רקע
אלכסנדר זיסקינד רבינוביץ'
בְּיוֹם הַזִּכָּרוֹן
mנחלת הכלל [?]
lפרוזה

בית הכנסת הגדול מלא מפה לפה. ביחוד רב הדוחק בצד מערב, כי שמה נאספו משאר בתי המדרש כל תאבי “חזנות”. ובין ההמון הרב ההוא עומד בירכתים איש אחד שפל הקומה, טליתו הישנה והפרומה פרושה מעל לראשו ומכסה את פניו הפונים למערב, ולולא נראתה רעידת גוו, כמו מקדחת, כי אז אפשר היה לחשבו לגולם שאין בו רוח חיים.

יותר משעה עברה מעת אשר עמד והפך פניו לכותל, מאז קרא התוקע “למנצח” שלפני תקיעת שופר, ועתה כבר כילה הקהל תפלת מוסף בלחש; החזן כבר התחיל לזמר “אבות”, והאיש עודנו עומד על עמדו. לעתים יעבור עליו בחור ממהר לרוץ דרכו, או זקן קצר אפים, אשר בדי עמל יפלס לו נתיב בין ההמון הצפוף, והדף את האיש בזרוע, והוא לא ירגיש ולא ידע, כי נשמתו שוכנת עתה במקום אחר, הרחק הרחק מזה…

סיום הברכה “לזמן הזה”, אשר קרא התוקע בקול גדול, והקריאה הגדולה – “אמן” – הנשמעה מפיות כל הנאספים יחד בקול רעם, והדממה הבאה אחריה, וקול המקריא הקורא בקול עצב ונמוך “תקיעה” ואחריו קול התקיעה בעצמה, שמתוכה נשמעה כעין הזמנה לתת דין וחשבון לפני מלך מלכי המלכים – כל אלה עשו על האיש רושם עז מאוד…

הנה הוא נקרא לדין לפי פמליא של מעלה… מלאכים, שרפים, חיות הקודש עומדים בחיל ורעדה, ועליהם אלוהי המשפט יושב על כסא דין.

– יוסיל, יוסיל! – קורא מלאך הרחמים – הנה, רשב"ע, יוסיל האומלל ניצב לפניך לדין. גלמוד הוא בתבל, רחמהו נא, אדון העולמים…

אך השטן יקרא לעומתו בקצף: הכי איש כזה ראוי לרחמים? ומי אשם במות אשתו, אם לא הוא? ומי גרם שיצאו בניו לתרבות רעה, אם לא הוא?

ולב יוסיל נמס. הוא מודה, כי צדקו דברי השטן…


*

וקול השופר הלך וחזק… הנה התקיעה הגדולה… תקיעה ארוכה וממושכה החודרת עד מעמקי הנפש…

גם בעת תחית המתים יתקעו תקיעה גדולה – חשב יוסיל בלבו. – מובן מאליו, כי התקיעה ההיא תהיה חזקה אלפי פעמים מקול השופר הזה. כי לא אדם יתקע בו, כי אם אחד המלאכים, ואולי מיכאל שר הפנים בעצמו… הקול ההוא ישמע מכל עבר: משמי השמים, מתחתית השאול, מצפון ודרום, ומקדם וים. אז יעזבו שוכני עפר את רגבי אדמתם, יסירו מעליהם את תכריכיהם וילבשו בגדי חמודות ויצאו לראות חיים בארצות החיים, לחזות בנועם ה' וליהנות מזיו השכינה. כולם שמחים ועליזים, כי “חדות ה' היא מעוּזם”. מה גדול, מה קדוש יום התחיה! פגרים מתים אכולי רמה, עצמות נרקבות יהיו עוד הפעם לנפשות חיות – לבחורים גבורי כוח, לעלמות פורחות, לילדים יפים. האבות מחבקים את הבנים והבנים מתרפקים על האבות… מה רבה השמחה!…

ואז תקום גם בתיה אשתו… היא בודאי תקום: היא היתה אשה צדקנית. איך הייטב לה אז? התתנחם? התסלח לו?…

והנה הוא רואה אותה עתה בחזון. היא יפה, היא נחמדה, כמו ביום הראשון אחר חופתה. אך מה רבה התוגה השוכנת על הפנים היפים האלה! היא פורשת כפיה כמתיאשת… והוא יודע את סבת תוגתה, ולבו ימס, ימס, ימס…


