רקע
ישעיהו אברך
נקמת הישימון
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: תל אביב: דביר; תש"ן 1990

 

א.

ספק אם יש דבר המשקף יותר את פניהם המעוותים של חברה ושל סולם ערכיה מן העובדה כי מכל הגופים החברתיים הפועלים בארץ נקראת עתה דווקא התנועה הקיבוצית לאפולוגטיקה כוללת על אורח־חייה החברתי והלאומי – אם לא על עצם קיומה.

בכל הסילופים המטופטפים עלינו ממרזבה של תנועה עקרה, שהגיעה – לפי תפיסתנו: על פי תאונה לאומית – אל הגה השלטון, עוד לא היה כטפטוף הזידוני הזה.

אילו לא היתה תנועת־הפועלים הרשמית טרודה בימים אלה בוויכוחים תהומיים בין מחנותיה ואישיה על “מקום בצמרת”, היתה קוראת, בוודאי, לציבורה לעלות אל מקום שבתו של האדם העטור היום בעטרת ראש ממשלת ישראל ולכפות עליו בקשה מחילה – מכבוד חלוצים ומכבודה של ישראל.

 

ב.

לבקש מחילה מציבור של אנשים החיים על יגיעם שבמצוקת רעב וחולי – ופעמים בקרבן החיים עצמם – היכו שורש באדמה סוררה והקימו בנין חברתי לתלפיות.

כל פיסת שדה וכרם, כל ראש מיקנה, כל כר־דשא – ושומו שמים: גם כל בריכת־שחייה ציבורית – לא באו אלא בזכות עמל מפרך, בזכות ההתייסרות וכוח־ההתמדה – ומעל לכל: בזכות האמונה. הנה דוגמה לערך־המוסף של עמל־אדם – החוזר אליו בטהרה. אין פרי קדוש מזה בכל הזמנים, בכל התקופות – לרבות התקופה שבה המליך העם על עצמו את ראש מסע האופנועים.

לפני ציבור כזה צריך היה גם יריב לכרוע ברך – בין הוא אוהב את הדגל הפרוש בלב האנשים והמתנופף על ביתם. בין אין הוא אוהבו, אך אם אין אמת־ליבו – כמצופה מלב מנהיג השוחר טובתה של ישראל – מסוגלת לגבור על הננס העסקני היושב בו מוטב יכבוש לשונו ויידום.

ואולם אם נפטור אותו – מפני מצוקות נפשיות אלו – מבקשת מחילה מכבודו של ציבור מסויים זה. לא נפטור אותו מהתנצלות לפני כבודה של ישראל.

 

ג.

לא רק משום שמה שעשו דורות של חלוצים אלה לעצם תקומתה של ישראל ומה שהם עושים היום לבצרונה ולעתידה ראוי להשלת־נעל מצד כל מנהיג ציבורי – ענק או לא־ענק – בימינו.

אלא משום שהדברים שהשמיע ראש הממשלה אל האומה בראש־השנה רווים חומר דליק, שיסודו מעיוות ציבורי, ולא רק דברים יוצאי־דומן שאמר אלא אופן אמירתם הזחוחה, המוקיונית כמעט: הצליל הצחקוקי הזה בנושא שכל־כולו כדור־אש מלוהט – הם שעשו את ראש ממשלת ישראל לאלוף־מסיתים.

ורק הזחיחות העצמית יכולה לפתות אותו להאמין כי הסתה זו תפגע רק בזולתו ולא תחזור בסופו של דבר – במועד לא רחוק כלל – גם אליו במכת בומרנג, שהגיונו בתוך עצמה. זורע הרוח הוא־הוא שעוד יחזור ויקצור כל זעמה של הסופה. זהו דין ההגיון הציבורי ואיש עדיין לא חמק ממנו.

אך בינתיים קוצר אותה העם. לפני העם הזה. שחגו הושבת ושלתוך ביתו הובא בענין זה בעצם יום התפילה והזכרון מופע קצר של ליצנות תפלה, ממנו הוא חייב לבקש כפרה גם אם חלף יום־הכיפורים, שהרי הדברים אמורים בחטא שבין אדם לחבריו, ואפילו כמה צירופים של “בעזרת השם” כידוע, אינם מכפרים עליו.

 

ד.

כשאתה תוהה על המקורות להתפרצות זו – על המקורות ולא על הסיבות, כי הסיבה הישירה, המידית, היא קטנוניות פרנסית – אין אתה מתקשה לזהותם.

