ישראל – סוחר פשתן בעיר הקטנה א. במדינת ליטא – היה “בעל־בית” יודע תורה, יושב במזרח וקרוּא לאספות הקהל. עסק מסחרו עלה לכמה אלפים רובל, אך כל אלה היו כסף זרים: מזה לקח ולזה נתן. החלק הגדול מפרנסתו אכלו מלויו, ורק חריפות שכלו ושקידתו העצומה הן שעמדו לו כי לא עמד בחצי־הדרך, ואיש לא ידע כי לחצו גדול מאוד, כי בבואו בין אנשים הראה ישראל פנים כאיש עשיר וכיסו היה פתוח תמיד לכל דבר שבצדקה.

אולם דחקו מצד אחד והחפץ להסתיר דחקו ולהֵראות כעשיר מצד שני, פעלו גם על תכונת־נפשו פעולה רעה ונמרצה. כי תחת מסוה הפנים השוחקים, שהראה בשבתו בין אנשים, היתה כבושה תמיד מרירות נפש וקפדנות עזה, שהיתה נכונה להתלקח לרגעים ולבוא לידי כעס גלוי, אך בינתו עצרה בעד רגשי לבו ולא נתנה להם להגלות לפני אנשים זרים. אבל בשבתו בביתו, במקום שהוא אדון ומושל יחידי, שם העביר מעליו את מסוה הפנים השוחקים, ופניו נגלו כמו שהם – זועפים ועצובים, עיניו הפיקו זעם, דבורו היה מעט ובכעס, ובני ביתו יראו מפניו כמפני דוב, וישתדלו להשתמט ממנו אחד אחד ויחבאו בפנות, וגם אשתו התהלכה בפניו על בהונותיה לבל תפריע את הדומיה השוררת בבית.

ובעיני ישראל היתה הנהגה כזו ישרה מאוד. בבואו אל בית איש זר ובשמעו את קול הילדים הרצים ומשתובבים, רוקדים וצוהלים או נלחמים איש באחיו ומיללים, היה ישראל אומר בלבו: לא אב הוא זה כי אם סמרטוט, כי נותן הוא לילדיו להשתובב ככה; ב“ה בביתי לא כן, שם לא ישמע קול צוחה; בני הם ב”ה בעלי נמוס, בני תרבות.

ביחוד שם ישראל את עינו על ירוחם־שלמה בנו, אשר היה בעל כשרונות טובים וישראל קוה לראות ממנו נחת הרבה. אך למד ירוחם־שלמה לקרוא מתוך הסדור וישראל פקח את עיניו עליו, כי יתפלל מתוך הסדור כל התפלה מן “מודה אני” עד אחר “עלינו” מלה במלה בלי הבליע אות אחת. מובן מאליו, כי העבודה הזאת לא היתה נעימה לירוחם־שלמה; ואף כי אביו ואמו הבטיחו לו בעד עבודתו די “עולם־הבא”, בכל זאת השתדל הנער להחלץ ממנה, ועל כן לעתים, תחת להפוך דף אחד – הפך שני דפים; אך ערמתו הועילה לפעמים להותוֹ, כי מעין אביו החדה לא נכחדה הגנבה ותיכף ומיד קבל בעד זה עונש חמור למדי – להתחיל את התפלה עוד הפעם מראש.

– בפעם השנית תזהר לבלתי הפוך שני דפים כאחד – אמר ישראל, בראותו את דמעות בנו, אשר יצאו מעיניו מדי עלעלו בידים רועדות את “הסדור” למצוא “מה טובו”.

ישראל בקש ומצא בעד בנו בהיותו בן שבע שנים מלמד “בעל־פועל”, הוא יעקב “השור”. הוא היה בריה נפלאה בתורת הכוהנים. כל תלמידיו ידעו על פה כל הלכות קדשים בכל פרטיהם ודקדוקיהם “לפי המלה האחרונה של החכמה”. מובן מאליו, כי לא בנקל הצליח לשום בפי תלמידיו את הדינים האלה: בקולות וברעמים, במכות לחי ובשבטים נוראים נתן המלמד להם את תורתו, והעבודה הקשה הזאת הובישה את לשד חייו, ועל כן היו פניו, כפני תלמידיו, חיורים וצמוקים.

