ספר א    🔗

הקדמה.    🔗

בצאת הספר „רומא וירושלים“ בפעם הראשונה לאור עולם, בשנת 1862, עוד היה רעיון תחית ישראל כרוך ומקופל בחתולים כתינוק שנולד, ולא יפלא אפוא כי משך עליו את עיני רבים, אשר השתוממו על המראה ולא ידעו מה טיבו של עובר זה? ביחוד התפלאו על זה משה האיש, אשר נהפך פתאם לאיש אחר ונזקק לטייל ארוכות בפתרון שאלה, שעד היום ההוא לא נשא את שמה על שפתיו. החזון הפסיכולוגי הנפלא הזה היה לנו כחידה סתומה, אלמלא ידענו כי הֶס נולד וגם חֻנך מנעוריו על ברכי הורים אדוקים, ואביו זקנו – אשר למד תורה מפיו בעודו ילד קטן – נטע על תלמי לבבו אהבה עזה לעמנו ולארץ מולדתנו, כאשר העיד על עצמו באחד ממכתביו, המובאים בספר הזה. הכח הכביר שהיה מוטבע בנפשו הרחבה, להיות סוקר את הכל, האחיז את האור הגנוז הזה וגם נפח בו, עד אשר היה לאש המתלקחת המלפפת את כל בני אדם אשר על פני האדמה, שבשבילה נטרד מארצו והלך לצרפת להתיצב שם בין עודרי המערכה, להלחם מלחמתה של החברה האנושית… „גלות הרשות“ אומר הוא באחד ממכתביו – „נהפכה לי אח“כ לאונס“ ובשובו לאשכנז, אחרי אשר נתנה לו דוריה¹, היו המקרים המעציבים בדמשק יחד עם תאות הטמיעה, שהתגברה בימים ההם בקרב בני בריתו למטרת השגת חירות מדינית, – המלאכים היוצאים בשליחותה של כנסת ישראל העלובה, שדחפוהו ואמרו לו: לך ושוב אל חיק הורתך! והסבות המעוררות שהולידו בקרבו את הרעיון, שהיה אח”כ לאבן הראשה לספרו הנוכחי.

ואולם הרעיון כשהוא לעצמו לא נברא במוחו של הס בעצם וראשונה. „מה שהס מבאר בספרו“, אומר מחבר הקונטרס „משה הס“ (הוצאת אוסישקין 1894), „לא יוכל להחשב כהתגלות השקפותיו הפרטיות והאינדיבידוּאליות; הן מחוברות בקשר מהודק עם אותן הדעות ותוצאת שפעת הקולמוסים, שקדמו להופעת ספרו של הס ברוסיה, והמתארים בקוים בולטים את תמונת אותה התסיסה שהיתה מפעפעת אז בעמקי הלבבות ושעד היום הזה לא נודע טבעה“. גם ישיבת הס בצרפת עזרה לא מעט להתפתחות הרעיון הזה בקרבו. בהיותו אוהב את צרפת בשביל המטרה הרוממה אשר שתה לנגדה, לקרוא דרור לכל איש מצוק ומר נפש ולכל גוי לקוח מעוצר וממשפט, נפתה לבו להאמין יחד עם אֶרנסת לַהרַן, כי מצרפת תפתח התשועה לכל ישובי תבל וממנה יעמוד רוח והצלה גם לאֶחיו המדוכאים, בפתחה את קברותיהם, אלו „הגתות“, ובהעלותה אותם משם אל מרחבי החופש. לדאבון לבנו לא נתקימה נבואתם של שני הסופרים האלה. ואם למרות ההסתלקות מן הטעות (ענטטוישונג) באופן נורא כזה ולמרות ראות עינינו בצפיתנו הכל אל גוי לא יושיע, אשר בימים האחרונים עוד נהפך לנו לרועץ, הנה התנועה הלאומית עדין עומדת בתקפה ועוד תגבר חילים. כל זה הוא מפני שתנאי ההויה של ציוניותנו הנוכחית – כאשר העיר בצדק בעל הקונטרס הנז' – וכן גם הסבות שהסבו בהולדה בצורתה החדשה שונים הם עתה מאשר היו אז. „הציונים החדשים אינם מודים בתעודה יהודית – כאשר יחשוב הס – ואינם נושאים את עיניהם אל צרפת מבטם; תעודת ישראל הראשית היא, על דעת הציונים, לעמוד על נפשם ולהשתדל להיות בני חורים עומדים ברשות עצמם, והשאיפה הזאת מיוחדת להם ע“פ רגש טבעי במדה אחת עם שאר העמים; ובהם בעזרתם, יען כביר תמצא ידם למלאות אחרי תביעות החיים היותר קשות. תחית עם היהודים הוא דבר מחויב ע”פ טבע הענין כתולדות חוק היסטורי, כי תנאי קיומם הפנימיים מכשירים אותם לחיות חיי עם, יען וביען הם מלאים חיות ורעיונות לשוב מהר לאיתנם אחרי חלותם“.

„כאשר נשוב עתה להציע לפני דעת הקהל את מחברתו של הראשון בלוחמי מלחמת הציוניות באשכנז, אשר זה איזה עשריות שנים היתה מונחת בקרן זוית – כותב הד"ר בודינהיימר בהקדמתו למהדורה השניה של גוף הספר –יצלצלו דבריו באזנינו כדברי אחד הנביאים הקדמונים, שצפו ברוח קדשם את האותיות אשר תצמחנה. אף כי במשך ארבעים השנה, שעברו מיום צאת המחברת הזאת לאור, נשתנו עניני העמים והמדינות החיצונים ביחסם זה לזה; אף כי מאז ועד עתה עמדו לה להפוליטיקה האירופית גורמים חדשים שהשפעתם היתה רבה ונכבדה מאד על כל הליכותיה וחלום האחדות אשר חלם עם אשכנז כבר יצא לפעולה מלאה תושיה, – הנה הציורים אשר יתן לנו הֶס מענות עמו ומצבו הנורא נאמנים ומכונים אל האמת עוד עתה כמו לפני שנות דור“.

„בדברים קצרים אך נמרצים, הדומים למושכלים ראשונים בקצורם ובהירותם, הוא מראה לנו את רעיון תקומת האומה הישראלית בתור חוליה מוכרחת בשלשלת התפתחות העמים הקולטוריים. כחרב חדה לשונו בדברו רתת נגד אלה מהיהודים, אשר מחסר אמונה בכלל יתכחשו לעמם וינבלו את קדשי אבותיהם, ובהציגו לעיניו את הבן של היהודי המומר, אשר יעמול כדי ריק להחליק את שער ראשו המסולסל… כמו במקל חובלים ידושו היקשיו המתפתחים ביושר הגיון את היהדות המתקנת־המתנצרת, אשר תחת מסוה ההשכלה צדה למדחפות את עם היהודים להטעימו בין העמים. אבל גם הס במבטו החד הרואה את הנולד לא יכל לחוש עתידות, כי דוקא הרבנות החדשה אשר מיועדה היתה, לפי השערתו, לנהל את צאן מרעיתה על מי מנוחות, תעמוד לשטן ולמפגע לעם הזה הנאבק עם מר המות, ברגע שהוא מתעודד להשיב אחור מכת מכהו שיש בה כדי להמית, מעל גופו השותת דם ממאה פצעים“.

„אבל האם לא באה ונהיתה מה שנבא, כי המגמה המדינית אשר הפכה את רעיון הלאומיות האשכנזית לתעתועי הגרמניות תהיה לשורש פורה רוש השנאה ליהודים? רחוק היה מאת משה הס – אשר כמקודם כן גם אחרי כן מנושאי דגל הדֶמוֹקרַטיה האשכנזית – לחשוד את עם האשכנזים, כי תִקע נפשו בכלל או ברוב המכריע מרעיון החופש אפילו בנוגע ליהודים. הלא יקר ונכבד עם אשכנז בעיניו כל כך, עד כי נתן לו חלק בראש בעבודת הקולטורה של עמי אירופה לתכלית הכנסת „השבת ההיסטורית“. אבל בצדק הניח את אצבעו על המכה, אשר ממנה תזוב עוד עתה זוהמת שאלת היהודים שעדיין לא נפתרה. פתרון השאלה הזאת הוא מוצא בתחיה הלאומית, שכבר הגיעו אליהו שאר העמים ההיסטורים בתחלת ובאמצע המאה הנוכחית“.

„לעמת הדעה המשובשה, כי רצה הקב"ה לזכות את ישראל לפיכך פזרם בין האומות, בכדי שיפיצו את דעת תורתו ביניהן – דעה שההיסטוריה באה וסוטרת על פיה, – לעומת התעודה המדומה הזאת מציג הס תעודה רמה ונשגבה אחרת, שעם היהודים היה יכול למלאות אחריה, לוּ הרשו לו לפתח ולשדד את שדה הקולטורה הלאומית על ארצו ונחלתו. איך שיהיה, השקפתו על תעודת היהודים אינה נופלת בשום דבר מהשקפת „שלוחי הגולה“ עליה; כי נוטלת היא על מהלך ההתפתחות ההיסטורית של העמים הקולטורים להתחיל תקופה הומנית חדשה בקריאת דרור לעם הדת והצדק החברותי, ואדרבה בכח ההוכחה והאמת הפנימית עוד תעלה עליה, יען היא לא תקוה אל ההוה רק תיחל אל העתיד; יען, שמבלי לנגוע לרעה בתקות המאמינים בגאולה בדרך פלא, תגול דרכה על רצונה הטוב וחילה המסורי לקולטורה, כי מהם יעמוד רוח והצלה לעם היהודים בעזר צורו וגואלו“.

„מי שיודע את קורות הזמן שחי בו משה הס לא יתפלא גם על עוז בטחונו לקבל את מתת החרות מידי העם הצרפתי, שהוא הלא היה גם בתומכי היונים והאיטלקים במלחמתם בעד חרותם ואשר לא יכל לסגור דלתי לבבו בפני הרעיון, כי עם היהודים על אדמת אבותיו יועיל הרבה להתקדמות האנושיות. הלא זה האיש „להַרַן“ אשר בשר את תחית היהודים הלאומית בדברים חוצבים להבות וגם קרא לצרפתים לתת את ידם למפעל הזה, צרפתי היה. לא יפלא אפוא, אם בהיותו הלום־ששון מרוב תודה שכח ולא זכר, כי שנאת העמים ליהודים היא מחלה גנוזה (לאטענט) שאין תרופה לה כל זמן שפתרון שאלת היהודים במובנו הוא ובמובננו אנחנו לא יצא לפעלו על ידי היהודים עצמם“.

„בין כה וכה שטף ועבר הרעיון הציוני מלא רוחב הארץ ורבבות אנשים נמשכו אחריו בהתלהבות עצומה. בשני קונגרסים הראינו להאנושיות המשתוממת, כי עוד לא יבש לשד עצמותינו. אבל עוד עתה רבים מאחינו שבאשכנז, כאשר ראה הס מראש, יעמדו מנגד לנו, מיראתם פן יהפך הדבר לרועץ למשפטי האזרחים אשר רכשו להם זה מקרוב כתוב וחתום, כאשר יודע בין החיים, כי אינם מזרע הגרמנים… מלבד זאת יש בנו עוד אחרים, אשר לדאבון לבנו יצרו צעדיהם בלכתם אחרינו מפני שהם רוצים מאד להיות עמנו בהגיע הציוניות למחוז חפצה ויחד עם זה רחוקים הם מקנה הרובה, כאשר נדרש להלחם בעד המטרה הזאת. אל נא יפול לבכם עליכם, יהודי אשכנז! מזכיותיכם לא יפול אף צרור קטן; ואתם, אחינו רכי הלבב, ארחו לחברה אתנו ברוח גבורה למען אשר לא יתפארו עליכם שלש המאות של גדעון, כי ידם הושיעה להם ואין לכם חלק בנצחונם“.

"הבה נַראה לעמי אירופה, כי כלה ונחרצה מאתנו ברוב דעות להשיב לעם ישראל את אדמתו אשר נתש ממנה, מקום שם יוכל לטפח ולרבות את האידיאלים אשר סגל לו לעצמו לטובת האנושיות; ואז אין ספק כי עמי אירופה ימשכונו חסד, השנאה הכבושה לגזע היהודים הבאה מחסר אמון, מפני שנחשבו כעבדים נרצעים לתאות הבצע והממון, תהפך לכבוד וגדולה, שאין למנוע מכל מי אשר ישא נפשו לאיזו מטרה נשגבה. אם המהדורה החדשה של הספר הזה תועיל לזאת ברב או במעט, אז כבר השיגה את מטרתה, והלואי שתעזור גם לעורר את היהודים קרי־הרוח מתרדמתם ולהראותם את הדרך המוביל אל האושר והחופש; או אז תהיה המחברת הזאת שיצאה מעט בן ברית ותיק ונלבב לעמוד־גאון ותפארת כספר דברי הימים לבני ישראל“. – –

אף כי רחקו דרכי משה הס מדרכי הציוניות החדשה, בכל זאת ראוי הוא להיות למופת לרבים בתור חכם ומלומד, פלוסוף וחוקר אל תכלית, שקבץ פעלים לתורת רבו שפינוזא ובתור דורש טוב לעמו באמת ובלב שלם, אשר יצא לפניו ונלחם את מלחמותיו במדרש ובמעשה. מחבר הקונטרס „משה הס“, בדברו על אדות ערכו הספרותי של הספר „רומא וירושלים“. אומר בתוך יתר דבריו: „ואם תקוות חובבי ציון תבאנה ותהיינה, אז זכר משה הס ישאר לברכה בקרב בני הדור הבא. משה הס היה גבור זמנו, שצפה באספקלריה מאירה את האותיות לאחור, בעת אשר יהודי אשכנז עוד היו מוכי סנורים מברק האימנסיפציה המדומה; בעת רעה כזאת כבר הרהיב משה עז בנפשו להטיף לדעות נשגבות, שרק איזה יחידים נענו להן ראשם בסתר אהלם“.

עוד עלי להוסיף דברים אחדים בנוגע למלאכת התרגום.

אגוז קשה – אם אפשר להשתמש במבטא האשכנזי – נתן לי לפצח מאת בעלי „תושיה“, בהציעם לפני לתרגם עברית את הספר הנוכחי. שפת כה“ק אינה מספקת לו, שפת התלמוד אינה הוגנת לו ושתיהן בערבוביה מולידות בליל־שפה, שאע”פ שהאונס כבר התירו לבא בקהל, עוד ישנם רבים המליזים אחריו בסתר ובגלוי…

אם נתנולה בריתו של הס, ע"י תרגומי או לא, בכל אופן לא הוסיפה עליה לוית חן –. מלבד שאין לי כלי־אומנות הדרושים, הנה גם בנין־המשפטים (פעריאדענבוי) שבו נכתב הספר, בסגנון הנהוג בדור שחי בו המחבר, הטרידני יותר מדי, וכל עמלי לכרכו בשיראים נאים למען אשר יהיה חפץ יקר במעטפה מהודרה עלה בתהו. רק אחת אשאל מאת הקוראים הנכבדים, שלא יתבעוני לדין בעד איזה מבטאים וגם מאמרים שלמים, אשר ידעתי כי לא יהיו מרוצים לקהל העברי, ובכל זאת לא מלאני לבי להשמיטם או אפילו לשנותם ואין אחריותם עלי.

המתרגם

פתח דבר.    🔗

למן היום אשר גזר האפיפיור אינוֹקנטי השלישי כליון מוסרי על היהודים שהביאו את אור הקולטורה הספרדית אל העולם הנוצרי, בהכבידו את אכפו עליהם להדביק אל בגדיהם אות קלון, עד גנבת הילד העברי מבית אבותיו תחת ממשלת הקַרדינַל אנטונילי, היתה רומא האפיפיורית ליהודים מעין־תרעלה, אשר מימיו, מי רוש, לא יכזבו; ומאז דלל וחרב המעין הנרפש הזה נשארו גם שונאי היהודים הנוצרים־גרמנים בחרבה ומחוסר מזון יגועו כגוע הדגה באין מים.

משפסקה שנאת הנוצרים להקולטורה אבדה גם שנאתם ליהודים; משנשתחררה עיר הנצח על גדות הטיבּר פתחה חרצבותיה גם עיר הנצח על תועפות מוריה, ויחד עם תקומת איטליה החלה תחית עם יהודה. גם בני ציון האובדים והנדחים רשאים עתה להתיצב בתוך כל עמי הארץ, בשובם לבצרון ובהקיצם לחיים חדשים משנת־החורף של ימי הבינים עם כל חלומותיה והרהוריה הרעים והמבהילים.

אביב העמים החל יחד עם המרד בצרפת. שנת 1789 היתה חג האביב לעמי התבל. תחית המתים לא תראה עוד כדבר היוצא מגדר הטבע, בעת אשר רומא ויון הקיצו מתרדמתם, הונגריה חגרה שארית אונים לשבור את עלה, וכל העמים העשוקים והרצוצים,המתענים תחת ידי עושקיהם טוחני פניהם ויונקי לשדם, באשמת קנאה נבערה וחשבונות לב עקוב, יכונו לדון עם מי שתקיף מהם ולקרוע את הממשלה מידי איתני ארץ, הפוסעים על ראשם בגובה אפס בשם הצדק הגבוה מעל גבוה.

בין העמים אשר נחשבו למתים ואשר, בדעתם בידיעה פנימית את אשר נטל עליהם מאת ההיסטוריה, יעמדו לדרוש את גזל־משפטם הלאומי מידי עושקיו, יכיר את מקומו גם עם היהודים, אשר לא לשוא ריב רב עם סערות הזמן שהתחוללו עליו זה אלפים שנה, ומכל קצוי ארץ אשר גרָפו שמה שטף המקרים נשא את נפשו רק אל ירושלים ועוד יכַון את לבו אליה עד היום הזה. – בהרגישו ברגש הטבעי המסוגל לבני גזעו את תעודתו הקולטורית וההיסטורית לאחד ולאחה את כל אומות העולם בשם אביהם שבשמים, הבורא הנצחי, האחד שהוא הכל, – שמר העם הנפלא הזה את משמרת לאומיותו בתוך משמרת דתו ויקשרן יחד בקשר אמיץ בארץ אבותיו, אשר לא תעבור ממנו אל עם אחר. כל עם ועם הנלחם בעד ארצו לא יוכל למנוע ממנו את ארצו הוא מבלי להיות סותר את עצמו וממית את עצמו מיתה מוסרית.

אבל במדה ששאלת־הלאום של היהודים תתראה לכל צופה ומביט לפי תומו כדבר בעתו, בה במדה צריכה היא להיות דבר שאין הזמן גרמא בעיני היהודי הנאור שבאשכנז, מקום שם שונאי ישראל, כן משואפי החופש וכן מדורשי הריאקציה, עומדים ומראים באצבע על ההבדל שבין הגזע היהודי והגזע הגרמני, בכדי לכסות בו על פשע קנאתם; באשכנז, ששם היציאה ממקור ישראל לבדה דיה להכריע את הכף לצד שלילת משפטי אזרח ומשפטי המדינה מאנשים הנושאים יחד עם אחיהם האשכנזים במשא מלך ושרים והמקבלים עליהם כמוהם עול החברה ועול הרשות; באשכנז, אשר שם מימות מנדלסזון עד היום הזה אך שוא יעמלו היהודים ליהנות מההשתוות האזרחית והמדינית חלק כחלק עם שאר יושבי הארץ, למרות השתתפותם בקולטורת האשכנזים ונמוסיהם, למרות התנכרם לעמם ולדתם ולמרות השתדלותם להתאשכנז ולהיות כאחד מהם במנהגיהם ובדרכי חייהם!

מה שלא יוכל להשיג האח מאחיהו והאיש מרעהו, ישיג הגוי מהגוי, האומה מהאומה. – במלחמת הדרור האחרונה, אשר תטוש באירופה, אי אפשר שלא יבחין כל עם בין אוהב לאויב.

התעוררות כל יושבי תבל בימים האלה להדרש לקריאת עם ישראל החפץ חיים מדינים על ארצו ואדמתו, תמצא לה פתרונים ראשית כל בדת היהודים הלאומית, ומלבד זאת בתולדות התפתחות האנושיות ותוצאותיה, כלומר: במצב התבל הנוכחי. באגרותי, שאני נותן בזה לפני הקוראים, הראיתי באצבעי ביחוד על הסבּה הראשונה והפנימית, ומדי דברי בה לא יכלתי עצור ברוחי מבלי לצעוק חמס על סמיות עיניהם של הרַציוֹנַלים והפילַנטרופים, שאינם יודעים את ערכה הלאומי של דת היהדות או שיודעים אותו ומתכונים להתכחש לו בשביל איזה פניות חיצוניות, וכמו כן על המקנאים קנאת עקרי הדת, שמבלתי יכלת להעלות את דתנו ההיסטורית למרום קץ ההשכלה החדשה, יחישו מפלט למו אל סתר האולת, בחשבם כי היא תגן עליהם אם יבואו קניני הרוח והבקרת ויטפחו על פניהם. באופן כזה יכלתי ללכת בדרך השלום, שכבר סללו לנו אלה שקדמוני ואשר מיום ליום יוסיף להשבית את המלחמה הגדולה שבין הריפוֹרם והארתודוכסיה, אשר אמנם נחוצה היא, אבל מטרדת ומתשת כח.

הודות ליצירי הרוח החדשים של גדולי חכמינו, גם הודות לטובי סופרינו ומשוררינו, שהשכילו לתאר את חיי היהודים בצבעים מבריקים ולוקחי לבבות, רכשה לה עתה דתנו הלאומית־הוּמַנית בנים נאמנים בבריתה אף בין אלה אשר עוד לפני זמן לא ארוך לא ידעו לשים פדות בין ההשכלה והכפירה ביהדות, אשר חשבום לשמות נרדפים. גם גבורי הריפורם גם אדירי הריאקציה, המתגוששים אלו עם אלו על שדה הבקרת העברית החדשה, אך מתי מספר המה. – האותות והמופתים אשר הבאתי באגרותי להוכיח, כי עם ישראל ראוי ומוכשר לתחיה לאומית, הם פרי חקירותי, אשר לקטתי זעיר שם זעיר שם על שדה המדעים העברים לפי מצבם בזמן ההוה.

„קורות היהודים מזמן חתימת התלמוד“ – אומר ראש סופרי דברי הימים לבני ישראל² – „אינן רק תולדות הכנסיה והדת בלבד, אבל נושאות הן עליהן גם חותם לאומי.“ והוא מוסיף ואומר: „דברי ימינו רחוקים הם מלהיות רק ספר הזכרונות להרפתקאות שעברו על הספרות והדת, כאשר ידמו איזה נבערים וסרי טעם, כי אם הספרות וההתפתחות הדתית, יחד עם מגלת־הפרעניות (מערטיראלאגיום) השוחה בים היגונים, הן רק רגעים אחדים בשטף מרוצתם וכטפל אצל העקר“.

הבקרת ההיסטורית לקחה עתה עמדתה של הבקרת הרציונלית מאלה „המתקנים“ אשר נבערו ויכסלו להפריד בין הדבר המדיני והדבר הדתי היצוק ביהדות, או מאלה שנועזו לזרוק אבן בבאר חפרוה קדושי עליון אשר הקֵרה לנו את הספרות הביבלית העתיקה והספרות התלמודית שאחריה, בהעלימם עין מן היצירה האֹרגַנית הזאת, באופן שאינם רואים בה בלתי אם התכריך החיצוני, שאפשר להפשיטו ולהחליפו באחר, לפי השתנות סדרי החיים בזמן מן הזמנים.

אבל אם מצד אחד עלתה בידי אלה מיחידי סגולה, שכבר שחררו את עצמם משעבוד הארתודוכסיה, לגרש מפניהם, ע"י השתדלותם לעמוד על תכונת היהדות הלאומית, את הבלי השכלות (רציונליסמוס) הריקה, – אשר תחת להועיל ברב או במעט לרוממות רוחה של היהדות, למען אשר תוכל לשוב לעבודתה ההיסטורית, עזרה רק להתפשטות הכפירה וקרירות הרוח (אינדיפערענטיזמוס), – הנה מצד אחר גם רבנים רבים וכן שלמים, אשר ידעתים עוד מימי נעורי, לא פגרו מלכת אחרי הנאורים האלה באורח הדעת וההשכלה ההוּמנית. – בתי ספר לרבנים, שנוסדו בימינו אלה בכל המרכזים אשר שם בני ישראל נחתים, יגדרו כליל את הפרץ אשר רחב ונסב בין בעלי הריפורם שלא קראו ולא שנו ובין דורשי הריאקציה שלא שכחו מאומה, נשמת רוח חיים חרישית ומבשרת שלום כבר החלה לנשב במקומות אשר זה לפני איזה עשריות שנים שכבת קרח אורתודוכסית חשבה להקריש את הכל ורוח זלעפות של מהפכה בקש[ה] לעקור ולאכל את הכל.

גם בתולדות חיי התפתחות החברה הכללית ותוצאותיה – השאיפות הלאומיות שמתי מעיָני, בכדי להפיץ אור על תעודת ישראל ההיסטורית שעדין לא נגמרה; בכדי להראות בדרך רמז, איך מצב התבל בימינו עלול ומסוגל להועיל הרבה ליסוד קולוניות לבני ישראל בזמן לא רחוק מאד על יד תעלת הסוּאֶץ ועל גדות הירדן; ובכדי להוכיח באחרונה, כי תחת שאלת־הלאום ושאלת־החופש, המניעות עתה את גלגל העולם, תתגלגל במסתרים עוד שאלה אחרת עמוקה מני שאול, היא שאלת־הגזע, אשר, בהיותה שאלה נושנה ונצחת כימי השמים, דורשת היא להפתר ראשונה, עד שיהיה באפשר לגשת אל פתרון השאלות המדיניות והחברתיות, הכרוכות בעקבה.

להשקיט את שאון הרוחות המתרגשות בין זחוחי הלב האשכנזים, המתימרים בכבוד גזעם למרות תורת המשפטים שבין עם לעם, וכן להוציא מלבם של אלה מאחינו, אשר אור הפלוסופיה החדשה עוד לא נגה עליהם, אם יבואו להטיל דופי בהשקפותי על חיי העולם וביחוד ביחוסם אל היהדות, – חשבתי לא למותר לקבץ את נדחי מחשבותי, הנוגעות בענין הזה, אשר באגרות נתונות לשעורים לא יכלתי לסדרן כראוי, ולהכניסן למדור מיוחד, אשר קראתיו בשם אפטרה (עפילאג) ושהוא גם כעין פתח־דבר לאגרותי. באפטרה הזאת וכן בציונים אשר נתתי להם מקום אחרי האגרות, מצאתי לי כר נרחב לטייל ארוכות וקצרות בענינים ובמעשים, העומדים ברום עולם הדעת, אשר באגרותי הייתי נוגע בהם רק בקצה עטי, וליסדם על מכונות חזקים ונשענים על מצב הפלוסופיה בזמננו.

המחבר

קֶלן, בירח מאי 1862.

אגרת א.    🔗

[תשובתי אל חדר הורתי. הנשים העבריות, מקור דת ישראל ההיסטורית. אהבת משפחה.]

אחרי אשר מוזר הייתי לאחי זה עשרים שנה, שבתי עתה לשבת בתוך עמי ולהשתתף במועדי ששונו ואבלו, בזיכרונותיו ובתקותיו ובמלחמות הרוח שהוא נלחם עם בני ביתו ועם העמים בני־התרבות אשר הוא חי בקרבם, ואשר למרות אלפים השנה, שהוא דר עמהם בכפיפה אחת ומשתתף בשאיפותיהם ומגמותיהם, עוד לא דֻבק בהם דבק אֹרגַני להיות לבשר אחד.

רעיון, אשר אמרתי כי כבר חֻצב לו קבר במעמקי לבבי לבלתי יוסיף קום, נצב עתה כמו חי לנגדי; רעיון המעורר בקרבי את זכרון לאומיותי, חבוק ודבוק במורשת אבותי, בארצנו הקדושה ובקרית מועדנו, מולדת האמונה באחדות האלהית, השלטת בכל מרחבי החיים, ובהתאחות כל באי עולם באחרית הימים.

זה רבות בשנים קול הרעיון הזה הקבור חיים דופק בי ומפרכס לצאת החוצה; אך עד עתה לא קמה בי רוח לעבור מן המסלה, אשר דרכו רגלי בה לפני זה ואשר למראה עין רחוקה היא מן היהדות מרחק רב, אל המסלה החדשה, אשר נראתה לי מרחוק בחתולת הערפל ורק בתוים כוללים ובלתי מאירים.

האמנם רק מקרה הוא, כי בכל עת שאתיצב על דרך חדש ממעגלי החיים, נדחף בכח נעלם אשר יעוג עוגת קסמים סביבי, תראה אלי אשה אמללה ומרת נפש, המחדשת בקרבי רוח נכון ומאזרת אותי חיל לדרוך בנתיבות לא ידעתים?

הה, מה נואלו אלה הממעיטים את ערך פעולות הנשים על מהלך התפתחות היהדות והיהודים! הלא על אלה האחרונות נאמר: לא נגאלו ישראל ממצרים אלא בזכות נשים צדקניות שבהם, וזכותן של אלו עוד תעמוד להם בבוא עת פקודתם האחרונה.³

רק אחרי אשר ראיתיך ביגונך, אשה כבודה, נקרע סגור לבבי ויחי הרעיון הלאומי בקרבי ויגל את האבן מעל פי קברו, כאשר העריתי את המקור, אשר ממנו שאבת את אמונתך בנצחיות הרוח.

הדבר אשר המריצני לצאת לישע עמי ולפעול בעד תקומתו הלאומית, הוא עצבונך הגדול מנשוא על אבדן נפש יקרה, אשר נפלאה אהבתך לה. אהבה כזאת, כאהבת אֵם את פרי בטנה, הנובעת ממקור דמיה ובכל זאת ממקום קדוש תהלך והיא כרוח שדי לטוהר, אהבת־משפחה בלי מצרים כזאת תקנן רק בלב אשה עבריה, והיא מעין האהבה השכלית העליונה, שעל דעת שפינוזא היא המושכל היותר נעלה הבלתי נשגב מבינת אנוש.

אהבת המשפחה בטהרתה היא מקור נפתח לבית ישראל, אשר ממנו יצאו גואלים לכל המין האנושי.

„ונברכו בך כל משפחות האדמה“. דבר בקדשו רוח האלהים המתגשם בחיי המשפחה אשר ליהודים.

אגרת ב.    🔗

[רעיונות ע"ד המות והתחיה. קברי משפחה. נפשות קשורות. קדושי היהודים וקדושי ההורים. שוֹפנהוֹיר. קץ הימים, יום שכלו שבת.]

כשמחה כתוגה דבקניות הן⁴. רעיונותיך, ידידתי, ע"ד המות והתחיה בעתיד התדבקו בי ויפלסו להם נתיב אל לבי. מימי לא הייתי משתטח על קברי מתים, ועתה אני נמשך אליהם בעבותות אהבה. מאז מתה עלי אמי סרתי זאת הפעם הראשונה אל חצר המות, מקום שם מצאה קבר ואשר שמה קברו גם את אבי במשך ימי נדודי הארוכים. לא זכרתי את התפלה שבני ישראל מתפללים בעד המתים ואשכחנה ומבלי דעת דבבו שפתי את הברכה השניה משמונה עשרה הברכות; „אתה גבור לעולם ה' מחיה מתים אתה“… עודני עומד ומתפלל, ואשא עיני וארא פרח בודד על הגל הקרוב, ומבלי משים שלחתי את ידי ואקחהו ואשימהו בצרור כתבי. רק אחרי שובי לביתי נודע לי עצמות מי שוכנות תחת הגל החדש ההוא. אז ידעתי כי החפץ היקר, כאשר תכני אַת את הפרח המצער הזה, לך הוא ולא לאחר.

ישנו יחש טמיר ונעלם בין החיים והמתים, אף כי מופלא יהיה מאתנו עד עולם כחידה שאין לה פתרון. הפרצות⁵ המקפדות את פתיל החיים אין להן שלטון על החוטים הרוחנים, אשר יקשרו את הנפשות הקרובות זו לזו בזמן ובנצח. יותר ממה שאת רואה כבחלום חזיון ליל, רואה אני בהקיץ וע"פ נסיון, מה רבה השפעת המתים היקרים לנו על גורל הנשארים אחריהם בתבל ארצה.

הנפשות שנפרדו לעולמים –

ברוח עודם חיים וקימים.

על כן אהבתי גם את המות. – ואת החיים הכי שנאתי? לא, גם את החיים אני אוהב. רק באהבה שאהבם החוקר הגדול שפינוזא, אשר לא קם כמוהו למיום היות אדם על האדמה, יותר שהחיים יתקדשו ויטהרו, יותר שהם נעשים הוּמַניים, בהתהלכם את האלהים, יותר יתראו לעינינו החיים והמות שוים בערכם ואיכותם.

רק היהודים העפילו לעלות אל סתר המדרגה הזאת, מקום שם חיים ומות נשתוו, מבלי להנזר בשביל זה מן החיים. עוד לפני אלף ושמונה מאות שנה מצא יהודי אחד, אשר רבים העריצוהו והקדישוהו כמלאך מושיע, את נקודת־המשענה חוץ לעולם, אשר בהשענו עליה נשאו לבו להרים את התבל מעל ציריה ולהעתיקה ממקומה.⁶

מורי דעת־אלהים הגדולים היו תמיד יהודים. חביב עמנו שברא עוד בימי קדם את הדת היותר נשגבה, שהיתה עתידה להיות לכל באי עולם לנחלה, חבה יתרה לו, כי ממנו היתה שומה לדת הזאת שתלך הלוך והתפתח, במדה שצעדה חברת האדם קדימה ובמדה שהלב והרוח התעלו להשכיל ולהיטיב. והתעודה הזאת תשאר לו עד דור אחרון, כונתי עד העת, אשר בה תמלא כל הארץ דעת את ה', כאמור בדברי חוזינו. כי קץ הימים אשר עליו נבאה היהדות בימי שלותה וצערה, למן התחלת ההיסטוריה הקדושה ועד עתה, איננו, כאשר יחשבו אומות העולם, קץ כל היקום, כי אם גמר חנוכו והפסיעה האחרונה במהלך התפתחותו של המין האנושי.

התקופה שאנו עומדים בה היא בין־השמשות ליום שכלו שבת, שבת היסטורית, ועלנו להכון לקראת תעודתנו האחרונה הזאת, בשימנו לב להבין את אשר נטל עלינו מאת ההיסטוריה.

אף מלה אחת מכתבי הקדש לא תתבאר לנו כהוגן, כל זמן שלא נדע את נקודת המבט, אשר ממנה התבונן הרוח הישראלי אל החיים בהוציאו את הספרים האלה לאור גויים. אין לך דבר המוזר לרוח היהדות כהתגמול הרוחני של האיש היחיד ביחודו, הנובע ממקור אהבת עצמו, דבר שהוא אבן הפנה לעקרי הדת לפי ההשקפות החדשות. היהדות לא תפריד בין האיש והמשפחה, בין המשפחה והלאום, בין הלאום והאנושיות, בין האנושיות והתולדה הארגנית והעולמית ובין זו לעילתה הראשונה. היהדות העמידה את כל עקרי דתה על אחד, על תורת האחדות, והתורה הזאת איננה אצלה אמונה מתה, איננה תורת־קפאון בלי כל לחלוחית פנימית ומטעם זה בלתי פוריה, כי אם תורת חיים, המתחדשת מרוחה חדשים לבקרים – הכרה חיה ורעננה, אשר באהבת המשפחה תך שרשיה, באהבת ארץ מולדת תעלה כפורחת ובחברת האדם, שהתקוממה לתחיה לרוח היום, תגמול פרי הלולים. כגורל הדתות שיצאו ממקור היהדות, כן היה גורלה גם היא, כמוהן גם היא התעתדה להקרש למקפא של דוגמטים, להתמסמס ולהפרד ליסודותיה, בהתנגשותה עם ההשכלה החדשה, אלמלא היתה תורתה הדתית פרי חייה, אשר טפחה ורבתה לה בעצמה ע"פ הלך־רוחה בחקר דעת עליון. – היהדות איננה אמונה המושפעת מן החוץ, רק מ[ו]שפעת היא מרוחה על כל המחזיקים בבריתה – אמונה אשר התלכדה עם הכרת עמנו הלאומית בקשר אֹרגני אמיץ וחזק. היהדות היא ראשית כל לאום, אשר תולדות חייו, המבלים דורות עולמים, תלכנה שלובות זרוע עם תולדות התפתחות האנושיות; לאום, אשר כבר היה פעם אחת כלי מחזיק תקומה רוחנית לעולם החברותי ואשר גם עתה, בהיות התחיה של כל העמים הנאורים, המניעים את גלגל ההיסטוריה, מתקרבת לתכלית שלמותה, יתיצב גם הוא בתוכם לחוג עמם יחד גם את חג תחיתו הוא.

אגרת ג.    🔗

[השארת הנפש. רבי יוחנן. הרמב"ן. חבלי משיח. מלכות שמים. ערבות. קריאת צרפת והמולת הריאקציה.]

תמֵהה את על אשר אין בתורת משה כל זכר לאמונה בהשארת הנפש אחרי מות הגויה. במה שהכניסו לתוכה ההגדה המאוחרת ואחריה הפלוסופיה היהודית והנוצרית החדשה, בנוגע להאמונה הזאת, או במה שהוציאו מתוכה ע“י מדרש הכתובים והוצאתם מידי פשוטם, בגלותן בה פנים אחרות כל אחת ואחת ע”פ דרכה, – בזאת אין את מוצאה קורת רוח, ובצדק, כי לוּ היו משה והנביאים מאמינים בחיי עולם ע“פ מושג הנוצרים או אפילו לוּ רק היו נותנים את דעתם על הדבר, כי אז לא נמנעו מדבר על אדותיו ולא הסתפקו בהבטחת שכר ועונש בעוה”ז בלבד. אמת נכון הדבר כי השארת־נפש כזו לא תכיר את מקומה בתורתנו, אולם אם תהרהרי אחרי כה“ק בשביל שהם עוברים בשתיקה על ענין רב הערך כזה, אין זאת אלא מפני שאת מסיחה את דעתך שנית מנקודת הראות אשר ממנה נשקף הרוח הישראלי בהפיצו את מעינות תורתו החוצה, נקודת המבט של ההיסטוריה הקדושה, נקודת המבט של ההתחדשות התמידית במעשה בראשית, אשר לא תפלה בין היחיד והשבט, בין הלאום והאנושיות ובין הבריאה ובוראה. את לא שמת לבך לדעת, כי החלק מכה”ק, אשר בו נפקד מקום האמונה בהשארת הנפש, נכתב בזמן שעוד לא שקעה שמשה של האומה הישראלית, ולפיכך לא היה לה צורך להעמיק חקר על דבר שובה לתחיה. אמונת היהודים בהשארת הנפש אחת היא עם אמונתם בביאת הגואל, הנוסדה על אדני יעודם הלאומי וההומני. על דעת ר' יוחנן אין משיח בן דוד בא עד שיכלו כל הנשמות שבגוף (כלומר שהוא תכלית הבריאה)⁷ והוא מוסיף ואומר: „כל הנביאים לא נתנבאו אלא לימות המשיח אבל לעולם הבא עין לא ראתה אלהים זולתך“. גם היהדות הרבנית בכל דחקה את הקץ לא הבדילה מעולם הבדל מורגש ובולט בין העוה“ב לדורו של משיח; והרמב”ן עוד הגדיל לעשות, כי התאמץ להוכיח נגד דעת הרמב“ם, כי שתי התקות האלה בעקרן אחת הן ואין ביניהן אלא שנוי השם. היהדות אינה צריכה לדבר נכבדות בנצחיות הרוח, מאחר שכל עצמה אינה אלא התגלמות אותו הרעיון. מכיון שהתחילה היהדות לחוש בפעם הראשונה קרבת אבדן החוסן הלאומי, התעורר בקרבה, יחד עם המחשבות ע”ד מפלה ותקומה לאומית, גם רעיון השארת הנפש של היחיד. וכבר הרגיש ישעיה הנביא את הצורך לשים פדות בין דורות הפושעים ומרשיעי ברית המוכנים ועומדים לכליון חרוץ ובין האומה הישראלית המזומנת לחיי עוה"ב, זה ישראל עם הרוח, אשר מותו אינו אלא חבלי הלידה לדור שבן דוד בא (ישעיה כ“ו, י”ד–י"ט).

גם הדת הנוצרית הקדומה, כל זמן שמחוקקיה עוד לא נזורו אחור מן היהדות והמאור הלאומי שבה, עוד החזיקה במעוז הדעה הזאת, כי תחית המתים, מלכות שמים ועולם הבא שלשתם יחד משפט אחד והוראה אחת להם והוא – גאולת ישראל משעבוד מלכיות ע"י מלאך מושיע ותקון העולם במלכות שדי או במלכות הרוח, אשר בא זכרה גם בספר האבן־גליון, המבשרים ביאתה למחכי לה.

גם ההתגלות האחרונה של הרוח הישראלי בנוגע אל המות והתחיה, היא דעת שפינוזא, אין לה שום קשר ויחס עם הדעה החולנית והאַתּוֹמית, המחזרת לתהו ובהו את אחדות החיים, פעם באורח רוחני ופעם באורח חמרי והמעלה את מדת „אדם קרוב אצל עצמו“ (Chacun pour soi), שיסודתה באהבת האדם לנפשו, ליסוד כל היסודות בעקרי הדת והמוסר. האהבה העצמית הזאת רחוקה היא מאד מרוח היהדות, אשר יסוד הערבות הוא אצלה אבן־פנה בחוקי תורת המוסר⁸. גם ב„אבות“ ידובר בגנות המדה ההדיוטית הזאת כעל אחת המדות הפחותות⁹. על פי שפינוזא – כעל דעת שאר הקדושים ומצדיקי הרבים אשר ליהודים – אין הפרט יכל לפרוש מן הכלל ולעמוד ברשות עצמו, ולפי דבריו אין הנצחיות מתחלת אחר המות, כי אם היתה והוה תמיד, כהאין־סוף בלי ראשית ובלי תכלית.

לא רבים יחכמו כיהודים להתרומם מעל הדעה הגסה הזאת, שכל אחד ידרוש את חלקו לעולם הבא לו לעצמו ולא יתן לזר לגעת במוכן לו. אמנם קץ העתים אשר בו תרבה דעת האלהים האמתית, עוד ירחק [ר]חוק, אבל בא יבא היום אשר רוח עמנו הקדוש יהיה מנת חלקו ונחלתו של כל המין האנושי, יום אשר כל הארץ תהפך להיכל גדול ורחב ידים אשר כבוד ה' ישכון בו, הוא היום הגדול והנורא אשר עליו נבאו נביאינו חוזי־יה, – בוא יבוא ולא יאחר. ימים רבים האמינו כל יושבי חלד כי הבטחת הנביאים הזאת תתקים רק לעתיד לבוא, עד שבא שפינוזא ולמד כי עתידה מלכות הרוח שתתפשט רק בעולם הזה. ובכן הביאה תורת שפינוזא אורה לעולם. אבל עדין גרגר־האור הזה שרוי מקופל בנרתיקו, ובהתפתחותו לטובת החברה האנושית מטפלים עתה, יחד עם כנסת ישראל, כל המתוקנים שבעמים, הקרואים והמוכשרים לעשות גדולות ונצורות בעולם השכלי, המוסרי והחמרי: אשכנז, צרפת ואנגליה. האשכנזים סללו להם את דרך הפלוסופיה; הצרפתים כבשו לפני כל באי עולם את הדרך הרחבה של השנויים והתקנות בסדרי החיים המדיניים והחברתיים, ההולכים שלובי זרוע עם המדעים הטבעיים והשמושיים; האנגלים ילכו להם, כאשכנזים, גם הם במסלה אשר בחרו והמובילה אמנם לאט לאט, אך ישר אל המטרה. כשם שהללו נטלו להם חלק בראש את העבודה השכלית, כן גם אלו – את חרושת המעשה. היהודים כבר הרגישו כי מלחמת העמים, הנלחמים יחד עם צרפת בעד תקומתם הלאומית, היא מלחמתם הם וברצון חפשי נספחו תמיד לכל תנועה מדינית־חברתית בהתלהבות ובמסירת הנפש. כבר באה העת, – יקרא להם דמוקרט צרפתי, – כי תעשו דבר מה גם לביתכם ולארצכם ותחלו לעבוד עבודת תחיתכם אתם. – כשאני לעצמי עבודתי לטובת עמי לחוד ושאיפותי ההומַניות לחוד, ואין אחת מתגדרת בחברתה. התנועה הלאומית בצורתה הנוכחית אינה אלא פסיעה גסה (אנלויף) חדשה במסלה אשר דרכו בה הצרפתים בתחלת המרד. עם הצרפתים קרא בראשית המרד הגדול לכל עמי אירופה לצאת לעזרתו, אבל העמים האלה רובם האטימו אזניהם משמוע לקול אנקת האמללים אשר עלה אליהם ממרחקים ורק הקשיבו רב קשב להמולת הריאקציה בקרבם הם. בימינו אלה עוד יחריש קול ההמולה הזאת באיזה חלקים ממדינת אשכנז רק את אזני העם אשר רועיו התעוהו בעצמת נכליהם להביט ביראת הכבוד אל „גבורי מלחמתו“; שאר העמים מבינים את קריאת צרפת ואזניהם קשובות לקולה. וגם אל אחי בני עמי יצא הקול הקורא הזה, ויחד עם צרפת ארים גם אנכי את קולי להזהיר את בני שבטי שבאשכנז שישמרו נפשם לפחות מהמולת הריאקציה.

