יום… לחודש… שנת…
כחודש ימים עבר מעת אשר הכריזו עלי חרם, ואנוכי יושב גלמוד עצור בבית, כי אירא מהתהלך יומם בחוץ, פן יסקלוני הנערים השובבים. בראותם אותי יסובו עלי מכל עברים, יחרפוני, יקללוני וידו בי אבנים. ואולם הן גם בטרם הוחרמתי מנודה הייתי מקהל ישראל, כי אני בנפשי התאמצתי להתרחק מהם. ראיתי, כי שוּחה עמוקה מפרידה בינינו, וכי לא מחשבותי מחשבותיהם ולא דרכיהם דרכי. אחרי נסיונות רבים ומרים נוכחתי, כי אך לשוא אשחית את דברי באזניהם. עבדי ההרגל הם, אשר לא יחפצו ואשר לא יוכלו לשפוט במוֹ שׂכלם ולבקר בין טוב לרע. מצות אנשים מלומדה להם – ובה הם מושכים כשור פר מושך בעול.
הנה די־סילוה הרופא, אשר כתב במצות הרבנים ספר, לבטל את דעותי. אכן רע הספר אשר כתב, ורבים מהמה יאמרו גם הם בפה מלא, ועוד יותר יחשבו בלבם, כי טוב ספרי מספרו. ובכל זאת יעריצו את די־סילוה, על אשר ישים את צוארם בעול העבדות הנעימה להם, ואותי ירדפו בלי חסך, יען חפצתי להוציא אותם מעבדותם.
אמנם רבים ביניהם האנשים אשר יתקוממו בלבם גם הם לתורת הרבנים. אבל שפנים הם, מוגי לב, ועל כן יתכחשו וידברו כזב לאמור, כי הם מאמינים בכל אשר יצוו הרבנים. מה בזויים, מה שנואים לי האנשים האלה! אחדים מהם עוד יתרה יעשו, כי יתכבדו בקלוני וישמחו לאידי, ויאמרו כי אמנם חטאת שאול חטאתי, וכי בהשארת־הנפש לא אאמין ובשכר ועונש אשים תָהֳלה. את הבוערים בעם אשנא על כי בוערים הם, על כי עבדים הם בבלי דעת, ואולם את אלה החכמים אשנא ואבזה גם יחד, כי בזדון יבחרו בעבדות, לבעבור עשות חנופה לאנשי ההמון הנבער מדעת, והיו בעיניהם כקדושים.
ומכולם רבה שנאתי ליוסף אחי. הוא לבש מעיל קודש, בפיו יאמר קודש לכל קדשי ההמון, ואולם ידעתי כי בלבו הוא לועג לו ולרבניו. והוא עשה וגם הצליח לעַוֵר את עיני הכסילים, למען יחשבוהו כאחד המאמינים באמת ובתמים, וכבודו גדול בעיניהם ויהי להם לראש ומנהיג. ולבעבור לא יחשדוהו, כי תמים הוא עמי ועם דעותי, ויהי הוא לי לראש הקטיגורים, ללמד עלי חובה ולהשניאני בעיני הקהל.
ולמה איפוא יחר לי כי הכריזו עלי חרם? מה העונג אשר אמצא, כי אתרועע עם אנשים כאלה? גם בשבתי בחברתם בדד הנני; הן לא ישמעו אלה את לשוני…
בראשונה אמרתי, כי יכול אוכל לפקוח עינים עורות, לתת לבני עמי לב מבין לבקר בין טוב לרע, לבחון בין אמת לשקר – אבל עתה רואה אנוכי כי שגיתי: הם מאולתם לא יסורו…
ולמה אכלה כוחי להבל? טוב כי אשב בדד. הכלב והחתול יהיו לי לרעים; שלום לכם, רעי היחידים בעולם! בחברתכם אשתעשע. ואתם לא תבגדו בי כאדם…
ואולם לפעמים – והנה פלא. לפעמים תכסוף נפשי פתאום לחברת בני עמי. חפץ אני להתקוטט בהם ולהתוכח עמהם, אבל לוּ רק היה אהיה בחברתם. שונא אני אותם וגם ירא אני מפניהם פן יסקלוני, ואולם לבי ימשך אחריהם כמים. אז מרגיש אני, כי רק שגגה היתה עמי באמרי: אשב בדד ואמצא מנוחה; לבי לא ינוח, ונפשי סוערת, סוערת עד מאוד…
יום… לחודש… שנת…
אתמול כחצות הלילה, התהלכתי בחוצות העיר השוקטים, ואשאף רוח ואבט אל השמים ממעל… ובהרחיקי ללכת, והנה במבוא צר אנוכי, הוא מבוא הקברים, ואשמע פתאום קול צוחה. קנה־רובים היה עמי, ואומר: אם גנבים באו שם במחתרת והנסתי ואתם ביריה אחת. מהרתי ואבוא אל הבית: והנה זקן משתרע על הארץ כמת, ונערה פורשת כפיה ורצה אנה ואנה כמשוגעה וקוראה: הצילו, אנא הצילו!