ואולם ירוחם־שלמה היה ילד מקשיב ורבו היה נהנה מאוד בלמדו אותו, כי די היה למלמד להסביר ענין אחד פעם אחת – וירוחם־שלמה לא אחר מלשנוֹת כל דברי רבו בלי גמגום. ומלבד זאת היה ירוחם־שלמה נער תמים: בין הערבים בימי החורף, בשעה שהלך “הרבי” אל בית־המדרש להתפלל שם מנחה ומעריב, והתלמידים נשארו לבדם בחדר, וכולם היו מרקדים, מתאבקים ומטפסים ועולים על השולחן ועל התנור והרבנית צועקת וגוערת ואינה נענה, – אז ישב לו ירוחם־שלמה הקטן בפנה לבדו ויחשוב מחשבות… ואם נלוה אליו מי מחבריו, וספר לו ירוחם־שלמה הקטן על אודות ל"ו הצדיקים, אשר רבים מהם ידע לקרוא בשם, גן־העדן והגיהנום, שהיכלותיהם ומשרתיהם נודעו לו גם כן כמו הפרשיות שבספר ויקרא, או על דבר הכבשה שמצא בנימין הטבח בדרך, בשובו מן הכפר בלילה, איך נשא אותה בנימין על כתפיו, ואף אחר כן, כאשר קרא הגבר, שחקה הכבשה שחוק איוֹם ותעלם… וכדומה מעשיות יפות ומלבבות. הרבנית ראתה את ירוחם־שלמה ותחשוב בלבה: הנה זה בן יקיר; גם את הזבוב לא יבריח, יונה שוקטת, זרע ברך ה'. וישראל שמע את תהלת ירוחם־שלמה בנו וישמח בלבו, כי אהבת נפש אהבו; ובכל זאת לא הראה לו כל אות אהבה: לא נשק לו ולא השתעשע עמו, כי ירא פן על ידי מעשים כאלה יסור המורא והפחד מעל פני בנו, ואז חלילה יחל להשתובב. ישראל הצטער לפעמים על כי מלאו לבנו שמונה שנים והוא עוד לא הטעימו טעם שבט; לו נדמה, כי בזה שהוא מטיל עליו אימה בפנים של כעס ודברי רוגז – עוד לא יצא ידי חובתו. ראשית מוסר הוא השבט: אם מיסרים את התינוק בשבט, אז הוא מקבל על עצמו עול מלוכת שמים ועול דרך ארץ ואז יהיה אדם, ובלי זה צריך למיחש מפריקת עול חס־וחלילה. אם עתה יכעס עלי בני ויחשבני לשונא לו – אין בכך כלום, כעס הילד איננו שוה פרוטה, כי עתה הלא לא יבין מאומה. משל – למה הדבר דומה? לתינוק הכועס על הרופא, שמעמיד לו עלוקות. כשיגדל ויהיה לבר־דעת, אז יבין כי לטובתו נתכונתי ואז יתן לי הודאה על כל חביטה וחביטה.

אולם אף כי בקש ישראל עלילה על בנו למען יוכל לדונו בשבטים, אבל לא על נקלה מצאה. אכן גם ירוחם־שלמה לא היה נקי מחטא, לפעמים גם הוא כאחד הילדים עשה מעשה נערות, שבעיני ישראל היה נחשב לחטא גמור, אך “מעשה שטן” והעת ההיא לא היתה שעת הכושר להוציא את “חפצו הטוב” לפעולה; ואחרי כן נשתקע הדבר.

