי הנגעים, על מנת לבנות חיים חדשים ומתוקנים, הנבדלים מן הישנים כהבדל האור מן החושך. השכלה בחינת אור היא תמצית מהותה של תנועה זו, שספרותה היתה בחזקת בוקר ויוצריה נחשבו בדין שומרים לבוקר. “הקיצה, עמי, שר גורדון, עד מתי תישנה? הן גז הליל, השמש האירה”.

אור זה כמה מובנים לו. אור הדעת המפיץ את ענני הבערות. אור האמת המפזר את הבלי השוא ומבטל את האמונות הטפלות ואת המנהגים האוילים. אור אמונה חדשה, והיא האמונה באדם, בזכותו לראות חיים טובים וליהנות מפרי עץ הדעת, ובכוחו לנצח על גורלו, לבנות את מוסדותיו, לתקן את מידותיו ולעקור את כל מראות הנגעים שבהווי האנושי. אותה אמונה בכושר האדם להיות מורה דרך לעצמו אל אשרו, לתקן בהווה מה שקלקלו דורות בעבר, להשליך כל ענבי הרוש מן המורשה ולחדש רוח נכון בקרבו על יסודות הדעת והתבונה ובכוח הרצון הטוב, היתה משותפת למשכילים ללא הבדל זרם וכיוון. אין דבר העומד בפני הרצון ואין קלקול אישי או חברתי, שלא ניתן לתיקון – סיסמה זו היתה בבחינת קו ומשקולת בידי המשכילים. כל מעוות של הדורות ניתן לתקון בין מעוות הפרט, בין מעוות הציבור ואף מעוות עם היושב בין זרים והוא גר בארץ. למשכילים לא היה עסק רב עם כבשוני הנפש, הם לא ירדו לנבכים, לא בדקו בחורין ובסדקים של מערכי הרוח באנוש, לא העמיקו בגנזי נשמות. אבל אם עמקות לא היתה בהם, נתברכו בהרחבת הדעת ובתום בטחון, בזכות החיים לכל ובהרגשת השויון לכל משפחות האדמה. האמונה באדם היתה חותמה של ההשכלה והבטחון בטוב טעם הקיום בעולם הזה היה השאור שבעיסתה. ראשוני המשכילים, הותיקים שבהם עמלניה ותועמלניה המובהקים, אף רבים מן האחרונים או כמעט אחרונים שבהם, האמינו, כי האדם הוא טוב, העולם טוב, היהודי טוב, אלא שהבערות והעניות מנוולות אותו. טוב גם הגוי, ומכל מקום אין סורו רע בהווה וסופו לשנות את נהגו ביהודי, ובלבד שהיהודי ייחלץ מחיים של בטלה ויעזוב את פרנסות האויר, יתקן את מידותיו, יפשט את העקמומיות שבלבו ויפרק מעליו את עול מאשריו מתעיו ואת מרות גבאיו ופרנסיו, הפוסעים על ראשי העם.

ביסוד משנתה של ההשכלה – והיא היתה לא רק משנה, כי אם גם השגת חיים חדשה ותביעה אמיצה לשינוי פני המציאות – הונח העיקרון האופטימי בשתי בחינותיו. יש אופטימיות של בדיעבד ואופטימיות של לכתחילה. של בדיעבד מהי אומרת? היא אומרת: הכל טוב או גם זו לטובה. כזהו העולם ואין אחר. וכפי שהוא העולם הריהו הטוב שבעולמות. אכול ושתה כי מחר נמות. וכל זמן שהנשמה בקרבנו הרי טוב, מחיה נפשות. אמנם, בדיעבד אף אופטימיות זו יש בה צד של שבח, שהרי היא טובה יותר מדכאון, מעצבות וממרה שחורה, המכרסמים בלב ומרעילים את הנפש, על דבר ועל לא דבר. אין האדם יכול לחיות היום מתוך פחד שמא ימות מחר. אופטימיות של בדיעבד אינה כמעט תכונה, אלא קבלה מדעת או נחמה, מעין רפואה שמקדימים למכה. גדולה במעלה לאין ערוך האופטימיות של לכתחילה, הנעוצה בתום־בטחון, שעיקרו של הרע בחיים ממקורנו בא, מעשה ידינו הוא ולא גזירה מן השמים או הכרח מחוייב הכוחות והתנאים שאינם מסורים בידינו. האופטימיות של לכתחילה נותנת אומץ ובטחון לאדם להיות רב החובל של חייו, לשקוד בכוח רצונו ובמאמצי תבונתו לשנות את התנאים לטובתו, לעקור את הרע, להוציא את מושכות ההנהגה מידי האנשים הרעים ולתקן את האדם ואת החברה במחשבה תחילה. אין האדם אומר אכול ושתה כי מחר נמות, כי אם אכול ושתה כי מחר נחיה. הבוטח במחר שכינת השלוה שורה עליו גם היום.

