רקע
אהרן ראובני
בבית המרפא

 

א    🔗

-מה שמך?

מבעד למשקפי־הזהב שלו הביט בי בעין שלוה, אבל גם בוחנת. מעל לשפתיו ולמטה מהן היה מגולח: לא זקן ולא שפם. שערות ראשו הבהירות, שכבר שיבה זרקה בהן, מונחות בסדר, מסופרות כהלכה, פניו המלאים קצת הביעו רצינות וישוב־הדעת. זה היה מנהל המוסד – פרופיסור מפורסם למחלות־הרוח.

  • רוברט או־קונורס.

בלכתי הנה גמרתי בלבי להקרא בשם אירי. אדם ששמו יהודי לא יתקבל – זה ידעתי. הרי הוא בעצמו יהודי, וודאי לא נעלם ממנו, מי אני… ולא נוח לו לעשות למען בן־עמו… להכניסני אפשר שלא היה איכפת לו, אבל – שמי!… והנה נעשיתי לאירי – והכל אתי שפיר!

-מה עבודתך?

-המ… עתה אין לי עבודה…

-כסבור אני.

הוא התבונן לבגדי, שלא היו מהודרים ביותר, אף כי הכנתי עצמי לבקור זה ועשיתי כיכלתי לתקנת כסותי: שאלתי ולבשתי את בגדי־השבת של בעל־מעוני.

-אבל, בכלל, היש בידך אומנות כל שהיא? ניירות, המלצות?… הוציאם בלי שהיות, אין שעתי פנויה ביותר.

-ודאי יש לי נירות.

איזה ניירות עלולים להיות בידי רעי או־קונורס? אה, כמובן, מעבודתו בצבא!

-עבדתי בצבא, אדוני הפרופיסור, באיי־הפיליפינים… נלחמנו במורדים. בבית החולים שם עשיתי, בחולים טפלתי.

דיק הריסון עמד עמידה זקופה ונכנעת, כעמידת איש־צבא, אלם, חור קצת, ומבטו מוסב ממני. פרצופו העז וחזהו החזק, המובלט, פניו הארוכים והרחבים, שגם הם היו מגולחים למשעי, אבל צבעם לא היה לבן־ורוד כמו של פני הפרופיסור, עיניו העמוקות, הקפואות, מהם זרם אור מוזר של אכזריות קרה, עצורה – הכל בו אמר: לאו בעל דברים דידי אתה. מצד זה אל לי לצפות לעזרה.

-הראה את ניירותיך, מהר! האם אתך הם?

הפרופיסור פתח בקצר־רוח מגרה בשלחן הכתיבה והתחיל לחטט שם. רגעים אחדים פשפשתי בכיסי העליון, ואחר אמרתי בקלות:

-סליחה… נחפזתי ושכחתי… היום נכנסתי רק לשאול… אם ירשני, אביא מחר…

כשהגעתי לזוית הרחוב ואמרתי לפנות לרחוב אחר, שמעתי מאחרי צעדים נחפזים, רכים. דיק הדביקני.

-שמי בל יזכר… שומע אתה!

-מבין אני… והרי רואה אתה, שלא הזכרתיך.

  • יפה עשית… אבל ניירות־המלצה נחוצים לך. בלעדיהם לא תשיג כלום. סברתי שבעצמך תדע זאת… נסה דבר אל בוב…

-אל… רוברט?

-כן, אל רוברט או־קונורס… אבל זכור ואל תשכח – לי אין כל שייכות לזה.

-את רוברט או־קונורס, שממנו רציתי לשאל את השם, מצאתי אצל ג’ייקוב סימונס, באותו “סלון” שאמש בלינו שם שלשתנו באופן נעים כל כך כל הערב – אני, הוא ודיק הריסון, בן ארצו של רוברט, עמיתו וידיד נעוריו, המשרת בבית המרפא לחולי־רוח. כאשר ספר דיק על מזלו, על אשרו במשרתו הטובה, על פרנסתו המרווחה, המניחה לו לחשוך סכומים הגונים, התעורר אצל בוב התיאבון הגדול:

-אולי אוכל גם אני לקבל משרה אצלכם? הא דיק, ידידי מאז? הן זה היה לא רע כלל וכלל? – דבר רוברט בקולו המרוסק, הנחר.

דיק התבונן שעה קלה לפרצופו של בן־עירו, פרצוף שהשכרות נתנה בו אותות ברורים, התעלם מעיניו, שהביטו אליו בתוחלת מעוררת רחמים ואמר:

-לא, בוב. אתה לא תוכל… אותך לא יקבלו. אלמלא היית שכור… אבל בין כך ובין כך לא היית עומד במשרה זו. אצלנו חייבים העובדים להקפיד ולמלא הכל בדיוק ובדעה צלולה…

-גם אני יכול להיות פכח – טען בוב בשפה רפה – גם בלאו הכי החלטתי לחדול משתיה… לחדול לגמרי – מבין אתה?

-אי, בוב, למי אתה מספר מעשיות, אחא?.. חה־חה…מוזג, עוד יין! כן, אלמלא שכרותך, היית מתאים. ודוקא עתה צריכים אנו לאדם חדש, באשר פריד, חברי, התפטר ויעזוב את הבית בקרוב… הנה אותך ודאי היו מקבלים אצלנו, – פנה פתאום אלי – אדם בריא ומראה די הגון.

אז לא הוספנו לדבר על זאת, אבל הדבר נשמר בלבי. מלאכת צביעת כתלים וציור גלמים על שלטי־החנויות כבר נמאסה עלי למדי. למה לא אנוח זמן־מה מעבודתי הקבועה? בית משוגעים… בית משוגעים… סוף סוף הרי אין זו ארץ יותר נודעת ופחות זרה ומענינת מאַלסקה, המקום שבוב מדבר עליו תמיד, בהתבשמו מיין, וחולם לנסוע שמה לחפור מטמוני־זהב. ב“סלון” היה לי שיחה ארוכה עם בוב. הוא מסר לי את כל יחוס־משפחתו ואת כל יקרת תפארתו של בית “או־קונורס”. ביחוד היה חשוב בעיניו זה שאביו נדון לעשרים שנות מאסר ועבודת־פרך בעד מעשה־רצח, והוא בוב, אף הוא כבר זכה לבלות בכלא שנה ומחצה, אמנם בעד מעשה־שטות, בעד גנבה בלתי־מוצלחת – אבל, מכל מקום, היה כלוא… בכל זאת ניירותיו זכים ונקיים, בלי שמץ דופי, כי על כן במשפט עמד בשם אחר. בידו המלצות טובות מד“ר ברגסון, שוודי־אמריקאי, שאצלו בבית החולים עבד בהיותו איש־צבא באיי הפיליפינים. ד”ר ברגסון היה חזיר גדול, כפוי טובה, אילו לא נתן לו, לבוב, המלצה יפה. הן מי, אם לא הוא, בוב, משה את הדוקטור מן המים, בעת שסירת־הדוגה, אשר בה נסעו שניהם, התהפכה פתאם בלב הנהר וכפשע היה בינו ובין הטביעה?… מעבודת־הצבא יש לו גם כן תעודה… כן, אבל מה בצע לו, אם יתן לי להשתמש בשמו ובניירותיו? עמדנו על המקח שעה קלה עד שלבסוף באנו לעמק השוה. עלי לתת לו חלק ממשכרתי. לי שני חלקים, ולו – שליש. למחרת הלכתי עוד פעם אל בית־המרפא. הפעם הייתי מזוין בתעודות, שהעידו עדות נאמנה על מהותי – אני אני הוא רוברט או־קונורס איש־אירלנד.