בימי השבת היה ירוחם־שלמה בעצת אביו שוכב לנוח אחר הצהרים כאחד הגדולים, לקיים מצות “שינה בשבת תענוג”, ראשי תיבות “שבת”. אמנם לירוחם־שלמה לא היתה השינה בצהרים לעונג ובפרט בימי הקיץ, אך אחרי שאביו מצוה לעשות כן, הרי ירוחם־שלמה מקבל עליו את הדין ושוכב למעצבה עד אחר חצות היום ואז הוא הולך “לחדרו” לחזות בנועם רבו… כבד היה ממנו לשכב על משכבו בשעה שכל הילדים משתעשעים בחוץ, וכבד מזה היה לו ללכת עתה לחדר. בימי המעשה עוד אימץ ירוחם־שלמה את לבו וימשוך בקרון כל היום, אבל בשבת, אחרי שעבר עליו רוב היום בשעשועים או, לכל הפחות, בבטלה, היה כבד ממנו להביא עתה צוארו בעול. וגם רבו בעצמו, שעסק בעבודתו באמונה ולא חמל לא על עצמו ולא על תלמידיו בשקדו על למודו, גם בעיניו לא היה ישר הלמוד ביום השבת, כי אחרי אכילת ה“צ’וּלנט”, שריח תבלין של שבת נודף ממנו ואחרי שתי שעות של שינה, כבדו אבריו כעופרת, ומאוד מאוד היה חפץ לשבת לבדו ולעיין באיזה ספר קל; אך מה יעשה ובעליו גזרו כי למלמדים אין מנוחה. “לא טוב לנער עברי ללכת בטל יום שלם” – יאמר ישראל. – “אחת לי מה שילמד שם עמו המלמד ובלבד שלא ילך הנער בטל. הבטלה ביום השבת גורמת לעצלות בכל ימי השבוע”, – ויעקב “השור” עושה כאשר יצוּוה.

בשעה החמישית כילה ירוחם־שלמה את למודו ב“חדר” וישב אל ביתו. אמו הגישה לו כוס פושרין צהובים, אשר מלאה מהבקבוק הנטמן בתנור מערב השבת. אבק דק עלה וירד בכוס כמו במעגלה. יחד עם הנוזלים ההם המכונים בשם הכבוד: תה, קבל ירוחם־שלמה גם פרור סוּכּר. ואחרי שגמא הנער את הכוס ההיא, קרא לו אביו ללמוד עמו פרק השבוע במסכת אבות עם פירוש תוספות יום טוב. ישראל התענג אז מאוד, כי זיכהו ה' לקיים מצות “ושננתם לבניך”, ועל כן לא שת לבו לדעת מה יחשוב בנו בעת ההיא. לפעמים כאשר העמיק ישראל במחשבתו בדבר קשה, התגנב מבט ירוחם־שלמה אל החלון הפתוח, וירא והנה אור שפוך שם והילדים מצהילים שם קולם ושמחים. מה מאוד קנא ירוחם־שלמה בהם!

בשעה השביעית היה ישראל הולך עם בנו אל בית־התפלה להתפלל תפלת המנחה, ומשם שב עמו לאכול את הסעודה השלישית, ואחר קרא עם בנו מלה במלה את פרק השבוע מתוך הסדור (מה שלמד מתחילה במשניות לא עלה בחשבון, כי למוד לחוד וקריאה לחוד), גם קרא עמו מזמורי תהלים אחדים, ואחר שבו לבית־התפלה להתפלל מעריב.

אולם באחד מימי השבת מצאו התלמידים את הדלת בבית רבם סגורה. כל התלמידים התקבצו במסדרון הבית ויחכו ואין פותח. מתוך הבית הגיע לאזניהם קול אנחות וגניחות. הם הקשיבו רב קשב, ויעמדו צפופים מתפלאים ומשתאים.

כעבור רגעים מספר יצאה שרה המילדת בחפזון מן הבית, ובראותה את הנערים קראה: לכו “שקצים” לביתכם! היום לא תלמדו.

התלמידים מהרו כחץ מקשת לעזוב את המסדרון ומלאי שמחה נסו החוצה.

*

– נלכה נא אל עבר הנהר! – אמר יונתן הגדול שבתלמידים וראש מהדברים בכל דבר משחק. – נלכה נא כולנו ונערכה שם מלחמה בין פלשתים ובין ישראל.

– נֵלכה, נֵלכה נא כולנו! – הריעו כל הילדים פה אחד.

– אני לא אלך, – אמר ירוחם־שלמה בהשפילו עיניו לארץ.

– מדוע? – שאל יונתן בתמיה.

