בהרבה ענפי פעולה של ועדת התרבות – כמו חנוך הילדים, ידיעת המולדת, נוער, “אוהל” ועוד – תוסס הרוח החלוצי, רצון היצירה לשמה, מה שבמדה פחותה יותר ניכר בפעולה להקנית השפה. זאת בהרבה מקומות חורת, כאלו קפאו הפנים: סכימטיות, טרפרט, במרחק מן הצנור וכניסה אליו דרך מבוא המחלקה לשעורים.

ואל נרצה לזקוף זאת על חשבון האנשים העובדים, כי אלה הלא קורצו מאותו החומר, אשר ממנו קורצו גם העובדים בענפי פעולה אחרים של ועדת התרבות. אלה כאלה הם בני העליה החלוצית, אשר בחו"ל חלמו הרבה על עבודה תרבותית פרודוקטיבית בין הפועלים ונכונים הם גם עתה להתמסר אליה בכל חום נפשם. הסבה היא, לדעתי, עמוקה יותר ומקורה בעצם הפעולה של המורה לגדולים במושבה בתנאיה המיוחדים. מצד אחד ברור לנו, כי אין היא צריכה להצטמצם רק בכתלי שעורי הערב. ומצד השני אין הפעולה הזאת נתנת לקביעת גבולותיה. ומעטים הם האנשים המסוגלים לעבוד בתנאי עבודה בלתי מסוימה, הדורשת תמיד חדוש המחשבה ותפיסת הצורך. פעולה כזאת דורשת זיקה מיוחדת אליה מצד העובד. והמשולל זיקה זו לא ימצא מרחב וירגיש את עצמו תמיד במצב אדם שהכל חסום לפניו. אבל ועדת התרבות, כמוסד שהוטל עליו תפקידים מסוימים ותכופים, אינה יכולה לצפות עד אשר יקרו לה האנשים בעלי החוש התרבותי המיוחד. ומה גם כי הופעתם של האנשים האלה – כרוכה ברוחה של התקופה.

אולם ישנם תנאים הגורמים להווי המצב שדברתי לפני זה, את התנאים ההם בידינו לשנותם. על מקצתם אני מתכון לעמוד כאן.

קודם כל ברור לי, כי אין המורה צריך ויכול להצטמצם רק בהוראה למתחילים. עלינו לקבוע בתור כלל, כי פעולת הקניה השפה – שאגבה מוקנה גם תוכן ידוע – צריכה להתפשט גם בין אלה שיש להם ידיעה בשפה. אל נשכח, כי כולנו זקוקים להעמקת ידיעותינו בשפה. כי בלי זה תהא שפתנו שפת עלגים. שפה עתיקה העומדת להיות שפת הצבור והתרבות של עם במאה העשרים – זקוקה לטפול מיוחד, ובנידון זה הזנחנו הרבה. ויש בהרחבה זו גם משום תקון מצב המורה בצבור. כל עוד פעולת המורה מקיפה רק חלק קטן מהצבור – בעיקר אלה שאינם יודעים את השפה – אין הצבור הרחב מרגיש בערך המורה ולפעמים גם במציאותו. שערו בנפשכם את המורה המלמד עשרים איש מבין הצבור של מאתים – במה הוא ניכר בצבור הפועלים? ואמנם, כמה פעמים באים אלינו אנשים “ממקום שיש שם גם מורה וגם ספריה”, בתרעומת, שאין ועדת התרבות עושה בשבילם כלום, ואולי אליבא דאמת הם צודקים, כי שתי הפעולות הללו מקיפות לע"ע בהרבה מקומות באמת רק חלק קטן מן הצבור.

ואילו היתה מטרת וה“ת בשליחת המורה אך ורק לשם הוראת השפה למתחילים, כי אז היתה קובעת אותו למספר שעות בערב לפי מספר הכתות. במושבות אפשר להשתמש לשם כך לפעמים במורי המקום. אבל אם וה”ת מתכונת לפעולה תרבותית מקיפה – הרי היא יכולה לחפש נקודת אחיזה בעיקר בתוך הקבוצים אשר במושבה.

