רוח נבואה – מהי?

קשה, בימים שאנו עומדים בהם, בדור שאחרי הכרזת בלפור, לקרוא בשם חזון ורוח־נבואה בלי לתת מקום לגלות בהם פנים שלא כהלכה – כל־כך נטמאו הדברים בהבל פיהם של נביאי־שקר קטנים המתנשאים בקרבנו לעשות פוליטיקה גדולה. כל פרחח יודע בימים אלה, כי אפס חזון בציונות, לבשתנו, וכי פסקה רוח־הנבואה מקרב מנהיגינו, להוותנו. כלום פירוש הדבר הוא, כי המנהיגים שבימינו חסרים את כוח־הדמיון ואת המעוף הכרוך בו, ושאם אך נשמע לעצת אלה הרואים את עצמם כמחוננים בו במידה הרבה יותר גדולה, נצליח להציל את סוכתנו הנופלת והרי יודעים אנו כי דוקה הדמיונות המופרזים הם סימנם המובהק של נביאי־השקר בכל הזמנים. ההתלהבות לכל דבר שבדמיון (ההולכת לפעמים דוקה יד ביד עם כפירה ביחס למציאות) – היא מאז ומעולם תכונה ישראלית טיפוסית, והיהודי השכלתני מוכן ומזומן בכל עת להפליג בדמיונות־שוא ולשגות בתעתועי־גוזמאות, כמנחם־מנדיל איש־יהופץ. כבר הגיע הזמן להכיר, כי בניגוד לדעה המקובלת ולמה שמסתבר על־פי הרושם החיצוני, חוש־המציאות הוא רפה מאד בטבע היהודי. האמונה המזרחית בנסים שרדה עד היום בפסיכיקה הישראלית, וקל לו ליהודי לבקש את הפתרון או את המוצא בדרך הנס והאי־רציונליות מאשר לרדת לעומקו של המצב המציאותי ולהתמצא בו. מעט מן ההבנה־במציאות של בנימין השלישי, מנהיגו של סדרל, יש עוד בצאצאי הגיטו גם כיום, אחרי האמאנציפציה!

ההבנה במציאות – יקר מפנינים מכרה. הלא היא הסינתזה בין השכליות והחזוניות – קו־הברית שביניהן, הדק כשערה. ההבנה העליונה במציאות היא ההבנה בגורמיה, ומשמע גם בעתידותיה: הלא היא היא רוח־הנבואה! כלום אין רוח־הנבואה המדרגה העליונה של רוח־הביקורת? נביאי־האמת שלנו היו ריאל־פוליטיקיאים למופת ובעלי חוש־מציאות גאוני! אכן רוח־הנבואה הזו נעדרת מקרבנו. רוח הגוזמה והדמיוניות והעדר רוח־הנבואה שולטים בזמננו יד ביד בתוך הפסיכיקה של היהודי, ובצמאונם הטבעי ל“רוח הנבואה” הנעדר, נוטים היהודים לטעות ולהחליף חזון בדמיון־שוא. רבים הם כיום (כמו גם בימי שבתי־צבי) בקרבנו החושבים, כי מי שמרבה בדמיונות הוא בעל־החזון.

השאלה היא, איפוא: ההבנה הנכונה במציאות מהי. אם נודה, כי רוח־הנבואה מיוסדת דוקה על חוש־מציאות עמוק, אז מה זה חוש־מציאות והישנו החוש הזה בקרב אוחזי ההגה של ספינת־אומתנו הטרופה?

חוש המציאות – ודאי שלא באופורטוניסם חסר־המעוף השולט בציונות הרשמית יכירנו מקומו. אמנם נביאי ישראל ריאל־פוליטיקאים היו, כאמור, אבל המדיניות הריאלית שלהם מבוססת היתה על חזון רוחני נעלה, אנושי־כללי ולאומי כאחד. חוש־המציאות האמיתי יודע, כי אי־אפשר לבנות את המציאות בלי יסוד של אימפונדראביליות, בלי חזון, בלי הממד הרביעי, זה הרוח. כוח־הדוחף האמיתי לפעולות בתולדות האדם, האומץ, נבע תמיד מתוך הרעיון הרוחני – הרבה יותר משנבע מתוך הצורך, ועל אחת כמה וכמה משנבע מתוך הרגש. הרגש של משוררי האנושות לא פעל לשנות את מנהג־העולם ולא כלום; אבל גם הצורך – המצב החמרי הכלכלי והמדיני – לא הוא שעורר את האומץ לחולל חדש! את זה יכול מאז ומעולם לפעול רק הרעיון, כלומר – גורם רוחני! את הדבר הזה אין מנהיגינו, הדוגלים בשם ההגיון וחוקי־הפיסיקה, כביכול, יודעים כיום. אין הם מבינים, כנראה, כי בלי הממד הרביעי – כל מפעל נשאר מעשה גרידה, כלומר – משהו ילוד־תנאים ובן־חלוף. וייצמאן הקריב את המפעל לטובת המעשה, משום שרצה להשליט את ההגיון בדברים שאינם נעשים לפי ההגיון בלבד. הוא ראה אמנם את העדר רוח־הנבואה בישראל, אף היה קובל עליו, אולם לא נעשה מוכיח לעמו, כי החכם רואה יותר מדי משיוכל להיות מוכיח. הוא בחר להיות שתדלן לאחיו, מהיותו סבור כי מאחריו עומד עם המוכן להיחלץ וללכת אחרי המנהיג לשם תנועה. החכמים משיגים פחות מן התמימים, ומפני זה השיג וייצמאן החכם פחות מאשר יכול היה הרצל התמים להשיג באותם התנאים, אילו חי אתנו כיום.