– אני, אני – גמגמו שפתי הנער – ירא את אבי.

– שוטה, מאין יודע לאביך? – הוכיחו יונתן. – הן עתה השעה השלישית ועד השעה החמישית עוד תשוב הביתה, וחשב אביך כי בחדר היית.

דברי יונתן פעלו פעולה עזה על הנער החלש, אך דמות דיוקנו של אביו נראתה לו, ומורך לבו לחש לו: שב ועל תעשה עדיף.

– לכו ונלכה! – קרא יונתן אל כל חבריו. – אם הוא איננו חפץ – אל ילך: “האיש הירא ורך הלבב ילך וישוב לביתו”.

הנערים נתנו קולם בשחוק, כי מצא יונתן פסוק נאות לענינם, וימהרו אחרי יונתן. וירוחם־שלמה נשאר על עמדו מלא בושה וכלימה.

והשמש האירה באור משמח לב והשיחים הירוקים אשר מעבר לנהר קראו לירוחם־שלמה בקריאה של חבה. יצרו תקפו וישכיחהו רגע, כי נער עברי הוא המתחייב בנפשו באמרו: מה נאה אילן זה, מה נאה ניר זה, וכי רק החדר והספרים מנת חלקו בתבל…

וימהר ירוחם־שלמה וילך אחר חבריו – בתחילה בלאט, בחרדה וברעדה, ואחר מהר וישא את רגליו ויקפץ וידלג עד השיגו את המחנה הקטן.

והנה באו אל מחוז חפצם. והנערים החלו להראות איש איש את נפלאותיו. ירוחם־שלמה אמנם לא לקח חלק בשעשועיהם, כי אבריו הרפים לא יכלו להתנועע הנה והנה במהירות הנאותה לנער: המה נזדקנו בלא עתם, ואך לבו עוד היה ער להרגיש את עונג השעשועים של חבריו. בת־צחוק של תענוג רחפה על לחייו הלבנות בשעה שראה איך פלוני הולך על ידיו ורגליו פשוטות למעלה, ואיך אלמוני מקפץ כארנבת ומתגלגל כגלגל. גם נמצאו אמיצי לב, אשר קפצו על פני התעלה הרחבה והעמוקה, אשר ירוחם־שלמה ירא גם לעמוד על שפתה פן יפול אל תוכה. והמלחמה… מה יפה היתה המלחמה! בני ישראל תחת דגל יונתן הורישו את הפלשתים וישבּו מהם שבי…

ובעמדו מתפלא ומשתומם, שכח ירוחם־שלמה את כוס החמים ופרור הסוכר, את המשניות עם חדושי התוספות־יום־טוב, והשעות עפו כרגעים. השמש מהרה הפעם לרוץ אורח ולרדת ימה, כמו צרה עיניה בתענוגיו. וכאשר הרים הנער את פניו לראות בה והנה פניה החלו להתאדם… לבו נפעם מאוד. הוא מהר לרוץ הביתה, אך בפתח פגש את אביו לבוש מעילו העליון על כתפיו, ובתי ידיו תלויים מזה ומזה.

– עת ללכת אל תפלת המנחה – אמר ישראל בקול חרש.

וירוחם־שלמה הלך אחר אביו בהורידו את ראשו לארץ. לבו נפעם ומחשבות שונות התרוצצו במוחו.