שלוה זו, תום הבטחון, אופטימיות לפי תומה, הנוצצים כפרחי־דגן על עמודי ספרות ההשכלה, תורה ואורה הם לנו. מן הראוי לנו לבוא בסודם, לאמצם לנו, להחזיק בהם. השלוה היא מעוז צור ישועתנו תמיד, על אחת כמה וכמה בימינו המסוערים. מבחינה ידועה סבור אני, שספרות ההשכלה היא לנו בגדר גן עדן האבוד. ראויה היא משום כן שנלמד אותה ונלמוד ממנה. אנו מוצאים שלוה זו במפורש, ויותר מכך במרומז, בשטין ובין השטין, בסיפור העלילות ובכל דו־שיח שבין הנפשות הפועלות, בכל תלונה וטרוניה, בכל פרק של זעם ובקורת, בכל קריאת תגר על הגבאים הרעים ועל הצבועים הלובשים עור כבש למען כחש העושים מעשי זמרי ומבקשים שכר כפנחס. צאו וראו, למשל, כמה מרבה ספרות ההשכלה לטפל בנושא הצבועים המשחיתים כל חלקה טובה. אין זיקה מופרזת זו לצביעות באה ממקור אי האמונה באדם וכתוצאה מן ההכרה, שכל האדם כוזב. מי שהתייאש מן האדם מזיר ממילא את עצמו מן הטיפול בו כבבעיה של הבהרה ותיקון. הרי זהו המצב בערך בימינו, שהספרות היפה דנה בכל הנושאים ולא באדם כנושא. האדם בזמננו הוא העיקר החסר מן הספרות היפה כשם שתורת הנפש נתרוקנה בימינו מן הנפש. הספרות של זמננו מגלגלת בדברים, בתנאים, במצבים בזרמים תודעתיים ואי תודעתיים, בתאוות, ביצרים מודעים ובלתי מודעים, בתהפוכות־לב, ברוחות פרצים, העוברות באדם ודרך האדם אך לא באדם. האדם בזמננו שבק את הספרות לכל חי מבעלי החיים ואף לבעל החי המהלך על שתים. האדם עצמו איננו. בספרות ההשכלה האדם עודנו חי וקיים במלוא אוניו ובמלוא תומו. הוא אדם במלואו. אין היא משכיל בלבד, כי אם גם איש הרגש, אוהב, סובל, מאמין, נאבק, נלחם, מבקש לזכות את הרבים, מוקיע את החנפים, מתמרד כנגד ראשי הקהל, שוחה כנגד הזרם, קורע מסוות. זהו אדם שאליו דבר רב החובל ב“יונה”, מה לך נרדם קום קרא אל אלהיך. אלהים כאן הוא אלהי החיים כשם שהתורה כאן היא תורת חיים. בכלל יוצאת מתוך ספרות ההשכלה קריאה ותביעה מראשי־מדבריה אל האדם. בניגוד לזה אפשר לומר, שספרות זמננו היא ספרות אילמת. פה לה ולא ידבר. אפילו היא מדברת על האדם, אינה מדברת אל האדם ואינה מטילה עליו שום שליחות. היא אולי מתארת את האדם, אבל אינה מדרבנת אותו למעשים. וכשהיא משרטטת את קוי דיוקנו אינה שוקדת כלל על הבהרת דיוקנו. אין התיאור כרוך בשום טיהור ואין חכמת הפרצוף מתכוונת כלל לקשור לו זהורית החכמה, שתאיר את פניו. בניגוד לספרות ההשכלה, שהיתה של תיקון, ספרות הזמן הזה היא של תוהו. האדם בספרות זמננו או שאיננו לחלוטין או שהוא נתון בחינת רהיט וגולם של אישקוקי, שכוחות עילאיים, ויותר נכון תתאיים, המוניים ואספסופיים מזיזים אותו ממקום למקום במסורת הפולמוס.

בשביל האדם, מפאת האדם ומשום האדם, החי עדיין בספרות ההשכלה, הסוער, הנרגש, הזוהר, הבוער, הנאבק, הלוחם, החולם, הממתיק סוד שיח, כאמנון עם תמר, והצועק חמס כגבורי “עיט צבוע” ו“אשמת שומרון” של מאפו, המוקיע פשעים או נוולות החיים הקבצניים אצל מנדלי, ואף בשביל האדם של סמולנסקין שאינו חת ואינו מתבייש לדבר ציוניות ולאומיות, שצער הלאום הוא צערו, בשביל האדם הזה של תמול, שאין לו עוד היום, כדאית היא ספרות ההשכלה ללמוד אותה. מי מאתנו בזמננו תם וישר, אף גבור וחזק, עד כדי להעמיס על כתפיו את כדור ארצנו המתמוטט? ומי עוד מעיז בזמננו להלוך כנגד החיים ולהתקומם על דעת הקהל, לסלול לו נתיב משלו? מי עוד נוהר בזמננו לאורו של רעיון, ומה גם לרעיון העבודה כיסוד לטהרת הנפש ולתחית עם? מי עוד מאמין, שהאדם נולד על מנת שתהא קומתו זקופה? מי עוד כותב סיפור המעשה, שתוכו רצוף עלילותיו של יחיד לתיקון עם? מי עוד טובל את קולמוס הסופרים לא על מנת לתאר מציאות אלא על מנת להורות את הדרך לשנות את המציאות ולתקנה בשרשה?