*

זה לא כבר התנפל על קברה, קבר עזוב ושמם. רק החזירים יבקרוהו ויחפרו את הגל באפם הטמא. מסביב לו אין קבר ואין עץ, רק אזוב רך יכסה את הגל, ונמלים שחורות יפזזו עליו. לא הרחק מקברה יראו קברות האכרים. הקברים ההם חוסים בצל עצים רעננים, ועליהם יתנוססו צלבים עשויים מעץ, חדשים גם ישנים. שם ינוחו יגעי כוח בתוך קרוביהם וידידיהם. הם נאספו אל עמם, אל אבותיהם, ורק היא, האומללה, מנודה מהכל. גלמודה היתה בחייה וגלמודה במותה. ומה נורא הוא להקבר לבדד! קבורה כזו היא מיתה כפולה.

– הה, בתיה, בתיה! אנוכי הייתי בעוכריך, נשמה טהורה… – אמנם גם לי רע מאוד, כי אין איש אשר יזכיר את שמי אחרי מותי, אין אומר “קדיש” ואין מאיר נר ביום המיתה, ואולם אנוכי אשמתי וכגמול ידי כן יעשה לי, אבל את, הצדקנית, מדוע נלכדת את בעוונותי?


*

הוא ישב בכפר ס., הרחק כשלושים וירסטאות מעיר ח., ועמו ישבו עוד יהודים אחדים, כשתים עשרה משפחות. גם מנין היה להם, גם מלמד־שוחט. יוסיל נודע בכל הסביבה לאיש אמיד, חוכר בית היין ויחד עם זה יש לו גם חנות. המלמד־השוחט אכל תמיד על שולחנו. גם המנין גם החדר היה בביתו. בתיה אשתו היתה שבעת רצון כי המלמד אוכל על שולחנה. בכלל היתה בתיה מאכילה אורחים בשמחה רבה, ובפרט את המלמד, המורה את בניה תורה. כמה דמעות שפכה בעת אשר הדליקה נרות השבת, כי יזכה ה' אותה בבנים עוסקים בתורה ובמצוות! היא ילדה וקברה פעמים רבות, ואך שני בנים נשארו לה לפליטה.

אך באה עת הפקודה. ראש השוטרים החל לבקר אם יש ליהודים היושבים בכפר הזה זכות לשבת שם. וכמעט כולם לא יכלו להוכיח, כי התישבו בכפר לפני צאת החוק האוסר על היהודים להתישב בכפרים, ובכן נגזרה עליהם גזירה לעזוב את הכפר, ולא נשארו בו כי אם יוסיל ועוד איש אחד עני.

וכשגלו עשר המשפחות מן הכפר “גלתה גם שכינה עמהם”, כי בטל המנין ו“החדר” לא היה עוד. המלמד־השוחט נפטר ממשמרתו, כי יד יוסיל לא השיגה לכלכלו לבדו.

האיש העני, בראותו כי שממה העדה, מחל על זכותו ויקח את אשתו ואת בניו, ויסע אל העיר ח., בחשבו בצדק, כי אפשר לו להיות עני לא רק בכפר, כי אם גם בעיר גדולה. אך יוסיל לא אבה לצאת מן הכפר, אשר בו ישבו גם אבותיו ואבות אבותיו והוא נולד בו ויגדל בו וידע את כל שדותיו וגניו, עמקיו והרריו. הוא לא יכול לשער בנפשו, איך יוכל לחיות במקום אחר ובפרט בעיר גדולה. חיי העיר היו מוּזרים לו לגמרי. ומלבד זאת קשה היה לו לעזוב את פרנסתו. אמנם הפרנסה לא רבה היא, אך בכל זאת הוא מוצא אותה ברוח ובלי טרדות יתרות, מה שאי אפשר להשיג בערים הגדולות, שפרנסת יושביהן קשה כקריעת ים סוף. הוא יודע מה רבה היא ההתחרות בין יושבי הערים, על עצם אחת יבשה יתנפלו רעבים לעשרות, ואיש את רעהו יהדפו בזרוע, ולמה יתוסף גם הוא עליהם? אמנם שם בעיר ימצא “מנין” בכל יום, שם יוכל לעבוד את ה' בצבור, אך מי ימנה את העבירות, אשר שם יעבור האדם, בהיותו להוט אחר פרנסתו? רכילות, לשון הרע, שבועת שוא וכדומה בעבירות חמורות, שם כל אדם דש אותן בעקביו, כי קשה לעמוד בנסיון, אבל פה, אם אין זרים עמדי, אוכל לעבוד את ה' כראוי; פרנסתי לא תטרידני, והתחרות לא אדע.

