מוקדש לזכר נשמת הקדוש ר' שמואל אורמאן, שנהרג בכ“ד ניסן תרס”ג על יד ארון הקודש בקישינוב.
אהרן השמש יושב מחוץ לבית־המדרש על המעזיבה. הנה יצא השמש ככדור לוהט ובזעם יצעד על פני אופק הרקיע. בעיני אהרן הכהות נראה כאילו יפיץ גלי אדום כדם. לעתים מטה אהרן את אזנו ומקשיב רב קשב. אבל דממה מסביב; העצים עומדים מרעידים ושוממים, וכאילו עצרו את נשמתם מרוב פחד. והרוח הקל מתלחש בלאט ומספר ברעדה ספורים איומים ומעציבים באזני העלים הרכים, אשר אך יצאו ממסתרם לראות אור.
כל הלילה ישב אהרן על משמרתו. השינה נדדה מעיניו, ולבו מלא פחד. אתמול נעשה בעיר חורבן ממש. ומה יהיה היום? האמנם התרבו כל כך הפריצים עד שאין שום יכולת לעצור בעד משובתם? ואלוהינו שבשמים — האמנם עוד יחשה?
— אי־אפשר שיחדשו היום את מעשיהם מאתמול — חשב בלבבו — גדושה הסאה!… לי לעצמי, אמנם, איני צריך לדאוג כלל, אני עני זקן ומה ימצאו בביתי? אנחנו מנצלים אותם, הם אומרים, הצוררים… הרבה מאוד נצלתי אותם!… והרבה מאוד אספתי ממה שנצלתי אותם. מעדני־מלך אכלתי כל ימי… בתים וחצרות רכשתי לי. יש במה לקנא…
*
חייט עני היה אהרן. ובמלואת לו ארבעים שנה יבשה בוהן ידו הימנית, ולא נשאר לו אלא לחזור על הפתחים. אך לאשרו נבנה בעת ההיא בית־המדרש של החייטים, ויהיה אהרן לשמש. גם זאת היא אמנם פרנסה של קבצנות. אך בכל זאת מוטב שיחזור על הפתחים כשמש, משיחזור כקבצן פשוט.
וזה יותר מעשרים שנה שהוא עומד ומשמש בבית ה'. אכן גם עושר גם כבוד לא נחל בשכר עמלו. ישנם “בעלי־בתים” אחדים שרוצים להראות את אדנותם ותקיפותם ולמי יראוה אם לא לשמש, שהוא מדרס לכל? ביחוד הוא סובל הרבה ממשפחת פיק. ראש המשפחה, גרשון פיק, הוא איש גס ועם־הארץ גמור, שנתעשר ועלה לגדולה, ולגאותו אין חקר; וגם בניו וקרוביו הולכים בדרכו. אמנם בימים האחרונים פשט את הרגל וירד מנכסיו, אך מגאותו לא ירד. וחיימ’ל בנו לבש מאז עוד גאוה יתירה, וכמו יאמר לכל: הביטו, אף־על־פי שאבי פשט את הרגל, עם כל זה אני הוא.
ולהותו הצליח גרשון בנכליו להיות בימים האחרונים לגבאי.
— ר' אהרן! רוץ וקרא את ה' ציקורין! — קורא חיימ’ל, אברך בעל פנים מגושמים כבן שבע ועשרים, אל השמש הזקן — אמור לו, שהמוהל וכל הקרואים מחכים לבואו.
— זה עתה שבתי משם, — עונה אהרן בענוה, — אמרתי לו שכל הקרואים מחכים רק לבואו, והוא הבטיח שיבוא עד מהרה, ומה בצע כי אלך עתה שנית?
— את “כלי הקודש” האלו אינני יכול לסבול! — קורא חיימ’ל בכעס באזני כל הנאספים. — להם נחוץ לשלם בעד כל פסיעה ופסיעה. בלי תשלומין לא יניעו יד או רגל.
ואהרן מבלי השב לעולבו דבר, נוטל את מקלו, מרים את שולי בגדו הארוך — והולך, לרוץ אינו יכול. הרפש הגדול וגם הזקנה כובלת את רגליו, ובפרט היום, שמאז הבוקר לא נח. הכי דבר קטן הוא “ברית מילה” אצל חיימ’ל פיק? רוץ הנה ורוץ הנה. והכל — רוץ…
ואחרי כל אלה לא יתן לשמש להעמיד קערה בעת הסעודה, אריסטוקרט הוא. מנהג כזה לא לפי כבודו הוא. הוא מבטיח, כי בעצמו ישלם לשמש בעד טרחתו. אבל אהרן יודע ערך הבטחתו של התקיף הצעיר הזה. צריך יהיה ללכת לביתו עד שיהיה הרך הנימול לבר־מצוה, לכון תמיד את השעה הרצויה, כדי שלא יעורר חלילה את חמתו, ואחרי כל ההליכות והזהירות ישליך לו האדון הזה איזה פרוטות, כמשליך עצם לכלב.