הרבה פרודות יקרות גנוזות בספרות ההשכלה. אַל נלך שולל אחרי ליקויים חיצוניים וגילויים משובשים בני־זמנם. אפילו פסוקים, שנראו לנו מקולקלים מבחינה מסויימת, דוק בהם ותמצא אור הגנוז במפורש או במרומז שבהם. דרך משל, אפילו הפתגם הנודע לערעור “הוי יהודי באהלך ואדם בצאתך” מקבל משמעות ראויה לשבח באספקלריה של זמננו. ולואי נהיה יהודים באהלינו ובסתרי לבגו פה על אדמתנו ואנשים מתוקנים בצאתנו. דרך כלל, אדם בספרות ההשכלה הוא אדם באלף רבתי כנגד האדם באלף זוטא, המתשוטט בספרותנו ומתנוסס בכל שטחי חיינו. אדם של דור ההשכלה הוא בקום ועשה, קום ועמול. אנו משתכשכים להנאתנו בתוך בריכת הזוהמה שביצרים, השוטפת ועוברת דרך כל תחומה של הספרות. ואילו המשכילים אמרו כנביאים הקדמונים, אם כי לא מתוך אותה רוממות הרוח ואצילות עליונה: רחצו, היזכו, הסירו את הבלואות מעליכם, עורו, התעוררו והתחדשו. כל דור צריך להתעורר ולהתחדש שוב. השכלה לא פתרה את כל בעיותיה ואף לא את מקצתן. שום תנועה אינה פותרת את כל החידות, שנתעוררו על ידיה. אנו עומדים שוב בתחומן של כל הבעיות, שההשכלה נשאה ונתנה בהן, כיצד להיחלץ מן הבערות, מן הבטלה, מן העצלות, מן הקפאון במחשבה, מנגע הצביעות וכיצד להילחם עם כל הדיוט הקופץ בראש, כיצד להיות אנשים נאורים תמימי דרך, ומאמינים בטוב. הרבה חייבים אנו ללמוד מספרות ההשכלה, ללמוד וללמד.

אולם כשבאים ללמד את ספרות ההשכלה חובה לזכור, כי רק אותם הסופרים מבין המשכילים, שבטאו קודם כל את עצמם, כלומר, את אישיותם הסגולה, ביטאן את התקופה ההיא. והרי זה כאילו אנו אומרים, שרק אותם הסופרים, שלא היו רק־משכילים, כי אם משכילים בתוספת איזה נעלם, שלא נשתלב יפה לתוך השגות זמנם, הם נציגיה האמתיים של תקופת ההשכלה. זהו באמת ענינה של תרבות רוחנית, שהיא צומחת מתוך תוספת של נפכים, גדלה על ידי משהויים ומבשילה בתוקף נעלמים כל שהם, שהם ממילא בלתי מובנים לשעתם ונראים כיוצאי־דופן בדורם.

כלל גדול, אין לומדים גמרא לפי פשט רש“י בלבד, אלא בצירוף תוספות, ופעמים אף מהרש”א. רש“י הוא פרשן עמקן של השטח. תוספות ומהרש”א מעלים אל השטח את הטמון בעומק. האישיות לעולם צפונה במעמקים. ובכן, צריך ללמוד גם את ספרות ההשכלה לפי המעמקים שלה, היינו, לפי אלה שפרצו את גדרה ופתחו בה גופה אשנבים אל העתיד. ביריעה רחבה יותר אפשר היה לייחד את הדיבור על כל אשנב ואשנב ומה הוא בא ללמדנו. מפאת המצע הקצר נסתפק ברמיזה: אשנביה של ההשכלה הם רמח“ל, שד”ל, מאפו, מיכ“ל, מאנה, שניאור זקש, מנדלי, פייארברג, ארטר, ריב”ל, לילינבלום עד ברדיצ’בסקי ועד בכלל. היינו, אישי המעלה. אישים.

היוצא מזה, כי מן הראוי להימנע ככל האפשר מן התפיסה הסיטונאית לגבי ערכיה של אותה תקופה. נקודת המוצא הם אישיה הבולטים, המקוריים, המדברים בעדם. מתוך הבנת חכמי הדור נבוא לידי בינה בדור, ולא להיפך. נלך אל התרומה ונבוא בסוד הכרי כולו. רבים פעלו בתחומיה של אותה תקופה. רבים פיללו ומיללו, אבל דברו באמת והביעו ממש רק יחידי־סגולה. בהווה אנו שומעים גם כל ציוץ וצפצוף של זאטוטי הדור. ופעמים מפאת המולת הציוצים והצפצופים אין מקשיבים לשאגת האריה. מעלה יתירה לתלמוד העבר שאנו פטורים מלעשות אזנים לפעיית הגדיים. דיינו בתישים. והתישים מעטים הם בכל דור. אם רק אל אריות של תקופת ההשכלה נפן, לא נירתע עוד מפני המהומה של העושר המדומה ולא נחשוש לפיזור הדעת ולביטול הזמן.