זמנו של יוצר אנושי־כללי גדול בספרות העברית עדין לא בא.

אילו בא כיום משורר עברי גדול וכתב שירה עולמית, כלומר – שיש לה ערך ונגיעה לכל הגויים, לכל האדם באשר הוא אדם, ושהנפש הפועלת בה אינה תופעה שמוגבלת בתהום היהדות גרידה, כי אז לא היתה ליצירה זו כל חשיבות בעיני היהודים (ביחוד בעיני הלאומיים, ופחות מכל – בעיני בני ארץ־ישראל), וכדבר תמוה ומיותר היתה בעיניהם. וזה משום שהיהדות עדיין לא הגיעה למדרגת אומה המקפלת ומסמלת בקרבה את כל האנושות, ועדיין לא נעשתה נקודת־שריפה תולדתית של האנושיות. יצירות מסוג זה יוצרות רק האומות שיש להן תפקיד מדריך בעולם.

“עדיין” אני אומר. כי לפי מהלכה של היהדות אכן נדמה כי עתידה היא בזמן מן הזמנים לעמוד על רמה זו: מצד אחד – מספר היהודים בעולם, ההולך וגדול ומשמש ערובה כי היה יהיו פעם לאומה גדולה על פי כמותה, ומצד שני – תהליך הזדככות ההכרה של האומה העתידה סוף־סוף לזרות ולהבר את דת המצוות המעשיות ולעצב לעצמה, מתוך סינתיזה של רגש והכרה, בהתאם לצביון היהודי – דת אנושית צרופה ומקיפה, דתיות עולמית תחת דת מבדלת (וזה דבר שעוד לא היה לעולמים ושהאנושות זקוקה לו!) – שני גורמים אלה עשויים להביא את היהדות למדרגת אומה מדריכה! בשפה העברית עוד תיכתבנה יצירות שערכן יהיה שוה לכל בני־האדם, ושלא תהיינה מכוונות, מתוך הסתפקות עצמית, רק ליהודים בלבד, שכיום עדיין הנם יותר בנים לישראל מאשר בנים לאנושות.