רקע
דוד שחם
דרושים

אני יושב בבית הקפה. אני מחכה. יש לי איזו פגישה. מישהו צריך להגיע לכאן. מן הסתם כדי לפגוש אותי. אני מחכה לו. מפני שהועדתי לו פגישה. אבל לא איכפת לי אם יבוא או לא יבוא. אני מתמלא עצבנות. מפני שהוא מאחר לבוא. אבל ממילא לא איכפת לי אם יבוא. עצבנותי גוברת. מפני שהוא מאחר לבוא לפגישה, שלא איכפת לי בכלל אם תתקיים.


מרוב עצבנות אני מעיין שוב בעתון. כבר קראתי את כולו. לא נותרו לי אלא המודעות. העיין מטיילת בעצלתיים בין מודעות הברכה והאבל. מבלי משים אני מחפש שמות מוכרים.


בשכבר הימים יכולתי למצוא אותם בעיקר במודעות האירוסין והנישואין. לאחר מכן נעשו שכיחים יותר בין שמות ההורים ה“חובקים בת” או מכריזים על טקס ברית המילה של הבן. ברכות־לבר־מצווה של הבן באו לאחר מכן ולא עברו כמה שנים והשמות ביצבצו מחדש בשורות האותיות הקטנות של הורי החתן או הורי הכלה, שנוהגים להדפיס מעל לשורות האותיות הבולטות של בעלי השמחה עצמם, אלא אם כן הופיעו כזכאים לשפע ברכות “לרגל נשואי הבן עם בחירת ליבו” או “כלולות הבת”, שאז נכתב שמם שלהם באותיות גדולות.


בזמן האחרון אני מוצא את “השמות המוכרים” במידה גדלה והולכת בין מודעות האבל. דומה שכוח עמידתם של הבריות בפני המוות נחלש והולך והריהם מתים עתה יותר בתכיפות מאשר בעבר. בלומר, ברור לגמרי1 שזו שאלה של גיל. אבל, צריך להניח שאם מישהו נכנע למוות – בכל גיל שהוא! – אין זה אלא שהיה איזה פגם בכוח הרצון שלו, במידת העקשנות שבה הוא דבק בחיים ואינו מוכן להשלים עם המוות.


אני מוכרח לחשוב כך. רק מחשבה זו מסוגלת לסייע לאמונתי שהמוות אינו פוגע במי שאינו רוצה ואינו מוכן להיפגע, באמונתי שעקשנותי שלי בסירובי להיכנע למוות עתידה לבוא על שכרה, לשאת פרי.


משום כך, כאַשר אני נתקל באחד מאותם השמות המוכרים בין מודעות האבל, נכנס בי מעין רגש של הקלה. כאן מוכרחני להשמיע כמה מילים של הסתייגות, תוך כדי כך שאני מנסה להסביר פשרה של הקלה זו.


אינני רוצה בשום פנים שמישהו יראה בה אפילו שמץ של שמחה־לאיד. כל רגש עשוי להיות במידת־מה חסר טעם. חסר־טעם, במובן היותו ראשוני לעצמו ולא בעל טעם של הסתברות מתוך משהו אחר. אבל בין כל הרגשות חסרי הטעם (הפעם במובן סרי טעם) הרי רגש השמחה־לאיד על מות האחרים גדוש בחוסר־טעם במידה כזו, שאילו חששתי כי הוא מסוגל לבצבץ בתוכי אפילו בהיסח הדעת, לא הייתי מהסס לעקרו בחוזק יד בעודו באיבו.


אבל, כאמור, אינני יכול להעלים את מציאותו של רגש הקלה זה. ייתכן שאפשר להסבירו במעין אמונה – חסרת שחר ככל שהינה – כי המוות יש לו, כביכול, מיכסות המוטלות עליו. כאשר הוא משלים מיכסה כזו, אסור לו, או שאינו יכול, או שסתם אינו רוצה, ליטול נפשות נוספות מעבר לה. אם אמונה זו יש בה אפילו ספק־של־ממש, הרי, כאשר אני מוצא שם מוכר ברשימת הנלקחים למוות, משמע שאיזו מיכסה כבר נתמלאה ואני איני בה. מכאן שעדיין יש לי ארכה כלשהי, לפחות עד המיכסה הבאה. וזו, לכל הדעות, סיבה טובה לחוש הקלה.


