רקע
אהרן ראובני

הבוקר היה בוקר קר ועכור. באויר הסתובבו פתותי־שלג קשים, דוקרים, קרוחים. הרוח הסתער גלים־גלים, שבאו כחתף, כאילו היה מתפרץ בכל כחו להוציא חתיכות־חתיכות של עצמו מתוך כלא. גלי־הקרח טפחו על פני בני־אדם, החליקו באצבעות־כפור על הגופים החיים, הרועדים, פתי־שלג קטנים תעו לרגעים ובאו בעד הצוארונים, נפלו על הצוארים הערומים ואלצו את ההולכים להתכווץ ולהחיש את צעדיהם. מלמעלה נאנקו ונעו השלטים הרבים, שהיו תלויים, חשוכי־מגן לנכח הרוח. מסדק־הברזל שהשחיר בין פסי מסלת־הטרמוויי נשמע בלי חשך נהמו החדגוני, התת־קרקעי של הכבל.

קור ורעבון.

עברתי על פני “סלון” בעל חלונות גדולים ורחוצים למשעי ודלתות של זכוכית שקופות. ברחבות בעל־ביתית הבליט את עצמו בקרן־הרחוב, והתגלה לראוה מכל ארבע הקצוות. באולם פנימה רחף אד לבן־כהה, לח, חם. בריות ישבו על יד השלחנות, עשנו וסבאו שכר. אחדים עמדו אצל תנורי־הברזל הגדולים וחממו את ידיהם וחוטמיהם, בהם כמה מכירים – – נודדי־חוצות, “יחפים”. ימים קשים הגיעו אליהם. הסחבות, שבהן יתעטפו, לא יגינו עליהם די־הצורך מפני הקרה. לנוד ולנוע – קר; לעבוד – גם כן קר. לא תמיד יצליחו למצוא מלונה בצל קורה. ביום אין הצרה גדולה כל כך; מתחממים קצת ב“סלונים”, הפתוחים לכל, אבל בלילות… המשטרה שומרת, שכל בתי־המרזח יסגרו בשעה הראשונה אחרי חצות, כחוק. הלקוחות נאלצים לצאת החוצה… “הלילה עובר ברקוד על רגל אחת” – – מתבדח ג’ייק, כשאנו נפגשים לפעמים בבוקר באחד הסלונים על יד תנור לוהט.

אה, אילו היה לי “ניקל” אחד (חמשה סנטים), כי אז לא היה רע כל עיקר. בעד חמשה סנטים אתה יכול להשיג כוס־שכר גדולה וכ“תוספת חנם” לחם, פנכה של מרק… אמת, במרק תמצא חתיכות של רצועות־עור שעירות, ממויחות, פרורים ובדלים חשודים… אבל אחר הכל תבשיל הוא תבשיל!

פתאם אני חש באחת מאזני דקירה דקה, חותכת. מאצבעות רגלי זה כבר עולה כאב קהה, נוקב. צריך להכנס! טוב לי אצל התנור. מקירותיו הלוהטים עולה הבל כבד. פעפוע נעים מתחיל לחלחל דרך האזנים, אצבעות הרגלים, הידים הקפואות. כמעט ויכלתי להיות שמח בחלקי, אילו… נוסף על זה, היה גם דבר־מה לתת לתוך הפה. ה“פנים” שלי לא רצה לשמוע שום תרוצים, תביעותיו הלכו הלוך וחזוק… החום שוב אינו מספיק לי – – לאכול אני רוצה!

סמוך לי, על יד שולחן קטן, ישבו שני ג’נטלמנים ושתו שכר. אחד מהם נעל ערדלים שטוחים, בלי נעלים, ואזני השני היו עטופות במטפחת מסואבה – נראה, שהצנה שלטה בהן בלילה שעבר. הם היו שקועים בשיחה רצינית.

– שמע בקולי, – אמר האיש בערדלים – לימות החורף כדאי להכנס ל“חיל־הישועה” 1.