אגרת ד.    🔗

[שנאת האשכנזים ליהודים. רומנתיקים חובבי עמם ומו“ס מתפלספים. אָטא ויגנד, ברטלד אוירבּך, מולישוט, ד”ר גלורדין. התקונים בדת וחטמי היהודים. תמונה פוטוגרפית. תפלות היהודים. אהבת ארץ מולדת. אבי־אמי. קבר רחל. אבל לאומי. השבת השחורה.]

ההשכלה האשכנזית, כנראה, עינה צרה בשאיפות היהודים הלאומיות. – השקפותינו ומגמותינו משועבדות כל כך לחברה העוטרת אותנו, עד שאלמלא הייתי חי בצרפת לא עלתה מעולם על דעתי לנקוף אצבע קטנה לטובת לאומיותי. מטבע כל עם בעל כשרונות, כטבע כל יחיד אשר לא חסרהו אלוה בינה, לסגל לנפשו סגולה פרטית המיוחדת רק לו לבדו. הן אמנם כל איש בתור חבר לעמים ההיסטוריים הוא חי מדיני או, כאשר נאמר עתה, חי חברותי (כלומר עצם מיני הבלתי נבדל בשום דבר מאישי המין שכמותו) אבל בתוך תחומו של העולם החברותי אי אפשר לו לבטל את עצמותו הנטועה בנפשו מאת הטבע, והאשכנזי, בהיותו בעיקר תכונתו פלוסוף ובעל נפש רחבה הסוקרת את הכל, לא יוכל לצמצם את כחות נפשו בתוך החוג הצר של השאיפות הלאומיות ולהתלהב מהן כדבעי, באמונה ותום לב.

„הטֶנדֶנציה בכללה“, – כתב לי אטא ויגנד, מי שהיה המביא את ספרי לבית הדפוס בשנים הקודמות, אשר שלחתי לו את בכורי עבודתי על שדה הספרות הלאומית להדפיסם, – „אינה נאותה לטבע האדם באשר הוא אדם“.

„טבע האדם באשר הוא אדם“ של האשכנזי הוא טבע הגזע האשכנזי בטהרתו, אשר ההוּמניות אינה אצלו אלא דבר עיוני, השורר בעמקי המח, בעת אשר בעולם העשיה עודנו שקוע ראשו ורובו ביון נטיותיו הטבעיות, שעל פיהן הוא מרחק ועל פיהן הוא מקרב. התנגדותו לשאיפותינו הלאומיות נובעת אצלו ממקור סבה כפולה, כאשר בכלל הכפילות (דאפפעלוועזען) המושלת באדם – הצד הרוחני והצד הטבעי, הצד העיוני והצד המעשי שבו – אין רשומם נכר כ"כ בשום עם כמו בעם האשכנזים. השאיפות ההומניות של האשכנזים אינן מתאחות כל עיקר עם השאיפות הלאומיות בכלל, ונגד התעוררות הרגש הלאומי בלב בני ישראל בפרט תתקומם בקרבם עוד שנאת הגזע, דבר אשר גם המעולים והמתוקנים שבנו לא יעצרו כח לעמוד נגדו. האשכנזי הזה, אשר „טבע האדם באשר הא אדם“ לא יתננו למנוע בתוך חכו את גועל נפשו נגד המאמרים המצדדים בזכותה של הלאומיות היהודית, אותו האשכנזי עצמו ידפיס בלי גועל נפש מאמרים נגד היהדות, אשר הרוח החיה בם היא ההפך מ„טבע האדם באשר הוא אדם“, – האיבה הטבעית שמקורה בשנוי הגזע¹⁰. אבל בנוגע לדעותיו הקדומות, שיסודתן בשנוי הגזע, אין לו לאשכנזי הכרה ברורה מטבע הדברים; בכל שאיפותיו הטבעיות והמוסריות הוא רואה לא מגמות גרמניות, כי אם „הומניות“; הוא איננו יודע, כי אחרי אלה האחרונים הוא כרוך יותר מדי בעולמו העיוני ואחרי הראשונים – בעולמו המעשי.

גם היהודים הנאורים שבאשכנז יש להם על מה שיסמוכו בפנותם עורף „בשאט בנפש“ אל שאיפות אחיהם הלאומיות. גם ידידי מנוער בּרתּוֹלד אוֹירבַּך, אף הוא מתרעם עלי על חפצי הטוב להועיל לעמי, אף כי מסבה אחרת, הבלתי נובעת מ„טבע האדם באשר הוא אדם“. הוא שחרני מוסר בתוכחות עלי עון ויגער בי לאמר: „מי שמך לשר ושופט עלינו?“¹¹. היהודי האשכנזי, אשר נלאה נשוא את המשטמה המלהטת אותו מסביב, יתאמץ בכל כחו לפשוט את צורתו היהודית ולהתכחש לצור מחצבתו. כל תקון בדת לא יספיק לו ליהודי האשכנזי הנאור להניח את דעתו, גם מי קודש אשר יזה על בשרו אינם יפים לו להדיח את טומאת היהדות הרובצת עליו ולרחצו בנקיון. – האשכנזים שונאים את היהודים לא רק בשביל שהם בני אמונה אחרת, כי אם בשביל שהם בני גזע אחר, לא בגלל דתם השונה מכל עם רק בגלל חטמיהם המשונים. – גם תקונים בדת גם הממר לדת, גם ההשכלה ואף גם קריאת דרור – כל אלה יחד לא יצילו ולא יועילו לפתוח לפני יהודי אשכנז את שערי החיים החברותיים, ולפיכך הם משתדלים להסתיר את מוצאם למען לא יודע כי ממקור ישראל הוא. מולישוט מספר בספרו „ציורים פיזיולוגיים“ ע"ד אותו הבן שאביו המיר את דתו, אשר בכל יום ויום סרק במסרק את שער ראשו המסולסל לפני המראה השכם וסרוק למען החליקו. – אבל כשם שהתקון בדת „מן השורש“, אשר שמו נאה לו מפני שהוא מניף את הגרזן על שרשי היהדות ודתו הלאומית וההיסטורית, כשם שהתקון הזה אך הבל יעזור לרוחתם ולישועתם, כמו כן אך לתוהו וריק יעמלו יהודי אשכנז להתנכר לעמם ולמולדתם, והיא לא תצלח. קוצות התלתלים השחורות לא תהפכנה צהוב וחלק, וחטמיהם של היהודים אין להם תקנה אלא בקציצה. הגזע היהודי הוא מקורי ואין בכח האקלים לשנותו. בכל הדורות שעברו עליו לא שנה הטפוס היהודי את מראהו בשום זמן מן הזמנים אף במקצת.

בעיר הקברים תֶּבֶּן אשר במצרים, המשתרעת לצד ההר ימה, נמצא קבר המנצח על הבונים אשר למלך ועליו מצבת אבן. על המצבה הזאת חרותות מעשה פוסלים תמונות הבנינים אשר נעשו תחת פקודתו יחד עם תמונות האנשים העומדים ועוסקים בבנין; שם יראה הרואה חרשי עץ וחרשי אבן, מפתחי פתוחים ויוצרי פסל, בונים וגודרים ועושים בכל מלאכה קטנה וגדולה; עבדים ילידי אסיה בעלי עור לבן עושים בלבנים, מהם אשר יביאו החמר ללבון ומהם אשר יסיעו את האבנים אחר גמר מלאכתן, וביד השוטר העומד עליהם שבט נוגשים לרדות בהם. כפי הנראה מהכתובת אשר על המצבה הוקמה עוד בימי משה, ובחזות פני העבדים נכיר את הטפוס היהודי¹². גם מצבות־זכרון אחרות שבמצרים מזמנים יותר מאוחרים תציגנה לעינינו תמונות יהודים, אשר תארם כתואר היהודים מהזמן הנוכחי בכל רשמי הפנים, עד כי נשתומם למראה.

הגזע היהודי, שעוד בימי קדם נזדוגו לו גויים רבים ועצומים ויאמרו להשמידו ולהכחידו מגוי, כבר נבלע כלו בשטף העמים האִינדוגרמנים, אשר פעמים רבות הכבידו את אכפם עליו להנזר מאחרי אלהיו או לפשוט את צוארו לשחיטה, לולא נתן את נפשו על טפוסו, למען אשר ישתמר תמיד בשלמות צביונו. כשם שחִדת אריכות ימיו של עם־העולם הזה לא תמצא לה פתרון בלתי אם במקור החיים שבתורתו, כן גם תעלומות נצחיות התורה לא תתבארנה לנו באופן אחר, אם לא נבקש פשר דבר בקיום הגזע הישראלי. מה שהתורה מעידה על אבותינו, בהיותם עוד עבדים תחת סבלות מצרים, אפשר לאמר עליהם גם עתה:

„וכאשר יענו אותם כן ירבה

וכן יפרוץ, ותמלא הארץ אותם“.

גם נשואי התערובות חדלי אונים הם להשמיד ולאבד את הגזע הנצחי הזה, כאשר אוכל לתת לך מופת נאמן מאשר עיני ראו ולא זר. בצורת הפנים של הזרע היוצא מחלצי האינדוגרמנים והמוֹנגוֹלים, כשהם מתחתנים זה בזה, יגבר, כנודע, הטפוס המונגולי על רעהו האינדוגרמני. בני המשפחות המיוחסות שברוסיה נושאים עליהם עוד עתה חותם הטפוס המונגולי, אף כי הדם המונגולי הנוזל בעורקיהם אך מעט הוא. בין מכרי שהם תמימי דעים אתי ישנו רוסי אחר מגדולי היחש, אשר הכרת פניו תענה בו כי הוא מזרע המונגולים, בעת אשר שאר רוחו יעיד על צאתו ממקור האינדוגרמנים. הרוסי הזה לקח לו אשה מבנות ישראל אשר בפולניה ויולד בנים רבים, שכלם מתאימים עם הטפוס היהודי.

עיניך, ידידתי, הרואות, כי עור בני ישראל לא יהפך, אף אם יטבלו שבע פעמים בים הגדול של שבטי האינדוגרמנים והמונגולים. אין עצה ואין תבונה לנגד טפוס שאין לו חליפות וכליה!

וגדולה מזו נראה בטפוס הישראלי, כי כל רואיו יכירוהו ע"פ סימניו המובהקים. אף בבני העליה המעטים, אשר הטפוס שלהם דומה כמעט להיוני הישן נושן, ועוד יעלה עליו במעלות הרוח ובתומת ישרים השפוכות על פניו, – גם בהם נכיר את צלם האלהים המלא הדרת שיבה, אשר עליו יציץ נזר היחס של הגוי היותר עתיק בין העמים ההיסטוריים אשר על פני האדמה. מה מאד נפלאתי בהראותי את התמונה הפוטוגרפית הידועה לך לאיש אחד נבון־דבר באַנטוֶרפּן, בעברי פעם אחת דרך העיר הזאת; האיש הזה לא יכל לשבוע ממראה עיניו מזיו השכינה השורה על יעלת החן, אשר רק ידי פידיאַס יכלו לברוא בדמותה בצלמה, ובאחרונה, כאלו נצנצה בו רוח ממרום, קרא בהתלהבות עצומה: אבל, רק אשה עבריה היא זאת!

הגזע היהודי, המפוזר ומפורד בכל ארבע כנפות הארץ, מוכשר מאד מאין כמוהו להתקים בכל מזג ממזגי ארצות התבל השונות. כמו שארץ ישראל מגדלת גם צמחי ארצות הנגב גם צמחי ארצות הצפון, כן גם העם שישב בה מלפנים אין מעצור לו לדגות לרוב בקרב כל האקלימים. רופא צרפתי ד"ר גַלַוַרדין בספרו „מצב ישראל בתבל“¹³ מתאמץ לאמת את החזון הנפלא הזה במופתים סטטיסתיים.

כשם שלא אבוש בעמי, המכיר את מקום גדולתו בדברי ימי עולם והצפוי עוד אלי כבוד וגדולה יתרה בימים יוצרו, כן לא אכלם בשפתו הקדושה, וחצופים בעיני אלה אשר יבוזו ליקהת אם ויגרשוה מהסתפח בנחלת חיי האומה ועוד יעמיקו ישחתו לכתוב על המצבות אשר על קברי מתיהם כתבות אשכנזיות. – תפלות היהודים מלאו תמיד את חדרי לבבי יראה והדרת קודש; הד אלפי דורות, אשר שפכו בהן את שיחם בצר להם לפני שומע תפלה יצלצל באזני מדי שמעי אותן. כל מבין שפת עבר אי אפשר שלא יתרגש לשמע התפלות האלה, המרוממות את הרוח.

הדבר העלול ביותר לפעול על הלב הוא, שהתפלות האלה הן תפלות של צבור שבהן הוא שואל את צרכיו הכלליים. היהודי הנאמן לדתו הוא ראשית כל אוהב את עמו; ישראל חדתא נזיר אחיו הוא לא רק ממרה עם אלהיו, כי אם גם בוגד בעמו, בגזעו ובמשפחתו. אם אמת הדבר, כי שווי הזכיות יוכל להניא את בני ישראל מאחרי לאומיותם, אז מוטב שישארו רצוצי משפט ויביאו את זכיותיהם קרבן על מזבח אהבתם לעמם. הדבר הזה אולי עוד לא התפרש כל צרכו ועדין הוא צריך לפנים¹⁴; אבל איך שיהיה, אהבת ארץ מולדת ואהבת ארץ המושב איזה מהן קודמת? הוי אומר הראשונה, וכל מי שחונך מנעוריו על ברכי היהדות יודע את זאת גם בלי ראיות ברורות. הרגש הלאומי של היהודי איננו „ערפל“ גרמני בעל דו־פרצופים שמחוץ הוא עוטה מעיל אידיאלי, בעת אשר תוכו נחר; הוא רגש טבעי אמתי, רגש פשוט ומקורי, שאין צורך להוכיח את אמתתו בחקירות ודרישות, כמו שכל פלפול נפתל ועקש לא יזיזהו ממקומו.

פעם אחת הראה לי אבי־אמי זיתים ותאנים. „הפֵּרות האלה“. אמר לי בעינים מאירות, „מארץ ישראל הם“. כל דבר אשר יזכיר ליהודי את ארץ מולדתו יקר ונכבד בעיניו, כאדם המוקיר את זכרונותיו מנעוריו בית אביו. ידוע ומפורסם, כי מנהג הוא בידי היהודים, כשהם קוברים את מתיהם, להניח מראשותיהם מעט עפר מאדמת ארץ ישראל, בחשבם כי אין תחית המתים בחו"ל ואלה שנקברו בארצות הגולה, אם אין בקברם מעפר ארץ ישראל, יתגלגלו תחת שואה במחלות העפר עד בואם אל הארץ. כעפר הזה ככפות התמרים ופרי עץ הדר, המובאים במחיר רב מארצות הקדם והנגב לצורך העבודה בבתי התפלה, אין בהם משום אמונה טפלה, אבל יש להם מלבד יסוד דתי עוד יסוד אחר. כל חגי משושם ומועדי אבלם של היהודים, כל החרדה הגדולה שהם חרדים על מורשת אבותם, המביאתם ליעדי הרמת שפת עבר למעלת דבר של קדושה, כל המצוות המעשיות והשפעתן הנמרצה הנוקבת ויורדת עד עמקי החיים החברותיים, –כל אלה הן תולדות אהבתם לעמם ולמולדתם. „המתקנים“ מקהל היהודים אשר „שחררו“ את עצמם מן היהדות יודעים זאת היטב, אלא שמתיראים הם לחות את דעתם בלוי ובוחרים להם להתחפש במסוה הכפילות (דואליסמוס) – מקסם שוא ומתעה, הרואה בכל רגש טבעי ומקורי ובתוך כך גם באהבת ארץ מולדת שתי רשויות משמשות בערבוביא, כלומר חמרית ומוסרית – למען אשר יהיה להם ידים לנטות ימין או שמאל, כאשר יהיה הרוח לנטות. ואולם השטה הזאת – שטת הכפילות – חדשה היא מקרוב באה ואינה צריכה סתירה עיונית. על דעת שפינוזא עוד לא חדל ישראל מהיות לאום, והוא חושב כי תחית ישראל על אדמתו אינה חסרה רק רוח גבורה ואומץ הלב; אף גם משה מנדלסזון, שאין לו בעולמו אלא מה שהשכל הישר מחיב, אינו יודע מה טיבה של יהדות קוסמופוליטית בלי ארץ מולדת מיוחדה. רק בימים האחרונים החלו היהודים לבטל את לאומיותם מפני תאות הטמיעה והשחרור המקֻוה ממנה, והדבר הזה העבירם כל כך על דעתם, עד כי התברכו בלבבם כי אפשר לה ליהדות שתתקים גם בלעדי הרגש הלאומי שהוא שורש נשמתה, ואינם חלים ומרגישים כי חותרים הם חתירה תחת עקרה ויסודה.

אמנם כן, ידידתי! יאמרו המתקנים הגרמנים־מתנצרים מה שיאמרו; אין ביהדות אלא מה שבאהבת ארץ מולדת. לבי מסתער בקרבי מדי זכרי את אשר ראו עיני בהיותי עוד ילד קטן בבית אבי־אמי בעיר בּוֹן בימי האבל הלאומי על חורבן ירושלים. עוד כשלשה שבועות לפני יום העברות, הוא יום התשיעי לירח אב, החלו ימי המספד ומיום הראשון לחודש היה הלוך וגדול עד כי גדל מאד, אף יום השבת פשט בימים האלה את בגדי תפארתו וילבש מעטה כהה – ובצדק קורא לו „השבת השחורה“.

אבי־אמי, הגדול בתורה וביראת שמים, היה מאלה התורנים המופלגים אשר נסמכו להיות מורי הוראה בישראל, מבלי לעשות את תורתם קרדום לחפור בו. בכל יום ויום, מראשית השנה ועד אחרית השנה, קבע לו עתים להגות בתלמוד ונושאי כליו מעת הערב עד חצות הליל; ורק „בתשעת הימים“ פסק מגרסא ותחת זאת היה מיסב עם נכדיו והיה מספר עמהם בגלות החל עד שהגיע סוף האשמורה הראשונה, ואז זלגו עיניו דמעות שהיו יורדות על זקנו ומרטיבות את שערות הכסף שהיו צומחות בו, וגם אנחנו הילדים לא יכלנו להתאפק ונגעה כלנו בבכיה. זוכר אני, כשהגענו למקום אחד מאותן הקינות היה לבנו כואב ומתחמץ ביותר.

„כאשר בני ישראל האסורים באזיקים“, – מספרת ההגדה הזאת, – „הלכו קודר בשבי בבל, נסחבים מעבדי נבוכדנצר, עברו לפני קבר רחל. ויהי כאשר הקריבו לבוא אליו וישמעו קול נהי ובכי תמרורים, קול רחל מבכה על גורל בניה האֻמללים“¹⁵.

זה הוא, כאשר את רואָה, מקור אמונתנו בהשארת הנפש, פרי אהבת המשפחה אשר בקרבנו. אמונתנו זאת מטפסת ועולה בעבר עד „אבות“ האומה, ובעתיד היא יורדת ומלפפת אותנו עד ימות המשיח. מחיק המשפחה העבריה יצאה האמונה בהתמדת הרוח במהלך ההיסטוריה ונצבה כמו חיה לנגדנו.

המטע הזה אשר נטעה ימינה של היהדות, שגזעו שורַש באהבת המשפחה ומצבת בו – אהבת ארץ מולדת; הפרח היקר הזה, אשר הניץ מטה עוזנו הלאומי בקודש, התכוץ והצטמק לאמונה בהשארה האתומית של נפש היחיד הבודדת ויבול כנבול עלה בהפרדו משרשו ומצבתו; רק בחיי המשפחה העבריה עוד ישגשג המטע הזה ויציץ ציץ; ואחרי אשר עטרת גאות הכפילות החדשה, המפרדת בין החומר והרוח, ושבשבילה עלה הכורת על אחדות החיים, מאז נבדלה הדת הנוצרית מתוך עדת היהודים, – אחרי אשר העטרה הזאת הוחזרה ליושנה ע"י קרטֶזיוס, עלתה שנית כיונק מלא כח עלומים אמונת היהודים בנצחיות השוררת בכל מרחבי הטבע וההיסטוריה כתריס בפני האהבה העצמית של „המאצילים“ והתועלת הפרטית של „המגשימים“. –

כמו ששפינוזא מגר לארץ כבוד שטת הכפילות בעולם העיוני, כן גם חיי המשפחה של עם היהודים העתיק, הראויים להיות למופת לרבים, עושים את שלהם בעולם המעשה להמציא תרופה לַמנוגעים במחלה הכפולה הזאת. עקבות פעולת חיי המשפחה העברית לטובה על כל ענפי המדעים, הספרות וכשרון המעשה כבר נכרים ומורגשים גם עתה, ואם עכשיו כך, עאכו"כ טובה כפולה ומכופלת להשפעתם עליהם, כאשר נשוב להיות עם יושב על ארצו בעל ספרות לאומית והיסטוריה מיוחדת, עת אשר, כבשנים קדמוניות, „מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים“, – כדברי הנבואה העתיקה, אשר נביאים רבים נבאו עליה בסגנון אחד, הבוקעת ועוברת את כל חללה של דתנו ההיסטורית.

אגרת ה.    🔗

מבט לאחור. המאורעות בדמשק. זעקת שבר. “ממזר־בלבול”. העפ העפ. מנוסחי לצרפת. ארנולד רוגה. נפוליון איש אמת. טוטמנים. יפרזון. ילודי ארץ אחת ואבות ארץ, Ubi bene ibi patria. סחר פנים. תורת מות. הרימי נסך, בת עמי!

הנך שואלת אם מאמין אני באמונה שלמה בגאולת ישראל מבין הגוים ויחד עם זה תעיריני, כי בכתבי הראשונים “ההיסטוריה הקדושה של האנושיות” “והתריאַרכיה האירופית” כבר גליתי את דעתי כי אמונת היהודים בביאת המשיח אמונת אומן היא. אבל, אשה כבודה, הרחקת מאד ללכת, ובצעדך בצעדי און אחורנית, תזכיריני, כי על סופר להיות אחרי לא רק בעד מחשבותיו שהוא חושב עתה, כי אם גם בעד אלה אשר הרה והגה בלבו עוד בשכבר הימים. אמנם צדקת, וגם אין אני בן חורים להפקיע את עצמו מאחריותי עליהן, כי הלא ילדי רוחי הן וכלום יש אב שדוחה את בניו? ואולם למען הרעיון החדש השרוי כעת בקרב לבי אינני רוצה להסיח דעתי לדבר אחר הרחוק ממנו. ולזאת אערכה נא לפניך בדרך העברה רק פרקים אחדים מקורות חיי הראשונים, הראויים לעשות להם זכרון.

לפני עשרים שנה, כאשר יצאה מדמשק החנופה לטפול על אחינו עלילת שוא ותפל, ובלבות כל בני ישראל התעורר רגש כאב נורא ותלונה מרה, אך צודקת, על אכזריותו ופחזותו של המון העם באירופה ואסיה, המטה אזן קשבת לכל תואנה נמבזה, אם רק אפשר לתלות את הקולר בצואר היהודים, אז – כאשר ראיתי מעשה רשע־כסל זה – נזכרתי, כי בן אני לעם שפל ובזוי, מטורף ומורדף באף ממכתבי עמל ודלטוריה, שבכל היותו מפוזר ומפורד בין עמים שונים עוד חי חי הוא ולא נכחד קימו, אז כבר התגבר בי החפץ להלחם בעד עמי ותקומתו הלאומית, אף כי כבר התרחקתי ממנו. ותהי ראשית מעשי לצעוק חמס משבר רוח על הנבלה הזאת, אשר נעשתה לעיני אירופה כולה.

בנמוסים של כל אומה ולשון – רק בעלי המפלגות השונות יתגרו ויתנגשו יחדו; אבל האשכנזים אינם יושבים בשלוה, אף אם הם בני מפלגה אחת. אוהבי ורעי מבני בריתי גם הם בגדו בי ומידם היתה זאת לי, כי בחרתי לעזוב את ארצי וללכת מאתם בגולה, בטרם עוד חבתי חובת גלות באמת לרגלי נצחון הריאקציה איזה שנים אחרי כן. – מיד אחרי המרד הפברוארי הלכתי לצרפת; שם למדתי לדעת את דרכי העם אשר במאה הנוכחית הוא נוטל חלק בראש כל השאיפות החברותיות.

אחרי המרד בצרפת משכתי את ידי מן הענינים המדיניים והקדשתי את כל כחותי ללמודי הטבע. – להזקן שבחבורת ההיגליאנים ד“ר ארנלד רוגה אשר לא אבה סלוח לי, כי נקעה נפשי מן ה”אידאה" הקודמת היתה החמריות הזאת כקוץ מכאיב, וב“בית האוצר השאכנזי” הוציא את כל לבו, כי חמריות כזאת שכל עסקה אינו אלא בידיעות הטבע – אימפֶּרִיאליות היא במובנה האמתי, לא גרמנית ובַּרברוסית כ“א רומנית ובונפּרטות. מה ענין העסק בידיעות הטבע אצל בונו פרטיות, את זאת לא מצא הזקן הזה לנחוץ לבאר לי. בין כה וכה, והמלחמה אשר נטשה באיטליה הגיעתני לעשות את חקירותי ע”ד טבע הגזע ענין לאותן השאיפות הלאומיות החדשות, שהתחילו בימים ההם להתפשט בעולם ולעלות למעלה ראש. לעת מצוא אמסור לך ראשי פרקים מתוצאות חקירותי אלה, ופה די לי להעיר כי הן הביאוני לידי הכרה פנימית, כי אחרית ממשל הגזע עדי אובד וסוף כל עמי הארץ לשוב לתחיה. רוחות בני עמי האומללים, אשר סבבוני בימי חרפי, שבו ויעמדו לנגדי ורגשות עצורים וחבושים בטמון יצאו ממחבואם ויחד עלי התמלאו. הכאב האנוש, אשר בשעת המאורעות בדמשק היה רק ארעי ועובר, נהפך לי עתה להלך־רוח מתמיד וממלא את כל בתי הנפש. לא יגעתי עוד להשקיט את שאון רגשותי, אשר המו בקרבי, ונהפוך הוא, בי הטיתי אזן שומעת לקול הקרוא בי, קול בת עמי הנגוע ומסובל ביסורים, ומאד נפלאתי במצאי בכתבי־יד ישנים, שיצאו מעטי בימי עלומי, דברים אשר יענו את צדקת השקפותי עתה.

את הדברים האלה כתבתי עוד בשנת 1840 על אדות המקרים בדמשק, שכבר בא זכרונם בזה.

"האופן שבו אירופה כלה, ובוכה גם אשכנז הנאורה, נזקקת לרדיפת היהודים מן ההכרח שיביא בכנפיו תמורה בעולם היהדות, הוא עומד ומראה באצבע, כי למרות כל השכלת היהודים המערביים, עוד עמודי אשר הקנאה יורדים ומפסיקים ביניהם ובין העמים האירופיים ומצטרפים למחיצה גדולה שלא היתה כמוה גם בימי החושך והענן היותר כבד. אחינו המשוקעים בהבל הזה, אשר חזיוני לבם מהבילים אותם לפתות את עצמם ואת אחרים, כי כל רגש לאומי כבר פסק מהם, בתקותם להחשב כאזרחי הארץ, אין להם באמת מח בקדקדם.¹⁶ האנשים התמימים האלה אינם מבינים איך אפשר הדבר שבמאה התשע עשרה יפתה לבם של יושבי אירופה להאמין אף רגע אחד בחזון־בדים כזה, אשר מימי הבינים מוצאו ותקופתו על דורות שכבר אבד עליהם כלח, שאז היה ידוע לאבותינו בשם “ממזר־בלבול”. – אמנם כן, שנאת העמים לנו היתה ליהודי אשכנז מאז מעולם לחידה שאין לה פתרון. האם לא היתה מימות מנדלסזון והלאה כל ישעם וחפצם של יהודי אשכנז להיות כאשכנזים גמורים לכל דבריהם ולהדמות אליהם בשיחם והגיגם ובכל חושיהם? האם לא היה כל מעינם ומשאת נפשם לקצץ בנטיעות לאומיותם? האם לא יצאו חוצץ כלם למלחמת החופש? האם לא שקדו בכל עז להתאשכנז ולקרוא בקול גדול: אוכלי צרפתים אנחנו? האם לא שרנו כלנו יחד עם ניקלס בֶּקֶר; “לא לכם, כי לנו הרהין השואף דרור, סבו ופנו לכם סחור סחור”! האם לא נכנסה גם בי רוח שטות גדולה מנשוא לערוך מערכת־נגינה לה “מרסיליזה” האשכנזית הזאת ולשלחה מנחה למשורר ההוא, לומר כבוד השיר יושר לנו?

"ובכל זאת מה שאירע ליהודי אשכנז בכלל אירע לי בפרט. גם עלי עברה הכוס, אשר שתו מצו אז כל בני עמי, כי המעט היה ממחבר השיר ההוא להשיב על אגרתי החוצבת להבות אהבה לעם אשכנז בדברים מזרי קרה, כי עוד הוסיף חטא על פשע לכתוב מצד השני של מכתבו בכתב משונה לאמר: “יהודי אתה”!. בתומתי שכחתי כי האשכנזים האלה, אשר עמם יחד עמדנו במערכה אחת במלחמת חרותם נגד צרפת, לא לבד שדחפונו אחרי כן ממחיצתם, כי עוד הוסיפו סרה לקרוא אחרינו מלא: “העפ, העפ”! ¹⁷ ואני אמרתי בחפזי כי רק לנגוע בכבודי הפרטי מתכון האדם היקרה הזה ומהרתי והשיבותי חרפה אל חיקו במענה רך כביכל כתוב בכתב לבתי משונה, והוא- שבין כך וכך, כנראה, קבל מרות ונתחרט על עשותו מעשה נגד הנמוס – בלע את הפלפל המר הזה ומחה את פיו. עתה ידעתי, כי טעיתי בחשבי כי רק אותי שם מטרה לחצי לעגו השנונים, ובאמת ירה את החצי להעבירו על כל היהודים יושבי ארצו וכמעט שנעניתי לו בלבי למזמר משכיל האשכנזי על ענותי לו עזות, - אי אפשר לו לאדם להיות טוטמני ואוהב ישראל כאחד, כשם שאי אשפר לו לקבל עליו עול מלכות הצבא בה בשעה שהוא דורש חופש לעמו. הטוטמנים האמתים “הארנתים והיענים” ישארו תמיד אנשי אמת, נושאי דגל הריאקציה. האשכנזי האמתי אוהב בארצו לא את הממשלה, כי אם את השבט המושל, ואיך איפוא יוכל לאכסן אצלו בני שטח אחר ולתת להם חלק בזכיות המדינה, דבר אשר גם לבני המפלגות השונות של אותו השבט אינו לעת כזאת אלא הזיה נעדרת המציאות בעלמא (אוטאפיא).

ומשבח אני את הכח המושך שבטבע הצרפתי למשוך אליו את כל בני הנכר ולהתבולל בהם. גם היהודי בצרפת צפרתי הוא, ויפה אמר יֶפֶרזון בימי מלחמת הדרור באמריקה: “לכל אדם שתי ארצות מולדת: הארץ אשר ממנה יצא ושניה לה צרפת; לעומת זאת ידרוש האשכנזי, כי כל בני ארצו ואבות ארצו יהיו רק לו לבדו וזר אל יהין לגשת אליהם ולהתערב בהם, לו יחסר התנאי הראשון לכל הרכבה חימית: החום”.

“כל עוד בטח לב היהודי בתקומתו הלאומית, כי בוא תבוא אף אם תתמהמה ובכח בטחונו זה הטה את שכמו לסבול כל יד עמל ותלה, כל צרה ומצוקה אשר מצאוהו וחיי בושה וכלמה קבל באהבה וברצון, היה כבודו חדש עמו כל הימים. אז נשא את נפשו רק אל תעודתו האחת והיחידה לתת לו ולשבטו שארית ופלטה בתבל ארצה, עד עת בוא היום הגדול, יום נקם ושלם, אשר ישיב לעמו גמול על כל ענותו וחימה לצריו, יום אשר אוכליו יאשמו ובוזיו יקלו. אולם התקוה הזאת אבדה מיהודינו הנאורים והאמונה נכרתה מפיהם; כל עון אשמה בדויה, אשר ישיאו עליהם אויביהם בנפש, יגע מיד אל כבודם וישפיל את ערכם האזרחי. מה תושיעם אפוא ההשתוות המדינית, מה תועיל להם כל משרה והתמנות, מה יתן ומה יוסיף להם אם יעלו לגדולה ויהיו לאפרכים וסוקליטים, כל זמן שאי אשפר להם למחות את הכתם הדבקו בשם “יהודי”, אשר כל ריק ופוחז, כל מפיח כזבים וכותב פלסתר, כל נער רום־האף יוכל להשתמש בו לרעתו, בדעתו מראש, כי אך יזכיר את שמו והיה לשמצה ולקלסה”?

“כל זמן שיתכחש היהודי לצור מחצבתו, מבלי יכלת לבטל את ישותו עד כדי הצורך לבלי להתביש ביחוסו אל עם מורדף על צוארו, אומלל ושבע קלון, הוא יפול בנופלים באין מעמד, - אחיזות עינים זו למה? - עמי אירופה הביטו מאז מעולם על שבת ישראל בקרבם כעל דבר היוצא מגדר הראוי (אנאמאליע). כל זמן שיהיה לנו הפגם הרוסי Ubi bene ibi partia (במקום אשר ייטב לי, שם ארץ מולדתי) לעיקר גדול ויסוד מוסד בדרכי חיינו וזכרונותינו הלאומיים רק טפלים לו, נחשב כרגים בעיניהם, כגרים גרורים שאין מקרבים אותם אלא לצאת ידי חובת ההומניות ומצות הכנסת אורחים, אבל אין מכבדים אותם כבוד אנשים, אף אם יש גוי וממלכה תחת השמים, אשר שם קנאת הדת כבר חדלה לכלות חציה ביהודים הנאורים, בהיות יושביה נדיבי עמים ההולכים לאור ההשכלה אשר נגהּ עליהם, גם שם יומר כבוד היהודי הבוגד בעמו בקלון, למרות כל מאורי אור האימנסיפציה, ורק נותנים הם לו להתאזרח בתוכם ולהיות כאחד מהם, מבלי להוציאו מן הערבות בעד כל קהל ישראל. – לא ישראל סבא האדוק באמונתו, אשר נוח לו שיכרתו את לשונו ואל יתננו לחטוא את פיו לנבל צור לאומתו, לא הוא, רק ישראל חדתא הוא בן נעות המרדות, הוא, אשר כהאשכנזי בזוי־הנפש היושב בארץ נכריה, יפנה עורף לעמו, כאשר ינוח שבט הרשע על גורלו. – המבטאים היפים שהיהודי הזה מפזר מלוא חפנים על כל סביביו לכסות בהם על חטאת מריו ומעלו לא יגינו עליו מפני גזר דינה הקשה של דעת הקהל, ואך לשוא יעמול להוכיח במופתים לקוחים מחכמת הפלוסופיה וידיעת גלילות הארץ, כי מעולם לא היה בן לאותו עם אשר חלק לבו ממנו. אך שוא לכם, בני מרי! אף אם תתחפשו באפר על עיניכם, אף אם תשנו את שמותיכם ותמירו את דתכם ומנהגי חייכם, אף אם תשמרו נשף ובמסתרים תסתרו לבל יכירם איש, גם אז, אם יהיה שם היהודי מנואץ, יחדו העוקץ אל מעמקי לבכם והיו פצעיכם נאמנים יתר הרבה מפצעי אוהב את עמו, ומולדתו באמת”.

אמונתי בביאת המשיח היתה לי גם לפנים מה שהיא לי עתה, אמונה בתחית כל העמים ההיסטוריים, נושאי דגל הקולטורה, ע"י הרמת השפלים למעלת הגבוהים עליהם. עמו בעת הוציאי לאור את כתבי הראשונים כן גם עתה מאמין אני, כי הדת הנוצרית הצעידה את כל באי עולם פסיעה גסה לפנים במסלה העולה אל המטרה הנשגבה הזאת, היא השתוות כל עמי תבל כקטן כגדול מבלי הבדל דת ולאום ומבלתי היות אימת הגבור מוטלת על החלש ממנו; כאז כן עתה לא חדלתי מהאמין, כי התקופה ההיסטורית הגדולה הזאת החלה לבצבץ ברוח האדם עוד מימות שפינוזא; אבל מימי לא אמרתי ולא עלה על לבי, כי כבר נאמרה המלה האחרונה בדברי ההיסטוריה האנושית.

בארצות המבדילות בין הם והקדם, ברוסיה, פולניה, אשכנז, אוסטריה ותוגרמה חיים רבבות אחינו, אשר יומם ולילה לא יתנו דמי להם, רק ישפכו את שיחם לפני אלהי אבותיהם כי יחנן את ארצם וישיב בנים לגבולם. המה שמרו את משמרת לאומיותם, את רוח החיים שביהדות, רב יתר מאשר עשו זאת אחינו המערביים, אשר בחפצם להחיות את כל העצמות היבשות שבגוף הדת לא שמו את לבם אל הנשמה אשר בקרבה, אל התקוה בתחיתנו הלאומית, אשר חיתה אותה ואשר חזקתה ואמצתה בכל סערות הזמן שהתחוללו עליה, אל רבבות אחינו אלה, מי יתן ואלכה ואקרא אליהם לאמר: הרימי נסך בת עמי, הרימי אל תראי! בך טמון הגרגר המלא דשן וחיים אשר כגרגרי הזרע, שפוני טמוני החנוטים שבמצרים, ישן שנת עולם ולא הקיץ, אבל יונקתו עוד לא חדלה, ועוד ישוב לתת פריו בעתו כאשר תבקע הקליפה הקשה שנתקלפה עליו מחוץ, באשמת רועים אוילים, כאשר יהיה שתול על פלגי מים חיים באדמת־ההוה הפוריה, מקום שם טל השמים ירד עליו ממעל והאור והאויר ילוו אליו להחיותו ולהפרותו.

הקרום הקשה שהתעלם על היהדות האורתודוכסית, אשר עד בוא חליפתו בשנות־המאה של התחיה לא אבד את זכות הויתו, הקרום הזה לא מן החוץ רק מתוכו יפולח ע"י הכח הצומח האצור ברוח החיים של הלאומיות והדת ההיסטורית, הבוקע ועולה ומפציע לכאן ולכאן בדרך הטבע הפשוט. רק משרשי התחיה הלאומית יינק הרוח הישראלי את הלשד הדרוש לקיומו ומריח נביא הקודש יפרח ויעל כיונק לפנינו.

עד עתה עוד לא עלתה ביד שום אדם מאוהבי הקולטורה, ואפילו ביד חרוצים כדי מנדלסזון, לנפץ מחוצה לה את הקליפה הקשה אשר גבבו הרבנים על היהדות, למען יחדרו אל תוכה איזה קרני אורה, מבלי לשלוח יד בנפשה ולקעקע את כל בירת קולטורתה מן המסד ועד הטפחות.

אגרת ו.    🔗

בני עליה שבאַשכנז. פטריוטים מבני ברית. כותב דברי הימים גרץ. מרסיה: Essai sur la literature juife. תקופת האביב ותקופת הסתו בדברי ימי עולם והסערות המתחוללות בהן. שבתאי צבי. החסידים. הדת הטבעית והדת ההיסטוֹרית. האם העבריה. ויקטר הוגא. ברנה, ברוך, איציג.

מוצאה את כי חות דעתי על יחש האשכנזים ילידי ארצנו אל היהודים בני בריתנו וכמו כן על יחש יהודי אשכנז הנאורים אל עמם הם, עם היותה מיוסדה בכלל על אדני אמת, מוחלטה היא הרבה מאד (כגזרת עירין שאין לפקפק בה). לפי דבריך ישנם בין עם אשכנז גם נקיי הדעת, אשר רגש הצדק והיושר שבהם מכריע תחתיו את המשפט הקדום שיסודתו בשנוי הגזע. ובנוגע ליהודי אשכנז הנאורים, הנה, כאשר את תחזי לך, רובם שליטים ברוחם לבטל את עצמם בטול גמור בכל מקום שיש חלול דתם ועלבון עמם, למרות שמצבם האיתן, אשר רכשו להם בחיי החברה הודות לפעולותיהם הכבירות על שדה המדעים, מלאכת מחשבת וחרושת המעשה.

אודה ולא אבוש, כי הפרזתי מעט על המדה במשפטי הכולל אשר חרצתי לפני זמן רב מתוך צערי על המקרים המעציבים בדמשק, אשר ברגע הזה לא אוכל לסמוך את ידי עליו, מבלי להשאיר לי מקום להתגדר בו. עתה לא יעלה עוד על דעתי לשלול מהגזע הגרמני וביחוד מעם האשכנזים, אשר יקר ונכבד הוא בעיני עד מאד, את הכח הרוחני להתרומם ברוח דעת על משפטים קדומים, אשר יבוזו ילעגו לכל חוקי תורת האדם. ראיתי בני עליה באשכנז והמה רבים, מלבד “הרומנתיקים אוהבים עמם וסוחרי־ספרים מתפלספים”. עם אשר מקרבו יצאו אנשי רוח כלֶסינג, הֶרדר, שילר, הֶגל, הומבּלד ועוד שאר גבורי הרוח, אדירי ההומניות, עם כזה אי אשפר שלא יהיה לו הכשרון להתנשא עד מרום קצן של מעלות המדות.

מדי כתבי את הטורים האלה יעלה על זכרוני ספור נחמד ולוקח לבכות, אשר ספר לי לודביק ויל ואשר יתן אותותיו על הכח הכביר אשר לרוח האשכנזי להתגבר על שנאתו לבני גזע אחר.

בטח שמעת את שמע הֶקר, אשר בשנות הארבעים ועוד בראשית שנת המרד 1848 יצא שמו לתהלה. זה הקר האיש, גרמני אמתי בלי שמץ פסול, החל אחרי המאורעות בדמשק למשוך עליו את עיני האשכנזים בדעותיו החפשיות. אבל הידעת, ידידתי, נגד מי יצא המקנא קנאת החופש הזה למלחמה? נגד הצרפתים? - אבל, לא! תחת ממשלת לואיס פיליפוס ומשנהו גוּאיזו לא נפל פחד הצרפתים על שום אדם. נגד הרוסים? -גם זה הבל. ומי אפוא היה הצר והאויב אשר עליו השתער הקר בחמת רוחו? - עם היהודים, הוא ולא אחר. בהעתון “הזורנל הפרנק פורטי” הוציא הקר לאור בעלום שמו מערכת מאמרים נגד ההשתוות האזרחית של היהודים.

לא היו שנים מועטות ואותו הקר עצמו שנה את טעמו, עד כי היה לראש המדברים, שהציעו להרצות דברים לפני אספת נבחרי העם בברלין לטובת זכיות היהודים, וכאשר שאלו אותו: מה ראית שחזרת בך מדעותיך הקודמות? הודה ולא בוש, כי ימים רבים היה מצטער לכבוש את שנאתו ליהודים ולא עלהת בידו, עד שבאחרונה כף הצד וההומניות הכריעה להטותו כלפי חסד.

ואמנם הדמוקרטים משנת 1848 הראוני לדעת למדי עד כמה הרחיקו ללכת מן הקושרים שהתנדבו לצאת ל“מלחמת הדרור”, מן ה“ארנתים והיענים” הנוהים אחרי הרומנתיקה וכת דילהון. ובכל זאת בתור בר־סמכא המלומד בנסיונות אמצא און לי לגלות את דעתי, כי בכל חכמתם והשכלתם של האשכנזים עודם נופלים הרבה מן העמים האחרים שבאירופה בידיעתם להלוך נגד החיים החברותיים בעולם המעשה. עוד רבים חללים תפיל מלחמת־הגזע האחרונה עד אשר תורת החיים ההומנים והחברותים תחדור אל קרב האשכנזים פנימה להיות חרותה על לוח לבם, כמו שהיא כתובה בדם ואש על לב העמים הרומנים, אשר מלחמה גדולה וארוכה היתה להם עם האיבה הנובעת משנוי הגזע בטרם רמה ידם עליה.

עוד יותר ממה שאני כפוף ויושב לפניך בנוגע לשנאת הגרמנים לנו, אני מבטל את דעתי מפני דעתך על אחינו הנאורים שבמערב וביחוד על אלה שבאשכנז. בימים האחרונים נראו גם ביהדות עקבות פעולה לטובה בנגוד להשטה הקוסמופוליטית אשר, כפי שדרש כמין חומר זַ’ן זַ’ק רוסאָ, אינה מקרבת את הרחוקים אלא בשביל שתוכל להורות היתר לעצמה לדחות בזרוע את הקרובים. רשומה של החזרה למוטב, אל רגשות יותר טבעיים וצדיקים, כבר נכר בכל מקום ובכל פנה שאנו פונים: באמריקה, אשר שם מדי שנה בשנה נוסדות חברות חדשות, הבונות בתי מקדש מעט לעבודת אלהי ישראל; בצרפת, מקום שם הונחה אבן הפנה ליסוד חברת כי"ח, אשר אין ערוך לפעולותיה הנמרצות, אם תבנה ותכונן על בסיס לאומי אמתי; בהספרות האשכנזית והצרפתית, אשר סופריהן המצוינים, כמו קמפֶּרט, שטרויבּן, וֵל וברנשטיין השכילו לתאר את חיי היהודים בצבעים חיים ומרהיבי עין, והכי נכבדה הספרות המדעית העברית שמאז הוציא אחד מטובי סופריה, החכם הנעלה גרץ, את ספרו הנודע לשם “דברי ימי ישראל” אשר הועיל הרבה לפשט את העקמומיות שבלב היהודים ולהעיר בהם אהבת הרוממות לבוגרי ישראל וקדושיו, שמסרו נפשם על קדושת דתם – החלו לבצבץ בה מגמות חדשות, שבכחן להרוס את מבצעי “האצילות” המתבוללת ולערותם עד היסוד.