הגלות יצרה טיפוס של מנהיג יהודי, שעמדתו בראש בני עמו היא מתוך קידה כלפי חוץ ופנית־עורף לעדה שממנה יצא. מנהיג כזה אינו הולך בכוח שולחיו, אלא בכוח אלה שאליהם הוא הולך. הוא פועל לא מתוך שיש לו אמונה בעמו, אלא מתוך שיש לו אמונה בנכרי שאצלו הוא משתדל, או בכוח־השתדלנות שלו. זהו השתדלן היהודי.

לפנים היו בישראל מנהיגים; למן תחילת ימי האמאנציפציה אין לנו אלא שתדלנים. המנהיגים האמינו ב“נצח־ישראל”, האמינו בכוחות הצפונים בלב האומה, והיה להם כבוד בפני הגניוס של האומה. הם היו השלב העליון של הרגשת־העצמיות הלאומית, ולא שלב הראשון של פסיכיקה אסימילאטורית, זה שעליו עומד שלא מדעת ובעל־כרחו כל שתדלן.

השתדלן, בן תקופתנו – אל אלה שבפניהם הוא משתדל הוא מביט מלמטה למעלה, בעוד שאל אלה שלטובתם הוא פועל הוא מביט מלמעלה למטה, וכמביט לאחוריו. השתדלן מכבד, בעצם הדבר, רק את הנכרי שלפניו הוא מתייצב, אבל לבני־עמו הוא מתיחס בקצת ביטול בלבו, בעוד שסימנו המובהק של המנהיג הלא הוא הכבוד שהוא רוחש לעמו והאהבה שהוא נושא בלבו אליו.

כאותו אליל רומאי בעל שני הראשים מפנה השתדלן פרצוף של הבנה נעלה, רוממוּת וכבוד, כלפי “הקודש” שלו, זה השלטון הנכרי, ופרצוף של יקהה וחרון־אף, קוצר־רוח וחוסר־סבלנות, כלפי “החולין” שלו, זה המון־העם שמאחריו. ואילו בעיני המנהיג האמיתי הקודש הוא העם, והחולין – הדיפלומאטיה.

הטרגדיה של וייצמאן היתה במה שאנוס היה, על פי המצב והתנאים, ליטול עליו, נוסף על תפקידו העיקרי – שהוא תפקיד של דיפלומט, בא־כוח, שתדלן ממדרגה גבוהה – גם את תפקיד המנהיג, שלא היה הולמו. אבל נדמה לי, כי הוא ידע את זאת, ואם השתדל להיות מנהיג במקום שאין מנהיגים, הרי היה זה קרבן מצדו: הוא הקריב את עצמו, את שלמות תפקידו, לצורך השעה, ועל כל פנים סמי מכאן התנשאות וחוסר ביקורת־עצמית. אדרבה: חוש־הבקורת החזק שלו הוא שחיסר אותו מעט מן המנהיג. העם לא הרגיש בו – ובצדק – את המנהיג, את האיש שאין לו ספקות והבטוח בהחלט בהצלחת תפקידו. מי יודע? אפשר שחסר היה לו לוייצמאן הבטחון הגדול, בטחון־המאמין, בהשגת מטרתו בשלמותה, ביחוד לנוכח ממרורי האכזבה שהנחיל לו העם, שלא נענה לו במענה שלם. העיורון הקדוש של גלויי־העינים ויוצרי המצבים לא נפל בחלקו. הוא נשאר, בעצם הדבר, גם אחרי הצהרת בלפור, (שבאה לו בהיסח הדעת) מה שהיה בימי האופוזיציה שלו להרצל – ריאליסטן ואנאליטיקן, בעל שכל ביקורתי וניתחוני. השלמות הנפשית, הדרושה למנהיג, כדי שיוכל לאהוב את עמו כמות שהוא, על הטוב ועל הרע שבו, לא מנת חלקו היתה. יחסו אל המחנה שבראשו הוא הולך לא היה יחס של דבר ומלהיב, של שופר שמגרונו מדברים בעים האינסטינקטים האיתנים, השמוּרים בתוך העם שממנו יצא, אלא יחס של צד־שכנגד, יחס של מבקר ושופט קשה ואולי גם של מאוכזב – אפילו לא של מוכיח, כי הן: “את אשר יאהב – יוכח”, והתוכחה אף היא ביטוי של אהבה.