כל קבוץ היא מבחינה ידועה מפלגה, תנועה, כי נוסד הוא במחשבה תחלה לשם הגשמת רעיון ידוע. ובכזאת – הרי הוא זקוק למכשיר תרבותי אשר יכון את הלב. כאשר יכניס הקבוץ חברים, כן עליו להשתדל ולהכניס אליו חבר לפעולה תרבותית. ולא עוד אלא שעליו לחפש אחרי חברים, אשר יוכלו ליצור גרעין תרבותי בתוכו. כמה פעמים באים חברים, אשר יש להם נסיון, הכשרה ונטיה לפעולה תרבותית, ורוצים להכנס לקבוץ כפועלים בעבודה גופנית. אנשים כאלה – אם הם גם מסוגלים לעבודה פיסית, רצויים מאוד לקבוץ, יכולים לעזור הרבה בעבודת המורה. בלי חבר אנשים הדואגים לפעולה התרבותית ועוזרים על יד המורה – העסקן התרבותי המיוחד במקום – לא תתכן פעולה תרבותית יסודית. ובאמת ראינו, כי הקבוצים אשר הצליחו לרכז בתוכם חבר אנשים כזה – הצליחו בפעולתם התרבותית.

ובמושבה שיש בה קבוצים שונים צריך לכונן את וה“ת מעסקני התרבות אשר בכל קבוץ וקבוץ או מבאי כוחם. אליהם מצטרפים גם באי כוח הפועלים אשר מחוץ לקבוצים. וסובר אני כי הוה”פ של ההסתדרות יצטרך לפעמים להטיל חובה על אלה מחברי הקבוץ, אשר ימצא אותם לרצויים לנהל פעולה תרבותית בקרב צבור הפועלים, כי יקדישו את עצמם במשך זמן ידוע לפעולה זו – כאשר הוא נוהג לעשות ביחס למוסדות אחרים: המשביר, המרכז החקלאי, קופת חולים וכו'.

ובכן אני מציע שלש תקנות להטבת הפעולה התרבותית:

א. אין פעולת המורה בשעורי ערב מצטמצמת רק בהוראה למתחילים:

ב. הקבוץ ישתדל להזמין אליו חברים פועלים, אשר יש להם נטיה לפעולה תרבותית, וגם המורה נכנס אליו כחבר.

ג. לפי הודעת וה“ת מטיל הוה”פ חובה על אנשים ידועים, ובעיקר חברי קבוצים המוכשרים לכך, להתמסר למשך זמן ידוע לעבודת התרבות.

בקבוצים רבים מתאוננים המורים ואתם גם וה"ת המרכזית על חוסר זמן לשעורי הערב. ביום האנשים עובדים, ובערב הם נפנים רק אחרי הארוחה, הנגמרת ב־ 7־8. ואם כן נשארו למורה לכל היותר שתי שעות למוד בערב. ומלבד זאת ישנן עוד הפרעות, כגון אספות כלליות, הרצאות, נשפים, שבהם השעורים בטלים לגמרי. ואם נצרף לכל זאת את ההתחלפויות המרובות שבקבוצי המושבה, הגורמות להתחלפויות עוד יותר מרובות בשעורים – יתקבל לפעמים רושם עלוב מאד מפעולת המורה בשעורי ערב במקומות הללו. ואין לאמר כי אין תקנה למצב הזה: נותנים בקבוצים אפשרות למורה לעבוד 4־5 שעות ביום; מסגלים את סדרי המטבח לצרכי השעור; מסגלים גם את יתר התנאים. ויש אשר מתחשבים בזה גם בסדר העבודה.