-אבל הם שם כולם יראי שמים גדולים יותר מדי, לעזאזל! – קרא השני בפנים קודרים.

–ומה בכך? קטנה היא… צריך רק להתרגל.

–שם אתה נדרש להאמין באלהים…

– תאמין. הא – הא – הא… מה בכך?

– בעל האזנים הקפואות החריש. אז פנה חברו אלי:

– ומה דעתו הוא, פרופיסר? היש או לא יש להאמין באלהים? – עיניו צחקו בערמה.

– טוב לאנוש כי יאמין – חויתי אני את דעתי – המאמין, כשיסורים באים עליו, יש לו, לכל הפחות, על מי לקבול. יכול אדם לפלל לאלהים או לקללו – זה תלוי באופי. אבל, אם כך ואם כך יש בו תועלת…

– דברי פי חכם… חי אלהים! – קרא ברצון בעל הערדלים – ובכן, ביל, מה תענה ומה תאמר עתה?

– הם שומרים שם כל צעדיך, ככלבים; נטף יי"ש לא יבוא אל פיך.

– אי, ביל, הכל תוכל לעשות אם יש מוח בקדקדך…

מעברו השני של התנור היה כפשע ביני ובין השלחן, שעליו היו מונחות בסדר פרוסות־לחם. עודני מתחמם – וידי מתגנבת לאט לאט לשם. העפתי עין בודקת מסביב. בעל־הבית, גרמני נמוך ועבה, בעל צואר שמן, נתן עודף לאחד האורחים. המשרת, כושי צעיר וזריז, רץ לקצה השני של האולם. האורחים היו עסוקים במה שלפניהם. איש, כמדומה, לא הביט אלי. באטיות הושטתי את ידי ונטלתי שלש פרוסות, בדקתי אותן בכבד־ראש ובהעויה של אי־רצון הנחתי אחת במקומה – שתים הנותרות כבר היו בכיסי. אז הרימותי את ראשי. הכושי־המשרת כאילו הרגיש בדבר־מה. הוא נחפז אלי:

– מה עשית אצל הלחם?

– לחם קלוקל… אמרתי לקחת לקנוח־השכר…

– היכן יש לך שכר?

הוא צעד צעד אלי. הוא היה כמפקפק, אם לעשות בדיקה בכיסי או להרפות ממני. אם לא ימצא אצלי דבר, יעמדו כל האורחים לימיני והוא לא ינקה. הוא לא היה בטוח; עיניו לא ראו.

– המלצר, שכר! נשמע קול פקודה מאצל התנור.

הכושי שלח אלי מבט חודר, ויפן וירץ. ושני האנשים אשר שוחחו ביניהם על “חיל הישועה”, התבוננו אלי בבת־צחוק עליזה. אני הוספתי לחמם את גבי בהכרה עצמית שלוה והמתנתי לרגע הכושר, כדי לעזוב את האולם במנוחה, בלי שאון שלא לצורך.

אחרי כמה רגעי הליכה מהירה ושלש־ארבע נטיות לרחובות שונים הרגשתי שהסכנה חלפה. אז העליתי מכיסי חתיכות־לחם רכות, לעסתי אותן בנחת ובלעתי. עבודה נעימה היא הלעיסה, ביחוד אחרי שהשינים נחו ממנה כעשרים שעה רצופות… רוחי צהל בי. “הקור והרעב הנם גורמי כל המעשים הגדולים, המביאים לידי התקדמות האנושות”– חשבתי מתוך לעיסה.

כאשר חזר הקור לסמר את בשרי נכנסתי ללשכת־מודיעין אחת. אולם הלשכה היה גדול, ארוך וריק מרהיטים. בקצהו האחד היה גדור בשבכת ברזל. שם, מעבר לשבכה, נשען על שלחן כתיבה, עמד אברך לבוש נקיים ובעל פנים צחים ומפונקים. זה היה פקיד־הלשכה, שענה על כל השאלות והבקשות.