-לעת עתה, אמר הפרופיסור, – לפי שעה – אחר כך יהיה עליך להבחן.


 

ב    🔗


במחלקה, שנשלחתי לעבוד בה, היו כרגיל שני עובדים. נתקבלתי במקומו של אחד מהם, פריד – ענק צהוב שיער, כחול־עינים –שהתכונן לעזוב את הבית. – הסתכל… התרגל… – העיר הוא לי בידידות, בהוליכו אותי מחדר לחדר – ובעיקר, דע: גם המשוגעים הנם בני־אדם רגילים, כמעט אותם אנשים, כמוני כמוך – אבל, זכור!… קולו נעשה טעון משקל מיוחד – בכל רגע עליך לזכור, שבכל זאת יש לך עסק עם משוגעים…ועוד דבר: כל אשר תראה וכל אשר תשמע פה – יד לפה!… יפה שתיקה בשבילך… כך היא דעתי…

שלשה משמרות היו לנו ביום ובלילה, כל משמר – שמונה שעות. איש איש משני העובדים הקבועים היה עסוק בשמירה שמונה שעות במעת־לעת, ובשליש הנשאר היו שומרים תלמידים מבית המדרש לרפואה שבעיר. לפי שעה לא היה לי זמן־עבודה קבוע. אני רק התבוננתי ועזרתי במקצת על־יד האחרים.

בבוקר השכם, אך עלה השחר, היה בית המשוגעים נעור משנתו המבוהלה ונכנס למסלול חייו הרגיל, החד־גוני, שכל יום לא היה אלא חזרה מדויקת, ונוראה בדיוקה, על יום אתמול. לא ידענו, אימתי נקבע סדר־החיים הזה בבית המשוגעים, אם כימי עולם ימיו או לאט לאט, מאליו, גדל ונתהוה – אחת היתה ברורה: גם העומדים בראש ומפקדים על אחרים, גם אותם האחרים המשועבדים והנאלצים לציית לעומדים על גבם – כולם הם עבדי־הגורל ונכנסים לזה הגורל במדה שוה, בלי חליפות ובלי תמורות. שבעת ימי השבוע, הדומים זה לזה בכל, בלי כל שנוי, הסתובבו באופן מוזר מסביב לקוטב אחד, סבב והחלף איש את רעהו, כל אחד בנוסח האתמול, כל אחד דוגמה למחרת… ויש אשר נמחק החיץ בין הימים והם היו מתמזגים ליום אחד בן שבעה־ימים, אשר קץ אין לו ואין כל תנועה ואף על פי כן הוא נמשך והולך הליכת־אימים, הליכת־מות. רק הלילה בא פתאם וחולף לו, והיום תמיד אותו יום, לעולם…

באולם הגדול, תחת החלונות הפתוחים, המוגנים בשבכת־ברזל כפולה ורשת־ברזל אחוריה, רותקה אל הקרקע ואל הכתלים שורה של ספסלי־ברזל. על הספסלים סודרו והונחו מאמש בגדי־החולים. מול החלונות נראו המבואות הכהים של חדרי־השינה, תמיד פתוחים לרוחה, כי אין לסגרם לפי חוקי הבית. בכל חדר עומדות שתי מיטות־ברזל כבדות ועליהן מושכבים גרי הבית: הנוחים – מותרים, המרוגזים – אסורים.

בבוקר בבוקר הייתי מעירם ומפקד עליהם לילך ולהתלבש. כולם היו יוצאים מן החדרים, מיושנים ונשמעים, בלבם מפעפע רגש־האימה שהטיל עליהם המשטר הזועם, משטר־הברזל. איש איש היו מתאספים באולם הגדול, מצטופפים אצל הספסלים ורועדים מן הקור, שבא מהחלונות הגדולים הפתוחים יומם ולילה. הפקחים שביניהם היו מתלבשים, וחסרי־הדעה היו נצבים, מביטים סביב במבט הדיוטי וצוחקים חרש. הם לא הבינו מה דורשים מהם – והתבישו. כאלה הייתי מלביש אחד, אחד, מושיב על הספסל ומצווה לבלי זוז מן המקום. כי היו בהם ששקטו כל שישבו, ואולם אך קמו והתהלכו, מיד התרגזו והתחילו להתגעש. פעם אחת, זכורני, הייתי עד ראיה למאורע כזה. אחד ההדיוטים היותר נוחים קם והתחיל לטייל באולם. אני לא חשדתי בו ולא שמתי לב לתנועותיו, אולם כל רגע ורגע נעשו צעדיו יותר מהירים ומפיו נשפכו הברות מקוטעות ונהמות־פרא. פניו נתכסו כתמים אדומים־חכליליים משונים ועל מצחו נקוו נטפי־זיעה כבדים. התרגזותו הלכה הלוך וגבור ובעוד רגעים כבר הסתער באולם בהניפו ידיו, בשרקו, בצפצפו ובצעקו צעקות־אימה, ברוצו מכותל אל כותל ובהתנגשותו בכתלים, באגרופים קמוצים ובעיניים עליזות־מזהירות, שלבשו כמעט הבעה של הכרה ודעת, התנפל על יתר החולים. נדמה, שהתבונה שבה אליו, כל כך נתבהרו פני ההדיוט ולבשו סבר אנושי, בשלוט בו הנטיה הטבעית האיתנה להחריב עולמות!… בקושי רב עלה בידינו להחזירו למקומו ולהושיבו. כיון שישב, שקט, ורק נשם נשימות כבדות ועיניו הגדולות, התמהות, שהבינה הסתתרה מהן, הביטו נכחן במבטי כבש…מאז השגחתי השגחה מעולה גם על ההדיוטים הנוחים ביותר. שוב לא הייתי בטוח בהם…

לנרגזים ומסוכנים, הכפותים, היו מתירים רק את הרגלים, וכך היו מוציאים אותם אל הספסלים. בשנים היינו מלבישים חולה כזה. פריד או דיק היה כורך אלונטית על צואר ומהדק אותה הדק היטב. זאת היתה הדרך הבדוקה להשקטה ולהכרעה. לידינו נפל יצור ממין האדם, יצור מלא חמה, אבל חשוך־עזרה, כבול בידיו וברגליו, וחובתנו היתה – לשבור את רצונו, להפיל עליו חתית ולהכניעו. חיה נלכדה היתה זו בידינו, ואנחנו היינו אנשי־קרקס, ותפקידנו – לאלפה. והנורא בכל זה היה, שהדרכים לרדות בבריה מהמין האנושי הן אותן ממש שמשתמשים בהן לרדיה בחית־טרף… וגם אותן תוצאות… אחרי הדוק האלונטית על הצואר היה היצור מתחיל לנחור, פניו היו נעשים אדומים, מלאים דם, מן הפה הפעור היה מתבלט קצה הלשון, העינים לטושות והשפתים מזות קצף. ורק במצב של חנק־למחצה זה אפשר היה להלבישו מכנסים בלי חשש שיפיל למלביש את שניו או יוציא את בני מעיו בבעיטת־רגל פתאומית. וכך היו נשברים ומרוצצים לאט לאט אף היותר חזקים. אמנם, גם לאחר כך דרושה היתה זהירות יתירה בהתהלכות עמהם; אסור היה להאמין להם. ותרנותם היתה כאורבת. בכל עת היתה עלולה לבוא התפרצות נואשה – ואף על פי כן נשבר רוחם! חית־הטרף הלכודה למדה יראה, התרגלה ונעשתה “ביתית”…