עוד זמן רב לפני זה היה בין יהודי אשכנז הנאורים איש אחד וריסר שמו, אשר מלאו לבו להציג את השם “יהודי” בראש מכ“ע, אשר הקדש לריב את ריבנו מכף עושקי משפטינו האזרחים והמדינים.¹⁸ גם הד”ר לודויג פיליפזון כבר התאזר עוז זה כמה לקרוא את הילד ישראל בשמו הנאה לו, כאשר גם מוזתו של המשורר לודויג ויל מוקדשה לזכרונות עמנו הנעלים.

דבר גדול ונכבד הוא העומד לנס, כי “הדרורים המערביים־המזרחיים” של לודויג ויל, אשר לפני חמש עשרה שנה כעוף התעופף כבודם באשכנז מבלי להשאיר כל רושם אחריו, נעתקו עתה בידי איש צרפתי אחד לשפת עמו, והמתרגם עוד הוסיף נופך משלו בהקדמה ארוכה אשר משכה את עיני העתונות הצפתית על עם היהודים.

פיר מרסיֶה המתרגם את “הדרורים” לשפת צרפת חרץ בקונטרסו הנלוה אל תרגומו: “שימת עין על הספרות העברית” Essai sur la literature juife משפט על הספרות הזאת, אשר אמנם איננו מתקבל על לבי בכל פרטיו, הוא בתור נוצרי מלדה ומבטן ישגיח על היהדות ממרום שבתו בסתר עולם האצילות. אף על פי כן חות דעתו על הרוח השורר בכתבי הקודש תענה בו, כי הוא השתדל לרדת לעומקה של ההיסטוריה הישראלית ולהכנס לפני ולפנים של רוח עמנו, יתר הרבה מאשר עשו זאת סופרי דברי הימים האשכנזים, אשר באפם כי עז לא חסה עינם אף על כתבי קדשנו.

ביחוד נעלה משפטו על הספרות העברית החדשה, שבה הוא מוצא סם חיים נגד הרעל הממית המפעפע בספרי כותבי הרומנים; ורק בזאת טועה הוא בחשבו, כי המעין הטהור שממנה יצאה הספרות החדשה הזאת נפיק ונגיד מקדמוהי של עולם האצילות, והוא ללא אמת. חיי העברים לא היה להם מעולם שום יחש עם עולם האצילות. אפילו כת האיסים, אשר קמה בין היהודים בראשית צמיחת קרן הדת הנוצרית ושממנה היתה שומה לדת הזאת שתתפשט בעולם, אל היה לה דבר עם האצילות, כאשר לא היה עסק בה לנוצרים הראשונים. משהתחילו בני הכת הזו לעסוק בחיי עולם האצילות מיד הפכו עורף אל היהדות ולא נשאר בה כל זכר להם.¹⁹ כל תמורה חדשה, המתרגשת לבוא בדברי ימיהם של העמים ההיסטוריים, תצרור בכנפיה תנועה גדולה וחזקה בקרב העם אשר נועד להיות נושא הדת ההיסטורית. תקופת המעברה מימי קדם אל ימי הבינים, זו תקופת הסתו של האנושיות, שלחה את מלאכיה לפניה לבשר את בואה, את הסערות אשר יצאו חימה לחול על היהדות, ואשר חלו וילדו את הדת הנוצרית ואף גם את המפלגות השונות בקרב היהודים פנימה, שכצל בנטותו נהלכו יד אחר המשבר (קריזיס). גם עתה, בתקופת המעברה האביבית של האנושית, השליחים, היוצאים לבשר קרבת העתיד הבא לקראתנו, הם המה הרוחות המנשבות שוב בעולם היהדות, אשר ערכן לא ימעט מערך הסערות שהתחוללו בתקופת הסתו הקדומה, אף כי עוד נתחשלו בצורי מכשול רבים, הם הרי נשף, המתישים את כח פעולתן.

עוד בראשית העת החדשה התעוררה תנועה משיחית בקרב היהודים החיים בארצות הקדם והים, שלא היתה כמוה למיום נגדעה קרן הממלכה היהודית, מימות בר כוכבא, - אשר נביא־השקר שלה היה שבתאי צבי וניבא־האמת – שפינוזא. גם הצדוקים, הפרושים והאיסים החדשים, כלומר: המתקנים, הרבנים והחסידים²⁰ יתמו כולם מן הארץ, כאשר תבוא תקופתנו עד משבר וההיסטוריה תכרע ללדת בפעם האחרונה, כאשר העמים, שהיהדות הנחילה להם את דתה ההיסטורית, ובתוכה גם עם היהודים בעצמו, יתעוררו לחיים חדשים. מפלגות בעלי החומר והרוח קשות ליהדות כספחת. כשם שאלהיה של אומה זו אחר כך חייה אחרים הם, והחיים המיוחדים האלה הם המה מולידי הריאקציה נגד החמריות של העת החדשה, שהיא גופה אינה אלא הצד השמאלי של האצילות הנוצרית. אין חפצי לשאת דעי בזה על איזו שטות פלוסופיות או עקרים תיים, גם לא על השקפות בני אדם על החיים, כ“א על החיים עצמם; שאלה האחרונים מתיחשים אל הראשונות רק בבחינת אב ותולדה. החיים הם תוצאות הגזע בלי אמצעי, אשר יתקן לו את תקנותיו ע”פ כחות נפשו ונטיותיו הטבעיות המיוחדות לו. סדרי החיים האלה יולידו את ההשקפות אשר אמנם תשפענה רוב טובה על החיים, אבל רק באופן המוכשר לשנות את צורתם, אך לא להחריבם ולבנותם מחדש, יען הטפוס המקורי לא ישתּנה ולא יתחלף.²¹

לא התורה תשנה את סדרי החיים, רק מעשה הגזע הוא; גם לא התורה היא שהולידה והצמיחה את חיי המשפחה של אבות העולם, שמהם פנה ויתד לדת היהודית, רק נהפוך הוא, חיי אבות האומה הישראלית הם המה העמודים שעליהם נתבססה הדת הביבלית, שלא היתה מעקרה אלא דת היסטורית־לאומית, אשר ידי מסורות קדומים בקרב המשפחה עצבוה ויכוננוה.

עד שלא יצא הגזע הגרמני לקמפון²² של ההיסטוריה לא היו בעולם אלא שתי דתות: הדת הטבעית והדת ההיסטורית. מקום כבודה של הראשונה היה בארץ יון ושל השניה – בארץ יהודה. כמו שהדת היונית נתנה כבוד אלים לטבע בשכלולו, כן העריצה היהדות את הכח האלהי הנגלה במפעלות ההיסטוריה. משיצא טבע הגזע הגרמני בעולם, ספו תמו הדת הטבעית והדת ההיסטורית מן הארץ ובמקומן באה תורה חדשה, אשר תדמה לעליון (אפאטהאזע) את האיש הפרטי הבודד. וזאת התורה החדשה מצאה בגזעי ארצות הצפון בתור סגולה טבעית, מה שלא היה גם אצלה, - תולדת אבדן העמים העתיקים, כלומר סימני יציאת נשמתם. כונתי בזה אל ההשקפה הרואה בסדרי בראשית, וכן גם בהשתלשלות ההיסטוריה, רק עצמים נפרדים זה מזה, שאין ביניהם שום קשר רוחני המאחד אותם.²³

כ“ז ששבטי הגרמנים שפכו את ממשלתם על אירופה לא היו החיים הלאומים יכלים להתפתח כראוי. תורת ה”אהבה“, בהתרחקה מחיי הטבע וההיסטוריה, שמה מעינה רק באשר הרוחני של הפרט; והתנשאות היחיד לכל לראש נהפכה ברבות הימים ל”עבודת הנשים".

“בכל מקום” אומר מרסיה “היה מוקטר ומוגש לשם האהבה, אשר היתה המטרה היותר גבוהה, שאליה נשאו בני איש את עיניהם. מעלות המדות ואף גם פחיתות המדות שמנו האבירים באשה היה דבר רב הערך מאד. האשה היתה רגילה לחשוב כי באהבתה את בעלה או בבגדה בו אי אפשר לעולם שלא יזדעזע. גורלה היה כגורל כל בעלי הזרוע, אשר בחלקות ישיתו להם: מחלקת שפתים זחה דעתה עליה והקדיחה תבשילה, והוא הדבר שגרם לאהבה, שמצצה את כל לשד חיי המשפחה ובאחרונה פסלה את עצמה”.

רק דעתם הבריאה של היהודים עמדה להם לבכר את אהבת האם לילדיה על אהבת האשה. אלכסנדר ויל אומר מתוך גרונה של האם העבריה את הדברים האלה: “וכי דרכה של אשה כשרה לבקש אהב”? “האהבה היא עון תרפים, אשה עבריה צריכה לאהוב רק את אלהיה, אבותיה ובניה…” הזקנה אצל קמפרט תאמר: “ראה הקב”ה כי אי אפשר לו להיות בכל העולם כלו, עמד וברא את האשה…" “אהבת האם לפרי בטנה היא ברומן העברי מקור כל חיי המשפחה, רוח אפה ורזיה (מיסטֶריום), טפוס האם העבריה הזאת לא יפקד בכל הרומנים שיצאו מעטם של סופרי ישראל. דמות דיוקנה של האם הזאת נצבה כמו חיה לנגדי, פניה מאירות אף כי חורו; שחוק מכאיב לב ירחף על שפתותיה; עיניה הכהות יורדות ונוקבות עד תהום העתיד”. –

כאשר תקראי, ידידתי, את דברי מרסיה האלה יעלה ויבוא לפניך גם זכר אמך שאי אפשר לתארה בגונים יותר אמתים. גם אנכי שויתי לנגדי בקראי את דברי הספר הזה, המציג לפנינו את האם העבריה בתבניתה ובצביונה, את אמי אני, שעוד לא נשכח זכרה מלבי. היא מתה עלי בעודני נער בן ארבע עשרה שנה, ובכל זאת עד לפני ימים מספר לא עבר עלי לילה אחד בשֵנה שלא ראיתיה בחלומי, וכאלו היה הדבר מתמול שלשום עוד אזכור את הדברים אשר דברה על לבי בשחרה אותי מוסר. הדבר היה בעיר בון ואני עוד כבן שבע שנים; כבר שכבנו סרוחים על ערשינו וכמעט שגמרתי את תפלת ק“ש שעל המטה; ותפתח אמי את פיה בקול רועד ותאמר: “שמע, בני, מוסר אמך, היה שקוד ללמוד תורה, מוהרי”ך²⁴ היה מאבות אבותי ואתה זכית להקשיב לקח מפי אבי אמך. אל נא יהיה הדבר קל בעיניך, שכך כתוב אב ובנו ובן בנו שיושבים ועוסקים בתורה אין התורה פוסקת מזרעם וזרע זרעם עד העולם”. דברי אמי, כנראה, פעלו עלי פעולה נמרצה, כי עד היום הזה עוד לא שכחתים, אף כי מאז ועד עתה לא קראתי ולא שמעתי מאומה על אדות ההגדה בדבר הזקן ובן בנו.²⁵

אמנם כן, הילדים הם הציר אשר עליו יסבו כל חיי היהודים ואהבתם. האהבה בלבות היהודים עזה ונצחת כ“כ, עד שהמין לא ישים מעצור לה מלעבור ולהשתרע גם על הדורות הבאים, יען עין האהבה הישראלית תחדור אל עמקי האותיות, על כן רבו כמו רבו ה”רואים" הקדושים בקרב היהודים.

אין לך דבר הקשה ליהודים כנשואי־שכול וחשוכי בנים. לפי דברי חכמינו מי שאין לו בנים חשוב כמת. רק היהודים יוכלו להתפלל יחד עם המשורר הצרפתי הנפלא ויקטור הוגא:

בחרוזים האלה, המובאים מאת מרסיה, אני מסים שיחה טפלה (עפיזאדע) שאין אנם ענינה לכאן, אבל לא יכלתי לעבור עליה בשתיקה, מפאת היותה נכבדה מאד לתחית עמנו הלאומית. אם חזון משמח־לב הוא לראות משוררים וסופרים נלהבים נכנסים בעובי הקורה להלחם בעד לאומיותנו, עאכו“כ עלינו לשמוח, כי מגמותינו הלאומיות לא נעלמו מעם הצרפתים, אשר לבם ער ופתוח לכל רעיון קדוש ונשגב, אף אמנם שגם ויל, גם שאר סופרי עמנו ומשורריו לא השמיעו קולם ברמה לטובת תקומתנו בפועל, הלא די לנו, כי הראו לכל באי עולם, כי גם בקרב היהודים הנאורים עוד לא מת רגש האהבה לארץ מולדת ושאין הרגש הזה צריך אלא התעוררות מעטה, בכדי ללבוש עור ובשר ולהחליף כח לפעולה: - אין ספק, כי מהיום והלאה יקומו כפעם בפעם גם מתוך היהודים הנאורים אנשי מעשה, אשר יתעוררו לפעול ולעשות לטובת תחיתנו המדינית בארץ אבותינו, כמו שעמדו לנו מושיעים בזמן אחר להפועל בעד חרותנו האזרחית הגולה. חג האביב לעמי התבל, ההולך וקרב אל הקיץ רב התבואות, אי אפשר שלא ישאיר רושם עז על אחינו שבמערב. גם פה יפרח ויגמול פרי הלולים והיה עלהו לתרופה ונצניו – תאוה לעינים. פרחי היהדות, שלבם כפתחו של היכל לאסוף אל קרבו כל דבר טוב ומועיל, יספחו על בעלי השאיפות הלאומיות בהתלהבות עצומה; והיה כאשר מהבל פיהם של יונקים רעננים יוסד עז מבטחה של לאומיותנו, אז גם העצים היבשים יעטפו הוד עלים ופרחים לגאון ולתפארת, - אך בין כה וכה, ידידתי, אל נא נשלה את נפשנו – העצים היבשים שבארצות המערב נהפכו לאודים עשנים בחרבוני השלכה שטחית. רובם של יהודי אשכנז עודם בושים בדתם ובצור מחצבתם, אחרי אשר טעמו מעט מפרי ההשכלה האירופית. האשכנזים התאמצו להוכיח לנו במופתים חותכים השכם והוכיח, כי רגשותינו הלאומיים יעצרו בעדנו מלהשיג חרות “פנימית” עד כי סוף סוף החלונו להאמין בזאת בעצמנו ונהי בנים כחשים לעם אשר מקרבו יצאנו, למען אשר יאמרו כי בנים אמנים אנחנו להגרמניות “בעלת השער הצהוֹב”. ואולם אף אם נעלים עין מבעל החשבון המוכרים את יהדותם בעבור איזו שֵׁרות מדינית, גם שאר אוהבי הגרמנות שבנו חשבו וטעו, אך שוא נמנע מֵאירבֶּר מקחת חומר מחיי היהודים לחבר בו פרק בשיר, כי לא מלט את נפשו בזה משנאת האשכנזים, המזכירים אותו לגנאי בכל מקום ובכל זמן. “העתון האוגסבורגי הכללי” לא יזכיר את שמו מבלי להוסיף במאמר מוסגר: “דמתקריא יעקב מאיר ליפמן בר”; גם להפטריוט האשכנזי ברנה לא הועיל מאומה, כי הסב את שם משפחתו ברוך, כאשר יעיד על עצמו באמרו באחד מכתביו בלשון ממשלי משלים: “כאשר אנית אויבי תחשב להשבר אל הסלע ברנה ישליכו מיד את עוגן ההצלה ברוך”; גם בדידי הוה עובדא כמה וכמה פעמים, כי לא רק מתנגדי, כ”א גם בני בריתי, בכל עת שקמה בינינו מריבה פרטית, שננו את חצי לשונם באבן הלוטשת “העפ” לכלותם כי באף ובחמה אכזריה. מעתה אני נוטל עלי לתת חרב עוד יותר חדה בידם, באמצי לי את שם קדשי משה, ורק היטב חרה לי כי שמי לא נקרא איציג.

אגרת ז.    🔗

נכלי הריפורם והריאקציה שהיא למטה מן הבקורת. לותר ומנדלסזון. רציונלים בעל דו־פרצופים. המפתח לאמונת העתיד. שלש התקופות לדת ישראל. הקמת מלכות היהודים על תלה.

השאלה שאַתּ שואלתני, ידידתי, והעומדת באמת ברומו של עולם היהדות מהמאה התשע עשרה, כשאלה נכבדה שקשה למצוא לה פתרונים, תראני לדעת, כי רוח עמנו החל לפעם בקרבך; ובכן גם ידך תכון עם אלה החפצים “לרכוש לעם שיראל דרך במעגלי ההיסטוריה”, אפס כי לפי דבריך, התקוה הזאת עוד תוחלת ממושכה היא לעם מפוזר ומפורד בין הגוים עוד עתה כמו לפני אלפים שנה. הרצועה הדתית, שהיתה רוכסת את המרוחקים וכורכתם סביב סביב, הותרה פעמים רבות וגם נקרעה לגזרים ע"י השתדלות היהודים לקחת חלק בחיי הקולטורה החדשה. המתקנים אמנם צברו על הקרעים טלאי על גבי טלאי, אך עוד הרחיבו את אלה תחת לאחה אותם, והארתודוכסיה המוקדשה והריאקציה שהיא למטה מן הבוקרת והמבטת על מצנפת השער הפולנית כעל הלכה למשה מסיני מאן דכר שמן.

תוצאות הדבר הזה הן, כאשר תדמי, האינדיפֶרֶנטיות והכפירה ביהדות. ובמי הקולר תלוי? - לא משובת האנשים, כ"א יד המקרים היתה בעוכרי היהדות הארתודוכסית. ואל מי, תשאלי, נפנה לעזרה? לאיזה עדה או מפלגה עוד נלוה הפעם? או הנהיה כאלה, תקראי בחמת קנאה, הבאים ומטפחים על פניהם של מורי הדת הנאורים, על אשר פרקו את הקליפה הקשה של שהרבניות והביאו לנו במקומה את אור ההשכלה?

אל נא, ידידתי! אל נא נתלה בוקי סריקי לא במתקנים ואף גם לא במחזיקים בנושנות ולא נשים אשם נפשם בעד המחלה הזאת, אשר אמנם מסוכנה היא, אבל נחוצה וסופה לגהות מזור מן היהדות, - מחלה שלא היה ביכלת בן תמותה למנוע אותה ואשר סימניה הרעים והמעוררים פחד כבר חלפו לבלתי שוב עוד. היהדות, אשר בנגעה בפעם הראשונה בההשכלה החדשה נכותה בגחלתה ותחר מחוץ ומבית, היהדות – אנו יכלים להגיד זאת בפומבי, מבלי להתירא פן נהיה בעיני ההיסטוריה כבדאים – כלכלה ברוחה הכביר גם את הסכנה האחרונה הזאת ואולי גם היותר גדולה, אשר היתה מרחפת על קיומה! - לא מצד ההשכלה גם לא מצד החיים יקומו לה עוד מהרסים ומחריבים, כ"א אך ורק מצד אלה אשר ידרשו ללא שאלום להיות כמתוכים ומקנאי קנאתה.

אבל רחוק ממני להקטין את ערך פעולות המורים והמלומדים שבנו, אשר באמת עזרו הרבה להיטיב את מצב בני דורם, להרחיב את חוג השכלתם ולהועיל להתקדמותם הרוחנית והגשמית ואשר רק מהם היתה נסבה, כי בהתפלץ כל עמודי העולם החברותי עוד המשפחה העבריה עומדה לנס ולאור גוים. המורים והמלומדים האלה הם המה האוחזים בידיהם מעשה רבנינו הקדמונים, שהיו מטה עז ליהדות במשך אלפי שנות גלותה, מבלי להיות ממכלת כהנים ועדת תלמידי חכמים שונים מכל עם. ואע“פ שכמוהם כמשוררינו כבר גרפם הזרם הכללי השוה ומשוה את כל בני אדם ויסחבם הרחק מאד מרעיון תקומתנו הלאומית, הנה כאלה כן אלה צריכים רק דחיפה חיצונית, למען אשר יהפכו גם הם לפטריוטים גמורים, ורגש האהבה לארץ מולדתם המתנוסס בקרבם יקרע סגור לבבם ויראה החוצה. הסכנה היתה מרחפת על ראש היהדות רק מצד אותם המתקנים – שכבר הלכו לעולמם, לאשרנו – אשר במליצות שדופות ובמנהגים של שטות חדשים מקרוב באו מצצו את לשדה האחרון ולא השאירו מחזיון ההיסטוריה הנפלא הזה רק צל שלד וגל של עצמות. המעט היה מהם לדרוש להעלות את תורת ישראל למרום קץ ההשכלה החדשה ולמלאות את משאלות הזמן בהדור תפלה מתוקנה ומסודרה ע”פ חוקי האסתטיקה, כי עוד נשאו את נפשם אל רעיון שקר שאינו לפי רוח העת כלל, הוא רעיון התקונים בדת, פרי תאות החקוי, אשר עוד משנברא לא היה כל רוח חיים בקרבו ושאין לו כל ממש ויסוד לא בעולם החדש ולא ביהדות הלאומית. – חלילה ממני לקרוא תגר על התקונים בעולם הנוצרי בימי לותר וכמו כן על התקונים בעולם היהדות בימי מנדלסזון, כי אלה האחרונים לא היו אלא תקונים חיצונים לרצות את בעלי הנפש היפה, אך עד תמצית הדת לא נגעו. מימיהם של המתקנים האלה לא עלתה על דעתם להניף ברזל על מוסדות דת היסטורית שאין לה חליפים ע"י אחרת; אבל המתקנים של הזמן הנוכחי בקשו לקעקע את כל הבירה ולהפכה על פיה, להם לא היה בתקוניהם אלא מטרה שלילית – אם בכלל היתה להם איזו מטרה – והיא לאמת את צדקת אי־האמונה ביסוד דתנו על בסיס לאומי, ולא יפלא אפוא, כי בזאת רק העמיקו עוד את תהום הכפירה, - היהדות כבר ספה מתה מן הארץ לולא היתה מלבד אמונה דוגמטית גם דת לאומית. אפס המתקנים היהודים העושים מעשה שחקנים ומבקשים שכר כדרשנים, אינם חלים ומרגישים את ערכה הלאומי כל כך, עד שכל דבר המוכשר לחדש בקרבנו את זכרון לאומיותנו הם מתאמצים להרחיק מתורתנו ועבודת אלהינו בכל מאמצי כחם. תפלה או סדר־מזמורים שחברו להם בעצמם ואשר שם שיר היחוד, הבנוי על אדני פלוסופיה נשגבה, מתובל בחרוזים נאים וממותק בכל מנעמי הזמרה, טובים להם מכל תפלותינו המלאות הדרת קודש וכאב אנוש על אבדן ארץ מולדת, תפלות אשר בראו את אחדות דתנו וגם נצרוה במשך אלפי שנים ושהן עוד עד עתה החבל המרתק את כל היהודים אשר על פני האדמה.²⁷

מגמת פני מתקנינו האשכנזים היתה לעשות מדתנו הלאומית ההומנית דת נוצרית שניה ע“פ גזרת הרציונלים, בריה משונה שמכלל הראשונה יצאה ולכלל השניה לא באה ואין לבריות שום תועלת בה.,דת העתיד”, אשר צפו ברוח קדשם איזה פלוסופים משנות המאה העברה ואחריהם החרו החזיקו תלמידי תלמידיהם העונים אחריהם אמן, רחוקה היא מלהיות פַּרוֹדית דת עובדי האלילים הטבעית, או אפילו צלה של הדת המשונה הנזכרת המרקד כשעיר ליל במוחם של המתקנים. ביום ההוא ובעת הזאת לא יהיה לך אומה ולשון שלא תהיה לה דת היסטורית בפני עצמה; לא יהיה לך גוי אחר בארץ שלא יהיה עם ה' כעם ישראל.

השאיפות הלאומיות וההומניות של הזמן הזה, אינן יכולות להטיל אימה על דת היהודים. רק טעות היא להאמין כי כל השקפות בני אדם על החיים נשענות על יסוד־אמונה נצב וקים לעד, שכל הרוחות החדשות המנשבות בעולם אינן מזיזות אותו ממקומו. אין אני מסכים לדעת מנדלסזון, כי אין “דוגמא” לישראל כלל, אבל מחליט אני כי תורתו לא נתּנה חתומה וסתומה בשום זמן מן הזמנים, ורק הלכה תמיד הלוך והתפתח על מוסדות האחדות האלהית המשוטטת בכל מרחבי החיים, יחד עם רוח בני ישראל ורוח האדם בכלל, העולה למעלה בסולם הקולטורה. חובה קדושה מוטלת על כל אדם מישראל להגדיל ולהאדיר את תורת דעת אלהים באמצעות החקירה העיונית החפשית, והיא הסבה שהיהדות לא אסרה מעולם אסר על חקר דעת עליון ולא הבדילה לרעה את העוסקים בו, כפורצי פרץ בחומת הדת; היא הסבה שבשבילה לא עלה מעולם על לב יהודי נאמן לדתו לעשות בה תקונים ע"פ השקפותיו הפלוסופיות, ומטעם זה אין לנו גם מפלגות דתיות במובנן האמתי. אף אמנם שבימים האחרונים וגם בדור שאנו חיים בו יצאו גם מקרבנו אנשים אורתודוכסים ומהם גם מאשרים־מתעים (העטאראדאקס) לקנא קנאת איזה מעקרי הדת, אבל גם הם לא נפרדו למפלגות מיוחדות, יען וביען הדת היהודית פותחת פתח רחב כפתחו של היכל בפני כל יצורי רוח האדם החפשים לטייל בו כאות נפשם. מאז מעולם נחלקו היהודים בדעותיהם על ענינים הנושאים ונותנים בחכמת מה שאחר הטבע, אבל היהדות לא הפרישה מתוכה אף אחד מהם מלבד אלה שפרשו ממנה מדעת עצמם. “ואף גם לא את אלה” – אמר לי רב נאור אחד, אשר גליתי לו את דעתי זאת.

אמנם כן, היהדות בתור דת לאומית נוסדה על בסיס טבעי נכון בל ימוט, שאיננו כיסוד דתי, אשר יציף וחלף ובא רעהו על מקומו. ישראל, אע“פ שהמיר את דתו או אפילו שאבותיו המירו עוד את דתם, ישראל הוא ע”פ צור מחצבתו. יוכל להיות כי הדבר הזה איננו מובן כל צרכו ע"פ מושגי הדת של הזמן הנוכחי, אך הנסיון יורנו, כי אמת ויציב הוא; גם היהודי המומר ישאר יהודי, אף אם יתכחש מאה פעמים. בימינו אלה עוד לא יוכר יהודי נאור לפני יהודי מומר. ידידי מנוער ארמנד ל. אשר אבות אבותיו פרקו מעליהם את עול היהדות, משתתף עוד היום בשמחתם ובצרתם של בני שבטו רב יתר מאשר יעשה זאת יהודי מלדה, גם מאמין הוא בלאומיות ישראל באמונה יותר שלמה מטובי רבנינו הנאורים.

היהודי איננו מצֻוה להאמין באלהים, רק להעמיק חקר בדעת אלהים. הדבר הזה הוא מהדברים שאין אנו צריכים לתת עליהם דין וחשבון זולתי לנו לבדנו. גם להרציונליות סרת־הטעם נקל הוא לפרוט את ה“אני מאמין” שלה כמו לאמונת הבל שתומת־העין, אבל הדעת המבצבצת ועולה ממעמקי הרוח והרגש תתפתח יחד עם האיש הפרטי ועם כל האנושיות כלה, ואין בכח עקרי הדת לשים לה חוק וגבול. גם משרשי הדוגמַטיוּת הישראלית אמנם אפשר שתשתרג זמורת זר, היינו השקפה יוצאת מהכלל, אך ליהדות, בתור אמונה מלאה תנובה, כל ההשקפות המשובשות והמסורסות האלה אינן אלא חזיונות בני־יומם המחלפים בכל עת לפי השתנות המקרים הפנימים והחצונים, עד כי לפעמים יתארו כאלו הם עוברים מדבר אל הפכו, אף כי, בכל רבוי הגונים הנראה במהלך התפתחותם, אין ביכלתם להמיר את הטפוס המקורי, אשר מקרבו יצאו, באחר וסוף סוף יעמידוהו על עקרו וחזקתו והיה לעץ חיים מבכר פריו בעתו.

ואמנם מיקירי היהדות, נקיי הדעת וגדולי המחשבה, לא נכחד עצמה של הדת ההיסטורית במובנה האמתי; כל השקפה שונה לא היתה להם כתורה חדשה, ולא אמרו בלבבם כי יש לאל ידם לרפא את בקיעי הדת ע“י תקונים ביסודא דילה. ר' סעדיה גאון והרמב”ם, שפינוזא ומנדלסזון לא היו כופרים בעיקר למרות יתרון הכשר דעתם, אף כי גם בדורם קמו עליהם מחרחרי ריב להתגולל ולהתנפל עליהם ודלחותם בשתי ידים, כמו שבעלי העקרים (דאגמאטיקער) מסיעת הרציונלים החדשים נכונים היו בכל עת להבדיל מתוך עדת בני ישראל כפושעים ומפירי ברית את אלה מאחיהם אשר נטו אחרי תורת שפינוזא, אם היתה ידם תקיפה לתקוע בשופר גדול, הוא השופר, אשר לפנים בישראל היה קולו בוקע ויורד לתוך עמקי הלבבות ושורט שם שריטה עמוקה, לא כחצוצרת התרועה, שבה מחצצר בקול צרוד רב פרנקפורטי בעתונו היהודי־תיאולוגי.

הואיל והמתקנים לא יניחו את דעתך ומחפשי עולות ממחנה הארתודוכסים ו“המחריבים” יזרוך הלאה – היטבת, ידידתי, לשאול: על איזו עדה או מפלגה דתית אפשר עתה להספח לאדם משיראל הוא ובני ביתו? כשאני לעצמי רק אחת אני יודע, אחת “כנסתנו” בתבל ובארץ, אשר לאשרנו עדין היא קימת ועלינו לקות כי עוד עמוד תעמוד, עד אשר עבודת תחיתנו הלאומית תשלם עד גמירא. כשאני לעצמי, לוּ בעל אשה ובנים הייתי, אז למרות דעותי החפשיות הייתי אומר: הלואי שיהיה חלקי עם יהודים גמורים יראי אלהים ומדקדקים במצות ולא רק בהליכות חיי בשוק, כי אם גם בסתר אהלי הייתי זהיר לשמור ימי מועד ושבת כדת וכדין בכדי להחיות בקרבי ובקרב בני משפחתי הבאים אחרי את זכרונות עמנו ומסרות אמונתנו הקדומות לפליטה גדולה. אין ספק, כי לוּ היו דברי נשמעים, כי עתה עזרתי ברב או במעט לשכלל אתסדר העבודה בבתי התפלה, וראשית מפעלי היה להעמיד לבני הנעורים מורים ומטיפים, אשר כח להם לעמוד על מקום קץ ההשכלה החדשה ולמלאות את תעודתם בכשרון ודעת. ובכן גם אנכי הייתי נותן יד לתקונים – אם זה שמם אשר תקראי להם – אבללתקונים אחרים, לא כאלה אשר יגבבו עלינו מתקני הדת המיֵשרים כל עקוב! חלילה היה ממני לזלזל באיזה מנהג נושן, לשנות את נוסח התפלה או אפילו לאמרה בלשון אחרת, לבזות את המועדים ולחלל קדושת השבת או לעשות את שבתי בחול. וחלילה וחלילה לתת לעבור לפני התיבה חזן ומקהלה המרוממים אל רק בגרונם כעין אבטומטוס כלי דעת נפש, ואתאמץ להפך לחלות על הדוכן רק אנשים ונערים היודעים לפני מי הם מתפללים ושאינם עושים את תפלתם חטופה ויתומה, רק לצאת ידי חובת חוקי הזמרה המלומדה, אלא מרבים ברחמים לעורר גם בלב השומע רגשי חמלה והדרת קודש. בית התפלה איננו בית תיאטרון וכמטיפים כשליחי הצבור אינם רשאים להיות שחקנים וממיקים;²⁸ דברים שאינם יוצאים מן הלב אינם נכנסים אל הלב, התפלות, המזמורים ודרשות הבל של אלה האומרים כי דתנו הלאומית הקדושה עדותה יא לבאי עולם שכבר אבד עליה כלח, מטמטמים את הלב והנפש לא תמלא מהם; בכל עת שמעי אותם הם מעוררים בקרבי רק גועל נפש. קצור הדברים, הייתי שוקד על כל דבר טוב ומועיל ללמד את בני עדתי דעת ומוסר השכל, מבלי לחתור חתירה תחת עקרי הדת, בוקר בני ביתי הייתי מדקדק כחוט השערה, שלא יפול אף דבר אחד ממורשת אבותינו, אף כי רחוק ממני לתת רשיון לכל קנאי מתחסד לכתוב לי רובי תורותיו ועדותיו.

באופן כזה אפשר היה לעשות שלום בין המפלגות המתגרות זו בזו ולמלאות אחרי התביעות הרוחניות של כל איש יהודי, תהיינה השקפותיו נוטות לאיזה צד שתהיינה, גם מבלי תקונים בדת, אשר כל אומן מכלב²⁹ (שטימפער) יגזרם ע"פ מדת קומתו ואשר סוף סוף ילפפו ויוליכו לתהום האין (ניהיליזמוס) ולפרעות אנרכיה בלי מצרים, שביכלתם לעשות רק שמות וקרחה בלבות בני הדור החדש ולהעבירם על דעת קונם.

אין אנו צריכים להחזיק טובה להבקורת הרציונלית בבחינת היותה הלך־רוח חפשי במובן נעלה. כל האומר דבר זה אינו אלא טועה. במובן השלישי אמנם אפשר למצא בה צד חרות, שהרי בטול הדברים שכבר הוציאו שנתם הוא הצעד הראשון להשגתה, אבל החרות החיובית תתפתח באורח אבטונומי מנה ובה, והריפורם רציונלית, שאין כחה אלא בסתירה, ממילא לא תוכל להיות בונה, ואם אין בנין אין חופש. מלבד זאת גם זה הביעור אחרי הגרוטאות (פלונדער)³⁰ הבלתי ראויים עוד לתשמיש, שבעלי הריפורם עשוהו עטרה לראשם אינו אפילו סנדל לעקבם והעטרה הזאת הולמת ביותר את בעלי המהפכה, אשר הרציונלים מוסבי שם “מתקנים” הנחשלים אחריהם השתמשו בכתרם להתגדל בו. החברה החדשה שנבנתה על ערמות “המהפכה” גם היא מתפתחת באופן אבטונומי; היא איננה מתקנת ואינה נותנת טלאי על גבי בלאי, רק עושה היא חדשה; אבל כל בריאה חדשה יש לה יסוד ועלה; אי אפשר לברוא יש מאין. היצירות החברותיות העתידות לצאת לאויר העולם מיוסדות על אדני דתנו הלאומית־הומנית. כל זמן שהיהודים הסיחו את דעתם מתכונת זמן ההוה, שהיתה בעצם וראשונה תוכנת דתם הם, לא יכלו עמוד בפני זרם ההיסטוריה החדשה, אשר הגיע אליהם כשטף מים כבירים. הריפורם הרציונלית לא עזרה לזה מאומה, כאשר נוכח לדעת מאלה הארצות, אשר שם הזרמים החדשים – כמו בצרפת ועל שפת הרהין – זורמו באף ובקצף, בעת אשר גלי הריפורם הדתית־רציונלית שטפו ועברו בנחת, בלי נשמע קולם. שם עלתה האינדיפֶרֶנטוּת, משאת נפשם של מתקנינו, למעלה ראש גם מבלעדם, שם גם אבירי הארתודוכסיה נסחפו מאת הזרם החדש, יען החלק היותר גדול מהרבניות, הסיג אשר עשו לדברי חכמינו הקדמונים, צלל בו כעופרת. הריפורם לא עשתה דבר מלבד מה ששמה ליסוד מוסד את תורת הבטול ואי־אמון, כאמור למעלה; השבח הזה אולי היה נאה לה אלמלא הראתה פנים כי גם דבר חיובי יצוק בה, ואלמלא למדה אל דרך המתוקנים הנוצרים לתקוע עצמה רק לתורה שבכתב ולקבוע בה מסמרות לטובת היהדות החדשה בנגוד לתורה שבע“פ, שע”י התקנה שלא בזמנה הלוז, שהיא גם מבלעדי זאת כעין ילד זנונים שאין היהדות יכולה לאמץ כבן לה, הביא את כל העולם לידי גחוך. בגופא דעובדא אין זה אלא חוג־השפה צר ומוגבל, שאפילו היהדות הארתודוכסית היא נעדרת האפשרות לצמצם את שכינתה בתוכו, לקבל בתור “תורה מן השמים” רק את הדברים שבכתב ולהשליך אחרי הגו “כמצות אנשים” את ההלכה המסורה מפה לפה, המלאה חיים וכח עלומים. ולא עוד אלא שהרי היא באה לסתור דברי ההיסטוריה ונמצאת מסותרה ממנה. ישנן ידים מוכיחות כי עד גלות בבל ועוד זמן רב אחרי כן, כאשר נכונה מלכות ישראל מחדש ע“י הסופרים, היו מורי הדת שונים את פרקם לא מן הכתב בלבד ולא בעל פה בלבד, רק שני אופני הלמוד האלה היו משמשים יחד בערבוביא. אמנם עד עתה עוד לא עלתה בידי הבקורת ההיסטורית להפיץ אור על התנאים והסבות, אשר בגללם היה פרוד בין הדבקים ונעשתה התורה כשתי תורות נחלקות ונפרדות זו מזו; אבל זאת כבר נדע אל נכון, כי הרוח אשר נחה על הסופרים ואנשי כנסת הגדולה בשעתם היה רוח חופש ודרור, רוח קדושה ואהבת ארץ מולדת, כרוח אשר היה שורה על משה והנביאים בזמנם הם. כל יציאה לחרות מעבדות חברותית־מדינית היא יחד עם זה גם שחרור רוחני והפרָית הגאון הלאומי. – שתים הנה קוראותיה של הדת הישראלית: התקופה שאחר הגאולה משעבוד מצרים וזו שאחר הגאולה משבי בבל, ועוד בה שלישיה – זו שאחר הגאולה המקֻוה. חכמינו הקדומים הכירו את ערכה של התקופה השניה רב יתר ממתקנינו החדשים, כי הרימו את מחוקקיה למעלת משה אבי הנביאים, באמרם: ראוי היה עזרא שתנתן התורה לישראל על ידו אלמלא קדמו משה. בצורתה הנוכחית עלתה לנו התורה ישר מהתקופה השניה. אותם האנשים עצמם באותה שעה ובאותו מעמד וע”פ אותן המדות אזנו וחקרו את התורה הכתובה והתורה המסורה ואותו הרוח קבצן והושיטן לנו בקנה. אין לנו אפוא הצדקה להוסיף חומר בקודש להראשונה על רעותה ונהפוך הוא, כי עוד מעלה יתרה היתה בזמן שביה“מ השני היה קים להתפתחות הדתית החיה ע”י הנחת היסוד כי יש אם למסורת, על הקפאון המתגלד עלי אותיות מתות שכל רוח אין בהן. טעם הדבר נקל להבין. הכשרון להיות הוגי דעות בדין (לעגיסלאטארישעס געניע), המסוגל לעם היהודים, היה הולך ומתדלדל לולא היו עמלים תמיד להחיותו ולחזקו באמצעות המו“מ העיוני על מסודות המסורת הקדומה. מדרש התורה הוא העמוד הימיני אשר עליו היה נשען בנין תחית עמנו אחר גלות בבל וקיומו באותו זמן בכל ארצות פזוריו; הוא הוא אשר הקים לנו אח”כ את גבורי המלחמה נגד אויבי לאומיותנו היונים והרומאים; הוא הוא אשר אזרנו חיל להחזיק מעמד במשך אלפים שנה, מאז נטל כבוד מבית חיינו ומלכות ישראל השניה אזלא ונולא, והוא הוא אשר יצמיח לנו גאולה ושיועה לאומית בבוא עת פקודתנו האחרונה.

זה הוא הטעם, שרק בקושי התירו לכתוב את התורה המסורה על ספר. אלמלא היתה התורה נשנית רק מפה לפה בבתי כנסיות ובתי מדרשות, אז לא היה כשרוננו הלאומי לחדד בהלכה צפוי מעולם אל הסכנה ללכת לאבוד, אבל החכמים שבדור צפו ברוח מבינתם כי מפני תוקף הצרות והטלטול עתידה התורה שתשתכח וכתבוה. עתה הסכנה הזאת עוד אינה, ובחפצנו להמלט מן האחרת, עלינו לעורר בקרבנו את רוח הבקורת נגד המנהגים של הבל, המביאים את דתנו לידי קפאון, ואת הרוח הקדוש של מחוקקנו נביאינו וחכמינו נגד הרציונליות, המביאתה לידי מרוק ומסמוס. עלינו לשוב ולהעמיק בדברי ימינו, אשר באשמת הרציונלים היו כארץ לא זרועה, ולהעיר בלבות פרחי הדור את הרוח, שהוא כמעין המתגבר מאליו, אשר ממנו שאבו נביאינו וחכמינו בששון את מימי תורתם ומשך החכמה ע“י השפעה עליונה (אינספירַציאן). אם גם אנחנו נשוב לשאוף ממעין לא אכזב הזה, אז גם חכמי דורנו יתעטרו באותו הכבוד אשר גלה מהם למן היום אשר נעשו זרים ליהדות, באמרם לעשות בה תקונים ע”פ יצרי מחשבות לבם הבלתי טהורים, או אז יערה עלינו רוח ממרום,רוח קדוש וכביר־כח לפתח ולשדד את שדמות דתנו ולשנות את צורתה לפי צרכי עמנו. והיה כאשר יבוא יום גאולתנו האחרונה ומצא אותנו כדאים ונכונים לקבל את מרבית הטובה אשר יעניק לנו.

אגרת ח.    🔗

תחית הספרות העברית. לוצטו, רפפורט, פראנקל, קרכמל, ר' יהודה הלוי ע"פ זכס והינה. מנדלסזון ובעלי המדה החדשה. שור. מתפרצים בלי פלגות. סלזדור. בעלי ההתוך והבונים החפשים. הירש. היעוד הישראלי המדומה.

עין שכלתך הטעתך, ידידתי, בחשך כי הקולטורה החדשה תמצא רק בקרב היהודים אשר בשם משכילים יקראו והיראים והחרדים עוד בחשכה יתהלכו, חשכה איומה אשר בידים תתפש בחשך מצרים, ושהיא לפוקה ולמכשול רב על הדרך המובילה למטרת תחיתם הלאומית. – מאז הקדשתי את כל כחותי לטובת בני עמי, הכרתי, קצתם פא“פ וקצתם ע”י פרי עטם, הרבה יהודים אדוקים, כן מהדור הישן וכן מהדור החדש וביחוד מהדור החדש, שאינם נופלים מן המשכילים האלה בהשכלתם המדעית והספרותית, אבל עוד יעלו עליהם בידיעתם להוקיר את קדמוניות עמנו ועתידותיו יותר מכל בעלי מוחין נהירין נעדרי רוח פלוסופי וחוש היסטורי.

גם ישראל הארתודוכסי באנגליה, צרפת, איטליה, אשכנז, הונגריה ובהמיה, לא אלמן הוא מאנשים חכמים וידועים, שיש בידם חבילות חבילות של מדע וספרות, עתונים, כתבי עת וספרי מדע ופלוסופיה יוצאים לאור כפעם בפעם ע“י בני בריתנו בשפת אבותינו הקדושה, אשר עליהם חופף רוח הומניות אמתית כעל העם אשר מקרבו יצאו. הספרות העברית חדשה עתה נעוריה הודות לטובי חכמינו הנודעים לשם כמו לוצטו, רפפורט, פראנקל, קרכמל ודומיהם רבים, וכבר החלו גם הרבנים הנאורים שבאשכנז להשתמש בשפת עבר במרוץ אגרותיהם. ברם זכור אותו האיש לטובה והולדהיים שמו, אשר לא בזה ולא שקץ את שפתנו אתנו מלשיר בה את שירו האחרון לפני מותו וכמו כן הסופר שור המדבר שלון עמו במכ”ע “החלוץ” היוצא לאור על ידו, אף כי כמוהו כהולדהים שניהם יחד אינם מאוהבי הארתודוכסיה. כמה גדול כח פעולתה של היהדות הלאומית בימינו אלה, אם גם מתנגדיה מוכחים להגיב ללשונם, אם רוצים הם שיהיו דבריהם נשמעים!

קראי נא את הספר: “השירה הדתית ליהודי ספרד” של ד"ר זכס. הספר הזה כתוב בסגנון נהדר וחממנו תראי לדעת, כי משכילי היהודים מהשרידים אשר ה' קורא יפעלו על היהדות פעולה יותר טובה מפעולת המתקנים, המזהירים בזוהר שבריר דשמשא עמומה וקרה על ערמות הארתודוכסיה הקפויה, מבלי לתת לנו אף ניצוץ אחר מאור החיים החדשים להתחמם כנגדו.

