רקע
שמעון גינצבורג
לְבָבִי נָעַל שְׁעָרָיו...
mנחלת הכלל [?]
tשירה
פרטי מהדורת מקור: תל אביב: דביר; תרצ"א 1931

לְבָבִי נָעַל שְׁעָרָיו בְּפָנַיִךְ,

וְכָל חֶרְטָתֵךְ לֹא עוֹד תַּעֲצֹר־עֹז

הַשְּׁעָרִים פְּתֹחַ שׁוּב, חֲרֵדֵי־שְׁלוֹמֵךְ,

בָּם אַתְּ הֵעַזְתְּ לִנְגוֹעַ מַגַּע־כְּפִיָּה.

בְּלִי רְשׁוּת לָבוֹא אֶל קֹדֶשׁ־הַקֳּדָשִׁים,

לְגִנַּת־וְרָדָיו שֶׁל הַלֵּב, כְּבוֹא

אֶל גִנַּת יַרְקוֹתֶיהָ בַּעֲלַת־בַּיִת,

לִקְטוֹף בְּחֶזְקַת־יָד וּזְדוֹן־לֵבָב

יְפֵי־שׁוֹשַנַּי, טָהֳרַת־חַיַּי בָּם

עֲדֶן נִשְׁמָרָה, וְלִזְרוֹתָם אַרְצָה

בִּצְחוֹק־הַשָּׁאט…

אֻמְלָלָה! לֹא יָדַעַתְּ

אֶת שֶׁעוֹלַלְתְּ בְּרֶגַע אֶחָד קָטָן

לָךְ, לִי, לְאַהֲבָתֵנוּ, לְאֵין תַּקָּנָה.

כִּי הִנֵּה אֶת אֲשֶׁר עֲשׂוֹת לֹא יָכְלוּ

קַרְדֻמּוֹת רַבִּים לְמִקְדַּשׁ־מְעַט בְּלִבִּי,

בּוֹ זָרְחָה דְמוּת־דְּיוּקְנֵךְ הַמְּתֻלְתֶּלֶת, –

עֲשׂה הִצְלַחַתְּ אַתְּ בְּאֶחָד הֶגֶה,

וַתְּכַבִּי כָל מְאוֹרָיו בְּנִשְׁמַת־פִּיךְ.

וּבָאֲפֵלָה, אֲשֶׁר־קָמָה פִתְאֹם

בֵּינֵינוּ, אוֹר שִׁמְשֵׁנוּ מָתוֹק הֶחֱשִׁיךְ

וּכְבָרָק – רֶגַע זֶה שֶׁל פֵּרוּד־לִבּוֹת

מֶרְחַקִּים רַבִּים לֹא שֵׁעַרְנוּם הֵאִיר,

מֶרְחַקִּים לֹא שֵׁעַרְנוּם שֶׁבֵּינֵינוּ…

לְבָרָק זֶה הַמַּכְאִיב חָשְכוּ עֵינַי,

וְלֹא תָפַסְתִּי רֶגַע כָּל הָאֵימָה

וְכָל הַחֻרְבָּן; אַךְ כָּל אוֹתוֹ לַיְלָה

הַלֵּב הִתְבּוֹסֵס בְּדָמוֹ וּבְמַכְאוֹבָיו

בְּלִי הַפְסֵק פִּרְפֵּר־שִׁוֵּעַ… וְלַבֹּקֶר,

בְּהַשְׁכִּימִי קוּם מִנְּדוּדֵי־שְׁנַת, וָאֵצֵא

לִפְקוֹד כַּרְמֵנוּ – וְהִנֵּה מֻכֵּה סַעַר,

כָּל בְּחִירֵי נְטָעָיו הָיוּ לוֹ לְמִרְמָס,

מְשֻׂכָּתוֹ נוֹפְלָה, דְחוּיָה לְאֵין תְקוּמָה;

גַּפְנֵנוּ, שֶׁהִשְׁקֵינוּ דְמֵי־נְעוּרִים,

הֲפוּכָה אֶל הַמִּשְׁעוֹל, וְשָׁרָשֶׁיהָ

אֶל־עָל מְעֹרִים… כְּמוֹ פֹה חוֹלְלוּ

הַלַּיְלָה פְרִיצֵי־שְׂעִירִים מְחוֹל־הַהֶפְקֵר.

וְאֹהֶל־אַהֲבָתֵנוּ, סֻכַּת־שָׁלוֹם,

בַּסְּעָרָה נִשָּׂא – וְאֵינֶנּוּ.

עַתָּה,

עֲנִיָּה, מַה־תִּתְפַּלְּלִי בְעֵיַנִיךְ

אֵלַי חֲרִישִׁית? מַה־יִּתְחַנֵּן זֶרֶם

חֹם־דִּמְעוֹתַיִךְ, סַנֵּגוֹרֵי־אֵלֶם?