מהכותל השני עד שבכת־הברזל נמשך תור של מבקשי־עבודה – פנים מקומטים, נפוחי־כפן, כחושים ונזעמים. בצדם התהלך הלוך ושוב שוטר גבוה וקשה; צעדיו היו חריפים וראשו זקוף. התיצבתי בקצה השורה. מיד באו עוד אנשים ועמדו אחרי. דעתי רחבה במקצת; כבר לא הייתי האחרון. צעד אחר צעד נענו קדימה. עד שאגש אל חלון־השבכה ודאי שאתחמם.

אחד מהבאים אחרי לא ידע את מקומו. מיד לכניסתו התחיל להתבונן מסביב ולהסתובב כמבולבל. אחר כך ראה את האברך מעבר לשבכה ואץ אליו בסערה: – עבודה כל־שהיא!… תנו לי עבודה!… התחיל למלמל במהירות ובאי־מנוחה. השוטר נגש אליו ואחז בו להשיבו אחור: – לך והתיצב בתור, – קרא ברוגזה.

– רעב אני, רעב… אין לחם… סיקס צ’ילד… שש ילד… גלגל האיש מלות קטועות, מרוסקות.

– מה? תמה השוטר, – ששה ילדים לך, רצונך לומר?

– שש ילד… התחנן האיש בקול בוכים – אין לחם…

–“סיק ס צ’ילד”, סיקס צ’ילד“… אין זה אלא “ירוק”! ברי הוא ש”ירוק"! – וצחוק נשמע בתוך הקהל.

– עינינו הרואות כי פועל חרוץ אתה, – קרא בצהלה אחד שעמד לפני. – בן אדם, אין לך עבודה? טול ועשה עוד “סיקס צ’ילד”, – החזיק שני אחריו.

האיש הסב פניו לאחוריו, הניע ראשו וגמגם מלים אנגליות נלעגות, שמתוכן נשמע: – סיקס צ’ילד… שש ילד…

הכול צחקו. כל אלה העלובים והנדכאים נמוגו מצחוק על שהנה לפניהם אחד, שהוא עוד עלוב ומגוחך מהם.

– ירוק! חא־חא… הביטו על הירוק הלז! נשמעו קריאות צוהלות מפיות רבים. הירוק היה בר־נש נמוך ורחב; פניו היו נפוחים־מרוסקים, זקנו פרוע־אפור, עיניו דומעות; כבן חמשים. מעיל־נשים מטולא ודהה היה לבושו; מנעל אחת שעל רגליו בלטו שתי אצבעות נרפשות־כחולות. השוטר אחז בידו ובלי דבר דבר העמידהו בשורה.

אנחנו פסענו קדימה. מספר העומדים לפני הלך וחסר מהר. פקיד־הלשכה עבד בזריזות בחריצות. רק מעטים מן המבקשים זכו לקבל מאתו פתקאות לעבודה – אלה היו המאושרים, שנשאו חן לפניו במראיהם הצנוע וההגון.

הרוב שב ממנו בידים ריקות ובהבטחות בעלמא. כפי הנראה, לא היו מקומות פנויים יותר מדי, וכשהצורך ב“ידים” אינו גדול נעשים הם בררנים גדולים – הפקידים הקטנים הללו… לבסוף הגיע תורי. הפקיד שאלני את השאלות הרגילות: מה שמך? מה משלח־ידך? מפני מה עזבת את מקום־עבודתך הקודם? רגעים אחרים העריך אותי ומדדני במבטו. נראה היה שאישיותי לא מצאה הרבה חן בעיניו. מיד אמר:

-עכשיו אין. בוא בפעם אחרת. אל תעכב את אלה שאחריך. לך!

  • למה אבוא אליך עוד פעם? יכול אתה להגיד לי גם היום מה שיש לך להגיד, – אמרתי באדישות.

-מה?!

-מה שאתה שומע.

-רצונך להגיע אל תחנת המשטרה? אתן לך את ההזדמנות הזאת, אם אותה אתה מבקש.