עתה בעמדו בבית־הכנסת “ביום הדין” ובהביאו בחשבון את זכרונות הימים אשר עברו עליו, הוא מכיר, כי אך השטן הסיתו להשאר בכפר; הוא המציא לו זכות ויעוור את עיניו לחשוב, כי בזה הוא עושה מצוה ונחת רוח להקב"ה, אבל באמת לא כן היה הדבר. הוא לא האמין ולא בטח בה', כי יזמין לו פרנסתו בעיר, ועל כן היה רע בעיניו לעזוב את מקום פרנסתו; ולא זו בלבד, אלא כי גם שמח – אם לא בכל לבו – כי הוא נשאר יחידי בכפר ואיש לא יבוא עוד להתחרות עמו… אמנם מחשבה כזו היא מחשבת פגול, אבל בכל זאת הוא יודע ברור, כי כך עלתה במחשבתו, כמו למרות רצונו.

זוכר הוא, כי בעת אשר יצאו המשפחות המגורשות, הלך הוא ללוותן. הוא הלך ובכה, צר היה לו להפרד ממשפחות אחדות שנחשבו לו כקרוביו, עצמו ובשרו. בישוב הקטן הזה היו כולם מקושרים יחד בעבותות משפחה: זה מחותן לזה וזה מחותן לזה, וגם אלה אשר לא נקשרו בקשר משפחה כאחד מבני המשפחה התחשבו. כן, צר היה לו באמת וגם בכיתו היתה בכיה של אמת, ובכל זאת באיזו פנה רחוקה שבלבו התעורר שלא מדעתו רגש של שמחה, כי עתה נפטר מכל המתחרים אתו ועתה יוכל לסחור כאַות נפשו באין מפריע. הוא בוש בעצמו על כי עלתה מחשבה זרה כזו על לבו. הוא רואה באסון משפחות רבות הקרובות אליו, נפשו תאבל על גורלן ויחד עם זה הוא שמח… בוכה ושמח… “מה זאת? האם לא אדם אנוכי? האם לחיה רעה הייתי?” – כה הוא חושב בלבו, ובכל זאת לא יחדל משמוח, כלומר: לא כולו הוא שמח, כי אם מקצת ממנו, איזה חלק מנפשו…

כאמור, לא השיגה יד יוסיל להחזיק את המלמד־השוחט בעצמו, ולקחת מלמד אחר על מקומו אי אפשר היה מאימת השוטר, אשר היה מדקדק מאוד לבלי תת ליהודים לשבת בכפר גם ישיבת ארעי. ובאין ברירה נאנס יוסיל לקחת על עצמו את אומנות הפדגוגיה. הוא אמנם לא היה עם הארץ, ובניו לא דרשו מלמד מופלג. הבכור היה, לפי עדות המלמד־השוחט, בעל מוח מטומטם, והצעיר היה בעל כשרונות לא רעים, אבל חשק ללמוד לא היה לו. סוף דבר, שניהם היו נערים גסים, כפריים, יודעים היטב לרכב על סוס, לרעות פרה ועגל, אך לא להבין “בנקודות השחורות”. יוסיל היה שמח מאוד, לו ידעו בניו תורה כמוהו.

– הם לא יהיו למדנים – אמר יוסיל אל בתיה אשתו, – והלואי שיהיו יהודים כשרים; על כן נחוץ ללמדם שידעו “יהדות” שיוכלו לתרגם פרשה בחומש, קפיטל בתהלים, סימן ב“חיי אדם”, ודי בזה. אמנם אנוכי חפצתי מאוד שיהיו תלמידי חכמים. אנוכי לא חמלתי גם על כותנתי האחרונה, לו היו חפצים לעסוק בתורה, אבל לפי הנראה לא זכינו לזה, ועל כן עלינו להסתפק במועט. ומה שהם הריכים אוּכל ללמדם בעצמי.

– אבל אתה הלא טרוד תמיד, אין לך פנאי להתעסק עמהם – אמרה האשה.