וְלוּא אֵלַיִךְ רַחֲמַי הִתְגַלְגָּלוּ –

הֲתִפְשְׁטִי יָד לְקַבֵּל נְדָבָה מִן

לֵב קַנּוֹא, לֹא עוֹד יָשׁוּב יֶאֱהָבֵךְ?…

לֹא אֶקְבֹּל עַל כִּי לֹא הָיִית לִי אַתְּ

רְעוּת, אֲשֶׁר הֱיוֹתָהּ לֹא יָכֹלְתְּ;

אַף לֹא אֶתְאוֹנֵן, כִּי לֹא הִדְרַכְתִּנִי

בִּשְׁבִילֵי־אַהֲבָה בְּרָאשֵׁי־הָרִים,

כְּכוֹכַב־פָּז, אֶל בָּמֳתֵי־אוֹר לֹא־נֶחְקָר.

יָדַעְתִּי, לֹא אָשַׁמְתְּ אַתְּ, כִּי מְשַׁחְתִּיךְ

שֶׁלֹּא מִדַּעְתֵּךְ כְּלָל גּוֹאֶלֶת־חַיַּי,

וּבְלִי שְׁאוֹל אֶת פִּיךְ כְּלָל – מַלְכַּת־רוּחִי.

בִּי, בִי הֶאָשָׁם – וְאֶת עֲוֹנִי אֶשָּׂא,

שׁוּב נָע וְנָד אֱהִי לְבַקֵּשׁ אָשְׁרִי,

וְאִם יָדַעְתִּי: לֹא עוֹד אֶמְצָאֵהוּ.

כִּשְׁאוֹל עֲזִיבַת קַן־מִבְטַחִים קָשָׁה!

אַךְ טוֹב, גַּם טוֹב לִשְׁנֵינוּ, לַעֲקוֹר

אֶת כָּל אֲשֶׁר נָטַעְנוּ, שֶׁעוֹד שָׂרַד, –

מִפַּרְכֵּס, כִּשְׁנֵי זְבוּבִים תּוֹךְ קוּר־שְׂמָמִית,

עַל־פְּנֵי הַתְּהוֹם הַפְּעוּרָה לְרַגְלֵינוּ…


אַל נָא תָּשׁוּבִי אֵפוֹא, תִּתְרַפָּקִי,

וּמִנְעִי חֹם שֶׁל הֶבֶל־פִּיךְ מֵאָזְנִי,

וּלְטַל־דְּמָעַיִךְ אֵין אֲנִי כַדָּאִי: –

לֹא יוּכְלוּ סְתוֹם הַתְּהוֹם עוֹד, אַחֲרֵי נִגְלָה,

כָּל מַעְבְּרוֹת־הַחֲרָטָה שֶׁתִּרְקֹמִי;

וְגֶשֶׁר־הַתַּעְתּוּעִים, יְסוֹדוֹ שֶׁקֶר,

תְּתָעֵב נַפְשִׁי.

לֹא רָצָה אֵל אָשְׁרֵנוּ –

וּבָרוּךְ דַּיַּן־הָאֱמֶת, הַסַּעַר

אֲשֶׁר הֲרָסוֹ, שְׁלִיחַ גּוֹרַל אַכְזָר!

לֹא יִכּוֹן הֵיכַל־אַהֲבָה, אִם בּוֹ

צֵל נֶגַע נִבְעָה; וְלֹא יְאֻשַּׁר עֵדֶן,

אִם בַּעֲשָׂבָיו רַחַשׁ־נָחָשׁ נִשְׁמָע…

הֵן זֶה זְבֻל־אַהֲבָה, בּוֹ יִבְחַר אֵל

וְנַפְשִׁי תִּכְלֶה לוֹ: אֲשֶׁר אֲבָנָיו

הַפְּשׁוּטוֹת הָפְכָה אַהֲבָה לְכַדְכֻּדִּים

וּבוֹ כָל כַּדְכֹּד מוּאָר אוֹר שֶׁל תְּכֵלֶת,

אֲשֶׁר מֵעֵינֵי־תְּכֵלֶת הוּא נוֹבֵעַ,

מִלֵּב אֶל לֵב מִשְׁתַּפֵּךְ כָּל הַיָּמִים,

בְּרֹךְ וּבְחֶרְדַּת־רַחֲמִים – עַד זִקְנָה,

בְּלִי נִשְׁאָר חָלָל רֵיק מֵאוֹר־נְשָׁמָה…

זֶה זְבֻל, אֲשֶׁר בּוֹ מַעֲדַנּוֹת צוֹעֵד

בְּקֶצֶב בִּרְכַּת־עוֹלַם לֵב אֶל לֵב,

וּבְשִׁיר וְתוֹדָה זֶה עַל זֶה יִתְרַפֵּק,

וְנֶפֶשׁ עַל אֲחוֹתָהּ, וְכִסּוּ זוֹ עַל זוֹ

בְּלִי חֲצִיצָה, וּבְלִי פֵרוּד, בְּאֹמֶן־עוֹלָם –

כְּכַסּוֹת שְׁמֵי־לֵיל־תְּכֵלֶת עַל הָאָרֶץ…

יולי, 1922.

המלצות קוראים
תגיות