בדקתי את הזקן וארא כי עוד רוח חיים בקרבו, ועל כן חזקתי את לב הנערה ואשאל מעמה כי תעזור לי להשיב את נפש הזקן. אז הרימונו את החולה מעל פני הארץ, ואשכיבהו על המטה ובתחבולות שונות הצלחתי להשיב את נפשו אליו; ואולם כוחו עוד טרם שב, ואירא פן יתעלף שנית. אז מהרתי אל ביתי ואקח עמי סממנים שונים, כי גם ברפואות עסקתי לפעמים, ואשוב ואתן לחולה לשתות, ואשפשף בחזקה את רגליו הקרות; אז פקח הזקן את עיניו, וירא ויבן את הנעשה בו.
והנערה נפלה על צואריו ותשקהו, ואני שמעתי רק את הקול האחד: עוד אבי חי! ואחרי כן נשאה את עיניה אלי. הוי אל אלוהים גדולים! מעודי לא האמנתי כי יש בין ילודי אשה נפש נפלאה כזאת…
והיא חפצה להגיד לי דבר מה; ואולם הזקן הכירני…
אז ראיתי כי קורץ הוא בעיניו ומורה באצבעותיו. ואני הבינותי. האם לא חפץ להגיד, כי מוחרם אני מקהל ישראל ולמה זה באתי אל ביתו?
– אבי! – קראה הנערה ברגש – האיש הטוב הזה הצילך ממות…
והזקן פנה אל הנערה:
– טוב לנו המות מִקַבֵּל טובה מאיש המוחרם מקהל ישראל. – ואולם קולו עוד רעד בדברו.
– אדוני! – קראתי – האמנם אסרו רבנים לקבל מידי עזרה גם בשעת הסכנה?
הזקן לא ענה אותי דבר, ואולם לבתו אמר:
– מה בצע כי יושיע איש לגוף אם את הנפש ישחית?
ראיתי את פני הזקן והנה הם מתעותים מרוב מכאוב בנפשו, ואומר אל לבי: לא טוב אנוכי עושה כי אתוכח עם איש חולה.
ואל פני הנערה הבטתי וארא, כי בעיניה נוצצות הדמעות; הנערה חפצה להגיד באזני דבר־מה, אך התאפקה ותחריש.
– ישתדל נא כי יסירו הרבנים את החרם מעליו, – דבר האיש אל בתו – ואז אקבל את פניו באהבה.
ואני יצאתי משומם ונבוך…
יום… לחודש… שנת…
לשוא התנחמתי כי אבליגה על שממוני! לשוא אמרתי כי אתרגל לאט לאט בבדידותי!… התנער בקרבי חפץ החיים, חיי רעות ואהבה. לא אוכל לנוח בתוך קבר־כלאי, כי מוקדי עולם הוצתו בקרבי. מבעד לחלוני אני שומע את החיים מפכים בכל עוז, בקול המולה נעימה, והם מזעזעים ומרעישים את כל מיתרי לבבי ומושכים אותי אליהם בחזקה. לשוא אתאמץ לשום כל מעיני בספר; לבי לא ילך אחרי הכתוב בו. קורא אני פעם ושתים, ואולם דבר לא אבין.