אולי יפה יותר להתעלם מכך, נאה יותר להתכסות באיצטלה של קדושה ולקרוא בלב נפעם “מי יתן מותי תחתיך”. אף אין קושי מיוחד בדבר, שכן חוץ מאמירה אין כאן כלום. אם כי – וכי יש מי הבטוח בהיפוכו של דבר? – יש אולי כוחות טמירים שהשבעה זו עשויה להפעילם. אבל רגש הקלה דרכו שהוא משחרר את האדם אפילו מן הצורך להעמיד פנים ולהתעטות באיצטלאות שאינן שייכות לו.


הסבר זה ניתן כאן על דרך משל בלבד. פשוט ממנו ההסבר כי מקורו של רגש הקלה זה בעצם העובדה שאני יכול עדיין לקרוא בין מודעות האבל ולגלות שם שמות אחרים ולא את שמי שלי. אני קורא – משמע עודני חי. משמע לא הפעם. כלומר בפעם אחרת, אבל לא הפעם! המוות פסח עלי. מי יודע, אולי, בקצת מזל, הוא עשוי עוד לשכוח את דבר קיומי כלל ועיקר?!


ממודעות הברכה והאבל אני עובר עכשיו, שעודני יושב ומחכה, לקרוא במודעות היצע עבודה. אבל, מוטב שאתוודה כאן וידוי קטן. זהו תירוץ בלבד לומר שאני מעיין במודעות אלו רק מתוך שאני יושב בטל ואין לי דבר יפה יותר לענות בו. האמת היא כי אני קורא מושבע של מדור זה. כמעט מתוך כפייה. איני יכול לעבור על העמוד הנושא את הכותרת הלאקונית “דרושים…” בלי שמבטי נלכדים בו כמו פרפרי־לילה באור המבליח מתוך החשיכה.


האם אני מחפש עבודה? האם אני זקוק לה? האם בדעתי להחליף את מקום עבודתי ולמצוא אחר? – אין ספק שלא.


אבל תמיד אני דומה בעיני עצמי למי שנכנס לאולם גודל, דחוס עד למחנק, מלא מפה־לפה באנשים, ועיניו תרות אחרי דלתות היציאה, כשהוא עורך לו בדמיונו את קו המנוסה הקצר והבטוח ביותר, אם תפרוץ לפתע בהלה, יתחולל רעש־אדמה, תיערך הפצצה־מן־האוויר, תתרחש דליקה, או שסתם תתקפנו חרדה חסרת־פשר, הוא לא יוכל עוד לשאת את הצפיפות והדחיסות הזו ויבקש לברוח למקום אחר.


או שאני דומה לשחיין המפליג הרחק במי הים, אבל עיניו מחפשות מפעם לפעם אצבע של יבשה המשתלחת לתוך הים או איזו שונית, כדי שאם תתקפנו חולשת־פתע, או עווית־שרירים, או סתם אדישות, ידע שיש איזה מקום, קרוב מן האחרים, שאפשר להישען עליו.


גם בזמן הטיסה במטוס אני מבקש תמיד לשבת קרוב לפתח הנושא עליו את השלט “יציאת־חירום”, המניח בידי, כביכול, את האפשרות להסתלק לרצוני מן המצב המנוגד לטבע של הרחיפה באוויר, שכפיתי על עצמי ברוב טיפשות וקלות־דעת.


אני מוכן תמיד לאיזו תקלה. יש בי תמיד תחושה של אסון הממשמש ובא. לפחות שיבוש חמור בסדר הנכון של הדברים. או, יותר נכון, לומר, הסדר הנכון של הדברים מכיל בקרבו את כל השיבושים החמורים האפשריים וכל סטייה מסדר זה יהיה בה משום הפתעה – נעימה בתוצאותיה, אבל מעוררת פחד בעצם היותה סטייה וברמזה בכך על כל האפשרויות הגרועות יותר הכלולות בה.


ומה אם אהיה זקוק פתאום לעבודה? דבר זה יכול לקרות, לא כך? דברים מתמוטטים פתאום, לא כן? אנשים מוצאים עצמם בין־לילה מחוסרי עבודה. לפתע אינם יודעים מהיכן תגיע הלירה הבאה שלהם, במה יקנו מזון לפיהם. האם אני יכול לומר בלב שקט שדבר מעין־זה לא יקרה בי? האם אני יכול לערוב זאת לעצמי, אפילו להבטיח?


ודאי שלא!