– אנוכי אקבע לזה עת – אמר האיש. – כמה שעות עוברות עלי בבטלה; ובאמת הכי כן רבו העסקנים? בבית היי"ש, ברוך ה', לפעמים יעברו ימים שלמים בלי כל עבודה, ובחנות גם כן תוכלי לשבת שעות אחדות ביום לבדך, ומדוע לא אלמד בשעות הפנויות? טוב יותר, כי אקיים “ושננתם לבניך”, מאשר אנוע בכפר או אבלה זמני בשיחות ריקות עם האכרים.

כן החליט יוסיל, ובתיה הסכימה להחלטתו, אף כי בסתר לבה התנגדה לזה. לא פעם ולא שתים אמרה לו בדרך אגב, כי היא מקנאה מאוד באלה אשר גורשו מהכפר…

אולם כאשר בא הדבר לידי מעשה – לשבת עם הנערים וללמדם תורה שעות שתים או שלוש בכל יום – מצא יוסיל תמיד מפריעים. הם אך ישבו ללמוד ופתחו את ספריהם והנה שטן או פגע בא ויפריעהו מעבודתו. תמיד נמצא דבר שאי אפשר לדחותו: פעם איזה עובר אורח בא בשעה זו ונחוץ היה לשבת ולדבר עמו, ופעם שמועה שמע ברגע ההוא, כי אכר פלוני אומר להוביל את יבול אדמתו העירה ונחוץ איפוא למהר אליו ולפתותו, כי לא יעשה כדבר הזה, כי אם ימכור את תבואתו לו, ליוסיל.

איך שיהיה, לעתים תדירות מאוד היה אנוס לדחות את הלמוד מפני “דבר האבוד” או מפני כבוד הבריות. וזה השפיע השפעה לא טובה על הנערים. כי מתחילה, בלמדם אצל המלמד־השוחט, היו יודעים את חוקם, כי נחוץ ללמוד אם מעט ואם הרבה בכל יום, ואי־אפשר להשתמט מזה באיזו אמתלא, ועל כן למרות רצונם התרגלו לשאת בעול. אבל עתה, אחרי שאביהם בטל מלמודו, התרגלו הנערים לשבת בטל, ועל כן, גם כאשר לפעמים היה יושב עמהם ומלמדם, לא הקשיבו עוד לדבריו, ויחר לו וייסרם ויכם, אך ללא הועיל. הוא אמנם ידע, כי לא טוב הוא עושה בלמדו את בניו לסרוגין, וכמעט בכל יום החליט בלבו בהחלטה גמורה, כי לא יוסיף עוד להבטל מלמודו, מבלי שום לב גם להפסד מרובה, אבל כשבא לידי נסיון לא עצר כוחו לעמוד בו…

ולא ארכו הימים ומקרים שונים העכירו את רוחו. משרתו הנכרי, אשר על שמו לקח יוסיל את התעודה הדרושה לממכר היין, היה חומס מכסף “הפדיון” כמעט לעיני אדוניו, ויוסיל לא יכול לפצות פה לנגדו, כי אם יקניטהו, אז יאמר המשרת: כולו שלי, ויגרש את אדונו העברי מן הבית. מלבד זאת, פתח אכר אחד גם לו חנות, ורבים, אשר היו לפני זה קוניו של יוסיל, הולכים עתה לחנות האכר. כל זה גרם הרבה לעשותו לקפדן, וגם בהיותו לבדו היה תמיד מלא רוגז וקצף, ואף כי בשבתו ללמד את בניו “אטומי־הראש”, אז בערה חמתו עד להשחית. הוא היה נכון, כמו שאמר בעצמו, להתיז את ראשם, רק על ידיו לא חמל, ויך אותם מכה רבה.

לב האשה מלא דם בראותה איככה יתנהג בעלה עם בניה. אמנם הם נערים לא חכמים, הם אינם חפצים ללמוד, אבל בכל זאת יקרים המה לה, כי בדמים רבים עלו לה, ולוּ היו כל דמעותיה אשר שפכה עליהם מיום הולדם מכונסות בכלי אחד – כי אז אפשר היה כמעט להטבילם בדמעות, ומה היא התועלת היוצאה ממכותיו וקללותיו? הן בזה יטמטם את מוחם לגמרי. מלבד זאת צר היה לה לראות, איך הוא מתמרמר וכועס, כי בזה הוא משחית את בריאותו. היא רואה בעליל, כי בימים האחרונים קפצה עליו זקנה פתאום, ושערות לבנות מתנוצצות פה ושם בראש ובזקן.