“ישתדל נא כי יסירו הרבנים את החרם מעליו, ואז אקבל את פניו באהבה”.
והחיים מפכים בכל עוז ומושכים אותי בחזקה…
ותמונת הנערה לא תסור ולא תזח מנגד עיני. הוי אל אלוהים גדולים! מעודי לא האמנתי, כי יש בין ילודי אשה נפש נפלאה כזאת…
ובקראי בספר והתחברו האותיות למלים אשר מהן יצא תמיד הפסוק: “ישתדל נא כי יסירו הרבנים את החרם מעליו”.
אז דרשתי אחרי הנערה ויוגד לי, כי היא בת השמש ויחידה היא לו, והוא איש נכבד ואלמן מאשה. אז עברתי בלילה על יד ביתו, ואהי שואף לצל אשר בתוך הבית; אז החרשתי ואדוד לפני החלונות –
ואולם חלונות הבית סגורים, ומסביב רק דממה, ולבי הומה.
“ישתדל נא כי יסירו הרבנים את החרם מעליו, ואז אקבל את פניו באהבה” – הדברים האלה עולים באזני תמיד, ולא יחדלו ולא יסוּפו.
אבל במה אתרצה אליהם? האבקש מהם כי יסלחו לי בחסדם חטא אשר לא חטאתי? האומר להם: אמנם צדקתם, יפה דנתם, יפה חייבתם – בעוד לבי צועק בקול גדול: לא! לא צדקתם, כי אם את הצדיק הרשעתם! הנה אמרתי להוציא את בני עמי מכבלי המסורת, ועתה אשׂים את הכבלים בעצם ידי על רגלי ואמרתי להם: ראו הנה גם אנוכי אסור וכבוּל כמוכם?
אכן לא טובה המלחמה הגדולה והנוראה הזאת, אשר ילחם איש לאמת וחופש! אין חפץ בם לבני אדם אשר להם אנחנו נלחמים! רבים הם האנשים כאחי יוסף, אשר ידעו את האמת כמוני, והם מורדים בה, וכל גבר במסוה יתהלך; העלי להיות, איפוא, כאחד מהם?
לא! לא אוכל! ולו גם יעלה לבי על המוקד כליל… אנוכי אשא ואסבול את אסוני הגדול…
יום… לחודש… שנת…
עוד רוח שכרון נסוכה עלי, עוד מחשבותי תחולנה, תתרוצצנה ותסתבכנה במוחי, עד כי קדקדי יתפוצץ לרסיסים.
ופני תבל התחדשו, והארץ היתה לעדן כולה, ומסביב רק גילה ורון.
הדסה סרה אל ביתי אתמול בערב, ועמה באה גילה.
אך הבה ואספר.
בערב בביתי ישבתי אתמול וחלמתי את חלומותי בהקיץ – והדלת נפתחה.
ואני הכרתיה גם מבעד לצעיף אשר כסתה בו את פניה. הנה זאת חטיבת גוה, הנה אלה צעדיה הקלים, הנה זה קולה הנעים.
והבית מלא אורה.
– סלח נא, אדוני, כי לא סרתי אל ביתך עד כה, או סלח נא כי יצאתי הפעם מן הגדר אשר גדרו חכמים לאשה, ואבוא אל בית גבר. – ובדברה ואני דמיתי כי קול שיר אני שומע. – מחלת אבי לא נתנתני לצאת מביתי… ואולם עתה הנה שב אבי לאיתנו ולעבודתו בבית־המדרש… ואני לא חפצתי וגם לא יכולתי לכבוש את תודתי עמי בלבי…
את אשר עניתי לה לא אדע, ורק אחת ידעתי, אשר אמרתי לה כי גדול חסדה אשר היא עושה עמי בבואה בצל קורתי מן החסד אשר עשיתי אנוכי. ואת – אמרתי – הן תדברי אלי כדבר אל אחד האדם, ואני הלא מנודה ומוחרם…
– אכן, אין אבי יודע את דבר לכתי, – ענתה בתום לבה – ואולם חלילה לך מחשוב אותו לכפוי טובה; גם לבו ירחש לך אהבה ונדבה על חסדך אשר עשית עמו, ולא אוכל להגיד לך עד כמה גדול צערו, כי הכלימך. פעמים רבות דבר אלי במו פיו על הדבר הזה, וגם אחת הגיד לי, כי מכבד הוא אותך בלבבו וכי רואה הוא כי רוח נדיבה בקרבך; אבל – את אדוני אלוהים הוא ירא…
– ואת מה? מה דעתך את בדבר הזה? – שאלתי בחרדה.