גם בין החלשים והבלתי־מסוכנים היו ברנשים מתעקשים, עומדים על דעתם, שבשום אופן לא רצו להכנע. בעקשנות נואשה נלחמו בסמכות המשטר ובכוחם הנורא של משרתיו. עם זה לא יכלו העובדים להשלים. העזת החלשים העליבה אותם וגם הפחידה. החלשים לא היו כפותים כמו החזקים, ולכן היה צורך שיראתם מפני השררה תהיה גדולה ושנפשם תשחה עד עפר. זה היה דבר שבהכרח, העובדים לא ראו דרך אחרת. הם ענו מורדים כאלה באכזריות, רמסו אותם ברגליהם, הכום בחזה ובצדדים, ורק הקפידו שלא ישארו סימנים חיצוניים מן המהלומות אשר הנחיתו על המעונים: הפרופיסור אסר בכל תוקף כל מעשה־אונס ואלימות.

שלש פעמים היינו מגישים להם אוכל, וכל פעם חזרו ונשנו אותם המחזות. הצייתנים והנכנעים שבין המשוגעים־לדבר־אחד היו מסייעים בידינו לערוך את השלחן, לחלק את המנות, וכתום שעת הארוחה, לרחוץ את הכלים. אולם היו גם אחרים, בלתי־נוחים בלתי־מרוצים, בעלי גמיחות שונות, בעלי נטיה לעשות מעשי־“להכעיס”. הם היו מסרבים ללכת אל השלחן, וכשהיינו מביאים אותם בחזקה, היו ממאנים לנגוע באוכל. דיק היה אורב לאלה בעיני ציד המחכה לטרפו. פניו הארוכים, הנמתחים, הסוסיים, מפלגא ולתתא, היו נעשים אז קצת חיורים מהרגיל ובעיניו היתה נראית הבעה מיוחדת, מעין אותה ההבעה שהיתה מנצנצת לפעמים בעיני המשוגעים הארוטיים שבבית, בענות אותם תשוקתם המרה…

דיק או פריד היו מתהלכים מאחורי הספסלים בחדר האוכל והיו משגיחים, שהכל יעשה בסדר הנהוג והמקובל. לרוב היה דיק מקבל עליו את התפקיד הזה… הכלל היה, שהכל חייבים לאכול, ואין פטור. מי שאינו רוצה לאכול בשעה שהכל אוכלים, סימן שיש לו רצון משלו, ודיק לא היה יכול לשאת שאחד “מהם” ירשה לעצמו לעשות דבר־מה “כרצונו”. הוא, דיק, “רוצה” בעדם, הוא “רצונם” – ועליהם לעשות רצונו. ולא – הנה הוא יראה להם, יד מי על העליונה! ידעתי זאת, ולפיכך הייתי עוקב אחריו כל פעם שהשגיח על האכילה. ידעתי, כי בהתעכבו אחרי גבו של מי שהוא, יודיע לפלוני נחת ידו.

דיק נצב אצל אברך אחד חדש – אברך מוצק, אדום־פנים ושלם בהליכותיו. האיש הובא לפני יום ולא הספקתי להכיר את אופיו. מתכונותיו בלטו: הכרת ערך עצמו, שביעת־רצון גמורה ותיאבון נפלא. הוא זלל כל אשר היה על השלחן. את המרק והבשר היה ממליח ומפלפל בלי שיעור, ובין תבשיל לתבשיל היה בולע פרוסות לחם גדולות ממורחות בשכבת־חמאה עבה. מן הנמנע היה להאשים אותו בהרעבת־עצמו: מחטא זה היה נקי. בעיני דיק לא ישר מטעם אחר. האברך התנהג כבן־בית יותר מדאי, הביט עלינו מלמעלה למטה, כמו אורח במסעדה על המלצרים. דיק עמד מאחוריו רגעים אחדים כצל שחור. האברך, כפי הנראה, כבר שבע די והותר.

-תפל! – קרא פתאם, בדחפו מעל פניו את הקערה המלאה מרק־של־חלב, אשר זה עתה הגישו לשלחן.

-אכול! –

מכה עצומה נפלה לו מאחוריו על לחיו הימנית.

-איני מבין! – התרומם רגע מעל מושבו בחרי אף.

-אכול!

-מכה שניה בלחיו השמאלית הדיקתהו אל מקומו. אדם עבה כסה את כל פניו, פעפע והגיע עד קצה צוארו השמן. הוא ישב דומם.

-אכול!

ושוב מכה מצלצלת. האיש כפף את ראשו, הקריב אליו בחפזון את הקערה והתחיל לסבוא את המרק – על אפו ועל חמתו. היה רושם, כאילו הוא אינו משוגע כלל… לשעה קלה נשתררה דממה. נשמע רק קשקוש־הכפות והפנכות וקולות־לעיסה ומציצה שונים. ופתאם…

-אכול!

-ושוב מכת־לחי מצלצלת.

-הפעם היה המוכה בר־נש שחרחר, מרוגז ועור בעין אחת. ודאי פקיד קטן לשעבר במוסד ממשלתי או בבית מסחר. אולי השתרר כל ימיו בביתו וענה את אשתו וילדיו בשגעונותיו עד שלבסוף התחיל לחשוב, כי לשלטונו אין גבול ופחדו וגבורתו על הכל… האסון הפנימי שקרהו מחק במוחו את הכרת היחסים בין האפשרי לרצוי. הוא היה כולו מרה, כעסו נורא, ועתה היתה חמתו בוערת בו עד להשחית.

בפני האנוש המסוטר התחלפו הגונים – כרכם וירקון – ועינו האחת הביטה במשטמה איומה; פתאם הרים באיום את מזלגו… מהלומות נתכו על ראשו – והמזלג נפל מידיו… הוא פרכס על הספסל וצעק בקול דק:

-זה למעלה מכחותי!… אסור להכותני!… מעולם!… לעולם!… היודע אתה מי אני?… אני!… אני אצוה לשרפך חיים… אני אסחוט את עיניך באצבעותי… באצבעותי… אַ, אַל הכות!… כלב!… אַ, זה למעלה מכחותי!… לא אשא את זאת… איני רוצה! לא!… לא!…

ואחר כך נשתתק פתאם. ישב בדממה, מבולבל, ועינו הבוערת באש משטמה כאילו התפרצה מחורה. דיק אחז בצוארון כתנתו, הוציאו בסחיבה מאחורי השלחן והפילו לארץ. הדף אותו ורמסהו ברגלו, עד שהאנוש נתגלגל ובא עד הספסלים באולם הגדול. דיק קשרו אל הספסל, וכעבור רגע נשמע שוב הקול הדק:

-אותי! אותי! א!…

במשך היום היה נשנה המחזה הזה כמה פעמים. האיש יושב אסור אל הספסל, עינו בוערת בחמת עכשוב, כולו נכון להתפקע מרוב קצף. וסמוך לו דיק, המביט אליו בתאוה עצורה, לא יגרע עין ממנו. וכשאני רואה זאת, יודע אני מראש כי בעוד רגע תתנופף ידו של דיק וקולו של האנוש ישמע:

-א־א־א, איני רוצה!… לא אוכל לשאת עוד!…

לא נעלם ממני, מפני מה יכה דיק את האנוש הנרגז על לחייו דוקא. הוא מרגיש, שמלבד הכאב, גורמות הסטירות למוכה עלבון צורב. טעמו של דיק מעודן. לענות אדם בעלמא ולגרום לו יסורים פשוטים – זה אינו מענין אותו כל כך. תענוג אמתי היה לו רק בנגעו עד נפש קרבנו, בהעליבו אותו תכלית עלבון… פריד ודיק שונים מאד באופים. פריד ענק צהוב־שיער וטוב־לב, פניו שוחקים וגלויים, דבורו בקול רם, צעדו נשמע מרחוק ועל הכל הוא מביט בעינים תכולות, בהירות. גם הוא מכה את החולים, אבל הכאותיו הנן ממין אחר לגמרי. בקצפו יש שהוא הולם קשה אחת ושתים, אבל במהלומותיו אין כוונות מיוחדות. מכל מקום הוא משתמש בידיו לעתים הרבה יותר רחוקות מאשר דיק. במראהו בלבד הוא מרחיק מלב רואהו כל חפץ לעמוד נגדו. החולים ממהרים לציית לו יותר מאשר לחברו. כחו נראה לעין ואינו מניח מקום להשליות. לא כן דיק, שאינו מגיע אלא עד סנטרו של פריד, אף כי גם הוא אינו מקצרי־קומה. גם הוא איש חזק, אך את כחו עליו להוכיח לכל חולה חדש. ואלי גם בגלל זה גדולה כל כך אכזריותו? בינם לבין עצמם היו שני אלה אדיבים מאד, אף עמדו, לכאורה, בקשרי ידידות; אך לי נדמה שדיק עוין את פריד ומקנא בו בלבו על גבורתו הגלויה. דין ודברים מיוחדים בשעת האוכל היו לדיק עם “המשורר”. זה היה בחור גבוה, פניו ירוקים, שערותיו ארוכות וחוטם לו גדול ושמן מאד. הוא נפל קרבן על מזבח אהבתו, “אהבה שנכזבה”. נכספה וגם כלתה נפשו אליה, ל“ליזי שלו”. היא אוצר־זהבו, קרן שמשו, מלאכו התמים. אויביו הערומים, הנסתרים, כרו לו בור, גזלו ממנו את אשרו. באיבתם השפלה אליו כלאוהו בבית כלא זה, כדי להפריד בין הדבקים. עתה אין היא יודעת היכן הוא, ולו הם אומרים, כי נפשה שכנה דומה. הוי, הכזב, כזב־השטנים של מרצחי נפשו! הם בעצמם המיתוה, ועכשיו הם רוצים להשיא לו, כי בדרך כל הארץ הלכה. אך על אף הכל ימצא אותה – ויהי מה! ואף אם בקבר ימצאנה, כמו בפעם ההיא, יגלה עפר מעיניה, ובכח נשימתו החמה יפח רוח חיים באפיה! ועד אז, עד שישוב ויתאחד אתה, כל אכל וכל משקה תתעב נפשו – הוי, תתעב!… דיק מכבדהו במכות קשות אחדות בצדדיו וביתר מקומות כואבים ומכריחו לגמוע כפות־מרק אחדות. דיק שונא את הבריה הזאת על כי “אינה יודעת כל משמעת”, אבל לעסוק בה הרבה אין לו ענין. אמנם, המשורר צועק כשמכים אותו, אבל כשמרפים ממנו – מיד הוא שוכח. הוא שקוע בעולמו הפנימי. אחרי גמיעות אחדות, הוא מחזיר את הכף למקומה ומשוע בקול יגון רב־רגש:

-לא, אי־אפשר!… לא אוכל אכול!… הוי, ליזי!… אַיך, ליזי?!…

ושוב שולח בו דיק את ידו, והמשורר מיילל, גונח, מתחנן, מתכווץ ומאהיל על פניו וצדדיו. לבסוף מוציאו דיק מחדר האוכל ובבעיטת רגל הוא משליכהו לתוך האולם. המשורר נופל ושוכב רגעים אחדים שטוח על הרצפה, פניו למטה. אחרי כן הוא קם לאט לאט ומנסה לעמוד על ראשו. אבל שווי־המשקל אובד לו והוא מתהפך. שוב הוא קם כורע על ברך אחת, כדרך האבירים, ומתחיל לדקלם בקול קורע לבבות שיר נוגה, שדבריו הנם כך בערך:

בלעדך – למה לי חיים?

טובים השנים!

בלעדך – אין לי תקומה,

אין לי מאומה.

בלעדך – קשה הסבל מנשוא!

אני נופל, אוי, אוי!

– הי־הי, – צוהל פתאם אחד ההדיוטים, שכל המחזה מוצא חן בעיניו. המשורר נפנה אליו וקורא בהתרגשות גוברת:

הה, הגידו לי, איפה היא?

הנני עף אליך, ליזי שלי!

ופתאם היה עולה בדעתו, שבאמת עליו לנסות לעוף. הוא היה עולה בקפיצה על הספסל, מזדקף במלוא קומתו וצוח בקול־פרא משונה:

-אני עף אליך, ליזי שלי!… טררר…

וכשהיה קם מעל הארץ, היה נפנה בתוגה לקרן־זוית ויושב שעה ארוכה בלי להוציא הגה מפיו. אחר כך היה מתנער וחוזר לדקלומו… ויתר הקהל ישב אצל השלחן ואכל בהכנעה, אחדים בתאוה, אחרים בפחד. הדיוטים קרצו עין עליזה איש מול רעהו הצטחקו וצהלו חרש. בין החולים היה אחד שתקן. דיק רדף וענה אותו באכזריות חימה. כל פעם שהכהו באגרוף בחזהו או בעט בקצה נעלו בבטנו נדמה לו, כי פלוני לא יחיה מן המכה הזאת. האיש היה גונח בקול צרוד, כמו לפני הגסיסה, גועה כשור מכאב, אך מעולם לא הוציא הגה מפיו. מעולם לא נסה להגן על עצמו. מה היתה סבת דממת־המות הזאת? האם היתה זאת עקשנות קפואה, שגעונית, כמו שנטה דיק לחשוד בקרבנו, או, אולי, פשוט, לא הבין החולה, את הנעשה אתו, לא ידע, שכאשר כואב לו עליו לשוע כבן־אדם, לדבר, להתחנן?… עיניו היו טהורות, שקופות, ופניו היו ורודים… ופעם אחת, כשמשכתי אותו בשרוולו, שילך אל השלחן, קם בהכנעה, פסע פסיעות אחדות ונשען אל הכותל. אני תמכתי בו, כי ראיתי שהוא נופל, והושבתיו על הספסל. פניו נעשו חורים־אפורים, בעיניו חלף צל לבנבן, בזוויות שפתיו עלה קצף, פיו נפתח משהו ונשימה רפה יצאה מתוכו – זו היתה נשימתו האחרונה של האדם השותק… לפרופיסור לא הגידו את הדבר מיד. תחילה רחצו את המת, בדקו אם לא נשארו בגופו אותות פגיעה לא רצויים, ורק אחר כך חזרו והלבישוהו והשכיבוהו במטה. דיק ופריד התלחשו ביניהם.

-עם הפרופיסור אל תדבר על זה למטוב ועד רע! – לחש דיק באזני בלשון חריפה ובמבט חושד.