אם כך, מוטב שאהיה מוכן. מוטב שאדע בכל יום, בכל שעה, היכן מצוייה אותה עבודה שאוכל לקבלה, היכן מצוי אותו תפקיד שיתאים לי ואני אתאים אליו, כשאהיה צריך לו.


לכן אני דבק כל־כך במודעות של היצע עבודה. אי־שם, חבויה ביניהן, נמצאת וודאי אותה הצעה העשוייה להציל אותי מן השואה התלוייה ועומדת על ראשי. איך אוכל להסיח את הדעת ממנה? איך אוכל להתגבר על יצרי ולא לתור ולחפש אחריה בכל הזדמנות הבאה לידי?


עדיין אני יכול לזכור את הזמן שבו הייתי דוחה מלפני אחת־אחת את ההצעות. זו אינה מעניינת דייה. זו, דומה שיש בה משום פחיתות־כבוד. זו שכרה נמוך מדי. וזו סתם אינה מושכת את ליבי.


הצד השווה שבכל הדיונים האלה, שהייתי מנהל ביני לבין עצמי לגבי ההצעות שביצבצו לפני, היה בסברה שסברתי כי הבחירה בידי. כאילו הכל מונח כאן לפני ואין אני צריך אלא לומר כן בשעה שיעלה רצון מלפני, כלומר, בשעת הצורך, וכך להסיט מליבי כל דאגה אפשרית.


אבל מעט מעט גיליתי2 כי, כשם שאני יכול לבחור בין כל ההצעות המובאות לפני, כך הן, על פי דרכן, בוחרות בי. ואינני מתכוון לבחירה המובנת מאליה. אם כתוב כאן “דרוש מסגר”, וודאי וידוע לי שאינני מסגר ואין מתכוונים אלי. גם נגר אינני ועובדה זו אינה גורמת לי כי ארגיש שאני נתון בסד, כי אני מאבד איזו הזדמנות, כאשר מציעים עבודה לנגר דווקא.


גם כאשר אני למד כי התואר מסגר כולל כמה וכמה סוגי התמחות, עדיין אין הדבר מכניס בי מידה רבה מדי של אי־נוחות. הרי זה מדרך הטבע שמסגר (כלומר חרש המתכת) יכול להיות חרט או כרסם או מלחים ואינו חייב להיות כולם כאחד. אבל, כאשר אני למד כי אילו הייתי כרסם, למשל, עדיין לא הייתי צלח לעבודה המוצעת כאן, שכן אני חייב להיות כרסם־מנוסה־בעבודה־במכשיר־פלוני דווקא – נכנסת דאגה בליבי. אלמלי אני כרסם מומחה במכשיר אלמוני בלבד, הרי זה כאילו אינני כלל ועיקר כרסם. משמע יש כאן איזה פתח, שבעצם צריך להיות פתוח בפני, ואילו, למעשה, הוא נעול.


וכך אני למד גם שלא די בכך שאהיה מנהל חשבונות מדופלם. רוצים בי אך ורק אם אני בקיא בניהול חשבונות בשיטה זו ולא אחרת. ואילו, בהיותי מומחה בהכנת תכניות למחשבים או בתכנות, יש הבדל רב אם אני מכיר את שפתו של המחשב המיוחד, שבו עוסקת המודעה, או שאיני מכירה. מסתבר שמחשבים מדברים בכמה וכמה שפות ואם אני יודע שפה אחרת מזו הידועה למחשב כלשהו, הריני לגביו כאילם לכל דבר, כהדיוט גמור שאיננו מבין כלום.


לפעמים אני צריך לחפש שעה ארוכה בין המודעות, עד שאני מוצא הצעה כלשהי, שלכאורה אני ראוי לה. מספרן של אלו פוחת והולך לאחרונה. וכשאני מוצא הצעה זו, אני עורך לעצמי ראיון־לנסיון. אני מבקש להתקבל לעבודה אצל עצמי. אני כובש את התרגשותי. ידי רועדות במקצת, אבל אני משתדל להשעינן באיזה מקום, כדי שאי אפשר יהיה לחוש ברטט האוחז בי. אני פושט את כפות ידי ומשעינן על ירכי, כדי שהזיעה תיספג במכנסיים ואי אפשר יהיה לחוש בלחות הבלתי־נעימה, כאשר יושיטו לי את היד לשלום. הנשימה כבדה עלי, אבל אני דוחס כמות גדולה של אוויר לריאותי, בנסיון־שווא לתת בה קצב שקט יותר. ליבי דופק בחוזקה וראשי סחרחר במקצת. אני חושש שקולי יישבר ויסגיר את התרגשותי. כל השבחים שאני מבקש להשמיע על אודות עצמי מתגמגמים בפי. גרוני ניחר והרוק יבש בחיכי.