בודאי קראת בהרומַנצירה של היינה את ההגדה ע"ד משוררנו הקדוש ר' יהודה הלוי, אשר מת מות קדושים על חרבות בית המקדש בירושלם, מקום שם הובילתו תשוקתו לחונן עפר ארץ אבותיו, ונפשך תכסוף אפוא לדעת דבר מה מתולדות חייו ותכונת נפשו של המשורר החסיד הזה, אשר העשיר אות סדר תפלותינו בשירות נעימות כאלה.

“מי אשר לא יוכל לפתור לו בדרך עיוני את החידה – אומר ד”ר זכס – איך יתכן הדבר, כי עם מפוזר ומפורד לא יחדל מהיות לאום ועם נודד בגויים בלי מחסה לא ישכח את ארץ מולדתו, - יוכל למצוא לזה פתרון בפועל במשורר הנשגב הזה".

כשאני לעצמי לא אוכל עצור במלים מבלי להעיר בזה בדרך אגב, כי התקופה הקולטורית הספרדית פתרה לנו בפועל עוד חידה אחרת, והיא: איך אפשר להיות יהודי לאומי ופטריוטי במלוא מובן המלה ויחד עם זה שותף לבני ארץ המושב בקבלת עול הקולטורה והמדינה, באופן שהארץ הזאת תהיה לארץ־מולדת שניה.

“הגעגועים ליום גאולים – יוסיף ד”ר זכס – הם אמנם הרוח החיה בכל שירי משוררינו הספרדים, אבל ע“פ רוב רק צוק העתים, שבהם הם חיים, הוא המעורר בקרבם את הגעגועים האלה, בעת אשר אצל ר' יהודה הם מפכים ממקום קדוש וטהור, ממקור אהבה ברה, אשר פעם תתמלט מעומק הלב בתומת ילדים ופעם תפרוץ בחזקה כלהב אש אוכלה. השירים שבהם יחיש עתידות לעמו בעז בטחון ותקוה עלולים ביותר לצודד את הנפש, מבלתי היות בהם אף רמז קל על תלאות הזמן ומצוקותיו ומבלתי היות תקותו לימים טובים מאלה פרי החפץ הבא מחמת יאוש להמלט מקרן חשכה לקרן אורה. לב[?] סמוך ובטוח כי גואלו חי, ואמונתו זאת תעודדהו ותשגבהו ישע”.

תוקף האמונה והבטחון הזה יזכירנו שנית את אבי־אמי הצדיק. כשהיו שואלים את הזקן: מה נעשה לימים יוצרו? היה משיב ואומר: הרי אנו ובנינו בגולה, למה אפוא לנו לטכס עצות לעתיד והגאולה קרובה לבוא. אבי אמי היה לא פיטן ולא נביא, רק בעל עסק. היום היה לו למלאכה לצאת לפעלו לפרנס את בני ביתו, והלילה – לעסוק בתורה. תלמוד התורה היה – כאשר נמצא בספרו של אותו מר זכס – יסוד “העבודה” הלאומית של היהודים. “בית המדרש” – אומר הוא – "היה הנקודה המרכזית אשר כל חיי העם היו יוצאים ממנה ושבים אליה. ובמורים נקבצו ובאו כל אותם הדברים המעמידים עצמותו ואפילו בית תפלה והאשכנזים יקראו לו עוד עתה “שול”. העבודה הזאת לנו, המשונה בטבעה ואיכותה, ושכל עצמה אינה אלא גבוב מצות קלות וחמורות המקיפות את היהדות מזה ומזה כחומה גבוהה וכצורה למחסה ולמסתור מפני כל רוח מצויה באורח הגלות, כמו שכבר היו כסוללה שפוכה בפני שטף ההיליניזמוס – כל הדינים וגופי ההלכות האלה הממלאים את כל חלל החיים הלאומיים היו לשחוק וללעג בעיני בעלי ריקות דמוחין, שאין להם אף הכרה כל שהיא מערכם הפטריוטי והחושבים את עצמם לנאורים בהפכם עורף אליהם. המכשלה הזאת, אשר תחת ידינו עתה, עדין היתה מרקדת בינינו בימי מנדלסזון, כי גם בימיו קמו מקרבנו “בעלי מדה חרתא” אשר מדדו את מעלת השכלתם במדת כפיתרם ביהדות ותעודת המומרים היתה להם לעדות על היותם כדאים להספח לאיזה משרה מדינית. – ספור מעורר שחוק ועצב כאחד, שנשתרבב ובא אלינו מן העת ההיא, יתן לנו מושג נאמן ממצב ההשכלה בימי נעוריה אלה. מעשה ביהודי אחד שבא אל מנדלסזון להלל לפניו את בנו, כי הוא חכם גדול בחכמה הפלוסופיה, ועל שאלתו במה כח הבן יפה, ענה ואמר לו, כי זה איזה ירחים שלא הניח תפלין.

הלא ידעת, ידידתי, כי דין הנחת תפלין הוא הלכה למשה מסיני. הורה תזהירנו לזכור את כל מצות ה' ולעשותם, לכתבם על מזוזות בתינו, לשותם לנגד עינינו ע“י קשירת ציצית בכנפי בגדינו, גם לקשרם לאות על ידינו ולטוטפות בין עינינו. באמת אמרו (עין ברוּגש) כי על מצבות הזכרון העתיקות אשר במצרים יִרָאו אנשים מעוטפים בטליתות מצויצות לאות, כי המנהג הזה הוא עתיק יומין עד מאד; ואולם אף אם נסכים לדעת שור כי דין תפלין הוא מאוחר בזמן ממצות ציצית, הנה עכ”פ תבואות החקירות שנאספו בכח שור עוד לא היו ידועים לא לבן הנאור ולא לאב המאושר, כמו שלא היו ידועים לפלוסוף הברליני, אשר היה זהיר מאד במצות הנחת תפלין ובכלל לא הניח אפילו מנהג קל ממנהגי ישראל שלא קים אותו; ואף אמנם הנאורים מבני הדור החדש הביטו אחרי משה והתפלאו על גודל אדיקותו ודבקותו במסרות אבותינו הקדומות, מבלי דעת כי ארחו לחברה עם בעלי היהדות הארתודוכסית לא היה פרי הגות לבו ותבונותו (ראציאנליסטישע דענקווייזע) כאשר חשב הפלוסוף הברליני בעצמו, כ"א התרחשות הנפש היהודית הטבעית; בדקות הרגשתו ראה והתבונן, כי הפורש ממורשת אבות הרי הוא מתחיב בנפשה של היהדות וממעט את דמותה הלאומית, שהרי אינו דומה מי שבא להעמידה על שרשה ומכונתה באמצעות המחקר ההיסטורי החפשי למי שבועט ומזלזל בה מתוך תאות הטמיעה והחקוי. - אתם, אשר תמאסו תורת דתכם ואמרות חכמי ישראל הקדמונים תנאצו, הגידו נא, מה היה ליהדות וליהודים לולא ברכו את עצמם הדק היטב בספר תורתם כזבוב הצבוע הזה בחביון שלפוחיתו (רויפע) עד בוא עת תחיתם הרוחנית לבקוע את שליתם ולהגביה עוף יחד עם שאר העמים הנאורים לנגה זיו השמש? האם היה באפשרותם לעמוד ולהתקים בתור לאום במשך זמן קרוב לאלפים שנה ולקחת חלק בהשכלה המצרית והמחמדנית, האם לא ספו תמו כבר מן הארץ לולא בראו למו בשקוי עצמותיהם בכל מקותו פזוריהם אדמת קודש תחת ארץ אבותיהם הקדושה אשר גורשו ממנה?

אמנם כן, מי שאין לו החוש הדרוש לדעת מה טיבה של התפתחות היסטורית – אחת היא לו אם יש בעולם אומה אחת פחות או יותר. הספרות העברית, זאת היצירה הארגנית הגדולה, אשר במשך שלשת אלפים שנה צמחה ועלתה כגפן אדרת מתוך תכונת היהדות הלאומית, התראה לעיני קטני הרוח כשורש פורה ענבי רוש, אשר עתה, אחרי שגם שכלם בכר די צרכו, כל עקירה מן היסוד אינה מספקת לו. אלה הננסים בני דור ענק אינם מבינים כי אין השעה צריכה להם. בשנות־המאה של “בקורת הדעת הטהורה” אמנם היתה להרציונליות תורת כלי מחזיק טובה לשעתו, אבל עתה אחרי אשר חומת הדוגמטיות כבר ערער התעררה אנו מרגישים יתר הרבה את הצורך לטעת בכרם היהדות מטעים חדשים בעזרת הרוח הבורא מעצמו שכבר נמסו אסוריו ושבכחו לשעבד לו את שאר הרוחות החפשיות שבכל דור ודור, תחת לעקור נטוע מטעם הבקרת השלילית, שאין לנו בה שום תועלת ממשית. אמת הדבר כי גם אלה שאין להם שום הבנה מכח היצירה אשר לרוח הישראלי גם הם כבר החלו להרגיש את הנחיצות לבורא חדשות, אבל מקוצר דעתם ישתמשו באמצעים חיצונים הבלתי נאותים אל התפלות ושאינם נובעים מעומק מקור החיים אשר עמָנו.

כמו בעולם החדש בכלל כן גם ביהדות נראו שתי מגמות רוחניות, אשר אף כי שונות הן אשה מרעותה מן הקצה אל הקצה, ממקום אחד מוצאן – מהרגשת הצורך לקבען הלכה לדורות ומהעדר ההכשרות למלאות אחרי הצורך הזה. יש אשר ברצון הזה מן התמימות המכונת אל האמת ורק יאוש שלא מדעת להתגבר על תורת־כחש התלויה על בלימה יצורם למדחפות, הריאקציה הזאת השָׂמה לאל את קניני הבקרת והחקירה החפשית, ידועה היא בעולם הנוצרות בשם אמונה במה שלמעלה מן הטבע (סופערנאטוראליסמוס). העומד בראשה בעולם היהדות הוא הירש בפרנקפורט על נהר מאין ועוד אחרים אשר לא חננה אותם הטבע בינה יתרה, וכמו כן צבועים וחסרי לב פשוט כמשמעו, אשר אין כדאי לפרסם את שמם ברבים. לעומת הריאקציה הזאת עוד אפשר להצדיק את הריפורם השלילית בתור רעל מפיק רעל, אף כי גם שם אין בכח השכל המשפט להורות הלכה קבועה. עיקר תכונתו של הלך־הרוח השלילי הזה הפורח באויר מבלתי היות לו על מה שיסמוך היא התפוצצותו לכמה ניצוצים. מספר המתקנים החדשים מספר מפלגותיהם, וכל אחד מהם בונה במה לעצמו. מהאנדרלמוסיה של הדעות הקיצונות האלה בלי ספק עוד יתפתחו סדרי חיים חדשים, אבל החיים האלה, אשר כבר החלו להכות שורש בלבות בני הדור חהדש ישוו למו פרי אחר, אשר לא שערוהו יהודי אשכנז הנאורים עד היום הזה.

גם היהדות הצרפתית, אשר בה עוד לא נראה נגע הפרוד בין הריפורם והארתודוכסיה וגם לא יראה ולא ימצא עד עולם, לא נקתה מן המגמה המוזרה לעשות את כל הדתות השונות חטיבה אחת, אשר תאמר להשיג את מטרתה בדחותה בשתי ידים כל אותם הדברים שהם עיקרי תכונותיהן. בטח שמעת את שמע יוסף סַלוַדר מחבר הספר: Histoire des institutions de Moise du people hébreux (תולדות דת משה וישראל). האיש הזה הוציא זה מקרוב לאור ספר חדש בשם “פריס, רומא וירושלם”, אשר ממנו תוכחי לדעת, כי גם בין אחינו שבצרפת ישנם אנשים החולמים שיבת ציון ובנין ירושלם, אף כי מתנים הם תנאים הבלתי מתקבלים על הלב, ולא רק על לב היהודים כ“א על לב הנוצרים. אם ירדתי לסוף דעתו של המחבר, חפצו הוא לעשות את ירושלים החדשה מטריפולין של בעלי ההתוך (פוזיאניסטןע); מלבד זאת הוא כרוך אחרי הדעה המוזרה, כי על היהודים להמיר מראש את דתם בדת הנוצרית, למען אשר יוכלו אח”כ לעשות נפשות ליהדות – עבודה שכבר החלה לפני אלף ושמונה מאות שנה, ואם כן אפוא איננה עוד חדשה כאשר יחשוב המחבר. ואולם היהדות המנקרת במוחו של סלודר אמנם חדשה היא, כהנוצריות אשר נולדה על ברכיו.

לעומת דעות נפסדות ונפתלות כאלה עלינו לשבח את שאיפות אלה מבעלי ההתוך, אשר, כידידי ורעי הירש מלוקסמבורג יאמרו להשתמש למטרתם בשיטת הבונים החפשים. במשא אשר נשא הרב הזה, האנטיפודין של חברו שבפרנקפורט אשר שמו כשמו, בעלית (לאגע) בית הבונים החפשים בלוקסמבורג ואשר הוציאו אח"כ לאור בשם “ההומניות בתור דת” עלתה בידו להפיץ אור יקרות על רעיון ההתוך, באופן שאין עוד לטעות אחריו כלום בנדון זה. לא נשאר אפוא לכהני הריפורם רק לסגור את דלתות בתי מקדשיהם ולהוביל את צאן מרעיהם אל היכל הבונים החפשים. אל ההיכל הזה כבר הוליכו אמנם תוצאות הריפורם את אלה, אשר, כפי שידעת היטב בהיותך בן פרנקפורט, קבלו את דרשות כהני הדת העברים נגד האחרונה כגופי תורה שאין להרהר אחריה – וכל צעצועי אמרי־שפר אשר בעלי ההתוך ענדו אחרי כן לראש תורתם לא הועילו להמציא להם אזנים קשובות.

הרציונלים שלנו, שאין להם סבה מספקת להשאר נאמנים ליהדות, כמו שאין כל טעם ונמוק לאלה מהנוצרים לבלתי הנזר מאחרי דתם הם, אינם נופלים מן האחרונים בהשתדלותם לבדות מלבם אמתלאות שונות, בכדי לתמוך בדעה רעועה שאין עוד בה עבורם שום ממש. לפי דבריהם פזור ישראל לבין האומות הוא הוא תעודתם ומלאכותם; רבה היא מאד המלאכה אשר אוהבי האור שבנו מטילים על עם ישראל לגמור בארצות הגולה. ראשית כל עליהם להתחזק ולעמוד בעד האחדות “הטהורה”; מלבד זאת על היהדות הסבלנית ללמד את העמים נעדרי הסבלנות – הומניות, ובאחרונה איננה בת חורים מלהבטל מן העבודה קשה לאחד את התורה והחיים, אשר אצל האחרים אינם מתאחדים יחדו. ותו לא? - אבל, היהודים דרושים עוד לחפץ הגוים הנאורים אשר בקרבם הם יושבים להיות נר לרגלם על שדה המסחר וחרושת המעשה ובתור המכשירים הרוחנים להתפתחותם בכל מקצעות הקולטורה, ולא עוד אלא שכבר שמעתי אומרים, כי הגזע האינדוגרמני אין לו תקנה אלא ע"י ישראל.

דעי נא, ידידתי, והשבות אל לבבך, כי מכל הטובות המדומות והאמתיות, שבני ישראל עתידים להביא לעולם לרגלי הזרותם בגויים, לא תגרע לו אף אחת גם אחרי אשר מדינת היהודים תבנה ותכונן על תלה. יען כמו שאחרי גלות בבל לא כל היהודים שבו בפעם אחת כמו ע“י מעשה כשפים להתנחל בפלשתינה, רק החלק היותר גדול נשאר במקום אשר ישב שם עוד מאז הגלה מעל אדמתו, כן גם עתה, לכשיבנה בנין האומה, אין אנו רשאים לסמוך על מעשה נסים כאלה.³¹ בגופא דעובדא כל הטובות המדומות האלה המקוות לבוא לעולם על ידי ישראל אינן, לדעתי, אלא דברי הבאי; הפעולות האלה – אשר יעמיסו עליהם מחשבי קצים – כבר נגמרו מהם בימי קדם, רובם באחרית הימים ההם ומקצתם גם בימי הבינים, אבל עתה אינם עוד זקוקים להן. ובנוגע לאחדות התורה והחיים הנה רק אומה שעניניה המדינים מתוקנים וערוכים בכל תוכל להוציא את הדבר הזה למענהו בסדריה הפנימים. ומאיזה מאחינו שבגולה ילמדו הנוצרים שבדורנו עתה סבלנות והומניות? האומר דבר זה, כי על היהודים להפיץ את עניי החשך והבערות אשר יכסו על שמי התבל, הרי הוא מתכון אל היהדות הנאורה: אבל האם אין לנוצרי הנאור הצדקה לענות ליהודי הנאור מה שלסינג ב”נתן החכם" הניח לתוך פיו של הראשון להשיב כהלכה לאחרון לאמר: “מי שיעשני נוצרי בעיניך יעשך יהודי בעיני”? - - -

אם נביט על הדבר מנקודת ההשקפה של הנאורים, אז גם היהדות גם הנוצריות שתהין יחד תשארנה תלויות ברפיון באין מעמד. – היהודי שאינו מאמין בתחית עמו הלאומית יוכל רק, כנוצרי הנאור, לברור לאמונתו מיתה יפה. יודע אני ובמין כי אפשר לעשות כזאת, אבל כיצד יתקימו שני החלומות האלה בבת אחת, כלומר חלום המות הלאומי על ידי התפשטות ההשכלה וחלום התקומה הלאומית ע"י “תעודת ישראל בגולה” – לית מוחי סביל דא.

אגרת ט.    🔗

הומניות ולאומיות. ההיסטוריה הקדושה של האנושיות. בני בריתנו. אחדות המין האנושי. גזעים וטפוסים. האנושיות בתור ארגניזם. כלי מחזיק האהבה.

שתים את נוטלת עלינו: או שנמצא תמצית היהדות ותכליתה בהומניות, כדעת הירש מלוקסמבורג, ואז לא המטרה הלאומית כ"א ההומנית, כפי אשר יציגוה לנו בעלי התקונים והבונים החפשים, כדאית היא לשאת את נפשנו אליה; אבל אז סוף היהדות, כסוף כל חברה דתית או מדינית, להיות נמקה והולכת לה מפני תגבורת יד האנושיות הכללית; - או שנלך לשיטתו של הירש מפרנקפורט האומר: יהדות כמות שהיא, ואז אין לנו חלק בשאיפות ההומניות החדשות וכמונו כנוצרים האדוקים אין אנו יכולים לתלות אנקליטון ³²לדעת הקהל שבמאה הנוכחית, הואיל ואין זאת עבודה אלא כפרוקלמציה כינית או כאירימיאה³³ אפיפיורית.

כמדומני, ידידתי, כי הדעות שאני מרצה לפניך אינן נוטות לא להך גיסא ולא לאידך גיסא. לפי דעתי, מלבד שהיהדות בתכונתה הלאומית אינה מבדלת מתוכה את ההשכלה וההמוניות, עוד יתרה תעשה למשכן אחריה כתנאים המסתעפים ממנה בהכרח, ואם למרות זאת אני מבכר את השורש הלאומי על הנצנים ההומניים, אין זאת רק מפני שבימינו אלה נהגו ללקט את פרחי הקולטורה, בכדי להתקשט בהם, תחת לשמרם על האדמה אשר בה נטעו. מחיק היהדות יצאו כל ההשקפות ההומניות של הזמן ההוה. אין לך דבר בתורת המוסר הנוצרית ובפלוסופיה האסכולסתיקית של ימי הבינים, ³⁴ אין לך דבר באהבת הבריות לפי השטה הנוכחית וכן – אם נצרף את התגלות הרוח הישראלי האחרונה – גם בתורת שפינוזא, שאין לו יסוד מוסד ביהדות. עם היהודים היה עד המרד הצרפתי גוי אחד בארץ, אשר דתו היתה לאומית והומנית כאחד והוא הוא שהסב להיסטוריה של האנושיות להתגדל ולהתקדש ע“י תורת האחדות במהלך התפתחותה האגנית, המתחלת באהבת המשפחה וראשה מגיע עד עת קץ החזון, יום אשר כל בני אדם יהיו למשפחה אחת, אחוזים וקשורים בחבלי רוח הקדש, הוא הרוח המחיה את השתלשלות ההיסטוריה, כמו שהאברים השונים בגוף החי חברו יחדו ע”י כח הטבע המתחדש בקרבם ואשר גם לו קדוש יאָמר; כל זמן שהדת הלאומית־הומנית הזאת לא היתה למורשה לעם אחר, היו רק היהודים עם ה' וזולתם לא היה עוד עם אשר שם ה' נקרא עליו. אבל כאשר יתגברו העמים הנאורים על הריאקציה אויבתם והכריעו אותה תחתיהם, אז השאיפות ההומנות, שגם אני מודה בהן, כל עוד אינן בטויים נאים בעלמא מן השפה ולחוץ, תכינה שורש למטה ועשו פרי למעלה, בעת אשר השאיפות ההומניות שהן צרות להלאומיות אינן עושות פרי כמגמות הלאומיות צרות ההומניות של הריאקציה הפלגסית³⁵ (מיטטעלארטערליך). בכלל אני רואה בשאיפות ההומניות העיוניות שאין בהן קורטוב של רגש לאומי – אם נמתיק את המבטא בפינו – אצילות יתרה על החמריות, ריח האהבה האידיאלית וסמא דשנתא ההומני הנודפים מהן משכרים אותנו כל כך, עד כי נתעה בהתעות גבר עבָרו ין ולא נרגיש עוד את הכאב האנוש אשר תגרום לנו האיבה השוררת בין בני המשפחה האנושית הגדולה בעולם המעשה. בדרשות של אוהבי האור לא תוּסר המשטמה הזאת, רק נדרש לזה התפתחות היסטורית ע“פ חוקים מיוחדים, שהם במסמרות נטועים כחוקי הטבע. כשם שהטבע לא יוציא פרחים ופרות, חי וצומח סתם, רק טפוסים של חי וצומח, כן גם יוצר ההיסטוריה ברא רק טפוסי עמים שונים. האנושיות היא אמנם גמר בשולו והשתכללותו של העולם הארגני, אבל בתור ספירה עומדת ברשות עצמה, בתוך ספירה חברותית, עדין היא הולכת ומתפתחת. פה אנו מוצאים טפוסים שונים בראשיתם, אשר בתחלה היו חיים זה אצל זה כמו שנראה בסוג הצמח, אחרי כן החלו להאבק ולהתגושש זה עם זה כנהוג בסוג החי, עד שבאחרונה הם עתידים להיות בני חורים ולשבת כאחים יחדו באהבה ושלות השקט, מבלי לבטל ע”י זה את ההבדל הטפוסי המפריד ביניהם. חוקי ההיסטוריה, כלומר חוקי תולדות בריאת העולם והתפתחות החיים הקוסמיים, הארגנים והחברותים עוד נעלמו מאתנו. אמנם נהירין לנו שבילי הויות כל עולם בפני עצמו, אבל במקום שהם מתחילים להיות אחוזים ונעוצים זה בזה שם תחדל ידיעתנו; אף על פי כן ברור לנו למעלה מכל ספק שע“י התוך הדתות – שכבר יצא לפעולת ידים במקצת, שהרי רומא היתה הורתו ולידתו – אי אפשר לעשות שלום אמת בפמליא של החברה האנושית, כמו שלא יתכן להגיע אל המטרה הזאת ע”י האמונה באחדות הגזע, אמונה שכבר נשתקעה זה כמה ובאו בעלי הזיה והחזירוה ליושנה. לא ראי מערך סדרי החיים החברותים, הפועלים אלו על אלו ומתפעלים אלו מלאו כאחד, ואשר רק ע“י עבודה רבה ומטרדת במורצת ההתפתחות ההיסטורית יוכלו לבוא לידי השלמות המבוקשת, בראוי השווי למפרע בּעולם הארגני; והרוצה לתלות את כבוד [³⁶] הגזעים והטפוסים, הרי הוא מחליף דבר בדבר שלא היה עוד לעולמים. כאשר דברי ימי עולם יוסיפו להשכילנו בינה, במדה שנוסיף לצעוד בהם אחרונית, עצת שלום בין הגזעים השונים תכון רק בידי הטבע, והגזרות היוצאות מלפניה אין ביד אנוש לשנותן. התוך הדתות הוא בגרם התפתחות החיים החברותים ירידה למדרגה שכבר עברנו עליה; במעלה הזאת כבר עלתה הדת הכללית, אשר קמה לתחיה אחרי מות העמים הקדמונים. כל ישעו וחפצו של הזמן הנוכחי הוא לתת לטפוסים השונים לעמוד לגורלם ולהתפתח באורח טבעי כל אחד ואחד ע”פ דרכו ותכונתו. מעתה אין לדאוג עוד פן תהיינה האומות השונות דוחות ומבטלות זו את זו, כמו שאין חוש שמא תהיינה מתגרות זו בזו ובני הגברות יכבשו את שני השפחות להם לעבדים. השאיפות הלאומיות החדשות אינן מבדילות לרעה את השאיפות ההומניסטיות, ואדרבא, אם שמאלן דוחה ימינן מקרבת אותן, בהיותן כעין ריאקציה רבת התועלת לא נגד האחרונות כשהן לעצמן, רק נגד יציאתן לתרבות רעה וקלקלקתן את השורה, כלומר נגד מגמות ההשואה (ניוועלירונג) של בעלי ההשכלה וחרושת המעשה החדשים, האומרים להשחית את יפעת החיים הארגנים בכח מכונות מתות שבכל רוח אין בהן. כל זמן שהמגמות האלה יצאו לערער נגד תקנות התקופה ההיסטורית העברה שכבר נפחה נפשה, היה להן על מה להשען ולא היה ביכלת כל ריאקציה לנגוע בהן לרעה, מאחר שכל מעינן היה רק לקרב את הרחוקים בכפרם בעיקר העצם הטפוסים, כן בחלל החיים וכן בתחום המדעים, והעלו בזה מצד אחד אדים אידיאליים ומצד השני אבק אתומי, אשר הוטל ברק על כל צמחי החיים עד כי יבשו עכשו בעודם באבם. רק נגד מעילה כזאת בקדשי החיים הארגנים תתקוממנה המגמות הלאומיות שבזמננו ורק נגדה אני תולה אנקליטון לישיבה של מעלה, היא הכח הלאומי היסודי שביהדות.

כחיים הקוֹסמיים הכללים, שחברת האדם היא תכלית בריאתם, וכחיי עולם־קטן (מיקראקוזמוס) הפרטים, שבו נצני הרוח זה החלם לשגשג ולגמול פרי, כן גם האנושיות היא גויה חיה והשבטים והגזעים השונים למחלוקתם לגוייהם הם אבריה וחוליותיה. בגויה בעלת אברים יש אשר חלקים ידועים, שבשעת ההתפתחות העור יונית (עמבריאניש) היו בולטים ביותר, ישובו לסגת אחר ולהיות נבלעים באחרים, במדה שהגויה עצמה תצעד קדימה למטרת שלמותה, ולהפך ישנם חלקים שקודם לכן היו מחוללים ומדוכאים, ורק אחרי שהגויה נתבשלה כל צרכה הם עולים בערכם ומעלתם.

על אברים כאלה שראשיתם מצער ואחריתם ישגא יתחשב גם עם היהודים. שפל ונבזה בימי קדם, בלכתו קודר בלחץ העמים הקדמונים, לוכדי ארצות לא להם, צפוי פעמים אלי כליון חרוץ בשעבוד מצרים וגלות בבל ושב פעמים לאיתנו הראשון לקום ולעמוד בפני היונים והרומאים גבורי כח ברוחם ובחרבם, שפך העם הקטן והדל הזה את רוחו על כל בשר ובשוב כל הגוים לתחיה אחרי חורבן העולם הישן, חדש גם הוא את נעוריו בתוכם. – עתה, אחרי אשר החיה הרוחנית של העמים ההיסטורים כבר קרבה אל קצה וכל עם ועם יודע מה האנושיות דורשת ממנו וישתדל למלאות אחרי הדרישה הזאת, עתה אנו מתחילים להבין ולהכיר את ערכם האמתי של האברים האלה בגוף החברה האנושית.

אם אנגליה היא בבחינת מלאך הממונה על הכלכלה והמחיה, צרפת – בבחינת שר התנועה הכללית (החברותית), אשכנז – בבחינת בעל המחשבות, אמריקה – בבחינת מלאך השלום המניע את כל הגויים בכברה למען יתבוללו יחד; אם כל אומה ולשון, כל עדה וכנופיה חדשה, מיום החלה לעבוד עבודתה לטובת האנושיות הכללית, תמלא את תעודתה המיוחדת לה בתור אבר בגוף החברה, - אז גם ערך העם העתיק, העם היחיד המיוחד, אשר, למרות כל ההרפתקאות רעדו עליו, לא תש כחו ולא נס ליחו ועודנו חי וקים בתקפו ובעצמת רוחו, אי אפשר שלא יתגדל ולא יתנשא למעלה גם עתה כמו לפני דורות עולמים.

בין כל בני אדם אשר על פני האדמה אין לך שני גוים המקורבים זל“ז ומרוחקים זמ” זבזמן אחד כהאשכנזים והיהודים – כמו שאין לך שתי נטיות []³⁷ זל“ז ודוחות זא”ז כאחת. כהמדעית־פלוסופית והמוסרית־דתית. – הדת בשכלולה היא הקשר הרוחני בין היוצר ויצירתו, החט בעל בלי תכלית שסופו נעוץ בתחלתו, גשר המעברה מיצירה ליצירה, מן החיים אל המות ומן המות אל החיים, ומלבד שהיא מלמדת לאנוש בינה לדעת ולהכיר את האין־סוף באורח עיוני עוד קרנים מידה להזריח עליו בכבוד ה' המלא כל הארץ, לטהרו ולקדשו מטומאת הבלי העולם. בדת כמו באהבה, אם היא כאהבת היהודים לא חמרית בלבד ולא רוחנית בלבד, יתפשט הגשם ברוח והרוח בגשם. – צרת הדת היהודית היותר גדולה והיותר מסוכנה היתה בימי קדם האהבה החמרית של העמים בעלי ההנאה ותאות בשרים, היא עבודת הבעל, בימי הבינים – האהבה הרוחנית של הדת הנוצרית. עם היהודים, אשר נביאיו בימי קדם ואחריהם הרבנים בימי הבינים מנעוהו מללמוד אל דרכי הגוים ולעשות כתועבותיהם, היה והוא עוד עתה כלי אומנותו של הקב"ה בעבודת התפתחות ההיסטוריה, כלי מחזיק האהבה הקדושה הכלולה בסוד האחדות, - כלי האהבה וכלי המחשבה ירדו כרוכים לעולם, אבל בתור דבר והפכו. שניהם שואבים ממקוֹר חיים אחד שאין לו קץ ותכלה, ואולם בעת אשר הרוח הדתי ייחס לו להאין־סוף המון תארים שונים, יפשיט ממנו הרעיון הפלוסופי את כל תאריו ומשיגיו הפרטים והסוּביֶקטיבים. הפלוסופיה האביקטיבית אין לה שום עסק עם החיים, בעת אשר תורת הדת צריכה להיות אחת עם חיי הלאום החברותים והמוסרים, ואם לאו אינה אלא תורת פלסתר.

אבל רואה אני, כי הסחתי עניני לדבר אחר. רצוני היה רק להבינך, מפני מה לא אוכל לתת ידי אל בעלי השאיפות ההומניות, הכוללים יחד את כל האברים שבגוף החברה האנושית, מבלי למצוא ביניהם איזה שנוי והבדל, ובסרסם את מושגי “החופש” ו“ההתקדמות”, יבנו מזבחות לאזלת ולשרירות הלב, אשר עליהם יקרבו פרחי ההשכלה הנלהבים את מבחר כחותיהם.

 

ספר ב    🔗

אגרת י.    🔗

עוד דלמא (דילעמע) אחת, המדעים הנסיוניים, הפלוסופיה והדת. התקדמות ומרוץ סובב. שבת. Genése compérae de la vie cosmique, organique et sociale. ההכרחיות המוסרית או הקדושה. תקופת ההתפתחות החברוּתית: היצירה העבריונית הפליאנתולוגית, לידה וחבלי לידה, ימי העמידה.

כשם שקפחתני מקודם בשאלתך: „דלמא הומניות, דלמא לאומיות“ והיית באה בטענה עלי כי מצדד אני בזכותה של האחרונה שאין רוח הבריות בזה"ז נוחה ממנה, כך הנך יוצאת לקראתי הפעם בדלמא אחר: „דלמא חירות, דלמא הכרחיות“. כלה נבואתך, תקראי אלי, וצא מאצטגנינות (פאטאליסמוס) שלך האומרת, כי הכל צפוי מבראשית וכי האדם הוא רק מין חי עליון, אשר מהלך תולדותיו יתנהג באותו החוק הנצחי שבמאמרו נבראו שמים וארץ וכל צבאם. לדבריך, הכחות הפועלים בעולם הקוסמי והארגני הם לא כחות מוסרים רק טבעים, שאפשר לתת להם מראש קצב ומדה; לא כן העולם החברותי: גם הוא אמנם קשור בחקות הטבע העושים מעשיהם באונס ובכפיה, אבל תעודת האדם הלא היא להתגבר על הכחות האלה בעז בחירתו החפשית, אשר בלעדה אין מקום להתקדמות ולמעלת המדות במובנם הנעלה.

נעים לי לראות, כי לשון חכמים שגורה בפיך. גם אני מאמין, כי תעודת האדם היא לסגל לו „חרות מוסרית“ ורק אצלי המטרה הנשגבת הזאת, שהיא תאות כל נפש, אחת היא עם ההכרה האלהית, אשר היהדות הבינה דרכה ראשונה והיא שהיתה מטפלת תמיד בהתפתחותה מיום היותה על האדמה, עד שבא שפינוזא ונטלה ממנה ונתנה לנחלה לכל באי עולם. ההכרה הזאת, אשר במעמד הר סיני ובמעמד הר הזיתים, בעוד רוח האדם לא השתלם כראוי, הגיעה אלינו ע"י נסיונות פנימים ורשמים מוחשים ובלתי אמצעים, שעוד לא באו לידי בחינה ובקרה, ההכרה הזאת, שלא היתה איפוא אלא הארה וידיעה כללית, צריכה עתה להתפתח, בעזר ההארה והידיעה הזאת שכבר רכשנו לנו, לחכמה חיובית (עקסאעטע וויססענשאפֿט), שאף היא אמנם קולטת את הכרתה מן הנסיון הפנימי והחיצוני, אבל עושה היא זאת בדעת וחשבון.

הואיל ואת יוצאת לקראת השקפותי על החיים מזוינה בכלי נשק מבית גנזיה של הפלוסופיה הספֶּקוּלַטיבית אין לי אפוא ברירה אחרת בלתי אם להראותך לדעת, כי הספקולציה הפלוסופית איננה עוד המלה האחרונה של ההתפתחות הרוחנית, כמו שאין הספקולציה של בעלי החרושת והרכוש תכלית ההתפתחות החמרית. – הדעת החיובית שאינה נזקקת לאמצעים אחרים למטרת השגת הקנינים הרוחנים והחמרים מלבד ההסתכלות וההתבוננות, הנסיון והמחקר ושאינה רואה בספקולציות בלתי אם תעתועי שוא התלויים על בלימה והשערות קלוטות מן האויר, הדעת החיובית היא הבי“ד הגדול, אשר מפיו אני מוכרח לבקש עצה, בכדי להשכילך בינה מפני מה הדעת הזאת התוקעת עצמה רק לחוקים קבועים ומוצקים, נראית כסותרת את הפלוסופיה המרוממת את הרוח מעל הטבע וכן גם את הדת, המקדשת את שניהם יחד בשעבדה אותם לעבודת עצם יחיד ומיוחד. ולמען הראותך אח”כ, כי הסתירה המדומה הזאת נראית כאלו אינה לגבי ההכרה בשלמותה, העושה את חוקי הטבע וחוקי ההיסטוריה חטיבה אחת, לתכלית זאת אני אנוס להוכיח לך, כי הדמיון הכוזב היה דבר מוכרח לשעתו ומחויב המציאות לפני גמר מלאכתה של ההשתלמות האנושית³⁸.

עוד עתה ישנו פרץ רחב בין המדעים הנסיונים, הפלוסופיה והדת שעוד לא נסתם, ואדרבא, כמו בתקופת המעברה מימי קדם אל ימי הבינים, כן גם עתה, בזרוח שמשה של התקופה החדשה, יתרחב הקרע הזה בהכרתנו עוד יותר ממה שהיה בימים מקדם בעוד לא נודע טבעו בין החיים. סבת ההפכים העיונים האלה כסבת ההפכים אשר בחיי החברה היא חסרון שויון־המדה בהתפתחות האנושית, ביחס השבטים והגזעים המושלים אל אלה הסרים למשמעתם ובחלוקת העבודה הגופנית והשכלית והטובות הנובעות ממנה; חסרון שגרם במפלתה של חברת האדם העתיקה ואשר יעלה ויגדל יחד עם ההשכלה במקצוע החמרי והרוחני וביחוד במקצוע האחרון. רשומם של ההפכים האלה נכר ובולט עתה עוד יותר מכפי שהיה באחרית ימי קדם, בעת אשר חלוקת העבודה עדין לא התפתחה די צרכה כמו בתקופה שאנו חיים בה. תוצאות הדבר הזה הם, כי בימינו אלה לא רק הדת והפלוסופיה, כ“א גם זו האחרונה והמדעים הנסיונים סותרים אלו את אלו; אף על פי כן הלא מוכרחת את להודות, כי האמת שבמדעים הנסיונים היא האמת שבפלוסופיה והאמת שבזו איננה שונה מהאמת שבדת. ואולם, אחרי שהבאת שלום בין מקצעות הדעת השונים האלו עוד לא יצאה לפעולת ידים, מובן מעצמו, כי קשה הוא מאד לברר את הדבר באופן שיתקבל לפחות על לבך; כי המדעים הנסיונים, הדת והפלוסופיה אינם דוחים אלו את אלו, ואף אמנם, כי עוד יעבור זמן מה עד שיכירו זא”ז, אבל סוף סוף אחד באחד יגשו ואיש את רעהו יעזורו. – האמונה כי ה' בחכמה יסד ארץ והוא מנהג עולמו בחוק ובמשפט אשר שם לו מתחלת יצירתו והעמידו לעד לעולם, האמונה בהשגחה עליונה הסוקרת את כל הנמצאים ובתכנית של מעלה הסובבת ומקיפה את כל הבריאה כלה כפי שמסרתה לנו היהדות באמצעות התורה וההיסטוריה הקדושה, איננה אמונה מוכת סנורים, הרואה מתוך אספקלריה מטושטשת את יד המקרה שלטת בכל, אף כי גם היא אינה סובלת מעשי זדון והתרת הרצועה. אינני אומר יחד עם בעלי החומר: כי העולם הארגני והרוחני כפות ומשועבד לאותו חוק מכני חיצוני שהעולם הבלתי ארגני נזקק לו, רק אומר אני ההפך: המחזות הקוֹסמים והמכנים גם הם עושים רצון קונם ע“פ תכנית מסוימה ומכונת אל המטרה, גם הם נובעים ומפכים ממקור חיים קדוש וטהור, במחזות הארגנים והרוחנים. כטבע כאנושיות חוקה אחת ומשפט אחד להם ברצון אלהים, וההבדל ביניהם הוא, כי הטבע ימלא את תפקידו בעינים עצומות, בעת אשר האדם בשלמות התפתחותו יעשה זאת בדעת וברצון חפשי. ואולם ישנו עוד הבדל אחר ביניהם, שע”י העלמת עין ממנו נשתבשו ונסתרסו המושגים „חירות“ ו„התקדמות“, והוא – כי הספירות הטבעיות של העולם הקוסמי והארגני, אשר על תלם נבנתה ספירתנו החברותית וההומנית, כבר הגיעו לידי גמר התפתחותן והן ערוכות ושמורות בכל, בעת אשר האנושיות עדין היא עמלה בהתפתחותה ובישוב אבריה. כל זמן שהחברה האנושית עוד עסוקה בתקון בנינה, יתראה הבונה – הוא האדם – כאלו הוא שליט במעשיו שלטון בלי מצרים ואינו צריך לתת עליהם דין וחשבון, אף כי באמת הוא מושבע ועומד לשמור את החוק הנצחי כטבע במעלליה היא. גלוי פנים שלא כהוגן במושג החירות לאמר: אל תקרא „חרות“ אלא „הרוס“ הוא מפני שאין אנו יודעים עוד את חוקי התפתחות החיים החברותים, כלומר את מטרתם האחרונה, וחסרון הידיעה הנסיונית הזאת בא לנו מפני שהתפתחותנו עוד לא נגמרה. – ואולם אע“פ שטבע החוק הזה עודנו כספר החתום אצל הדעת החיובית, הנה הרוח הדתי כבר אזנו וחקרו וצררו ממנו „דוגמא“ לדורות. אנחנו בני ישראל נשאנו תמיד בחוקנו את האמונה בביאת המשיח. מתנה טובה יש לדתנו ושבת שמה. בשמירת השבת התגלם הרעיון אשר מלא תמיד את כל בתי נפשנו, הרעיון כי האותיות אשר תבאנה תביאנה לנו יום שכלו שבת, היא השבת ההיסטורית, כמו שהעבר הביא לנו בכנפיו את השבת הטבעית, או, במלים אחרות, כשם שהטבע כבר נשתכלל כלו, כך עתידה גם ההיסטוריה להשיג שלמות הרמונית אחר גמר בשולה. כל ספור הדברים ממעשה בראשית לא נברא אלא בשביל השבת; התורה מספרת לנו: ככלות אלהים את מלאכתו בעולם הטבעי ויהי האדם לנפש חיה, נעשה שותף להקב”ה בבריאת העולם החברותי ואז החלו ימי המעשה של ההיסטוריה, אשר תחוג את שבתה, אחרי אשר תסים גם היא את מלאכתה בימות המשיח. בואי וראי כמה גדול ערך הגנוסיה (גענעזיס) אשר הואיל משה באר לנו, זה ספר תולדות האנושיות אשר כתוב בו שמירת שבת לעדות לבאי עולם ולאות לבני מרי בעלי דעה קלושה, כי חוק אלוה נצחי, שאין לו חליפות ותמורה, שורר בכל פנות הטבע וההסטוריה. רק לאלה אשר לא דעת להם ולא תבונה לעמוד על אמתת הרוח הדתי הישראלי, יתראה מהלך התפתחותה של האנושיות כהתקדמות שאין לה שחר, סוף ותכלית, בנגוד לחיי הטבע, אשר, מפני שכבר שלמו ימי התפתחותו, הם רצים ועולים במרוץ סובב וחוזר חלילה על סביבותיו, ע"פ חוקים קבועים ומסודרים. הלא תביני אפוא, ידידתי, כי ההבדל המדומה בין חוקי הטבע וחוקי ההיסטוריה הוא רק פרי השגה פרטית, אשר החוק האלהי הנצחי השליט בעולם נעלה ונשגב ממנה. – כמו שחירותו של האדם איננה משובה נצחת בלי כל מעצור והגבלה, כן גם התקדמותו איננה בלי אחרית ותכלה.

בן־חורים במובנו הטבעי הוא כל נברא אשר הרשות בידו לחיות ע“פ טבעו ותעודתו הפנימית ולהתפתח כחפצו באין שטן ומפריע מן החוץ. אבל בן־חורים מוסרי הוא רק החי ע”פ תעודתו בדעת וברצון ואשר יעשה את רצונו כרצון אלהים. כל רצון אחר הוא משובה שמקורה לא בחלק אלה ממעל אשר לבעליו, כ"א ביצר מחשבות לבו הרע, הכשרון ללכת בדרכי לבו ולזנות אחרי תאותיו, המטים אשוריו מדרך התבונה והמוסר, יש לו לאדם כל זמן שהוא בבחינת מבחיל³⁹. הכשרון השלילי הזה הוא כעין מחלה, אשר תחלה האנושיות כפעם בפעם כל עוד לא הביאה סימני בגרות, רק חלי הוא ותשאנו, אבל עד שתכלכל את מחלתה זאת מותר האדם מן הבהמה אין, ואם הגיס דעתו אומרים לו: יתוש – כלומר, סוג החי – קדמך במעשה בראשית, שהרי כמוהו כסוג הצמח כבר נתפתח עד גמירא.

„האדם טועה כל זמן שהוא שואף“ יאמר גֶתּה; ואולם אין שאיפה בלי מטרה, והמטרה שהאנושיות נושאת את נפשה אליה במרוצת ההתפתחות ההיסטורית, היא לדעת ולהכיר את חוקי שלש הספירות שמהן הושתת העולם, היינו: החברותית, הארגנית, והקוסמית.

חק עולם הוא חוק ההויה וההתפתחות או, אם נאמר בלשון בני אדם, חוק ההתקדמות. משפט החוק הזה ותכונתו בכל שלש הספירות עוד נעלם מאתנו, ובכדי לעמוד עליו עוד יחסר לנו חלק אחד מהמושכל, והוא גמר ההתפתחות החברותית, ובכן נפלאים מעשי ההשגחה ומעגלותיה ממנו. אפס הרוח הדתי הישראלי גלה לנו טפח ממסתריו של הקב"ה, פעם במראה הנבואה ופעם בדרך סוד, ובאחרונה על ידי המחקר העיוני, עד כי נשאר לנו רק להתהלך בחקר ההיסטוריה באמצעות המדעים הנסיוניים.

