עוד שלש-ארבע שנים ואנחנו נשמע את זמירותיהם של בני הדור הבא, דור חדש. היבינו אלה לרוח אבותיהם?
אבותינו ראו את המרד הגדול – את מרד הבנים. נדמה היה, כי עולם האבות יחרב לגמרי, והבנים יבראו עולם חדש. אבל מעט מעט הולך ומתבלט, כי חלקם, חלק האבות, גדול משלנו. בתוך תוכם של המעשים נצח האב. הוא לא נצח במעשים, אבל נצח ברוחו. תורת הלב שנטע על תלמי לב בניו חיתה אתם, בעצם ימי-ההפכה. מתחת למסכות ומבעד ללוט של תורות עמים זרים מציצים אלינו בחבה ובפיוס פני אבותינו – והם אשר צוו לנו את החיים, את החיים האלה.
ועתה הבנים נהיו לאבות. ועומדים אנו בפני שאלה, איך להנחיל את הרכוש הנפשי של האבות האלה לבניהם אחריהם?
אין רצוננו, שהבנים יענו אמן אחרי כל דברי אבותיהם. כזאת לא עשה הדור הזה לאבותיו, וכזאת לא ידרש גם מבניו. אבל היהיו בניו בין הנאמנים, בין אלה שירצו בעיקר העיקרים שרצו בו אבותיהם, ואם גם בדרכים אחרות, אבל הלך ילכו להמשיך את המטוה ההולך ונטוה: גאולת האדם העובד על-ידי גאולת העם, ארצו ושפתו?
צריכים אנו למצוא את צנורות ההשפעה, שדרכם שופעים המרץ והרוח של הדור ההולך אל הדור הבא. הכנסת הילדים לתוך חיי הצבור ושתופם במעשיו ככל האפשר – זוהי אחת הפרובלימות היסודיות בחנוך ילדינו. שאלה זו חמורה ביותר בקבוץ, כי במושב משתתף הילד על כל פנים בעבודתה ובמשקה, בשמחתה ובדאגותיה של משפחתו. ובמדה שהמשפחה נכנסת לתוך חיי הצבור, נכנס גם הילד אתה. מסובך הוא יותר המצב בקבוצה. שם הילד כאילו תלוי ועומד בין הקבוץ ובין המשפחה; לפעמים, מחוץ לשניהם. באילו מקומות מתבלטת השאיפה להפריד את הילדים מן הצבור. רעיון קהלית-ילדים מתפרש לפעמים כאילו הכונה היא ליצור קהליה מובדלת וסגורה בפני עצמה, והיא תהא המחנכת הראשית. אך מה הוא הרכוש התרבותי והחנוכי, אשר הקהליה המיניאטורית זאת עלולה להכניס? האומנם תעלה על הדעת, כי חברת ילדים הסגורה במחיצתה מספיקה בשביל ליצור חיים – חיי חברה ושאיפה? הבאמת ובתמים יש להעלות על הדעת, כי אותו המורה אשר סגל לעצמו אלו דעות מתוך ספר או אפילו מתוך החיים הוא המתוה את הדרך לעתיד ולא הצבור הגדול על כל הויתו המפכה?
כל אשר יגדל הילד במשפחה, נכנס הוא יותר ויותר לדאגותיה ולטרדותיה, לשמחתה ולצערה. ואם משפחת הפועל רחבה וגדלה – אין זה אומר שהיא צריכה להיות נעולה בפניו. גם בחיי המשפחה הרגילה ישנם מומנטים, שמשתדלים לכסות עליהם מפני עיני הילדים; ואמנם גם כאן – במשפחה הגדולה הזאת – ישנם הרבה דברים הדורשים כסוי מעיני הילד. אבל אין זה אומר, שמשום זה עלינו להרחיק את הילדים מחייה.
ולחיות בתוך המשפחה ויחד אתה פירושו לעזור לה. לא די שידע הילד את חובתו לשטוף את כוסו, את צלחתו ואת חדרו – אלא עליו לעזור כפי כוחו ויכלתו בכל היקפו של המשק הצבורי. ככל אשר יגדל הילד, כן הוא יוסיף למלא תפקידים שונים בטבח, בשדה, ברפת ובגן ובמשתלה, כן יכנס יותר ויותר לחיים משותפים עם הצבור, וכן תגדלנה זכויותיו וחובותיו. אל יחיו הילדים על-פי נשתון החיים אלא על-פי מקור החיים. הרע הטבעי, אשר יראה לעינים בצבור הגדולים – יועיל לחנכו יותר הרבה מאשר הטוב המצוחצח, הבובתי. כי מי תכן את רוח הטוב והרע ומי עמד בסוד השפעתם! אל נהפוך את בית הילדים לשרטון שעלה בלב ים!
מאליו מובן, כי השתתפות הילד בחיי צבור הגדולים ובמשקם צריכה להיות מדודה ושקולה בכל הזהירות, בהתאם לגילו, ולכוחות נפשו וגופו של הילד. ועל זה יש לדון באופן מיוחד.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.