-“ההזדמנות”, אמנם, כבר לא היתה רחוקה. השוטר עשה צעד אלי, גם פתח פיו למחצה, כאדם הרוצה להגיד דבר־מה, אך בטרם הספיק להוציא הגה מפיו, כבר עזבתי את עמדתי ושמתי פני אל הדלת. שוב לא היה לי מה לעשות במקום הזה; התחממתי, וגם בחוץ לא היה קר כל כך – יכלתי ללכת מפה בנפש שלוה, אולם “הירוק” ענין אותי במקצת. חפצתי לראות, מה יהא בסופו.

הוא נגש אל האשנב.

-מה שמך?

-סיקס צ’ילד… סיקס צ’ילד… – גמגם האיש.

-הוא אינו מבין אנגלית, – העיר השוטר.

-הדובר אתה גרמנית? – פנה אליו הפקיד.

הירוק התנער:

-אַ, יאַ, כן אדוני!… אדון טוב… אין לי כל עבודה… זה כבר… בבקשה!… ששה ילדים ואשה אחת…

-מה שמך? (בגרמנית).

-קארל גלוביק.

-מגרמניה אתה?

-מאוסטריה… בהמי אני… מביהמן… צ’חי אני…

-מסכן!… איש־ישר הוא, – העיר השוטר.

-מזל היה לו לקארל גלוביק: הפקיד כתב לו פתקה מיד ושלחו למקום־עבודה.

אני יצאתי אחריו. שעתי היתה פנויה, ולי אחת היא לאן ללכת – מדוע לא אחריו? הוא לא ידע למצוא את המקום שאליו נשלח. פעמים אחדות עמד והביט סביביו בעינים תועות, נבוכות, בהניעו את הפתקה בידיו. אחר כך עקר את רגליו והלך שוב, פנה לרחוב אחר, ושוב עמד. נגשתי אליו:

-הראה לי את הפתקה ואורך את הדרך.

הוא החביא את פתקה על חזהו, תחת מעיל אשתו. בעמל רב שדלתיו שיתן לי לקרא את הכתבת. אני ידעתי את המקום. זה היה לא רחוק מפה.

-זה לא רחוק, מעבר לקרן־הרחוב. בוא; אראה לך את הבית.

על יד חלון של בית מסחר־ספרים עמד וקרא שמות ספרים אברך נאה אחד, בעל קומה ממוצעת. הוא העיף בנו עין חדה, וביחוד בפתקה שביד הביהמי, אחר קרב אלינו לאט ואמר בלחש:

-האלו, חברים־פועלים! אם אינני טועה, אתם הולכים לבקש עבודה שם, בבית הגדול הנבנה – בית טומסון, לא כך?

-כמעט שמצאת, הסכמתי.

את האברך הזה כבר ראיתי פעם במקום שהוא. פניו היו ידועים לי. היו לו שערות־פשתה לבנות, שפמים קטנים, סנטר קטן, רך, עינים שלוות ושקופות, ובפניו זך ונקיון מושנה נכון הייתי להשבע, שלפני שנים מעטות ראיתיו באחת ממדינות המערב. הוא נאם באספת־פועלים. אז ספרו לי דבר־מה על אדותיו – דבר שהיה לו שייכות לשביתה בקולוראדו. גם אמרו כי הוא רוסי.

-חברים, בטח אינכם יודעים, שאצל טומסון שובתים. פועלים ישרים אינם הולכים לשם לעבוד.

-מה טיבה של השביתה? – שאלתי בענין, – האין זאת שביתת ־העגלונים?

-כן, זאת היא.

רוחו של הביהמי קצרה.

-בוא, בוא! – קרא אלי.

-וכי מה, אתם אומרים ללכת לשם? – פנה אליו הרוסי – עצתי היא, שמוטב לכם לבלי עשות זאת.

עיניו נוצצו לרגע ומיד כבו. הוא אמר שוב, בשקט.

-לו לקולי שמעתם, כי אז לא הלכתם לעבוד שם.