ויש להציע כי וה"ת לא תסכים להבא לקיים מורה בקבוץ, בטרם אשר הקבוץ יתחייב למספר מינימלי של לומדים ולמספר מינימלי של שעות למוד. הקבוצים אשר אני מדבר עליהן עתה – חבורות ופלוגות הקבוצים אשר במושבות – מצטרפים בעיקר מעולים חדשים, ועל הקבוצים לדאוג באופן מיוחד כי אלה יסגלו להם את השפה ואת ידיעת הארץ וחייה. לא מן הנמנע, כי הקבוצים יציגו לחברים החדשים בהכנסם תנאים מיוחדים, אשר יחייבו אותם ללמוד במשך זמן ידוע את השפה וידיעת חיי הארץ.

ועתה על תוכן הפעולה:

בפגישת מורי שעורי הערב שלפני שנה ביררנו כמה שאלות הנוגעות בדרכי עבודתנו – ואף על פי כן למעשה המשיכו רוב המורים את עבודתם בלי התחשב כלל עם המסקנות האלה.

סבת הדבר, כי המורים – ובעיקר המורים בקבוצים ובמשובות – חדשים הם השנה אשר לא ידעו ולא יכירו את נסיון השנים הקודמות. ואין המסורת – שהיא אם להוראה – בפעולתנו. כל הבא מתחיל מא‘. לדוגמה: החלטנו לפני שנה כי אין להשתמש בשעורי הערב לגדולים – ואם גם מתחילים – בספר למוד לילדים מתחילים. סומנה גם תכנית לשיחות לשני חדשי הלמוד הראשונים, שהיה בה גם משום עזר וגם משום כוון למורה. הודגש גם אתמול – בשיחתנו על ספר הלמוד למתחילים גדולים – כי אין לחשוש, אם הספר על פי ענינו יעלה במקצת על מדרגת ידיעותיו של הלומד הגדול. לא המלה החדשה מכבידה על הלומד הגדול, אלא הסגנון המסובך. ומשום כך אפשר לאמור בבטחה – וגם הנסיון הורה לנו – כי כעבור זמן קצר מאוד להתחלת הלימודים יש כבר ללמד על כל פנים על פי ספר למוד של שנת למודים ג’, אשר סגנונו עדיין פשוט למדי ותכנו יותר מתאים לגדול. ואף על פי כן הנהיגו חלק מהמורים שלנו את ספרנו א' בשעורי הערב לגדולים.

גם ביחס לחומר השיחות ולדרכיהן לא הובאו בחשבון נסיונות השנים הקודמות, והשיחות התנהלו לפעמים כדרך השיחות המתנהלות עם ילדים בני שש – שבע.

אחת התקנות הנחוצות לשיפור הפעולה התרבותית בין הגדולים ולהחיאתה – היא אולי המשא ומתן התמידי בין העובדים האלה. וקשרים תמידיים בין חברים לפעולה יוכלו לעורר במקצת את האיניציאטיבה הנרדמת וגם להעלות את טמפו הפעולה. מורה לגדולים במושבה או בקבוץ אשר במושבה דינו כמורה בבית ספר עממי. עליו להיות אוניברסלי. בעזרת הספר הוא יכול להקריא על נושאים חיים שונים המענינים את הצבור. תהא זאת שאלה פוליטית, היסטורית, חיי עם וסדריו, שאלות מדעיות אחרות. מה שהוא קורא לעצמו – הרי הוא יכול באותה ההצלחה להקריא לאחרים. קריאה זו – אם רק ידע המורה לכוון את שעת הרצון בצבור לבירור שאלה זו או אחרת – תועיל לבירור השאלה וגם תפנה את לב הצבור לספר. ובשעה שהמורה יוצא למושבה צריכה וה“ת להעניק לו מספר ספרים חשובים, הנוגעים בשאלות המענינות או שצריכות לענין את הצבור – למען ישמשו לו חומר לקריאה או להקראה. השיחות האלה תהיינה, לדעתי, בעיקר אפיזודיות. ואין על המורה להיות בשבילן מלומד – זהו לחם חוקו של כל אדם משכיל, אם הוא רק יודע ספר. מלבד זאת, יבואו מפעם לפעם מרצים מומחים, אחרי אשר יגדל הצורך בבירור שאלה זו או אחרת. וחושבני, כי על המורה יהיה לעמוד תמיד בקשרים חיים עם המרצים הנודדים, אשר תקבע וה”ת. זה יכול לשמש לפעמים גרעין פורה מאוד לצמיחת אוניברסיטה עממית ארצית.

