לראשונה שמתי לב לדבר, כשביקשתי להפקיד את אופני במדור המיוחד למשמרת אופניים.

העובדה שנצרכתי לכך – מוזרה כשלעצמה. לא היו לי אז כלל ועיקר אופניים. אבל זו היתה עובדה. נכנסתי לאותו מדור בחנות הכלבו הגדולה, שבו מפקידים הבריות את אופניהם למשמרת, וביקשתי להפקיד את אופני.

עדיין זוכר אני שהיו אלה אופניים גדולים וכבדים, שצבעם שחור־דהוי. כמעטי לא היה שום דמיון בינם ובין מושא השתוקקויותי מאז – אופני המירוץ הקלים, הצבועים בצבע כספית מבריקה וקרן אור בוהקת סובבת לאחור בשרביטי המתכת הגמישים של גלגליהם, כשהם נישאים קדימה במעוף ונעלמים בפינת הרחוב. היו אלה אופניים גדולים וכבדים, עייפים, כשל מחלקי־עתונים, כשל פועלי־בניין החוזרים לפנות־ערב מן העבודה. קצת מוזר שברשותי אופניים כאלה.

פקידת המדור, שאליה פניתי בעניין זה, הורתה לי למלא טופס שיגרתי. מילאתי את הטופס והחזרתי לה. עיינה בו רגע. ואז קרה דבר בלתי־רגיל. היא זנחה את מקומה ליד דלפק הלקוחות ויצאה בדלת שמאחורי גבה. רגע אחד נשמע מן החדר הסמוך קול דין ודברים. מייד חזרה ובאה ועימה גבר גבה־קומה ושחור־שיער. פרט זה נעוץ בזכרוני היטב: שחור שיער, אלא שכמעט כל ראשו נתקרח כבר. דומה היה במידה רבה לצילומי הרובוטים מהצגת ר.או.ר. של צ’אפק, שראיתי בעתונים לפני הרבה שנים. הוא החזיר לי את הטופס שמילאתי ואמר בקול יבש, נעדר הדגשות מיוחדות:

אני מצטער, אבל לא נוכל לקבל את האופניים שלך.

את הרגע הזה אני זוכר בדיוק. זה היה הרגע החשוב ביותר.

מדוע? שאלתי, ומייד ידעתי שלא נצטרכתי לשאול שאלה זו. הרי התשובה כבר ידועה לי, יכולתי לחסוך מעצמי את שמיעתה.

אני מצטער, לא שינה מנעימת דיבורו, שנתנהל בנימוס מורגל, המכריז על עצמו שאינו יותר ממה שהינו – איננו מקבלים אופניים של יהודים למשמרת.

שמי היה אז, כמדומני, ביילין או בלקינד או שם דומה לאלה. שם יהודי טיפוסי, שאי־אפשר לטעות בו.

לא מחיתי. לא התווכחתי עימו. לא סטרתי על לחייו. לא השלכתי שום דבר בפניו, כפי שאולי היה עלי לעשות, לו היה מטבענו לבוא תמיד לידי ההחלטה הנכונה בזמן הנכון. הייתי מלא כלימה. רציתי רק להסתיר את פני ממנו ומכל העולם, משום שהינחתי לו להגיע לידי כך שיוכל לסרב לקבל את אופני למשמרת מפני שאני יהודי. ידעתי, שכך התחילו הדברים אז. ידעתי גם כיצד הם עתידים להסתיים, כלומר נסתיימו. אבל לא היתה בי אלא כלימה. חטפתי את אופני, שעמדו נבוכים לידי, ויצאתי משם במהירות.