התנועה, שראש־הממשלה הנוכחי עומד בראשה, היא כל ימיה תנועה של ישימון רוחני, של צייה רעיונית, הקיבוץ, כיצירה רעיונית חברתית, הוא היפוכם של אלה, הוא לבלוב רוח האדם במיטבו. נישגיה של יצירה אנושית זאת – שמרטין בובר כבר הגדיר את “אי־כשלונה” באשר הגדיר – הם־הם הסנוקרת. אם לא סטירת־הלחי המוחצת ביותר שנתנה תנועת העבודה למקטרגיה במחנה הציוני.

זהו כפל־סטירה או, אם תרצו, סטירה דו־לחיית.

כי יצירה זו עלתה יפה קודם כל מבחינת עצם ההגשמה של רעיון החברה השוויונית החיה על יגיעה – וזה, כשלעצמו, מהפך בכל מה שסברנו כי אנו יודעים על טבע האדם. אך היא הוכיחה עצמה גם כמכשיר חיוני בהגשמה הלאומית ובניגוד לאימים שהכילו יריביה היא היתה לראש־פינה בבנין הציוני ולחוד־החנית של ההגנה עליו. עם עצם היום הזה. האיים האלה היו למיבצרי.הריבונות היהודית ובניהם – העלי, כן, העלי, במכתש הגנתה.

הקיבוץ הוא ההתמודדות הרוחנית העקיבה והממושכת ביותר המתוחה על פני כל ארחי חייו של אדם ופעמים על פני כל תוחלת־חייו במסגרת השוויונית, הקולקטיבית. אין זו התמודדות חד־פעמית, אלא אתגר רגשי־יום־יומי. עיקש ומתמיד, שהמידבר הרוחני של התנועה הרביזיוניסטית אינו מכיר אפילו בדל־טעמו. הדרך היחידה להתייצב מול ההישג המכניע הזה היא, כמובן, לצחקק עליו. בצחקוקים כאלה – שהם מצד עצמם חיקויו הזול והמעוות של הומור אמתי – ביקש, כנראה, ראשה הנוכחי של ממשלת ישראל להתייצב מול העבר וההווה של בנימין בנאי, איש מנרה, מולו ומול כל בית־המגשימים כולו.

 

ה.

אלא שהאמת צריכה להיאמר בלי כחש ובלי שרק:

קרוב לוודאי שהתפרצות כזו לא היתה אפשרית כלל אלמלא ההרגשה כי היא נופלת על קרקע לגמרי־לא־בתולה גם בחוגים שונים של תנועת העבודה עצמה. זה שנים אחדות מורגשים בתוך התנועה הזו גופה זרמים — סמויים וגם גלויים – המבקשים לשטוף־מעט מעל נהר חיינו את פרחי ההילה החברתית שנקשרו לתנועה זו כל כימים – מראשיתה.

יש להזכיר לעצמנו – וחברים בתנועה הקיבוצית צודקים בטיעונם זה במידה שאין למעלה ממנה – כי את ענין כרי־הדשא בקיבוצים, כסמל, כביכול, למשכן־שאננים העלו לראשונה לא אנשים מבית־מדרש זר אלא אנשי מעמד וכהונה בתוך תנועת־הפועלים עצמה.1 אי־אפשר גם לכחד כי בשכבות שונות של עובדים. בערים של פיתוח או בערים של אי־פיתוח, ניתן להבחין בליחשושי־קיטרוג בין על רמת־החיים של הישובים השיתופיים, בין על “סגירותם” של הקיבוצים, בין על רוח קרייריזם אצל קצת מאנשי התנועה הקיבוצית בצאתם בשליחות הציבור כולו.

נאמר־מה על שלוש התייחסויות אלו בסדר־דברים הפוך.

 

ו.

חברינו בקיבוצים בוודאי לא יתעקשו לטעון כי טלית השליחות הציבורית שלהם מחוץ לקיבוץ כל־כולה תכלת וכי לא דבק גם בקצת משליחיה אבק הפגע־העסקני המוכר לנו היטב מן התחום שמחוצה לו. משיחות עם אנשי תנועה זו הבינונו, כי ניצניה השליליים של מגמה זו אינם מחוץ לתשומת־ליבם.

ואילו לטענת ה“סגירות” היינו מבקשים לומר בשם עצמנו:

כל הטוענים כלפי הקיבוץ מדוע לא פתח שעריו לזרימה המונית בימי העלייה הגדולה ובסמוך להם, מתעלמים – ביודעין או שלא ביודעין – מכך שהקיבוץ איננו רק תא להגשמת חלומות חברתיים ולאומיים אלא, וקודם כל, בית, בית לחבריו כבני אנוש. בית גדול, רחב וענף יותר ממסגרת הבית המשפחתי המקובל, אך עדיין בית. לא מועצה מקומית, לא עיריה, לא מחוז – בית. ואולי רק בכוח היותו בית לחבריו טמונים גם סוד ההתמד שלו כחטיבה חברתית סגולית גם סוד נכונותו ויכולתו להיות – כקבוצת־אנשים מלוכדת ומגובשה – נחשון לתפקידים חלוציים בעם.