אני העירותי:

-הלה אינו מבין אנגלית… ירוק הוא…

-ומה היא לשונו?

-אשכנזית הוא מבין מעט.

-נו, ובכן אמור אתה לו.

נסיתי להסביר לביהמי את הענין אבל לשוא. כשרק התחיל להבין למה אני מתכוון, התחילו עיניו הטרוטות והדומעות ממצמצות, פניו נתמלאו אימה, לחייו רעדו. הוא עשה תנועה אחת בידיו, ובצעדים מהירים רץ והתרחק מאתנו.

-אין לחם… האשה חולה… הילדים רעבים… סיקס צ’ילד… – גמגם.

לוינו אותו בעינינו. פני הרוסי נתעותו מבוז.

-אלה… אלה… הם המערערים את מעמד הפועלים יותר מעשרה טרוסטים! – קרא פתאם ושפתיו רטטו.

נגשו אלינו שני פועלים. גם את אלה הכרתי במקצת. אחד מהם – אמריקאי גבוה ודל־בשר, איש בעל עצמת ושרירים – צ’רלז הקסטון. שפתיו היו דקות, חדות, ומבט עיניו היושבות עמוק בחוריהן היה קשה וצורב. מבט של אדם, אשר בלי מאבק כבד לא יותר על שום דבר משלו. אני ידעתי הבעת־עיניים כזאת; הבעה זו להרבה אמירקאים, אתו הלך ה“בונדאי הקטן”, בֶּני, בחור ליטאי, בן־בית בקלוב הפועלים. זה היה עלם כבן שמנה עשרה, קטן, שחרחר, פנים עגלגלים, צוחקים, שניהם היו פחחים.

-מה קרה פה? – שאל צ’רלז.

ספרנו לו.

-זה הוא… מפירי־שביתה ארורים!…

והוא רקק בכעס.

-ולכם יש עבודה, כפי שאני רואה? – אמרתי בקנאה.

הוא הניע ראשו לאות הן. – אצל אותו טומסון הארור גופא. האגודה שלנו אינה שובתת לפי שעה… לנו יש כתב־חוזה. אבל חכו מעט, כשיבוא היום, נחבוט בו גם אנו. ואתה… נע ונד? הוא הביט אלי בבטול.

-אי, צ’רלי, הנני מסתובב… חפץ הייתי להשיג דולרים אחדים…

-ומה מעכב? – לגלג.

-אין השעה מכשרת… הנה ירד שלג ואצא לילות אחדים לנקות הרחובות… השכר הגון…

-המ… חזותך מעידה בך, שבאת בין המצרים… חכה! בֶּני, הלא לנו נחוץ עוזר לימים אחדים. יש לך מזל, מייק, בוא ונעלה. אצלנו יש עבודה בשבילך.

בית טומסון היה בנין גדול בעל שבע דיוטות. לפי שעה היו מוכנים כל צרכם רק כתלי הדיוטא הראשונה; ספון בין דיוטא לדיוטא טרם נבנה; אך כבר התעסקו בהנחת הספון העליון. מלמטה התנשא יער של עמודי־פלדה ענקיים, שבכל דיוטא ודיוטא חברו מלמעלה בקורות פלדה. מתחנו חבל על אחת הקורות המונחות תחת הגג. צ’רלי ובּני עמדו על גב הקורה, באחזם בחבל, ותקעו ברגים ומסמרות. אצלם לא היה מקום בשביל החומר הדרוש וכל כלי־העבודה. לפיכך הוטל עלי להיות המביא אליהם כל הצריך. למטה רחשו יצורים קטנים שעסקו במלאכתם. הם לא חדלו להכניס מן החוץ קרשים, תיבות, כל מיני צרורות וחבילות. את כל הדברים האלה אספו, סדרו, העמידו למקומותיהם העבירו ממקום־למקום.

-מה זה מכינים שמה? – שאלתי בדרך אגב.