זו היתה ברלין. והשנה – אלף ותשע־מאות ושלושים ושתיים. בשנה הבאה יעלו הנאצים לשלטון. עניין האופניים וחנות הכלבו לא היה אלא ההתחלה. הרי ידעתי זאת מקודם. הכל היה ידוע לי מקודם. ובכל זאת נכנסתי לחנות הכלבו. מדוע? – אינני יודע. אולי מפני שבכל־זאת קיוויתי שהפעם שוב לא יקרה הדבר. אולי משום שרציתי דווקא לשמוע במו אוזני כיצד הוא משיב את פני. אחרי הכל – הרי באמת נצטרכתי להפקיד את אופני למשמרת, אלה האופניים הכבדים, המגושמים, דהויי הצבע, האופניים שמעולם לא רציתי כמותם – האופניים שלי!

עמדתי בפינת הרחוב. מוזר: דומה היתה מאוד לפינת מנדלי וחובבי־ציון בתל־אביב, או לכל פינה אחרת בסביבות ההן. כמעט אותם הבתים. קצת ישנים יותר, אולי. ובהשאלה: אולי זה מה שקיבלנו משם בירושה ־ הסגנון החדש־ישן. אבל היה ברור שזו ברלין. הרחובות לא היו בטון־אספלט כי־אם אבן, מרצפת אבן ישנה. ובהשאלה: זה מה שלא קיבלנו בירושה – המורשה האזרחית העתיקה של ערי אירופה. אבל זו היתה ברלין למעלה־מכל־ספק, ברלין שמעולם לא ראינוה. והשנה – אלף ותשע־מאות ושלושים ושתיים.

אבל המוזר ביותר בפרשה זו הוא דבר התרחשותה בשנית. כל המאורעות האלה ארעו כבר מקודם וכעת הם חוזרים על עצמם. שנת אלף ותשע־מאות ושלושים ושתיים חזרה ובאה בשנית. אלף פעמים ואחת רציתי – רציתי עד לכאב – שיקרה דבר כזה. אולי בפעם השנייה יהיה הכל אחרת. אולי בפעם השנייה יהיה טוב יותר. וודאי שבפעם השנייה יהיה טוב יותר, שהרי אז כבר נדע הכל, הכל. והנה קורה דבר כזה. חי־אלוהים, כי קורה דבר כזה!! ואינני שמח, אין בי עליצות, וודאי לא אושר. אני מלא חרדה, חרדה עמוקה.

תפסתי באופני ונסעתי להזהיר אותם, להזהיר את כולם: השנה היא אלף ותשע־מאות ושלושים ושתיים. בשנה הבאה באו הנאצים.

כך נסעתי על אופני להזהיר אותם.

בראשונה הגעתי לקבוצת צעירים. הם ישבו במעגל מסביב למדורה. היה זה על מרצפות הרחוב. לכולם היו תרמילי־גב משולשים, כמו לנוער העולה מגרמניה, מכנסיים “שלושה־רבעים”, המגיעים כמעט עד הברכיים, שחורים, אפורים או ירוקים, מעור־צבי או מקטיפה, מאוחזים בכתפייות מרובעות. לא היה שום ספק שזו גרמניה. הם ישבו במעגל מסביב למדורה ושרו משירי “הציפורים הנודדות”, בדיוק ככתוב בספרים. מייד ניכר בהם שהם יהודים. אינני יודע איך, אבל ידעתי שהם יהודים. זה היה הנוער היהודי של גרמניה.

ניגשתי אליהם ואמרתי להם:

בחנות הכלבו כבר לא רצו לקבל ממני את אופני למשמרת. השנה היא אלף ותשע־מאות ושלושים ושתיים. בשנה הבאה יהיו פה הנאצים.

אני בטוח שהם שמעו את קולי. הוא הגיע לאוזניהם, כי רציתי מאוד שיגיע. כי אי־אפשר – אסור! – שלא יגיע.

אבל הם המשיכו לשיר. הם לא ענו לי. לא התווכחו עימי. לא ניסו להזים את דברי, לשכנע אותי ולהעמידני על טעותי. אפילו לא ליגלגו או צחקו לי. גם לא כעסו עלי. המצב היה גרוע יותר – הם לא שמו אלי לב.