– אני… אני אינני יודעת. בראשונה פסחתי על שתי השׂעיפים… אמרתי אלכה נא אליך, כי הן חובה היתה עלי ללכת. האין זאת, אדוני? ואולם רגע אמרתי: אסור לאדם מישראל לדבר דבר אל איש אשר… אשר… לא אדע, אדוני, את האסור; נערה לא מלומדה אנוכי. ואולם באחרונה אמרתי: הן אם כה ואם כה ואני כבר חטאתי… כי בלבי פנימה הלא אני מדברת אליך, ורק קולי לא ישמע. – ופתאום התאדמו פניה מאוד, והיא מהרה ותוסף: – אין זאת כי אדוני אלוהים לא יחשוב לי לעוון את הדבר אשר עשיתי, ואם יחשוב – הלא אין איש, אשר יעשה טוב ולא יחטא.
אני התענגתי מאוד על דבריה הקלים אשר דברה ברוב תומתה, ואולם זכרתי ויראתי פן יודע לאיש, כי באה אל בית המוחרם, והיתה לחרפה ולקללה.
ואני דברתי ואומר:
– עוד טרם תדעי מה רבה קנאת ההמון וקנאת הרבנים העומדים בראשו. האנשים האלה יכולים לעשות את אשר לא תעשינה גם חיות טרף. גם על נפש טהורה כמוך יניפו את חרב החרם הקשה, ביום שמעם כי סרת אל ביתי; ואז תהיי גם את גלמודה כמוני. נורא, יקירתי, נורא החרם מכל עונש. חברת האדם נחוצה לאדם כאויר לנשימה.
– ולי אמרו, כי אתה בעצמך תשנא את חברת האדם, ובעצמך תבחר לשבת בדד ולהגות תמיד בספרים נוראים, המכחישים במציאות אלוהים ובכל קדשי ישראל, והספרים ההם כחברים חיים היו בעיניך, טובים מכל רע וחבר.
– שקר דברו לך, הדסה! לא שנאתי חברת בני האדם. אמנם יש כי יגדל כעסי עליהם, על אולתם וקנאתם, על כזביהם ועולתם, על אכזריותם ועריצותם, אבל גם החזון הזה איננו נפרץ ותמיד תכסוף נפשי לחברת האדם. נעימים לי הרגעים האלה אשר אני יושב בחברתך מכל החכמה העמוקה הכתובה בספרים המתים האלה, אבל מפחד אני, הדסה, פן יבולע לך.
– טעמך ודבריך יפליאוני מאוד – אמרה הנערה מבלי שים לב לדברים אשר אמרתי להפחידה – שומעת אני עליך דברים מבהילים, ויש כי היית בעיני כמעט לאוכל אדם, והנה ראיתיך פנים אל פנים וארא כי חסד חפצת, ורק לשוא ייראו בני עמך ממך, כי לא נורא אתה כלל…
– כן דברת, עלמה יקרה, אני אינני נורא, אבל הם לפעמים נוראים מאוד; ולכן יראתי מאוד פן תספי בעווני גם את.
– בדידותך היא אשר עשתה אותך להיות מפחד מפני הצל. אני לא אירא דבר. –
ופתאום הוסיפה ותאמר:
– אכן חשקה נפשי לסור אל ביתך לפעמים ולדבר עם האיש הנורא אשר כל בני העיר יראים מהזכיר את שמו. הן אתה את נפש אבי הצלת…
– אבל הרבנים…
– הם את עקבי לא ישמרו. צר יהיה לי להעלות על לבי, כי אתה יושב גלמוד ומשומם.