זוהי סוגיה מורכבה מאד שמן הראוי להרחיב בה בהזדמנות קרובה, אך נוכח גלי השיסוי הדמגוגי נגד התנועה הקיבוצית בנקודה זאת דווקא, ראינו לנגוע נגיעה־של־מכווה גם בגחל־רתמים זה.

התנדבותם של אלפים מנוער הקיבוצים למעשי חינוך והדרכה בישובי הארץ הקרובים והנידחים. המחנות וחבורות־הנוער מבחוץ שבתוך הקיבוצים וצורות שיתוף וקשר אחרות הם אולי מבחינה זאת. ובשלב זה, פתרון שביל־הזהב ההגיוני. בעוד הקיבוץ מגייס כוחו לתת תשובה ייחודית לתביעות השעה, כמתחייב מעצם היותו גוף חלוצי, הוא מנסה לשמור מכל משמר על החישוק החברתי הפנימי, שבחוזקו ובעמידותו מותנה גם עצם היכולת לתת את התשובה החיונית הזאת.

 

ז.

ואולם פועלים באשר הם, המציינים ציון־של־דופי את רמת־החיים שאליה הגיעו קצת מעמיתיהם, החיים גם הם על יגיעם, בהתיישבות השיתופית – עושים דבר שהוא פגום מבחינה מוסרית לא פחות משהוא חסר־הגיון מבחינת התכלית הנרצה של פועלי העיר עצמם.

והדבר הוא פגום מבחינה מוסרית כי כל אשר משיג אדם מיגיעו שלו, כל שיפור בחייו ובחיי ביתו כתוצאה מיגיע זה. הוא־הוא מחוז־החפץ הנעלה של כל מהפכן, של כל סוציאליסט יהודי – החל ממשנתם של ישעיהו. עמוס והושע ועד הקרובים יותר לימינו כא.ד. גורדון וכי. ח. ברנר – ואין נעלה ממנו. קל־וחומר אם יגיע זה. שיצוקים בו פלגי זיעה ודמעות. מתמשך על פני דורות של מצוקה והתקדשות חלוצית.


מי שאכלו אותו כל האנופלסים של ביצות יזרעאל ועמק־הירדן וואדי־חווארית ומי שחבריו מצאו מותם בהדברת השממה ובהעברת היתוש האימתני הזה ושאר מזיקין־בישין מעולם ההתישבות היהודית – זכאי בפירוש להתפרקד היום מול בריכת־השחייה השייכת לציבורו שעמל וקדח כמוהו. והוא זכאי עתה ליהנות מעקיצתם של יתושים טורדניים נורמליים. אפילו אם בריות אלו עצמן חזרו זה עתה ממלאכת־חרוצים אצל השרועים לגדות בריכות השחייה הפרטיות בסביון ובהרצליה פיתוח.

 

ח.

רמה זו של חיים שאליה הגיע – אם אמנם הגיע – חלוץ ומתיישב בכוח עמלו, היא נצחונו שלו, נצחון האדם בכלל ונצחון האדם המסויים הזה. כשם שהוא נצחונה של תנועה שיצאה לדרך כעדת חולמים־יחפים וכל מה שכבשו אנשיה לא כבשו אלא בכוח הדבר הבאנאלי. אך הקמאי כל־כך בצדקו, המכונה יגיע־כפיים.

ההתרסה בענין זה – בייחוד מצד עובדים – היא, איפוא, התרסה בלתי־מוסרית. פוגעת, הופכת כל הקודאֶכּס החברתי על פיו וכמו מצווה על חלוצים לרבוץ כל ימיהם בדחקות ובעוני – שאם לא כן יהיו גם בעיני עמיתיהם. עובדים כמותם. כ“מיליונרים מטֶכּסאס”.

והדבר הוא גם חסר־הגיון מבחינת התכלית הנרצה של הפועלים עצמם שהרי עילוי חיי האדם – בתחום החמרי, התרבותי, החינוכי ובכלל ערכי־הרוח – הוא ראשית־מטרה ותכלית־כל־התכליות של האדם העובד כפרט ונס־כל־דגליו כציבור. ומבחינת התועלת הישירה לאדם, מן הראוי להביא כל מי שבא לארץ ומבקש להתקיים מעמלו אל מרכזי ההתישבות הזאת להראותו מה מסוגלים לעשות רצון האדם, דבקותו, מזיגתם של לחם – ופעמים גם חוסר־לחם – וחזון ומעל לכל; אמונה בכוחו כיחיד וכחטיבה מציבור. בחינת כזה ראה – ונסה.