רק כעבור שתים־שלש שעות בא הפרופיסור. החקירה־ודרישה לא ארכה הרבה. אשרו, שהמות בא משבץ־הלב. כפי הנראה, חש המנוח בלבו.

מצב־רוחו של דיק היה עכור ביום ההוא. מפני פריד לא נתירא, אבל בי חשד. אני החרשתי ולא התערבתי בדבר. מה היה כאן להועיל? לקחו מן העולם החפשי עשרות אנשים, ולא אנשים סתם אלא אנשים חסרי־דעה, כלאו אותם בעל־כרחם בבית אחד ומסרו אותם בידי אחרים, לעשות בהם כחפצם; שללו מהם פתאום כל זכות אנושית. האם אפשר לנהל מוסד שכזה בלי משמעת קשה? והאם אפשר לקיים כל דרישות־המשמעת בלי מעשי אונס ואכזריות? היש דרך אחרת? אחדים מהם כדאי היה להמית מיד, למשל, את אלה שברי היה, כי לא ירפאו. והשאר? אלה שענינם מוטל בספק?… וממחרת – שוב נהג עולם כמנהגו גם דיק נרגע, לכאורה, מן החשד שחשד בי. אבל אמון גמור לא נתן בי מאז. מהלך־החיים בבית לא נשתנה כלום. על הכל רחפה אימת־מות ושמרה מכל משמר את הדיקנות הזעומה של התפתה. היה יום אחד ארוך, קפוא, משוסע בלילות־בעתה קצרים… שררו פחד ועמעום; וזה היה אולי איום מן הפחד.


 

ג    🔗


יום אחד הובאו שני חדשים – אחד פולני ואחד יהודי. הפולני הובא ראשון. הוא היה בעל־בשר, בעל עורף מלא־דם ועיני־פר עגולות. ראשו העגול, הספור, הכבד, ישב על צואר עבה וקצר. כל פרצופו עשה רושם של קשי־ברזל ושל נוקשות קהה, חיתית… בימי בריאותו היה קצב. דיק הביא אותו עד האמבטי, שעמד בקצה השני של האולם הגדול, אצל חדר־האוכל, ועלי צוה להכין את המים. החוק היה, שכל חולה חדש חייב לטבול באמבטי. הפולני נגש אתנו במנוחה אל האמבטי. על ראשו היה כובע אפור מעורות־כבשים ומעיל שחור – בן אדם במיטב שנותיו, בעל חיצוניות מכובדה.

-התפשט, – אמר לו דיק.

הפולני שלח מבט, ראשונה לדיק, ואחר כך אלי, ושתק בהצטחקות משונה, כמלגלג. הוא עמד בראש מורד קצת, בעורף בולט ומתוח, כפר זה שמתכונן לנגח. הצטחק, הביט אלינו, ולא נע ולא זע.

-התפשט! – חזר דיק על פקודתו ומשך אותו בשרוול.

אחר כך התרחש הכל בתכיפות ומהירות מפתיעה. הפולני הניף ידו וירד בה ללחי דיק. מן המכה נפחה הלחי לעיני וכל חמש אצבעותיו של המכה נחתמו עליה. דיק הוציא נהימה משונה מגרונו, נער את ראשו למעלה, כסוס שנבהל, ומיד קפץ כחתול והכניס עמוק את קצה־נעלו בשומן־כרסו של אויבו. הפולני התכווץ מכאב, ובגניחה כבושה התנפל כדוב על דיק. שניהם נלחצו איש אל רעהו, נדבקו בזרועות מחניקות, כמו בחשוקי־ברזל. ובלי אומר התגלגלו על הרצפה. אני מהרתי לעזרת דיק.

-אלונטית! – יצא קול חנוק מפיו.

ברוצי להביא את האלונטית, נפגשתי בפריד ושנינו חזרנו בחפזון אל מקום המעשה. כהרף־עין נכרכה האלונטית על צואר הפולני ונהדקה בחזקה – עד שבעוד רגע היה הלה מוטל בלי נשימה. דיק קם מעל הארץ. מלבד לחיו הנפוחה והחתומה בחמש אצבעות היתה גם לחיו השניה מקועקעה ועינו פצועה. חורת־מות כסתה את פניו. פריד פתח מעט את עניבת־האלונטית, כדי שהפולני ישאף רוח. הלה לא קם, רק את ראשו הרים ונענע בו לכל הצדדים. הוא התבונן לכלנו לאט לאט, לאיש איש ביחוד, הסתכל בעיני כל אחד ואחד, והצטחק בצחוקו המשונה. דיק התקרב אליו בשתיקה, בצעדים רכים, ובעט בו ברגל.

-אח!…

דיק רמס את אויבו וכיוון את מכותיו אל מקומות היותר רגישים. הוא עשה את מלאכתו בקרירות ובחשבון, כמורה־לבוקס העומד בשעורו לפני תלמידיו, – והמוכה רק גנח גניחות קטועות, קצרות:

-אח!… אח!…

עצרנו, אני ופריד, בחברנו. פריד הזכיר לו לדיק “אותו מקרה” ויעץ לו, שלא ישכח את מדת־הזהירות.

-השמר לך, דיק. לא בכל יום יתרחש לך נס…

-לא איכפת לי, – ענה דיק בחימה כבושה, אך בכל זאת, הניח לקרבנו.

בהשתמשנו בכחה המחניק של האלונטית הסירונו, סוף סוף, את בגדי הפולני מעליו והשלכנוהו לתוך האמבטי. קשה היה לדעת אם עכשיו, אחרי מכותיו של דיק, נשארו בני־מעיו של האיש בשלמותם, אולם גופו מבחוץ היה איתן, איתן, מוצק להפליא. זה היה דגם מושלם של הגזע הסלבי – חזה רחב, שרירים אדירים, מצח נמוך, מלא זעף ועקשנות. המחשבות שבפנים למצח שכזה אינן מרובות, אבל אלה שישנן שם נהיו לבשר מבשרו. תמורה ושנוי לא תדענה, ולעולם לא תנתקנה ממנו אלא אם כן יותז הראש אתן יחד… הלבשנוהו והושבנוהו על הספסל. שלבנו את ידיו. קשרנו אותן ברצועה העשויה לכך והדקנו אותה הדק היטב. גם את רגליו קשרנו ורתקנון אל רגל הספסל: את גופו חגרנו באזור־עור רחב ורכסנוהו מאחורי דופן הספסל. עכשיו שוב לא היה האיש מסוכן לנו… רוחו שב אליו מעט אחרי החנק־למחצה ששמנו לגרונו, והוא ישב כאלם, לא יפתח פיו, רק ראשו נע לאט לאט על הצואר העב, הסתובב מצד לצד, ועיניו העגולות, הנפוחות, הביטו אלינו גלוי, בצחוק של לגלוג. על שפתיו נראה קצף אדום – הדם בא מפיו הנשוך או ממעיו הרסוקים – מי יודע… גם עיניו היו מכוסות בקרום דק של דם… והן הביטו בנו וצחקו… המשורר נגש אליו, התיצב בפוזה של משחק על הבמה וקרא בהתלהבות:

-הוי, רע אמלל! דע – בין אחיך ובני בריתך תמצא עתה, כל האלופים האלה ידידיך המה – הגד לנו, איפוא: מי היא העדינה רבת־הקסמים, אשר עליה ידוה לבך? איה? האם כמוך נתונה היא בבור־שבי? או אולי מצאה לה קבר אפל, לח?