– אמנם נואַלתי ואשגה הרבה מאוד, – התנחם ירוחם־שלמה על מעשהו – הנה שמעתי לקול רעי, אמרתי כי שלום יהיה לי וכי אשוב לביתי בעוד מועד – והנה אחרתי… ומה אשיב לאבי אם ישאלני איפה הייתי? האשקר לו? האומר, כי ישבנו בחדר עד הנה? אבל אולי נודע לו, כי לא למדנו היום… אך מדוע לא אגיד לו את האמת? האם עול עשיתי כי הלכתי לשוח מעט? אנוכי לא תלשתי מאומה מהעצים ועוד עשיתי מצוה, כי הזכרתי את אחד הנערים, אשר שכח כי שבת היום ויאמר לתלוש ענף מן העץ; גם לא קרעתי את שמלותי ולא טנפתי אותן. לו אחרתי את זמן התפלה, כי אז התקצף עלי בצדק; אבל הן את זמן התפלה לא אחרתי, וללמוד? – הלא תמיד אני לומד ומה בכך אם פעם אחת לא למדתי משניות? – ומלבד זאת הכי אני לבדי הייתי שם? הלא עוד נערים רבים, כולם בני “בעלי־בתים” כמוני, היו שם – ואותם לא יענישו, ומדוע יעניש אבי אותי? – אחרי אשר שקל ירוחם־שלמה את הדבר בפלס שכלו, החליט בנפשו, כי אמנם הוא לא חטא מאומה, וכי אפשר לו להגיד לאביו את האמת, ואביו אל נכון לא יעשה עול ולא יעניש אותו חנם. מה מאוד חפץ לבוא בדברים עם אביו, אך הוא ירא את אביו תמיד, ומה גם עתה כאשר היו פניו זועפים מאוד.

וישראל ידע את כל הנעשה, ידע את החטא הגדול שעשה בנו, וכבר נחרץ משפטו…

אחר תפלת המנחה שבו שניהם דומם הביתה, ודומם אכלו את הסעודה השלישית. אחר ברכת המזון לקח ירוחם־שלמה ספר תהלים לקרוא בו, כדי לפייס בזה את אביו, אך אביו כמו לא שת אליו לב. הוא התנשא ממקומו אט כמתעצל וילך אט אל הפנה ויגש עד המטאטא הירוק, אשר הביא עמו אתמול מבית־המרחץ. ויוצא משם שבטים אחדים.

ירוחם־שלמה ראה את הדבר ויבן, כי צרה קרובה… פניו חורו, לבו פעם בחזקה וברכיו רעדו ושיניו הקישו זו בזו.

– ירוחם־שלמה, גש הנה! – קרא האב בהעמידו את הספסל באמצע הבית.

ירוחם־שלמה עזב את הספר, ובברכים כושלות ועינים מלאות דמע ניגש עד אביו.

– פתח מכנסיך ושכב! – קרא ישראל בקול מצוה.

– מדוע זה, אבי? – ענה הנער ודמעותיו התפרצו מעיניו ותרדנה על לחייו הרזות והלבנות.

– פתח מכנסיך ושכב, ואחר אגיד לך את הכל.

– אבי יקירי! הגד נא לי במה חטאתי? – התחנן הנער – ואם באמת חטאתי הנני לתת לך תקיעת־כף ואת חלקי בעולם־הבא בערבון, כי לא אוסיף עוד לחטוא. אך רחם נא עלי ואל תיסרני.

קול תחנוני הנער ומבטי עיניו הגדולות, אשר הביטו אל עיניו בתחנונים, כמעט הרַכּוּ את לב ישראל ורחמיו נכמרו עליו, אך כרגע זכר כי כתוב מפורש הוא: “חושך שבטו שונא בנו”, והוא עד היום לא נסה ליסרו בשבט; מי יודע מה יהיה בסופו? בני עלי שלא כיהה בהם אביהם – יצאו לתרבות רעה, אדוניהו שלא עצבו אביו מימיו – בא לרשת את כסא המלוכה בחזקה. אמנם החטא שחטא ירוחם־שלמה אך חטא קל הוא, אולם מוטב ליסרהו בעד חטא קל לבל יבוא חלילה לידי חטא חמור, כמו שמצינו בסורר ומורה שתחילתו מוכיחה על סופו.

– פתח מכנסיך בלי שום תירוץ – אמר ישראל בהחלטה גמורה.

מרחוק עמדה מנוחה אשת ישראל – אשה דלת בשר וגבוהת קומה, וכולה כלולב יבש. פניה החיורים הלבינו עתה שבעתים. דמעותיה עמדו על פתחי עיניה ובכל כוחה התאמצה לבלי תת להן להתפרץ החוצה. מה מאוד חפצה מנוחה להשיב יד בעלה מבנה מחמדה, אך לא ערבה את לבה, כי היתה מנוחה אשה עבריה, אשה כשרה היודעת לעשות את רצון בעלה מבלי בקש חשבונות רבים. מנוחה האמינה באמונה שלמה, כי בעלה מסתמא יודע מה שהוא עושה ולא נאה לה להתערב במעשיו, ובפרט בענין החנוך שהוא שייך רק לגברים בלבד, ולא לנשים, על כן עמדה דומם ורק שפתה התחתונה רעדה.