וכאשר עזבה את הבית עזבתני גם קרן האור, ואולם מן החרכים עוד נשקפה אלי מרחוק…
יום… לחודש… שנת…
זה כבר לא הוספתי דבר על דברי ספר זכרונותי. אכן רחוק היה מלבי בימים האחרונים הספר עם כל זכרונותיו המעציבים. לחיים חדשים התעוררתי, לחיי אושר ועונג. כל הפגעים הרעים אשר מצאוני נגוזו, נשכחו ולא עלו על לבי.
הדסה באה אלי כמעט יום יום. אני החילותי ללמדה לשון וספר והיא מקשבת מאוד לדברי; אפס הלמודים הדורשים עיון ושוּם שכל נשׂגבו ממנה, וגם אם אתאמץ לבאר לה כל דבר באר היטב כראוי לתלמיד מתחיל, לא אצליח, ואז תביט עלי כמתחננת לפטור אותה מן העבודה הקשה אשר נטלתי עליה. ורק בחכמת השירה תעשה חיל להפליא, וחיך לה לטעום ולהבדיל בין היפה והנשגב ובין הדבר הקל בערכו. ברוח בינתה תרגיש לשפוט מישרים ולהעירני על דברים רבים, אשר אני המלמד לא עמדתי עליהם.
ואולם לא הלמודים והחכמה ישמחו עתה את לבי, כי אם חברת הדסה. גם שיחה בטלה תנעם לי לרגעים כשירת יה. ברוח פיה תפיח בקרבי נשמה חדשה.
וכגודל שמחתי בשבתי עמה, כן יגדל עצבוני בעת אשר אינה עמי.
גם היום אני יושב כמו על גחלים לוחשות. צר לי המקום. את הרגעים אספור עד בואה.
יום… לחודש… שנת…
והיום לא יכולתי להטמין עוד את רגשותי בלבי, ואומר לה כי אהבתיה.
– אני ידעתי זה כבר כי תאהבני, – ענתה, וקול דבריה קרע את לבי ברוב התוגה הנסוכה בו – מאז ראו עיני את עיניך בפעם הראשונה ידעתי כי בנפשנו הוא וכי הרעה אורבת לנו.
נשקתי לה – והדמעות נראו בעפעפי עיניה.
ואז דברנו, והיא הזכירה את אביה.
– אביך? הוי, הדסה! הן אני אוהבך כעשרה אבות.
– אתה לא ידעת את אבי, – ענתה הדסה – גם לו לב אוהב וגם אני אהבתיו מאוד – ואנוכי ידעתי כי ביגון אוריד את שׂיבתו שאולה.
– אני אלך אליו ואתחנן ואתרפק לפניו; את שולי מעילו אנשק ואת כפות רגליו…
ואז זכרתי פתאום כי מוחרם ומנודה אנוכי. עשתונותי נבוכו, ראשי עלי סובב סובב…
ואני זוכר פתאום כי בהיותי מוחרם בפעם הראשונה, התודיתי באזני הרבנים והם הסירו מעלי את החרם.
ואולם זוכר אני גם את זאת, כי אז לא היתה התהום גדולה בינינו כאשר היא עתה.
אכן קול הדסה מעורר אותי מחלומותי בהקיץ, כי שומע אני פתאום בדברה אלי:
– מה טוב לו הסירו את החרם מעליך.
יום… לחודש… שנת…
רק רעיון אחד מנקר במוחי בחזקה: לך התרפס לפני הרבנים…
אבל, איך אומר להם כי שגיתי, והמה הן השוגים?