הפולני לטש אליו את עיניו הנוראות, עיני־הדם שלו, הניע מעט שפתיו ואחר הביע ברב עמל:

-לא עוד… הו… רחל קטנה… רחל קשורה… אני – השוחט… הכל – כבשים… הו…

-מהו שגעונו? – שאלתי את פריד.

-איני יודע… אלא שזהו יצור מסוכן… כח־שור לו…

ובערב אמר לי פריד:

-על זה צריך להשגיח השגחה מעולה. שגעונו הוא צמאון־לדם. יודע אתה, מה זאת מניה? איזה מין רעיון, חשק… תאוה שגעונית לדם… הוא רצה לשחוט את אשתו, וכבר קשר אותה… נס הוא, שהשגיחו בזה השכנים… חיה פראית. וחזק כאתליט מן הקרקס.


*


את היהודי הביאו באותו יום, אחר הצהרים. הוא התרוצץ באולם, מבולבל ונפחד, וטען בלי הרף, ותבע ואים והתחנן. קול של בקשה התחלף בו לרגעים בקול של דרישה, ואחר כך שוב בקש ושוב דרש… זקנו האדמדם הצר, וראשו המחודד שוו לפניו הנרגשים, שעינם היה כעין האבן, אריכות יתרה.

-למה אסרתם אותי בכאן? – צעק באנגלית נלעגה ובלולה במלים יהודיות – איני יודע, מה אתם רוצים ממני… אני אדם עסוק… השמעתם?! מי אתם? – עיניו ננעצו באימה רבה בפריד; הוא רעד בכל גופו. – הא… איפה… אוי, מה זאת?… מתירא אני… חמס ושוד, יהודים, הצילו!… תנו לי לצאת מפה! – פתאם שכח את פחדו ונתמלא חימה. – מה, האם בחוזק־יד תחזיקוני פה? אני הולך מפה…

הוא נגש אל הדלת בחפזון ובכעס.

-גש הלאה! סור מעל הדלת!

פריד קם ממקומו והלך אחריו בצעדים כבדים.

-טוב, טוב!… אני אשוב בעצמי… אל תכני…וי, וי! – התחנן לאחר שפריד השליכו בדחיפה אחת מעל הדלת מרחק של חמש־שש אמות – אוי, אוי!.. מכים!… אני כבר רחוק מהדלת… די! אי־אי…

רגע אחד עמד דומם אצל כותל אחד, אחר כך קרא ביהודית:

-אוי, ראשי! ראשי!… הזבוב… היתוש… הוא מזמזם… בפנים… אוי, יומם ולילה הוא מזמזם… אוכל את מוחי…ושש… ושש… רבונו של עולם!… טיטוס הרשע… זש…זשש…

הוא החזיק את ראשו בשתי ידיו והסתובב כסביבון במקום אחד. פתאם נשאר עומד. רגליו רעדו מעיפות והתרגזות. הוא ישב על הארץ והתנועע בעינים עצומות ובנשימה כבדה, אבל מיד קפץ ועמד.

-היכן אני? למה יחזיקוני פה? – פנה בדבור קשה אל פריד. – אני שואל אותך. מה משפט הבית הזה ובאיזה רשות גזלו את חפשי?

-פה בית־חולים… אתה חולה, הבנת?…

-הא?… חולה?… בית־חולים? – חרה אפו, – נו, ואיה הרופא? הא? הבו לי את הרופא! אהא, אין רופא?… מבין אני –הוא חזר לדבר אידית – אין איש… הכל גויים… לית דין ולית דיין… הא, איך? הנרי ג’ורג' פיץ־ג’ראלד… כן, זהו שמי… מיליונר… חי־חי, הם אינם יודעים זה… אין איש יודע… סתם יהודי, הם חושבים… עשר שנים קמץ ועשר שנים הפקיד כסף בבית הבנק של פיץ־ג’ראלד ופיץ ג’ראלד פשט את הרגל… חי־חי, אני הוא פיץ־ג’ראלד… הנרי ג’ורג' פיץ־ג’ראלד, ככתוב בפנקס… אני! מה? הוא קרא שמיטה? אני קראתי שמיטה!… כספי!… מיד צריך אני לרוץ להוציא את כספי… מאתים וששים וחמשה דולר… הוא לא יבוא… יותר איני יכול להמתין פה… הוציאוני מפה!… תנו לי ללכת!…

הוא התנפל על הדלת הסגורה, היוצאת אל החוץ, ודפק בה באגרופים הדוקים. ושוב יצא פריד אחריו והשליכהו אל האולם. בפחד ובהכנעה חילה החולה את פני פריד, שלא יכהו, שיניחהו ללכת, פן יאחר את מועד הבנק… וכעבור רגע שוב התקצף ומחה בקול על אי־היושר, על העול שנעשה לו. בהתנגדותו היתה עקשנות אופיינית, עקשנות יהודית, עקשנות שלכאורה אינה אלא ותור והסתגלות. והוא היה מותר רגע אחד, אבל רק כדי שבשני יוכל לעמוד ביתר תוקף על דעתו ולהלחם על זכיותיו. מעולם לא היתה הכנעתו הכנעה גמורה. מעולם היתה רק מעבר למרידה ולהתקוממות חדשה. פריד קץ לטפל בו. הוא קשרו באזור אל כלונסת הספסל והניח לו. שעה קלה ישב היהודי בשתיקה, ואחר שב אל טענותיו: – מה אתם רוצים ממני? למה אני לכם? כסף יש לי, כסבורים אתם? פושט־רגל אני… לא רגלי – רגלו של הבנק… לא אני אשם… עשו בדיקה אצלי, פשפשו, מששו – אין לי אף פרוטה… נו, מששו… כיסי?… הרי הם לפניכם – הוא הפך את כיסיו – חפשו, אם אינכם מאמינים… נו־או… בחבלים קשרתם אותי? מי נתן לכם הרשות? הסירו את הכבלים מעלי.., בית־חולים… הגישו לי את הרופא הנה!… הוא אינו בא? הא? אין רופא לכם?… רמאים אתם… יודע אני את כוונתכם… שא! שומעים אתם? זש… זשש… בפנים, בפנים… מזמזם ומנקר… אוי, הוא נוקב לי את מוחי!… נו, מה, איפוא, יהיה?… עלי ללכת לבנק… צריך אני… התירוני תיכף ומיד!… אלי! הצילו… גוואלד!… נהמת־פרא יצא מגרונו. ופתאם השתתק ושלח אלי מבט שנון. לפני כן לא הרגיש בי כלל. כל תשומת לבו היתה נתונה עד הרגע ההוא לענק – לפריד. עכשיו הסתכל בי בעינים נוקבות, בשנאה פתאמית ובבוז.