חשבתי, אולי אינם שמים אלי לב מפני שאני נער וקראתי בקול:

הקשיבו לדברי, אינני ילד. אני כבר בן שנים רבות. כל הדברים האלה באים עכשיו בשנית. שימו לב.

הם לא שמו לב.

חשבתי, אולי אינם שמים לב, מפני שחושבים שאינני בן־זמנם, וצעקתי בכל כוחי:

הריני בן זמנכם, כשם שאני בן זמני. בן כל הזמנים אני. השנה היא אלף ותשע־מאות ושלושים ושתיים. בשנה הבאה באו הנאצים לגרמניה. בשנה הבאה הם באו.

עשיתי כל מה שיכולתי כדי שיבינו אותי. קראתי בקול. נפנפתי בידי. העוויתי את פני. אולם הם לא שמו אלי לב. הנוער לא שם לב אלי.

רציתי לבכות. הדמעות שמו מחנק לגרוני. אבל לא הרשיתי להן לפרוץ. איש אינו מקשיב לשופך דמעות, כך אמרתי לעצמי ואנסתי אותן שלא לפרוץ. האמת היא שפשוט התביישתי לבכות. אם אבכה, ידעו שאיני אלא נער.

עליתי על אופני ונסעתי משם.

מיהרתי לנסוע. לא רציתי לאחר. ידעתי שאסור לי לאחר.

הגעתי למקום אחר שהוא בית־קפה. בלי תקרה. בלי קירות. בלי ריצפה. פרוץ לכל ארבע רוחות השמיים וגם למעלה ולמטה. מקום בחלל שאין לו ראשית ואין לו אחרית. אבל בכל־זאת הוא בית־קפה, לפי שהוא כולו שולחנות קטנים ורבועים. ליד כל שולחן ארבעה כסאות. שלושה ריקים. אחד תפוס ועליו איש בודד. אדם לבדו ליד השולחן. אדם לבדו בעולם. כולם גברים. כולם בגיל העמידה. כולם שמנים וקרחים. כולם דומים לקאריקטורות שלהם. כולם מעיינים בעתונים מצויירים. כולם גומעים קפה בספלים. כולם שותקים. כולם יהודים. מיד ידעתי שהם יהודים. אנשי העסק היהודים.

ניגשתי ואמרתי להם:

בחנות הכלבו לא רצו לקבל את אופני למשמרת. השנה היא אלף ותשע־מאות ושלושים ושתיים. בשנה הבאה יבואו הנאצים.

איש מהם לא הרים את עיניו מן העתון המצוייר שלו. כולם המשיכו לשבת בשתיקה.

אני בטוח שהם שמעו את קולי, כי רציתי מאד שישמעו אותי, בערתי כולי באש הרצון הזה. אבל הם המשיכו לשבת בשתיקה. לא ענו לי. לא התווכחו. לא ניסו להזים את דברי. אפילו לא ליגלגו או צחקו לי. גם לא כעסו עלי. המצב היה גרוע יותר – הם לא שמו אלי לב.

נתמלאתי כעס וצעקתי כלפיהם:

שימו לב! כל הדברים האלה באים עכשיו בשנית. האם הקשבתם בפעם הראשונה? שימו־לב הפעם!

הם לא הקשיבו לדברי.

ניסיתי¹ לשדל אותם:

השנה היא אלף ותשע־מאות ושלושים ושתיים. בשנה הבאה באו הנאצים. כל העולם יודע שהם באו. ומה אתם עושים? זו הפעם האחרונה שאני מזהיר אתכם.

עשיתי כל מה שיכולתי כדי שיבינו אותי. קראתי בקול, ניפנפתי בידי. העוויתי את פני. אבל הם לא שמו אלי לב. אנשי העסק היהודים לא שמו אלי לב.