מה שנודע לנו ע“פ מצב המדעים הנוכחי על דברת הויות והתפתחות החיים הקוסמיים, הארגנים והחברותים כבר הראיתי לדעת במקום אחר⁴⁰, לרגלי חקירותי בידיעות הטבע וההיסטוריה; הסתכלתי בכל המעשים הנעשים בהם, והנה כל מחזות החיים והתנועה של הספירות בחלל העולם, של בעהח”י על האדמה ושל העמים בהליכות ההיסטוריה – הכל הולך אל מקום אחד וחוקה אחת לכל.

כשם שאין התקדמות בלי תכלית ובלי מדה ושעור בעולם הקוסמי והארגני, כן אין התקדמות כזו בעולם החברותי. הכל הוה ומתפתח עד גמר בשולו ואח"כ הוא עובר ובטל, בכדי להתפרד ליסודותיו ולקום שנית לתחיה בגלגל הנצחי החוזר בחיי העולם.

מה שאנו קוראים „התקדמוּת“ הוא התפתחות מימי הצמיחה לימי הבכּור, ומכיון שבא דבר לכלל בבור בא למטרת תעודתו.

כשם שהברואים משונים כן התפתחותם משונה, ומן החיים אשר בארץ מתחת עד הגלגל המנסר ברקיע, ומן הצד הארגני הקטן שבקטנים עד הגדול שבגדולים, הוא האדם, אין אחד דומה לחברו בשעה שהוא בתכלית שלמותו ובמלאו את תעודתו. אבל אין לך נברא החי בזמן ובמקום שמציאותו מתמדת, אין דבר נצב וקים לעד; הכל היה והכל נפסד ואחרי אשר יכרת עוד יחליף וישוב להיות כשהיה.⁴¹

גרמי השמים מתהוים ומתמתחים בחללו של עולם בזמנים שאין בידינו קו המדה עבורם; החיים הארגנים, המתפתחים על פני גבלי השמים, בעת אשר אלה האחרונים יחלו להתגלד ולהעלות שרטון, דורשים להשתלמותם תקופה פליאונתולוגית שלמה, והאדם אשר התפתחותו הרוחנית, ההומנית והחברותית מתחלת בזמן שהתפתחות החיים הארגנים כבר פסקה, יגיע אל מחוז חפצו אחרי גמר ההתפתחות ההיסטורית של האנושיות, שעוד לא קרבה אל קצה, אבל עכ"ז איננה בלתי מוגבלה במדה ושעור, כי יש תכלה לאחריתה.

מה שנולד בזמן צריך זמן להשתלמותו, אבל סוף סוף יגיע אליה למועד ידוע ומוגבל. ישנו רק עצם אחד, שאין עת ומקום אל מציאותו וגם אין סוף לאחדותו, והעצם הזה נכר לנו על ידי החוק הנצחי בחיי הטבע וההיסטוריה, אשר רק ליהדות נגלה סודו ע"י הערת רוח ממרום.

מהכרת החוק הזה הכרה ברורה שאין לפקפק בה. תצא לנו בהכרח חובת ההנהגה על פיו, שאין לנטות ולזוז ממנה. הכרה וחיים או מדרש ומעשה יתלכדו ולא יתפרדו; יצרו של אדם מתגבר עליו ומרגיזו, רק בזמן שההכרה הזאת עוד לא התפתחה אצלו כראוי; במשך התפתחות ההכרה הזאת יכולים וצריכים אנו לרדוף טוב, ומשנגמרה התפתחותה מוכרחים אנחנו לחיות חיי צדק ומישרים. ההכרחיות המוסרית הזאת היא המביאה לידי קדושה.

היהדות, אשר למיום היותה ועד עתה הודיעה לבני אדם גבורות החוק האלהי וקדושת אחדותו בטבע ובהסטוריה, היא אשר תדרוש בכל עת מהמחזיקים בה להתקדש ולהיות קדושים. גם כל הנביאים לא התנבאו אלא לימי התקופה המתוקנה, אשר בה תמלא הארץ דעת ה'.

חלילה לנו לצייר במחשבתנו את העצם האלהי ואפילו את העצם הנברא בדמותו ובצלמו בתור דבר מוגבל בזמן ובמקום. ההכרה הגמורה הלא היא אשר תציג את האין־סוף למעלה מן הזמן והמקום, כלומר מן ההתפתחות ההיסטורית; ובצירנו לנו את הנצחיות בבחינת הויה זמנית, אנו מעידים על עצמנו כי ההכרה האמתית עוד ממנו והלאה וכי עדיין לא זכינו למעלת הקדושה. העולם החברותי השלם, שרק אליו רמזו חוזי יה במראות הנבואה לאמר, שהוא העתיד המְקוה, העולם הזה שהוא, לפי המסופר בתורתנו, אחד עם ימות המשיח, הוא הוא התקופה שבה האומה הישראלית יחד עם כל העמים ההיסטוריים יקיצו לחיים חדשים, הוא תקופת „תחית המתים“ „ביאת המשיח“ ו„ירושלם החדשה“ ושאר הכנויים השונים הסימבוליים, שבהם מפארים ומרוממים את הדר כבוד התקופה הזאת ואשר הוראתם אינה מוטלת עוד בספק בדור שאנו חיים בו.⁴²

הספירה החברתית תתפתח, כספירה הארגנית והקוסמית, בשלש תקופות, אשר דמות אחת לשלשתן.

תקופת ההתגלות הראשונה, זו של היהודים ועובדי האלילים הקדמונים, היא התקופה הפליאונתולוגית של החיים החברותים. היא מקבילה מצד אחד בתולדות התפתחות כדור הארץ אל התקופה העובריונית (עמבריאלנישע) של בעה“ח, אשר ספה תמה יחד עם בריאת בעה”ח החיים אתנו היום, ומצד השני בתולדות התפתחות צבא השמים – אל התקופה העובריונית של הגלגלים, אל תקופת הערפל (געבולאזען) וכוכבי השבט, המטפסת ועולה עד בריאת העולמות האסתראים (אסטראל־וועלטען).

תקופת ההתגלות השניה, זו של היהדות, הנוצריות והאסלמיות בימי הבינים, היא תקופת הלידה של החברה החדשה; היא מקבילה בעולם הארגני אל תקופת הלידה של בעה"ח המתהלכים עתה על פני הרקיע ובעולם הקוסמי – אל תקופת המאורות ברקיע השמים.

תקופת ההתגלות השלישית, היא התקופה הנוכחית של הספירה החברותית, מקבילה אל תקופת בעה"ח בספירה האורגנית ואל תקופת כסילי השמים בתכלית שלמותם בספירה הקוסמית.

בתקופת הבכּורים הזאת, אשר בספירה הקוסמית תחלתה תקופת הירחים או תאמי־כוכבים וסופה תקופת הפלנֶטים ושבספירה האורגנית היא מלפפת ומוליכה מן הגזעים שקדמו להיסטוריה אל הגזעים ההיסטורים ובהם היא מסימת, – בתקופה הזאת יתגלע עתה הריב האחרון בין הגזעים והמפלגות המתגרות זו בזו, בכדי לגשת אחרי כן אל המטרה האחרונה שבאחרונות והיא הבאת שלום בין ההפכים האלה, השתוות המשקל בין התוצאה והדרישה ותקון עולם בחיים טובים ומאושרים המסמנים את ימי העמידה.

את השקפתי על החיים הזאת, שאני מתאר לפניך בזה בשרטוטים גסים וכוללים, תמצאי, ידידתי, בכל שאר חבורי; מיום שעמדתי על דעתי ויצאתי בפעם הראשונה אל שדה הספרות לא היתה לי אחרת זולתה, היא הנשמה אשר תחייני ורוח החיה בכל שאיפותי. לעת מצוא עוד אשוב ואהפוך בה ביתר באור, כי מסגרת המכתבים קצרה היא מהכיל הרחבת דברים הנאותה לענין כזה, אשר ערכו גדול ונשא מאד. מלבד זאת גורל עמי, אשר נגע עד לבי, קפץ עלי ברגע זה וטרדני מפתרון השאלה, אשר אמנם קשורה היא בקשר מהודק עם שאלת היהודים, אבל פתרון האחרונה קודם לה.

אגרת יא.    🔗

יהדות הקמה לתחיה לעבודת הקרבנות. אלפים שנה קוינו לאור. תפלות ומזמורים לאהבת ציון. הגדה קדומה. סימני הזמן. Le temps du retour approche. שאלת הקדם והיהודים. קול קורא מאת צרפתי נלהב.

ממרום חביון כוכבי אל ידך תנחני ותורידני בקפיצה אחת על אדמת פלשתינה. אבל, אוהבת אַת את הקצוות המתנגדות וגם דלוגי עליך אהבה. נגד דתנו ההיסטורית הצרופה והישרה תערכי לפני את „עבודת הקרבנות“ העקובה מדמים ותגזרי אומר, כי היהודים היראים והחרדים לא יתנו את ידם לבנין בית ה' בירושלם בלי מזבח לעולה ולקרבן, ואגב אורחא תחשדיני, כי אהבתי לעמי בכל תקפה ועזה לא תמריצני להשתתף עם אחי גם בעבודה זו.

גם התנאי ההכרחי (conditio sine qua non) שאת מתנה עמי בשם היהודים האדוקים, גם הספק שאת מטלת בעוז אהבתי לעמי לא יניחו את דעתי. בנוגע בראשונה לאהבתי את עמי, אשר אמנם אחרה להתעורר בקרבי, אבל תחת זאת השתרשה בלבי עמוק עמוק, הנך שוכחת כי האהבה האמתית, המושלת במדה אחת בבשר וברוח, שתומת־עין היא; ושתומת עין על שום מה? על שום שאוהבת היא באהוב לא רק את הטוב והיפה, כי אם גם את המגונה והמכוער; על שום שאוהבת היא אותו עם כל מעלותיו ומגרעותיו, וגם לא מפני שמתאמצת היא לפרכס את האחרונות וליפותן, רק מפני שגם בלי כחל ושרק תכשיטים הן לה. העלמה אשר חשקה נפשי בה לא תתגנה עלי בשביל השרטת אשר נִשרטה בעור פניה, ונהפוך הוא, כי חמודות היא לי עמו יחד ואולי תחבבנה השרט הזאת עלי עוד יותר מעיניה היפות, אשר בהן אפשר שתלבבנה אותי גם שאר עלמות, בעת אשר השרטת הזאת מיוחדת רק לאהובתי והיא המעמידה עצמותה. אלמלא היתה עבודת הקרבנות באמת ענין שערכו רב מאד ללאומיות ישראל, באופן שע"י בטולו תהיה גם היא בטלה ומבוטלה, אז לא חדלתי אף רגע אחד מתת הסכמתי עליה; אבל עד עתה עודני מחזיק בתומתי ולא אפונה, כי לדתנו ההיסטורית הנאדרה בקודש, אשר זיוה מבהיק מסוף העולם ועד סופו, ואשר כל בה אהבת האדם ודעת אלהים אמת⁴³, אי אפשר שתהיה עבודת הקרבנות לעקר גדול ויסוד מוסד כאמתה של תורה.

ואולם אף כי ברור הדבר אצלי בתכלית הברור, לא ימלאני לבי להורות הלכה בפני ההיסטוריה. ישנן שאלות שמן הנמנע הוא להשיב עליהן למפרע, כלומר קודם־המעשה, אבל נפתרות הן מאליהן במרוצת ההתפתחות ההיסטורית. גם שאלות עבודת האלהים הן מעין שאלות כאלה, וביחוד בנוגע לדת ישראל, אשר מיום שנתנה מסני פשטה צורה ולבשה צורה. קשה לתאר מראש את מראה החותם אשר יטביע הרוח הדתי והמוסרי על סדרי העבודה בכחו הכביר לעשות גדולות ונצורות.

הרב זכס, אשר כבר אמרתי לך דברים בשמו באחד ממכתבי הקודמים, בדברו על אדות המטבעות (נארמען) שטבעו חכמים בדעת, שנהפכו בזמן הגולה לקפאון, ובהראותו לדעת בתור דבר והפכו איך נִטעו מטעי קודש אלה בכרם דתנו באמצעות ההתפתחות ההיסטורית על אדמת הקודש, אומר:

„הכר הנרחב של ההיסטוריה אי אפשר שיהי מוקף ומעוזק מכל צד בחבילות של גדרים וסיגים, ואפילו הדברים שנקבעו להלכה ונצבו כמו נד לא יעצרו כח לעמוד בפני זרם החיים המלאים תנועה ולהשאר במצב אחד, מבלי להשתנות אף שנוי קל. שטף הזמן ישטוף לאט לאט את הסוללות השפוכות מסביב ויתפתל נפתולים שונים עד אשר ילחץ על הקרבן ותמשנה מפניו“. רק „אחרי אשר שקעה שמשה של האומה שגם היא השפיעה רוב טובה על הדת בה במדה שהיתה מושפעת ממנה“ היתה הדת לחרדה של קפאון, אשר תמס כדונג בהריחו אש, בשוב התנועה הלאומית לאיתנה ובשוב ההתפתחות ההיסטורית, כנחל שוטף, להכות בקיעים בחומת הסִיגים הנשגבה.

רוח הקודש, זה הכח היוצר אשר ברא את חיי היהודים ותורתם, נסתלק מישראל מיום החלו להתביש בלאומיותו. אבל הרוח הזה ישוב לשרות על עמנו כאשר יקיץ לחיים חדשים ויברא בריאות חדשות אשר כיום לא נדע שחרן.

אין בידנו לקצוב מראש בדיוק את הצורה אשר יקבלו חיי העמים המתוקנים בבוא עתם עת תחיתם. ובנוגע להעבודה, וביחוד לעבודת אלהים היהודית, אין ספק שתשתנה שנוי גמור מהעבודה הנוכחית כמו מן העתיקה. – בעבודת הקרבנות כשהיא לעצמה וכפי שנצטוו בני ישראל עליה במקום אשר בחר ה' לו לשבתו, אין אף דבר אחד המתנגד לרגש ההומניות, ונהפוך הוא, כי לעמת זבחי אדם שהיו נהוגים בימי קדם אצל העמים אשר ישבו בקרבם תוכל העבודה הזאת להחשב כנצחון אשר נצחה ההומניות את אכזריות הפושעים האלה.⁴⁴

בין אם נראה בעבודת הקרבנות מעין ותרנות שהיתה תורתנו מוכרחת לותר לעבודת האלילים, למען אשר לא תסיר את לב העם מאחריה לשוב לכסלה, בין אם נראה בה כונות נסתרות שאין אנו יודעים עתה את טיבן ומהותן ואיזה צורך היה בהן באותה שעה, – ברור הדבר, כי למרות הקרבנות „המתגוללים בדמים“, אשר נביט עליהן עתה בגאוה ובוז ממרום השכלתנו, היה עון שפיכת ואכילת הדם „שהוא הנפש“ משוקץ ומתועב בעיני היהודים יתר הרבה מאשר הוּא אצל העמים החדשים המתימרים בהשכלתם והאוכלים את הבשר על דמו בלי זבח שלמים והקטר חלבים ובלי טבול וברכה. ואולם זה כאלף ושמונה מאות שנה שעבודת הקרבנות אינה עוד מן המדה, ומטעם זה יבושו בה היהודים אנשי המדה; ובאמת מיום שחרב ביהמ“ק ניטל טעם הקרבנות ונתן לתינוקות, כאשר ספר גתה, כי בעודו נער לא ידע איך לצאת ידי חובתו לאלהיו, בלתי אם בהקריבו לו קרבן ובהשליכו את כלי שעשועיו היותר נחמדים על האח המבוערת לפניו. אבל אין אנו צריכים כלל לצדד בזכות הקרבנות, כי גם הנביאים בימי קדם גם הרבנים בימי הבינים לא הביטו על העבודה הזאת, כארתודוכסים עתה, כעל עיקר גדול ביסודי הדת, אשר כל בנין לאומיותנו נשען עליו; ור' יוחנן בן זכאי הורה לתלמידיו כי יש לה תשלומין ע”י צדקה ואסמכיה אקרא „כי חסד חפצתי ולא זבח“ (הושע ו' ו') ולא זו בלבד אלא שאפילו גדולי רבנינו האחרונים כבר היו כחולמים שיבת ציון, אע“פ, אע”פ שלדבריהם אין לנו בזה"ז כהן הראוי לעמוד ולשרת לפני ה' במקדש.⁴⁵ ובכן העבודה אשר תהיה לנו בירושלים החדשה עדיין היא נשארת הלכה תלויה; רומא לא ביום אחד נבנתה, וגם ירושלים דורשת זמן רב לשכלול בנינה. מה שעלינו לעשות כעת לתחית לאומיותנו, הוא ראשית כל לחזק בנו את האמונה בתקומתנו המדינית ולעוררה מתרדמתה בכל מקום שהיא ישנה. אם יד המקרים המתרגשים לבוא לעולם מכנף ארץ הקדם תעמוד לנו לעשות התחלה טובה להקמת מדינת היהודים על תלה, אז הצעד הראשון אשר נצעד על הדרך הזו הוא ליסד מושבות בארץ אבותינו עבור אלפי משפחות מאחינו אשר יבואו להאחז בה, ואין ספק כי צרפת תתן את ידה לנו. הלא ידעת, ידידתי, איך התעוררו אחינו לחתום ידם על פרשת כסף התרומות, אשר נאספו לטובת הרוגי סוריה. כרֵמיה היה ראש המתעסקים בדבר, הוא כרמיה, אשר לפני עשרים שנה הלך לסוריה בלוית סיר משה מונטיפיורי להגן על היהודים מחמת רודפיהם הנוצרים. בהעתון „זורנל די דיבא“, אשר רק לעתים רחוקות יקבל שירים, בא בשעת משלוח הצירים לסוריה שיר אחד מאת ליאון הלוי, אשר כמוהו ככרמיה לא העלו על לבם מימיהם את זכר ירושלים ובכל זאת נראה, כי גם הוא, בשעה שיצאו החרוזים הנאים האלה מתחת עטו, צפה ברוח שירתו, כי תשועת עמו קרובה לבוא.

בעת אשר משורר „הדרורים“ יהגה נכאים בשאלו כמתיאש⁴⁶:

אלכסנדר וֵיל שר בימים האלה⁴⁸:

צרפת, ידידתי, צרפת היא גבור החיל, הוא הפודה ומציל אשר ישיב את עמנו אל מעגל ההיסטוריה.

הרשיני נא להזכירך הגדה קדומה, אשר בודאי שמעת אדותה:

מעשה באחד האבירים שהלך לארץ הקדם לצור על ירושלם ואת רעהו עזב בארץ אשר ישב בה. בעת שהאביר יצא למלחמת מצוה נשאר רעהו בבית ללחום מלחמתה של תורה, כי הוא היה יהודי נאמן לאלהיו ורב גדול בישראל. לאחר ימים שב האביר ממסעו ויבוא אל האהל אשר בו ישב הרב והגה בספריו, ויאמר אליו:

„ה' עמך, אוהבי מנוער! הנני בא מהארץ הקדושה והבאתי לך משם דבר יקר לאות אהבתנו. אנכי על חרבי אחיה ואתה תמצא חיים בתורת אל חי, הסיף והספר כרוכים הם וסוף סוף דרכינו מובילות למטרה אחת“, ובדברו ויושט להרב שושנת יריחו. – ויהי בקחת הרב את השושנה מיד רעהו ודמעותיו החמות נשרו על עליה היבשות והנה השושנה עלתה נצה, ויהי לנס. אז פנה הרב אל האביר ויאמר:

„אל יפלא בעיניך, ידידי, כי השושנה הנובלה שבה והנצה בידי. השושנה הזאת בגעת בה רוח האהבה וחם לה מיד היא חיה, אף כי זה ימים רבים אשר עקרוה מן האדמה, אשר בה שורש גזעה וטרפי צמחה יבשו בארץ אחרת. גם ישראל פרוח יפרח עוד כחבצלת בעדן עלומים, והניצוץ הקדוש, אשר כבה מעט תחת האפר המכסה עליו ישוב ויבער כלפיד אש אוכלה ועינינו רואות זאת, כאשר נפגוש איש את אחיו בארץ החיים“.

הנה זה היום שקוינו, בו האביר והרב יפגשו איש את רעהו. הרב הוא ישראל והאביר – צרפת, זו צרפת הנאורה, אשר כבימי הבינים תראנו נפלאות בצדק, בהריקה את חניכיה לשלחם לסוריה לישר בארץ תלאובות מסלות לאלהינו.

הקראת, ידידתי, את דברי הנביא ישעיהו?

„נחמו, נחמו עמי יאמר אלהיכם, דברו על לב ירושלים וקראו אליה, כי מלאה צבאה, כי נרצה עונה, כי לקחה מיד ה' כפלים בכל חטאתיה. קול קורא במדבר: פנו דרך ה‘, ישרו בערבה מסלה לאלהינו, כל גיא ינשא וכל הר וגבעה ישפלו, והיה העקוב למישור והרכסים לבקעה. ונגלה כבוד ה’, וראו כל בשר יחדו, כי פי ה' דבר“⁴⁹.

האם לא תראי, ידידתי, בנבואה הזאת, שבה מתחיל ישעיה את ספרו השני ומסים עובדיה את ספרו הוא⁵⁰, כי כל דבריה נאמרו על הדור הזה שאנו חיים בו? האם היום לא נשלחו מושיעים לציון לשפוט את יושבי ההרים? האם לא יישרו המעקשים ויסירו המכשולים, האם לא יסולו דרך חדשה לפני הקולטורה האירופית ע“י חפירת תעלת הסואֶץ ובנין מסה”ב אשר תחבר את אירופה ואסיה? אמנם תקומת עמנו הלאומית עוד לא עלתה על שפת לשון, אבל הלא ידעת את הפתגם הצרפתי: L’homme propose Dieu dispose, האדם מחשב וה' מיַשב. כמו שלפנים בים בקשו מסלה לאדמת הודו ומצאו ארץ חדשה, כן ימצאו גם עתה את ארץ מולדתנו אשר אבדה לנו על הדרך העתידה להוביל מהודו ועד סינים. או התטילי עוד ספק בדברי, כי צרפת תהיה לנו לעזר ליסד מושבות, אשר יפרשו את מצודתם מתעלת סואֶץ עד ירושלים ומן גדות הירדן עד שפת הים התיכון? אם כן קראי נא את המחברת אשר יצאה לאור תכף אחרי ההרג בסוריה בבית מערכת דינטו ונקראה בשם: שאלת הקדם החדשה. לא במשלחת הממשלה הצרפתית, אבל ברוח העם הצרפתי מדבר המחבר בעוררו את אחינו לקומם הריסות מדינתם הישנה, ואף גם לא טעמים דתיים כ"א מגמות הומניות ומדיניות שכלו את עטו.

את דברי המחברת הזאת, אשר מחברה איננו יהודי רק צרפתי, ישימו נא יהודינו הנאורים דורשי ההומניות אל לבם, ולמען אשר תהיה להם לעינים אני מצרף לזה איזה עמודים ממנה בהעתקה לשפת אשכנז. –

פרק אחד מהמחברת הצרפתית: „שאלת הקדם החדשה“ מאת ארנסת להרן.⁵¹

„בין הסכסוכים החדשים האלה אשר יעלו על שלחן שרי המדינות בנוגע לארץ הקדם הנחנו לנו מקום פנוי לפלשתינה, למען הציע לכל שוכני ארץ את השאלה: אם לא תוכל יהודה הישנה להכיר את שמה ומקומה מחדש תחת השמים.

השאלה הזאת לא חדשה היא⁵². כבר שאלו ודרשו בגאולת הארץ בכסף ע"י גדולי היהודים בעלי ההון, המפוזרים בכל ארצות הגולה, או יותר טוב בדבר הגאולה היותר נאותה, והגונה בדרך „החתימה“ הכללית, אשר כל בני ישראל ישתתפו בה, הגדול כגדלו והקטן כקטנו. ומפני מה עוד לא יצא הדבר לפעולת ידים? לא קשי ערפם של היהודים המחזיקים בנושנות מעכב את הגאולה, כי לבם כים נגרש ועיניהם זולגות דמעות בכל עת, אשר ישאו את שם ירושלם על שפתם⁵³. ואולם אם הרעיון הזה עוד לא בא לידי מעשה, הנה טעם הדבר נקל להבין. יודעים היו היהודים, כי שערי ארצם דבקו זה בזה והם צועקים ואינם נענים – כי על חומות ירושלם הפקדו שומרים ואם ינסו לגשת אליהן יגערו בם בנזיפה בקול אומר „אוסרני“ (veto); יודעים היו, כי כאשר יהין בעל הקרקע אשר לו משפט הגאולה לרדת לאחוזתו, יצאו עליה מערערים ולא יתנוהו לשבת בשלוה ובחשאי ילחשו לו כי מיום שגלו ישראל מעל אדמתם אבדו את זכותם עליה; יודעים היו כי עליהם להבריח בלי הרף את הדבורים והיתושים אשר שאונם והמונם יעלה תמיד באזניהם, המה הקנאים המתקדשים, אשר נוח להם כי תהיה הארץ נתונה בידי בּרברים מאשר ישוב להתנחל בה עם נושא דגל החופש; זו היא הסבה שבשבילה חדלו היהודים עד כה לנסות את כחם להוציא את הדבר למענהו, זהו הטעם שבעבורו ימנעו עוד עתה מלנער את האבק מעל רגליהם אחרי טלטלת אלפים שנה. רואים היו בעין שכלם, כי הערעורים בלי קץ והקנתורים בלי חשך האלה יובילו סוף סוף לידי מכת הרג ואבדן מצד הנוצרים והמחמדנים, אשר נתנו את ידם זה לזה ויהיו אחים לצרתם, ומפני זה לא תקום בהם רוח לשוב ולהחיות את ערמות בתיהם ועריהם הנשמות מאין יושב.

ואולם אם הדבר הזה דיו לפתור לנו את מורך לבבם וקוצר רוחם של היהודים האדוקים עוד איננו מספיק להגן על היהודים הנאורים מפני גזר הדין הקשה, שאנו מוכרחים למתוח עליהם בגלל קרת רוחם בכל דבר הנוגע לתחית ארצם ועמם, ואשר יראו לעין כל בתמימות יתרה, שלא לכבוד היא להם ורק לבושת ולחרפה; האמתלאות שהם נותנים לזה פורחות באויר ואין להן על מה שיסמוכו, כמו שאין שום ממש בהאמתלא אשר הרצו יהודי פרנקפורט הנאורים ברוב מנין ורוב בנין באמרם: „אין לנו נחלת אבות אחרת מלבד הארץ אשר נולדנו והתאזרחנו בה“⁵⁴.

מי האיש אשר לב הותל יטהו לשכוח את עמו ואת בית אביו ולותר על זכותו אשר כבר נקדשה ברוב ימים ושאין מקום לבעל דין לטעון ולחלוק עליה, ובפרט בשעה שעניני אירופה במצבם הנוכחי לא לבד שלא ישימו מעצור לבנין מדינת היהודים, ונהפך הוא, כי תובעים הם אותה בפה מלא? מי מכל ממלכות אירופה תפריע עתה את היהודים מלהכנס לאספה גדולה ולגמור אומר לתת גאולה לארצם? מי יעמוד להם לשטן, אם ישקלו על ידי מושל תוגרמה מלא חפנים כסף וזהב ויאמרו לו: כך וכך אנו נותנים לך, השב לנו את מקלטנו והכסף קח לך והיה לך לחזק את בדקי ארצך הנשארה?

לא! אין אף אחד אשר יתנגד לזאת, והרשות ביד יהודה להרחיב את גבולה מתעלת הסואֶץ עד חוף סמירנה ולסוב את כל רוחב הרי הלבנון מים, כי הן לא לעולם נריב ולא לנצח נתחרה איש את אחיו; עוד מעט ושבתה ההרגה הכללית, ויכתתו קני הרובה וקני הרעם וכל כלי מפץ, ולא ישמע עוד קול הגפת התריסים ושפעת הקלגסים, ולא יהיו עוד בני אדם נתונים כצאן לטבחה, וחפצי קרבות יסגו כלמות והיו דראון לכל בשר. והיה ביום ההוא, ובמקום אשר נלחם עם את עם על שדה קטל, ילחמו מלחמה בשלום על שדה העבודה וכשרון המעשה, ופרצה החרושת האירופית לכל קצוי תבל, והיה סחרה ואתננה מלא רוחב הארץ, הזמן קצר והמלאכה מרובה, וכבר הגיעה העת להעיר את העמים הישנים מתרדמתם, למען אשר יכבשו דרך גדולה ורחבה לפני ההשכלה והציביליזציה.“ –

במקום אחר מספר המחבר בשבח עמנו בהתלהבות עצומה ובאהבה ויראת הכבוד, המבישות ומחיבות את כל התהלות והתשבחות, אשר פזרו לנו עד כה אוהבינו מקרבנו, באהבתם ובחמלתם:

„על גורל העמים והמדינות ינוח כח טמיר ונעלם, אם יד ה' היתה באיזה עם להשמידנו מתחת השמים, אם נגזרה גזרה על איזו מדינה להטביע עליה חותם הכליון, אז שוא כל תשועת אדם; העם הזה לא ישוב באור החיים והמדינה הזאת נפלה לתהום השכחה ולא תוסיף קום.

אבל אם אומה אחת הנתקה בימי עלומיה מערש ילדותה; אם אחרי הריקה כוס תלאות הגולה עד היסוד בה יראו לה את ארצה מרחוק, למען אשר, כשָֹבעהּ נדודים אין קץ, תזכור את כל מחמדיה מימי קדם; אם האומה הזאת עוד תעצור כח לסבול צרה ומצוקה במשך אלפים שנה, ובכל זאת אש האהבה לארץ מולדתה עצורה בלבה לבלתי הכבה; הנה האומה הזאת יחידה היא לנו, אשר אין על עפר משלה.

במלים המעטות האלה כלולים כל דברי ימי ישראל.

מי שמע כזאת, מי ראה כאלה!

רומאים חולשי על גוים! אתם שלחתם את לגיונותיכם למלחמה לקראת ציון ונהגתם את בניה בשבי לפניכם, – עריצי אירופה, אסיה ואפריקה, אתם נואלתם להטות אזן לקול מלשינים ומפיחי כזבים ותנדו את שמותם. – אתן ממלכות פֵיאוֹדַליות התויתן תו קלון על מצחות האנשים, אשר המה היו רוכליכם למלאות את שוקיכם בעזבונם ומכספם וזהבם נתנו לכם לחלק אפסניא לחילותיכם. – אתם רבי הטבחים (גראָסאינקוויזיטארען), חפשתם בכל תפוצות ישראל עולות מחים ונפשות נקיים ותמלאו זהב חוריכם ואחרי כן השלכתם אותם אל הבורות והפתחים למען העלותם על מוקדי אש. – ואתם מבטלי כתב הדת, אשר נתן בננטס, גרשתם מהסתפח בארצכם את כל הנמלט מפח יוקשים, – ובאחרונה, אתם העמים המתוקנים החדשים מנעתם מן הפןעלים והתגרים החרוצים האלה זכות אזרח.

כמה דם שפכתם, כמה דמעות הזלתם, כמה אנחות מרות עלו אל לב השמים, בשבילכם במשך אלף ושמונה מאות שנה! ואתם בני יהודה, עודכם חיים וקיימים! אתם הסירותם מעל דרככם את כל המכשולים הרבים והעצומים, אשר יצברו עליה השנאה והקנאה, הסכלות והרשעה, הלעג ובוז הגאיונים. ד' הוא ההולך לפניכם וידו נוהגת בכם.

רק צרפת הוציאתכם מעבדות לחרות. בנתק צרפת את מוסרותיה היא קראה דרור לכל העמים ותפקוד גם אתכם לטובה; משנת 1789 אתם מתחילים למנות שנה ראשונה לגאולתכם ופדות נפשכם, אם אפשר לאמר פדיון נפש במקום שאין אנו רואים אותה בקלקלתה ורק רואים אנו חמס ושוד, עושק וגזל משפט. במלאות צרפת את תעודתה לשלח רצוצים חפשי, דרשה לשכנם של כל הגזעים והשבטים הנרדפים על צואריהם מכף מעול וחומס ותמצאכם במחשכי הגיתות ותכתת את שעריהן ותביאכם לחדריה⁵⁵. מן היום ההוא לקחתם חלק בששוננו ובאבלנו, השתתפתם באשרנו ובצרתנו צר לכם; מן היום ההוא בּאתם בסוד המועצה ודבריכם נשמעו, שמחתם לנצחונינו ובכיתם לתבוסותינו. בנים אתם לארץ ואחים נאמנים ליושביה. מעתה תהיה לכם צרפת לעמוד אש להגיה אור קרני צדקה על ההולכים בחושך הגלות, ומורדי האור ואויבי הקולטורה ידונו בהן ולהטו אותם מסביב. היא תהיה לכם לצל ולסתרה מחמת הקנאה, אשר כצפעוני תפריש ותטיל זוהמתה בכל לבות בני אדם, היא תסוכך עליכם בכנפיה נגד המנבלים כבוד לאומיותכם והמשליכים שקוצים על תורתכם ואפיכם הלאומי.

גברי בגוברין אתם, ואנחנו נכרע לכם ברך. חזקים הייתם בימי קדם וככחכם אחרי הריסות ירושלים כחכם כימי הבינים, בהאבקכם עם שתי ממשלות אדירות: האינקביזיציה עם השתי והערב מצד אחד, והפירטריה⁵⁶ עם חצי הירח מצד השני, ותהי לכם המלחמה מפנים ומאחור. גם בהזרותכם בין הגויים, מורדפים בלי חשך זה מאות בשנים, לא נכחד קיומכם, ואף כי עצומים הרוגיכם הנה יתר הפלטה עוד כחו במתניו לקום ולבנות חומת בת ציון אשר התערערה. לכך נוצרתם, ולולא חפץ ה' בכם להאמירכם להיות לו סגולה מכל העמים, כי עתה לא הביאכם עד הלום ולא נתן לכם את התעודה היותר קדושה. – על גדות הירדן הקיץ הקץ. ספרי דברי הימים למלכי ישראל יפתחו מחדש, ואתם תהיו הכותבים.

אמנם רק לגדולות נוצרתם. בכם בחר ה' לחבר שלשה עולמות, להביא את ההשכלה אל העמים אשר עוד לא טעמו את פריה וללמדם את המדעים האירופים, אשר מלאתם את כרשֹכם בהם. אתם תהיו אנשי הבינים בין אירופה ואסיה הרחוקה, תפנו את הדרך לפני ההשכלה אל הודו וסינים, אשר שעריהם עוד ינעלו לפניה ותבואו אל ארץ אבותיכם מעוטרים בכתר קדושים נושאי חטא רבים, מלאים חבורות ופצעים מן המכות אשר הוכיתם על דרשכם טוב. שם תרפאו רפואה שלמה; אדמתכם לנגדכם, אשר היתה למדבר שממה, תהפך בכספכם לעדן גנים, והיו עפרות חול לנאות דשא וארץ מלחה למרעה שמן. וכל באי עולם ישתוממו לראות מה פעל העם הראשון לכל העמים ויתנו לו כבוד. – כבר יצאתם ידי חובתכם למשלחתכם ללמד את כל הגוים תורה ומוסר השכל ולהוליך את אירופה כלה במסלה העולה קדימה; עתה תוכלו לעשות גם לביתכם. צעדו לפנים! כאשר תלכו ברכותינו הולכות אחריכם ומלַות אתכם, וצבאותינו יעמדו לימינכם ויעזרוכם – צעדו לפנים, עברים מכל הארצות! האֵם קוראה לבניה אשר יצאוה ואנחנו נדגול, כי נפתח לפניכם שעריה. צעדו לפנים, הישרים בלבותם! היום אשר בו ישובו בנים לגבולם יעמוד לנס בדברי הימים.

מה תרגז ארץ הקדם ביום בואכם שמה! איכה תחליץ העבודה את עצמות האנשים במקום שם עצלות ושפלות ידים, זמה ותענוגי בשרים, עושק ומרוצה שמו משטרם!

אתם תהיו התל המוסרי שהכל פונים אליו, כי אתם כתבתם את ספר הספרים. היו פדגוגים לארחות הישמעאלים ולעמי אפריקה, וחכמת המזרח תהיה לוית חן לתורתכם. תורת צֶנד, וֶרַס וקונגס העתיקות, כתורות מחמד והאבנגליון החדשות, תצרפנה מכל סיג וחלאה והטיפו רק לחופש והומניות, לאהבה ואחוה! – שערי ירושלים יהיו השערים המצוינים בברית האהבה וצדק העולמים, אשר תכרות שם האנושיות לכל בשר כתוב וחתום לעיני ההיסטוריה העתּיקה והעתידה להבראות, ונגלה כבוד המסרות הביבליות בכל הדר גאונן, ואצלו מהודן גם על חברתנו המערבית והפכו משפת החומריות החדשה למשפט וצדקה.

והיה כאשר תעלו מעלה מעלה וזכרתם, בני ישראל, את צרפת המתוקנה, אשר לא זזה מחבב אתכם מאז שבה לתחיה ולא חדלה מלהיות לכם למליץ ולפרקליט כל הימים“.

אגרת יב.    🔗

ראשית הקץ. הערכות אצל היהודים. תעתועים פילנטרופיים; מערכת בעה"ח החברותים. מיניקות ההתקדמות. שומרי משמרת לאומיותנו. ירושלים. הפקודה האחרונה.

כמדומני שהמחברת הצרפתית, אשר הבאתי לך בזה עמודים ממנה, העירה בקרבך ספקות חדשים. לדעתך, העמים האחרים חפצים במדינת היהודים לא מאהבתם אותנו, כי אם משנאתם את העם היושב בה, בחשבם כי באופן כזה יעלה בידם להפטר מן האומה השנואה הזאת, שהיא לצנינים בצריהם ולשכים בעיניהם. – לא רק צרפתים, כ"א גם אשכנזים ואנגלים כבר הגידו וחזרו והגידו, כי טוב ליהודים לשוב לפלשתינה, ואת תקראי בשם אנגלי אחד, המביא ראיה מן הכתוב, כי שוב ישובו היהודים לארץ אבותיהם ויחד עם זה ימירו את דתם בדת הנוצרית. אנגלי אחד עוד הרחיק ללכת, ביחשו את מלכות בית אנגליה על זרע המלוכה אשר לדוד ובהחליטו, כי האבן אשר שם יעקב אבינו מראשותיו, בראותו בחלום את הסולם הידוע, היא האבן אשר עליה ישימו מלכי אנגליה את כתר המלכות בראשם. ועוד בם שלישי אשר יתנדב להוליך את כל בני ישראל הרוצים לעלות לפלשתינה באניות אנגליה למחוז חפצם. – ואולם גם זה אינו מצד אחד אלא גרושים, רק בסבר פנים יפות; וליועצים מעין אלו אומרים שקילו טיבוטכם ושדיוה אחיזרי. ומצד השני אפשר, כי תחת ההצעות האלה יתחבאו הבלים ותעתועים, שתחלתם שעמום דתי וסופם טרוף הדעת פשוט כמשמעו ואין לשום אליהם לב. מלבד זאת נחוץ להודות, כי גם היהודים גם הנוצרים האדוקים יתקוממו נגדן בכל כחם, יען כשם שאלה מזה יתנו תנאי קודם למעשה לבנות בירושלים החדשה מזבח להעלות עליו זבח ומנחה, כן גם אלה מזה יאותו לנו בתנאי שנביא את דתנו הלאומית קרבן לדת הנוצרית. זה הוא, לפי דבריך, צור המכשול, אשר בו תתנגפנה כל שאיפותינו הלאומיות.

אין ספק, כי לולא הרסה ההיסטוריה בעיני רוחה את הסוללות, אשר שפכה הארתודוכסיה קשת העורף שלנו מצד אחד והדוגמטיות הקפויה מצד השני, כי אז גם זו גם זו נצבה בחומה גבוהה ובצורה לנגדנו וחוסמת היתה את העוברים. ולפיכך הרעיון לשוב ולהתנחל בארץ אבותינו יוכל להתעורר רק בזמן שהקפאון הזה כבר הלך תמס, ועכשיו שאנו רואים אותו הולך ומתפשר נוכל לצפות לדורו של משיח. מלבד זאת גם התלמוד, אשר הארתודוכסיה היהודית הנוכחית רק מפיו היא חיה, כבר התחשב עם תביעות החיים והורה להקל בכל דבר שאין הצבור יכול לעמוד בו. – אם הלאומיות היהודית עוד לא מתה, אז לא יפול עליה פחד המעצורים ולא תחת מפני כל בהגיע עת לעשות לטובת תחיתה המדינית. – אף כי עוד לא באה העת, אשר בה יגור זאב עם כבש בכפיפה אחת, הנה כבר חדלה התאוה של הזאב, הוא הרוב המושל, לטרף טרף, והמועט, אשר ידכה ישוח, כבר חדל להיות כרחל נאלמה, והסבלנות הדתית היא עתה היסוד היחידי שהעולם עומד עליו. כשאני לעצמי השערתי קרובה, כי עבודת אלהים העתידה להיות אצל כל הגויים אשר יקיצו לתחיה, תשתנה מכל וכל מן העבודות של הזמן ההוה. ובאחרונה מוכרח אני להכפיל ולשנות כי עבודתנו, כעבודות שאר העמים, לא תלך לפני התחיה רק תבוא אחריה. ראשית כל עלינו להעיר רגש לאומי בלבות יהודינו הנאורים ולהעד בהמון העם לבלי יעשו את משמרת המנהגים החיצונים, המטמטמים את הלב והרוח, עיקר ואהבת הארץ טפלה להם; והיה כאשר ההתחלה הזאת תצלח בידינו, והסירונו את כל המכשולים אשר יצברו עוד על דרכנו, בבואנו להוציא את הרעיון לידי מעשה, על ידי המעשה בעצמו, ומפעל ידינו ישתלם. רק במות כל הלבבות ובאפס כל התלהבות לאומית היינו מוכרחים להבטל מעבודה, אשר, ככל עבודה הסטורית רבת הערך, אי אפשר לה בלי מלחמה ארוכה וכבדה.

בכל השכלתם המדומה ובכל ארתודוכסותם הנפרזה יהודינו נקיי הדעת הם מעל ההזיה הדתית, שאין לה יסוד בהוה. אבל זו דעתם הבריאה היא היא. שתעמוד להם לאחינו כארתודוכסים כנאורים אשר לבם לב איש יהודי להטותם אחרי השאיפות הלאומיות, הבלתי רחוקות מן המציאות בעולם המעשה.

טענותיהם של היהודים הנאורים נגד תחית ישראל בארצו לא במעלות הרוח והלב יסודתן, אשר אין פחד מהמעצורים לנגדם ולא ימנו מראש את הפחים הפרושים על הדרך המובילה לאיזו מטרה גדולה, ורק מקורן בעניות שכלית ומוסרית, נעדרת היכלת להתרומם אל נקודת המצב ההומנית, אשר רק מסתר מדרגתה יראה כל גדלו של האסון הדורש תקון; וכן רק מגבוה יראו גם האמצעים הנחוצים לרפא את השבר. זה כאלפים שנה אשר הדת היהודית היתה באמת, כאשר העיר בצדק הינה ועמו גם שאר המשכילים שבדורו, לא דת כ"א אסון; ואולם מן האסוֹן הזה לא תציל לא ההשכלה ואף לא המרת הדת. כל יהודי אם ירצה או לא ירצה קשור עם עמו בעבותות הערבות, ורק אחרי אשר עם היהודים יפרוק את המשא הכבד, אשר נשא על גבו הכפוף כאגמון אלפי שנים ברוח גבורים עשוי לבלי חת ומלומד ביסורים, רק אז יוכלו גם הנאורים שבהם, אשר יהיו תמיד המעטים למלט משא העמוס על שכמם הם. – כלנו בני ישראל מחויבים לשאת „עול מלכות שמים“ עד גמירא.