לפני פטירת אביו של גרשון היה אהרן השמש שומר בשעת יציאת נשמה ואחר־כך, כשמת, טפל בקבורתו, ובכל ימי ה“שבעה” היה משתדל לאסוף “מנין” לביתו. ואחרי כל אלה נתנו לו את מכנסי המת הישנים ושלוש כותנות מזוהמות וקרועות ואהרן קבל את ה“מתנה” בפנים מאירות, צרר את כל החפצים האלה יחד, וכשבא לביתו השליך את הצרור לתוך התנור הבוער וברך בשחוק “על בעור חמץ”.
כל ימיו חי אהרן חיי צער ועלבון, אך ביותר היו קשים לו ימי הקיץ. באותם הימים שכל הבריאה מתחדשת ומתעוררת לתחיה, היה מקור מחיתו דלול וחרב, עד שהיה מוכרח לקנות לחם מהחנוני בהקפה עד בוא “הימים הנוראים”, שאז צובר הוא מעט כסף מן הקערה של ערב יום כפור, ומדמי אתרוג והושענות, פורע את חובותיו ומכין לו לימי החורף קשואים חמוצים ותפוחי־אדמה; ולפעמים, אם השנה מבורכת, היה קונה גם מנעלים חדשים לרגליו.
הקשואים החמוצים ותפוחי־האדמה באמת רק למותר הם לו. הוא והזקנה שלו כמה המה צריכים? אם ירצה בקשואים חמוצים ישיגם בעד פרוטה ודיו. אך כן רגילה “זקנתו” להכין מימים ימימה, וצער גדול יהיה לה לשנות ממנהגה. ראשונה — יש לקשואיה החמוצים שם בעיר, לימונים ממש. היא מתפארת בהם; אשה היא. שנית — היא עושה בהם צדקה, בתתה מהם לעניים. ובפירוש התנתה עמו שמצוה זו תוצג רק על חשבונה בלבד, הוא כמובן לא יבוא עמה בריב על דבר כזה. מלבד זאת יש לו בן תלמיד חכם, מלמד עני ומתפרנס בצער גדול, ומה מאוד רוצה הוא לתמכו. הוא היה נותן לו את נשמתו בשמחה. אבל מה יעשה וידו אינה משגת להושיע לו? לכל הפחות הוא מהנה אותו בימות החורף בקשואים חמוצים, מבשל לו סיר של תפוחי־אדמה, ולפעמים הוא קונה לו גם דג מלוּח, והם אוכלים ביחד. כלי יקר הוא בנימין בנו: עברו לפני התיבה, קריאתו בתורה ואמירתו “עין יעקב” בין מנחה למעריב — “פקוח נפש”. לא מלים הוא מוציא מפיו, אלא מרגליות. בשעה שאהרן שומע את בנו קורא בתורה או מלמד “עין יעקב” נדמה לו, שהוא מתעלה ומתרומם עד גבהי מרומים, מעל לרקיע השביעי, והרי הוא עומד לפני כסא הכבוד ואומר בפה מלא ובשמחה רבה: ראה, רבונו של עולם, גדוּלים שגדלתי לך! הזקנה שלו יוצאת ממש מדעתה מרוב חבה לבנה “קדישה”. למשל, היא התירה לעצמה להביא בחשאי לכלתה נפט מבית המדרש, כדי שיוכל בנימין ללמוד בלילה לאור של עששית גדולה ולא יצטרך לקמץ ולהאיר עששית קטנה. הוא, אהרן השמש, רב עמה בגלל זאת. היא טוענת: בנימין בני אינו שוחק בקלפים. בתורה הוא עוסק, ומה לך בביתו ומה לך שם בבית המדרש? ואהרן עונה: לא, כי מפורש כתוב בתורה: “ואל כליך לא תתן”. אך הזקנה לא שמעה בקולו עד שהתאונן עליה באזני בנימין והוא מוחה בה. ומפניו היא יראה: “קדישה” הוא.