צ’רלי הקסטון העיף מבט קודר למטה…

-חנות כל־בה… טומסון רוצה, שקוניו לא יצטרכו לכתת רגליהם לחנויות שונות, אלא שימצאו הכל בחנותו… אדם טוב־לב… חה־חה! – עובדים שם… אף על פי כן… שם מתחת… הרבה…

-כולם מפירי שביתה! קרא בּני בחרי־אף – כל הסבלים והפורקים שובתים יחד עם העגלונים… אלפי אנשים סובלים… הם ונשיהם וטפם!… וכל אלה הנם פורצי שביתה שפלים.

-מן הראוי היה להשמיד את כלם, כמו כלבים! – מלמל צ’רלי.

-אה, הנה זה… שבבוקר… הביהמי… הנה הוא מניח צרור!…

-איפה?

-מתחתיך, צ’רלז. הנה!

-צ’רלז כפף את עצמו והביט רגעים אחדים. בשמאלו נאחז בחבל וימינו, שבה היה פטיש־ברזל כבד היתה נטויה כלפי מטה. הוא הרים קצת את היד ונענע בה באויר.

-לעזאזל, פורץ שביתה שכמותך! – אמר הוא לאט בחרקו שן.

והטיל את הפטיש.

-אוי!

הבונדיסט הקטן הפליט קול־צוחה משונה. החבל נתק מידו וקרסוליו מעדו על הקורה. אנחנו תפסנו בו כהרף־עין משני עבריו. בקושי ובסכנת־נפשות עלה בידנו להחזיקו ולהעמידו על רגליו. הוא רעד בכל גופו, רפה, מבולבל. סלקנוהו מן הקורה והעתקנוהו למקום יותר רחב.

-צ’רלז, מה עשית, צ’רלז?

ופתאם צוח:

-והלה? מה היה לו?

צ’רלז לחץ וניער אותו בתנועה פראית.

-שתוק… הדיוט! שתוק… רצונך למסור אותי? אמור!

-בני ישב מכוח הדחיפה. הוא הליט את פניו בידיו.

-אוי, אוי, הרגו אותו… גמגם בני.

-אותך לא הרגו לעת־עתה, – אמר הקסטון בבוז.

אני נסיתי להרגיע את ה“בונדיסט הקטן”, אבל ללא הועיל. הוא היה מבולבל לחלוטין.

-אבל תשתוק? – שאלתיו.

הוא הניע ראשו לאות הן.

-הנח לו, – העיר צ’רלז, – אולי מוטב כך…

נפשו כבר נרגעה. פניו היו נמרצים וקודרים כמו לפני כן. קולו תקיף כרגיל. רק ברכיו רעדו מעט. למטה התחולל דבר־מה. אנשים נצבו במעגל צר מסביב למקום אחד. לרגעים נוספו פרצופים חדשים, נחפזים, נסערים, שנדחקו והשתדלו להשקיף בין כתפיהם ומעל לראשיהם של העומדים לפניהם. רבים הפשילו את פניהם וידיהם כלפי מעלה, הביטו בנו והורו אלינו באצבע. נשמעו צעקות. בראשונה היה השאון גדול כל כך, עד שלא יכלנו לקלוט את המלים. פתאם הן נתקעו לתוך אזנינו, בולטות, שנונות, צלולות.

-רוצחים!… רוצחים!… רוצחים שפלים!…

בני ההמום חזר עליהם בקול משונה.

-רוצחים… רוצחים… למה זאת?…

קול צעדים קרובים עלה באזנינו.

-די לך! – שסענוהו בקצף.