בולמוס ההשכלה החדשה מסך בקרב נאורינו רוח עועים להאמין, כי אפשר להסיר את לב כל היהודים מאחרי דתם הלאומית ע“י מגמות הומניות, שבהן עתידה היהדות, ככל עדה מתבודדת במועדיה, לצלול כמו אבן במים אדירים. עתה אין עוד אף אחד אשר יאמין כזאת. במקום שאין אנשים בעלי מבט נוקב ויורד אל סתרי הטבע וההיסטוריה לראות איך הם רוקמים בסתר על האבנים, דאגה התנועה ההיסטורית להרציונלים האלה לפקוח את עיניהם; כי גם בארצות המערב, מקום שם היהודים אחוזים ודבוקים בהשכלה הכללית באלפי יתרים חזקים, נלאתה האחרונה להפיל מן הדת אף דבר אחד ועוד עתה יתנו רוב היהודים היושבים שם כבוד לשמה. גם ההשתוות האזרחית, גם עמל הנוצרים לעשות נפשות לדתם הם, לא הועילו להניע את הקהל הגדול להנזר אחור ולמעול מעל בקדשי בני ישראל, למרות התהפכם בתחבולות שונות לתפוש אותו בלבו ע”י הבטחת רוב טובה בעולם הזה; ונהפוך הוא, כי הימים האחרונים גם אלה אשר לפני זה רדפו אחרי הטמיעה כאחרי אידיאל נשגב, שבו עתה אל חיק הורתם ומספרם ירבה מיום ליום, בעת אשר מגמות ההשואה הולכות ומתמעטות ופעולתן לא תראה על אלה מהיהודים שהם רוב מנין ומנין של האומה הישראלית. לא במושגים מפשטים יוסר ההמון הגדול ולא הם הגורמים להתקדמותו; עוד יותר מן העמים המתענים תחת ידי לוחציהם בארץ מושבותם מוכרחת שה פזורה ישראל להקדים את יציאתה לרשות עצמה לכל דבר אחר, וארץ מולדת משותפת לכל בניה הוא להם התנאי הראשון להשגת ארחות חיים מתוקנים במיטב עבודה המפרנסת את בעליה. כצמחי האדמה וכחיות השדה החברותים, כן גם האדם החברותי צריך לקיומו ולעליתו בסולם הקולטורה כר נרחב ובלתי מוגבל, ואם לא, הרי הוא יורד למדרגת מלחך פנכא החי על חשבון אחרים. התחרות האנשים אלו עם אלו על עסקי לגימה היתה אמנם עד עתה לראש פנה בתולדות התפתחות האנושיות ואינה מסוגלת רק ליהודים בלבד. כ“ז שההשכלה וחרשת המעשה עוד היו במצב הילדות לא יכלה האדמה אשר נאחז בה איזה עם להספיק לו את מזונו די צרכו לימים רבים, ויהיו אפוא העמים מוכרחים ללכוד ארצות לא להם ולכבוש את יושביהן לעבדים. אבל משהתפשטה ההשכלה וחרשת המעשה בעולם, שלטון האדם באדם לרע לו הולך וקרב אל קצו והעמים התרבותים מתעתדים להוציא תועלת מן הטבע ע”י עבודה מסודרה ומושפעת מקניני הרוח, שאינם צריכים למלחכי פנכא בתור אנשי הבינים, וממילא מובן, כי הם הולכים וכלים. הם מכינים עצמם לקראת התקופה החדשה הזאת, בכבוש כל אחד לו כר לאומי גדול ורחב ידיים לפעולותיו, בתתם לב אחד לבטל את ממשלת הגזעים והמפלגות מבית ומחוץ ובהתאחד כל הכחות הפועלים למטרה אחת לגדור את הפרץ הרחב בין הספקולציה של בעלי הרכוש והעבודה יחד עם התהום המבדיל בין הספקולציה הפלוסופית והעבודה המדעית. – ידעתי מאד ידעתי, כי גם היהודים ירגישו את נחיצות סדרי עבודה טובים ומתוקנים, שתכליתם לעשות את הטבע משועבד להם, ולא נעלם ממני עד כמה גדלה בקרבנו בימים האחרונים ההתעוררות לחזק ולהרגיל את בני הדור החדש לעבודה שיש בה תועלת. ואולם גם זאת ידעתי, כי אין היהודים יכולים להזקק לעבודה כזו, כ"ז שהם מפוזרים ומטולטלים בגולה, אחרי שיחסר למו התנאי הראשי והוא אדמת ארץ מולדת ואחרי שאי אפשר להם להתבולל בעמים, אשר הם יושבים בקרבם, מבלי להתחיב במות דתם הלאומית. ובכן כל הטורח הזה, אשר יטרחו היהודים בשביל סדרי עבודה מתוקנים, אך עמל שוא הוא, מפאת היותו גורם אמצעי להפרת הדת, כמו שלתהו והבל יכלו המתקנים את כחם מפאת שהם גורמים בלתי אמצעים לזה. היהדות אין לה תקומה בגולה, וכל יגיעם של המתקנים מזה והאוהבים מזה אך להותה יועילו וחפצם בידם לא יצליח. ההמון היהודי יקבל חלק בתנועה ההיסטורית הגדולה של חברת האדם החדשה רק אחרי שובו לארצו ולבית אביו; אבל כל עוד ישאר במצבו השונה מכל עם (אויסגאהמעשטעללונג) אז המעטים האלה, אשר יתאמצו בכל כחם להמלט מן המצב הרע הזה רק לנפשם הם, ימקו ביגונם יתר הרבה מן הצבור הגדול, אשר יצטער רק על אסונו ולא על עלבונו. – ועל כן היהודי, כארתודוכסי כאשר איננו ארתודוכסי, לא יוכל לפנות לבו לבטלה מן החובה המוטלת עליו לעבוד שכם אחד לרוממות היהדות הכללית. – כל יהודי, ואפילו מי שהמיר דתו, אחראי הוא חלקו בעד תחית ישראל.

אחרי, אשר מצב ישראל בעמים מאז גלה מעוני ומרוב פרענות יתראה לעינינו בכל תוקף זלותו ועצמת שפלותו, נכיר גם את האמצעי היחידי להושיעם מצרתם. הדבר הזה איננו קשה להוציאו לפעולת ידים, כאשר יעלה על הדעת בסקירה ראשונה מלבד האהבה השמורה לנו בלב הצרפתים מאז ומקדם, גם עניניהם המדינים דורשים מהם לעשות דבר מה גם לרוחתנו בקומם לערוץ הארץ. אי אפשר לה לצרפת שלא תשים אל לבה, כי בהתנחל על הדרך המובלה להודו וסינים עם אשר ילך אחריה בחרף נפש אל כל אשר רוחה תניחנו, ייטב גם לה בגללו.

„צרפתים ויהודים!“ שומע אני את קולך הקורא אלי, „אם כן הלא צדקו אפוא הנוצרים־גרמנים דורשי הריאקציה!“

אמנם כן, ידידתי. חוש הריח המסוגל לכל חי להריח את אויבו מרחוק לא יוליכנו שולל. הריאקציה הכירה את אויבה עד מות עוד בעת אשר „מיניקות ההתקדמות“ חלצו שד להיניק את הענק הגדול, אשר הגדיל אח"כ עליהן עקב; כי כלל גדול הוא בתולדות הבריאה הארגנית והחברותית, שעצמי־הבינים, הפועלים פעולתם רק בין תקופה לתקופה ונבלעים במקומם בשאר האיברים, הם המה המפנים דרך ממדרגות החיים השפלות והבלתי שלמות אל הגבוהות והשלמות.

צרפתים ויהודים! – אקרא, לא נבראה אומה אחת אלא בשביל חברתה. בכל התדמותן זו לזו בשאיפותיהן ההומניות והלאומיות, תתפרדנה באלה מתכונותיהן, שאע“פ שמשלימות הן אשה את רעותה, אינן יכולות לדור בצותא חדא בעם אחד. העם הצרפתי נעלה על היהודי בכשרונו למשוך אליו את כל גויי הארץ בהיותו נוח לבריות ומקבלן בספ”י. לעומת זאת מדה טובה אחרת נתן הקב"ה לישראל והיא ענות צדקו ויתרון הכשרו להטביע את חותמו על כל הסובבים אותו מבלי תת לטפוסים אחרים לשנות את מהותו הוא. – עם הצרפתים הוא מולך בכפה, יען הוא יגור את כל העולם כלו בחרמו; עם היהודים הוא שורר רק בביתו, ובאש קדשו יאיר ויחמם לכל באי עולם, שבהיותם מורכבים מיסודות שונים ומשונים עלולים הם בכל רגע להפרד ליסודותיהם ולחזור ליושנם, אל חשכת החיים הטבעיים, – סכנה שכבר עברה פעם אחת על ראשם עד שבאה היהדות והצילתם.

הצרפתים לא ימצאו עם מחזיק טובה להם על כל החסדים שהם עושים עמו כעמנו אנו. בהיותם מצוינים ברוח הסבלנות גם בנוגע לעניני אמונה ודת, לבלתי נגוע באצבע קטנה בחופש הלבבות של כל אומה ולשון, אין ספק כי נתפשר עמהם על נקלה גם על אדות עבודת בית אלהינו בארץ הקדושה. אפס עוד חזון למועד הזה. עלינו להראות מראש, כי ראויים וכדאים אנו לתקומה לאומית וכי מרגישים אנחנו את הצורך בתחית דתנו ההיסטורית. אך עד היום ההוא לא נוכל להשקיע את עצמנו בבנין בית המקדש, ורק צריכים אנו מתחלה להפיס את דעת אחינו עם הרעיון, אשר יהיה לבית ישראל לגאון ולתפארת ולכל האנושיות כלה לישועה ונחמה.

כלום חסר בית ישראל בעלי הון, בעלי כשרון ואנשי מעשה ליסד מושבות על הדרך העתידה לעלות אל הודו וסינים? – אכן לא, ואם רק ינטע שורק רך על האדמה הטובה והפוריה והממשלות האדירות תהיינה סכה לצל מחורב, אז יפרח עץ החיים החדש מתחתיו והיה דשן ורענן ועשה פרי למכביר.

אבל כמדומה לי, ידידתי, כי תשחקי מתוך רחמים וחמלה לאמונתי באהבת היהודים את ארצם. מ„מחזות הגיתה“ אשר קראת תעבירי לפני את דמות דיוקנו של הזקן מנחם וילנא, אשר אמר בלבו להטות את בני משפחת רוטשילד להזיל זהב מכיסם לבנות את העיר הקדושה והמקדש, אך אהני שטותיה לסבא להצית אש ההתלהבות רק בלב נער קטן – והגדי הזה, אחרי שנעשה תיש וקרא ושנה הרבה בבית האוניברסיטה, נוכח לדעת כי באפשרות בנין חומת ירושלים מאמינים רק שוטים ותינוקות. המשורר היהודי – תאמרי במרוצת דבריך על אדות ספר הזכרונות של גבורו – מוצא ברגשי היהודים הלאומים, כנראה, רק שעשועים לילדים קטנים ולטפשים גדולים. – ואולם כל זה, ידידתי הכבודה, יציר לנו רק את המשורר היהודי מהזמן החדש, אשר מלא כרשו מעדני „ההשכלה הגרמנית“ ואשר לא ישפוך את דם לבבו בפיוטיו כר' יהודה הלוי וגם לא יקח מטה גולה בידו כמוהו ללכת אל הארץ, אשר בחלום ובהקיץ ראה את צלמה מרחוק בעיני דמיונו, למצוא שם קבר; כל זה יתאר לנו את חיי היהודים. – הלא ידעת את משל הקדמוני: פי שוטים ותינוקת יהגה אמת. הרעיון אשר מלא את לבב מנחם וילנא, הקטנה חלושת העצבים ומוריץ, בזמן שעוד נקרא משה’לי (מספורי קומפרט), ויתעם כהתעות שכור הוא הרעיון היסודי הדופק בלבם של כל היהודים מחורבן ירושלים ועד היום הזה, ויהודים כאלה נמצאים – אל נא ירע בעיני קמפרט – אף בין בני משפחת רוטשילד.

נוסף לזה עליך לדעת, כי המכחש בלאומיות ישראל אצל קמפרט הוא תלמיד בית מדרש המדעים, אשר בהטילו ספק בתחית היהודים המדינית אינו עושה אלא מה שעשו גם אחרים בדורו, דור לא אמון בו. מי מהיהודים הנאורים ערב את לבו זה לפני איזו שנים להשמיע קולו לטובת לאומיותנו מבלי להחשב בעיני כל חבריו כאיש שיצא מדעתו? מלבד זאת הלא דבר הוא, כי קמפרט הציג לימין תלמיד האוניברסיטה, אשר בפיו ישליך קרח על עמו וקִרבו מלא חום האהבה וההתלהבות, רע בֵּהמי, שגם הוא אין תוכו כברו, בהיותו נמשך בדעותיו אחרי הוס וציסקא, ויחד עם זה נעשה כומר לובש בגדי שרד לשרת ומחליף את הספל והסייד באפוד וכלי מקטרת. – ובכן אפוא אינני מוצא עוד ביצור דמיונו של קמפרט עקבות אותה הזוהמה, שהיתה מוטלת ביהודי אשכנז הנאורים עוד לפני זמן לא כביר ואשר עתה כבר פסקה מהם כמעט, עד כי מתוך גנותם אנו מוכרחים לבֹא לידי שבחם ולהטות כלפי זכות. אל נא תשכחי, ידידתי, כי את היא אשר תבעת ממני את עלבון יהודינו הנאורים ולא הרפית ממני עד אשר נענית לך, כי תפשתי מרובה. עתה נוכחתי לדעת באמת, כי קרת רוחם של יהודי אשכנז היתה דבר שהזמן והמדה גרמא ולא מלבם יצאה ורק מפיהם ושפתיהם, והנני תוהה על הראשונות. הגעגועים לארץ אבותיהם והחפץ להיטיב את גורל אחיהם, אשר עד עתה לא חדלו לחונן את עפרה ולעלות אליה מכל קצוי ארץ למות ולהקבר בה, מצאו מסלות גם בלבות המשכילים. כאחיהם האדוקים כן גם הם ישחדו מכחם ליסד בפלשתינה בתי ספר ובתי חסד, כמוהם גם הם יפתחו את צרורות כספיהם להעניק מטובם ליושבים שם ולאזרם ישע, והם יעלו גם עלה לתיר את הארץ. הפעולות הגדולות והתכופות האלה לטובת אחינו בארץ הקדם עומדות ומראות לנו כי החפץ לעצור בעד הרעה כבר התעורר בכל הלבבות מבלי הבדל עדה ומפלגה ואין הדבר חסר עוד אלא להכניס בו מעט סדרים.

כמו בירושלים כן בכל מקום, אשר רחש לבם של נדיבי עמנו להיטיב את מצב אחיהם האמללים ע“י יסוד בתי חסד וצדקה, יתיצבו תמיד לנגדם מעצורים גדולים ונכבדים, אשר יגדרו את הדרך בעדם; ולא עוד, אלא אפילו בבואם לעזור להתרוממותם הרוחנית והמוסרית ולהגיה את חשכם באור הדעת, גם אז אך הבל וריק יעזורו, בהיות האמצעים שהם משתמשים בהם בלתי נאותים אל המטרה מחסרון בסיס חברותי להעמידם עליו. רכוש אדמת ארץ מולדת משותפת לכל, קביעת סדרים נכונים ומחוזקים בחוק ומשפט אשר בצלם תשתכלל העבודה ותעלה כפורחת, התיסדות חברות שונות לעבודת האדמה, למסחר וחרשת המעשה ע”פ דת משה, כלומר ע“פ חוקים חברותים, הם המה אבני המוסדות, אשר עליהן תתנוסס לתלפיות חומת בת יהודה; הם המה חזקים אשר יבעירו מחדש את אש האהבה לארץ, אחרי שכבר כבתה תחת ערמות האפר הצבור עליה מאת שומרי הבלי המנהגים המתים, והם המה הנשמות אשר תחיינה את עצמות היהדות היבשות. שם על אדמת מכורתם, כעשיר כדל, כעבד כאדוניו, כירא אלהים כאשר איננו ירא, יכירו זא”ז, כי אנשים אחים הם, בני הגבורים אנשי השם, אשר מלחמה היתה להם כל ימיהם עם העמים האדירים בימי קדם, עם המצרים והאשורים, הרומאים והיונים ולא השיבו את חרבם אל תערה עד אשר תמו נכרתו – בני אותו השבט שאין כמוהו בארץ עם בזוז ושסוי, נגוע ומעונה ומסובל ביסורים ובכל זאת לא כרע רבץ תחת סבל מכאוביו וגם אחרי נפלו קם והתעודד ואת דגל לאומיותו זה ספר התורה, שבשבילו באתהו כל הרעה, הרים אל על ויקדשהו לעיני כל הגוים…

ברגע הזה שאני מוכרח לקנח את עטי ולהסיח דעתי לענין אחר אשר נתן לי לענות בו, נמסרה לידי מחברת רב זקן אחד מן המחזיקים בנושנות, אשר יצאה לאור זה מקרוב. הרב הזה העמיק חקר בשאלות הלאומיות הישראלית מנקודת המבט התלמודי ובא לידי אותן המסקנות עצמן אשר הגיע אליהן הנוצרי הצרפתי „בשאלת־הקדם החדשה“, – מסקנות שגם אני מסכים להן בכל פרט ופרט. גם מתוכן המחברת הזאת הכתובה עברית אביא לך בזה ראשי פרקים⁵⁷. המחבר מסים את קנטרסו בדברים האלה:

„ועתה אם עוד לא בא עת לחננה לבקש תחבולות אשר מזבח ה' בציון נכין, אם עוד רחוק יחול הרשיון מן השולטן לזה, זאת אפוא העצה היעוצה לעת כזאת אשר גדלו והצליחו בעזרת גואל ישראל ית“ש גדולי נדיבי עם בישראל, רוזנים ופרתמים, שרים נכבדים אשר מימות החרבן לא נמצאו כאלו, אשר יש להם שבט מושלים ע”י שרביט הזהב ברצי כסף, כמו בית רוזני רוטשילד, מונטיפיורי, פולד, אלברט כהן ודומיהם, שרי ארץ מעם בני ישראל ה' עליהם יחיו המה יחלו להקים חברת ארץ נושבת ועמם יתחברו הרבה עשירי ישראל נכבדי עם, נדיבי לב אוהבי ה' ואוהבי קדושת ארצו ושוחרי משכנות יעקב. וזאת פעולתם אשר יפעלון בעים רוחם:

א) יזילו הרבה כסף מכיסם לקנות בארץ ישראל הרבה ערים חרבות ושדות וכרמים ופלחי אדמה, והיה המדבר ללבנון והרכסים למישור וארץ נשמה מבלי עובד תפרח כחבצלת ותצמיח פרי לתרופה כשדה אשר ברכהו ה'. יד על יד יקובצו הרים וגבעות, כפרים וערים נשמות תחת יד ממשלתם, אשר בכסף בּני החברה יקנו (או ע"פ אקציען, כי בלי ספק בהמשך הזמן יצמח מזה פרי ברֶוח, כי יצוה ה' את הברכה, בצמחי השדות וכרמים ועצי זית ודומיהם).

ב) יתקבצו להם אנשים יהודים רבים מרוסיה, פולין ואשכנז, אשר יקחו שכרם מהחברה, לפעול עבודת הארץ תחת ידי איזה מורים מלומדי חכמת עבודת הארץ אשר יפקדו עלימו מהחברה. ומי שיבין בעצמו עבודת אדמה, יותן לו כברת ארץ על זמן מה לעבדה ולשמרה ולאכל מפריה בחנם עד אשר יעלה השבח כפי מסת ידו לתת מס להחברה, כפי ראות עיני הפקידים עליה, ואם יחסר לו די מחיתו בעוד האדמה לא זרועה יותן לו מהחברה די מחיתו עד עת הקציר והבציר אשר עוד לא יחסר לו טרף ביתו.

ג) להכין שם שומרים מלומדי מלחמה, למען לא יבואו הערבים אשר ישליו אוהלנו לשודדים לשחת הזרע ומטעי כרמים, ויעשו פאליצייא־ארדנונג להשמידם.

ד) שיוקבע מהחברה בית מדרש למוד חכמת הארץ (עקאנאמיע) לחנך נערי בני ישראל ללמדם עבודת שדה וכרם עם שאר למודים הנלוים עם תורה ויראה, ובית הלמוד ההוא יהיה בא“י או בחו”ל במדינה אשר היין והשמן מצוי למען ילמדו היות כורמים ויוגבים מלבד עבודת שדה, כי הארץ הקדושה היא ארץ זית שמן, גפן, תאנה ורמון והאל ית' יעזרנו בחסד עולם, כי מעט מעט תתרבה עשית מקנה וקנין בארץ ישראל כנבואת יחזקאל ע"ה אשר בלי ספק נצרך אתערותא מצדנו, כראיות מספרי ומדרש ודומה שהבאתי לעיל.“

עכ"ל ר' צבי קאלישר.

האם לא צדקתי אפוא בהללי לפניך את דעתם הבריאה והמיושבת של בני עמי, ובהחליטי כי על האדמה הלאומית, אשר כל בני ישראל יהיו שותפים בה, ישקוט ריב המפלגות ולא ישמע קול מחרחרי מדון ותרועת מלחמת הדעות?

במקום אחד מסופר, כי בירח דצמבר בשנה העברה היתה באוסטרליה אספה גדולה, שבה גדולי ישראל וגדולי הנוצרים כונו בהחלטותיהם לדעת הצרפתי והרב דנן וההחלטות האלה נתקבלו ברוב דעות במעמד כל הנאספים.⁵⁸

ובכן, לא רק יהודים מכל הארצות השונים במדרגת השכלתם, כ“א גם נוצרים מכל הדתות למחלקותם לגוייהם יתקבצו יחד לצאת חוצץ לישע עמנו ולהשיב את נדחיו אל ארצו ונחלתו הלאומית, ועוד יותר מזה יפלא, כי כלם כאחד יסכימו בהצעותיהם בנוגע להאמצעים הדרושים לחפץ הזה. אם נצרך אפוא עוד סיוע לתוצאות חקירותי ונסיונות חיי אשר טפחתי ורביתי במשך הרבה שנים, כלום יש סיוע יותר גדול מזה שכל עמי תבל וכל יושבי ארץ מנבאים בסגנון אחד, אע”פ שאינם מכירים זה את זה ולמרות שכל אחד מהם יביט על הדבר מנקודת השקפתו הפרטית. הנה על ההרים רגלי מבשרת ירושלים, הנה עקבות החברה הגדולה – אשורנה ולא רחוק, – אשר תתעורר לקריאת רב יהודי אוהב עמו להוציא ולהחיות את הרעיון הקדוש לפעולת ידים, להושיב ערים נשמות ולהחיות את האדמה מערמות השממון ע"י עובדים יהודים תחת חסות הממשלות האדירות שבמערב. והיה כאשר תתרבה ההשפעה הטובה על מוסדות העבודה תחת השגחת הרשות, או אז יתיסדו בארץ אבותינו כמו באשכנז ובשאר ארצות אירופה בתי מדרשות לחכמה ולמדעים והיו עינינו רואות את מורינו, אשר ההשכלה והדת לא תצררנה אצלם אשה את אחותה, רק תלכנה שלובות זרוע באורח חיים להשכיל ולהיטיב.

שומרי משמרת לאומיותנו הקדושה, למרות ענים ומרודם, אינם רוצים לקבל תמיכה ויאטמו אזנם משמוע איזו הצעה קטנה או גדולה מאלה ממיטיביהם, החשודים אצלם לחתור חתירה תחת הדת; ואחינו המערבים נדיבי הלב לא יחדלו מהתלונן, כי „האנשים האלה קשי עורף הם“. – אבל, דרכיהם עקשים ומעגלותיכם נלוזים וע“כ המטרה מכם והלאה; רק מדנים תזרעו ועמל תקצורו ותושיה נדחה מכם. הניחו להם לאלה, אשר נוח להם שימותו בעוצר רעה על האדמה הקדושה ואל יסוגו אחור מאחרי דתם העתיקה; עד שאתם תולים את הקולר בצוארם פקחו עיניכם וראו, כי רק מחסרון ידיעתכם את צרכי היהדות וצרכי הזמן היתה זאת להם, כי כל מעשיכם במזרח ובמערב עלו בתהו ולא עשו פרי. עוד מעט ושכבת הקרח הארתודוכסית תמס כמו מים בחרבוני ניצוצי האהבה לארץ מולדת המתחבאים תחתיה, אשר יהפכו לאש פלדות, וזרחה לנו שמש האביב ומנגה נגדה תחיינה עצמות האומה הצנומות והעשושות ותפרחנה כגפן אדרת. לא כן היהדות המערבית אשר הקרום המכסה עליה, פלטת הרוח החדש וההשכלה הרציונלית, הוא עב וקשה כקליפת השיר שלא יועיל לפחת עליה אש להנתך ורק אפשר לפרכה ע”י לחיצה הבאה מן החוץ שתחת כובד משאה יֵעָשה כל דבר אשר אין עתידות לו. – בארתודוכסיה אין אנו יכולים לנגוע לרעה מבלי אשר נסתכן בעצמנו להמית אתה יחד את עובר הלאומיות השרוי במעיה; אבל שריון הקשקשים אשר יכתיר את לבות יהודינו אוהבי הקולטורה לא יתפוצץ בלתי אם בדחיפה חזקה מחוצה לו, אשר יהדפו בו סדרי החיים החדשים אולי עוד בזמן קרוב. אשיות החברה האירופית, שכבר נהרסו כמה פעמים מסערות המהפּכה ושבו ונבנו, יזועו ויתעַותו בכל עבר ופנה ורוח סערות תבקיען ופתאם לפתע יביא שברן. עצמי הבינים העומדים בין המהפכה והריאקציה, אשר התעתדו לגדל את החברה החדשה ולהיות נבלעים ממנה אחרי אשר תגדל, כבלע העקרב את הורתו, אלה מיניקות ההתקדמות היועצות אף הן את בוראן להיות מתון, מסתפק במועט ומכלכל דרכיו במשפט למען אשר לא יחריב את עולמו אגב ריהטא – אלה נושאי דגל הקולטורה, נטורי חברתא וגבאי טמיון, המשתמשים בתחבולות ועצות מרחוק שיהיו עניני הדת והפלוסופיה, עניני המדינה וחרשת המעשה נחתכים על פיהם, תמה אני אם יעצרו כח לעמוד נגד הסערה בבוא יום עברות. בתוך שאר מיניקות ההתקדמות יפחו גם מתקנינו את נפשם; לעומת זאת, אחרי אשר יעבור זעם הפקודה האחרונה המתרגשת לבוא לעולם, כאשר יבשרו סימני הזמן הנכונים אז יעמוד גם על היהודים לגורלו יחד עם כל עמי ההיסטוריה לדרוש את משפטו אשר שודד ממנו.

זכר ימות עולם – ⁵⁹

בינו שנות דר ודור,

שאל אביך ויגדך –

זקניך ויאמרו לך:

בהנחל עליון גוים,

בהפרידו בני אדם,

יצב גבלות עמים

למספר בני ישראל.

כמו שבהפקד הפקודה האחרונה על החיים הארגניים, בצאת כל הגזעים ההיסטוריים לאויר העולם, יד עליון חלקה להם בקו את מצבם ותעודתם בחבל ארצה, כן גם בבוא עת פקודתם האחרונה של החיים החברותים, אחרי אשר רוח האדם ישתלם כל צרכו, ישוב גם עמנו יחד עם כל העמים אשר על פני האדמה לקבל את חלקו אשר תפיל לו ההיסטוריה בנחלה.

 

אפטרה.    🔗

זְכֹר֙ יְמ֣וֹת עוֹלָ֔ם (דברים ל"ב ז').

א. האֶלֶנִסתים והישראלים.    🔗

ההשקפות הרוחניות של האדם, יהיה מאיזה דת ושבט שיהיה, הולכות ומתפתחות יחד עם נסיונותיו בחיי העולם החברותי הסובב אותו; אבל כשם שתחומו של זה האחרון יונק מתחום העולם הארגני, כך ההשקפות הללו נמשכות ונאצלות באמצעות גזע ומשפחה מן החיים הארגניים שמחוברות הן עמם באותו קשר אמיץ ומהודק, שהם עצמם חוברו יחד עם העולם הקוֹסמי.

הבדל מחלט, מחיצה מפסקת או חריץ חוצץ באמת אין בין שלש הספירות האלה. כשם שאין פרוד גמור בין חיי הרוח וחיי החומר, כי שניהם אחוזים ודבוקים זה בזה והא בהא תליא. אמנם בתוך חלל חיי־הכל (אוניווערזאללעבן) הבלתי מתחלקים, שהם למעלה מן הזמן, תפרדנה הספירות האלה אשה מעל רעותה והיו למדרגות או תקופות; וכשם שהדבר נוהג בכל ספירה וספירה בפני עצמה, כך בחיי־הכל אין עליה למדרגה גבוהה שלא תתן מקום לשער ירידה למדרגה פחותה ממנה. ובכן לא ראי העולם הארגני שיש בו רוח חיים כראי העולם הקוסמי שאין בו רוח חיים, וההדרגה הזאת בולטת ביותר בפרשת הדרכים, מקום שם שני העולמות האלה יפגשו בטרם הפרדס. פה על פני גרם אחד מגרמי השמים, אם נסתכל רק בחלקים אחדים ומיוחדים ממנו, אנו רואים כביכול את השרידים המתים של הספירה הקוסמית, שמהם תשתלשל הספירה הארגנית החדשה והנעלה עליה; אבל אם נתבונן אל חיי הגרמים השמימים במקום הויתם והתפתחותם – בחללו של עולם – אין אנו יכולים להעלים עין מסימני החיים הנראים בהם, אשר לחיים כמו אלה כונה ספרותנו במבטאה הקולע אל המטרה: סוף מעשה במחשבה תחלה, – כלומר מה שיצא אחרון לעולם העשיה נכנס ראשון לעולם המחשבה.

המראות המתמיהים, אשר נראו לנו בימים האחרונים ועוד בשנות־המאה השבע עשרה בכוכבי דשביט; התחלקות הכוכב הַבְּיַלָאי; השנויים הגדולים, אשר התגלו פה ושם בכוכבים התואמים כמו ד“מ השנויים שמצאו בפרנמבוקה בכוכבו של ליאַיס; התחשרות הערפלים הקוסמיים וסביבתם במעגל שבלולי עד הפרדס לאגודות אגודות של כסילי שמים ופלַנֶטים; המחזות האלה ודומיהם רבים, שאנו מסתכלים בהם דרך השפופרת, הם דברים שאי אפשר לנו להשיג את אופן התהוותם ע”י תורת־הכובד המכנית הנקנית לנו בדרך שטחית וחד־סטרית, כשם שלא נוכל להשיג את מעשה־החלוקה של הולד השרוי במעי אמו או את אופן התפתחותם של האינפוּזוֹרים או את חתוך האברים בגולם החי, שאין בינו ובין הקוסמי, החי כמוהו, אלא שזה מרובה חלקים וזה אינו.

כיוצא בזה אנו רואים את המקצוע ההומני או החברותי עולה מעלה אחת על חברו הארגני, אף שאינו נבדל ממנו הבדל מחלט, כשם שאין פרוד גמור בינו ובין השלישי בחוברת – הקוסמי. גם פה על יד הגבול, אשר משם תפרד הספירה האורגנית והחברותית תקח ממנה עמדתה, ישמט דרגא מתחחת הגזע המקורי הארגני וחסר הרוח מפני החיים ההומנים הקודמים לו המעלה; אבל עם כל זה לא יחדל הגזע מהיות העמוד התיכון שהעולם החברותי משותת עליו, כמו שהגרם השמימי הוא יסודו ומשתיתו של העולם הארגני.

החיים החברותים הם קודם כל דבר תולדות גזעי בני אדם או שבטים שונים בעקרם, אשר יסדרו להם את הליכות חייהם באורח טפוסי. במרוצת ההשתלשלות ההיסטורית יתנגשו ההפכים הקצונים של סדרי החיים הטפוסיים האלה וכן גם הפכי ההשקפות המקוריות אשר ינשאו לעומתם וכשלו איש באחיו; מן המדחפה הזאת יתמלטו הרשפים הרוחנים והיו למאורות מזריעי זרע־אורה (ליכטקיימע) שמהם תוצאות חיים מועילים ומתוקנים בשכלול הַרמוני. –

אחדות המין האנושי איננה דבר שיצא שלם ומתוקן מחיק הטבע, רק דבר שהתפתח לאט לאט ע“י ההשתלשלות ההיסטורית; היא איננה תולדות החיים הארגנים, שהסתעפה מהם באורח ישר ובלתי אמצעי, כ”א הצעד האחרון במהלך התפתחותם של חיי החברה. השבטים השונים בעקרם הרו וילדו אותה, המלחמה אשר להם זה בזה גדלה שעשועיה, וברית השלום אשר יכרתו ביניהם באחרית הימים לעבוד שכם אחד לטובת האנושיות הכללית היא המטרה הגדולה שאליה היא הולכת ומתקרבת.

אם נתבונן אל אחדות המין האנושי מנקודת ההשקפה הזאת, אי אפשר שלא יעלה על דעתנו כי גלגל ההיסטוריה סובב הולך ע“פ תכנית מיוחדת, שבה היה יוצר־הכל מסתכל בבואו להניע אותו. כל אלה החזיונות השונים בחיי העולם החברותי, כאותם החזיונות המשונים הנגלים בעולם הארגני והקוסמי, לא נבראו בעצם וראשונה אלא להתאחד לעבודה כללית אחת ולהיות תמים יחדו בנעימה הרמונית. – כבשונו של עולם הזה, המכוסה במסכת סוד האחדות והעומד עתה במדרגת התפתחותו האחרונה, איננו עוד מרום מנגדנו. אפס בימים מקדם, בעוד כל עמי הארץ היו שקועים בחשכת החיים הטבעים, רק אחד היה ישראל, אשר בשאר רוחו תכן את עצת ה' והכיר בהכרה ברורה או לפחות בדרך השערה קצות דרכי החכמה הקדומה במהלך ההיסטוריה ובהליכות העולם הארגני והקוסמי; רק אחד היה ישראל שאחה את כל אומות העולם לאותו הרעיון הנשגב המבצבץ ועולה מתוך ספרותו הקדושה להודיע גדולת חכמתו של הקב”ה.

אם נבוא ונחשוב חשבונה של ההיסטוריה, כפי שהיא נשקפה אלינו מתוך כתבי הקודש ברוח־דעת חפשית ממשפטים קדומים, נכיר בה מיד לא רק את אחדות המין האנושי, כי גם את האחדות הכללית המקפת את כל חלקי החיים הקוסמיים והארגנים והחברותיים גם יחד. כתבי הקודש ישימו לחוק את אחדות הבורא למרות רבוי האנפין של הבריאה, ואחדות המין האנושי למרות שנוי הגזעים, יען כי הם שוו לנגדם תמיד את תכנית בריָתו של עולם, כפי מה שעלה במחשבה להבראות עוד בטרם חוצבו עמודיו.

כל הספרות העברית אינה מובנה לנו באופן אחר זולת מנקודת המבט הזה; היהדות היא דת היסטורית בנגוד להדת הטבעית של עובדי האלילים.

התגלות הרוח הישראלי מראש מקדמי ההיסטוריה האנושית, בזמן שלכל באי עולם עוד היה לילה מחזון אמת, היתה לנו כדבר פלא שהוא למעלה מן הטבע ומהשגת אנוש, אלמלא נפרדו הגוים מתחלת יצירתם לתולדותם למשפחותם ע"פ כחות נפשם הטפוסיים המיוחדים להם, שהיו מושכים אחריהם בהכרח השתנות ההשקפות היסודיות הכרוכות בעקבם. מפלאות הרוח כמו אלה תחזינה עינינו גם בלשונות עמי קדם. כדתיהם כלשונותם של העמים הקדמונים הן יצירי רוחם של הגזעים השונים למיניהם, כאשר העיר בצדק ארנסת רנן, אף כי לא הבין ערכה של דתנו ההיסטורית במלוא מובנו. ובכן תורנו ההיסטוריה לדעת מה שכבר הגידו לנו חכמי האנתרופולוגיה, כי השבטים והגזעים השונים לגוייהם כבר היו לעולמים מקדמת דנא.

אלו לא היו השבטים והגזעים החיים עוד אתנו היום שונים במקורם ומצבתם, כי אז במקומות ששם הם יושבים יחד ומתערבים זב“ז משנות דור ודור, כמו במערב אסיה, בצפון אפריקה ובאירופה, כבר הביאו לעולם פנים חדשות לרגלי תערובת הדם ושנוי האקלימים, אשר עקבות פרצופי אבותיהם לא נודעו עוד בהם; אבל עינינו הרואות, כי כל הגזעים והשבטים הנודעים לנו ע”י מצבות הזכרון, שנשארו לפלטה מימות עולם או אפילו אלה החיים עוד עתה בארצות מכורותיהם, השתמרו עד היום הזה בשלמות צביונם הראשון למרות השפעת הקולטורה והאקלים, באופן שכל עין בוחנת תכירם מיד ע"פ אפים הפנימי והחיצוני. מצבות הזכרון היותר עתיקות שבמצרים תציגנה לעינינו כושים אצל אינדוגרמנים ובני שם, כלומר גזעים נפרדים, שיש אשר מדורות עולמים ישבו יחד בארץ אחת ויש אשר זורו בארצות שונות ורחוקות זו מזו, מבלי אשר נשתנה טפוסם המקורי אף שנוי כל שהוא.

שפות העמים אשר מקרבן יצאה השכלתנו הנוכחית הן קניני הרוח של שני שבטים מקוריים: האינדוגרמני והשמיי. הקולטורה העתיקה של הראשון שלחה פארותיה בארץ יון, בעת אשר קולטורת בני שם הפיצה מעינותיה בארץ יהודה. בשתי הארצות האלה עלה ההפך הטפוסי של שבטי האינדוגרמנים והשמיים למרום קצו, והשקפותיהן השונות בעקרן עלו בידינו מספרי אנשי המופת של האלנסתים והישראלים. מתוך הספרים האלה נכר, כי הללו תארו להם את החיים בבחינת רבוי אנפין, והללו – בבחינת חד־אנפין; כי לאלה מזה נִתן העולם בלבם בתור הויה תמידית ולאלה מזה בתור התהוות תמידית; שם יעפיל הרוח לחדור את ההתפשטות במקום ופה – את ההדרגה בזמן; ברוח היוני משתקפת הבריאה הערוכה בכל, וברוחו של היהודי – עבודת ההתהוות הרוקמת בסתר, יסוד ההתחדשות התמידית, אשר בעולם החברותי התחילה את ימי המעשה רק אחרי אשר בעולם הקוסמי כבר שבתה מכל מלאכתה. – שומרי השבת הטבעית נכחדו מגוי עוד משכבר הימים, וכן גם אלהי ההתהוות המחדש בטובו בכל יום מעשה בראשית פזר את עמו, השומר שבתה של ההיסטוריה, בין האומות. ואולם לכל אחת מתכונות הרוח המקוריות האלה ישנם עוד, אם לא עמים שלמים, עכ"פ אישים יחידים בתור גואלים ונושאי דגלם. שני אבירי הספרות האשכנזית גיתה ושילר הם באשכנז ממלאי מקומם של הרוח היוני והרוח הישראלי, של השבת הטבעית והשבת ההיסטורית. ואם היינה חצה את כל האנשים אשר על פני האדמה לשתי מחנות: לאלניסתים ונוצרים, לא בא אלא להבדיל באקראי בעלמא בין שני נושאי הרוח הטפוסי, בין בעלי הדת הטבעית והדת ההיסטורית. היינה וברנה הם ליהודים החדשים, כמו לבני הגזע האינדוגרמני החדשים, הגשמת שני טפוסי החיים הקולטוריים.

אחרי אשר התהום המפרדת בין שתי נטיות הרוח האלה רחבה ונסבה עד מאד, נטל על הקולטורה החדשה לסתום את פיה. המתוך הראשון היתה הדת הנוצרית ואחריה החזיק האיסלם, אשר התפשט באסיה ובאפריקה ואף גם בחלק גדול מאירופה – בספרד. כמו בפעם הראשונה מן הפגישה של הקולטורה היונית והעברית בארץ מולדתנו הישנה, כן גם בפעם האחרונה מן ההתנגשות הקולטורית של הערבים, הישראלים והאירופים בספרד, ארץ־מולדת היהודים השניה, יצאה עצת שלום להמתיק את הדינים התקיפים, שהתגלעו בין שני הטפוסים ההיסטורים האלה; אבל הניצוץ הרוחני אשר הולידה המדחפה הזאת ואשר היה אחר כך לשורש פורה ברית שלום במרומי הדעות המתגרות של העמים הנאורים, – ההתגלות החדשה הזאת רק מרוח העם הישראלי יצאה, וזולתו אין עם אחר אשר רוחו חוללה נצורות כאלה.

כאשר שמה רומא העובדת אלילים קץ לחיי הקולטורה העתיקה של האלניסתים והישראלים, קמה על עיי מפלתה באחרית ימי קדם תורה חדשה, אשר התגלמה ברוח גאוניות יהודית; וכאשר הקולטורה הספרדית נפחה נפשה ממכת מות אשר הוכתה ביד אויבתה רומא הקטולית, חזרה התורה על אכסניא שלה בסוף ימי הבינים, להבנות שנית בנין חדש מרוח איש יהודי. שפינוזא היה מיוצאי ירך היהודים הספרדים אשר יצאו להולנדיה לברוח על נפשם מחמת מרגלי חרש של האינקויזיציה הקדושה.

ב. שטת ההתהוות התמידית    🔗

עתה, אחרי אשר ספרי שפינוזא נעתקו גם לשפת עבר, באה העת ללמד זכות על המורה הגדול ולהגן בעדו גם נגד החולקים עליו מצד היהודים מחסרון הבנה. – השגות לוצטו על שפינוזא מעידים על הבלשן המצוין הזה, כי נכנס לטיל בפרדס שאינו שלו. בפני שפינוזא, שאצלו רעיון האלהות מצד אחדותו הוא מקור כל החיים הרוחנים והמוסרים וידיעת האל – תכלית החיים האלה, בפני גלוי הדעת הזאת שהיא האחרונה בכל התגליות הרוח הישראלי, בטלות ומבוטלות כל הסתירות שלא נתפשרו עד ימיו וגם לא היו צריכות להתפשר, מחמת שהדעת הבקרתית שאזנתן וחקרתן רק בזמן מאוחר לא התפתחה עוד כראוי לפני זה. בכדי לעמוד על אמתת רוח שפינוזא, בכל עמקו וערכו ההיסטורי, נצרך להכיר את טבע ההתנגדות (אנטאגאניזמוס) הקולטורית־היסטורית שהתגלה בעניני החכמה והפלוסופיה בצורתה העיונית, כלומר את ההפך בין הפלוסופיה הספקולטיבית והמדעים הנסיונים, ביחסו אל ההתנגדות ההיסטורית בצורתה אשר קלטה בזמן שקדם ובאותו זמן. לוצטו אינו מבחין בין הדברים היוצאים מן הלב ובין אלה הנאצלים מן הרוח, ויוציא לעז על שפינוזא כי אין לב לו, מבלי הבין כי הרעיונות אשר ירה כברקים לא מלבו יצאו, רק התמלטו מעומק רוחו הבונה בשמים עליותיו.

החיים המוסרים – או יותר נכון הקדושה – נובעים אצל שפינוזא, כמו אצל משה והנביאים, ממעין אחד, מרעיון האלהות, בתור עצם יחיד ומיוחד, הסובל ומכלה את כל הנמצאים, שמציאותם עוברת והם כאין לפניו. רוח הקודש נחה על ישראל לא רק בימי קדם בהיות סוד אלֹה עליו; הוא שורה עליו בכל עת שההיסטוריה תט אשוריה מן המסלה אשר דרכה בה מקודם ללכת נתיבות לא ידעָתם, בכל עת שהחברה האנושית כורעת ללדת בריה חדשה, הנמשכת, ככל מפעלות הטבע, מהעצם האלהי שממנו תוצאות לכל הנעשה תחת השמש. כל ימי ההיסטוריה הקדושה לא פסקה רוח הקודש מישראל והיו משתמשים בבת קול היורד אליהם ישר מן השמים. אבל מלבד שהם אינם מפקיעים את עצמם משעבודם להחוק הנצחי השורר בעולם הקוסמי והארגני, עוד יתרה יעשו להשליט את החוק הכללי הזה גם על העולם החברותי ולתת גם שם את קדוש ישראל עליון על הכל כאדון לכל נוצר, אחד ואין שני לו. רק הרוח הדתי אשר לעם היהודים, הוא אשר נטע בתוכנו תורת אמת, היא תורת ההתפתחות התמידית בתקופת גלגל ההיסטוריה, שאינה פוסקת לעולמים בהתפתחות החיים הקוסמיים והארגנים עדות היא לבאי עולם, כי ה' הוא המושל בטבע ובהיסטוריה ומנהיג אין בלתו. התגליות הרוח, אשר צרר בכנפיו את עם היהודים, סובבות ומקיפות לא רק את קורות דברי הימים, כ"א גם את תולדות בריאת העולם, תולדות מעשה בראשית ומעשה הרכבת כל שלש הספירות: הקוסמית, הארגנית והחברותית; הן מקימות בכל מה שהיה והוה ועתיד להיות את אמתת מציאותו של החוק האלהי הנצחי ומעמידות אותו עתה על יסודות המדעים, כשם שהעמידוהו לפני זה על יסוד חזיוני הלב והדמיון.

השפעת הבורא הפרטית על כל פעולה יצרנית בעולם הגשמי והרוחני נראית לעין כל. מה יתן ומה יוסיף לנו, אם בחפצנו לכחש במציאות האל נשוב לאחורינו מן העלול אל עִלתו, מן ההולדה אל האב ונלך מחיל אל חיל עד בואנו אל החומר הקדום; הלא עינינו הרואות, כי שבטים שלמים ואף גם מערכות הטבע כתומם נבראו מן האין אל היש; גם מערכת הצומח ומערכת בעה"ח גם החיים הארגנים בכלל לא היו מקדם קדמתה, ואפילו כדור הארץ, כל צבא השמים ובתוך כך גם העולמות האסתראים (אסטראלוועלטען), תהיה מדת התמתחותם ואריכות ימיהם איזו שתהיה, כלם יחד נבראו מן האפס במרחב־יה בעל בלי תכלית בדמות עוברים קוסמיים או נקודת הכובד, כמו שהם עתידים להתפרד ולהתפרק בתבנית גרמים מתים, מוצקים ומאובנים בכור אש של הספירות החדשות, העושות את פעולתן הריאקטיבית בכח עלומים, כאשר עינינו תחזינה נפלאות כאלה במראה הכוכבים המתלקחים, המרהיב עין רואיו.