ואולם ברגע השני ואני חושב: האמנם לא שגיתי? האמנם לא היו כל מחשבותי הבל? הן אמרתי, כי אשנה סדרי בראשית, כי אהפוך לעמי שכל ישר ודעה צלולה, נלחמתי ונרדפתי שנים רבות, ומה מצאתי? רק לשוא עמלתי, רק לשוא כליתי כוחי: העולם כמנהגו נוהג: השוטים ישטו, והמתעים יתעו, והנבונים בסתר יתלחשו וישחקו, ורק אני נבדלתי מתוך העדה, שמתי קיר ברזל ביני ובין העולם כולו, ביני ובין הדסה חמדתי. דרשתי חופש, בקשתי אמת ואמצא בית כלא. האמנם לא אתחרט? ולמה אבקש להיות שונה מכל בני עמי? אם קופים הם אהיה גם אני לקוף בין הקופים, וגם הדסה לי תהיה…
מה אעשה?! מה אעשה?!…
שבוי הייתי בידי הנוצרים, הם הלעיטוני את תורתם במדה גדושה, אך היא היתה תמיד לא לרצון לי, וכשנודע לי שאבותי נאנסו להמיר את דתם, נעשתה תורה זו שנואה עלי. שמתי נפשי בכפי ועזבתי ארץ מולדתי ושבתי אל היהדות ביד רמה. אך גם פה לא הונח לי. ראיתי כי שושנת היהדות סוּגה בקוצים ואבקש להרחיק את הקוצים, והנה נִחֲתוּ בבשרי ועד לבי הגיעו. קנאתי לשושנה היפה ולא יכולתי לעצור בעד אש קנאתי ואצא למלחמה ואהי מנודה ומוחרם גם מאלה שבקשתי את קרבתם בחרף נפש. אולם עכשיו אש אחרת הוצתה בלבי, אש האהבה להדסה החביבה, ואש זו תכבה את אש מלחמת הדעות שבערה בי מאז.
אני מוכרח עכשיו להסיר מעלי את החרם. להרוס את החיץ ביני ובין הדסה משאת נפשי – ויהי מה!
צר לי בעולם, צר לי!
אני מוכרח עכשיו להלחם ולנצח את עצמי…
יום… לחודש… שנת…
לא אדע עוד היטב את אשר עבר עלי עד אשר גמרתי בלבי ללכת אל הרב ולבקש סליחה.
עד הרגע האחרון לא הייתי מאמין, כי אני אוכל לפתוח פה בבקשת סליחה לפני שונאי ורודפי. הן נקל היה בעיני כי יכּוֹף הארז כאגמון, מאשר יתרפס אוריאל אקוסטא לפני איש.
חיה רעה הוא האדם. לו יכולתי לירוק במו פי אל פני בעצמי ובבשרי, כי עתה ירקתי. גל אחד של דם הנה זה בא, והוא שוטף ברגע אחד את כל מפעלות המוח בקרב שנים רבות.
“כדאית היא הדסה שתתבזה עליה” – לחש לי באזני קול מסתתר בקרב לבי.
אך מי יודע אם לא שבתי עוד ונחמתי בטרם אוציא מפי את בקשת הסליחה, לולא היה מקרה אשר שמתי לאיש אחר.
בבואי אל בית המדרש – כי אמרתי למצוא שם את הרב יושב כמנהגו אחר תפלת מעריב לבדו בחדר הקטן – והנה בית המדרש מלא אדם, ומעל הבמה ישמע קול אחד החכמים עומד ודורש. רק דברים אחדים הגיעו לאזני. הדורש משך את לבי אחריו להשכיחני רגע את כל אשר לי או להזכירני, כי יש עוד בארץ ענינים גדולים ונכבדים פי שבעה על הענינים אשר עליהם אני מתחבט. בכוח קסם השביח האיש את סערת רוחי וימח את כל כעסי והַוָתי.
הקשבתי ואשמעהו אומר:
“גורל אחינו נורא מאוד. בכל ארצות תבל אין מנוח לכף רגלם. באשכנז הם נתונים לחרפה ועוני, בפולניה – לשפלות ובוז, באוסטריה – למשיסה ובז, ובארץ ספרד יתכחשו לצור מחצבתם וימקו בכלאי האינקויזיציה או יעלו על המוקד כצַיִד ביד הצַיָד”.
והאיש נשא את קולו ויספר באזני השומעים את דבר כל המעשים הנוראים הנעשים לבני ישראל בכל ארצות פזוריהם, מעשים אכזריים, אשר גם לב אבן ימס לשמעם. והעם השומע עומד ורועד. ברגע הזה שכחתי את אשר עוללו לי בני עמי, במה נחשבו עוונותיהם נגד מצוקותיהם וענוייהם?