–פתח מכנסיך בלי שום תרוץ, – קרא ישראל עוד הפעם – ואם לא תמהר לעשות כדברי – מרה תהיה אחריתך!

– אבי, אבי, מחמדי, יקירי! הרגני נא הרוג, אך בשבטים אל תיסרני!…

לב ישראל נמס מדברי בנו, אך הוא התאפק ויכלא רחמיו.

– כל תחינותיך לא תועילנה, גזרה היא מלפני… כך אני מצוך – קרא ישראל.

הנער חיפש את הכפתור בידיו הרועדות ולא מצא. ישראל ראה כי העסק ימשך שעה רבה, עד אשר יפתח הנער את מכנסיו, וימהר בעצמו לעזרתו ויפתח את הכפתור. המכנסים נפלו לארץ ורגלי הנער הרזות והמגואלות נראו מתחת כותנתו הקצרה.

– שכב על הספסל! – קרא ישראל בהחילו להתקצף, כי קצרה רוחו.

– אבי, אבי היקר! רחמני נא! אויה! – קרא הנער בהביטו בעיניו הגדולות אשר הפיקו פחד איום ויתאמץ בכל כוחו לעמוד על מקומו ולבלתי כפוף קומתו. ישראל ראה בזה אות מרד והתקוממות ויבוא לידי כעס, ויאמר להראות לבנו בפעם הזאת את ידו הקשה למען יזכור ימים רבים.

– אם כן, אנוכי אראך!… – קרא ישראל ויקח את הנער וילחצהו בין רגליו ויאחז בו בחזקה, עד כי לא יכול עוד להתנועע אנה ואנה, וקול שריקות השבטים היורדים על בשר־הילד המגולה נשמע בבית. הנער התמרמר מעט, כי השבטים הכאיבו לו מאוד, אך אביו צוה עליו לשכב במנוחה, ואם לא – והוסיף על מכותיו, וירוחם־שלמה נאנס לשכב במנוחה ולקבל את מוסרו בהכנעה גמורה.

ישראל קיים בבנו מצות התורה, גם הטיף לו על כל חביטה וחביטה דברי מוסר, אשר לא נכנסו באזני המוּכה, ואחר צוה לבנו לנשק את השבטים. הנער מהר לעשות מצות אביו, בחפצו שיכלה עמו מהרה את חשבונותיו ויעזבנו לנפשו.

כאשר הרפה ישראל מבנו, הרכין הנער את ראשו ויבך חרש בכיה היסטרית.

– רב לך לבכות! לבש מכנסיך! – צוה האב, אך הנער לא שעה אליו.

– אנוכי אייסרך שנית, אם לא תחדל מבכיתך כרגע – קרא האב שוב.

אפס ירוחם־שלמה הוסיף לבכות. ישראל לקחהו וישימהו עוד הפעם בין ברכיו ויחל ליסרו שנית, אך הנער לא חדל מבכי. האב אבד את תרופותיו הפדגוגיות ולא הועיל. עת תפלת הערב הגיעה וישראל נאנס לעזוב את בנו בוכה ולמהר אל בית־התפלה.

– רב לך, בני! – אמרה מנוחה בהלבישה את בנה אחרי צאת אישה מהבית. – חדל, מחמדי! – הוסיפה האשה ותושיבהו על ברכיה ותשקהו. – מה חמרמרו פניך היפים! בני, למה תתמוגג בדמעות? הכי דבר חדש הוא כי אב ייסר את בנו בשבט? אל תירא, בני: אביך עוד יקנה לך מלבוש חדש לחג השבועות. חי נפשי, כי אמר לי בזה השבוע, כי חפץ הוא לקנות לך מלבוש יפה.

אך הנער לא התנחם. הוא הוסיף לבכות, עד כי תקפתו השינה, ויישן…