בנוגע לנצחיות החומר והאתומים כבר הראונו לדעת, כי הוא שקר שאין לו רגלים. חכמי הטבע באו והרסו את השערת בעלי הכימיה הזאת עד היסוד בה. יחד עם החמרים משוללי־המשקל של המהנדסים לא יכלו גם אתומי בעלי הכימיה לעמוד בפני שטת ההתהוות, שעל פיה יש בטבע רק תנועות מתנועות שונות, אך לא אתומים ואויר איתירי. אלמלא היה החומר מורכב מאתומים מוצקים, נצחים ובלתי ובלתי מקבלים שנוי, המוקפים מאויר איתירי אשר לא ישקל בפלס, כדעת בעלי הכימיה וההנדסה הידועה, אז בהיותו עלול להתדקות באמצעות החום ומוריק האויר (לופטפומפע), כמו שאנו רואים בנסיונותינו, היה צריך שימצאו בו לפחות איזה עקבות אי התמרת־האטומים המשוערת, בשעה שחכמי הטבע מביאים ראיה לסתור, כי האדים המתפשטים יתמידו בתכונותיהם המיוחדות להם בלי להשתנות אף שנוי כל שהוא, כהאדים העבים. הזיק החשמלי בחלודת היסוד החנקי ישאר תמיד, עפ“י גרובי, במראהו האדום, כתולע, כמו שבחמצת יסוד הפחמי צבעו תמיד ירקרק. – מופרכת מעיקרה היא ההשערה ע”ד מציאות האתומים בחלל העולם, מקום שם אין אף אחד היסודות הכימיים, שמהם הורכב החומר אשר על פני כדור ארצנו. גם האתומים הכימיים, אינם נצבים לעד לעולם, בלי ראשית ותכלית ובכל אתר ואתר כהעוברים הארגנים. כאלה האחרונים נתחדשו מן האין ומציאותם מתמדת עד בוא חליפתם; כאלה האחרונים נבראו במאמר יוצר הכל, באותו מאמר המחיה את כל היקום ע"י צמיחת נקודות הכובד, אשר בעולם הקוסמי תתגלינה לנו בדמות אתומים, בעולם הארגני – בתבנית עוברים ובעולם החברותי – בצביון זרעי אורה. – כל יצירה מחוברת משתי תנועות פשוטות או מרכבות עם תנועה במעגל חוזר ושב על סביבותיו, מחזור שבו התנועה המושכת אחרי המרכז גוררת אחריה תנועה הדוחה ממנו ושתיהן יחד מולידות את התנועה סביב הציר, את הגרבותציה. כיוצא בזה כל יצירה רוחנית היא חבור־מושגים חדש ונעה המורכב משתי נטיות־הרוח שקדמו לו, הרכבה שרק עצם השכל הבורא מדעתו מוכשר לעשותה, להוציא את השכל המנתח כשהוא לעצמו. כשם שלא תצויר יצירה גשמית בלי יוצר, כך לא תצויר יצירה רוחנית בלי הארה מלמעלה.

ואיך אפוא יעלה על הדעת כי היצירות הדתיות, שעל ידיהן נעשה קשר ויחס בין עולם הנמצאים לאביהם שבשמים, תפרנה את החוק הכללי הזה ולא תהיינה נחלת שדי ממרומים, אשר ינחיל אוהביו יש בכבודו ובעצמו, בלי אמצעי?

אם בימינו אלה עוד יש אשר יבערו ויכסלו לכחש במציאות הכח היוצר ולהוציאו מן העולם, למרות עדותם של הדעת והנסיון, או לכל היותר להביט עליו כעל דבר היוצא מגדר הטבע, כמה שלמעלה ממנו, אין זאת רק מפני שנקודת השקפתם של אלו בעצמה עקרה היא ולא תלד.

כשם שהיצירות הארגניות ערוכות וסדורות ע"פ תכנית מסוימה ומוגבלה, שעלתה במחשבה תחלה לפני יוצר בראשית, כן הדבר גם בנוגע להיצירות הרוחניות של הספירה החברותית, וכשם שאלה הראשונות לא נולדו בפעם אחת ורק השתלמו לאט לאט במשך איזו תקופות גיאולוגיות, כך גם היצירות הרוחניות יש להן תקופות פליאונתולוגיות (ימי הצמיחה והעבור) ותקופות חדשות, שאלה האחרונות מסמנות את ימי הבכורים והתנובה, שהם גמר התפתחותן.

תעודת היהודים לברוא חדשות בעולם החברותי מוטבעה בתכונת רוחם ובכחות נפשם המיוחדים להם בבחינת עצמיות הגזע, ואף אמנם שהתגליות הרוח האלה נובעות ומתמשכות ישר מהמקור העליון, אין חזיונן מעורר תמהון במדה יותר מרובה מהתגליות הרוח היוני, אשר נוצר לפעול גדולות על שדה כשרון המעשה, כמו שהיהודים נבראו לגלות עמוקות בסוד ה'.

כהוֹמר, אישילוס, פינדר וסופוקלס כמו כן גם משה, הנביאים, ושאר כתבי הקודש אינם סותרים את דברי הפלוסופיה וההשכלה החדשה; ואם אנחנו רוצים להוציא משפט על כה“ק ע”פ מצב השכלתנו הנוכחית, עלינו להכניס אל קרבם את קניני הדעת אשר רכשנו לנו בדורנו עתה ואשר בזמן שנתחברו בו הספרים האלה עוד לא יצא טבעם.

שטת שפינוזא, פרי הרוח היהודי וההשכלה החדשה, אינה חותרת תחת תורת האחדות לפי יסודי אמונתנו, זולת אם נגלה בה פנים ע“פ חות דעתם של הרציונלים או המאמינים במה שלמעלה מן הטבע (סופערנאטוראליזם). תורת משה אינה תוקעת לעצמה לאמונה במציאות העצם האלהי חוץ לטבע (טראנסצענדעץ) בנגוד להאמונה במציאותו בתוך הטבע (איממאנענץ; הקב"ה מקומו של עולם ואין העולם מקומו) רק לאמונה באחדותו בנגוד לאמונת הרבוי. תורת אמת זאת כבר נתן לנו עוד לפני חורבן הבית השני הפלוסוף פילון היהודי, ואחריו החזיקו בימי הבינים גדולי הפלוסופים של התקופה הקולטורית הספרדית, ואחריהם, בדור שאנו חיים בו, החרה החזיק שפינוזא בכל רוחב בינתו ועצמת רוחו הכביר. – לא נפלאת היא, אם בעלי העקרים, שהשמות והתארים הציוריים המיוחדים לשפת קדשנו, לשון בני המזרח, נחשבים בעיניהם כגופי תורה וכעקרי אמונה שאין להרהר אחריהם, – אם הם באים ומטפחים על פני שפינוזא באותיות כה”ק המתות ועושים אותו למקצץ בנטיעות ולכופר בעיקר; ורק על הרציונלים המוציאים את ההגשמות מידי פשוטן, נתפלא איזה סמך ימצאו הם בתורת משה לדבריהם לעשות את תורת שפינוזא פלסתר. תורתנו לא בשמים היא, כדבר משה מחוקקנו, ולא רחוקה היא מאתנו, רק בלבנו היא ובעומק רוחנו פנימה. ויפה דרשו חכמי התלמוד, אף כי נראים דבריהם כסותרים דברי חכמה, שעל פיהם יש אשר ירד כבוד ה' לשכון בתוך בני ישראל, באמרם:

„מעולם לא ירדה שכינה למטה ולא עלה משה למרום.“

בצירנו לנו את העצם האלהי, כי כבודו מלא כל חלל העולם, (דלית אתר פנוי מניה) שוב אין מקום לתנועה מקומית או זמנית ממנו אלינו ומאתנו אליו (לא יתכן בו לשון עליה וירידה), ואם נניח כי ההגשמות הנמצאות בכה“ק אינן רק תארי מליצה לשבר את האזן, כ”א עקרים דתיים, אז ממילא יבטל העיקר היותר גדול שבתורת ישראל שאנו אומרים אותו פעמים בכל יום בקריאת שמע של שחרית וערבית.

כל האמור בזה בנוגע למציאות האל חוץ לעולם ראוי לאמרו גם ביחס חיי הרוח חוץ לחומר בכלל. כבר מלתנו אמורה באגרותינו, כי נצחיות הרוח אינה מתחלת אחר מות הגויה, מעבר לגבול חיי שעה, רק כהעצם הבלתי בעל תכלית אין לה תחלה וסוף, אחרית וראשית. – כל תנועה במקום או אפילו בזמן תוליכנו נתיבות עקלקלות להשגת ארחות חיי הנצח ואך למותר היא כל עוד שאנו יכלים להגיע אליהם במסלה ישרה וקצרה ולעשות להם קפנדריא דרך הכרת הבורא. אם שערי שאול יפתחו לפנינו פתח רחב לחיי עולם – שאלה שאין לה ענין אל הדת והפלוסופיה, בהיותה נוגעת רק בעניני ידיעות הטבע וצפויה סוף סוף אל משפט הנסיון – אז יהיה היום, אשר בו יקיצו שוכני עפר משנת המות, רק השנות חייהם הנוכחים, בהתהלכם לפני ה'.

אלהי־חוץ שאינו נזקק לבריותיו בתור בורא תמידי, אשר עיניו פקוחות בלי הרף על יציר כפיו להשכילו ולהיטיב לו, איננו לא אלהי העברים ולא אלהי הנוצרים והמחמדנים ואי אפשר שיהיה אבן למוסדות הדת של העמים, אשר יקיצו לחיים חדשים, כמו שלא יוכלו להיות זאת עובדי האלילים, שומרי הבלי רבוי הרשיות והגשמת הנאצל, בתתם את הטבע כאלהים.

דעת המאמינים באלהים חוץ לעולם, שאין אתנו יודע מה טיבו, היא, כדעת האומרים אין אלהים בעולם, פרי השכל הבוחן ובודק להלכה ולא למעשה שאין החיים הרוחנים־מוסרים של החברה האנושית מושפעים ממנו לא ברובם ולא במקצתם. מתוך ההשקפה הרת יאוש הזאת בוקעת ועולה אל אפנו צחנת התסיסה המפעפעת בקרב חברת האדם הישנה, שכבר עלה רקב בעצמותיה וחוליותיה מתפרקות והולכות להן; וכמו שאין כחם של הרציונלים אלא לסתור מה שבנו ראשונים, כן גם בעלי הדעה הזאת, שאינם מתכונים אלא להכעיס את השכל הישר, מראים לנו כבראי מוצק, כי כל מאוים הוא לבנות חיץ בפני המגמות החברותיות, שעוד לא באו לידי גמר.

ג. מלחמת־החיים האחרונה.    🔗

בחפצנו לחרוץ משפט אמת על השקפותיהם של בני אדם הרוחניות, עלינו לשים עין על התנועות החברותיות שמקרבן יצאו. נקודת הראות הפלוסופית של הזמן הנוכחי שונה היא שנוי ממשי מנקודת המבט של המאה העברה. מלבד הפסיעות הגסות שצעדה הדעת קדימה עוד עברה את מצרף הבקורת הפלוסופית והספקולציה, כמו שהחרושת הובאה בכור המרד האזרחי ושלטון הרכוש. – גם שדה המלחמה גם המלחמה עצמה והנלחמים – הכל קבל צורה חדשה במרוצת התנועה החברותית, שהחלה במאה שעברה ושעלינו עתה להוסיף לטפל בה. לא ראי הפלוסוף הספסרי (שפעקולאטיוו) של המאה התשע עשרה כראי הפלוסוף הרבוֹלוּציוני של המאה השמונה עשרה, כמו שלא ראי האזרח החפשי היום כראי חברו מאז. המוציאים (פראדוצענטען) הנכנעים בעולם המפעל ובעולם המחשבה של המאה העברה, הם האדונים הספסרים מהיום. גם בקרב המפלגות התוצאיות עצמן נעשו שנויים רבי הערך. המרד האחרון, שבקרבו אנו חיים, לא יכל לברוא על רגל אחת מערכת סדרים ערוכים בכל. סדרי החיים הישנים של החברה הפיאודלית, היצוקים כמו אבן, והשרידים המתים האחרונים של הדוגמטיות היו צריכים מקודם להיות לברות לאש המרד, להתפרד לבדיהם ואתומיהם ע“י האזמל החד של הבקורת והבחינה; בטרם היה באפשר להחיות מערמות אפרם יצירות רוחניות וחברותיות חדשות, במרוצת התפתחות היסודות החדשים, התלקחה ביניהם מלחמה חדשה, שעלינו עתה להשקיטה. – כחות העבודה והחקירה, שפרקו מעליהם עול הדוגמטיות והחברה הפיאודלית, הביאו לעולם את המלחמה האחרונה, מלחמת העבודה והספקולציה; באויר המרד החם של ההתחרות החפשית בין כל כחות העבודה צמחו, כעשבי השדה לפני שמש האביב, נקודות כובד חדשות, אשר מצצו את לשד הכחות התוצאיים והשתמשו בו לצרכן. נאמנים לחוק הגרבותציה, שהוא החוק השליט בכל חלל העולם, התגודדו העובדים היחידים סביב מרכזי החרושת והחוקרים הבודדים סביב השיטות הספקולטיביות, אשר פרשו את ממשלתן עליהם והביאום בתנועה. לא רק בתחום החרושת, כ”א גם על שדה המדעים לא דבר קטן הוא לעמוד בפני הכח המושך של המרכזים הספקולטיבים. בטול השיטות הספקולטיביות בלבד אינו מועיל כלום, כשם שלא יועיל חרם הרכוש בלבד, יען לכל החיים יש נטיה טבעית הכרחית להתרכז ולהתאחד במערכת סדרים נכונים. אם המוציאים רוצים להשתחרר משעבוד הספקולציה הנבנה מחורבנם, עליהם לעשות כאשר כבר עשו העובדים באנגליה והצליחו, והוא להציג מול המון קבוצות העבודה, הנמצאת בידי ספסרי החרושת (במוחם של הפלוסופים), את המון תוצאותיהם היחידות (פרי החקירה על שדה המדעים) היותר גדולות ונכבדות, לרַכז כמוהם את התוצאות האלה בקרבם הם להביאן בתנועה מנקודת כובד כללית אחת. מה שאני אומר בזה בנוגע להתוצאות האינדוסטריות נאמר גם ביחס החמרים המדעים. החמרים הם קנינים מתים, כ“ז שלא יכניסו בהם סדרים נכונים למטרת בריאת יצירות חדשות. חוק תנועת החיים התוצאית, שממנה יצאו החמרים האלה, ככל החמרי בכלל, הוא החוק שעל פיו אפשר לברוא יצירות חדשות מצלעותיהן של אלה שכבר רכשנו לנו. מה שקוראים כח התמדת החומר כל עצמו אינו אלא התמדת הכחות התוצאיים במצב ההתפוררות, כל זמן שהעובדים, כן על שדה החרושת וכן על שדה המדעים, – אלה הכחות התוצאיים של העולם החברותי – ישארו במצב התפוררות, כ”ז שלא ירכזו ולא יאחדו בסדר ומשטר את כחותיהם המפוזרים; כ"ז שהם עצמם אינם נעשים ספסריים, יעמוד בהכרח ההפך בין העבודה והספקולציה על עמדו וממקומו לא ימוש.

ההתנגדות העיונית האחרונה; שנחוץ להודות כי עוד לא הוסרה, כלומר ההפך בין הפלוסופיה והמדעים הנסיונים, בין החמריות והאצילות, הוא הוא ההפך המעשי האחרון בחיי החברה, אלא שהדעת העיונית בראה לו ניב שפתים. כיחס האדון אל הסר למשמעתו והכהן אל הזר בתחלה, וכיחס השר, שעשה אנגריא בעבדו מקנת כספו, אל זה האחרון ואיש הקודש אל איש החול אחרי כן, כן יחס בעל הרכוש אל העובד והפלוסוף אל החוקר באחרונה, היינו כיחס המסדר אל הבלתי מסודר, המאחד אל המפורד, הגבור אל החלש, החי אל המת. המון העם היה מן הנעלבים לרגלי ההתנגדות הזאת; הוא היה בכל עת מול המות.⁶⁰ וע"כ אמר משה לישראל: ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש (כלומר ממלכת שלמה וגוי כלו).

הספקולציה הפלוסופית והאינדוסטרית הוא דבר מוכרח מן ההיסטוריה ועל כן יש לה זכות הויה, כ“ז שהעבודות והחקירות התוצאיות עוד לא נתאחדו, לא נתרכזו ונסדרו יפה, כ”ז שנקודת כובדן, כלומר שווי משקלן לא נמצא בהן בעצמן. שווי המשקל – זה „המחלט“ אשר ידו בכל – עמד תמיד כצר ואויב למול פני העבודה החמרית, היינו לפני התקופה הריבוֹלוּציונרית־בקרתית בתור עוצר ואחריה עד עתה בתור חובש. אבל הקולר הזה איננו תלוי בשרירות הלב של איזו מפלגה, רק האשמה – כלומר הסבה – תלויה בתולדות ההתפתחות של כל החברה האנושית, שכל זמן שלא השיגה את מטרתה, תקופת הבכורים, היתה לה תמיד מפנים ומאחור מלחמת הגזעים והמפלגות, כמו שהאדם הפרטי, כ"ז שהוא עסוק בהתפתחותו הרוחנית, הוא עבד כפות להרהורי לבו ויצרי מחשבותיו, המטים אותו לאחד מן הקצוות, או כמו שבשעת ההתפתחות העובריונית איזה עוברים יחידים יפושו על חשבון רעיהם, הנשארים במצב הבוחל.

כל התנועות החברותיות בדברי הימים למיום היות אדם על הארץ ועד עתה היו נוטות רק לצד אחד, וממילא מובן כי פעולותיהן על רוח האדם הולידו בהכרח השקפות, ציורים ומושגים בעלי צד אחד. כבספירה הטבעית כן גם בספירה החברותית תתחלק תמיד העבודה במרוצת ההתפתחות, והחלוקה הזאת תפלס נתיב להשלמה רק לאיזה צד ידוע ותסבב ע“י זה את החד־סטרות, אשר תהפך בנפש האדם למין שעמום לדבר אחד (מאנאמאניע). כשם שכחות הטבע יתלכדו לאגודה הרמונית רק בגוף האדם השלם מהגזעים ההיסטוריים, כן גם השאיפות ההיסטוריות לא תתחברנה לעבוד שכם אחד לטובת האנושיות הכללית בלתי אם בחברה השלמה. כמו שהשבת הטבעית החלה רק אחרי גמר הספירה הארגנית, כן גם השבת ההיסטורית תכנס רק אחרי גמר בשולה של הספירה החברותית; רק אחרי עשית סדרים נכונים בחיי החברה, שכלם מתאימים בנעימה הרמונית, היא התקופה שבה התוצאה והדרישה תשאינה בד בבד. – אנו עומדים עתה בבין השמשות לשבת ההיסטורית הזאת, אבל זה היום שקוינו עוד לא בא. תקופתנו היא תקופת הספקולציה; הספקולציה תוכל להיות ע”פ תכונתה רק נחלת המעוט. מה טיבה של הספקולציה?

כל ספירה שהתפתחותה כבר נגמרה תחדש נעוריה על יסוד שווי המשקל בין התוצאה והדרישה. גם הספירה החברותית נכנסת לתקופת הבכורים הזאת ברגע שהכרת מהותה של התנועה החברותית־כלכלית תעמוד לה למקנה. במקום שההכרה הזאת איננה עוד נחלת הכלל, אבל אלה המעטים, שכבר זכו במקחה, ישתמשו בה לצורך הנאת עצמם, שם תתחיל הספקולציה, שהיא עצמה אינה אלא תועלת מהתנועה התוצאית של החיים החברותים לטובת חיי הפרט.

החיים בכלל הם מערכת תוצאות ודרישות. את כל המדעים אפשר להעמיד על תורת הכלכלה לבדה, אשר תתחקה על שרשי התוצאה והדרישה בכל הספירות ותקופות החיים השונות. הפילולוגיה היא תורת הכלכלה של הספירה האורגנית, כשם שתורת הכלכלה החברותית היא הפיזיולוגיה של החברה. התורה הזאת תורנו לדעת, כי החיים החברותיים עודם עתה במצב הילדות. – בין הדרך, אשר עברה בה החברה בתקופתה העובריונית, והדרך אשר תלך בה בהגיעה לפרק העמידה ברשות עצמה, נמצא התהום, אשר עוד טרם עברנו אותו, – תקופת המרד והבקורת, תקופת המשבר של החברה החדשה, אשר תשחרר את הילד מאפוטרופסות האם, כלומר את העתיד החברותי מן העבר, ותעמיד את החברה על רגליה כיצור שלם שכבר נתבשל כל צרכו. – אמנם כן, מה שהמרד הוא עבור החיים, זאת היא הבקורת עבור ההשקפה על החיים; היא תכרות את השֹרר, אשר יחבר את הילד עם אמו, תתיר חרצובות המסורות הקדומות, המרתקות את ההוה אל העבר, תסול מסלה לחיים חדשים עומדים ברשות עצמם, כלומר ליצירי הרוח החפשים, וכמרד כן גם היא תחשוב א"ע כאלו נסתלקה עדי רגע מתחת ידי העצם הבורא היחיד, יען את העצם הזה, את שווי המשקל, אשר המסרות הקדומות תצירנה לנו אותו כאלו הוא חוצה לנו, עוד לא שבה למצוא בקרבה פנימה. רוב בני דורנו לא יחדלו להשליך אחרי גום את המחלט המצויר כאלו הוא עומד מחוץ, מבלי להתקרב אל המחלט האמתי, אל נקודת הכובד של כל החיים, אל העצם היוצר, אשר משכנו כבוד רק בשווי המשקל והמדה של כל הכחות הרוחנים; אבל אלה המעטים, אשר ימלאם לבם לעשות את הצעד הזה, נופלים בפח – הספקולציה.

כשם שהתינוק לא יוכל לעזוב את אמו לגמרי, כ“ז שהוא שוכב בין שדיה, כן גם החיים החברותיים אינם בני חורים אמתים, כ”ז שלא יצאו מכלל תקופת היונק. – אחרי שהעבודה האינדוסטרית והשכלית שחררה א"ע בעזרת המרד והבקורת, הוכרחה עוד להחליף כח באמצעות הספקולציה בטרם יכלה לעמוד על רגליה; הוכרחה להזון מאחרים בטרם יכלה לזון את עצמה. הספקולציה הפלוסופית והאזרחית, שעל ידה הכריעו בעלי הרכוש הרוחני והחמרי תחתיהם את העבודה המדעית והאינדוסטרית, אלה שני מיני המפעל הספסרי, אשר למראית עין שונים הם זה מזה שנוי גמור ובכל זאת ישתוו במעלליהם, הם המה שני השדים המחברים את הילד אל אמו, את העבודה אל הרכוש, את הרוח היוצר אל יצירותיו הקודמות, והם המה אשר ישעבדו את החברה החדשה, אחרי צאתה לאויר העולם, אל החברה הישנה. גם העבודה האינדוסטרית ואף גם החקירה המדעית לא יכלו להחלץ עד עתה מן המתוכים, אשר יזונו ויחיו אותן. כעת נטל על העובדים האינדוסטרים והשכלים להתיר אגודות הספקולציה. חוקרי הטבע והסוציאליסטים מעבידים עתה את מוחם עבודה גדולה להוציא לפעולת ידים את שחרור האנושיות האחרון, הוא שחרור העבודה מן הספקולציה. החקירה המדעית תתקרב אל מטרתה באשכנז, העבודה האינדוסטרית – באנגליה. אבל גם פה גם שם תתפרדנה השאיפות אשה מעל רעותה; הדחיפה להתאחדות שתי השאיפות האלה תוכל לצאת רק מארץ המרד וההתרכזות, מארץ צרפת וכן גם מעם היהודים, אשר מיום היותו לגוי נפלה לו התעודה לחבל לאחד את השאיפות החיים החברותים, הפורשות זו מזו במהלך ההיסטוריה, בנקודה מרכזית אחת.

אם ידי שפינוזא יסדו את ברית השלום בין שתי המשפחות ההיסטוריות המתגרות זו בזו מימות עולם, ובימיו נעשה הצעד הראשון להשקיט את הריב האמיץ והחזק, אשר עלה למרום קצו לרגלי היצירות הרוחניות של היהודים והיונים, הנה מימות שפינוזא ואילך נטל על ההיסטוריה להפרות ולהרבות את נטע שעשועיו זה ולברך את כל העמים אשר על פני האדמה בשלום אמת נכון בל ימוט.

בואו ונחזיק טובה להפלוסופיה האשכנזית, כי השלימה בין תורת־אמון ותורת־כחש (טהעאיזמוס אונד אטהעיזמוס), אשר בתקופת המרד כבדה המלחמה ביניהן עד מאד, בעזר תורת האחדות הישראלית, אשר ידי שפינוזא ירו אבן פנתה. אולם אחרי שלא היה להפלוסופיה הזאת כל יסוד מוסד בחיי החברה ובמדעים הנסיונים, מאליו מובן שלא היו יכולים לדור בכפיפה אחת. ובכן אפוא עוד נשאר לעם, שכל עניני התנועה הקולטורית־היסטורית נחתכים על פיו, לעשות שלום לא בין אמונת האחדות ואמונת הרבוי כבימי קדם, לא בין שטת חד־סטר המחמדנית לשטת תרי־סטרי הנוצרית כבימי הבינים ולא בין תורת־אמון לתורת־כחש כבראשית התנועה החדשה, כ“א אך ורק בין הפלוסופיה הספקולטיבית ומדעי הנסיון. על החוקרים האשכנזים מוטל הדבר לעשות את הפשרה האחרונה בין שני בעלי הדינים האלה ע”י עבודות המובילות, ע"פ מולישוט, להתפשטות הפלוסופיה בנסיון והנסיון בפלוסופיה. אשכנז הוא המקום ששם המדעים הנסיוניים צריכים לפרוק מעליהם את עול הספקולציה הפלוסופית על ידי זה שהעובדים עבודת הקולטורה, הפלוסופים החוקרים אל תכלית, ילקטו אחת אל אחת את תוצאות עבודתם, פרי ההשכלה, ומנקודת השקפה כללית, שבפעם הזאת יהיה ביכלתם להגיע אליה על נקלה, בהיותה תלויה כבר באויר העולם הרוחני, יצרפון לחשבון אחד ויביאון בקשר ויחס זו לזו, והיה זה שלום.

ד. אחרית שלטון הגזע.    🔗

יותר שאיזה עם עושה באמונה את מלאכתו, היעודה לו ע"פ תעודתו הפרטית, יותר אינו מתגדר במלאכת העמים האחרים, המשתתפים עמו בעבודת הקולטורה, – יזכור נא הקורא את דברי הסופר הצרפתי, אשר הבאתי בזה פרק אחד מספרו, – יותר הוא מקבל באהבה ובסבר פנים יפות מאחרים את אשר יחסר לו ושאי אפשר לחיי החברה החדשים שיתקיימו בלעדו – מדה טובה המסוגלת ביחוד לעם אשכנז ובכבודה יתימר.

אך טוב לישראל לארח לחברה את הצרפתים בכל דבר הנוגע לתחית העמים החברותית ולתחיתו הוא בתור אומה עומדת ברשות עצמה, כמו שטוב לו למשוך ידו את האשכנזים בנוגע לחיי הרוח. לא מאשכנז תעמוד תחית העמים הלאומית. השאלה הזאת, אשר מימי המרד הראשון בצרפת הרעישה את העולם כלו מן הקצה עד הקצה, אך פותר לא היה אותה באירופה עד המלחמה הגדולה באיטליה; השאלה הזאת העומדת על הפרק בכל ארצות התבל וגם אשכנז בכלל, עתה מרננים אחריה בשאט נפש הדמוקרטים מכל הנטיות והגונים, אשר מימות המלחמה האיטלקית נרצעו לדגל הריאקציה ומלתה על לשונם, כי אך „משאת שוא היא והוללות רעה“. גם הדמוקרטים היהודים יענו אמן אחרי בוזי שם צרפת והעמים החוסים בצלה, ולא דעת להם ולא תבונה לשום אל לבם, כי לו עלתה בידי ממשלות אשכנז האדירות להכריע את עמי צרפת ואיטליה תחתם, אז היה גורלם ומנת חלקם כגורלם אחרי „מלחמת הדרור“, שבה עמדו יחד עם האשכנזים במערכה נגד צרפת ולא הספיקה הריאקציה להכות אחור את אויבתה, עד שבאו והבדילו אותם לרעה מתוך שאר יושבי הארץ, לבלי תת להם חלק ונחלה במשפטי המדינה. ואמנם צריכים יהודי אשכנז להצדיק עליהם את הדין, אם למרות חזרת ההיסטוריה עדין הם עומדים במרדם ללכת אחרי הריאקציה בכל לבבם ונפשם, לבלתי סור ממנה.

חקירותי על שדה המדעים יחד עם נסיונות חיי, אשר רכשתי לי במשך שנים רבות מאז הכרתי את עם הצרפתים פנים אל פנים ודבקה נפשי אחריהם, הבשילו בקרבי רעיונות, שאפשר להביע אותם במאמרים האלה:

סדרי החיים החברותיים הם, כהשקפות הרוחניות, יצירות טפוסיות ומקוריות של הגזעים השונים למיניהם.

כל חללה של ההיסטוריה מראשיתה ועד עתה מלא מלחמות הגזעים והמפלגות. ראשונה בזמן היא מלחמת הגזעים, ושניה לה מלחמת המפלגות.

הגזע המושל האחרון היה הגרמני. ברם זכור לטוב עם הצרפתים, כי בבערו אחר ממשלת הגזע בקרבו פנימה הועיל הרבה לקרב אל קצה את המלחמה הנוראה הזאת, אשר רבים חלליה.

יחד עם מלחמת הגזעים ישקוט ריב המפלגות; שווי הזכיות של כל המפלגות החברותיות אוחז בעקב השתוות הגזעים וסוף סוף אינו אלא שאלה מדעית, התלויה ועומדת בבית מדרשה של הכלכלה החברותית.

ואולם, כנראה, אי אפשר לאשכנזים שימלטו ממלחמת הגזעים האחרונה המתרגשת לבוא, אם חכמי המדינה לא ישכילו לשפוך סוללות בפני זרם הריאקציה הגדולה והחזקה, אשר בכל פעם ופעם שתתנגח אשכנז עם העמים הרומנים, תגור את הדמוקרטים בחרמה. שתי פעמים כבר עלתה להריאקציה – פעם אחת במלחמת החופש ועוד פעם שניה במלחמת איטליה – לתת לעם אשכנז אפר מִמשל הגזע תחת פאר תחיה חברותית מדינית, אשר עליה נשאו את עיניהם; ומי לידנו יתקע, כי בפרוץ עוד הפעם מלחמה בין אוסטריה ואיטליה לא תמהר הדמוקרטיה האשכנזית בפעם השלישית כצפור אל פח הריאקציה ושבה והיתה לבער במלחמת-גזעים חדשה, שתוצאותיה אינן מוטלות בספק לכל בר דעת.

אחרי מלחמת העמים האחרונה, אשר פרדיננד פריליגרט תארה בצבעים חיים בחזיונו הלוקח לב „תחת הלבנה“, לא יהיה עוד שלטון גזע בגזע לרע לו, רק כל העמים ההיסטוריים יקבלו חלק כחלק בטוב הגנוז להם מאת החיים.

 

ציונים.    🔗

ציון א.    🔗

בתלמוד ובמדרש נאמר, כי נשי ישראל הצטינו במדת הצניעות ובאמון רוח והוא שגרם למהר את הגאולה. – ביחוד מזכירים שם לשבח, כי בני ישראל שבמצרים לא שנו את שמותם ואת לשונם בשמות העמים אשר סביבותם ובלשונם, ובשביל כך נמצאו אז יותר ראוים להגאל מאשר בזמן גלות בבל, שאז לא נותרו בזה.

(מ“ר במדבר פ' כ' שה”ש, ויקרא פ' ל"ב, לא שנו את שמם, ראובן ושמעון נחתין, ראובן ושמעון סלקין, לא היו קורין ליהודה רופס, ולא לראובן לוליאני, ולא ליוסף יוסטוס, ולא לבנימן אלכסנדר וכו').

גם לאבי נביאינו ומחוקקינו לא נשאו פנים ויפקדו עליו את עונו, שלא הגיד לבנות יתרו את עמו ומולדתו, עד כי חשבוהו לאיש מצרי, ומפני זה חזרה תפלתו ריקם ולא זכה לבוא אל הארץ להקבר בה, בעת שעצמות יוסף, שלא התנכר לעמו ולצור מחצבתו, הובאו לארץ הקדושה ונתנו שם לקבורה:

מ“ר ואתחנן. אמר לפניו: רבש”ע, עצמותיו של יוסף נכנסו לארץ ואני איני נכנס לארץ, אמר לו הקב"ה: מי שהודה בארצו נקבר בארצו ומי שלא הודה בארצו אינו נקבר בארצו; יוסף הודה בארצו מנין? גברתו אומרת ראו הביא לנו איש עברי וגו' ולא כפר, אלא אמר גנב גנבתי מארץ העברים, ונקבר בארצו, אתה שלא הודית בארצך, אין אתה נקבר בארצך, כיצד? בנות יתרו אומרות איש מצרי הצילנו מיד הרועים והוא שומע ושותק. לפיכך לא נקבר בארצו.

ציון ב.    🔗

נקודת המשען חוץ לעולם המשותפת לדת ישראל ההיסטורית ולדת ההודים הקדמונים הטבעית הוא התל שאליו פונות השקפות היהודים ועובדי האלילים, השקפות השמים והאינדוגרמנים – המקור, שממנו יצאה ההשקפה הנוצרית בימי הבינים וההשקפה המדעית החדשה. פה בנקודת התמצית (punctum salicus) הזאת נוגעות זו בזו שתי נטיות הרוח הרוממות של שני הגזעים ההיסטוריים, ופה בולטים ויוצאים הדברים המשותפים להם והדברים המבדילים ביניהם. שניהם הכירו ראשונה וגם הודיעו סודם בספריהם היותר עתיקים, כי המעשים הנעשים תחת השמש, אשר יראה אותם האדם, בשעה שיתעורר רוחו בקרבו לדעת את עולמו ולחשוב חשבונותיו חולין הם לו וטעונים קדוש וכפרה. הרהורי לבו יראו לו תור זהב שהיה לעולמים ואיננו, גן עדן אשר גורש ממנו והוא נכסף לשוב אליו. המלחמה הקשה, אשר לכחות הטבע היסודיים זה בזה בראשית תולדות ההתפתחות האנושית, כבכל דבר חדש הפורץ לעשות לו גדר בחיים, פגול היא ולא תרצה לאדם בתור אדם המעלה, אשר בחיקו הוטל הזרע העתיד לבכר בעתו פרי אחדות החיים מתובלים בנעימה הרמונית, שהיא המטרה האחרונה בתולדות ההתפתחות החברותית. – שני הגזעים ההיסטוריים האלה חושבים את הנזירות מתענוגי העולם, הגורמת מיתה ורעה רבה לבריות שאנו חיים כקרבן, לאמצעי המביא לידי קדושה והזדככות הנפש, אולם אצל האינדוגרמני, שבהיותו ע“פ תכונת רוחו בעל מחשבות ולא בעל מעשה לא ימצא און לו לשעבד את ההיסטוריה לחפצו, עברה הנזירות הזאת – ובזה תבדלנה שתי ההשקפות האלה אשה מרעותה – את הגבול הראוי עד כדי דכדוך החיים ובטולם תכלית הבטול (ברהמא ובודדהא), בעת אשר היהודים מראשית היותם לעם ולמרות כל הסערות אשר התחוללו עליהם, הכירו את תעודתם והחזיקו בה, לקדש לא רק את החיים הפרטים שהם מתת הטבע כלומר הארגנים, כ”א גם את החיים החברותים – לטפל בהתפתחות האנושיות בכח ידם ובחפץ כפיהם ולהכשירה לדורו של משיח, דור רוחץ מצואתו, אשר ידבק במדותיו של העצם האלהי, הנראה אליהם בחזון רוחם, ויקדש את עצמו כמוהו בכל מיני קדושות הגוף והנפש.

הפלוסופיה ההודית העתיקה חזרה ונתנה לנו במאה הנוכחית על ידי גרמני מלידה ושופנהואר שמו, הנודע לכל משכיל. – בתחום העולם הנוצרי־גרמני שופנהואר הוא הצד־שכנגד הקיצוני של הֶגֶל, אשר שטת הגנוסתיקה ההיסטורית, היינו היהודית, נשתרבבה ממנו לעולם הרוח כדעת הנוצרים, ובזה אמנם לקח מהדת היהודית ההיסטורית את חלקה לעולם המורגש החמרי, אבל הותיר לה לפחות שריד כמעט בעולם האצילות המפשטת, בעת אשר שופנהואר את הכל יקח ומחומר ועד רוח יכלה בכל הדת ההיסטורית ועמה גם בהתפתחות האנושית, כלומר בחלל החיים בכלל. תורת הכליון והבטול הזאת, שתחלת עבורה היתה בארץ הודו ושעליה העולם האינדוגרמני עומד, בתור תוצאת הגזע המקורית, היא שגרמה לדת הטבעית שתלך לאבדון. רק שטת ההתהוות של היהודים, אשר תמשיל את הבורא בכל מעשי ההיסטוריה, הכניסה השקפה מלאה זיו ונהורא מעליא למחשכי העולם, המחזיר את עצמו לתהו ובוהו, ע"י התקוה לתחיה שלמה באחרית הימים.

אם נסכים לדעת שופנהואר והאינדוגרמנים, כי העצם הבורא איננו הרוח החיה בהתפתחות ההיסטוריה של הטבע והחיים המדברים, רק כח יסודי סתם, אז אין העולם אלא תולדת כח טבעי הסותר ומבטל את עצמו, אשר שאיפתו למטרה שהיא ממנו והלאה, בתור „תשוקה אל החיים“ – כאשר יאמר שופנהואר – לא תוכל להניח את דעת בעל נפש משכלת ומוסרית. – רק הדת ההיסטורית, הרואה במלחמת כחות הטבע, כמו במלחמת האישים והעמים, תקופת התפתחות, המביאות סוף סוף לידי שלמות גמורה ע“י נצחון העליון את התחתון, אינה צריכה להזיר א”ע מן החיים בכדי להגיע לכלל קדושה, שכל עצמה אינה אלא התנשאות למעלת עירין קדישין ועשית האדם א“ע אלהות. כל שאיפה לחיים טובים ומתוקנים – אחת היא, אם חיי הגוף או חיי הנפש, אם חיי שעה או חיי עולם – תחשב בעיני „ההתאלות“ הזאת כהבל נדף, ולא עוד אלא שהשאיפה כשהיא לעצמה היא אצלה רק התמדת „המצב הטבעי“ כלומר מלחמת הכחות היסודיים, המוצקים ונעדרי הרוח, מלחמת, הכל נגד הכל (bellum omnium contra omnes). – בעלי ההשקפה החמרית הזאת נוטים ע”פ רוב בכל תנועה חברותית אחרי המחזיקים בנושנות או דורשי הריאקציה. כנודע, עזב שופינהואר את רכושו להלוחמים נגד העם; – הוא מסכים עם הדת הנוצרית רק בנוגע לצד השלילי שבה, המבדיל בינה ובין היהודית, היינו עם בטול חיי העוה"ז ברוח הנוצרים, אך לא בנוגע לתקות התחיה העתידה לבוא, שבעזרתה עלתה ביד הדת הנוצרית להכניס את עובדי האלילים תחת כנפי דת ישראל ולהטיל שלום ביניהם ובין החיים.

אמנם האמת נתנה להאמר, כי ההשקפה הזאת, המחמירה על עצמה להדיר הנאה מנכסי החיים עד כדי כבוש התשוקה אליהם, מכשירה את הדור ליהנות מן העולם הנאה מעולה, ומצד השני אי אפשר לבלי להודות, כי תחת אלה הנושאים „עול מלכות שמים“, כונתי את עול התעודה ההיסטורית לשנות את סדרי החיים ע"פ רצון אלהים, לא הוצע מצע שושנים…

ציון ג.    🔗

בשנת 1858 יצא לאור אצל אטא ויגנד בלייפציג מאמר אחד הנקוב בשם „שתי שיחות ע“ד עוזבי דת ישראל, מוסבות ע”י מרוץ־האגרות הנוגעות בשאלה זו מאת אברהם גייגר“. – המחבר משתדל להוכיח במופתים, כי טעמיו ונמוקיו של גיגר, כן מנקודת המצב הפלוסופי וכן מנקודת המצב החברותי, מיוסדים על אדני תוהו. ואלו דבריו בנוגע לצד „החברותי“:

„ידידי, ישנם דברים שאין אתה יכול לעבור עליהם בהיסח הדעת. אף אם נניח, כי יד החירות האזרחית המושבה ליהודים, תסיר מעל פניהם את חותם העבדות – הרשני נא להשתמש במבטא הזה – אשר הטביעו עליהם הרבה דורות עמל ולחץ; כי אחרי צאתם מבית עבדים מעוטרי נצחון ואולי עוד בעת הלחמם בעד החמדה הגנוזה הזאת, ישובו להלוך בקומה זקופה וישרה, ותפארת האדם אשר לוקחה מהם, תשוב להאיר את פניהם; כי רוממות הרוח, אשר תעודד את כל העדה הגדולה, תנוב פרי הלולים, ומקרב אלה, אשר לפני זמן קצר לא ידעו לדבר כן בשפת המדינה, יקומו סופרים מצוינים ומשוררים נשגבים, אשר העם שבקרבו הם יושבים יתן להם מקום בין בני העליה שבו, אף כי לא ימלט שלא יביט אליהם בתמהון מעורב בגועל נפש, – אף אם נניח, כי כל זה יעשה לעיני הדור החדש, שיהיה מחריש, משתאה ונבוך ממראה עיניו, גם אז הקיר המבדיל ביניהם לבין שכניהם הרעים לא יפול תחתיו והשערים הסגורים ומסוגרים בשלשלאות ובבריחי ברזל המובילים דרך החומה הבצורה הזאת, לא יפתחו, רק ישארו דבוקים זה בזה כמקודם; יען השומר אשר הפקד עליהם, שנוי הגזע של התושבים היהודים והנוצרים (האשכנזים) לא ינום ולא יישן וממקומו לא ימוש. אם תתמה, ידידי על החלטתי זאת, פקח את עיניך וראה בכל רחבי ארץ אשכנז מקצה ועד קצה, אם לא שנוי הגזע הוא אשר בין אחים יפריא, על אפם וחמתם של אוהבי הבריות, אשר יחד גרונם בשועם ואין שומע להם; פקח עיניך וראה, אם לא – אם נבוא לאמת את הדבר במופתים אחרים – השטן הלאומי והגזעי עדיין הוא מרקד בין האשכנזים והסלַבים היושבים בבוהימיה והונגריה, בין האשכנזים והדנים היושבים בשלסביג ובין האירים הקדמונים והאנגלוזכסים שבאו להשתקע באירלנדיה, אם לא השטן הזה הוא המטיל קנאה ותחרות ביניהם באופן שאין שום אפשרות לאחה את הקרעים, אף כי זה אלפי דורות שהם יושבים יחדו וניהנים חלק כחלק מזכיות המדינה והחברה. ובמה נחשב שנוי הגזע של הגרמנים והסלבים, האירים והאנגלוזכסים, האשכנזים והדנים לעומת שנוי הגזע בין בני ישראל, שבאו מארץ אסיה הרחוקה, ובין צאצאי טיטוס והרמן הכירוסקי, אשר מדורות עולמים התערו כאזרח רענן בלב אירופה, – בין הגברים בעלי שער־צהוב, אשר גובה להם ויראה להם ועיניהם נשקפות מבעד לחוריהן בגאוה וגודל לבב, אף כי מטוב לב, ובין הני גברי פזיזי, קטני הקומה ובעלי שער שחור כעורב, אשר הדיוקן האסיי חרות על פניהם בשריטות עמוקות? דרכם של גזעים המשתנים מחבריהם במידה מרובה כזו להתיצב כאויבים אלו נגד אלו בבוז ובשאט נפש טבעי, אשר כל תחבולות מתפלספים לריק נחשבו לו.“

הדברים האלה יוצאים לפחות מעומק הלב, ואע"פ שאינם קולעים אל המטרה שאליה נתכון המחבר, אחרי שבהמיר היהודי את דתו בדת הנוצרית לא יהפך לגרמני, אבל יש בהם קורטוב של הוראה, כי שנאת הגזע הטבעית באשכנז עזה היא כמות, עד כי אין עצה ותחבולה נגדה; כי „טבע האדם באשר הוא אדם“ מתפשט ונבלע שם בטבע הגרמני באשר הוא גרמני; כי „בעלי השער הצהוב גדלי הקומה“ מביטים מגבוה „בגועל נפש מהול בתמהון“ על תחית „גברי־פזיזי בעלי השער השחור וקטני הקומה“, ואחת היא להם אם הם מבני בניהם של אבות העולם או בצאצאיהם של היונים והגליים הקדמונים!

בעת אשר העמים התרבותיים שבמערב מזכירים את הלחץ המכוער והמתועב, אשר הלכו בני ישראל קודר בו, בכדי לנבלם ולהשליך עליהם שקוצים, יזכיר האשכנזי רק את „חותם העבדות“, אשר התוה על „צלמי היהודים“.