הדמעות צבטו בלחיי. אילו בכיתי הוטב לי. השתוקקתי לבכות. אבל עצרתי בכוח את הדמעות ולא נתתי להן לפרוץ. אם אבכה יידעו שאיני אלא נער. נער, הבוכה משום שבחנות הכלבו סרבו לקבל את אופניו למשמרת מפני שהוא יהודי. ואני רציתי שיבינו כי השנה ההיא אלף ותשע־מאות ושלושים ושתיים ובשנה הבאה יבואו הנאצים וזה היה חשוב מכל.

עליתי על אופני ונסעתי משם.

ובדרך פגשתי את

בעלי החנויות היהודים ואת

עקרות הבית היהודיות ואת

תלמידי המכללות היהודים ואת

הרוכלים הנודדים היהודים ואת

אנשי האמנות היהודים ואת

עורכי הדין היהודים ואת

הרופאים היהודים ואת

אנשי המדע היהודים ואת

היהודים החיים על רווחיהם ועל הגימלאות שלהם.

ולכולם אמרתי כך:

בחנות הכלבו כבר לא רצו לקבל ממני את אופני למשמרת. השנה היא אלף ותשע־מאות ושלושים ושתיים. בשנה הבאה באו הנאצים.

אבל כולם לא שמו אלי לב. יכולתי לספר להם שבשנה הבאה ימציאו פצצת קובלט אחת גדולה, שבכוחה להשמיד את האנושות כולה, והם לא ישימו לב.

וזה היה מרגיז. מרגיז, מפני שהכל מתרחש עכשיו בשנית ואיש אינו לומד כלום. הנה זוהי ההזדמנות והכל מחמיצים אותה. ומרגיז, מפני שלא הצלחתי להביאם לידי הקשבה.

ניסיתי לאנוס את הדמעות, לסגרן היטב פנימה. אם לא אתאפק ואבכה – יידעו שאיני אלא נער. אבל הדמעות פרצו ויצאו בזרם חם מן העיניים. הן ירדו על הלחיים, טיפטפו על הריצפה.

האם הוטב לי? אינני יודע. התביישתי מאוד. לא רציתי שיראוני בוכה.

אז ניגש אלי החכם ושאל:

נער־נער, מדוע אתה בוכה?

רציתי לשקר לו, לומר שאינני בוכה. אבל הוא היה חכם וידע את האמת.

מפני שאין איש שומע לי, עניתי.

ומה בכך? שאל. הנח להם. אין להם צורך במה שאתה יכול לספר להם. מה שהם רוצים לשמוע – כבר שמעו. מה שאינם רוצים – שוב לא ישמעו.

מדוע יודעים החכמים כל כך הרבה דברים מצערים?

אבל אני מוכרח להגיד להם דבר חשוב אחד, התעקשתי. אני מוכרח!

ומהו?

בחנות הכלבו סרבו לקבל את אופני למשמרת, סיפרתי לו.

ומה בכך? שאל.

זו היתה שאלה שלא חשבתי עליה מקודם. התשובה לא היתה מוכנה בפי. אדם כולו פקעת של כאבים, משום מעשה שאירע לו. העולם שואל ומה בכך. גם החכם שואל ומה בכך.

אולי באמת מה בכך? צריך למצוא פעם את התשובה הנכונה.

יודע אתה מהי השנה? שאלתי אותו.

.

כן, השיב, אלף ותשע־מאות ושלושים ושתיים.

איך הוא יודע, חשבתי, גם לו בא הכל בשנית?

ויודע אתה מה קרה בשנה הבאה? הוספתי ושאלתי.

כן, אמר, אני יודע. הנאצים באו בשנה הבאה.

וזה היה נכון. הוא יודע. הכל יודעים. אבל שום דבר לא נשתנה, שהכל יודעים. הכל כמקודם. לא נותר לי אלא לעלות על אופני ולהפליג אל המרחקים הגדולים והנפלאים. ולעזאזל הנאצים. ופצצות המימן והקובלט.

אותו רגע הרגשתי שנעלמו האופניים.