תכונה עיקרית באופי היהודי: ההתמד של ההכרה העצמית. היהודי אינו יכול לצאת אף פעם לגמרי משבי הכרת־עצמו. מרוב הכיר את עצמו הוא חוטא בזה, שהוא מכיר יותר מדי בעצמו, כלומר – הוא אינו תמים בשום פנים, הוא כמעט בלתי־טבעי. הוא אינו בלתי־אמצעי אלא בשעה שיצרו מתגבר על הכרתו.

מכאן צעד אחד אל ההסתפקות בעצמו.

ואמנם, את המום היסודי שבפסיכיקה היהודית אנכי מדמה לראות בהסתפקות העצמית של היהודי. ההסתפקות העצמית סבורה תמיד שהיא, רק היא, צודקת, ולפיכך היא אם הקנאות. מכאן הקנאות היהודית.

היהודי, השבוי בתוך הכרת עצמו ונעדר־התמימות, בעצם, מגיע על־נקלה לכלל הסתפקות בעצמו, שהיא ודאי מדרגה נמוכה של תרבות־הנפש, אבל משמשת לו מין נאיביות הפוכה, תחליף של תמימות: זוהי הנאיביות של נעדר־התמימות. שהרי כדי להיות בטוח, בלי כל ביקורת עצמית, כמו שבטוח כמעט כל יהודי, שהוא החכם מכל אדם ושילדיו – המוצלחים בכל באי־עולם, דרוש גם־כן מין נאיביות: נאיביות זו של בלתי־תמים, – מן הראוי לכנותו בשם “הנאיביות היהודית”, במידה כזו היא מצויה בקרבנו! נאיביות זו של היהודי המתבטאת בעיקר בצד הגזעי של תופעתו, בעוד שבצד האינידווידואלי שבה בולט, כמובן, דוקא העדר התמימות. על־כן היהודים חסרי־התמימות מצטרפים לעם נאיבי. ואין בזה משום פראדוכס: כלום היהודים הגלותיים, הקומיים לעתים קרובות, אינם מצטרפים לציבור טראגי? בעצם הדבר, ישראל הריהו עם נאיבי, “עמא פזיזא”, מהיר להאמין ומהיר לשכוח, נתון לסנטימנטים הרבה יותר מאשר להכרה. כל ציבור יהודי הוא נאיבי הרבה יותר מציבור אירופי או אסייתי הנתון בתנאים דומים. כלום לא נתגלתה הנאיביות של עם־ישראל במידה מפתיעה דוקה בזמן האחרון בקשר עם הצהרת בלפור והתפחות המאורעות בארץ־ישראל?

ההסתפקות העצמית של היחיד הישראלי, מצד אחד, והתמעטותם של הרצון הלאומי ורגש “הבטחון” בישראל, מצד שני, אינן סותרות זו את זו כל־עיקר. אדרבה: יתכן כי ההסתפקות בעצמו של היחיד נובעת אצלנו נביעה מסותרת דוקה מתוך גרעון זה שחל ברצון הלאומי.

מאידך גיסא: הסתפקות עצמית זו של היהודי, אשר גרמה לו לברך בכל יום “שלא עשני גוי”, גרמה לו אמנם גם לבלי היטמע בגויים. יש, כנראה, מין אינסטינקט שלמעלה מן המוסר וההכרה המקנה לאדם ולגוי, שלא מדעתם, את התכונות אשר להן הם זקוקים לשם תשובת־המשקל בקיומם: הלא הוא האינסטינקט הנותן לתלוש ולתלוי על בלימה את ההסתפקות בעצמו, ולמושרש בקרקע ולעושה־חיל – את הספקנות, המעדנתו בלי שתוכל להזיק לו… בניגוד לתפיסה השטחית אנו רואים כי הטבע אוצל לבן הגזע הבריא והמצליח – למשל, לאנגלי – את הנטיה להשתעשע באידיאלים מופשטים ובלתי מחוייבי המציאות, כי הטבע יודע שהאנגלי, שכולו מעשה וחוש־המציאות, לא יוכל להינזק מתשובת־משקל כזו של אידיאליסם תלוש ובלתי־מחייב ברוחו – בעוד שלאדם שאינו יכול להתגבר על אופיו החלש ועל מחשבתו ‘האידיאליסטית’ הטבע עצמו נותן את הזיקה הנפשית לעולם החומר, העוזרת לו כמעט תמיד למצוא את התנאים החמריים, הנחוצים לו, ביתר קלות משמוצא אותם בחיים הניהיליסט בעל המחשבה השוללת והביקרתית, שאינה מסוגלת להונאה עצמית או להעמדת־פנים.

הכלל: נפש היהודי חזקה בכוח התנגדותה לסביבה, אבל היא גם נמוכה במדרגת־האצילות הטבעית, כלומר – בכשרון־התרבות שלה. ומי יודע? אולי הטיפוסים התרבותיים ביותר שבין היהודים הם שנטמעו בגויים. ויש שרעיון מחריד עולה כמתגנב על הלב: מי יודע… מי יודע אם לא הנמושות של האומה הם רוב אלה שנשארו במחנה הלאומי, נוסף על הגדולים המעטים שנטלו בידם את הנס הזה ונשאוהו ראשונים? רעיון רניגאטי, מזיק? אפשר. על כל פנים מוטב להביע את הספקות בשעה שהם עולים על הלב מאשר להחניקם ולתת להם לחלחל במסתרים. יש שהספקות השכליים מעוררים את כוחות־הנפש לפעולה נגדית, והיה זה שכרם. אך אם ישאל השואל: ומי יודע אם הספקות אף הם לא שוא ידברו, כמו ההסתפקות־העצמית? לא תהיה תשובה בפי, כי לא פוסק אנכי ואיש־הפסק, אלא סופק־כף ואיש־הספק.