ובראותה את בעלה מתנהג עם בניה באכזריות, השתדלה היא להפיס דעתם בדברי רצון, או במתנות קלות הערך; וכאשר הרגיש יוסיל בדבר הזה, האשים אותה, כי רק היא הסבה שהם אינם חפצים ללמוד, והיא עושה אותם לבנים שובבים וממרים, כי היא מקלקלת את כל השיטה הפדגוגית שלו ברחמיה, שהם רק סכלות ודרך נשים. ובתיה, אף כי האמינה בדברי אישה, כי הצדק עמו, בכל זאת לא יכלה לכבוש רחמיה, ותוסף להתהלך עם הבנים באהבה ורחמים. אמנם לפעמים צר היה לה לראות, כי הם אינם שומרים את היהדות כראוי, ובשעה שהם לובשים את התפילין ישוחחו את האכרים, ורק לצאת ידי חובתם נגדה ינהמו באפם רגעים אחדים כמו מתפללים הם ויוסיפו לדבר עם האכרים – כמובן, בזמן שאין אביהם בבית – בכל זאת נשאה האשה בשרה בשניה ולא גלתה על עוונם לפני אישה. היא ניסתה להוכיח אותם תוכחה מאהבה, ויחדלו רגע, אך כאשר פנתה מהם הפסיקו תפלתם עוד הפעם.

– יוסיל, על מה אנו יושבים פה? – אמרה בתיה לאישה בקול תחנונים – הפרנסה עתה בכפר דלה ומצערה מאוד, ומדוע לא נצא מעמק עכור זה לשבת בעיר בתוך אחינו בני ישראל? האמת אומר לך, כי גם גורל בנינו נוגע עד לבי. ה' יודע מה יהיה בסופם. תמיד הם בין הנכרים ואל דרכיהם ילמדו. אתה טרוד ולא תוכל לפקח עליהם, ואנוכי אשה חלשה…

– הם יהיו גויים גמורים, כך יהיו – קרא יוסיל בכעס. – ומה אעשה להם? הכי אפשר להעמיד להם ראש אחר על כתפיהם? הם אינם חפצים במאומה, זולתי בבטלה.

– אבל לו היינו בעיר, כי אז היו גם ילדי עברים – אמרה האשה. – שם הנער הולך לבית־המדרש ומשתעשע בחברת נערי ישראל, ופה אין להם חברים אחרים מלבד ה“פּארוֹבּקים” (הנערים) של האכרים. ואמנם אין להאשימם על הדבר הזה: כל איש חי מבקש לו חברים. והאמת אגיד לך, כי גם אותי תדכא העצבת עד מאוד. לפעמים אני יושבת לבדי בחנות כל היום ובכפר דממה ושקט, כמו בבית־הקברות, ואז אני מרגשת, כי היגון אוכל את לבבי כעש. לפנים, כאשר היו פה עוד נשים עבריות, אז הלכתי אליהן והן באו אלי, דברתי עמהן, התיעצנו יחד, ספרנו אשה לרעותה מה שבלבנו, ולא ידענו עצב, ועתה אני מרגישה, כי גלמודה ושוממה אני כמו אבן ילדתני.

– אך מה נעשה, אם פרנסתנו דורשת לשבת בכפר? – אמר האיש בנפש מרה. – אמנם מעטה היא הפרנסה גם פה, אבל שם מי יודע אם גם אותה נמצא. לא לחנם יאמר המשל: “טוב לחיות בין הנכרים ולמות בין העברים”.

– אבל מה יהיה גורלנו לאחר מאה ועשרים שנה? מדוע לא תשים לזאת לבך, יוסיל? בנינו לא יאמרו “קדיש” אחרינו, ועל קברנו לא יבוא איש לשפוך דמעה לפעמים. אתה נוסע בכל שנה העירה ליארצייט, אומר “קדיש”, לומד פרק משניות ומשתטח על קברות אבותיך, והם… היזכרו גם הם אותנו אחרי מותנו?…