 

ט.

את המלאכה החינוכית הזאת מצווים לעשות לא רק האנשים החיים בתוך ההתישבות הקיבוצית, אלא תנועת הפועלים כולה. עליה להעביר מן העולם את הפעילות המסוכנת החותרת לגלות הבדלי אינטרסים – כביכול – בין הפועלים למתיישבים השיתופיים. כאילו היה זה הבדל “גזעי” בין שבעים לרעבים, בין קידמה לבערות או – גרוע מזה – בין מוצא למוצא.

עליה לבנות סולם־מדרגות חדש בתוך מערכת החינוך האישי של חבריה – וקודם כל בחינוך הדור הצעיר בתוכה – שבו יועלו מחדש ערכים של חיי־שוויון וחיי עמל אל מרום הגרמים בסולם־מעלות זה.

אם אמנם יש ל“מחוזות” תנועתיים. בכל איזור שהוא, תפקידים שמחוץ לסדר־היום הפוליטי, או העסקני, הרגיל – הבנייה החינוכית המעמיקה והרואה־למרחוק היא־היא בראש התפקידים האלה.

 

י.

כי מזווית ראייתה הכוללת של תנועת העבודה כתנועה חברתית הבעייה אינה מתמצית כלל ועיקר בחלוקה כזאת או אחרת של הכהונות והמשרות והכיבודים בין זרמי עיר וזרמי כפר. בין ההתישבות ופועלי העיר. אף כי גם בענין זה מן הראוי לומר כי כל המודד את תנועת ההתישבות השיתופית של ישראל במחשבים אריתמטיים בלבד אינו מבחין כנראה עד היום היכן נגמר המוט והיכן מתחיל הדגל בניסיה של תנועה חברתית. שום חרון־אף עסקני לא יוכל להצדיק דבקות ביסוד המנין בלבד והתעלמות מיסוד המשקל הסגולי שמטבע הדברים מאפיין כל תנועה חלוצית. אין בכך שום קידה־של־נימוסין לתנועה כזאת אלא הכרה במעמדו המיוחס – כן, המיוחס – של היסוד החזוני. האידיאי ומעל לכל: המגשים, בחייה של תנועת־הפועלים כולה.

אבל, כאמור, הבעייה איננה בחלוקת שללי־כהונה, הבעיה היא בהתכוונות מחודשה אל הערכים האנושיים־אוניברסליים והלאומיים שההתישבות השיתופית מגלמת אותם: במתן ביטוי להתכוונות זאת לא רק במבצעים פוליטיים אלא במערכת עקבית של חינוך להגשמה – ובהגשמה עצמית. וכל זאת, לאו־דווקא במתכונת קשוחה של צורות־חיים קיימות אלא גם בחיפוש תמידי אחרי תבניות חדשות העונות לתנאי הזמן, אך משמרות את עיקרי החלום החברתי שנארג בהתישבות החלוצית עד כה.

 

יא

ככלות הכל, השאלה איך לסכור פיות מקטרגים מבחוץ היא ביסודה שאלה של אקטואליה בת־חלוף. ראש־ממשלה בא וראש־ממשלה הולך וחלומות אדם וחברה, כמו המאוויים להגשימם. לעולם עומדים, וחומות ההתישבות השיתופית לא יפלו בהבל־פה ואפילו לא בהבל שופרו של ראש ממשלה בראש השנה.

השאלה האמתית היא איך לחזור ולנטוע ערכי־חיים של תנועה מפוארה זו, בתוך משאת־נפשו של ציבור ובנסיבות חינוכיות וחברתיות שונות מבעבר. שום גוף לא ייטב – או יירע – להשיב לשאלה זו מתנועת העבודה עצמה.

מובן, רק לאחר שתתפנה אל כל ההבלים האלה מן המאבקים הגורליים בין מחוזות, מזכירים ומחנות, שהם – המאבקים – בשעה זו, לפחות, עיקר חייה אם כי אינם דווקא – בסיום הפסוק במקרא – סגולה לאורך־ימיה.

9 באוקטובר 1981



  1. עמדנו על כך כבר בשעתו בניתוח קצר של החסיון הזה בטור “המוט והדגל”. “דבר”, 3 בדצמבר, 1976.  ↩

המלצות קוראים
תגיות