-אתה, בוא הנה! – פנה הוא אלי כבדרך אגב ובאידית – חאצקיל, שמריל, מה שמך, הא? איך הוא קורא לך, הערל? בוב? לא תכנס הצרעת בעצמותיך, אם בוב אתה?… התירני – שומע אתה? מה – גם אתה עמהם בעצה אחת? שחדוך? כמה?… אמור: אולי אתן אני לך יותר… חי־חי, כסבור אתה באמת, שפשטתי את הרגל? עוד יש לי רב… יספיק לך… אמור, כמה שלמו לך בעד נפשי? לא? אינך רוצה?… מה אתה מתבונן אלי?… למה תחריש?… גש הלאה! אל תעמוד בד' אמותי!… סור מזה, ממזר! אני… הרוג אהרגך!… אמיתך!…

הוא התאמץ להנתק מעל הספסל. תוך כך חרפני, גדפני, אים עלי וקלל אותי קללות נמרצות. שנאתו אלי היתה גדולה משנאתו לפריד. לפנות ערב התירוהו. הוא רק צעק ודבר – כל סכנה לא נשקפה ממנו. אבל בבוקר התהולל יותר מששערנו. כשהתרחצתי אצל ברז־המים נגש והביט אלי בדממה. לרגע הנחתי את ספל־הברזל, שהיה מרותק בשרשרת אל הכיור, וכפפתי את עצמי אל הברז. אז קפץ במהירות בלתי צפויה, חטף את הכלי והלם בו את ראשי. אחזתי בראשי – ידי נגאלו בדם. הוא השליך את הכלי המרותק ושלח מבטים לכל הצדדים כמבקש מה. פתאם חטף מן הזוית את המטאטא, שעזב שם אחד המשרתים, המכבדים את הבית, ובקתו, שהיתה עשויה מעץ ארוך וכבד, התחיל להמטיר מהלומות עלי, על ראשי וגבי, בכל כח ידיו, בלי סדר וחשבון, כחוטב־עצים שלא התמחה בעבודתו. עשיתי הקפות סביביו, קפיצות של התקרבות וקפיצות של התרחקות, מדדתי בעיני את תנועותיו, עד שעלה בידי להשתמט מתחת למקלו – אבל לגשת אליו לא יכלתי. לאחרונה פרצתי אל אחד מחדרי־השינה, אחזתי במזרן ובהשתמשי בו כמגן, התקרבתי למשוגע ולחצתיו אל הקיר. אז שמתי לו מכשול ברגלי, ושנינו נפלנו, הוא מתחת ואני עליו. תפשתי בו בחזקה, החזקתיו בכל כחי – להפתעתנו היה חזק מאד באותה שעה – ושוב קשרנוהו אל הספסל.


 

ד    🔗


ליל־דאגה וטרדה רבה היה לנו הלילה ההוא. הרבה חולים חדשים הובאו, בלי שצפינו להם, ולחלק מהם חסרו מקומות בחדרי השינה. נאלצנו להביא מהמחסן מזרני־מלואים, להציעם על הרצפה באולם הגדול ולהשכיב את החולים אחד אחד. אך עיקר הקושי היה בהשגחה: את החדשים טרם הכרנו ונדרשה איפוא זהירות־משנה. אחד מהם, כושי, איש עדין מאד, היה תפוס בשגעון דתי ובהזיות. כל רגע היה קופץ מעל משכבו, רץ לחלון ואוחז ברשתות־הברזל:

-אני הולך… אני הולך… היה משוע בקול לא־אנושי, כולו רועד מהתלהבות ומביט באפל בעינים מזהירות בזהר משונה.

-מה יש? לאן אתה הולך, סמי? – הייתי נגש אליו ושואלו בשקט וברוך – לך לישון. כבר הוצע לך. צריך אתה לישון.

-לא! לא! עלי ללכת!… הנה הוא קורא לי… התראה? התראה… אני הולך! אני בא, אדוני!

-וכי מי פה? איני רואה איש.

-האדון פה!… ישוע המשיח!… הנה פניו יאירו לי… הוא קורא… הנני, אדוני!

-הוא זעזע את רשתות־הברזל והטיח בהן את ראשו. בעמל רב הייתי מרגיעהו ומשכיבהו, אך כעבור רגע היה קופץ שוב ורץ אל החלון. המחזה נשנה פעמים אחדות, עד שסוף־סוף נפלה עליו תרדמה.

היו בהם חולים מסוגים שונים – נשמות עלובות ומסוכסכות. היה שם גרמני אחד, קרוע, מעופש, שנחלשה דעתו עליו מאלכוהל. האיש היה ספוג־יין־שרף, שכור־עולם, לא יתפכח עוד. הלוכו היה בלתי־בטוח, הלוך כושל, ונדמה כל פעם, כי הנה תאבד לרגליו שארית־כחן והוא ישתרע על רצפה. אבל הוא דוקא לא אהב לשבת במקום אחד ולא חדל מלטייל באולם. בלי־הפסק היה מהלך ונתקל במי־שהוא או במה־שהוא. בהתאמצות רבה היה מקיים מדה של שווי־משקל ותוך כך היה רוטן ומשמיע גדופים גרמנים נבחרים. לסוף היה בכל זאת נופל במקום שהוא ונרדם מיד, וכך היה מוטל שם ונושא קול נחרה על פני כל האולם. הייתי נאלץ לעוררו, להקימו ולשלחו למשכבו. הוא היה מביע את סרובו בקול שכורי צרוד, וכשמשכתיו, היה נאחז בכתלים ומאן ללכת. אבל כשהייתי מביאו, סוף־סוף אל המזרן היה נופל מיד, כשק של קמח שנשאוהו והרפו ממנו פתאם, ושוב היתה נשמעת מנגינת־הנחור שנפסקה. ליל נדודים היה לי הלילה ההוא. בבוקר, אחרי טעימה כל שהיא, שכבתי על אחד הספסלים באולם. איש מהמשגיחים לא נמצא שם – לא דיק ולא פריד. השעה היתה שעת משמרו של פריד, אבל הוא יצא לענינו, בסמכו עלי. בעוד שבוע יעזוב את המקום הזה, ואני אקבל את משרתו.

האם כדאי לקבלה? כי אז גם אני אכה את החולים, ההדיוטים, אקרע בני־מעיהם בבטנם, ולפעמים, במקרה, גם אהרוג… הלא זה כל כך פשוט ורגיל… ואין מנוס… הן בלי משמעת אי־אפשר… ולהכניע בני אדם הרי זה קל!… כל כך קל! את החזקים שוברים, והחלשים נכנעים – ועושים בהם מה שהלב חפץ… ואחר כך… אחר כך… כך ימשך הדבר עד שגם אני אהיה כאחד מהם… דיק ודאי גם הוא, סוף־סוף, יצא מדעתו… לבי היה כבד. עוד חשתי כאב ממכת־היהודי בכלי־הברזל על קדקדי, וגם חוסר־השינה של הלילה שעבר נתן בי אותות. ראשי התבקע. לרגעים נדבקו אשמורות עיני, אך על כורחי הייתי פותח אותן לרוחה. אסור היה לי לישון; וגם אי־אפשר. עצבי היו מתוחים יותר מדי. היהודי לא חדל לרעוש ולסעור.

-בחבלים אסרתם אותי… בין משוגעים הושבתוני… מה – גם אותי אתם רוצים לתת כמשוגע? לא תזכו לראותני בכך!… התירוני!… טעות היא –השמעתם? לא פיץ־ג’ראלד אנכי, הנני אומר לכם… אני לא אני!… הבנק… התירוני מיד! ואם לא – אשבר לכם את הספסל ואפוצץ את כל השמשות! – הוא דפק ברגליו בספסל, כמנסה לשברו – אשבר, אני אומר לכם; ראש אף קדקד… אני אמחץ… אני אינני הגוי השותק כשור, גם אם תסיר את ראשו מעליו… אני לא אחריש!… חוק באמריקה!… רבונו של עולם… הוא מזמזם… אוי, מוחי מתפקע… למה נתתם לו להכנס אלי?!… זש, זש… הוא מוצץ את מוח־ראשי… די!… לא אוכל עוד לסבול!… די! זי! די!