וכשמחתו שהוא שמח בבנימין בנו, כך הוא שמח גם בנכדיו, בניו של בנימין. הוא בטוח שהם עוד יגדלו בתורה מאביהם. ילדים יפים ונחמדים, בני מלכים ממש. אחד לומד כבר גמרא, והשני “עשרים־וארבעה”.
בכל שבת, אחרי ארוחת הצהרים, הם באים לבית המדרש, פה מקום מרווח לכם לשחק. ילדים… וגם על הזקן תנוח אז רוח הילדות. וגם הוא בא לשחק עמהם. אחד מהילדים מניח את ראשו על ברכי הזקן, ואחד מהעומדים מסביב מכה בו מאחריו הכאה קלה, ואז מנסה המוכה לקרוא בשם את המכה. קרא ומצא — המכה בא תחתיו להניח את ראשו על ברכי הזקן. ואם לאו, המוכה מניח את ראשו שנית עד שימצא. לפעמים מכה הזקן עצמו את הילד, והילד מרגיש וקורא: “הזקן!” — ואז יתפרץ שחוק גדול במחנה הילדים: הזקן צריך להרכין את ראשו ולניחו על ברכי איזה ילד… אבל זהו דבר שאין הדעת סובלתו. וגם מי זה ירים את ידו להכות בזקן? על כן זה קורא: “אני אהיה כופר תחתיך” וזה קורא: “אני אהיה”, עד שהזקן מטיל גורל והם משלימים ביניהם. ואולם יותר מכל נקשרה נפש הזקן בבית המדרש ששמש בו. מספרים על אדם גדול שהיה מכבד בזקנו לפני ארון־הקודש, בעיני אהרן לא נחשב דבר זה להפלגה; בית המדרש היה בעיניו לא דבר שאין בו רוח חיים אלא ילד שעשועים שנפשו תכלה אליו מאהבה וחמלה. כל ספר חדש, כל מפה חדשה, כל קשוט והידור הנחילוהו שמחה אין קץ. ומכל שכן הכנסת ספר־תורה חדש. הוא ידע את תולדותיהם של כל ספרי־התורה, מתי וביד מי נכתבו ומי הגיה אותם. ביחוד היה חביב עליו ספר־התורה שכתבה חברת “נר תמיד”, שכל חבריה הם בעלי־מלאכה ונושאי־סבל עניים. אך זהו ספר־תורה מהודר, בזעת אפים נכתב לכבוד השי"ת ובית־מקדשו.
— כשיבוא משיח — אמר אליו אחד על כוס יי"ש, — תכהן לא בבית־המדרש הזה אלא בבית־המקדש (ר' אהרן השמש כוהן היה).
— כלום נעזוב אז את בית־המדרש? — שאל אהרן. — חלילה! היד אדוני תקצר מלהביא גם את בית מדרשנו לארץ אבותינו? ברייתא מפורשת אמר לי בנימין בני: “עתידין בתי־כנסיות ובתי־מדרשות שבבבל שיקבעו בארץ ישראל”; גם אז אהיה שמש בית־מדרשנו. ולבית המקדש אלך רק בימי המשמר.
*
והזקן ישב לו שומם על המעזיבה, וכנטל עופרת מעיק על לבו. — לפי הנראה היום איש לא יבוא הלום. כל אחד חרד לנפשות ביתו, ואני? מה מאוד הייתי רוצה לבקר את בני ונכדי! הזקנה שלי הלכה אתמול ולא שבה עוד היום. אמנם שמעתי שעיקר החורבן נעשה ברחוב אלכסנדר והחוצות הסמוכים לו, ועד הרחוב שדר בני לא הגיעו. אך מי יודע אם חס ושלום לא חלו מפחד? ובני הוא חלש וכלתי חולנית והבנים רכים וענוגים… אבל איך אעזוב את בית המדרש? בכל יום בּרקא הנפח משכים לבוא, והיום גם הוא איננו…
הוא בא אל בית המדרש. לקח את התהלים ויפתחהו, אך לשונו כאילו דבקה אל חכו, הוא איננו יכול להוציא הגה מפיו. מחשבות איומות מרגיזות אותו. הוא רואה את בנו שוכב מת. זקנתו וכלתו מתיפחים עליו… והוא רוצה מאוד לרוץ שמה, לראותו לפחות רגע אחד.
