יתכן כי עם־ישראל יגיע אל פסגת היצירה, זו שערך אנושי־כללי לה, רק סמוך לבוא חליפתו.

כל זמן שאומתנו היתה קטנה בכמותה, מן ההכרח היה שתישאר מדי כי אין במציאות תופעה שאין לה סוף, וכי עצם המושג נצחיות הוא רק כינוי למה שאין במציאות. גם על אומתנו יקיץ פעם הקץ, ואם גם רחוק ירחק עד לאין שיעור, בהשואה אל קצבת קיומן של שאר אומות־העולם.

כל זמן שאומתנו היתה קטנה בכמותה, מן ההכרח היה שתשאר קטנה גם באיכותה היצירתית־הצורתית, כי את כל הכוח־היוצר שבקרבה מוכרחת היתה לכוון לשמירת־הקיום, כלומר – להתבדלות, ולא לשיתוף עם האומות זולתה, כי שיתוף כזה היה בולע אותה עד ללא שריד. יצירת ישראל בחולשתו היתה איפוא יצירה של פרישות וביקורתיות (הנביאים), ולא של בזבוז־העושר, יצירה¹ של התרחקות והקמת גבולות מתוך בקשת אידיאל (בית שני), ולא של חיבוק זרועות עולם מתוך אהבת־היש. אבל כשיגיע ישראל למדרגה של עם גדול בכמותו ושוב לא תישקף לו הסכנה להטמע ולעבור מן העולם, אזי יוציא ממעמקיו את כוח־היצירה הגנוז, ישכח כי כל פסגה היא התחלת מדרון וכל עליה – צורך ירידה, ושוב לא יחשוש לבזבז את עתרת כוחותיו ביצירה שבאהבה, כי רק החזק יודע לאהוב: באהבתו את האנושות יוכל אז לתת לעולם גם יצירות חיוביות (לא בקורתיות כהנבואה). ולאחר שיריק את כל אוצרותיו ידע את הזיקנה, זיקנת מי שהתחיל בשלילה ובביקורת, באידיאלים של פרישות, אופוזיציה ושנאה, וסיים בחיוב ובאהבה שלוה וסלחנית שלפני הסוף שבע־הימים.

לפי שעה ישראל עדין עם צעיר לימים הנהו.