הוא ציית ונדם. למטה קבלו אותנו בשתיקה כבדה. פנו לנו דרך. נכנסנו בתוך, והמעגל הקיף אותנו מסביב. האנשים הביטו אלינו בעינים רעות, עוינות. על הארץ, לרגלינו, היה מונח צרור סמרטוטים מקומטים ומעולעלים דם. זה היה גופו של קארל גלוביק. הוא שכב פרקדן, רגלו האחת מכונסה תחתיו, והשניה נטויה, האצבעות למעלה. שתי אצבעות כחולות, קפואות, נרפשות, הציצו בשקט מתוך הנעל הקרועה. פנים לא היו לו. נראה רק חור אחד גדול שטוף־דם, שסביביו התנשאו כתלי הלחיים וקדרת הראש. זו היתה מפלת, חורבת־אדם. סמוך לגוף נתזו על הארץ פתותי־מוח – מסואבים, מגואלים בדם, רכים… על יד המת עמדו שנים: וויליאמס, המשגיח על העבודה אצל טומסון, צעיר צהוב, רם־קומה ויפה, וקצין משטרה, בן־אדם מוצק, כבד־תנועה, בעל עיני עופרת קטנות ודוקרות. וויליאמס נצב כשידיו תקועות בכיסו וכלו חימה ואש להבה. הוא נהם בארס:

-התבוננו נא… היטב… מלאכתכם היא… תוכלו להיות שבעי־רצון… החרשנו. הסתכלתי בו וראיתי, שסנטרו רועד. ממצחו מתגלגלות על חוטמו טפות־זעה גדולות, עכורות. שפתו התחתונה העבה נתמתחה ונתלתה והיתה לה הבעה טפשית. פתאם נעץ את עיניו בי באיבה רבה:

-ואתה מהיכן? אתה השלכת את הפטיש?

הנעתי כתפי ואמרתי:

-היום שכרוני לימים אחדים… בתור עוזר…

הקצין עצר את וויליאמס. הוא פנה אלינו:

-איך קרה הדבר? יספר אחד מכם.

-והביט אלינו בצפיה

-פטישו של מי זה? – שאל פתאם.

-שלי, ענה צ’רלז בפנים קודרים.

-אהא! אמור, איפוא, איך קרה הדבר?

-צ’רלז העיף מבט זועם בבונדיסט הקטן.

-השד הזה מעדו קרסוליו, וכמעט שנפל מעל התקרה, הספקתי לאחוז בו, ומתוך כך נפל הפטיש מידי…

-ו…

-וזה הכל… אנו אחזנו בו – אני ומייק… כמעט שנפלנו גם אנו בגלל המנוול הזה…

הקצין הביט אלינו באי־אמון.

-זה נכון שהם החזיקו בו… את זה ראיתי בעיני – קרא אחד מהקהל.

-והפטיש אימתי נפל – לפני כן או אחרי כן.

-זה אין לדעת… אז… ברגע אחד… – נשמעו קולות שונים.

ומיד עלה גל חדש של קולות.

-הם עשו זאת במזיד… יודעים אנו…מן האגודה הם… בני החברה.

-זה ודאי חף מפשע – העיר אחד מפקידי טומסון, בהורותו באצבע על בּני, שעמד כל אותה שעה בלי־נוע כשפניו שטופים חורון מות ועיניו השחורות, הנוצצות, מלאות פחד־תמהון – את הדבר עשה אחד מאלה השנים. אני מכיר אותם.

-הרי זה בעצמו אומר שהוא הפיל את הפטיש, – הורו למעיר על צ’רלז.

-גש הנה, בּני – פנה הקצין בקל רך אל בּני, – ספר לנו את כל האמת. בך לא יגעו לרעה. יודעים אנו, כי אין בך אשם.

בּני שתק.

-דבר, איפוא… היה נער טוב… – הקצין הניח לו יד על כתף והיה כמרחם עליו.

בּני השתמט.

-איני יודע… נפלתי… הם החזיקו בי…

ופתאם ישב על הארץ, כמו לפני כן למעלה, ופרץ בבכי רם.

-סוף כל סוף הרפו מאתנו. חסר היה כל יסוד להאשימנו ברציחה מדעת. התברר שקארל גלוביק נהרג במקרה; מקרה מעציב, כמובן, אסון מקרי.

-בכל אופן, לא תוסיפו לעבוד אצלי, אנשים המוכשרים, אולי, לרצוח נפש בכוונה, אין מקומם אצלי, – אמר וויליאמס במשטמה עצורה.