אין ספק שאתקל בסירוב. ולא איכפת לי אם מנומס או שאינו מנומס. אני יכול להרגיש אותו ממשמש ובא, עוד לפני שהמשפט המוליך אליו מסתיים. יש לי סימנים סמויים משלי. אני חש באיבה הצומחת בינינו. בטון הדיבור. בהיסוס, המסגיר את הטירדה הפנימית שבליבו של המסרב. במבחר המילים, הבאות למלא את חלל הזמן שבין הרגע שבו קיבל את ההחלטה ובין הרגע שבו הוא מביא את עצמו להודיעה לי. אוזני בוערות באש זרה. אני מבקש להסתלק. לומר לו, כי אין הוא צריך להמשיך בדיבור, כי אני מבין הכל. לרגע אני כאילו מבקש לעזור לו במצוקתו. עולים בי רחמים כלפיו, על אי הנעימות שנקלע לתוכה בגללי. הוודאות שלאחר־מעשה נהפכת בקרבי לידיעה־מראש. בעצם הייתי צריך לדעת זאת מלכתחילה ולהימנע מן הכל.


תפקיד מבטיח. סיכויים יפים לקידום. תנאים טובים. גמול נאות למרץ וליוזמה. המקום הנכון לאיש הנכון.


אלא שאינני האיש הנכון.


קרוב לוודאי שאני חסר כמה מן הכישורים הנחוצים בהחלט לקבלת העבודה המוצעת. ואם יש בי הכישורים, הרי שאין אני יכול לטעון לנסיון מספיק. אין אני יודע אחת מן השפות, שמכריזים עליה כי ידיעתה חיונית או אף רצוייה בלבד. ההמלצות שבידי אינן עשויות לעורר את הרושם הדרוש. סיפור תולדות־חיי חסר כוח־שכנוע באשר לצרכיו של התפקיד המוצע. אפילו כתב היד שלי עשוי להסגיר כמה תכונות, שגרפולוג מומחה לא יהסס להסביר למציע העבודה כי אינן מתיישבות עם תכונות האופי שבהן הוא מעוניין. ובכלל, גם אם אין אומרים שאיני טוב למדי לעבודה זו, הרי טוענים שאין היא טובה למדי בשבילי.


לא, אינני האיש הנכון.


אי־שם, בתוך נוסח המודעה, לפעמים בין פסיקיים, לפעמים בשורה נפרדת, לרוב ללא הבלטה, נמצא אותו משפט חותם, המקנה סופיות לדברים, המשפט המודיעני כי אינני האיש הנכון.


לא הכישורים. לא הנסיון. ולא ידיעת השפות. ולא תכונות האופי. הגיל!


מועמדים עד גיל עשרים וחמש, עד שלושים. עד שלושים ושמונה. עד ארבעים. עד ארבעים וחמש. מתבקשים לפנות. יכולים לפנות ויגישו את הצעותיהם.


לא אני!


איני מתבקש לפנות. איני יכול לפנות. אין טעם שאגיש את הצעתי. אני יודע זאת מראש. שוב איני מעיין במדור היצע העבודה כדי לגלות את פתחי ההצלה שלי. אני קורא בו כדי למצוא יום־יום כי עוד פתח נסגר בפני, עוד דלת נוספת ננעלה.


כמו ארנבת מהופנטת־נחש, מבטי נצמדים אל המדור. אני כפוי. אינני יכול שלא לראות את האימה המתרגשת עלי. איני יכול שלא לחוש באפילה שתעטוף אותי. אינני יכול שלא לשמוע את איוושת הדפים הנושרים מעל גבי לוח השנה.


אני יודע שאינני יכול לעשות כלום, כי אם לשבת באפס־מעשה ולחכות.


לחכות ליום שבו לא אחכה עוד לכלום.


למה, אם כך, אני יושב כאן ומחכה?!



  1. “לגמר־” במקור המודפס, צ“ל לגגמרי – הערת פב”י.  ↩

  2. “גילית” במקור המודפס, צ“ל: גיליתי – הערת פב”י.  ↩

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 47759 יצירות מאת 2657 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 20142 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!