אבל בית המדרש…
— אל בית המדרש בודאי לא יבואו — חושב אהרן: — מה יעשו פה? פה אין כסף ואין זהב. בית־מדרש דל כמעט בלי שום קשוּטים, רק איזה ספרים ישנם פה ומה יעשו בספרים? הם בודאי לא יבואו הנה. אסגרה נא את הדלת ואלכה לרגעים אחדים!
אבל בו ברגע העיף את עיניו אל ארון הקודש ונדמה לו, כאילו הוא נשקף אליו ביגון ורוגז ובלי אומר ודברים הוא משמיע תלונה קלה: עזוב אני! כל אחד דואג רק לעצמו ולבשרו, ואין שם לב לקדשי עמו ואלוהיו…
— לא אלך, גמר הזקן בלבו. — השעה היא שעת סכנה. אי אפשר לעזוב את בית אדוני בלי שמירה. כבר ארעו מאורעות כאלה… ספרי תורה נקרעו ונתחללו… — לרעיון זה רעדו כל אבריו מפחד. — אבל הלא זקן חלש אתה! — מלחש באזנו קול נסתר — ומה תועיל שמירתך בבוא גדוד פראים שכּוֹרים?
על שאלה זו לא מצא עוד תשובה. היא מעיקה עליו כעופרת ובכל זאת ממקומו לא ימוש. אינו יכול לעזוב את בית מדרשו.
— הגיע זמן תפלת שחרית! — חשב אהרן אחרי שעבר עליו איזה זמן במחשבות מרגיזות. — מי יודע מה יהיה היום?… לא טוב לגשת לסעודת “עולם הבא” לפני תפלת שחרית…
אחרי שהניח טלית ותפילין התחיל לומר “מה טובו”. פעמים רבות חזר על פסוק אחד ואת “פירוש המלות” לא יכול לכון בשום אופן. תמונות איומות התיצבו לנגד עיניו והרגיזוהו עד מאוד. לשוא נסה לנחם את נפשו, שהיום לא יקרה עוד מה שקרה אתמול! התמונות האיומות והמחשבות המרות הרעישו את עצביו ולא נתנו למחשבה אחרת לחדור אל מוחו. בשעה זו התפרץ גרשון פיק הגבאי אל בית המדרש, פניו לבנים כסיד, עיניו תועות והוא נושם ושואף יחד.
— הורגים!… — קרא הגבאי באיזה קול משונה, שהחריד כל עצמותיו של הזקן.
— הורגים?! — קרא הזקן, ושערות ראשו סמרו. — הורגים?!… איפה? את מי?
— נמהר להסתר!… הרוצחים קרובים אל הרחוב הזה, נרוצה אל מיכאלקה שלנו. הוא יסתירנו. אתה יודע איפה הוא דר? נמהר נא אליו!
— את מי הרגו? — שאל השמש, מבלי שים לב לשאר דברי הגבאי, ואולי גם לא שמע אותם.
— ראיתי הרוגים רבים. ראיתי, אוי, נמהר נא לנוס…
— נשים מרוטשות, עוללים קרועים!… — שנה השמש בקול שומם.
ופתאום התעורר וקרא בקול־פחדים: ובני ונכדי, כלתי וזקנתי — אולי ראית אותם — חיים או מתים?
— לא ראיתי. נמהר נא לנוס, זקן, הם קרובים…
— שב נא, ר' גרשון, רגע בבית־המדרש. ארוץ ואראה את שלום בני ונכדי, עד עולם לא אשכח טובתך.
– מה אתה מדבר, משוגע? הרוצחים קרובים, נמהר לנוס! – קרא הגבאי.
— ובית־המדרש? על מי נעזוב את בית המדרש?
— ה' ישמור את נוהו.
— לא! אני לא אעזוב את בית המדרש… הגידה אולי ראית את זקנתי, את בני, הגידה — אל תכחד ממני!
— לא ראיתים, אמרתי לך, הגד איפה משכן ה“גוי”. אלכה אליו לבדי.
— הגוי? איזה גוי? — שאל אהרן בלי דעת.
— הגוי…. ההוא… שכחתי את שמו… המכבה את הנרות בשבתות בבית־המדרש. הוא, כמדומה, “גוי” ישר, אתמול קבל מידי שתי מצות וכוס יין… מיכאילה שמו. הגידה מהר, איפה משכנו, אסתר נא בביתו.
— ה' הסתיר את פניו ממנו ומיכאילה, להבדיל, מעתה יגן עלינו, — קרא הזקן, שהספיק להתאושש, בנפש מרה.
— הגידה לי מהר איה משכנו… — קרא הגבאי.