ופתאום התפרצה בכיה מאיזו פנה, ואחריה נשמע קול יללה איומה שהחרידה לא רק את הלבבות, אלא גם את כתלי בית המדרש.
“ובעת צרה כזאת – הוסיף הדורש לדבר – בעת אשר הגזרות רבו לאין חקר, בעת אשר באפנו יעלה עשן הקיטור מן הנשרפים על קדוש השם, בעת הזאת רבה גם הפרצה בתוכנו פנימה. שם חוזי שוא בעלי דמיונות כוזבים יתעו את העם במשׂאוֹת שוא ומדוּחים, ופה – אם נתננו אדוני למפלט בארץ הולאנדיה החפשית – הנה אנשים קמים מתוכנו להוציא את דבת עמנו ואמונתנו רעה אל שכנינו הנוצרים בחוברות וספרים בשפת הארץ, להבאיש את ריחנו ולהסיר את לב העם מאחרי מסורת אבותיו ולנתק בזה את הקשר המקשר את לב בני העם איש לאחיו, ועוד מורים בקהל, כי את הדם הנשפך תבלע האדמה ולא ידרש לנצח, כי לית דין ולית דיין”.
ואני שומע ולבי בקרבי חושב, כי את חרפתי אנוכי שומע וכי אלי ידבר הדורש.
כי מה המה השאלות האחרות כל זמן שאין פתרון לשאלת השאלות – אם חיי עמנו תלויים על בלימה? איך לנו לדון על דבר איזה מנהג או אמונה: הטובים הם או רעים, אם רואים אנחנו קהלות גדולות מגורשות ודם ישראל נשפך באין מכלים. אז כלתה נפשי פתאום להיות אחד מעמי ולסבול עמהם יחד את עול הגלות, ורוח משכה אותי פתאום להתאחד גם עם הרבנים המחרימים, אשר גם המה בני עם ממוּשך וממוֹרט.
הנאספים החלו לצאת מן הבית. ואני נגשתי אל הרב היושב אל שולחנו הקטן. גם בעיניו נוצצו עוד הדמעות.
– אוריאל! – קרא הרב בחרדה.
– רבי ומורי! ראה, הנה באתי לבקש סליחה.
– התשובה אתה אומר לעשות, אוריאל?
– כן, רבי, באתי לבקש כי יסירו מעלי את החרם.
– ואחרי כן תשוב לאִוַלתּך, כאשר עשית בראשונה. הוי, אוריאל, אוריאל! בנו יכול אתה להתל, כי האדם רואה לעינים, אבל באלוהים אל לך להתל, כי רואה הוא ללבב.
– לא, רבי, מורי! מכיר אני עתה בעַוָתָתִי.
ואני לא שקרתי, באמת הייתי ברגע ההוא מלא חרטה, על כי באתי לעורר מחלוקת בישראל בשעה שהם צריכים לאחדות ושלום.
– לי לבדי – ענה הרב – לא נתנה הרשות להתיר את החרם, כי בהסכם כל רבני אמשטרדם הוחרמת, ורק בהסכמתם אפשר להתירו לך.
– ומה, איפוא, אעשה? – שאלתי והייתי כמתיאש, כי אמרתי בלבי: אולי יצוני ללכת לכל איש ואיש מן הרבנים ולהתרפס לפני כל אחד ואחד ביחוד.
– אקרא אותם לאספה ואשאל את פיהם. אולם מראש עלי להגיד לך, כי לא על נקלה תהיה תשובתך הפעם, ולאיש כמוך תכבד כפלים. הן ראשית חטאתך היא הגאוה. אתה התגאית בשכלך ותאמר בלבך: חכם אני מכל חכמי ישראל, החיים והמתים, וברוח פי אבטל את כל דבריהם – ועתה בבואך לשוב, עליך להסיר בראשונה את הגאוה מלבך כליל ולקבל עליך בענוה ובשפלת רוח עול מלכות שמים ועול דרך ארץ, ככל אשר הורונו רבותינו הקדושים.