הדברים האלה חדרו עד לב יוסיל. הוא אמנם ירא מאוד מ“חבוט הקבר” ומ“גיהנום”, ומלבד זאת גם הוא, כמו כל בני האדם, היה רוצה, כי במותו לא יאבד זכרו; ואי־אפשר לקוות, כי כפריים גסים כבניו יזכרו את אבותיהם אחרי מותם, בשבתם בכפר לבדם. לכן החליט יוסיל בלבו, כי אמנם גם עליו לעזוב את הכפר. “נחוץ לבטוח בה' – חשב יוסיל בלבו, – הוא הזן ומפרנס את כל היצורים, מסתמא יזון ויפרנס אותנו גם בעיר. רב לי לרדוף אחר ההבל. לא איש צעיר אנוכי עוד לימים. עוד מעט, עוד מעט ויבואו ימי הזקנה; צריך אני להכין צידה לדרך…”

כה חשב יוסיל בלבו תמיד; אולם, כאשר בא לידי מעשה, דחה את נסיעתו מחורף לקיץ ומקיץ לחורף. בחורף הוא צריך לגבות את חובותיו מהאכרים, כי אז התבואה מצויה באסמיהם, ובקיץ הוא חס לעזוב את המקשה, אשר ממנה הוא מרויח כחמשים שקל, מלבד מה שהוא מוציא תפוחי־אדמה לכל השנה. עסק היין אמנם כבר חדל, אבל הלא גם מלבד העסק הזה עוד עסקים רבים לו בכפר…


*

ומחלת הטיפוס פרצה בכפר ובכל הסביבה, ותהי המגפה כבדה מאוד, ותדבק גם בבתיה ותפול למשכב.

ימים אחדים לא שמו לב למחלתה. בשבתה בכפר כבר הורגלו במנהג האכרים, כי כאשר יחלה איש, ושכב ימים אחדים, עד כי ישוב לאיתנו, כי כבד מאוד להשיג רופא, ואך אשה זקנה “ידענית” תבוא ללחוש ולהשקות את החולה מי־עשבים. ורבים יבכרו את הזקנה הידענית על פני הרופא, כי עליה מעידים שהיא הפליאה פעמים רבות לעשות, ברפאותם חולים אשר הרופא אמר נואש לחייהם.

והזקנה אמנם הראתה את שקידתה הרבה לרפא את העבריה החולה, את בתיה, אשר היתה כבוּדה ויקרה, בעיני נשי האכרים, ותלחש לה ערב ובוקר וצהרים ותתן לה שיקויים שונים לחממה עד שתזיע. אך כל שקידתה לא הועילה. מחלת בתיה גברה מאוד, ויוסיל נסע אל הכפר הסמוך, אשר שם ישב רופא, לבקשו כי ילך עמו. אולם ידי הרופא מלאות עבודה, ולא יכול לעזוב את כפר מושבו. ויחכה לו יוסיל יום תמים, אך בשובו לביתו מצא את אשתו מתה…

– היא דרשה אחריך בלי הרף – ספרה לו האשה המשרתת מבנות האכרים: – מדוע אתה בושש לבוא. היא אמרה כי חפצה מאוד לדבר עמך, להגיד לך דברים אחדים.

יוסיל הסב את מבטו על המתה. היא שוכבת כמו ישנה ועל שפתותיה כמו מרחפים הדברים, אשר חפצה להגיד לו.

– שכחתי לספר לך – הוסיפה המשרתת: השוטר היה פה. הוא אמר, כי אם לא תבוא בעוד שעה, אז יקברו את המתה גם מבלעדיך, כי עת מגפה היא ואי־אפשר להשאיר את המת זמן רב בבית.

– אני אקחנה ואשימנה על עגלתי ואוליכנה העירה. אמרו, בני, “תהלים” – פנה יוסיל אל הנערים, אשר ישבו דומם בפנה ויבכו.

עוד הוא מדבר והנה שר העשרה בא.

– מה אומלל אני, יוקים! – קרא יוסיל בבכי עצום. – בתיה מתה.

– גזרת ה' היא – ענה יוקים בקול עצב. – נחוץ למהר לקברה, כן צוה שר השוטרים.

– הסוס ינפש מעט, ואז אובילנה העירה – אמר יוסיל.

– לא, ידידי – ענה שר העשרה. – עתה אסור להוביל את המת מרחק רב כזה. אנחנו נקצה לה מקום לקבורתה פה על יד בית־הקברות אשר לנו.

– אבל הלא היא עבריה – קרא יוסיל משתומם.

– ידעתי, אך כך היא גזרת שר השוטרים.