על ידי אימוץ הקשרים שבין המורה ובין חבריו המרצים הנודדים, בינו ובין הספריה, בינו לפועלים במקומות אחרים – יוצר המוסד הזה לאט לאט.

ידיעת המולדת היא אחת מפעולות וה"ת המצליחות ביותר. יש ערות והתענינות להרצאות האלה ולטיולים. פעמים אחדות נוכחתי בהרצאות האלה והשתוממתי לקשב המרובה ולהשתוקקות לשמוע. זוהי לא פוליטיקה, זהו גם לא מדע – זוהי ירושת היחס של האבות לעין יעקב ולדרש שבין השמשות. זוהי האידיאליות הצפונה, המסתתרת בקפלי נשמתו של כל דור ודור. בה טמונים שרשי המולדת הגדולה והערגה לה.

על המורה במקום להכשיר את הצבור לקראת ההרצאה במולדת אשר תבוא או להשלים את ההרצאה במולדת שכבר היתה. הוא גם צריך לנהל את שעוריו במולדת על פי הוראותיו של המורה־למולדת הנודד. פעמים רבות שוחחו אתי על הדבר הזה המורים למולדת.

וכאן רציתי להעיר על צורך אחד, יסודי, שהוא כמעט לגמרי נעלם מהמורים שלנו. על המורה להיות ער לצרכי השפה. הוא מקשיב לשבושים הנהוגים בשפה ומשתדל לתקנם אם על ידי קבוצת אנשים שיש להם ענין מיוחד בשפה או על יד שיחות מיוחדות לכך ואם על ידי הדבקת טבלאות. הנה נפתח בית אריגה – על המורה לחפש ולמצוא את כל הטרמינולוגיה הכרוכה בזה ולחפש את הדרכים איך להכניסה בחיים. יש דבר שאם מכוונים את שעתו – הרי זה חי. שיחה רגילה על טרמינולוגיה משעממת, אבל אם השיחה הזאת באה בזמן שיש התעוררות מיוחדת בקשר לתוכן השיחה – הרי השיחה חיה ומושכת. לכוון את השעה – זה אחד מהתפקידים הכי חשובים המסורים ללב המורה.

גם בענין הדקדוק – יש לסור מהדרך הרגילה ולשים ביחוד לב לגזרת המלה, למשקליה השונים והוראותיהם (הדקדוק כאמצעי להחיש את כניסתו של הלומד לשגרת הלשון הטבעית – על זה בפעם אחרת). אלה מקצת הדברים שמכוחנו לתקן אותם.

ישנן הרבה מגרעות – מגרעות התלויות במצב החמרי של הקבוץ ומסיבות שאין בידינו לתקנן – אבל אם נדע לתקן מה שיש בידינו לתקן – גם כן נעשה הרבה. לחוג פעולתו של המורה בשעורי הערב נכנסת גם דאגתו לספריה. הוא האחראי לשמירת הספרים שבה והוא המכין אותה לצרכי הצבור.

אין הספריה רק סכום של ספרים המתחלקים לפי דרישות ידועות. פעולות הספריה הן רחבות יותר ומקיפות. בספר יש נשמה הדורשת את תקונה – המתבקשת להוציא למרחב וליהנות מן המאור שבו. ידוע המשל מן המדרש על הצלוחית של פליטון. יש לקוות כי הספריה המרכזית תגביר את פעולתה והיא תהא ערה לשאלות המקום והאנשים, להודיע ולפרסם כל פעם, בקשר עם שאלות המנסרות בעולמנו, על הספרים הדרושים והנדרשים לבירור שאלה זו או אחרת. היא גם תשתדל לפרסם מזמן לזמן ב“דבר” הערות לספרים והערכות.