על אותו ספסל, בקצה השני, ישב הקצב הכפות. פתאם פתח וקרא בקול עבה, נמוך, מרוסק, שיצא בגניחה מתוך בני מעיו הממועכים:

-מה אתה צועק|?… ז’יד!…

-צאָ פּאַן מואווי? מה האדון אומר? – נפנה אליו היהודי מיד בשפתו, בפולנית.

-הכל פה ז’ידים… הדוקטור.. ואותו יהודי… – הוא הביט אלי בהעויתו המלגלגת, – הכל – יהודים… איש מאתנו לא יצא חי מפה… אוי, מנוולים!…אתם רוצים להיות שוחטים?… הררר… חי־חי… אני השוחט!… עוד נראה מי את מי… הו… הרר… חי־חי…

קול־צחוק קטוע, נוהם, איום, יצא מגרונו; ראשו הסתובב לצדדים, עלה וירד לאט, ועיניו העגולות, הנפוחות, ננעצו בפני כל בקהות ובסקרנות מאימת גם יחד.

-נו, והאחרים? דיק פריד, הא, מה תמצא לומר? – התוכח עמו היהודי בהתלהבות.

-הם נמכרו… אף גרועים מז’ידים… מלחכי־פנכה של ז’ידים…

-האדון טועה, – מלמל היהודי בפולנית נחפזה, – אלה אינם יהודים, אלה משומדים הם. מופקרים, גרועים ממשומדים… הנה אני יהודי – הרואה האדון, איך הם מענים אותי? מה הם רוצים ממני, הא? למה הכניסו את היתוש לראשי, הא? הוא מזמזם, שומע אתה, שומע! אוי, מה יהיה? הוא מנקר, הוא נוקב לי את מוחי!…

-כך יאה לך, פשיא־קרעוו, אני הייתי לא כך עושה לך.. הייתי אוחז בזקנך, מרים את ראשך ועובר בסכין על הצואר – חיק… רק פעם אחת… דם אדום, חם… הו, הרבה דם, הרבה… ריח נודף…

-הא? מה? – היהודי העיף מבט מלא־פחד בפולני, – האדון מדבר כרוצח גמור… פֶ לא יאה ל“פריץ” אציל לדבר כך… כך יאה לדבר לגוי שכור… אנו חיים בשקט ובמנוחה, אנו איננו נוגעים לרעה בזבוב… בזבוב… על הקיר… אנו מבקשים פרנסה… בבנק… הוא… הבנק… כמו שאנכי יהודי… הוא בעצמו אני אומר לך, בלי רצוני… מי האשם?… – גם האמריקנים ז’ידים המה… כל האנשים… אין אנשים – כבשים ורחלים… צוארים… חי־חי… צוארים לבנים… טובים מכבשים…

-מה בלב האדון על היהודים? מה עשו לו היהודים? – קרא היהודי ביאוש.

-את האלהים מכרתם, ארורים!…

-האלהים? – צעק היהודי ברוגז – אלהים אינו נמצא למכירה!

-ואתם מכרתם! – חזר הפולני בעקשנות מטומטמת.

-שקר וכזב!… אלהים בשמים הוא… והיוזל היה רמאי ומשוגע, משוגע כאדוני, ממש…

-הלא גם אתה משוגע…

שניהם נשתתקו והביטו איש בעיני רעהו. בעיני היהודי היו פחד ובלבול, והפולני הצטחק משונות…


*


ביום ההוא פטרני הפרופיסור מן המשרה. הפטור בא במקרה, אבל מאמין אני, כי גם ידו של דיק היתה באמצע. מיום מקרה־המות של השתקן לא הגה דיק אמון יתר אלי. בפריד היה בוטח, לשניהם היו די “נסתרות” ויש בידם לגלות דברים ולהעיד זה על זה. אבל אני לא הרימותי יד על חולה. בי טרם נמצא חטא שיוכל לשמש לו תריס בפני, ודבר זה גזל את מנוחתו. לעתים ראיתי כי הוא מתלחש עלי עם פריד. ברור היה לי כי חפצו להפטר ממני. מדי יום ביומו, בין השעה העשירית לאחת־עשרה לפני הצהרים, היה הפרופיסור בא לבקר את החולים. הוא היה עובר ומסתכל בהם כבדרך־אגב בעיניו המתבוננות והבוחנות, ויש שהיה מתעכב אצל אחד ומדבר אתו רכות ונעימות בדאגת־אב ובקול מנחם, שנשמע בו ההרגל להשקיט ולהניח את הדעת. אבל מאחוריו נצב תמיד, כצל שחור, דיק, ובעיניו האפלות שמר כל מבט, כל תנועה של נתיניו. החולים חשו מבט עיניו של שומר־הסדר וישבו בלי תנועה, דוממים.

בשעה שהפרופיסור היה באולם ביום ההוא, קם פתאם הגרמני השכור ושם אליו את צעדיו המתמוטטים, ברטנו את דבריו הבלתי־מובנים, שרק גדופים וחרפות נשמעו מהם ברור. נגשתי אליו בריצה, הדפתיו אל הספסל והושבתיו בכח על מקומו הקודם. עצבי היו מתוחים, והסחתי דעתי מזה, שהפרופיסור אתנו. וסוף סוף הרי דחיפתי היתה מן היותר רכות לעומת זה שעו אחרים לאמללים.

-בוב! – קרא לי הפרופיסור בשקט.

נגשתי. דיק הסיר את מבטו ממני, אבל לי נדמה, שלפני רגע הורה אלי באצבע לפרופיסור וגם העיר משהו.

-בוב, הלא הזהרתיך מראש, שלא תרשה לך בשום אופן לנהוג באלימות בחולים.

דבר־מה עקץ את לשוני.

-כסבורני, – עניתי – שבלי אלימות אי־אפשר לקיים כאן את התקנות והסדרים. דיק, מה דעתך אתה?

דיק החריש בזעף. האם כדאי לי להוסיף לדבר לפני הפרופיסור? לגלות טפח? אי, לא כדאי…בין כך ובין כך אין לשנות דבר. על העולם לנהג כמנהגו… בהכרח

א־א, – משך הפרופיסור בקולו, בהעיפו עין בדיק ואחר כך בי – המ… בפעם אחרת תדונו ביניכם על דעותיכם. עכשיו, בוב, לך מיד אל הלשכה ותקבל את המגיע לך. חפשי אתה לנפשך. במקום הזה לא תוסיף לשרת עוד. שמש־אביב שפכה את קרניה החמים על הארץ. האויר היה זך ורענן. בני־אדם חפשים התהלכו ברחובות. לאיש לא היתה הזכות להכותם, לאסרם לרמסם ברגל; ואם הוכו יכלו להשיב מכה תחת מכה או להביא את בעל הזרוע לדין. לא היו כאן רשתות ברזל, דלתים סגורות על מסגר. בתמהון הבטתי אל השאון והרעש של העיר הגדולה. את כל זה כמו שכחתי בזמן שהייתי בפנים. כל הימים הייתי כמו כלוא שמה. ועתה? לאן אלך עתה? אבל ביום ההוא, בצאתי מאותו “בית מרפא”, לא הטרידה אותי שאלה זו ביותר. ימי הקור עברו, ימי הקיץ קרבו לבוא… השדות הרחבים קראו לי מרחוק…

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 47810 יצירות מאת 2658 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 20265 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!