יוסיל התמרמר מאוד נגד הגזרה הזאת, אך לסוף נאנס להכנע. והוא, בעזרת עוד איש אחד עברי, אשר סר לפי שעה אל הכפר, חפר לאשתו קבר על יד קברות הנוצרים ויקברנה שם.

הוא איננו זוכר מה היה בעת ההיא, יום או לילה. בקרב לבו היתה אז שממת צלמות, העולם נהפך עליו לתוהו ובוהו…

– כל זמן שהיתה בחיים – חשב יוסיל – לא הבנתי מה יקרה היא הסגולה הזאת, אשר נתן לי אלוהים. לא ידעתי להוקיר את ענותה ואת צדקתה. אך עתה אבדה ממני, אבדה לנצח, ובאבדתה אבד לי הכל ואין אור ואין חיים…


*

והנערים כבר גדלו ויהיו לבחורים בריאים ו“מגושמים”…

עתה לא היה עוד מורא אביהם על פניהם, ונהפוך הוא, כי הוא כמעט ירא מפניהם. מאז מתה בתיה אשתו רפו ידיו, והם היו המוציאים והמביאים בכל עסקי הבית. אביהם נחשב בעיניהם ככלי חרס שנשבר. כמעט הרים הוא את קולו, וירימו הם את ידם להכותו. מעתה היה הוא צריך להזהר מפניהם, כי המה היו לאדונים.

הוא אמר עתה לאסוף את כספו ולעקור דירתו אל העיר. קשה היה בעיניו לראות את הנהגת בניו כגויים גמורים, אינם מתפללים ואוכלים בלי נטילת ידים, ונפשו נכספה לצאת בגפו העירה, אם לא יאבו בניו ללכת עמו. אולם בכל פעם אשר אמר להוציא את חפצו לפעולה, עמדו לו בניו לשטן, כי הם לא רצו לעזוב את הכפר ולא רצו שיקח אביהם את נכסיו עמו.

ואחר שבקש יוסיל עצות בלבבו ימים רבים, החליט, כי כאשר ישובו בניו מהיריד אשר בכפר הסמוך ויביאו אתם את הכסף (ביריד ההוא היה לו לאסוף בכל שנה קרוב לשלוש מאות שקל), אז יאמר לבניו, היא הוא חפץ ללכת העירה לקנות סחורה, ואז יקח את הכסף עמו וימלט מפניהם.

אפס בעודו יושב ומחכה לשיבת בניו, והנה זקן־האכרים בא. פניו הגסים והשמנים היו צוהלים ושמחים.

– בשורה טובה באתי לבשרך, יוסיל, – בניך אנשי חיל המה: הם נכנסו אתמול בברית דתנו.

– שחוק אתה עושה לי, יפימוביץ! – קרא יוסיל, ופניו התעותו ועיניו חשכו. – הן בני נסעו אל היריד למכור סחורה והיום הם צריכים לשוב.

– ידעתי, אחי, ידעתי, כי נסעו למכור סחורה, וכבר גם מכרו את הכל, ואתמול במעמדי נכנסו לברית.

– אי־אפשר… איני מאמין – קרא האב האומלל. – האמנם יעשו כדבר הזה?

– ומה זה תתפלא?… בידם יש עתה כשש מאות שקל. הם אומרים לקנות את האחוזה הקטנה של האציל פ., אנוכי אלוה אותם מעט כסף והשאר יקחו מבית האוצר. להם עתה הרשות לקנות אדמה על שמם… שמח עתה, אב, בבניך…


*

עתה בעמדו בבית־הכנסת יזכור יוסיל את כל אשר עבר עליו – ונפשו תתמוגג. אך לא על עצמו הוא מצטער, על עצמו הוא מצדיק את הדין. הוא חטא, כי לא שמע בקול אשתו הצדקנית, ועליו לשאת עתה עוונו. אבל עליה ידאב לבו, עליה, על בתיה חמדתו, אשר קברה עזוב ושמם, ועליו חזירים ירעו, אין מתפלל בעד נשמתה ומאיר נר ביום מיתתה, וגם יום התחיה לא ישמח לבה.

– קדושה, קדושה! – קראה אחד המתפללים אל יוסיל ויהדפהו בזרועו.

יוסיל התעורר ויהפוך את פניו לצד מזרח.

המלצות קוראים
תגיות