הרב לא החטיא את המטרה, ויהי כקורא בלבי את המחשבות. אני לא בטלתי את דעתי ולא יכולתי לבטלה, ורק השתקתי אותה, כסיתי ואתה במשאון. “מותר לשנות מפני דרכי שלום” – חשבתי בנפשי. ואחרי שהודיתי במקצת, כי אמנם נואלתי בעוררי שנאה ומדנים בחקירותי, על כן אמרתי: טוב לי לשאת שעה אחת של שפלות והכנעה, והיתה לי לכפרת עוון על אשר לא שמתי לב לגורל אחי הבזוזים והנהרגים.
– את כל אשר תדבר, רבי, אעשה, ורק את החרם הסירה מעלי.
והרב נאות לי לשלוח אלי את דברו בעוד ימים אחדים ביד השמש.
*
עתה הנה הוקל מעלי עול סבלי. קשה היה עלי ללכת אל הרב ולדבר עמו כמתחנן, ועתה הנה הדבר כבר נעשה. אין לי עוד בלתי אם לעשות גם איזה מעשה חיצוני, כפי אשר ישיתו עלי הרבנים, והדבר ההוא לא יכבד ממני לעשותו. השפלות ברוח קשה עלי שבעתים מן השפלות בגוף.
והדסה מלאה שמחה: בטוחה היא, כי כאשר יוסר החרם מעלי, יסכים גם אביה בחפץ לב לתתה לי לאשה. ובלילה חלמתי והנה אני עומד עם הדסה תחת החופה בחצר בית הכנסת, וכל הנערים השובבים ישליכו עלי תחת אבנים – שושנים ופרחים, וכל הזקנים הקנאים קוראים: סימן טוב ומזל טוב…
יום… לחודש… שנת…
אנה אברח, אנה אסתר מפני בשתי וכלימתי?
במעמד כל הקהל התודיתי, במעמד כל הקנאים המהבילים, במעמד כל הצבועים והנוכלים, במעמד כל הבוּרים והבוערים, במעמד כל המכשפות הזקנות התודיתי על חטאי – שדברתי אמת!
הקלון והחרפה אשר סבלתי חרותים על לוח לבי בדם, בכתובת קעקע אשר לעולם לא תמחה. עד נשימתי האחרונה שמורים יהיו בי זכרונות חרפתי וקלוני, והזכרונות האלה יאכלו את לבי כעש, ירעילו את כוס עדני, יפצעו ויבתרו את כל קרבי בלי הרף.
זוכר אני את הודוי הגדול, אשר קראתי בקול גדול באזני העדר הנבער, זוכר אני את המלקות אשר הלקוני במתחם אותי ערום לעיני כל הנאספים בבית המדרש על העמוד, זוכר אני – הוי, מה נוראה החרפה! על יד המפתן בבית הכנסת שכבתי וכל החמורים רמסו אותי בפרסותיהם בצאתם מן הבית.
אכן לא על הקנאים והצבועים, לא על ההמון הנבער מדעת תבער חמתי, כי אם עלי, על נפשי הבזויה, אשר החליטה לעשות את השקר ולהתבזות באופן הנורא ההוא. מה לי אהבת הדסה? מה לי חברת כל האדם? ואנוכי בעיני הן נבזיתי ונמאסתי! מה יועיל לי הכבוד אשר יחלקו לי אחרים, אם אנוכי לא אוכל לכבד את עצמי? האפשר לי להתענג בחיים אחרי כל הדברים האלה? הן זכרונות כלימתי יתיצבו לנגד עיני תמיד, עד עולם לא ימושו מקרב לבי ויהפכו לי את נעימות החיים לרוֹש ולענה.
לא! אם אאריך את חיי, אז רק את מצוקותי אאריך, ומצוקותי מה נוראות! הוי, חרפה ניצחת! הוי, קלון עולם! היש בתבל מוסר אכזרי מזה? האינני חייב מיתה על אשר העטיתי עלי בושה ברצוני הטוב?
אמנם כן, חייב אנוכי מיתה וגם הולך אני למות. לא אוכל לשאת את סבלי. קץ בא, בא הקץ… היי שלום, הדסה… איני כדאי שתהיי לי לאשה; את טהורה כעצם השמים, ואני – סחי ומאוס…
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.