השמש הגיד לו, והוא יצא בחפזון.
ובית המדרש נשאר עוד הפעם שומם, רק השעון משמיע את קולו המדוד: טיק־טק, טיק־טק.
ואהרן יושב על הבימה לבוש טלית ותפילין, אך להתפלל אינו יכול.
— הרוגים, — חשב אהרן — גם בנימין בני. מי יודע — אולי גם הוא… ובניו הנחמדים, אלה העוללים, שעל הבל פיהם העולם עומד… לו ראיתים חיים או מתים, אבל ראיתים, אבל איך אעזוב את בית־המדרש?
— שומר אני, רבונו של עולם, את בית־מדרשך, ואתה שומר ישראל, מפני מה אינך שומר את שארית עמך? אמנם חטאוּ בני ישראל, עוו, פשעו, אבל למי חטאו? הלא רק לך, אב רחום, ואתה יכול ליסרם בידך, וכי מועטים הם המלאכים המשחיתים שבראת? ומפני מה מסרת אותנו בידי פראים אכזרים? הם הורגים, מחריבים, על מה ולמה? מלפנים רצו שונאינו להעבירנו על דתנו הקדושה, ואבותינו קדשו שם שמים, עלו על המוקד, פשטו צואריהם לשחיטה ובזה הורו לכל באי עולם, כי ה' הוא האלוהים ותורתו תורת אמת, והם הקדושים הביאו אז במיתתם חיים לעולם. ועתה מה? עתה סתם הורגים, מפני שפראים קמים עלינו, וגזל, עריות ושפיכות דמים כצחוק בעיניהם, ואתה שוכן עד יושב ושותק… — ספרי־תורה קדושים, ענוני נא! — קרא השמש בפתחו את ארון הקודש ובשומו את ראשו בו, — הגידו נא, החכימו נא אותי: האמנם כך הוא הדין, כך הוא היושר? יהודי פשוט אנוכי, מוחי מתפוצץ ממחשבות נוראות… איך, רבונו של עולם, איך?
בעת ההיא נשמע מבחוץ קול המולה ושריקה, שהחריד את כל עצמות הזקן. הוא מהר לסגור את דלתות הארון והקשיב רב קשב. בעבור רגע — והנה מבול של אבנים מושלכות אל תוך הבית דרך החלונות שהתפוצצו לרסיסים בקול רעש גדול, ואחרי הרעש קול שחוק פרוע. בו ברגע חלפו כל הספקות, וכל השאלות הארורות שהרגיזו את מוחו. הוא ידע רק אחת, כי בידו הופקדו חפצים קדושים ועליו לשמרם כל עוד נשמתו בו. הזקן חטף בידיו היבשות אחד מן הכלונסות של החופה ויעמוד הכן להגין על ארון־הקודש.
— רבונו של עולם! — קרא הזקן — מימי לא פגעתי בכבוד איש. מימי לא הרימותי יד על כל הנברא בצלם אלוהים. ועתה הנני צריך לצאת למלחמה להכות בבני אדם שלא ידעתים והמה לא ידעוני. העולם שב לתוהו ובוהו, אין עוד סדר וחוק…
עברו עוד רגעים אחדים, רגעים קשים ככל היסורים שבעולם יחד, והנה נשברה הדלת ולהקת השודדים התפרצה אל תוך הבית, ובראש הלהקה — מיכאילה המכבה את הנרות. פניו היו אדומים, עיניו מבריקות ומפיקות צמאון לדם. הוא הלך ישר אל ארון הקודש.
— גם אתה, מיכאילה!? — קרא הזקן.
— אל ספרי התורה! — קרא מיכאילה בקול צרוד.
— למה לכם ספרי־תורתנו? לכו אלי הביתה, קחו כל מה שתמצאו. בספרי התורה לא אתן לכם לגעת! — קרא הזקן — ופתאום כאילו נזדקפה קומתו, עיניו נמלאו דם, לא זהו הזקן החלש והחולני…
— אנחנו את הכל נקח, — קראו שודדים אחדים, ומיכאילה הולך וקרב לפני ארון־הקודש.
— סורו מזה! — קרא הזקן וינופף בכלונס אשר בידו — אנוכי ארוצץ את גולגלתו של כל מי שיקרב הלום!
ברגע זה עפה אבן גדולה מבעד החלון ותך בראש הזקן.
השמש הזקן נפל לארץ לפני הארון.
מה שהיה אחר כך לא ראה ולא ידע עוד לעולם!
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.