בלי אומר לקחנו את צרורותינו עם כלי־העבודה ובגדי־העבודה ויצאנו החוצה. דומם הלכנו. אני וצ’רלז לפנים, ובני אחרינו. לרגעים נפנינו אליו. נדמה לנו שהנה ישוב על עקביו וירוץ להתודות ויגיד הכל. ואמנם היה אולי עושה כך אילו היה העון עונו־הוא. אבל כיוון שהרוצח היה אחר, לא יכול לגמור בנפשו למסור אותו לרשות. הוא הלך אחרינו בראש מורד, ברגלים כושלות, כאדם שהוטל עליו פתאום משא כבד מנשוא.

כאשר התרחקנו למדי מבין טומסון הדביקנו האיש הרוסי, זה שעמד על המשמר. הוא לא שאל דבר – מסתמא כבר נודע לו הכל. פניו ותנועותיו היו שקטות, כמו תמיד, אבל בבני ירו עיניו כפעם בפעם זיקי־דאגה.

-הנה!

הוא עמד פתאם והורה אל דלתי “סלון” אחד. איש מאתנו לא תמה על הזמנתו. נכנסנו כלנו דומם שתינו שכר. מצב הרוח היה קשה. לעתים הפליטו פיותינו מלים ספורות, בודדות. ראש־הפשתן של הרוסי קרב ונכפף אל שחרורית־ראשו של הבונדאי הקטן.

הוא דבר אליו בלחש וברכות, אבל בתוכחה נמרצת. בני שתק בעקשנות. מפניו טרם סר החוורון. הרוסי לטף אותו בעדינות על גבו. שמעתי שאמר:

-הלא על כן יאמר המשל: כשמקצצים באילנות, אין משגיחין בקיסמים.

-א, – קרא בני במרירות – ובכן, לא היה זה אלא קיסם בעיניך? הוא שלח בנו מבט־של־קצף. עיניו שוב נתמלאו דמעות.

-הרף ממנו, ־ סנן דרך שניו צ’רלז, – מה אמרת לו? – הרוסי לא ענה. – מה הוא אמר לו, מייק? – פנה האמריקאי אלי.

תרגמתי את הפתגם לאנגלית.

-כך, כך… הוא הדבר! – אמר צ’רלס הקסטון בקול קשה ומוצק.

איש מאתנו לא יסף לדבר. הבונדאי הקטן הוריד את פניו לשולחן וישב דומם – רק כתפיו רעדו מעט. הרוסי שקע במחשבותיו וכאילו שכח אותנו. צ’רלז הקסטון זקף ראשו והביט ישר לתוך הכותל שממולו, מעל לראשינו. מבטו היה כבד, כגחלת כהה־לוחשת.

בחוץ שוב ירד שלג עבה. על פני הרחוב צף ערפל עכור וקר. וכאן, ב“סלון” פנימה, היה חם; אד מסואב, רחף בחלל החדר. מתוך האד ראיתי את ה“קיסם” עומד באולם לשכת־המודיעין ומגמגם בקול בוכים: אשה חולה… סיקס צ’ילד… והכל צוחקים: הירוק הטפש! אינו יודע אפילו, ש“צ’ילד” אינה מלה כלל, שצריך לומר “צ’ילדרן”… כמה מגוחך!… עכשיו נשארה אשתו בלי מעיל… רק “שש צ’ילד”, נשארו אתה… נעשה לי קר. בגמיעה אחת הרקתי אל תוכי כוס שכר. בראשי התרוצצו קרעי התרגשות, רעב ושכרון. התכופפתי אל הרוסי ולחשתי באזנו:

-סיקס צ’ילד…

הוא הביט אלי בעין בוחנת ולא אמר דבר.



  1. “חיל הישועה” – חברה פילנטרופית־מיסיונרית באנגליה ואמריקה, שמטרתה לתקן ולהרים את מדרגת המוסר של שדרות־ההמון התחתונות.  ↩

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 47759 יצירות מאת 2657 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 20142 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!