ב„עתון הבוני“ נאמר בפוליטון אחד, אשר תאר את „העיר בון לפני שמונים שנה“, כי היהודים יושבי המקום דרים ברחוב מיוחד ומתפרנסים כבכל מקומות מושבותיהם מרמאות. לדעתי לא יפלא מאומה, אם היהודים, אשר כל ענפי המחיה והכלכלה נאסרו עליהם, מוכרחים להונות את הבריות למען החיות את נפשם, ויותר מזה יפלא אם אחרי כל התלאה והמצוקה, אשר מצאתם במשך אלפי שנות גלותם, עדיין הם חיים וקימים. ובאמת עשוקים ורצוצי משפט היו היהודים באשכנז כל הימים וכל צנורות הפרנסה נסתמו בפניהם ולא נתנו להם בלתי אם זכות מושב. כל עדה עבריה מוכרחת היתה לשלם מס ידוע, בכדי להשיג הרשיון לשבת במקום מגורי אבותיה ולמאושרים חשבו את עצמם אלה מבניה, אשר למרות ספר האמנה הנקנה בכסף מלא לא נתשו מעל אדמתם ולא היו לבז ולמשסה או לחללי חרב המון העם הפרוע, אשר עברה עליו רוח קנאה נבערה!

גם לי נודע מעשה שהיה „לפני שמונים שנה“, מעשה ביהודי אחד, שהיה אוהבו של הדוכס מבון. פעם אחת אמר לו הדוכס: שאל ממני דבר וינתן לך; ויען היהודי ויאמר: אם נא מצאתי חן בעיניך, אדוני הדוכס, ינתן לי הרשיון לשבת בענדיניק אני והבאים אחרי, (ענדיניק הוא כפר קטן הסמוך לבון).

ציון ד.    🔗

גבריאל ריסֶר המו"ל את „היהודי“, אם לא יטעני זכרוני, לא נפל מימיו ברשת הטעות, אשר נלכדו בה יהודי אשכנז החדשים, אשר כאחיהם האשכנזים ידמו בלבבם, כי החירות האזרחית אינה מתאחה בשום אופן עם העבודה הלאומית־היהודית. כאשר נודע לי דרש ריסר את החירות הזאת לא במחיר איזה דבר אחר, בלתי אם חלף קבלת עול החובות האזרחיות והמדיניות מצד הדורשים משפטי אזרח ונשיאות טרחם ומשאם יחד עם חבריהם בני הנכר.

נציר נא במחשבתנו, לוּ היה ליהודים לא רק עבודה לאומית כ“א לאומיות אמתית, כלומר ארץ מיוחדת ומדינה מיוחד, וחברי המדינה השלטת הזאת, כנהוג אצל כל העמים בני תרבות, קבעו דירתם בחו”ל, למשל בצרפת, אנגליה, איטליה ודומיהן ושכנו שם תחתיהם בקביעות מאות בשנים – היעלה על הדעת כי העמים האלה היו מונעים מהם את זכיות האזרחים, את ההתאזרחות הגדולה במלוא מובנה, אם היו תובעים אותה בפה מלא, נגד קבלתם על עצמם כחובה לשאת שכם אחד במשא החברה והמדינה? האין די להיות נולד באיזו ארץ או אפילו רק להתישב בה ישיבת קבע, בכדי להחשב כאזרח הארץ לכל משפטיו, אחרי עבור זמן ידוע מאז בא להשתקע? בארצות העומדות על מרום קץ ההשכלה החדשה מובן הדבר הזה מעצמו, ורק אשכנז תוציא את עצמה מן הכלל: שם על היהודי היושב בארץ משנות מאות והתאזרח בה אזרחות גמורה לכל חקותיה, לפשוט בראשונה את גזעו ומשפחתו, את זכרונותיו ההיסטוריים, את טבעו וטפוסו, את מהותו ואפיו, במלה אחת – את עצמו, בכדי להיות ראוי להקרא – אזרח הארץ? חלילה, רק בן העם, אשר עד נצח לא יחיה חיי מדינה ע"פ מושגי הזמן החדש, אם לא יתן את לבו להשליך את שקוצי דעותיו הקדומות, אשר ינק יחד עם שדי אמו! בדרך אגב אומר, כי משפטים קדומים ותאות שלטון גזע בגזע כאלה לא היו ליהודים מימיהם. חוקה אחת ומשפט אחד בתורת משה לכל יושבי הארץ, כגר כאזרח, כיהודי כאשר יהודי איננו.

ציון ה.    🔗

בחיי משה מנדלסזון באשכנז, קם בפולניה ר' ישראל בעל שם טוב, כבן־מנחם גם הוא לא היה ממיסדי כת חדשה, בכל זאת, כמו שמבית מדרשו של בן מנחם יצאו באשכנז המתקנים, כן יצאו בארצות הסלבים מבית מדרשו של ר“י בעש”ט החסידים. – חסיד במובנו האמתי הוא ירא אלהים מרבים בלי ההוראה הטפלה אשר להמלה „פיעטיסט“ אצל הפרוטסטנטים. – מימיה של היהדות לא פסקו ממנה חסידים, כמו שזמן רב קודם הבעש“ט היו לה „בעלי שם“, כלומר יהודים שהיו עוסקים בנסתרות, בסתרי הקבלה המעשית, והעמידו תלמידים הרבה שהיו נוטים אחריהם. לא רק יהודי אשכנז, כ”א גם היהודים אשר בשאר הארצות השתתפו בקולטורת העמים שהם יושבים בקרבם, וביחוד יהודי ספרד, אף כי לא נבדלו על ידי זה, כאלה הראשונים, מעדת ישראל. ואם בפעם הזאת, בהרציונלים באשכנז מימות מנדלסזון, כן גם החסידים בארצות הסלבים מימות הבעש"ט קרעו את בית ישראל לגזרים, אין זאת רק מפני שמצב הזמן המשונה בעצמותו גרם לזה, מצב שאפילו במקומות ששם לא היה רשומו נכר בדעת העם, נשתנה מכל העתים שהיו לפניו מדור דור.

בתבנית האיסים באחרית ימי קדם, בדמותם ובצלמם של המתחסדים הפרוטסטנטים בסוף ימי הבינים, מעמידים החסידים את עקרי היהדות על פנימיותה, בנגוד לההתקדשות החיצונית הסופרת כל אות ואות שבתורה וזהירה בכל מצוה קלה. – החסידים אינם מדקדקים במעשה המצות כחוט השערה (פעדאנטִיש), אף כי בעיקר האמונה אינם עושים עצמם בני חורים להבטל מן התורה שבכתב ושבע“פ; אפס כבתורה הכתובה כן גם בתורה המסורה אין להם אלא הכונה הפנימית הצפונה באותיות המתות; לא הצורה החיצונית, כי אם הרוח אשר נפח בה נשמת חיים הוא הקדוש. יחד עם זה אינם פורשים את עצמם מחיי העולם, אבל נוטים להחמיר בטהרות המדות. להרבנים המחיבים אותם בשביל שהם מזלזלים באיזו מצוות קלות או חמורות, הם עונים: אתם עושים מדותיו של הקב”ה גזרות ואינם אלא רחמים. ר' זלמן מלאדי בספרו „תניא“ הפיץ אור על הצד הפלוסופי שבחסידות מנקודת הראות הקבלה העיונית.

מובן הדבר, כי במדה שנתפשטה החסידות בקרב המון העם בפולניה בארצות הסלבים ובהונגריה, בה במדה היתה מעלה חטטים ולא נקתה מהבלי אמונות טפלות. הבקורת היומית, הקוראה תגר, ובצדק, על קלקלת השורה הזאת לא הבינה, כנראה, את דרכה של החסידות וערכה ההסטורי; גם הרבנים אחזו מעשה הרציונלים בידיהם להפריש את החסידים מתוך עדתם כפושעים ועוברי על דת. אך כאלו כן אלו לא יכלו לה לנטית הרוח, שהיתה תולדה הכרחית של הזמן כהריפורם בשעתה, ואף כי בלי דעת או דוקא מבלי הדעת הכתה שרשיה עמוק עמוק בלב ההמון הישראלי. הריפורם החלה לשמור את דרך עץ היהדות, רק אחרי אשר החיים החדשים כבר חתרו חתירה עמוקה תחתיו ותהי לה אפוא מצבתו, אשר נפרדה משרשיה, רק לעצי בנין לבנות בהם את היכליהם, אשר גם צורת היכל יהודי לא היה להם עוד. לעמת זאת החסידות היא בתחום היהדות עצמה, אשר נגע בה רוח הזמן, מבלי אשר הרגישה בזה, גשר המעברה מן היהדות של ימי הבינים אל היהדות החדשה, שעדיין היא עסוקה בהויתה והתפתחותה. אין חקר לתוצאות החסידות, אם התנועה הלאומית תפרוש עליה כנפיה. במרכזי היהדות שבמזרח תרחיב החסידות את גבולות ממשלתה מיום ליום. הרבנים אשר דחוה בראשונה ממחיצתם התחילו מרגישים, כי על המון העם היהודי שבמזרח לבחור לו אחת משתי אלה: או להנזר אחור מן היהדות יחד עם המתקנים, הנדחפים בכח קולטורה חדשה הבאה אליהם מן החוץ כשטף מים כבירים, או לקדם פני הרעה ע"י התחדשות נעורים (רעגענראציאן) שהחסידות היא אמנם רק כמלאך שלוח לפניה לבשר את בואה.

אע"פ שאין לחסידים סדרי חברה מתוקנים, הם מתנהגים בחסידות, בפתוח כל עשיר את ביתו לרוחה לכל עני ונכה־רוח, היוצא ונכנס שם כבן בית. את המאמר באבות: שלי שלך ושלך שלך חסיד, דורשים החסידים כפשוטו וכמשמעו. אנשים כאלה העושים מאהבה לפנים משורת הדין לא יוכלו להחשב כשוטים וגסי הדעת.

ציון ו.    🔗

הדת היונית הקדישה את הטבע הערוכה בכל, את הבריאה הסתומה וחתומה, לא את כח ההתהוות והיצירה; גם לאדם נתנה כבוד אלהים, כראשון למעשה בראשית (במעלה), שירד מעל האבנים של הטבע שלם ומתוקן בתכלית, לא כעצם רוחני, מוסרי וחברותי, שכל ימיו הוא עסוק בהויתו והתפתחותו, שבכל שעה ושעה הוא מקים לו עולם מלא בפני עצמו, כאשר היה האדם אח“כ לדת הנוצרית, שנולדה על ברכי היהדות ההיסטורית. – לא כן היהודים; הם אמרו קדוש להיסטוריה, לכח המחדש, לאל נערץ על כל סביביו, אשר שמו לבדו מורה על היותו „בעבר, בהוה ובעתיד“. אף העולם הקוסמי והעולם הארגני, שבתקופת החיים הנוכחית כבר נגמרה מלאכתם, אינם ע”פ כה“ק גלגלים קבועים, הסובבים רק על צירם במעגל חוזר חלילה, רק הולכים הם ומתחדשים תדיר. ואין עולם בלי חדוש; התורה מתחלת בבריאת העולם ובשבת הטבעית והולכת ומקפת ברוח קדשה את תולדות ההתפתחות האנושית יחד עם שבתה של ההיסטוריה. – השאיפה להכיר את הבורא ע”י מעשי גבורותיו בהליכות ההיסטוריה, ולא רק בתולדות האנושיות כי אם בתולדות החיים הקוסמיים והארגנים, מסוגלה ביותר לרוח הישראלי. – לעוסקים בידיעות ההיסטוריה במובנה הצר טבע השאיפה הזאת מובן מעצמו, אבל מוזר הוא לרוח חוקרי הטבע החדשים. גיתה והומבלד הרגישו בעצמם גועל נפש נגד נטית־הרוח העומדת ביחס קרוב אל רעיון האלהות של היהודים.

אם היונים אמרו קדוש לכל הטבע כלה ובכלל זה גם לאדם בתוך יציר כפיה השלם, היהודים – לכל ההיסטוריה כלה ובתוך כך גם לתולדות התפתחות החיים הקוסמיים והארגנים, – הקדישו הנוצרים את האדם היחידי כשהוא לבדו. באמת רק הדת הנוצרית היא, שבעזרתה עלתה האישות למעלת קדושים על ידי ההתדמות לעליון (אפאטהעאזע).

הגזעים הגרמנים בקומם לערוץ הארץ אחרי מפלת עמי קדם עזרו גם הם להגדיל את תפארת האדם, אבל יחד עם זה חללו את יפעת הדעה הזאת בהראותם לבאי עולם את החד־סטרות שבה, ומני אז החלה לרדת אחורנית בכדי לשוב ולעלות במעלות אשר ירדה, בהתחברה עם התחומים המתארים את גבולה. אחדות הדתות במובן נעלה כזה הוא דבר שאפשר להוציאו אל הפועל על ידי הרמת דת ישראל ההיסטורית למדרגת דת מדעית; ואולם דת ישראל ההיסטורית בתור מדע אינה אלא הדת הביבלית שנתגדלה ונתנשאה למעלה עד היותה תורת הגנוסתיקה הכללית של החיים הקוסמים הארגנים והחברותים. ועם היהודים אחרי שובו לתחיה בתור לאום עומד ברשות עצמו הוא מזומן לגמור את המלאכה הזאת עד תומה.

ציון ז.    🔗

על יד הגבול אשר יסוב ויעבור מחיי הטבע הארגנים של הגזעים הקודמים להיסטוריה לחיים החברותים של הגזעים ההיסטוריים, תגזור התורה כליה על הראשונים בדבר אלהים שלא היה מובן עד עתה:

„לא ידון רוחי באדם לעולם בשגם הוא בשר“⁶¹.

מה שהיה, כדאי הוא שיהיה עובר ובטל. אין דבר המתקים לעולמי עד, מן האתום אשר בארץ מתחת עד הגלגל הגדול אשר בשמים ממעל, מן העובר הארגני המקורי אשר ממנו יצא קהל גוים עד הנברא העליון בעליונים, הוא האדם, „בשגם בשר הוא“ „ופקודת כל בשר“ יפקד עליו לחדש נעוריו בכל עת ע"י מות ולידה.

אין לך אומה ולשון שלא היתה לה איזו הגדה ע"ד הפקודה האחרונה של העולם הארגני, אבל רק השקפת היהודים הגנוסתית ירדה לעמקו של סוד הבריאה לדון מן ההויה על ההתהוות המכילה בקרבה את ההפך בין החיים והמות ושעיקר תכונתה הוא הלידה והתחיה התמידית.

השקפת עובדי האלילים, שטת ההויה התמידית משתמטת מפני שאלת ההתהוות בכל עת אשר תפגוש בה, כי לא תוכל ראות פניה; אבל ההשכלה החדשה דחתה מפניה את השקפת ההויה התמידית פסיעה אחר פסיעה, מבלי תת לה להחזיק מעמד.

ההויה וההפסד של האישים – וכל נמצא בזמן ובמקום הוא אישי, כלומר בעל תכלית – נגלים כ"כ לעין בספירה הארגנית הסובבת אותנו, עד שהשקפת עובדי האלילים מצאה לנחוץ להחיש מפלט לה בעוד מועד אל קדמות העוברים והאתומים.

בעלי הפיזיולוגיה כבר הראו לדעת, כי קדמות העוברים הוא דמיון שוא, שלא היה ולא נברא. – לא רק כל גופו של האיש הארגני נוצר מן העובר, אשר יתהוה בכל פעם מחדש ע"י פעולה יוצרת או מולדת (שאֶפפונגס-אדער צויגונגס אקט), אלא שבכל רגע ורגע מימי חלדו יתחדש כל חלק וחלק מעוברים חדשים לבקרים, הנבראים לשעתם מהלחלוחיה-השפירית הכללית (אללגעמיינע קיימפֿליסיגקייט), הוא הדם.

אם לחשך אדם לומר, כי יצירת העוברים, אף כי חדשה היא בכל פעם, איננה יצירה אמתית, אחרי שהלחלוחית-השפירית היא מקדמת דנא, אף אתה אמר לו, כי דבר זה מעיד עליו, כי אין לו ידיעת בר־בי־רב בתהלוכות התפתחות החיים בעולם הארגני, שבכל עת יקדם לה הפכה חיינו ההפרדה או, יותר נכון, המות. כלל זה כבר עלה בידינו מן הכימיה: אין הרכבה בלי הפרדה ואין בנין בלי סתירה.

יצירת העוברים היא באמת בספירה הארגנית פעולת הכימיה הארגנית, כמו שיצירת האתומים היא בספירה הקוסמית פעולת הכימיה הבלתי ארגנית, וכמו שבאחרונה בספירה החברותית כל יצירה חדשה היא פעולת הכימיה הרוחנית; סוף דבר, אין חבור שלא יקדם לו פרוד, אין הויה שלא תהיה ראשיתו כליון והשחתה. – ואף אמנם שבכל ספירה מתוקנה הכל הולך ממקום אחד ושב למקום אחד, זה נכנס וזה יוצא וחוזר חלילה, הנה התמסמסות העוברים ללחלוחית-שפירית הלא היא סוף סוף מיתת האישים לאמתה, אבל מות האישי לא דבר ריק הוא ויצירת העובר איננה מלתא זוטרתא. ההבדל שבין ההויה וההפסד הוא ההבדל שבין המות והתחיה; אמנם ההבדל הזה איננו מחלט, יען באופן כזה לא היה האחד סבה לחברו ולא התיחסו זה לזה ביחס עלול אל עילתו; רק כח אחד נצחי, שאין לו ראשית ותכלה, תוספת וגרעון סובב ומקיף את החיים והמות, נועץ זה בזה וכוללם יחד, בעת שהוא בעצמו ישאר תמיד במצב אחד באין חליפות ותמורה. תורת „התמדת הכח“ היא ההמצאה היותר גדולה אשר המציאה ההשכלה החדשה, שבשבילה עלתה לגדולה לעמוד במקום אחד עם אחותה הבכירה הפלוסופיה החדשה ועוד תקוה נשקפה לה להעבירה. ואולם ההמצאה הגדולה הזאת היא היא אשר תראנו לדעת באופן מוחשי, כי מלבד הכח האחד, הנצחי והבלתי נופל תחת השנוי הזה, כל דבר אחר, ככחות הטבע כהחמרים השונים והמשונים, אשר עד עתה נחשבו כנצחיים ואינם כלום, הם רק מחזות עוברים ובלתי עומדים ברשות עצמם. – בבוא עתה ההשכלה למצוא פתרון לסוד מציאות החמרים והכחות הטבעיים, לא תבקשנו עוד בעולם הנראה, רק בבורא הנעלם.

ההשכלה בדקה ומצאה, כי לא לכל יצירה ארגנית חדשה נחוץ חומר ארגני שקדם לה; כי זה האחרון נמצא בעולם הארגני מקדם קדמתה, כחומר הבלתי ארגני בעולם הקוסמי, רק במקום שהתפתחות שתי הספירות האלה כבר נגמרה כלה ואינן אלא רצות ועולות במעגל סובב כבעולמנו אנו; אבל בכל מקום שאיזו ספירה ארגנית או בלתי ארגנית תחל להתפתח, שם יצירת הארגני מהבלתי ארגני והחמרי ממה שאיננו חמרי היא יצירה ראשית.

אחרי אשר קדמות העוברים מוט התמוטטה, אחרי אשר לא מצאו בעלי הדעה הזאת את ידיהם לגדור פרצותיה באורח מישור, נסו להקיפה גזוזטרא בדרך עקלתון. ההשקפה האנתי־גנוסתית חתרה בכל עז לכחש במציאות הלידה בלי הורים generatio spontanea )), מה שקורין אֶתֶּרוֹגֶניה, למרות כל האותות והמופתים הדוקרים את העין. אבל גם בפעם הזאת דֹחָה ולא יכלה קום.

נסיונות הפיזיולוגים פושֶׁט וחבריו, אשר הרצו לפני האקדימיה למדעים בפריז, באון וסטרו על פיהם של המכחשים במציאות האתרוגניה סטירה חזקה מאד. פושט וחבריו הוֹכיחו במופתים חותכים, כי מן החומר הבלתי ארגני יולדו העוברים הארגנים הראשונים, ובמות אלה יצא לאור אותו החומר הארגני, אשר בחיקו ירקמו האִישִים, שאבריהם יותר מרובים ומשורגים. מצד השני כבר הורה הקברניט הצרפתי המלומד דיפטיט־הוארס, כי עוד בימינו אלה תולדנה על איים רחוקים, שזה מקרוב התנשאו מנבכי תהום בלב ימים, מערכות אישים רבים וכן שלמים, אשר עובריהם לא יכלו להגיע שמה לא דרך האויר ולא דרך המים.

בים הניסיונות האלו נבלעה אנית קדמות העוברים ותצלול כמו אבן; אבל תופשי המשוט עוד חתרו להעלותה ממעמקי מצולה ולהציל את אשר יכלו להציל. כיון שגמר הבורא את מלאכת עולמו נפטר והלך לו והעולם כמנהגו נוהג. כחשו בחדוש מעשה בראשית בתקופות הגיאולוגיות השונות ויאמרו לא הוא, אין עוד עושה חדשות, אין עוד מין ארגני אשר יתהוה מחדש בכח פעולה יצרנית. המינים השונים אינם אלא ערב־מינים, לא מינים קבועים ועומדים שנבראו מן האין, ורק התפתחו זה מזה במשך זמן רב ובדרך העברה לאט לאט, שאין בידינו עתה להתחקות על שרשיה, ע"י השפעת האקלים ומלחמת הקיום, מבלי אשר נעשה איזה הפסק במהלך השתלשלותם.

תורת התמדת המינים, אשר הורמה בימינו למעלה מעל כל ספק, נצחה את ההשקפה האנתיגנוסתית גם בדבר הזה, ואף כי לא השיגה ידה לספור את צעדי הטבע ע“י מראית עין, בשעה שהיא עושה את מלאכתה על האבנים במשך תקופות היצירה הגיאולוגיות, הנה תחת זאת עלתה בידה לתכון עלילותיה במערכות החי והצמח הפחותים ע”י הנסיון וכמו כן בהעליונים, בהראותה לנו דוגמתם בזמן הזה בדרך הלידה בלי הורים, באופן שאין לפקפק בו.

(פה מביא המחבר בשפת צרפת ואשכנז את תוכן ההרצאות הנזכרות לאמת את ההשערה ע"ד הלידה בלי הורים, שהן דנות בו, ומחמת שאין בהן צורך לעניננו השמטנום).

עינינו הרואות אפוא, כי ההשקפה האנתי־גנוסתית עומדת על בסיס רעוע, אחרי שקדמות העוברים שעליה חצבה עמודיה נהרסה עד היסוד.

כראות בעלי ההשקפה הזאת, מהרו וינוסו לעזרה אל העולם הקוסמי – מקדמות העוברים אל קדמת האתומים. על כבוד ארצנו הערוך ומתוקן בכל ישאר תמיד החומר השקול בפלס, למרות כל התמורות העוברות עליו, במצב אחד. שמע מנה – יאמרו האומרים – כי כן היה מאז ומעולם. כשם שממרוץ החיים בספירה הארגנית המתוקנה של התקופה הנוכחית הם באים לדון על קדמות החומר הארגני הכללי בשעת בריאת הספירה הזאת, כמו כן יאמרו להקיש ממרוץ החיים הקוסמיים בצבא השמים ובארץ מתחת על קדמחת חומר קוסמי או בלתי ארגני כללי בשעת בריאת הספירה הקוסמית בחללו של עולם; ואולם אין ההיקש האחרון טוב מן הראשון אף כמלא נימא. כמו שבספירה הארגנית זה החומר הקדום לא היה, כן לא היה מראש ומקדם בספירה הקוסמית החומר הבלתי ארגני או האתומים, שמהם יתחדשו תמיד החמרים האדיים, הנוזלים והמוצקים על כדור ארצנו. כמו שהפיזיולוגיה תראנו לדעת במופתים ברורים, כי החומר הארגני הכללי נוצר מהחומר הבלתי ארגני יצירה ראשית ע“י לידת העוברים הארגנים ועוד עתה יתפתח ממנו בכל מקום שהחומר הארגני עדין לא נמצא, כן תשכילנו הקוסמולוגיה בינה, כי החומר הקוסמי הכללי נשתלשל ע”י לידת אתומים מחלל העולם הבלתי בעל תכלית, וככחו אז כן כחו עתה לברוא בכל עת את החומר הכללי הזה במקום שחלל העולם ריק ואין בו גרמים מלאים לחלוחית של נוער לעשות את פעולתם הריאקטיבית, במקום שהכוכבים במסלותם אספו נגהם, נקפאו, התאבנו ויהיו באשמנים כמתים.

בנוגע לעניני הקוסמולוגיה כבר הארכתי דברים במאמרי, אשר נדפסו בשנת 1857–1858 בהמכ“ע שיצא לאור בהמבורג „שנות המאה“ וכן במכה”ע „הטבע“ שהוציא אטא אולי.

בחק־עולם, הוא חוק „התמדת הכח“, בחק הגרביתציה המובנה כהוגן, אשר כבר הראיתי לדעת כי כזה כן זה דמות אחת להם, מצאה ההשכלה סיוע לרעיון האחדות של היהודים. בעולם הטבעי והפזיולוגי, היינו הקוסמי והארגני, החק הזה הוא מקור כל המחזות הטבעים, הכימיים והחיונים; בעולם הרוחני, היינו החברתי – מקור כל המחזות ההיסטוריים וההומנים, כמובן, אחרי אשר התפתחות הספירה הזאת תגמר על תומה. – עד היום הזה עוד לא עלתה ביד ההשכלה להבין דרכי הספירה החברותית ולעשותה תורה בפני עצמה. סבת הדבר היא, יען שהשכלה אינה זקוקה אלא לדבר שכבר נעשה בשלמותו, והספירה הזאת עדיין צריכה עשיה. וזה הטעם שאין להשכלה עסק בעניני האמונה, מאחר שבאמונה כתורת המוסר אינן אלא תוצאות החיים החברותים. אם ההשכלה תאשר ותקים את רעיון האחדות של היהודים, אין זאת אלא שמצד אחד היא מתכונת לקפח את הרעיון האנתי־גנוסתי של עובדי האלילים ע"ד נצחיות החומר והאתומים ומצד השני היא מתאמצת להפשיט מרעיון האחדות גופו את התארים המגשימים, כלומר הפרטים או יותר נכון הדתיים, הדבוקים בו בתור יצירת הגזע ושאי אפשר לו להנצל מהם לגמרי, בהיותו בעקרו רק פרי החברה האנושית, וגם אינו רשאי לעשות זאת, אם חפץ הוא להשפיע רוב טובה על החיים החברותיים וההומנים. רק אחרי גמר התפתחותם של החיים החברותים תלמוד וההשכלה לדעת את טבע התארים האלה ותוציא כאור משפטם.

ציון ח.    🔗

לוצטו הפיץ אור על עבודת הקרבנות באבוקת החקירה החפשית. לדעתו, העבודה הזאת קדמה לתורת משה והנביאים ולהיסטוריה בכלל. המלה „קדש“, הקודמת לדת משה לכל הדעות, נגזרת אצלו מ“יקוד אש“ וזה האות, כי המנהג להעלות אשה על מזבח ובמה הוא ישן נושן. – לוצטו הוא בנדון זה בר סמכא כבלשן מפואר מצד אחד וכיהודי אדוק באמונתו מצד השני. – לפי דבריו, עבודת הקרבנות וַתרנות היא שותרה התורה לבני ישראל בכדי להסיר את לבם מאחרי עבודת האלילים; אגב אורחא היתה להם עוד מטרה אחרת, לשנץ (צוזאממענשנירען) את הרצועה סביב האומה הישראלית הדק היטב ע“ המצוה להביא את הקרבנות אל בית ה' בעיר הקודש. נוסף לזה, ע”י שזבחי שלמים היו טעונים אכילה בזמן קצר, הוכרחו לתת מהם לעניי העיר, ובכן היו הקרבנות למקור מחיה להרבה נפשות בישראל. – ובאמת היה כל ראש בית אב בישראל, אשר ברכו ה' בעושר ונכסים, מצוה להאכיל מזבח שלמיו את בני דלת העם לקיים את יסוד הערבות במעשה ובפועל.

הרמב"ם עוד הרחיק ללכת בהחליטו, כי מה שנצטוו ישראל לאכול את הקרבנות דוקא במקום קדוש, מורה על כונת התורה להגביל את עבודת הקרבנות כפי מה שאפשר, ולא זו בלבד אלא שלפי דעתו, עיקר הכונה היתה לעשות הרחקה מתועבות הגוים זובחי אדם; גם האברבנאל בפירושו לספר שמות העיר בצדק, כי השה לעולה הותקן, למען אשר לא יזנו בני ישראל אחרי האליל אמון עם ראש האיל.

ברור הדבר כי תועבת זבחי אדם בימי קדם נדחתה מפני קרבן הבהמה רק לאט לאט ובקושי גדול. ספרי דברי הימים ליהודים ולעובדי האלילים מביאים לזה ראיות ומופתים במספר רב מאד, כפי המסופר בתורה, אחרי אשר מלאך ה' אמר אל אברהם: אל תשלח ידך אל הנער, נראה מיד האיל הממלא מקומו. בארץ יון, כאשר האלילה ארטמיס הצילה את איפיגניה מכף הבא להכותה נפש לקרבן, נמצא תחתה צבי טבוח לעיניה. ואולם כשם שנראו עוד בתורתנו עקבות זבחי אדם (ויקרא כ“ז כ”ט) גם אחרי התועבה הזאת כבר ספה תמה מקרב העם,⁶² כן הדבר גם בארץ יון. איפיגניה עצמה, אחרי עזבה את האי אוליס, תלך טוריסה במשלחת האלילה ארטמיס להקריב לה את כל יוני אשר יבוא שמה. יותר מאשר אצל היהודים והיונים, שני אלה הגוים העולים בשאר רוחם על כל חבריהם בימי קדם, נתפשטה תועבת זבחי אדם והאריכה ימים בין שאר העמים והמדינות, בארץ הודו וכוש; אצל הגרמנים הקדמונים ואצל העמים בני שם היו זבחי אדם נהוגים בכל מקום; הפרנקים שבאו לאיטליה תחת פקודת המלך תותובירט הקריבו את נשי הגוטים וילדיהם בהשליכם אל הנהר פה (Procob. bell. goth. lib. IIc. 25). עוד זמן רב אחרי כן היתה הדעה מקובלת אצל היהודים, כי זבחי אדם דרושים לכפר את פני האלהים, וכן הוא אצל הנוצרים, אשר חשבו את מות משיחם כקרבן האחרון לכפר על עונות בני אדם. גם האדם החף מפשע הוא ע“פ דברי הזהר קרבן לה', ולפיכך הצדיקים הם קרבן וכפרת העולם (זהר ח. א. פ' נח, ס"ה א.). שחיטת התרנגול עבור הזכרים והתרנגולת עבור הנקבות בעיוה”כ היא עוד עתה שריד כמעט, אשר נשאר לנו לפלטה מעבודת הקרבנות כופר נפש האדם, כפי הנראה מנוסח התפלה הנאמרת בשעת מעשה. כמו שקרבן הבהמה נתקן בימי קדם במקום קרבן האדם, כן תקנו אח“כ את התפלה במקום הקרבנות. הנביאים והמשוררים הקדושים כבר חשו עתידות לנו ברוח קדשם, מהם הושע ו‘, ו’ – י”ד, ד‘. – מיכה ו’, ו‘, – ח. ישעיה א’. י“א – מ”א, א. בהוכיח הנביאים את עמם על עבדם אלהי נכר ישָׁפטו אתם גם על העלותם עולה וזבח, אשר גם זה נחשב להם כעבודה זרה. עמוס ה‘. כ“א – כ”ו – ירמיה ז’ כ"ב.

לוּ אמרנו עתה לשוב אל עבודת הקרבנות כפשוטה, אז היינו חוזרים לאחורינו, כמו שהיו חוזרים לאחוריהם בזמן שהיתה עבודת הקרבנות חובה לוּ רצו לשוב אז אל זבחי האדם. אבל גם לעשות את התפלה לעיקר העבודה לא יסכון לנו אחרי תחית עמנו, שהרי תפלות היהודים מאז חרב בית המקדש סובבים רק על ציר הצער על אבדן ניר לבית ישראל והתקוה להרמת קרנו בכבוד; ואיך אפוא נעשה את תפילותינו פלסתר? ובכן, ביום שיחודשו נעורי האומה מן ההכרח הוא, שגם העבודה בבית ד' תקבל פנים חדשות.

ציון ט.    🔗

ידוע ומפורסם, כי לא ההתפעלות מאיזה רעיון הוליד את החפץ ליסד קולוניות, כי אם בעצם וראשונה – צורך החיים. במקום שמזונותיהם של בני אדם קשים מאד יגבר בהם הרצון ללכת למקומות אחרים, בתקותם כי שם יתפרנסו ברֶוח ובמעט עמל, כי שם תתן להם האדמה יבול למכביר וחוקי הארץ יהיו סתר להם מפני עושקי משפטם. ובכן, אם מצרפת יצא קול קורא לכל היהודים אשר על פני האדמה לעלות לארץ הקדושה ולהתנחל בה, ואם גם נמצאו בינינו אנשים חובבי עמם אשר ידרשו לקריאה הזאת לתמוך בידי העולים בעצה ובפועל כפים, מובן הדבר כי עושים הם זאת בחשבם, כי בעלי המושבות בארץ הקדם יאכלו שם את מטה לחמם לשובע בהשקט ובבטחה ועבודת היהודים תחסה שמה בצל חקים ישרים ומשפטים צדיקים, לפחות באותה מדה שהיא חוסה בהם בארצות המערב. – אם תוכל הארץ, אשר אנחנו נושאים את עינינו אליה, למלאות אחרי התנאי הראשי הזה או לא תוכל, שאלה גדולה היא האומרת: פתרני! עד היום הזה עוד הדבר מוטל בספק, ולזאת אפוא תקות היהודים לשוב לארץ אבותיהם עוד תקות שוא היא בשעה זו; ואולם הכל יודעים, כי ארץ הקדם צפויה היא לשנויים גדולים בסדריה הפנימים, והשנויים האלה יפתחו פתח רחב לפני ההשכלה האירופית להחזירה לאכסניא שלה, למקום שיצאה ממנו לפני אלפי שנים. לרגלי מכשירי המעבר (קאממוניקאטיאנסמיטטעל), המשתרעים עתה מלא רוחב הארץ במהירות נמרצה, רחוקים נעשים קרובים ובַרבַּרים יהפכו לבני תרבות. הקולטורה, אשר בשעת התפתחות האנושיות ההיסטורית פלסה לה נתיב ממזרח למערב, החלה מימי המרד בצרפת לשוב על עקבה, בנסעה סביב כדור הארץ. עקבות השתנות סדרי החיים לטובה, המסמנת את ימי הבכורים, יראו עתה בכל פנה שאנו פונים ועלולים לשנות את פני הארץ גם במובן גיאוגרפי. כלומר, התנועה הסביבית החוזרת לאחוריה תקח מקומה של תנועת ההתקדמות הדוחה מן המרכז ומקום הפכה הקיצוני – הקפאון. מרכז הקולטורה הגיאוגרפי, אשר מאז העשיר את העולם באוצרות הרוח שכב למעצבה ויישן שנת מות, ישוב עתה לאור באור החיים; נס צרפת יתנוסס עתה על שערי מצרים וסוריה, ודברי המשורר הצרפתי, אשר קרא אחרי מלחמת סוריה נאמר אפוא לא רק ברוח פיטן כי אם ברוח נבואה.

נפוליון סבא, ששלח חילותיו לסוריה, והס"ט סימוניטים, אשר אחד מהם עומד עתה ברֹאש חפירת תעלת הסועץ, כבר הכירו כמה גדול ערך השכלת בני המזרח לצרפת החדשה. מלחמות צרפת בחצי האי קרים ובאיטליה היו רק ראשי פרקים, לפתרון שאלת הקדם, שהוא גופו אינו אלא הבאת שלום בין הקולטורה המערבית והקולטורה המזרחית של השֵׁמים, אשר ארנסת רנן כבר העיר על ההפך הטפוסי שביניהם ובין גזע האינדוגרמנים מדורות עולמים, בהראותו לדעת בדרך אגב, כי השֵמים יותר מוכשרים מהאינדוגרמנים להתעורר ממות לחיים.

אחרי אשר תשלם מלאכת תעלת הסועץ ידרשו עניני המדינות והמסחר העולמי ליסד מושבות ובתי מסחר על הדרך המובילה להודו וסינים; והדבר הזה די הוא להפוך את הארצות האלה, המלאות פרעות ואי סדרים, לארצות בנות תרבות ומיוסרות על מכונות הצדק והמשפט, – וכל זה יוכל להעשות רק תחת חסות ממשלות אירופה המזוינות. צרפת, הצופה למרחוק ברוח מדיני, מטפלת בדבר זה ימים רבים, לפתוח את שערי ארצות המזרח לפני ההשכלה האירופית. אמנם אלה שכבר היתה עינם צרה בצרפתים בגלל שחרור איטליה יטפלו גם על מחשבתם שהם חושבים על ארץ הקדם מרגיזי ממלכות; אבל המרד הגדול האחרון הראה לכל באי עולם, כי החמריות והרוחניות הולכים אצל הצרפתים שלובי זרוע נגד החיים החברותים, כאשר נוכח לדעת ממאמרו של הסופר הצרפתי, אשר הבאתי ממנו איזה פרקים לדוגמא. שם החמריות לא יצור את הרוחניות וזה האחרון אינו פורח באויר, רק יש לו בסיס נכון במציאות. מי אשר לבו הולך אחרי איזה רעיון נשגב לא יוכל להתחשב בין חנפים, אם יחד עם זה הוא נותן עיניו בדברים שהם הנאת הגוף, כשם שלא יוכל להקרא בעל הזיה האיש הרואה מראש בכל דבר אשר שרשו למטה בארץ את הפרי שהוא עתיד לעשות למעלה בעולם הרוח.

מובן מעצמו, כי לא ליציאה כללית של כל היהודים המערבים אנו מתכונים. אף אחרי אשר מדינת היהודים תקום על תלה לפי הרוח החדשה, ישארו אלה מאחינו היושבים בארצות המערב הנאורות, אשר מספרם מעט בערך, במקום שהם. היהודים המערבים, אשר זה מקרוב סללו להם דרך אל הקולטורה בעמל נפשם, ומפרי כפיהם יאכלו עתה וישבעו, איש איש בארצו אשר נטע בה וישכן שם תחתיו בשלוה, לא יניחו את מקומם לנוע לארץ אשר הקיאה את אבותיהם. טבע האדם לא יתננו לעזוב לאחרים מה שרכש לו בזעת אפיו ונצטער הרבה על השגתו. ואפילו היהודים הדבקים בארץ אבותיהם באהבה עזה לא יעשו כזאת, וכל שכן מרבית „הנאורים“ שעלו לגדולה, אשר כבר צלחה בידם להתיר את האגודה המחברת אותם עם אחיהם בני שבטם, והמחזיקים טובה לעצמם על פנותם ערף אל „המועקה“ אשר במתני „העם“. אמנם המתוקנים שבהם לא ימנעו את עצמם מלשוב ולהתרפק אל העם, אשר באמת כבר רחקו ממנו מרחק רב, ולהיות בתומכי נפשו, כאשר יחגור שארית אונים לתבוע את עלבונו גם מידי אנשים, תחת שעד עתה מצא און לו לתבעו רק מאת ה'.

בכל זמן ועדן ובכל אתר ואתר היו היהודים מרגישים, כי יש להם חלק במרכז האומה וגם השתדלו תמיד להראות את השתתפותם זאת ע“י מעשה. אין לך עם בעולם החש בכל איבריו החיצונים כל תנועה קלה המתנוססת בצומת העצבים של גוף האומה בעם ישראל. גם הפזור לכל קצות התבל לא מנע את הגוי הנפלא הזה עוד בימי קדם לקחת חלק בכל מפעל לאומי, לעמוד איש לימין רעהו בשלותו ובאסונו, לקבל יחד רוב טובה ורוב פורענות ולהיות משגב לכל דכא ושפל רוח לעתות בצרה. עתה, אחרי אשר נתקרבו המרוחקים, אחת היא עבור המדינה היהודית, אם בני העם, אשר הוו מושב להם בחו”ל יהיו הרבים והיושבים בפנים המדינה – המעטים, או להפך. עוד בימי מלכות ישראל הישנה היו רבים מהיהודים חיים בארצות אחרות, ומפי המן צורר היהודים כבר יצאו בימי בית הבית השני הדברים הנאמרים עתה מאת כל בוזה שם ישראל לאמר: „ישנו עם אחד מפוזר ומפורד בין העמים“ – ואולם אין אומה אחת בארץ, שלא יהיו בניה שרויים על אדמת נכר, הבאים שמה לגור או להשתקע למטרת אחיזה באיזה משלח יד מענפי העבודה של החברה. כ"ז שאין ליהודים מדינה עומדת ברשות עצמה, אשר תכנס בברית המדינות הנאורות ותהיה מאושרת מאת הממשלות האירופיות, מוכרחים היהודים גם בלעדי זאת, באין ברירה אחרת, לדרוש את ההתאזרחות וההשתוות המדינית בכל מקום ומקום שהם נחתים משנות דור ודור, אף כי לא אבד שברם ולא בטל סכוים לתחית עמם בארץ מכורתם. ואמנם העמים שאינם עומדים עוד תחת אפוטרופסות שרי המלחמה הנוצרים מימי הבינים לא יעשו בנפשם שקר לגזול מאת היהודים את משפטם ולחשוך מהם את הכבוד הראוי לנאמני ארץ שכמותם, אך ורק מפני שהם דבוקים באהבה בדתם הלאומית.

ציון י.    🔗

מכ“ע „המגיד“ היוצא לאור בליק אשר בפרוסיה המזרחית מודיע באחד מעליו ע”ד האספה שהיתה במילבורן (אוסטרליה) בירח דצמבר שנת 1861, אשר נקבצו ובאו אליה רבים מראשי עדת ישראל ומגדולי הנוצרים והמון אדם רב מקצות העם. היושב ראש לינס גלה להנאספים כי עלתה ביד היהודים אשר בירושלים לרכוש על הר ציון אחוזת נחלה המיועדה ראשית כל לבנין בתי מקלט עבור עולי רגלים, והוא ההתחלה הראשונה להתנחלות היהודים בארץ אבותיהם. אחריו עלה יהודי משכיל על במת המדברים ועל גבו עמד מתורגמן אשר תרגם את הנאום העברי לשפת אנגליה; דבריו אשר קרא מעל הבמה באזני הנאספים על אותו הענין עצמו בתור יהודי חובב עמו הפיקו רצון מאת השומעים ונתקבלו במחיאת כפים בקול המולה גדולה. ככלותו לדבר פתח כהן נוצרי ויאמר: „לאיזה ממשלה תוכל הארץ הקדושה לפול סוף סוף בנחלה? לתוגרמה? – כבר אפפוה חבלי מות וימיה ספורים. לצרפת? – רוסיה ואנגליה תעמודנה לשטן לה, כמו שמצד השני רוסיה וצרפת לא תתננה לאנגליה, ואנגליה וצרפת – לרוסיה לשפוך את ממשלתה עליה. רק היורש האמתי, עם היהודים, הוא ולא אחר יבוא לרשת את הארץ אשר נתן ה' לאבותיהם“. – באחרונה נאם זקן הכהנים המילבורני נאומו ויאמר, כי זה רבות בשנים אשר שנה ושלש ליושבי ארצו, כי לא יארכו הימים ויהודים ישובו להאחז בארץ אשר אלהי אבותיהם נשבע לתת להם, ולזאת תגדל שמחתו לראות את הצעד הראשון אשר נעשה בזה, ולמרות כי ראשית המפעל מצער היא סמוך לבו ובטוח כי תוביל אל המטרה. כגאולת ישראל הראשונה והשניה כן צריכה גם השלישית לצאת לפעולת ידים ע"י אמצעים טבעים בעזר ה' אשר לא קצרה ידו מהושיע, וחובה קדושה מוטלת על כל נוצרי להחזיק ידי היהודים במפעלם הטוב.

אחרי כן גמרו הנאספים ליסד קומיטֶט להרים תרומה מאת כל איש אשר ידבנו לבו לרכוש חבל אדמה עבור היהודים.

עוד טרם נודע ונתפרסם דבר האספה הזאת בפרוסיה המזרחית הוציא ר' צבי קלישר את החלק השלישי מספרו „אמונה ישרה“, אשר כבר דברתי על אדותיו במכתבי השנים עשר. בו אמר המחבר בהסכם לדברי זקן הכהנים המילבורני, כי ראשית קבוץ גליות צריכה לצאת אל הפועל לאט לאט ובמתינות תחת חסות הממשלות האדירות ובעזר אחינו רבי פעלים אשר לא לחנם גדלו והצליחו ועשו עושר רב וגם נתמנו לשרים נושאי משרה מדינית, (עיין מאמר ראשון. „גאולת ישראל וכו' וכעת יושבים קרוב למלכות כבית רוטשילד ודומיהם… כי ראשית הגאולה על ידי התעוררות רוח נדיבים וע"י רצון המלכיות לקבץ מעט מעט פזורי ישראל לאדמת קודש“).

מה שנחוץ לעשות קודם כל דבר הוא, לפי דברי המחבר, ליסד חברה לתמיכת עובדי אדמה בפלשתינה לעבדה ולשמרה ולעשותה לארץ נושבה. והוא מוסיף ואומר, כי המצוה היותר גדולה שכל אדם מישראל הוא מצוה עליה – להושיב נשמות הארץ הקדושה ע"י תמיכת עבודת האדמה.